רקע
גרשום שופמן
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: דביר ועם עובד; תש"ך 1960

בליל זה, ליל חג הולדת הקיסר, הלכו שני החברים בדרכים שונות, איש לעברו. כל אחד רצה לחפש ביחידות… בליל זה ניתנת הרשות לצאת מן הסוגר פסיעות אחדות, ולשני המינים מותר עכשיו לעבור את המפתן משהו. הנוער בגבורתו, הנוער שמלפני המלחמה, הכה גלים, ושאגתו עלתה, יחד עם הזיקוקים המתנפצים, עד לב השמים, ששם שלטו חושך ושממה. זיקוקי האש נרתעו מפני אוקינוס־האופל – ונפלו חזרה.

והַנְס מצא, בעוד שחברו אוֹטוֹ העלה חרס. ילדת־עם היתה זו, בריאה, רעננה ותמימה, ובנשיקותיה הורגשה האהבה לקיסר, שהיא וַלדי, זכתה לראותו פנים אל־פנים. לפני ימים אחדים, בצהרים – כך סיפרה – עברה לתומה דרך חצר ה“בּוּרג”, והנה המון־עם נדחק אל אחד החלונות, מנפנף בידיו וצווח. “הוֹך, הוֹך!!” (יחי המלך!). רצה לשם אף היא וראתהו עומד בחלון הפתוח ועונה בהשתחויה. בין הנאספים היה זקן אחד, שהוציא מאחורי מעילו הארוך מטפחת אדומה ומחה בה את עיניו. “הלא יפה הדבר באמת” – מילמל בלי־הרף – “”הלא יפה הדבר באמת!"

כך סיפרה וַלדי וצחקה. הצחוק חשף את יפיה. לאוֹטוֹ נדמה שנערה כזו עוד לא ראה מימיו. ברחוב “המגדל האדום” מָצאה הנס, במזנון האבטומטי. מדוע לא הלך אז הוא, אוטו בדרך זו?! הוא נסכל ללכת בדרך ה“קיי”, והעלה חרס. נטפלה לו איזה נערה “מסופּקת”, ובחברתה בילה את כל הלילה, את זה הלילה היקר, הניתן לו רק אחת בשנה!

עתים, אחרי הצהרים, שוהה הוא, כמשפטו, אצל חברו במעונו. צלצול… אי־מנוחה תוקפת את שניהם, והנס מתנכר פתאום, ובלכתו אל הפתח הוא אומר:

– היא באה… הואילה־נא עכשיו ללכת, אוטו, וחכה לנו בבית־הקפה. אנחנו נבוא לשם בעוד שעה קלה.

ביציאתו הוא מתנגש עם וַלדי, ולמגינת־לבו הוא רואה שוב, שדמיונו הלוהט לא הפריז כל־עיקר… בבית־הקפה הוא יושב ומביט אל הפתח. שעות נוקפות. נכנס הסיני, עם חיוכו הנצחי, ומבקש קונה בשביל כלי־הפתוחים שלו, מעשה ידיו. והנה אף הם – רעננים מקור, מאושרים. וַלדי מתפשטת חיש, כהרף־עין, מבלי חכות לסיוע, ופונה אל אוטו:

– מותר לי לתלות אדרתי על־גבי זו שלו?

– עוד אשמח מאוד! – הוא עונה רתת, נוגע בלחיו אל האדרת הקרה, המחוספסה, גסת־הארג, ונושם את אוירה המתוק.

הרבה הרבה היה יכול לאמר לה, אילו נשאר עמה פעם לבדה, אבל שעת־כושר שכזו אינה מזדמנת. יש שהוא רץ ברחובות הכרך, אילך ואילך, ריצה עיורת, כמשוגע – שמא יפגשנה לבדה…

כך, פסיעה קלה, מקרית, חותכת לו לאדם את גורלו ברזל, שכדי להזיזו ממקומו אחר־כך זיז כל־שהוא, דרוש נחשול, מהפכה עולמית. פרצה המלחמה הגדולה –וסדק־תקוה התחיל מדמם.

כנתין חוץ־לארץ לא נסחף אוטו עם כל העם, שברעו פרא, נשתלשלו הצוארים הכחושים כשל תרנגולים מתפרצים לקרב; אבל בשמעו את קול וַלדי, ששרה, שלובת־זרוע עם הנס: “קֵיס־רֵנו, אר־צנו!” — עֲבָרוֹ הרטט הכללי, ועיניו רטבו. באותה שעה התקומם בו לבו אף־הוא נגד ה“אויב” הבלתי־נראה, החורש רעה על הילדים היקרים הללו.

השוער של בית־הנתיבות, הלבוש כחולים־כהים, לא נתערב ונטמע בין המוני החיילים האפורים, המגויסים, שמילאו צפופים את כל הבית העגמומי, ועם בוא הרכבות צילצל בפעמונו והכריז בלי־רחם את שמות־המקומות, מקומות הגבול, שלשָם:

– בעוד חמש־עשרה דקות הנסיעה!!

מן החוץ האפל הגיעה רתיחת הקטר, הנס הניף את ארגזו והטילו על כתפו האחת; וַלדי ואוטו סייעו לו.

– אני הלא יוצאת עמך אל הרציף! – אמרה וַלדי בראותה את הנס מתקין עצמו לברכת הפרידה.

– אבל אני הולך! – נזדרז אוטו.

– מדוע?! צא אתנו אף אתה אל הרציף, ואחר־כך תלַוה את וַלדי הביתה, שלא תלך בלילה לבדה.

– לא, לא. וַלדי עוד תספיק לנסוע הביתה בטראם האחרון. אני מוכרח ללכת עכשיו!

הנס נכפף תחת הארגז השחור. – אפשר לראות את האהבה במותה, אפשר לראותה, בברחה מפניך לתוך חללו של עולם, או אל איש אחר, זר לך, אבל להשאירה בכרך עם ידידך, – זהו דבר כבד מנשוא, כבד מנשוא!

בפעם הראשונה אחרי נסיעת הנס פגש אוטו את וַלדי בהשכמת־הבוקר, בשעה שמיהרה אל מקום עבודתה, עם חבלי שינה על פניה החיורים.

– קיבלת מה מהנס?

– כרטיס־ראוָה מאחת התחנות.

והנה היא לבדה – ומה?! לא פילל, כמה עוד יש בכוח נערה לשמור אמונים, אם אך היא רוצה בכך. הלא קודם לכן, במעמדו של הנס, הסבירה לו פנים הרבה יותר, מאשר עכשיו. אין היא מחייכת אפילו!

מכל הדברים הרבים, שהיה רוצה לאמר לה תמיד, נשאר לו לפליטה אך:

– עוד לא שמעתי שם יפה שכזה. כל שם אחר לא היה הולם אותך בשום אופן.

– זהו קיצור מוַלפּוּרגה, – עונה היא קרות.

אחרי עקיפי־הפצרה ממושכים ניאותה ללכת עמו אל האופירה, והרי הוא מחכה לה לשם־כך אצל שער ביתה, מטייל בדחילו אילך ואילך על־גבי המדרכה המשורטטת בנתר. עד שהיא יוצאת אליו בריצת־חדוה:

– מכתב מהנס!

– מה הוא כותב?

– הוא נלקח אל חיל התעופה!

או, בפעם אחרת, לאחר שהפליגו מביתה כמה פסיעות: “סליחה” ורצה בהתלהבות אל תיבת־הדואר להוריד שם מכתב.

גם בשבתו עמה אחר־כך כתף אל כתף, הוא חש, כמה רחוקה היא ממנו. מחמת חולשת־הדעת אין הוא תופס כלום מכל המתרחש לעיניו על הבימה חוץ מקשקוש־החרבות. חרבות מוחלדות, תיאטרוניות. עד שהמסך נופל – ומכבי־האש בירכתי האולם.

בדרך לביתה, בשעה המאוחרת, הריהו מנסה לפעמים ליטול את זרועה. שלא להעליבו, היא משתמטת מידו בנחת, בזהירות – אינה שוכחת!

– תודה רבה! – היא מסבירה לו פנים אצל שער ביתה ולוחצת על הכפתור החשמלי.

– אימתי נתראה שוב? — הוא מחנן קולו.

– מחר לא! יש לי הרבה עבודה.

– ובכן אימתי?!

– אימתי, אימתי… חיש, חיש… השוער הולך!

– אני אכתוב לך!

הוא הוגיע את מוחו למצוא תמיד מקומות־עינוגים חדשים. ששם יוכלו לבקר בחברותה. נחוצה היתה איזו מסגרת, איזה ענין משותף. אבל מצלו של הנס לא היה מפלט. הימנון הקיסר בגן־העם הציל מקרב לבה אנחות עמוקות, בעינים נוחות הביטה השמימה, אל האוירון, שניסר מעל לקדקוד, ובראינוע אף שם מראות מן “השדה”; הינדנבּּוּרג, מושלג כולו, נראה מאחוריו, כשכנפי אדרתו מתבדרות ברוח…

ועצבות מהולה בכעס התחילה ניכרת בה יותר ויותר. התחילה קובלת על הקרירות שבמכתבי הנס. ופעם אחת, בגן־החיות, הביטה אל ארמון־הקיסר, שנשקף בחלונותיו האטומים מבעד למפלשי האילנות, ופרצה בבכי. הדבר היה בקיץ השלישי, בימים הרעים.

– אל־נא תבכי! –הרגיע אותה אוטו.

– זה כשני חדשים, שאין הוא כותב לי כלום. הוא שכחני!

– מדוע אַת חושבת ככה? אולי קרהו מה?

– אני יודעת, שלהוריו הוא כותב בקביעות עד־היום. הוא, פשוט, מצא לו אחרת. אני הרגשתי זאת במכתביו האחרונים.

דמעות אלה סתמו את סדק־התקוה האחרון, לפלס איזה נתיב אל לבה, אבל יחד עם זה כאילו שיפשפו והדיחו מה מקסמה, מכוחה… אוטו העביר את עיניו ממנה אל הארי הרזה, שהתהלך בסוגר הצר, הלוך ושוב, הלוך ושוב, ונהם תמרורים מחמת רעב. זה היה נהם הרעב הנורא של המדינה כולה… פעמים כאילו זרק מבט־תוכחה אל הארמון הצהוב שמנגד, שבחדריו, מי יודע, אולי התהלך אז גם חברו־למלכות – נואשות כמוהו.

ותבוסה גררה תבוסה – ולא היתה תקומה. השוטרים ברחובות עמדו על משמרותיהם חפויי־ראש. על־גבי הקירות הודבקו קריאות מאת השלטון אל תלמידי בתי־הספר של המחלקות הנמוכות, שהם, הקטנים, יעמדו בפרץ… עוד מעט וישלחו אל המערכה גם את הנשים והטף!

כאן סמרה והתקוממה השארית הנמצאה: אין אנו יכולים יותר! “הלאה הקיסר, הלאה השושלת!!” צוַח הנואם הצרוד בכוחותיו האחרונים מעל שלבי הפרלמנט אל העם השכול, שכולו שלדים,– תחת מַשק הדגלים האדומים.

– אבל הקיסר מה, כי… – רצתה וַלדי ללמד סניגוריה, בפנותה אל אוטו. ברגע זה הפך אליה זקן אחד, שהיא עמדה מאחוריו, פנים זועפות כל־כך, כאומר לקרעה כדג. הפנים לא היו זרים לה; זה היה אותו הזקן, שאז, לפני ארבע שנים, בחצר ה“בּוּרג” הוציא מאחוריו מעילו את המטפחת האדומה ומחה את דמעותיו מרוב התלהבות.

ולא ארכו הימים והקיסר גורש מן הארץ. השוטר העומד על משמרתו בפרדס הארמון, שלשעבר זרק מרה בכל עובר ושב והביט אחריו בחשד, הראה עכשיו בעצמו את הדרך אל מעונות הקיסר, שניתנו לראוָה בעד תשלומי כניסה.

אחד השרידים מפקידי ה“חצר” ניהל את הקהל מטרקלין לטרקלין ובהטעמה יבשה, מיכנית דיבר והסביר: זהו חדר־האורחים, זהו חדר־הילדים וכו' וכו'. האלה הם חדרי המלך?! איזו קדרות, איזו עצבות! על גבי הכתלים, כבקסרקטין, תמונות־קרב ענקיות ופורטריטים של המלכים הראשונים. בין האחרונים נפלה לתוך העינים הקיסרית מ. ט.; קהות הדיוטית, כזו של שוערת חצופה, ברשמי הפנים, ומתוך התסרוקת הקדמונה סומרות אל עָל שערות עלובות אחדות… והנה חדר־המיטות! הנה מיטת הקיסר, שהכרים והכסתות ניטלו ממנה. מיטה פשוטה, מוצקה ובצדה למראשותיה תיבת־הלילה…


מבקרים אחדים מיששו בידיהם את הרהיטים, את כרי־הכורסאות, את המזרונים במיטות. כמי שממַשש ביום את הדחליל שהבעיתו בלילה. – וַלדי ואוטו הביטו בעד החלונות החוצה, אל משעולי הפרדס, שמשם הביטו לפנים אל חלונות הארמון הללו בסקרנות עצומה כל־כך. הפעם לא התנגדה וַלדי, כשבן־לויתה נטל את זרועה, בלכתם חזרה על־פני הרצפה החלקלקה, דרך כל החדרים הקודרים. יותר מזה: היא תיקנה את הדבר – ונטלה את זרועו.

– כך איני רגילה, – לחשה אליו לחישה לבבית, — אלא כך!

אבל נפשו כבר עיפה מאד, ובצאתם אל הפרדס, ביקש דבר־מה בקלסתר־פניה לאור השקיעה – ולא מצא. עכשיו הבין מה שלא יכול להבין קודם לכן – מה שהנס אינו כותב לה עוד.

– מדוע אתה מסתכל בי כל־כך?

– לא־כלום.



המלצות קוראים
תגיות