רקע
נחום גוטמן
הרופא

ציירתי אותו מלפנים, ציירתי אותו מאחור, ועדיין אני מחשב מה לעשות לדמותו שנוכל לראותו מהלך בינינו, כפי שהורגלנו לראותו.

ואם עלה באפו של איש המהלך ברחוב הרצל ריח של טבק טוב ואזניו שמעו קול זירוז – היה מעלה על פניו בת־שחוק ופונה לאחוריו, כי ידע שהד"ר חיסין יצא לעבודתו.

דמותו של הדוקטור הופיעה בין שתי אזניו הזקופות של החמור. לבוש היה בגד לבן ובידיו שמשיה לבנה מבחוץ־וירוקה מבפנים. מתוך הצל הירוק של השמשיה היו מחייכות העינים מעבר למשקפיו העבים, אשר הגדילו עד כדי טשטוש את אישוני עיניו, והן שפיזרו את חיוכו על כל פניו, עד שאי־אפשר היה לדעת אם מן העינים בא או מזויות השפתים. חיוך פיקח וטוב־לב, שאנו נוהגים ליחס לעושי־פלאים שבספרי האגדות.

לאחר שעבר הרופא ברחוב הרצל, לקול הקָשת פרסות החמור בקצב מזורז, רואה המהלך ברחוב את זנב החמור המתנועע כמטוטלת השעון והוא תוהה על דמות זו של הד"ר חיסין.

מתחת לשמשיה הלבנה והפרושה כמַצנח, מתחת לכובע־שעם אנגלי, – ראש שהתחיל להלבין, ובו מחשבות הרבה וזכרונות על מעשים, והם כל עניני ההתישבות בזמנו, בארץ, כי הד"ר חיסון היה מנהל המשרד האודֶסאי להתישבות; ובראש מלבין זה חולפות מאות ואלפי דמויות של חולים, יהודים, ערבים ונוצרים. איש ומכאוביו, איש ותרופותיו.

הנה על־כן, למראה גבו בלבד היו הילדים שברחוב מחייכים. כי היו נזכרים ברפואות המתוקות שזכו להן מידיו. האמהות היו מפסיקות לנגב את הצלחות וממהרות לחלון, לשלוח אחריו מבט רוחש טובה. וערבי זקן היה מחיש את רגליו חולות־השגרון ומניח על האוכף של ד"ר חיסין פרחים רטובים.

קול פרסות החמור הולך ומתרחק, ודמותו של הרופא מלבינה מרחוק. וכל מבט הנשלח אחריו מקרבו אליך יותר ויותר.

הנה על־כן נחרתו בזכוני הרופא וחמורו ושמשיתו, ולא הכליה ולא הבליה בכוחן לטשטשם ולהשכיחם. וטעם המראה שריר וקיים.

16.png
המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות