בית

הציור בשער הספר מראה את רחוב הרצל, בתחילת בנייתה של תל־אביב. קשה לי להגדיר מה פירושם של קוי־הנקודות שציירתי. כמה מהם הם שבילים בחול שעשו הפועלים והתושבים. כמה מהם עקבות חמורו של הרופא. ציירתי גם את הד"ר חיסין. הנה הם בשדרות רוטשילד. הנקודות שבין מגדל־המים והביתה קיצוני שמימין – הם צעדיהם של המכונאי וראש־הועד דיזנגוף. כמה קוי־נקודות הם עקבות חיפושיות ולטאות וכמה מהם צעדי צפרים שירדו לנוח, וכמה מהם, אלה שבמרכז הציור, בין שני הבתים הסמוכים – הם צעדי ילדים. אפשר שהגזמתי במידותיו של בנין הגימנסיה – אך על רקע הדממה הגדולה שהיתה מסביב הוא נראה אז עצום בגדלו.

תריסר וחצי בתים העומדים משני עברי כביש לבן (הכביש היה לבן, עשוי אבני־חול) עדיין אינם רחוב.

רק צינורות־המים חיברו את כל הבתים למסכת אחת. צינורות עוד היו בחלקם גלויים. ואלה שלא היו מהודקים כהלכה במקומות־חיבורם היו דולפים טיפות מים, פעמים כמזרקת דקיקה ופעמים מבעבעים כמעיין. החול במקומות אלה היה רטוב. וכך נוצרו לנו אואזיסים זערורים. למקומות אלה היתה יורדת צפור חרדה ובאה לרוות את צמאונה. מרטיבה מקור, שולחת ראשה לאחור כדי שתרד הטיפה לגרגרת. מנענעת כמה פעמים בזנבה, אפשר בשביל לשמור על שיווי־המשקל ואפשר מתוך תמיהה (סבתות שלה לא ראו מים במקומות אלה) – ופורחת לה.

במקומות אלה היו יושבים הפועלים לאכול את ארוחותיהם. תולים את כתונותיהם הדהויות על ידיות האתים והמעדרים, כדי שתתיבשנה מזיעה, ויושבים בצלן לאכול. והרוח מפרפרת בכותנות כבמפרשים.

סוכות כאלה הרימו להם גם ניצולי אניות שנטרפו בים והצליחו לעלות על אי בודד.

הפועלים היו פורשים בין רגליהם המפושקות את הלחם ו’המשהו־ללחם' ובחיוך מסביר־פנים לשממה שמסביב היו מזמינים עצמם לארוחה.

זורה הבנאי מלח על העגבניה שבידו ואומר:

– ואני, בוחר אני לגור בסימטה המזוהמת שלי ביפו – אך בין בני אדם ולא בלב המדבר הזה.

לאחר כמה ימים היינו מוצאים שם שתילי אבטיח, שנבטו מן הגרעינים שתפחו במים. זוגות עלעלים, כפפות פעוטות, נפרשו כלפי השמים.

אך כל זה עדיין אינו מהווה רחוב.

לא מזמן נעשו הבנינים המוקמים לבתים.

בוקר אחד באה ונעצרת ליד הבית עגלה עמוסה רהיטים. רגלי השולחן מזדקרות אל מול השמים. ואז אתה מגלה שלשולחן יש גם בטן. הרהיטים מתסדרים בבית באופן משונה. הם אינם מתחברים לשום דבר. מה עושה אדם כשהענינים אינם מתחברים? – מניח אותם כמו שהם לידי אשתו והולך ומתישב בחוץ, על ערימת אבנים.

האשה, שביס לבן על ראשה, חוגרת למתניה סינר. ניגשת אל ערימת הכלים והסמרטוטים, מוציאה מאיזה מקום עציץ המצמיח גירניום. נוטלת אותו בשתי ידיה, יוצאת אל המרפסת הקדמית ומעמידה אותו על המעקה.

ברגע זה נעשה הצמח, שהיו עליו כעשרים עלים ותפרחת אחת של פרחים אדומים – למרכז. מרכז לכל גבעות החול שמסביב. פתאום הופיעו הצבעים: הירוק והאדום שבצמח, הצהוב שבחול, הכחול שבשמים והסגול שבצללים. העולם נעשה יפה ומבטיח עתיד טוב. האוזן קלטה את קול טיפות המים הנופלים מן הברז על החול הרטוב.

אם זכית, וודאי שזכית, לשמוע מתחת לחלונך הפתוח, קול טפיפת רגלים קטנות הרצות סביב הבית – והן נעצרות ליד מהדרגות הבית, שם ליד העציץ, ואתה שומע קול פוצח וקורא:

– אבא, בוא לעזור לי לעלות

ואם זכית ונפתחת הדלת החדשה שלך ומופיע בה אדם, בעל זקן שיבה ארוך, כמו סבא מימי הילדות, ועיניו מחייכות והוא מתישב מתוך אנחה על הכסא שהצעת לו –

אם זכית גם שלני דברים אלה, שב במנוחה בכסאך וחשוב רגע כך:

יש לי בית.

אך עדיין, אומר אני לכם, עדיין אין זה בית. עדיין זו קונכיה ריקה. הוא יחדל להיות קונכיה כשמבעד לוילאות הקלים שעל השמשות ייראו דמויות מטושטשות ויישמע קול צחוק חרישי. בלילה ננעלת הדלת במפנים. המפתח מסתובב במנעול מתוך רצון למתוח קו, להיסגר בבית עם בת זוגך, להיסגר מפני כל העולם. בחוץ מיללים התנים, יורדים הגשמים. המרזבים החדשים של הבית שופעים מים רבים. הם פולטים אותם בחרחור מלא־הלוע. הברקים קורעים את השמים בקוים משונים, בלתי־משוערים, בבוקר אתה יוצא מן הבית ודורך בחול שהתקשה מן המים. הרי זה תענוג להרגיש שאינך שוקע בו, שצעדך נופל על אדמה קשה. אך עדיין, אומר אני, אין זה בית.

רחוב

בחדר הדל אשר במגדל־המים היו נערכות ישיבות הועד. כאן היה פועם דופק־המעשים. דופק קטן של ציבור־אנשים קטן, שאין בידיו כל סמכויות של רשות. אך שם דפק הדופק. סוף־סוף לא הגודל עיקר. ושם, בישיבות הועד, נתקבלו החלטות על הקמת גדרות ומדרכות.

כך קרה, שפעם אחת חזר הבן מטיול בחולות עם הגננת. שלח הבחור רגל ימין על המדרגה הראשונה של המרפסת והרים וקירב אליה את רגלו השמאלית ועלה ועמד על מדרגה ראשונה. שלח שוב רגל ימנית והעלה את השמאלית ועלה ועמד על מדרגה שניה – בלי להיעזר בידים עלה גם במדרגה השלישית עד שעמד על המרפסת. אמו יצאה מן המטבח לקבל את פניו וראתה אותו עומד תמה:

– אמא, אני כבר לא רואה את המרפסת של הדודה מניה.

הפועלים שבאו בבוקר כבר הספיקו להקים גדר־לבנים בין שני הבתים. האם לא מיהרה לענות לבנה. גם היא עצמה צריכה להתרגל לדבר המשונה והחדש.

– אמא, – הוסיף הבן, – איך איכנס לשם כדי לקבל בחזרה את המסננת שלנו?

– דרך הדלת הראשית מצד הרחוב – ענתה האם.

הביט הבן לעבר אצבעה של אמא. ראה של בית, ראה של דלת ראשית – אך לא ראה רחוב.

כשחזר האב לפנות ערב מן העיר קרב אל הגדר שהיתה עוד טריה, השעין מרפקיו עליה ועיניו ראו את ריבוע חצר שכנו. השכן עמד כנגדו, ידיו בכיסיו, ראה ריבוע חצר שכנו. זו היתה שיחת־שכנים ראשונה מחצר לחצר ליד הגדר. הבתים נעשו חצרות.

הופיעו מריצות־עץ שהיו מובלות על קורות־עץ. ידים רכות ובלתי מאומנות לעבודה החזיקו בהן. ידים שהאדימו משיזוף מהיר מדי ועורן נתבקע. אך בעליהן ידעו לשיר שירים. ההד בגבעות החול נפלא. רחובות תל־אביב שמעו שירה מיום היולדם.

התחילה עבודת ישור החול למדרכות ועשיית שלוחות לרחוב הרצל. אז גם הונחו אבני־השפה למדרכות. משערי פסי הרכבת ועד לבנין הגימנסיה. בין אבני־השפה והגדרות שלפני הבתים הונחו מרצפות. בתענוג גדול דורכות הרגלים על המרצפת הקשה, הקבועה והבטוחה, משום שנעים להרגיש את היציב, לאחר הליכה מיגעת בחול הרך והרופס.

ערב אחד התדפק מישהו בדלת. הילד גלש מן הכסא ורץ לפתוח אותה. ומי נכנס? נכנס הבנאי. אותו שבנה את קירות הבית הזה. אותו שישב בצל המחצלת, זרה מלח על העגבניה שבידו ואמר: ‘ואני, בוחר אני לגור בסימטה המזוהמת שלי ביפו – ולא בלב המדבר הזה!’

שלום! שלום! האדון בבית? בבקשה לשבת. לא, תודה. לרגע אחד בלב. רציתי לשאול אותך, אולי תרצו להשכיר חדר בביתכם. הייתי רוצה… לגור ברחוב זה.

אז חייך האב. משקפיו נוצצו. באותה שעה נתקבל על דעת כל היושבים מסביב למנורת־הנפט הקטנה: יש לנו רחוב.

כשהגלגל הקטן התחיל להשתחק בחוט־הברזל – נשמע קולו מסוף רחוב הרצל ועד סופו. קול זה היה כאות, והאנשים ברחוב הפסיקו שיחתם והתקרבו אל עמוד הפנס אשר הוקם ימים ספורים לפני־כן בפינת רחוב הרצל ושדרות רוטשילד.

יחיה, מכונן משאבת־המים, עמד ליד העמוד וטיפל בהורדת הפנס. נתן לחוט־הברזל שיתארך והפנס ירד. פנס ‘לוכס’ בעל רשת קטנה בטבורו. בתחילה מילא יחיה את כלי־הקיבול נפט שהביא עמו בפח. אחר־כך לקח את המחט והשתדל להכניסה לתוך הנקב שמתוכו יוצא הנפט. זו היתה מלאכה עדינה ולא קלה. הוא הרכין את גופו והשתדל ‘להפוך’ את ראשו כדי שיוכל לכוון את המחט.

המסתכלים, שכבר הספיקו להגיע ולהצטופף במעגל, קרסו או התישבו בחול כדי להנמיך ולראות מתי נכנסה המחט.

המחַמר, שעבר ברחוב, עצר בקריאות רמות את שיירת החמורים העמוסים אבנים וסר לרגע לראות אם עלתה המשימה ביד יחיה.

השען שחזר מחנותו שביפו תלה את מקלו בעל הידית העקומה על זרועו והציב את עצמו להסתכל בסבלנות בהדלקת הפנס. הוא אמר:

– באירופה יש חשמל. שם לוחצים על כפתור.

הואיל וכולם היו רכונים או ישובים, עברו דבריו מעל לראשי האנשים – ונתפשטו על גבעות־החול שמסביב. כך אובדים בחלל חרוז יפה של שיר או קטע אגדה. הם יפים, אך רחוקים מן המוח המעשי.

יחיה החזיר את המחט למקומה, בכיס חזייתו. יצק ממשפך, בעל צואר ארוך, קצת ספירט לתוך קערית הפנס והדליקו. לשונות אש כחולה לחכו ושבו ולחכו את מקום הנקב. בינתים כבר האפילו השמים והאש היה לה ברק.

יחיה הצמיד וחיבר את משאבת־האויר אל פי־הפנס והכניס בו אויר, עד שסירבה המשאבה. לשון־אש אחרונה של הספירט עלתה לגובה וכבתה פתאום, רק אדים כחלכלים התפתלו. אז פתח יחיה בימינו את בורג הנפט ושמאלו מחזיקה בגפרור דולק. אור ירוק נכנס והתפשט על־פני הרשת הקטנה שבפנס, עד שכבש את כולה, וגביע של אור ירקרק הבהיק אל מול פני הסובבים שמיצמצו בעפעפיהם, כאילו הופתעו למראה מתנת יום־הולדת. אור משיב־נפש ומשמח־עין.

בזמזום ממושך, כזמזומה של דבורה עייפה, התחיל האור שופע ומתפשט, ושולח אצבעות ארוכות על־פני הרחוב, על משטחי־החול, ומאיר רק צד אחד של העקבות שבחול.

האזנים מתרגלות לזמזום זה, כשם זהן מתרגלות לרעש־הים המתמיד. רעש נוסף זה קובע נעימה מתמדת מיוחדת ברחוב, נקרא לה נעימת־התרבות, שברגע זה הציבה את כף רגלה במקום הזה, השקט, ועמדה בינינו.

יחיה מושך את חוט־הברזל. משיכות־משיכות מטפס ועולה הפנס לראש העמוד. דרגות־דרגות גדל שטח האור הנופל מן הפנס, ומטרים על מטרים מתקצרים והולכים צללי המסתכלים. הפנס הגיע לראש העמוד, ולשכונה הצעירה יש מעתה מרכז. פנס־הרחוב הראשון בתל־אביב.

יחיה אוסף את מיטלטליו. בטרם יעזוב את המקום הוא נושא את פניו אל הפנס. שני אישוניו התנוצצו וגם הלובן שבעיניו נוצץ. העינים שמורותיהן הארוכות ריפרפו כבאמירת קידוש. האור שנפל על חזיתו המקומטת יצר חריצי צל, כמו במפוחית של יד.

אלפי פנסים נדלקים ערב־ערב ברחובות תל־אביב, בחשמל, בלחיצת כפתור. אין הם מטשטשים את אור הפנס הראשון.

זהו הכביש שחיבר את השכונה שלנו עם יפו, וזהו הרחוב המוליך לגימנסיה ‘הרצליה’.

האין קמצוץ בתים אלה מזכיר גרעינים שנבטו במקום שמקרה טוב השקה אותם פעם אחת במים?

אך מי הוא הגבר העומד באמצע הרחוב? בטרם אענה, התמצאו־נא קצת בציור שלפנינו.

מצד ימין מזדקף מגדל־המים בעל שני הדודים. בימינו עומדת במקומו מצבת־הזכרון למיסדי השכונה שבשדרות רוטשילד. למטה ממנו עומד בית בעל גג־רעפים משופע. זה הוא ביתו של ראש העיר. בימינו הוא גדל והוסיף קומות, התפשט בחדרים ובאולמות, והיה לבנין המוזיאון הראשון של תל־אביב (הוא המוזיאון אשר בו הכריז דויד בן־גוריון וחבריו על הקמת מדינת ישראל). התחתית הציור, בין ארבעה עמודים, מתחתי שני קוים בסרגל. אלה הם פסי הרכבת. בין העמודים האלה היתה נמתחת כל יום ששי שרשרת־ברזל. כך היו חוסמים את רחוב הרצל כדי למנוע כניסת עגלות לשכונה ביום השבת. מאחורי הגימנסיה, מצד ימין, מצוירים בתים קטנים – זוהי שכונת הערבים, שהיתה בשכנות, אשר עליה אספר בהמשך דברי.

ועתה, מיהו הגבר העומד בהצטלבות רחוב הרצל ושדרות רוטשילד? כפי שאתם רואים – ימינו על מתניו ושמאלו מחזיקה במטאטא־אדירים. גופו רחב־ממדים וזקנו גדול. הלא הוא שמואל הגר. איש רוסיה, כחול־עינים ובעל אף שטוח, המראה נטיה לגלות את נחיריו. דיבורו מתון, שקט, ושופע בטחון בכוחות עליונים.

שמואל הגר הופקד להילחם בכוחות הטבע אשר הסתערו יום־יום ולילה־לילה למחות את השכונה החדשה. הוא נלחם במדבר שרצה לבלוע אותנו ובצמא שרצה ליבשנו. המטאטא אשר בידו היה הנשק אשר בו לחם בוקר־בוקר בחולות הנודדים שהובאו על־ידי רוחות הלילה וכיסו את המדרכות והכבישים. בתנועת־זרועות רחבה היה מניף את המטאטא וחושף מחדש את המדרכות שנעלמו בתוך החול.

ועוד נשק אחד היה לשמואל שלנו: צינור־גומי שהיה מחובר אל ברז שופע מים. בו היה משקה את השתילים והפרחים שבשדרות רוטשילד. כל יום היו השתילים משפילים ראשיהם מחמת הרוחות ששרפום ומחמת החום. כל יום היה שמואל שלנו עומד בפישוק־רגלים, מחזיק ליד החזה בידיו הבשרניות את הצינור השחור, שהיה מרעיד מחמת המים השוקקים, מַזה מים בקשת של טיפות על־גבי הצמחים. טיפות המים היו רוקדות על העלים שהתכסו אבק ויורדות עכורות, שוקעות ומתעמקות בחול, ויוצרות כעין מעגל־קסמים סביבן – מעגל השומר על הצמח מפני הכליון.

אחר־כך היה שמואל מרכין את הצינור אל גזעי השתילים ונותן למים שיצאו מתוכו מלוא פיו וימלאו את הגומות. המים עלו וכיסו את פי הצינור, והסתובבו כבמערבולת בתוך הבריכה הקטנה, והשמים עם ענניהם נשקפו מיד בתוכם. אז היה שמואל מביט אל הצמחים בעיניו הכחולות, זקנו המסתעף היה מרפרף ברוח על חזהו הרחב, והרגשה ברורה היתה משתלטת:

יהיה טוב.

אינני מבקש לעשות משמואל הגר מין אידיאליסט שיש להכניסו לפנתיאון שלנו. שמואל מילא פשוט את תפקידו שהוטל עליו, יום־יום, בהתמדה ובנאמנות. לא יותר. אך האם אין הוא כאחד מגיבוריו של סיפור־ילדות, המשרה בהופעתו בטחון כי מה שראוי להיעשות ייעשה?

מדי שבת היה רב שמואל פוסע מתונות לבית־הכנסת. תחת שחיו, במקום צינור שחור, האדים תיק־טלית העשוי קטיפה אדומה. משהגיע להצטלבות רחוב הרצל ושדרות רוטשילד היה נוטע עצמו ועומד. זקנו המגודל מסתעף על חזהו הרחב. חציו ימינה לעבר השדרות שמימין, וחציו שמאלה לעבר השדרות שמשמאל. מחייך בעיניו הכחולות אל השתילים ועונה בקול עבה ורציני על ברכות העוברים ושבים:

שבת שלום.

כשגרנו ביפו היינו שואבים מים מבאר שהיתה בחצר.

כשעברנו לתל־אביב סיפקו לנו מים הברזים: במטבח, בדר האמבטיה ובגינה.

כשבאה אלינו סבתא ונכנסה בפעם הראשונה לביתנו החדש, נשקה את המזוזה שעל המשקוף ופנתה אל המטבח. אמרה:

– אני מתחילה מן המטבח, כי כאן הממשלה שלי.

והוסיפה:

– הבה־נא לי כסא.

העמידה אותו לפני הכיור ואמרה:

– עכשיו.

פתחתי את הברז, ומים התחילו לזרום מתוכו לתוך לוע הכיור שבלע אותם בקול חרחור. בתחילתו היה זרם המים שקוף, נוצץ ונע, וסופו נבזק לטיפות שוצפות שהתנפצו לרסיסים.

– החלישה־נא את הזרם, והנח למים שילכו, – אמרה סבתא והצטחקה כשהיא עוצמת את עיניה. אחר־כך הוסיפה:

– עלי להתרגל לרחש הזה. עלי להתרגל לעובדה: יש לנו מים הזורמים ישר למטבח.

סבתא הרימה את ידה כדי למחות את זויות השפתים באצבע ובאגודל. היתה רגילה לעשות כן לפני שהיתה פותחת לספר סיפור־מעשה ארוך. אך היא לא אמרה דבר. רק עשתה תנועת־ביטול בכף־ידה. היא הרגישה שאין בכוחה, שפשוט למעלה מכוחה הוא לתאר את ההבדל הזה שבין שאיבת מים מן הבאר המשותפת שברחוב והבאתם בימית־החורף בדליים דולפים, כשהידים קופאות והרגלים בוססות בבוץ חלקלק – בין התענוג הזה: מים במטבח. החיוך שקפא בפניה בין רשת הקמטים הדקים שמסביב לפה – הקנה לי בכל זאת מושג־מה אל אשרה ופליאתה.

זה היה הברז הראשון בחייה.

נניח שהכותרת של הסיפור הזה היא – בנין הגימנסיה הרצליה שבתל־אביב, הרי שהשורה הריקה שמתחתיה היא – רחוב אחד־העם, ומובן שהרחוב הנמשך אל מול הגימנסיה – הוא רחוב הרצל.

זהו המקום. וכך הגענו לציון הנקודה הגיאוגרפית אשר עליה יסוב כל המעשה. ואתה, הקורא, אם תעבור במקום זה, הבט סביבך שמאלה וימינה ולך לשלום.

על השען ביפו

עתה כמה מלים על השען עקיבא וַיס. היה שען ביפו, עוד לפני היות תל־אביב. הוא דר באחת הסימטאות המרופשות שביפו. כשהיה מגיע משם לחנותו שברחוב הראשי, היו נעליו כוסות בוץ רב. הרפש והצחנה שבסימטאות היו מן המפורסמות. המדמנות היו מתקיימות חדשים גם לאחר עונת הגשמים. השען היה משיל את נעליו מעל רגליו ומעמידן ליד הדלת, נכנס לנעלי־הבית שלו, מתישב לפני שולחנו הקטן, נותן את שפופרת הזכוכית המגדלת לתוך עינו, פותח באיזמל את מכסה השעון הטעון תיקון, ומביט בו.

מה רואים בשעון פתוח? רואים גלגלים הנאחזים זה בזה, רואים קפיץ אחד כחול רועד.

אך אם יש לאדם גם ראש חושב, ראש שמסיק מסקנות לא של גלגלים בלבד, כי אם גם מסקנות־מחשבות, גם רעיונות כלליים – הו! יכול גם שעון להשפיע על הלך המחשבות ואפילו להיות מורה־דרך בחיים.

השען הזה מיפו ראה גלגלים לא רק בשעון. השען הסתכל בנעליו המרופשות, העיף מבט של תמיהה בזבובים הרבים, שבאים אף לחנותו של שען, ונתן עינו בגלגלי השעון הפתוח. בתקתוקו הקבוע, המתמיד, אמר לו השעון בפעם האלף:

– דע תמיד מה שאתה רוצה. יומם ולילה. לצאת מן העיר המרופשת הזאת. אין קטן ואין גדול. אין חלש ואין חזק. צריך להתחיל. יש לסובב גלגלים. שכונה יפה ונקיה. נעשה ועד. כמו הקפיץ הכחול הרועד. יישמע גם תקתוק.

ידעתי שכך יהיה

למה להאריך? בשכונה החדשה שהוקמה ליד יפו כבר יש כביש ראשי, העולה מפסי־הרכבת עד לבנין הגימנסיה הרצליה. הוגרלו מגרשים ונבנו כמה בתים. הבית בפינת רחוב הרצל משמאל הוא ביתו של השען. אין ספק שהגלגלים סבבו – ונעשו כמה מעשים.

בוקר אחד עומד אני בנקודה הגיאוגרפית שלנו, לפני שער הגימנסיה, ומסתכל ברחוב הרצל. על הכביש הלבן, העשוי אבני־חול, ראיתי מרכבה שחורה, נוצצת בקישוטי־נחושת, מתקרבת על עבר הגימנסיה, הזוגים הקטנים שעל צוארי הסוסים מצלצלים בשכרון־פתע, כמטבעות־כסף שנפלו מתוך יד פזרנית. השוט שבידי העגלון מזגזג את אויר מסביבו. רעמות הסוסים וציצית־התרבוש שבראש העגלון רוקדות ריקוד עליז. ידים אמיצות של העגלון הערבי, רחב־מכנסים ורחב־אבנט, עוצרות במושכות. הרעמות והציצית נצמדות למקומן, והסוסים זקופי אזנים קטנות, נושפים ברעש את האבק מתוך נחיריהם השעירים, ונעצרים כשהם שולחים לפניהם רגלים מלוכסנות. הם ממש לידי. רגע של ציפיית־אֵלם, כאשר יהיה תמיד לפני כל פתרון; כל גוש הגדול והסוער שבא – עמד דום, ומתוך המרכבה השתלח ויצא – מי יצא? – יצא השען.

קטן־קומה, נחפז בתנועותיו ומדבר לעצמו:

– ידעתי שכך יהיה… לבי אמר לי.

כיון את צעדיו הקטנים, לא לביתו כי אם לעבר המגרש הריק שבפינת הרחוב שממול לביתו. על המגרש הזה עבדו, בין חוטים מתוחים, ארבעה פועלים בחפירת יסוד לבית חדש. עלה השען על ערימת החול, עיין בתכנית היסודות וקרא אל הפועלים!

– הפסיקו!

זקפו הפועלים את קומתם, שלחו מבט תמה אל הדמות הזו ומבט שואל אל עבר בעל המגרש שעמד בקרבת מקום. זה היה אדם בעל קומה, פניו אדומים מאותם שאינם סובלים את שיזוף השמש, ומטפחת נתונה לו בצוארון כותנתו לספוג את הזיעה. הוא מדד בעיניו את קומתו של השען, עלה גם הוא על ערימת החול ועמד שם, כדי שיהיה ברור לעין מי גבוה ממי, ואמר:

– כן. מה יש?

קרא השען ואמר:

– ידעתי שכך יהיה. הנה מולך כבר עומד בית. את הרואה אותו, זויתו הפונה לשני הרחובות מעוגלת. הגדר שסביב הבית גם כן מעוגלת. וזה יפה. ואתה בונה את שלך מולו וחופר את יסודותיו ואינך מעגל פינתו. איזו צורה? שם פינה מעוגלת ואצלך פינה ישרה. סגרתי את חנותי ולקחתי מרכבה. הנה. אמר והראה מפתח שהחזיק בכפו. היה זה מפתח גדול כפטיש. ידעתי את חנותו הזעירה של השען ביפו: חנות קטנה, שבקושי היה בה מקום לשולחנו הקטן ולשרפרף. התפלאתי: לחנות זעירה שכזאת יש מפתח גדול כל כך?

– מה אתה מראה לי מפתח שלך? זה מגרש שלי אני בונה עליו כפי שאני רוצה.

– אדון פוליקובסקי! אני לא אתן לך. אי־אפשר שמול פינה מעוגלת תיבנה פינה ישרה. מול גלגל צריך להיות גלגל. גם בשעון. יש ועד לשכונה. יש תקנון. כך לא יכול ללכת. תפסיקו את העבודה – פנה ואמר אל הפועלים – אני אומר לכם. אני בועד.

– אדון וַיס! מה איכפת לך איך אני בונה? ומה איכפת לי הגלגלים שבשעון.

אני לא שען. אני סוחר־יערות הייתי. ואתה שומע? קניתי מגרש רבוע. הנה במפה. לא אוותר על חלק ממגרשי. אל תגיד לפועלים שלי, העובדים על מגרש שלי, ששילמתי בעדו כסף שלי, שיפסיקו את עבודתם. במחסנים שלי עבדו ששים פועלים. מי משלם לכם שכר עבודתכם: אני או האדון הזה? תמשיכו, – אמר הסוחר, מולל באצבעותיו כמי שסיים אכילת עוגה, ולא נותר ממנה אלא פירורים קטנים בקצות האצבעות, וירד מן הערימה.

חופרים יסוד

הפועלים שיפשפו את ידיהם בידיות המעדרים. לנער מעליהם את החול שנתיבש ושחו לעבודתם. שנים הלכו בראש והורידו באתיהם את שכבת־החול העליונה שהיתה יבשה. החול היה נקי וגרגרי כסוכר דק. עד שהאת היה מעביר את החול שבתוכו לערימה היו גולשים ממנו גרגרים דקים שהיוו באויר צעיף דק של חול. שני הפועלים הנותרים חפרו בשכבר התחתונה שהיתה לחה.

אחד מהם הלך בראש במעדרו וחתך מן החול חתיכות־חתיכות שהיו יוצאות מרובעות ופריכות כחלבה. בתנועה זריזה היה משליך את החול לאחוריו, אל תוך התעלה. הוא הקפיד בעשיית קירות ישרים, וגלוי היה לעין כמה נהנה מן התענוג והיופי שבכל עשיה פלאסטית. רגליו מפושקות־האצבעות עמדו על הקרקעית הישרה כעל רצפת חדר. הפועל השני היה תוקע את אתו בערימה שנצטברה בתוך התעלה ומטיל את החול, חבטות־חבטות, הרחוק משפת התעלה.

גלגלים

הפועל בעל המעדר שעבד בתעלה התקדם בעבודתו וקרב יותר ויותר אל רגליו של השען, שהתיצב בקו התעלה. השען לא זע ממקומו והפועל הוסיף להתקדם בלי דבר דבר.

הסוחר לא יכול להירגע. שילב ידיו לאחוריו והתהלך כתרנגולת שזה עתה הטילה ביצתה וקירקר למקוטעין בקול ובהרמת כתפים:

– עם מפתח! הוא לא יתן לי! כל השכונה שלו?! גלגלים! אני אדון אצלי! לכן באתי הנה! חבר בועד!

הפועל כבר כמעט הגיע לרגלי השען. אם יוסיף לחפור יפול השען לתוך התעלה. לפי אומדנת עיני, אם יפול לתוכה ייראה רק ה’קאסקט' המשובץ שלו מעל־פני האדמה,. הפועל עמד מעבודתו.

– למה אתה מפסיק? – קרא אליו הסוחר – על רגליו!

– אבל הוא בנעלים! – ענה הפועל, כשהוא נשען להנאתו על המעדר.

השען הביט כה וכה, מבקש את חווַת־דעת הקהל. אך איש לא היה שם מלבדנו.

העגלון הערבי הטה מכבר את מרכבתו וחזר העירה. עיני השען התעכבו רגע עלי, אך החליט, כנראה (כבר אז!), שאני פסול ליצג דעת־קהל. השען הרגיש שבא רגע של משבר. הוא פסע אל עבר הסוחר, ובמאמץ, בשינוי קול ותכסיס, פתח בשיחה חדשה, ממין אחר. לא בהטפת מוסר, כי אם בבקשת שיתוף. כאדם אל חברו. גם תנועות ידיו השתנו. הוא חדל מעשות בהן תנועות רחבות, זויתיות וגוזרניות, והתחיל להניע אותן ברכות, בלטיפה, כְמָה שעושות הידים לקציצת־בשר לפני שמטילים אותה לתוך המחבת.

– אדון פוליקובסקי! תראה. תראה בעצמך: הנה אתה הולך ברחוב הזה אל הגימנסיה. הולך לך לשלום. אתה הולך בצד שלי, ככה־ככה, עד שאתה מגיע לפינה המעוגלת שלי, ואתה ממשיך ופונה לך שמאלה, בנחת – ככה־ככה. אתה רואה? זה יפה. הלא אמרתי לך. ועכשיו – אמר השען והנמיך את קולו באוקטבה ורבע, כפי שעושות האהמות כשהן מגיעות בסיפוריהן לדבריו של השודד – אתה הולך לך, ברחוב הזה, לאותו הכיוון, אך בצד שלך. אתה הולך ככה־ככה עד שאתה מגיע אל הפינה הזויתית שלך. עצור! אתה מחויב לפנות ימינה, כמו חיל גס: ככה! (רקיעה ברגל) ככה! (רקיעה ברגל) כאילו מישהו מפקד עליך! אתה רואה? (חזר לקולו הקודם) וזה לא יפה. ליד גדר מעוגלת צומחים יפה הצמחים, יחד עם המדרכה המעוגלת, כמו –

– אדון וַיס! מה אתה מדבר? הלא אתה אדם חכם – ענה לו הסוחר – וכי אזניך שומעות מה שפיך מדבר? כשאתה הולך בצד שלך, הרי זה ככה־ככה, וכשאתה הולך בצד שלי גם כן ככה־ככה. אז מה אתה, עושה ממני צחוק?

ראיתי לפני שני אזרחים שהתיאשו מלהיות מובנים זה לזה, אבל לא נואשו מלהילחם על דעותיהם. השען הניף את ידו שעוד החזיקה במפתח הגדול וחזר לסגנונו הקודם:

– אני לא אתן!

הסוחר נתרתח:

– הפועלים ‘לא־עובדים’ – בכסף שלי. על מגרש שלי שקניתי בכספי ואני פה בעל־הבית. באתי מעיר גדולה. כבר ראיתי הרבה שענים. פה לא רוסיה. אין פה אדונים עלי. פה אין שוטרים. תביט מסביב, אין! ברוך השם.

– שוטרים!? אתה רוצה שוטר, אביא לך שוטר! – קרא השען בקול ניחר מעוצם ההתרגשות. ניתק את עצמו ממקומו כעפיפון שנקרע מחוטו.

ראיתי אותו מפליג והולך, דרך מגרשי החול אל עבר מגדל־המים. כל־אימת שהרים את רגלו היה החול תחת צעדיו משתפך וחוזר לחוליתו. חול עמוק היה באותם הימים במקומות אלה.

החול

הפועלים המשיכו בעבודתם, ואני יכולתי להשקיף על סביבי ולראות את המרחבים הבהירים של החול הבוהק. מרחבים ללא שוטרים, כפי שאמר הסוחר. האור היה רב – הוא התיך ובלע כל צבע או גון. אפילו הים היה נוצץ וצבעו הכחול נתמזמז באור החזק. גבעות־החול הבהיקו והחזירו את אורן על סביבן. אף השמים קיפחו צבעם. רק הצללים, שהטילו הבנינים והאנשים, היוו את הכתמים הכהים היחידים בכל הנוף, ונתנו אחיזה כלשהי לעינים. הצללים רבצו סגולים־חומים וכהים כצבע שחור. כל הגופים איבדו את בליטותם והיו לכתמים. מי אמר שהמזרח צבעוני?

גבעות החול היבש היו מוטלות רכות, ומשתפכות זו לתוך זו כמו גלי ים שקט. הן היו תפוחות כקוי עפרון על נייר מחוספס.

החול – כל יום מתחיל את חייו מחדש. העקבות שמשאירים בו בעלי־החיים נמחים כבאורח קסם – והוא בתולי ובראשיתי כל בוקר. כתב־החרטומים של העקבות – אם שביל־חיפושית נָקוד נקודות כבמגע של מכחול דק, אם עקבות הלטאות שהם קוים ארוכים עם נקודות פסיקיות משני עבריהם, אם העקבות ה’שינ’יים שמשאירות צפרים במהלכך, אם עקבות רגלי תנים כעקבות מקלות שנתקעו בחול, אם עקבות פרסות של שיירות חמורים נושאי אבנים וסיד, ואם עקבות אדם שמסמנים דרכים לתוך האופק ואובדים מאחורי הגבעה – כל כת־החרטומים הגראפי הזה נעלם עם משב־הרוח שנשלח כלשון ענקית. הוא מלכך את הבקעה, מגיע לראשה, מנפנף שם צעיף חול דקיק, וחולף ועובר לבקעה שלאחריה. כך הוא מוחה ומשכיח את כל סימני החי – ומותיר אחריו נקיון. פורש דף חדש, ליום חדש.

הרגלים שומעות את חריקת גרגרי החול עד שהסוליות מרגישות במשען־מה, מהסס ונע, שבבטן החול העמוק.

מים שמשתפכים מצינורות שופעים – נבלעים לתוך החול, כאילו אין החול אלא משפך. והעולם מתעטף שוב בסדין הבוהק.

עציץ גירניום קטן שעומד על מרפסת כובש את כל היקום – ונראה כמשחק יחיד הניצב על במה גדולה.

ושקט במרחבים, כאילו חוצצים בינינו ובין העולם קירות־לבד שאינם מעבירים קול. בשקט הזה קלטה האוזן כל שאון בבית מן הבתים המעטים שבסביבה. שמעתי את קול הכף הבוחשת בסיר במטבחה של הגברת וַיס. ודאי התקינה את ארוחת־הצהרים הצמחונית. הבתים בשכונה היו כבתי־זכוכית. יכולתי לנחש מה נעשה בכל אחד מהם.

במקום שוטר

ראיתי את השען עולה במדרגות לביתו של דיזנגוף ויוצא משם כעבור דקה. ודאי נאמר לו שהאדון דיזנגוף יושב עתה במשרדו בנמל יפו. ראיתי את השען עולה במדרגות לחדר ועד־השכונה במגדל־המים. גם משם מיהר לצאת. שיערתי בנפשי, משראה השען את פני מזכיר הועד, בעל המשקפים מחוסרי־המסגרת ושרשרת־הזהב הדקיקה – ודאי שהבין כי לא יסכון המזכיר להיות שוטר. ראיתי את השען ממהר לרדת במדרגות, כאילו נתפס לרעיון טוב. הוא כיווֵן צעדיו אל עבר ביתו של שומר־הלילה. אותו ודאי שמצא בביתו כשהוא ישן, מכוסה בשטיח הקאוקאזי. השען נשתהה בבית השומר. ודאי שהעיר אותו והסביר לו את הענין. השומר נכנס לתוך מגפיו הגבוהים, שלח את ידיו ופילג את זקנו לימין ולשמאל, – כזה היה זקנו – לבש את מעילו השחור והארוך בעל חגורת הכסף עם החנית הצמודה אליה, רכס את כפתורי־הכסף והציב את כובע־הפרוה על ראשו בנטיה קלה שאלה. פיהק פיהוק של סיום שינה קטועה ואמר:

– אבל במה אני יכול לעזור? אני רק שומר־לילה.

– בוא, בוא. תראה.

הנה, בהבעה של שיחה מעין זו על פניהם, הופיעו השנים וקרבו למקום־המריבה. הציב השען את השומר בראש חפירת היסוד, כדי שהפועל לא יוכל להמשיכה. השומר זקף את שפמו ועמד כסימן־קריאה.

הסוחר הסתכל בו בדומיה וקרא:

– זהו השוטר שלך? אתה מצחיק אותי.

חייך השומר אל השען, פרש ידים ואמר:

– אמרתי לך.

גפרורים כבויים?

השען עמד נבוך. כל טענותיו כבר השמיע. כבר נקט כל האמצעים שאפשר היה לנקוט. הוא רעד מהתרגשות, כאותו קפיץ קטן וכחול. מה עוד יכול לעשות ולא עשה? במקום זה יש להתקין את סדרי החברה – בלי כל אותם המכשירים שהתקינה החברה לעשייתם. אך לא! השען לא דמה לקופסת גפרורים שכל גפרוריה כבויים. זאת לא הייתי ואמר. אמנם, הוא גלגל קטן ויחיד – אך האם שלט קטן בצדה של דרך, שיד בלתי־מאומנת כתבה עליו: ‘היזהרו ממוקשים’, אינו קטן ויחיד? ודאי קטן ויחיד, אבל הוא מטיל מרות. אך מה הם ההולך בדרך יודע שמאחורי כתובת זו אין כל מוקשים, שזוהי רק כתובת בלבד? הסוחר שלנו יודע קרוא ויודע שאין השען מיצג חוק ממשלתי.

פה, בפינת רחוב הרצל ורחוב אחד־העם, יש לקבוע שאנחנו יחידה המקפידה על חוקי תכנון. פה, בשכונה הקטנה החדשה, האובדת בין גבעות החול. הנה לכן רעד השען כקפיץ החול הקטן. הוא שאף אויר כדי לענות דבר לסוחר – לפני שפתח את פיו השיט עיניו סביבו, שמא תימצא לו עוד משענת של דעת־ציבור…

עיניו ראו את הרופא, ד"ר חיסין, על חמורו הלבן בצל הירוק של שמשיה, שבא מעבר בית־החולים היהודי שעל חוף יפו.

– שלום ד"ר חיסין! – קרא השען בשמחה.

אך כיון שהסוחר היה גבוה ממנו, נדמה לי כי השלום של הסוחר הקדים להגיע לאזני הרופא הרכוב.

– שלום אדון פוליקובסקי – שלום. ושלום, אדון וַיס!

על החמור הלבן

את פני הד"ר חיסין קיבלנו כולנו, תמיד, בחיבה רבה ובסבר פנים יפות. היה זה אדם חביב, צנום, רוחש טובה, אוהב בדיחה ומביא עמו תמיד רוח טובה. חובש כובע־שעם עב־שולַים, ולובש מעיל־דרכים לבן שמשתרך על שוקי החמור. כשהיה רוכב על חמורו על שפת ימה של יפו, היתה השמשיה שלו, שהיתה לבנה מבחוץ, מבהיקה כמפרש על הים הכחול, או שדמתה לכדור פורח. המקטרת שלא זזה מפיו היתה מעלה עשן־תמיד. מעל ראשו הלבן של החמור, מתוך הצל הירוק של השמשיה מבפנים, היו ממצמצות עיניו הנבונות של הרופא מבעד לזכוכיות־משקפים עבות כחתיכות קרח – ומאחוריו היה מטלטל החמור את זנבו בקצב, לגרש את הזבובים.

הנה דמות חביבה זו שהיתה בה תרכובת של מערב ומזרח, שלא אדם, אניה, כדור פורח, רכבת ובהמה – באה ונעצרה ליד תעלת־המריבה. אפשר שקטעי דיבורים הגיעו לאזני הרופא עוד מרחוק – אך הוא לא הראה כל סימני סקרנות לדיון. הוא פנה אל הסוחר אדום־הפנים ואמר:

– אדון פוליקובסקי, אני רואה שהשמש השוזפת אינה טובה לעורך. מדוע לא תקנה לך כובע־שעם אנגלי, כזה שיש לי?

– אדוני הדוקטור! כל חיי חבשתי מגבעת רגילה – ומה פתאום אחליפנה בסיר־שעם?

– אדון פוליקובסקי, נמצאים אנו בארץ אחרת, באקלים טרופי. הרבה דברים יש לעשות פה, ולהבין אותם אחרת מכפי שהורגלנו שם. לקחת חינין? זה חשוב. גם במזון יש להיזהר. לאכול ירקות, רחוצים בקאליום היפרמנגאניקום. אל תאכל שומן־אוזים שאתה מקבל בודאי בפחים מאודיסה. פה צריך על הכל (הפסקה קטנה) לחשוב מחדש. הנה, למשל, האדון וַיס וכל בני־ביתו, כולם צמחונים ופניהם צחים. ברוסיה השענים אינם צמחונים. לא באת, אדון פוליקובסקי, רק למות בארץ־הקודש. איך אצלך הלשון – בבוקר?

הסוחר פסע פסיעה כדי להתקרב, עיסה בשפתיו והכין את לשונו להוציאה לאויר העולם, אך ד"ר חיסין מנע אותו:

– לא, לא. פה לא חדר־הביקורים שלי. אני רק שאלתי סתם. בכלל. צריך לחשוב.

השען דש ברגליו וכבש תחתיו את החול מחוסר סבלנות. אך הרגיש בודאות שככל שיהא שותק – יכוון הד"ר חיסין את ענין הדיון לאפיק הדרוש. נפלא, שאדם יכול לשתוק ואחר עושה את מלאכתו.

הסוחר נעשה רפה יותר, כמו השמשיה הפתוחה לאחר שלחצו על הכפתור שבקנֶהָ. הסוחר, כנראה, צירף בראשו מחשבה למחשבה והגיע למסקנה – שכן, פתאום, ללא כל שייכות לשיחה שנתגלגלה עתה, אמר לרופא ועיניו נעוצות בשען:

– אתה יודע, דוקטור, אני רוצה לבנות את הגדר בפינה מעוגלת, ככה־ככה. כשל האדון וַיס, זה יפה.

אנחת רווחה יצאה מפיו של השען. הוא הכניס את המפתח לכיס מעילו, והשומר פינה את הדרך לפועל בעל המעדר.

חסר משהו

כעבור כמה רגעים ראיתי את דמותו של הד“ר חיסין מתרחקת מאתנו על חמורו. הריח הנעים של עשן מקטרתו עוד היה תלוי באויר. החמור הקיש בחן בפרסותיו על הכביש והלך והתרחק; הרגשתי שחסר אני משהו, אך לא ידעתי מה. פתאום השמיט אחד הפועלים את אתו ורץ אחרי הד”ר חיסין וקרא בקול: דוקטור! דוקטור!

כשחזר הפועל, מתנשם, לעבודתו, שאלתיו למה רץ אחרי הרופא, ענה לי: – מעיל הדרכים של הרופא נשמט וכיסה את אחורי החמור. לא רציתי שהרופא יביא לביתו גללים.

עתה ידעתי – חסר הייתי את זנבו המיטלטל של החמור.

השען בשלו

והשען עלה במדרגות ביתו וישב לשולחן שליד החלון, לארוחת־הצהרים. אשתו הגישה לפני את צלחת הירקות המבושלים. משקירב את כסאו כדי לפתוח באכילה, אמר לה:

– כולם גלגלים.

אשתו הביטה בו בלי להשתדל לעמוד על דעתו והלכה למטבח. לא מלאכה קלה היא להכין יום־יום ארוחות צמחוניות משביעות. השען הוסיף והפריח אחריה עוד מלה:

– כולנו!

ברצוני לספר על המורה, המורה שביתו היה ברחוב הרצל. ברחוב הרצל של השכונה תל־אביב שמנתה רק כארבעים בתים.

הנה ציירתי אותו כשהוא הולך בבוקר לדרכו לבית־הספר. שכמיות רחבות, מרובות קפלים, היו לובשים אז בימות־הגשמים.

אם אמנה את טרדותיו בבית־הספר ומעשיו במשך היום – לא יהיה די בזה. כי מי האיש שאין לו טרדות בעבודתו; ומי אינו טורח כשיש לו שלוש בנות?

אך אם אספר שמדי לכתו לבית־הספר או מדי שובו ממנו היה נושא ערימה גדולה של מחברות התלמידות, אשר עליהן הוא מאחר שבת בלילות – אני מתקרב לעצם סיפורי.

בחלון המואר היחיד, אל שולחן קטן, ומנורת־נפט לפניו, ישב המורה. האור שנפל על ראשו טישטש את צבע שערותיו הבהירות ותסרקתו התמזגה עם צבע פניו הבהיר. כל תנועה קלה של גופו הקפיצה את צלו הענקי שנפל על הרצפה, טיפס על הקיר ועלה על התקרה.

ליד שולחן זה היה נקבע סדר יומו הבא. בכל מחברת, שהיה מחזיר לתלמידות, היו כתובות כמה שורות בכתב־ידו המדויק, בדיו אדומה, ולכל מחברת צורפו גם הערות בעל־פה. על טיב הסגנון, על התסרוקת, על הנקיון ועל ספרים שכדאי לקרוא. לפני שולחן זה היה מכין את השיעורים ליום המחרת. וכאן היה עליו להחליט על מלים ועל מושגים שאין להם לפי שעה מלים בעברית. יללה זה שהוא שומע מתוך החשכה, של תן או של אי. מה ההבדל בין תן ואי?

ואותו דבר הנבנה כעת לפני הבתים בשכונה – יש לקרוא לו מפסעה או מדרכה? ואיך לקרוא לאותו מכשיר: מריצה? ואיך להרחיב את ידיעת התלמידים כשאין ספרי־לימוד מן המוכן ואין ספרים לילדים לקריאה. איך להטעים לתלמידים טעמם של סיפורים טובים שיש בשפות אחרות. השבוע נערכת ישיבה ליסוד ירחון לילדים. השבוע ישיבת ועד הסתדרות המורים. והשבוע יש לכנס ישיבה לתכנון הצגה בבית־הספר. חוץ מחיי ה’חדר' שכתבו עליהם אצלנו – אין חיים? ומתי נתחיל בגינה ליד בית־הספר? איך יכולים התלמידים לקבל מושג – מה זה צמח, גן ציבורי, יער? איך העזנו בלב השממה הזאת לקבץ ילדים? איך נַקנה להם מושגים על מולדת – הכל עדיין לא מוכן ואפילו לא נחקר.

המורה מפנה את ראשו ימינה אל הקיר הלבן המסויד והריק ומחייך לעצמו: האם חשב בשעתו אבא שלי שבנו יבוא להחיות מדבר? הוא מפנה ראשו שמאלה ורואה את ריבוע האור הנופל מחלונו על החול. על השטח המואר של החול רוחשים רמשים שונים; תן קרב למקום ואור המנורה הנציץ את אישוניו. התן התישב על עכוזו, הרים ראשו וילל.

ככל ששקע המורה בתוך הלך־מחשבות זה נתבהרו עיניו. אור־המנורה חדר לאישוני וגילה בהם את צבע התכלת – שהיה חבוי עמוק בעיניו. רק כשהיה מצטחק במחלקה היתה התכלת הזאת מתגלית, וגם פה, בלילה, לאר המנורה ולשמע יללת התנים, נתגלתה אותה תכלת.

למחרת בבוקר, בעשרים לפני שמונה, יוצא המורה מביתו ללכת לבית־הספר. המחברות המוגהות תחת בית־שחיו. עקביו דופקים במרצפות – והוא מחייך לעצמו – כן! נדבר על זאת בחדר־המורים. ודאי שיש לקרוא לזו מידרכה. הוא חייך גם משום שידע שבשיעור הראשון הבוקר יקראו את פרק ג' בספר שמות. פעמים הרבה כבר לימד פרק זה, וכל פעם מגלה הוא בו חן חדש. ‘של נעליך’ לבש בעיניו ברגע זה משמעות מיוחדת ומובנת, משום שראה בזה הרגע איך ‘יצא’ מתוך נעליו – הרַצף שבא להמשיך בהנחת המרצפות שבמידרכה. כך: שקועות במקצת בחול, כל חרטום מופנה לעבר שונה, – עמדו בודאי ממתינות גם נעלי משה, במרחק־מה מן הסנה.

תלמידות, שהלכו בקבוצות לעבר בית־הספר, הרימו ראשן וראו את גבו הישר של המורה. הן הריצו עצמן כמה צעדים, כדי לעבור על פניו וכדי שתוכלנה להרים אליו את פניהן ולאמר לו:

‘שלום המורה!’

הן המשיכו בהליכתן מתוך הנעת צמות גנדרניות, משום שהרגישו את מבטו עליהן.

אבא שלי היה מורה.

כשהייתי מתעורר משנתי בלילה הייתי רואה על הרצפה את ריבוע האור הנופל מחדרו של אבי, סימן שהוא יושב עוד ליד השולחן ומתקן את מחברות התלמידים. בין האצבע והאמה היו לו כתמים של דיו אדומה. בבוקר היתה אמא מגישה לי ארוחת־בוקר שלמה; אבא טעם ארוחת־בוקר חטופה. אחר היה מקנח את פיו במפית, כשהוא כבר צועד אל הפתח. היה מקדים לצאת, להספיק לסדר משהו בחדר־המורים עוד לפני צלצול הפעמון.

לא רק אבי היה כזה. כל ה’אבא’ים שבחצר היו כאלה. גרנו בחצר שכמה בתים פונים אליה. בקומה העליונה היו מחלקות בית־הספר. זה היה בית־ספר לבנות. אני ושלושה בנים אחרים למדנו בבית־ספר זה. בקומה התחתונה גרו המורים ומשפחותיהם. קראו לחצר זו חצר־המורים.

בנין בית־הספר היה אחד מאחרוני הבתים של העיר יפו. ממנו והלאה התפשטו גבעות־חול. כשעליתי על גג הבית הייתי רואה גבעות־חול נוספות עד קצה האופק. אם קרה וראיתי אדם, נכון יותר – גבו של אדם, החותר והולך בגבעות־החול האלה ונעלם בתוכן – חשבתי: ודאי הלך האדם לעולם אחר. העולם האחר הוא כיום תל־אביב.

המורה יחיאלי שגר מולנו היה שוכב לנוח בצהרים על הספה, לאחר שהכין כמה ספרים על הכסא לידו. היה מביט רגעים אחדים אל התקרה ולוקח בידיו את אחד הספרים. היו אלה ספרי־לימוד בכתיבת־הארץ ברוסית ובגרמנית. כשהיא קורא היה הספר מכסה את פניו. כשהפסיק לרגע לקרוא היה מניח את הספר על חזהו, ואז הייתי רואה את פניו. היה מפסיק לעתים קרובות. הספר עלה וירד כדלת קטנה הנפתחת ונסגרת. שאלתי אותו למה הוא ‘עוד לומד’ – הלא הוא מורה.

ענה לי: אני קורא בספרים רבים, כדי שאוכל ללמד אתכם ולספר לכם מה שאני מספר. עוד אין לנו ספרי־לימוד בעברית.

יום־יום היה כותב במחברתו, וכך הכין ספרי־לימוד. אנחנו וגם אתם לומדים לפי ספר זה שכתב.

המורה אליעזר פפר שגר משמאל היה מורה לחשבון ולשירה. היה בעל זקן גדול ומסועף. כשהיה מנגן ב’קונצרטינה' שלו היה שערו מסתבך בין קיפולי מפוחית־היד. בסבלנות גדולה היה מלמד את בנות־השבע שירי־ילדים. בסבלנות גדולה יותר היה מלמד אותן לוח־הכפל ומחליק על שער הילדות לבל יהיה פרוע.

בכל הפסקה היה ממחר למרפסת המשותפת שלנו. במטבח הקטן, על כירים של פחמי־עץ, הורתחה דיו כחולה בתבניות. באותה שנה התחיל להופיע שבועון־פועלים ראשון בארץ – ‘הפועל הצעיר’. את העתון עדיין לא הדפיסו בדפוס. כתבו אותו בעט על נייר. את הנייר הזה היו שמים על־פני מקפא הדיו שבתבנית. המקפא היה ‘קולט’ את הדיו שעל הנייר ומעביר אותה אחר־כך על נייר נקי, במספר הטפסים הרצוי.

ביום־הכיפורים היה המורה לובש גרבי־צמר לבנים. הוא שימש אז חזן בבית־כנסת ארעי ששוכן באחת המחלקות. בתפילת ‘מוסף’, שבה כורע החזן על ברכיו לפני התיבה, היה המורה כורע מתוך שירה, עד ששערות זקנו דבקו במרצפות. גרבי־הצמר הלבנים הבהיקו בלובן משונה מתחת לקיפולי הטלית. מדי היכנסי לחדר, שחזר להיות חדר־מחלקה לאחר החג, הייתי נמנע מלדרוך באותו מקום שבין שני החלונות, ומשתדל להרחיב צעדי בדרכי ולא לצעוד עליו.

בחדר הפנימי שבביתו, על ספה מורכבת מתיבות־נפט ריקות, היו יושבים כמה מורים ופועלים וקוראים מתוך גליונות־נייר ‘תפקידים’ שונים: מתכוננים להצגה.

כל יום ששי אחר־הצהרים היה המורה יושב ליד השולחן, כוס תה לפניו ומשקפים לעיניו, ועוסק בחשבון ארוך של מספרים. שאלתי אותו:

– אדוני מחבר ספר־חשבון?

– לא, – ענה לי, – אני בודק את פנקס החשבונות של אגודת המורים.

המורה עזריהו שגר מימין ביקש מאת התלמידות להביא לו עלי צמחים שונים שבסביבה. הן הביאו לו עלים של חסה, עגבניות ובצל. היה מסביר כל פעם שכוונתו ללמוד את הצמחיה שבסביבה ולא ירקות שמגדלים. בכיסו היתה לו זכוכית־מתקפלת קטנה, שהיתה בולטת ובוהה כעין עיורת. היה נציב אותה על עלה ומראה לנו אילו רקמות משונות יש בעלים. הוא לא היה עושה זאת בשעת השיעורים.

לפני השיעורים היינו יוצאים כל בוקר אל גבעת־החול, מניפים מטפחת ורושמים את כיוון הרוח הנושבת. מעל המרפסת היה מחייך אלינו המורה שהקדים אותנו בוקר־בוקר; גם הוא ניהל לעצמו רשימות נוספות על הרוחות.

המורה אדלר שגר בחצר הסמוכה, שהיה לה פתח אלינו, היה מורה לקריאה, חשבון, ציור והתעמלות. קצר־קומה היה ושמן. אינני אומר שכל המורים חייבים להיות דוקא יפים. בכל אדם יש משהו מגוחך; בכל־זאת יש בכל מורה משהו מפליא ביפיו.

לפני שהיה הולך לבית־הספר היה נכנס למטבח שלו. אשתו היתה אומרת לו: – ומה הפעם?

הוא היה מחייך; לא היה עונה, פותח קופסאות שונות, מוציא מתוכן פולים, תפוחי־אדמה, פקקים וכפתורים ושם אותם לתוך כיסי בגדיו. השתדלתי תמיד להיות מאחורי גבו. כדאי היה – תמיד היו לו הפתעות. לאחר צלצול ראשון היו התלמידות מסתדרות ליד פתח המחלקה. המורה היה ניגש אליהן, כששתי ידיו מכוסות על כיסיו ואומר:

– לא לא! לא אראה לכן.

הילדות היו מתקהלות מסביבו כדבורים לפני הכוורת, מפצירות בו בקולות ממושכים שיראה מה בידיו ומתפרצות יחד עמו לתוך המחלקה.

– אם יהיה שקט… – קרא המורה והפסיק.

והיה שקט. אז היה המורה מרים את שתי ידיו, כשתי כנפים של טחנת־רוח, ולוחש, כשהוא מבליט עינַים מלאות סוד:

– מה יש באגרופים שלי?

מנחשות התלמידות והמורה מניע ראשו ימינה ושמאלה ואומר:

– לא!

פותח המורה אגרוף אחד – אין בו מאום; שני – והנה יש בו שלושה פולים.

– כמה פולים? שלושה! טוב, נכתוב על הלוח שלושה. מי יודע איך כותבים שלושה? לא באותיות – בסימנים!

כל מה שהביא המורה בכיסיו נהפך למשהו, לשיר, לחידה, למשחק או לציור; ל’עוד' או ל’פחות'.

כך היה מלמד חשבון. היה השיעור מלא שמחה, הפתעות ועבודת־מוח משותפת. בהישמע קול הפעמון לא היו התלמידות רוצות לצאת מן המחלקה. אלה היו שיעורים בחשבון!

לעת הצהרים, כשהיה המורה מניח את תפוחי־האדמה והפקקים על שולחן־המטבח שלו – חזרו עצמים אלה להיות תפוחי־אדמה רגילים ופקקים פשוטים, שאין אנו שמים אליהם לב.

כל שיום ששי היתה אשתו מריקה את כל כיסיו. תמיד היו נשארים בהם עצמים משונים.

אותו מורה לא ידע לצייר ולא ידע להתעמל (האפשר להתעמל בכרס כזאת?) אך הוא לימד אותנו לצייר. אני עצמי דוגמה אחת של תלמידיו. עוד היום מצילות אוזני מצפירות המשרוקית שלו בשיעורי־ההתעמלות; מצילות במרץ, במהירות ובחן. תמיד נותנים המורים יותר ממה שבידם לתת. זהו מין מקצוע מיוחד, סודי.

אני אוהב מאד את קַו־המַשוֶה, את המלה, המושג והמקום. אולי משום שאהבתי את מאור־עיניו ותנועות שפתיו של המורה אורבוך ז"ל, כשהשמיע באזנינו בראשונה את המלה הזאת.

פעם אחת הוציא אותי המורה משיעורו. שמעתי קולות שמחה מפתחו של בית־הספר. יצאתי החוצה. אבי שיחק עם מחלקה אחת ב’תפיסה'. כל פעם היה מפסיק ושר לפניהם קטע של שיר, שהתחבר אל המשחק. פני אבא היו ערים משמחה, ועיניו נוצצו בשובבות כאשר רץ ככל ילדה בהגיע תורה. באותם השנים היו נוהגים המבוגרים ללבוש בתוך שרוולי המעילים חפתים לבנים ונוקשים. בשעת המשחק נשמטו החפתים ונפלו לחול. אחת הילדות אספה אותם בזהירות והעמידה אותם על הגבעה. ניצבו להם השנַים לבנים ודוממים. המשחק נמשך.

הרגשתי כאילו בלעתי תפוח־אדמה שלם וקר. ירדה עלי עצבות; אבא שלי לא שר מעולם אתנו בבית; לא רץ ולא השתתף במשחקי. בבית לא האירו עיניו כל־כך; בבית היה עסוק בכתיבת ספר ללימוד הקריאה, או שהיה מחפש מלים שאנו חסרים בשפתנו, או שהיה בודק אם המלים המצויות מתאימות לנו. אבא היה שב עייף מבית־הספר. עבודה קשה היא עבודתו של מורה. ובבית היה נופל ריבוע האור מן החדר שלו על הרצפה ומאיר בשעות מאוחרות של הלילה.

כל אותם המורים שסיפרתי עליהם שוב אינם עמנו. לא רק המורים שהיו הם כגון אלה שסיפרתי עליהם. המורים לעולם הם כגון אלה. מהם מגוחכים בעינינו; מהם אינם אהובים עלינו – אך לאחר שנים, משאנו מזכרים בהם – ואי־אפשר לא להיזכר בהם – רואים אנו אותם באורם הנכון, ולבנו שופע אליהם תודה ואהבה.

לפני כמה שבועות פגשתי על המדרכה שני ילדים שחזרו מבית־הספר. אחד מהם, חבר שלי, אמר לי:

– המורה נתנה נשיקה לילד זה, בזמן השיעור, לעיני כולנו!

שאלתי את הילד איך קרה הדבר; השפיל עפעפיו וסיפר:

– עניתי על שאלה בשיעור התנ"ך. אמרה המורה: העל תשובה כזאת ראוי התלמיד לנשיקה. אמרו הילדים: במחלקה? ענתה המורה: מה יש? אני מתביישת? ניגשה ונשקה לי במצח.

המורה הזאת ממשיכה בודאי, כמורים רבים אחרים, את שלשלת המורים שסיפרתי עליהם. המורה איננו מלמד רק בידיעותיו, בזמנו ובמוחו.

הספן הערבי שלח שתי זרועות: האחת מתחת לברכיו של הנוסע והשניה מאחורי מתניו – והרים אותו בתנופה. הנוסע שהחזיק בידו הימנית תיק כינור פקח עיני תמיהה.

עמד הספן ומשאו בזרועותיו מחכה לגל שיקרב את הסירה למדרגות האניה. פעמים היו המים גבוהים כהרים ופעמים רדודים כבקעות. פעמים קרבה הסירה עד כדי התנגשות ונראתה קטנה לרגלי האניה. פעמים התרחקה והתנשאה על הגלים עד שספניה נראו על רקע השמים. לכולם היו פיות פעורים ושפמים זקופים בשני קצותיהם.

פתאום הניף הספן את הנוסע והטילו לזרועות ספן שני שעמד, למטה, בסירה. הנוסע שטס למטה אסף את ברכיו ונתגלו סוליות נעליו שפיללו לשמים כמו כפות ידים. תיק כינורו, שהיה בידו המושטת, היתוָה קשת באויר. הנוסע וכינורו שקעו בסירה בין המיטלטלים והמזודות.

הסירה חתרה אל חוף יפו.

כשהגיע לנמל עלה למידרכה וצעד בקומה זקופה כשמעילו מפיל קמטים עדינים של בד יקר. לא הניח שידי הסבלים ואנשי הרשות יטפחו על כתפיו בידידות מתוך נתינת חסותם עליו.

הוא הלך כאילו נשלח למקום זה ואין לו שהות.

הכנר, הוא הופֶנקו, פסע עם כנורו בנקישת עקבים על מידרכות רחוב הרצל, – הליכה מיוחדת שלאנשי כרכים.

במרפסת בית־המרקחת ישב הרוקח, ממשמש בשפמיו. נעצר הכנר ושאל:

– אולי יודעים אתם על חדר להשכיר?

– בתיק יש כינור? – שאל הרוקח.

– הספנים חשבו שזה תותח־יד – ענה הכנר בחיוך – ואני, כששמעתי בראשונה נעירת חמור, חשבתי שזה גרמופון מקולקל. נדמה לי כאילו פלט אותי דג גדול לחוף הזה.

הרוקח השכיר חדר לכנר

מסדקי התריסים המוגפים של בית הרוקח הסתננו קולות הכינור. מעתה הבדיל את עצמו הבית הזה לא רק בריח דק של קרבול. קולות הכינור הממושכים, הפורצים מבין הסדקים ואינם מפסיקים עצמם בין משפט למשפט, שיוו לבית אופי מיוחד. נאמר: של קופסת־מתנה שעודנה עומדת ארוזה.

עם בוא הלילה התחילה לנשוב רוח ים. היא הפריחה קמצוצים של גרגרי חול מעל תלי־החול שהעלו רגלי העוברים והשבים. לאחר כמה משבים הלכו התלים והנמיכו עד שנתמלאו ונתישרו.

הרוח יצאה לטייל ברחובות כשהיא מחליקה על־פני החולות שמסביב לרחוב הרצל. החול היה רך וצונן.

נפתחו התריסים בבית הרוקח. מן החלונות המוארים נראה הכנר, ראשו מוטה אל הכינור ויד־ימינו מחלקה בקשת בקלות, כאותה רוח על־גבי החול. שער ראשו היה שחור כל־כך עד שברקו נראה כחול־ירוק. לפני הפסנתר ישבה בת המורה.

אותה רוח שטיילה בחולות נטפלה אל הוילאות, נשבה בהם, העלתה אותם, ניפחה אותם עד שתפסו את רוב נפח החדר, פרשה אותם והניחתם לשקוע ולשוב למקומם הקודם בשלוַת חלום ובצניעות של נזירים.

על הגדרות שמסביב לבית התישבו אנשי השכונה. הבתים המרוחקים נשארו עומדים ללא אור, בדלתות וחלונות פתוחים וללא אדם, ונראו כצעצועים לאחר משחק, ומן הבתים הקרובים הוצאו כסאות למרפסות. אנשים שכבו בחולות שמסביב (רחוב הרצל פינת יהודה הלוי). וודאי שקופסת־הפלאים שנפתחה – ביתו של הרוקח – היתה מרכז העולם. עולם של חול ושמים, שבמרכזו עומדת שכונה קטנה, ובמרכז השכונה בית קטן מואר אשר מתוכו שפעו צלילי הכנר. כיפת־השמים סגולה־כהה סגרה על עולם זה.

הקונצרט נמשך. האויר ספג טל. הבוהק ששפע מן השמים הכהים מטיל צללים מן המצח המואר על משקעי העינים. העינים נצצו מתוך הצללים האלה כענבים בין עלים. אך הן נדמו זרות. זוהר הכוכבים שהוחזר אליהן מן החול המואר, צינת החול והמוסיקה נתנו בהן סימניהם. גם הגופים, שכולם נעשו כצלליות, התמשכו ונראו גבוהים מן הרגיל. וכי יודעים אנו מה בכוחה של מוסיקה לעשות באדם?

– ניגן שם אדם בכינור אחד. ואני שמעתי כמה כינורות בבת־אחת, – אמר אזרח אחד לחברו, כשהם פוסעים יחד אל עבר ביתם המרוחק. החול כוסה שכבת־טל דקה. הרגל הדורכת מבקעת אותה ושוקעת בחול היבש. רואה החשבונות ענה:

– לכינור ארבעה מיתרים. על כל מיתר מנגן הכנר מנגינה אחרת.

– אבל הקשת רק אחת.

– לכן הוא כנר.

השען קטן־הקומה הזדקף, מתוך שהכין עצמו להיכנס הביתה, והרים אצבע אחת אל מול השמים, כאילו רצה לרמוז על משהו. האצבע נשארה זמן רב מורמת. אולם הוא לא אמר דבר.

האדון פניני, רוָק זקן, הביט על סביבו, כתן המחפש את זנבו. הוא החליט ויה מה להתחתן, ולו גם על־ידי שדכנית מיפו.

ד"ר עפרוני חייך בשפתים מפושקות וחיפש בעיניו איזה חפץ נוקשה שיוכל להביט בו, להיאחז בו. כי הוא עצמו, בתוך תוכו, נמס כולו, כאילו חדל להיות.

הסוחר מיפו הלך מאושש כלאחר מקלחת. הוא הספיק לדפדף דומם במוחו בספר־החשבונות של השבוע. ואם מתוך כך ואם מתוך שהמוסיקה נכנסה והשתלטה עליו בלי שידע – הרגיש בעליל שהכל יהיה כשורה.

סבתא שבאה מעיירה קטנה ואבודה בבֶסַרביה, ורק עתה התחילה להתרגל לברז המים שבמטבח ומוחה היה עסוק בשינוי ערכים, בכל הסובב אותה בשכונה זו, הגיבה בקול רם:

– מחיה נפשות, – אמרה, ושערותיה הלבנות, שיצאו משביסה, התפרעו על מצחה ושיוו לה דמות צועניה או דמות משורר רומנטי בעל צוארון פתוח.

זה שאמרתי: וכי יודעים אנו מה עושה בנו מוסיקה? נדמה לי כאילי דג גדול פלט לחופנו את הכנר הזה.

ציירתי אותו מלפנים, ציירתי אותו מאחור, ועדיין אני מחשב מה לעשות לדמותו שנוכל לראותו מהלך בינינו, כפי שהורגלנו לראותו.

ואם עלה באפו של איש המהלך ברחוב הרצל ריח של טבק טוב ואזניו שמעו קול זירוז – היה מעלה על פניו בת־שחוק ופונה לאחוריו, כי ידע שהד"ר חיסין יצא לעבודתו.

דמותו של הדוקטור הופיעה בין שתי אזניו הזקופות של החמור. לבוש היה בגד לבן ובידיו שמשיה לבנה מבחוץ־וירוקה מבפנים. מתוך הצל הירוק של השמשיה היו מחייכות העינים מעבר למשקפיו העבים, אשר הגדילו עד כדי טשטוש את אישוני עיניו, והן שפיזרו את חיוכו על כל פניו, עד שאי־אפשר היה לדעת אם מן העינים בא או מזויות השפתים. חיוך פיקח וטוב־לב, שאנו נוהגים ליחס לעושי־פלאים שבספרי האגדות.

לאחר שעבר הרופא ברחוב הרצל, לקול הקָשת פרסות החמור בקצב מזורז, רואה המהלך ברחוב את זנב החמור המתנועע כמטוטלת השעון והוא תוהה על דמות זו של הד"ר חיסין.

מתחת לשמשיה הלבנה והפרושה כמַצנח, מתחת לכובע־שעם אנגלי, – ראש שהתחיל להלבין, ובו מחשבות הרבה וזכרונות על מעשים, והם כל עניני ההתישבות בזמנו, בארץ, כי הד"ר חיסון היה מנהל המשרד האודֶסאי להתישבות; ובראש מלבין זה חולפות מאות ואלפי דמויות של חולים, יהודים, ערבים ונוצרים. איש ומכאוביו, איש ותרופותיו.

הנה על־כן, למראה גבו בלבד היו הילדים שברחוב מחייכים. כי היו נזכרים ברפואות המתוקות שזכו להן מידיו. האמהות היו מפסיקות לנגב את הצלחות וממהרות לחלון, לשלוח אחריו מבט רוחש טובה. וערבי זקן היה מחיש את רגליו חולות־השגרון ומניח על האוכף של ד"ר חיסין פרחים רטובים.

קול פרסות החמור הולך ומתרחק, ודמותו של הרופא מלבינה מרחוק. וכל מבט הנשלח אחריו מקרבו אליך יותר ויותר.

הנה על־כן נחרתו בזכוני הרופא וחמורו ושמשיתו, ולא הכליה ולא הבליה בכוחן לטשטשם ולהשכיחם. וטעם המראה שריר וקיים.

התרחצנו בים. השמש כבר שקעה, פתאום השתרר שקט מנבא רע. העפנו מבט סיבבנו. בתוך אדמימות השקיעה נעשה הים כחול יותר. העין מיהרה לספור כמה מתרחצים נותרו בחוף. הלב שקע עד לתחתית הבטן. היינו רק ששה נערים ומבוגר אחד. העין שוטטה בין הבתים הערביים שהיה עלינו לעבור ביניהם, כדי להגיע לשכונה שלנו, לתל־אביב. מאחורי פינות הבתים ראינו צלמי־אדם ומקלות בידיהם. מקלות קני־סוף שגולה קשה בקצותיהם, מקלות ששורקים יפה בהניפם אותם.

איך זה לא שמנו לב שנשארנו כל־כך מעטים ליד הים! הים היה כחול־לילי ופורש זרות סביבו. הו, לו עלינו סוף־סוף על המידרכת ברחוב נחלת בנימין! גם המבוגר האחד שהיה עמנו הביט כה וכה במבוכה. במקום לתת את גרביו על רגליו, שם אותם בכיסי־מעילו ונעל את נעליו בלי לנקות את רגליו מגרגרי החול. הסב ראשו ימינה ושמאלה, כאדם המכין עצמו למסע ואינו יודע מה יהא סופו, והתחיל פוסע במהירות אל עבר תל־אביב. התקבצנו כעדר כבשים והלכנו בעקבותיו. המבוגר לא היה איש־זרוע, ובקושי השרה עלינו רגש של בטחון. הוא היה ד"ר לפילוסופיה, מורה לתלמוד בשיטה מדעית מודרנית.

אי־אפשר לומר כי מצב זה היה נעים ביותר, בפרט שהיינו למודי־נסיון. לא אחת ספגנו הצלפות של מקלות על רגלינו מידי הערבים, לא אחת פוצחו גולגלותינו. בקריאות־פרא ובפתע פתאום היו פרחחי־יפו מתנפלים עלינו מאחורי פינות בתיהם. האם עלינו להתפזר, כדי שלא נשמש מטרה מרוכזת להתנפלות, – או אולי נלך במקובץ, או ניראה מפוחדים?

בסימטה הראשונה שנכנסנו לתוכה ראינו את החלבן שלנו רכוב על חמורו ושתי רגליו הנתונות מעל לכדי־החלב כמעט נוגעות באדמה. חמור קטן־קומה היה לו שמעמיד בזריזות רגלים מהירות.

הלכנו אחריו כשאנו מקשיבים לרשרוש החול העמוק תחת פרסות החמור.

– איחרתם הפעם, בחורים, ואתם מעטים, – דיבר אלינו החלבן, – ההורים שלכם יודעים איך לבנות בתים בשכונה. ההורים שלכם יודעים איך לסלול רחוב ומדרכות משני עבריו. אבנים, סיד ומלט. אך ההורים שלכם אינם יודעים עדיין איך לעשות דרך. איך לכבוש דרך בין בתים של שכנים שוחרי־רע. דרך לעבור בה לא עושים, אותה לא בונים. אותה יש לכבוש. אני כבשתי שבילים ודרכים. כבר שנים שאני הולך בדרכים עם כדי־החלב. עובר אני בשכונות הערבים ללא חשש. אולי משום שאני מצהיל פנים לעוברים בדרכי, או משום שהוכחתי שאני איש־שלום. אבל באמצעים אלה העליתי שקיבלתי, לא פעם, סכינים בבטני. לא פעם שדדו את חמורי ושפכו את כדי חלבי, וראיתי כי נחוצה לי הוכחה אחרת, משכנעת יותר. והוכחה זו אני נשוא ביד רמה זה כמה וכמה שנים מעל האוכף בין שני כדים. והיא, כי אין לי דרך אחרת אלא ללכת תמיד בדרכים. אין לי מוצא אחר – ואני הולך בדרכים. דרך לעבור בה לא עשויה אבנים וזפת – דרך לעבור בה עשויה אומץ־לב. יום־יום. כך כובשים דרך. כך תעשו גם אתם את הדרך שלכם מן השכונה לחוף הים.

שעת־הערבַיִם כבר נתכהתה. שמעתי דברי החלבן ולא יכולתי לראותו בבהירות. ראיתי את ערפו הרזה ואת שתי גומותיו העמוקות ליד שורש הגולגולת. כתפיו ירדו באלכסון גדול. ישיבתו היתה ישיבה קלה של אדם מחוסר גשמיות. איך להגיד? – ישיבה רוחנית. ישיבה שרואים בה כי המוח הוא שמפעיל את גוף. החזיק בידו ענף דק שהיה משמש לו לגרש את הזבובים מאחוריו של החמור. בתוך האפלולית נוצצו כדי־החלב ומתוכם שקשוקו הכבד של החלב.

החמור זקף פתאום את ראשו ונשף בחזקה. רגליו עלו על כביש נחלת בנימין ופרסותיו הקישו נקישות שיש בהן טעם בית ומנורה דולקת על השולחן.

חלבנה של תל־אביב, רֶב שַעְיָה, מנוחתך עדן! בהיר־השער, שזוף־הפנים, כחול־העינים וזמורת הענף בידך. היעדעת מה תורה הרבצת לנו. הידעת כי עם מותק חלבך, שהיינו שותים בוקר־בוקר – שתינו גם את תורתך? הידעת כי אמנם כבוש כבשנו אותה דרך, הדרך שאתה החילות בכיבושה?

זאת היא הגברת ברגר, כשהיא משקה את גינת ביתה ברחוב הרצל מספר 2. בסינר לבן ומגוהץ היתה יוצאת כל יום, בשעה חמש אחר הצהרים, לעבוד בגינה. מַשפך ירוק ונוצץ בידה, וקת המעדר שלה נקיה תמיד. היתה ממלאה את המשפך מבי זבל־יונים ומשקה את שתיליה מסביב לביתה. כפרפר, אם גם גדול ומסורבל, היתה עוברת משתיל לשתיל, מערוגה לערוגה.

מן המרפסת שלנו הייתי מביט אל ביתה: סינר לבן ומבהיק על רקע ירק הגינה. פרחים רבים. טיפות המים היו נושרות מגבעול לגבעול, מן העלים העליונים של הגירַניום עד לאלה אשר תחתיהם, שוקעות ונבלעות בשקערוריות שעשו להן בחול. וכשהיו משקים את מצח הנענע היה ריחו מגיע גם לביתנו.

מוכר־התרנגולות הערבי, שהיה מביא את זבל־היונים בשק, היה נעצר בראשית השביל שבגינה ומצמיד שתי כפות־רגליו היחפות זו לזו, כמהסס להיכנס להיכל.

בדרכו לבית־הכנסת היה סבא נעצר לרגע לפני בית זה. שפמו היה מתרחב, ופיו ממלמל: גן־עדן. ממש גן־עדן.

יום אחד בשעה חמש, בא ועלה על המירפסת שלנו אדם בשנית־העמידה עם משקפי־זהב ושפם עבות, בין אפו לפיו. זה היה סופר נערץ שבא לבקר את הארץ כולנו קראנו את דבריו וכולנו תאבים היינו לשמוע את דעתו על מעשינו בארץ השעה, כאמור היתה חמש, היא השעה שבה יוצאת יום־יום הגברת ברגל לגינתה.

אבי יצא בשמחה לקבל את פני האורח והכניסו לחדרו. שמעתי משם קולו של צחוק ושיחה רמה. כשיצאו, נעצר האורח לרגע במירפסת, הראה בידו לעבר הגימנסיה ואמר בהברה אשכנזית: – אני כבר יודע, שם הגימנסיון. – והראה בידו שמאלה אל עבר פסי הרכבת ואמר: – ושם הסטַציון.

כמו מעצמה נשתלחה אצבעי ושמעתי את עצמי אומר: – וזו השכנה שלנו הגברת ברגר.

האורח הצטחק ואמר: – אתה מדבר בהברה ספרדית. – אמר־כך הביט אל השמים שהיו באותן השנים גדולים מאד, ריקים וכחולים, והניע בראשו כמביע את שביעת־רצונו למראיהם.

כעבור חדשַים בערך נתקבלו פֶליטונים נחמדים ורוויי הומור שכתב הסופר על מסעותיו בארץ התנ"ך. על השכונה שלנו כתב שנתרשם ממה כאילו בתיה בנויים מקלפים. בקלות אפשר להפכם או להעבירם למקום אחר.

ישבנו במרפסת וקראנו את הפֶליטונים. והנה יצאה הגברת ברגר לגינתה (סימן שהשעה היתה חמש). בשני הֶחָדשים האחרונים חלו שינויים בגינתה. הפיטוניות כמעט נסתיימה פריחתן. הגברת ברגר היתה רכונה עליהן ושתלה ביניהן שתילים צעירים שהוציאה מתוך משתלה קטנה שהתקינה בתיבת־עץ. מסביב לכל שתיל ששתלה עשו אצבעותיה גומות בחול למים. לתנועות ידיה היתה שמלתה הרחבה מתנועעת כפעמון גדול. היא שתלה פרחי־אסתר, העתידים לפרוח כעור חדשַים.

מה עמקם וחזקם של יסודות הבתים, בשכונה הקטנה והחדשה שלנו, קשה לנחש. אך את השרשים העמוקים שתחת כפות רגליה של אשה עובדת בגינה – ראינו לפנינו: הם היו גלויים לעין. אותם אי־אפשר היה להפיך, או להעביר למקום אחר.

תאמינו או לא תאמינו – היא עזבה אותו

לפי ציור זה לא קשה לשפוט, שאמנם הולך הצועד בתוך הנעלים האלה לפנים, אך נשמתו רוצה שילך לאחור. ואכן, כך היה.

האדון זלצמן, זה שיש לו ארבע בנות, יצא בוקר מדירתו ופניו לעבר הרחוב הראשי של יפו, לחנותו. צעד במרץ, כחושש שמא יאחר. כשהיה מציג כפות רגליו על האדמה היו חרטומי נעליו מוגבהים, כנכונים לפנות ולשוב לאחור. ודאי שאין רצונו של מר זלצמן ללכת לחנות. ודאי שהיה בוחר לעמוד כעת, בשעות־בוקר מוקדמות אלה, לפני יסודות הבית, שהיום התחילו בחפירתם בשכונה החדשה שמחוץ ליפו. אתמול חתם על חוזה־הבניה עם הקבלן והוסכם שהבוקר ישלח לשם פועלים לעבודה.

ודאי, אין אני הראשון הרואה בדברים קלים, חיצוניים, סימן למתרחש בנפשו של אדם. חרטומי הנעלים המוגבהים הם שעוררו כאן את תשומת־לבי.

רגליו של האדון זלצמן חתמו ימין ושמאל ומגמתן לפנים, אל עבר חנותו – אך ככל שהוא פוסע לפנים נשמתו גוררת אותו לאחור. הוא הרכין את גופו והיה חותר והולך נכחו, כעגלה שגוררת אחריה אופן המסרב להסתובב.

אך הנשמה שלו מושכת לאחור. מתחה, מתחה עד שניתקה עצמה מתוך רגל אחת, מתחה ויצאה מתוך השניה. מאחורי גבו של האדון זלצמן התנופפו ברוח שתי רגליה, שקופות ומפרפרות כגרבי־נילון התלויים על חבל־כביסה. הוסיפה הנשמה להשתרבב מתוך הגוף החוצה, שיחררה יד אחת ויד שניה וריפרפה כדגל שקוף. קשה ביותר היה לה לצאת מתוך הראש, לנתק עצמה משתי העינים. לא ידעתי כלל שהאישונים הם מקום־החיבור העיקרי של הנשמה והגוף. עוד פרפור־משיכה אחד, והיא יצאה כולה מתוך גופו של האדון זלצמן ונתלתה באויר כתימרת־עשן מעל לארובה, ונשתהתה כמהססת אנה תפנה.

והאדון זלצמן הוסיף ללכת אל עבר חנותו ביפו, כאילו לא נגרע ממנו דבר, הלוך וטלטל בידו את המפתח הגדול. היטה ראשו, כרגיל, ימינה ושמאלה כמרחרח מהיכן עולה ריח של עסק. פתאום החזירה נשמתו בשובבות את פניה אל הכיוון שממנו בא וטסה לה לעבר השכונה החדשה.

למה לא ראו אנשים אחרים מאורע משונה זה של הינתקות הנשמה מגופו של האדון זלצמן, איני יודע. לא הביטו, ולא ראו. מתרגל אתה שלא להביט – ואינך רואה.

יכולת לרוץ ברחוב אחרי הנשמה שנישאה בגובה של שני מטרים בקירוב מעל לגגות, כילד הרודף אחרי עפיפון שניתק מן החוט ופורח בחלל. לאט־לאט ודאי תשקע ותרד. אך היא לא שקעה, כי אם נישאה הלאה. יכולת לעשות דרכך אחריה עד לשכונה החדשה.

ודאי! כפי שניחשתי! ירדה ברחוב הרצל, לרגלי גבעת־החול קטנה, מרחק־מה מביתנו, בקרן רחוב הרצל ולילינבלום של היום. ככל ששקעה, כן נעשתה שקופה.

עדת הכלבים והברך הימנית

גבעת־חול זו היתה מקום מועד לכלבים. לפנים היה מקומם בפינת רחוב הרצל ואחד־העם, אך כיון שהתנועה רבתה שם, לפי שבזמן הפסקת־הלימודים היו מתרוצצים שם ילדים בכדורים ובמקלות, העתיקו הכלבים, למען השלום, את מירבצם לגבעה מרוחקת יותר.

כלבי־פרא אל היו גדולים ושעירים, כבדי־זנב ונמוכי־מצח. רובצים היו על הגבעה ומביטים בעין צוננת אל הבתים הקטנים שנבנו בשורה ישרה ודלילה. הכלבים הקפידו שלמקום מירבצם לא יבואו כלבים זרים. למראה כלב זר היו מתיצבים על רגליהם, כמו לפי פקודה, ופותחים בנביחה. נביחה בעלת קצב, עדתית, המצריכה שתהיינה ארבע הרגלים קבועות בחול והראש מוטה לפנים. נביחה שיש בה בטחון עצמי כבשורות הצפופות בספר־חוקים.

הכלב הזר היה נעצר תוך מבוכה, והקרקע תחת רגליו כמו מתמוטטת למראה הכלבים הרבים והמאוחדים בדעה אחת. היה מוריד את ראשו בהכנעה ועור בצביעות של מהלך לתומו, ומניח אחריו שביל עקבות רגלים מתחמקות, שהסתלסל בין גבעות־הול. ראש עדת הכלבים היה חושף שיניו ופולט מתוך לועו קולות־גרגור כנסירת משור חלוד בעץ יבש ומטאטא בזנבו ברוב רגש את החול לימין ולשמאל, ואינו מניח כל עקבות אחריו. כך יימחה שמם וזכרם של כל מפירי־חוק. זה היה סוף־פסוק, וכל בני העדה היו מריקים ראותיהם מן האויר שהחסינו בהן וחוזרים ומתרבצים במקומותיהם, כמי ששב למקומו על הספה, ועיניהם צופיות ברשעות לבלי הנע עפעף אל גבו של הזר המתרחק. האוירה מסביב היתה כבאולם בית־משפט בהישמע פסק־דין. כלבים אלה, שלא הבינו לא ערבית ולא תורכית, ודאי שהיו צאצאי כלבי פלשתים. שרידי ההיסטוריה אינם רק במעמקי האדמה.

כשירדה הנשמה לרגלי הגבעה, התחילה לזחול על גחונה במעלֶהָ של זו, על פני החול הבתולי והצונן מטל־לילה. הכלבים קמו מרבצם, ריחרחו, הסתובבו מסביב לזנבותיהם, התרוצצו לכאן ולכאן בלי מנוח, חשים בוחש־ריחם אך אין רואים בעיניהם, והיו כשוטרים שנמסרה לידם תעודת־זהות נכונה – ובכל־זאת ידועים הם שיש איזה פגם במוסר.

ראש־העדה חשף שינים, חירחר כמשור, לא מצא מי לנשוך, נשך באויר כצד זבובים, ופגע בברך ימינה של הנשמה, אך לא חש בממש בין שיניו, והביט נבוך כה וכה.

קמה מהומה בין הכלבים, כאילו נחיל צרעות תקפם. חשפו שיניהם זה אל זה כזרים וטיאטאו ברוב מרץ בזנבותיהם בחול. לא יצאו רגעים מועטים עד שעקרה עדת־הכלבים בנביחות־מחאה קטועות מן הגבעה, אספו זנבותיהם לאחוריהם, כאילו גורשו על־ידי רועי־העזים, חמקו והתמקמו על הגבעה האחרת, הקרובה לפסי־הרכבת, תחת עץ־השִקמה, מקום שעומד היום בנין הבנק הלאומי. כשנשארה הנשמה לבדה בראש הגבעה, הביטה על סביביה ואמרה: – כן ינוסו כל אויביך, אך מדוע עוד לא בא הקבלן?

מַפָה על הגבעה

לא עברו כמה דקות עד שבא הקבלן בלוית שלושה פועלים. ארבעת האנשים הטביעו נעליהם בחול הפריר והניחו אחריהם מין אפריז של משקעים עמוקים. אחריהם באו חמורים וגמלים עמוסים קרשים, מוטות וכלי־עבודה שונים.

הקבלן פרש על החול את מפת־הבית, שם בארבעת קצותיה אבנים קטנות, שלח שני פועלים למתוח סליל־חוטים, כדי לכוון את קו הבנין לפי הבנינים השכנים, והרים תרבושו כדי לצנן את חצי־מצחו העליון.

כיון שהתחילו הפועים בעבודתם והקבלן עמד בהתחייבותו, התרבצה לה הנשמה בניחותא על החול, ודמיונה כצעיף־משי שקוף שנשמט מכתפים. רוח־בוקר הניעה את קצותיה, כאילו היו גלים קטנים, ושני אישוניה נוצצו כגרגרי־חול בשמש. היתה דממה מסביב, וניתן לשמוע מה דובר אדם הסמוי מן העין עם שכנו הקצה השכונה. ברחוב רבי יהודה הלוי התקין אדם גג־עץ. פטישו עלה וירד, אך קולות הלמותו לא תאמו לתנועותיו. הכל מסביב היה ממורק, זך וזקוף. ענני קלים שבשמים היו כאותו צעיף על התל, אלא שקצותיהם לא רחשו. רוח הים הרימה צעיפי־חול והפריחה אותם ממקום למקום בקצב של מחול אִטי. גרגרי־החול הגסים נפלו ראשונים, והדקים נישאו בקוי־קשת חינניים וצנחו זערורים, מלוטשים ומנצנצים באור השמש. ברקם צבט את העינים כפי שגרגרי מלח־דק צובטים בנעימות את הלשון.

במקל בלילה, ובו מסופר איך הגיע מר זלצמן לידי החלטה

אשתמש במצב־רוח נאה זה ואספר מפני מה עקרה עצמה הנשמה מגופה, ובלבד שתהיה נוכחת פה. כמובן, אין משום פליאה בכך שהאדון זלצמן, בעל לאשה ואב לארבע בנות, רצה בית משלו, מרווח ומרוחק משכנות הערבים. הער יפו מלוכלכת ותושביה פראים, הבת הבכירה, שהיא בת שלוש־עשרה, חוזרת נחפזה מבית־הספר, ועיניה דומעות ולחייה אדומות מרוב עלבון, מרעידה את עפעפיה ושותקת. אבריה שהתחילו להתעגל ולבצבץ מתוך שמלותיה היו מטרה לצביטות ולטיפות של ערבים משופמים שהיו נטפלים אליה בהיצמדה לכתלי הבתים שבצדי הרחובות מחמת הרפש שכבש את רובו של הרחוב. הבת הולכת ומתבגרת, וכיון שקיבל עליו האדון זלצמן את הדין וידע שעתידות להיולד לו עוד בנות, לא ייפלא שבשעה שהיה מצרף את כל שורות המספרים שבספרי־חשבונותיו המוארכים, היו עיניו ממצמצות, כמגמגמות, משום שבתוך תוכו היה תמיד מתחבט בשאלה כיצד והיכן עליו להושיב את משפחתו.

כשבא השען מיפו, מי שנתפס לענין השכונה החדשה, עם האדון זלצמן להראות לו את מקומה, עלו שניהם לגבעה שכבר היתה מחולקת למגרשים ומסומנת ביתדות־עץ. השען, מר וַיס, זקף את קומתו, הביט על סביביו ושאף אויר בתענוג. ניכר שהמקום נהיר לו וחביב עליו, ולכן דיקדק ברחרוח ובציפיה אל מרחבי אופק גבעות־החול וקרא:

– מחיה נפשות!

ואילו על האדון זלצמן נפל פחד גדול. מקום מרוחק מן הישוב, לא חנויות בו ולא־כלום. ממש לא –כלום, כצלחת ריקה.

– סכנת נפשות, – אמר – ואיך תשמור הנפשות והרכוש?

– מה יש? – ענה השען, נשכור שני שומרים ערביים, ואנחנו – כל לילה ילך אחד מאתנו, לפי התור, וישגיח עליהם שלא יישנו.

– ואיך תלך עם השודדים האלה?

– מה זאת אומרת: איך? – ענה השען – הנה כך.

השען נמוך־הקומה הבליט קצת את החלק הקדמי של גופו, שם שתי ידים מאוגרפות לאחוריו, צעד כמה צעדים (נעלים רוסיות מחוסרות־שרוכים) אל עבר השממה, נפנה וחזר למקומו הקודם, אל מול פני האדון זלצמן.

– כן תלך… – אמר האדון זלצמן, כשהוא מודד בעיניו את קומתו ומניד בראשו. – ומה יש לך שם באגרוף שעל אחוריך?

– מקל, – אנה השען, נבוך משום שחברו לא הבין את תנועותיו.

– אתה תלך במקל בשממה הזאת, והם בסכינים יעשו ממך ‘קבאב’. באמת אדון וַיס, שאיני מבין אותך! ראיתי אותך תמיד כאדם נבון, כשאתה מתעסק בנותך. תשמע! אבא שלך ההי מסתובב בלילות במקל בחברת שודדים?

השען שתק רגע, כמרכז את מחשבותיו, והשיב תשובה שלא היתה ישרה, אלא חותכת, כנראה, משום שהשמיעה בקול רם והרמת אצבע. הוא אמר:

– אדון זלצמן! לשעון מתקתֵק אין נשמה. לאדם יש נשמה!

אמר והתיר את ידו שעדיין היתה מקומצת מתוך ההדגמה.

האדון זלצמן ניענע באצבעותיו כדרך שהוא נוהג כשהוא מחליט להדיר עצמו מעסק שאינו עסק. השעה היתה שעת ‘מינחה’, וכדי שלא יסתבר שהקדים לסגור את חנותו לשם ענין שאין בו משום עסק של ממש, הפיק טוב מרע: פנה לצד מזרח, התחיל לנענע את גופו ולהתפלל. פעם אחת מבליט את כפתור־מעילו האחרון ופעם אחרת את כפתורו העליון. מעפעף בשמורות עיניו, כמגמגם ואינו יכול להתרכז. רוח־הים הביאה עמה יריעת־חול ופרשה אותה לרגליו. מסביב היתה הרגשה של נקיון כבליל ירח, כלפני ה’סדר', ונשמתו של מר זלצמן פירפרה מתחת ללבו ולא נתנה לו מנוח:

– נקי פה. כמו בצלחת חדשה. איש לא השתמש בה, – לחשה הנשמה, – מחיה נפשות!

את סוף המעשה כבר סיפרתי: תֶפֶר, כשהוא מתפרם, הריהו הולך ומתפרם לכל ארכו, עד הסוף. הנשמה ניתקה עצמה ממנו, ועתה הנה היא על התל ומתסכלת בעובדים.

חמורים וגמלים

שיירה של חמורים, מושפלי־ראש, עמוסים אבני־חול, הגיעה אל התל. החמורים עמדו, מתוך הרגלם להיעצר כשעומדים בני־אדם, והניחו את ראשיהם זה בצל חברו. המחמר התיר את חֶבֶק החמור, והאבנים נשרו. רגע עמד החמור תוהה על החיים העשויים להיות קלים יותר, אחר־כך צעד כמה צעדים וניצב אדיש לעולם ולעכוזו עקוץ־הזבובים. האבן האחרונה ששמטה מעליו פגעה בברך הימנית של הנשמה, אותה ברך שנשָכה קודם־לכן הכלב. אך בידוע שהנשמה מסוגלת לשאת יִסורים דומם יותר מן הגוף. היא רק הרתיעה הצדה, כדי שלא תוסיף להיות למכשול בדרכם של החמורים.

החמורים, שנפרק מעליהם משאם, נראו כערומים. מקומות שירכיהם משופשפות לאחר תמרונים שימשו מקום־מפגש לזבובים, שהמריאו וחזרו וירדו לאחר תמרונים מוצלחים ונעצו שוב את חדקיהם בבשר האדום. החמורים עמדו בהכנעה, כניצבים תחת מקלחת. מי אמר שהחיים לעולם שמחים הם?

שיירת־חמורים אחרת הגיעה בצלצול מצילות־מוקיונית תלויות ברתמותיהם.

אלה הביאו בסליהם הכפולים אדמת חמרה. הסתכלה הנשמה בצבע החמרה והניעה בראשה בשלילה. החמרה לא היתה אומה והיתה מעורבת בגרגרי־חול. הקבלן הבטיח בפירוש שיביא חמרה מבין הפרדסים, והנה תרמית: החמרה הובאה מסביבת שרונה, שהיא קרובה יותר.

– לו היא פה האדון זלצמן והיה רואה זיופים ובזבוזים, ודאי שהיה עושה תנועות שלו באצבעותיו ומתמרמר.

ועלתה שיירת־גמלים שהביאה שקים מלאים סיד בלתי־כבוי. שעה ארוכה חירחרו לשמאל, לימין ולפי מעלה, עד שנאותו לברוך. שעה ארוכה מישמשו ברגליהם, פישקו אותן, קיפלו אותן עד שרבצו והתמירו ראשיהם מצואריהם הגבוהים שביצבצו מתוך שהרונים וענקים של עור מקושטים בצדפים, מטבעות, קמיעות ופעמונים שענבליהם פעמונים, והביטו מסביבם בעינים ארוכות־ריסים כשל מלכת־שבא.

בור רבוע ושאלה לאזרחי תל־אביב

בפינת המגרש שכבר סומן בקרשים עסקו פועלים אחרים בחפירת בור לכיבוי הסיד. תחילה גרפו במעדריהם את שכבת החול היבש והחם, שהיה משתפך כמו סוכר דק, שמיד לאחר שהוא נגרף מתדרדרים גרעיניו ויוצרים מורד משופע. כיון שהגיעו הפועלים אל החול הרטוב, החליפו את מעדריהם באִתים. האֵת חותך בחול הרטוב כבדייסה קרושה ומניח סימניו לאחר כל קיבול. מה שהוצאת – הוצאת, ובדופן החפירה משתמרת צורת כך האת. מילאת מלוא הכף, והחול רובץ בה כבד ושלם כנתח. תנופת־ידים חזקה לאחורי הגוף, וכל המנה הגדושה נופלת בחבטה אטומה לערימה. נתח־החול מתבקע, מתפרק לרגבים רוָים ורכים.

תנופות־הידים נשנות בקצב. מקורן אינו בזרועות כי אם במתנים. גבות החופרים מזיעים ושריריהם מבהיקים. תענוג לראות תנועות השרירים הגבשושיים המרפדים את עצמות השכם. רגלי החופרים עומדות קבועות ומפושקות. האת הנע הוא כאבר מאברי הגוף. העיקר – לקיים קצב, כדפיקות לב, כגלי־ים, כריקוד שכל הגוף משתתף בו, ואין אתה יודע מי המחולל את התנועות הנשנות ומשתלבות חרש זו בזהו. הכריה וההנפה נעשות ללא השהיה או שבירת קו־התנופה, בתנועה אחת לא־מהירה אך קצובה. הקצב הריהו דופק החיים.

החופר מיַשר באת את דפנות הבור בהקפדה, לשם סיפוק טעמו הפלאסטי. החול נקי לא רק בשטחו, כי אם גם בעומקו. אומר אני לכם: הנפש סובאת את הנקיון שבמרחב ובעומק.

הבור הולך ומתעמק ותחתיתו הולכת ושוקעת. העובדים הולכים ושוקעים תחתם. עדיין נראים תנועות הידים המחזיקות באתים וחלק מכתפיהם, והנה נראים רק ראשיהם ולאחר־כך הם נעלמים כליל. מעתה אין נראה אלא בור רבוע המפריח מתוכו מנות של חול חבטות־חבטות.

משהגיעו לשכבת החומר – הניחו את האת, ירקו בכפות־הידים ולפתו בהן את ידית המכיש בעלת הקצוות המחודדים. שן המכוש נוקשת בחומר הקשה ואינה מצליחה להעמיק חדור, נוגסת ופוכרת רק דגם מן החומר האדום יפה־הצבע והאטום. לאט־לאט מתמלא הסל. הפועל נוטלו, מזדקף – נשמע קול התרוקן הריאות – ומניף אותו עד לכתפיו. העומד בפתח החפירה גוחן ומקבלו, פוסע כמה צעדים, כשהוא משעין את הסל הכבד אל ירכו, ומריקו אל הערימה האדומה. רגבי־האשמה הגדולים והמכבדים גולשים בשיפועה. גלישה זו יש בה קצב, רוחב, והיא נותנת בך תחושה של קוים ארוכים אלכסוניים. הפועל הניצב נתון להתבוננות, עד היכן תגיע הגלישה, ואזנו קולטת את כל קולות המכוש העמומים בעומקו של הבור.

הפועלים זוקפים גבותיהם ומביטים מסביבם בעד דלף אגלי־הזיעה מעל מצחיהם. מפני החום והאור הרב האדימו עיניהם, וכל דמות מסביבם נראית להם כצללית. הצל שגופם מפיל כהה כדיו שנשפכה, והחול מהבהיק קיפח את צהבו.

משנשלם הבור היו קירותיו ישרים וקרקעיתו ישרה כרצפה. רגלי הפועלים היחפות דרכו עליה במין חגיגיות כאילו זו רצפה שנשטפה לכבוד שבת. טיפסו ועלו מתוכו בזהירות, בהיעזרם בזרועות המושטות של העומדים למעלה, כדי למנוע גלישת חול. עמדו על שפת הבור והיטו לתוכו בחיבה, כמתבוננים שעשוע שנסתיים, והרוח מרעידה מכנסיהם ומנערת מתוך קמטיהם את החול שנצטבר בהם. לבסוף הציבו על שפת הבור את ארגז כיבוי־הסיד, הנתמך בכלונסאות

בריכה לבנה

התירו את שרוכי שקי־הסיד המרופטים ושפכו מתוך השקים את אבני־הסיד לתוך ארגז־הכיבוי המלא מים. היו האבנים מוטלות במים כדרך אבנים, אך משנתמסמסו, התפוררו לרגבים שוצפים, מעלים אדים. הן רקדו תחתיהן מרוב הכוחות הכמוסים בהן. רטטו, התבקעו בקולות־נפץ והמים התחילו לתסוס, לבעבע בועות־אויר כעיני־פרה בהולות ולהעלות עננת־אדים לבנה וגדולה.

מכבה־הסיד בחש במעדרו ארוך הידית בתוך המים הרותחים, כשהוא עוצם עינים ומגלה שינים בעמידתו בפני הלובן והאדים, עתים מתעלם בתוך העננה ועתים מתגלה קצתו או כולו, וקול נקישות המעדר בתחתית הארגז עולה כהמהום תוף גדול הקורא לעצרת משונה.

הקֶצף, השֶצף, התֶסס, ההתמַרמרות הבלומים בתוך אבני־הסיד האילמות – כוחות אלה, איך מצליחים הם להיסתר בתוך אבן דוממת? פניו של מכבה הסיד היו מעווָתים כמגינים על עצמם מפני נתזי הסיד הקוצף, אך ידיו עשו מלאכתן בקביעות, במין חכמת־זקנים פייסנית, המצַוה לשכוח כעס והתמרמרות. בחש ובחש במים הלבנים עד שיצאו אחרוני בעבועי־האויר, וחלקת המים בארגז הרגיעה כמקפא ודמותו של הפועל ורגע השמים שמאחריו נראו מצולמים בטשטוש של לובן בתוך הראי הלבן. מרחבי־חול אלה, נותן אתה בהם קורטוב נוזל ומיד מצטלמים בו השמים במין צמאון לכפילות.

עתה משך הפועל במוט פתח הארגז כלפי מעלה והמים הלבנים פרצו בגעש, נפלו בקשת, בזרם נוצץ שהסתלסל, התברג, והתיז נתזים־נתזים והטיל עצמו אל תחתית הבור. פשט הלובן סביב, הלבין את קירות הבור, – היכן מצאת בטבע שפע של לובן רב כל־כך?

קוים בשמים

נשבה רוח מפַייסת והשמש נטתה לים. ככל שקרבה אל המים הכחולים כן האדימה וכאילו הוסיפה משקל. התחילה לשקוע ביתר מהירות ובהחלטיות של סוף־דבר, נגעה באופק הים ולא יצאו דקות מועטות עד שנעלמה מאחוריו. נדמה, כאילו ניסתה לצוף ולהתרומם שוב – אך נואשה ונצחה.

על־פני השמים נמתחו בערבוביה קוים אלכסוניים צבעוניים. קוים קפריזיים שכאילו נעשו בידי תינוק אשר ניתנו בידו עפרונות צבעוניים, והוא מכה בהם על הנייר במהירות ומניח קוים וכתמים חסרי־שחר שכל חינם בכך שהם פראיים ומשעשעים, והלב הולך אחריהם ללא הסתַיגות. בציורים כאלה מוצאות אמהות סימני־כשרון מפתיעים ורואות בצאצאיהן אמנים לעתיד לבוא.

את הנוף הרגיל היומיומי העטו הקַוים שבשמים צביון משונה, נפלא.

תן לו לנוף שיישאר כך, תן לו שהיה ותן לנו שהות לרוות ממנו. אך הצבעים השתנו ונמוגו פתאום כלעומת שנגלו.

הערב בא והיה מוחשי כגוף. סמיך ועצוב כמו מרק שהתקרר. החול והשמים לבשו גונים עדינים מתמזגים, כבצדפים גדולים.

פתאום הופיעה על כביש מרכבה ומתוכה קפץ האדון זלצמן! הוא ממשמש זקנו וממהר לעבר מגרשו. בדרכו עצר את הפועל הראשי, שירד אחרון מן הגבעה, ופתח בשיחה עמו על מה שהספיקו הפועלים לעשות במשך היום. עיניו פרועות כאיש בהול לתפוס מרובה, בידיו פנקסו בעל כריכת־הבד שהוא נוהג לקחתו עמו הביתה לשם סיכום עסקי היום, פסע ועלה למגרשו.

הנשמה הציצה בו עוד ברדתו מן העגלה, שמחה תחילה לבואו: ‘הרגיש בחסרוני ולא חס לשכור מרכבה’. אך משראתה אותו פותח בשיחה ושמעה את דרכי דיבורו הבינה שלא למענה בא וחשה בפעם הראשונה שאינה אוהבת אותו והיא שייכת לו רק מתוך הֶרגל. הוא שעשאה מורגלת ושייכת לו ללא ביקורת וללא הדדיות. הרתיעה עצמה ועמדה מאחורי בור־הסיד.

האדון זלצמן עלה במהירות לגבעתו, הביט סביבו וירדה עליו שלוה גדולה. – כמו בצלחת חדשה – חזר על דברי עצמו. נזכר שהוא מפסיד תפילת־מעריב, אסף, את כפתורי מעילו ומיהר לרדת.

נאמנה להלך־מחשבתה הירהרה הנשמה בינה לבין עצמה:

– לו אסף פחות מיצוות אפשר שהיה מרגיש בחסרוני.

מכאן ואילך בא האדון זלצמן ערב־ערב לראות מה הספיקו הפועלים לעשות בבנין, והנשמה הפליגה בהסתכלות כל הימים, הסתכלות שאין עמה משום תועלת או רווח עסקי. ימים טובים נכונו לה.

הנער – צל!

החלו בהקמת קירות הבית מאבני הגל שנצטבר. ביסודות שנחפרו (שבעים וחמישה סנטימטר העומק) ברובד הטיט נקבעו אבנים בלתי־מסותתות. משהגיעו לנדברים שמעל ליסודות התחילו להקפיד על הנחת האבן. צדה המסותת פונה החוצה, ויש להשתמש בפלס־המים ובאנך. ידי הבנאי המשופשפות מן המגע באבנים המחוספסות, בשמאלו הוא הולם בידית הפטיש הכבד כדי להשקיע את האבן בתוך רובד הטיט, השמנוני והרך. ימינו מחזיקה בכף־הסיידים ואורבת ליציאת היותר הטיט מתוך הרובד תחת כובד האבן – מיד היא מורסת אותו ומיַשרת הלוך ושוב בין שתי האבנים. פיו נפתח בצל שפמו המזדקר כלפי מעלה וקורא בקול גברי:

– הנער! טיט!

או מפעם לפעם:

– הנער! צל!

כי מתפקידו של מספק־טיט לספק גם צל. מיתקן של קורות־עץ, שמחצלת מחוברת אליו, מועבר מפעם לפעם כדי להפיל צל על גבו של הבנאי. כל צד שהעין מביטה אליו אין לראות בו מישטח של צל.

משמגיעה שעת הארוחה מצטופפים כל הפועלים תחת שני מיתקני־הצל. מישטח הצל וברז־המים הם מקומות ריכוזם. כל אדם ישוב לו בשילוב ברכַים, מצמצם עיניו אל האור, מחוסר־הצבע, עד כדי סדקים בלבד.

קינתו של מחמוד

מאחורי בור־הסיד ישב הנער מחמוד ומחה בשתי ידיו המאוגרפות, שהיו מגואלות בטיט יבש ובזיעה, את עיניו האדומות מבכי. ערפו החזק, שיצא מתוך כותנתו, לא כעורף של נער היה. הוא נשם בעד שיניו המהודקות, ושפתיו העבות היו תלויות ללא השתלטות עליהן ורועדות מהתרגשות. הוא קונן לנפשו בקול חנוק:

– אוי אבי ואוי מולידי!

עניתי לו מיד:

– כן, אדוני, – בקול רם, כמו המכריז על גלידה. כשמיהרתי דרכתי על קרש ובו מסמר. וַי לכאב! עד שניתקתי ורצתי עם מגש־הטיט, כבר הביט עלי כמו סכינים נוצצים. כשניגשתי אליו מסר לי את כף־הסיידים שבידו. לקחתי אותה, והוא ביד־ימינו החפשית הכה בכוח רב על ערפי. ‘כף’ אחת גדולה. כשהרכנתי ראשי שם שמאלו על פחדתי, הרכין אותי עד החול ואמר:

– אכול חול! – ובעט בנעלו באחורי.

– אוי הכלב בן־כלב ואמך בת הסנדל!

פתחתי פי ואמרתי:

– למה תכני, אדוני? ואני טוב לך משבעה! – מה יש? לא צריך הייתי להגיד? – הביט כה וכה ולא מצא. עקר את האמה שמסמנת את גובה הנדבך ועלי: תך, תך! כאילו הייתי שיח של קוצים או אחוריו של חמור. אוי אבי, המכות נכנסו בי כמו אבנים בבוץ. עמוק, ולא רואים. התחלתי מיַלל. שם אצבעו ליד שפמו ואמר:

– הס, בן־הזונה, וָלא – אפצח את ראשך.

וכשנשמעתי לו, יצאו היללות מעצמן ולא פסקו מיד. הכה במתכוון על עצמות רגלי לפנים. וכולם הפסיקו עבודתם מביטים ומחייכים. אז התרוממתי על ידי ורגלי והתחלתי בורח על ארבע, והוא אחרי מצעק:

– הוי, הבהמה על ארבע! – ונשמט הכובע מעל ראשי. אז ירק ואמר:

– טפו עליך! בוא, בן דת מוחמד, קח את הכובע ותן אותו במקומו על ראשך המושחן. – אוי אבי ואוי מולידי וכאשר הושטתי ידי לקחתו, הכה עליה באמה. ברחתי, הרים אבנים גדולות כרימונים וזרק אחרי, ולא פגעו.

פתאום עמד מוחמד על רגליו, צימצם שפתיו כאדם שסיים טקס, פנה ימינה, פנה שמאלה ונראה שקיבל עליו את הדין. ניגש לברז, רחץ את פניו ואת ערפו שלא היה עורף־נער כל־עיקר. אז נשמע קולו הרם ונישא של הבנאי, שקרא בלי להרים ראשו מעל מלאכתו:

– הנער, צל!

ואחר־כך:

– הנער, סל!

הבנאי ישב בצל והוציא את מזונותיו מן הסל.

הארוחה בצל התגלגלה ברוח הענוָה השכיחה של עובדי־כפַיִם. האצבעות מחזיקות ביראת־כבוד במזון המוגש אל הפה. איש־איש זורה מלח גס על עגבניתו, מנער את הקמח מעל הפיתות הדקות, קולף באולר חד את המלפפון הנודף ריח רענן. האכילה בצַותא נעשית בדממה של טקס. ודאי ששמחת־עשיה מאחדת את כל העובדים. ודאי שיש שמחת־עשיה בעבודת בנין. הקמת בית יש בה משום תכונה לחג. מכאן הרוח הטובה שהיתה שורה על הגבעה הזאת. ולפיכך אמרתי: נכונו ימים טובים לנשמה במקום.

ערב של רתיחה

והנה בא ערב אחד ונתרתח המקום הזה. האדון זלצמן הקדים לבוא לבנין. עלה על הנדבכים, הסתכל בבור־הסיד אם כוסה בחול, ריחרח במשקופים שכבר היו מוטלים על המגרש, לדעת אם נמשכו בשמן, והיה עסוק מאד. ברחוב שטפו החיים כרגיל. כבכל ערב יצאו אף באותו ערב התושבים לרחוב. כל אדם שעבר על־פני בית בבנינו היה עומד ומסתכל בתענוג ובסקרנות, כאילו קנינו שלו הוא.

הפעם ניצב לפני הבנין האדון קורקִידִי. זה שתרבושו עטוף מטלית־משי שחורה, סימן לכלי־קודש. הוא נשא עמו סל ובו ירקות שקנה בנוה־שלום, עלה ובא דרך נוה־צדק ועמד רגע מתנשם, הסתכל בבנין ואמר לחלל השכונה:

– הברכה במעשינו. בלי עין־הרע, זה יהיה בית יפה ומרווח. זה, בן־הבליעל, מעמיד חלונות גבוהים ובלטות הביא ממרסייל. הכל מחנותו. לעצמו מעמיד מחירים בלי רוָחים, בן־פורת יוסף!

רק אז ראה את גבו של האדון זלצמן, הצטחק ואמר שוב לחלל השכונה:

– הלואי ואל שמע מה שאמרתי.

אתה רואה? זה אינו בור, זה כלום! – אמר השען, האדון וַיס, לעגלון הדיליז’נס כשהוא מחזיק בו בידו ומושך אותו שיתן רגלו בגומת האבק שבאמצע הכביש המקולקל. – לא מקולקל כלל, – המשיך השען, – הסוסים שלך לא פגירות. אם תעשה את תחנת־ההסעה מכאן – לא יהיה ללכת עד הכביש ברגל. אתה יודע: נשים, ילדים, שכונה חדשה!

השען הרים ראשו והביט לתוך עיני העגלון לראות אם הצליח לשדל אותו ולהפיח בו את אהבת המקום, ולו גם כרוך הדבר באי־נוחות מסוימת. העגלון שלח ידו לזקוף את שפמו ונתחייך כמבין־ענין.

– פְש, פְש, פְש! נשים! – אמר, כשהוא נזהר שלא יתן רגלו בגומת האבק, והרחיב בכוונה את צעדו מעליה.

– שכונה חדשה! תתקנו את הכביש, אז תהיה התחנה במקום אשר תאמר לי!

הויכוח הגדול: יעקב שדמי, בסוגרים: צ’ורנוזומסקי, מדבר

מרחוק נשמע קול חריקת מריצות, שהלכו והתקרבו. במריצה הראשונה הוביל הפועל יעקב שדמי, בסוגרים: צ’ורנוזומסקי, את כלי־העבודה, אתים ומעדרים. החזיק בשתי ידיו בידיות המריצה וברכיו עושות צעדים קטנים, כדי שלא תרד המריצה מעל מסלול הקרשים הצרים. מגבעת־הקש הרחבה הפיל הצל על פניו וחצי חזהו. מתוך הצל הביטו עיניו האפורות הגדולות, שתפסו את רוב שטח פניו המצומקים, במבט מאומץ של בן־ישיבה. כשקרב למקום הבנין עמד, ועמדו גם שאר המריצות שמאחריו. הרים יד והושיט אצבע אל האדון זלצמן וקרא בקול גדול:

– עבודה זרה! תתבייש לך!

בעל־הבית עשה עצמו כשומע ולא שומע, ועדיין אינו יודע אם שמע או לא שמע.

– מה אמר כבודו? – שאל האדון קורקִידִי בקול מסולסל וערֵב, את הפועל שעדיין עמד במקומו מתוך הרכנת־ראש כמצטדק על שהוא מתערב בענין לא לא. מיצמץ בעיניו ארוכות־הריסים כשל טיפוס במיניאטורה פרסית. – מה פירוש? – פירוש? – נענה לו הפועל. – פירוש, שעובדים פה פועלים ערבים – בשעה משלנו הולכים בטלים. פירוש, שאדמה זו נגאלה בכספים שנאספו למען גאולת הארץ. פירוש, שכל ישראל ערֵבים לעבוד בה, ופירוש שאנחנו צריכים ללמוד לעבוד במלאכות שונות במו ידינו.

– ישתבח האל, שכבודו אמר מלים עבריות כל־כך יפות – ענה האדון קורקִידִי – כמו ‘גאולת הארץ’, ‘עבודה זרה’. באמת, סימן לביאת ימי המשיח, שבים אחים מפזורות רחוקות ויודעים מלים שפותחות את הלב. אך כיצד לא יעבדו הערבים אצלנו ואנו במדינתם חיים עמם, עושים עמם ומידיהם מרויחים ואוכלים? אתמהה!

ידי הפועל שהחזיקו בידיות המריצה רפו קצת, משום שברגע שנדרש להסביר, הרגיש עצמו שרוי באוירה המתאימה לו. ההסברה הלמה אותו יותר מהפגנה. התיר יד־ימינו כדי לעשות בה קשתות וחצאי־קשתות באויר בשעת הדיבור, ושמאלו החזיקה במריצה שלא תתמרד. קצת מפינסקר, קצת מלילינבלום ובורוכוב, כמובן בצורה פופולרית, בראשי־פרקים, ובהטעמה נגינתית. ובעת מעשה חש חומו של החול ברגליו היחפות. העמיק כפות רגליו, כדי לקרבן לשכבה הטחובה, והתפלא שבמקום פתוח ונרחב זה הד קולו טוב מבישיבה שלמד בה. העיקר – חשב – לדבר בנחת, להרצות, כדי שהדברים ייכנסו למוחו של אדם. להכניס בנחת את המפתח המתאים לחור המנעול. אל בעל־בית אחד יעבור לצדנו – יבואו גם אחרים. אין לסמוך על אנשי ועד השונה בלבד.

– אם נעבור לעבודת־ידים ונלמד את כל המלאכות לעשות בידינו, נהיה ככל העמים, – סיים יעקב שדמי, בסוגרים: צ’ורנוזומסקי, את דבריו.

עתה הגיע תורו של בעל־הבית להגיד דבר־מה. אין הוא יכול עוד להתחמק. האדון זלצמן היה אדם צנוע, מחושב ומתון. לתמהונו קפץ לו הפעם דמו בראשו, עינו ופניו התעגלו כפני אדם שנפל תוך שבולת־מים, והוא התחיל שלא כדרכו מן הסוף. התחיל בקול גבוה וצַוחני, בקול שאפשר להשמיע בו רק איומים והכרזות, ולא דברים מיושבים. הוא נופף מעל לראשו בפנקסו שהיה תמיד בבית־שחיו, כמבקש שהפנקס יעיד עליו, וקרא תנועות מזורזות ומוחלטות, כתנועות החי המגרד במקום שנעקץ על־ידי פרעושים:

– בכסף שלי אני יכול לבנות עם מי שאני רוצה. מה אתם רוצים? זה כספי הפרטי שלי. סוציאליסטים רוסים. ברחתם מבית־הסוהר. ברחתם מן הצבא. אתם באתם לעשות סוציאליזם, מופקרים!

זנאצ’יט, וצלילה לתהום הענינים

כאן קידם את עצמו הפועל בֶזפומוצ’ני, שעמד מאחורי יעקב שדמי, וקרא:

– תן לי לענות לו, יעקב! – ופנה אל האדון זלצמן ואמר:

– שמע־נא, רבי! אליך, זאת אומרת, צריך לדבר אחרת, בַבִיבְלִיָה כתוב: ואהבת, זנאצ’יט, (זאת אומרת) לרעך כמוך. כך צריך לדבר אתך ו… ו… בזפמוצ’ני גימגם קצת. אפשר מתוך התרגשות, ואפשר משום שהגמגום היה לו תכסיס של מיפנה. כמו שעושה החופר כשהוא משנה מקום אחיזתו בידית האת, כדי להיטיב את שיווי־המשקל.

– רבי! פה אצלנו אין רק שלי. פה אצלנו שותים מים מכד אחד. ראית? שם, על הגבעה, שאנו מיַשרים את החולות? זהו! כולנו באנו לבנות את הארץ. פה, זאת אומרת, מתחילים הכל מחדש. אפילו את העור מעלינו החלפנו. אתה רואה? הישן מתקלף אצל כולנו. מתחיל מן האף שמתבשל ונגמר בכל הגוף. תצא אתנו – גם אצלך. אתה יודע, רבי, בביבליה כתוב כבר: אם לא תשמעו בקולי, אז –

* * *

האדון זלצמן לא יכול לשאת עוד, התמתח כשהוא קופץ תחתיו קפיצות קטנות כמכסה הקומקום הרותח, ספר־החשבונות עודנו מעל לראשו והוא מחזיק בו בשתי ידיו כאיש שאין ברצונו להיפרד מגלגל־הצלה ומרקיד מרוב כעס:

– גוי גמור! וכי אתה ידוע צורת אות, מה אתה מדבר אתי על הביבליה, אתם…

מְנוֹגוֹ אובַזַ’איֵמִי רבי! (רבי מכובדי) אל תתרגש. אני אומר לך: טוב! אתה ידוע תורה יותר ממני. אצלנו, כדי לשמוע דברי הרבי – נסענו שלושה ימים בעגלה רתומה לשוָרים. ואם אני יודע קצת מביבליה, סימן שנסעתי הרבה עם שוָרים. אנו מודה, בבקשה זנאצ’אט, אני מודה שלא כל מה שלימד אותי הרבי נשאר תקוע בין שתי אזני, אין שם מרום רב. אל תראה לנו את ספר־החשבונות שלך ולא את הציציות שלי. תראה לנו את הנשמה שלך. היא ישנה לך? איפה היא, מה היא אומרת? אני מביט בעיניך ולא רואה אותה, איפה היא? אני לא ידוע חכמות, אני אומר לך פשוט: אתה עושה לך עסקים במרתפים שלך. אתה מסתיר את הסחורות שיצאו מן השוק, עם העוזר שלך. זהו! כל העיר יודעת. שם אתה לא קוצניו־מוצֶניו ולא נעלב אם מזכירים לך פסוק או שנים מן הביבליה. נקודה! ואנחנו לא במרתפים. פה על הגבעות שנרכשו כסף ציבורי חתכנו באתים חול נקי כמו זהב. הידים והלב עובדים אצלנו. עובדים! אתה רוצה לראות את הנשמה שלי? בבקשה מיד! הנה היא פה על כפות־הידים ותביט לי באמצע העינים שלי. תראה. אנחנו רוצים לעבוד ורוצים שתתן לנו לעבוד. זה גם לטובתך. טוצ’קה! זאת אומרת נקודה!

– מדוע – פנה הפועל בזפומוצ’ני אל חבריו – אינכם מגישים לי כוס מים, אחר נאום כזה? – ונסוג כמה צעדים כמי שמפַנה את הבמה לנואם אחר.

האדון זלצמן הסתכל בתשומת־לב, למרות רוגזו, בפני הפועל בזפומוצ’ני, הפועל עמד שופע חום ובריאות – כמין דגם מיוחד של המין האנושי. עיניו הבהירות שפעו טוב־לב כחלב חשדי מֵינקת רוסיה. אצבעותיו היו מפושקות כמי שמשתדל להוכיח כמה פשוט הכל וברור.

– איך הגיע הנה דגם כזה? – הירהר האדון זלצמן. – מי היה אומר עליו שהוא יהודי? הוא גורס בפיו פסוקים כזכוכית, במוחו הגויִי. הוא בכל־זאת יהודי – אולם מה הביא אותו הנה: הסוציאליזם! זה הדבר! נתרתח האדון זלצמן באילו אכל סרפד, וצדעיו ואפו נתחדד. הוא הזדקף קצת, הורה באצבעו אל מתחת למגבעתו ואמר רתת:

– על השערות שלי אתה רוצה ללמוד להיות סַפָר! כבר בניתם קיר אחד בבנין בית־הספר בנוה־צדק, והוא נפל תחתיו!

דברים אלה ציננו את האוירה. הגיון הריהו הגיון.

– לא, – אמר בלבו הפועל יעקב שדמי, בסוגרים צ’ורנוזומסקי, – את המפתח הנכון עוד לא הכנסנו למנעול.

קהל המקשיבים כבר התחיל לעקור רגל אחת ולהישען על השניה. נדמה, שהמדורה דועכת.

רגע, רגע!

– רגע רגע! חברים, רגע!

כך קרא אדם אחד שהתקרב מעבר בנין הגימנסיה והיה לבוש בגדים משונים וחפצים שונים תלויים היו עליו. הוא עורר את הסקרנות בעיקר משום שבטנו נראתה עטופה בבדים שהגדילו את נפחה למעלה מכשיעור. על חזהו היו בשתי וערב שתי אשפות כדורים, אקדח תופי לשמאלו, פגיון לימינו, נבוט צמוד לחגורתו, צפצפה בשרשרת לצוארו וסנדלים ערביים אדומים ועקומי־חרטום לרגליו. בעל־קומה וישר־כתפים היה, ראשו עטור תלתלים קפיציים זהובים וזקן של ליאונרדו־דא־וינצ’י יורד על חזהו. עיני־תכלת גדולות המביטות בעצבות צובטת, כעצבות הנסוכה בשירי נדסון, עצבות מהוגנת, הנהנית מקיומה. אין להכחיש, דמות שהיא עטורה הוד. כאחד גיבור (כמובן, בשינויים מסוימים) מ’זכרונות לבית דוד'. משקרב האיש נדף ממערכת התחבושות הרחבות שעל בטנו ריח של יודופורם.

אני מציג את השומר הלפרין

יחד עם ריח היודופורם העולה לנחירַיִם הייתי רוצה שיעלה לפניכם מקרה היפצעו. ימים אחדים קודם־לכן התנפלו עליו ערבים, כששמר יחידי על בנין הגימנסיה. קרה הדבר בליל־ירח. באמת, אותו זמן, שעליו מוסב סיפורי, כמעט כל לילותיו זכורים כלילות־ירח. השומר ערך את סיבובו בשעות־הלילה המאוחרות, ניגש אל הברז שדלף מעל לחבית ורצה לסגור אותו. החבית היתה מלאה מים ועלתה על גדותיה. דמות הירח ניצודה במלואה בתוך החבית שעמדה באלכסון והזילה אצבעות מים שקופות ונוצצות כגלידי־קרח. השומר לא שלח את ידו לסגור את הברז – כי נהדר היה מראה שני הירחים והמים הקולחים. כמו שנאמר בשיר הרוסי היפה:

תן למים שיעברו בין אצבעותיך

וחשוב –

כך נבלעים ימיך בנצח.

אלא שהלפרין החליף את המלה האחרונה ‘בנצח’ – ב’היסטוריה‘. כך היה הלך־מחשבתו. המראה היה יפה: דמות מ’זכרונות לבית דויד’ עומדת רכונת ראש בין שני ירחים. בראשו המתולתל תלתלי־זהב רחשו מחשבות וחישובים, שנבעו מתוך מראות־עינים דמיוניים.

שורות אחדות על ערכם של לילות ירח

אין פלא. לילות־הירח בשממת החולות נסכו דמיונות ורגשות רבים גם בלבבות נקשים יותר משל הלפרין. אילולא לילות־ירח, הרבה תכניות־התישבות ומפעלי־תעשיה (אפילו בית־החרושת הראשון בתל־אביב: בית־החרושת לחלבה) לא היו באים לעולם אם ניטיב לחשוב, מחשבה בלתי־משוחדת, ודאי שנבוא לידי סיכום כי פריחתה של הארץ חוללוה במידה מרובה לא ימות השמש היוקדים כי אם לילות־הירח. משונה? אין ביכלתי לתאר בשורות אלה את יפעתם של לילות־הירח (למי היכולת?), אך ברצוני להדגיש את חשיבותם.

שירי־הלילה של עמים שונים, שאנו יודעים לדקלם ולשיר בקול נכון או בזיופים, הם שירי עצבות־והגות־ללא־מוצא. ואילו שירי הלילה שלנו שהתחילו אז להשתורר בין גבעות החול – בין אם היו שירי גן־ילדים או סנטימנטליים וגעגועיים, היו ביטוי ללילות משחררים, לילות המחזירים אותנו להיסטוריה הקדומה שלנו. שירים אלה היו כשמן למכונות למחרת. למחרת הלילות, כשהיו האנשים מתרוצצים תחת השמש הקופחת מעל לכובעי־הקש הרחבים, היו עוסקים במימוש רגשות הלילה הקודם.

‘חדש’ במלון ספקטור, מורה בית־הספר, גימנזיסט, סמינריסט או פועל בחולות, לא היה בהם אף אחד שלא ניסה לתת ביטוי ללילות־ירח בין בחרוזים, במנגינה שאולה או סתם ב’אוי־אוי־אוי' ממושך. מן הראוי לשאול חוקר־עתיקות כמה אלילות־ירח היו לקדמונינו בארץ זו. שרידי היסטוריה אינם קבורים רק במעבה האדמה.

בין חבית, ירח ושודדים

זה בערך היה גם כיון מחשבותיו של הלפרין ליד החבית. אלא שהוא ראה אורחות נשים וגברים מתמשכות והולכות בליל־ירח, דורכות על רשתות צללים בין עצי זיתים ועולות לארמון מלבין בראש הגבעה. מעין תמונה של בֶקלין בתוך נוף מזרחי. אז הגיחו מתוך הצל השחור (סבורני שהצללים בלילה אדומים הם) ארבעת השודדים הערביים. שנַיִם מהם תפסו אותו בזרועותיו החזקות ושנַיִם ברגליו.

הלפרין שיחרר את זרועותיו, ניער את שני השודדים וברגליו בעט בשנַיִם הנותרים. הם היו קרובים מכדי שיוכל להשתמש נגדם בנשק חם. ארבעתם ברחו בבהלה והשאירו אחריהם עבאיה אחת ושני פגיונות. השומר ירה אחריהם, ורק אז הרגיש שנפצע וכרע מתבוסס בדם. אור הירח האיר יפה את קמטי בגדיו הלבנים, ותלתליו הזהובים הסתלסלו בחול.

(לאחר שנים רבות ראיתי את תמונתו של הצייר הצרפתי רוסו: ‘המשורר והאריה’. נזדעזעתי מעצמת התמונה וממידת הדמיון בין דמות המשורר המוטל בחול, נבל שמוט מידו ואור הירח מאיר את קמטי בגדיו הישרים והמאובנים כאילו הם פסל – ובין דמותו של השומר הלפרין בצד בנין הגימנסיה, ברחוב אחד־העם.)

הרופא שבא לעזרתו של הלפרין הכריז, שהתרחש אן אחד מפלאי הטבע. מה הפלא לא פירש, אם אדם אחד הבריח ארבעה שודדים מזוינים, אם גופו של הלפרין שב לאיתנו מהר, או אם שבע נעיצות הפגיונות בבטנו ננעצו כולן באלכסון וכמעט לא פגעו בחלל הבטן.

הלפרין נושא דבריו, והם לבו של האבטיח

עתה עומד פה הלפרין, עטוף בעבאיה שנפלה לו לשלל, והוא מרים יד אחת כסינאטור המבקש רשות הדיבור בטריבונה. הוא פישק שפתַיִם צעירות, גילה טורי שינַיִם קצובות ואמר:

– אתה, אדוני בעל הבנין, מדבר פה על שערות ראשך. שאנו רוצים ללמד להיות סַפָרים על שערות ראשך. קיר אחד שבנו פועלים יהודים בנוה־צדק התמוטט. אדוני, לכולנו יש שערות על האש. עד גיל מסוים. גם לי.

תלתל אחד, סלילי ומוארך, נשמט על מצחו הגבוה של הדובר ורעד כקפיץ שהשתחרר. הכל המתינו עד שייעצר התלתל, והדובר המשיך:

– אבל אתה, אדוני, התכונת כמובן לדרך של משל. טוב. טוב מאד. התכונת להפסדים שיש לקיים עד שנתבסס בארצנו. ודאי שאנו עצמנו משלמים בעד הפסדנו. אז מה יש? כדי להימנע מזאת לא נגאל את ארצנו? אתה יודע כמה קרקעות אני עצמו קניתי בכספי שהבאתי מירושת אבי, זכרונו לברכה, בנס־ציונה, היא ואדי־חנין? הרבה יותר מכפי שאביך השקיע בחנות שלך ביפו. לא נשאר לי כלום, לא כסף ולא קרקעות. אתה חושב שלא טוב לי?

הלפרין הניח את שתי ידיו על תחבושות בטנו וחיכה רגע. אר־כך המשיל:

– לא חשוב אם קוראים יום־יום את התורה ואין לומדים ממנה. חשוב איך קוראים אותה. כתוב או לא כתוב: נחדש ימינו כמו שמלפנים, או אולי זה לא כתוב, תגיד?

כאן שנע קולו הערב של האדון קורקידי, שעדין עמד במקומו:

– כתוב: ‘חַדֵש ימינו כקֶדם’.

– טוב, יהא כך. זה אותו דבר. אני מספר אותה בשגיאות, אבל אני מבין אותה נכון. בחשבונות קטנים לא עושים מעשים גדולים. זהו! הרבה חשבונות – כמו שיש בספר־החשבונות שלך שאתה מרים אותו כל פעם כשאתה פותח את הפה – רק מבלבלים.

– עד עתה, – הירהר יעקב שדמי, שעדיין החזיק בידיות המריצה, – הולך הלפרין בסדר. דיבור שלו יש לו כיסוי טוב מפעולותיו האישיות ויש לו כוח שכנוע. אמנם, גם הוא מביא פסוקים מן התנ“ך. משונה, למה דוקא ה’פרימיטיבים' שלנו משתמשים בפסוקים מן התנ”ך. ואנחנו, שהננו בני הישיבה, ולא נסרס לעולם את לשון הפסוק, אין הפסוקים תחת לשוננו. הפרימיטיבים שלנו רואים בתנ"ך כוח וטעם שכאילו נסתר מעינינו אנו. אך אם ייכנס הלפרין למסלולו הרגיל ויתחיל לדבר על הצבא…

– אנחנו צריכים להתחיל הכל מחדש, – המשיך הלפרין. – נחוץ לנו, ראשית כל, – אמר וכפף אבצע אחת ביד שמאלו, – נחוץ לנו – צבא. אתם רואים? זהו מה שנחוץ לנו – והראה בימינו אל אצבעו הכפופה. – אתם רוצים זאת? נביא אלפים אחדים בחורים יהודים מקאוקאז. הם פרשים טובים ואמיצים. ויביאו אִתם גם את הסוסים. כאלה בוערים, חסרי־סבלנות. ונעמיד שם על הגבעה הגבוהה תותח. מן המין הטוב. אם יש צבא, יש ממלכה. ונחוצים לנו תותחים – הלפרין אמר לכפוף אצבע שניה, אך ויתר על כך. – אנחנו צריכים שיתנו לנו לחיות. זה הכל. אנחנו רוצים צדק. נו מה יש? צדק! צריך להתבייש לבקש צדק וללחום למענו? וזה אין עושים בחישובים קטנים של הפסדים. אין דבר בעולם יותר חשוב מצדק כלפי אנשים. עמים וכל דבר! זה כתוב בתנ“ך ובמקומות אחרים אצל סופרים טובים. אנחנו צריכים לעשות דברים חשובים, שהם דוקא פשוטים מאד. אנחנו כמו אנשים שקמים באמצע הלילה, לוקחים את כד המים וגומאים מתוכו את המים הרעננים, וגומאים כמו אחרי קדחת. שותים ושותים, הוי כמה שותים! בעד כל הצמאונות שעשו לנו. לרוות בכל האפנים. כמו שכתוב בתנ”ך: הוי כל צמא שתו מים. למה אתם מחכים? החכמים עוסקים בחישובים רבים. יש מין אחר של אנשים שקופצים מעל לחישובים. דברים שאני מדבר עליהם יתקיימו גם אם שום וַעד לא יאַשר אותם כעת. דוקא אלה מן־המין־האחר רואים רחוק. יותר מן החרמים והמחשבים וספרי־החשבונות. יש מיני סוסים, אצילים, שלא נעצרים ליד המחסום, כי אם קופצים מעליו. לא חשוב שיהיה כסף פרטי. עַם בחירי אדונַי.

‘יצא לטייל במחוזות רבים…’ הירהר יעקב שדמי. ‘כמה מדבריו מכווָנים לא לבעל הבנין, כי אם אלי. חבל של הפסיק קודם. ואולי אפשר שבדרכי מחשבה כשלו הדרך שלנו קצרה יותר. צריך לקבל בחיוך את דבריו, אלה שאינם מעשיים – אך יש בהם קסם שאין לתת לו להתנדף’.

– נו, אתה עוד לא מבין? – המשיך הלפרין, כשהוא חוזר ופונה אל האדון זלצמן. – אם בגלל השכונה היהודית הזאת יהיה לך קצת חור בכיס – אתה צריך לבכות?

סופו של ויכוח

בינתים התחילו פועלי־הבנין לאסוף את כלי־העבודה לתוך סליהם. הם לא נתנו דעתם כלל לויכוחיהם של היהודים. כבכל ערב נתקבצו ליד הברז, ובתור, לפי חשיבות המקצוע, התרחצו. הרימו את רגליהם מתחת לזרם המים, מישמשו באצבעותיהם את עקביהם, עקבים גדולים ומחוטבים, וכפות רגליהם נראו בהירות וורודות לעומת צבע עורם הכהה. רחצו ידיהם ושטפו בשלוה של טקס את גרונותיהם במים. הבנאים והסתתים החליפו את בגדיהם. מחדש כרכו עצמם באבנטיהם האדומים והארוכים, עטפו מחדש את ראשיהם בסודרי־המשי שעל כובעיהם האדומים, ובניחותא, כתיָשים ההולכים בראש, נשאו רגליהם על עבר כביש יפו.

הנערים והחופרים נשארו בבגדיהם המוכתמים והמיוזעים ונראו בבין־הערבַיִם הנקי והרוה חילוניים ופחותים. הנער מחמוד שם את האוכף על גב חמורו הלבן של הבנאי, ועתה נשא רגלים קלות והצליף במקל על אחוריו, בזריזות מיוחדת. השתמש ביתירות בזכות המיוחדת שאדוניו מרשה לו שישרת אותו. השיירה הלכה בצעד מהיר ונמוגה בשטחי החול.

יעקב ששמי התבונן בתשומת־לב אל כל תנועותיהם; ערפיהם וגבותיהם, שהלכו והתרחקו, העירו בו הרגשת קנאה בשל שלוַת הנפש הבטחון הזה, הגויִי.

הנה כך נסתיים הויכוח הסוער, כפי שמסתיימים כל הויכוחים: פתאום מרים מישהו את ראשו ורואה כוכבים בשמים, מנורה שנדלקה בחלון, והוא ממהר להינתק ממקומו, ובלב הרגשת מועקה: כף־המאזנים אינה מושפעת מויכוח.

זזו גם המריצות ובעליהן, והרחוב נתרוקן. אז ירד גם האדון זלצמן מן המגרש בפסיעות מסות, והוא חש כאילו ראשו מלא מסמרים. מסמרים שנתפזרו לו בחנות, והוא אוסף אותם כפי שהם באים ביד: דוקרניים ובלתי־ניתנים לאחיזה נאותה.

נשארו במקום רק הנשמה והלפרין, שהתקין עצמו לשמירת הלילה. הוא נפנה לאחוריו וישר את גבו. פתאום נשא את עיניו וראה את הירח ממתין לו בשמים הירקרקים. עיניו התנוצצו למולו כאומרות: הוא! הנהו!

למחרתו הקימו הבנאים נדבכי־קרשים לאורך הקירות, והקירות הלכו וגבהו. הבנין כבר נסתמן כצללית על רקע השמים, ועינם של העוברים בכביש כבר התרגלה לו כאל עובדה. ואילו הפועלים העובדים בחולות – כאל עובדה דוקרנית, משום שלא הצליחו לשכנע את האדון זלצמן שיעסיק פועלים יהודים. העבודה התנהלה כדרכה, כאידיליה ארוכה.

לא! הבנאי הזה! הבנאי הזה עשה מלאכתו במין חן, בטחון וזריזות, עד שהעין לא יכלה להרפות ממנו. עשה מלאכתו כשהוא לבוש מחלצות משי צבעוני. מכנסיו – צמר כחול רקום חוטי־כסף בשוליהם, ואף רבב־טיט אין על בגדיו. בראשו תרבוש אדום כהה (מעורב בשחור), עטוף מטלית משי צהוב. תנועותיו תנועות־שררה, נחיריו רוטטים והוא כולו כסוס אציל. חוש־המידה שלו מדויק, האבנים נערכות כמאליהן לפי אמת־המים, והוא מביט אליהן כמבין את שפתן. דופק בפטיש – והרי זו דפיקה אינטימית על כל אבן. מעלה טיט בכף־הסיידים, וקיבולה – בהתאם לרצונו. כף זו עושה תנועות זריזות ולולייניות כבת־קרקס, קולטת את הטיט השמנוני הנסחט מתוך הנדבכים, לבל יישפך על נעליו הצהובות.

הבנאי אינו פותח בשימה, אינו שר. רק מפעם לפעם ינקה את גרונו כדי להכריז על ישותו.

עם ערב עולה זקוף־גב על חמורו הלבן ועוזב את המקום כמנתח שסיים את תפקידו.

החמור הרע והמריצה הטובה

על גבעת חול, מול הפועלים שעבדו ביִשור החולות, ישב מחמר, נער ערבי כבן חמש־עשרה, ביד ימינו החזיק שבר של מקל, וביד־שמאלו, שהיתה מקומצת לאגרוף, היה מוחה דמעות מעיניו, שנרמסו על לחייו עם זיעתו. דמעות של כעס וחוסר־מוצא. מפעם לפעם היה מעיף עין אל החמור ומדבר לעצמו בקול תלונה:

– הוי אבי, הוי מולידי. שלושה חמורים לקחתי הבוקר, כדבריך, להוביל את האבנים למקום מקולל זה. ובזה הבוקר המקולל הם פרחו כאילו היו זבובים. איה החמורים, אני שואל. הנה זה הנבל שעומד ליד המריצה. עומד כמו עניו והוא הממזר הגדול שבכולם. עכשיו בא מעצמו ועומד קרוב אלי. כשגרוני כבר ניחר, מקלי שבור ולבי מר. האבנים היו קשורות יפה עליהם, והלכנו בדרך לשכונה. הגענו אל בין השקמים והפרדסים. הלכנו בצל, ומן הפרדסים בא ריח הפרחים. מכאן מתחיל הכישוף. החמור הרחיב את נחיריו, זקף פתאום את אזניו והצטחק לאן ולשם. האבנים שעליו נטו ליפול. מיהרתי לאזן אותן. אך הממזר הרעיד עצמו מהתרגשות, והאבנים הכבידו ונשמטו מעברו השני. בינתים ושתי האתונות הרימו ראש והתחילו לסובב את עכוזיהן כאילו היו רקדניות, וכבר היו אבנים שמוטות; את מי מהן עלי להתחיל להלביש את האבנים? העמסתי אחת ורצתי לחפש את החמור. אך הוא הרים את זנבו, שילח גללים, וראיתי רק פרסותיו. ברח. תפסתי את השניה והעמסתי עליה. אז נתתי עליהן במקלי. כיונתי למקומות שהעור משופשף והשבר החי חשוף. על הזבובים ששם. הכיתי כדי להוציא את הפראות והכישוף של ריח הפרדסים. נתתי לשניה על האחורים, עד שכנסה את אחוריה כאילו רצתה להחביא אותם, ואז נפלו האבנים דרך זנבה. וזה הממזר עומד מרחוק על הגבעה ונוער כמו אניה.

– הוי אבי, הוי מולידי. לצחוק הייתי. רץ אל האחד, בורח השני. היהודים שעובדים בחול הפסיקו עבודתם וצוחקים לי. רק מאתמול אני מחמר? תפסתי את הממזר, ירקתי לו בפניו ובמקלי נתתי לו על ארבע רגליו. לו היתה סכין בידי הייתי חותך אותו ואת כל העולם. תפסתי את כל השלושה ועמסתי עליהם. קשרתי אותם זה אל זה, ובאנו לפסי הרכבת. מרחוק באה הרכבת. אני מזרז. השתים הולכות טובות כמו סוכריות, אך זה הממזר עומד בין שני הפסים, מריח וצוחק בשפתים ורודות. הקטר תורע ומוציא עשן כשד. הרימותי את המקל על החמור: תך־תך על אחוריו, ונשבר המקל. החצי ממנו עף כמו לעזאזל. נשענתי ביד על אחוריו ודוחף – הרוח באבי אביו – והוא כמו קיר. סוחב באפסר והוא תקוע כמו שקמה. הקטר מתקרב ונושף עלינו עננים. הרגלים שלי, שאילו עמדתי על גחלים. אוי אבי, הלברוח, אבי, ולהשאיר את החמורים בין הפסים? אני מרים שתי ידים וצועק אל הקטר:

– אין אלהים בלבך, הקטר?!

הקטר נעצר, ומן העננים יצא המסיק ואמר לי:

– חמור בן חמור!

ועזר לי לסלק את החמור מבין הפסים ועלה לקטר שלו. אז סחב החמור את החבל, ניתק אותו וברח אל הגבעות. ראה שם על הגבעות נשים יהודיות ורץ אליהן. הן ישבו וקברו רגליהם עמוק בחול החם – רפואה למכאובי רגלים. הוא רץ אליהם כאילו היו האורוה שלו. הנשים עמדו על רגליהן שהיו קבורות בחול וצועקות לו: לך מפה! לך מפה! והוא, הנואף, תפס בפיו כותונת אחת מערימת הבגדים ועמד כמו צוחק ומביט לכל צד. לו היה מעדר בידי הייתי פוצח לו את הגולגולת. אך אני פה, האבנים שם, והוא בין הנשים. עתה, אבי ומולידי, אני יושב פה. לבי כמו ביצה שבורה. וזה הממזר בא בשקט ועומד ומביט בזאת המריצה.

הנער גמר את דבריו וגם עיניו ננעצו במריצה.

פועל יהודי, חבר הקואופרטיב ליִשור חולות, עמד בפישוק רגלים, מניף את אתו ומריק מתוכו כפות־כפות של חול לתוך המריצה העומדת. משנתמלאה, שם הפועל את ידיו על ידיותיה, נשען ברגליו וגופו מוטה לפניו, דוחף, והמריצה מתקדמת ומתגלגלת על גלגלה האחד. עוברת על קורות העץ שעל החול, מן האחת לשניה, במורד המשופע. לא בועטת, לא נצרכת לקריאות־זירוז גרוניות: חה! חה! לא זכר ולא נקבה ואינה מטילה גללים. הפועל הופך אותה על צדה והיא מתרוקנת מן החול. הפועל מעמידה והנה היא עומדת ומוכנה תמיד.

המחמר הערבי קם ועמד. צעד כמה צעדים והלך לאסוף את חמוריו, ומחשבותיו נתונות לפלא המריצה.

הנגר שמואל

הקירות הלכו וגבבהו, נדבך אחרון שלהם נבנה מאבנים קשות, נדבך סוגר שעליו נסמכות קורות הגג.

באו נגרים לרעף אתה גג. הניחו את הקורות הארוכות לרחבו של הבנין והציבו את האלכסוניות שנושאות עליהן את גג־הרעפים. הנגר שמואל, שתקן גרום־גוף, בעל ראש נתון להרהורים מאומצים, היה מחזיק בים שפתיו מסמרים גדולים ומגלגל בעיניו האפורות, הגדולות והמודאגות. בידיו הגרומות למודות־הנסיון הורה לעוזריו סדר הניחת הקורות. גם כשהיה מציג את רגלו השמאלית לפניו ומשעין את גופו על יד־ימינו, המחזיקה במקצועה הגדולה, היה נדמה שלא בכוח השרירים מחליקה המקצועה, כי אם בכוח גבות עיניו השעירות ומצחו הגדול והמאומץ. מתוך פתח המקצועה היו מסתלסלות רצועות השבבים בקול איושה יבשה כמגילות ארוכות שהצהיבו, ונושרות ומכסות את רגליו. הנגר שמואל ניצב בתוכן, כאילו צף ועלה מתוך מערבולת המגילות. או שרוח היתה מסיעה אותן לפינות החדרים ומערמת אותן שם. ריח יער, רענן ויבש, עמד בחדרים, שעד כאן שלט בהם ריח סניטרי של סיד.

שני עוזריו של שמואל הנגר עמדו למעלה בין המסגרות המשולשות שהוצבו על קצה הקירות, הוסיפו קרש לקורה ועדו קורה ועוד קרש, ועליהם שורות קרשונים דקים, והיו כמתעקשים לסגור עצמם בכלוב שהם בונים מסביבם.

הנאה מיוחדת נהנתה העין כשראתה אותם בסבך הקורות המאונכות והמלוכסנות, שיצרו כל מיני מבוכים של קוי־פרספקטיבה, וניחשה אילו קורות קרובות יותר לעין ואילו רחוקות, ואילו תופיע מביניהן היד האוחזת בפטיש. הנגרים מרימים פטישים המאחרים קצת להשמיע את קולם והולמים על ראשי המסמרים הנוצצים, הננעצים ברצון בבשר הקרשים, ושרים איש ממקומו מזמורים שונים, שהביאו עמם מבית אבא (בית נוטה לנפול בכפר קטן ונידח), ומאלצים את המסמרים להינעץ לפי הקצב. גם שמואל הנגר, בפיו המקרין מסמרים, היה מהמהם עמם, בלי שתאבדנה עיניו האפורות את עצבותן הבוהה, את ידו הדופקת בפטיש הקטן, כדי להעמיק את היתד הסמוכה לסכין המקצועה, מקישה בקצב מזורז בהתאם למנגינות, נקישות קצרות ויבשות, כבכלי־נגינה.

מזמן שהופיעו הנגרים התחילה הנשמה – אשר חיתה כל הימים במקום הזה כמתנזרת, כמשקיפה בלבד – להרגיש עצמה מוכנה להתפרקד כבבית אבא. המקום כמו חדל להיות בנין וכמעט התחיל להיות בית. הצפור מרפדת קנה בנוצות.

טייחים

הטַיָחים פתחו בעבודתם. יש להשגיח שהטיח המוגש להם יהיה מעורב יפה, שכן אם נשארות בו חתיכות סיד – הן קופצות אחר־כך מתוך הטיח המתיבש. וכן יש לשים עין שהזויות וקוי־השפה יהיו ישרים ומדויקים. ‘קטנות’ אלה חשובות הן, משום שהן מקיימות שיווי־משקל מסוים בבית. תחילה אינך שם לב להן, אולם אחר־כך יושב אתה לך בחדרך המרוהט וקורא בספר או מקשיב לדובר אלי, ופתאום חש שעיניך תועות כמחוסרות משענת. משהו מחספס אותך – היודע אתה מה הדבר? – קַו שפַת הטיח מעל לחלון שממולך אינו ישר, זהו!

שכבה ראשונה של טיח – הטייחים מטיחים בכוח בכף־הסיידים שבידם את הטיח אל הקיר. בחבטות עזות, אלכסוניות, כדי שייכנס הטיח לתוך הנקבוביות. יש בהתזה זו קצב, רצון השתלטות, כוח והרגשת עליונות – חש הטייח שהוא עושה משהו טוב יותר מכל מה שנעשה עד הנה. אפשר לקרוא הרגשה זו בגבו. לעולם אין לראות את פניהם של טייחים בשעת העבודה. עמידתם האיתנה על הפיגומים, בפישוק רגלים, כעמידת רב־חובלים על סיפונו.

נתיַבשה שכבה ראשונה – שולח הטייח כף־ידו בעדינות של יד־אם הנוגעת במצח הבן הקודח, ובוחן בקצה אצעותיו הצמודות את מידת ההתיַבשות.

שכבת־טיח שניה – כאן כבר מידת־רוך בולטת בתנועות הטייחים, הטיט דליל יותר ונמרח לשם החלקה בקרש־הסיידים בתנועות ארוכות וממַצות עצמן שיש בהן חן של תנועות רקדנים. מין ריקוד בידים.

ואשר להחלקת השכבה השניה שנתיַבשה קצת – נעשית מלאכה זו בסיבובים ספירָליים של היד, ללא מתח, כאדם המפצח גרעיני־שבת.

טיוח התקרה קשה יותר, השמאלית מכַוֶנת את מגש־העץ לקבל את הטיח שלא נדבק בתקרה. כשמרים הטייח את פניו לתקרה הוא מגלה את צוארו ממקום צמיחת זקנו ועד סנטרו – ואתה עומד על גדלה של הפיקה.

יחיו בגדי־העבודה

במטבח מניחים את המַרצפות. מרצפות טובות צלילן כצליל חרסינה, כקול פעמון. הנחתם בצפיפות וללא מדרגות הריהי מלאכת־מחשבת. הרצף הניף כפות ידיו באויר, כצפור פורשת כנפיה, כמתכונן למעה־כשפים. יש על עקבי רגליו, גבו זקוף, ורק ידיו משתלחות. כף־הסיידים שבידו מחודדת כלשון משורבבת, וזריזה כלשון. דפיקת פטישו, קצרה ופסקנית, מבקעת בבת־אחת את המרצפות במקום המסומן. לאחר יום תמים של עבודה בחומר וטיט לא דבק אף רבב אחד בבגדיו, בעלי הקמטים הצמריים הכבדים, והחדרים יצאו מתחת ידיו מטואטאים ונקיים כאילו לאחר שטיפת הרצפה. הוא היה מסיים יום־עבודתו ויוצא לרשות־הרבים כבן עדה מיוחדת. ניתנת לו מלאכה שיעשה בקלות שאינה מצויה באחרים.

‘אדם כמוהו’, הירהרה הנשמה, ‘כשאתה רואה אותו ברחוב יפו, הרי דמותו שם טפלה לעומת דמותו המתגלית כשהוא מכהן בעבודתו. יָפיו של אדם מתגלה בשעת מלאכתו’.

סיידים

בוקר אחד הופיעו הסַידים, זה אחר זה, כשורת ברוָזים. באו בצלצול פחים ריקים כבקול שירה של ‘אַרְיות’ ו’חזנות' בשני קולות. נכנסו, העמידו את הפחים, עמדו, זקפו ראש, הפנוהו לצדדים, כמחפשים כוכבים.

– דוֹוֹ, דוֹוֹ… – אתה שומע איזה ‘דו!!’

ההדים התחבטו בין הקירות והקולות חזרו עמוסים תחושת חלל. הסיידים נתחַייכו והיו שבעי־רצון, כאילו רק לשם כך טרחו ובנו את החדרים.

הסַיָדים גררו פחי סיד, שפכו מים לפח לסנן את הסיד, והסיד משתפך ללא רחמים ומַתוֶה מפות גיאגרפיות דמיוניות של אִיים ומפרצים על הרצפה שאתמול טרחו כל־כך לשפשפה ולנקותה. להם לא איכפת, הם עמדו בפישוק־רגלים ורק הביטו אל התקרה, בתאוה של אנשים המתנַכלים לגבוה מהם, ודיברו על צבעים וגונים, פשטו זרועות ונענעו בכפות־ידיהם נענועים כסלסולי תפילות ראש־השנה.

השירה פרצה בעד החלונות הפתוחים, התפרשה על־פני גבעות החול והגיעה עד לפועלים שעבדו ביִשור החולות. אחד מהם תפס את זנבות הסלסולים והוסיף לגלגל בהם.

על צבעים אין להתוַכח עם סַיָדים. תבחר במה שתבחר, – לבסוף יֵצא להם צבע לבן, וחסל. וכל הצבעים מאכלים על־ידי הסיס, האור וחיוך של זַמָרים הצליחו לשיר קטע בשני קולות.

הסיידים עוררו טעם של סעודות־משפחה, שתיות ‘לחיים’, ברכות לאריכות ימים, מריבות ירושה וחתונות. שלשתם נטו להשמנה, מה ששיוה להם הבעה של טוב־לב. קמטי החולצות הלבנות נצטברו להם בקַוִים אלכסוניים תחת בית־השחי. גם במכנסיהם נתכנסו הקמטים וניפחו להם את מושביהם בחן שיש לתינוקות בפיג’אמות ולאנשים טובי־לב (יחיו בגדי־העבודה!).

מברשות־הסיד הטביעו את רעמותיהן השחורות בתוך הפחים – ויצאו משם כבדות ושופעות קילוחים של לובן. עד שהגיעו המברשות לתקרה היו מפילות תחתן בהקשה נעימה לאוזן מקלחות של לובן. מסיימת המברשת את טיולה על התקרה בכיוון האחד, מסובב הסייד בתנועה זריזה את המוט הארוך, היא מתהפכת לצדה השני וחוזרת שוב על עקבותיה. אך לפני – כן היא מספיקה להתיז זרזיפי טיפות קטנות – וכדי שלא תיקלטנה בתוך עיני הסייד, הוא מצמצם לחייו ועוצם עינים, מה שמשַוה לו הבעה של אדם שאכל לימון.

הסיידים האלה היו עתירים בלובן. בכל מקום שעמדו בו היו, כעבור רגעי ההתיַבשות הדרושים, מופיעים כתמי לובן בוהק. שביל לבן, רחב כירקון, היתוו מן הברז עד לבית, ומן הבית עד לרחוב.

קצות הנעלים השחורות המסוידות הציצו בתמימות מתחת למכנסים שניסו לכסותם ולא הצליחו. יחיד שלא נתכסה לבן – היה הפה האדום והפתוח והדשן שהפיק מנגינות.

הקירות שהיו אפורים הפכו תכלת. הסיד נספג בקיר והרוח הנכנסת בשפע בעד החלונות מיבשת אותו – וחלל החדר נעשה יותר ויותר חגיגי, ככל שהקירות הולכים ומלבינים. יש הרגשה כאילו החדר מתרומם למעלה כמעלית־פלא.

החדרים נראים עתה גדולים מכפי שנראו קודם. האוזן כאילו תופסת צלצול־דק־של־הקשת־כוסיות־חג. החדרים פסקו להיות משבצות אפלות של טיט אפור.

יצאו הסיידים, התנדפו ה’שירות' וכל גוני הסיד הפכו כמובן לבן. נכנס אתה לחדרים ונוכח לדעת שהם גדולים מכפי שנראו לך קודם ומטילים שעמום בריקנותם ובלבנם.

הזגג

בא הזגג (אם מותר להשיא עצות, שימו־נא לב שלא תהיינה שלפוחיות אויר בתוך הזגוגיות). בא ומשאיר אחריו סרגלים צרים של זכוכית (ובלבד שלא ישאיר חתיכות של ממרח ה’קיט' על הרצפה, החותמות כתמי־שמן על המרצפות החדשות).

יצא הזגג, והבית מתמלא שממון שבעתים. ריבועי חלונות, שהיו עד בואו שחורים כחורי שינים נעדרות בפה – נוצצו עתה בברק זגוגיות שאטמו בתוכן חלל ריק. חלל מעלה הדים ריקניים שהבנין מתקרב להשלמתו. ועדיין לא נשלם, הוא שמם יותר ומרוקן. דומה לחיוך של חולה שעדיין לא הבריא.

עם ערב בא האדון זלצמן לביקור בבנין. השמש השוקעת הפזה את כל הזגוגיות, שסגרו בתוכן ריקנות לא נעימה. האדון זלצמן שילב ידיו לאחוריו וערך ‘סיבוב’. רק עתה ראה כי לביתו, שמבחוץ, שש זָוִיות, וניסה להרגיל עצמו לחיצוניות הבית. פרק קטן זה, שש זָוִיות, ודאי יעשה את משחק־המחבואים מעניין יותר לבנותיו הקטנות.

ניגש האדון זלצמן אל משקופי הדלתות החיצוניות וקבע בכל אחד מהם בשני מסמרים, מזוזה, קצת באלכסון.

מפתחות הבית

ככל שבנין הבית התקרב לסיומו, כן גדלה עצבנותו של האדון זלצמן, שחדל לחשוש לפרטים ולכתמים שעל הרצפה (הוי, כמה הם מרובים), ובלבד שהבנין יושלם. הקבלן כבר רצה למסור לידיו את מפתחות הבית –ככתוב בחוזה – אך האדון זלצמן טפח באצבעו על כריכת ספר־החשבונות ואמר:

– והחצר אתה משאיר לי כך?

– מה זה כך?

– כמות שהיא. הלא כתוב בחוזה.

– טוב, טוב, – ענה הקבלן. – בשבילך, האדון זלצמן!

חשבתי שתיהנה לקום בבוקר, להסתובב בחצר בתחתוניך ובנעלי־בית, לאסוף קרשים ומסמרים משומשים כדי שתרגיש עצמך בעל־בית.

– גם אתה כבר דואג לחינוכי?

שיחה עם דומם

כשאמר" ‘גם אתה כבר דואג לחינוכי’, השיב בזה האדון זלצמן תשובה גם למה שאירע לו אמש.

אמש, כשנעל את חנותו, נאנח אנחת־רוָחה.

– אני יכול להרשות לעצמי, – אמר בלבו והניח לאצבעותיו, שהחזיקו בפנקס־החשבונות, שתתרפינה ולא תהיינה מאומצות כל־כך.

הביט אל אצבעותיו שנתיַשרו ואמר: – כך, כך.

הביט גם בפנקס, שהעלה במשך השנה שמנונית של זיהום, אשר סתמה את נקבוביות בד־הכריכה.

הפנקס שנתכהה דוק של חשיבות, שהזמן מעלה על כל עצם.

עיני האדון זלצמן נצמדו אליו וראוהו בתיאבון של ראִיָה חדשה: אף כי הוא ממשמש בו יום־יום לא ראהו מיום שקנהו בחנותו של האדון קרוגליאקוב.

למראה כל עצם חדש נפתח דו־שיח בין האדון והעצם. לא דו־שיח של דברים. ולא שהאדם מלביש מחשבותיו לעצם. העצם – איך להגיד? – מקרין אור התשובות שאדם משיב לעצמו למראהו (כלום לא אמת היא?).

– למה – שאל האדון זלצמן – לא עניתי לאותו יחפן בעל־המריצה לשאלתו: ‘איפה הנשמה שלי?’ למה הרגשתי אותה שעה ריקנות משונה בעינים שלי והרביתי למצמץ בהן?

מראה הפנקס השיב לו, שבד הכריכה מתמרטט בזויותיו, ושם בעליו שנכתב עליו כמעט נמחק ונעלם בהמשך הזמן.

– אז למה, – הוסיף לשאול האדון זלצמן, – למרות הצלחותי והתרוצצויותי, אני מוטרד זה חדשים אחדים במין כאב־שינים נסתר, ולעומתי השען מיפו – תמיד אני רואה אותו נושם עמוקות ואומר: מיחה נפשות?

מראה הפנקס השיב לו:

– אז למה אתה מחזיק בי בדבקות, ובלחיצת אצבעות עצבניות? לא הספָרות, שורה תחת שורה, הן סיכום של דברים. לטובתך אתה, מיעץ אני לך, שמע בקולי ונשום אויר רענן.

פתאום נתפקח האדון זלצמן, העלה ארשת חומרה בפניו ופנה בפסיעותיו המהירות לדרכו, כאילו לא קרה דבר.

אך עתה, בסוף הויכוח עם הקבלן, השיב פיו תשובה שהתאימה גם לדברי הפנקס.

בשעה טובה

למחרת היום שלח האדון זלצמן שלוש מבנותיו אל הבנין להשגיח עד ניקוי האבק, רחיצת השמשות ושטיפת החדרים. באו הללו, עטפו שערותיהן בצעיפים צבעוניים מפני האבק, נטלו מטליות, פתחו את שלושת החלונות הצופים לרחוב ונשענו מחייכות על אדניהם. שלושת החלונות, שחלליהם השחורים הצמיחו מתוכם את הנערות, כמו קראו לתוך הרחוב בקול רם: הו! הו!

רצה הגורל ובאותו רגע עבר ברחוב הפועל בזפומוצ’ני, כשהוא דוחף את מריצתו החורקת. הציץ בבנות, חייך חיוך גדול, הרים ידו אל מגבעתו רחבת־השולים וקרא:

– בַרישנות, זאת אומרת גבירותי, שלום!

החוה תנועה חיננית ביד־ימינו, כאילו היא שובל ארוך, והשתחווה. אותה שעה נתמרד בו גלגל המריצה, ירדה המריצה מעל הקרש, התהפכה ושקעה בחול.

– אני, זאת אומרת, רוצה לברך אתכן בשלום ובשעה טובה! – אמר הפועל בזפומוצ’ני והצטחק אל שלושת החלונות.

ואני אומר: עדיין הבנין הזה אינו בית. קונכיה ריקה! ארבעה קירות וגג עדיין אינם בית, ואפילו ילדות עומדות בחלונותיו. איך להסביר בית מהו? חוץ מכל המבוכה, בית אינו מתחיל פתאום להיות בית. הוא גדל לאט־לאט, ופתאום, בלי דעת מתי חל המיפנה, והבנין מתחיל להיות בית. והכל ידועים כי בית הוא.

רגעים אחרונים

חכי, חכי, – דיברה הנשמה לעצמה. – רק רגע!

היא היתה עצבנית, כאילו מכונית מטרטרת מחכה לה ליד פתח ביתה, והיא עצמה עדיין אינה מוכנה לצאת.

– רק עוד רגע!

טסה לחדר האמבטיה: מה על הברז שהתקין עתה השרברב? ואולי כדאי שיבריקו אותו כדי שלא יצהיב? הציצה: הנגר מתקין ברגע האחרון את הקרס לחלון, לבל ייטלטל ברוח. ברגעים האחרונים באו כל בעלי־המקצוע לשם השלמה אחרונה. היום מוסר הקבלן את מפתחות הבנין.

הנשמה יצאה סוף־סוף לחצר: מטמינים בחול את שיירי הסיד והאשפה. חזרה שוב, רק לדקה, לפנים הבית: משפשפים את זגוגיות החלונות. מתוך בהילות פגעה בכתף הבת הבכירה. לכן שלחה הבת הבכירה ידיה לתקן צמותיה הצנופות תחת הצעיף, סברה שנתפרמו, אך לא היה לה פנאי לתמוה על שמצאה אותן צמודות.

דַוקא עתה, ברגע האחרון, התחילה הנשמה לגלות חסרונות שקודם־לכן נעלמו מעיניה: הגלת הנפתחת אינה מגעת בדיוק עד פינת החדר. רחבה היא מדי, וכשהיא פתוחה תופסת חלק מפינת החדר. ועוד כמה חסרונות.

– טוב, טוב הנה כבר! – יצאה לחצר, הניעה גפיה כתרנגולת הפורשת כנפיה בהיכרה שהיתה לפנים עוף פורח. התרוממה וביקשה אויר תחתיה. עמדה לפרוח מן המקום וראתה שעל הגג נשארו מוטלים שברי רעפים – מילא, בפעם אחרת! אני רצה, אני רצה! – אמרה לעצמה – הסקרנות הזאת שאני שטופה בה היא שהוציאה אותי מדעתי ומתוך בעלי. וכי נשמע כדבר הזה בעולם? אם יִוָדע שעזבתי אותו, לא יאמין איש בזאת. ‘מספר־סיפורים’, יגידו לי. בדיה! לולא היה מקנא כל־כך לחנותו, לא הייתי עוזבת אותו. על מה הוא מבזבז את חייו ולהוט אחר פנקסו? מה־הוא־חושב־לו? שיחיה מאה שנה? כדאי שאגיד לו פעם אחת מה צפוי לו בעתידו, שאפשיל. לו קצת את קצה היריעה! יאחזנו פיק־בבכיים! העיקר שאשוב סוף־סוף למקומי ויישכח הכל – אמרה הנשמה ונשפה אויר מחוסר סבלנות, כאמא שהתאחרה בחנות. – תמיד, כשאני ממהרת ומרגישה עצמי אשמה, אני מרבה לדבר, אני שאני נשמה שקטה!

אך ‘כמו להרגיז’, בתוך הבהילות שנתפסה לה משהגיעה ליפו, לא מצאה את האדון זלצמן בחנותו. לא בביתו בנוה־שלום ולא בבית־הכנסת. תמיד הוא פורח לו! עוד זה חסרה אני שאאחר כאותה כלה שאיחרה לחופתה. יפה מאד, חופה בלי כלה! היא במעלה הדרך לרחוב הראשי ביפו, ונתפעם לבה. עוד לא ראתה אותו – והרגישה בישותו. – מה יש להגיד, חשבה, אני מיועדת רק לו. גילתה אותו עומד על שפת הים ליד בית־המטבחַים. – הביטו, הביטו, – אמרה לעצמה במאור־פנים, – הכן נתחב לו כשאיני עמו, מצא לו חֶברה טובה. לא איכפת לי באיזה עסק הוא נתון כעת עם הערבים הללו – אין דבר! יפסיק!

האדון זלצמן בא לזה המקום לשם עסק שגילגל בו שנים וגרם לו טרדות רבות. היום עמד לסיימו – וספר חשבונותיו גילה לו, כי עסק זה עתיד לכסות חלק ניכר מהוצאות הבית החדש. ערבי עשיר היה לווה ממנו כסף ומוציאו בהוללות ברחוב־הזונות הסמוך. כיון שהערבי נסתבך בעסקיו, הבטיח למסור לאדון זלצמן כתגמול על ההלוָאות שקיבל בלי שטרי־התחייבות את הבעלות על בית־הבורסקי הקטן שהיה שייך לו ולשותפו. עתה משמת השותף ולא הניח יורשים, חפשי הערבי למסור את הבעלות השלמה על בית־הבורסקי לאדון זלצמן. בכך דנו בשיחה זו, שכם פקיד העיריה בא אליה עם דפתראותיו.

היא חוזרת

באה הנשמה והקישה לאדון זלצמן תחת לבו, כמי שמקיש באצבעו על דלת. אמר לה האדון זלצמן:

– האת זאת? מה לך שאת מזכירה עצמך? זמן רב לא התערבת בעניני, הניחי לי!

הקישה בשנית.

– מה רצונך? – שאל.

אמרה לו:

– פנה, בלי חכמות, אל השמש היורדת ועמוד דום. אין לי פנאי!

– הלא אני באמצע שיחה על עסק והערבי מדבר עמי.

– אין דבר, אני ממהרת! – אמרה והקישה בשלישית, והיא רועדת ככלבלב שנרטב בגשם ומחכה בשער.

– את תמיד עושה לי אי־נעימויות. מה פתאום יפסיק אדם שיחת־עסק ויפנה לים. אני לא ילד.

אך פתאום ויתר ואמר:

– טוב, אני פונה, אני פונה.

אמר ופנה לעבר השמש השוקעת ורטן:

– דוקא עכשיו!

השמש כמעט נגעה באופק הים הכחול, האדימה מרגע לרגע וברקה נתעמעם. צבתה, כצנים שנשרה במים, וכבדה מכדי לרדת.

– כן, דוקא עכשיו. עלי לסיים – אמרה הנשמה – לפני שתשקע השמש. ואתה רואה שהיא ממהרת. וכדי שתבין כמה אתה מפסיד בכל רגע בטענותיך שאתה טוען לפני, וכדי שתזכור מעמד גדול זה כל ימי חייך, מגלה אני לך כמה סודות מן העתיד שלך. כשאני בתוכך איני רשאית לעשות זאת. הבטחתי לעצמי פעם אחת את התענוג הזה, להגיד לך דברים שיתנו לך פיק־ברכים – – – שתי בנותיך תלמדנה בגימנסיה, זו שאתה חושב ששם מלמדם טריפות. ובעד תענוג זה תשלם שכר־לימוד הרבה כסף. הגדולה, כשתגמור את הגימנסיה, תיכנס להיות מבשלת במטבח־הפועלים בואדי־חנין, היא נס־ציונה. הצעירה תינשא לבן השוער במקוה־ישראל, לאחר מלחמת השחרור הוא יֵעשה רב־סרן. הוא תימני.

– מלחמת־השחרור?!

– אל תפסיק אותי, שמע הלאה…

הנשמה דיברה מהר־מהר (איך אומרים היום? – ‘שוטפת’), ובינתים הכניסה את רגלה השמאלית, ואחריה את הימנית. ישרה ומתחה אותן, כשהיא משתדלת להגיע עד קצותיהן, כפי שעושה לובש כפפה. הכניסה יד שמאלית ולאחריה ימנית, התקשתה בהכנסת הראש. טילטלה אותו לכאן ולכאן, עד שקבעה עצמה בדיוק מול אישוני העינים.

– ואשר לבנך בכורך – הוא יפרוץ את חומת ירושלים, שלוש פעמים ינסה ואז יפ…

– הלא אין לי בן? מה החלטת לבלבל לי את המוח? זה הפקיד עם הדפתראות… – מילמל האדון זלצמן וחש פיק־ברכים –

– חבל שאתה מפסיק אותי ומבטל את זמנך, – השיבה לו כשהיא מוסיפה לטרוח על כיוון אישוני העינים. – הייתי מגלה לך יותר… עכשיו כבר מאוחר, ראה את השמש…

היא קבעה את עיניה בתוך אישוני עיניו – ציק! – ונשתקעה בתוכו.

פחד קראהו

האדון זלצמן עמד תחתיו כשהוא רואה לפניו חמש־שש שמשות תחת האחת שראה קודם. חמש־שש השמשות נעשו כהות כטיפת־דם בביצה. כל רגע ראה אותן הולכות ומתרבות ומשנות את מקומן. הלס רחש רעות. אך השמים רעפו צבע כחול סמיך. כחול שהרגיע והתנופף כמסך קטיפה כבד.

משנתפקח, שמע וראה את גלי הים שנינועו כערסלים. הלוך ושוב, הלוך ושוב. לא נשתברו ולא פלטו מקרבם קצף, רק נינועו ללא קול. כמו הושיטו ידים זה לזה. לאורך כל קו החוף. הנה הם פה והנה גם שם, וגם מעבר לאופק, וגם מער לשלוש מאות ששים וארבעה אפקים. כולם יחד, יד ביד.

הערבי לא עמד עוד לפניו. גם בעל הדפתראות נעלם, ושער בית הבורסקים נעול. מי הים, לרגלי האדון זלצמן, לחכו בתנועות רכות את גולגלת הפרה, מופשטת־העור, שאנשי בית־המטבחַיִם הניחו ליד החוף. עיניה הבוהות, שעוד לא נתלשו, הביטו אליו בתמהון מתוך המים השקופים. שתי קיבות כבדות ורכות התפלשו במים, נינועו מעלה ומטה לקצב הגלים. מים דלוחים, שנבעו מתחת לשער בית־הבורסקים, פילסו להם מסלול בחול וזרמו לים בקרבת האדון זלצמן. פחד קראהו ורעדה ורוב עצמותיו הפחיד. רוח שחלפה על פניו סימרה שערות בשרו. נִנער, מיהר לביתו הישן.

יד על הברך, וסוף הסיפור

תם סיפורי על הנשמה שיצאה וחזרה. ואשר לאדון זלצמן, הרי הוא שב אל עצמו, בבוקר יום המחרת, שב לארחו ורבעו כלפני עזוב נשמתו אותו: חרטומי נעליו שטוחים לפניו ומוליכים אותו למקום שהוא רוצה ללכת, והנשמה אינה מתמרדת ודבקה בו ככל נשמה בכל גוף חי. והוא ככל אחד מאתנו שנשמתו עמו ואינו מעלה על הדעת שהוא מאושר משום שיש בו נשמה.

בו בבוקר העמיס את רהיטיו ומיטלטליו על עגלות שתַיִם וכל בני־המשפחה עברו לביתם החדש. העגלות הטעונות עברו, עבור וחרוק, בחלקי דרך בלתי כבושים ושקעו בשקעי האבק שסיפרתי עליהם – מאחוריהן הלכו כל הבנות ובעלת־הבית, נושאות בידיהן כלי־זכוכית ומנורות־נפט בעלי כיפות־זכוכית ומקפידות בשמירה על שלמותם.

בראש צעדו העגלונים, מניפים שוט שורק וקוראים בקול רם מתוך שהיה להם תענוג לקרוא בקול רם, קריאות עידוד לסוסיהם המכשכשים בזנבותיהם. יש לצרף לכאן את נביחות הכלבים של השכונה החדשה שקיבלו את פניהם. היתה זו אפוא תהלוכה רבת צורות וקולות, והיה בה מן החגיגיות שיש במַרש של תזמורת כלי־ריח, מעורבת במנגינת־מתירים לבבית. מעיר אני זאת משום שבעיניה של הגברת זלצמן, שלא חדלו מלהשגיח שלא ישמט מה מן העגלות, ראיתי דמעות.

בבית שבשכונה החדשה עמדו שני כנפות הדלת הראשית פתוחות, והאשה והבנות והסבלים נבלעו זה אחר זה בחלל הפתח המשחיר, כשהם מכניסים עצמים שיש להם עבר ועתיד, לא חשובים בצורתם וחמרם, אלא בעלי משמעות סמלית יותר מאשר מעשית (עריסה שבורה, שרפרף חיגר, צילומים מטושטשים של בני משפחה). נכנסו ויצאו בפנים משולהבות ובידים ריקות. הגברת זלצמן העמידה את פמוטות־השבת על אדן החלון, האדון זלצמן חיבר לברז שבחצר את הצינור השחור שהביא עמו מחנותו, הבת הבכירה העמידה את עציץ הגִירניום במירפסת, השניה והשלישית התרוצצו בעסקנות רבה, והרביעים התקשתה להעלות עצמה על המדרגה הראשונה, כי החול הרטוב מחמת שטיפת הרצפות שקע תחתיו. הקטנה הרימה רגל שלא הגיעה למדרגה, פשטה ידים וצעקה:

– הופה, הופה! – אך איש לא של לב אליה.

נכון הבית ברחוב הרצל.

אשר לגורלו של האדון זלצמן, נתקיים בו כל אשר התנבאה הנשמה. דבר לא נעדר.

לפני ימים אחדים עברתי על־פני הבית הזה, שהוא עתה פה ברחוב הרצל, וראיתי את האדון זלצמן יושב על אשתו על המירפסת. כמובן, הזדקנו השנים, והוא, האדון זלצמן, מחזיק את כף ימינו על ברך ימינו, מחמם אותה ממיחושיה.

כף־ידו שעל הברך הימנית, ברך זו שנפגעה כשנשך הכלב באויר, היא שהזכירה לי את זה הסיפור.

דברים קטנים נותנים פתחון־פה, כפי שאמרתי בפתח־דברי – והם שהזכירו לי את זה הסיפור.