(מספר זכרונותי)

א.    🔗

בקיץ שנת תרס“ח יצאתי מאודיסה עיר מושבי ובאתי לעיר קראקא שבמדינת גליציה לשם הדפסת הכרך הראשון של “ספר האגדה” אצל המדפיס יוסף פישר, אשר שמעו של בית־דפוסו המשובח אשר בקראקא הלך למרחוק ועד אודיסה הגיע. והנה באחד הימים פגשתי ברחוב קרוב לבית־הדפוס ההוא את הסופר המפורסם י”ל פרץ, שנסע עם אשתו למקום המרפא הפולני זאקופאניה, ובדרך מסעם לשם התעכבו בעיר זו לשנים־שלשה ימים.

את פרץ הכרתי פנים אל פנים עוד מכבר, מימי העתון “דער יוד”, שהתחיל לצאת ע“י “אחיאסף” בעריכתי בראשית שנת 1899, ושהוא, פרץ, סרב בתחלה, מפני איזו סבה, לקחת בו חלק ואח”כ השתתף בו השתתפות מרובה. ידעתיו לאיש שמצב רוחו משתנה חליפות ובעל קַפּריסים לפרקים ביחס לדברים ולחברים ולתלמידים ממשפחת הסופרים. הפעם היתה הפגישה בסבר פנים יפות. בכלל היתה רוחו של פ. עכשיו טובה עליו וכלו מלא חיים ותנועה עליזית. ובעלותנו על המעלות לבית מלונו, יחד עם אחד הסופרים האמריקאים ואשתו, שנזדמנו אף הם לקראקא, התאמץ פ. למהר ולהחיש מעשה עליתו בקפיצה דוקא על שתי דרגות בבת־אחת, לאות ולמופת על ליח ורעננות של איש חי, רב כח עלומים.

תיכף לפגישה ראשונה זו בקראקא מהר פ. לבשרני על “שנוי ערכין” גמור מצדו ביחס ל“שלום עליכם”. דעתו של פ. על ערכו הספרותי של ש“ע היתה ידועה לי מאז. לא אחת דברנו על כך בשעת הפגישות בווארשא. ידעתי כי פ. הקפדן היה מבטל את ש”ע כמעט בטול גמור, בכל אופן לא נחשב זה בעיניו לבעל כשרון ספרותי חשוב ביותר וכל עיקרו אינו, לפי דעתו, אלא מפליא לעשות מעשה להטים פילוטוניים ומצליח לאחוז בזה את עיני הקוראים הפשוטים, בעלי השגה המונית, שאין להם כח הבנה והבחנה בעניני ספרות אמתית. ידעתי, כי ש"ע מצדו אף הוא איננו כלל וכלל ממעריצי הסופר פרץ; בשיחותיו עמי וגם בכמה מאגרותיו אלי היה דורש לגנאי את אופני כתיבתו של פ. ודרכי רמזיו ורבוי־הנקודות שלו, שנראו לעיניו כמנהגי “שגעונות” שלא מדעת, ולפעמים אף מדעת לשם התגנדרות ופוֹזה. ויש שהרגשתי ביחסים המשונים האלה שבין שני הסופרים בעלי השם, מלבד הבדל עיקרי בעצם הטעם הספרותי שלהם, גם סימני התמרמרות אישית, שנולדה והתגברה מתוך השתדלות יתירה מצד חברים נרגנים, אשר זה משוש דרכם “לאכול קורצא” לתיאבון ולהרקיד את השטן עד כמה שידם מגעת… ומה השתוממתי עכשיו לשמוע מפיו של פ. כדברים האלה:

– לפני שבועות אחדים הייתי בבחינת חולה ממש שוכב על ערש דוי, ועל־פי פקודת הרופא שלי הוטלה עלי החובה להיות קשור אל המטה במשך כמה ימים רצופים. והנה לקחתי לי באותו הזמן לשם קריאה קלה את כתבי שלום־עליכם, וצריך אני להודות לפניך בפה מלא, כי נהניתי הנאה מרובה, ובשעת קריאה זו נוכחתי לדעת, שאמנם לא הפריזו ולא הגזימו על מדת ערכו של ש"ע; אדרבה, עוד הפחיתו הרבה מן המדה. חושבני – הוסיף פ. לבסוף – כי ינעם לך לשמוע מפי חוות־דעת כזו ביחס לשלום־עליכם שלך.

את המלה האחרונה הדגיש פ. הדגשה יתרה. ואמנם נעים היה לי לשמוע, כי במדה ידועה השכיל הפעם פ. לגעור בשטן המרקד בין שני הסופרים הגדולים ולהבריחו מפניו.

שאלתי את פ., אם יש בדעתו לעסוק במקצת גם שם, במקום המרפא, באיזו עבודה ספרותית, ועל זה ענני תשובה שלילית: עצביו זקוקים למנוחה שלמה, והוא לא היה מעולם מסוג אותם הסופרים מהירי־העט, היודעים את המלאכה ליצור את יצירותיהם באפס יד כשהם עומדים על רגל אחת; כל דבר ודבר שהוא כותב עולה לו ביגיעה לא מעטה, ולעת כזאת עבודה אסורה עליו בהחלט גמור.¹

ב.    🔗

לאחר שיצא פ. למקום מנוחתו מסרו לי בשם היו“ר של האקדמיסטים הציונים שבקראקא, שהוא מיצר ודואג מאד על זה שהסופר המפורסם פ. עבר על קראקא ונפטר בלי קבלת פנים של כבוד בנשף בַּנקט, כנהוג, כאלו עיר נדחת היא זו שאין בת קומץ אנשים מכירים ומוקירים את גודל חשיבותו וערכו הספרותי של סופר בעל שם כזה. ואח”כ כשפגשתי את היו“ר הנ”ל שמעתי מפיו את הבעת צערו על כך וגם הוסיף שהמכשלה הזאת תחת ידי, כלומר: בידי לתקן את המעוות ואם אני, בתור מכרו של פ., אקח על עצמי להיות מסייע בדבר אפשר על נקלה לסַדר את הענין ולהסיר את החרפה מעל קראקא העיר. ומה עלי לעשות? אין לי אלא לכתוב לפ. הצעת בקשה, שיואיל לבוא באחד הימים הקרובים לק. והבּנקט יערך ויסודר על צד היותר־טוב. השתדלתי להסביר לו, ליו"ר, שהדבר לא יתכן ואי אפשר בשום פנים לבוא לפני הסופר בהצעה כגון זו, אלא מאחר שהוא עומד בין כך וכך באחד הימים הקרובים לבוא לעיר ליום אחד, כפי שאמר לי לפני צאתו מכאן, הרי מוטב שנזדיין בסבלנות ונחכה קצת, ובבואו נדבר אז על לבו ונשתדל לפניו, שיסכים להשאר בעיר עוד יום או יומים, ועוד לא אבדה תקותנו, שהסופר לא ימנע את הטוב מחובבי ספרותנו אשר בק. ויתרצה לתת להם את האפשרות למלא בחבה יתרה את החובה הנעימה המוטלת עליהם.

וכך היה. פרץ בא באחד הימים לק. לשעות מספר, כדי לקנות בעיר אחד החפצים הדרושים לו, וכשאמרתי לו שנמצא כאן חבר אנשים הרוצים בכל מאֹדם לכבדהו בבנקט, ושכדאי היה הדבר שימלא את משאלתם ויעתר להם הפעם לשהות בעיר עוד יום או יומים, – לא נסה לסרב כלל אלא חש ולא התמהמה לתת תשובת הסכמה, ולא בשפה רפה אלא בפה מלא. וכדי שלא אבוא להשתומם על זה, שהוא נחפז לומר תיכף: “הריני מוכן ומזומן”, הוסיף טעמו ונמוקו, שעיניו רואות תמיד בנתינת כבוד ויקר לסופר בישראל לא כבוד אישי בלבד אלא כבּוּד וחבה נאמנה לספרותנו העלובה, ובדבר הזה הריהו מוצא קורת רוח מרובה.

סדור הנשף נקבע כך. קודם כל יקרא פ. לפני הקהל באחד האולמים הצבוריים שבעיר אחת מיצירותיו, ורק אח"כ יגיע התור לעצם הבנקט, שימצא מקום באולם אחר הנועד לכך. על שאלתו של פ. מה יותר טוב ומתאים הפעם לקריאה, חויתי את דעתי, שקריאת הציור “גלגולו של נגון” תתאים מאד למטרה זו, אלא שאין, לפי דעתי, לקרוא את כל הציור עד תומו, ואפשר שיהא די בפתיחה בלבד. ופ. הסכים לדעה זו.

ג.    🔗

קהל לא רב ולא מגוון ביותר התאסף לשמוע את הקריאה מפי הסופר.

אי־אפשר היה לחשוב את פ. בין המטיבים לקרוא את יצירות עצמם בכשרון מיוחד; אבל במקרים כאלה חן המחבר על השומעים. ואמנם ראשית הקריאה היתה בהצלחה מרובה. השומעים הכינו לבם ושמעו באזנים קשובות את הפתיחה המצוינת על גלגולו של נגון בכלל, ובכמה מקומות כבדו את הקורא־המחבר במחיאות כפים סוערות, הכל כנהוג. אולם לאחר שגמר החסיד הטלנאי את שיחתו באזני חסידי פולין בשבח הנגינה בכלל וכלה לספר על כמה מיני הנגון וצרופי הקולות ונשמת הנגון ועל הנגון החי ועל הנגון המת הקם לתחיה – לא הסתפק המחבר הקורא בחלק זה בלבד, והוסיף להמשיך את השיחה הלאה והלאה ולספר “מה שקרה לנגון בגלגולים שונים”. והדברים היו ארוכים יותר מדי באזני השומעים ולא יכלו לקבל את רוב הטובה שהסופר השפיע עליהם בבת־אחת. וגם בו, בקורא עצמו, נכרו סימני עיפות שגרמו להשפיל את קולו יותר ויותר. כמה אנשים מן הקהל התחילו משתמטים ויוצאים מן האולם באמצע הקריאה, ואף זה השפיע על הקורא לקלקל את מצב רוחו ולהביאו לידי התרגזות לא מסותרת – ואין נחת. אעפ"כ התחזק פ. ובעמל לא מעט הביא את “שיחת החסיד” עד הסוף.

ונשף הבנקט, שנערך לאחר כך, צריך להודות על האמת, אף הוא לא היה מן המוצלחים ביותר. אנשים קרואים מקהל “המכבדים והמעריצים” לא באו במספר רב. העפתי עין על הנאספים, ואם אמנם חוץ מהסופר־האורח והיו“ר לא הכרתי שום איש מהם, אבל נדמה לי שכמה וכמה מ”החוגגים" אינם יודעים כלל מי הוא זה “מלך הכבוד” ומה טיבו, ומעולם לא הכירו את יצירותיו בשום לשון, לא ביהודית ולא בעברית; במקרה הזדמנו להיות “מחותנים בחתונה זו”, וכל עיקרם לא באו אלא לשם סקרנות בלבד.

אחרי הנאום של היו“ר, נאום של דברים סתם בנוסח הרגיל, קם אחד מבין הקהל על רגליו ובקש רשות לקרוא לפני הקהל הנכבד אחד השירים שלו לשם הסופר־האורח שהכל חיבים בכבודו. הרשות נתנה – ו”המשורר" מהר להוציא מתוך כיסו מחברת של שירים כתובים מעשה ידי עצמו ובהתלהבות עצומה קרא שיר אחד, לא קטן ביותר, שאין לו שום שיכות לסופר שנאספו לכבודו, ובכלל אין לשיר כזה מצד ערכו הספרותי שום זכות שיהא ראוי להתפרסם ולהקרא אפילו בחוג מצומצם ביותר של מכרים קרובים. וכיון שנתנה רשות ל“משורר” שוב אינו פוסק. רוצה הוא דוקא לזכות את השומעים במנה יפה וגדושה, והנה הוא קורא בנשימה אחת עוד שיר שני ואחריו שלישי – והכל, כמובן, לכבודו של הסופר האורח. בקושי הפסיקו שטף מים רבים של השירים שלא להטביע בשפעתם את קהל הנאספים. נאמו עוד שנים דברי “פרוזה”, שלא השאירו אחריהם שום רושם, וגם נאום התשובה של הסופר המכובד לא הצטיין ביותר. הפעם לא נחה עליו הרוח הדרושה.

ובזה נגמרה החגיגה, שלא הוסיפה הרבה על “כבוד ספרותנו העלובה”.

בלי השראת רוח חגיגית מיוחדת עזבתי את האולם וגם בלי שום הכרת זכות לעצמי, שהייתי אף אני במקצת מן המסייעים לדבר מצוה זו של נתינת כבוד וגדולה לסופר גדול בישראל ולספרות ישראל.