מכתב א    🔗

אלדד אחי, בעל־שמחה אנכי היום!

היום באה לידי החוברת הכ“ד של “דניאל דירונדה” ובה נגמר למז”ט הספר עד תומו. זה היום עשה “אחיאסף” – אגילה ואשמחה בו. אמנם לא על אמרותיו של הספר בעצמו שש אנכי הפעם, כי לא פנים חדשות אני רואה בו, אחרי כי זה כבר, עוד לפני כמה שנים, התענגה נפשי לקרוא את הספר כלו בתרגום ללשון רוסית. בלי ספק עוד זכר תזכר מה גדלה אז התלהבותי ומה רבה “השתפכות נפשי” לפניך. שבע ביום הללתי וברכתי את הסופרת האנגלית החסידה באומות־העולם, ומי יודע אם היה לה, למרת ג’ורג' אֶליוט בכל רחבי ארצה מוקיר ומעריץ את שמה במדה נשגבה כמו בקרן־זוית שלי במחנים. ואם עתה שבתי לשמוח על הספר הזה, הנה השמחה במעוני לא שמחה של עונג פרטי כי־אם שמחה של מצוה, כי בתוך כל המתאבלים על עניות ספרותנו גם אני מתענג על המנחה החדשה, ונפשי צהלה ושמחה כי נמצאו לה גואלים להביא את הברכה גם לתוך אוצרה.

כידוע לך, יש כוכבים הרחוקים מכדור הארץ מרחק רב ועצום, עד כי קרני אורם מאַחרות להגיע אליה רק אחרי משך רב של כמה וכמה שנים. ספרותנו העברית, כפי הנראה, אף היא איננה קרובה ביותר לאחותה האנגלית וקוי־אור של האחרונה אחרו לבוא הפעם לגבול הראשונה רק מקץ שש עשרה שנה. אבל סוף־סוף באו והקוראים העברים אף הם יוכלו להזין בם את עיניהם ולברך ברכת הנהנין.

חג היום לאיש כמוני ברחוב ספרותנו, ואיך לא ישמח לבי ויגל כבודי? ובטוח אני כי גם אתה, אחי אלדד, תתערב בשמחתי ואתי יחד תקרא מקרב לב עמוק: מי שברך את מזכי הרבים בכל מקום שהם, הוא יברך את “אחיאסף”, כי הגדיל לעשות בדבר הזה!

אולם – גם בשחוק יכאב לב, וגם על שמי שמחתי מתפרצים ועולים ענני תוגה ועוצב, כי אחרי שובי נחמתי ואמרתי אל לבי: רבונו־של־עולם, לשמחה מה זו עושה? מה זה ועל מה זה אני מפזז ומכרכר עד התקרה מרוב התלהבות בתענוגים? ספרות ישראל עלתה לגדולה ונתעשרה עושר רב – במה? בתרגום ספר אחד, ועל דא קא בכינא בדמעות גיל וחדוה ורוקד כאיל! הוי ספרות עניה לא נוחמה, קול רנה וישועה באהלי חובביך, כי הרבית לעשות חיל ולעלות מעלה בזה שזכית לתרגום ספר פרוזי! האם לא תעיד שמחה זו בעדות נאמנה על שפלות מצבה של ספרותנו? האין זה סימן דלות מובהק ובולט עד מאד?

“הקשיבה אל רנתי כי דלותי מאד” – כתוב זה בתהלות דוד עולה עתה על זכרוני על פי פירושו המחוכם של אחד הדרשנים. מובן מאליו, שאין המקרא הזה אומר אלא: דרשוני. ובאמת אם “דלותי מאד” – קינה מיבעי ליה ולא מזמור ורנה, אבל הכל עולה יפה על דרך משל: בני־ביתו של גביר האמונים עלי תולע ולא חסר להם כל טוב, הם יוכלו להצהיל פנים ולמצוא חפץ ועונג במנחת אבותם רק בשעה שהמנחה היא יקרה ורבת ערך, אבל בני עניים ואביונים המבקשים לחם ואין ונפשם כל היום ריקה ושוקקה, הם יצהלו וירונו כמוצא שלל רב בהביא להם אביהם מן השוק פת לחם פשוט. וזוהי כונת הכתוב: “הקשיבה אל רנתי” – ועל פי אותה הסבה שגרמה לרנתי תבין ותדע “כי דלותי מאד”.

גם רנתי הפעם אינה אלא סימן מובהק “כי דלותי מאד”, כלומר: כי דלה מאד ספרותנו העלובה. תרגום ספור פרוזי – באיזו ספרות יוכל דבר כזה לעורר רוח עליצות מיוחדה? הן בכל אחת מספריות אירופה, אף מהעניות ביותר, התרגומים הם מעשים בכל יום ובכל שעה: אין ספור בלשון אחרת החשוב ברב או במעט שלא יתורגם תיכף לשפת הארץ, ואם הספר הוא מעשה ידי סופר נודע אז יש שיתורגם יותר מפעם אחת, ואצלנו התרגום של “דניאל דירונדה” אחרי עבור ט"ז שנה מיום צאת הספר לאור במקורו – הוא מקרה יוצא מן הרגיל, “מאורע” ממש, כמעט תקופה חדשה בספרותנו… הוי עניות! הוי דלוּת משונה!

הזוכר אתה, אלדד, את ר' כתריאל דלפון הקבציאלי, אשר היתה מנוחתו כבוד בעירנו מחנים במלונה קטנה מול בית חותני? הזוכר אתה איך ראינוהו פעם באחד מערבי הקיץ בא מן השוק בפני־להבים וקרב אל ביתו כהולך במחול ושתי ידיו הגדולות והגסות, אשר באחת ככר לחם ובשניה איזו מטבעות־נחשת, נשואות למעלה כדגלי־נצחון, ובני־ביתו הצאצאים והצפיעות רוקדים כנגדו בפנים מאירים מרב גיל וחדוה? בדמות ר' כתריאל דלפון הקבציאלי מיודענו תתיצב לפני ברגע זה ספרותנו העניה והדלה בכל יקר תפארת גדולתה בשנים האחרונות. אם זו היא עשירות, – מה דמות תערך לעניות?

אלדד אחי! זכר תזכר לנכון איך לא אחת שוחחנו ונאנחנו שנינו במרירות על הדלות הנוראה של ספרותנו. אבל “שאלה ארורה” זו תקפתני עוד ביתר עז מיום שעזבת אותי לאנחות, וכמעט לא תתנני השב רוחי ולהסיח דעתי ממנה עד ארגיעה. לא אדע נפשי אם הסבה היא, כי אתה אלדד, “האני השני” שלי, נסעת מזה ואני נשארתי פה גלמוד, ממש כערער בערבה, באין רֵע נאמן לשפוך מרי שיחי בחיקו ולהקל מעט את כאבי האנוש, או אולי גרמו לזה הזמירות והתרועות הגדולות הנשמעות בהמון רב בימים האחרונים לכבוד הגבירה החדשה מרת ספרות ישראלית, שהן מגדילות את כאבי על אחת שבע וכמו מפַזרות מלח על פצעי הנאמנים. איך שהוא, הנני העני שרוי בצער ומתהלך קודר כל הימים. מרגיש אני תמיד כמו אש לוהט עצור בעצמותי, אש החֵמה והקנאה. חֵמה יש לי על אותם הלבלרים היוצאים בקולמוסם על הבמה ביד רמה כעליזי גאוה ומתהללים ומתהוללים ומתרוננים כשכורי נצחון לאמר: “לי הכסף ולי הזהב” ואין קץ לאוצרות ספרותנו החדשה! וקנאה גדולה אני מקנא בספריות האחרות, ספריות עמי אירופה. אחי אלדד! הן לא מאתמל נודעתי לך, כמדומני שאתה מכיר היטב את אחיך מידד ועצמי לא נכחד ממך בכל פרטיו, ומי כמוך יודע כי מטבעי אינני נוח לכעוס וגם מדת הקנאה זרה לי מעודי בחיי הפרטים, אבל מרב אהבתי לספרותנו לא אוכל מצד אחד לבלי לקצוף על השמחים במתנת חלקה המסכן ומתהדרים בה ומתנפחים כדל גאה; ומהצד השני לא אוכל גם לבלי לקנא באחיותיה המלאות חיים ועושר באמת. קנאה קשה זו ביחוד תאכלני בכל פה. במסתרים תבכה נפשי ותקונן את הקינה הישנה: כל ספרות על תלה בנויה וספרות קדשנו משפלת עד שאול תחתיה…

משׁפלת היא ספרותנו, ראשית כל, ביחס המראה החצוני, לא תאר לה ולא הדר. גם “תורה מפוארה” הנתונה “בכלי מכוער” חוט של חן אינו משוך עליה ואינה מסוגלה כלל למשוך אחריה את הלב, וביחוד את העינים. ואצלנו – הכלי הוי מה מכוער! (רק בימים האחרונים הוציא “אחיאסף” איזו ספרים במראה יפה – זכרה לו אלוה לטובה!). הספרים נדפסים על פי הרוב על נייר גרוע, השוה לצור על פי צלוחית, ובאותיות מטושטשות ובסדור משונה, באופן שיעוררו לפעמים רגש הקרוב לגועל־נפש באיש בעל טעם יפה. הנה בימים האלה נתגלגלו ובאו לידי ספורי מאפו במהדורה חדשה, ומה התחמץ לבבי למראה “הכלי המכוער” שבו הגישו לפנינו המו"ל את “התורה המפוארה”! אל אלהי הרוחות, הכן יעשו גם הגוים לספרי הגדולים שלהם?

ואם נסב את עינינו מהמראה החצוני של הקנקן ונסתכל במה שיש בו, אם נבוא לזרוק את הקליפה ולשים לב אל התוך של ספרותנו החדשה, אל כבודה פנימה, נראה גם־כן פחיתות ושפלות במדה כבירה וענקית, עד כי אין להתפלא כלל אם נמצאים אצלנו אנשים קטני־אמנה הכופרים בעיקר מציאותה¹ של ספרותנו החדשה.

ובאמת – הזאת ספרות? חזון ספר חדש בכלל יקר הוא מאוד, ימים ושבועות יעברו ללא ספר חדש או גם מחברת חדשה, וכבוא אחד הסופרים לזכות את ישראל בספרו החדש, אז הקורא המבין לרוב יקרא עליו (על הספר, כמובן, ולא על הסופר חלילה): נוח לו שלא נברא! – ז’ורנל יוצא לפרקים קבועים, אשר בו ישמע במעט קול דפקה של הספרות, אין לנו אף אחד. המאספים השנתיים עוברים וחולפים כצל עובר ונובלים בראשית צמיחתם כחציר־גגות. ובכן ספרותנו כמעט כלה תתכוץ ותצטמצם בתוך ד' אמות של העתונים היומיים שהם כל אוצרות חמדתה. כמה עלובה היא הספרות שעתונים בני־יומם הם עיקר כלי־מבטאה! שני העתונים בארצנו הם כמעט עמודי־התָוך של ספרותנו, שם ישלטו בעלי־“המאמרים” שלטון בלי מצרים ורבים עושים להם שם גדול בעולמנו הקטן כשם הגדולים אשר בארץ. אם יש קונה עולמו בשעה אחת, הנה הוא סופר עברי בספרותנו היומית. כמעט ב“מאמר” אחד יכול להבראות אצלנו בעל־שם. מפני מה, למשל, זכה פלוני לשם “סופר נכבד”? הלא בכתבו כמה מכתבים בעתון פלוני. ואלמוני במה קנה לו את השם “סופר מצוין”? הלא רק ב“שפכו שיח” לפני הקהל בכמה מאמרים בעתון אלמוני. הסופר הנכבד והסופר המצוין, שני המאורות הגדולים לממשלת העתונים פלוני ואלמוני, אלמלי כתבו את דבריהם בשפה אחרת אז יכלו להיות בטוחים שינוחו על משכבותם בקרן־זוית ובחשך שמם יכוסה מבלי משים עליהם עין, ואצלנו מפורסמים הם ומהוללים בתשבחות ועל ראשם כמעט יציץ נזר של נשיאי הספרות. וכמה סופרים כאלה נכבדים ומצוינים ונעלים ונשגבים וכו' וכו' בשוק ספרותנו הדלה; כמה סופרים ננסים, שועלים קטנים, קופצים אצלנו בראש, ובעמדם במקום גדולים, כמעט בשורה הראשונה, יתהדרו לפני הקהל ויאמינו בעצמם שהם “אריות שבחבורה”…

אמנם לא נכחד ממני כי בזמננו אין כמעט ענקים גם בספריות אחרות, ובכלל מעטים הם בני־ענק בכל זמן; אך הן לא על חוסר גאונים אני קובל ומתאבל, כי־אם על חוסר סופרים מובהקים, סופרים בינונים, שהשם סופר נאה להם. בכל ספרות חיה הנה סופריה, אף אלה העומדים בשורה השניה והשלישית, הם אנשים בעלי דעה ומומחים לאותו דבר שהם באים לדון עליו, גם משתדלים הם להוסיף דעת ולקנות שלמות באותו המקצוע שהם נכונים לעסוק בו ומתאמצים לרדת לעומק הענין עד מקום שידם מגעת. ואצלנו כל תלמיד הדיוט, שאינו הגון ושלא שמש כל צרכו, נכנס לבית־המדרש וקופץ בראש להורות דעה בקהל רב. “סופרינו הנכבדים” מתכבדים לצאת בקסת־הסופר בלי כל הכנות קודמות, וממהרים הם לרפרף ולרחף על פני שאלות שונות. כל אחד מסופרינו אלה יחשב את עצמו לא רק לחריף, כי־אם גם לבקי בהויות כל העולם וכל שאלותיו, ואין לך שאלה שלא יהיה בה מומחה גמור, הראוי להורות ברבים הלכה פסוקה שאין להרהר אחריה.

הנה קם בישראל אחד הסופרים הנכבדים ויצא לפני הקהל במאמר גדול על דבר אחת השאלות, העומדות, כמובן, ברומו של עולמנו, ובא רעהו וחקרו בהוכחות “איפכא מסתברא”, ובא הראשון שנית להראות “בעליל” את משוגת המשיג עליו, ובא השלישי להכריע כי צדיק הראשון או השני בריבם ולפעמים גם מוסיף “נופך” משלו, ובא הרביעי וכו' וכו' – והנה קול ענות במחנה, קול תרועה גדולה לאורך ימים. אבל גבורי מלחמה אלה, יהא לבך סמוך ובטוח, כלם יחדו ימששו בשאלה זו, שהם מתחבטים ומתלבטים בה, ממש כעורים קיר, ולא ימצאו בה אנשי החיל, במחילת כבודם, את ידיהם ואת רגליהם, ועל פי רב אין בין סופר זה לאחר אלא שנוי פרזות בלבד: זה אומר "לישועתך קויתי ה' ", והשני מהפךְ את הסדר וקורא “קויתי ה' לישועתך” או “ה' לישועתך קויתי”, והשלישי גורס דוקא בלשון ארמית “לפורקנך סברית יי”… שא נא עיניך וראה, הנה יצא שם סופר פלוני קוממיות להתהלך ברחבה במאמר חדש “לשאלת החנוך”. מובטחני אני בו, בבעל המאמר הנכבד, שנהירין לו שבילי דפדגוגיה כשבילי דנהרדעא ממש, וחזקה עליו שמעולם לא קרא ולא שנה במקצוע זה לא מה שכתבו חכמי אומות־העולם ואפילו לא מה שכתבו סופרי ישראל הקודמים לפניו, גם אל תחשדהו, חלילה, שהתעורר הפעם לכתוב מפני שיש לו באמת איזה דבר לחַדש מדעתו בענין שדָש בו: הוא רק בא לטחון סתם “קמחא טחינא” ומגמת־פניו להכניס “תבן לעפריים”, להוסיף עוד מאמר חדש על גל המאמרים הישנים…

מצייר אני בנפשי את הסופר העברי מאותו המין היושב ב“חדר־משכיתו” בשעה פנויה ממלאכת ההוראה (רוב הסופרים, כידוע, הם ממשפחת המורים), ופתאם תופיע כברק מחשבה במחו: זה ימים רבים לא ערכתי מאמר, עת להוציא את עטי מנרתיקו, עת לטעת מאמר חדש בכרם ספרותנו… והנה הוא ממהר לקחת גליון גדול וכותב עליו תיכף בכתב אשורי מסולסל “לשאלת” – ומהרהר בלבו כמעט רגע, וכמו יטיל גורל באיזה ענין יבחר לו הפעם לענות בו ועל איזו “שאלה” ידון רוחו הפעם, וחיש קל יוסיף בצד המלה “לשאלת” עוד מלה אחת – “המלמדים” או “הרבנים” וכדומה, ובלי שהִיה ובלי כל הכנות יפרש ידיו, כאשר יפרש השוחה לשחות, ויוציא מתחת עטו המנוסה זרם מים כבירים שוטפים, מסוג אותם המים שאין להם סוף ותכלית, וכך “יתבררו ויתלבנו הדברים”, עד שלבסוף ילד יֻלד לנו, למז"ט, “מאמר” נתן לנו – להגדיל שם הסופר, אשר ידו בכל.

כן, אלדד, הסופר בישראל “כחו וגבורתו מלא עולם” של כל השאלות, ובכל אחת ואחת הוא “עושה מעשה בראשית”, כאלו עליו לעבוד קרקע בתולה שלא דרכה בה רגל איש מעולם והוא בא “לגַלות אמריקה חדשה”…

הכן הוא גם דרכם של הסופרים בלשונות האחרות? היתכן דרך כזה?

נפליון הראשון הוציא משפט קשה על בן־רוסיה לאמר: Grattez le russe et vous trouverez le tartare – גרדו את הרוסי ותמצאו תתרי; משפט דומה לזה נוכל להמליץ גם על הסופר העברי מהמין הידוע: גִרדו את הסופר העברי ותמצאו – את “הבחור העני”… לכל הפחות רובי “המאמרים” אצלנו נושאים עליהם בפומבי חותם בחור־עני בכל זיו הדרו. האמנם כך הם הסופרים העברים לא רק במאמריהם כי־אם גם בכל דרכיהם? אנכי מעודי לא ראיתי בעיני סופר עברי, ואין צריך לומר שלא זכיתי לדבר אתו פא“פ, כי מעולם לא דרכה כף רגלו של מין בריה כזו במחנים. אבל אתה, אלדד אחי, הלא חננך אלהים לשבת עתה ביבוק העיר המלאה חכמים וסופרים וכבר זכית ודאי לא אחת לעמוד במקום גדולים, ובלי ספק נפשך יודעת מאד אותם ואת שיחם. אנא היטיבה ברצונך להשמיעני מה טיבם של “חכמי יבוק” ומה הן הבריות הללו בעיניך, אל נא תכחד ממני דבר, כי תורה היא וללמוד אני צריך… אחשוב למותר למסור לפניך מודעה בזה, כי בהיותי עתה כמתאונן רע באזניך על עניות ספרותנו, אין בדעתי להחליט כי רק בזמן האחרון הגיעו לה לספרותנו ימים שאין בהם חפץ וכי טובים היו הימים הראשונים. הן אתה יודע את דעתי והשקפתי בדבר הזה. לא אחת נדברנו איש אל רעהו על דבר אותו החזיון הנפלא כי לפני שתים־שלש עשרות שנים נמצאו בספרותנו רק שנים־שלשה סופרים נעלים באמת ויתרם היו ננסים ממש. לא אחת נסינו שנינו לקרוא, למשל, את “המליץ” הישן של השנים הראשונות לצאתו, ולא פסק פינו משחוק וגחוך על רוח “הילדות” הדובר מתוך רב המאמרים וריח כתלי ביה”מ הנודף מהם, כי גם הסופרים “הגדולים” היו כותבים אז דברי שטות, במחילת כבודם, שדוגמתם לא תמצאו כעת גם בדברי צעירי הקטנים. ובדעתי זו עודני מחזיק גם עתה, כי ספרותנו התפתחה לא מעט בעשרות־השנים האחרונות. אך בכל זאת, אחרי כל ההתפתחות וההתקדמות, הרעיון הנורא על דבר הצמצום והדלות של ספרותנו עוד יעיק על כל חושי בי ולא יתנני השב רוחי, כי עוד רב, רב מאד, הצמצום וגדולה, גדולה מאד, הדלות. ולמראה ספרותנו הדל והשפל בכל עת יערה עלי רוח עצב ותוגה עמוקה, ורוח קנאה קשה תאכל את נפשי.

אל מלא רחמים, עד מתי, עד אנה?!

הוי, אחי אלדד! הגידה נא לי, היש תקוה? היבואו עוד ימים טובים לספרותנו ותתנער מעפר פלותה ותקום ותתעודד לראות חיים באמת, חיים שאין בהם בושה וכלמה? הביאה נא לאחיך המתאבל כוס־תנחומין אם יש אתך! החלותי את מכתבי ב“מי־שברך” וכליתי ב“אל מלא רחמים” ארוך, כי הציקתני רוחי בקרבי, ובבואי לפניך עם הספר אחרי דומיה ממושכה הרביתי לשפוך בחיקך את כל מרי־שיחי, כאשר הסכן הסכנתי בהיות פניך הולכים אתי במחנים.

האכתב לך עוד על טיב עצם התרגום של “דניאל דירונדה”, כאשר דמיתי מראש? אבל כבר “קצר המצע מהשתרע”, כאשר יאמרו מליצינו, ואחשך דברי למכתב הבא, אשר לא יתמהמה אף אם לא תחכה לו.

אחיך מידד.

.P. S מפני איזו סבה נתעכב בידי המכתב ימים אחדים, ואמרתי להשתמש במקרה זה ולהוסיף עליו דברים אחדים על טיבו של תרגום “דניאל דירונדה”, כאשר הבטחתיך, כי מטבעי אינני אוהב להיות “בעל־חוב”.

אל תהי מלאכת התרגום לשפת־עבר קלה בעיניך, כי המלאכה קשה היא מאד ודורשת מאת העוסק בה יגיעת בשר ורוח במדה מרובה. “תבן אין נתן לנו ולבנים אומרים לנו עשו” – בטענה צודקת כזו יוכל לבוא המתרגם העברי, כי בכל פנות שהוא פונה הדלות תעיק עליו בחוזק־יד והמחסור יתיצב לו לשטן על כל מדרך כף רגל: פה חסרה המלה הדרושה ושם נעדר הבטוי הנכון – בזעת אפיו יעבוד המתרגם את עבודתו הכבדה, יתרגז ויתקצף ואין נחת. אמת הדבר, כי גם הסופר הכותב עברית לפי רוחו וחפצו דרכו אינה “סוגה בשושנים”, ולעתים לא רחוקות אף הוא ידע מחסור דבר; אבל הוא הלא עומד ברשות עצמו ואינו תלוי בדעת אחרים, ובכן ידיו לא אסורות וכחומר ביד היוצר כן בידו הענין שהוא דן עליו, ברצותו מרחיב את הדבור וברצותו מקצר, בחפצו לשונו מדברת ארוכות ורחבות ובחפצו עובר ומדלג על המקום שהוא “בחזקת סכנה”. הנה, לדוגמא, לא תדע איך לכַנות בעברית צפור זו או צבע זה וכדומה, אז לאו דוקא – שטֵה מעליהם ועבור, ויכול אתה לקרוא בשם צפור אחרת או צבע אחר, או שלא לקרוא כלל בשם; אם ידך קצרה למצוא בעברית מבטא זה, הברירה בידך לקחת תמורתו מבטא אחר או לאחוז בתחבולות־ערמה וללכת “סחור־סחור”… ככה יעשה כל הימים הסופר האדון לעצמו – והכל על מקומו בא בשלום, ואיש לא ידע את הסוד הכמוס, כי דל הוא, רחמנא ליצלן, ואין ידו משגת. אבל מה יעשה המתרגם האמלל, האנוס על פי הדבור של המחבר לעבור במשעול צר מבלי לנטות ימין ושמאל, ורוח “המושל” יעלה עליו לתת תכן לבנים בתבניתן – ותבן אין? גם גדולי בעלי־הקנאה אין להם לקנא הרבה בעובדים עבודת פרך כגון זו.

אכן יש מתרגמים המתחכמים לפרוק מעל צוארם את עול המחבר ולנתק את מוסרותיו, ויוצאים הם מן המיצר ביד רמה כבני חורין לעשות כרצון עצמם ולשַׁנות מלים ובטויים ככל העולה על רוחם, גם בוחרים בשעת הדחק באלה שיש להם פנים שונים, אשר פירושם הנכון אינו ברור אף לעצמם ומכל־שכן להקוראים. –

ועלי להגיד לך כי, כמדומה, המתרגם הנכבד של “דניאל דירונדה” גם הוא חכם ובמקומות רבים בחר לו דרך קל כזה (מלבד אשר קצר את ראשית הספור), למען הקל מעליו את עבודת התרגום. לא אוכל עתה להוכיח זאת לפניך באותות ומופתים חותכים מעין “ניתי ספר ונחזה”, כלומר: לערוך את התרגום העברי לעומת עצם המקור; אבל נפשי יודעת, כי בקראי את התרגום הזה, אשר “ירוץ הקורא בו”, היתה חלקת הלשון חשודה בעיני מאד, ובמקומות לא מעטים הגיד לי לבי שהמתרגם הרשה לעצמו לקצץ בנטיעות או לשַׁנות ממטבע שטבעה בעלת־הספור, כמעט כאדם העושה בתוך שלו. אם שגיתי כחושד בכשרים – ה' הטוב יכפר בעדי… ואף גם זאת, כי בכמה מקומות קשה היה לי הדבר פשוט להבין בדיוק את כונת המחברת, ובכל עמלי לא עלתה לי לרדת לסוף דעתה. ואני, אם אינני לא סופר ולא בן סופר, אבל לא נופל אנכי מכל “קורא יקר” ושפת־עבר לא זרה לי, כאשר תעיד עלי גם אתה.

אמנם עוד הרבה יש לי לדבר באזניך על־דבר התרגום הזה בפרטיו, אבל הוספה זו על מכתבי קצרה מהכיל את דברי, ואולי עוד אשוב לדַבר על זה במכתב אחר.

הנ"ל

 

מכתב ב    🔗

אלדד אחי!

בן אביגדור לא ייעף ולא ייגע. בימים האלה קבלתי בבת־אחת חוברות אחדות חדשות מ“ספרי אגורה” שלו קבוצה שניה. מעצמך תבין, כי הספרים הקטנים האלה כיון שהגיעו לידי לא החמצתים אף רגע, אך בלעתים תיכף כבכורה בטרם קיץ – ויהיו בפי…

איך היו בפי?

האמינה לי, אלדד אחי, שלא אוכל לברר לך ולהטעים לפניך בשפה ברורה את הטעם שהרגשתי בקריאתי, מפני טעם פשוט מאד, שגם לי בעצמי לא הוברר הדבר בשעת הקריאה. קראתי ונהניתי בכמה מקומות הנאה רוחנית, מעֵין אותה ההנאה שיֵש לנו בקריאת דבר טוב באמת, אבל באותו הזמן הרגשׁתי גם־כן שהמקרא חסר כאן ואין אני מוצא קורת־רוח שלֵמה. אחרי הקריאה התבודדתי בחדרי ושמתי לבי לחשוב ולהתבונן ב“שאלה” זו, למען תתברר ותתלבן בעיני, והריני מוסר לך בזה את מהלך מחשבותי, כאשר הסכנתי בהיותי מדבר אליך פא"פ.

מדוע זה לא יפיקו הספורים הקטנים האלה רצון ממני בשלמות? האם אפשר להכחיש ולומר שהתמונות לא נאמנות הן ואינן לקוחות מתוך החיים בדברים כהויָתם? ואתה הלא ידעת אותי ואת שיחי שאינני ממתנגדי הריאליזם בנוגע לספורים, ורוחי לא יֵחד בקהל אלה הדורשים לגנאי את מעשי המסַפרים הריאליסטים ומוצאים טעם לפגם בספורים ממראות החיים הפשוטים. בלי ספק זכור תזכר שרבות נדברנו איש אל רעהו בדבר הזה ושנינו באנו לכלל דעה אחת כי גם בזה, כמו ברוב הדברים שבעולם, האמת דחוקה היא מיושבי הקצוות, וכשם שהבל הם ואין ממש בדברי הריאליסטים הקיצונים, הדבקים בכל נפשם בחומר ונכונים למכור את שֶׁקספיר “בעבור נעלים”, כלומר: המוציאים משפט חרוץ מעֵין זה, שזוג־נעלים נעלה הוא על שקספיר, – כן אין שחר לדברי האידיאליסטים הקיצונים, הבוחרים להעלות אבר כנשרים ולהרקיע לשחקים, למרחבי אין קץ, ומבטלים כעפרא דארעא את נעלי הרגלים ביחד עם עצם הרגלים הפשוטות ומקום עמדתן בארצות החיים. שהדי במרומים, וגם אתה עדי הנאמן, כי מתעב אנכי בכל עת את כל אלה הדורשים רוח האדם כמין חומר פשוט וגס, האוהבים לגשש ולמשש כל דבר רוחני בידים ולהתחקות על שרשי כל ענין וענין בספרות היפה בחקירות ודרישות: מה בצע? איזו תועלת גשמית ממש תצא מזה לחיי החברה והאדם הפרטי. אבל מתנגד גמור אני גם לאלה אנשי הרוח בני עולם האצילות, המחליטים “שלא נתנה תורה אלא למלאכי־השרת” ואין השכינה שורה על שוכני בתי־חומר, והדורשים שגם על פני כל הספרות היפה תהי מרחפת רק רוח ממרום, איזו רוח מיוחדת נשגבת ונאצלת מתחת כסא־הכבוד, ודבר לא יהיה לה כלל עם החיים השפלים והגסים, עם מעשים בכל יום. ישיתו “אנשי הרוח” פיהם בשמים, יתהלכו להם בגדולות וגבוהות, אך האמת נתנה להאמר כי חיי האדם הפשוט והליכות עולמו הקטן אף הם לאו מלתא זוטרתא ואין לזלזל כלל בתורת החיים ההדיוטים בכל פרטיה.

ובכן משבח אני את אנשי כנסת “הספרות הקטנה” של ב"א על אשר לא “ימריאו במרום” וישימו את לבם להתבונן אל מראות החיים אשר סביבותם, ויערכו את עטם לתאר לפני קהל הקוראים תמונות, שאפשר לראות דוגמתן בעולם הזה. אמנם כן, המסַפרים האלה לא גלו בזה איזו אמריקה חדשה, כי גם המסַפרים הקודמים בקרבנו, מימי מאפו אבי המסַפרים בספרותנו החדשה, אף הם כִונו והתאמצו לצייר צורות החיים, אבל מלבד אשר רק אחדים מתוכם היו בעלי כשרון באמת, הנה רב המסַפרים בחרו להם חוג צר לטפל בו וכל ספוריהם סובבים על ציר חיי הבחורים בד' אמות של בית־המדרש, או במקצוע מצומצם של חיי הצדיקים והחסידים, וחוץ למעגל־קסם זה לא נסו הצג כף רגלם. וסופרי “הספרות הקטנה” לא קפלו את כל חיי העם בקרן־זוית צרה ומצומצמת, ובבואם לתאר מחזות החיים מצאו להם מקום להתגדר בפנות שונות ובצדדים שונים – והיא תהלתם.

ואם כך הדבר, השאלה במקומה עומדת: מה עָול מצאתי ביוצרי “ספרי אגורה”?

אולי לא טוב בעיני שהסופרים החדשים האלה הם נעדרי טנדנציה, כי כֻלם כמעט יציירו את החיים סתם בלי כוָנות ופניות, בלי תשוקה ושאיפת הרוח לאיזו מטרה מיוחדת, בלי הוראה והטפה לשֵם איזו אידיאה תקיפה לאמר: כזה ראה וקדש!? – גם כן לא. הן מי כמוך יודע שאינני מאלה הבאים לכוף את ההר כגיגית על בעלי הספורים שידרשו ברבים דוקא דרשות מענינא דיומא ויעבירו בספוריהם כחוט השני את פתרון השאלות החיות העומדות על הפרק. לפי דעתי. שהיא גם דעתך, אין על המסַפר דוקא להתעטף באדרת דרשן ומורה־הוראה לטובת צד זה או אחר, ואינו מחויב כלל לעשות בספורו מעשה מרקחת של טנדנציה בולטת. ממה־נפשך, אם המסַפר חסר־כשרון הוא אז כל ריחות הטנדנציות שבעולם יהיו לו לא לעזר ולא להועיל ולא יוסיפו לספוריו לוית־חן; הנה אני, למשל, בכל חבתי לציון אהבה זו לא תכסה בעיני על כל פשעי המסַפר הגרוע, אף אם יתעטף בטלית שכולה תכלת ובין שורותיו יזהירו חוטי חבת־ציון “כפולי־שמֹנה”. ואם המסַפר מומחה הוא ובעל כשרונות, אנו אין לנו לדרוש מידו תעודה מפורשת בדבר “אני מאמין” שלו; חלילה לנו לשים בסד רגלו ולאסור בעבותים את רוחו ולבוא עליו בתביעות ועקיפין, ולדרוש ממנו בתוקף כי ישים פעמיו רק במשעול צר, לפי רוח המושל בשעה זו בעולם השאלות, ולא יטה ימין ושמאל. נניח למסַפר בעל־הכשרון להכין מערכי־לבו וצעדי־אונו על פי כשרונו המיוחד לו וכפי שיורהו רוח אלהים המפעם בקרבו. אם יש את נפשו לטפל ב“שאלות ארורות” ובדברים שהזמן גורם – לא רק, כמובן, לצאת ידי־חובתו לרוח היום ולמצוא חן בעיני האוהבים “מטעמים” כאלה, אלא מפני שרוחו נוטה לזה באמת – טוב ויפה הדבר; ואם רוחו נוטה יותר לתאר את הליכות החיים וכחות הנפש של האדם, בלי כל יחס לשאלות הזמן – יש לקבל באהבה רבה גם ספוריו אלה, ובלבד שנכתבו בטוב טעם ובכשרון. כי סוף סוף נפש האדם כשהיא לעצמה תורה היא, העמוקה כתהום רבה, וללמוד אותה צריך כל איש שיש בו דעה, וכל הפורש איזו קוי אור על מסתרי עולמו הקטן של האדם דבר גדול הוא עושה ותבוא עליו ברכה.

ואם כן חוזרת השאלה למקומה: מדוע ולמה לא יפיק ממני רצון חלק גדול של אותה “הספרות הקטנה”?

אולי מאשר היא קטנה יותר מדי ורוב הספורים הבאים בה אינם ראוים לא רק לשם רומַנים כי־אם גם לשֵם ספורים, כי כל עיקרם אינם אלא אֶפיזודות בודדות, תמונות וציורים מקוטעים? – גם־כן לא ולא. אדרבה, משַבח אני את מסַפרינו הצעירים על זה שאינם תופסים מרובה ומסתפקים הם במועט. לכתוב רומן או ספור גדול ושלם המקיף את חיי “הגבורים” מכל צד בתקופות שונות – למלאכה מרובה כזו דרוש עט אמן מיוחד ולא כל הרוצה ליטול את השם רומַניסט או מסַפר גמור יבוא ויטול. המסַפר האמן יבין את אשר לפניו, הוא ידע וישכיל לכלכל דבריו במשפט וטוב טעם בלי הוספה וגרעון, בלי חסר ויתיר; בידו פלס ואנך לערוך את הכל על היריעה הגדולה במדה נכונה, לא יסרס את הסדר ולא יערבב את הפרשיות, לא יקצר בקוים ושרטוטים במקום שראוי להאריך ולא ירבה במקום שראוי לחסר, כי הכל על מקומו יבוא אצלו בדבק טוב ובמערכה יפה ובסדרים ישרים. אולם מתנה טובה זו נתנה מגנזי מרומים רק ליחידי־סגולה ולא כל סופר זוכה לה. ויש סופר בעל כשרון אשר ידיו רב לו לתת לפנינו תמונות קטנות טובות ויפות בעלות ערך לא מעט, אבל בבואו להשגיא פעלו ולערוך ספור גדול אז תקצר ידו מהפיק זממו כראוי, כי פה ימעיט את הדמות ושם יַרבה סרח־העודף, ובכלל יוציא מתחת ידו איזו בריה משונה בעלת אברים מדולדלים, שרועים וקלוטים, ועתיד הוא ליתן את הדין לפני הבקרת הנאמנה. בקראך, למשל, את “התועה” של סמולנסקין ז"ל תמצא שם ציורים בודדים של הישיבה ובחוריה וכדומה, המצוירים בכשרון רב, אבל הספור הגדול בעל כמה החלקים לא יוכל בכללו לעמוד גם בפני בקרת רבת־חסד. ביחוד דרושים להזהר בזה המסַפרים הצעירים אשר נצני הכשרון נראו בהם. עליהם להתרגל הרבה בעריכת תמונות וציורים קטנים טרם יבֻשל כחם די צרכו ויוכלו לנסותו בספורים גדולים ושלמים; ואם יאמרו לדחוק את השעה בעט סופר מהיר, אז מועדים הם להזיק לכשרונם ולחבל את מעשי־ידיהם ופרי עטם ישאר בוסר לעולם, כי “פסיעה גסה” כזו נוטלת יותר מששים ממאור־עיניו של מספר מתחיל ומביאה פרעות בהתפתחות כשרונו – ושוב אין לו תקנה.

ועל מה זה ולמה, סוף כל סוף, אין אני שבע־רצון מרוב “ספרי אגורה”.

אחרי התבוננות הגונה ושקול־הדעת במדה נכונה עלתה בידי, כמדומני, לברר וללבן הדבר לעצמי, והריני מוכן ומזומן לחוות גם לך את דעתי זו. אולם במכתבי זה דרך נשים לי, או דרך סופרים, מרבי־דברים, וכבר הכברתי עליך “אקדמות־מלין”, על־כן יהיו דברי מעטים בגופו של דבר ואשתדל להביע לך רוחי בקצור נמרץ – ודי לחכימא כמוך.

לצאת לשוק החיים, לקחת דברים מן החיים ולצייר ביד אמונה מראות החיים – עבודה כזו בלי ספק טובה היא ורצויה בעצם, וכל המוצא בה פסול ותובע דבר נאצל ביותר, אומר לכל שהוא מין “אידיאליסט” זר ומשונה ואינו מן הישוב. אולם האמנם כל הנמצא בשוק החיים ראוי לעלות על שלחנו של המסַפר? האם כל מראה ממראות החיים דרוש לחפץ היוצר וצר צורות? האם אין לו למסַפר אלא כל מה שעיניו רואות וצריך הוא רק להושיט יד ולקחת מן כל הבא לתוכה, כל אשר יעלה המזלג, והכל מתוקן לסעודה? לוּ כן היה הדבר באמת אז מאושר בחיים היה המסַפר מאין כמהו, כי יונים צלויות היו עפות לתוך פיו בכל שעה. הגע בעצמך, זרם החיים הולך ושוטף כנחל איתן במלוא רוחב הארץ ואינו פוסק אף רגע בכל פנה ופנה; כל איש ואיש הוא עולם מלא בפני עצמו, הוא הולך ועומד, עולה ויורד, פועל ושובת, בוכה וצוחק חליפות ונאחז תמיד בסבך מקרים שונים, ואם כן מה זה מעכב לקחת את כל אחד לנושא של ספור, ולא רק ספור אחד כי־אם כמה וכמה ספורים, לפי שנוי המקרים והשיחות והמעשים. החיים במחנים אמנם אינם כלל כמעין המתגבר, כידוע לך, ובכל זאת אפילו ב“מי־השלוח” האלה ההולכים לאט אם באנו לכתוב אין אנו מספיקים, כי גם בני מחנים אוכלים ושותים כבני־אדם, משוחחים ומתקוטטים זה את זה כבני־אדם, גם עוסקים במשאם־ומתנם איש על פי פעלו; מעשרה קבין שיחה שירדו לעולם אף נשי מחנים לקחו להן מנה אחת אפים, והגברים גם הם בבית־המדרש, ולהבדיל בבית־המרחץ וכדומה, יעבידו את לשונם עבודה לא מועטה; ואם באמת כל עלילות מצעדי גבר, כל פעולה דלה וכל שיחה קלה שבין איש לאשתו ובין גבר לעמיתו יכולות הן להספיק די חומר לספור, אז כל איש ואיש מקרב בני מחננו מסוגל להיות נושא של כמה וכמה ספורים, ואחד הצַירים הבא מחנימה יוכל לזכות את ישראל באוצר ספורים. הנה נחום קטן־הקומה ועב־הכרס, המכונה אצלנו בפי כל בשם “הלץ” – התזכר אותו? זה נחום האיש מלא אַניקדוטות כרמון ממש ומרבה לספר תמיד מעשי מהתלות ודברים שונים מבדחי דעת השומעים; ואם באמת מכל אַנקדוטה קלה יוכל להבנות ספור, אז יוכל המסַפר למצוא בנחום הלץ שלנו אוצרות ומטמונים המונים המונים.

אבל, אחי, הן כותב אני לאיש כערכך וזה פוטר אותי מהוכיח ברב דברים שלא כך הוא באמת. לא כל אדם זוכה ולא כל ענין ראוי להיות ציר נאמן, אשר עליו תסוב מערכת הספור. איזהו גבור ברומן או ספור? לא גבור בגבורתו ממש, כי גם החלש יאמר “גבור” אני, ובלבד שיהיו לו איזו סימנים מיוחדים במינם ויוכל לשַמש לטיפוס בהיר באיזה צד מן הצדדים המציין בני־אדם כגילו. נושא ספורים אפשר ודרוש לבקש ולמצוא בכל הכתות והמפלגות בחיים, בעולמות העליונים כמו בדיוטות התחתונות, הכל לפי הסופר וחוג הסתכלותו. אכן כשם שהצַיר אמן־המכחול, הבא לתאר בשרד על יריעות בד, לא יקח לו לתבנית כל איש ואשה מן השוק, כי־אם בוחר הוא בבני־אדם המהוגנים למטרתו, אשר קלסתר פניהם ותוי צורתם יביעו אומר ויחוו דבר־מה. – כן גם צַירי־העט אינם רשאים לקחת מכל הבא ביד לעשות כמתכנתו ותבניתו. כי יֶשנם בני־אדם, אשר פרצופם דומה לגולם שאינו מביע כלום, וכל פרשת חייהם לא רק ללַמד על הכלל כלו כי־אם גם ללמד על עצמם לא יצאה, ואם תבוא לצייר גולמים כאלה תצא תמונה כהה ומטושטשת, כמטבע זו שנמחקה צורתה, ואין לה שום ערך, עד כי גם הקורא היודע ומבין שהחיים הפשוטים כשהם לעצמם יש גם להם זכות להיות מתוארים ומצוירים ב“היכל הספרות”, אף הוא ימשך בכתפיו וישאל כמשתומם: מאי קא משמע לן? תמונה זו מה טיבה ולמה היא באה לעולם? כי הקורא ההוא יודע ומבין גם זאת, שלא ספור־המעשה הוא העיקר ובכל גופו של ספור צריכה להיות נפש משכלת המחַיה אותו, שהיא ורק היא תשַוה עליו הוד באמת, בעשותה אותו לדבר שיש בו “רוח חיים”, המכלכל את רוח הקורא במחשבות חיות והמשאיר רושם קבוע גם אחר הקריאה.

וכמו שלא כל אדם רצוי וראוי להיות גבור, כך לא כל פעולותיו ומעשיו של הגבור המתואר ולא כל שיחותיו ודבוריו ראוים להתאר בשרד לעיני כל הקהל. מתוך המון מעשים רבים ועלילות מצעדי גבור ומתוך שפעת שיחותיו ואמרותיו בכל עת ובכל שעה, יש לבור רק את התמצית, העיקר השייך לעצם הענין, רק אלה הדברים המבארים בבאור בהיר את הליכות עולמו והמפיצים אור מאיזה צד שהוא על חדרי לבו ותכונות נפשו. וזה כל תקפו וגדולתו של הצַיר האמן, אשר חננו אלהים בכשרון אמתי והריחו בטוב טעם, כי הוא ישכיל לתאר באיזה קו ושרטוט קל יותר מאשר אחרים יצליחו להביע בלהג הרבה ושלל צבעים, ושורה אחת קצרה שלו שקולה כנגד ששים דפים ארוכים ורחבים של אחרים. ויש אשר הקורא המבין יראה במעשה ידי אמן איזו עלילה קלה הנעשה בתנאים מיוחדים לפי המצב הנאות, או גם דבר קל בעתו ובמקומו, ותאורנה עיניו ויקרא בהשתוממות רבה: אלהי הרוחות, כמה שיחות ארוכות ועלילות רבות היה צריך מסַפר אחר לצבור ולגבב בשביל להביע מעֵין זה, והדבר לא היה עולה בידו!

אלדד אחי! אלמלי נכנסה בי רוח “עזות דקדושה” לעלות על במת הסופרים ולהשתמש בתגא של מבקר לעין השמש, הייתי מרים כשופר קולי לחזר ולשנן למספרינו הקטנים את הכללים הגדולים, שהמסגרת דרושה להיות מתאימה בכל צד אל התמונה; שהצַיר צריך להיות אוחז ביד מדה נכונה שלא יבוא לעבור על “לא תוסיפו ולא תגרעו”, ביחוד על “לא תוסיפו”; שלא כל הראוי לבוא בפיליטון יומי, הדומה לקיקיון של יונה, ראוי לעלות על שולחן הספרות במחברת מיוחדה, ועוד כללים נחוצים כאלה וכאלה. אבל אם אני “נחבא אל הכלים” והנני בא לשפוך את שיחי רק לפניך, הן לא אלמן ישראל, יש בקרבנו, ברוך השם, הרבה מבקרים היוצאים לדבר בשער, ומדוע הם יחשו ולא ישמיעו את קולם בדבר הזה? אפשר הדבר, שהם חושבים כל זאת לראשית למוד אלפא־ביתא, שהכל חיבים לדעת אותה; אך מה לעשות אם יש בין מסַפרינו כאלה הצריכים לאותו למוד? מפני מה ימנעו הם את הטוב בהיות לאל ידם?

אחיך מידד

- - - -

 

מכתב ג    🔗

אחי אלדד!

חן המקום על יושביו – מלבד הפשט הפשוט של הפתגם הזה עלה על דעתי ברגע זה לפרשו לך על פי דרש, כי המקום ימשך לפעמים חוט של חן על יושביו, שבמקום אחר היו חסרי־חן לגמרי. הרי לפניך, לדוגמא, במקום שאין דגים גם הסרטן, לפי משל הרוּסים, נחשב לדג, ובמקום שאין אנשים אף הנקלה יעלה למדרגת נכבד; פלוני היה במקום־מושבו לפָנים זנב לא דוקא לאריות. והנה הוא בא למקום שועלים קטנים והיה שם לראש, כידוע ליודעי חן. ואנשים כאלה המתכבדים בקלון מקומם תמצא במספר לא מעט בכל מקום פחות ושפל, ואם רק אינם בטבעם כפויי־טובה עליהם לברך שבע ביום: ברוך המקום!

“ברוך המקום” חיָבים לברך בכונה עצומה גם גרשם באדר הכהן ומנחם מנדיל מאילס מוציאי המאסף “השרון”, אשר על אדותיו שאלתני במכתבך האחרון.

בשעה שבא לידי “מאסף מדעי וספרותי להפיץ אור על קורות ישראל, מחשבותיו והלך רוחו בעתות העבר וההוה, נערך ויצא לאור בעזרת גדולי חכמינו ובחירי סופרינו”, אשר הורתו ולידתו בגליציה המדינה, כבר היה היציר החדש הזה חשוד בעיני מראש, ואמרתי בלבי: הנה הביאו לנו סופרי גליציה ילד־שעשועים חדש לצחק בו, כדרכם בקדש; כי כידוע לך, מאמינים אנחנו כאן בארץ רוסיה, בצדק או לא בצדק, שאיזה חותם מיוחד מונח בהכרח על כל סחורה ספרותית גליציית, חותם של לשון משונה והגיון משונה שלא כדרך הארץ. ובכן בגשתי לקריאת “השרון” הייתי מוכן ומזומן לכל פגע רע, ובזכות הדבר הזה עלה בעיני על אחת שבע ערך המאסף, בהעיפי עיני בו ונגלו לפני איזו דברים של טעם לא גליציי. ולזאת חשתי ולא התמהמהתי להגיד לפניך מקצת שבחו של “השרון” אחרי שימת־עין בו בהשקפה ראשונה. ואולי מפני סבה זו בא גם אחד מחכמי יבוק לדבר לפניך טובות על הפרי החדש, כאשר כתבת לי.

מלבד “חן המקום” היתה גם השעה משחקת לו ל“השרון”, כי מזלו גרם שיבוא לידי תיכף ככלותי לקרוא ספר חדש גם־כן מגליציה בשם: “פרחי אביב” – אספת ספורים ומאמרי מדע מאת ישראל בריסטיגער בלבוב. הפרחים החדשים האלה נותנים באמת “ריח גליציה” במלא מובן המלה אצלנו. ב“דבר אל הקורא” מוסר המחבר מודעות רבות, כי כל מאמרי המחברת כתב עוד “בימי בחרותו בשבתו על שלחן הוריו בעיר מולדתו זוראוונא ערש ילדותו וקרית משושו, באביב שנותיו פשוטו כמשמעו”, וכי “ת”ל דעת הקהל היתה נוחה מהם“, וכי “כל יודעיו ומכיריו יעידו ויגידו כי לא למען בצע כסף יוציא עתה את מאמריו המפזרים לעשות אותם כקרדום לחפור בהם נטילי זהב”, וכי סוחר הוא כעת וכו' ורק “להפצרת המדפיס הנכבד נעתר ללקט את מאמריו ולהוציאם לתועלת צעירי עמנו ולמקרא עונג לכל קוראי עברית”. ופוק חזי מאן גברא רבא קמסהיד עליה: דוד גארדאן כתב אליו מכתב קטן וסמך את ידו עליו לאמר: “ראיתי ממלאכתך כי ידך רב לך בהעתקה נכונה”. ואת המכתב הזה הוקיע המחבר בראש המחברת באותיות גדולות מאירות ומזהירות, למען דעת, ומוסיף לאמר: “המכתב מונח אצלי לכל מאן דבעי למיחזא” (אלדד אחי, אולי תואיל אתה בטובך להיות בא־כחי ולהרים פעמיך לבובה “למיחזא”, כי למה לי לענות כחי בדרך רחוקה בעוד לך קרובה הדרך שמה מיבוק). עד כמה “ידיו רב לו” באמת במלאכת ההעתקה תוכל לשפוט על פי פרַזות כאלה: “לחרף ולגדף את שם אלהי הצבאות בהקישך ההטעיה הזה”, “בלתי אפשרי היה שאחד מהם ימחנה מזכרונו לגרשה מלהסתפח בקירות לבבו ולהסתופף בבתי נפשו וחדרי מזמותיו” ועוד מליצות יפות כאלה וכאלה. מלבד תרגומים השכיל המח, לתת גם פרחי עצמו כיד מליצתו הטובה עליו. עד כמה גדול כחו בזה תוכל לשפוט על פי אחד הפרחים “יורש העצר ובת הרב”, “ספור מקורות ישראל בימים עברו”. מעשה בבן־מלך אשר “ראשו כתם פז ומראהו כלבנון” ואשר רכב על סוסתו “ברכבי פרעה” (קאֶנגליכעס געשפּאַן בלע"ז), ובעברו על בית הרב וירא את בתו “והנה פלא הפלאות! העלמה הזו נכנסה בלבו באמצעות קסם דודיה ועצמת כשופיהם וחצי עפעפיה פלחו את כבדו”, ויקרא באזני הרב כי בתו היא האשה אשר הוכיח לו ה‘, וכן "נגמר ונכרז מ’ יום קודם יצירתו”, ויוסף להשבע כי יתיהד “לפרוש ארבות ידיו לשחות בים הגדול ורחב ידים הוא ים התלמוד שם רמז ואין מספר הויות קטנות עם גדולות”. וכך הוה, כמובן. “ימים רבים עברו, ירחים חלפו ונגוזו גם שנים נטבעו בנהר העת הסוער כים זועף”. בן המלך מגר לארץ כסאו ויגלה למקום תורה ויהי לגדול בישראל, וישא למז"ט את בת הרב כדת משה וישראל וכו' וכו'.

לא באתי לפניך, כמובן, להעביר תחת שבט הבקרת את “פרחי אביב”, כי אין בודקין מעשי נערות הערוכים מאז בידי בחור הסמוך על שלחן הוריו; חפצתי להגיד לך רק זאת, שקריאת “פרחי אביב” גרמה שיתעלה בעיני ערכם של פרחי “השרון”.

אולם לא לעולם חוסן “חן המקום והזמן”. אנוס הייתי על פי דבורך במכתבך האחרון לקחת לי מועד ולשוב ולקרוא את השרון “בשום לב”, כדי לבאר לך מה טיבו של זה. והנה, ראה זה פלא! הקסם חלף הלך לו ומשפטי נשתנה שנוי גמור. הבה ואעביר את טוב “השרון” על פניך.

במאמר הראשי “האחדות” יצא מר ראובן א. ברודס “לברר וללבן, ולבאר ולפרש” את מהותה, איכותה ואופן קיומה של האחדות. “אחדות היא מלה קטנה בת שתי הברות – כך מתחיל ב. את מאמרו זה – ומה רבה התכונה אשר תכיל! נשאה היא על שפתי כלנו ביראת הרוממות, עיני כלנו נשואות אליה ונפש כלנו תערג אליה ולב כלנו יהמה לה”, אך הפלא ופלא! שתי ההברות האלה שאליהן “נשואות עינינו ותערג נפשנו ויהמה לבנו”, מלה קטנה זו פירושה סתום וחתום לפני כל איש ישראל וכלנו מגששים באפילה כעורים ממש ואין אנו מוצאים בה את ידינו ורגלינו. רואה אני מרחוק איך אתה, אלדד אחי, מושך בכתפיך ובתוכך ישתומם לבך: לפי דעתך, גלוי וידוע לפניך פירוש המלה הזאת גם טרם תקרא את מאמר “האחדות”: לפי דעתך, מבין גם כל איש ישראל את באורה, ואף האדם ההמוני ידע ויבין את חפץ האחדות בעמנו, שתסור שנאת חנם מקרבנו, שלא יצור איש את אחיו וכל ישראל חברים יהיו לחזק איש את רעהו ולהשתתף באמונה בצרת הכלל ובצרכיו. אבל מה נעשה וברודס גזר אומר, שכל העולם אינו אלא טועה בהבנת שתי ההברות וכלנו מפרשים את המלה הקטנה במובן שווי גמור, אחדות גמורה וחלוטה בדעות ובמעשים ובכל דבר ודבר, עד שנהיה כאיש אחד ממש, פשוטו כמשמעו, בכל פרטיו ודקדוקיו. והנה על המגדל הזה, אשר יצר בדמיונו, ישתער בעל המאמר בכל כחו וגבורתו להלחם בו עד רדתו, בהוכיחו “בעליל” שדבר כזה מתנגד “לטבע, לחקי הבריאה וגם לנפש האדם ולבו”, ואחרי הריסת המגדל המדומה עד היסוד ישוב ויראה בדמיונו את “הקוראים המשכילים על דבר אמת” כלם עומדים כמתיאשים, בחשבם כי בא חלילה להשמיד את האחדות מתחת שמי היהדות", והנם שואלים אותו כמתחננים על נפשם: “האם שקר נחל לנו הרגש הזה וכזב שם מחסהו?” אבל בעל המאמר יחיש לנחם את הקוראים המשכילים על דבר אמת כי יסוד הרגש הזה לא בשקר וכי הוא במאמרו בא הפעם לא ללחום ולהתנגד כי־אם “לבאר וללבן, לבאר ולפרש”. אולם לפניך, אחי, אודה ולא אבוש כי באורו ופרושו איננו מבורר ומלובן בעינַי כל צרכו ולא זכיתי לרדת לסוף דעתו. אם באמת בא מר ברודס לפקוח את עיני ההמון וגם הקוראים המשכילים על דבר אמת, עליו היה לטרוח קצת ולהרחיב הדברים יותר בבאור המובן החיובי של המלה הקטנה בעלת שתי ההברות, כפי אשר יורהו “רוח מבינתו”, ולא להסתפק בכלל קצר כי אחדות היא – אחדות העם והאומה. אמנם הוא מוסיף עוד אחר כך על הכלל הזה, כי יסוד האחדות הוא הדעת כי ישראל גוי אחד בארץ, אבל “מקומות כוללים” כגון אלה אינם מבארים ומפרשים כלום ועדיין “צריכים אנו למודעי”, אף אם בעל המאמר עומד ומעיד על עצמו כי “באר אותה יפה כאשר רוח מבינתו יענהו”.

אחרי “האחדות” בא “ציון למשורר” מאתJoseph Kłausner. הסופר הזה אף הוא בא “לברר וללבן” – את דעות המשורר יל“ג ז”ל על חבת ישראל וציון. תכסיסי־מלחמה חדשים ומשונים המציאו לנו סופרי “השרון”: לברוא בדמיונם אויב מדומה ולהמטיר עליו מהלומות וחצים שנונים “עד חרמה”. סגולה בדוקה ומנוסה בשביל להכביר מלים כחול יַמים. כשֵם שחשב בעל “האחדות” לטוב לפניו להמציא פירוש בדוי בדבר האחדות ולהרסו עד היסוד, כך יצא בעקבותיו בעל ה“ציון” חמוש ומזוין לערוך בראשית מאמרו מלחמת תנופה נגד אלה המאשימים את יל“ג בשנאת ישראל, והנה הוא בא להוכיח באותות ובמופתים שהמשורר היה אוהב ישראל, והא ראיה שלא כתב את שיריו בשפת רוסיה ושלא דרש את תקוני הדת בלשון הגוים, ועוד ראיות מחוכמות כאלה. מספרים, כי בימי קדם פנה “בעל לשון” אל אחד מחכמי יון בבקשה כי יקשיב למִדברו אשר חִבר להלל ולשבח את הרקילוס. “האם נמצא איש – שאלהו החכם – אשר יחרף ויגדף אותו” גם כאן ישאל השואל: מי הוא זה ואיזה הוא אשר עלה על דעתו לקבוע ליל”ג מדור בתוך שונאי ישראל. שבשביל זה הוכרח בעל ה“ציון” לחשוף זרוע עזו ולחלץ נפש המשורר ולהעמידה ביד חזקה במקום שאוהבי ישראל עומדים? לבוא בטענות ומענות, בהוכחות וראיות שלא היה יל"ג, חלילה, צר ואויב לעמו – היש עלבון זכרו של המשורר וחלול כבודו יותר מזה?! שומר ישראל, שמור שארית משוררינו ופליטת סופרינו ממליצי־יושר כאלה!

אמנם אל נא תדמה בנפשך שיותר לא בא לחדש בעל ה“ציון”. הוא מוסיף עוד להתמרמר על הלאומיים וחובבי־ציון על אשר ימאנו לצרף את יל“ג למנינם, ומתאמץ להוכיח ברב דברים, שלא רק אוהב ישראל פשוט היה יל”ג אלא גם חובב־ציון גמור. ובדבר הזה יש מקום ויש רשות לבעל־דין לחלוק, ואנכי אחיך הצעיר באלפי ישראל, גם עתה אחרי כל ההוכחות והכרכורים של בעל ה“ציון”, עודני מחזיק בדעתי, הידועה לך, שמשוררנו יל“ג רחוק היה מדעות “הלאומיים חובבי־ציון” מרחק רב. אמנם כן, לא קשה לצלול בים של שירים ולדלות מתוכו שתים שלש פנינים דרושות לכל חפץ: נקל לנקר ולחטט במעשי ידי סופר מזמנים שונים ולהוציא משם איזו מלות או פרַזות מקוטעות ולמצוא בהן איזו נקודות וסמנים ורמזים דקים על דעה זו או אחרת. אבל יסוד כזה רעוע מאד ואי־אפשר לבנות עליו בנין עומד להתקיים. כבוד המשורר במקומו מונח, כבודו מלא כל בתי נפשי, כידוע לך, אך אין אני מוצא עצמי מחויב לתת לראשו עטרת חו”צ דוקא, – וכי בשביל שאיננו חו“צ במובן זמננו הפסיד ונסתלקה ממנו שכינתו? יל”ג היה כל ימיו לוחם מלחמת ההשכלה בארצו, ולא רק לוחם פשוט אלא ראש שרי־החיל ומפקדי־הצבא במלחמה זו, אשר לה הקדיש ראשית אונו ומיטב כחות רוחו הכביר ומנקודת־המבט הזאת עלינו לשפוט על רב פעולת המנוח בספרותנו. הוא היה תמיד מטיל דופי ברבנינו ומשליך עליהם שקוצים בידו הגדולה והחזקה, יען מה? יען כי הרבנים היו בעיניו “ראש פרעות אויב”, ראשי “מורדי־האור”, מאשרים מתעים המוליכים את העם בתהו ומושיבים אותו במחשכים כמתי־עולם. אכן אלמלי בא סופר דברי־הימים להוציא משפט על פי יל“ג על מצב הדברים כהויתם, אז היה שוגה הרבה מאד. בשעה שנתבונן לתמונת הרבנים אשר יצר יל”ג לשחק בם בספוריו ובשיריו, יראו לפנינו רק צללים עכורים בלי קו אור אחד, כלם אחוזי חרב קנאות ופוסעים על ראשי עם קדוש; כלם לא רק בני אדם שאינם מן הישוב, כי־אם גם בעלי מדות נשחתות, העושים לא רק מעשים זרים כי־אם גם מעשים מגונים ועלילות נתעבות, וכמה מהם “נשמתם בודאי תַתרית”… אם נשכח כמעט רגע כי יל“ג היה מפקד צבא מלחמה “בשעת חירום”, אז ישתומם לבנו על המשורר והמסַפר כי הרבה לחטוא בזה נגד האמת, כי לא שקל בפלס שכלו הזך ולא התבונן כראוי בעיניו הפקוחות שהרבנים אף הם מנקודת־מבטם זכאים הם, ואם לפעמים זר מעשיהם אבל בתמימות וישרת לבב הם עושים מה שעושים; ובכל אופן לא הרבנים אשמים הם במצב העם, הפרוע מסבות שונות, ובכלל כל דור ודור יש לו דורשיו ופרנסיו הראוים לו, ולא פני הדור כפני רבניו כי־אם להפך… אולם עלינו לזכור תמיד, שיל”ג לא ישב ספון בחדר־משכיתו ולא ערך מערכי־לבו על הגליון בשלות־השקט, כי־אם יצא המערכה לעמוד בקשרי מלחמה עזה נגד תועי רוח שונאי ההשכלה, וביום קרב, בעוד הידים מלאות עבודה, לא יפנה הלוחם את לבו לבטלה למצוא איזו כף־זכות ולדון על פיה את מתנגדו, רק יורה זקים וחצים, יגזר על ימין ועל שמאל במחנה האויב בלי כל חמלה…

אם זאת נשים אל לבנו שוב לא נתפלא על רוח קנאה קשה המרחפת על כמה משיריו של יל“ג: לא נתפלא על אשר קלקל, למשל, את שירו הנפלא “בין שני אריות” בפרקו הראשון, על אשר בכלל היה משתדל למצוא תמיד מקום ושעת הכושר ללגלג על הדור הישן ולדקור את רבניו במדקרות חרב־פיפיות, גם לא נשתומם על אשר צמצם את שכינתו בקרן־זוית אחת ולא היה מתעורר על צרות היהודים בזמנו לשים דמעותיהם בנאד שירתו, לא מאשר “הם עָנים ידעו”, כאשר אמר בשירו להמשורר פרוג, כי־אם מאשר מבטו חדר בעיקר רק לצד אחד ובאספקלריא זו ראה את חומרות הדת ובכלל את “כבלי הרוח” כמקור כל התלאות המתרגשות ובאות על עמו ישראל… יל”ג בהלחמו נגד הקנאים לא הרגיש בנפשו עד כמה גם הוא בעצמו קנאי נורא, אך במקום שמתנגדיו קנאי האמונה הם יקנא הוא קנאה גדולה להשכלה ודינו הקשה יקוב את ההר, מבלי תת לצד המתנגדים חנינה כל־שהיא. ויל“ג נשאר נאמן לדגלו ולרוחו עד סוף ימיו. כסלע איתן עמד מוצק וכל הרוחות שבעולם לא הזיזוהו ממקומו. גם הרוח המושל בשנים האחרונות, רוח הלאומיות וישוב א”י, לא יכול להמישהו ממקומו ולהטותו לצד אחר אף כמלא־השערה. אלון גדול וחזק גם בשלכת לא יכוף מצבתו ולא ינוע מפני הרוח כנוע עצי יער קטנים… לא קשה היה למשכילים אחרים לחזור בעקבות הגלגל החוזר וללכת שלובי־יד בענין הישוב עם היראים בעלי־ריבם הקודמים; אבל יל“ג ראש שרי־החיל, יל”ג אשר, לפי עדות עצמו “חרק שניו עד כי התפוצצו” ואשר דעותיו חזקו תמיד כחלמיש, הוא לא יכול להפוך רוחו ולדבוק בדבק טוב בתנועה החדשה. ואם נזרקו מפיו פה ושם איזו דברים המטים כלפי התנועה, לבו לא הלך אחריה, ולא לחנם יתאונן באחרית ימיו: “כל משאות נפשי היו למשאות שוא ומדוחים, וה' סר מעלי ולא יענני בחלומות חדשים”, כי לפי דעתו הפנימית “החלומות החדשים” שוא ידברו ורהבם עמל ודברים בטלים ברובם. אפשר שיל“ג לא היה מתנגד לחבת־ציון, ואולי גם היה הרעיון הזה למשאת־נפשו ורוח־הקדש ענהו בו, לוּ… לוּ קדמה תורה חדשה לבריאות העולם החדש, כלומר: לוּ קדמה לגאולה “פדות הנפש” מהכבלים הרוחניים, לוּ התחייבו העולים בגשתם אל חוף יפו להשליך במצולות הים מנהגים זרים רבים, וכל הנכנס שמה יהיה רק מגוהץ יפה וריח תמרוקי אירופה נודף ממנו, ולוּ קימו וקבלו המתישבים החדשים על עצמם שיהיו מקילים בחומרי דיני השו”ע ולא ידקדקו אפילו בתרי משהו חמץ בפסח וכדומה… אבל מי נתן לנו רשות לדרוש מאת המשורר שיהא דוקא תמים־דעות עמנו להתהלך לרוח היום האחרון בשַנותו את טעמו? וכי בשביל שלא מחשבותינו מחשבותיו הורע כחו? נקבל את הטוב מאתו כמו שהוא ואל נבוא במשפט ותביעות לפני קורא הדורות מראש על אשר יצר את המשורר בתקופת ההשכלה ולא בתקופה האחרונה, תקופת הלאומיות וחבת־ציון, להיות “כנור לשירי ציון”…

כל זה לא אמרתי לפניך אלא בדרך אגב, כדי לשפוך את רוחי לפניך, כדרכי. אבל אין מגמתי, חלילה, להתוכח עם בעל ה“ציון” ולהוכיח לו את משוגתו, כי למטרה זו יש בידי תחבולה יותר בדוקה, היינו: להביא דברים אחדים מתוך המאמר “שפת־עבר שפה חיה” ב“השרון” עצמו, וז“ל: “לטובי סופרינו כגורדון וכו' היו שנות השבעים, שנות בהלה ושלילה, חפש מגרעות בכל דבר אשר בטרַדיטיון (מסורת) יסודו, אנליסת (נתוח) כל מנהג מסורותי וחיי הלאום החמרים והרוחנים וכו' כאשר קמו סופרים שטעמו בקצה המטה בדבש ההשכלה ויתאמצו להבזות את הרבנים בעיני העם וכו' פרי התקופה הזאת הם קוצו של יוד, בין שני אריות וכו' “. סתירה גמורה וחלוטה לעיקר דברי בעל ה”ציון” אמת, כותב ה”ציון" הוא, כפי הנראה, עשוי לבלי חָת מפני דעות של סופרים אחרים, וביחוד הצעירים, כי בפירוש יאמר בציונו על הרבה מצעירי סופרינו שלעת־עתה הם עוד גמדים כי “יחסר להם למודים וידיעות וקריאה נפרצה בספריות כל העמים ולא רק בשפת רוסיה ואשכנז”; אבל בעל המאמר השני מחויב להיות בר־סמכא בעיניו, כי תחת אותו המאמר חתום גם־כן באותיות לאטיניות אותו השם המפורש, אשר בלי־ספק לא יחסרו לו “למודים וידיעות וקריאה נפרצה בספריות כל העמים”. ובכן – יכה יוסי את יוסי…

עוד יש פרַזה אחת מצוינה בסוף ה“ציון” הראויה לשימה “על נס להתנוסס”. בעל המאמר, אחרי גמרו את ההלל על המשורר, יסיים כהאי לישנא: “בין הכוכבים המזהירים אשר הגיהו אור על אירופה במאה האחרונה, כשילר, גתה, בירון, דיקנס, ויקטור הוגו, ארטר, סמולנסקין וכאלה יחד גם כבודו”. מה החלום הזה, אלדד אחי? גל עיני והבינני פשר דבר אם תוכל: ארטר וסמולנסקין בשורה אחת עם גיתה ובַירון – אל אלהי הרוחות, הזאת היא תולדת “קריאה נפרצה בספריות כל העמים”?

עתה תרשני לפסוח על איזו דברים קלי־ערך מן הדברים שאינם מעלים ואינם מורידים. והנה באתי לחלק הספורים. בחלק הזה יש שני ספורים קטנים “במקום בת” ו“האשה וילדיה”, שניהם מאת ראובן א. ברודס. מה דעתי על ספורי ברודס בכלל גלוי וידוע לפניך. ספורו הגדול “שתי הקצוות”, אשר בו חפץ לתפוש מרובה יותר מכדי כחותיו, לא עלה בידו היטב. אך לספורים קטנים יש לו כשרון בודאי ועל איזו מספוריו משוך חוט של חן מיוחד. והנה קראתי שני הספורים הקטנים האלה והשתוממתי מאד: “הזאת נעמי?”

הרי לפניך בקצרה תוכן “במקום בת”, שהוא הספור הראשון או “במקום ספור”.

איש היה בארץ ושמו זכריהו ולו בת יחידה, כמובן, “כלילת יופי, רבת החן, נעלה ורוממה על כל בנות־גילה ונזר תפארה על ראש אבותיה”. אמנם גם בן יחיד היה לו אשר “לא נופל גם הוא מאחותו בשכלו, דעתו ותמתו”. אפס בן־יקיר זה היה ממרה לא אחת את פי אביו, וגם עתה ילמד חכמת הרפואה באוניברסיטה אשר בעיר־הבירה בעוד אביו רצה דוקא לראותו בתור עורך־דין וסנגור. ויהי היום ותפל הבת היחידה למשכב ומחלה עזה עברה על נפשה, ויבהילו האבות ע“י הטלגרף את בנם יחידם כי “יחיש ימהר לעזרת אחותו ברופאים”. ויבא זיגמונד (כך שם הבן) והאבות האמללים חזו מבין עיניו את יאושו ומפיו הצילו דבר עצב כי מחלתה אנושה”. והבת מתה באמת, ויהי האב “כמשתגע כהלום רעם וכמכה בתמהון”. וכאשר חש לקראתו בנו ויקרא לו “בקול נעים חודר כליות ולב” להתאושש, פרצו דמעות עיניו “כנחל מעם גר”. ויהי בשוב האבלים מבית הקברות, הזקן “כגבר עברו יין” וגם רוח הצעיר “כנחל גפרית”, והנה לפתע פתאם בא רעיון בלב האח האבל “וימהר וירחץ את פניו ויחלף שמלותיו ויקח מטהו בידו ומבלי הנד שפה” הלך לראות – את פני אהובתו.

ובכן תדע ותבין, אלדד אחי, שאין המקרא חסר כלום והספור שלפנינו ערוך בכל גם באהבה עזה כמות, הכל כדבעי. ודעת לנבון כמוך נקל שאהובתו של זיגמונד אף היא היתה “אילת אהבים ויעלת חן וקסם נפלא על שפתיה וקוי פניה לצודד נפש עלם לאהבה”. האהבה לפנינה (כך שם האהובה) קננה בלב גבורנו זה כבר, ועוד טרם נסעו לעיר הבירה ללמוד חכמת הרפואה “נשבעו גם שניהם כי אגֻדתם באהבה תוסד”. ודבר האהבה הזאת לא היה כמוס עמדם, כי “כל רעיו וחברותיה דברו בה”. גם אבות פנינה “ידעו מכל הנעשה” ותעלזנה כליותיהם כי הקרה ה' לפני בתם אוהב כזה בלי הון עתק כמֹהר הדקטורים. רק מאביו הסתיר החתן את סוד אהבתו, וטעמו ונמוקו עמו, כי מי כמהו יודע את תאות אביו “לשכון מרומים” גם “קשה (קשי) ערפו ודעתו הנחרצה”. ולא זו בלבד אלא שגם לפני אחותו לא גלה את סודו, והיא לא ידעה את פנינה עד יום מותה. אמנם לפני שנה, בבוא הסטודנט הביתה לחוג עם אבותיו את חג הפסח “והנהו מתעתד לעמוד בנסיון האחרון בבית האוניברסיטה”, אז גלה את אזן אביו ע“ד אהבתו וע”ד שבועתו. ויגער בו אביו על חלומותיו ועל אשר טפש לבו מהבין כי בידו לקחת עתה מבנות ראשי אצילי בני ישראל, ויגזר אומר שלא יתנהו ללכת בשרירות לבו. ובהקרא עתה זיגמונד לבוא לבית אבותיו לפקח על אחותו החולה, לא הודיע לאהובתו את דבר בואו, כי “לא עתה עת רצון ועת הגות אהבה”. בכל הימים האלה ישב על מטת החולה ואת פני אהובתו לא ראה “וכמעט אשר שכחה”. ופנינה ידעה את כל אשר נעשה, אף שמעה היום הזה כי מתה אחות אהובה “ותבך גם היא מבלי אשר ידעתה”. ויהי תיכף אחרי קבורת המתה ותגיע, כנראה, “עת רצון ועת הגות אהבה”, והנה “נפתחה הדלת וזיגמונד בא”. כשעה חדא עמדו שניהם “מחרישים משתאים”. וירא דמעות בעיניה ויקרא, כנהוג: “למות אחותי תבכי, חמדת לבבי! מה יקרת, מה נעמת!” ופתאם רעיון אחד “עבר כברק בין משכיות לבו”, ויתעורר ויקרא לפנינה “בקול נעים” כי תרחץ ותלבש מחלצותיה ותלך אחריו למקום אָשרם בחיים, ותעש כדבריו מבלי דעת אנה יובילוה רגלי דודה.

וזכריה האב עודנו יושב על מקומו “ופתאם נפתחה הדלת” ולפנינו שני הנאהבים והנעימים. הבן אוחז בימין פנינה ויציגה לפני אביו, בפנותו אליו “בקול ערב” ויאמר: "הנה מתה אחותי, מתה בתך לבלי שוב עוד, ואביא לך בת חדשה תחת אחותה אשר לקחה ה' “. זכריה לטש את עיניו על פנינה וישאל מה היא, והבן השיב תשובה כהלכות ספורי־אהבים: “היא הנה דמי לבבי, היא מח עצמותי ונשמת אפי” וכו‘, ופנינה אף היא תשיב אמריה: “אבי! בת נאמנה אהיה לך כיוצאת חלציך… בת אשר תנחמך תחת בתך הראשונה”. ותתן פנינה את קולה בבכי, ויבך גם האב, ויבך גם הבן, ותבך גם אמו בכי גדול. ותוסף פנינה בקסם שפתיה ותקרא באזני הזקן והזקנה: “כי תפרידו בינינו אז תמיתו גם את בנכם גם את הבת החדשה אשר תאמר להיות באמנה אתכם” וכו’. ופתאם תחת קול תאניה ואניה נשמע קול נשיקות־פה בבית האבלים, וישק הזקן לפנינה על מצחה, והיא השיבה “עתרת נשיקות” על ידיו (ולא יפה אמר שלמה החכם מכל אדם: טוב ללכת אל בית אבל?!), ועוד הפעם גם זיגמונד גם פנינה נשקו את ידי האב והאם, ויוסיפו לספר באזניהם “את גודל אהבתם, את יגונם לפנים ואת שמחתם הפעם”, וכעבור ימי אבל־האחות חגגו את חג ברית התנאים למז”ט.

ובכן הבת מתה – תחי הבת! המתה תנוח בשלום על משכבה ולהנאהבים והנעימים בחייהם אורה ושמחה ויקר אהבה בתענוגים.

מה תאמר אתה, אחי, על ספור־אהבים נפלא כגון זה הנוקב ויורד עד תהום חקרי הלב וסתרי חביון הנפש? האם לא תקרא גם אתה יחד עמי: הנה לא ינום ולא יישן שמר ישראל! אמת, חומר יקר כזה ביד יוצר מומחה כשמ“ר האמתי בלי ספק היה מתרחב ומתפשט לרומַן גדול בעל ח' חלקים עם פרולוג ואֶפילוג, וברודס צמצם את כל היקר רק בח' עמודים ובלי שום פרולוג ואֶפילוג. גם זו לטובה! – ראוי היה לסַפר עוד באזניך גם את תוכן הספור השני “האשה וילדיה (רגע אחד בחיי משפחה בישראל"), אשר לא נופל הוא בטוב טעמו מאחיו הבכור, אך כבר הלאיתיך במכתבי זה אשר ארך יותר מדאי, וחושש אני שמא אבוא להשפיע עליך רב טובה שלא תחפץ לקבל. בכלל אֹמר לך, אחי, כי לבי התחמץ וארגז תחתי בקראי את הספורים האלה. זה האיש ברודס בעל הכשרון לא ידעתי מה היה לו; אין זה כי־אם כתב הפעם כלאחר־יד, מבלי שים לב כלל אל מה שפלט קולמוסו בחפזון. בלב סופרי ישראל, כנראה, תקנן ענוה יתרה ושם כבודם הספרותי במה נחשב בעיניהם, עד כי נכונים הם תמיד גם בעלי הכשרונות שבהם להוציא מתחת ידם בחפזון ולפרסם בקהל דברים שאינם מתוקנים כלל. אפשר, שמטבעם נרפים הם ומתרשלים מלעבוד עבודה רבה בעטם, והנה בקש סופר פלוני לישב בבטלת־השלוה וקפץ עליו רוגזו של אחד המולי”ם התובע בפה מיני מזונות וקורא: הב הב! וממהר זה ומושיט לו איזה פרי בוסר, רק למען יקרא שמו על מעשה המו”ל ולאסוף חרפתו, ואינו מקפיד כלל אם על־ידי כך ישפיל את כבודו בעיני הקוראים המבינים; או אולי יחשבו הסופרים אותנו, קהל “הקוראים היקרים” לשוטים גמורים, במחילה, שאינם מרגישים ואינם מבחינים ואינם יודעים מאומה, הנכונים תמיד לברך ברכת הנהנין על הרעה כשם שיברכו על הטובה…

כמדומה, שכבר העברתי על פניך כמעט את כל טוב “השרון”. אמנם יש שם עוד התחלות של איזו מאמרים בסימנים מיוחדים, ובהן גם התחלות טובות כמו “שכני ארץ־ישראל”, אך מו“ל “השרון” באו באזהרה מפורשת לבלי לדבר במאמרים ההם מטוב עד רע, רק לחכות עד בוא קצם, והריני מקבל עלי את הדין. אשקטה ואביטה במכוני ואצפה. אבל עצור לא אוכל מהשמיעך דבר אחד מפני חדושו בתכלית החדוש: אחד מעורכי “השרון” מר מנחם־מנדל מאילס בא בסוף הספר להוסיף נופך משלו יתר על הפרוגרמה של “השרון”, למען לא יחסר המזג. תכלית “השרון”, כאמור, רק “להפיץ אור על קורות ישראל, מחשבותיו והלך־רוחו בעתות העבר וההוה”, והנה זה בא להשכין באהלי שם “יפיפותו של יפת”, בהשכילו “להפיץ אור” גם על – “מעשה אונן” בעתות העבר וההוה. כמה מעלות טובות למאילס עלינו: בעודו באבו (כנראה מתוך ה“לכבוד” בראשית “תפלת הימים הנוראים” של רייפמן) כבר זכה להיות רידקטור בישראל, ולא עורך פשוט כדרך כל הארץ, כי הפליא עצה להיות יושב בפרעתון אשר ברוסיה ורואה חלום באספמיא, ר”ל מוציא זורנַל בלבוב אשר בגליציה, ועוד הגדיל תושיה להעשיר את הז’ורנליסטיקה העברית במקצוע חדש בתכלית החדוש, שלא בא עוד כבושם הזה. אלמלי הייתי בן־אדם מקנא באחרים, כי אז קנאתי במנחם מנדל מאילס קנאה גדולה.

והנני גומר ואומר: אודה יה! (אדיע בלע"ז, עי' “פרחי אביב”).

תרנ"ד.

אחיך מידד.

- - - -

 

מכתב ד    🔗

אלדד אחי!

רבות מחשבות חשבתי בימים האחרונים על אדות המחלוקת הגדולה בבית־מדרשם של סופרינו בדבר סגנון לשוננו, ואת אשר הגה לבי בסתר מעוני הנני לגלות לפניך או, כאשר יאמרו מליצינו, לשפוך בחיקך, כדרכי.

מי כמוך יודע את דעתי על דרכי לשונם של הרבה מסופרינו החדשים וחדושיהם הרבים בבית־מדרשם החדש. לא אחת היינו מרבים שיחה בדבר הזה, עוד בהיותך אצלנו במחנים, גם מתוַכחים בהלכה זו בהתלהבות עצומה. אנכי הייתי מן המתנגדים הנלהבים לאלה “המחדשים” בקלות־ראש יתרה, הלוקחים לשונם ככל העולה על רוחם הקלוקל, יוצרי מלין ובוראי ניבי־שפתים זרים “חדשים לבקרים”, ואתה היית מליץ יושר ומלמד זכות עליהם, כי לסופרינו החפצים להביע את מערכי לבם בשפה ברורה ומדויקה אי־אפשר להתקיים בלי חדושים להרחבת לשוננו, והעניות של שפתנו היא שמעברת אותם לפעמים על רוח הלשון הנושן והחוקים העתיקים, ואני באחת, כי סופרים גדולים היו לנו עד היום שידעו להשתמש רק באוצרות לשוננו העתיקה ושפתם בכל זאת, בלי שום פריצות גדרים, מלאה ועשׁירה ככל שפה חיה ולא חסר אחד מכל סמניה.

אולם בזמן האחרון יצאו על הבמה כמה מגדולי הפוריסטים שלנו, שומרי משמרת הלשון על טהרת הקדש, לעורר שוט לשונם על סופרינו החדשים “הבוזים ליקהת אֵם הלשונות ומחללים את יפעת השפה היפה בחדשות מקרוב באו לא שערון אבותינו”, והרבה לעג וקלס נשפך על אלה פרחי הסופרים הנוהגים קלות־ראש בשפת סגולתנו ירושת מחמדינו מימי קדם, ו“המתפרצים” הנעלבים שומעים חרפתם ואין משיבים. ולכן היו האחרונים בעינַי כאנשים עלובים הנרדפים על דעתם הפנימית, ואתה הלא תכנת את רוחי והנך יודע עד כמה לבי מלא רחמים וחמלה בכל עת על בני־אדם כגון אלה. דבר זה עוררני להפוך בזכות הנרדפים ולחפש ברוחי ראיות והוכחות, כי להם הצדקה. לפחות בכמה פרטים, ולרודפיהם, מקנאי קנאת השפה היפה, בשת־הפנים. ובכן יגעתי ומצאתי.

וכדי לבוא לידי הכרה ברורה בדבר הזה גמרתי בלבי לעשות בעצמי נסיון נאמן ומוכיח, ולזאת פתחתי את ארון־הספרים שלי ולקחתי משם מן הבא בידי ספור אחד בשפת־לעז ואקרב לנסות את כחי במלאכת התרגום. דרך זו בחרתי לעשות בו את הנסיון, יען כי ידעתי היטב שלא הרי המתרגם כהרי הסופר האוריגנלי, וכבר נגעתי בשאלה זו באחד ממכתבי אליך הקודמים. הסופר המקורי הרי אדון הוא לעצמו ולא מפי אחרים הוא חי, אם יש את נפשו להעלות על הגליון דבר זה או אחר הרי הוא נתון ברשות עצמו ועושה הכל כפי רוח מבינתו וכפי יכלתו. אם אינו יודע לכַנות בשפת־עבר איזה שם־עצם או פעולה, או קשה לו למצוא בטוי נכון ומדויק לאיזה מושג, הריהו כובש קצת את נבואתו ובוחר שתיקה יפה בשעת הדחק, ומי יאמר לו מה תעשה? ואם עט סופר מהיר לו ומבין הוא לעשות במלאכה זו יתחכם לבחור לו לשון ערומים לעת הצורך ולהתהפך בתחבולות שונות, וסוף־סוף יצליח להוציא מתחת ידו דבר מתוקן וחָלק כל צרכו, אשר הקורא ירוץ בו ולא ירגיש כל סמני לחץ וקמטים, כאלו לא חסר למחבר אף קוצו של יוד לשלֵמות מלאכתו. לא כן גורלו של המתרגם, ידיו אסורות ואינו חפשי “לשלח את הנוצה”, כאדם העושה בתוך שלו, כי רוח “המושל” יעלה עליו ומוכרח הוא לצאת בעקבות המחבר צעד אחר צעד, אם רק פועל אמת הוא שפעולתו באמונה, ואין לו רשות לנטות הצדה ימין או שמאל.

ובכן ויהי בחצי הלילה, בשעה שכל בני־ביתי היו ישנים ואין מפריע את הדומיה, הדרושה לי לעשות את מלאכתי בעיון רב וכוָנה גדולה, נטלתי את הספור הלועזי לתרגם מתוכו את הפרק הראשון, כדי לראות ולהוָכח עד כמה באמת גדול כחה של שפתנו. ולתועלת האמת שדרשתי, למען יהיה מעשה הנסיון שלֵם, שויתי לנגדי איש מהצד המתנגד, כלומר: ממחנה המתנגדים של הפוריסטים, עומד על גבי ומתבונן אל מלאכתי בעין פקוחה כדי שלא אעשה אותה רמיה ועל כל מחסור לא תכסה איזו “מליצה”, שאינה אומרת כלום. החלותי את מלאכתי והנה, אוי ואבוי, ההתחלה קשה מאד, הרבה יותר מאשר יכלתי לשער מראש. בראשית דרכי אבן נגף, וכן הלאה על כל צעד וצעד צור מכשול. לא אליכם, סופרי ישראל, עמל ומכאוב כעמלי ומכאובי. תיכף היה עלי לתרגם שֵם צפור אחת, שלא ידעתי בשום פנים איך לכנותה בעברית. חפשתי בכל אוצרות התנ“ך, בקשתי ולא מצאתי. אחרי יגיעת־רוח רבה הוכרחתי להתחכם ולקחת מתוך כתבי־הקדש שם צפור שלא הוברר לנו פרושו, והשאלתיו לצפור הדרושה לי. מיד אחרי זה פגשתי במין צבע, שאין דוגמתו בעברית. מה זאת? – השתוממתי ואתרגז עד מאד – היתכן באמת שאין הצבע הזה בעברית? ומה עשו סופרי ישראל עד היום, וביחוד יוצרי הרומנים, בשעה שהיה להם צורך לתאר עינים או שמלות בעלות צבע כזה? איך שהוא, בדליכא אין ברירה, נחוץ ללכת הפעם בעקבות המחדשים ולהשתמש במלה שנתחדשה בבית־מדרשם. אחרי־כן בא לידי איזה פעל ועוד הפעם שטן נצב בדרך: מעֵין זה יש בשפתנו, אך עצם דיוקו חסר בה. אולם חוסר מלים עוד לא הציק לי כל־כך כמו חוסר ניבים ובטויים. הנה לפני בטוי פשוט, הרגיל בלשונות החיות הנודעות לי, ובעברית אין דוגמתו. מה יעשה המתרגם שלא יחטא? לתרגם מלה במלה אי־אפשר כלל, שאין לזה שום מובן בעברית, ובטוי עברי דומה לכך אף הוא איננו. חשבתי לא מעט עד שעלתה על לבי איזו מליצה תנכי”ת, שיש לה איזו שייכות לזה, והעליתיה על הגליון. אבל כאן קם מתנגדי העומד על גבי ולחש באזני: מליצה זו בפני עצמה אולי יפה היא, אך כאן יש לישבה בדוחק גדול. העברתי קו על פניה וכתבתי תחתיה פסוק אחר, ואותו המתנגד הוסיף לקטרג גם עליו: הן פסוק זה כמדרש פליאה הוא ועצם כונתו סתום וחתום גם לפני הקוראים וגם לפניך, ובכן הונאה זו למה? מתחתי קו גם על מליצה זו ובקשתי ומצאתי אחרת נאה ממנה למלא בה את חסרוני, אבל מתנגדי הקשה לא חדל לקטרג: פסוק זה כאן עולה יפה רק לפי פירושו של מפרש פלוני, ועליך להעיר על זה את אזן הקוראים בהערה מפורשת למען דעת, כי לפי דברי מבארים אחרים זר הוא ואין כאן מקומו כלל. ואחרי אשר בעמל רב זכיתי למצוא בטוי נכון בעברית ולרשום אותו על הגליון בלי ערעור מצד מתנגדי, פניתי אל הבטוי שכנו הקרוב אליו – ועוד פעם צרה וחשכה, שוב חליפות מליצות וגלגול פסוקים ואין נחת. בקצרה, כמעט אין לך מאמר שאין קללתו מרובה משֶל חברו. אחרי “שתים שלש דלתות” נוכחתי עד מאד כי עבודה זו, שאמרתי קלה היא ומשעשעת את בעליה, דורשת יגיעת בשר ורוח ומתַשת כחו של אדם העובד באמונה, ובאותה שעה הרגשתי כנגד זה כי הם, בעלי המליצה, לא “יצרו צעדי אונם” בעבודה כזו ולפניהם לא יהא “קצר המצע מהשתרע”, הם “יתהלכו ברחבה” ולא ידעו מחסור כל דבר. החסר מליצות הוא ספר התנ"ך? להנחיל אוהבי המליצה יש ויש עד בלי די. ובכן היא, המליצה, תענה את הכל, ועל כל פשעים וחסרונות תכסה בידה המלאה והרחבה.

תם אני ולא אדע איך היו מצליחים הסופרים החדשים מ“הפשוטים” לעשות את העבודה הזאת על פי דרכם. קשה לי להאמין שבידם יש היכולת לברוא ניב שפתים ולמצוא או להמציא על נקלה מבטאים דרושים לכל חפציהם מבלי להרגיש שום דחק ומחסור. בכל אופן דבר זה הוברר לי מתוך נסיוני, שכל האומר יש לנו שפה שלמה אינו אלא טועה או מטעה אחרים. כעם ישראל שאין בו מתום, כך היא שפתו. יש לנו רק “שברי לוחות”, רק חתיכות־חתיכות, אבל לא לשון שלמה ומתוקנת, ואף לא מעין זאת. טוב לו לסופר באחת השפות החיות, שהוא משכים ומוצא הכל מוכן ומזומן לפניו, והמתרגם משפה אחרת ילך לבטח דרכו ולא יכשל, כי התרגום על פי הרוב רק מלאכה ואינה חכמה. ולרש אין כל – זה המתרגם העברי אצלנו, העני במלים ודל במבטאים, ולפעמים לא רחוקות² עליו לברוא יש מאין. בשפה כשפתנו במצבה עתה לא יכלה לשלוט כל אומה שבעולם, ורק עם ישראל גוי אחד בארץ, היודע להתחכם לכל הגזירות הקשות והאכזריות ולהצטמצם באיזו ד' אמות של הגיתו ולהמציא תחבולות והמצאות שונות כדי להתקיים במיצר ובמצוק, – רק עם כזה המלומד בנסים ונפלאות יכול לברוא ספרות איזו שהיא בשפה לא שלֵמה כזו. עלינו אך לקוות, שיבואו ימים טובים מאלה גם לשפתנו העלובה ולשוננו העתיקה תתחדש ותתפתח, תשתלם ותתעשר במלים וניבים, ככל שפה חיה באמת, ולא יהיו סופריה קצרי יד ולא יבצר מהם להביע את הגיונות רוחם בדברים ברורים כדרך הארץ, בלי כל התחכמות והתהפכות בתחבולות שונות.

כן, אלדד אחי, שפת ישראל אף היא תחכה לתחיה, כמו עם ישראל בעליה. ואלה הפוריסטים הדורשים לגנאי כל הצעה חדשה להרחבת הלשון וקוראים בקולי־קולות שאסור לנו כל חדש אִסור גמור, הרי הם גוזרים על לשוננו גזירה, שאין שפה חיה יכולה לעמוד בה, וכופרים בעיקר גדול של תחית הלשון.

אולם בנסיון זה עוד לא אמרתי די, וכדי “להתחקות על שרשי” הפוריסטים³ ולדעת תכונת סגנונם גמרתי “לצאת בעקבותם”, כלומר: לקחת ספר אחד מעשה ידיהם ולהתבונן בעין פקוחה ולראות עד כמה ישכילו לשונם לדבר “צחות” בלי כל תערובת זרה. ויען כי מגמתי היתה לא לבוא עליהם בטרוניא ולחפש עלילות, אלא לבקש את האמת ולהוציא משפט צדק לאור, למען יתבררו ויתלבנו הדברים לעצמי, לזאת לא בחרתי לי לבחינה באחד המליצים מן הגרועים, אשר אין כחם אלא בפה מלא מליצות ידועות ועל כל צרה שלא תבוא נכונים יחדו על שפתיהם פסוקים “רבים וכן שלמים” מאוצרות כתבי הקדש להתהדר בהם לעיני כל ישראל. לוּ לקחתי בידי ספר של אחד המליצים ממין זה “המתנוסס בתועפות תלפיות מדברו הנאוה”, אז מה נקל היה לי להראות לך באצבע על “אבני חן” המשתפכות בראש כל שורה ושורה, מליצות קשות וזרות, סבוכות ומסובכות, שהיו כבר לזרא לחיך כל קורא בעל טעם. יכלתי להראות לך, לדוגמא, כיצד אדם פשוט, לא נביא ולא בן נביא, סתם איש מן השוק מדבר אל חברו לא בלשון בני אדם פשוטים, כאשר ידבר איש אל רעהו, כי־אם בשפה נמלצה, שפת חוזי־יה ומליצי עליון, כאלו דבורו אינו שיחת חולין רק מחזה שדי יחזה ונשגבות יביע; או אשה מספרת עם בעלה בצרכי ביתה בלשון חבקוק ואיוב וכו' וכאחת הנביאות או המשוררות תדבר, כאלו כבר נתקימה בָנו נבואת החוזה “ונבאו בניכם ובנותיכם”, ועוד כהנה וכהנה. אבל אנכי לא כן עשיתי, ובחרתי דוקא, להפך, בספרו של אחד הפוריסטים מן המעולים, הנחשב בצדק לבעל סגנון מצוין וטוב טעם, הלא הוא א"ש פרידברג הנודע בשם “הר־שלום”.

הספר הוא “עמק הארזים”, ספור מראשית דרכי האינקויזיציה בספרד, שיצא לאור בווארשא בשנת תרנ"ג “הוצאה שניה בתקונים הרבה”. פתחתי את הספר והתחלתי לקרוא בו על הסדר, והנה כמעט בכל עמוד ועמוד נכשלתי בכמה פרַזות, שקשות היו בעיני ועל פי פשוטה של לשון בני־אדם לא עלו יפה כלל. אולם הנני עובר בשתיקה על רבות מהן, שאפשר להמליץ איזו זכות עליהן ויש לישב אותן בדוחק, וארשום בזה לפניך את המליצות הקשות, אשר ברובן יש לי רשות לחשוב כי גם המחבר הנכבד בעצמו ובכבודו היה מודה לי, לו הייתי מעירהו עליהן, שלא כך ראוי לכתוב ספר פרוזי.

“יענום בלי חמלה וידכאום לפני עש” (ע' 5; מליצה זו נשנית בע' 9), “ואל מראהו לא הוטל” (8), “התכחשו (האנוסים) למראה עין ויאמרו לאל סור ממנו” (9), “פן ימתק בפיהם סודם” (10), “וכמו שער הוא בנפשו” (11), “תחת שואה התגלגלו אז ולא נודע מקומם איה” (12), “נשאת אימיך אפונה” (14), “להכין לו תמרוק ברע” (16), “על פני כלו השליך הס” (17־ מליצה כזו במקומות רבים אחרים), “צעיר רודה” (27, ובע' 79 “צעיר רודם”), “מוצק לא רחב” (29), “יסכהו צאלים צללו” (30), “את אשר לא פלל לראות הישירו עפעפיו לנגדו” (31), “אם נוסיף להתנות אהבים” (32), “ותקח אזנו שמץ מנהו” (34), “ויחונן עפר רגליה” (35), “אקחך אלי ואתי ממעונך כלה” (36), “בנתיב לא ידעו עיט” (37), “בשתיהן שררו מלכים יושבים לכסא” (38), “המליטה המלכה בת” (39), “ולא נתנה פוגת לבת עינו” (40), “גבר לאמונה” (41), “וילוה להם מכספו ומכחו שחד בעדם” (שם), “לא נסע יתרה בה” (שם), “נוחל אבדה תקותו” (45 ועוד במקומות אחרים), “אשר אהבה סלה” (46 ועוד במק"א), “ימי אשרה כחלום עברו וכילק פשטו ויעופו” (47), “תגיל נפשה ולפניה תדוץ דאהבה” (50), “בהופיעה על עצתו” (57), “לה כלה שארי ולבבי סלה” (62), “ברגש קדש וצקון לחש” (שם ועוד במק"א), “בשדה מלחמה ובשבת תחכמוני” (65), “ולא חדלו אנשי דמים לחרוך רמיה צידם” (66), “ויצוריה כמו התמוללו” (67), “בה תמצא כקן ידו לקחת נקם” (69), “ועליך להסכין היות בודדה במועדיך” (70), “הנדע שלו בבטננו ובמבחר ארצנו זרים ימשלו” (שם), “ומאז תוקיר שמו מפּז וכצנה רצון תעטרנו” (71).

אולם אטו כי רוכלא איזול ואחשוב לפניך את כל המליצות ממין זה הנמצאות בכל הספור? הן עוד נשאר לפני יותר ממחצית הספר של החלק הראשון, מלבד חלק שני שלם – ואין לדבר סוף. חושב אני כי גם אלה שרשמתי בזה לפניך דַיָן להוכיח שגם הטוב שבפוריסטים מוּעד למליצות חסרות־טעם. אמנם המליצות האלה שהבאתי לדוגמא כמעט כולן לא מלבו הוציא אותן ה' ה“ש, כי ממקור קדוש יהלכו, מספרי התנ”ך, אך הוא הלא ידע ויבין כמוני וכמוך שלא הרי הלשון בפרוזה פשוטה כהרי הלשון בפואיזה נשגבה, ואם יש רשות, או לפעמים גם חובה, למשורר להביע רוחו ותועפות רעיוניו באמרות נמלצות לא הורשה כזה לסופר פרוזי. לא יבוזו למשורר כי יכתב, למשל, “וידכאום לפני עש”, “בנתיב לא ידעו עיט”, “ולא נתן פוגת לבת עינו” וכדומה; אבל מה טעם יש לבטויים כגון אלו בבואם בפרוֹזה פשוטה? ומלבד זה תמצא בתוך אותם הבטויים לא מעטים כאלה שאין להם מובן אף בדבור פיוטי ונשגב. מה טעם, למשל, בפרַזה: “הנדע שלו בבטננו ובמבחר ארצנו זרים ימשלו”? מר ה“ש נגרר בזה אחרי לשון הכתוב “לא ידע שלו בבטנו”, אך אם שם הדבר בא על מקומו במובן “לחמו במעיו נהפך”, מה ענין שלות הבטן אצל ממשלת זרים? או האם יוכל הסופר הנכבד הזה לכתוב בשפה חיה מעֵין פרַזה כזו: “האנוסים התכחשו למראה עין ויאמרו לאל סור ממנו”, וכדומה? ועתה הגע בעצמך, אם כך כותב ה”ש, אם גם אצל סופר בעל סגנון יפה כמהו לפעמים מלה גוררת מלה ומליצה אחת אוחזת בעקב מליצה אחרת, אם הוא משתמש במליצות שלא במקומן ובפסוקים סתומים, שאין הקורא יודע ומבין על פי איזה פירוש מהבאורים המרובים מבאר אותם המחבר, – אות הוא ומופת חותך עד מאד שהשיטה הזאת של הפוריסטים לא כולה טובה היא ויפה וכל שוגה בה עלול לשגיאות, לא בעצם דקדוק השפה אלא בדבר עוד יותר חשוב מזה – בטבעיותה, ולשונו לא תוכל בשום פנים להיות נקיה וקלה, חיה וטבעית כדרך כל שפה.

עוד יותר מזה, אם תרצה אוכל להתערב אתך שמבטאים לא מועטים בספר או במאמר של סופר פוריסטי אינם מובנים היטב לא רק להקוראים אלא גם למחברם בכבודו ובעצמו, כי בשעה שהעלה אותם על הגליון הוא רק “לישנא דקרא נקיט” ולא נתן לב לפירוש המלות המדויק ולפעמים גם לא לכוָנת הבטוי הכללית, באופן שאפשר הדבר שתשאל את המחבר לכוָנת אחת המליצות בדבריו ותביאהו במבוכה ולא במהרה תשמע מפיו מענה בשפה ברורה.

וזהו ההבדל הגדול בין המליצים והפשוטים, שבוֹ יפה כח האחרונים מן הראשונים: הסופר מן המחדשים הקיצונים יוכל לברוא מלים רבות ולהשתמש בהן במאמריו, באופן שהקוראים, אם לא ימצאו פירושן בצדן, לא ידעו ולא יבינו מה הוא סח! אבל הסופר בעצמו, לפחות, מבין היטב מה כוָנתו ומה חפץ להביע. זכורני, שפעמים רבות בעת שקראנו את “הצבי” הירושלמי בשעתו נכשלנו שנינו יחד במלים מחודשות בבית־מדרשו של המו"ל בן־יהודה, שנעלם מאתנו פירושן, ולא אחת הייתי מתאונן באזניך כי עלינו לשוב ולשבת, במחילת כבודנו, על ספסל תינוקות של בית רבן ולבקש לנו מורה מבעלי שפה ברורה החדשים שיורה אותנו דעה במאמרים החדשים, שהננו מגששים בהם לפעמים כעִור באפלה; אבל באותה שעה עצמה ברור היה בעיני שהמחבר כוון במלותיו החדשות לחפץ או מושג ידוע, ולו שאלנוהו על כך יכול היה תיכף לתרגם את דבריו לשפה חיה. לא כן המליצים, הם נותנים “אמרי שפר” ובשטף לשונם יוכלו לערב בדבריהם לתפארת הלשון מליצות שלמות, שלא רק לפני הקוראים אלא גם לפניהם בעצמם סתומות הן וחתומות.

עוד מלאתי מלים (סופר מליץ היה מוסיף: “הציקתני רוח בטני”) בדבר הזה, אך חפץ אני לשמוע את משפטך על ענין זה בכלל, ואחשך דברי לעת אחרת.

תרנ"ז.

אחיך מידד.

- - - -

 

מכתב ה    🔗

אלדד אחי!

ימים רבים עברו עלינו בלי מכתבים. במי האשם? אולי אשמים אנחנו גם שנינו על “שתיקה יפה” זו, אבל אין ספק כי החלק היותר גדול של האשמה מוטל עליך: הן על כמה ממכתבי האחרונים לא עניתני דבר וחצי דבר, כמו נקלה אחיך מידד בעיניך או נשכח כמת מלבך. בכל אופן, אני הייתי מצטער על השתיקה הרבה יותר ממך. אתה, אחי אלדד, לא מפי מידד הנך חי, כי נחלתך שפרה עליך לגור בעיר גדולה כיַבּוק המלאה חכמים וסופרים, ועל כל אותם הענינים החשובים, העומדים על הפרק והקרובים ללב כל משכיל עברי, יש יכולת בידך להתוכח בכל יום ויום כאַות נפשך בסוד חכמים ונבונים. ולרש אין כל – זה מידד אחיך האֻמלל היושב לו למעצבה בדד בקרן זוית במחנים, ואין איש לפניו לשפוך בחיקו רב שיחו והתרגשות רוחו. הספרות העברית – זו המטרוניתא הכבודה, היקרה בעיני מכל יקר בארצות החיים, ואשר לפניה אקוד ואשתחוה ובאהבתה אשגה תמיד – במה נחשבה היא בעיני בני מחנים? הלא כמוה כאין! ויש אשר אקרא בספר חדש הלוקח את לבבי בטוב טעמו והגיונו (לא בכל שעה מתרחש נס כזה!) או, להפך, בספר המעורר בי גועל נפש (וחזון כזה, אויה, מה נפרץ!), – והריני רץ כמשוגע ברחובות העיר ומחפש אני, כדיוגנוס בשעתו, איש כלבבי, בן־אדם שיש בו דעה כל שהיא בענינים כאלה, שיוכל לקחת חלק בשמחתי או להשתתף בצערי – ואין גם אחד. לא אליכם, כל משכילי ישראל, מכאוב כמכאובי!

אולם היום התעוררתי והחלטתי למחול על כבודי ולכתוב לך, מבלי לחכות עוד לתשובתך, כי לא למענך הנני עושה זאת, לא לכבודך ולא לכבוד בית אביך, אלא לטובתי ולהנאתי הנני מִתְכַּוֵּן, למען הקל מעל רוחי אשר תציקני – וירוַח לי קצת.

אבל במה מתחילים?

הבה אתחיל מהרושם החזק והנמרץ, אשר תקפני לפני כמה ירחים ולא אוכל להשתחרר ממנו עד היום.

רושם כזה עשתה על נפשי – מיתת “הדור”. אצלכם, בני קריה הומיה, לא יוכל כל רושם שיהיה להאריך ימים, ותמיד ישן מפני חדש תוציאו. ומי יודע אם לא כבר נשכח מלבך כל עצם מציאותו של “הדור”. לא כן אחיך מידד, אשר במכון שבתו גלגל החיים יסוב בעצלתים. בשום אופן אין אני יכול להסיח דעתי עד עתה מאבֵדה זו.

מיתתו החטופה של “הדור” סימן רע הוא בעיני ל“עם הספר” ולספרותו העלובה. אם גם נתאמץ לעצום את עינינו מראות סימנים מובהקים אחרים, הנה “עובדה” זו גם כשהיא לבדה דיה לנקר את עיני האנשים ולהוכיח ולהעיד לכל על דלות רוחניותו של עמנו ושפלות מצבה של ספרותנו.

ובת־קול יוצאת מהחורבה החדשה הזאת ומכרזת ואומרת: בינו שנת דור! אוי להן לבריות מעלבונה של ספרות!…

אמנם אל נא, אחי, תדמה שהייתי מ“חסידי הדור” בחייו, מאותם החסידים הנלהבים, שהיו דורשים על כל קוץ וקוץ שבו תלי־תלים של תהלות ותשבחות. הלא⁴ ידעתי גם ידעתי ש“הדור” לא היה עוד “כלו זכאי”…

אמת, בשום אופן לא יכולתי להסכים לדעת אלה האנשים הטובים שדרשוהו רק לגנאי, כאלו הוא “דור” שכֻּלו חייב. להיפך, מה מאד הייתי מתרגז ומתקצף על אותו המו“ל הצדיק, שהתנדב לשם שמים, כמובן, לעמוד לשטן על יד “הדור” מראשית צאתו לאור, וימהר לפתוח בעתונו מעֵין מחלקה חדשה בשם “דור תהפוכות” או “דור סורר ומורה”, להוקיע שם לעין השמש את הזדונות והשגגות של “הדור” וסופריו, למען ידע כל “הקהל” הקדוש כי מה”ע החדש בא לחלל כל קדש ולעקור את הכל, וחלילה ליהודים כשרים להכניס לתוך ביתם מאֵרה זו… 

“הדור” היה בעיני (ובל"ס כן גם בעיני כל “קורא יקר”, שאינו מושבע ועומד לחפש מומים) מכתב־עתי שנמצאו בו עוד מגרעות וחסרונות, כאשר יחַיֵב טבעו של כל דבר חדש, אבל בכל חסרונותיו היה ראוי לשם מ"ע ספרותי חשוב והגון, שהעדרו מורגש מאד בספרותנו.

אחת המגרעות היותר גדולות בעיני בן עיר מצער כמוני (שאולי לשיטתכם, בני הכרכים, “לא הוה מומא”) היא זו, שלא ניכרו “פני הדור” בטיבם ומהותם ולא נגלה קלסתר צורתו בבהירות יתרה עד בוא חליפתו. בו, ב“הדור” ראינו “דור ודורשיו”, ראינו סופרים עולים על הבמה ודורשים גם בשאלות הזמן, איש איש לפי טוב טעמו ודעתו, ועצם “הדור” היה באמת רק כ“במה” שאין בה רוח חיים ודעת עצמית, וכל עיקרה אינו אלא לכלי־שרת לאחרים, הבאים ומשתמשים בה זה אחר זה… ומלבד זאת היה עתון זה בכלל מקרא חסר בנוגע לשאלות הזמן וחיי יום יום בתפוצות ישראל. הנה מונחים על שלחני גליונות השנה הראשונה, שהיא גם האחרונה, של “הדור”, ויש שאני לוקח אחד הגליונות והנני מעיין בו ומהרהר: גליון זה, שיצא לאור לפני שנה, היה יכול לצאת ממש כמו שהוא, בכל פרטי תכנו (מלבד אולי איזו דקדוקים קלים) גם בשבוע זה לאחר שנה, וגם בשנה הבאה… אבל כל אלה, כאמור, אינם מפחיתים את ערכו הספרותי של “הדור”.

ביחוד גדול היה כבודו של “הדור” (כך הגיד לי אחד הצעירים המשכילים שאיקלע למחנים) בעיני הקוראים הבינונים, כלומר: אותם הקוראים שאין להם תביעות גדולות ויתרות בנוגע לספרותנו, גם אין שעתם פנויה ואין דעתם צלולה ביותר להתעמק בקריאת “מגלות” גדולות של מ“ע חדשי, ובאותה שעה חוש טעמם “מפונק” קצת וקשה להם לבלוע ולעַכֵּל את ה”קש והגבבא" של כה“ע היומיים. בפתיחה ל”הדור" יאמרו המוציאים: “ראשית לכל אנחנו מקוים לתת ביד הקורא העברי אחת בשבוע דפים אחדים אשר בשפה ברורה ונמרצה ישימו לו מושג ברור ונמרץ – בתור תמצית – מכל מעשה חשוב אשר נעשה במשך השבוע בישראל וגם בעמים”. ואמנם דבר זה הוא הדרוש והנחוץ ביותר להקוראים הבינונים אשר בקרבנו. הם אינם רוצים ואינם יכולים להוגיע את מוחם יותר מדי בקריאה קשה ומרובה, הם מבקשים שיתנו להם את תמצית הדברים בשפה ברורה ונמרצה, שיהיה להם מושג ברור ומספיק מכל ענין חשוב. רוחם קצרה לעסוק במקרא מאמרים גדולים הדורשים עיון רב, וחפצים הם במועט המחזיק מרובה או גם מועט, ובלבד שיחזיק דבר־מה.

חֲבַל שאין סופרינו מתעסקים בחקירה פרטית במקצוע הפסיכולוגיה של הקוראים העברים. כמדומני, שזה הוא ענין חשוב הראוי לטפל בו יותר מאשר בכמה חקירות אחרות. הואילה נא, אלדד אחי, להציע את הדבר לפני חבריך הסופרים בעיר יבוק, כי להם נאה… בכל אופן אין ספק בעיני, כי הקורא העברי הבינוני של דורנו אנו עומד במדרגה ההתפתחות לעילא ולעילא מאותו “הקורא היקר” הטיפוסי של הדור העבר. במליצה יפה ומבריקה בלבד לא תעַוֵר עוד את עיניו, הוא כבר רכש לו טעם ספרותי במדה בינונית. אמת, סח לי אותו הצעיר המשכיל, ששמע באזניו מפי אחד המולי“ם מ”ע בישראל, אשר בהתגלות לבבו התלוצץ על קהל קוראיו לאמר: “הנח לה לאותה הבהמה הכשרה, אנו אין לנו אלא לפטם אותה במספוא ותבן והיא תשמח במתנת חלקה” (שַוֵה בנפשך, אחי, עד כמה התרגזה נפשי הנוחה להתפעל בשמעי בשֵם מו"ל בישראל דברים יפים כאלה!); אבל אם יש עתה עוד אצלנו קוראים בבחינת שוטה שאינו מבחין, הלא הם קוראים “בעלי־בתים” המוצאים ספוקם במאורעות מדיניים וחדשות שונות, כי זהו העיקר בעיניהם והשאר טפל שבטפלים, שבא רק בשביל שלא להוציא הניר חלק. הלא לעומת הקוראים ממין זה, שאין להם כל שייכות לענינים ספרותיים בעיקרם, יש עוד בקרבנו חלק קטן של קוראים, אשר טעמם הספרותי מבושל, ולפיכך אינם מוצאים בספרותנו אלא במדה מועטת, וגם זאת רק לעתים רחוקות, מזון רוחני טוב, שמניח את דעתם. יש עתה עוד מין קוראים, במספר מועט, בעלי טעם משונה (ביחוד בתוך “הצעירים”), הדומים לאותם “חכמי האכילה” הבוחרים דוקא במין גבינה שכבר החלה להתקלקל וריח הרקבון נודף ממנה, קוראים הדורשים התעוררות וגרוי־עצבים בקריאות משונות… אבל רוב הקוראים הבינונים יש להם טעם בריא, אף אם בלתי “מפונק ביותר”, והקוראים האלה היו מוצאים להם בגליונות “הדור” מזון בריא לפי טעמם ורוחם.

וכמו קוראים בינונים כך יש לנו עתה ביחוד סופרים בינונים, סופרים לפי מדת מ“ע שבועי ולא יותר. אמנם מכנף הארץ זמירות שמענו: צבי תפארת לספרותנו, ויש בתוכנו אופטימיסטים כאלה המכריזים בקולי־קולות, כי ספרותנו היותר חדשה עלתה לגדולה והיא כבר מלאה וגדושה ועשירה בסופרים בעלי כשרונות כבירים, כמעט גאונים. אבל הן לא לפניך צריך אני לדון ולהוכיח כמה הפרזה והפלגה מזרחית יש בהכרזות וזמירות כגון אלה. סופרינו רובם ככלם (מלבד אחדים יחידי סגולה) הלואי שלא יצאו מגדר הבינונים, ובאופן היותר טוב מסוגלים הם לפי מדת כחם הספרותי רק לערוך מאמר קטן, שיש בו דברים של טעם, או ציור קטן בעל צורה ספרותית, כלומר: מסוגלים הם לעבודה במ”ע שבועי ב“הדור”. לעלות על הבמה יחד “עם כל הנערים” במ“ע היומיים, אשר בם ישלט שלטת “המאמר” הידוע “היבש כלולב ישן ומחובט כערבה מחובטת” (לפי מבטא עורך “הדור”) ושם לבלרים יקננו, לבלרים מהמין המפורסם אצלנו – זאת לא יתנם לבם (כמובן, במהוגנים שבהם אני מדבר), ולעבוד עבודה תמה וגדולה בזורנל חדשי – לא יתנם כחם הספרותי המצומצם, ושעותיהם הפנויות מעבודתם הקבועה אף הן אינן מספיקות לזה, כי רוב סופרינו, כידוע, הם בעיקרם מורים ומלמדים או סוחרים קטנים, הטרודים כל היום בעסקיהם שאין בהם שום ריח ספרות, ומלאכת ספרותם נעשית בדרך ארעי וטפל בשעה הגזולה ממנוחתם אחרי עמל יום תמים. ובאמת רואים אנחנו כי יש מסופרי “הדור”, הנמצאים עתה, אחרי הפסקתו, בבחינת “נשמות דאזלין ערטילאין”, כי “הבמות” הנותרות הן לפניהם “צרות” או “רחבות” ביותר, ובאין להם במה ספרותית מתאימה לכחם ורוחם – נשתתקו… והסופרים שהשתתפו ב”הדור" היו מכל המינים, משני “בתי־המדרש” הישן והחדש, כי הבין העורך שאי אפשר לעתון בימינו להתפרנס ב“מנין” מצומצם של סופרים ממין אחד; ולכן אף אם בגליונות הראשונים יצאו מלגלגים להתקלס ב“השואפים” בני המין הידוע, הנה אחר כך הכניס העורך גם כאלה לתוך חבל נביאיו, אם רק ראה בם ניצוץ של כשרון הנותן איזו תקוה לעתיד.

אבל אם לא חסרו לו ל“הדור” סופרים משפיעים, גם קהל קוראים, במדה מרובה, מקבלי ההשפעה, – איככה זה נהיה הדבר, שאותו הדור הורע מזלו ובקושי גדול הוציא רק שנה אחת? הדבר פשוט מאד ואינו צריך לביאורים מיוחדים: מספר קוראיו של “הדור” היה די והותר, אך דא עקא שלא היה לו – די חותמים; כי רוב הקוראים של מ“ע ספרותי כ”הדור" הם מאותו המין ה“רוצה ואין לו”, וכל חותם וחותם מהחותמים המעטים הוא “כפול שמונה” ויותר. ובלי “חתימה טובה” לא יוכל מ“ע לעמוד בנס, – אפילו בקרב עמנו ישראל המלומד בנסים, – ו”הדור" נגזר דינו למיתה.

ומיתה זו שאותו המו“ל הצדיק ובית־מדרשו קראו עליה בלי ספק “טוב מאד”, ככתוב בתורתו של ר' מאיר, – מיתה זו באה ומטפחת באמת על פני בעלי התקוה היתרה בקרבנו, המשקיפים על כל דבר דרך משקפים מזהירים ומתנבאים במחנה רק ישועות ונחמות. אמנם אין אני יכול בשום אופן להסכים עם העורך, אשר בבואו לשפוך את כל חמתו בגליון האחרון, בקש לעקור את הכל ולבלי להניח לנו אף צל תקוה, ויחליט כי “אין לנו עם ואין לנו ספרות ואין לנו תחיה ואין לנו דבר”, וכי “יש לנו רק פרַזות ריקות” ו”צלצלי קולות היוצאים מפי יחידים המרמים את עצמם או הרוצים לרמות אחרים"… אבל, לדאבון לב, מוכרחים אנו להודות כי יש בדבריו כמה טפות של אמת מרה!

ואני רואה מיתת מ“ע כזה כ”לקוי" בספרותנו, שלא חדלתי עוד מלהצטער עליו. ו“העובדה” המעציבה הזאת, ביחד עם עוד עובדות אחרות דוגמתה, הביאוני לידי התרגשות הרוח והתרגזות העצבים, ובפגשי בדברי אחד הסופרים הקורא לעמנו בשם הרגיל “עם הספר” או “עם הספרות” – ארגז תחתי, כי יֵרָאה בעיני כבוחר מהתלות בלשון “סגי־נהור” ולועג לרש לקרוא לו בשם רוטשילד…

* * *

ובאותה שעה שהספרות־העתית העברית נתדלדלה ודמותה נתמעטה, – נתעשרה פתאם הספרות־העתונית הז’רגונית עושר רב. עד שלא שקעה שמשו של “הדור” זרחה שמשו של מ“ע חדשי בלשון יהודית, ואחרי כך צמחו עוד שני מ”ע לשבועות, לגברים ולנשים, ועוד מ“ע שבועי קטן (לא לטַף כ"א גם כן לגדולים, רק בתמונת זעיר־אנפין). ובעוד שאין לנו עתה בעברית כמעט בכל העולם גם מ”ע שבועי אחד, יש לנו רב בשפה המדוברת: שתי הפירמות הגדולות להוצאת ספרים עברים בארצנו מוציאות מ"ע זַרגוניים מדי שבוע בשבוע, שנים שהם ארבעה, – מלבד החיל העצום היוצא שם מעבר לים האַטלנטי…

ובאהלי סופרי ז’רגון, כאשר שמעתי, קול רנה וישועה. חג גדול ברחובם. משעה לשעה הם מעלים את השער על סחורתם, שרבו עליה קופצים בשוק, והמה מוקירים את עטם מפז – כמעט “מלה בסלע” ממש. והמולי"ם והעורכים נצבים עתה על משמרתם בפתח עינים, עומדים ומצפים לקראת סופר בעל לשון יהודית, ובראותם מרחוק בר־נש מאותו המין הם רצים אחריו דחופים ומבוהלים, אוחזים בכנפות בגדו ומושכים אותו כל אחד לבית מדרשו ומבטיחים לו “הרים וגבעות”…

אבל מה טיבו של החג הזה לעם ישראל? האם עליו לשמוח באמת על התרבות העתונות הז’רגונית או, להפך, תחת מזמור – קינה מיבעי ליה? כנודע לך, יש בזה דעות שונות המתנגדות זו לזו מן הקצה אל הקצה. ובשעה שאלה שמחים ומרננים מטוב לב, הללו עצבים ומיללים על זה משבר רוח. והמתאבלים מספרם לא מעט בקרבנו. “העושר” של הז’רגון אינו מניח לרבים לישון, ובראותם איזה “נצחון” חדש במערכות הז’רגון ירימו קול יללה במחנה: עוד נצחון כזה ואבדנו, כלנו אבדנו!…

והנה יש ברצוני להביע לפניך את השקפתי, לפי עניות דעתי, בדבר הזה “העומד על הפרק”. גלוי וידוע לפניך מכבר, שהנני מתרגז תמיד בשמעי דרשות של דופי ונאצה על הז’רגון העלוב. ודרשות נאות כאלה נשמעות בקרבנו לפעמים קרובות מאד. לא מעטים הם אצלנו “נקיי הדעת”, הרואים חובה לעצמם להשליך שקוצים ביד רחבה על הז’רגון וסופריו, וישנם גם כאלה האוהבים להתפאר בכל עת מצוא, שמעולם לא חללו, חלילה, את קדושת עטם ולא “טנפוהו” לכתוב בו ז’רגונית… למראה הדבר הזה תשתומם תמיד רוחי בקרבי ולא אוכל להבינו בשום פנים. אל אלהי הרוחות! איככה זה יתחכמו האנשים הטובים האלה להתאים השקפות זרות ומשונות כאלה עם אהבת הטוב וחִבת העם? היו ימים והבריות היפות, “המתבוללים” שבקרבנו, הקדישו מלחמה על הז’רגון והשתדלו בכל מיני תחבולות הכשרים ובלתי כשרים, לבערו מקרב ישראל. והם הלכו ל“שיטתם”: שפת עבר כבר נחשבה אצלם לעוברת ובטלה, ונותרה רק הלשון הז’רגונית המעכבת עוד את ה“גאולה”, ולכן יש להחיש את הקץ ולכלות גם אותה מעל פני האדמה… אולם אלה חובבי עמנו, שאינם חפצים לברור לו “מיתה יפה”, אלה הרוצים בקיומו של ישראל ושואפים לתחיתו, – למה זה יבואו גם הם בתוך הבאים לנַבל את הלשון המדוברת בפי “אלפי רבבות ישראל” ולדרוש לגנאי ולקלס את העמלים לכתוב בה, כדי להביא מזון רוחני להמון עמנו הזקוק לכך?!

אבל שפת עבר מה תהא עליה?

ובכן קנאת שפת־עבר תעשה זאת… רבונו של עולם, קנאה זו מה טיבה? הנה היא קמה ונצבה הפרַזה הישנה: “שפחה כי תירש גברתה”! העל זה רגזה הארץ? האמנם באה “השפחה” לירוש את “גברתה”? האם הז’רגון, אף אם יהלך בקומה זקופה, דוחק הוא את רגלי השכינה של לשון קדשנו? האם הספרות הז’רגונית אשמה היא אף במקצת בדלותה ושפלותה של ספרותנו העברית? האם בעון הז’רגון, למשל מת “הדור” וכדומה? אדרבה, כל העתונות הז’רגונית מרבה לספר תמיד, ביחוד בזמננו, בשבח הלשון העברית ובכל כחה תעיר ותעורר את האהבה ללשון קדשנו. ומדוע זה ולמה יביטו “הקנאים” על השפה המדוברת בעין רעה, כאלו היא אויבתה וצרתה של שפת עבר?

ואם באמת הקנאה לשפת־עבר לבדה היתה הסבה לכל הרעש הזה, אנא הבינני, אחי אלדד, מפני מה יחרישו קנאי־ש"ע ולא ירימו קול בהבָרא עתון חדש לעברים בשפת הארץ ובבוא סופרי שפת־עבר לקחת בו חלק בפרי עטם. וכי משא פנים יש בדבר? הנה לפני שנתים, למשל, החל לצאת לאור עתון חדש בשפת הארץ לבני עמנו, וקנאינו שקטו והביטו במכונם במנוחה נכונה, ולא נשמע במחנה אף קול תלונה דקה מן הדקה…

אבל הז’רגון הוא שפת אשכנז נשחתה, “אידיום” משובש ומקולקל, שפת־בבל בלולה ומבולבלה, לשון נלעגה ופרוצה בלי דקדוק וכדומה, – בקצרה, הז’רגון הוא “שפת־הגלות”.

שפת־הגלות! את האמת אגיד לך, אלדד אחי, שאין דבר המסוגל להרגיז את נפשי עד היסוד כמו פרַזה זו השגורה בפי רבים, ביחוד בפי פרחי משכילינו הלאומיים והציוניים יודעי שפת־עבר. הגע בעצמך, לשון זו שבה דברו אבותינו ואבות אבותינו כמה מאות שנים, ולא רק בני מפלגה אחת, כת אחת בישראל, אלא כל פנות העם מקטן ועד גדול, בני ההמון וגדולי הרבנים, דַלת העם ופרנסיו, לשון שבה הגה, צחק, נאנח ובכה העם במשך זמן רב כזה, שבּה כלול חלק מנשמתו וחותם חייו המיוחדים טבוע בה באופן כל כך נִכר ובולט, – לשון כזו הם באים לבטל בהבל פה, לשקצה ולתעבה ולשימה מעֵין מַטְלית ירוקה שעל גבי בגדי העברים בימי הבינים, – לשון כזו הם רוצים למחות בנשיבת רוח קלה מתחת שמי חיינו!…

שפת⁵־הגלות! ומה אנו ומה חיינו? האם בני עמנו בתפוצות ישראל אינם בני הגלות וחייהם אינם חיי הגלות? ובכן הלאה בני הגלות! הלאה הלאה חיי הגלות! דרוש ונחוץ לעקור ולרמוס ברגלים את הכל בבת אחת ולא ישאר שריד ופליט…

ובכלל לא אוכל להבין, מה זאת שפה מכוערה ומאוסה? אם איזה לבלר הדיוט כותב ז’רגונית, דבריו בלי ספק נבזים ונמאסים, כאשר היו גם כן נמאסים אלו בא זה לערוך דברי הבליו בשפת־עבר (וכמה לבלרים כאלה נמצאים בשוק ספרותנו העברית!) – לא כן הוא הדבר, בבוא לכתוב ז’רגונית סופר כזקננו רבי מנדלי, ולאו דוקא סופר בעל כשרון מצוין כזה כי אם גם סופר בינוני הגון. ז’רגון – שפת אשכנז נשחתה! אבל “שפה נשחתה”, שפה בלולה כזו, היתה לפנים גם השפה האנגלית, ובכל זאת…

האמת היא, שלולא היתה לנו לשון אחרת, לשון קדשנו, שפתנו הלאומית מעולם, אז יכול היה הז’רגון להתפתח ולהשתכלל ולהוליד ספרות שלמה ומשובחה בדמותה ובצלמה של כל ספרות חיה, ולא היינו מחויבים כלל להתבייש בלשון עמנו זו.

אבל עתידה שפה זו שתעבור ותבטל מן העולם. עוד מאה, עוד שתי מאות שנה, והז’רגון כליל יחלוף או יהיה “יקר המציאות” גם ברחוב היהודים!

ומה בכך? וכי בשביל שסוף אדם למות וחיינו בעולם הזה הם רק “חיי שעה”, אין אנו דואגים לחיים הללו ואין אנו משתדלים להיטיבם ולשַפרם בכל יכלתנו? ובעיקר הדברים, תם אני ולא אדע, לשמחה מה זו עושה? האמנם יש להם ונאה להם, להלאומיים ולהציוניים, לשמוח על בטול הז’רגון מעולמנו? הן לא “הגברת” תירש את “השפחה”, לא שפת־עבר כי־אם לשונות נכריות אחרות תבאנה לרשת את מקום הז’רגון בקרב בני עמנו המפוזרים… ולו גם יכולנו להתרומם על כנפי הדמיון ולתאר לפנינו תמונה מזהירה, כי בזמן מן הזמנים תשוב שפתנו העתיקה לתחיה גמורה בפי כל בני עמנו, בכל מקום שהם, האם בשביל זה עלינו להרחיק עתה את הז’רגון, שהוא בזמננו שפת העם במלוא מובנן של המלים? משל למה הדבר דומה, אומרים לו לעני: “אל תאכל פת קיבר ותפוחי־אדמה: יש בעולם מיני מזונות יותר טובים ומבריאים, ואף גם זאת – עתידה ארץ ישראל שתוציא גלוסקאות”…

אולם בעצם הדברים אם ננתח ונפריד את רגש השנאה לז’רגון לחלקיו ויסודותיו אז בנקל נמצא בו מיני תערובות שונים, תערובות של שרידי רוח “משכיליזמוס” הנושן, אשר בגאותו לא יוכל לדרוש שלומו וטובתו של הז’רגון, סמל “הבערות ואי־הדעת”, כי הוא שואף בכל כחו לשפות “אירופיות”, ללשונות “ההשכלה”; תערובות של רוח “אריסטוקרַטיזמוס”, “המתנפח” והוא מתאמץ בכל מאדו להתרחק מן “הכיעור” ולהִבָּדל מתוך העדה הזעירה והשפלה, מנאות מחשכיו ומרתפיו של ההמון “הגס” ומפטפוטי לשונו המגומגמת ו“המגושמה”… ועוד תערובות זרות כאלה. כל זה, כמובן, עושה את פעולתו בנפש “המתנגדים” בלא־יודעים, וביודעים הם משתדלים לברר ולבאר את התנגדותם בסבות “לאומיות”, שאין להן שחר, ועל יסוד סבות “נכבדות” כאלה הם מתירים לעצמם לקרוא בקהל: זרו הלאה את ה“ז’רגון הארור”, פגול הוא, מוקצה מחמת מאוס, שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו!…

אחי אלדד! שאלה זו, שאלת הז’רגון, מעסקת את מוחי כל כך בזמן האחרון, עד אשר בבואי לשפוך לפניך את “שיחי” במכתבי זה לא יכולתי עצור במלים והארכתי אולי יתר על המדה הדרושה, בדברי על אֹדות צדה האחד של המטבע, ונשאר עוד להתבונן אל עבר־פניה השני, על כן תסלח לי אם אקצר במקום שאולי ראוי היה להאריך מעט יותר.

כן, אחי, עוד צד אחד “מהופך” לגמרי יש בשאלתנו. לעומת “המתנגדים” של הז’רגון קמו לו עתה גם “חסידים” נלהבים וקיצונים. ואני, המצדד בזכות הז’רגון, אומר לחסידיו: “לא ירד בני עמכם!”

וחסידי הז’רגון תמצא בימינו לא רק בתוך הסופרים “הז’רגוניסטים”, היודעים לכתוב רק בשפה זו ורק היא מקור תהלתם וכבודם ובלשון אחרת הם כאלמים ממש, כי אם גם בקרב קהל אלה הקוראים לעצמם בשם ציוניים ולאומיים, וביחוד בתוך הצעירים “גרי האריות”, אשר שפתנו העברית זרה להם מכל וכל. הם יחשבו בלבם, גם יביעו כזאת בדברים מפורשים, כי שפת־עבר לא תוכל בשום אופן להקרא שפת־העם, אחרי שהיא רק קנין יחידים, נחלת איזו “העברייאיסטים” בודדים, שהם “משוגעים לדבר אחד” וחוזים משאות־שוא להחיות מתה, בעוד שיש לו לעמנו שפה חיה המדוברת בפי כל המון בית ישראל, שאפשר לפַתחה ולשכללה והיתה לשפתנו הלאומית גם כאשר נזכה ל“קבוץ גליות” שם בפלשתינה… היש לי להגיד לך עד כמה רחוקות מחשבותי מדֵעות “הז’רגניסטים” האלה? זר ומשונה ביחוד לשמוע דברים כאלה מפי אנשים הקוראים לעצמם לאומיים וציוניים, ובאמת לבי אומר לי, שאין אלו נקראים כך אלא על פי טעות גמורה, הבאה מתוך ערוב פרשיות ובלבול המושגים. בזמננו, זמן המעבר, זמן “התסיסות” ו“התנועות” השונות, התבלבל והסתבך הכל. בזמן כזה קשה מאד “למצוא יד ורגל” ולהציב ציונים וגבולים מדויקים גם בקרב עמים אחרים, ועל אחת כמה וכמה בתוך האומה הישראלית המשונה מכל אומות העולם. לפי דעתי לא “ציוניים” הם בעלי הדעה שהזכרתי. אף לא “לאומיים”, כי אם “עממיים”, זה שמם וזכרם באמת. ואתה בלי ספק יודע ומבין את פירושו של השֵם הזה במובנו המדויק.

אולם באמת, אנו אין לנו אלא שפה “לאומית” אחת, הלא היא שפת קדשנו, לשון תורתנו ונביאינו וחכמינו מדור דור, לשוננו העתיקה והחדשה גם יחד. להיות בעל שתי שפות לאומיות כאחת לא יוכל גם עמנו הגוי הנפלא והמשונה, “היוצא מן הכלל” ביחס לדברים רבים ועצומים. ולדחות שפתנו העברית מפני הז’רגון בתור שפה לאומית – חס מלהזכיר! רעיון פרוע ומרגיז כזה יוכל להולד רק בלב “בנים זרים”, שזה עתה באו מן החוץ לראות את שלום אומתם הזקנה, ואשר רק שמועה שמעו כי היתה לו לישראל שפה עתיקה, שאיזה ספר קדמוני הנקרא בשם “ביבליאה” כתוב בה, ושגם עתה בזמננו עוד מחזיקים בה איזו “בטלנים” הוזים. אבל לא מפי “בנים בונים”, כביכול, כאלה חי עמנו. כל אלה הנאמנים לעמם (מלבד “רחוקים שנתקרבו” רק לשעה קלה) יודעים ומכירים בהכרה ברורה או מרגישים בהרגשה כבירה טבעית כי לשון “נצח ישראל” היא שפת־עבר, היא ולא אחרת. היא היתה, הוָֹה ותהיה לנו השפה הלאומית היחידה, שפת עולם של “עם עולם”.

ואם לא שלֵמה היא שפתנו העברית, אם עודנה חסרה הרבה וחייה אינם חיים בריאים ומלאים כדבעי – הנה הלא גם עם ישראל מחוסר הוא עדיין דברים רבים וחייו מלאים “פגימות”, ובכל זאת “עוד בו נשמתו” ואנו מקוים לתחיתו. וכך גם שפתנו העתיקה “אחרי בלותה תהיה לה עדנה” ויחד עם עַמה תקום אף היא לתחיה, תחדש ימיה כקדם ותמלא את כל פגימותיה כאחת הלשונות החיות חיים טבעיים, שלמים ומתוקנים.

תרס"ג.

אחיך מידד.