רקע
יהודה ליב גורדון
mנחלת הכלל [?]
wמכתבים
פרטי מהדורת מקור: ורשה: בדפוס האחים שולבערג; תרנ"ה 1894

 

אגרת מאה ושמונים ושתים

23 סענטיאַבר 1880, [א' דר“ח חשון תרמ”א] ספ"ב.

[להנ"ל]

ידידי היקר!

מהרה נא להגיד לש. כי בקרב הימים ישיג סך הגון (כן הבטיחוני, ואם נצרך הוא תוכל להלות לו על חשבון זה איזה סך) וגם הבטיחוני להשתדל [ב]עבורו להמציא לו עבודה באחד המקומות בערי השדה.

מכתבך הקטן ע"י מקס קבלתי. מכתב כתבתי לך מליבוי וכפי הנראה אבד; שם שאלתי את פיך על אֹדות סטודענט־וועטערינאַר מדורפט, קרייצבערג שמו, כי חפץ הוא בבת ד. מיודענו ואבי הנערה בקש אותי לדרוש אחריו מה הוא ומה מזגו. עתה כפי הנראה נשתקע הדבר, כי ד. לא שב לשאול את פי על אֹדות הדבר שנית.

ביום 10 דנא שלחתי לך חוברות אחדות אשר שאלת ע“י שתי וערב. הקבלת אותן? חדשות אתי עוד אין. הנזק אשר התנזקתי ע”י מבריחי התשלומין חציו לי וחציו לאברהם אחי, ועוד הדבר מוטל בספק, אולי נוציא מקצת מתחת ידם. – בשבוע הזה קבלתי מכתב ממיכל גאָרדרָן; בשנה תמימה אחרי כתבי אליו בשובי מארץ נוֹד התעורר שפל ידים זה לכתוב אלי טורים אחדים. גם הוא מתאונן על מעמדו. שלח במסחר ידו אבל איננו רואה סימן ברכה במסחרו. בלבו להדפיס איזה ספר ובקשני לשים עיני עליו ולהדפיסו בזה ונעניתי לו. את משליך בהבקר אור לא ראיתי כי אין לי המ"ע ההוא. בנינו שלמים וטובים: וזה כשנים שלֹשה ימים אשר לא ראיתים.

יצו ה' את הברכה במעונך ואת ההצלחה בכל משלח ידך וחיית בטוב אתה ושתי בנותיך הנמצאות כחפץ ידידכם בכל לבו

יל"ג.


 

אגרת מאה ושמונים ושלש

יום ד' ח' אקטיאבר 80 [תרמ“א ט”ו חשון] ספ"ב.

[להנ"ל]

ידידי היקר!

חתנך הריב“ם אשר אנחנו משתעשעים בו זה ימים אכל היום אתנו לחם בצהרים ובערב הולך הוא ומקצה בניו ומקצה בני ובניך אתו לתיאטרון. עתה הוא יושב לפני ואנכי עורך את הטורים האלה לתתם בתוך מכתבו אשר הוא שולח אליך היום. את אשר אמר לו אייכֿוואלד אמש “כי השטן איננו נורא כל כך כמו שתארוהו המקובלים” הוא מודיע לך בעצמו ואנחנו רק נוכל לשמוח בבשורה הטובה הזאת. בסוף השבוע הזה הבטיחו לי להביא כסף בעד הרחים אשר בצוארך הנקראים ש., אף נתחדשה לנו התקוה לבקש עליו מלפני המיניסטר לפטרהו מן האיסור אשר חל עליו לבוא לעה”מ. וכבר הייתי נכון לכתוב מכתב בקשה אבל המיניסטר יצא לפתע את העיר ונתעכב הדבר. מאמרך מסודר אבל בנו' הזה עוד לא יבוא, כי יש דברים הרבה מרבים הבל אשר לדעת הצ“ב להם דין הקדימה. בלי ספק ידעת כי “האיש הירא ורך הלבב” אני אני הוא כי בן ע”ב שמות אני. אַ. לאָנדוי קבל רשות להוציא את היעוור. בבליותיקה בכל חדש וחדש, י“ב פעמים בשנה, מסבת שם “וואָסחאָד”, והנה הוא קורא אותי להשתתף עמו ברידאַקציאָן וחפץ לשלם בכסף מלא. לבי נוטה להשמע לו אבל טרם אדע את אשר יֵעשה בי כי בסוף החדש הזה שוב ישיב הלם ה' ג”ב ואני עוד אסיר תקוה ומצפה להבטחתו. סוף סוף שמח אנכי על הזכות הזאת אשר קנה ה' לנדוי, כי עתה יהיה כר נרחב לחכמת ישראל לעלות בארצנו ובלשוננו אם ישכיל המו"ל לרכוש לו כורמים ויוגבים מהירים במלאכתו.

מיכן גארדאָן קם מן המתים ויכתוב לי מכתב. בשנה העברה בשובי לפ“ב הודעתי לו במכתב כי שב ה' את שבותי והוא לא ענני במשך י”ב חדשים, משפט רשעים בגיהנם, ועתה התעורר וישם פניו אלי במכתב יען כי נכון הוא להדפיס איזה מאמר ומבקש אותי שאשים עיני עליו. כן דרך כל האדם – וגם מיכל איננו יוצא מכללם – שאינם מקרבין לאדם אלא בשעת הנאתם.

שלום לך אחי ולשתי בנתיך הנמצאות והנני מברכך בחתנך אָסטראָגאָרסקי אשר מעט היתה דעתי אותו לפני זה ועתה תהיתי על קנקנו ומצאתי כי הוא איש כלו אומר כבוד.

יחזק ה' בריאותו ויראיך ימיו לשמחתך ולשמחת ידידך וידיד כל בני ביתך.

יל"ג.


 

אגרת מאה ושמונים וארבע

23 אקטיאבר 80, [ר“ח כסלו תרמ”א] ספ"ב.

[להנ"ל]

ידידי היקר!

יחלתי ימים על שבוע מכתוב אליך ומענות לך על מכתבך האחרון יען כי בושתי להרים פני אליך לפני היות בפי דבר ברור על אֹדות ש.. השואה כחתף תבוא והישועה כמלך המשיח. לפי שעה יש [ב]עבורו מאה רו“כ ועוד ואנכי דורש ומשתדל שיגיע הסך עד לשלש מאות. הדבר מתנהל לאטו לפי שהעוסקים בו אינם יודעים מחסור ואינם אצים במלאכתם ועוד שכמה מבעלי הכיס אינם בביתם. בשבוע הבא יבוא גם ג”ב גם פ. הלום. אבל גם אם יאסף לידי הסך המתכן אין נפשי לשלחו אליו פן יאכלנו והיה כלא היה, אם לא כי ימצא לו איזה עסק ותשומת יד לשום את הכסף בו ולאכול מפירותיו. ואחכה לעצתך בדבר הזה. ולדעתי לא תגלה לו לפי שעה את הסך הנמצא לבלי ישמן ויבעט; רק דבר על לבו דברים נחומים להרגיעהו ואמור לו כי אינני מסיח את דעתי ממנו אפילו שעה אחת אבל הדבר נמשך לפי שהוא נעשה ע“י אחרים ולא על ידי. בימים האלה שב המיניסטר והיום או מחר אנכי עורך מכתב בקשה בשם ילדיו העזובים אשר בזה ונתננה ע”י האיש אשר הבטיח להשתדל [ב]עבורו ונראה מה יהי חלומנו. אם עוד יחסר לו מעט כסף להחיות את נפשו הלוֶנו ואל יגוע ברעב ואמר לו כי יחוס על המאַרקען שלו ולא יגבב עלי מכתביו עד עת קץ.

כל האדם כוזב. האיש פֿ. כזב לי ע“ד מה”ע להאַרטינגער ובגלל זה הוגעתיך לריק; וזה האיש ס. כזב לך, כי לא ראיתי פניו ולא דברתי עמו אף בחלום וכל מה שאמר לך – להד"ם. ואני עוד נפלאתי כשמעי כי ישב ס. בזה שבועות אחדים ולא בא לראותנו.

שירו של ידידנו הד“ר עהרליך, אשר אנכי מברך בשלום (את ה' עהרליך ולא את שירו) מונח בקופסא עמדי ואין מקום אתי להדפיסו ואם תשוב ותדרוש אשיבנו לו; כי בא לפני האיש הידוע יחס מזח (אל תחליפנו בזַכַר מזה) האומר להדפיס ספר מאוסף משל אחרים ויעצתיו לבקש רשות מאת הד”ר עהרליך לתת את שירו על ידו לשומו בילקוטו.

את ראשית מאמרך כבר ראית נדפס; וכמדומה לי שבנו' האחרון לא בא ההמשך ממנו (הנו' איננו תחת ידי) ושכחתי לשאול את סבת הדבר; ובודאי יבוא בנו' הבא.

ממיכל גאָרדאָן קבלתי היום מאמרו “תפארת בנים” אשר הוא אומר להדפיס בזה בחו' מיוחדת ובפירוש והוא אומר שמדפיס הוא את הספר שלא לשם שמים כי אם למען היות לו פתחון פה לשקוד על פתחי נדיבים; כפי הנראה מטה ידו, ואנוס הוא לקיים: פשוט נבלתא ושקול אגרא. אבל חבורו זה לא יעשיר את ספרת ישראל ומי יתן ויעשיר את מחברו.

עברה האשמורה הראשונה ותרדמה נופלת עלי על כן סלח נא כי אקצר; ובקש בעדי סליחה גם מאת מיננה בתך האהובה כי לא אוכל לענות לה היום על דבריה האחרונים.

היום נסע מזה חתנך ואני לא ראיתיו לפני צאתו.

ידידך האחוז בחבלי שנה יל"ג.


 

אגרת מאה ושמונים וחמש

[להנ"ל]

ידידי היקר!

שולח אנכי בזה לש. מאה וחמשים רו"כ לעת עתה, עוד יגיע לי איזה סך [ב]עבורו אבל לא אדע בבירור כמה. ואתה לי שקול דעתך תתן לו את הנחוץ לו; לפי שעד כה לא באה עוד תשובת המיניסטר על בקשת ילדיו להשיב להם את אביהם (אשר כתבתי) ואולי (אל אפתח פי לשטן) ישיב המיניסטר את פניהם ריקם הלא אז יהיה הכסף הזה והבא אחריו נחוץ לו לצאת מריגא או לפתוח לו איזה מקור למחיתו. ואולם אם יפצר בך להשיב לו את כל הכסף עשה כטוב בעיניו, כי סוף סוף הכסף שלו הוא ואין אנחנו רשאין לבוא בטרוניא עליו.

כפי הנראה באה עת הפקידה גם לי, כי פקדני ג“ב בשבוע הזה וימלא את ידי לעבוד עבודה בביתו. האמנם לא נחה דעתי בעבודה אשר הוא מוסר לי: ללמד את בנו לה"ק, יען כי אין לבי פונה עוד אל מלאכת הפדגוגיק, בכל זאת אקבל את המשרה הזאת על שכמי כי סוף סוף היא הנותנת לי מהלכים בביתו ושמה אותי מרואי פניו ועי”ז יקל לי למצוא אצלו גם עבודה אחרת כנפשי אם המצא תמצא. לא אדע פרטי הדבר כמה אורה ובעד כמה אורה, כי בקשני לחכות עוד ימים אחדים עד גשתי אל המלאכה; אבל בלי ספק תהיה המלאכה בלתי מרובה והשכר מספיק למלאת החסר לי עתה לצרכי לפי שעה. כשיודעו לי פרטי הדבר לא אמנע מהודיעם גם לך.

בשבוע העבר כתבתי לבתך מיננה ושלחתי לה ספרים שנים. בלי ספק קבלה אותם. הגדתי לה כי לנדוי קורא אותי להיות בעורכי הזורנאַל אשר אשר הוא מוציא, וגם תוצאות הדבר הזה לא נודעו לי אל נכון. כפי הנראה אדרש לו.

ברגע הזה יצאו בנינו מעם פני, כי מוש"ק עתה והוא הערב הקבוע להם לבוא אלי.

כנראה אוסיף לעשות מלאכתי עם צ“ב גם מראשית השנה החדשה, כי אחרי אשר נסיתי במלאכה זאת לא תכבד העבודה עלי, והיא מביאה בערך מאה רו”כ לחדש. כמדומה לי שעוד לא בא סוף מאמרך במליץ ולא אדע מדוע נתעכב וגם אם יבוא בנו' הבא. בנו' הבא יבוא סוף מאמרי “המעורב בדעת”. לא אדע אם יישר הספור הזה בעיניך כי לדעתי אינו מתוקן מכל צדדיו כראוי. יש בו פרקים טובים אבל בשלמותו איננו מתוקן כל צרכו, לפי שצריך היה להרחיב הדבורים והציורים ולזה צר המקום בפֿעליעטאָן.

ואתה שלום וכל אשר לך שלום וברכה עד העולם

ידידך יל"ג.

8 נאוועמבר 1880, [י“ז כסלו תרמ”א] ספ"ב.


 

אגרת מאה ושמונים ושש

יועש“ק (זאת) [ו'] חנוכה תרמ”א, ספ"ב.

אדם ביקר ה' י"י ווייעסבערג!

דבריך הטובים והנכוחים באוני אמש. לא אכחד כי ערבה עלי לשמוע כי מאמרי אשר כתבתי בימים האחרונים בהסתר פנים ימצאו חן בעיני קוראיהם וכי מצאו חן בעיני איש כמוך אשר מבין שורות מכתבך אנכי רואה כי איש חכם ונבון אתה וטוב טעם בחכך. מאמין אנכי באמונה שלמה כי דבריך המה דברים היוצאים מן הלב כי למה לך להחליק אלי ולעשות חנף ודבר אין לך אלי ולא תבקש ממני מאומה וגם באת ואתה לא קרוא?! ערבה עלי עדותך הטהורה – כי מה תקות סופר עברי אם לא כי ייטבו דבריו בעיני אחיו אשר לבם כלבו? זה חלקו בחיים, כי אין אחר, וזאת כל תקותו לאחר מותו, כי ידעתי כי בעד מאמרים כמאמרי לא יתנו לי אף לא קשקשת אחת מלויתן ולא קורטוב אחד מיין המשומר בענביו. וכבר אמרתי כל זאת במאמרי על אֹדות האד“ם ז”ל בבבליותיקא העברית ללנדוי חלק שמיני.

מן הספור “המעורב בדעת” יהיו לי עקזעמפלאַרן אחדים נדפסים בפ"ע וכשיבואו לידי אשלח אחד מהם לך; אבל למכירה אינם אתי וגם אין בהם כדי ספר הנתן להמכר.

את סוף שירי “שני יוסף בן שמעון” לא שלחתי עוד להשחר.

והנני אומר שלום לך ולאשר אתך. ידידך המוקירך מבלי הכירך.

יל"ג.


 

אגרת מאה ושמונים ושבע

[לה' מ.גאָרדאָן]

ידידי היקר!

מכתבך הגיע לידי בזמנו. את ספרך כבר חפצו לסדר בדפוס זה כשבועים ימים אבל אני המוליד עצרתי. זה הדבר: בדפוסו של ה' צ“ב אין אותיות מנוקדות ואם יצטרך לפעמים לנקד איזה מה או איזה אות שמים הם מסמרות הנקודות בפני עצמן ועל כן ישימו ריוח בין הדבקים ועי”ז יצא הנדפס לא תואר ולא הדר, כאשר תוכל לראות אם תעיין ב“המליץ” בכל מקום אשר תמצא נקודות. ובגלל זה משכתי את ידי מהם ואמרתי להשיב לך את הכ"י אבל הם פצרו בי לעכבו תחת ידי בהבטיחם להביא להם אותיות מנקודות במשך שבועים ימים. וזה הדבר אשר נתעכבה ההדפסה ואשר נתעכבה תשובתי אליך. גם עוד היום לא אדע אם כבר הביאו להם את האותיות החדשות, ועל כן ידוע תדע מראש כי אם לא ימלאו את החסרון הזה לא אתן את ספרך להדפיס על ידם. ואיעצך אז לשלחו לווילנא, כי שם תמצא את כל חפצך וגם איש אמונם ומבין יודע תמצא אשר ישגיח על ספרך בשבע עינים ויוציאהו מתוקן מתחת ידו, ולא יהיה לך צורך לנסוע לווילנא בשביל זה. הודיעני אם תסכים לזה והיה בעת מצוא ולקחתי אני מזה דברים עם איש מכרי בווילנא.

תודה לך על דאגתך לטובתי בדבר ר.. בשמעך כי באמת קנה לו האיש אחוזה הודיעני, אבל חקור ודרוש אם לא יקנה אותה על שם אשתו או על שם אחר כדרך כל המבריחים.

על שאלתך בדבר מקור פרנסתי אודיעך כי עד כה באמת חייתי על עטי, ואת אשר היה חסר לי מלא מעט הכסף אשר צברתי לי בימים הטובים וחשכתי לעת צר. מר“ח טבת העבר מלא הבאַראָן ג”ב את ידי להורות לבנו, ואם כי קשה היה עלי כפטורא בפי ושט לשוב למלאכה הזאת אשר נקעה נפשי ממנה, בכל זאת לא השיבותי פניו כי העבודה הזאת לי לפי שעה עד אשר ימצא לי אחרת טוב ונאה הימנה. מראש השנה 1881 הבאה קרוא אנכי לעבוד עבודה עוד ברידקציון אחת במ“ע רוסי, וגם שם אמצא מן 75 עד 100 רו”כ לחדש. במה יתן לי ה' ג"ב לא ידעתי; הוא שאל אותי מה חפצי ואנכי הנחתי לו לנקוב את שכרי, וכשיעבור החדש אז בלי ספק אדע את אשר יתן לי. כל הדברים האלה ביחד יתנו לי די פרנסתי, אבל העוקץ אשר בהם הוא כי אינם שרירין וקימים ואין לסמוך עליהם, כי היום הנה הנם ומחר – אינם. אבל מצד אחד המלאכה הזאת נעימה עלי, יען כי לא תטרידני מאֹד ולא תפזר את אפרי על שבעה ימים כאשר היה בעת אשר הייתי עוסק בצרכי הצבור. יושב אנכי בביתי, עובד עבוה בשעה שדעתי צלולה, ונח בשעה שאנכי מרגיש הצורך לנוח. וזה תועלת גדולה לבריאותי אשר נהרסה ועד היום לא תוכל לקום.

עוד מקרה אחד טוב קרה לי בימים האלה והוא יפיג צערי ודאגתי לימים הביאם. אֵרשתי את בתי נחמה, היחידה הנשארה בביתי, לאיש צעיר לימים רופא חולים (הגומרחק למודיו בשנה הזאת). הדבר הזה עוד לא נודע ברבים ועל כן כבודו הסתר הדבר. כאשר אוציא אותה מביתי אז אשאר אני ואשתי לבדנו ואז אשחק לפחד ולא אחת ואלעג לרעש כידון.

הנני מחבקך ומנשקך באהבה רבה.

ידידך יל"ג.

3 דעקאבר 1880, [י“ג טבת תרמ”א] ספ"ב.


 

אגרת מאה ושמונים ושמונה

[7 יאנוואר 1881, י“ט שבט תרמ”א] ספ"כ

[להנ"ל]

ידידי היקר!

אתמול קבלתי מכתבך מיום א' ינוואַר אשר בו אנכי רואה אותך חרד על מכתבך מיום י“ב העבר יען כי לא הגיעתך עד כה תשובתי עליו והנך חושד ברצי הפאָסט הכשרים וברעפעשע תבהלני. תמה אני עליך ידידי כי עד היום לא בחנת וידעת את דרכי בחליפת מכתבים: אין מהיר כמוני לענות לקוראי אם הדבר נחוץ מפני כבוד או מפני הצורך - ואם יש בפי דבר לענות: ואין עצל כמוני לכתוב מכתבים רקים שאין בהם ממש. הלא מכתבך מן הי”ב העבר היה תשובה על מכתבי שקדם לו, ובו הורית לי הדרך בה אלך, ופקודתך תשמור רוחי ואחכה בכל יום לביאת האותיות לבית דפוסו של צעדעאבוים, ועתה הכתוב אכתוב אליך יום יום ידיעות בוקות ומבולקות לאמר? האותיות לא באו עדיין. עוד באותו שלשם שאלתי בביה“ד ע”ד האותיות ואין, ואני אמרתי אך תבאנה האותיות ואצוה לסדר ואשלח לך העלה הראשון והיתה זאת תשובתי על מכתבך: ועכשיו אך שוא להרבות מכתבי וכל חדש אין בם. לא ידעתי מדוע בוששו אותיותיו לבוא: צ“ב הגיד לי כי פעמים כתב לווילנא אל המחוקק, ואני הזהרתיו לבלי ישלח את נפשי ונפשך על שקר, כי הפרי אשר ימצא ממך איננו גדול כ”כ עד שיהיה ראוי להתהפך בשבילי התחבורות עקלקלות כדרך התגרן למען תפוש את הקונים בלבם. אבל מכיון שנתארך הדבר עד כה אנכי חושדו שאולי כזב לי פעם אחת ולא כתב, או אולי כתב ומחוקקי האותיות בווילנא נרפים במלאכתם או אולי נושים הם בו ולא יאמינו לשלוח לו בלי כסף ובלי מחיר - מי יכניס ראשו בין הרים אלה לדעת את סודם? סוף דבר לא אוכל להציל דבר אמת מפיו, אם באמת תבאנה האותיות בקרוב או לא תבאנה לעולם. ומאשר אָץ עליך הזמן ואתה דוחק את השער עשה זאת אפוא: בבוא אליך המכתב הזה הודיעני תיכף אם אקרב להדפיס בלי אותיות מנוקדות או אם אשיב לך הכ"י: וכמצותך אעשה ואראה מכתבך לצעדערבוים

כי תראה את ה' ווייסבערג ברכהו בשמי לשלום ואמור לו כי מכתבו הנדפס בנו' א' מן המליץ מצא חן בעיני מאד, שפתיי ברור מללו ומי יתן ורבו סופרים כמהו בישראל

והנני ידידך ואוהבך באמת ובתמים, בכל זמן ועידן

י.ל. גארדאן


 

אגרת מאה ושמונים ותשע

[31 דעקבאר 1880 י“ב שבט, תרמ”א]

[להזק"ו]

ידידי ארך אפים ורב חסד!

באֹרך אַפים מצפה אתה לתשוּבתי והיא בוששת לבוא כי הימים האחרונים לא הספיקו בידי לעשות תשובה ואתה כרחום סלח לי על חטא שחטאתי לפניך בטפשות פה. הספרים אשר שלחת לה' ז“ק נתקבלו. והנה לא ידעתי מי שגג בדבר כי נשלח שנית ספר אחד אשר כבר שלחת להנ”ל בשנה העברה ולא קבלו עתה ונשאר תחת ידי כדי לצור אותו ע“פ צלוחית כי אין לי צורך בו. העתקת ה' קליגער השיבותי לך כי לא ידעתי מה אעשה בה. האני אלך לנוע על הרידקציונען להדפיס העתקת מאמרי אני? רק הנאה מועטת הביאה לי ההעתקה כי קראה מקס בננו וידע את הנאמר בהארוריגינאַל, אבל ההעתקה –ביני ובינך תהיה – לא ישרה בעיניו. מאמרך השלישי ע”ד הבורחים מעבודת הצבא שלחתי לביה“ד. אם יבוא בנו' הבא מחר או יאחר לבוא, לא אדע. שכחתי לשאול את פיהם. ספק ספיקע היא בידי אם ישלם לך צ”ב בעד מאמריך. הנה הוא משתמט לקחת גם מידי ספורים – הלא ראית כי בכל חדש דעקַבאַר לא בא ממני פֿוליטון, זולת מחר תבוא צלוחית – וגם ליאַנוואַר איננו דורש יען כי נמצא תחת ידו מה ששלחו לו בחנם. בכל זאת ככלותך לכתוב את ספורך שלחהו אלי בעגלא ובזמן קריב ואשימה עיני עליו; ואם תסכים על ידי נעשה עם צ“ב בערמה. כאשר יבוא לדרוש אלי דבר לעלהו הנדף ונתתי לו את ספורך ולא אגיד לו כי אתה הוא הכותב, כי אם אני, ואחרי קבלי מאתו מחירו וגליתי את אזנו למען יבוש מעצתו ומצרות עינו. מובן מאליו שעל הספור יהיה חתום איזה שם בדוי. בנו' הראשון לשנה הבאה יבוא מאמר ראשי ממני “והחכמה מאין תמצא”. בצלוחיתי הבאה מחר ידי בעורף היזואיטים אשר בקרבנו. לפי ששמעתי מדברי ידידנו רז”ל לא ישר ספורי “המעורב בדעת” בעיניכם. ואע“פ שמצד אחד שמעתי ההפך, כי איש אחד מקיוב אשר לא ידעתיו ולא כתב אלי מעודי נתעורר לכתוב אלי ולברכני על כי באמת הספור כמו שנדפס הוא קיצור ספור ארוך אשר עוד לא כליתיו וקצרתיו והכינותיו בחפזון לעטר בו את שולי המליץ. ובכלל אם בכל פעם ופעם תבקשו שיהיו המאמרים אשר יבואו ממני במליץ מן המובחרים – אל תבקשו; כי אינו דומה דבר הנעשה להמכר באטליז מדבר שנעשה להתגאות בו. מקוצר הזמן ולפעמים גם מקוצר רוח אי אפשר לסלסל בו ולהקציעו כל צרכו ויוכל היות שיצא גם בלי מתוקן. ומי יודע אם לא תקלקל הכתיבה הזאת שהיא כמעט מלאכה ולא חכמה את עטי ואת הדרך אשר הלכתי בה עד כה. בחדש הזה קלקלתי הרבה ניר ודיו. כשלשה עלים נדפסים יבואו ממני בכרך הראשון של וואָסחאָד. על המאמר האחד חתום שמי המפורש ועל השני שם בדוי; ואם לא תכירני אגלה לך הסוד לכשתחפוץ. שמעתי כי ערכת מאמר למ”ע של פומפיאַנסקי, ומאֹד תכסוף נפשי לראותו – את המאמר לא את מה"ע – ואני טרם אדע אם יגיע ולמי יגיע הלם, על כן טוב תעשה אם תשלח לנו את שלך ונקראהו יחדו.

מברך אני אותך ואת שארית ביתך בשנה המתחדשת. יתן אלהים ותביא לנו שמחה ונחת בכנפיה. הסכן הסכננו לבלות את הנשף הזה, ליל התחדש השנה, בסוד בני משפחתנו יחדו בקהל עליזים בכלוּב הסוחרים אשר בזה. הרבה מאות נפש אדם אנשים ונשים יועדו בערב הזה בחדרים המרוחים אשר שם חוגגים ושמחים ואוכלים ארוחת הערב יחד ויין שאַמפאַניער ישפך כמים לקבלה השנה; ומי אשר לא ראה שמחת בית השואבה הזאת, לא ראה שמחה מימיו. חפצנו גם היום ללכת שמה אבל מן השמים עכבונו ועל כן נלך ונשב היום בבית בנינו. לנכדנו הקטן קניתי מנחה שני ספרים מפוארים מלאים ציורים משוחים בששר; האחד מהם מסרתי לו ושמח עליו שמחה גדולה ואת השני החביא אביו עד אשר יגדל, כי ספר יקר הוא וירא הוא פן יקרענו. ואספר לך מעט מתכונתו ומהלך נפשו. על הספר אשר מסרתי לו מצויר על פתח השער כלב ועליו רוכב נער קטן ואומנתו תחזיק בו לבלי יפול. מדהרות האביר הזה נפלה מצנפתו מעל ראש הרוכב עליו ארצה והוא לא ידע, גם פוזמקאותיו נטשו וירדו על קרסוליו והוא לא ידע, גם שערותיו על ראשו פרועות והוא לא ישים אל לב. את כל זה בארתי באר היטב ליעקב זה הקטן ויבין את הכל פעם אחת בכל פרטיו ודקדוקיו, וילך לספר לכל אחד ואחד את משפט הציור ופרטיו. אחרי רגעים אחדים כאשר שבו לשאול אותו את פרטי הציור – וכפי הנראה כבר היה לו לזרא לשנות הדבר כמה פעמים – עלה על לבו להתהולל מעט ובמקום אשר יאמר “Этo coбaka” ענה ואמר: " Этo тaбakЪ" אז אמרתי לו בשחוק: "Ecли Этo тaбakЪ, тo ты дypakЪ חיש מהרה לקחו אזניו את צלצל החרוז וירקד כעגל ויחזור על כל היושבים לשנן להם את דברי בחלוף הנוסח למדבר בעדו, לאמר cди Этo тaбakЪЭ וכו' וכו' וכו' тo я дypakЪ! Xa, xa, xa! ויהי לנו לנחת רוח.

ידעתי כי תבין גם אתה מזה את שכלו ומעלות רוחו ויהיה לנחת גם לך אע"פ שאינו דומה שמיעה לראיה.

ועתה היה שלום; ברך את שתי בנותיך האהובות והיה ברוך גם אתה מפי,

ידידך אשר בנפשך יל"ג.

P. S. ש. לא עצר כח וישב ויכתוב אלי; הוא דורש שאאיץ לשלוח לו את הידיעה האָפֿפֿיציעלית, ואני זה כשבועים אשר כמעט לא יצאתי מביתי ולא יכלתי לראות פני איש. תשובת המיניסטריום היתה צריכה לבוא ע"ש בתו – כי האדריסא שלה היתה רשומה על מכתב הבקשה, ואשמים בזה ילדיו הטפשים (כתיב ולא קרי) שאינם משתדלים בזה. אם עוד לא קבל הידיעה הנחוצה, הגידה נא לו שיכתוב לבתו שתלך ללשכת הסופרים אשר להמיניסטר לדרוש הדבר ולדפוק בם. ואם תספיק לי השעה בין כך וכך אשאל גם אני על מעמד הדבר. אם תתמהמה התשובה אין זה פליאה כי משרכת היא מן המיניסטר אל הגראַדאָנאַצאַליק ומשם אל הפריסטאַוו, ובכל מקום ומקום תוכל להשאר ימים ושבועות אם אין מזכיר ומעורר.

ביום הראשון הזה לא קבל מקס ממך מכתב כפעם בפעם, והוא חושב שאבד מכתבך בדרך.


 

אגרת מאה ותשעים

[להנ"ל]

ידידי מחמד עיני ומשא נפשי, תומך גורלי ומרים ראשי

חולק עמדי חלקי וכוסי, בימי עניי ובימי משושי!


ברגע הזה הביאו לי את מכתבך אלי ממעי מכתבך אל מקס בננו ומאשר רואה אנכי כי הוגד לך את המחלה אשר עברה לפתע פתאֹם על נפש מיננה בתנו הנני ממהר להרגיעך ולהודיעך כי בחמלת ה' עלינו נגדעה קרן המחלה וזרועה נשברה וזה היום הרביעי אשר לא שבה הקדחת. על מחלת מיננה רמזתי לך במכתבי האחרון באמרי כי היה את לבנו ללכת לנשף חשק ומן השמים עכבונו. עוד במו“ש היו בנינו אצלנו שמחים ועלזי לב כפעם בפעם וממחרת היום ההוא הודיעו לי כי מיננה דואבת, ולמחרתו – כי מוטלת היא על ערשה וחליה כבד, ובבואי שמה ביום הרביעי ערב ר”ה ומקס פתח לי הדלת וארא והנה פניו זועפים, ואשאלהו ויענני: " ckвepнo" ותהי עלי חתת אלהים! אבל חסדי ה' לא תמו ולא כלו רחמיו. באצבעו ילקנו ובידו הגדולה יושיענו; אקוה כי גם עתה לא יעזבנו ולא יטשנו, ונשר יעיר קני ועל גוזלי (אשר הם גם גוזליך) ירחף. ואם כי לפי שעה אחרי עבור פֹחדתי ויראתי למיננה עוד דאגה אחרת תשחני (אר על אֹדותיה אדבר לך בפעם האחרת) סמוך לבי לא יירא כי האלהים הרועה אותי מעודי ועד עתה לא יסתר פניו ממני ובעצתו ינחני בדרך אמת.

ואעזבה כרגע את ילדי בשרנו ואשיחה בילדי רוחינו. את מחברתו של רבךָ ואת מאמרך אשר בה קראתי עוד בטרם בוא ספרך למקס. דבריך נאמרים בשובה ונחת והערותיך צודקות. ועוד שגיאות גדולות מאשר הזכרת נמצאו בספרו של אותו האיש אשר בא ונטל לו שם של מחבר; והנה גם אני כתבתי משפט על ספרו ומאשר מצאתי לנכון להגיד גם מקצת שבחו לא נתרצה צ“ב להדפיס מאמרי ואני לא חפצתי לשנות ובכן נשמט המשפט הזה מן הבינה בספרים אשר באה בסוף השנה שעברה. מחברתו של פופיאַנסקי הביאה לי יותר מאשר קויתי. כבכירה בראשיתה טובה היא. במאמרו על היהודים בערי מושבותיכם נמצאים דברים אחדים הראוים להשמר לדור אחרון, ואף כי לא העמיק לחקור בספרי הדתים ופקודי המלכות אשר היה מוצא בהם פקודים הרבה הנוגעים לקורות היהודים בליפֿלאַנד – ומעט מהם תמצא גם במאמרי על בוא היהודים לפ”ב אשר נוגע אני בהם באצבע קטנה בדרך הלוכי – בכל זאת יכבד המאמר ההוא את מקומו בספר צנום ודק כזה. הספור הנעתק מל“א כתוב בשפת רוסיה טובה וברורה; הגידה לי אם ידעת מי הוא רייף המעתיק. בקורתך תשים הדרה על פעלו יען כי בין מאמרי החכמה ופירושי המקראות הבאים שם היא האחת שיש בה ממש ונאמרת במועצות ודעת. ומי יתן שלא תבייש זקנות המ”ע הזה את בחרותו.

לא ידעתי אם תעלה בידי לשלוח לך את הוואָסחאָד תיכף אחרי צאתו (הנה הוא יוצא בחצי החדש יאַנואַר) יען כי לא יהיה לי כפי הנראה רק עקז. אחד. מקס הוציא כסף הרבה על כתבי עתים ויותר נחוצים לו ועל כן לא חתם על הוואָסחאָד; ואת האחד אשר יהי לי בלי ספק יקרא גם הוא ויתר בני והוא גם יהיה לי לעינים בערכי מאמרי לחוברת השנית ולא אוכל שלחו מאתי. אבל את מאמרי אשר יבואו בו אשלח לך בלי ספק, כי יהיו לי מהם העתקות אחדות. ועוד היום אנכי שולח לך ע“י קרייצבאַנד באָגען אחד ממאמרי על ספרי ישראל, אע”פ שהמאמר עוד לא נשלם; למען תוכל לקרוא בו מעט מעט ולא תרבה עליך הקריאה פעם אחת. – הגידה נא לי האם שלם ישלם פופיאַנסקי לסופריו בעד עמלם ואם שִלם גם לך?

התקבל את המליץ מראשית השנה החדשה? אנכי בצדיה לא הזכרתים למען אראה אם יעשו זאת מעצמם. מאמרך עוד לא בא עד כה ובלי ספק יבוא בקרוב. בלי ספק הבינות כי המאמר הראשי בנו' הראשון “והחכמה מאין תמצא” ממני הוא. הֲמצא הפֿוליטון של קאַמינער חן בעיניך? בעיני טוב הוא מאד, אפס כי הוא מרבה לכרכר בכרכוריו ומפריז על המדה והוא שוכח דברי החכם כי גם אכל דבש הרבות לא טוב. עתה ירוח לצ"ב כי יבואו פֿוליאָטוניסטים חדשים אשר אנכי פניתי הדרך לפניהם.

שלום לך ולאשר לך חזק וחזק וה' יזכנו להשמיע איש לאחיו בשורות טובות וישמחנו תחת אשר עִנָנו עד כה.

ידידך בנפשך יל"ג.

8 יאנואר [ב' שבט תרמ"א].



 

אגרת מאה ותשעים ואחת

[להנ"ל]

ידיד נפשי אשר אזכרך לרגעים, נאמן ואהוב וחביב ונחמד

ונעים, בימים טובים ובימים רעים!

עברתי על פני קונטרסך אשר למשפטי עליו תיחל. מפאת פניהם ערבו עלי דבריך בכללם ככל היוצא מדלתי פיך, כי הנה ברכת ה' בעטך, וכאשר תשים לשונך שפתותיך נוטפות מור – מור עובר אשר טעם שפת ציון עמד בו וריח הלבנון בו לא גמר. גם ספורך זה הולך במישרים כיין הטוב ורוח צח שפתנו שפוכה על פניו. על תוכנו ועל פרטיו לא אשא עוד משפטי כי למה תאמר עלי כי הנני מן המשפחה, אשר אין מראים לה חצי מלאכה. רואה אנכי כי ספורך כתוב בכונה מיוחדת (טענדענציאֶן) לשום לעיני קוראיך את יחס ארבע המשפחות אשה אל אחותה היושבות במדינתך ולבכר, כאיש חכם אשר עיניו בראשו, את המשפחה שהשעה משחקת לה על פני רעותיה. ראה דבר זה חדש הוא בכתב ישראל כי עד כה לא ידובר בו בכתבי העתים העבריים… לפנים ידענו רק שתי רשויות בנפות קור־וליפֿלאַנד: האשכנזים יושבי הארץ מדורות קדומים והרוסים אשר בעלוּם זה כמאה שנה… עתה רואים אנחנו ארבע דעות במיטוי ובריגא.. והנה הדעה הזאת וכל תולדותיה המסתעפות ממנה חדשה היא בקרבנו, בין סופרינו וקוראינו, ואתה הוא לפי ידיעתי הראשון הנושא את דבריו עליה ובפרט ביחוסה ליושבי ארצנו, והנה אנחנו מצפים לראות מה תדבר בנו ואנה פניך מועדות, כי מראשית דבריך אשר לפני לא אוכל עוד לדעת את סוף מחשבתך. אני טרם אדע מדוע החשית מדבר בהשפט הרוסי עם הבלתי רוסי ומשכת עליך חוט של חשד בעיני החסיד; טרם אדע מי הוא הרוסי הישן עתה ומה תכונתו ומעלליו ואם ציר אמן אתה וכונת יפה את תוארו; טרם אדע מי האשה הצועקת כי גנבים באו לה ואם אמת בפיה או מתאנה היא ולאיזה תכלית. על כן אני אומר לך כי לעת כזאת אוכל לשפוט רק על החמר והלבנים אבל לא על תכונת הבנין.

בחמר ובלבנים יש לי להעיר על דברים קלים וקלושים אחדים. לא ישר בעיני על אשר תשפיק בילדי נכרים כמו וָכְּסַל, פלמיקה וכדומה. הקצור קצרה ידך מברוא לך למושגים האלה ניב שפתים ושמות חדשים ממקור שפת ישראל כיד רוחה הטובה עליך ויברכוך טובים על זה? במקום המלה פלמיקה אולי יישר בעיניך לברוא שם חדש “פולמוס של סופרים” כי השם “פולימיקה” לוקחה מן השם poleimus היוני שהוראתו מלחמה והוא הוא “פולמוס” של אספסינוס שבתלמוד. לזשענדאַרמען תוכל לקרוא “אנשי מגן” או “שוטרים חלוצים” או כדומה לזה; ולמה לך להשתמש בשם המוזר “שידים” אחרי אשר השם “יהודים” נמצא מאד, וממנו הוא לוקח. נסה נא בכחך לתקן כל אלה כי עשה תעשה וגם יכול תוכל.

ועתה הגידה לי מה חפצך לעשות במאמרך זה. צ“ב קבל יקבלנו בידיו וברגליו אבל בצע כסף לא יתן לך ובעלהו הנדף יבוא המאמר חוליות חוליות כעצמות הנפזרות לפי שאול. על כן לדעתי אין טוב לך בלתי אם לתתו אל בעל השחר, כי ממנו תוכל לקבל מספר חוברות ממאמרך זה והיה לך ברכה. בקרוב יהיה סמאָלענסקי בזה ואם תמלא את ידי ואם אראהו אקח עמו דברים בדבר הזה. ש. אמר לי בפה לא מלא בשמכם כי הספרים אשר שלחתי לכם לא נתקבלו; ולא ידעתי לאיזה ספרים הוא מכון. לא שלחתי אליכם בלתי אם שני ספרים למיננה בתך: ספריו של לעוואַנדא lOчepkиb llpolllлaŁo וספריו של בערנשטיין MeндeлЪ ŁиббopЪ и фeйreлe MaггидЪ; אותם שלחתי ע”י הפאָסט בשתי וערב זה כשני חדשים, וכמדומה לי שבאחד ממכתביך הודעתני כי נתקבלו, וספרים אחרים לא שלחתי. על כן הואילה ובאר לי את החידה הזאת; ואם באמת אבדו הספרים ההמה, חבל על דאבדן כי לא אוכל לחפשם ולחקור אחריהם.

כפי שאמר לי ה' לנדוי בריגא נמצאו שלשה עקז. וואָחסאָד והאחד מהם בביתו של ה' שליט הקרוב אליך, ובלי ספק תקחוהו משם, ועל כן אינני שולחו לכם.

אחדים משירי נעתקו לל' רוסיה ויבואו בקרוב בדפוס. את האחד מהם אנכי מעתיק ושולח בזה למנחת זכרון למיננה בתך למען תשוררהו בלילה אל נוגה הירח ותזכור על ידו את המשורר. הנה הוא (השיר ולא המשורר) כתב במשקל שירו של לערמאָנטאָף cllи мдaдeнeщЪ ובנגינתו ינוגן.

כל ימי החרף קבענו לנו מוצאי שבת לכנופיא בביתנו כאשר ידעת, ומיום שנפלה מיננה בתנו למשכב סוגר ביתנו ושבתו שבתותינו; וביום השבת העבר שבנו לקבל את מיודעינו ומכירינו וגם מקס בא בתוך הבאים. וזה לך האות כי מיננה קמה ושבה לאיתנה אף אם עודנה לא תעזוב את קירות ביתה. אתמול נקראנו כלנו לאכול אתם לחם בצהרים וגם יעקב הקטן ישב אתנו אל השלחן בפעם הראשונה וכשמזגו לו המרק במשרת וצוו עליו לחכות עד אשר יצטנן אמר: “He xвaтaeтЪ тepllѣнья”

הבַרָן (ככתבך, לא הבלתי כי אם השירי) מלא את ידי להורות לבנו השני בן שמונה עשרה שנה אבל לא נקב משכורתי, וזה כשלשה חדשים אשר אנכי מורה אותו שלש פעמים בשבוע והוא מלין פעולתי אתו ואין קול ואין כסף ולא ידעתי מה תהיה משכורתי וגם אם יש לי תקוה אחרת ממנו זולת זה, כי בכל הזמן הזה לא ראיתיו אף לא אשתדל לראותו ולדבר בו עד עת מצוא. לפי שעה תתקן לי עבודת הסופרים די ספוקי ושמח אנכי בחלקי, ואם יפסק הצנור הזה אז אבקש לי עבודה אחרת. בין כה וכה טוב לי כי עומד אנכי ברשות עצמי ואינני תולה בדעת אחרים.

היה טוב ושמח שָׁלֵם וצולח כנפשך שבעך וכנפש רעך אשר כנפשך.

יל"ג.

ג' פעברואר 1881 ט“ז אד”ר, [תרמ"א].


 

אגרת מאה ותשעים ושתים

ידידי!

אחרי אשר גם היום לא בא איש ממך אלי וגם על מכתבי ששלחתי אתמול ע“י ש. לא מצאתי מענה לבי נוקפי פן קרך אסון ח”ו, וע“כ הנני שולח לשאל בשלומך ולבקשך אם שלום לך ואין מעצור להשיב לי את הסך חמש מאות רו”כ אשר נתתי לך ג"ח, כי נחוצים המה לי מאד, ואשאר כל הערב בביתי לחכות לתשובתך

יל"ג.

15 פעברואַר 1881 תרמ“א [כ”ח אד"ר].


 

אגרת מאה ותשעים ושלש

יום א' 15 מאָרץ 1881, כ“ו ואדר תרמ”א.

[להזק"ן]

ידידי ארך אפים וגדל כח המחכה לתשובתי, מכסה פשעי ומבקש אהבתי!

על מכתבך השני עניתיך בדפוס, ובלי ספק כבר ראית דברי ודנתני לכף זכות. על הראשון לא עניתיך מעצלות ומשפלות ידים והנה זה בא השלישי ויטפח על פני. אשמח כי מצאו מאמרי האחרונים בהמליץ חן בעיני אדם מבין יודע כמוך; ואלו הייתי עניו ושפל רוח כאותו תנא הייתי מניח ידי על כרשי ואומר: “שישו בני מעי, ספקות שבכם כך ודאיות שבכם עאכ”ו“. הצדקה אתך שהמאמרים האלה הם יוצאי חפזון, ועל כן שולח בם רזון ואבד חזון; ואולם למה זכרת את “ימי הפורים” ולא את המאמרים הטובים ממנו “משפטי לאור עמים” “בהדי הוצא” “והחכמה מאין מצא”? והנה ידוע תדע כי המלך הטפש היה ראוי להיות ארוך ונעשה גוּץ כדי שיתכנס בפעם אחת למטתו של המליץ שהיא מעין מטתם של אנשי סדום. את מאמרך לא מסרתי עוד לסמאָלענסקי ולא אמסרנו עוד ואשיבנו לך כפקודתך. את דעתי על מטרתך בשיחתך הלא כבר גליתי לך במכתבי הקודם כי העבר תעביר לפני קוראיך מראה חדש ממראות החיים, את מריבת מפלגות העם בארצך; וראה הקורא באספקלריא המאירה שלך את העצמים בבטן המלאה, איכה יתרוצצו הבנים בקרבה ויד יעקב אוחזת בעקב עשו אחיו. ואם כי עצם הדבר איננו נוגע בעצמנו ובבשרנו, הלא איננו רחוק מגבול ישראל, למשל, מן ההר “פֹאָפאָקאַ־טעפעטל” או איצטאַקי הואָטל” (סלח נא לי אם תקהה את שניך, כי לא בי האשם) אשר רבנו שולמאַנן נושא עליהם “תועפות תלפיות מדברו” בספרו החדש “בית האֹסף” (ווילנא, תרמ"א, אשר אותו תוכל אם תחפוץ לשים למפגע לך בבקורתך אשר אתה מבקש)! קיבתה של ספרת ישראל כקיבת בת היענה, הכל מוכן לסעודה; הכל – אפילו זכוכית. וכל תקפו של ענין תלוי בזה איכה תבשל המבשלת את נזיד הזכוכית. ואתה, ידעתי, כי מבשל אמן אתה ובלשונך מבורכת ה' תשפוך על נזידך רוח חן ותחנונים ותתקנהו כל צרכו ויהיה מצטמק ויפה לו ויאכלוהו בני ישראל ויהיה נבלע באבריהם.

היום אכלתי לחם בבית בנינו ונכדנו יעקב הקטן יושב על ברכי; ופתאֹם נכנסה בו רוח תזזית ויקרע באגרוף רשע את בתי העינים מעל חוטמי וישאל: ”אבי זקני, הרואה אתה עתה?" את חתנך יעקב הגדול עוד לא ראיתי אבל מחר הוא אוכל לחם אתנו בצהרים. בפי מקסים שמתי דברים אחדים אליך כי עוד הייתי מתעצל לכתוב אליך היום, אבל בשובי מצאתי את מכתבך השלישי ויהי לי כדרבן בצדי. המחברת השלישית מן “עוור. זאפיסקי” עוד לא נתקבלה; ואתה לא תגיד לנו אם תקרא את הוואָסחאָד כסדרו, כי יש עם לבב מאקסים להוציא עשרה רו"כ מכיסו ולהעניקהו לך. תסלח לי מיננה בתך היקרה כי לא אעצור כח היום לשוחח בה ולהשיב על דבריה הנעימים; חבלי שנה נופלים על עיני, נפעמתי ולא אכין לדבר כן. למועד חזון. שמעתי עליך אומרים כי בוא תבוא אלינו בקיץ הבא, ובלי ספק תבוא גם היא אתך; ואז אשלם לה את כל חובותי. ערבני נא עמה!

בשבוע הזה עלה זכרוני לפני בַרַנַנו ויקרא לי לבוא לפניו. בבואי קבלני בסבר פנים יפות ויאמר לי כי באסיפת פרנסי העדה עלה זכרוני לפניהם למלא את ידי לכתוב: א) כתובת קצרה על זר הפרחים אשר הם מניחים על ארונו של הקיסר, ב) מכתב תנחומי אבלים להקיסר החדש, ג) שירה חדשה ליום הבא בהנתן כתר מלכות בראשו… השתדלתי להשתמט מיד הברון ולא הבטחתי לו למלאות את אשר שאל. “למה זה תבחרו בי לכתוב האדריססא? “שאלתיו”, המבלי אין סופרים בלשון המדינה בקרבנו אשר קטנם עבה ממתני?” – אינני חפץ שתהיה האדריססא כתובה במבטאים המורגלים שדשו בם רבים כי אם שתהיה רוח עמנו נוססה בה, וטעם תורת ישראל עומדת בקרבה, ענה לי. "צר לי מאֹד, אדוני, הוספתי ואומר, כי תקבל עליך להיות סרסור ביני ובין הפרנסים. קשה עלי להשיב פניך ריקם אבל אינני יודע אם אעצור כח למלאת את אשר תטול עלי…בדברים האלה יצאתי מפניו; ובלבי גמרתי לבלי אכתוב. אבל ביום ההוא אחר חצות קבלתי מאתו טיליגרממא ובה יקראני לבוא אליו לעת ערב בשעה השמינית. ראיתי כי האנשים האלה בוש לא יבושו והכלם לא ידעו ונמלכתי לעבור על מדותי; הכינותי את הכתובת לזר הפרחים ואת פתשגן האדריססא ובאתי לעת ערב לביתו ומצאתי שם יושבים אנשים אחדים ואותו לא מצאתי. שמתי לפניהם את אשר ערכתי ויצאתי מעם פניהם; ועד עתה לא אדע אם קבלו את דברי או לא. זר הפרחים הונח על הארון ביום הששי העבר, והאדריססא עוד לא הובאה לפני הקיסר. ועתה לעצתך אעמוד אם אכתוב להם את השירה אשר הם מבקשים או לענות להם כמו שענה יצחק להפלשתים ויפתח לבני גלעד?

בשבתי באספתם שמו קטורה באפי ור' צבי הירש ראָבינאַוויטש אמר לי כי מתעתּדים לחג את שנת מלאת כ“ה שנה למיום היותי סופר ומשורר בישראל (ספרי אדו“ם יצא בשנת תרי”ז 1856 וביום 8 אָקטאָבר שנה זו תכלינה כ"ה שנים). ע”ז עניתי ואמרתי לו כי לדעתי טוב טוב לו לחדול ממחשבתו זאת, לפי שרבים יהיו מתנגדים לחפצו זה; אבל הנני נותן לו רשות לכבד את יום מלאת כ"ה שנה אחרי מותי, ואז אקוה לא ימצא מתנגדם רבים בדבר. – ועתה הנה שמעתי כי אינם מסיחים דעתם מן הדבר הזה, וגמרו להוציא את שירי בהוצאה שניה ולהעתיק מהם ללשון רוססיא את אשר יעתיקו אפס כי קוץ קטן מוטל באליה זאת כי שמו לעסקן בדבר את הג. הידוע לך ואני אין נפשי אל האיש הזה.

שלום לך; תקפה עלי שנתי, והנני עולה על מטתי, ואתה קבל את ברכתי וערובת אהבתי, ואהוב גם אתה את אוהבך בכל לבו את

יל"ג.

ה' אברהם קופערניק יושב בזה כעת, ובמו"ש העבר היה אצלי והרבה דברנו עמו גם על אדותיך.


 

אגרת מאה ותשעים וארבע

ספ“ב 16 מאָרץ 1881 [תרמ”א כ"ז ואדר].

[לה' מ. גאָרדאָן].

ידידי היקר!

ברגע הזה בא לידי מכתבך מן 12 דנא. ספרך1 מכורך וכלול בהדרו מונח על השלחן לפני, מחר יצאו כל הספרים מת“י הכורך ובסוף השבוע הזה או בראשית השבוע הבא אשלחם לך. מה שאמרת בהערתך שהשור נכלל במצות “ואהבת לרעך” לדעתי איננו מעות, שהרי סמכת בדברי חז”ל: “רעך רעך, אם אינו ענין לאדם תנהו ענין לשור”; ואם מעות הוא אין עוד לתקון, לפי שאי אפשר עתה להעביר דיו וקנקנתום על כל הספרים שהם אלף במספר, וגם דאגתך שוא, כי איש אל ירב בך ואל יוכח איש אותך בדבר הזה. אלו היית קורא לאדם שור היה יורד עמך לחייך עכשיו שאתה קורא לשור אדם – מי יתבעך לדין בשביל זה.

ידידנו ה' קופערניק היה בביתי פעמים; במו“ש העבר עשה עמנו כל הערב, וגם אני הייתי אצלו ועוד אקוה לראות את פניו, כי יקר האיש ונכבד וחברתו נעימה לי מאד. מאה רו”כ מסר לי, אבל לפי השערתו לא תעלינה הוצאות הדפסת ספרך לסך זה. לאחר גמר הכריכה ביום המחרת או ביום הרביעי אקח חשבון פרטי מביה"פ ואז אדע כמה תעלה ההדפסה, ואשלים החשבון עם ה' קופערניק, והיה הנותר בידי אמסור לו ואם יחסר אקח מידו על חשבונך. הנני כותב את הטורים האלה בחפזון למען הרגיעך ואתה שלום. והנני ידידך לנצח

יל"ג.


 

אגרת מאה ותשעים וחמש

[להזק"ן]

ידידי האהוב בנפשי, כבודי ומרים ראשו!

בפי חתנך המוכ“ז אשר בו אתקנא, על כי הולך הוא אליך לשאול קושיות “מה נשתנה”, שמתי פרטי דברי תשובתי על מכתבך האחרון ועל תנואותיך עלי. ע”פ מקרה היה הוא בביתי בבוא מ. לדון בי על הודעתי הגלויה כנגדו. והנה הוא, מ., אומר כי הלבנתי פניו ברבים והרגתיו באמרי פי ואתה אומר כי נכנסתי עמו שלא כדין לפנים משורת הדין והנך תובע את עלבוני מידי; ואני מה אעשה לנפשי להנצל מכף שניכם?

אמש היו אצלי חמשה אנשים מנכבדי ישראל אשר בזה ור' אהרן קויפמאַנן בראשם והודיעו לי אָפֿפֿיציעל את המחשבה אשר הם חושבים להוציא בדפוס את קבוצת כל שירי וספורי אשר כתבתי עד כה, וקראו באזני את הפרטי כל אשר כתבו וחתמו בדבר הזה. משערים הם כי כל ההוצאה תעלה לשבעים באָגען נדפסים, ותודפס בשלשה כרכים ובשתי תמונות: בתמונה מהודרת על נייר וועלין ובתכריך זהב וארגמן ודמות תבניתי חרות על הלוח בראשו ותמכר במחיר עשרה רו“כ במספר חמש מאות עקז. ותשלח לכל עשירי עמנו נטילי הכסף; ובתמונה השנית במספר 2500 עקז. תמכר כמקח ג' רו”כ לכל המון בית ישראל. וסוכנים ימנו להם בכל גבול ישראל ובכל הערים הגדולות באירופא ובאַמריקא כדי להפיץ הספר ביעקב במשך שנה אחת; והספרים יהיו מוכנים בדפוס ליום 8 אָקטאָבר שנה זאת שהוא יום צאת לאור לפני כ“ה שנים ספרי אדו”ם. לי ישלמו בעד כל באָגען חמשים רו"כ; ומכסף הפדיון הנותר אחרי נכיון ההוצאות יקבעו פרעמיע לכל הכותב ספר טוב שבספרים, בשירים או במליצה בל' עבר. הפרעמיע ההיא תקרא על שמי וכל זמן שאהיה בחיים אנכי אהיה השופט איזה ספר לקרב ואיזה לרחק. זה הוא חלום האנשים האלה בקצרה; ומה יהיה פתרונו ימים הבאים יודיעו. הספרים יהיו נדפסים בוויען תחת יד סמאָלענסקי והוא מתחייב להדרם בכל פאר. בטרם יאסף הכסף ה' קויפֿמאַנן נותן את כל צרכי הדפוס מכיסו. ולפי שמוציאי ספרי דורשים שאדפיס גם את ספורי הנדחים בהמליץ על כן יהיה כדבר בעתו אם תספר לפני את דברי גנותם אשר אמרת.

שולח אנכי לך בזה מחברת אחת אשר הוציא זה לא כביר פה תחת ידי ידידנו מימי נעורינו מיכל גאָרדאָן. הנני אץ לצאת ומקצר דברי, כי הלא יעקב איש תם וימלא את שתי אזניך על כל גדותיהן בספוריו על אדותינו.

ושלום לך ולבנותיך היקרות בחפץ ידיד כלכם באמת ובתמים

יל"ג.

30 מאָרץ 1881, ספ“ב [י”ב ניסן תרמ"א].



 

אגרת מאה ותשעים ושש

ספ“ב 22 אפריל 81 [ה' אייר, תרמ”א].

[להנ"ל]

ידידי!

ה' פקד את שרה פייגא ותהר ותלד את ספרה אשר כתבה. זה כעשרת ימים קבלתיו ועברתי עליו, ורצופה בזה תשובתי אליה ובטובך תגיענה לידה כשתבוא אליך, כי כן בקשתני. בחוברת “וואָסחאָד” לחדש אפריל אשר יצא בשבוע הבא יהיה נדפס משפטי על הספר הזה. לתועלת המחברת תשתדל שתקרא או שיקראו לפניה את הכתוב שם אולי תשמע עצה ותקח מוסר, ולתועלתי לא תגיד לה כי אני הוא הכותב, לפי שספרה יצא לא כלו זכאי בדין ופן ירע בעיניה כי סוף סוף אשה היא ודעתה בלי ספק קלה ונוחה לכעוס.

את מכתבי האחרון שלחתי לך ביד יעקב חתנך ובלי ספק מסרת גם את תשובתך אלי לידו ובבואו עוד הפעם לפ"ב ימסרנה לי.

דבר הוצאת כל ספרי יקום ויצא. ביום הראשון העבר נקראתי גם אני לישיבתם ושם עשו חוזה עם סמאָלענסקי וכבר כתב הוא לוויען להכין הנייר, וכבר מסרו לידו חמש מאות רו"כ דמי קדימה. ואף כי אני טרם אדע מתי אבוא על שכרי כי לימים רבים ולעתים רחֹקות הם מנבאים. לכשיבקע הנאד אשתה יין ולכשימכרו הספרים אקח את חלקי. בכל זאת אשמח שמחה גדולה על הדבר הזה וזה האות כי יקיץ עמנו לתחיה בהחלו לכבד את סופריו ואת ספתו העבריה. לא דמיתי ולא עלה על לבי כזה מעולם!

עוסק אנכי כעת בסדוּר השירים והספרים, כי בעוד עשרת ימים ישוב סמאלענסקי אל עירו ואתנם על ידו. ומי יתן לי בקרבתי איש נבון וחכם אוהב ורע כמוך והיה לי לישועה בעצתו ובטוּב טעמו מה לקרב ומה להרחיק, מה להקדים ומה לאַחר. וזה שם הספר אשר אקרא לו:

"כל כתבי

יהודה ליב גאָרדאָן

מתֻקנים וממלאים בידי המחבר,

נדפסים באגדה אחת ע"י חברת אנשים הרוצים בשפת עבר ואת ספריה יחוננו לפי מלאת למחבר עשרים וחמש שנה מיום היותו לסופר בישראל (תרי“ז–תרמ”ב)

בשנת: אשׁירה לאדֹני בחיי."

לי ולביתי ולילדינו ולביתם שלום. כבר שמעת כי צלחה בידי מאקס בננו למצוא מקום נאמן ומקור קבוע לפרנסתו, והוקל מעליו טרחו ומשאו. ומה אֹמר ומה אדבר לך על דבר בננו הקטן, בכור שטן זה, אשר אמש שעשעתיו על ברכי שעות אחדות ולא שבעתי מטובו ויפיו ומרֹחב לבו ובינתו!? לוּ יכלתי לשית אותו בתֻמו ובצביונו נוספות על ספרי והיה הדרו על פעלי וראו כל בשר יחדו כי כל שירי כאַין נגד פרח לבנון זה וכל צפיעי בת שירתי כעשן יכלו למאור פני צאצאי בת בטני.

הודיעני בבירור באיזה חדש ובאיזה יום, אתה אומר לבוא הלֹם; ועד כה היה שלום.

ידידך ואוהבך יל"ג.

את הזאַפיסקי לאַפריל לא ראיתי. הבאו גם שם דבריך?


 

אגרת מאה ותשעים ושבע

ר“ח מאַי 81 [י”ד אייר תרמ"א].

[להנ"ל]

ידידי!

מוצא אני את דבריך טובים ונכחים, אף כי אינם נשגבים. הנך נותן ציור שלם ומעביר על פנינו בדמותה כצלמה אחת מן התמונות העולות כצללים בקרב עמנו; ואוי לנו כי הצללים האלה רבו עד אשר היו לענן כבד ויכסו את עין הארץ. כחפצך עשיתי והתויתי בעט עפרת על המקומות הראוים לדעתי לתקון. בסוף השיר, לדעתי, צריך להוסיף ב' שורות כדי לשכלל הרעיון. חזק וחזק כי ברכה בך.

יל"ג.

P. S. מכתבך קבלתי היום ובל"ס רשמת בטעות מאַרט במקום אַפריל.


 

אגרת מאה ותשעים ושמונה

מוש“ק 2 מאי 81, ספ”ב [ט“ו אייר תרמ”א]

[להנ"ל]

ידידי ורעי!

צדיק אתה בדבֶרך משפטים אתי על קצר כח סבלי וכל שרש חטאתי היא אהבתי אליך ותשוקתי לשמוע את קולך מדבר אלי, כי קולך ערב ומדברך נאוה. ואתה כרחום סלח לי.

השודדים בצהרים אשר קמו על היהודים ביעליסאַוועטגראַד ובבנותיה ובקיוב ובבנותיה – שדוני גם אותי. המחשבה אשר חשבו המשכילים בזה על ספרי ועל פעל כפי כפי הנראה לא תקום ולא תהיה עתה; וגם אני כמוהם אחשובה: העת לנו עתה לרעות בגנם וללקוט שושנים בעת אשר משכנות יעקב חוֹח ירשם, קימוש באהליהם? העת עתה להעיר הנבל וכנור בעת אשר בתים רבים חרבים ומשפחות אין מספר רֻששו והֻמכו והגיעו עד ככר לחם? לא ידעתי איך יפל הדבר אחרי אשר כבר נתנו על יד המדפיס דמי קדימה חמש מאות רו"כ וכמדומה לי שהוא כבר הודיע לוויען להכין נייר חדש לרגל המלאכה אשר לפניו. בקרוב יודע הדבר אל נכון בשוב סמאָלענסקי ממאָסקוי. מי החכם והיה יכל לראות מראש כי שַׁמה ושערוריה כזאת תעשה בימינו! גם בעירנו מעבירים קול כי המון העם מתנשאים לקצות ביהודים; אף התפארו כי ביום אתמול יהיה האות הזה, אבל יום אתמול עבר ואין מחריד. וכפי הנראה היו כעין רגלים לשמועה הזאת, כי שר העיר באַראַנאָוו שלח להבאַראָן גנצבורג אחד מפקידי הפאָליציי ושלשה שוטרים עמו לשמור את בית גנזכיו ולא קבל, באמרו כי איננו רֹאה חובה וסכנה לעצמו יותר משאר היהודים יושבי עיר המלוכה. ואף כי אין לפחוד ולדאוג בעירנו מפגעים רעים כאלה כי שרי הממשלה הרוממה יושבים בה והעיר מלאה שוטרים ואנשי חיל מפה לפה והיהודים יושבים בה מפזרים ומפרדים זה בכה וזה בכה ואינם צפופים במקום אחד כבערי המדינה, בכל זאת השמועות ממרחק ידכאו נפש כל חי ורוח כל בשר איש ומביאות לנו אפר תחת פאר ורוח כהה תחת שמן ששון. הלא טוב לכם שבתכם בתך לטושיך ובַרָאניך אשר בקרבם לא יעלה ולא יהיה כדבר המגֹאָל והנבזה הזה.

בין כה וכה נטיתי ידי על כל כתבי ושירי ואזנתים ותקנתים ושניתי פניהם. כי תראה עתה את “אהבת דוד ומיכל” לא תכיר מראהו וכי תמצא בחוץ משלי יהודה כמו זרים יחשבו לך. אמת כי אם תופר עצת מאהבי יהיה וי לי לחסרון כיס, אבל התועלת הרוחנית אשר יצאה לי מזה במקומה עומדת. כי הגידו היום כי מכירים הם את פעלי ופרי כפי יקר בעיני עמי, ואם כן לא לריק יגעתי לא לתהו והבל כחי כליתי ואולי יראה עוד פעלם עלי באחרית הימים וחפצם הטוב על בני.

האיש ש., אשר זה כמה פעמים דרשת אחריו ואנכי שכחתי להודיעך על אֹדותיו, גוע ברעב ובחסר כל, כי אבירי הלב לא ישימו לב אליו ולא תחוס עליו עין לחמלה עליו ולספחהו אל אחת הכהונות לאכול פת לחם. בצוק עתו אלה קמה עליו עוד רעה אחרת בביתו: בתו הבכירה, כבת עשרים ועוד, מעצר רעה ויגון לא עצרה כח ותמר דתה כי לא נתנוה לשבת בעיר כבת ישראל. דם הנפש הנקיה הזאת על ראש הרשעים ההם יחול!

……………………………………………………

יותר ממני ניזוק מן השערוריות ידידנו סירקין. שנתים ימים חכה העלוב הזה למצוא לו מקום לפרנסתו ולפני חדש ימים נפתח לו מקור להיות מנהל באחת החברות החדשות שנתיסדה עתה לאחריות הנכסים במאסקוי, ועתה נוסדו יחד מיסדי החברה וגמרו כי אי אפשר להפקיד הדבר בידי יהודי פן יאמרו הרוסים איש יהודי מושל בנו. ובכן נשארה תקותו מעל.

היה שלום ידידי וחביבי; מהרה וכלה מלאכתך בבית ספרך וחושה הלֹם לזרועות ילדיך המחכים לך ולזרועות אוהבך בלו"נ

יל"ג.


 

אגרת מאה ותשעים ותשע

ספ“ב 31 מאַי 1881, [תרמ”א, ט"ו סיו].

רעי וידידי מ"ג!

מכתבך אשר תאמר כי שלחת אלי ביום י“ג ניסן לא הגיע לידי וע”כ לא אדע את הדבר אשר על אדותיו שאלתני, שוב נא שאל שנית ואת הדבר אשר ישים אלהים בלבי אותו אענך.

ובראותי כי מחשה אתה ושתיקתך נמשכת לשבועות וחדשים, דאגתי לך ואשאל על אדותיך את פי ידידנו הנכבד הרא“א קופערניק והוא הרגיעני אז לאמר, כי שלום לך, אפס כי “איש וזר” אתה ע”כ דבריך חדלו מבוא, ועתה נהפך הדבר, כי לא זרות אתך, כי אם באמת השיגוך נדודים ורגז ככל המון בית ישראל אשר להם נשבר לבנו בקרבנו, רחפו כל עצמותינו.

לא אזכור איכה היה כתוב בסוף ההערה בצד 22, אבל אזכור כי הדברים היו בלתי מבוררים ובלתי מובנים היטב. עיקר כונתך שבסה“ק “אמונה” הוראתה “טרייע” ואח”כ נתן לה המושג “גלויבע” וזה גם כונתי בתקוני ולא ידעתי ולא אדע גם עתה לתקן באופן אחר, כי לא ישר בעיני להגביל את מושג האמונה המופשטת בשם עקרי הדת, כי זה לחוד וזה לחוד. והנה כדי לסתור דברי אתה מביא במכתבך מאמר חז“ל “פסקו אנשי אמונה”, שהוא לדעתך מסוג השני, ובהערתך בעצמך אתה מביא את המאמר הזה ומיחסו אל הסוג הראשון. ואולם שבתי וראה כי מערבב אתה מושג דת עם מושג אמונה וע”כ לא נבין איש שפת רעהו. הנך אומר “האמונה היא דבר המסור אל הלב, והדת, אל האברים. יש אמונת ישראל ואמונת נוצרים, לפי שהם שונים ביסודם ובעקרם, ויש דת משה וישראל, שאמונה אחת היא ודתיהם שונות. דו”ק ותשכח, כי לא אוכל להאריך ולברר דברי לעת כזאת שאינני מופנה מכל צד. בשאר השגיאות שמצאת הצדקה אתך. ואני מבקש ממך מחילה וסליחה וכפרה בעדי ובעד המגיה ובעד המסדרים. אם תחפוץ אדפיס לוח הטעות קטן ותדבקנו בסוף החוברת, ו“לא תשים דמים בביתך” “ולפני עור לא תתן מכשול” ולא תוציא מת"י ספר בלתי מוגה.

ידידנו קאַפלאַן יבא אלינו מחר לשבת אתנו כל ימי הקיץ, ואת אשר תדבר באזניו במשך הימים ההם יראה בעיניו ויקראם מעל הספר לפני. לא אדע על איזה ממשפטי על ספרך אתה מכון, כי גם ב“המליץ” גם בהוואָסחָר הזכרתיו לשבח ואתה אומר “משפטך” בל' יחיד, ומי יתן והביא לך השבח הזה תועלת של ממש וראית ברכה במעשה ידך זה.

והנני ידידיך דו"ש וטובתך כל הימים

יל"ג.


 

אגרת מאתים

ידידי הצעיר לימים והזקן בחכמת חכמים, מבקש אמת והולך

תמים, יחלימך האל ותחיה לפניו לאֹרך ימים, יעקב מזא“ה נ”י.

ממהר אנכי להשיב לך על מכתבך אשר הגיע לידי ברגע הזה לבלי החלות את לבך החולה בתוחלת ממושכה. המו מעי לך ותאחזני שער בשמעי את השמועה הרעה כי חלית ולקית בריאתך עד כי נאנסת לעזוב את הגמנזיום אשר באת בו עד מחלקותו האחרונה. ואני בבואך לפני במכתבך זה כשנתים וראיתי כי ברכה בך חמדתיך בלבי ונשאתי את נפשי לימים הקרובים לבוא כי תבוא אלי הלֹם לבית החכמה וראיתיך פנים בפנים ועתה צר לי לשמוע כי היתה בך יד ה‘. ועתה אתה ידידי הצעיר לך באשר תלך כי שלחתך ה’, והוא יהיה רופאך כי הוא יכאיב ויחבש, ואני תפלה כי יחזק כחך ויחליץ עמותיך וינחך דרך האמת אל המנוחה ואל הנחלה בחיים,כי בשבעה דרכים ירדוף האדם אחרי הצלחתו וה' יכין צעדו.

אם לאיטליא ולפאדוא אתה הולך לא ידעתי מדוע יעצוך רופאיך ומוריך לבוא בבי“ס הרבנים ולא באוניווערזיטאֶט? סוף סוף את בקשתך אשר תבקש ממני לא אוכל למלאת כי לא ידעתי פרטי דבר בי”ס הרבנים ההוא ואם עודנו עומד על תלו; וגם את מלאכותך אל ועד חברת ההשכלה לא אוכל לקבל עלי כי זה שנתים ימים אשר אינני מנהל עוד את עסקי החברה ההיא ואין לי מגע ומשא עם הועד; ואיעצך לפנות בבקשתך אל הד"ר הרכבי, אשר הוא עתה מזכיר הועד, והוא יודיעך את אשר תבקש. הנה כתובתו רצופה בזה למטה.

יהיה נועם ה' עליך וישלח לך רפואה שלמה ויגיעך למחוז חפציך; ובין כה וכה אבקשך להודיעני לעת מצוא את אשר האלהים עושה עמך כי יקרה נפשך בעיני

ידידיך המוקירך מבלי הכירך יל"ג.

יועש“ק 19 יוני 81, ספ”ב [ד' תמוז תרמ"א].


 

אגרת מאתים ואחת

כבוד המשורר והסופר המהיר, המשכיל והמזכיר כיום בהיר,

ר' מנחם מענדיל דאליצקי בביאלעסטאק העיר,

אכנהו ולא ידעתיהו אם זקן הוא לימים או צעיר, אם איש

חלק או איש שעיר, אם דש הוא עברות בעקביו או במצות

זהיר, אם כה וכה אלהים נרו יאיר וכנורו יעיר!


במכתבך מיום 28 פֿעברואר אשר קבלתי בלי ספק במועדו קרה מה שלא קרה לי בימי חיי בשום מכתב: שכחתי מענות עליו, וזה הדבר: שואל אתה מעמדי לקרוא את שירך “לקוי שני המאורות” ולהגיד לך דעתי עליו, ואני אמנם כבר קראתי את שירך בשנת 1877 בצאתו למקוטעין בהשחר, ובכ"ז חפצתי לקרא אותו שנית למען יהיה משפטי עליו שלם, ואמרתי לכשאפנה אקראהו שנית ואשיבך דברים כאשר יעלו על לבי, ולא פניתי לקרא את שירך ובין כה נתערב מכתבך בין שאר מכתבים, והיום במששי בשלחן הסופרים אשר לפני נפל לידי במקרה, ראיתי המכתב ונזכרתי מעשה, ואתה כרחום סלח לי על משוגתי זאת ואל תחשבני לתלמיד חכם ששגגתו עולה זדון.

עוד מקריאתי הראשונה אנכי זוכר כי שירך מצא חן בעיני והנאני מאד, וכן שמעתי אחרי כן גם דעת אחרים כי עלה השיר הזה לרצון לפניהם ורק באחת האשמתיך שהעתרת עלינו יותר מכשיעור במבטאים המוניים ובסגנון הפשוט שמעוטו יפה ורבויו קשה, ועי"ז הקדרת מעט את זהר בת שירתך היפה והמענגה אשר בהיותה צעירה לימים נאה לה ללבש מחלצות ותפארת שפת ציון הטהורה; ואל תלמד ממני שבת שירתי כבר בלתה ובאה בימים וחדל להיות לה ארח כבנות השירה “וכל טנופת לא יטנפוה”. ואולם הנני מקדים שגם משפטי זה איננו משפט חרוץ, לפי שכותב אנכי על פי הזכרון – כי עד כה לא שבתי לקרוא את שירך שנית – וכח זכרוני עתה איננו ככחו אז, כי נייר מחוק הוא והרשימות שבו מטושטשות מעט. אפס כי בראותי את עותתי נגדך לא דחיתי עוד את תשובתי עד שובי לקרוא את שירך, ועל כן יהי נא משפטי זה בעיניך כאלו לא הוצאתיו.

את שירי “שני יוסף בן שמעון” אשר לשלומו ולסופו אתה דורש כתבתי לפני ארבע שנים, ושלחתי את שלשת פרקיו הראשונים לבעל השחר והיו מונחים תחת ידו שתי שנים תמימות עד אשר התעורר להדפיסם, ובין כה וכה קרה לי מקרה בלתי טהור אשר שסע את בת שירתי בכנפיה ולא הוסיפה עוד להמריא במרום ימים רבים וכן נשאר השיר ההוא בלתי נשלם עד היום. בראשית ימי הקיץ הזה חברו יחד מספר אנשים מוקירי שפת עבר ומכירי ויאמרו להוציא בדפוס שנית את כל שירי אשר הולדתי בחטא לזכר חצי יובל שנים אשר ימלא בשנה הזאת למיום היותי סופר בישראל, אבל המכות אשר הכו אחינו בני ישראל בנפות הנגב בארצנו, הכו לרסיסים גם את המגדל הפורח באויר הזה והפר את עצת האנשים החושבים עלי טובה, ואלו באה ונתקימה מחשבתם, הייתי משלים גם את שירי “שני יוסף בן שמעון” ושם אותו בין יתר שירי, אבל עתה רפו ידי מלעסוק בו בראותי כי לא מסתיעא מלתא. וכשם שלא קבלתי שכר על הדרישה כך לא יאבד שכרי בשביל הפרישה.

ואתה אם תשא את עוני וסלחת למשוגתי ושוב תשוב לדבר בי, ידע תדע כי ערבה עלי שירתך, כי רואה אנכי כי ברכה בך והנך בעיני בכלל “בנינו” הנקראים “בונינו” ואם תשוב לכתוב בי, הודיעני מדת ימיך מה היא, ובמה אתה עוסק, אם יש לך איזה משלוח יד מעמד או פרקמטיא, או אם ח"ו אינך רק סופר ומשורר וממנו פריך נמצא, ה' יצילך מזה.

והנני המכבדך ומוקריך מבלי הכירך והחפץ שירבו כמותך בישראל.

יל"ג.

7 אויגוסט 1881, [כ“ב תמוז תרמ”T].




  1. זה ס' “תפארת בנים” שנדפס בפ“ב בהשגחתו של יל”ג והגהתו ובכספו של קופערניק וזהו פשר כל המו"מ שבמכתב הזה ושלאחריו. העורך.  ↩

המלצות קוראים
תגיות