14.08.1931    🔗

ברוך משנה המקום!

שעורי זה היה מוכן ומזומן להופיע בשבועוננו “במערכה” של עש“ק זה, כרגיל, אלא שאיתרע מזלו של העתון ונסגר בגלל מאמר ראשי “על המשמר”, מחמת שלא עמדתי אני על המשמר – וכדי שלא ישאר חלילה הקהל בלא מטעמים לשבת זו, בקשתי לי זכות הכנסת־אורחים בדירתי הישנה ב”דאר היום".

ידוע לכל, כי אין דרכו של עזמות להגיד שבחים ולפזר תהלות, ללטף את הבריות ולהחליק את לחים מתוך חיבה, וזו היא תפארתו. אלא, שהפעם יוצא אני מגדרי לכבוד המקום ולכבוד “יום טוב”, ורוצה אני לומר מקצת שבחיו של מפקד המשטרה, שלא בפניו.

לא זכיתי להכיר אותו פא“פ ולשוחח עמו באריכות על המצב, מחמת שאוהב אני לקיים בזמן הזה מאמר חז”ל: “אל תתודע לרשות”, אלא ששומע אני מה עמא דבר, ובשורות טובות נשמעות מרחוק. אגדות יפות מתרקמות מסביב לאדם חשוב זה. ומתוך ספורי־המעשיות המתהלכים בקהל, ניכר שהמפקד החדש על המשטרה הוא אדם הראוי למקומו. –

The right man in the right place הוא אינו יודע “חכמות” והולך “דוגרי”, כלומר, למישרים. מתרחק הוא מ“פוליטיקה” כמטחוי קשת ואינו נוטה לצדדין, לא לישמעאל ולא לישראל, וגם לא מנחה היא לעשו.

העיקר אצלו – משמעת, דיסציפלינה בלע"ז.

מספרים,למשל, כי בבקורו הראשון במשטרה הציגו הקצינים לפניו את שוטרים: זה שוטר ערבי וזה שוטר יהודי…

נתרגז הקומנדנט ואמר: אצלי אין יהודי ואין ערבי כי אם שוטר! רק דבר אחד עומד לנגד עיני־המשטרה…

וישנה גירסא אחריתא, שאיני רוצה להעלים מכם זהו מעשה נאה באמת:

בזמן האחרון, נכנס המפקד החדש לאחד ממשרדי המשטרה וראה על הדלתות והקירות שלטים בשתי שפות.

פנה אל אחד הקצינים ושאל:

– כמה שפות רשמיות ישנן בארץ?

– שלוש! –ענה הקצין.

– ומדוע ישנן כאן רק שתי שפות? כלום משרד המשטרה אינו נמצא בפלסטיין (א"י)?

יש אומרים, כי עוד ביום ההוא הופיעו במשרד המשטרה שלטים בשלש השפות הרשמיות. ודבר אחד ברור בוודאי:– כי השפה החסרה במשטרה היתה לא אנגלית ולא ערבית…

ומספרים עוד – מה לא מספרים אצלנו? – כי אחד הקצינים הגבוהים, שהיה פקיד עליון במשטרה, דפק על דלת משרדו של המפקד, ומבלי לחכות לתשובה פתח את דלת ונכנס אל החדר.

– מי הרשה לך להכנס? – שאל המפקד מהקצין. –

– הן דפקתי על הדלת – נסה הקצין להתנצל.

– אבל, לא אמרתי לך Come in! “להכנס”; יש רק איש אחד שהוא רשאי להכנס לחדרי בלא דפיקה ובלא Come in! וזהו – מזכירי!

ועוד עובדא קטנה, אבל מתאימה אל הענין.

אחד מפקידי המחלקה לעבודות צבוריות היה משתמש תמיד בשני שוטרים לעזור לו בעבודתו במקום פועלים. בשבוע האחרון פנה הפקיד לקצין המשטרה ובקש ממנו שני שוטרים לעבודה.

Sorry! – ענה הקצין באנגלית – לא אוכל לתת לך את השוטרים.

– מה נשתנה? – שאל הפקיד בתמיה.

ועל זה ענה הקצין:

–מפקד החדש שלנו הוא a difficult man (אדם קשה), ואני מיעץ לך לשכר פועלים ציביליים…

הלואי, רבש"ע, והיו לנו “אנשים קשים” כאלה לפני שנתיים…

* * *

גם המזכיר הכללי, הצעיר לגוי עצום, משתדל להיות אדם וחכם הנזהר בדבריו.

כשהתיצבה לפניו משלחת “בני בנימן” ודיברה עמו על מצב הבטחון בצפון השרון, דרשו מאתו להבטיח להם שימלא את כל הדרישותיהם.

No promises! (בלי הבטחות!) ענה המזכיר נמרצות, But just considerations כלומר: אבל, התחשבות ממשית,

המזכיר אינו מבטיח, אבל גם שכח לא ישכח כהמזכיר הקודם…

וביום השביתה – “יום תורקיה” – הלך הראיס רגלי לעבודתו, מביתו אשר בשיך גאראח, (שמעון הצדיק) עד למשרד ה“בלדיה” בעיר, מהלך חצי שעה ויותר.

סמוך לעיר, נפגש בו אחד הפקידים האנגליים שנסע במכוניתו, וכשראה את הראיס, שהוא שטוף זיעה מרוב הליכתו, פנה אליו ואמר:

– התרצה, אדוני ה“מייור”, שאבוא היום בצהרים לקחתך במכוניתי הביתה?

– לא, תודה! – ענה ה“מייור” חצי צרפתית וחצי־אנגלית – אני הולך היום בטקסי שלי… (והראה על שתי רגליו).

בלשוננו זאת אומרת: “אני מחויב לכבד את רגשות הקהל”.

חבל, שלא היתה שביתה לפני לכתו לאנגליה, והיה אולי מכבד את רגשות הקהל היהודי…

וספר לי ד“ר חשוב ממכרי כי לפני ימים אחדים, ישב במקרה לבדו במשרד “הארץ” בעירנו וחכה לב”כ המערכת, והנה צלצל התיליפון פעם, פעמים ושלש. נטל את השפופרת בידו ושאל:

– האללו! מי מדבר?

וקול ערבי המדבר עברית מזרחית נאה נשמע מתוך האפרכסת:

– פה מדבר עורך “אל חייאת”… אולי רוצה כבודו להגיד לי מה פירוש המלה “משואות”?

ובמקרה נפל על הד"ר הנכבד, שלא ידע פרושה של מלה זו, ששמע אותה בפעם הראשונה ודוקא מפי גוי…

– היכן פגש אדוני – שאל הד"ר – את המלה הזאת?

– קראתי ב“העם” כי “משואות התנוססו על ההרים בכפרים הערבים וכו'”

– אולי זה “אש”? – נסה הד"ר לנחש.

– והלא צריך היה לאמר: “מאושות” ולא “משואות”?

– טוב יעשה, השיב הד“ר, אם יפנה ל”העם" בעצמו ולשאל מאתו.

– אבל “העם” אינו יודע בעצמו מה שהוא כותב – היתה תשובתו של העורך הערבי.

לא היו ימים מועטים, והעורך החביב פנה בתיליפון לדאר היום, לשאל על פירושה של המלה “להשתוקק”.

איני יודע היכן נתקל העורך במלה זו ובאיזה עתון קרא אותה או באיזה מסבה שמע אותה, אבל רואה אני לשמחתי הרבה כי “משתוקק” הוא מאד לדעת את שפתנו על בוריה, תורה שבכתב ותורה שבתיליפון, אבל מתרשה אני בזה, לשם השלמות והבקיאות, לייעץ לו ולחבריו עצה טובה, שילמדו היטב את השמות העבריים שלנו ולא יחליפו את “היוצרות” בעתוניהם בין בן־אב"י ובן צבי. בל יכתירו את עורך דאר היום בכתר שאינו הולמו, של מנהיג הפועלים…

גם גד מכניס ממנהיגי בני־בנימין נהפך אצלם לד“ר מגניס, וזכה להיות פתאום ל”ברית שלומנ’יק…

* * *

רבים מקוראי ומידידי (יש גם כאלה!), פונים אלי בשאלות מכל צד (ואל מי יפנו אם לא אלי?) בכתב ובע“פ, ודורשים ממני לבאר להם את דבר ה”חופשה", שנטל ז’בוטינסקי מהריויזיוניסטים לששה חדשים?

רואה אני בחוש, כי לא ירדו לעומקו של הענין ואינם משיגים אותו כראוי. אבל –הלא אוהבים הם מאד ספורי מעשיות, ע"כ אספר להם מעשה נאה המבאר את הענין.

יהודי גביר אחד ישב בביתו הגדול והרחב מאחורי העיר, וכל הקבצנים היו הולכים אליו ברגל כדי לקבל את נדבתם. ואולם הגביר שלנו היה, כמו שאומרים, בעל “מצבי־רוח”. כשנפל בגורלו של איזה קבצן למצאו במצב רוח טוב ומרומם, היה הגביר פונה אל אשתו ואמר: “גיטל! הגישי ליהודי המסכן הזה מעט אכל, כוס תה, הן הוא כתת את רגליו מהלך שעה שלמה, לקבל את נדבתו”. ומצדו היה נותן לו גם פרוטות אחדות, והעני יצא מרוצה מאד.

ואולם כשמצא אותו הקבצן במצב רוח מזופת, היה מקבל ממנו נזיפה וגירושין מביתו, כדבעי למהוי, והעני יצא ממנו ב“שן ועין”, והנה בא אליו קבצן אחד ומצאו בשעה בלתי מוצלחה. מובן מאליו, כי נתכבד בחירופין וגידופין, כנהוג, – אל נא בקצפך – אמר לו היהודי – בודאי צדקת מאד… אינך מחויב לתת לי מכספך.. אבל ברכה אחת יש לי בשבילך, שתזכה להיות קבצן רק חודש אחד.

הקבצן כלה את דבריו והלך. אבל הגביר רצה להבין את כוונתה של ברכה זו, רדף אחרי הקבצן וקרא אותו חזרה.

– שמע נא, יהודי, – אמר לו – רוצה אני לדעת מהי הברכה שלך, ומה פירוש הדבר: להיות קבצן לחודש אחד? ומדוע דוקא “חדש אחד”?

על זה ענה הקבצן:

– הדבר פשוט מאד. אם תהיה קבצן רק חודש אחד, תסתגל למצב ותמשיך להיות קבצן גם אח"כ..

את הנמשל תבינו בודאי מאליכם.

 

28.08.1931    🔗

מזל־טוב רבותי, וסימן טוב לכלנו ולכל ישראל!

שני יהודים בוזרה האנגלית. הרברט סמואל, הנציב הראשון ביהודה, הוא וזיר הפנים ולורד רידינג, המשנה־למלך מהודו ועד כוש בירח הדבש הוא וזיר החוץ. בריטניה הגדולה נתונה בידי היהודים מבית ומחוץ, ועכשיו חסר רק ז’בוטינסקי להיות שר המלחמה…

ושמח אני על זה לא כ"כ מאהבת מרדכי כמו משנאת המן, כי מה יאמרו הגויים?

“היהודים כבשו את אנגליה!”

ממשלה יהודית בלונדון!"

“הפרטיכלים של זקני־ציון מתקיימים!”

אדרבא, יאמרו מה שיאמרו, וגירא בעינא דשטנא!

ושמח אני ביחוד על הצהרתו של ידידנו הזקן ר' פאספילד לב“כ היט”א: “לך אמור ליהודיך כי יכולים הם לברך עלי ברכת “שפטרנו”, אעפ”י שלדעתי אין להאמין לבני עשרת־השבטים עד יום מותם…

ואלולי דמסתפינא, הייתי אומר שאלולי באה כל המהפכה הזו אלא בשביל להפטר ממנו – דיינו!

אין מה לדבר: סמואל שלנו הוא בר־מזל, שנבנה ממחלתו של לויד־ג’ורג', זה הוולשי הקטן מחסידי אומות העולם, ומסופקני מאד אם סמואל שר הפנים או רידינג מיניסטר החוץ יוכלו לתקן לנו את “המערכה” כאן, אבל דבר אחד ברור הוא לנו. הם לא יצוו ולא ירשו לעשות פרעות בא"י.

ובכ"ז, ראו מה בין בני לבן חמי. אצלם,אצל הגויים בלונדון, הלאומיות (פטריוטיזם בלע"ז) קודמת למפלגה ולמעמד – ומעשה בלדווין יוכיח.

אמנם מקדונלד הסקוצ’י (אגב, כמעט כל נציבנו ופקידינו העליונים הם סקוצ’ים), הוא בעל אמביציה ממש כמו ויצמן שלנו. ואינו רוצה בשום אופן לעזוב את הכסא. הוא מוכן ומזומן ללכת עם הימין ולריב עם השמאל שלו, ובלבד שעל כסאו לא ישב זר…

לא כן בלדווין, שהיה “פריימר” כמה פעמים – הוא מוותר ל“בן־גוריון” שלהם בלונדון ומקבל “עליה” שניה, כי שעת־חירום – שאני.

עדיין לא בחר לו “תיק”, אבל חושב אני כי הוא יטפל בתכנית־הפתוח (לא זו של א"י!) אלא של אנגליה ליצב את הלי"ש, מחמת שמפלגת הפועלים הביאה את אנגליה לידי משבר כספי, ממש כמו שהביאה מפלגת הפועלים עד דכא את תל־אביב, ובא לורד־דיזנגוף והצילה…

ואצלנו?–כלום היה, למשל, מסכים ויצמן או אפילו לפסקי להיות יום אחד תחת ברנדייס? או, הישמע ארלוזורוב לסופרסקי או לפארבשטיין שאינם מבני מפלגתו?

אצלנו, העיקר היא המפלגה (רשימה א'!), ואח"כ בא הבית־הלאומי ושאר מיני שטויות והבלים כאלה!…

* * *

הוא אשר אמרתי לכם:

שני מיני תל־אביב ישנם בא“י: ת”א של היהודים ות"א של הערבים.

בת“א של היהודים חי לו היהודי כאלהים באודיסה ובני־דודנו – כמו ב’גן־העדן” התורכי על החולות.

ובת"א של הערבים, עושים בני־דודנו “שבת לעצמם”, יוצאים בהפגנות ביום ובלילה, רוגמים את עשרת השבטים באבנים ומקבלים מהם “בונבונים”, ויהודי בבל־יראה ובבל־ימצא שם–זוהי: שכם!

ואם תרצו, הרי יש גם תל־אביב בשכם גופא. לא יאומן כי יסופר, אבל זה אמת.

ערבי אחד עשיר משכם, שנתאהב בת"א, הקים בנבלוס הערבית שורה שלמה של בתים לבנים ונאים וקרא להם לא פחות ולא יותר, כי “רחוב תל־אביב”…

וכאשר יצאו ה“אוולאד” (פרחחים) בהפגנות בשכם, וראו כי תל־אביב שלנו היא רחוקה והמשטרה היא קרובה, הלכו ל“רחוב תל־אביב” שלהם, ועשו בה את ההפגנות הראשונות, ושם קבלו את ה“מפלה” הגדולה…

* * *

ואיך כתוב שם? – “אם החילות לנפל”…

המפלה הראשונה שלהם היתה – אם אפשר להגיד – מתימטית…

כשטענו בני דודנו לפני הנציב כנגד עשרים וחמשה אלף יהודים שנכנסו בלי רשות, ענה להם כי מתוך 25 אלף, נכנסו רק 18 אלף ערבים, ונסתתמו טענותיהם.

המפלה השניה היתה להם ב“תל־אביב” של הגויים. שם היה שמחה וששון. לקחו את ה“שקצים” אל החדר ולמדו אותם “בלק” עם כל ל“ב פירושים, כשתי מאות הובלו אחר כבוד ישר ל”חד־גדיא" בירושלים עיה"ק, חצי תריסר לבית־החולים וארבעה־בנים נתבקשו לישיבה־של־מעלה..

ועוד זרועם של עשרת־השבטים נטויה – “כשהיא אינה רוצה”…

ואחרון אחרון חביב – המפלה הגדולה בתוככי ירושלים עיה"ק.

הן ידעתם את המעשה: ביום ראשון זה הלך מנין שלם מ“המאכערס” מבני־דודנו להגיש את מחאתם לפני הרשות, בלוית עוג־מלך־הבשן ועוד שושבינין מבני דודנו, בני עשו ובני ישמעאל, שלוו את המחותנים עד בית הממשלה..

בראש המנין הלך ר' משה קזימא, [מוסא כאט’ם אל־חוסיני־המגיה] הגבור מראל“צ מימינו והגבר ראה עני משמאלו, ומיד אחר כניסתם אל החצר נסגרו השערים מאחריהם. נתבהלו קצת “הגבורים” כי חששו ל”חד־גדיא", וביחוד חוורו פניהם ותרבושיהם בראותם לפניהם את כבאי־האש, שעמדו לפניהם בכובעי־הנחשת המבריקים ומזויינים בצנורות מים כנגדם..

ואולם, ישועת ה' כהרף עין, ובין רגע הופיע שלישו של הנציב, שנמצא שם “במקרה”. כששאלו מאתו בני־המשלחת על הנציב, ענה להם:

Sorry! הנציב אמר כי איננו בבית…

הנציב לא בא מפני קדושת השבת שלו, גם המזכיר הראשי וסגן המזכיר קבלו היום “חפש”, ואפילו רוחי ונשמתי ביי מבני ישמעאל, שהוא רגיל לבוא ביום ראשון – לא בא היום מפני שבת־שבתון…

באין ברירה, מסר ר' משה קזימא לשליש את ה“ברוטסטו”. הפך את פניו בלא ברכת־פטורין ויצא עם בני־לויתו מחצר המלך סר וזעף…

משם שמו את פניהם ללכת אל הקונסולים, אבל פתאום הופיע לפניהם עוג־מלך־הבשן את קומפני וחסמו לפניהם את כל הדרכים; רק בדרך אחת נשארה להם ללכת אל משרד הועד־הפועל כדי לערוך “פרוטסט” חדש…

כל התהלוכה עשתה רושם של “מחוסרי עבודה” של האינטליגנציה הערבית…

מה לעשות? – וה“דולה” אינה תמיד “מעאנה”…

מה לעשות והמזכיר־המנהיג של בני־דודנו הגמל מבני־חסון, זכה לשמע מפי עוג־מלך הבשן: “אל תהי ילד”… לא בלשון “איף־יו־פליז”, דברו אליהם האנגלים, כי אם במקל וברובה…

* * *

וגבור היום בעירנו עכשיו הוא, בלי שום ספק, הגנרל ספייסר, המפקד החדש למשטרה, שהוא מצטיין לא רק בתפקידו הקשה והאחראי אלא גם ב Sense of humour בחוש של הומור אנגלי.

הנה, למשל,מספרים כי בזמן האחרון עשה הגנרל מפקד לכל שוטריו, ובתוך השאלון היתה שאלה על הלשונות הרשמיות בארץ המדוברות בפי כל אחד מהשוטרים.

רבים מהשוטרים הבריטיים רשמו כי יודעים הם גם את השפה הערבית.

– מה יודעים אתם מהשפה הערבית?" ־ שאל המפקד משוטרים אחדים.

– “יאַללא! אימשי” (לך לך מכאן!) היתה תשובתם.

על זה ענה ספייסר מבלי צחוק: All right. They know the essential of the language (טוב מאד! יודעים הם את עיקרי הלשון…).

*

ומניח אני את הפוליטיקה הגבוהה לעורכים שלנו, במדור העליון, ואנו נעסוק בדברים פשוטים מא"י:

כדומה, למשל, בעירית תל־אביב נמנתה ועדה מיוחדה לקרא שמות חדשים לרחובות העיר העברית הראשונה.

הועדה החליטה לקרא לא שמות סופרים ידועים ועסקנים צבוריים כגון: רחוב בוגרצ’וב או רחוב שפאק, כי אם שמות החבורים והספרים של הסופרים.

ככה, למשל, יחליפו את רחוב אחד־העם בשם “לא זו הדרך”, ואת החולות ומקום הרחצה בשם “חטאת־נעורים”…

וכי יבוא תייר לת"א ויעמוד יהודי ברחוב לשאל: “באיזה רחוב נמצאת הגמנסיה העברית”?

וענה לו היהודי:

”לא זו הדרך"…

*

וישנו בת"א רחוב הנקרא בשם “רחוב בלי שם”, מפני מעשה שהיה:

ברחוב אחר גרו פועלים סוציאליסטים וחסידי הרבי מגור. פרצה מחלוקת ביניהם: הפועלים רצו לקרא את הרחוב בשם “קארל מארכס” והחסידים אמרו: לא כי רחוב חידושי הר“ים יקרא, ע”ש הספר של הרבי הזקן מגור, וע"כ נשאר הרחוב בלי שם ונקרא בשם “רחוב בלי שם” עד היום הזה. ולפיכך החליט הועד של תלפיות בירושלים, למען השלום, לקבוע שלט חדש בין בית־בן יהודה ובין בית כרמי, ועליו יהיה כתוב באותיות גדולות: רחוב המלון!

הגב' חמדה תקרא “רחוב המלון” (בחירק תחת המ') וכרמי יקרא “המלון” (במ' קמוצה) על שם הפנסיון היפה.

ובא"י יקראו שמות עבריים לא רק לבני־אדם, לשכונות ולרחובות כי אם גם לבהמות…

סח לי תייר יהודי מעשה יפה. בבואו אל “העמק” בקר באחת הקבוצות, ומה מאד נשתומם לשמוע שיחת החברים והחברות:

– “מחר נשחט את עליזה!” אמר אחד מבני החבורה.

– “האם קשרת את בת־שבע?” שאלה בחורה בריאת־בשר.

לשמע דבורים כאלה, נקפא דמו בקרבו מפחד וחשב בלבו:

– רבש“ע! האם נפלתי בין קניבלים, אוכלי בשר אדם? או אולי סוחרי־עבדים אלה?”…

ולא נתקררה דעתו עד שהביאוהו אל האורוות וראה שם לנגד עיניו פרות נאות ובריאות־בשר כשבע הפרות השמנות של פרעה ושלטים עברים קבועים על הכותל לפני אבוסן: עליזה, שולמית, בת־שבע.. ושם מן הצד עומדת פרה בודדת במועדה ומעלה גירה, ועל השלט שלה כתוב: “בודדה”. גם מלכת־היופי לא חסרה שם–עגלה יפה־פיה ומתגנדרת בכתם הלבן שעל מצחה. על השלט כתוב: “ושתי המלכה”.

*

ובמושבת החסידים “עבודת ישראל”, אפשר לפגוש ברבי מיבלונא, שהוא מחמר אחרי חמור־גרם ואומר לו: “ר' שמואל – הביתה!”

ושאל אותו התייר: ילמדנו רבנו! מילא אתה קורא לחמורך שמואל, מסתמא נין ונכד הוא לחמורו של ר' פנחס־בן־יאיר, אבל למה אתה מוסיף לו את התואר “רב”, ר' שמואל?

ועל זה ענה לו הרב אף הוא בשאלה כנהוג:

– לחמור ההולך על שתים מותר לקרא “רב”, ולהולך על ארבע, אסור? מאי נפקא מינה?…

*

אחד האורחים מחו“ל, שהשתתף בשבוע האחרון בחג־העשור של נהלל, פגש שם בקבוצת ילדים המשחקים ברחוב, ורצה לנסות אם אמנם נכון הדבר שאוירא דא”י מחכים?

פנה לאחד הילדים הקטנים ושאל אותו:

– הגד־נא, חביבי הקטן איזה איש גדול נולד במושבה?

וענה לו הילד מיד:

– במושבה שלנו אין נולדים אנשים גדולים כי אם ילדים קטנים…

 

04.09.1931    🔗

ליכא מידי דלא רמיזא באורייתא ובפרשת השבוע, ואפילו נסיעתו של הנציב מא"י, וראיה לדבר: הנציב הלך בפרשת “נצבים וילך”.

ואתם הלא תשאלו: הרי “נציב” כותבים ב“יוד”? – על זה יש להשיב כי אצל צ’נסלור היה ה“יוד”, כלומר היהודי מיותר….

* * *

והריני מודה ומתוודה לפניכם, רבותי, כי לא הלכתי לקבל ברכת הפרידה מהנציב בתחנת הרכבת, אעפ"י שרציתי להפרד ממנו זה כבר…

לא קבלתי כרטיס כניסה וגם לא השתתפתי ב“הלויה” הנהדרה – לא חלילה מחמת שאני לוקח חלק ב“חרם” הערבי נגד הנציב – אלא שאין זה מענין אותי וכמדומני גם אתכם הרבה…

ואם תרצו, שאגיד לכם את האמת כולה, אין דעתי נוחה – וזוהי בודאי גם דעתכם – מכל קריאות “היפ־היפ! הוררא” ג“פ, ומחיאת כפים ושירות וזמירות ונגינות המשטרה ושאון ורעש וזרי פרחים ושטיחים מזרחיים וכל ה”לויה“, שעושים אצלנו בכל “פגישה ופרישה”. הבין לא אוכל, בשום אופן, את ה”ספשיאל טריין" מירשלים לחיפה – למטה, ותשעת האוירונים בשלשה סגולים מזמזמים ורועשים – למעלה. כל “החתונה” הזאת שעלתה לנו בכמה מאות לא“י טבין ותכילין”, אעפ"י שהכל אולי כדאי…

הגיעו בנפשכם: הנציב האומלל ורעיתו העדינה עומדים על הרחבה שלפני הרכבת ומקבלים “ברכת פטורין” מצלנדרים – תרבושים, מאן דבר שמם! – (גם ה“ראיס” לא בא. כנראה, הפעם מפני שחלה אחרי הפרידה הראשונה) מעשנות גבוהות, בעלי זקן עם פאות ובלי פאות, מכבדים ושונאים. וצריך לחלק בחפזה לזה חבוק, לזה נשוק, לזה “סמייל” (בת צחוק בלעז) לזה “תקיעת כף” ולכלם “גוד ביי”, מי בקול רם ומי בנדנוד־ראש בלבד… וללחוץ שלש מאות ידים הרי ג"כ אינה מלתא זוטרתא!…

אלא, שהפעם, מפני חסרונם של בני דודנו, לא היה זקוק לשווי משקל.

והפעמון מצלצל בפעם האחרונה, והמסע נע וזע, וכמו משא כבד נופל מעל כלם ומברכים משני הצדדים: ברוך שפטרנו…

* * *

כבר בשרתי לכם, כמדומני, כי שכן הייתי לנציב ההולך.

ולשם “השכנות הטובה” הלכתי כלומר: “רפרפתי” בשבוע זה מביתו בתלפיות לארמונו הלבן והיפה, כדי להפרד ממנו ומרעיתו לפני נסעו לונדונה.

בלא טקסים יתרים ובלא הזמנה כמעט, כיאות לשכנים טובים, נכנסתי עמו מיד בדברי שיחה על המצב ועל בני דודנו. והוא (כמובן, שהדבר ישאר בסוד בינינו) גלה את כל לבו לפני, כי סו“ס הכיר את ה”חבריא" ואת רבם המופתי ויודע הוא עכשיו מה בין בני לבן־חמי…

Never too late! (טוב מאוחר מלא כלום) אמרתי לו בלשונו כדי לנחמו, ורמזתי לו על “הוזרה הציונית” שבלונדון, על הוזירים היהודים מבית ומחוץ, ועל האמיר ג’ימי, שנתמנה למזכיר הכספים, ועל מלקולם בן הנשיא, שמלא את מקומו של שילס, בחינת: הס קטיגור וקח סניגור מקומו.

וכשהגיע הרגע המעציב, ראיתי כי קשה עליו הפרידה ממני, ואחרי חיוך רחב ואנגלי אמתי ולחיצת יד חמה, הבטיח ונשבע לי בנקיטת חפץ כי יהיה למליץ טוב לישראל לפני ה“קוזין” שלו. ואני מצדי הגשתי לו לזכרון – לא אלבום – אלא ספר “יזכור” מח' אב בכריכה שחורה נהדרה למען יזכור את אשר לא נשכח אנחנו…

אגב, בקשתי ממנו להודיע לנציב החדש כי שמו הוא קשה כחצץ ללשוננו ובמקום Wauchope) (וואקופ), החלטנו לשנות את שמו כאן ולקרא Walk־up. שיעלה רגל ביפה חדש אחד קודם לירושלים עיה"ק, או אולי Wake־up כלומר, שיתעורר לעמנו ולא ינום ולא יישן שומר ישראל גוי אחד, ונקוה שלא יהיה חלילה “וועה־קופ” (כאב ראש) בשבילנו, כבן דודו…

* * *

וכשראיתי מחלונות הארמון הלבן את החומה המקיפה את ירושלם העתיקה, את כפת המסגד ואת המגדלים על ההרים, קנאתי בהומוריסט ה“טונקלר” הבעל־מופת שישב – כפי שהוא כותב בעתונים הז’רגוניים בחו"ל – בקהואת “וינה” וראה דרך החלונות את החומה ואת מסגד־עומר ואת מגדל דוד. הנס הזה קרה לו, כנראה, לאחר ששתה, לפי דבריו, רק “האלב שווארצען” (כוס בירה קטנה); אילו שתה כוס בירה גדולה, היה רואה בודאי מקהואת “וינה” את הרי הלבנון ואת קרחיים של רוח…

* * *

ובשבוע החולף הלכתי לי לקול נוע “עדן” כדי לשמע – לא אל הרנה של החזיון הוינאי – כי אם החלק העברי שלפני ההצגה.

ולמה אכחד? – נפשי, נפש יהודי פשוט, נתמוגגה מנחת בשמעי את שירת הילדים בא"י וביחוד את נאומו העברי של אוסישקין, שנאם בלי שגיאות כמעט לפני הגוי. ראש העיר ניו יורק, זה האחרון עמד לפניו בידים שלובות ובהפשלת־הראש לצדדין קצת וראה את הקולות, שיצאו מפי הברזל, וניכר היה כי ראש העיר ניו יורק הבין את נאומו העברי של אוסישקין ממש כמו שהבין אוסישקין את נאומו האנגלי של ראש העיר…

ואולם, העיקר מה שרציתי לספר לכם היא, בדבר שירת “התקוה”.

כשנשמעה בקולנוע שירת המקהלה “עוד לא אבדה תקותנו”, התחיל הקהל קם ועומד על רגליו. המתחילים במצוה היו הבריטיים, שאינם יודעים “חכמות ועמדו “שמונה עשרה” עד הסוף, ואחריהם החרו החזיקו גם בני דודנו, שעמדו קוממיות מפני אימתא דציבורא, ורק אהב”י התחילו מפקפקים ולא ידעו לשית עצות בנפשם: מה נשתנה? שבכל הלילות אנו יושבים בראי נוע בין מסובין ובין עומדין והלילה הזה כלנו עומדים?

יהודי חייט אחד, שישב למולי, קם וישב שבע פעמים, כאלו היו קפיצים תחתיו, וכשהחליט סוף סוף לעמד על רגליו, נגמרה “התקוה” והוא נשאר תלוי ועומד…

* * *

באותה שעה, נזכרתי במעשה שהיה. מעשה בידידנו סטורס, מי שהיה מושל ירושלים, ונסע לחו"ל כדי לעשות תעמולה ולאסף כספים “למען ירושלים”…

בדרך נסיעתו באיטליה, בין ניאפול ורומה. נסע בקרון אחד ברכבת במחלקה הראשונה עם תיירים עשירים, שדברו אנגלית, ולא ידע מה טיבם, ואיככה אפשר להוציא מהם כספים “לטובת ירושלים”?

מה עשה? – עמד בחלון הקרון ופניו החוצה, והתחיל מצפצף בקול רם ובדיוק נמרץ את שירת “התקוה”.

מיד קפצו הנוסעים ממקומם, נגשו אליו ושאלו מאתו: “הגם אתה יהודי?”

– “כמעט יהודי”, ענה סטורס, “אני הגוברנור אוף ז’ירוזלם” (מושל ירושלים)..

ההיסטוריה שכחה לספר אם סטורס קבל מנה יפה מהתיירים היהודים לטובת המפעל שלו, כאשר קוה, ואולם דבר אחד הוא ברור, כי ע"י שירת “התקוה” (ואפילו מפי גוי!) אפשר להכיר יהודים אמריקאים באיטליה, אבל לא יהודי חייט ממאה שערים…

* * *

אין מה לדבר: ירושלם עיה"ק הולכת ומתקדמת והמשטרה שלנו הולכת ומתרוממת, והשוטר, שהוקם על ועומד עליו כסא רם ונשא למול הדאר – יוכיח!

כי תעברו בחוצות ירושלים, על פרשת דרכים למול השעון־הגרינוויצי, שד' פנים לו, וראיתם במרכז הרחוב מעשה מרכבה ממש. ארבע רגלים, רגלי עץ, ועליהן לול, כלול זה שנותנים בו תינוק הלומד ללכת, ובתוכו עומד שוטר בחלוקו הלבן ומתווה דרך לחמורים, לגמלים, לילדים ולנשים.

אומרים כי בלונדון ובניו־יורק עומדים השוטרים על במה גבוהה ובראשה מכונה בעלת שלשה אורות מגונים לסמן לנהגים. לע"ע מסתפקים בכסא פשוט, כמו בקניה אשר באפריקה כי כל התחלות קשות וסוף הבמה הגבוהה לבוא…

לע“ע עומד השוטר ורועד מפני כל מכונית (וביחוד של בני־דודנו) העוברת על ידו… לע”ע, עובר הקהל ורואה וצוחק קצת, עד שיתרגל לזה, כי הלא מתרגלים אנו כאן לכל “הקוריוזים” בארצנו וביחוד בעיר בירתנו…

* * *

ועוד "קוריוז אחד ירושלמי!

אנשי ירושלם זוכרים בודאי את בן־ציון כהנסקי, שהיה מורה לפסול בביה“ס למלאכה של הכי”ח בימי ענתבי. כהנסקי זה היה פסל אומן מפריז ורק פסליו עומדות עד היום הזה בבית־הנכאת בלובר אשר בפריז. לפני המלחמה, לקח יהודי תימני לדוגמא לפסל מזרחי ועשהו ערום כיום הולדו. עכשיו, שניהם בעולם האמת.

זוהי ההקדמה, ועכשיו אל עצם הענין. אשתו של הפסל המנוח, אחותו של נסים בכר ז"ל, הנמצאת בירושלם, חלתה בימים האלה מחלה אנושה, ושכרו אשה זקנה לשמרה ולשרתה בלילות. ואשה זו היא, במקרה, אלמנתו של התימני אשר שמש דוגמא לפסל.

ויהי בחצי הלילה, ותקם התימניה ותרא לפניה פסל ערום ותכר בו את בעלה… ולמחר, בהשכמת הבוקר, באה בהולה ודחופה לבתו של הפסל כהנסקי וספרה לה מעשה נורא: בעלה התימני בא אליה בחלום ואמר לה כי אין תקון לנשמתו ולא יוכל להכנס לגן־העדן, כל זמן שפסלו הערום יהיה שלם. לפיכך בקשה ממנה בשם בעלה המנוח והתחננה לפניה לשבר את הפסל כדי להציל את נשמת בעלה בעלמא־דקשוט.

מה עשתה הבת? –הלכה והעבירה את כל פסלי אביה שעמדו בביתה לבית המנהל של ביה"ס למלאכה באליאנס. ואולם הזקנה לא ידעה מנוח, ופנתה אל המנהל בבקשה נמרצה לשבר את הפסל…

מנהל ביה"ס נסה לנחם את התימניה הזקנה ויעץ לה להגיד לבעלה – אם יבוא אליה שוב בחלום – בשמו, כי אין כל אשם בבעלה וכי כל הקולר תלוי אך ורק בצוארי הפסל, שעבר על: “לא תעשה לך פסל”. בעלה חף מפשע ובדאי יכנס במהרה “לגן־העדן”. ואולם הזקנה מאנה הנחם, והיא משכימה ומעריבה לביתו של המנהל, ודורשת מאתו לשבר את פסל הערום.

ובינתים עומד הפסל בסכנה ונשמת התימני הזקן מתלבטת שם ומבקשת תיקון…

והמרחם ירחם!