רקע
נחום גוטמן
כובש הדרך
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: דביר; תשנ"ט 1999

התרחצנו בים. השמש כבר שקעה, פתאום השתרר שקט מנבא רע. העפנו מבט סיבבנו. בתוך אדמימות השקיעה נעשה הים כחול יותר. העין מיהרה לספור כמה מתרחצים נותרו בחוף. הלב שקע עד לתחתית הבטן. היינו רק ששה נערים ומבוגר אחד. העין שוטטה בין הבתים הערביים שהיה עלינו לעבור ביניהם, כדי להגיע לשכונה שלנו, לתל־אביב. מאחורי פינות הבתים ראינו צלמי־אדם ומקלות בידיהם. מקלות קני־סוף שגולה קשה בקצותיהם, מקלות ששורקים יפה בהניפם אותם.

איך זה לא שמנו לב שנשארנו כל־כך מעטים ליד הים! הים היה כחול־לילי ופורש זרות סביבו. הו, לו עלינו סוף־סוף על המידרכת ברחוב נחלת בנימין! גם המבוגר האחד שהיה עמנו הביט כה וכה במבוכה. במקום לתת את גרביו על רגליו, שם אותם בכיסי־מעילו ונעל את נעליו בלי לנקות את רגליו מגרגרי החול. הסב ראשו ימינה ושמאלה, כאדם המכין עצמו למסע ואינו יודע מה יהא סופו, והתחיל פוסע במהירות אל עבר תל־אביב. התקבצנו כעדר כבשים והלכנו בעקבותיו. המבוגר לא היה איש־זרוע, ובקושי השרה עלינו רגש של בטחון. הוא היה ד"ר לפילוסופיה, מורה לתלמוד בשיטה מדעית מודרנית.

אי־אפשר לומר כי מצב זה היה נעים ביותר, בפרט שהיינו למודי־נסיון. לא אחת ספגנו הצלפות של מקלות על רגלינו מידי הערבים, לא אחת פוצחו גולגלותינו. בקריאות־פרא ובפתע פתאום היו פרחחי־יפו מתנפלים עלינו מאחורי פינות בתיהם. האם עלינו להתפזר, כדי שלא נשמש מטרה מרוכזת להתנפלות, – או אולי נלך במקובץ, או ניראה מפוחדים?

בסימטה הראשונה שנכנסנו לתוכה ראינו את החלבן שלנו רכוב על חמורו ושתי רגליו הנתונות מעל לכדי־החלב כמעט נוגעות באדמה. חמור קטן־קומה היה לו שמעמיד בזריזות רגלים מהירות.


קובץ 2.PNG

הלכנו אחריו כשאנו מקשיבים לרשרוש החול העמוק תחת פרסות החמור.

– איחרתם הפעם, בחורים, ואתם מעטים, – דיבר אלינו החלבן, – ההורים שלכם יודעים איך לבנות בתים בשכונה. ההורים שלכם יודעים איך לסלול רחוב ומדרכות משני עבריו. אבנים, סיד ומלט. אך ההורים שלכם אינם יודעים עדיין איך לעשות דרך. איך לכבוש דרך בין בתים של שכנים שוחרי־רע. דרך לעבור בה לא עושים, אותה לא בונים. אותה יש לכבוש. אני כבשתי שבילים ודרכים. כבר שנים שאני הולך בדרכים עם כדי־החלב. עובר אני בשכונות הערבים ללא חשש. אולי משום שאני מצהיל פנים לעוברים בדרכי, או משום שהוכחתי שאני איש־שלום. אבל באמצעים אלה העליתי שקיבלתי, לא פעם, סכינים בבטני. לא פעם שדדו את חמורי ושפכו את כדי חלבי, וראיתי כי נחוצה לי הוכחה אחרת, משכנעת יותר. והוכחה זו אני נשוא ביד רמה זה כמה וכמה שנים מעל האוכף בין שני כדים. והיא, כי אין לי דרך אחרת אלא ללכת תמיד בדרכים. אין לי מוצא אחר – ואני הולך בדרכים. דרך לעבור בה לא עשויה אבנים וזפת – דרך לעבור בה עשויה אומץ־לב. יום־יום. כך כובשים דרך. כך תעשו גם אתם את הדרך שלכם מן השכונה לחוף הים.

שעת־הערבַיִם כבר נתכהתה. שמעתי דברי החלבן ולא יכולתי לראותו בבהירות. ראיתי את ערפו הרזה ואת שתי גומותיו העמוקות ליד שורש הגולגולת. כתפיו ירדו באלכסון גדול. ישיבתו היתה ישיבה קלה של אדם מחוסר גשמיות. איך להגיד? – ישיבה רוחנית. ישיבה שרואים בה כי המוח הוא שמפעיל את גוף. החזיק בידו ענף דק שהיה משמש לו לגרש את הזבובים מאחוריו של החמור. בתוך האפלולית נוצצו כדי־החלב ומתוכם שקשוקו הכבד של החלב.

החמור זקף פתאום את ראשו ונשף בחזקה. רגליו עלו על כביש נחלת בנימין ופרסותיו הקישו נקישות שיש בהן טעם בית ומנורה דולקת על השולחן.


חלבנה של תל־אביב, רֶב שַעְיָה, מנוחתך עדן! בהיר־השער, שזוף־הפנים, כחול־העינים וזמורת הענף בידך. היעדעת מה תורה הרבצת לנו. הידעת כי עם מותק חלבך, שהיינו שותים בוקר־בוקר – שתינו גם את תורתך? הידעת כי אמנם כבוש כבשנו אותה דרך, הדרך שאתה החילות בכיבושה?


המלצות קוראים
תגיות