רקע
גרשום שופמן
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: דביר ועם עובד; תש"ך 1960

לא בלי היסוס פתחה את דלת השער. תרנגול ותרנגולת טיילו בחצר הקטנה. נכנסה למשרד הכּמוּרה. לבלר בא־בימים ישב כפוף אל שולחן־עבודתו.

– האדון הכומר בביתו?

הלבלר הציץ בעינים עוקצות ורמז כלפי החדר הפתוח שמימין.

עוטה “קיטל” שחור, עם צרור מפתחות באבנט, קידם את פניה הכומר הישיש. דרך כל רוחות־הטומאה, הישועים והאינקביזיטורים מדור דור, נמשך בכל־זאת, כחוט דק, הקדוש והטהור באמת. למרות הכל. אור־עולמים נשתמר בעינים התמימות על־ידי הפרישות רבת־השנים. אחרי מבטו של הלבלר היה מבט זה נעים ביותר. שיבת־ראשו גזוזה, נמוכה, פרועה משהו; שיבה רכה, נוחה.

היסוס שבלב פג בבת־אחת.

– באתי בענין נישואין.

– במטותא לשבת!

– אבל הדבר מסובך קצת.

– היינו?

– חתני הוא בן־דת־משה.

– ואת רוצה דוקא בנישואי כנסיה?

– כן. נישואים אזרחיים בעיני אינם נישואין!

הכומר העביר את ידו על שיבתו הנוחה, כמעיין בדבר וענה:

– טוב. אין הדבר נורא כל־כך. הוא יכול גם להישאר באמונתו. צריך יהיה אך לקבל הסכמה מאת הבישוף.

– והבישוף יסכים?

יסכים, יסכים. עכשיו אין הדבר קשה כל־כך, כמו שהיה קודם לכן.

הנימה הנוגה, שרעדה בקולו, הומתקה על־ידי מבטו הבהיר־פיכח: “אין קיסר עוד, הכָּמריוּת כולה תלויה בנס, אבל העולם, החיים ישנם, יהיו”…

היא הביטה אל התמונות המשונות שעל־גבי הכתלים, אל הפנקס הפתוח, הענקי, שהוא הכומר, רשם בו בינתים דבר־מה, ולב־הנערה שלה נכמר לפתע אל זה הישיש החביב, שכל־ימיו, כל־ימיו, הוא חי כך – בלי־אשה…

פטפטנית מטבעה, אמרה מחייכת:

– היודע אדוני את הכומר וַוִיטש? זה היה בבית־ספרנו מורה הדת שלי.

– וַוִיטש?! הוא מת זה־לא־כבר.

– זה היה קצר־ראיה מאד, כעסן ומטורף. אנו, הנערות הקטנות, התקלסנו בו תמיד והמצאנו כל מיני תעלולים, כדי להרעימו. משכנו בקצות העניבה של אבנטו, כל אחת מאתנו משכה משהו, עד שזה הותר ונפל…

הכומר ניענע בראשו, כמצטער.

סחו עוד שיחות־חולין. לבסוף טפח לה הכומר דרך־חיבה על שכמה ואמר, שהכל יעלה יפה, ושעליה להביא לו מחר את כל תעודותיה.

רעננה, עליזת־אושר, באה ביום־המחרת, וחבילת התעודות בידה. בין אלה, לכל לראש, תעודת־הלידה, שלפיה, שחור על גבי לבן, מלאו לה אך תשע־עשרה שנה – לא יותר. כאָב טוב־לב הסביר לה הכומר פנים ואמר:

– כמדומני, שאתמול אחרי הצהרים פגשתיך ברחוב “בית־הנתיבות”.

– אי־אפשר הדבר. אתמול אחרי הצהרים לא יצאתי מפתח ביתי.

– אבל נפלא הדבר – תמה הכומר בכובד ראש – ממש כובע כזה שלך, והאיזור, איזור זה ממש: שחור עם לבן שעליו…

ובדברו נגע אל חלקת האיזור שלה בידו הקדושה.



המלצות קוראים
תגיות