רקע
ישראל אפרת
עַד מָתַי אַתָּה מוֹסֵר...
xמוגש ברשות פרסום [?]
tשירה
פרטי מהדורת מקור: ירושלים: מוסד ביאליק; 1954

ביתו של ר' אלעזר ב"ר שמעון בן יוחי. ערב, עששית בוערת בכוך ממעל למטה מוצעת. דפיקה על הדלת. מופיעה דביתהו של ר' אלעזר, אשה גבוהת קומה ודקת שפתים, ומנתקת בריח כבד. נכנס ר' יהושע בן קרחה, זקן, זלדקן, עיניו גדולות ולסתותיו בולטות. הדלת נשארת פתוחה.


ר' יהושע בן קרחה:

ר' אֶלְעָזָר בַּבָּיִת?

האשה

(כף־יד אחת בתוך חברתה, מתיצבת כמו חתול המריח אסון ומתקמר):

          לֹא.

(ר' יהושע בן קרחה עומד ומצפה להזמנה לשבת, וההזמנה אינה באה)

              מַה זֹּאת

יֹאבֶה ר' יהוֹשֻעַ בֶּן קָרְחָה?

ר' יהושע:

שִׁחַרְתִּיו בְּבֵית מִדְרָש וְלֹא נִמְצָא.

הֻגַּד לִי, לֹא הָיָה שָׁם כָּל הַיּוֹם.

האשה:

וּבָאתָ אֵפוֹא לְיַסְּרוֹ עַל חֵטְא

בִּטוּל תּוֹרָה?

ר' יהושע:

          אָכֵן תּוֹרָה מֻנַּחַת

בְּצֵל אָרוֹן וְאֵין אַקְלִיד־הַפָּז.

וּמִכָּל צַד צוֹבְאִים בַּעֲלֵי דִינִין

וְשׁוֹאֲלִים: אַיֵּה ר' אֶלְעָזָר

יַאֲזִין דְּבָרֵנוּ בְחִיּוּךְ פּוֹרֵחַ,

יִשְׁתֹּק לְרֶגַע וְיִתֵּן פְּסַק־דִּין

כָּל כְּך בָּהִיר כְּמוֹ מֹחוֹ מָלֵא שֶׁמֶשׁ

עַד הֲלוּמֵי הָאוֹר נִסּוֹג. אַיֵּהוּ?

אֵי מְקוֹם הָרַב אִם לֹא בְבֵית מִדְרָשׁ?

וְגַם נָשִׁים, שְאֵלוֹת־נָשִׁים בְּיָדָן,

רַק לוֹ תִּדְרֹשְׁנָה הַמְגַלֶּה תָמִיד

אוֹתוֹת שֶׁל טָהֳרָה וּבְסֵבֶר חֵן

יָשִׁיב אִשָּׁה לַבַּעַל, אַךְ אֵינֶנּוּ.

וְכָאן הֲרֵי מַשֶּׁהוּ חָמוּר יוֹתֵר:

בִּטּוּל חַיִּים.

האשה:

          וְכִי לֹא כָךְ שָׁנִינוּ:

אַחֲרֵי תַלְמִיד חָכָם אֵין לְהַרְהֵר.

וִיחִיד הַדּוֹר הוּא. עַל גֹּדֶל תּוֹרָתוֹ

הוֹדֵיתָ בְּמוֹ פִיךָ. וְעַל מַעֲשָׂיו –

שְׁאַל כָּל אִישׁ חוֹלֶה וְכָל קְשֵׁה־יוֹם,

שְׁאַל סַפָּן נַחְשׁוֹל עֵת קָם לִבְלֹעַ,

שְׁאַל הָעָם עֵת שֹׁד בִּשְׁחוֹר כְּנָפָיו

אֶת זִיו הַיּוֹם יַאֲפִיל – בִּשְׁמוֹ שֶׁל מִי

יִשְׂאוּ תְפִלָּה, וּבִזְכוּתוֹ שֶׁל מִי

לְנֵס יוֹחִילוּ? וְיָדַעְתָּ אָז

כֹּחוֹ וּגְבוּרָתוֹ גַם בַּמְּרוֹמִים.

נִדְמֶה לִי, מִגְּרוֹנָם שֶׁל רַבָּנָן

קִנְאָה דוֹבְרָה.

ר' יהושע:

          קִנְאָה? לָצוֹן תַּחְמֹדִי.

יֵשׁ אֲדָמָה לִגְדֹּל שָׁם לֹא יָכֹל

הַקּוֹץ הַלָּז. שְׁנֵי תַלְמִידֵי־יְקָר

הַשֵׁם זִכַּנִּי: יְהוּדָה נָשִׂיא

וְאֶלְעָזָר. וְלוֹ גַּם אָב הָיִיתִי

עֵת בֶּן יוֹחַי נִפְטַר. אֶזְכֹּר מַעֲשֶׂה

וּמִפֶּגַע עֵין הָרַע עָלָיו שָׁמַרְתִּי.

הִיא הִיא הַמַּשְׁחִיזָה כְּמוֹ סַכִּין

חֹד מַכְאוֹבִי.

האשה:

          וּבָאתָ מִשּׁוּם כָּךְ

לִטְפֹּל עָלָיו פְּשָׁעִים?

ר' יהושע:

          לֹא, לְפִתְחוֹ

עוֹד חֵטְא יוֹתֵר חָמוּר, יוֹתֵר כָּבֵד,

כְּהַר יִרְבַּץ, בְּלִי תֵת לְרֹאשׁ פָּשׁוּט

לָגֶשֶת וּלְהָצִיץ מַה מִתְרָחֵשׁ

שָׁם פְּנִימָה.

האשה:

        אֲבַקֵּשְׁךָ, בֶּן קָרְחָה,

חֲשֹךְ דִּבְרֵי הַחֶשֶׁד מֵאָזְנַי

עַל כְּלִיל רֹאשׁי.

ר' יהושע:

          הַגִּידִי, אִם תּוּכְלִי,

מִי זֶה הֵפִיג פַּחְדּוֹ, הִתִּיר כְּבָלָיו,

וּזְכוּת לִדְרוֹר הֶעֱנִיק לְמִצְעָדָיו,

בְּעֵת כְּלוּאִים כֻּלָּנוּ תַּחַת סְגוֹר וּבְרִיחַ

מִפַּחַד בַּלֵּילוֹת? בַּמֶּה זָכָה?

הַאִם גַּם כֹּחַ זֶה מֵרוֹם נוֹבֵעַ

אוֹ מֵרוֹמָה?

האשה:

          דַּיֶּךָּ, בֶּן קָרְחָה,

קוּם צֵא, צֵא

(היא עוברת אל הדלת ורומזת לו לצאת ופתאום היא רואה את בעלה, ר' אלעזר ב"ר שמעון בן יוחי, המפתיע בחיצוניותו הגשמית).

ר' אלעזר:

לְמִי דוֹבְרָה אַתְּ? מָה,

רַבִּי? ר' יְהוֹשֻעַ בֶּן קָרְחָה?

אוֹרֵחַ מַה יָּקָר וּמַה נִּכְבָּד!

וְלוֹ אוֹמְרָה אַתְּ: צֵא! אֵיךְ יִתָּכֵן?

(הם נכנסים כולם).

האשה:

הוּא בָּא לְהַטִּיף לְךָ מוּסָר.

ר' אלעזר:

            וְהַטָּפַת

מוּסָר הוּא חֵטְא אֲשֶׁר עָנְשׁוֹ גֵרוּשׁ?

האשה:

עָיַפְתָּ וְרָעַבְתָּ. תֵּן לוֹ צֵאת.

אָזִיד לָך נָזִיד, תִּסְעַד לִבְּךָ,

וְאַחַר־כָּךְ תָּנוּחַ.

ר' אלעזר:

          לֹא עָיַפְתִּי

וְלֹא רָעַבְתִּי. תְּנִינִי לְבַלּוֹת

מְעַט עִם יְדִידִי.

(היא יוצאת. הוא יושב וגונח מתוך דכדוך ורציצות. ר' יהושע עומד ומסתכל בו חדות).

          וּמַה נִּתְחַדֵּשׁ

בְּבֵית מִדְרָש? אַרְגִּישׁ כְּמוֹ עֵשָׂו

עֵת בָּא מִצָּיִד. נָא רַעֲנֵן רוּחִי

בִּדְבַר תּוֹרָה.

ר' יהושע:

          חֹמֶץ בֶּן יָיִן!

ר' אלעזר:

חִדּוּשׁ זֶה לֹא שֶׁלְּךָ. שְׁמַעְתִּיו הַיּוֹם

מִפִּי כוֹבֵס. מָסַרְתִּי הָחָצוּף

לָרוֹמָאִים. אַךְ עִם שְׁמִיעָה חוֹזֶרֶת

מָשָׁל זֶה נִתְקֶהָה קְצָת.

ר' יהושע:

          עַד מָתַי

אַתָּה מוֹסֵר עַמּוֹ שֶׁל אֱלֹהֵינוּ

לָהֲרִיגָה?

ר' אלעזר:

          עַמּוֹ שֶׁל אֱלֹהֵינוּ?

לִסְטִים הֵם, לַטְרוֹנִים.

ר' יהושע:

          מִלָּה רוֹמִית.

ר' אלעזר:

אַךְ נְכוֹנָה.

ר' יהושע:

          רוֹמָה תָמִיד מַצְמֶדֶת

שֵׁם גְּנַאי עַל דַּשׁ קָרְבָּן לְמַעַן הַצְדִיק

הַחֶבֶל עַל צַוָּאר.

ר' אלעזר:

          מִתְנַפְּלִים הֵם

עַל אִישׁ עוֹבֵר וְשָׁב וּמוֹצִיאִים

זָהָב וּנְחֹשֶׁת מִכִּיסָיו, חוֹתְרִים

תּוֹךְ מַחְסָנִים וְהַמְּגֵרוֹת יָרִיקוּ,

עוֹשְׁקִים, גּוֹזְלִים, רוֹצְחִים כָּל קָם נֶגְדָּם.

הָרְצוּעָה הֻתְּרָה. אֵין דִּין תּוֹרָה.

שַׁלִּיט רַק רְצוֹנָם הַמִּשְׁתּוֹלֵל.

עוֹד קָט וְיִסְתַּחֵף כָּל הַיִּשּוּב

בִּנְהַר פְּשָׁעִים עַד כָּל יִשְׁרֵי הַלֵּב

יָנוּסוּ בִבְחִילָה לַעֲבָרִים

וְשׁוּב יְהִי חֻרְבָּן וְדֵרָאוֹן.

ר' יהושע:

וְעֵין רוֹמָא תֵּרֵד פַּלְגֵי דְמָעוֹת.

ר' אלעזר:

לֹא כִי עֵינֵינוּ, וּלְדוֹרוֹת תִּבְכֶּינָה.

ר' יהודה: (חדות)

וְחֻרְבָּן זֶה הַשְּׁלִישִׁי בִכְדֵי לִמְנֹעַ

רוֹמְמָה רוֹמָה אוֹתְךָ לִהְיוֹת מָסוֹר?

(ר' אלעזר שותק. ר' יהושע מתרכך, יושב ומתחיל בטון של רחמים)

מַה חִישׁ נָשִׁיתָ הַפְּצָעִים כִּסּוּ

גֵוְךָ וְגֵו אָבִיךָ הַגָּדוֹל

עֵת רְדוּפֵי רוֹמָה הִתְגּוֹלַלְתֶּם

עֵירֹם־עֶרְיָה שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה

עַל הַחוֹלוֹת שֶׁל מְעָרָה נִסְתֶּרֶת.

הֲכֹה כָלִיל חַמֵּי טְבֶרְיָה רִפְּאוּךָ?

אִם כָּכָה, אֲרוּרִים חַמֵּי טְבֶרְיָה!

פְּצָעִים יֵשׁ, אֶלְעָזָר, צָרִיךְ לִזְכֹּר

אַף לְטַפְּחָם – נַחֲלָה מִדּוֹר לְדוֹר.

פְּצָעִים יֵשׁ כִּבְגָדִים שֶׁל כְּהֻנָּה

שֶׁפַּעֲמוֹנֵי־שׁוּלָם עֵת נִשְׁמָעִים

הָעָם כֻּלּוֹ סוֹגֵד סָבִיב קִיר הַקֹּדֶשׁ.

פְּצָעִים יֵשׁ שֶׁכְּמוֹ שֶׁמֶן זַךְ יַדְלִיקוּ

אֵשׁ יְחִידָה לָעָם בְּרֶדֶת לַיִל.

וְאַתָּה מֵהֶם נִרְפֵּאתָ וְהִשְׁלַמְתָּ

עִם הַפּוֹצֵעַ, וּמָסוֹר נַעֲשֵׂיתָ.

מָסוֹר! אִם לֹא תַרְגִּישׁ אוֹ לֹא תָרִיחַ

אֵיךְ הַמִּלָּה עַצְמָהּ מַעֲלָה סִרְחוֹן

וְתַךְ אֶת צַחֲנָתָהּ אֶל פְּנֵי הַשַׁחַק,

כְּמוֹ עֲבִיט שׁוֹפְכִין, כִּגְרָף רְעִי,

כָּסוּי וּמִטַּגֵּן בִּפְנִים מוּל שֶׁמֶשׁ

וּפִתְאֹם נִפְתַּח!

כָּל דּוֹר יַסְתִּיר מֵיטַב בָּנָיו בַּיַּעַר

תּוֹךְ מְעָרַת חוֹלוֹת, תּוֹךְ כְּפָר חָרוּב,

עַד מוֹת עָרִיץ, אוֹ כֹחוֹתָם יַסְפִּיקוּ

לָגִיחַ מֵחֶבְיוֹן וּקְרָב לֶאֱסֹר.

וְכָךְ לְרַע נִגְלֶה וְטוֹב נִסְתָּר

תִּקְווֹת שְׁקוּלוֹת לְנִצָּחוֹן סוֹפִי.

וְאֵיךְ עוֹלָם יַעֲמֹד אִם הַמָּסוֹר

כְּמוֹ שְׁפִיפוֹן בַּדֶּרֶךְ וּמֵצִיץ

בְּכָל חָגָו וְיַךְ בַּמִּסְתָּרִים?

ר' אלעזר:

מֵיטַב בָּנִים! עָמַדְתִּי הַיּוֹם

מִתַּחַת תְּלִיָּתוֹ שֶׁל הַכּוֹבֵס.

עָמַדְתִּי, סָפַקְתִּי עַל לִבִּי

וָאֵבְךְּ אוּלַי שָׁפַכְתִּי דַם נָקִי

וְאִישׁ צַדִּיק מָסַרְתִּי לִתְלִיָּה.

שָׂאַלְתִּי כָּל עוֹבֵר: שֶׁמָּא הִכַּרְתָּ

אָדָם תָּלוּי זֶה וּמַעֲשָׂיו יָדַעְתָּ?

עַד שֶׁהֻגַּד לִי מֶה הָיָה בַּר־נָשׁ זֶה.

נָשָׂאתִי בְתוֹדָה יָדִי אֶל עָל:

סְפֵקוֹתַי כָּךְ, וַדָּאִיּוֹתַי

לֹא כָל שֶׁכֵּן. קוֹצִים אֲנִי מְכַלֶּה.

ר' יהושע:

אִם כָּךְ, כִּפְלַיִם יֵשׁ לָקֹב אוֹיֵב

אֶת כֶּרֶם יִשְׂרָאֵל הֵצִיף קוֹצִים.

אַךְ, אֶלְעָזָר, הֲכָךְ אָמְנָם, אָמְנָם?

הַבֵּט עוֹד פַּעַם בַּצְּעִירִים הַלָּלוּ

וֶאֱמֹר: הַהֵם פָּנִים שֶׁל שׁוֹדְדִים?

הַהֵן עֵינַיִם שֶׁל שׁוֹפְכֵי דָמִים?

אִם לֹא חוֹפֵף עוֹד קוֹל־תּוֹרָה עָנֹג

עַל רוּם הַמֵּצַח וְחֶוְרוֹן הַלֶּסֶת?

אִם לֹא הַיָּד, מֻגְלֶדֶת וּמְיֻבֶּלֶת,

טְפוּחָה עוֹד מִזֵּעַת־עָמָל בְּרוּכָה?

וּמָה – אִם לֹא עִנּוּי אֵין סְבֹל שֶׁל עָם,

רִשְׁעַת הַזֵּד שֶׁכְּלוּם אֵין לוֹ תּוֹכֵנוֹ –

רַק שְבֹר וַעֲקֹר וְּלְחֹץ וְהִתְעַלֵּל

וַהֲפֹךְ חַיֵּי־שְׁקֵטִים לְגֵיהִנֹּם –

אֲשֶׁר חָטַף אֶת עֲדִינֵי בָנֵינוּ,

זְרָקָם לִקְרַאת אוֹיֵב הָעַז מֵהֶם

הִשְׁקָם לַעֲנָה, מֵרַר שָׁרְשֵׁי נַפְשָׁם,

עַד מַשֶּׁהוּ הִתְפַקַע בָּם וְיַּזְנִיחוּ

חָרִישׁ, קָצִיר, סַדְנָה, בֵּית הַמִּדְרָשׁ,

חֲנוּת, אִטְלִיז, כְּבָסִים, פַּת בַּתַּנּוּר,

הַכֹּל, הַכֹּל, וּפוּץ בַּסִּמְטָאוֹת

וּשְבֹר וַעֲקֹר וּפְרֹץ מִשְׁטַר אוֹיֵב

וּבְמַר נַפְשָׁם מָרֵר גַּם אֶת חַיָּיו?

ר' אלעזר:

מִשְׁטַר אוֹיֵב? מִשְׁטַר תּוֹרָה יִפְרֹצוּ.

וְהַתּוֹעֶלֶת מָה, וּמַה תִּקְוָה?

ר' יהושע:

תּוֹרָה, תּוֹרָה! שְׁלֹש עֶשְׂרֵה שָׁנָה

שֶׁל הַמְּעָרָה, שֶׁל בֶּדֶד מֵעוֹלָם

וּבִסְפִירוֹת גְּבֹהוֹת שׁוּט בְּלִי מִפְרָע,

וַדַּאי זְכִיָּה גְדוֹלָה הָיוּ, וַדַּאי

קָרַעְתָּ אֲרֻבּוֹת שְׁחָקִים וַתַּחַז

טְמִירוֹת וְנַעֲלָמוֹת. אַךְ גַּם עִוְּרוּךָ

מֵרְאוֹת אָדָם, צַעֲרוֹ, עֶלְבּוֹן חַיָּיו,

וּמִמְּרוֹמִים תָּעוּט עָלָיו כְּמוֹ נֶשֶׁר,

תִּצְוַח: תּוֹרָה, תוֹרָה! וָלֹא – תִּתְקַע

בּוֹ צִפָּרְנֶיךָ הַחַדּוֹת. כָּךְ

עֵת גַּחְתָּ מִמְּעָרָה וַתֵּרֶא

אֵיךְ אֲנָשִׁים חַיִּים חַיֵּי שָׁעָה

וַתִּתְנַפֵּל יָמִין וּשְׂמֹאל וַתַּךְ.

וְכָךְ גַּם אַחַר־כָּךְ. בְּבוּז וּבְגֶדֶף

פְּשׁוּטֵי־אָדָם אַף יְשָׁרִים הִתְקַפְתָּ.

אֲבָל, נִדְמֶה, כָּל פַּעַם תִּתְחָרֵט,

וַחֲרָטָתְךָ כְּאֶבֶן חֵן תִּזְרַח.

בְּשֶׁצֶף פֶּרֶא זֶה בּוֹ הִתְקַלַּעְתָּ

לְהַתְקָפָה, אָז תִּזְדַּקֵּר אָחוֹר,

וּבִדְמָעוֹת אִמְרֵי־מוּסָר זַכִּים

פּוֹלְטִים מִפִּיךָ. הֲתִזְכֹּר? "לְעוֹלָם

יְהֵא אָדָם רַךְ כַּקָּנֶה – "

(ר' אלעזר רוצה להצטרף אליו בנגינה ולהמשיך: “ואל יהא קשה…” אך ר' יהושע משסעו מתוך חירוק שינים).

מָסוֹר!

ר' אלעזר:

        כָּל כָּךְ רַבִּי, שְׂנֵאתָנְי?

ר' יהושע (מתעלם מהשאלה, מתהרהר):

אַךְ מַה מּוֹעִיל, תִּשְׁאַל, בַּעֲקֹר וּשְׁבֹר

וּבְהַחֲזָקַת חַיֵּינוּ כְּמוֹ קַלַּחַת

תָּמִיד עַל אֵשׁ, וּשְׁלֹל מֵהֶם הַחֶסֶד

שֶׁל דְּמִי קָרִיר וָסֵדֶר? אַגֶּדְךָ:

בְּעֹמֶק עֳמָקִים עֵשָׂו זָקוּק

לְיִשְׂרָאֵל, וְלֹא הַהֶפֶךְ. רוּחַ

אֵינָהּ מֻכְרַחַת שׁוּם אִישׁ לְנַצֵּחַ

בִּכְדֵי לִהְיוֹת, כִּי תוֹךְ תּוֹכָהּ הַכֶּתֶר,

וְאֶל זִיו־פְּנִים עַצְמוֹ פּוֹנוֹת עֵינֶיהָ.

וְאִם סָבִיב גַּם תֹּהוּ לֹא אָדָם,

עַל פְּנֵי הַמַּיִם רוּחַ מְרַחֶפֶת.

לֹא כֵן הַכֹּחַ. לוֹ דָרוּשׁ קָרְבָּן

שֶׁיִּכָּנַע לוֹ וּלְרַגְלָיו יִרְבַּץ

שֶׁאִם לֹא כֵן אֵינֶנּוּ כְלָל. וַאֲפִלּוּ

הָרַס טָבַח הַכֹּל וְרַק אִישׁ אֶחָד

נִפְתָּל מִתַּחַת מַגָּפָיו, שׁוֹאֵג:

עוֹד חַי, עוֹד חַי אֲנִי, עָרוץ אָרוּר! –

עוֹד לֹא נִצַּח. וְאִם אֵינוֹ מְנַצֵּחַ

מַה כֹּחַ הוּא? רַק עֵת יַשְׁלִיט סִדְרוֹ

שֶׁל גְּמָר וּדְמִי וְהַכְנָעַת הַמָּוֶת,

יִכּוֹן כִּסְאוֹ. וְאֶת סֵדֶר זֶה רוֹמַאִי

נִפְרֹם תָּמִיד. הוּא יְאֻחֶה יוֹמָם

נִקְרָעֶנּוּ לָיְלָה. יִתֻקַּן בָּעִיר

נִקֹּב בֹּו חֹר בַּנִּיר. תָּמִיד־תָּמִיד –

עַד אֶת הַצַּר הַזָּר נַלְאֶה־נַחֲלִישׁ,

וְקָם מִתּוֹךְ תְּקוּצָה וְנָס מִכָּאן,

אוֹ שֶׁנָּקוּם אֲנַחְנוּ וּבְאַדִּיר

נַהֲלֹם־נַפִּיל הַכֹּחַ הַמְיֻגָּע.

זֹאת הִיא הַדֶּרֶךְ שֶׁל כָּל עַם נִלְחָץ

וְשֶׁל עַמֵּנוּ שֶׁאַתָּה בוֹגֵד בּוֹ.

ר' אלעזר:

לֹא מֵרְצוֹנִי נַעֲשֵׂיתִי מַה נַּעֲשֵׂיתִי.

הָיְתָה גְזֵרַת מַלְכוּת.

ר' יהושע:

        הָיָה עָלֶיךָ

לָנוּס לְלֻדְקִיָּה, לִקְצֵה עוֹלָם,

כְּמוֹ פַעַם עִם אָבִיךָ. גַּם עַכְשָׁו

תּוּכַל לִבְרֹחַ. אֶלְעָזָר, חֲזֹר

בְּךָ וּבְרַח.

ר' אלעזר:

          אִשָּׁה לִי וּבָנִים.

ר' יהושע:

גַּם הַכּוֹבֵס, גַּם אֲחֵרִים, מָסַרְתָּ

בִּידֵי תַלְיָן, הָיוּ בְנֵי מִשְׁפָּחָה.

(ר' אלעזר יושב מדוכדך. ר' יהושע עובר לפנת החדר ומתחיל לזמזם בנגינה סוגיה תלמודית. הפעם מצטרף אליו ר' אלעזר שאינו יורד בזה לסוף דעתו של רבו, ושני התנאים מתנועעים ומתנגנים מתוך תענוג עילאי: “ר' שמעון בן יוחי אומר העובד עבודת כוכבים – כלומר מי שבא לעבוד עבודת כוכבים – מותר להצילו בנפשו – מותר להרגו ולהצילו מעבירה – מקל וחומר: ומה פגם הדיוט – כלומר כשאדם בא להרוג את חברו – ניתן להצילו בנפשו, פגם גבוה – כשאדם בא לחלל את השם – לא כל שכן. ר' אלעזר ב”ר שמעון אומר המחלל את השבת – מי שבא לחלל את השבת – ניתן להצילו בנפשו ואתיא שבת בחילול חילול מעבודת כוכבים").

ר' יהושע (תחילה מתוך אירוניה ואח"כ מתוך זעם הולך ומתגבר):

אָכֵן מַחֲמִיר אַתָּה בַּהֲלָכָה,

מַחֲמִיר מְאֹד. אַךְ מַה דִּינְךָ, הַגֵּד,

פּוֹגֵם פְּגָם הֶדְיוֹט וּפְגָם גָּבֹהַּ,

מְחַלֵּל הַשֵּׁם, מְחַלֵּל כָּל הַתּוֹרָה,

מְחַלֵּל אֶת שֵׁם אָבִיךָ בֶּן יוֹחַי?

הֲאִם אֵינְךָ נִתָּן לְהַצִּילְךָ

בְּמוֹ נַפְשְׁךָ? מַה דִּינְךָ, הַגֵּד,

מָסוֹר, בּוֹגֵד, תַּלְיָן?

(הוא קופץ עליו מתוך הרמת אגרוף, כמו לקיים בו פסק־דין, אך אגרופו נשאר תלוי באויר. ר' אלעזר נדהם ושוקע על המיטה ומתחיל לדבר כמו לעצמו).

ר' אלעזר:

          רַבִּי, מַה צַּר

שֶׁאֶת יָדְךָ הַמּוּנָפָה עָצַרְתָּ

מִגְּלֹשׁ בְּעֹז עַל קָדְקֳדִי! גּוּפִי

שְׁנִיָּה אַחַת הִרְטִיט מִגִּיל סָתוּם,

רָעָב מַמָּשׁ לְכֹבֶד חֲבָטָה,

לִכְאֵב סְחַרְחַר שֶׁל הֹלֶם אֶגְרוֹפְךָ.

חֲבָל, הַכְּאֵב לֹא בָא, הַגִּיל הוּפַר.

אֲבָל אוֹדְךָ עַל דֶּרֶךְ לִי הוֹרֵיתָ,

עַל אוֹר פִּתְאֹם הִבְרַקְתָּ עַל עֵינָי.

אָמַרְתָּ: בְּרַח, חֲזֹר בְּךָ וּבְרָח.

אָכֵן לִבְרֹחַ קַל. לוֹקְחִים הַצְּרוֹר

שֶׁל עֲצָמוֹת, נוֹשְׁקִים אֶת הַמְּזוּזָה,

וְחִישׁ יוֹצְאִים. אַךְ אֵיךְ אֶבְרַח

מִשְּׁתֵי עֵינַי שֶׁבְּכָל אֲתַר תִּשֶׂאנָה

מַרְאוֹת־זְוָעָה עִמְקֵי־דְמָמָה יָצַרְתִּי,

וּמֵאָזְנַי שֶׁמַּכְאוֹבִים חוֹלַלְתִּי

כְּמַקְדְּחִים שׁוֹרְקִים תּוֹכָן יִקְדָּחוּ?

קַל גַּם לַחֲזֹר בִּי. אֵט קַו: עַד כָּאן

וְלֹא יוֹתֵר. וְלוּ יָבוֹא סַרְדְּיוֹט

לִכְרֹת רֹאשִׁי, עַד כָּאן וְלֹא יוֹתֵר!

אַךְ כֵּיצַד לְהַחֲזִיר מַה כְּבָר עֲשׂוּי,

שֶׁלֹּא לָבוֹא אֶל עָל לָבוּש צוֹאִים

שֶׁסִּרְחוֹנָם יִנְדֹּף בְּכָל הַשַּׁחַק

עַד מַלְאָכִים עָפִים חָטְמָם יִסְתֹּמוּ?

כָּךְ, שְׁבוּי מַעֲשִׂי כְּמוֹ בֵין כָּתְלֵי בַרְזֶל,

מְנֻדֶּה מֵחֲבֵרַי, מֻרְגָּז תָּמִיד

מֵאֲבָנִים קְטַנּוֹת שֶׁל פֶּה וְעַיִן

קְלוּעוֹת אַחֲרַי בְּכָל סִמְטָה וּבַיִת,

נֶהְפַּכְתִּי לְחַיָּה, אִישׁ וְחַיָּה.

שָׁפַכְתִּי תַמְרוּרַי עַל כָּל אָדָם תָּפַסְתִּי,

וְאַף דְּמָעוֹת מִתַּחַת תְּלִיָּתוֹ.

פִּתְאֹם בְּמַחְשַׁכַּי הוּאַר מוֹצָא.

בְּשָׂרִי הִרְגַּשְׁתִּי בַּחֲצִי הָרֶגַע

אֵיךְ שֶׁנֵּעוֹר, הִרְעִיד מִתּוֹךְ כְּמִיהָה,

כְּמוֹ עֵשֶׂב־חֲרָרִים לְעֹז מָטָר,

לְאֶגְרוֹפְךָ, לִפְדוּת הַלְמוּת יָדֶךָ.

וַאֵדַע שֶׁמַּעֲשִׂים רָעִים חוֹבוֹת הֵם

שֶׁיֵּשׁ לִפְרֹעַ. אֶפְרַע, אֶפְרַע. אוּלַי

עֵת הַשְּׁטָרוֹת כֻּלָּם יִהְיוּ פְרוּעִים,

בְּעַגְמַת־סְלִיחָה עֵינַיִם בִּי תִצְפֶּינָה.

אוּלַי שׁוּב אֶסְתַּפַּח בְּסוֹד חַבְרַיָּא.

וְעַל יָדוֹ שֶׁל יְהוּדָה נְשִׂיאָה

יֵשֵב אָדָם צָרוּף בְּכוּר עֱנוּת.

הִכּוֹן, גּוּפִי, עַכְשָׁו אֶרְאֶה: גַם עֵת

אִישׁ עִם עַצְמוֹ נִלְחָם, צָרִיךְ הָרוּחַ

לִשְׁאֹל זֵינוֹ מִתַּלְפִּיַּת הַכֹּחַ –

דָּם תַּחַת דָּם.

(ר' אלעזר משקיע את עיניו בתוך כפות ידיו. ר' יהושע שולח לו את זרועותיו מתוך הפלאה והתגאות גדולה בתלמידו ויוצא חרש. ר' אלעזר מתעורר, רואה שרבו הלך, עובר אל הדלת וסוגרה, קם ומנמיך את פתילת העששית בכוך ומשתרע על מיטתו).

שְׂמָמִית, עַרְפָּד וַעֲטַלֵּף, וְאַתְּ,

מַלְכָּה קְטַנָּה שֶׁל גֹּעַל, עֲלוּקָה!

כָּל הַשְּׁרָצִים מִלְמַטָּה וּמֵרוֹם

יוֹנְקֵי דָם חַי וְחַם, אֵתָיוּ חִישׁ,

וּבִנְשִׁיקוֹת שֶׁכָּל הַלֵּיל תֶּאֱרַכְנָה

בִּי תִתְהַדְּקוּ עַד כְּמוֹ בַרְזֶל בְּלַהַב

שֶׁל מַפָּחָה בְּחִבּוּקְכֶם אֶלְהַט;

עַד כָּל עוֹרִי יְהִי כְסוּת מַכְאוֹבִים,

עוֹקְצִים, צוֹרְבִים, צוֹבְטִים, מְרַטְּטִים –

מִכָּל טַעֲמֵי עוֹלָם; עַד בְּמִרְקַחַת

שֶׁל יֶזַע קַר, מֻגְלָה וְדָם אָצוּף

מַקְשִׁיב לְקוֹל דַּקֵּי־חֲלִילֵיכֶם

מוֹשְׁכֵי חוּט הַנְּשָׁמָה אַט אַט מִגֵּו.

כָּךְ לֵיל וָלֵיל, עַד אַחֲרוֹן לֵיל יָבוֹא

וּמִתְפַּקְּעִים מֵרֹב כֵּרָה תֵּלְכוּ

וְלֹא תָשׁוּבוּ. זְמַן עוֹד רַב עַד אָז.

אֵתָיוּ, מַלְאָכַי, אֵתָיוּ חִישׁ.

(הוא חושף את חזהו ועוצם את עיניו. פניו מתחילים להתעוות. אשתו באה ובידה נזיד־ערבית. פתאום היא מפליטה קול צווחה ונקפאת מתדהמה. הוא פוקח את עיניו ומחייך לה מתוך קורת רוח).

המלצות קוראים
תגיות