רקע
גרשום שופמן
צדיק הדור
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: דביר ועם עובד; תש"ך 1960

הגזלן של היום אינו, כלפנים, איזה פרא, איש־היער, אלא אחד הרבים, אחד מן הרחוב, שנותן לך בהסברת־פנים להצית את הסיגריה בזו שלו. העתונים מלאים רציחות מכל המינים. יום יום ורציחותיו. התנפלויות ומעשי חמס בכל מקום ובכל שעה. לעין השמש כבאשון־לילה. על המדרגות, בין דיוטה לדיוטה, מסתכלים העולה והיורד זה בזה בחשד הדדי. סכנה להיכנס לקובת־הפחים הידועה להטיל מים, אם באקראי שוהה שם עתה אך איש אחד…

הנה באתי על השֶעָן הזקן, היושב בחנותו אל שולחן עבודתו לבדו, לתת לו את שעוני לתיקון, והריהו מציץ אלי במשקפת שלו באי־מנוחה. אל נא תירא, אמן זקן, אני לא אעשה לך מאומה. חייך יקרים לי מאד־מאד. חייך ואור־עיניך, שאתה משקיעם ביצורי־המתכת הנפלאים הללו, ידידינו־מלוינו היחידים עתה, שאפשר ללון עמהם בצל קורה אחת בלי שום חשש.

הזקנות הבודדות בחדריהן כבדי־האויר, אם יש להן רכוש כל שהוא, חייהן תלויים להן מנגד. לילות פחדים וציפיה לבוקר… נושא המכתבים! אל נא תהי תוחב את המכתב בסדק הדלת הנעולה והולך לך, כמנהגך, כי אם התאמץ להיכנס לפני ולפנים. מי יודע, אולי תהיה אתה המציל!..

לבי יחרד עליכן, עליכן, בנות־ההפקר הקטנות, דקות־הצואר. מן הרחוב אתן מובילות את רוצחיכן אל חדר היחוּד.

כן, הרוצח של היום שוב אינו אדם אימתני, פראי־מסתורי, אלא שגץ פשוט, יום־יומי, שגץ עוּל־ימים, בן שבע־עשרה, בן שש־עשרה. הרי אני מסתכל בפרצופו בעתון המצויר, או בפרצופו ממש, בבית־הדין, בשבתו על ספסל־הנאשמים החלקלק, חסר־המשען, ורוצה למצוא בו שרטוט אחד בלתי־רגיל, קרימינלי, – ואיני מוצא. נער ככל הנערים, אחד מני אלף, כמלצר המשמש אותך בקפה, או כנער־הגלבים.

והקטיגור מתרפה במלאכתו. הנה הוא מדבר כמי שכפאו שד. והמושבעים מצדיקים. מה זה? מתיראים מפני הרוצחים, או חשים את עצמם לא טובים מהם?

אגב השתחויה־הודיה נפטרים הם, משוחררים, מלפני שופטיהם, ולגלוג עצור בחוּבּם: “טיפשים”! והרי הם הולכים – להרוג שוב.

בתי הכלא, אמנם, מלאים אדם, אבל אלה הם אסירים מימים ראשונים, מלפני המלחמה, מימים, שבהם ענשו עדיין בכל חומר הדין גם על דברים של מה־בכך; הנה הם, אפורי־הבגדים, בני העולם הישן, מתקנים את הכביש תחת השגחת השוטר המזוין, המלוה אותם. מחמת השרב הכבד התפשט אסיר אחד עד מתניו ונראה גבו הערום, הרזה, עמוק־המענית. כמה טוהר ותום! זה עמוד־השדרה האנושי הנוגע עד הלב… צדיק־הדור!


המלצות קוראים
תגיות