(דפים מספר זכרונותי)

א.    🔗

בקיץ שנת תרנ“א בא המשורר המפורסם ש. פרוג לאודיסה, כמדומה בפעם הראשונה, והתאכסן בבית הסופר בן־עמי, שבני־ביתו נסעו לקרים והוא נשאר יחידי בביתו. והנה באחד הימים אחרי הצהרים באו בעל־הבית בן־עמי ואורחו החשוב, לפי המדובר מאתמול, לבית “הסבא” ר' מנדלי מו”ס, וגם אני הצטרפתי אליהם, על מנת לנסוע משם יחד אל ידידנו הסופר ש. דובנוב, שהיה דר אז בנוה־קיץ במושבה הגרמנית לוסטדורף, הסמוכה לאודיסה.

בשעה שהגענו לתחנת הטרַמבַי, ההולך מן העיר ל“פוֹנטַן הגדול”, הסמוך ללוסטדורף, מחוז חפצנו, קודם שנכנסנו לתוך הקרון, פנה אלינו פרוג ואמר בסבר פנים סֶריוזיים:

– רבותי, דברנו עד כה בינינו ב“אידיש”, והנה עכשיו אנו נכנסים לתוך קרון הטרמבַי ושם קהל רב של נכרים, ולכן מוטב שנדבר רוסית, כדי שלא יביטו עלינו בעיני זעם. למה יאמרו הגויים מה שיאמרו?

בדבריו אלה חמד לו פרוג לצון, כי המשורר־המקונן בספרות היה בטבעו עליז־רוח בחיים, וכל עיקרו נתכון בזה כלפי אחד מחבורתנו, הוא בן־עמי הקפדן והרתחן, בידעו את נפשו ותכונתו של זה, כי הצעה כגון זו יש בה כדי להשפיע עליו כמו בזרם חשמל בשביל לעורר בכל תוקף את זעם לשונו מתוך התרגזות והתמרמרות. ובאמת נענה ב"ע תיכף ומִהר להשמיע את תוכחת מוסרו הקשה על אותה “העבדות” הנתעבה, הקשורה גם בלבם של הטובים שבנו, והיא שמביאה לידי התבישות בפני ריקים ופוחזים ולידי חרדה גדולה שמא יבואו איזו שכורים נבזים ושפלים להתקלס בנו, חס וחלילה, על “העזה” כזו מצדנו לדבר בלשון עמנו ונכבוש פנינו בקרקע – אוי לאותה בושה!

אולם סוף־סוף נוכח גם ב“ע להבין, שהדברים יצאו מפי המשורר האורח לא בכובד־ראש גמור והשיחה עברה לענינים אחרים. ומענין לענין נתגלגלה על משוררים חדשים אשר קמו בקרב ישראל, משוררים בעלי־כשרונות ומחוסרי סימן של כשרון, שאינם אלא “חורזי חרוזים” סתם, והנה ספר לנו פרוג, שבזמן האחרון קבל מאת אחד המשוררים בכפר גדול או בעיירה קטנה בפלך פולטבה חבילה שלמה של שירים בכ”י באידיש, ואחריה נתקבלה עוד הוספה הגונה, ומחבר השירים כותב לו, שהוא אחד המשכילים הנלהבים, וזה לא כבר¹ התחיל כותב שירים, בהיותו כבר כבן ארבעים, והנהו מבקש מאתו, שיואיל לשים עין בוחנת על השירים האלה מעשה ידיו, כדי לחוות עליהם את דעתו, דעת מומחה, ולהוציא את גזר־ דינו: אם ימצא פ., שהוא, המשורר “המתחיל”, לא השהו אלהי השירה כשרון ויש לו הזכות להיות תופש עט משורר – ודאי ישמח לבו ויגל כבודו, ומי ידמה לו? ואם, חלילה, לא – אל נא ימנע השופט להוציא אף אז את משפטו בלי כל חנינה ורחמים, והוא ישבר אז את עטו ויפרוש לו לקרן־זוית לבכות בכי גדול על אבדתו הגדולה שאין לו תמורתה בחיים.

על השאלה – אם כבר הספיק הוא, פרוג, לקרוא בשירים ההם ומה דעתו על המשורר החדש, השיב, כי מרוב טרדתו לא עלתה לו עדיין לעיין בשירים, אף־על־פי שבאמת עברו כבר ימים רבים מיום שבאו לידו, אבל הוא הביאם הנה, לאודיסה, לשם קריאה, ואם יש את נפשנו נתאסף יחד באחד הימים הקרובים בביתו של בן־עמי, ושם יקריא לפנינו מקצתם, ועל־ידי בית־דין־צדק זה יֵצא משפט המשורר ושיריו.

וכך הוחלט הדבר.

ב.    🔗

באנו ללוסטדורף לפנות ערב. בדרך לדירתו של דובנוב נפרד פרוג מאתנו, באמרו כי עליו להכנס קודם לשעה קלה לבית אחד ממכריו היושב במושבה זו ואחר־כך יבוא לחברתנו לבלות את כל הערב יחד. ואנו שלשתנו הלכנו ישר למחוז חפצנו.

בעל־הבית דובנוב קבל את אורחיו כסבר פנים יפות מאד, כדרכו; וביחוד גדלה שמחתו לקראת האורח החשוב ביותר, לקראת “הסבא”, החביב עליו כל־כך. את אורחיו הכניס אל תוך הסוכה הנאה אשר בחצר ושם ישבנו יחד על כוס תה, עוסקים בשיחה נעימה והדברים מאירים ושמחים. פיו של ר' מנדלי מפיק מרגליות, כרגיל בשעת השראת־רוח מיוחדת, ובן־עמי הקפדן אף הוא היתה עליו רוח אחרת, אין סימן של עקימת שפתים, של תלונה והתמרמרות על אישים ומעשים שלא כרוחו, וכולו עוטה מעטה ששון של ליל התקדש חג.

והלילה היה באמת ליל חגיגי, יפה ונהדר ומלא חן ונעימות. הירח יקר הולך ברקיע השמים ומסתכל בפנים מסבירות בסוכה וביושבים בתוכה, והכל משרה עלינו רוח חגיגית מיוחדת.

והנה חזר גם פרוג, צועד קוממיות ובידו בקבוק יין, שהוא נושא אותו כשלל מלחמה, מציגהו על השלחן, ומיד נעשה בן־עמי לשר־המשקים וממלא את הכוסות. והמשורר נענה לבקשתנו וקורא באופן קריאה מהודרת, המיוחדת לו, כמה משיריו, חדשים גם ישנים, והשומעים מדושני־עונג ונהנים הנאה מרובה. גם שָר הוא כנוח עליו הרוח את הזמר החסידי הידוע באידיש “מה יהיה כשיבוא המשיח” ועוד. ובן־עמי אף הוא מנעים זמירות ומשמיע בקולו הנמוך והנעים ברגש מיוחד את הנגון בלי מלים, שהיה נקרא בחברתנו בשם “הנגון של בן־עמי” – ו“הקהל” השומע מתעורר לעזור על ידו והכל מזמרים יחד במקהלה.

מה טוב ומה נעים שבת ידידים ורעים יחד בנשף קסמים כזה! לא הרבה נשפי חג בנעימים כאלה נופלים בגורלו של בן־אדם בימי חייו.

עד שעה מאוחרת בלילה ישבנו בסוכה, אחרי־כן נפרדנו: פרוג הלך לו לבית מכָּרו אשר במושבה זו, ואנחנו שלשתנו נשארנו ללון בבית דובנוב.

ל“סבא” ולי פִנו מקום לישון בחדר־העבודה של בעל־הבית. בשעה שקמנו בבקר היו עוד בני־הבית ישנים. פתחנו את החלון. ו“הזקן הצעיר” הציע שלא נשב כלואים כאן בתוך החדר, אלא נצא החוצה ליהנות מזיוו של בקר קיץ יפה, ויציאתנו תהיה בחשאי ודוקא דרך החלון, כדי שלא להפריע את מנוחת הישנים, – וכך עשינו.

יצאנו וטיילנו קצת על יד הבית. והנה בא ה“סבא” שוב בהצעה, שלא לחכות עד קום בעלי־הבית, אלא נעשה הפעם “מעשה קונדס” ונלך לנו בדרך ישרה הלאה על מנת לשוב העירה, ובעלי־הבית בקומם ודאי יבינו מדעתם לאן הלכנו ולא יבואו, חלילה, לידי הרהורי חששות. גם הצעה זו נתקבלה, ושנינו יצאנו לדרך, בלי ברכת־פטורין מאיש, ללכת ברגל ל“פונטַן הגדול” לתחנת הטרמבַי.

ג.    🔗

– למה אתה ממהר ונחפז כל־כך? – פנה אלי ר' מנדלי בטענה על זה שצועד אני בפסיעות גסות – הרי אין לפנינו הפעם איזו מטרה מיוחדת כדי לרדוף ולהשיג אותה. ההליכה כשהיא לעצמה אף היא ענין נאה ותכלית חשובה. ובכן נלך לנו במתינות, לאט־לאט, ונהיה נהנים מזיו עולמו של היוצר.

וכך הלכנו הלוך וצעוד לאט, עד שהתקרבנו אל “הפונטן הגדול”, ובכל הדרך לא פסק פי “הסבא” מלהפיק את שפעת פניני אמרותיו. וכשראינו מרחוק את הים ענה ואמר:

– הנה הוא הבחור היפה! זה הים בכבודו ובעצמו! מרחוק עוד אני מחבבו, אבל מקרוב, כפי שידוע לך, איננו כלל “ילד שעשועים” שלי. שאֵתו תבעת אותי. כעסן ורתחן הוא לפעמים יותר מדי. זועף ומתגעש בגאוה מתנפחת ונוהם עלי, כאילו העזתי “לכרות את כנפי הקַפוטה” שלו וחיבתי לו את ראשי, והוא אומר לבלעני חיים. ואפילו כשהוא נח מזעפו ושוקט, הריהו גודר וחוסם לפני את הדרך – עד פה תבוא ולא תוסיף! לא כן השדה בְרוּך־אלהים עם שבליו ועשביו, אשר חוט של חן ושל שלוה וצניעות מיוחדת מתוח עליו בכל עת, יכול אני להתהלך בו לארכו ולרחבו כאַות נפשי, והוא מדבר תמיד על לבי בנועם ידידות ולוחש לי באזני ספורי־מעשיות יפים משיבי־נפש.

קודם שהגענו לתחנת הטרמבי ב“פונטן הגדול” ראינו שהקרונות כבר זזים ממקומם.

– רגע אחד אחרנו – אמרתי – ועכשו עלינו לשבת כאן ולחכות עד בוא מסע אחר.

– כאן לשבת ולחכות? – ענה “הסבא” – מה זה עלה על דעתך? ירוץ לו הטרמבי מעשה־מטורף, ואנחנו נשים לדרך פעמינו הלאה לא ברכב אש, אלא פשוט ברגלים ממש, כדרך שעשינו עד כה. אדרבה, אמור אתה, מאי איכפת לנו ומה נפסיד, חלילה?

וכך הוספנו ללכת כ“מיטיבי צעד” ולעבור עוד כמה תחנות עד שנזדמן לנו מסע הטרמבי באחת התחנות האמצעיות ונכנסנו לאחד הקרונות והגענו בשלום העירה.

ד.    🔗

ובאחד הימים הקרובים באנו בשעה הקבועה לביתו של בן־עמי, כמדובר, על מנת לתהות על קנקנו של אותו המשורר החדש, ששלח צרור שיריו אל פרוג לבחינה. כמה מהם נקראו לפנינו, כמדומה, על־ידי פ. בעצמו, וכל השומעים באו לכלל דעה אחת, שהמחבר יש בו ניצוץ של כשרון פיוטי ואין לו כלל לחשוב על “שבירת העט”.

אחד השירים נקרא בשם “אל המשורר”, כתוב ברגש חם ונלהב לכבודו של המשורר פרוג. ואל השיר מצורף מכתב גדול, וכדאי למסור כאן מה שמספר המחבר בהתלהבות מרובה ובתמימות יתרה כיצד הגיע לידי כתיבת שיר זה: היה נשף בביתו של אחד החברים, ששם נאספו ובאו כל משכילי העיירה, ומענין לענין בשיחת חברים משכילים יודעי פרק בספרות ושירה נתגלגלו הדברים ובאו לידי וכוח עצום ופולמוס חריף על־דבר שאלת הערכין של שני משוררים בעלי שם גדול: פושקין המשורר הגדול לרוסים ופרוג המשורר הגדול ליהודים, הכותב אף הוא בלשון רוסית – מי משני אלה כחו יפה יותר בעולם השיר? נחלקו הדעות. היו פושקיניסטים, כלומר: עומדים מצד פושקין, שהביעו את דעתם באופן נמרץ ובהחלט גמור שעטרת ראש־המשוררים הולמת רק אותו, את פושקין הנאדר והנערץ, ולא קם כמהו, וכנגדם היו גם פרוגיסטים, שנתנו משפט הבכורה דוקא למשורר היהודי הנעלה. ואחרי וכוחי דברים ארוכים, שלא הועילו כלום לפתרון השאלה, כי כל אחד מראשי המתוכחים נשאר, כנהוג, עומד על דעתו בכל תוקף, החליטו למצוא את הפתרון על־פי מופת חותך זה: להוציא מיד מתוך ארון־הספרים כרך אחד של שירי פושקין מן הבא ביד ולפתחו באיזה דף שהוא ולקרוא משם לפני קהל הקרואים אחד השירים, וכן לעשות בכרך של שירי פרוג, ועל־פי אותו השיר משני המשוררים האלה שימצא חן יותר בעיני הקהל יכירו את מחברו למשורר יותר גדול ועל ראשו יציץ נזר ראש המשוררים – ואין להשיב. ותיכף הובא אל השלחן כרך אחד של שירי פושקין, פתחו אותו וקראו משם את השיר הראשון שנזדמן ליד (את שם השיר אינני זוכר), ואחריו הובא לבחינה כרך של המשורר השני העומד לדין ההתחרות, ומשם נזדמן לקרוא אחד מן השירים היותר יפים של פרוג “לאחר הקריאה בנביאים”. "ההתפעלות וההתלהבות שלי למשמע השיר הנשגב הזה – מסַפר הלז במכתבו – גברו כל־כך, עד שלא יכלתי לעצור ברוחי, ותחת הרושם העז מהרתי אל תוך חדר־הבשול ושם ישבתי בקרן־זוית וכנוח עלי הרוח ערכתי את השיר “אל המשורר”.

והנה אחרי קריאת השירים של המשורר “המתחיל” החליטו כל השומעים פה אחד, שאין להחמיץ יותר את הדבר ולהאריך עוד את כליון עיניו של המסכן הזה, המצפה לתשובה החותכת את גזר־דינו, אלא צריך לכתוב לו דברים אחדים על־דבר שיריו, כדי לחזק את ידיו ולעודד את רוחו. ואני, הצעיר שבחבורה, נטלתי על עצמי את הטורח הנעים לבוא אל המשורר בתור איש מבשר ולהודיעהו את חוַת־דעתם של “המומחים” בדבר הזה.

ה.    🔗

ובכן כתבתי למשורר “המתחיל”, כי בימים האחרונים הזדמן המשורר המפורסם פרוג לעירנו אודיסה וכמה מאותם השירים שהוא קבל מידו נקראו במסבה אחת של ארבעה אנשים, שקראתי בשמותם, וכל השומעים הסכימו יחד, שבעל השירים הוא משורר בעל־כשרון ויש לו תקוה לתפוס מקום בהיכל שירת־ישראל, אם כשרונו יתפתח בדרך הרצויה. ובסוף מכתבי פניתי אליו גם בהצעה מצדי: כפי שנודע לי מתוך אחד המכתבים, שכתב לפ., התחיל הוא לכתוב את שיריו הראשונים עברית, ואחר־כך הניח ידו מעברית ועבר לאידיש ואת העברית כמעט ששכח לגמרי; והנה באתי לפניו בהצעה, שישתדל לזכור נשכחות וינסה שוב לכתוב שיר עברי, ואם נסיונו יצליח, כאשר אקוה, והוא יוציא מתחת ידו דבר מתוקן, הריני מוכן להכניס את שירו לתוך הקובץ “פרדס”, שאני עורך לדפוס.

עבר זמן רב ואין קול ואין תשובה. הדבר היה תמוה מאד בעיני וסתום כחידה ממש: אם הגיע מכתבי לידו של המשורר, הרי אי אפשר בשום פנים שיניחהו בלי תשובה. והנה לאחר כמה חדשים נפתרה החידה: קבלתי מכתב ממנו, ובו יודיעני שאגרת הבשורה שלי על דבר דעת הסופרים, החשובים כל־כך בעיניו, על כשרון בת־שירתו, אגרת אשר נתנה שמחת עולם בלבו והיקרה בעיניו מכל חמודות תבל, תעתה מפני איזו סבה זמן רב בדרך ונתגלגלה כמה גלגולים עד שבאה לידו רק בימים האחרונים, והריהו מלא אושר אין קץ, ומי ישוה לו?

ובנוגע להצעתי, לנסות את כחו ולכתוב שיר עברי בשביל ה“פרדס”, היה נכון להשתדל ולהתאמץ בכל כחו כדי למלאותה מיד, אף־על־פי שהדבר מוטל אצלו בספק גדול, אם יעלה בידו, אחרי שעברו עליו כבר כמה וכמה שנים שלא אחז בידו עט עברי, בכל־זאת אין הוא בן חורין מלנסות, אולי יש תקוה. אולם אל נסיון כגון זה יוכל לגשת רק כעבור חדשַים, כלומר: בהתחלת השנה החדשה למספר העמים. ודחיה זמנית זו מוכרחת היא מפני טעם פשוט: אנוס הוא על־פי הדבור וההבטחה בשבועה גמורה וחמורה בפני אשתו שלא לעסוק כלל ב“ענין רע” זה, הנִתן לו לענות בו, כלומר: בכתיבת שירים, לכל הפחות עד סוף השנה האזרחית, ומצפונו לא יתנהו לעבור על שבועתו אפילו בחדרי־חדרים; ושבועה זו, מסביר הוא לי בפשטות ובגלוי־לב, מוכרח היה לפני איזה זמן לתת לאשתו, שהיתה ממררת את חייו וטוענת קשות, שהוא בידי עצמו מקפח את פרנסתו הזעומה והמצומצמת (אחד התגרים הזעירים הוא בשוק התבואה), בהיותו מניח חיי־ממש ועוסק תמיד, כאילו איזו רוח תזזית נכנסה בו, בדברים של מה־בכך, דברים בטלים ומבוטלים, המטרידים אותו ומסיחים את דעתו מלחזר אחרי פרנסה אשר תחיה את בעליה. ובכן הוטל עליו, כל כמה שהדבר קשה עליו עד אין שיעור, להדיר הנאה מעטו למשך כמה חדשים ולהשבע בפני “אשת החיל” שלו, שעד “ראש־השנה” שלהם לא יפנה את לבו ל“בטלה”, והריהו מקבל על עצמו להיות במשך אותו הזמן כובש את יצרו, המסית והמדיח אותו, ולהנזר כליל מעט־סופרים…

יותר לא קבלתי שום מכתב מאת המשורר “המתחיל”. גם לאחר שעבר הזמן של האִסור, שאסר על נפשו. דאגות פרנסה, ואולי איזו דאגות אחרות, הטרידוהו ולא נזכר לעשות את הנסיון, אולי יצליח להמָנות בין הנכנסים ל“פרדס” בשיר עברי – והדבר השתקע.

*

לאחר תקופת שנים רבות נודע לי, כי אותו “המשורר המתחיל” (יעקב רָבזין שמו, איש ליטא שבא לגור בעיירה פרָשצפינה הקטנה אשר בפלך פולטבה) הוא בעל נשמה יתרה, שהיה עוסק בשעתו במסחר פעוט של תבואה ורוחו מרחפת “בעולמות העליונים”, עני מאד בנכסים ועשיר בחזיונות ושגיונות, ולפיכך היה נחשב בעיני אנשי השוק “הפקחים והפכחים” כאיש הפכפך, שדעתו אם לא מטורפת הריהי בכל אופן אינה צלולה ביותר ושוגה בדמיונות. ועוד לפני שלחו את שיריו לפרוג לבחינה, שלח לשלום־עליכם שיר תלונה על החיים, כתוב בחרוזים אבל בלי שום סימן של מדה ומשקל, וקבל ממנו תשובה קצרה ונמרצה: “יותר טוב לנקות נעלים מאשר לכתוב שירים כאלה”. אולם משכיל מבין דבר במקום מושבו דִבר על לבו שלא יפול עליו ועודד את רוחו, גם התנדב ללמדו כהלכה את חוקי השירה, ורק אז שלח את שיריו לפרוג (עי' ספר זכרונותיו של קצוביץ “ששים שנות חיים”). אחר־כך חזר ושלח שוב כמה משיריו לשלום־עליכם ועל־פי המלצתו של זה נדפס אחד השירים בעתון אמריקאי בשנת 1895. ובאותה השנה התגבר המשורר והלך לווארשא ושם הדפיס קובץ שיריו בשם “די מעלאָדיען”, ואז יצא לנדוד בכרכי “התחום” ולהפיצו בישראל. אבל עד מהרה נוכח שאין זה בשבילו אלא “עסק ביש” וחזר לעיירתו הקטנה “לשקו ולתעניתו”…