רקע
ישראל אפרת
דּוּ־שִׂיחַ עִם גְּדִי
xמוגש ברשות פרסום [?]
tשירה
פרטי מהדורת מקור: ירושלים: מוסד ביאליק; 1954

שִׁמְשׁוֹ שֶׁל חַג־אָבִיב חִמֵּם

וַאֲנִי קוֹדֵר־כָּבֵד נָע עַל קְבָרִים

שֶׁל יִשּׁוּבֵי־גוֹלָה נָשָׂאנוּ עַל רָאשֵׁינוּ כִּכְתָרִים

וְשֵׁד עָבַר בָּם וַיְשִׁמֵּם,

שָׂמָם לִמְעִי מַפֹּלֶת.

וְזִיו וּמָוֶת עַל פְּנֵי כָל הַשֶּׁטַח,

גֻּלְגֹּלֶת עַל גֻּלְגֹּלֶת.


לִבִּי – שַׁוְעָה, כָּל צַעַד – רֶתַע,

פִּתְאֹם עַל עִי –

גְּדִי,

מָלֵא פְצָעִים, זְקוּף אָזְנַיִם וּמוּרַד זָנָב,

תַּחְבּשֶׁת עַל הַמֵּצַח תַּחַת לִקְרָנָיו,

וּבְתוֹךְ עֵינָיו תְּבוּנָה כָל כָּךְ נוּגָה

עַד שֶׁהִפְטַרְתִּי בְּלִי חֲשֹׁב: מִי אָתָּה?

וְלֹא אֵדַע אִם תּוֹךְ נַפְשִׁי נֶעֱרַךְ הַשִּׂיחַ

אוֹ בַעֲלִיל עִם זוֹ חַיָּה עֲלֵי הַגֶּבַע.

הַשֹּׁד כֻּלּוֹ הֵן חוּץ לַטֶּבַע,

וְשִׁכְרוֹן־צַעַר גַּם בָּאֶבֶן נֶפֶשׁ דּוֹבְבָה יַנִּיחַ.

קוֹל בַּטְנוּנִי עָמֹק כְּמִקְּבָרוֹת שֶׁל מַטָּה

בָּא וְעָנָה: כֵּיצַד לֹא תַכִּירֵנִי,

וְכָל בַּר־בֵּי־רַב עַל פֶּה יוֹדְעֵנִי.

בְּלֵיל כָּל הַלֵּילוֹת חֵרוּת בּוֹ חֲגוּגָה,

כִּכְלוֹת מָרָק שֶׁל הַכֻּפְתּוֹת וְהַשֻּׁמָּן

וְאַרְבַּע כּוֹסוֹת נִשְׁתּוּ כְבָר עַד תֻּמָּן,

וּמַתְחִילָה תֵבֵל מִתְנַדְנְדָה,

קוֹפְצִים בְּגִיל גּוֹאֵל עָלַי –

הַאִם עוֹד לֹא תֵדַע? –

אֲנִי הוּא אַלְלַי

הַגְּדִי אֲשֶׁר לוֹקְחִים מִתּוֹךְ הָעֵדֶר

לִהְיוֹת סִיּוּם שָׂמֵחַ שֶׁל כָּל סֵדֶר.


שַׂחְתִּי בִתְמִיהָה: "בַּהַגָּדָה כָּתוּב,

נִדְמֶה לִי, בְּהֶדְיָא:

שֻׁנְרָה אָכְלָה לְחַד גַּדְיָא.

וְאֵיכָכָה כְבָר קַמְתָּ שׁוּב?"

"נֵס אַכְזָרִי הוּא, אֲדוֹנִי;

יַעַן כִּי לְדַאֲבוֹנִי

אֲנִי הַצֹּרֶךְ הַתְּמִידִי

לְסֵדֶר עֲתִידִי.

הַבִּיטָה בְעוֹרִי – מְגִלָּה שֶׁל בַּלָּהוֹת:

הַדְּיוֹ – דָּמִי, הָעֵט הוּא שֶׁן חַיּוֹת רָעוָת,

כָּל אוֹת בָּהּ – פְּגִישָׁה עִם מָוֶת, כָּל תָּגָהּ –

לֵיל־רֶטֶט.

וּבְטֶרֶם הַשֻּׁנְרָה הַחֲדָשָׁה נוֹלֶדֶת

מוּכָן כְּבָר לְשִׁנֶּיהָ פַּתְבָּגָהּ".


רַחֲמִים נָבְעוּ בִי כְמוֹ מַעְיָן.

נִסִּיתִי צְרִי עַל לֵב הַגְּדִי:

"רְאֵה, יֵשׁ דִּין וְיֵשׁ דַּיָּן,

וְצַעַרְךָ אֵינוֹ בִכְדִי.

הֲרֵי הַכֶּלֶב קָם עַל הַשֻּׁנְרָה וְגַם חִסְּלָהּ.

וַדַּאי, בַּכֶּלֶב רַק הַכְּסִיל יָשִׂים כִּסְלָה,

אַךְ גַּלְגִּלֵּי הַצֶּדֶק כְּבָר הִתְחִילוּ לְהִנּוֹעַ,

וְלֹא יַרְפּוּ אֶת מְחוֹלָם

עַד יְחֻטַּט כָּל גִּיד־טְרֵפָה, כָּל שֹׁרֶשׁ־רֹעַ

מִגּוּף עוֹלָם,

וְאֵל עַצְמוֹ יָקוּם אַף יְקַדֵּשׁ הַפֶּסַח

עַל אַחֲרוֹן־זְבָחִים, אַחֲרוֹן־זָדוֹן – הַמָּוֶת.

וְצַעַרְךָ הוּא שֶׁפָּתַח הַפֶּתַח

לִיקוּם בְּלִי עַצָּבֶת".


חִיֵּךְ הַגְּדִי חִיּוּךְ מְרִירִי וְסָח:

"וּמַה תּוֹעֶלֶת לִי בְּכָךְ?

לוּ אָנֹכִי

בִּשְׁאֵרִית כֹּחִי

יָכֹלְתִּי קְפֹץ וְהִתְנַשֵּׁךְ בִּבְשַׂר הָרֶשַׁע

וּלְגֹם דָּם חַם מִמִּי אוֹתִי זָבַח,

אָז לִי רָוַח.

אֲבָל שִׁנַּי עַזּוֹת רַק לְכַסְכֵּס הַדֶּשֶׁא,

וּנְקָמָה בִידֵי אַחֵר

אֵיךְ תְּקָרֵר

מַה שֶּׁבַּלֵּב כָּאֵשׁ בּוֹעֵר?

רְאֵה, הַדְּחָק מָה רַב!

פָּרָשֵׁי הַצֶּדֶק וּמְגִנָּיו מֵעֲבָרִים –

כְּלָבִים, חֻטְרוֹת, וְאֵשׁ וּמַיִם, גַּם שְׁוָרִים –

קוֹפְצִים דְּלוּקֵי־חָרוֹן לְתוֹךְ הַקְּרָב.

יָפֶה, יָפֶה. אֲנִי רַק הַמּוּגָן

שׁוֹכֵב נִשְׁכָּח בְּצִיר־דָּמִי טֻגַּן.

גַּם חִטּוּא עוֹלָם עֵת יִגָּמֵר

וְהוֹד־הֵיכָל יוּקַם,

אָז לִי, הַגְּדִי, לָבוֹא לֹא יֵאָמֵר,

וּבַחֶדְוָה לֹא אֲרֻקַּם,

אֵי־שָׁם עַל אַשְׁפַּתּוֹת עָזוּב שָׁכוּחַ

אֶפְשֹׁט הָרֶגֶל וְאֶפַּח הָרוּחַ".


גִּדְיִי שָׁתַק לְרֶגַע קָט,

וְאָז פָּנָה, הָלַךְ אַט אַט

לְחַג אָבִיב כָּעֵת חַיָּה

אֱלֵי שִׁנֵּי שֻׁנְרָה עוֹד לֹא נוֹדַע אַיָּהּ.


ניסן תש"ז

המלצות קוראים
תגיות