רקע
יצחק אורן
המאזן

א

“מאזן, מאוזן, איזון, מאזניים” – במוחו של אשר לנדאו היגע עד דוק־טמטום־בולע־כל היה מכלול האסוציאציות שנשאו עמן המלים, אשר מלמלה לשונו עם שהתנוענעה בפיו במרווח שבין החך לבין השיניים, בלא שהשמיעה קול – אפשר גם היא מתוך עייפות – מצטייר מדי פעם בפעם כמשטח אפקי, רוגע, הנתון אמנם עוד לתנודות קלילות, שכולן שובה ונחת, אלא שגם הן הולכות ופוחתות, הולכות ומאיטות את קצב מהירותן עד אשר כפשע בינן לבין אפס, בין זיע קל לבין שיווי משקל נצחי, שליו, של עצם נצחי שחלקיו סדורים וערוכים מתוך התפייסות אמת שבין חמאה לתותחים, בין זאב לכבש, בין… הארמוניה קוסמית… אלוהית… ודאי אלוהית… אין הארמוניה לא־אלוהית… שהרי עצם המושג הארמוניה שאול מעולם האלוהויות, ודומה כי ההארמוניה היא אלת המוסיקה, הצליל… איזון הצלילים… לוא היה הוא, אשר לנדאו, חבר ועד הלשון היה ממציא להארמוניה שם עברי… תאזונה… מאזונת…

– רגע אחד, לנדאו… רגע אחד!

אשר נרתע: היה זה קולו של שפיגלר האדמוני – קול צרוד וצורמני תמיד, והיום צרוד וצורמני עוד יותר משבכל הימים. ושמא רק נדמה לו לאשר כך, כיוון שסבור היה שהיום נפטר מגברתן מנומש זה, שאפילו בחורף ריח זיעה נודף ממנו למרחקים, ואלו אשר היה מבלה את רוב שעות היום לאו דוקא במרחקים ממנו, כי אם בקרבתו, ממש סמוך לו.

משעה שמונה בבוקר ועד לחמש אחר הצהריים – בהפסקה של חצי שעה לשתיית תה – היו שניהם ישובים זה על יד זה באחד מביתני הביטון המרובים שנבנו בחצר בית היתומים הסורי שנלר, שזה עתה עבר מרשות הגרמנים לרשותו של הצבא הבריטי. אחד מהם לנגד עיניו גליונות תשלום מטושטשים ומרופטים, שנדדו מחזיתות שונות ועברו על פני מדבריות וימים עד הגיעם אל משרד חיל התשלומים המלכותי במזרח התיכון, שמרכזו בירושלים, והשני פנקס ענק פתוח לפניו על השולחן, וידו מעלעלת בדפים הגדולים למצוא את חשבונו של חייל פלוני, או רושמת את הסכום, שאותו חייל קיבל, כפי שמכתיב לו בן זוגו המנסה לפענח את הכתב, שחלק ניכר ממנו נמחק בצוק העתים ובתלאות הדרך.

– אחד תשע שמונה שלוש תשע, סרג’נט ס. י. פארקינטון, שני שילינגים, ששה פנסים; אחד תשע שבע שלוש חמש שמונה קורפורל ה. יו. פורסאיטר – שלושה שילינגים, תשעה פנסים; אחד תשע שתיים שמונה ארבע, טוראי ג'. פ. פירס – שני שילינגים, ששה פנסים…

היו השניים מתחלפים בתפקידיהם לסירוגין: עד הפסקת הצהריים זה קורא וזה רושם ולאחר ההפסקה זה רושם וזה קורא. ולא עוד אלא שגם לאחר תום העבודה היו השניים הולכים יחד לבתיהם, או ליתר דיוק, שפיגלר מלווה את לנדאו, כיוון שמקום משכנו של זה בחצי הדרך שבין בית היתומים לשעבר, שהפך למחנה צבא, לבין הבית, שבו נמצאת הדירונת הקטנה של לנדאו.

נפשו של אשר לנדאו סולדת משפיגלר, אך אמת זו לא ניתנה להיאמר, כיוון ששפיגלר ראה אותו כידיד נפש עוד למן הימים, שבהם – לפני כארבע שנים – התכוננו יחד לבחינת גמר בספרות העברית באוניברסיטה שעל הר הצופים. בלימוד משותף זה היה אשר זקוק לשפיגלר הרבה יותר משזה האחרון היה זקוק לו, שכן שפיגלר באמת ובתמים קרא את “תעודה בישראל” ואת “אפס דמים” של ריב“ל, ואף ידע בעל פה שירים של אדם הכוהן; ואלו אשר לנדאו מעולם לא קמה בו הרוח לקרוא יצירות אלה, כשם שזה כשנתיים לא מלאו לבו לומר לשפיגלר שהוא מאוס עליו. מדוע, בעצם? מדוע שפיגלר מאוס עליו? בשל מראו החיצוני הדוחה? אף פחוס, פרצוף מנומש, שיער ג’ינג’י, כרס גדולה, כתפיים רחבות ורגליים עקומות. מה אכפת לו, ללנדאו? וכי ממונה הוא על האסתטיקה בחיל התשלומים המלכותי? מבטאו המסנסן והמאנפף כאחד? אולי? אזניו הזקופות, המרוחקות מגולגלתו כאלו עוד רגע קט ישרו ממנה? ואולי דבר־מה עמוק יותר? קנאה? ח־ח־ח! קנאה? בשל מה? אולי בכל זאת יש שמץ מנהו. שפיגלר, שהוא רווק עד היום הזה, סיים את חוק לימודיו (מוסמך למדעי הרוח), ועכשיו עובד הוא על דוקטוראט (“דרכו של הרא’ש בהלכה”), ואלו אשר זנח את לימודיו מכבר וחזר אל המקצוע, שלמד בשחר נעוריו בחו”ל – הנהלת חשבונות. “בימינו ראוי לו לאדם שיהא בעל מקצוע” – פסקה אמו ואביו החרה החזיק אחריה. לפיכך עוד לפני עלותו ארצה קיבל אשר תעודה של מנהל פנקסים ואף הספיק כשנה לעבוד בבנק. אלא שבארץ לא נסתייע לו הדבר. משפרצה המלחמה חדלו ההורים לשלוח את ההמחאה החדשית והוא נאלץ לנטוש את ספסל הלימודים – את הגיגיו של סוקראטס בדיאלוגים של אפלטון, את שגיונותיו של שבתי צבי במשנתו הסדורה של גרשון שלום ואת חזיונותיו של מאפו בהגיגיו התמימים של קלוזנר – ולחפש עבודה, כדי להחיות את עצמו ואת אשת חיקו, שעדיין לא נטשה את לימודיה בבית המדרש למורים. אלא שהארץ לא נזקקה באותם הימים לפנקסנים כמוהו, ואם כי עבודה זו, שהוא מועסק בה זה כשנתיים, כרוכה ברישום מספרים בפנקס גדול, כל יודע קרוא וכתוב מסוגל לעשותה ולאו דוקא מנהל פנקסים בעל תעודה, והראיה – שפיגלר, העושה אותה בדיוק כמוהו, אף שמימיו לא טעם טעמה של פנקסנות.

כן, בארץ לא נסתייע הדבר… אם נדייק הרי קביעה זו נכונה היתה רק עד אתמול ועד בכלל, לשון אחר, עד היום הזה ולא עד בכלל. שכן ביום זה, היום, דומה, חל מפנה, על כל פנים שינוי. עתה זה, לפני שעה קלה… ברגע זה חוזר הוא מביתו של דוקטור קניגמן, זה ששרה, אשתו של אשר, מלמדת אותו עברית. למעשה, לימדה אותו עברית עד לפני כשלושה חדשים, עד למועד שבו הרתה ונתרתקה אל מיטתה על פי פקודת הרופא; מאז חדלה ללמדו. והנה היום, שעה שהלך בבוקר לעבודה, ניגש אליו נער אחד ומסר לו מכתב. פתח אשר את המעטפה ומצא מכתב מודפס נאה על נייר נאה של פירמה נאה בשם קניגמן ושות" וזו לשונו: „מר לנדאו הנכבד! אשמח אם תסור הערב, בשובך מעבודה, לדירתי ברח' אבן גבירול 84, קומה ב', הכניסה מן הגינה".

ישר מעבודה הלך, איפוא, אשר לרח' אבן גבירול 84, דירה נאה היתה לו לדוקטור קניגמן, כלים נאים ורהיטים נאים. אף הוא עצמו גבר נאה היה, כבן ארבעים: חטמו ישר וחטוב להפליא, עיניו דהות־אפרפרות, מצחו גבוה ותלול, ואפשר נראה כך בשל גולגלתו הקירחת. אכן, קירח היה קניגמן, כמעט לחלוטין, אלא שקירחות זו לא פגמה בחיצוניותו אף כהוא זה. אדרבה, עטרה אפרפרת דקה, מרשימה, עשויה למשעי, כיתרה את ראשו, והפיאות הצרות הגזורות בקפידה, שהשתלשלו כשתי רצועות אפר על רקותיו, שיוו לו הוד מיוחד.

דוקטור קניגמן הושיב את אשר בכורסה, מזג לו כוסית ויסקי מתוך בקבוק שבבאר אשר במזווה, וישב בכורסה ממולו.

– מה שלום רעייתך, מה לנדאו? – פתח בגרמנית.

– חולה.

– צריכה עוד לשכב?

– כן.

– אני… אני… מבין שאתה זקוק לכסף?

– כן.

– האם מוכן אתה לקבל עבודה, נוסף על עיסוקך בחיל התשלומים המלכותי?

– כן.

– אם אינני טועה סיפרה לי רעיתך כי מנהל חשבונות אתה?

– כן.

– התוכל לערוך מאזן של פירמה?

– מסחרית או תעשייתית?

– מסחרית.

– אני מקווה שכן.

– אבל… רצוני להודיע לך, שפירמה זו, אשר למעשה נכנסתי בה כשותף רק לפני שבועות מספר, כמעט לא ניהלה שום חשבונות. כל מה שמצאתי הוא שתי מגרות של פתקים, ועליהם מספרים: הוצאות, הכנסות, תוהו ובוהו מוחלט. האם תוכל ליטול על עצמך לפתוח ספרים, לרשום את כל הטעון רישום למפרע, באורח ריטרואקטיבי לגבי תקופה, אשר חוששני כי עולה היא על שנתיים ימים, ובסופו של דבר לערוך מאזן?

– אני מוכן לנסות.

– יפה. דוקטור קניגמן קם מכסאו. תמיר גוף היה ולבוש למשעי, אפילו עניבה ענב, אף שמיתקן ההסקה המרכזית השפיע חום, שאשר לנדאו כמעט נלאה נשוא אותו. ניכר היה על דוקטור קניגמן כי מרוצה הוא.

– עוד דבר – המשיך – העניין ממש דחוף.

– כמה זמן?

– חצי שנה. Dead line. חצי שנה מן היום ואף לא רגע אחד יותר.

– אנסה.

– מתי תתחיל?

– אולי אפילו היום.

– כלומר, הערב.

– כן, הלילה.

כשיצא אשר מביתו של דוקטור קניגמן החזיק בידו מזוודה גדולה; גדולה, אך לא כבדה, שכן מלאה היתה ניירות ופתקים, אותם הניירות והפתקים, שנועדו לשמש בסיס לרישום בספרים, בפנקסים ובמאזן.

ובכן, אין לומר שלא נסתייע הדבר. יפה אמרה אמא: מקצוע הוא מקצוע, אפילו כשאדם נוסע לחפור באדמה או ללמוד ספרות.

מה שלא נסתייע הרי זה דבר אחר לגמרי: סבור היה אשר שהיום יגיע לביתו שלא בלוויית שפיגלר, שהרי מלכתחילה הלך לכיוון אחר, אך דומה שבימי חול אין מנוס ממנו. היה זה קולו של שפיגלר שנישא מאחוריו:

– רגע אחד, רגע אחד, לנדאו…

בלי שהפך ראשו נעצר אשר והיכה עד ששפיגלר ישיגו.

– מה המזוודה הזאת? – שאל שפיגלר.

אשר לא ענה לו. העיף עין על עיתון ערב מגולל, ששפיגלר החזיק בידו.

– מה כותבים? – שאל אשר.

– פולין כולה שוחררה על ידי הרוסים.

– עוד מעט תיגמר המלחמה.

שפיגלר נתן לו את העיתון, אשר לא פתח אותו.

שעה קלה הילכו שניהם ושתקו. פתאום מלמל שפיגלר במהורהר:

– לא יהיה כל כך קל למצוא עבודה אחרי המלחמה.

אשר הביט בו. חטמו הפחוס הפך את צדודיתו למשהו אנטי־אסתטי, לפגם בקוסמוס, לדיסהארמוניה. אזניו המרוחקות, דומה, נתרחקו מגולגלתו עוד יותר, כדי לא לשמוע את ההערה שנפלטה מפיו. בעצם, רק אוזן אחת, את השמאלית, ראו עיניו של אשר, אוזן זאת תפס באצבעותיו לפתע והתחיל מועך אותה ללא רחם.

– א־ה־ה! – נתמלטה צעקה מגרונו של שפיגלר.

לוא היו רחובותיה של ירושלים מוארים יותר מכפי שהיו באותם הימים, היה נגלה לעיניהם של עוברים ושבים מחזה תמוה ביותר: אדם צנום ונמוך קומה מזדקף ומתמתח כדי למעוך אזנו של גברתן גבוה ורחב כתפיים, והלה צווח ונאנק עד שפוקעת סבלנותו והוא מנתק מאזנו את ידו של הצגום ללא קורטוב של מאמץ ושואל בתמיהה כנה:

– השתגעת?

אשר לא השיב ולא כלום. תוהה היה על הניגודים שבעולם ועל הסתירות שבו, כגון זו שאדם העוסק בדוקטוראט על דרכו של הרא’ש בהלכה" כולו דומה למתאגרף מקצועי. ומכאן נתמשכו הגיגיו אל יישובם של סתירות וניגודים, מיזוגם, איזונם, ביטולם ההדדי, מן הדיסהארמוניה אל ההארמוניה, זו שמכאן היתה קרויה תאזונה לוא היה שמו לא אשר לנדאו, כי אם אליעזר בן יהודה. אין לך דבר בעולם שהלשון העברית לא תשיגנו במין אינטואיציה המיוחדת ללשון זו. המילה אוזן, למשל, קרויה כך לא רק משום שקולטת היא צלילים, שעיקר יעודם תאזונה, כלומר הארמוניה בלע"ז, כי אם גם משום שדווקא באוזן מצוי נוזל, שבעטיו נמצא האדם במצב של שיווי משקל, דהיינו במצב של איזון, מצב מאוזן… מאזן, איזון, תאזונה, הארמוניה.


 

ב    🔗

“ובכן… ועד הלשון העברית קיבל את הצעתו של הבלשן הדגול מר אשר לנדאו ובישיבתו מיום חמישה בדצמבר אלף תשע מאות ארבעים וארבע קבע שמכאן ואילך תיקרא ההארמוניה בעברית בשם תאזונה כדת וכדין. כן, כדת וכדין, אלא שההארמוניה אינה ענין של דת ודין. מאז ומתמיד בלתי חוקית היתה ההארמוניה; בתה של אפרודיטי היא, שנולדה לה לא מבעלה, הפייסטס, זה האל־הנפח־החיגר, כי אם ממאהבה התמיר, הרברבן השיכור, אל המלחמה ארס. ח־ח־ח! הארמוניה בתו של אל המלחמה. כבר היה מי שהעיר על הפאראדוכס שבדבר: הארמוניה בתו של אל המלחמה. אולי בשל גנטיקה מיתולוגית זו שרויים הבריות ביתר הארמוניה בימי מלחמה מאשר בימי שלום”.

– מה אתה מחייך וממלמל שם? – שאלה שרה לנדאו את בעלה.

אשר סחט את הספוג שהיה שרוי בקערית המלאה מי סבון פושרים והעבירו על צווארה של שרה השכובה במיטתה ועל חזה, שחלקו השזוף נראה היה כמעין קישוט ענק, משולש שווה צלעות בצבע חום, שבסיסו למעלה וראשו למטה. בועות קצף נזדחלו על פני משולש זה וניקוו בנתיב שהלך וצר, הלך והעמיק ככל שגבהו ונתעגלו שדיה המלאות של שרה. כפי הנראה נהנתה ממגע המים הפושרים: עצמה את עיניה כמי שחולם בהקיץ ועל לסתותיה המונגוליות פרח עיגול וורדרד ומשום מה נדמה היה כי רחבות הן עוד יותר ממימים ימימה. ספק היה אם עדיין מצפה היתה לתשובתו של אשר, אף־על־פי־כן השיב לה:

– מחייך משום שהארמוניה היא בתו של אל מלחמה דווקא, וממלמל משום שלפחות בביתי מותר לי להרהר בקול.

חש בנעימת התרעומת שבקולו ובדבריו ומיד הצטער על כך ורצה לחזור בו כדרכו בהשמעה של כמה דברי חיבה לענין ושלא לענין, אך משהציץ בפניה ראה ששקועה היא בשרעפים משלה, ואפשר שבאותה עת כבר לא נתנה את הדעת לא רק על נעימת דבריו כי אם גם על דבריו כשלעצמם.

שוב הטביל את הספוג במים שבקערית, פסח על מקווה הבועות שבין השדיים, והחל שף בעדינות את בטנה מן הטבור לצדדים. בתחילה אמד בעינו את שיעור התעגלותה של הבטן, מעין אימוד גיאומטרי גרידה – משום מה חושש היה שכל ענין ההריון בטעות יסודו, שכן עיניו שלו לא הבחינו בשלושת החדשים הללו בשום שינוי במידת קימורה של בטן זו – ומשנוכח שגם הפעם לא גילה את שביקש, הסיח דעתו מן הענין, החליק על גופה בספוג שבידו – בקצב אחיד ובמידת הלחץ הדרושה כדי לרחוץ את בשרה אך בלי להכאיב אף כהוא זה – מעשה פועל מקצועי ומנוסה המושח שכבת פוליטורה אחרונה על רהיט יקר – ואף הוא שקע בהרהוריו שלו. ביודעים או שלא ביודעים – עכשיו שוב לא מלמל.

הארמוניה זו שנים רבות נבצר ממנה להינשא לבחיר לבה קדמוס, כיוון שהלה הרג את נחש העקלתון הקסטלי וחייב היה שמונה שנים לעבוד את אל המלחמה ארס, כדי לכפר על חטאו זה. ריבון העולמים! שמונה שנים לעבוד את אל המלחמה! כמה שנים הוא עובד בצבא הבריטי? שלוש? ארבע? ארבע וחצי? כבר חמש שנים נמשכת המלחמה והדראקון הגרמני לא נהרג עוד. אפרודיטי זו, אמה של הארמוניה, כלום לא יכלה לדבר על לבו של מאהבה, שהיה כפי הנראה יפה, תמיר, אולי קרח במקצת… אל מלחמה קרח… ח־ח…

– על כסף דיברתם?

אשר ננער כמי שבכוח העירוהו משנתו.

– איזה כסף?

שרה לא פקחה את עיניה. שערות הפשתן שלה התפשטו על פני כל הכר. דומה היה כי שרויה היא בהזייה, אלא שהמלים שיצאו מפיה מלים שקולות היו ודנו בענינים מעשיים בהחלט.

– על הכסף שתקבל מקניגמן בעד המאזן.

– לא דיברתי מלה.

– נצטרך הרבה כסף, יהיו הוצאות. עגלה, בגדים, מיטה. מתי אתה חייב לגמור?

– הוא אמר לי בעוד חצי שנה. בדיוק.

– בדיוק?

– כן.

– ואז הוא ישלם לנו… לך… את כל הכסף בבת אחת?

– אינני יודע, אמרתי לך: לא דיברנו על כסף בכלל.

– אין דבר. הוא ישלם. זה טוב אם ישלם בבת אחת בעוד חצי שנה. שלא יתמסמס הכסף. יהיו לנו המון הוצאות. אל תדאג.

– אינני דואג.

היא הושיטה לו את רגלה: שרירית, מוצקת, שזופה ואף על פי כן לא גסה, נשית, חטובה, נאה למדי. היה בתנועה זו משהו ממחוותיה של שחקנית קולנוע השרויה באמבט והזוקפת את רגלה כלפי מעלה לכאורה כדי לסבנה ולמעשה כדי לגרום הנאה לקהל הצופים.

אשר החזיק בסובך והספוג שבידו שף קלילות את גב הירך סמוך לקמט הפרק שמאחורי הברך ומכאן חלף עבר למטה ומשהגיע אל כף הרגל כיווץ אחת מפינות הספוג ובקפידה רבה קינח בו את העור ברווח שבין הבוהן לבין שאר האצבעות. משסיים רגל אחת התחיל עוסק בשניה.

אולם כשסוף סוף ניתנה הרשות להארמוניה להינשא לקדמוס נערכה לה החתונה היפה ביותר שאי פעם נתקיימה בין בני האולימפוס. זו הפעם הראשונה באו האלים עצמם לכלולותיו של בן תמותה. שנים עשר כסאות זהב הוצבו למענם בארמונו של קדמוס בתבי. יש להודות שחתונתם של אשר ושרה היתה הרבה יותר צנועה. בשעה של הפסקת צהריים הזמין אשר שניים מחבריו בעבודה אל ביתו של הרב, שנמצא בשכנות מחנה שנלר. באותו יום לבש, שלא כדרכו בימות הקיץ, מכנסיים ארוכים וקנה טבעת ובקבוק יין, ליד דירתו של הרב המתינה לו שרה: לבושה היתה חצאית בצבע בז' בהיר ומקטורן באותו צבע. הרב ושמשו, אשר ושני חבריו – חמישה היו במספר. עוד חמישה חסרו למנין. מבעד לחלון שממול נשקפה משפחה שסעדה פת צהריים: אשה, גבר בגיל העמידה ושלושה בחורים כארזים. השמש שרבב ראשו מן החלון וצעק דבר־מה באידיש; בסמטה עבר איש צנום נושא זכוכיות על שכמו.

– ז־ג־ג! – הכריז על סחורתו בקולי קולות כדרך שעשו בני מינו בימים שההיצע עלה על הביקוש.

ההיצע עלה על הביקוש? הבל הבלים! הרי היה זה בעיצומה של המלחמה, בעידן של כרטיסי מזון, חלוקת מצרכים, קיצוב… מכל מקום עובדה היא שהזגג הכריז על סחורתו ונשא זכוכיות על שכמו. עד מהרה הגיע אל חדר הכלולות: השעין זכוכיותיו אל הקיר והוא עצמו החזיק בעמודי החופה, כולו קורן משמחה. גם האב ושלושת בניו באו, ואף הם עליזים היו, רק שרה, דומה, נתעצבה אל לבה משום מה. המנין היה שלם והרב החל בעריכת הטקס.

האלים שהיו קרואים לחתונתה של הארמוניה הביאו מתנות. אמה אפרודיטי הגישה לה ענק זהב שעשה הייפסטס – לפני כן הגיש אותו ענק עצמו זבס לאחותו של קדמוס, אירופה. אתנה נתנה לה רדיד זאב וגם קדמוס עצמו העניק לה רדיד נפלא, מרהיב עין, ואלו שרה נשארה ללא רדיד, כמעט ערומה… ערומה כביום היוולדה.

אותה שעה היתה שרה שכובה על בטנה וספוגו של אשר עשה את מלאכתו על חלקו האחורי של גופה. שני חצאי העיגולים של עכוזה הלבינו על רקע השחום של גופה השזוף ושני פסים לבנים שהטביעה החזיה בשעתה ביצעו את גבה.

אשר נשך את שפתו.

הארמוניה… בעצם מה שקרוי הארמוניה במוסיקה אינו אלא סימטריה בגיאומטריה. הארמוניה בצלילים, סימטריה בצורות. הארמוניה בזמן, סימטריה בחלל. הארמוניה ברוח, סימטריה בגוף. שניים, שניים, שתי רגליים, שתי ירכיים, שני פסים, שתי כתפיים, שתי אזניים, אזניים… אזניו של שפיגלר… אזניו של קניגמן… האם שם לב לאזניו של קניגמן?… לא… ואולי כן… היה משהו באזניים אלה… ועכשיו אזניה של שרה… האם תוכל להישבע שאתה מכיר את אזניה של שרה אשתך?… מהי צורתן? מה גדלן? היכן הן? היכן? איפה האזניים! אין אזניים.

מאז ומתמיד כיסו שערותיה של שרה על האזניים. לא היתה כל סיבה שלא יכסו אותן עכשיו.

מנורת השולחן נתהבהבה לפתע ולאחר שניות מספר נשמע הד של התפוצצות.

שרה התהפכה במהירות.

– מה זה?

– אינני יודע. מה עשית? לאט לאט. אסור לך להתהפך כך.

ייבש במגבת את בשרה של שרה, סידר מה שסידר בחדר, נישק לה, בירכה ברכת לילה טוב, כיבה את האור ויצא אל המטבח.

דירתם של אשר ושרה לנדאו בחצר היתה, מין תוספתן לבניין גדול, מבנה טפל שכפי הנראה נועד לאו דוקא למגורים, אלא למטרה אחרת, ורק לאחר מכן הוכשר למגורים: חדר קטן, מטבח פעוט וחדר נוחיות זערורי.

אשר העלה אש בפרימוס, הרתיח מים, חלט תה, מזג לעצמו מלוא ספל גדול, הניחו על פיסת השיש שבמטבח, ואילו על לוח העץ הסמוך לשיש הערה את תכולת התיק הגדול. גל גדול של פתקים נערם על גבי הלוח.

אשר ישב על שרפרף והתחיל ממיין אותם. חצי שנה ברשותו: למיין, לרשום ביומן, לפתוח חשבונות, לערוך מאזן בחינה, חשבון רווח והפסד, מאזן. מאזן, איזון, מאזניים, תאזונה…

מרבית הפתקים כתובים היו בגרמנית בכתב יד רשלני וקשה לפענוח. רק הקבלות ערוכות היו בעברית או באנגלית.

אשר היה עייף, קל היה לו יותר למיין את הקבלות, מאשר את הפתקים, לפיכך פתח בהן: “קיבלתי בעד הובלה 500 מיל” “שילמתי לסבל 200 מיל” – ומתחת לזה “קיבלתי” באותו כתב יד וטביעת בוהן כחולה־כהה. “שלושה צמיגים של מכונית משא צבאית במצב…”

נקישה רהויה בחלון אילצתו להפסיק את עבודתו. עדיין היה בתוקף צו ההאפלה, אם כי שוב לא הוקפד עליו ביותר. אשר כיבה את האור, הסיט את הוילון הקטן ופתח קמעה את החלון, שאף הוא קטן היה כאשנב. טפטף גשם. בתחילה סבור היה שהגשם הוא שהקיש בחלון, אלא שעוד לפני שהגיפו שמע היאך מישהו לוחש את שמו:

– א־שששש־ר

אשר הכיר את הקול והבין את הכל. היה זה ידידו אליהו קלין.

הוא פתח את הדלת. בין המטבח לחצר לא היה שום פרוזדור או מבוי.

אליהו רטוב היה מכף רגל ועד ראש. מיד לאחר שנכנס הסיר את משקפיו מעיניו וקינחן במגבת שהיתה תלויה במטבח.

– רוצה תה?

– כן.

– מה פיצצתם?

– את משרדי מחלקת העליה.

– עכשיו יש לך נשק?

– לא.

– תישן פה?

– כן.

– בחדר או למעלה?

– למעלה.

גג רעפים היה לבית הגדול שבחזית הרחוב; עליית הגג שמתחת לרעפים השתרעה גם מעל לאותו מבנה ששימש מדור לזוג לנדאו, ופתחה נמצא ממש מעל לדלת הכניסה של דירתם. בין פחי נפט ישנים, מצעי תבן להמלטת גורי חתולות, עכברושים, קרשים לחג הסוכות וערמת לבנים אדומות, המשמשות אבני בניין לבתים בחו"ל, נמצא משכב קבע לאליהו קלין לעת הצורך בצוק העתים.

אליהו שתה בצמאון את התה. אשר פרס לחם, מרח על הפרוסות מרגרינה ושם צנצנת זיתים על השולחן. אליהו לא אכל. סיים את שתיית התה, הזיז קמעה את הספל, הניח ראשו על השיש ונרדם כתינוק שהשתהה יתר על המידה בערב ליד שולחן הסעודה של המבוגרים.

אשר נכנס לחדרו, פשפש בארון והוציא מעיל מתוכו. לאחר מכן יצא אל החצר. נטל את הסולם הגבוה והשעינו אל פתח העליה. טיפס ועלה למעלה. הדליק נר וניער את האבק ממזרון שבירכתי העליה. התיז עליו “פליט” ועורר חמתם של חתולים, שהחלו מייללים בכמה פינות בעת ובעונה אחת. יללה זו היא שעוררה כפי הנראה את אליהו, ועד מהרה נמצא עומד בסמוך לו.

– שכב – אמר אשר.

אליהו צנח על המזרון. אשר כיסה אותו במעילו, ירד, החזיר את הסולם למקומו ושב אל עבודתו.

“קיבלתי בעד שני ארגזי חלב משומר”… לעזאזל! הן בראש וראשונה צריך לסדר את הכל לפי תאריכים! אידיוט!

נרכן והוציא מן הארון צלחות, טסים וספלים – שנים עשר במספר הכל בכל. ערכם בשורה זה ליד זה והתחיל מטיל לתוכם את הפתקים. עוד לא יצאו שתי שעות לאחר חצות וכל הפתקים היו כבר מונחים בכליהם לפי החדשים: ינואר, פברואר, מארס, אפריל, מאי, יוני, יולי, אוגוסט, ספטמבר, אוקטובר, נובמבר, דצמבר, כל פתק במקומו הראוי לו, – הארמוניה, תאזונה, מאזניים, איזון, מאזן.


 

ג    🔗

שגיאה ארורה זו הרי היא כצליל צורם במנגינה, כדיסונאנס בהארמוניה, כאבן נגף למתחרה במירוץ ממש בקצה הדרך… חמישה עשר גרשים! שגיאה בסך של מאה וחמישים מיל במאזן שהיקפו הכספי הוא –.9.847 לא"י ו־367 או 217 מיל. האקטיב 367 מיל והפאסיב 217. איפה הם? היכן, לעזאזל, 150 מיל?

הכל צריך היה לקרות היום. היום התאריך האחרון להגשת המאזן. הכל מוכן. מתוהו ובוהו של פתקים נבנה בנין סימטרי נאה, ממש תמונה אסתטית: אקטיב ופאסיב, נכסים והתחייבויות – סיכום מלא ענין ומשמעות למי שיודע לקרוא את הדברים. כך וכך מזומנים בבנקים, כך וכך קרקעות, כך וכך חייבים, כך וכך מניות, כך וכך זכאים, כך וכך רווח נקי מחשבון רווח והפסד. והנה נתקעו חמישה עשר גרשים אלה, ימח שמם וזכרם! כך דרכו של עולם – הכל בא בו בבת אחת: אתמול נסתיימה המלחמה והיום צועדים המונים ברחובות וצועקים: מדינה עברית! עליה חפשית! ובליל אמש הוסעה שרה להר הצופים, להדסה, למחלקת היולדות. הבוקר טלפן מהמשרד: עדיין לא ילדה. וקניגמן הבטיח לתת היום את הכסף – את כל הכסף בבת אחת – ברגע שימסור לו את המאזן. מילא, חמישה עשר גרשים אינם אסון גדול, אבל בושה להגיש מאזן, שהאקטיב והפאסיב אינם מאוזנים בו. בושה וחרפה. לוא היה מישהו מגיש לו מאזן כזה היה זורק אותו בפרצופו. כל מי שמצוי בהנהלת החשבונות יודע ששגיאה בסך של חמישה עשר גרשים עלולה להיות תוצאה מסכמת של כמה וכמה שגיאות בעשרות ובמאות לא"י, המבטלות זו את זו. ומי יש לו פנאי לחפש עכשיו? והכסף דרוש כמו מים לנודד במדבר. עגלה, חיתולים, בגדי תינוק. אולי כבר נולד?

אשר לנדאו קם מן השולחן שהיה ישוב לידו במסעדה הקואופרטיבית וישב באוטובוס מספר 9, שעמד סמוך לפתחה של אותה מסעדה.

הדרך להר הצופים ארכה זמן רב מן הרגיל. המונים מריעים ומפגינים חסמו את הרחובות. מדינה עברית! עליה חפשית! ליד האשנב בפרוזדור הארוך של מחלקת היולדות שאל היכן שוכבת שרה לנדאו. האחות, שהיתה חבושה שביס לבן ועליו רקום מגן דוד אדום, אמרה לו בחומרה ששעות הביקור כבר נסתיימו. הוא פתח את פיו, מוכן לויכוח ממושך עמה, אלא שבאותה שעה תפס מישהו בזרועו מאחוריו. אשר הסב ראשו וראה את דוקטור קניגמן, תמיר, לבוש למשעי, ואפילו בחום זה של חודש מאי ענוב עניבה כהלכה. פניו קרנו מעליצות ועונג.

– מה? עוד לא ראית אותו? – שאל את אשר.

– את מי?

– את התינוק.

– איזה תינוק?

– את התינוק של… שילדה שרה?

– לא ידעתי שילדה. שמחתו של קניגמן הפכה להתרגשות.

– בוא, בוא עמי, בוא – הוא משך אותו בשרוולו והוליכו בפרוזדור. האחות חבושת השביס, שמגן דוד אדום היה רקום עליו, לא התערבה.

הפרוזדור היה ארוך עד אין קץ, או שכך נראה לו, לאשר. בדרך שלה קניגמן חבילה מכיסו ומסרה לאשר.

– מה זה?

– כסף. בעד המאזן.

– אבל… יש… אתה מבין, דוקטור קניגמן… חמישה עשר גרשים… כמובן, הכל מוכן…

– יש זמן. מחר תביא לי.

– אבל… חמישה עשר… אתה מבין… ענין של ריכוז… קצת… לחפש את השגיאה…

– אין דבר. בעוד שבוע… שבועיים… שלושה.

– אמרת אז: Dead line.

– אין דבר. היום לא dead line היום life line.

לא בלי מאמץ תחב אשר את החבילה לכיסו: עבה היתה ולא בקלות נשתלשלה אל כיס מכנסיו הקצרים.

בעוד הוא לוחם עם החבילה, דוחסה וממעכה, נמצאו עומדים ליד חלון רחב, כולו מכוסה וילון לבן. משמאלו של החלון נתגבהה דלת צרה, אף היא לבנה. דוקטור קניגמן פתח את הדלת ונעלם מאחוריה. כעבור שניות מספר יצא והתייצב על יד אשר. באותה שעה נתפרד הוילון לשניים, כמסך של בימה, וחשף את החלון. מאחוריו עמדה אחות, חבושת שביס לבן, שלא היה עליו ולא כלום, והחזיקה בידה יצור חי, כולו מעוטף לובן, פרט לפרצופו. והיה זה פרצוף יפה של אדם בגיל העמידה: החוטם ישר וחטוב להפליא, העיניים דהות־אפרפרות, המצח גבוה ותלול, ואפשר שנראה כך בשל הגולגולת הקירחת. עטרה נטולת צבע מוגדר כיתרה את הקרחת ושתי פיאות כשתי רצועות עור כהות נשתלשלו על רקותיו, ודומה היה כי עשויות הן בקפידה בידי ספר־אומן.

– הסתכל, הסתכל באזניו! – התמוגג דוקטור קניגמן וקיפל באצבעותיו את אפרכסת אזנו הימנית.

נכון אמת הדבר: אפרכסת אזנו הימנית של התינוק לא היתה עוד מגובשת ותלויה היתה כפיסת קלף מקופלת מאחורי רקתו; כפי הנראה לא התקשה עוד הסחוס דיו.

בעוד הוא מקפל את אזנו באצבעותיו צווח דוקטור קניגמן בהתלהבות:

– רוץ, רוץ, רוץ, מהר וברך את שרה בברכת מזל טוב.

אשר לא רץ.

בשקט, בלי ברכת שלום, פרש מקניגמן, שעדיין רווה נחת מהתינוק שמאחורי החלון, חזר בדרך שבה הגיע הנה, ירד במדרגות וישב באבטובוס. זו דרכה של שקיעה ירושלמית שהיא באה כחתף. גם הפעם לא שינתה ממנהגה.

למרגלות הר הצופים נצנצו אורותיה של ירושלים.

אוזן, איזון, מאזן, תאזונה, הארמוניה.

חבילת הכסף לחצה על ירכו. רגע תקפו החשק לשלותה מן הכיס ולהשליכה מן החלון, אך עד מהרה נתרקמה במוחו תכנית יותר מתוחכמת.

אוזן, איזון, מאזן, תאזונה, הארמוניה. חמישה עשר גרשים – צליל צורם, דיסהארמוניה, חתך, דקירה, צריבה…

חמש מאות לירות ארצישראליות היו בחבילה: מאה שטרות בנות עשר לא"י כל אחת. כמעט פי שלושה ממשכורתו השנתית של אשר.

עגלה, מיטה, לבוש, חיתולים… תהיינה הוצאות… הוצאות מרובות.

משהגיע אל ביתו היה חושך מוחלט, אלא שעכשיו זה מכבר לא היה זכר להאפלה. הרחובות מוארים היו באור גדול. רק במטבחו של אשר האיר הפרימוס בלבד. משום מה לא נתחשק לו להדליק שום מנורה, ביחוד מאחר שעל הפרימוס לא עמד שום כלי ואורו דומה היה לפרח כחלחל בהיר הפותח עלעליו ברחבות מרהיבת עין.

אחד אחד שלה אשר לנדאו את השטרות של החבילה והקריבן אל האש בפרימוס.

עגלה, מיטה, חיתולים, לבוש…

כל לירה ולירה נשרפה עד הזוית האחרונה. יש שהאש הכוותה את אצבעותיו. העשן היה שחור, אך האפר היה בצבע כסף, כפאותיו העשויות למשעי של הדוקטור קניגמן, כעטרת המכתירה את קרחתו…

תחילה כיסה האפר את הנחושת המבהיקה באור זהב של בטן הפרימוס, אחר כך נשר על השיש.

מאה שטרות היו בחבילה: מאה מלבני נייר.

חבל שאליהו קלין אינו יכול לבוא הלילה כשם שבא באותו לילה שבו חילק בקעריות, טסים וספלים את חומרי הגלם, ששימשו בסיס למאזן זה, שלא התאזן בשל חמישה עשר גרשים עלובים. לפני כשלושה חדשים נהרג באחת מפעולות האצ"ל נגד המשטרה. לוא היה בא הלילה לא היה מניחו להירדם מעל לשיש או לצנוח אין אונים על המזרון, כי אם פותח היה עמו בדו־שיח, בדיאלוג סוקראטי, כגון זה, למשל:

אשר: אם רוצה אתה להבין דבר זה בנקל שים לבך לא רק אל בני האדם בלבד, אלא גם אל כל בעלי החיים והצמחים, ובכלל אל כל מה שיש לו התהוות. נברר לנו לגבי כל אלה הדברים אם לא כך מתהווים הם כולם: רק הפכים מהפכים ולא ממקום אחר… כגון היפה שהוא הפכו של המכוער, והצדק שהוא הפך העוול, וכדומה לזה בעניינים לרבבות. ובכן נעיין בדבר, אם לא מן ההכרח הוא שכל מה, שיש גם היפך ממנו, מתהווה לא ממקום אחר, אלא מהפכו זה.

אליהו: זה ודאי.

אשר:… כלום יש דבר שהוא הפכו של החיים?

אליהו: בודאי

אשר: ואיזהו?

אליהו: המות.

אשר: כלום לא תאמר שהמיתה היא ניגודם של החיים?

אליהו: כך אני אומר.

אשר: יש מתהווים הם זה מזה?

אליהו: כן.

אשר: ובכן מה מתהווה מן החי?

אליהו: המת.

אשר: ומה מתהווה מן המת?

אליהו: מוכרח אני להודות שממנו מתהווה החי.

אשר: אם כן מדוע מת אתה ולא קניגמן?

אליהו: משום שאני יצאתי להתקיף תחנת משטרה בריטית והוא לא.

אשר: ומה הוא עשה?

אליהו: הוא עשה ילדים.

אשר: ומה עשיתי אני?

אליהו: אתה עשית מאזן.

אשר: למה?

אליהו: משום שמאזן, איזון, פירושם יצירת תמונה מסודרת מתוהו ובוהו, מעין מעשה בראשית, השלטת אחדות בחלקים מפורדים, מפוז־ רים, ארגונם והתאמתם זה לזה. לא בכדי הארמוניה בעברית קרויה תאזונה.

אשר: למדת משהו, אליהו.

אליהו: גם אתה.

כל השטרות עלו באש. כולם עד אחד. אשר נשא מבטו למעלה. פיח שחור כיסה את תקרת המטבח. רק לפני חודש ימים עמדה שרה על דעתה שיש לסייך את המטבח ויהי מה, ואכן נעשה הדבר. והנה עכשיו שחור הוא, כפי שלא היה מעולם.

מה אפשר לעשות? כפי הנראה צדק אפלטון: הכל מתהווה מניגודים והפכיהם – הגדול מקטן, החיים מהמוות והשחור מלבן.

אשר יצא החוצה. ברחובות המוארים צעדו בסך קבוצות נוער שחזרו מפעולותיהן.

– מ־דינה ע־ברית! עליה חפשית! – פלטו גרונות צעירים אך צרודים בקצב הצעידה.

– רגע אחד, לנדאו, רגע אחד! כף ידו הגדולה של שפיגלר הונחתה על כתפו. זה כארבעה חדשים לא ראהו אשר, מאז קיבל הלה משרה בסוכנות היהודית.

– נו, מה תגיד? – התנשם שפיגלר עם שאגלי הזיעה הבהיקו על פרצופו המנומש גם לאור פנסי הרחובות.

– על מה?

– על הכל.

– מה אני יכול לומר?

– אני נוסע.

– לאן?

– לאירופה, בשליחות.

– והדוקטוראט?

– כבר מסרתי. ואתה? גמרת את המאזן?

– איזה מאזן?

– שקיבלת על עצמך?

– כ..כ..ן. מי סיפר לך? אני?

– כן, אינך זוכר?

– ואתה זוכר איך מרטתי את אזנך?

שפיגלר צמצם בו את עיניו ופלט בדאגה:

– אתה עייף, לנדאו.

– אל תשתמט, אתה זוכר?

– המ… משהו…

– ובכן, דע לך, מרטתי את אזנך משום שבאוזן נמצא נוזל שבעטיו יש לנו שיווי משקל, איזון, מאזן, הארמוניה. ואם האיזון מופר – אפילו בחמישה עשר גרשים – רע הדבר.

– רע הדבר – הסכים שפיגלר.

לחצו ידיים זה לזה והלכו איש לעברו. רק לאחר שעבר כבר כברת דרך ניבט אשר בידיו: כפות ידיו ואצבעותיהן שחורות משחור היו. ודאי לכלך גם את כף ידו של שפיגלר כשלחץ אותה.

– יום הנצחון! – פלט בקול רם ופרץ בצחוק.

הארמוניה ניצחה את ארס, הבת הביסה את אביה.

מן הרחוב הסמוך ענה לו הד תרועתה של קבוצת נוער:

– מדינה עברית! עליה חפשית!

גמר בנפשו להיכנס לאחת המסעדות וללגום כוסית וודקה. פשפש בכיסו – זה כיס־הסדק הקדמי, שבו נוהג היה להחזיק את כספו – ומצא בו חמישה עשר גרשים, בדיוק: חמישה עשר גרשים – זה הסך, שהיה בעוכרו של המאזן.

מאזן, איזון, אוזן, תאזונה, הארמוניה בלעז.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47759 יצירות מאת 2657 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20142 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!