א

“מאזן, מאוזן, איזון, מאזניים” – במוחו של אשר לנדאו היגע עד דוק־טמטום־בולע־כל היה מכלול האסוציאציות שנשאו עמן המלים, אשר מלמלה לשונו עם שהתנוענעה בפיו במרווח שבין החך לבין השיניים, בלא שהשמיעה קול – אפשר גם היא מתוך עייפות – מצטייר מדי פעם בפעם כמשטח אפקי, רוגע, הנתון אמנם עוד לתנודות קלילות, שכולן שובה ונחת, אלא שגם הן הולכות ופוחתות, הולכות ומאיטות את קצב מהירותן עד אשר כפשע בינן לבין אפס, בין זיע קל לבין שיווי משקל נצחי, שליו, של עצם נצחי שחלקיו סדורים וערוכים מתוך התפייסות אמת שבין חמאה לתותחים, בין זאב לכבש, בין… הארמוניה קוסמית… אלוהית… ודאי אלוהית… אין הארמוניה לא־אלוהית… שהרי עצם המושג הארמוניה שאול מעולם האלוהויות, ודומה כי ההארמוניה היא אלת המוסיקה, הצליל… איזון הצלילים… לוא היה הוא, אשר לנדאו, חבר ועד הלשון היה ממציא להארמוניה שם עברי… תאזונה… מאזונת…

– רגע אחד, לנדאו… רגע אחד!

אשר נרתע: היה זה קולו של שפיגלר האדמוני – קול צרוד וצורמני תמיד, והיום צרוד וצורמני עוד יותר משבכל הימים. ושמא רק נדמה לו לאשר כך, כיוון שסבור היה שהיום נפטר מגברתן מנומש זה, שאפילו בחורף ריח זיעה נודף ממנו למרחקים, ואלו אשר היה מבלה את רוב שעות היום לאו דוקא במרחקים ממנו, כי אם בקרבתו, ממש סמוך לו.

משעה שמונה בבוקר ועד לחמש אחר הצהריים – בהפסקה של חצי שעה לשתיית תה – היו שניהם ישובים זה על יד זה באחד מביתני הביטון המרובים שנבנו בחצר בית היתומים הסורי שנלר, שזה עתה עבר מרשות הגרמנים לרשותו של הצבא הבריטי. אחד מהם לנגד עיניו גליונות תשלום מטושטשים ומרופטים, שנדדו מחזיתות שונות ועברו על פני מדבריות וימים עד הגיעם אל משרד חיל התשלומים המלכותי במזרח התיכון, שמרכזו בירושלים, והשני פנקס ענק פתוח לפניו על השולחן, וידו מעלעלת בדפים הגדולים למצוא את חשבונו של חייל פלוני, או רושמת את הסכום, שאותו חייל קיבל, כפי שמכתיב לו בן זוגו המנסה לפענח את הכתב, שחלק ניכר ממנו נמחק בצוק העתים ובתלאות הדרך.

– אחד תשע שמונה שלוש תשע, סרג’נט ס. י. פארקינטון, שני שילינגים, ששה פנסים; אחד תשע שבע שלוש חמש שמונה קורפורל ה. יו. פורסאיטר – שלושה שילינגים, תשעה פנסים; אחד תשע שתיים שמונה ארבע, טוראי ג'. פ. פירס – שני שילינגים, ששה פנסים…

היו השניים מתחלפים בתפקידיהם לסירוגין: עד הפסקת הצהריים זה קורא וזה רושם ולאחר ההפסקה זה רושם וזה קורא. ולא עוד אלא שגם לאחר תום העבודה היו השניים הולכים יחד לבתיהם, או ליתר דיוק, שפיגלר מלווה את לנדאו, כיוון שמקום משכנו של זה בחצי הדרך שבין בית היתומים לשעבר, שהפך למחנה צבא, לבין הבית, שבו נמצאת הדירונת הקטנה של לנדאו.

נפשו של אשר לנדאו סולדת משפיגלר, אך אמת זו לא ניתנה להיאמר, כיוון ששפיגלר ראה אותו כידיד נפש עוד למן הימים, שבהם – לפני כארבע שנים – התכוננו יחד לבחינת גמר בספרות העברית באוניברסיטה שעל הר הצופים. בלימוד משותף זה היה אשר זקוק לשפיגלר הרבה יותר משזה האחרון היה זקוק לו, שכן שפיגלר באמת ובתמים קרא את “תעודה בישראל” ואת “אפס דמים” של ריב“ל, ואף ידע בעל פה שירים של אדם הכוהן; ואלו אשר לנדאו מעולם לא קמה בו הרוח לקרוא יצירות אלה, כשם שזה כשנתיים לא מלאו לבו לומר לשפיגלר שהוא מאוס עליו. מדוע, בעצם? מדוע שפיגלר מאוס עליו? בשל מראו החיצוני הדוחה? אף פחוס, פרצוף מנומש, שיער ג’ינג’י, כרס גדולה, כתפיים רחבות ורגליים עקומות. מה אכפת לו, ללנדאו? וכי ממונה הוא על האסתטיקה בחיל התשלומים המלכותי? מבטאו המסנסן והמאנפף כאחד? אולי? אזניו הזקופות, המרוחקות מגולגלתו כאלו עוד רגע קט ישרו ממנה? ואולי דבר־מה עמוק יותר? קנאה? ח־ח־ח! קנאה? בשל מה? אולי בכל זאת יש שמץ מנהו. שפיגלר, שהוא רווק עד היום הזה, סיים את חוק לימודיו (מוסמך למדעי הרוח), ועכשיו עובד הוא על דוקטוראט (“דרכו של הרא’ש בהלכה”), ואלו אשר זנח את לימודיו מכבר וחזר אל המקצוע, שלמד בשחר נעוריו בחו”ל – הנהלת חשבונות. “בימינו ראוי לו לאדם שיהא בעל מקצוע” – פסקה אמו ואביו החרה החזיק אחריה. לפיכך עוד לפני עלותו ארצה קיבל אשר תעודה של מנהל פנקסים ואף הספיק כשנה לעבוד בבנק. אלא שבארץ לא נסתייע לו הדבר. משפרצה המלחמה חדלו ההורים לשלוח את ההמחאה החדשית והוא נאלץ לנטוש את ספסל הלימודים – את הגיגיו של סוקראטס בדיאלוגים של אפלטון, את שגיונותיו של שבתי צבי במשנתו הסדורה של גרשון שלום ואת חזיונותיו של מאפו בהגיגיו התמימים של קלוזנר – ולחפש עבודה, כדי להחיות את עצמו ואת אשת חיקו, שעדיין לא נטשה את לימודיה בבית המדרש למורים. אלא שהארץ לא נזקקה באותם הימים לפנקסנים כמוהו, ואם כי עבודה זו, שהוא מועסק בה זה כשנתיים, כרוכה ברישום מספרים בפנקס גדול, כל יודע קרוא וכתוב מסוגל לעשותה ולאו דוקא מנהל פנקסים בעל תעודה, והראיה – שפיגלר, העושה אותה בדיוק כמוהו, אף שמימיו לא טעם טעמה של פנקסנות.

כן, בארץ לא נסתייע הדבר… אם נדייק הרי קביעה זו נכונה היתה רק עד אתמול ועד בכלל, לשון אחר, עד היום הזה ולא עד בכלל. שכן ביום זה, היום, דומה, חל מפנה, על כל פנים שינוי. עתה זה, לפני שעה קלה… ברגע זה חוזר הוא מביתו של דוקטור קניגמן, זה ששרה, אשתו של אשר, מלמדת אותו עברית. למעשה, לימדה אותו עברית עד לפני כשלושה חדשים, עד למועד שבו הרתה ונתרתקה אל מיטתה על פי פקודת הרופא; מאז חדלה ללמדו. והנה היום, שעה שהלך בבוקר לעבודה, ניגש אליו נער אחד ומסר לו מכתב. פתח אשר את המעטפה ומצא מכתב מודפס נאה על נייר נאה של פירמה נאה בשם קניגמן ושות" וזו לשונו: „מר לנדאו הנכבד! אשמח אם תסור הערב, בשובך מעבודה, לדירתי ברח' אבן גבירול 84, קומה ב', הכניסה מן הגינה".

ישר מעבודה הלך, איפוא, אשר לרח' אבן גבירול 84, דירה נאה היתה לו לדוקטור קניגמן, כלים נאים ורהיטים נאים. אף הוא עצמו גבר נאה היה, כבן ארבעים: חטמו ישר וחטוב להפליא, עיניו דהות־אפרפרות, מצחו גבוה ותלול, ואפשר נראה כך בשל גולגלתו הקירחת. אכן, קירח היה קניגמן, כמעט לחלוטין, אלא שקירחות זו לא פגמה בחיצוניותו אף כהוא זה. אדרבה, עטרה אפרפרת דקה, מרשימה, עשויה למשעי, כיתרה את ראשו, והפיאות הצרות הגזורות בקפידה, שהשתלשלו כשתי רצועות אפר על רקותיו, שיוו לו הוד מיוחד.

דוקטור קניגמן הושיב את אשר בכורסה, מזג לו כוסית ויסקי מתוך בקבוק שבבאר אשר במזווה, וישב בכורסה ממולו.

– מה שלום רעייתך, מה לנדאו? – פתח בגרמנית.

– חולה.

– צריכה עוד לשכב?

– כן.

– אני… אני… מבין שאתה זקוק לכסף?

– כן.

– האם מוכן אתה לקבל עבודה, נוסף על עיסוקך בחיל התשלומים המלכותי?

– כן.

– אם אינני טועה סיפרה לי רעיתך כי מנהל חשבונות אתה?

– כן.

– התוכל לערוך מאזן של פירמה?

– מסחרית או תעשייתית?

– מסחרית.

– אני מקווה שכן.

– אבל… רצוני להודיע לך, שפירמה זו, אשר למעשה נכנסתי בה כשותף רק לפני שבועות מספר, כמעט לא ניהלה שום חשבונות. כל מה שמצאתי הוא שתי מגרות של פתקים, ועליהם מספרים: הוצאות, הכנסות, תוהו ובוהו מוחלט. האם תוכל ליטול על עצמך לפתוח ספרים, לרשום את כל הטעון רישום למפרע, באורח ריטרואקטיבי לגבי תקופה, אשר חוששני כי עולה היא על שנתיים ימים, ובסופו של דבר לערוך מאזן?

– אני מוכן לנסות.

– יפה. דוקטור קניגמן קם מכסאו. תמיר גוף היה ולבוש למשעי, אפילו עניבה ענב, אף שמיתקן ההסקה המרכזית השפיע חום, שאשר לנדאו כמעט נלאה נשוא אותו. ניכר היה על דוקטור קניגמן כי מרוצה הוא.

– עוד דבר – המשיך – העניין ממש דחוף.

– כמה זמן?

– חצי שנה. Dead line. חצי שנה מן היום ואף לא רגע אחד יותר.

– אנסה.

– מתי תתחיל?

– אולי אפילו היום.

– כלומר, הערב.

– כן, הלילה.

כשיצא אשר מביתו של דוקטור קניגמן החזיק בידו מזוודה גדולה; גדולה, אך לא כבדה, שכן מלאה היתה ניירות ופתקים, אותם הניירות והפתקים, שנועדו לשמש בסיס לרישום בספרים, בפנקסים ובמאזן.

ובכן, אין לומר שלא נסתייע הדבר. יפה אמרה אמא: מקצוע הוא מקצוע, אפילו כשאדם נוסע לחפור באדמה או ללמוד ספרות.

מה שלא נסתייע הרי זה דבר אחר לגמרי: סבור היה אשר שהיום יגיע לביתו שלא בלוויית שפיגלר, שהרי מלכתחילה הלך לכיוון אחר, אך דומה שבימי חול אין מנוס ממנו. היה זה קולו של שפיגלר שנישא מאחוריו:

– רגע אחד, רגע אחד, לנדאו…

בלי שהפך ראשו נעצר אשר והיכה עד ששפיגלר ישיגו.

– מה המזוודה הזאת? – שאל שפיגלר.

אשר לא ענה לו. העיף עין על עיתון ערב מגולל, ששפיגלר החזיק בידו.

– מה כותבים? – שאל אשר.

– פולין כולה שוחררה על ידי הרוסים.

– עוד מעט תיגמר המלחמה.

שפיגלר נתן לו את העיתון, אשר לא פתח אותו.

שעה קלה הילכו שניהם ושתקו. פתאום מלמל שפיגלר במהורהר:

– לא יהיה כל כך קל למצוא עבודה אחרי המלחמה.

אשר הביט בו. חטמו הפחוס הפך את צדודיתו למשהו אנטי־אסתטי, לפגם בקוסמוס, לדיסהארמוניה. אזניו המרוחקות, דומה, נתרחקו מגולגלתו עוד יותר, כדי לא לשמוע את ההערה שנפלטה מפיו. בעצם, רק אוזן אחת, את השמאלית, ראו עיניו של אשר, אוזן זאת תפס באצבעותיו לפתע והתחיל מועך אותה ללא רחם.

– א־ה־ה! – נתמלטה צעקה מגרונו של שפיגלר.

לוא היו רחובותיה של ירושלים מוארים יותר מכפי שהיו באותם הימים, היה נגלה לעיניהם של עוברים ושבים מחזה תמוה ביותר: אדם צנום ונמוך קומה מזדקף ומתמתח כדי למעוך אזנו של גברתן גבוה ורחב כתפיים, והלה צווח ונאנק עד שפוקעת סבלנותו והוא מנתק מאזנו את ידו של הצגום ללא קורטוב של מאמץ ושואל בתמיהה כנה:

– השתגעת?

אשר לא השיב ולא כלום. תוהה היה על הניגודים שבעולם ועל הסתירות שבו, כגון זו שאדם העוסק בדוקטוראט על דרכו של הרא’ש בהלכה" כולו דומה למתאגרף מקצועי. ומכאן נתמשכו הגיגיו אל יישובם של סתירות וניגודים, מיזוגם, איזונם, ביטולם ההדדי, מן הדיסהארמוניה אל ההארמוניה, זו שמכאן היתה קרויה תאזונה לוא היה שמו לא אשר לנדאו, כי אם אליעזר בן יהודה. אין לך דבר בעולם שהלשון העברית לא תשיגנו במין אינטואיציה המיוחדת ללשון זו. המילה אוזן, למשל, קרויה כך לא רק משום שקולטת היא צלילים, שעיקר יעודם תאזונה, כלומר הארמוניה בלע"ז, כי אם גם משום שדווקא באוזן מצוי נוזל, שבעטיו נמצא האדם במצב של שיווי משקל, דהיינו במצב של איזון, מצב מאוזן… מאזן, איזון, תאזונה, הארמוניה.

ב

“ובכן… ועד הלשון העברית קיבל את הצעתו של הבלשן הדגול מר אשר לנדאו ובישיבתו מיום חמישה בדצמבר אלף תשע מאות ארבעים וארבע קבע שמכאן ואילך תיקרא ההארמוניה בעברית בשם תאזונה כדת וכדין. כן, כדת וכדין, אלא שההארמוניה אינה ענין של דת ודין. מאז ומתמיד בלתי חוקית היתה ההארמוניה; בתה של אפרודיטי היא, שנולדה לה לא מבעלה, הפייסטס, זה האל־הנפח־החיגר, כי אם ממאהבה התמיר, הרברבן השיכור, אל המלחמה ארס. ח־ח־ח! הארמוניה בתו של אל המלחמה. כבר היה מי שהעיר על הפאראדוכס שבדבר: הארמוניה בתו של אל המלחמה. אולי בשל גנטיקה מיתולוגית זו שרויים הבריות ביתר הארמוניה בימי מלחמה מאשר בימי שלום”.

– מה אתה מחייך וממלמל שם? – שאלה שרה לנדאו את בעלה.

אשר סחט את הספוג שהיה שרוי בקערית המלאה מי סבון פושרים והעבירו על צווארה של שרה השכובה במיטתה ועל חזה, שחלקו השזוף נראה היה כמעין קישוט ענק, משולש שווה צלעות בצבע חום, שבסיסו למעלה וראשו למטה. בועות קצף נזדחלו על פני משולש זה וניקוו בנתיב שהלך וצר, הלך והעמיק ככל שגבהו ונתעגלו שדיה המלאות של שרה. כפי הנראה נהנתה ממגע המים הפושרים: עצמה את עיניה כמי שחולם בהקיץ ועל לסתותיה המונגוליות פרח עיגול וורדרד ומשום מה נדמה היה כי רחבות הן עוד יותר ממימים ימימה. ספק היה אם עדיין מצפה היתה לתשובתו של אשר, אף־על־פי־כן השיב לה:

– מחייך משום שהארמוניה היא בתו של אל מלחמה דווקא, וממלמל משום שלפחות בביתי מותר לי להרהר בקול.

חש בנעימת התרעומת שבקולו ובדבריו ומיד הצטער על כך ורצה לחזור בו כדרכו בהשמעה של כמה דברי חיבה לענין ושלא לענין, אך משהציץ בפניה ראה ששקועה היא בשרעפים משלה, ואפשר שבאותה עת כבר לא נתנה את הדעת לא רק על נעימת דבריו כי אם גם על דבריו כשלעצמם.

שוב הטביל את הספוג במים שבקערית, פסח על מקווה הבועות שבין השדיים, והחל שף בעדינות את בטנה מן הטבור לצדדים. בתחילה אמד בעינו את שיעור התעגלותה של הבטן, מעין אימוד גיאומטרי גרידה – משום מה חושש היה שכל ענין ההריון בטעות יסודו, שכן עיניו שלו לא הבחינו בשלושת החדשים הללו בשום שינוי במידת קימורה של בטן זו – ומשנוכח שגם הפעם לא גילה את שביקש, הסיח דעתו מן הענין, החליק על גופה בספוג שבידו – בקצב אחיד ובמידת הלחץ הדרושה כדי לרחוץ את בשרה אך בלי להכאיב אף כהוא זה – מעשה פועל מקצועי ומנוסה המושח שכבת פוליטורה אחרונה על רהיט יקר – ואף הוא שקע בהרהוריו שלו. ביודעים או שלא ביודעים – עכשיו שוב לא מלמל.

הארמוניה זו שנים רבות נבצר ממנה להינשא לבחיר לבה קדמוס, כיוון שהלה הרג את נחש העקלתון הקסטלי וחייב היה שמונה שנים לעבוד את אל המלחמה ארס, כדי לכפר על חטאו זה. ריבון העולמים! שמונה שנים לעבוד את אל המלחמה! כמה שנים הוא עובד בצבא הבריטי? שלוש? ארבע? ארבע וחצי? כבר חמש שנים נמשכת המלחמה והדראקון הגרמני לא נהרג עוד. אפרודיטי זו, אמה של הארמוניה, כלום לא יכלה לדבר על לבו של מאהבה, שהיה כפי הנראה יפה, תמיר, אולי קרח במקצת… אל מלחמה קרח… ח־ח…

– על כסף דיברתם?

אשר ננער כמי שבכוח העירוהו משנתו.

– איזה כסף?

שרה לא פקחה את עיניה. שערות הפשתן שלה התפשטו על פני כל הכר. דומה היה כי שרויה היא בהזייה, אלא שהמלים שיצאו מפיה מלים שקולות היו ודנו בענינים מעשיים בהחלט.

– על הכסף שתקבל מקניגמן בעד המאזן.

– לא דיברתי מלה.

– נצטרך הרבה כסף, יהיו הוצאות. עגלה, בגדים, מיטה. מתי אתה חייב לגמור?

– הוא אמר לי בעוד חצי שנה. בדיוק.

– בדיוק?

– כן.

– ואז הוא ישלם לנו… לך… את כל הכסף בבת אחת?

– אינני יודע, אמרתי לך: לא דיברנו על כסף בכלל.

– אין דבר. הוא ישלם. זה טוב אם ישלם בבת אחת בעוד חצי שנה. שלא יתמסמס הכסף. יהיו לנו המון הוצאות. אל תדאג.

– אינני דואג.

היא הושיטה לו את רגלה: שרירית, מוצקת, שזופה ואף על פי כן לא גסה, נשית, חטובה, נאה למדי. היה בתנועה זו משהו ממחוותיה של שחקנית קולנוע השרויה באמבט והזוקפת את רגלה כלפי מעלה לכאורה כדי לסבנה ולמעשה כדי לגרום הנאה לקהל הצופים.

אשר החזיק בסובך והספוג שבידו שף קלילות את גב הירך סמוך לקמט הפרק שמאחורי הברך ומכאן חלף עבר למטה ומשהגיע אל כף הרגל כיווץ אחת מפינות הספוג ובקפידה רבה קינח בו את העור ברווח שבין הבוהן לבין שאר האצבעות. משסיים רגל אחת התחיל עוסק בשניה.

אולם כשסוף סוף ניתנה הרשות להארמוניה להינשא לקדמוס נערכה לה החתונה היפה ביותר שאי פעם נתקיימה בין בני האולימפוס. זו הפעם הראשונה באו האלים עצמם לכלולותיו של בן תמותה. שנים עשר כסאות זהב הוצבו למענם בארמונו של קדמוס בתבי. יש להודות שחתונתם של אשר ושרה היתה הרבה יותר צנועה. בשעה של הפסקת צהריים הזמין אשר שניים מחבריו בעבודה אל ביתו של הרב, שנמצא בשכנות מחנה שנלר. באותו יום לבש, שלא כדרכו בימות הקיץ, מכנסיים ארוכים וקנה טבעת ובקבוק יין, ליד דירתו של הרב המתינה לו שרה: לבושה היתה חצאית בצבע בז' בהיר ומקטורן באותו צבע. הרב ושמשו, אשר ושני חבריו – חמישה היו במספר. עוד חמישה חסרו למנין. מבעד לחלון שממול נשקפה משפחה שסעדה פת צהריים: אשה, גבר בגיל העמידה ושלושה בחורים כארזים. השמש שרבב ראשו מן החלון וצעק דבר־מה באידיש; בסמטה עבר איש צנום נושא זכוכיות על שכמו.

– ז־ג־ג! – הכריז על סחורתו בקולי קולות כדרך שעשו בני מינו בימים שההיצע עלה על הביקוש.

ההיצע עלה על הביקוש? הבל הבלים! הרי היה זה בעיצומה של המלחמה, בעידן של כרטיסי מזון, חלוקת מצרכים, קיצוב… מכל מקום עובדה היא שהזגג הכריז על סחורתו ונשא זכוכיות על שכמו. עד מהרה הגיע אל חדר הכלולות: השעין זכוכיותיו אל הקיר והוא עצמו החזיק בעמודי החופה, כולו קורן משמחה. גם האב ושלושת בניו באו, ואף הם עליזים היו, רק שרה, דומה, נתעצבה אל לבה משום מה. המנין היה שלם והרב החל בעריכת הטקס.

האלים שהיו קרואים לחתונתה של הארמוניה הביאו מתנות. אמה אפרודיטי הגישה לה ענק זהב שעשה הייפסטס – לפני כן הגיש אותו ענק עצמו זבס לאחותו של קדמוס, אירופה. אתנה נתנה לה רדיד זאב וגם קדמוס עצמו העניק לה רדיד נפלא, מרהיב עין, ואלו שרה נשארה ללא רדיד, כמעט ערומה… ערומה כביום היוולדה.

אותה שעה היתה שרה שכובה על בטנה וספוגו של אשר עשה את מלאכתו על חלקו האחורי של גופה. שני חצאי העיגולים של עכוזה הלבינו על רקע השחום של גופה השזוף ושני פסים לבנים שהטביעה החזיה בשעתה ביצעו את גבה.

אשר נשך את שפתו.

הארמוניה… בעצם מה שקרוי הארמוניה במוסיקה אינו אלא סימטריה בגיאומטריה. הארמוניה בצלילים, סימטריה בצורות. הארמוניה בזמן, סימטריה בחלל. הארמוניה ברוח, סימטריה בגוף. שניים, שניים, שתי רגליים, שתי ירכיים, שני פסים, שתי כתפיים, שתי אזניים, אזניים… אזניו של שפיגלר… אזניו של קניגמן… האם שם לב לאזניו של קניגמן?… לא… ואולי כן… היה משהו באזניים אלה… ועכשיו אזניה של שרה… האם תוכל להישבע שאתה מכיר את אזניה של שרה אשתך?… מהי צורתן? מה גדלן? היכן הן? היכן? איפה האזניים! אין אזניים.

מאז ומתמיד כיסו שערותיה של שרה על האזניים. לא היתה כל סיבה שלא יכסו אותן עכשיו.

מנורת השולחן נתהבהבה לפתע ולאחר שניות מספר נשמע הד של התפוצצות.

שרה התהפכה במהירות.

– מה זה?

– אינני יודע. מה עשית? לאט לאט. אסור לך להתהפך כך.

ייבש במגבת את בשרה של שרה, סידר מה שסידר בחדר, נישק לה, בירכה ברכת לילה טוב, כיבה את האור ויצא אל המטבח.

דירתם של אשר ושרה לנדאו בחצר היתה, מין תוספתן לבניין גדול, מבנה טפל שכפי הנראה נועד לאו דוקא למגורים, אלא למטרה אחרת, ורק לאחר מכן הוכשר למגורים: חדר קטן, מטבח פעוט וחדר נוחיות זערורי.

אשר העלה אש בפרימוס, הרתיח מים, חלט תה, מזג לעצמו מלוא ספל גדול, הניחו על פיסת השיש שבמטבח, ואילו על לוח העץ הסמוך לשיש הערה את תכולת התיק הגדול. גל גדול של פתקים נערם על גבי הלוח.

אשר ישב על שרפרף והתחיל ממיין אותם. חצי שנה ברשותו: למיין, לרשום ביומן, לפתוח חשבונות, לערוך מאזן בחינה, חשבון רווח והפסד, מאזן. מאזן, איזון, מאזניים, תאזונה…

מרבית הפתקים כתובים היו בגרמנית בכתב יד רשלני וקשה לפענוח. רק הקבלות ערוכות היו בעברית או באנגלית.

אשר היה עייף, קל היה לו יותר למיין את הקבלות, מאשר את הפתקים, לפיכך פתח בהן: “קיבלתי בעד הובלה 500 מיל” “שילמתי לסבל 200 מיל” – ומתחת לזה “קיבלתי” באותו כתב יד וטביעת בוהן כחולה־כהה. “שלושה צמיגים של מכונית משא צבאית במצב…”

נקישה רהויה בחלון אילצתו להפסיק את עבודתו. עדיין היה בתוקף צו ההאפלה, אם כי שוב לא הוקפד עליו ביותר. אשר כיבה את האור, הסיט את הוילון הקטן ופתח קמעה את החלון, שאף הוא קטן היה כאשנב. טפטף גשם. בתחילה סבור היה שהגשם הוא שהקיש בחלון, אלא שעוד לפני שהגיפו שמע היאך מישהו לוחש את שמו:

– א־שששש־ר

אשר הכיר את הקול והבין את הכל. היה זה ידידו אליהו קלין.

הוא פתח את הדלת. בין המטבח לחצר לא היה שום פרוזדור או מבוי.

אליהו רטוב היה מכף רגל ועד ראש. מיד לאחר שנכנס הסיר את משקפיו מעיניו וקינחן במגבת שהיתה תלויה במטבח.

– רוצה תה?

– כן.

– מה פיצצתם?

– את משרדי מחלקת העליה.

– עכשיו יש לך נשק?

– לא.

– תישן פה?

– כן.

– בחדר או למעלה?

– למעלה.

גג רעפים היה לבית הגדול שבחזית הרחוב; עליית הגג שמתחת לרעפים השתרעה גם מעל לאותו מבנה ששימש מדור לזוג לנדאו, ופתחה נמצא ממש מעל לדלת הכניסה של דירתם. בין פחי נפט ישנים, מצעי תבן להמלטת גורי חתולות, עכברושים, קרשים לחג הסוכות וערמת לבנים אדומות, המשמשות אבני בניין לבתים בחו"ל, נמצא משכב קבע לאליהו קלין לעת הצורך בצוק העתים.

אליהו שתה בצמאון את התה. אשר פרס לחם, מרח על הפרוסות מרגרינה ושם צנצנת זיתים על השולחן. אליהו לא אכל. סיים את שתיית התה, הזיז קמעה את הספל, הניח ראשו על השיש ונרדם כתינוק שהשתהה יתר על המידה בערב ליד שולחן הסעודה של המבוגרים.

אשר נכנס לחדרו, פשפש בארון והוציא מעיל מתוכו. לאחר מכן יצא אל החצר. נטל את הסולם הגבוה והשעינו אל פתח העליה. טיפס ועלה למעלה. הדליק נר וניער את האבק ממזרון שבירכתי העליה. התיז עליו “פליט” ועורר חמתם של חתולים, שהחלו מייללים בכמה פינות בעת ובעונה אחת. יללה זו היא שעוררה כפי הנראה את אליהו, ועד מהרה נמצא עומד בסמוך לו.

– שכב – אמר אשר.

אליהו צנח על המזרון. אשר כיסה אותו במעילו, ירד, החזיר את הסולם למקומו ושב אל עבודתו.

“קיבלתי בעד שני ארגזי חלב משומר”… לעזאזל! הן בראש וראשונה צריך לסדר את הכל לפי תאריכים! אידיוט!

נרכן והוציא מן הארון צלחות, טסים וספלים – שנים עשר במספר הכל בכל. ערכם בשורה זה ליד זה והתחיל מטיל לתוכם את הפתקים. עוד לא יצאו שתי שעות לאחר חצות וכל הפתקים היו כבר מונחים בכליהם לפי החדשים: ינואר, פברואר, מארס, אפריל, מאי, יוני, יולי, אוגוסט, ספטמבר, אוקטובר, נובמבר, דצמבר, כל פתק במקומו הראוי לו, – הארמוניה, תאזונה, מאזניים, איזון, מאזן.

ג

שגיאה ארורה זו הרי היא כצליל צורם במנגינה, כדיסונאנס בהארמוניה, כאבן נגף למתחרה במירוץ ממש בקצה הדרך… חמישה עשר גרשים! שגיאה בסך של מאה וחמישים מיל במאזן שהיקפו הכספי הוא –.9.847 לא"י ו־367 או 217 מיל. האקטיב 367 מיל והפאסיב 217. איפה הם? היכן, לעזאזל, 150 מיל?

הכל צריך היה לקרות היום. היום התאריך האחרון להגשת המאזן. הכל מוכן. מתוהו ובוהו של פתקים נבנה בנין סימטרי נאה, ממש תמונה אסתטית: אקטיב ופאסיב, נכסים והתחייבויות – סיכום מלא ענין ומשמעות למי שיודע לקרוא את הדברים. כך וכך מזומנים בבנקים, כך וכך קרקעות, כך וכך חייבים, כך וכך מניות, כך וכך זכאים, כך וכך רווח נקי מחשבון רווח והפסד. והנה נתקעו חמישה עשר גרשים אלה, ימח שמם וזכרם! כך דרכו של עולם – הכל בא בו בבת אחת: אתמול נסתיימה המלחמה והיום צועדים המונים ברחובות וצועקים: מדינה עברית! עליה חפשית! ובליל אמש הוסעה שרה להר הצופים, להדסה, למחלקת היולדות. הבוקר טלפן מהמשרד: עדיין לא ילדה. וקניגמן הבטיח לתת היום את הכסף – את כל הכסף בבת אחת – ברגע שימסור לו את המאזן. מילא, חמישה עשר גרשים אינם אסון גדול, אבל בושה להגיש מאזן, שהאקטיב והפאסיב אינם מאוזנים בו. בושה וחרפה. לוא היה מישהו מגיש לו מאזן כזה היה זורק אותו בפרצופו. כל מי שמצוי בהנהלת החשבונות יודע ששגיאה בסך של חמישה עשר גרשים עלולה להיות תוצאה מסכמת של כמה וכמה שגיאות בעשרות ובמאות לא"י, המבטלות זו את זו. ומי יש לו פנאי לחפש עכשיו? והכסף דרוש כמו מים לנודד במדבר. עגלה, חיתולים, בגדי תינוק. אולי כבר נולד?

אשר לנדאו קם מן השולחן שהיה ישוב לידו במסעדה הקואופרטיבית וישב באוטובוס מספר 9, שעמד סמוך לפתחה של אותה מסעדה.

הדרך להר הצופים ארכה זמן רב מן הרגיל. המונים מריעים ומפגינים חסמו את הרחובות. מדינה עברית! עליה חפשית! ליד האשנב בפרוזדור הארוך של מחלקת היולדות שאל היכן שוכבת שרה לנדאו. האחות, שהיתה חבושה שביס לבן ועליו רקום מגן דוד אדום, אמרה לו בחומרה ששעות הביקור כבר נסתיימו. הוא פתח את פיו, מוכן לויכוח ממושך עמה, אלא שבאותה שעה תפס מישהו בזרועו מאחוריו. אשר הסב ראשו וראה את דוקטור קניגמן, תמיר, לבוש למשעי, ואפילו בחום זה של חודש מאי ענוב עניבה כהלכה. פניו קרנו מעליצות ועונג.

– מה? עוד לא ראית אותו? – שאל את אשר.

– את מי?

– את התינוק.

– איזה תינוק?

– את התינוק של… שילדה שרה?

– לא ידעתי שילדה. שמחתו של קניגמן הפכה להתרגשות.

– בוא, בוא עמי, בוא – הוא משך אותו בשרוולו והוליכו בפרוזדור. האחות חבושת השביס, שמגן דוד אדום היה רקום עליו, לא התערבה.

הפרוזדור היה ארוך עד אין קץ, או שכך נראה לו, לאשר. בדרך שלה קניגמן חבילה מכיסו ומסרה לאשר.

– מה זה?

– כסף. בעד המאזן.

– אבל… יש… אתה מבין, דוקטור קניגמן… חמישה עשר גרשים… כמובן, הכל מוכן…

– יש זמן. מחר תביא לי.

– אבל… חמישה עשר… אתה מבין… ענין של ריכוז… קצת… לחפש את השגיאה…

– אין דבר. בעוד שבוע… שבועיים… שלושה.

– אמרת אז: Dead line.

– אין דבר. היום לא dead line היום life line.

לא בלי מאמץ תחב אשר את החבילה לכיסו: עבה היתה ולא בקלות נשתלשלה אל כיס מכנסיו הקצרים.

בעוד הוא לוחם עם החבילה, דוחסה וממעכה, נמצאו עומדים ליד חלון רחב, כולו מכוסה וילון לבן. משמאלו של החלון נתגבהה דלת צרה, אף היא לבנה. דוקטור קניגמן פתח את הדלת ונעלם מאחוריה. כעבור שניות מספר יצא והתייצב על יד אשר. באותה שעה נתפרד הוילון לשניים, כמסך של בימה, וחשף את החלון. מאחוריו עמדה אחות, חבושת שביס לבן, שלא היה עליו ולא כלום, והחזיקה בידה יצור חי, כולו מעוטף לובן, פרט לפרצופו. והיה זה פרצוף יפה של אדם בגיל העמידה: החוטם ישר וחטוב להפליא, העיניים דהות־אפרפרות, המצח גבוה ותלול, ואפשר שנראה כך בשל הגולגולת הקירחת. עטרה נטולת צבע מוגדר כיתרה את הקרחת ושתי פיאות כשתי רצועות עור כהות נשתלשלו על רקותיו, ודומה היה כי עשויות הן בקפידה בידי ספר־אומן.

– הסתכל, הסתכל באזניו! – התמוגג דוקטור קניגמן וקיפל באצבעותיו את אפרכסת אזנו הימנית.

נכון אמת הדבר: אפרכסת אזנו הימנית של התינוק לא היתה עוד מגובשת ותלויה היתה כפיסת קלף מקופלת מאחורי רקתו; כפי הנראה לא התקשה עוד הסחוס דיו.

בעוד הוא מקפל את אזנו באצבעותיו צווח דוקטור קניגמן בהתלהבות:

– רוץ, רוץ, רוץ, מהר וברך את שרה בברכת מזל טוב.

אשר לא רץ.

בשקט, בלי ברכת שלום, פרש מקניגמן, שעדיין רווה נחת מהתינוק שמאחורי החלון, חזר בדרך שבה הגיע הנה, ירד במדרגות וישב באבטובוס. זו דרכה של שקיעה ירושלמית שהיא באה כחתף. גם הפעם לא שינתה ממנהגה.

למרגלות הר הצופים נצנצו אורותיה של ירושלים.

אוזן, איזון, מאזן, תאזונה, הארמוניה.

חבילת הכסף לחצה על ירכו. רגע תקפו החשק לשלותה מן הכיס ולהשליכה מן החלון, אך עד מהרה נתרקמה במוחו תכנית יותר מתוחכמת.

אוזן, איזון, מאזן, תאזונה, הארמוניה. חמישה עשר גרשים – צליל צורם, דיסהארמוניה, חתך, דקירה, צריבה…

חמש מאות לירות ארצישראליות היו בחבילה: מאה שטרות בנות עשר לא"י כל אחת. כמעט פי שלושה ממשכורתו השנתית של אשר.

עגלה, מיטה, לבוש, חיתולים… תהיינה הוצאות… הוצאות מרובות.

משהגיע אל ביתו היה חושך מוחלט, אלא שעכשיו זה מכבר לא היה זכר להאפלה. הרחובות מוארים היו באור גדול. רק במטבחו של אשר האיר הפרימוס בלבד. משום מה לא נתחשק לו להדליק שום מנורה, ביחוד מאחר שעל הפרימוס לא עמד שום כלי ואורו דומה היה לפרח כחלחל בהיר הפותח עלעליו ברחבות מרהיבת עין.

אחד אחד שלה אשר לנדאו את השטרות של החבילה והקריבן אל האש בפרימוס.

עגלה, מיטה, חיתולים, לבוש…

כל לירה ולירה נשרפה עד הזוית האחרונה. יש שהאש הכוותה את אצבעותיו. העשן היה שחור, אך האפר היה בצבע כסף, כפאותיו העשויות למשעי של הדוקטור קניגמן, כעטרת המכתירה את קרחתו…

תחילה כיסה האפר את הנחושת המבהיקה באור זהב של בטן הפרימוס, אחר כך נשר על השיש.

מאה שטרות היו בחבילה: מאה מלבני נייר.

חבל שאליהו קלין אינו יכול לבוא הלילה כשם שבא באותו לילה שבו חילק בקעריות, טסים וספלים את חומרי הגלם, ששימשו בסיס למאזן זה, שלא התאזן בשל חמישה עשר גרשים עלובים. לפני כשלושה חדשים נהרג באחת מפעולות האצ"ל נגד המשטרה. לוא היה בא הלילה לא היה מניחו להירדם מעל לשיש או לצנוח אין אונים על המזרון, כי אם פותח היה עמו בדו־שיח, בדיאלוג סוקראטי, כגון זה, למשל:

אשר: אם רוצה אתה להבין דבר זה בנקל שים לבך לא רק אל בני האדם בלבד, אלא גם אל כל בעלי החיים והצמחים, ובכלל אל כל מה שיש לו התהוות. נברר לנו לגבי כל אלה הדברים אם לא כך מתהווים הם כולם: רק הפכים מהפכים ולא ממקום אחר… כגון היפה שהוא הפכו של המכוער, והצדק שהוא הפך העוול, וכדומה לזה בעניינים לרבבות. ובכן נעיין בדבר, אם לא מן ההכרח הוא שכל מה, שיש גם היפך ממנו, מתהווה לא ממקום אחר, אלא מהפכו זה.

אליהו: זה ודאי.

אשר:… כלום יש דבר שהוא הפכו של החיים?

אליהו: בודאי

אשר: ואיזהו?

אליהו: המות.

אשר: כלום לא תאמר שהמיתה היא ניגודם של החיים?

אליהו: כך אני אומר.

אשר: יש מתהווים הם זה מזה?

אליהו: כן.

אשר: ובכן מה מתהווה מן החי?

אליהו: המת.

אשר: ומה מתהווה מן המת?

אליהו: מוכרח אני להודות שממנו מתהווה החי.

אשר: אם כן מדוע מת אתה ולא קניגמן?

אליהו: משום שאני יצאתי להתקיף תחנת משטרה בריטית והוא לא.

אשר: ומה הוא עשה?

אליהו: הוא עשה ילדים.

אשר: ומה עשיתי אני?

אליהו: אתה עשית מאזן.

אשר: למה?

אליהו: משום שמאזן, איזון, פירושם יצירת תמונה מסודרת מתוהו ובוהו, מעין מעשה בראשית, השלטת אחדות בחלקים מפורדים, מפוז־ רים, ארגונם והתאמתם זה לזה. לא בכדי הארמוניה בעברית קרויה תאזונה.

אשר: למדת משהו, אליהו.

אליהו: גם אתה.

כל השטרות עלו באש. כולם עד אחד. אשר נשא מבטו למעלה. פיח שחור כיסה את תקרת המטבח. רק לפני חודש ימים עמדה שרה על דעתה שיש לסייך את המטבח ויהי מה, ואכן נעשה הדבר. והנה עכשיו שחור הוא, כפי שלא היה מעולם.

מה אפשר לעשות? כפי הנראה צדק אפלטון: הכל מתהווה מניגודים והפכיהם – הגדול מקטן, החיים מהמוות והשחור מלבן.

אשר יצא החוצה. ברחובות המוארים צעדו בסך קבוצות נוער שחזרו מפעולותיהן.

– מ־דינה ע־ברית! עליה חפשית! – פלטו גרונות צעירים אך צרודים בקצב הצעידה.

– רגע אחד, לנדאו, רגע אחד! כף ידו הגדולה של שפיגלר הונחתה על כתפו. זה כארבעה חדשים לא ראהו אשר, מאז קיבל הלה משרה בסוכנות היהודית.

– נו, מה תגיד? – התנשם שפיגלר עם שאגלי הזיעה הבהיקו על פרצופו המנומש גם לאור פנסי הרחובות.

– על מה?

– על הכל.

– מה אני יכול לומר?

– אני נוסע.

– לאן?

– לאירופה, בשליחות.

– והדוקטוראט?

– כבר מסרתי. ואתה? גמרת את המאזן?

– איזה מאזן?

– שקיבלת על עצמך?

– כ..כ..ן. מי סיפר לך? אני?

– כן, אינך זוכר?

– ואתה זוכר איך מרטתי את אזנך?

שפיגלר צמצם בו את עיניו ופלט בדאגה:

– אתה עייף, לנדאו.

– אל תשתמט, אתה זוכר?

– המ… משהו…

– ובכן, דע לך, מרטתי את אזנך משום שבאוזן נמצא נוזל שבעטיו יש לנו שיווי משקל, איזון, מאזן, הארמוניה. ואם האיזון מופר – אפילו בחמישה עשר גרשים – רע הדבר.

– רע הדבר – הסכים שפיגלר.

לחצו ידיים זה לזה והלכו איש לעברו. רק לאחר שעבר כבר כברת דרך ניבט אשר בידיו: כפות ידיו ואצבעותיהן שחורות משחור היו. ודאי לכלך גם את כף ידו של שפיגלר כשלחץ אותה.

– יום הנצחון! – פלט בקול רם ופרץ בצחוק.

הארמוניה ניצחה את ארס, הבת הביסה את אביה.

מן הרחוב הסמוך ענה לו הד תרועתה של קבוצת נוער:

– מדינה עברית! עליה חפשית!

גמר בנפשו להיכנס לאחת המסעדות וללגום כוסית וודקה. פשפש בכיסו – זה כיס־הסדק הקדמי, שבו נוהג היה להחזיק את כספו – ומצא בו חמישה עשר גרשים, בדיוק: חמישה עשר גרשים – זה הסך, שהיה בעוכרו של המאזן.

מאזן, איזון, אוזן, תאזונה, הארמוניה בלעז.

א

“… במהומת השווקים בעודי מחשק את נפשי המתפוררת בחישוקי אומץ אחרונים, ברחתי… ואעל מסדה”. – – – ויתמהמה… ויאמר: ואנכי לא אוכל להימלט ההרה פן תדבקני הרעה ומתי".

– ראשית כול, לא מסדה כי אם מצדה. שנית, מה אתה ממלמל שם? ושלישית, מוטב שלא תדבר כשאתה מטפס בשביל הנחש אל פסגת מצדה.

מה אשיב לידידי הארי אביגדורי על שאלתו הנבונה ועל הערותיו הצודקות? שאלתו נבונה היתה משום שבאמת קשה היה לו לעמוד על כוונת מלמולי. והערותיו צודקות היו משום שאין כל ספק שמצדה הוא שמו הנכון של הר־שגב זה ומשום שאני, שבמשך שלושים ושתיים שנות שהותי בארצנו לא הרהבתי עוז להעפיל אל פסגתו בשל אזהרות רופאים, ידידים וסתם שוחרי טובי, שחששו למה שחששו מפאת האבחנות שהוחלו עלי כל אימת שמכשירי רפואה או תכשירי בדיקה היו באים במגע ישיר או עקיף עם אברי גופי ומפעיליהם של מכשירים אלה מנסים למדוד, לשקול ולהעריך את פעולותיה הפיסיולגיות של אישיותי – הנה דווקה עתה, בפרוס העשור השישי של חיי, שינסתי מתני וגמרתי אומר לנסות כוחי ולעלות דווקה בשביל־הנחש. ודאי שאין זה רצוי שאדבר בשעת הטיפוס המפרך, ואפשר שאף כרוך הדבר בסכנה, שהרי גם אני הרגשתי היאך הלכה וקצרה נשימתי עם כל פיתול־למעלה של השביל, וחזקה על ידידי הארי אביגדורי שגם הוא הרגיש בכך, שאלמלא כן לא היה זועק אלי מאחור: “אל תמהר!” “תנוח!” “יש לנו זמן!” וכיוצא באלה קריאות־ריסון־ומיתון, שמצורת פליטתן ניכר היה שדאגה מקננת בלבו. והדאגה דאגה לבריאותי היתה, שהרי נטל על עצמו הארי אחריות כבדה משניאוֹת לטפס עמי אל הפסגה, באין שלישי עמנו, אף שידוע ידע את המיגבלות המוטלות עלי זה שנים רבות. זו היתה גם הסיבה, שעל אף היותו מטפס הרים, אלפיניסט מנוסה (ואני במו עיני ראיתי תצלום שבו משתלשל הוא על חבל במיתלולו של כף, נועץ ווים בסלע ובעודו תלוי מחזקם בהלמויות פטיש שיוכל להיאחז בהם על מנת להתקדם בטיפוס־פלאים זה על שטח מאונך) ועל אף יכולתו כי רבה בשטח זה של ספורט – נגרר היה כמה מטרים מאחורי ומיצר צעדי כדי שלא הוא יקבע את קצב הטיפוס שמא, חלילה, אנסה להחרות אחריו בקצב זה ואז… יהיה אשר יהיה… “כן, יהיה אשר יהיה” – כך אמרתי לו להארי אביגדורי, שעה ששתינו את האספרסו במסעדה שבערד והיינו מדיינים בינינו באיזו דרך נעלה אל מצדה – בדרך הסוללה והמדרגות, כעלות התיירים והנחשלים, או בשביל הנחש כעלות בני הנעורים, הלוחמים־המורדים מאז ומעולם, לא רק המורדים בבריאותם כי אם המורדים בחייהם. “למות או לכבוש את ההר!” – הוספתי ספק בפאתוס, ספק בהומור.

אני בית"רי הייתי בנעורי. הארי אביגדורי מימיו לא היה בתנועת־נוער ציונית. אני – פעמיים הגעתי אל מרגלותיה של מצדה ולא עליתי אל ההר בשל מחלת הקצרת שסבלתי ממנה באותה תקופה, ואילו הארי שעלה ארצה אחרי מיבצע סיני זו לו העלייה החמישית אל פיסגת מצדה. לא היה לי ספק שאין הוא יודע כי המלים שסחתי לו מילות הימנון הן, וודאי שלא היה בהן לגביו אותו מטען דחוס של אסוציאציות היסטוריות ואישיות, או ביתר דיוק: היסטוריות שהפכו לאישיות ואישיות שהפכו להיסטוריות, שבהן היה רווי משפט זה לגבי; ומובטחני שעדיין מסעיר הוא את כוחותיהם של רבבות שכמותי, אם משום שעוד לא פגה לגביהם סיסמת התיגר שבו ואם משום שמעורר הוא בהם את רגשות הנוסטאלגיה לימות הנעורים, עת לא נזקק עדיין העולם לראש פרעות ביטניקים כדי למרוד במוסכמות ולמוטט שאננויות. כסבור הייתי שהארי ידידי יפרש את דברי כפשוטם, לאמור: מוכן אני לסכן את בריאותי כדי לעלות בהר; כמי שכל ימיו עוסק בספורט הכרוך בסיכונים שונים אין לגביו – כך סברתי – בדברים אלה משום חידוש. ידעתי את רוחב לבו של ידידי, אך לא הערכתי נכונה את המרחבים, שעליהם יכלה מחשבתו להשתרע, הוא אמר: “לא רק לוחמים ומורדים עלו בשביל הנחש. גם עבדים עלו בשביל זה. העבדים שבנו את ארמון הורדוס, העבדים שנשאוהו באפיריון אל ארמונו הגעלה, העבדים שהביאו אספקה לו, לשריו ולמשרתיו. ההבדל הוא רק בכך, שהמורד עולה מרצון והעבד מאונס”.

אינני יודע אם בקי היה הארי אביגדורי בדברי־ימי עם ישראל. כעיתונאי מוכשר ידע ללמוד בנקל את כל הדרוש לכתיבת מאמר פּובליציסטי על נושא מסויים. כטייל מובהק הכיר היטב את כל מה שהיה הופך אתר זה או זה למשמעותי לגבי כל רואיו. היכרתי לו טובה על שהסיח דעתו מבריאותי והשמיע באוזני דברים כה נאים על המשותף והשונה שבין מורד לעבד בהקשר זה של עלייה למצדה. אמרתי לגמול לו מידה כנגד מידה ולהמשיל לו משל מן העולם החביב עליו, מעולם הספורט. אלא שלמגינת־לבי ידיעותי בתחום זה לא הגיעו לכדי שמינית שבשמינית מבקיאותי בדברי־ימי עמנו וארצנו. אימצתי את מוחי. למזלי אף הוא נתהרהר. שתיקתי לא הטרידה אותו.

“זאטופק!” – צווחתי פתאום עם ששמו של זה נתבזק לפתע במוחי, כפי הנראה מתוך שהופיע בעיתונים בקשר לכיבוש צ’כוסלובקיה על־ידי הרוסים – ההבדל הוא כהבדל בין זאטופק לבין הריקשה בסין או ביאפאן.

הוא לא הגיב. קימט את מצחו וצמצם עיניו בנקודה שלפניו. ניבטתי באותה נקודה ולא ראיתי אלא מכונת אספרסו ובחור צהוב־שפם עבות מעליה. “אני”… – ניסיתי לעורר חיוך על פניו – “אני מתכוון לאותו אדם־סוס, המשמש עד היום אמצעי־תחבורה הנפוץ ביותר בחלק ניכר של ארצות המזרח הרחוק”.

הוא לא הקשיב לדברי.

“נעלה בשביל הנחש” – פסק לפתע; ואומנם נתנצנץ זיק של חיוך בעיניו התכולות – “אבל בתנאי שתציית לכל מה שאומר לך”.

“לא עליית מורד כי אם עליית עבד” – ניסיתי להתחכם.

הוא התעלם גם מהתחכמות זו.

“אתה מוכן?”

“לעלות?”

“לעלות ולציית לי”

"במה?“

“בכול. עד אשר נעלה. כל זמן שנטפס”.

“ובירידה? יש אומרים שהירידה קשה מן העלייה”.

הוא סקר את נעלי, נעלי טיול גבוהות, כבדות, חובקות את כף הרגל ומסולאות גומי עבה.

“בירידה תעשה כל אשר יעלה על דעתך”.

“מסכים”.

שילמנו בעד האספרסו, קנינו חפיסת סוכריות לימון ויצאנו ממסעדת ערד, שמשום־מה דמתה בעיני לאותן המסעדות שעל אם הדרך, הצמודות אל מוֹטלים מסוג הווארד ג’ונסון ברחבי כבישיה האינסופיים של ארצות־הברית. נכנסנו אל מכוניתו של הארי אביגדורי ידידי, חלפנו ביעף על פני בתי־הענק של נאת־דשא זו של העידן הטכנולוגי, שאת צמחיה מגדלים על פי שיטות הנבטים מימי קדם ואת תעשייתה מקימים מתוך ניצול מירב הידע שבארצות העולם המפותחות ביותר, ולא יצאה שעה קלה עד שעמדנו למרגלות מצדה. החנינו את המכונית בין האכסניה לבין אחד משרידי מחנות לגיונותיו של פלאוויוס סילווה ופתחנו בטיפוס. בראש אני, שלפני עשרים וחמש שנה, באין עוד סימן של אכסניה במקום זה ישוב הייתי ליד אותו מחנה ומפאת הקצרת שמיררה את חיי מילדותי חיכיתי לשובו של אותו שבט תנועת הנוער, שהייתי אחד ממדריכיו בענייני תרבות – והאלפיניסט הצעיר ממני בעשר שנים מזדנב אחרי כך, שכל רואינו מרחוק חזקה עליהם כי סבורים היו שאני הוא המנהיג והוא המונהג, האוזר שארית כוחותיו כדי להחזיק מעמד בפיגור־מה אחרי; הוא המאסף ואני החלוץ העובר לפני המחנה, מחנהו של סילווה ומחנה הקנאים, מחנה המורדים ומחנה העבדים, מחנה הרודים ומחנה המובסים, לפני כל המחנות שבעולם.

“ויעקב הלך לדרכו ויפגעו בו מלאכי אלהים. ויאמר יעקב כאשר ראם מחנה אלהים הוא זה, ויקרא שם המקום ההוא מחניים”. זה היה הפסוק שעלה בזכרוני כלשונו, שעה שישוּב הייתי לפני כך וכך שנים על אחד משרידי הדייק של הרומאים, סמוך למחנהו של סילווה, ראשי מופשל כלפי מעלה ועיני נעוצות בשבט משבטי הנוער, העולה ומפרכס בשרבוטי הנחש, ודומה כי כל התמונה המתנשאת לפני אות ודגם היא לכך, שככל אשר תתפתל הדרך ימינה ושמאלה, ככל שתסטה ותתרחק מן החץ אשר נורה ממרגלות ההר אל פסגתו ומן האנך אשר הוצב מראש ההר אל תחתיתו, אין חשש שמא יסור השבט מדרכו ושמא לא יעלה בסופו של דבר אל מחוז חפצו.

וכשעלה אחרון המעפילים ונעלם מעיני, פתחתי את “מלחמות היהודים” של יוסף פלאוויוס – גדול הבוגדים בתולדות אנוש, שעל אפו ועל חמתו ושמא מתוך הדחף המודע או הבלתי־מודע לכפר על פשעיו ועוונותיו, הנציח את שגב העניין אשר בו בגד – ועיינתי בו בפרק על מצדה: “מניחים כי הורדוס צייד מבצר זה כמקלט לעצמו, מתוך חשש לסכנה כפולה: סכנת המוני העם היהודי, שידיחוהו מכס מלכותו ויחזירו את השלטון לבית המלוכה אשר קדם לו, וסכנה יותר גדולה ויותר נוראה – מלכת מצריים קליאופאטרה. כי היא לא הסתירה את כוונותיה והיתה פונה תדיר אל אנטוניוס, מפצירה בו שישמיד את הורדוס וימסור את ממלכת יהודה לידיה, אולם הוא לא שעה לדרישותיה, אף שהיה עבד נרצע לה בתשוקתו העזה אליה. אלה היו הפחדים שהמריצו את הורדוס לבצר את מצדה, שעה שלא העלה במחשבתו כי ישאירנה לרומאים כמשימה האחרונה במלחמתם ביהודים”.

וזוכר אני היטב ובבהירות משל לא לפני עשרים וחמש שנה כי אם היום היה הדבר, שבהגיעי למקום הזה בקעו מלמעלה קולות זימרה ואוזני קלטו בבירור את מילות הסיום של אותו הימנון: יודפת, מסדה, ביתר.

ב

לאמיתו של דבר, סתר הארי אביגדורי את עצמו עם ששאלני מה אני ממלמל ובו ברגע גזר עלי שלא אדבר בשעה שמטפס אני אל פסגתה של מצדה. שהרי נבצר ממני להסביר לו את מלמולי בלי שאפתח את פי תוך כדי טיפוס, אלא אם כן נעצרתי בדרכי כדי להחליף כוח ולומר לו מה שיש בפי לומר לגבי אותם הדברים שנשמעו באוזניו כמלמול. ומה הם הדברים הללו?

ראשית, מצדה ומסדה. כיצד יכולתי לומר מצדה שעה שציטטתי פסוק מתוך “מסדה” של יצחק למדן, שמחברה קנה בה את עולמו אף שבימיו עדיין לא היה ידוע כי בשם מצדה ייקרא הר מסדה. עד כאן עניינו של המלמול הראשון. ואילו המלמול השני דורש הסבר מפורט וארוך, שכן הפסוק אינו אלא פסוקו של לוט אשר בשל גילו המכובד נתקשה להעפיל הרה וניסה להשתמט מן הריצה המפרכת במעלה ההר מסדום החוטאת שעמדה על סף כליוגה והעדיף ללכת בדרך הקלה ולהימלט אל העיר אשר “קרובה לנוס שמה והיא מצער – על כן קרא שמה צוער”. ואני אין לאל־ידי לטוות את החוט הסמוי המקשר בין מסדה של למדן, שופרה של משיחיות העלייה השלישית, לבין צוער של לוט, שכמה מן המחוכמים ביותר בקרב גיבורי הפרשנות המשווה של כתבי הקדמונים על לשונותיהם סבורים, שיש זיקה בין הקאטאקליסם הגיאולוגי, אשר ממנו מילט נפשו לוט ואשר גרם להתהוותו של ים המלח הקרוי בלעז ים־המוות, דהיינו ים הכליון, לבין נהר האבדון לטה שבמיתולוגיה היוונית – אין, כאמור, לאל ידי לטוות את החוט המקשר, אלא אם כן אתאר תחילה את השפעתה של העייפות הגופנית על כושר פעולתי הרוחנית.

כיוון שאורח־חיי אינו כרוך במאמץ גופני איני חש השפעה זו אלא כמעט רק בשעת טיול, והיא מתבצעת בשלושה שלבים אלה: בשלב הראשון נדמה לי, כי לא אני הוא המהלך בתוך הנוף המקיף אותי – החל, למשל, בכחול מעמקיה של בקעת ים־המלח הנפערת מתחתי וכלה בקנומית חומתו הטבעית של ארמון הורדוס המתנשא מעלי – אלא הנוף הוא שנכנס אל תוכי, נספג בסיבי רוחי ומצמצם עצמו בקרבי, כשם שהקדוש ברוך הוא בתורתו של האר"י צמצם עצמו בבואו לברוא את העולם. בשלב השני נעלם הגוף כליל ולא נותר אלא הנוף הפנימי שבי, שבאותה שעה נעשה פסיפס של דברים שנלכדו בזכרוני ובנפשי, לאו דווקה מן המציאות אלא מכל אותם הספרים שקראתי וסרטי הקולנוע שראיתי, מן המחזות שהייתי צופה בהם, הציורים שהזינו את עיני וצלילי יצירותיהם של מלחינים שקלטו אוזני. השלב השלישי הוא שלב הדו־שיח. נסיוני הרב מעיד עליו על שלב זה, כי אכן בהגיעי אליו יגע אני ולאה עד כלות כוחותי הפיסיים, ולאמיתו של דבר לא דו־שיח הוא כי אם חד־שיח, מונולוג, שמנהל אותו על פי רוב אחד מגיבוריהם של הספרים, הסרטים, הציורים, המחזות ואפילו הסימפוניות והסונאטות. כן, יש שאפילו גיבור סימפוניה או סונאטה מדקלם מונולוג ברצ’יטאטיב הקצוב על־פי קיצבה של אותה סימפוניה או סונאטה. הגיבור מדבר ואני מקשיב. ורק כשהמונולוג שלו בעיצומו מופיעה לנגד עיני גם דמותו.

לא נעצרתי כדי להשיח את כל אלה להארי, אם כי לבי סמוך ובטוח היה כי שרוי אני בין השלב השני לבין השלב השלישי, שכן הנוף כבר נעלם מעיני, מתוך פסיפס יצירות־רוחם של משוררים נשתיירו כמה מובאות מ“מסדה” של למדן, והמונולוג היה מונולוג של לוט, אף שדמותו לא הופיעה עדיין לנגד עיני. כן, דמותו של לוט לא הופיעה. לעומת זאת הופיעה דמות אחרת, דמות שהדמיון הנועז, הבלתי מציאותי, הפרוע ביותר, לא היה יכול לשער כי תיראה במקום ההוא ובזמן הזה. ממולי, על פני מורד הנתיב, פסע, לאחר שעתה זה סיים פיתול אחד של שביל הנחש, גלוש, הלוך ודלג – משל סלעיה של דובלין שבאירלנד לפני ולא טרשיה של מצדה – ליאופולד בלום. לבוש היה חליפה כהה, ענוב עניבה, חבוש מגבעת מעוגלת שחורה, מנתר בקלילות מופלאה בגופו המסורבל, ואבני החצץ מידרדרות מתחת לנעליים החצאיות, שהיו כפי הנראה מודרניות מאוד ב־16 ביוני 1904, דרך אגב – כשבועיים לפני מותו של בנימין זאב הרצל.

שמנמן, נשיי, חייכני, בעל עיני תינוק תמימות… כן… לא היה כל ספק כי ליאופולד בלום הוא. ואם היה צל של ספק כלשהו, הרי גם הוא נעלם לאחר שבראותו אותי הגביה בתנועה אלגאנטית את המגבעת שעל ראשו, בירכני לשלום בלשון האנגלית, ובהורותו בידו כלפי מטה אמר לי:

"ים המוות. לא דגים, לא עשבים, שקוע עמוק באדמה. שום רוח לא תרים גלים אלה; מתכת אפורה, מים עכורים, מורעלים, גפרית ואש – אומרים הם – הומטרו מן השמים; ערי הכיכר; סדום, עמורה, אדום. הכול שמות מתים. ים־מוות בארץ מתה, ארץ שיבה וזיקנה ארץ ישישה בימינו. הרתה ונשאה ברחמה את הגזע העתיק ביותר, את הגזע הראשון… העם העתיק ביותר. נע ונד במרחקים על פני כדור הארץ, מגלות לגלות, פרה ורבה, מת, נולד בכל מקום. הנה היא מוטלת שם עכשיו, לא תוכל להרות יותר. מתה…

“אתה יורד?” – שאלתיו – “האם היית כבר למעלה?”

הוא לא השיב לי. ואין תימה בדבר, הן פרט למלים ספורות, שעוד יפורטו להלן, לא ידע עברית, ואני אף־על־פי שבאנגלית מלמל מה שמלמל פניתי אליו משום־מה בעברית. ברם, ספק אם היה עונה לי גם לוּ באנגלית שאלתי את שאלתי. דומה כי לא שעה אלי כלל. הוא המשיך במונולוג: “ארץ האסקימוסים, (אוכלי הסבון, זה הסבון הריחני העשוי מצרי נכאת ולוט – שים לב: לוט!–), טיבט, הארץ האסורה (כל באיה לא ישובון), נאפוֹלי (לראותה ולמות!), למות, לטבול בים־המוות, ים המלח”.

ידעתי את מקורן של האסוציאציות הללו, היכרתי הכר היטב את הספר שממנו הובאו ציטאטות אלה בשינויים קלים, זכרתי את העמוד, את השורה. אף־על־פי־כן נתמלאתי רוגז על אדם זה, שלפי כל הסימנים התחיל לרדת למטה מחשש שמא ימות אם יכבוש את ההר. שוב נזקקתי למסדה של למדן, וכה אמרתי לליאופולד בלוּם: “ובכל זאת… כן, אני יודע: אותו כביר נעלם שלעלות ציוונו – לרדת לא יתן, הוא קורא: עלה, עלה!”

בחלומותי הטובים ביותר לא ציפיתי לכך שליאופולד בלום יכיר את מסדה של למדן. לפיכך סבור אני כי אך מקרה הוא שדבריו היו ממש מוּבאה מהמשך אותו בית עצמו שציטטתי אני, בייחוד שנאמרו באנגלית: “ואני עייף… אין כוח… לא אוכל”. חמתי בערה בי כאש. חשתי כי בשרירי הוצק ברזל, כי חזי מתפקע מרוב אייל. הרימותי את ליאופולד בלום בזרועותי – קל כנוצה היה גוף שמנמן זה – והטחתיו אל פסגת ההר, מעבר לחומת ארמונו הצפוני של הורדוס, משל רומאי אני היורה אבני בליסטראות על מעוזי קנאיו של אלעזר בן יאיר.

“והנה זוהר גדול הציף את כולם ויראו כי הרכב אשר בו עמד עולה השמימה. ועיניהם ראו אותו בתוככי הרכב, עוטה אור כשלמה, מזהיר כשמש, זר כלבנה ונורא הוד עד אשר לא הרהיבו עוז להביט, והנה קול קורא אליו מן השמים: אליהו, אליהו! והוא ענה בקול גדול: אבי, אדוני! ויראו אותו, את בלום בן אליהו… בין ענני המלאכים טס בזוית של 45 מעלות”.

ג

אינני יודע אם בשל המאמץ הגדול שבהטחת ליאופולד בלום אל פסגת מצדה קרוב הייתי לאפיסת כוחות, או בשל עצם העובדה שמתקרב הייתי אל הפיתול האחרון על שביל הנחש, זה שבינו לבין ראש ההר אין אלא אותן מדרגות שלפי דבריו של הארי אביגדורי הותקנו רק לפני שנים מספר. על־כל־פנים נמצאתי עומד בראשיתו של אותו פיתול, נשען על המעקה, שאף הוא לדברי ידידי נמתח רק בשנים האחרונות, שואף אוויר בשארית יכולת הנשימה שבי, אומד את גובהו של הכף התלול, שאמוּר הייתי עוד להעפיל עליו, חובק במבטי את הקניונים שמתחתי, את מחנות הרומאים, את הרי יהודה, את ים־המלח ושוקל בדעתי אם ליטול מתוך הקופסה שבכיסי אחת מאותן גלולות הפלא, המקלות על הנשימה ומעבירות את המועקה מאיזור החזה, או להימנע מכך בשל הפטישים ההולמים ברקות כל אימת שגלולה זו נמסה מתחת ללשון וחלקיקיה חודרים אל כלי הדם ומרחיבים אותם. הארי אביגדורי עמד בסמוך אלי. הוא לא הביט לא למעלה ולא למטה. רק את פני שלי סקר במבטו וניסה להעלות חיוך על פניו כדי להסתיר את הדאגה שבלבו. פתאום העמיד פנים כמי שאף הוא יגע ועייף; בכבדוּת נשען על המעקה וכרך שמאלו מסביב למותני. כפי הנראה ניסה בדרך זו לעכבני ליד מעקה זה יותר ככל שאפשר ולהאריך בכך את מנוחתי לבל אזדרז להמשיך בעלייה. “מי הוא ליאופולד בלום?”, שאלני.

השאלה הדהימתני. כזאת עוד לא קרה לי מימי. מימי לא אירע לי שבשר ודם הצועד בטוחות עמדי על פני האדמה הזאת, המהלך בסמוך אלי על קרקע מוצקת, יהא שותף לחזיונות־התעתועים שלי.

“מה” – פרצתי בזעקת תמיהה – גם אתה ראית אותו?"

“לא. אני לא ראיתי”.

“אם כן מנין לך שאני ראיתיו?”

“אמרת לי”.

"מתי?

“הבוקר. כשיצאנו מירושלים. אינך זוכר?”

תדהמתי גדלה מרגע לרגע.

“לא… – גמגמתי… לא…”

“אינך זוכר שסיפרת לי כי ראית סרט על ליאופולד בלום?”

אבן נגולה מלבי. אם כן, לא נשתנו סדרי בראשית, הזר הקרב לא חדר אל עוועי מאפלייתו של אולפן הטלביזיה הכמוסה שבסתרי מוחי.

“נכון” – השיבותי בנחת – “ראיתי סרט על ליאופולד בלום, והוא מוסרט על־פי “יוליסס”, ספרו של מי שבעיני הוא גדול המספררים במאתנו ג’יימס ג’ויס, ואין ליאופולד בלום אלא יוליסס זה. אם באמת ובתמים רצונך בכך, אספר לך מי הוא”.

ואכן סיפרתי. אף בלי שחיכיתי לתשובתו סיפרתי כל מה שאפשר לספר על ליאופולד בלום – היהודי המומר, יציר־רוחו של ג’ויס האירלנדי, הישועי הכופר – במעמד זה של שני תושבי ישראל, הנשענים על מעקה שבפיתול הלפני אחרון בשביל הנחש עד שהם עושים הפסקת מנוחה בטפסם אל פסגת מצדה – שני רעים שיצאו לדרך: – זה סופר בן חמישים שהיה בנעוריו חולה קצרת, וזה עיתונאי בן ארבעים שהיה אלפּיניסט בבחרותו. ולא רק על ליאופולד בלום סיפרתי לו, אלא הקדמתי והזכרתי לו את אב הטיפוס שלו אודיסאוס הנודד הגדול, שיומן מסעותיו שימש לו להומרוס חומר לאודיסיאה שלו, ואילו האודיסיאה – כך אמרתי לו להארי אביגדורי – שימשה לו לסופר האירי ג’יימס ג’ויס אות ודגם לספר הספרים שלו הקרוי “יוּליסס”. והנה – המשכתי – בעשרות השנים האחרונות קמו חוקרים ודורשים, אשר הוכיחו באותות ובמופתים, בהתחקותם על שרשי מילות והסתעפויותיהן, כי אודיסאוס זה, הנודד הראשון בעולם, שמי, פיניקי, כנעני, היה, כלומר מאבות אבותיהם של העברים, או מכל מקום משארי־בשרם של אלה; ואם נתעלם מן הדקויות והחיטוטים – מגזע היהודים הקדמונים היה. ואם אודיסאוס הקדמון יהודי היה, אין תימה שבבואתו המודרנית ליאופולד בלום אף הוא יהודי. אלא שהקדמון שבאודיסיאה של הומרוס נע ונד היה ימים רבים בחופי הים התיכון עד שובו אל פנלופה, רעייתו הנאמנה, ואילו בן מאתנו שביוּליסס של ג’ויס מהלך יום אחד ברחובותיה של דובלין, בירת אירלנד, אוסף מודעות לעיתון המעסיק אותו, ועיקר נדודיו לא בחלל אלא בזמן ולא במרחבי תבל אלא בתהומות נפש. ואפילו שובו אל מוֹלי אשתו, זו הרואה עצמה פּנלופּה, אינה שיבה של ממש. כי בלום זה, אף־על־פי שמומר מתבולל הוא, אינו אלא חתך לרוחב של ההיסטוריה היהודית ביומו של בלום, הוא יום ה־16 ביוני 1904. וכיוון שהחתך בלבו ובמוחו של אינטלקטואל־קוסמופוליט נעשה, הרי לא סתם חתך הוא כי אם פצע, ולא סתם פצע כי אם פצע שותת דם.

שהרי אודיסאוס זה איבד את הקשר הפורה עם אשת־חיקו, המסמלת מעין אמא־אדמה־מולדת, שחתניה קוסמים לה יותר מאשר בעלה הנייד, שגבריותו ניטלה ממנו וכל מגעיו עם אשה – אם־כל־חי – אינם אלא הזיות שבזימה ופרפורי דמיון של פרברסיה מאזוֹכיסטית; וכפי שקובעת אבחנת הרופא בחלומו שלו עצמו, זה החלום שבו נחשפים יצריו האפלים ביותר, בלום אינו נורמאלי מבחינה דו־מינית… והתוצאה היא תאווה מינית שלוחת רסן". ועוד קובע פסק־דין רפואי זה, כי ה־ Fetor Judaicus בולט בחולה זה ביותר. הרי זה אותו Fetor Judaicus כלומר, צחנת היהדות, שבעטיה קבע אוטו ויינינגר בשעתו כי היהודים, כפי שהוא הכירם באירופה המרכזית (אגב, ליאופולד בלום הוא ממוצא הונגרי), נושאים בקרבם את היסוד הנשי, המנוון, הרכרוכי, שאינו פורה אלא אם כן מופרה הוא בכוח. ואכן, נשיי הוא בלום עד כדי כך שבאותו חלום, שנזכר לעיל, עומד הוא ללדת ילד.

מה דמות תהיה לילד זה? סותם חלומו של בלום ואינו מפרש, כשם שאין הוא מפרש הרבה דברים. ואולם ברור, שה־ Fetor Judaicus יהא מחלחל גם בילדו של בלום, שהרי בלום זה מלבד תשוקות מיניות יש לו גם מאוויים, המתגלים באותו חלום עצמו: בחלומו הריהו מלך (או נשיא) אירלנד ומשיח־בן־דויד בעת ובעונה אחת. הוי! מה מוכר לנו החלום הגדול הזה הנחלם מאז פרוץ תנועת התעודה בישראל, שהועידה את יהודי הגולה להיות אור לגויים ועד לשריצתם של שטיינרים ובנדיט־כוהנים בימינו, המייחדים לעמנו את התפקיד ללדת היינים וטרוֹצקים. לא בכדי שוטח מיד בלום בפני ההמונים הסובבים אותו – לאחר שהוא מומלך בתעתועי־רוחו על אירלנד – את תכניותיו להתחדשות חברתית באירלנד ובעולם. אך לא רק דברים שבתיקון עולם משמיע נשיאה ההוזה של אירלנד, מזרע אברהם יצחק ויעקב, המתיימר, כמי שקדם לו באלפיים שנה, להיות גם נצר משורשי דויד המלך – זו יומרת המשיחים מאז ומעולם, שקצתם הומלכו על־ידי מי שהומלכו וקצתם הואלהו על־ידי מי שהואלהו – באותו מעמד מנסה בלום להיזכר (הן בחלום מתרחשים הדברים ותהומות האל־ידע מקיאות את תכולת נבכיהן) בכל אוצר המלים העבריות השמורות עדיין עמו – אלו הן, כפי הנראה, המלים היחידות בלשון הקודש הידועות ליוצרו ומחוללו ג’ימס ג’ויס – לאמור: אלף, בית, גימל, דלת, הגדה, תפילין, כשר, יום כיפור, חנוכה, ראש השנה, בני ברית, בר־מצוה, מצות, אשכנזים, משוגע, טלית, ולאחר שהוא דולה את פניני יהדותו אלה, הריהו מכריז על בשורתו הגדולה לאנושות: אמן אומר לכם בלום, כי לא ירחק היום עד אשר תיכנסו בשערי עיר הזהב, אשר היה תהיה לבלוּמוּשלים החדשה ב־Nova Hibernia.

Nova Hibernia זו היא אחד ממשחקי המלים מרובי המשמעויות וצירופי לשון נופל על לשון, שהספר “יוליסס” משופע בהם, ופירושו משהו מעין־גליל־עברים חדש, ארץ־ישראל חדשה, במשמעותה המשיחית ובסגנון נבואי של “ביום ההוא… ארץ חדשה ושמים חדשים”. ארץ חדשה זו תשתרע על פני כל כוכב הלכת שלנו, ומובן מאליו כי לא ארץ־ישראל הגיאוגראפית היא, כשם שבלוּמוּשלים לאו־דווקה ירושלים היא. במקרה שלפנינו זוהי דובלין האידיאלית, דובלין לאחר שיוגשם בה חזונו של בלום, אך אנו שמכירים אנו את הבלומים למיניהם לאו דווקה מתוך “יוליסס” של ג’יימס ג’ויס אלא עוד מ“עבדות בתוך חירות” של אחד־העם, שנכתב, דרך־אגב, באותה תקופה לערך, שבה חל יומו של בלום, אנו יודעים היטב כי דובלין אינה אלא מקרה; בלומושלים עשויה להתקיים בלונדון ובברלין, בפאריס ובמוסקבה, בבודאפשט ואפילו בפקין – אילו נתנו בהן דריסת רגל לבלום. אף־על־פי־כן אי־שם, במשקעים העמוקים ביותר שברבדי תת־ההכרה, מדמדת גם בבלום הערגה הכמוסה אל הארץ המובטחת הגשמית, בחינת רמץ של “לבי במזרח ואנוכי בסוף מערב”.

בין שאר המקומות, שבלום מבקר באותו יום המשתרע על פני כאלף עמודים, הוא נכנס גם לאטליז, ובין גליונות העיתונים הגזורים שנועדו לעטיפת הבשר מגלה הוא מודעה של “אגודת נטעים” (במקור Agendat Netaim כפי הנראה מתוך שהוו' נתחלפה למחבר בנו’ן) על “חוות המופת בכינרת על שפת ימה של טבריה”. המודעה מלהיטה את דמיונו ומעוררת בו את הזיותיו ואת כמיהתו אל האידיליה הרופסת של מזרח רומאנטי. “אגודת נטעים… לקנות שטחים נרחבים של אדמת חול מממשלת תורכיה ולשתול בהם עצי אוקאליפטוס… פרדסים ומקשות אבטיחים עצומות”… חזיון אגודת הנטעים אינו מרפה ממנו במשך כל היום. ימה של טבריה וים־המלח מתמזגים עם כל ימי המזרח עד לבייקל בסיביריה, וטרשי ארץ־ישראל מתערבבים בהרריה של טיבט, זו טיבט שעליה דיבר עמדי בלום בפגישתנו עתה זה. אפילו אשתו שבעורקיה זורם דם ספרדי, יהודי ואירי גם יחד, לובשת בהשפעת האדמות שאגודת נטעים עתידה לקנות מן השולטן התורכי דמות של נערה תורכית צעירה. תורכים, ערבים, טיבטים – ארץ־ישראל של מטה אינה אלא פאטה מורגאנה, חזיון תעתועים, חלום־שוא ליהודי הנודד הנצחי, החש מעין הנאה מאזוֹכיסטית מעצם הנדודים, מעצם העובדה שאין הוא מוצא מנוח לכף רגלו, מעצם הצורך להעלים את יהדותו ולהתגאות בה כאחד.

להעלים כיצד? כדרך שיהודי־מתבולל, מומר, קוֹסמופוליט מנסה מאז ומתמיד להעלים את יהדותו. שעה שהוא מארח בביתו בלילה את סטיפן דידאלוס הצעיר (זה הטלמאכוס של “יוּליסס”, המסמל את הנצרות, שהיא, לדעתו של ג’ויס, בתה של היהדות), משורר, איש־ רוח, חניך בית־ספר ישועי שנתפס לכפירה, סובבות מחשבותיו של בלום לפי תיאורו של ג’ויס כך: “הוא חשב שהוא חשב שהוא היה יהודי, ואילו הוא ידע שהוא ידע שהוא לא היה יהודי”. מסובך, כשם שמסובכים חייהם של הבלוּמים בעולם עויין וזר, עויין וזר עד כדי כך שליאופולד בלום שלנו, שכולו רוך, נשיות, טוב־לב, אהבה, אנינות־נפש, ערגה לעולם של עדנה, שלום וטוב – בלום זה נאלץ לשמוע מפי ידידו עול־הימים ויפה־הרוח, שמצא בביתו מקלט לאחר שספג מהלומות משיכורי הרחוב, ועם שהוא נהנה ממידת הכנסת־האורחים של האודיסאוס הדובליני – ובכן, נאלץ הוא לשמוע מפיו של סטיפן דידאלוס זה את שיר־הזוועה שאינן אלא מהדורה פזמונאית־עממית של אמונה עמוקה באמיתותה של עלילת הדם, אמונה המקננת עד היום הזה בפינותיה האפלות של תרבות אירופה, שלא טואטאו מימות אפיון ההליניסטי במצרים ודרך כל עידן הנצרות עד לטרופים קיצ’קו הקומוניסט באוקראינה.

כדאי הוא פזמון עממי “חינני” זה, שהושר באוזניו של בלום לפני השואה באירופה, ארץ מוצאו ומגוריו של בלום, שאביאנו כאן אחרי מלחמת ששת הימים, שמנעה את הישנות השואה באסיה – ארץ מאווייו הכמוסים והזיותיו הרומאנטיות של גיבורנו:

הארי היוּס יצא לשחק בכדור

ועמו חבריו התלמידים.

הכדור הראשון של הארי היוס נפל

מעבר לחומת גן היהודי.

הכדור השני של הארי היוס ניפץ

את כל חלונות בית היהודי.

אז יצאה החוצה בת היהודי,

והיא כולה עוטה לבוש ירקרק:

שובה, שובה אלי, ילד קטן.

זרוק־נא שוב את כדור המשחק.

לא אוכל לשוב וגם שוב לא אשוב,

בלעדי הילדים – ידידי,

כי כאשר ישמע מורי ורבי

יהפוך כדורי זה לדוי.

היא לקחה אותו בידו הצחורה

והוליכתו באולם גדול,

עד אשר נמצאו בחדר שבו

אם יצעק לא יישמע הקול.

אז שלתה מכיסה אולר וכרתה

את ראשו הקטן והזך,

מעונה לעולם לא ישחק בכדור

כי בין המתים הוא נח.

להתגאות כיצד? הנה כך: האפיזודות של יוליסס מקבילות לאפיזודות שבאודיסיאה. לאפיזודה שבשאול מקבילה השתתפותו של בלום בהלוויה, לסקילה וכאריבדיס הספרייה של דובלין, לקירקיאה – בית הקלון, שבו מבקר בלום בלילה, ולמערת הקיקלופ שתום־העין – המסבאה שבה “אזרח” סומא בעין אחת מלגלג על יהדותו של בלום. “שלוש פעמים הידד לישראל!” – מלעיג הוא בהרימו את ספל הבירה. קהל מתאסף סביבו. אותה שעה יושב ליאופולד בלום במושב של כירכרה פתוחה, בסמוך לפתח המסבאה. האזרח מטיח בו עלבונות; בו, בגזעו, במוצאו, בעמו. אחד מבאי המסבאה – ארחי פרחי, בטלן פוחח – פותח בשיר: “לו האדם על הירח היה יהודי, יהודי יהודי”… בלום משיב מלחמה שערה: “מנדלסון היה יהודי, וקארל מארכס ומרקאדאנטה ושפינוזה. והמושיע היה יהודי, ואביו היה יהודי. האלוהים שלכם!” “לא היה לו אב” – אומר מארטין – זה מספיק עכשיו. סע הלאה“. “האלוהים של מי?” – שואל האזרח. “טוב, דודו היה יהודי”. – אומר הוא – אלוהיכם היה יהודי. כריסטוס היה יהודי כמוני”. חמתו של “האזרח” בוערת בו כאש.

עוד אוסיף לטפל בתקרית זו שבין “האזרח” לבין בלום. אלא שכאן רואה אני צורך להעיר, כי אכן יש דמיון מה – לפחות בחיצוניות – בין בלום לבין ישו. באחת מהופעותיו בפני הציבור בחלומו שלו “פניו כפניו של המושיע לפי האסכולה הרומאנטית: תלתלים מתנפנפים, זקן דליל ושפם דק”. ולא רק בחלומו שלו נראה הוא כך. גם סטיפן דידאלוס ממלמל לעצמו לאחר הכרזתו האמיצה של בלום, שהבאנוה עתה זה: "כריסטוס או בלום שמו או, אחרי ככלות הכול, כל שם אחר, Secundum carnem. אולם, “האזרח” לא איכפת לו דמיון זה. ואולי דווקה איכפת, שהרי לא רק על שום שדחינו את ישו רצחונו דורות רבים, כי אם גם על שום שהבאנו לעולם את ישו נצלבים אנו זה כמה מאות שנים (וולטר, היטלר, ומאידך־גיסא ראה תמונותיו של שאגאל). “האזרח” שתום העין נוטל ארגז ביסקוויטים ומטיחו בבלום, ממש כאותו קיקלופ שירה את הסלע ביוליסס. וכקיקלופ בפתח המערה כן האזרח בפתח המסבאה החטיא את המטרה. הכירכרה זזה ובלום ניצל. ולא רק ניצל אלא שממרומי מושבו שבכירכרה שוב אין הוא נראה כישו אלא כאליהו הנביא בעלותו ברכב אש וסוסי־אש השמימה, ממש כפי שנראה לפני שעה קלה בעיני שלי, לאחר שהעיפותיו אל פסגת מצדה.

ד

לא נזקקתי לגלולות. לאחר המנוחה הארוכה ליד המעקה אשר בראשית הפיתול לפני האחרון של שביל־הנחש הוספתי לטפס בקצב מואט עד למהירות המתקרבת קירבה של ממש אל אפס, ובפיקוחו העירני של הארי הגעתי ללא תקלה אל המדרגות המוליכות אל הפסגה. משהגעתי אל המדרגות ידוע ידעתי כי אכבוש את ההר ולא אמות, שהרי כל מי שנתנסה אי פעם בחייו במיחושי אי־ספיקה כלילית וכיוצא באלה נהיר לו שעלייה במדרגות כאין וכאפס היא לעומת הטיפוס במעלה הר תלול. לא יצאו אפוא רגעים מעטים עד שנמצאנו עומדים בצלו משיב־הנפש של השער המזרחי של מצדה. קינחתי את הזיעה שניגרה פלגים־פלגים מגופי ומפני, והארי הראה את כרטיס־העיתונאי שלו לפקיד השער שלא ניסה להסתיר את תמיהתו על שתי בריות – אחת מהן בגיל שבין כוח לבינה והאחרת בין עצה לזיקנה – שהעפילו ועלו כחום היום בלהט החמה עד בואם בשערי שביל הנחש. בזכות כרטיס־העיתונאי של הארי הורשה הלה להיכנס בלא תשלום, ואילו אני, שאין לי כרטיס־עיתונאי, קניתי כרטיס כניסה בשתי ל"י, ולאחר שהרוויתי צמאוני בשלושה או ארבעה ספלים של מי שתייה מתוך הדוודים המוצבים לא הרחק מן השער פתחתי בסיור על פני מצדה, בהדרכתו של הארי אביגדורי שזו לו העלייה החמישית בהר זה, כאמור, והשלישית אחרי החפירות שנערכו בו וחשפו מה שחשפו.

סיירתי בשלוש דרגותיו של הארמון הצפוני של הורדוס, בבית המרחץ הגדול על מיתקני־החימום המשוכללים שבו, ובבית־המרחץ הקטן, שעדיין ניכרים בו שרידי שריפה גדולה ונתגלו בו שלושת השלדים, אשר לפי השערתו של יגאל ידין אפשר שאינם אלא בני משפחתו של אחרון מגיניה של מצדה, שלדברי יוסף בן מתתיהו “בדק את המון השוכבים על הארץ, פן נשאר אחד מן הטבח הגדול ויבקש ממנו לשלוח בו יד, וכאשר נוכח לדעת כי כולם מתו, הצית אש בכל פינות ארמון המלך, ובכל עוצם ידו תקע את חרבו בבשרו עד הניצב ונפל מת על יד קרוביו הנשחטים”.

משם פנינו אל המחסנים הגדולים ואל החדר שבו נמצאו אבני־הגורל, אשר הפילו עשרת הנותרים מן השחיטה יחד עם אלעזר בן־יאיר, כדי שייקבע האיש אשר עליו יפול הפור לשחוט את תשעת חבריו. לאחר שניערנו מעצמנו את אבק האסוציאציות, סקרנו את הכנסייה הביזאנטית וחצינו את שטח הצוק, כדי לראות את משכנות הקנאים שבצדו המזרחי ואת המקווה שבצדו הדרומי, זה המקווה שהרב מינצברג, המומחה להלכות מקוואות, טרח לעלות יחד עם פמלייתו באותו שביל הנחש על מנת לבדוק את כשרותו, ולאחר חקירה ודרישה קבע שהמקווה מקווה טהרה הוא משופרא דשופרא שבע פעמים".

“ועכשיו נראה את הארמון המערבי של הורדוס” – אמר הארי. “רק רגע” – עניתי – “בוא ונסור תחילה אל המצודה הדרומית ונשקיף משם על הסוללה, שבעזרתה הבקיעו הרומאים את החומה”.

“משם לא תראה את הסוללה. מן הארמון תיטיב לראותה”.

הפעם לא שעיתי לו והלכתי אל המצודה. אכן, לא בכדי המריתי את פיו של הארי. בחורבות המצודה המערבית חיכה לי ליאופולד בלום. הוא ישב על ספסל־אבנים, שהיה צמוד לקיר המצודה, ועמו עוד שני אנשים שהיו לבושים ספק כערבים בימינו ספק כרומאים מימי קדם. שניהם היו דומים לו. גם ממולו ישבו שני אנשים, לבושים כשני שכניו של בלום לספסל, אך לא היה דמיון בינו לבינם. מול ספסלו של בלום לא היה מקום פנוי. אין תימה שלאחר שבירכני בשלום הציע לי בלום לשבת על הספסל שממולו. השניים שכבר ישבו על אותו ספסל לא נעו אף כהוא זה. דומה שהתעלמו מקיומי, כאילו אני הוא שלא הייתי ולא נבראתי אלא משל הייתי ולא חמישיה זו שנקלעתי לתוכה. ישבתי ושאלתי:

“מי הם כל אלה?”

בלום הציגם באותה רוח טובה של אדם, המשתדל להפיק רצון מכל מי שבא במגע עמו.

“ישו, הורדוס” – הורה בידו על שכניו לספסל. “אלעזר בן־יאיר והלל הזקן” – הוסיף בהורותו על השניים, שהיו ישובים על הספסל שמנגד, שעליו ישבתי גם אני.

יושבי ספסלו של בלום נדו ניד קל בראשיהם. אחד מהם חייך, אך לא זכור לי מי, שכן דומים היו זה לזה, ודמיון זה הדהימני. ידעתי שבלום דומה לישו, אך מעולם לא העליתי בדעתי שהורדוס עשוי להיות דומה לשניהם, אלא אם כן אמת נצחית צפונה בפתגם על הקצוות הנפגשים זה עם זה. יושבי ספסלי שלי לא הגיבו גם הפעם. ואפשר שהגיבו, אבל אני הסתכלתי לא על השניים שלצדי אלא על השלושה שנכחי.

“מה אתם עושים?” – שאלתי.

“עורכים סימפוזיון” – השיב בלום.

“על מה?”

“על הישארות הנפש”.

“פיידון?”

“לא, לא פיידון” – חייך בלום – כי אם ישו, הורדוס, אלעזר…"

כבר עמדתי לשסע את דיבורו ולומר לו שהנוכחים כבר הוצגו לפני, אך הקדימני אלעזר בן־יאיר ונכנס לתוך דברי. “המוות קורא דרור לנפשותינו ומאפשר להן לבוא אל משכנן הטהור, אשר בו לא יידעו דאבה” – פתח דווקה בקטע אפלטוני־פילוסופי של נאומו המפורסם, שהוא החלש ביותר באותו נאום היסטורי ואשר בלי ספק הושם בפיו על־ידי יוסף בן מתתיהו שלא באשמתו.

עד שאלעזר נשא את דברו על נצחיות הנפש היה ישו מראה לי את הפצעים שבידיו ובצדו, משל אני הוא תומא דידומוס שסירב להאמין בתחייתו. הפצעים לא עמוקים היו, וניכר היה שנרפאו מכבר ולמעשה שוב אינם פצעים אלא צלקות. וגם אם היה בהם כדי להוכיח בשעתו את דבר התחייה, הרי תחיית הגוף היתה זו והסימפוזיון, לדברי בלום ועל־פי הקטע שבחר אלעזר מנאומו, על הישארות הנפש נסב. כתלמיד המשנן את שיעורו הביא אלעזר דוגמה מן ההודים, אשר מרצונם הטוב מעלים את עצמם על המוקד כדי להעניק אלמוות לנפשם ולזכותה בחיי נצח. ומשהגיע אל המקום הפותח באותם הדברים הנשגבים שהעניקו לנאומו את האלמוות לאמור: "ואיך לא נבוש ולא ניכלם אם נהיה דלי נפש מן ההודים ובמורך לבנו נעטה חרפה רבה על חוקי תורתנו, אשר קנאו בהם כל בני האדם וכו' וכו' " – נתהרהר קימעה כמי ששוקל בדעתו אם להמשיך או לאו, הניד ידו והשתתק.

דומה כי תור הנאומים בסימפוזיון זה נקבע לא לפי סדר של נוכחות כי אם לפי סדר של נכחות, דהיינו פותח מי שפותח והיושב נכחו משיב לו, שכן הורדוס הוא שפתח פיו ובאותו יובש ענייני, רדידות מחשבתית, דלות ביטוי, הגייה פגומה וצורת־דיבור משעממת, שבהן הצטיין סטאלין בנאומיו בוועידות המפלגה הקומוניסטית בברית המועצות, ניסה להוכיח שהאדם זוכה לחיי עולם רק משהוא מבטא את רוחו בבנייני־פאר, ששום רוח בעולם לא תזיזם ממקומם ושהם קיימים לנצח. כך עשו גדולי המין האנושי מבין הגויים מאז ומעולם, ממלכי מצריים הקדמונים ועד מלכי רומא בזמן הזה (כן, בפירוש אמר בזמן הזה), וכך עשו שלמה המלך והורדוס המלך (לא אמר “אני”, כי אם הורדוס המלך) בקרב היהודים, שבנו ארמונות – הוא הורה בידו על ארמונותיו הפזורים בשטח ההר – והקימו את בית המקדש בירושלים, על כן ינון שמם לעולם.

לו הייתי אדריכל ודאי נהנה הייתי הנאה מרובה מדבריו של הורדוס, אולם אני לא באמת־בניין עיסוקי כי אם בחרט אנוש. אין תימה אפוא שהעליתי בזכרוני את אפוטרופסו של זה, את הקיסר אוקטאביאנוס, שכל האימפריה הרומית היתה מלאה בניינים שהקים ואף־על־פי־כן נשא את נפשו לכך שוורגיליוס ינציחו באפוס גדול, ולא במקדשיו אלא דווקה ב“אינאיס” ראה ערובה לחיי־עולם לו. ועוד הרהרתי באותו כוהן ב“נוטרדאם” של ויקטור הוגו שהעיר כל חמתו על מלאכת הדפוס, כיוון שהמצאה זו עתידה היתה, לדעתו, לרצוח את האדריכלות, ומעתה לא הבניינים יצודו את עיני בני האדם ואת לבבותיהם כי אם הספרים, שאין בכוחם לכוון את הגיגי הבריות אל בוראם באותה מידה שדבר זה נעשה על־ידי בנייני הקתדרלות והכנסיות. וכבר מוכן הייתי להעמיד את הורדוס על טעותו ולהוכיח לו שבית־המקדש והארמונות שבנה נחרבו, ואילו ספר־הספרים שריר וקיים עד היום הזה ובניינים רבים ומפוארים נוספו עליו אם כי לאו־דווקה בחומר ובלבנים, אלא שבינתיים חדל הורדוס מדיבורו, ומתוך שמירה קפדנית על התור שנקבע פסק הלל את הפסוק שהיה משמיע כשהיה שמח בשמחת בית השואבה. ואומנם, ייתכן שהיתה לפסוק זה שייכות לשמחת בית השואבה, אך ספק רב אם היתה לו משמעות כלשהי לגבי נושאו של הסימפוזיון על הישארות הנפש. אני על כל פנים, לא השכלתי למצוא משמעות זו בדברים שמלמל הלל במהורהר ובאשגרת־לשון כמי שמשיח עם עצמו לאמור: “אם אני כאן הכול כאן, ואם איני כאן מי כאן. רק למקום שאני אוהב שם רגלי מוליכות אותי. אם תבוא אל ביתי, אני אבוא אל ביתך. אם אתה לא תבוא אל ביתי, אני לא אבוא אל ביתך, שנאמר: בכל מקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך ובירכתיך”.

משסיים הלל את דבריו נתתי מבטי בישו, שישב ממולו ועל־פי הסדר חייב היה להשיב לו. ציפיתי לאחד ממשליו הנאים והיפים, אולם גם ממנו נחלתי אכזבה. עדיין טרוד היה להוכיח לי את דבר תחייתו, ובעודו מורה על צלקותיו אמר לי מה שאמר לתומא דידומוס: “שלח אצבעך הנה וראה את ידי ושלח את ידך הנה ושים בצדי ואל תהיה חסר אמונה כי אם מאמין”.

לא ידעתי מה לעשות וכיצד לנהוג. בשום פנים ואופן לא הייתי מוכן לנגוע באצבעותי בצלקותיו של זה. אפילו תומא דידומוס לא עשה כן. הוא ענה לו לישו שתי מלים: אדוני ואלוהי. בא תורי לשאת את דברי, יכולני לומר לו בפשטות: “לא אדוני ולא אלוהי” אלא שנושא הסימפוזיון הוא הישארות הנפש, ועל כך חייב הייתי גם אני לחוות את דעתי. והרי דעתי ברורה: עורבא פרח ותו־לא. יכול אני בעצם להשיב תשובה כוללת אחת על הכול: אינני מאמין, לא בך, לא באלוהים אחרים ואף לא בהישארות הנפש. כן, זה הדבר אשר אומר, ואם לא יסתיים מעמד זה, או ביתר דיוק: מושב מלאכותי חסר־טעם זה, שהדברים הנאמרים בו אינם יוצאים מן הלב ואינם נכנסים אל הלב, אצא מן המצודה, אעזוב את חמשת אלה לנפשם ואילווה אל הארי ידידי שוודאי מחכה לי בחוץ. אולם הדברים שאמרתי למעשה היו שונים תכלית שינוי מאלה שקבעתי לעצמי לאמרם להלכה, כיוון שלא אני נלוויתי אל הארי אלא הארי הוא שנכנס אל חורבת המצודה. ומשנכנס נצנץ רעיון במוחי ונזדרזתי להביעו:

“רבותי” – אמרתי – סבור אני כי הנושא של הדיון הנוכחי אינו מעיד על בחירה מוצלחת, וניכר שאין הוא מעסיק את כל הנוכחים, אף לא אותי. זאת ועוד: אינני רואה מנחה בסימפוזיון זה. והנה הארי אביגדורי ידידי, עיתונאי בעל יכולת הוא, המנוסה בהנחיית דיונים וסימפוזיונים מסוג זה בראדיו ובטלביזיה. שאלותיו נוקבות ואקטואליות, והופעותיו בתפקיד זה זוכות להצלחה מרובה, ובזכותו נהנים גם שאר המשתתפים בהופעות מהצלחה זו. הבה נשימנו מנחה לנו; הנושא אשר יבחר – בו נדון, והשאלות אשר יציג – עליהן נענה.

איש מהם לא הגיב. רק ליאופולד בלום נד בראשו הסכמה חייכנית־רופסת, כדרכו. אולם הארי קיבל את הצעתי בהתלהבות, שלא ציפיתי לה. הוא גרר אחת מאבני הגלגול, שהיו מונחות סמוך לפתח מבחוץ – אבנים אלה הטיחו המגינים בחילות הרומאים שצרו עליהם – בקלות של ספורטאי בעל־שרירים השעינה באותו קיר של החורבה שלא היה לידו ספסל, ולאחר שישב עליה ישיבת מנחה ויושב־ראש, פתח ואמר:

“שלום! היום נמצאים אנו באחד האולפנים המקוריים ביותר, שנזדמן לי להיות בהם בימי חיי. כשאני מביט בפתח רואה אני את מדרגות ארמונו הצפוני של הורדוס במצדה. כשאני פונה אל החלון מתגלה לעיני מדבר יהודה המבותר על־ידי בקעת ים־המלח, שעינו הכחולה המצופה דוק של אפרורית, מביטה בי ברגע זה באותה פליאה, שבה משקיף אני עליה, אם כי מובטחני שבהתפעלות מועטת יותר ובהנאה אסתטית קטנה יותר”.

הנה־הנו החן המקצועי הנסוך על המומחה היודע את נפש מלאכתו והוא מתבלה בהומור ומקרב תוצרתו אל לב צרכניה. באותה שעה הייתי מיצר על שאין אנו מוקפים צלמים שהיו הופכים לסרט טלביזיה את הסימפוזיון שלא ידעתי עדיין את נושאו ואת טבעו, אך לבי היה סמוך ובטוח, שלא רק ידידי הארי היה נשכר אילו שודר בטלביזיה אלא גם הצופים היו באים על סיפוקם האינטלקטואלי, במידה שיש בין צופי טלביזיה המחפשים לעצמם סיפוק אינטלקטואלי דווקה.

“ולא רק האולפן שאנו נמצאים בו מיוחד במינו הוא” – המשיך הארי – אלא גם המשתתפים היום בדיוננו יוצאי־דופן הם בהחלט. משמאל יושבים: הקרוב אלי ביותר – הורדוס המלך, על־ידו ישו הנוצרי, וסמוך אליהם ליאופולד בלום, גיבורו של הספר יוליסס, פרי־עטו של ג’יימס ג’ויס, שרבים מסופרי דורנו רואים בו את מורם ואת אביהם האמנותי (הערצתי להארי ידידי גדלה מרגע לרגע: הן סבור הייתי שאין הוא שותף לפגישותי בעולם הרוח, והנה מתברר שמכיר הוא לפחות כמוני את כל הנוכחים אף בלי שהוצגו בפניו, אלא אם כן ראה ושמע בחוץ, מבעד לפתח המצודה החרבה, היאך בלום הציגם בפני. ואולם השערה זו אינה מתרצת את הקושיה מהיכן נודע לו כי בלום הוא שהיה המציג). מימיני, לפי אותו הסדר, אלעזר בן יאיר, מפקדם הצבאי ומנהיגם הרוחני של מגיני מצדה, שהחזיקו מעמד שלוש שנים לאחר חורבן הבית ולאחר הכנעתה של כל ארץ יהודה וביכרו את המוות על חיי העבדות; בסמוך לו הלל הזקן, שאין אני צריך להציגו לפניכם, ועל־ידו…". הקרבתי אצבעי אל פי להרמיזו, שלא יאמר את שמי. הארי נרמז, וכיד האלתור וההשראה הרגעית הטובים עליו אמר: “ועל־ידו הקארדיולוג, הפרופיסור ישראל מאקו לינסקי, שערך היום ביקור למצדה לצרכי מחקר על הנושא: ההעפלה והשפעתה על הסתיידות העורקים הכליליים”. פרצתי בצחוק, אך איש לא הגיב על צחוקי זה. עם כל כשרונו של הארי להשרות אווירה של לבביות, היה סוד הצלחתו טמון – לפחות בסימפוזיון, שנתקיים כעבור רגעים מספר – לא ברגש כי אם בשכל. עדיין היה רוח של מה שקרוי היום בשם ניכור שורה אל חורבת המצודה, ואם היה קסם בשאלותיו של הארי – ביתר דיוק: בשאלה הנוקבת היחידה ששאל

– ובתשובות שקיבל, הרי נעוץ היה דווקה בדיוקן, בהירותן וצמצומן וביכולתם של כל המשתתפים למצות במלים ספורות וקולעות את מחשבותיהם.

אמר הארי: “רצוני להציג שאלה לכל המשתתפים ולבקש תשובה נפרדת מכל אחד מהם. השאלה היא כבת שלושת אלפים שנה, והיומרות שלי למקוריות נובעות לא מן החידוש שבה אלא, להיפך, מן ההעזה שבהצגת שאלה נדושה, שנשאלה רבבות פעמים בתקופת הזמן שנקבתי עתה זה. וזוהי השאלה: הככל הגויים עם ישראל? לשון אחר: האם עם זה, כאחד העמים האחרים, נאבק ביודעים על קיומו וזכותו להתפתח ובכך סוד רציפותו ההיסטורית, או שיש לקיומו משמעות אוניברסאלית, וכל עוד לא יירד מבימת ההיסטוריה שומה עליו לשמש אור לגויים, או מכל מקום ליטול על עצמו את הקרנת אחד משבעת צבעי הספקטרום של אור זה?”

ענה ישו הנוצרי: “עם ישראל נועד לייצר משיחים ואלים. דבר זה הוכחתי בחיי לפני מותי, וביתר עוז בקיום שנועד לי לאחר מותי”.

דרך אגב, כל המשתתפים נטשו את לשון הארכאיסמים, האטאביסמים ושאר האיסמים, ודיברו עברית מודרנית, פשוטה ובהירה.

אמר הורדוס: “ישראל מיקרוקוסמוס המשתלב במאקרוקוסמוס. בשעה שאוקטאביאנוס אוגוסטוס היה משיחה של האנושות ניסיתי אני להיות משיחה של ישראל במסגרת יעודה המשיחי הכללי של הקיסרות הרומית. ההיסטוריה הוכיחה שעקרונותי היו נכונים. אבל הגשמתם נעשתה לא בדרך שאני בחרתי בה, כי אם בדרך שבה בחר שכני. השילוב בין רומא לבין יהודה ובין אל מושיע העולם לבין משיח גואל־ישראל הוצא לפועל לא בחיי שלי, אלא במותו של זה”.

אמר אלעזר בן־יאיר: בשחר ימיו יצא ישראל מעבדות לחירות, הרי שבעצם התהוותו חרת על דגלו: חירות או מוות. דגל זה נשאתי בגאווה בחיי על אדמת הארץ, אשר ניתנה לאברהם ולזרעו לנחלת עולם, ובמותי על הצוק הזה, אחרון מעוזיה של מלכות ישראל".

אמר הלל: “מלכות ישראל מוגרה והושמה לאל. על כן עוד לפני שנחרבה העמקתי את חפירת־היסוד להקמתה של מלכות אחרת – היחידה שהיתה עשויה להיות תחליף לה – והיא מלכות התורה והתלמוד”.

נכנסתי לתוך דבריו: “מלכותך אף היא מוגרה והושמה לאל. אחרון מעוזיה היה בגיטו וארשה, ואלמלא ידעתי כי אלעזר בן־יאיר הוא היושב על ידך הייתי אומר כי מרדכי אנילביץ' הוא. על כן עוד לפני שנחרבה באתי אני ורבבות שכמותי להעמיק את חפירת־היסוד להקמתה של מלכות אחרת – היחידה שהיא עשויה לשמש תחליף למלכותך – והיא מדינת ישראל”.

היחיד שעדיין לא השיב על השאלה היה ליאופולד בלום. כפי הנראה הרגיש בכך והתחיל מפזז מתוך אי־מנוחה על מושבו. אולם משפתה פיו נתברר שלא רק הוא לא השיב על השאלה, אלא, לאמיתו של דבר, אף אנו שלושתנו – יושבי הספסל שמימינו של הארי – לא ענינו למעשה עליה. בלום אמר: “תסלחו לי… אם… אם… אעיר… הרי סוף סוף אני היחיד ביניכם שאינו בשר ודם, או מי שהיה אי פעם בשר ודם… תסלחו לי אם ארהיב עוז בנפשי לומר ש… ש… השאלה עצמה… אני מבקש סליחה, מר אביגדורי… השאלה עצמה לא הוצגה כהלכה. אין כאן שניות… אין מקום ל”או" זה… כלומר, ‘נאבק על קיומו’… או ‘יש לקיומו משמעות אוניברסאלית’? וכי ניגוד הוא זה? לא. בהחלט לא. שאר העמים נאבקים על קיומם, משום שכל סוג ומין וזן בעולם הצומח והחי עושה כך. ועם ישראל נאבק על קיומו, משום שיש לו משמעות אוניברסאלית, יעוד. וכדי להגשים יעוד זה שוּמה עליו קודם־כל להתקיים. חייב הוא לחיות כדי לפלוט מקרבו משיחים. רואה אני כי על ספסל זה שאני יושב עליו ישובים אלה שנחזו כמשיחים אם בעיני עצמם בלבד – כהורדוס, אם בעיני אחרים בלבד – כישו ואם הן בעיני עצמם והן בעיני אחרים כמוני…

צחוק גדול הרעיד את אבני החורבה. צחקו כולם: הורדוס וישו ואלעזר בן־יאיר והלל ואני. רק הארי המנחה משל ברוחו וניסה להסותנו בארשת פנים של תוכחה ובתנועות ידיים של הרגעה. משעלה הדבר בידו פנה אל בלום, שכל אותה עת ציפה לכך באורך רוח ובראש מושפל, ושאלו:

“ברור לנו, מר בלום, שבחלומותיך שלך ראית את עצמך כמשיח. אולי תבהיר לנו על סמך מה סבור אתה, שגם בעיני אחרים משיח אתה?”

בלום השיב בנחת, בהגיון ובבטחון, עם שהוא שוקל כל מלה ומלה היוצאת מפיו:

“לא התכוונתי לעצמי אישית. אני איני אלא דמות ספרותית, מצורפת, מוגזמת, מוטעמת, גרוטסקית, קאריקאטוריסטית, המגלמת את כל המשיחים שהקיא ישראל מתוכו בדורות האחרונים, וביניהם מארכס, פרויד ואיינשטיין, שהראשון חולש על מוחות גויי מחציתה של האנושות, השני – על נפשותיה, והשלישי – נוסחתו על הפיכת החומר לאנרגיה מאפשרת לכל אחד משני חלקיו של העולם לשמור על בטחונו זה כנגד זה. המעט לכם הדבר? ואתם, היושבים נכחי, יוצרי מערכות ישראל ומגיניה המחרפים נפשם, אמן אני אומר לכם כי לא נוצרתם” – כאן גלש בלום רגע קט לסגנון אוואנגליסטי – "אתם ומפעליכם אלא כדי להוציא אותנו, יושבי הספסל הזה, לאוויר העולם, כשם שקיומכם אתם תנאי הוא לקיומנו אנו, שהרי מי יפלוט את משיחי ישראל אם לא תהא ישראל קיימת? וההבדל בינינו הוא כהבדל בין גבר לאשה, בין מוצק לנוזל, בין אברהם אבינו לבין אודיסאוס, שזה היה נודד על פני מדבריות חול ונוטה אוהלו בנאות־דשא וזה על פני ימים, אלא אם כן עוגן היה ספינתו אל חופים רחוקים, אם מתוך הכרח ואם מתוך צורך לפוש קימעה. שהרי כמוך – הוא הורה משום מה עלי באצבעו – אהב אברהם את היובש, את הקרקע המוצקת מתחת לרגליו, את החול ואת האבן, את האוהל והמקנה, ואילו אני אוהב אני את צוקי הים, את האוקיינוס, את המים. חובב מים אני, אוהב מים, מעריץ מים. חובב, אוהב ומעריץ את האוניברסאליות שבהם, את השוויון הדימוקראטי שבהם, את נאמנותם לטבעם בחיפושי רמה לעצמם… את רטט גליהם… את עצמאות חלקיקיהם… את שלוותם ההידרוסטאטית בעתות מרגוע; את דחיסותם ההידרוקינטית בעתות גיאות ושפל… את משמעותם האקלימית והמסחרית; את עליונותם הכמותית על היבשה אשר על פני כדור הארץ בפרופורציה של 3 ל־1… את יכולתם להמיס ולהחזיק בתמיסה את כל החומרים המסיסים, לרבות מיליוני טון מתכות יקרות ביותר; את פעולתם של חצאי־איים וכפים המוטים כלפי מטה – פעולת סחף וכו'…

לפתע קלטו אוזנינו רעש של אווירון מעלינו. בלום עצר בדיבורו.

הארי אמר: "סיפרת לנו, מר בלום, דברים יפים ומאלפים על יבשה וימים, על ארץ ומים, שמא תאמר לנו דבר־מה גם על האוויר, על הרקיע? מובטחני כי גם לשמים יש מקום בהקשר שאלתי, שממדיה כה הורחבו על־ידי כל הנשאלים, ובייחוד על ידך, מר בלום?

בלום נשא עיניו השמימה. גם כל השאר זקפו ראשיהם, אפילו הארי אביגדורי, רק אני לא ניבטתי ברקיע השמים אלא סקרתי את הארי, שקירב אל עיניו את המשקפת שהיתה תלויה על ירכו ולא גרע עינו מן המטוס שחתך – דומה, בעצלתיים – את אפרורית השרב של צהרי יום קיץ לוהט. מי יודע – צפה שאלה במוחי – שמא באמת מצויים צלמי טלביזיה במטוס? ואפשר שכל עלייתי למצדה אורגנה בלי ידיעתי על־ידי כוחות שאין לי שליטה עליהם, ושידידי הארי הוא אחד ממכשיריהם, כדי לאפשר מופע זה בטלביזיה, העושה את צעדיה הראשונים בארצנו?

ה

את השאלה בדבר סרט טלביזיה על הסימפוזיון המופלא גמרתי אומר לשאול את הארי ידידי בדרכנו חזרה, שהרי אין כל חשש שיאסור עלי לדבר גם בירידה, כיוון שהירידה אין בה, כידוע, כדי להכביד על הנשימה ולהגביר את פעימות הלב, אך לא נסתייע לי הדבר, שכן מיד לאחר שירדנו במדרגות המוליכות מן הפסגה אל שביל הנחש אמר לי הארי, שהדרך הטובה ביותר לרדת מהר גבוה ותלול היא דרך האלפיניסטים הקרויה, אם זכרוני אינו מטעני, בשם ריצת העז. בתחילה תיאר לי ריצה זו במלים, ומשסיים נזדרז להדגימה ופתח ספק במרוצת־דילוג ספק בגלישת־ דהרה על פני השביל. מובן מאליו, שלא יכולתי להחרות ולהחזיק אחריו, ועד מהרה נעלם הארי מעיני כליל. נותרתי לבדי. אך לא לשעה ארוכה. כעבור רגעים ספורים ראיתי כי עוד מישהו יורד במדרגות. החלטתי שיהא זה נבון מצדי אם אמתין קימעה ואילווה אליו, וכן עשיתי. בירכנו זה את זה והחילונו לרדת זה בסמוך לזה. כשני פיתולים עברנו בשתיקה, ומשהופרה השתיקה בפיתול השלישי נתברר כי חברי לדרך הוא מיכאל גונן, גיבור סיפורו של עמוס עוז “מיכאל שלי”.

בעלייה הארכתי הרבה בתיאורו של ליאופולד בלוּם, ובירידה אקצר כמעט עד לאפס בתיאורו של מיכאל גונן. ראשית, משום שהעלייה נמשכה יותר משעה וחצי, והירידה גזלה ממני פחות מחצי שעה. שנית, משום שמפקפק אני מאוד אם רבים מבין הקוראים העברים מכירים את ליאופולד בלום, אך לבי סמוך ובטוח שכמעט כל קוראי עברית בארץ מכירים את “מיכאל שלי”. שלישית, משום שתיאורו של בלום באוזניו של הארי אביגדורי הושמע והוא מצריך זמן ומקום, ותיאורו של מיכאל לא היה לי בפני מי להשמיעו וגם לו היה מאזין לתיאור זה כמעט שאין הוא מצריך לא מקום ולא זמן, שהרי אשתו בעצמה הטיחה בפניו לאמור: “אתה נולדת ואתה תמות בצורת אפס עלוב, מיכה גאנץ. נקודה”. אף־על־פי־כן, בקראי את ספרו של עמוס עוז נתעוררה בי חיבה רבה דווקה למיכאל גונן, ובכל נימי נפשי תיעבתי את אשתו, שהיא קאריקאטורה עלובה של מאדאם בובארי ואננה קארנינה, המצפה בחלומותיה ליום בו יבואו שני ידידי ילדותה הערביאים, חליל ועזיז, שעמם שיחקה בנעוריה, ובחוזק־יד יגאלוה מידי בעלה, הגיאולוג האפור והמשעמם.

הארתי פני למיכאל ואמרתי לו: “מה מעשיך כאן?”

הוא השיב: “אני עורך מחקר גיאולוגי על חבל ארץ זה”.

“מתוך מגמה מדעית טהורה?”

“לא. יש תכניות להפוך שוב חבל ארץ זה – מכאן ועד לסדום – לאדמה פוריה, לכיכר שכולה משקה, כגן אלוהים, כמו בימיו של לוט לפני שחת אלוהים את סדום ואת עמורה, כלומר לפני הקאטאקליסם הגיאולוגי הגדול שהתחולל כאן”.

“ומה צריך לעשות לשם כך?”

“להגביה את מצדה ולהעמיק עוד יותר למטה את סדום”.

“אינך משטה בי?”

“האם סבור אתה שאני מסוגל לשטות בבני־אדם? אלה הן המסקנות הראשונות של המחקר הגיאולוגי”.

“האם מסקנות אלה חלות גם על המשמעות המוסרית וההיסטורית של שני המושגים הללו?”

“אינני מבין”.

“האם פירושו של דבר, שיש להעלות בתודעת העם את כל מה שמסמל את מצדה ולהוריד את כל מה שמסמלת סדום?”

“כן”.

“מי יעשה זאת?”

“אני, אנחנו המדענים האפורים, החוקרים הבינוניים, בעבודתנו, עבודת־הנמלים. אנחנו… אני ושכמותי נגביה את מצדה”.

“ומי יוריד את סדום?”

“אשתי. אשתי ושכמותה”.

“מדוע אשתך?”

“משום שסדום היא סמל הפּרברסיה. האם ערגתה לחליל ועזיז אינה פרברסיה? האם ציפייתה הכמוסה שהללו יבואו כמעין אנשי “פתח” ויגאלוה אינה פרברסיה?”

“זו אינה פרברסיה שלה, זוהי פרברסיה מאזוכיסטית של מחברה. אשתך אינה בשבילו אלא סמל של הארץ הזאת המצפה למושיעיה הערבים, חובשי הכפיות, לובשי העאביות, רוכבי הסוסים שיבואו ויגאלוה מידי האפסים־המדענים, עושי מלאכת הנמלים. כך חש המחבר את תחושת הארץ כל אימת שהמדובר בערבים. אולם כשמדובר בגאולתה על־ידי יהודים הריהו אומר ש”כל מה שיש בו.. מתקומם נגד… המיתוס שהאדמה זועקת… מחכה לגואליה… כי אני לא רוצה להבין שהאדמה מדברת, האדמה זועקת והאדמה תובעת. אני מאמין באנשים ולא במקומות. הרגשתי בעיר העתיקה שזו עיר זרה“. ונזכר אני שיוצרך ויוצר אשתך תיאר באחד מסיפוריו הראשונים טייס עברי. היה זה, כמובן, לא יוצלח שלא ידע לבצע את התרגיל שהוטל עליו והפיל את מטוסו בתוך חורשת הקיבוץ או משהו מעין זה (איני זוכר את הפרטים עתה). עד כמה שידוע לי, מלחמת ששת הימים הוכיחה שדמותו של טייס צה”ל שונה במקצת מזו שבדמיונו החולני של עמוס עוז. רצוני לספר לך דבר־מה, מיכאל שלי. לפני כשעתיים, בעלותי הנה, העליתי בזכרוני פסוקים מ“מסדה” של למדן, לא זכור לי עכשיו מה היו הפסוקים. כרגע, על־כל־פנים, בניגוד לכל מה שמתקומם בנפשו של מחבר הספר שאתה גיבורו, צף יעולה בזכרוני בית זה, למשל:

כי שאגת אורה נושאת מסביב

ותחריד כל אפל ממעמקיו.

שואגים גם הרים אל על:

בקעינו, הה, בקעינו, שמש,

וגם תוכנו האפל גלי.

ומיד לאחר זאת פסוק אחר:

על קדקדינו ירכב מחר לץ לועג,

אכירהו…

גם אני אכירהו, מר יצחק למדן, סליחה, לא יצחק למדן, מיכאל שלי… רוצה אני לגלות לך סוד, מיכאל… בהעפילי במעלה ההר פגעתי במישהו. ולא רק במעלה ההר, גם בפסגת ההר שהיתי עמו שעה ארוכה למדי. אף הוא כמוך לא היה ולא נברא אלא משל היה. הכוונה היא לליאופולד בלום. אמן, אני אומר לך שאפילו ליאופולד בלום לא היה מגיע למידה כזאת של מאזוכיסם, אף שנוצר כאות ודגם לנשיות בהשפעתו של אוטו ויינינגר הנודע בשנאתו העצמית, ה Selbsthass היהודי, שהרי אפילו אוטו ויינינגר זה, שהיהדות אינה לדעתו אלא סמל הנשיות השטומה עליו עד טירוף־דעת, כתב על הציונות דברים אלה: ‘הציונות חסרת סיכויים היא אף־על־ פי שליכדה ביהודים את הרגשות האצילים והעדינים ביותר; שכן הציונות משמעה שלילת היהדות. על היהודים לכבוש קודם כל את היהדות שבתוכם, כי רק אז יהיו מוכשרים לציונות’. אני כשלעצמי איני מתפעל מציונות אנטישמית נוסח יודקה של הזז, אבל…"

עד כה הקשיב לי מיכאל באורך־רוח, עתה נכנס לתוך דברי:

“כל מה שאמרת – סח כדרכו בנחת – אין בו כדי להכחיש את דברי. אדרבה, יש בו כדי לחזקם לגבי העובדה שאשתי ושכמותה הם אשר יעמיקו ביתר שאת להשקיע מטה את סדום”.

עברנו לפחות את מחצית הדרך שמפסגת מצדה עד לאכסניה אשר למרגלותיה. שעה קלה שתקתי והרהרתי. אחר כך אמרתי:

“ייתכן. ייתכן מאוד. לא בכדי נתקלתי בתקופה האחרונה בכמה יצירות שנושאן סדום העיר. רק אתמול הגיעני ספר של אהוד בן עזר “אנשי סדום”. לא קראתי את הספר, ראיתי רק מה שכתוב בעטיפה: ברומן ארץ־ישראלי מסעיר וחריף־עלילה נחשפים יחסי אהבה ושנאה על רקע השממה והמליחה של ‘תחתית העולם’ –בסדום, עיר־המקלט, שמשעותה חורגת מעבר לגבולות הזמן והעלילה”. ולפני תקופה קצרה – חודשיים, שלושה, או ארבעה חדשים – ראיתי את מחזהו של בנימין גלאי “סדום סיטי”, להווי ידוע לך. מיכאל, שנהניתי מאוד; הרבה יותר משמקריאת הרומאן שאתה גיבורו, על אף הרעש הגדול שנתהולל סביבו. אלא שרעש זה עניין של מזל. רומאן אחר מפרי עטו של יוצרך ומחוללך, “מקום אחר”, עולה עשרת מונים על “מיכאל שלי” והוא הרומאן הטוב ביותר לדעתי מכל מה שנכתב על חיי הקיבוץ, אחד המשובחים שבספרות העברית הצעירה, אך הביקורת לא נתנה דעתה עליו. אבל אני סוטה… נשוב אל סדום העיר, כלומר אל ‘סדום סיטי’, רצונך אקרא באוזניך את שיר הסיום של המחזה. הנה הוא, כמעט כולו:

סדום בלילה, סדום

תנו לי אור אדום,

סדום רוקדת פרדי

על חופי עין גדי…

סדום רוקדת “רול”

תנו לי אור סגול.

רגל, מותן, טוסיק,

כך רוקדים “וטוסי”

סדום רוקדת “רוק”,

תנו לי אור ירוק,

“גוגו”, “האלי האלי”

לילה משוגע לי".

וכאחד משני קריינים מקצועיים, המבצעים שיר בשני קולות, מיד לאחר שסיימתי את דיקלום שירו של גלאי פתח מיכאל פיו ואמר:

“ותשקינה את אביהן בלילה המשוגע ההוא ותבוא הבכירה ותשכב את אביה ולא ידע בשכבה ובקומה… ותלד הבכירה ותקרא שמו מואב, הוא אבי מואב עד היום. ורות המואביה ילדה את עובד, הוא אבי ישי אבי דויד המלך המשיח נעים זמירות ישראל”.

לא שמעתי את דבריו האחרונים. היין שבו השקו בנותיו של לוט את אביהן הוא שהלהיט את דמיוני וגירה את תאוותי, ביתר דיוק: לא תאוותי כי אם תאווה אחת בלבד: התאווה לשתות. צמא הייתי צמא עד חרבה בגרון, בוושט, במעיים. בירה… “גולדסטאר” קפוא ממקרר… מלכות במחיר של בירה…

ואומנם כשנכנסתי לאכסניה שלמרגלות מצדה מצאתי את הארי אביגדורי ישוב ליד אחד השולחנות, ועליו שלושה בקבוקי בירה מלאים, מזיעים בשל ההפרש שבין הטמפראַטורה במקרר, שממנו הוצאו עתה זה, לבין זו שבמסעדת האכסניה, אף שגם היא דמתה בעיני למקרר לעומת היקוד שמחוצה לה. לגמנו בירה ושתקנו. מבעד לחלון ראיתי בחור עומד על סולם ומחזיר למקומה אות פ"א ענקית, שנעתקה ממסגרתה והיתה תלויה על בלימה, מתוך הכתובת “שנית מסדה לא תיפול”. בידיו החזיק פטיש, ופרצופו דומה היה כשתי טיפות מים למיכאל, אותו מיכאל שמעוצמת הצמאון שנתקפתי בו במורד ההר שוב לא נתתי דעתי עליו עד לרגע זה, ולא ידעתי מה היה לו.

א

היה זה באחד מאותם הימים המעטים שבהם מזדמן אני לתל-אביב לרגל תפקידי. מספרם של ימים אלה אינו עולה על תריסר בשנה, לפיכך מנסה אני לדחוס בהם עד כמה שאפשר יותר פגישות, דיונים, ישיבות וביקורים, כדי לחזור ירושלימה בהרגשה נעימה שלא אזדקק לנסיעה הבאה, אלא לכל המוקדם בעוד חודש ימים.

באותו יום, בשעה אחת ושלושים אחר הצהריים הצצתי בפנקסי ונתברר לי כי שעתי פנויה עד לשעה שלוש, ורשאי אני לעשות בה ככל העולה על רוחי. מיד טילפנתי לידידי הותיק שמואל דביר, עורכו של כתב-עת רב-כמות וגבה-איכות כאחד.

ענתה לי מזכירתו:

– מערכת כתב עת פלוני.

– רצוני לדבר עם מר שמואל דביר.

– מי מדבר, בבקשה?

אמרתי לה.

– רגע אחד, אדוני.

לאחר צליל מתכתי קצר נשמע קולו של דביר בתוך השפופרת:

– ליצחק שלום, מה בשורות בפיך?

– לא איש בשורות אני.

– שמא משהו מתנובת רוחך טמון בחיקך?

– לא כלום. עסוק מאד בתקופה האחרונה. לעומת זאת מציע אני שנסעד היום פת צהריים בצוותא. פנוי אני מעתה ועד לשעה שלוש.

– נפלא. היכן אתה מציע?

– בכל מקום שתקבע.

– היכן אתה נמצא?

אמרתי לו.

– אם כן, רד אל שפת הים והתקדם צפונה בואכה שורת בתי הקפה. פסח עליהם עד הגיעך אל מסעדה עם מרפסת פתוחה. היכנס למסעדה זו, שב ליד אחד השולחנות שבמרפסת ובעוד שעה קלה אגיע גם אני. אני מקווה כי אבוא ברגע הנכון.

נהגתי על פי הוראותיו. היה יום חם. התיק המלא ניירות הכביד על ימיני עד כדי כאב בעצם הבריח. חולצתי נסתפגה בזיעתה של תל-אביב. הלכתי על שפת הים. הרוח ציננה קמעה את חולצתי הרטובה ויש שהיה נדמה לי כי נתפתיתי ליצרי וטובל אני בימה של תל-אביב.

הגעתי אל שורת בתי הקפה, פסחתי עליהם וראיתי מרפסת פתוחה מלאה שולחנות מכוסים מפות לבנות. חיפשתי את הכניסה לאותה מרפסת ולא מצאתיה, על כל פנים לא מצד הים. היקפתי אותה ופניתי לרחוב צדדי. ראיתי מבוי משמאלי, נכנסתי לתוכו ונמצאתי עומד בפרוזדור צר רווי ריחות בישול ומאפה. הלכתי לארכו של הפרוזדור, וככל שהלכתי גברו הריחות ועוררו בי תיאבון. עם גבור הריחות גבר גם החום ועמו בא המחנק. רוחו של הים לא נשבה כאן.

עד מהרה נמצאתי עומד במטבח. היה זה מטבח מודרני וממוכן שכל מעשי הטבחות נעשו בו על-ידי מכונות, ואף אדם אחד לא נמצא בו. זמזמו תנורי ענק עטויים זכוכית שקופה ובתוכם העלו אדים סירי מתכת שתבשילים מכל המינים נתבעבעו בהם. ריחשו מכונות אדירות לרחיצת כלים ומבעד לזכוכיותיהם נראו צלחות, ספלים וכוסות, שנעו בקצב ומשטר כחיילים הצועדים בסך.

נפתלתי במעברים צרים שהיו דומים לסמטאות בכרך עד שיצאתי אל המרפסת, שאליה רציתי להגיע מתוך שסבור הייתי כי זו היא המרפסת של אותה המסעדה שאליה כיון את פעמי ידידי שמואל דביר.

המרפסת היתה גדולה ומרווחת. השולחנות מרובעים היו, מהם ריבועיהם גדולים, מהם קטנים ומהם בינוניים. ריווח ניכר הפריד בין שולחן לשולחן. השעה היתה שעת ארוחת צהריים, אף-על-פי-כן לא נמצא מלצר במרפסת. אשר לסועדים הרי מלבדי היה רק איש אחד ויחיד ישוב ליד אחד השולחנות. לא השגחתי בו אלא לאחר שבחרתי לי שולחן וישבתי לידו. האיש ישב לפני, בשורת השולחנות הסמוכה, פניו אל הים וגבו מופנה אלי. ואף כי לא ראיתי אלא את גבו בלבד, היה לבי סמוך ובטוח כי אדם זה מוכר לי מתמול שלשום. מוכר עד כדי קרבה… קרבה מיוחדת במינה… שארה מופלאה שאין לזמן שליטה עליה והיא ממלאה את כל החלל ביני ובינו עד כדי כך שלוא היה לו לחלל צבע אדום, היה כל הרואה אותנו ואת החלל דחוס-הקרבה שבינינו מתפתה בשל האודם לקרוא לקרבה שבינינו בשם קרבת דם.

אני ידעתי בבירור כי אין זו קרבת דם. סקרתי את ערפו ואת גבו של האיש והגעתי לידי מסקנה כי נמנה הוא עם אותם האנשים שכל רואם סבור שבעלי קומה הם וכבדי משקל יותר משהם בעלי קומה וכבדי משקל למעשה. ברגע שניסחתי לעצמי מסקנה זו בו ברגע נראתה לי כחזרה על דברים שכבר נאמרו. דברים שנאמרו על אדם זה, ולא עוד אלא אני הוא שאמרתים. ואם אמנם אמרתי על אדם זה מה שאמרתי אות הוא כי הכרתיו. ולאו דוקא את ערפו ואת צווארו ואת גבו, כי אם את קלסתר פניו.

מיד ניסיתי להעלות את דמות דיוקנו לנגד עיני רוחי ולא עלה בידי. אימצתי מוחי להיזכר במראה פניו, בגון עיניו… ולא יכלתי. גוש ערפילי, מטושטש, גדול, נרחב, צללי ניצב לנגד עיני, ועל אף מאמצי לא נתגבש לגוף חי. אף לא לחומר דומם ממשי. איש זה שישב ליד השולחן לא היה ולא נברא כי אם משל היה.

ושוב ידעתי כי איני אלא מצטט את עצמי ואולי לאו דוקא את עצמי, ושמא את עצמי ולא את עצמי בעת ובעונה אחת, שכן דמות אחת, דמות של אשה שנתקראה בשם אהובה, ושהיתה קרובה אל אותו אדם קרבה הרבה יותר אינטימית ממני, אף היא ניסתה להעלות את קלסתר פניו לעיני רוחה ולא יכלה. ואלמלא אני שנתתי לבוש מילולי למאמציה, ואת המלים העליתי על הכתב, לא היה איש יודע כי אשה זו כמוה כמוני העלתה חרס בידה משניסתה לעצב את דיוקנו של זה ואף היא גמרה אומר כי אדם זה לא היה ולא נברא אלא משל היה, אף שהרתה לו ועמדה ללדת ילד.

פתאם הפנה האיש את פניו אלי ואמר:

– שמי מיכאל אגרוב. אני מצטער על מאמציך. כשאני לעצמי הריני מיעץ לך להיזכר בדברים ששמת בפיו של אחד משופטי. שופט זה ניסה לתארני בזכרונו בהפסקות שבין ישיבותיו של בית המשפט, שבפניו הועמדתי לדין. תוך כדי כך זיכני בכמה תארים לאמור: בר-נש מוזר, עבדקן וגבה-קומה, שעיניו התכולות מבהיקות כעיני תינוק והוא עצמו נראה כז’אן וולז’אן של ויקטור הוגו. כך נראיתי בימי המשפט וכך נראה אני עד היום הזה.

הקרבה המיוחדת שמילאה את המרחב ביני ובינו נתמסמסה מדבריו כהימוס קרח בקרני השמש, והחלל שבינינו נתרוקן.

נתתי מבט בוחן בפניו של מיכאל אגרוב ונזכרתי כי אכן שמתי מלים אלה בפיו של השופט מנור, יושב ראש בית המשפט שדן אדם זה למה שדן. ואף נוכחתי לדעת כי הדברים ששמתי בפיו של השופט דברים נכונים היו.

ב

לאחר שנודעה לי זהותו של הלקוח השני שבאותה המסעדה חדל הלה לעניינני. דומה שגם אני חדלתי לעניינו, שכן שוב הפך ראשו ממני ושקע בקריאת התפריט שעל שולחנו.

אותה שעה גיליתי שגם על שולחני מונח נרתיק עור. סבור הייתי כי בנרתיק עור זה היה נתון התפריט. התיאבון שעוררו בי ריחות המטבח הממוכן בעברי בין נתיבותיו הפך לרעב. החלטתי לבחור לי את ארוחתי ולהזמינה ברגע שמלצר יגש אל שולחני אף אם לא יגיע עוד ידידי העורך שמואל דביר. אולם משפתחתי את הנרתיק מצאתי בו שלושה גליונות נייר לבן, מבריק, ממין משובח, ועליהם מודפסים תמונות ומלים באותיות זהב מתויגות. כל אלה על צדו האחד של כל דף. צדו השני היה חלק.

בראש הדף הראשון התנוססה תמונתו המפורסמת של פיטר ברויגל “איקארוס הנופל” ומתחתה דברי הסבר וסיפור מעשה כתוב בסגנון נאראטיבי תמים ובלשון האנציקלופדיות לבני הנעורים לאמור:

"אתם רואים לנגד עיניכם את איקארוס – הטייס הראשון בעולם. איקארוס הוא בנו של דידאלוס, שהיה מגדולי האדריכלים הידועים לנו בעולם העתיק. הוא שתכנן את המבוך בכריתה, שבו נכלאה החיה-המפלצת מינוטאורס, והוא שהורה לאריאדנה את הדרך, שבה יכול היה הורגו של המינוטאורס תיסאוס הגיבור להימלט מאותו מבוך. כשנודע למינוס מלך כריתה כי האתונאים מצאו את דרכם מן המבוך החוצה הבין כי ידו של דידאלוס במעל. הוא כלא את דידאלוס ואת איקארוס בנו באותו המבוך, שאפילו מתכנו ובונהו לא ידע למצוא את פתח היציאה מתוכו אלא אם כן היתה בידו התכנית. מכאן למדים אנו עד מה השכיל דידאלוס לבצע את משימתו. ואכן, הממציא הגדול לא נפל ברוחו. הוא אמר לבנו: המלכים, על צבאותיהם, עבדיהם ועושי דברם יש לאל ידם לחסום לנו את הדרך בים וביבשה, אך קצרה ידם לפגוע באויר, כי האויר חפשי הוא.

התקין איפוא שני זוגות כנפיים לו ולבנו. שניהם הרכיבו את כנפיהם, אך לפני שהמריאו הזהיר דידאלוס את איקארוס לבל יגביה עוף בעברם על פני הים, כי עלול הוא להתקרב אל השמש יתר על המידה, ואז בשל חום הקרניים ימס הדבק שעל גבו, הכנפיים ישרו והוא יפול הימה.

כדרך הצעירים גם איקארוס העלם לא שעה לעצת גדולים וטובים ממנו. בצאתם מכריתה דאו האב ובנו קלילות באויר. ואולם תחושת הכוח החדש, שלא ידעו איקארוס מתמול שלשום, נסכה בו שכרון והוא הגביה עוף מעלה מעלה על אף קריאות האזהרה של אביו. בקרבו אל השמש ניתקו כנפיו מגבו והוא צלל בים וטבע במימיו העמוקים".

בתחילה נדהמתי משראיתי את התמונה וקראתי את הכתוב, שהרי ציפיתי לתפריט. אלא שעד מהרה העליתי על דעתי כי להטוטי הפרסומת בימינו אין להם גבול ותכלה. לפני ימים מספר הלכתי לקונצרט של התזמורת הפילהרמונית וקניתי תכניה. משדפדפתי בה מצאתי לתמהוני הרב תצלום נאה של פריט מתוך ציור קיר בטרקיני מתקופת האטרוסקים מלווה כתובת מאלפת ביותר בזו הלשון:

"האטרוסקים מילאו תפקיד חשוב בהיסטוריה של רומי העתיקה לפני הכיבוש והאיחוד של הרומאים. הגיאות הכלכלית שלהם נבעה משפע מחצביהם ומתנובת אדמתם.

יחד עם התפתחות הסחר הימי נעשו האטרוסקים במאה השמינית עד המאה הששית לפני הספירה, הסוחרים הצליחים (במקור כתוב בפירוש צליחים – איני יודע אם חסרון זה של המי"ם הנו תוצאה של שגיאת דפוס או שהמילה מצליח הוחלפה בימינו בצליח כשם שהכינוס הפך לכנס, הפגישה למיפגש, והקשר להקשר, ושמא הכוונה היא להדגיש כי האטרוסקים היו מיטיבים לצלוח את הימים) כשהם עומדים בתחרות עם הפיניקים והיונים.

ברמת חיי התרבות הגבוהה שלהם תפסה המוסיקה מקום נכבד ביותר".

וסיומה של הכתובת באותיות קידוש לבנה ובמלים שאינן משתמעות לשני פנים:

“מוגש על-ידי בנק יפת תל-אביב – ירושלים – חיפה. הבנק עם הנסיון הבינלאומי בכל הקשור במסחר ובמימון”.

אמרתי בלבי: אם הבנק יפת מגיש לי ציור קיר אטרוסקי בתכניה של התזמורת הפילהרמונית מה פלא שחברת תעופה פלונית מגישה לי את איקארוס בתפריט מסעדה אלמונית?

הנחתי לו לאיקארוס, הפכתי את הדף והתחלתי מעיין בדף השני.

גם דף זה חלקו העליון היה כולו קודש לתמונה. מתוך דיוקן הנתון במסגרת מלבנית תלה בי עיניו נזיר פרנציסקני שתלתליו גולשים על צדעיו מתחת לכומתתו השחורה ופרצופו דומה במקצת לאחד ממנהיגי הפועלים בארץ, כפי שנראה זמן-מה לאחר הדחתו מכהונה חשובה בשל סכסוך עם מנהיג יותר גדול.

"לקוחות נכבדים – נאמר באותו דף – אתם רואים את רוג’ר ביקון, שכונה בשעתו בשם Doctor Mirabilis המלומד המופלא.

ואכן, מופלא היה האיש. מופלא בעיקר על שום שבמאה השלוש עשרה, בעצם ימי הביניים כתב לאמור:

“ראשית, אפשר לעשות על-ידי תחבולות מלאכה כלי שיט, שאינם צריכים לתופשי משוט וכן ספינות גדולות עוברות בים, שדיין באיש אחד תופש בהגה, וכל אלה יהיו נוסעים במהירות מרובה… וכן מרכבות מהלכות ברוח לא ישוער ואין שום יצור חי מניע אותן; וכן אפשר לעשות כלי לעוף בו, ואיש יושב באמצע הכלי וסובב מכונה, שבעזרתה בוטשות הכנפיים העשויות בידי אדם באויר כדרך העוף הפורח… וגדולה מזו: על-ידי תחבולות פיסיקליות אפשר לעשות משקפות ומראות שבהן דבר אחד נראה כהרבה, למשל איש אחד נראה כמחנה גדול, ושמש או ירח נראה כפול ומכופל. וכן אפשר לעשות משקפות, שבהן דברים רחוקים נראים קרובים אלינו מאד”.

אני מודה ומתוודה: מימי לא ידעתי כי דברים אלה או מעין אלה נאמרו או נכתבו במאה השלוש עשרה. קראתים איפוא בענין רב ובענין לא מועט מזה נחפזתי לתת עיני בדף השלישי של התפריט.

דף זה אף הוא נפתח בתמונה, אלא שתמונה זו לא היתה ציור כשתי קודמותיה, כי אם תצלום. ולא תצלום של אדם, אלא תצלום של מיתקן מורכב ומסובך ביותר, שאלמלא הכתובת שמתחתיו לא הייתי יכול מעולם לנחש מהו. הכתובת שמתחתיו הכריזה ברורות: החללית – ובסוגריים – ספינת חלל.

יתרת העמוד חולקה לשני טורים מקבילים. האחד הוכתר בשם טיסות מפתח בלתי מאוישות והשני בשם טיסות חלל מאוישות. כל טור נתחלק לעמודות. בראשון היו מצויים עמודות כאלה: תאריך, המדינה המשלחת, השם, גובה המסלול, הערות.

עיינתי בטור זה וקראתי בו כדלקמן:

4.10.57 – ברית המועצות, ספוטניק 1, 84 ק“ג, 230 – 924 ק”מ, הלוין הראשון של כדור הארץ; הקיף את הארץ במשך 92 יום 1400 פעמים.

3.11.57 – ברית המועצות; ספוטניק, 500 ק“ג, 225 – 1,660 ק”מ, בעל חיים (כלבה) ראשון בחלל, הלוין נפל ב-14.4.58.

1.2.58 – ארצות הברית, גילוי חגורות הקרינה של ואן-אלן. מוסיף להקיף את כדור הארץ. אורך חייו כנראה מאתיים שנה".

15 פריטים היו באותו טור. לאחר הפריט השלישי קצרה רוחי ועברתי אל הטור השני, שעמודותיו היו שונות במקצת. דהיינו: התאריך, שם הטייס, שם החללית, המדינה, משקל החללית, גובה המסלול, מספר ההקפות, הערות.

שוב עיינתי בשלושת הפריטים הראשונים.

12.4.61. גאגארין. ווסטוק. ברית המועצות. 4,700 ק“ג, 175 – 300 ק”מ. הקפה אחת. האדם הראשון בחלל. אורך המסלול 41,000 ק"מ.

5.5.61. שפרד. פרידום VII ארצות הברית. 180 ק"מ. ירי נסיוני ללא הכנסת החללית למסלול.

21.7.61. גריסוס. ליברטי בל VII ארצות הברית. 190 ק"מ…

דילגתי על שמונה הפריטים שלאחר הליברטי בל והצצתי בפריט התשיעי, האחרון ברשימת הטור:

“16.6.63. טרשקובה. ווסטוק VI ברית המועצות. האשה הראשונה בחלל”.

היה זה לפני ימיו של ליאונוב והבאים אחריו.

הרעב הציק לי כמעט עד כאב בבטן. התיאשתי מן הנרתיק שבו קיויתי למצוא תפריט של ממש וזקפתי עיני. המרפסת היתה ריקה כשהיתה ואיש לא בא עדיין: לא לקוח נוסף, לא מלצר ואף לא ידידי שמואל דביר. מיכאל אגרוב ישב כפי שישב בבואי: גבו מופנה אלי ופניו אל הים. אף אני נפניתי אל הים. היה משהו לא טבעי, מלאכותי, מוגזם בכחולו של הים, בתכלתם של השמים ובצהבו של החוף. דומה היה כי אין זו אלא תפאורה מצוירת ולא עוד אלא שכל אותה תפאורה החלה מתנודדת לפתע בתנודות משונות ביותר, ואם ניתן היה להסביר את תנודות הים בהיותו גלי או גבה-גלי באותו יום, הרי שום אדם לא היה יכול להמציא הסבר לתנודותיהם של הרקיע ושל רצועת החוף. תליתי את הקולר בי. סבור הייתי כי ראשי סחרחר בשל הצום משעה שש בבוקר ומתוך כך נדמה לי שהכל מתנודד סביבי. ברם, עד מהרה אנוס הייתי לפסול גירסה זו. לא הכל התגודד סביבי. אדרבה, הכל ניצב איתן במקומו פרט לים, לשמים ולחוף. השולחנות לא נעו. מיכאל אגרוב לא זע. ואלו תנודותיהם של הים, הרקיע והחוף גברו עד כדי כך ששוב לא נותר כל ספק כי אכן אינם אלא ציור מעשה ידי אמן שנעשה על גבי מסך כבד, נוסח התיאטראות מימים עברו; מסך המתקפל לאטו כלפי מעלה, מתרומם וחושף את הבימה. אף המסך שלנגדי, על הנוף המצויר עליו, התרומם וחשף בימה. היתה זו בימה רחבת ידיים שהשתרעה לעומק עד אין סוף.

בצד הימני של חזיתה עמד שולחן ולידו ישבו ששה בני אדם: שלושה גברים ושלוש נשים.

הגברים מצוחצחים היו, מעונבים, מגולחים למשעי ולבושים חליפות שחורות וחולצות לבנות. פניהם עגולים, לחייהם חכליליות ועיניהם ממושקפות. דומים היו זה לזה כאחים ואלמלא היה שערו של אחד מהם לבן, של השני כסוף ושל השלישי שחור היה כל רואם סמוך ובטוח כי אחים תאומים הם.

אשר לשלוש הנשים, הרי סימן זה, כלומר צבע השער, לא היה בו משום כוח הבחנה לגביהן, שכן כל שלשתן שערן עשוי היה כמין פקעת צמרירית וגונו צהוב-אדמדם. מתוך כך נראו כאשה אחת המשתקפת בשלוש מראות: אשה נפולת לחיים, זויתית, חלקת חזה, חדת גרם, שפניה כפני עוף דורס וגפיה טורפניים. רגע דימיתי כי נמצא אני בהצגת מקבת של שקספיר והללו שלוש המכשפות במהדורה מודרנית, אלא שכל שאר הנתונים לא אישרו השערה זאת.

בצד הימני של הבימה, לא בחזיתה כי אם במרכזה, ישב בכסא נכים גברתן ענקמוני נתון בלבוש מימי הביניים. פניו מגושמים, עינו האחת בוהה ומפלבלת והאחרת כבויה ועיוורת, פיו פעור ומשפתו התחתונה המשורבבת כלפי מטה מטפטף הריר. ברור היה כי בר-נש זה לא זו בלבד שהוכה בשיתוק אלא גם לקה במוחו. מעליו תלויה היתה על כלונס תמונתו של ליאונרדו-די-וינצ’י – דיוקן עצמי מפורסם מימות זקנתו של האמן, שבו פניו חרושות קמטים, שפתיו הדוקות משל מנסות הן לכסות על סבל ויסורים, מצחו חטיבה אחת עם קרחתו ושרידי שערו האדמדם-לבן חטיבה אחת עם קווצות זקנו היורד על פי מידותיו.

סמוך לגברתן המשותק ניצב איקארוס משל עתה זה ירד מן התמונה שבתפריט. הוא נאם. אך בשאתו את דברו לא אלינו הצופים פנה (ואכן, לא כדאי היה לבזבז כשרונות ריטוריים על אולם כמעט ריק), אף לא אל הששיה (שלושת הגברים ושלוש הנשים) אלא לכיוון הפוך, למרחק, לעומקה של הבימה.

צמצמתי עיני והסתכלתי באותו מרחק. נתגלה לי כי גדוש הוא בני אדם. כולם פרקיהם נאים, מהם זקניהם מגודלים ועשויים ומהם מגולחים חלקלקות. ישובים היו בכורסאות, שמסעדיהן גבוהים ורכים ומושביהן מרופדים ועמוקים, והן ערוכות שורות שורות, ואין קצה לשורות ואין תכלה לכורסות, שבכל אחת מהן אדם מכובד ונשוא פנים, עטוף גלימה וכל כולו אומר כבוד וכובד ראש ואינו גורע מבטו מן הגברתן רפוס המוח שבכסא הנכים ומאיקארוס המורה עליו בידו עם שפיו חוצב להבות אש.

ג

עבר פרק זמן ניכר עד שתפסתי את המתרחש על הבימה, בחזיתה, במרכזה ובעמקה, ועד שלמדתי לקשר בין הדברים. ניסיתי לרכז את תשומת לבי על כמה וכמה דברים בעת ובעונה אחת כדי להקיף את התופעות בכללותן: כריתי אזני לנאומו של איקארוס, לא המשתי מבטי מתנועותיו של הגברתן רפה השכל, בחנתי את ארשת פניהם של אנשי הששיה שליד השולחן ונשותיה ועם זאת עקבתי במידת יכולתי אחרי תגובותיהם של יושבי הכורסות שבעומק: אישים נשואי פנים עטויים גלימות, קהל רב ועצום שרק אפס קצהו, דהיינו יושבי השורות הראשונות, נתונים היו בטווח ראייתי.

ייגעתי מוחי לפתור את חידותיה של ההצגה שהוצגה לעיני, לפענח את צפונותיה ולפרש את סתומותיה. על-יד על-יד ולאחר עמל רב נתקשרו התופעות זו בזו כדי מכלול הנושא את עצמו מבחינת ההגיון הפנימי שבו, אם כי לאו דווקא מתקבל על דעת הכל.

הסתבר כי לעיני נערך משפט או לפחות בירור מעין-משפטי שנסב על הנושא: האם ראוי ליאונרדו די-וינצ’י להיכלל בתפריט של מסעדה זו ביחד עם איקארוס, רוג’ר ביקון וטייסי החלל. ששת היושבים ליד השולחן ששת הקטגורים הם: סנגורים לא ראיתי. מכל מקום, על הבימה לא נמצא אף סנגור אחד. הגברתן שבכיסא הגלגלים – משותק בגופו, סומא בעינו ולקוי בשכלו – היה עד הקטגוריה. נפח היה ושמו זורואסטרו או אסטרו די-פארטולה, אחד ממשרתיו ומעריציו של ליאונרדו די-וינצ’י. על פי הוראותיו ונוסחותיו של אדונו התקין אסטרו את מכונת התעופה בעלת הכנפיים ומתוך אמונה עיוורת בכליכולתו של רבו ניסה מכונה זו על עצמו וגופו והתרומם בה עד לגבול שהתרומם. המכונה נפלה והתרסקה וטייסה נחבל והפך למה שהפך: עדות נצח לכשלונו של האמן-המכונאי.

ששת הקטגורים לא יכלו לבחור להם עדות מרשיעה יותר מעדותו האלמת של אסטרו נגד הצייר הפסל, האדריכל, המתימטיקאי ואיש החזון הגדול. עדותו של אסטרו היתה אלמת כיון שכוח הדיבור ניטל ממנו. כפי הנראה מתוך כך נטל על עצמו את תפקידי הדובר איקארוס, אותו איקארוס שאף הוא נפל ממרומים בעטיו של אמן-אדריכל, אך שכלו לא לקה, כוח דיבורו לא נפגם אף כהוא זה וגופו היה כולו אומר בריאות וחוסן.

זבוב נח על מצחו של אסטרו. הוא הגביה את ידו השמאלית – מכאן ששלט ביד זו – וגירשו. הזבוב התעופף בזמזום רעשני (האקוסטיקה באולם המסעדה מעולה היתה). אסטרו הורה על הזבוב באצבעו, נשתופף כלפי מטה וליטף בידו את קרשי הבימה. אחר כך נתן מבט בוהה באיקארוס מתוך עינו הפיקחת, המתין שעה קלה ופרץ בגעיה משונה. בתחילה לא ידעתי אם געיה זו פירושה צחוק או בכי. אך עד מהרה נתחוור לי כי אינה אלא בכי, ולא עוד אלא נדמה היה לי כי גם את סיבתו של הבכי ניחשתי.

ניחשתיה משום שידעתי לפענח את משמעות מחוותיו של אסטרו לאחר גירוש הזבוב ולעמוד על כוונת תנועותיו. וידעתי לפענח את משמעות מחוותיו משום שנזכרתי בדברים שקראתי באחד הספרים על ליאונרדו, דברים שאסטרו זה אמר לרבו לפני שערך את הניסוי הגורלי במכונת התעופה, לאמור: כל שרץ יש לו כנפיים, ואלו האדם נגזר עליו כל ימיו לזחול כתולעת עלובה. אז, לפני ארבע מאות וחמישים שנה, הגה אסטרו דברים אלה בפיו, עתה ביטאם בתנועות. ציפיתי כי איקארוס יפרשם לשופטים. אבל הוא התעלם מהם. אז נתגלה לי כי עדיין מעריץ אסטרו את רבו כפי שהעריץ וכי הובא לכאן בעל כרחו ולמרות רפיון שכלו מבין הוא את מצבו, אך נבצר ממנו לשנות את הדברים. גופו מרותק לכיסא גלגלים, לשונו אינה נשמעת לו ומי שנועד להיות לו לפה הריהו מעין בלעם בהיפוכו. הוא נקרא על-ידי ששת הקטגורים לקוב את ליאונרדו די-וינצ’י ואכן קבהו במלוא עצמת משטמתו. שום מלאך לא עמד לו לשטן בדרך ומצבו של העד איפשר לו לקוב מה שלא קבה אסטרו.

– אינני סבור, גבירותי ורבותי, – נאם איקארוס – כי ראוי הוא ליאונרדו די-וינצ’י להיכלל בתפריט. הבה וניוכחה מי הם האישים שחברת התעופה מוכנה היתה עד כה להכלילם בפרסומיה ובפרסומתה?

א) יצירי דמיון בטהרתם, כמוני, למשל, גבירותי ורבותי. אנשי מיתוס, אנשי פרי רוח, אשר שבע יפלו ואף אם יטבעו בים או יתרסקו על צוקי סלעים, קום יקומו ולא יאונה להם כל רע. כי רוח הם ולא בשר.

ב) אנשי חזון, שהמציאות אישרה את אמיתות חזונם, ואולם הם עצמם, אף-על-פי שבישרו חזון זה, הצניעו לכת ולא הרהיבו עוז לנקוף אצבע להגשמת חזונם הלכה למעשה כל עוד לא מלאו הימים, לא בשלו התנאים ולא נוצרו הכלים הדרושים. רוג’ר ביקון הוא נציגם המובהק של אנשי חזון אלה.

ג) אנשי ביצוע, רבי פעלים, מגדילי תושיה. גיבורי מעש מגאגארין ועד טרשקובה.

מי הוא ליאונרדו די-וינצ’י? ליאונרדו די-וינצ’י הוא מעין אלכימאי – על אף התנגדותו לאלכימיה שפרחה דוקא בזמנו – המערבב מין בשאינו מינו. אין הוא פרי דמיון, שהרי היה ונברא ולא משל היה כי אם ילוד אשה חי וקיים.

כלום איש חזון הוא? ייתכן. אך אם גם איש חזון הוא, הריהו איש חזון מסוכן, איש חזון המנסה להגשים את חלומותיו בטרם עת ודינו כדין כל דוחק קץ, נביא שוא ומשיח שקר. אדם המערבב אמנות במדע, דמיון במעשה, חזון במציאות ומיתוס בממשות אין לו מקום בתפריט כלשהו, על אחת כמה וכמה שלא בתפריטה של מסעדה מכובדת, שקנתה לה מבין כל המסעדות זכות פרסומת יחודית לשירותיה של אחת מחברות התעופה החשובות ביותר בעולם.

היצור היושב לפניכם הוא חניכו של ליאונרדו, פרי הביאושים של אותה ערבובית הדמיון במציאות. אין צורך להרבות מלים כדי להוכיח עד מה אומלל ילוד אשה זה. אך לא פחות אומללים הם ילידי הרוח של ליאונרדו די-וינצ’י. כשאני לעצמי הריני מבין לרעה של מונה ליזה ג’אוקונדה שהלכה לעולמה בעוד די-וינצ’י שרוי בעיצומו של תהליך הציור המתיימר להעלות על הבד את דמות דיוקנה. מתוך גישה זו איני סבור כי אך מקרה הוא כי תמונת הסעודה הקדושה, גולת הכותרת שביצירתו של ליאונרדו, צבעיה הולכים ודהים, וחמריהם מתפורים ומתגוונים; שהרי תמונה זו דוגמה מובהקת היא לערבוב פרשיות, לבלבול יוצרות ומהילת האמנות במדע לכדי מי-רוש מרים ומאוררים. אין זו סעודה של ישו החי עם שנים-עשר תלמידיו, שליחיו הקיימים. אין בה אלא מעשה מרכבה של ארבעה משולשים גיאומטריים: שניים מהם מסמלים הויה ושלוה ושניים התהוות ופעילות. משולש ההויה הימני צלעותיו הן: הטוב המוחלט המגולם ביוחנן, הרע המוחלט – יהודה איש קריות, ובסיס המשולש המאזן את הטוב והרע הוא הצדק הגלום בפטרוס השליח. משולש ההויה השני מורכב מן האהבה המוחלטת שבפיליפוס, האמונה המוחלטת שביעקב והחכמה המוחלטת שבתומאס. הכל מדוד שקול ופרוס. גיאומטריה בנעלי האסתטיקה, החישוב בלבוש היופי… ובמרכז ישו, אותו ישו הרך הנולד שבאחד מרישומיו של ליאונרדו נתון בזרועותיה של המאדונה שנמלטה עם בנה אל המדבר מפחד עריץ, והוא מצייר על גבי החול משולשים, ריבועים ומעגלים. המשיח בן האלהים לומד את תורת הגיאומטריה במדבר בעודו תינוק בן-יומו.

גבירותי ורבותי! עצם הופעתה של העדות החיה היושבת כאן לפניכם בכיסא נכים, עצם התפוררותה ההדרגתית והמתמדת בצבעיה של תמונת הסעודה הקדושה – התפוררות שהיא לכאורה חיצונית בלבד אך לאמיתו של דבר מביעה היא את התהליך הפנימי של התפרקות ורקבון הטמונים בהכרח בזרע כלאים המהווה שני הפכים בנושא אחד – מובטחני שכל אלה די בהם כדי לשכנע אתכם מעבר לכל ספק כי ליאונרדו די-וינצ’י אינו ראוי להיכלל בתפריט. אולם, רצוני לסיים בהבאת דוגמה נוספת מיצירתו של האיש הזה. כידוע לכם, ראה די-וינצ’י את עצמו כמבשר. מבשר האמנות והמדע של העתיד, היצירה והטכנולוגיה של הדורות הבאים. לפיכך בסוף ימיו צייר את דמותו של יוחנן המטביל, שהמסורת הנוצרית רואה אותו כמבשרו של ישו משיחם. והנה יוחנן של ליאונרדו הנו דמות מובהקת של אנדרוגינוס, ספק גבר, ספק אשה, ממש כבשורתו של ליאונרדו עצמו, שהיא ספק מדע, ספק אמנות, אך אין ספק כי בסופו של דבר אינה אלא אנדרוגינוס. התרשו לאנדרוגינוסים ויוצריהם לחלל את דפי התפריט המכובד?''

כאמור, עקבתי אחרי המתרחש בתשומת לב רבה: אחרי איקארוס ואחרי אסטרו, אחרי הקטגוריה ואחרי השופטים. אלא שכל אותו הזמן הסחתי דעתי מתמונתו של ליאונרדו. עתה נתתי עיני בה, ונדמה היה לי כי שפתיו ההדוקות בעצבון מר נתפשקו ופניו נתעוותו בחיוך.

קמתי ממקומי והלכתי אל הבימה. התייצבתי ליד התמונה, הוריתי באצבעי על דיוקנו של האדם הגדול שקיתון של שופכין נשפך עליו עתה זה מפיו של אחד שלא היה קיים כלל ועיקר, ובפנותי אל השופטים ואל הקטגורים שאלתים:

– האוכל להיות לו לפה כשם שאיקארוס היה כביכול לפה לאסטרו?

שאלה פשוטה והגיונית זו, שנשאלה בתום-לב וללא כוונות נסתרות, עוררה לתדהמתי סערה גדולה. ששת הקטגורים קמו מכסאותיהם. המוני השופטים התרוממו מכורסותיהם. איקארוס נטל את תמונת דיוקנו של ליאונרדו וגוללה כגולל שטיח. מיד לאחר מכן נתנה מתחת לזרועו השמאלית ובימנית דחף בזריזות מופלאה את מסעד כיסא הנכים של אסטרו ויחד עמו נעלם במהירות כה רבה עד שכמעט מוכן הייתי להאמין כי הכנפיים שהתקין דידאלוס לבנו לפני שנים כה רבות יש בהן ממש עוד בימינו. עתה עמדתי אני היחיד במקומם של כל השלושה: איקארוס, אסטרו ודיוקנו העצמי של ליאונרדו.

הקטיגור ששערו שחור קם ממקומו ופנה אל השופטים:

– רבותי! איש זה נפתח לו תיק במוסדנו זה מכבר. כל אחד ואחד מאתנו – הוא הורה על חבריו וחברותיו שליד השולחן – ערך בנפרד את כתב האשמה נגדו, ואם אנו באים להקריאם לא יהיה לדברים שיעור. לפיכך הוסכם בינינו כי התביעה המוגשת בזה תנוסח בקיצור נמרץ, לאמור: איש זה שואף, במישרין או בעקיפין, להיות בן-אלמות. וכידוע לכם, כלל גדול נקוט בידי המחוקק בענין זה: המוות תנאי מוקדם הוא לאלמות. מודים אנו כי אין קשר של סיבה ומסובב בין המות לאלמות, שהרי לא כל מי שמת זוכה לאלמות. אכן, קשר של סיבה ומסובב אין, קשר של היקש יש ויש, דהיינו: כל השואף לזכות באלמות דין הוא כי ימות תחילה. מכאן שבן מוות האיש.

– בן-מוות! – החרו אחריו השופטים במאותיהם, אלפיהם או רבבותיהם.

שאר הקטגורים – זה ששערו כסוף וזה ששערו שיבה – שניהם עיינו בתיקים, כל אחד בתיק שהיה מונח לפניו. אשר לשלוש הנשים הרי שוב עלה בזכרוני מקבת או ביתר דיוק ידידו באנקו, שאמר בראותו את שלוש המכשפות: “האדמה כמוה כמים יש בה בועות. אלה היו בועות האדמה”.

לאמיתו של דבר הבועות, שהופיעו על שפתיהן של הנשים שנעצו בי את מבטיהן הטורפים, לא היו בועות מים ואף לא בועות אדמה, כי אם בועות של קצף על שפתיים, שבעטיין הפכה בשעתה המלה קצף שם נרדף לכעס בלשון העברית כשם שהחרחורים שהשמיעו חטמיהן הארוכים והחדים אף הם היו מסוג הקולות שבעטיים הפכה המילה חרון-אף שם נרדף לזעם.

שוב פנה הקטיגור בעל השיער השחור אל השופטים ושאלם:

– סקילה?

– סקילה! – השיבו השופטים פה אחד.

אם בשל רעם קולותיהם של השופטים ואם בשל המהירות שבה התרחשו הדברים והדהימוני, לא הייתי מסוגל לקלוט את משמעות הדברים שיתארעו ולהבין את הסכנה שאיימה עלי. אך לעומת זאת קלטתי בבירור את דמותו של ידידי העורך שמואל דביר, שהופיע ברגע זה. ומשקלטתי את דמותו חשתי משום מה כי בא הגואל. ואכן, תחושתי לא הכזיבתני. בתחילה הציץ על שעונו ולאחר מכן הקיף במבטו את האולם. רגע נחו עיניו על מיכאל אגרוב, אך מיד המישן ממנו, סקר בשניה את השולחנות הריקים ונפנה אל הבימה. מבטינו נפגשו. הוא חש אלי במרוצה ובעודו מתנשם הכריז בפנותו אל האולם:

– יצחק בן יחזקאל יוצא ליסקל על שכביכול שאף לאלמות. כל מי שיודע לו זכות יבוא ויילמד עליו.

למעשה הופנתה קריאה זו רק לאדם אחד ויחיד: למיכאל אגרוב. ואמנם, מיכאל אגרוב קם ממקומו ופסע לאטו אל הבימה. נעליו המסומרות השמיעו הד כבאותו יום שפסע בהן בין ההר לבין השמש. ממש כשם שפסע אז בשובו מן המדבר אל טרשי סביבותיה של ירושלים כן פסע עתה על רצפת הפארקט של המסעדה. לבושו חולצה כחולה ומכנסי חאקי קצרים, שערו מגודל פרע, זקנו צימח איים איים שגבחות מפרידות ביניהם, ובעיניו אש אדמומית. רק השיבה שהלבינה ברקותיו ריככה קמעה את רושם הפראות וההזנחה.

הוא עלה אל הבימה, גהר על קרשיה בשטח שבינינו (ביני ובין שמואל דביר לבין שולחן הקטגורים), גבו אל אולם המסעדה ופניו אל השופטים. כרך את ברכיו בזרועותיו, נתן כף ידו האחת באחרת, השפיל ראשו והיה מנענע קצובות את גופו לימין ולשמאל.

בכל רחבי הבימה השתררה דומיה עמוקה.

מיכאל דיבר בקצב התנועות של גופו.

ד

גבירותי ורבותי! משרואה אני לנגד עיני כמות כה גדולה של שופטים ומספר ניכר למדי של קטגורים ללא סניגור אחד ויחיד, עולה וצפה ברוחי דמותו של סוקרטס שעמד לפני בית דינה של אתונא. ומי מאתנו אינו מתמוגג מנחת כל אימת שהוא מגלה כי פלוני – ויהא פלוני זה אפילו הוא עצמו – מצא דמיון בינו לבין אדם דגול, מענקי הרוח ומגדולי הנפש, שמתו על קידוש שמה של המחשבה האנושית ועיצבו את דפוסי היסוד לתרבותו של המין האנושי. הייתי איפוא גם אני מתמוגג מנחת היום, אלמלא טבע זה שלי האונסני להשקיף על עצמי מבחוץ ולראות דברים כהוייתם. וכשאני משקיף על עצמי מבחוץ ורואה דברים כהוייתם, נוכח אני לדעת כי המבדיל ביני לבין סוקרטס מרובה לאין שיעור על המשותף בינינו. לא אמנה לפניכם, גבירותי ורבותי, אלא שלוש מתוך הרבה נקודות חילוק.

ראשית, עד כמה שידוע לי, הרי אותו בית משפט שהיה מורכב ממאות שופטים ושדן את סוקרטס למיתה, היה משפטו הראשון של סוקרטס, ואלו אני עמידתי זו בפני השופטים קדמו לה שלוש הופעות בפני בתי דין אחרים.

בפעם הראשונה עמדתי בפגי בית דין של בדוים שדנוני לקטיעת יד, אך נערה בידוית צעירה שיטחה תחינתה בפני השופטים וביקשה רחמים עלי. השופטים נענו לה ופסק הדין בוטל. איני יודע על שום מה נענו לה השופטים. אך יודע אני כי הנערה הבידוית ביקשה רחמים עלי משום שרחצתי במי מעין את עיניה שהיו מלאות מורסה וזבובים נדבקו אליה. כאלה היו עיניה לפני שרחצתין במי מעין ואלו אחרי שרחצתין נעשו זכות וצלולות. ואל נא תדונוני אתם לכף חובה על ששטפתי מורסת דורות מעיניה של נערה ערביה כדי שתראה נכוחה את העולם שמסביבה, שהרי לא נבראתי אלא לעשיית מעשים מסוימים ושטיפה זו היתה אחד מהם. על-כל-פנים, יפה עשתה הנערה שמנעה את קטיעת ידי, שאלמלא כן לא הייתי יכול לנגן בכינור ולבצע את הניגון שנולד בי ביום, שבו גיליתי כי עוד בשחר ילדותי נועדתי להשמיע לציבור את מנגינתי מעל מיתריו של כינור. מנגינה זו היא שהביאתני למשפט בפעם השניה. זאת הפעם היה זה משפטו של הקהל, קהל הצרכנים של תרבות ואמנות, קוראי ספרים, צופי מחזות, מאזיני קונצרטים. לאמיתו של דבר מדובר רק במאזיני קונצרטים, שלפניהם ביצעתי את מנגינתי. פסק דינו של קהל זה קטלני היה, אכזר וחד-משמעי, אף-על-פי-כן לא הרפה ממני ניגוני. הוא התגלגל אל יוצא חלצי ואותי גלגל בערים ובכפרים, בקיבוצים ובמעבדות עד שהביאני לידי רצח של שוטר ובפעם השלישית העמידני בפני בית משפט. כיון שעונש המות בוטל במדינתנו ולא עוד אלא שבתי המשפט מתחשבים במצבו השכלי של הנאשם בכלל ובמצבו הנפשי בשעת ביצוע הפשע בפרט ואף נוהגים לתת את דעתם על דברי עדותם של פסיכולוגים ופסיכיאטרים, בבואם לגזור את דינו, נדונותי למה שנדונותי. פסק הדין אין לו חשיבות, אבל חשיבות רבה נודעת לעובדה שהשופט, שישב בראש בית המשפט שדנני למה שדנני, מששמע פעם אחת את ניגוני, שוב לא נעקר הניגון מקרבו ובכל אשר הלך חש את מקצבו: ברחוב ובחדר, בבתי חרושת ובבתי משפט, בשדות ובאוניברסיטאות. ונאמנים עלי דבריו של אותו שופט שאמר לי כי עד היום הזה נדמה לו שכל הנעשה בארץ הזאת אינו נעשה אלא על פי מיקצב מסוים, מיקצב מיוחד במינו של מנגינה משונה, דלה ועלובה מבחינה מוסיקלית, אשר נולדה ברוחו של אדם שביצע פשע ולא נידון למות אך ורק משום שעונש המוות בוטל במדינת ישראל ושופטיה מתחשבים במצבו הפסיכי של אדם בישראל בבואם לקצוב לו את מידת העונש. על כל פנים השופט מנור, שישב בראש בית המשפט בן שלושה שופטים אשר דן את דיני, התחשב בכך במידה רבה מאד, עד קצה גבול האפשרות.

אפשר משום שמלבד חוקים חרותים וכתובים, מנוסחים ומאושרים, הכיר לדעת עוד חוק אחד בהיסטוריה, חוק בלתי-כתוב ובלתי-מאושר כל עיקר, אשר לוא היה נכתב היה ודאי מנוסח בזו הלשון:

“נמצא אדם, שהניגון המחלחל בקרבו מביע את קצבו של דופק חייה ופעלה של חברה מסוימת, גזרה היסטורית דיאלקטית היא שאדם זה יגיע לידי התנגשות עם ההברה האמורה, שאת קצבו של דופק חייה ופעלה מביע ניגונו של האדם האמור”.

כמשפטן מעולה רגיל השופט מנור בסרבולו של סגנון החוקים ויודע להיכנס לעבי הקורה המהוקצעת, לפיכך ירד גם לעומקו של חוק בלתי כתוב זה, וכיון שנתגלה לו כי איני אלא קרבן של גזרה קדומה לא החמיר בדיני והקל בענשי. דרך אגב, כל המעיין בחוק זה הדן בהתנגשות בין חברה פלונית לאדם אלמוני הנושא בחובו את סוד הביטוי לתמצית הויתה של אותה חברה, כל המעיין בחוק זה, אשר לוא נכתב היה וודאי מנוסח כפי שניסחתיו לפני שעה קלה, כל הקורא בו מתוך כוונה טובה עשוי למצוא דוקא בחוק זה נקודת דמיון ביני לבין סוקרטס, ואלו אני מוסיף לצעוד בדרכי ולהצביע דוקא על השוני שבינינו. אזניכם שומעות, איפוא, כי זה לי משפטי הרביעי, ומי יודע כמה משפטים עוד צפויים לי בשארית ימי, ואלו משפטו הראשון של סוקרטס היה גם משפטו האחרון.

עד כאן נקודת החילוק הראשונה מתוך השלוש שהתחייבתי לפרטן. ייתכן כי נקודה זו אינה מהותית בעיניכם, אך בעיני חשובה היא עד מאד. אשר לנקודה השניה, הרי לגביה לא יחלוק איש עלי, כי אכן מהותית היא. סוקרטס שתה את הרעל ומת. ואלו אני אף אם תשקוני סם מוות בשיעור של חבית ועל מיתת בית דין אתונאי תוסיפו ארבע מיתות בית דין שלנו – דהיינו סקילה, שריפה, הרג וחנק, ואם לא נחה דעתכם בכל אלה תשלימו את הרשימה בצליבה – אם לא בשל אסוציאציות אחרות הרי לפחות בשל כך שמיתה זו נודעה לה השפעה ניכרת על מהלך ההיסטוריה – אף אם את כל אלה תעשו לי, לא אמות כי אחיה ואספר… שהרי מבחינה זו כמוני כאיקארוס שעמד במקום זה לפני. לפני שעה קלה גרסו כאן – ובצדק – שכדי לזכות באלמות חייב אדם למות תחילה. כלל זה, בשינוי נוסח, ניתן להרחבה לאמור: כדי למות חייב אדם להיוולד תחילה. ואני… איכה אמותה ואנכי לא נולדתי! אין אני פרי בטן אלא פרי רוח. פרי רוחו של זה הניצב על ידי, אשר נידון לסקילה, ואני שיודע אני זכות לו, באתי להעיד עליו. הגיע איפוא הזמן שתדעו, גבירותי ורבותי, כי איני אלא גיבורו של ספר, שאיש זה הגה והעלה על הכתב¹. לפיכך מכאן ואילך אקראנו בשם אבי-יוצרי להבדיל מאבי הורי, שכן אף אם נניח כי היה לי אב-הורה, לא אדם זה הוא האיש, ולהבדיל מאבי-מורי, שייתכן כי כמה ילודי אישה ויצירי רוח ראויים לכינוי כבוד זה, אך איש זה שבאתי ללמד עליו זכות אינו נמנה עמהם.

וכאן מגיע אני להבדל השלישי שביני לבין סוקראטס, האחרון מבין ההבדלים שהבטחתי לכם לפרטם, הבדל זה נעוץ בתפקידים שנועדו לכל אחד מאתנו במשפט, תפקידים השונים זה מזה תכלית שינוי: סוקרטס נאשם היה ואלו אני איני אלא עד שבא להעיד. לפיכך לא דברי התנצלות בפי כי אם דברי סנגוריה. ובדברי סנגוריה אלה נעוץ פאראדוכס גדול, שהרי דוקא הקטגוריה היא שעד כה ניצלה אותי למטרותיה בבואה להאשים את אבי יוצרי, והיא שהשתיתה את כל בנינה על עצם קיומי שלי ועל כל מה שאירע לי בימי חלדי וניסתה לנגח בי את אבי יוצרי כשם שעתה זה הסתמכה על אסטרו הנפח והסתייעה בו ובכל אשר אירע לו למסכן עלוב זה בעטיו של רבו בנסותה לפסול את ליאונרדו די וינצ’י ולקטול את דמותו.

תיקים אלה המונחים על שולחנם של ששת הקטגורים נהירות לי ההאשמות הכלולות בהם, האשמות ההופכות אותי לעד מלך נגד אבי יוצרי, אף שאני עצמי מימי לא פציתי פי לדבר בגנותו. אדרבה, עיניכם הרואות כי באתי ללמד עליו זכות. ולא אזוז מללמד זכות זו אף שיודע אני שכל ששת הקטגורים (ממיז זכר וממין נקבה) רחמיהם נכמרים עלי כשם שלפני שעה קלה נכמרו על אסטרו שתוק האברים ורפוס המוח. שיחק לו מזלו לאבי יוצרי ואין אני זקוק לאיקארוס שיבוא ויהיה לי לפה, ופי שלי יענה את הכל.

קטגור זה ששערו לבן רכון עתה מעל לתיק הגדוש ניירות, שהוא עצמו כתב או הכתיב את הכתוב על גביהם, מעיין הוא בתיק ולבו מתמלא רחמים גדולים עלי בשל הנטל שהעמיס עלי אבי יוצרי, נטל שאני כורע תחתיו כביכול. ולא עוד אלא שכותב הוא בכתב האשמה שלו כי אבי יוצרי דוחקני לעמדות קיצוניות בהן מתרחש הפרפור שבין חיים למוות, מוכרעות אידיאולוגיות הנאבקות זו בזו, מתבצעים המעשים הגדולים החד-פעמיים. ועוד כותב הוא כי הכנסת הסמל ומתיחות של פרשת דרכים לתוך תבנית עלילתית מודרניסטית מציינת את דרך העיצוב של דיוקני. אולם – מוסיף הוא – כיון שרק אני וכרמי בני נדחפים לתוך אוירה סוריאליסטית, בעוד ששאר הדמויות בספרו של אבי-יוצרי מעוצבות בדרך ריאליסטית, הריני גרוע עשרת מונים מאסטרו זה שישב לפניכם בכיסא גלגלים, שכן אסטרו, שהוא פגום גוף ורפה מוח באשמת אביו מורו, נשאר למרות כל אלה בשר ודם, ואלו אני נשארתי דמות רפויה, חסרת בשר ודם, מעין אורח מממלכת רפאים, דמות שאבד האימון בקיומה, ועל כן יש בה רק כדי לעורר חיוך או משיכת כתף, וכמובן גם רחמים, ביחוד בשל טלטלות ממושכות למרחקים גדולים – בחלל, בזמן, ברוח – שהשפיעו לרעה על עיצובה הפנימי של נפשי.

זו תמצית כתב האשמה אשר בתיקו של לבן השיער. אם תתבוננו בתיקיהם של כסוף השיער ושל שחור השיער, מצוא תמצאו שאין בהם אלא חזרה, בשינויי נוסח קלים, על דבריו של הקטגור ששערו שיבה.

גלגולי וטלטולי מעוגנים במציאות היסטורית-קונקרטית – כותב, למשל, כסוף השיער – ובממשות חברתית ריאליסטית, לפיכך חייב היה אבי-יוצרי לעצבני בדרך אחרת מזו שבה עיצבני ולהימנע מניתוחים אינטלקטואליסטיים, ואלו שחור השיער אף שלכאורה מעריך הוא את אבי-יוצרי המחפש לדבריו לוחות חדשים (“ואל יהא הדבר קל בעינינו!” – אומר הוא בפירוש בכתב האשמה שלו) הרי הפעם, טוען הוא, לא העלה אלא שברי חרס, שכן אני כפי שאתם רואים אותי, גבירותי ורבותי, איני אלא דמות של נייר, ומתוך כך אף כל שאר הדמויות ועמן גם ההתרחשויות הממשיות והריאליות ביותר דומה עליהן כי לא היו ולא נבראו. להד"ם ותו לא. נמצא כי אבי-יוצרי היפוכו של קפקא הוא, שבכתביו אף הדברים התמהוניים והדמיוניים ביותר נראים לנו כמציאות וממשות. כללו של דבר: שוב ראוי אני לרחמים שהרי כמוני כחרס הנשבר.

ואם ראוי אני לרחמים כה גדולים מי לנו רחמניות כבנות ישראל הכשרות והצנועות. טלו את תיקה של אחת המסובות על שולחן הקטגוריה (נבצר ממני להצביע לפניכם מי היא אותה “אחת”, משום ששלושתן דומות זו לזו עד כדי כך שאין לאל ידי להבחין ביניהן) טלו איפוא את תיקה של אחת מהן ועיינו בו. אַמן אני אומר לכם כי לבכם לב צור ונפשכם נפש חלמיש אם אין עיניכם זולגות דמעות למקרא הדברים המוסבים עלי לאמור:

“הגיבור ששמו מיכאל אגרוב הנו דמות של חלוץ יוצא רוסיה שכולה נפתולים עם נפשו השסועה שאינה יודעת מרגוע. אפוף הוא תעלומה, שכן נפגם זכרונו אי שם בסערת המלחמות של המהפכה הרוסית שלתוכן הוא נקלע בימי בחרותו. אבל במקום שהמחבר יעזור לגיבורו לפתור את חידת חייו, מוסיף הוא תעלומות על גבי תעלומות… לרגע קט מופיע לפנינו אותו מיכאל אגרוב כחלוץ תמים ובר-לבב ובפרק אחר הריהו מתגלה כהרפתקן, שהפסיכולוגים עשויים לגלות בו מידה רבה של הפרעה נפשית, אדם שאינו מסוגל לחיות אפילו ימים ספורים בלי להתנגש עם סביבתו ועם החוק. החלק הציוני שבספר מוטעם בקטעים מן ההיסטוריה של הישוב בשלושים השנים האחרונות, שאותם משלב המחבר בעלילות גיבורו, והם משמשים כעין צידוק והסבר למעשיו, שאינם עשויים להתקבל תמיד על הדעת”.

עד כאן דבריה של אחת מנשי הקטגוריה המרחמת עלי, בעוד שרעותה-תאומתה השניה (ואולי השלישית, שהרי דומות הן כאמור זו לזו עד אין להבחין ביניהן) מרחמת לא עלי כי אם על עצמה (זו דרכן של נשים שהן ניזונות מן הרחמים. צדיקות שבהן מרחמות על זולתן, מרשעות שבהן מרחמות על עצמן), ומרחמת היא על עצמה על שום שאותם פרקי ההיסטוריה שאני, מיכאל אגרוב, חייתי בהם את חמישים שנות חיי הראשונות מסתבכים כביכול מעבר לכוח תפיסתה וקליטתה. לפיכך מסיימת היא את כתב האשמה שלה, הכתוב, דרך אגב, בלשון האנגלית בקריאה היוצאת מן הלב: I like my history plain! שתרגומה: אוהבת אני שההיסטוריה שלי תהא פשוטה. מי יתן ואהבתה תבוא על סיפוקה וההיסטוריה של עם ישראל ושל כל המין האנושי, וכן דברי ימיהם של כל החי והצומח ואף הקוסמוגוניה כולה, תהיה פשוטה, ברורה ומובנת עד כדי כך שאפילו אשה מנשי שולחן הקטגוריה תהא מסוגלת לתפסה, להבינה ולעכלה.

אך מכולם הגדילה לעשות אשת הקטגוריה השלישית (השניה או הראשונה, הכל לפי כיוון הספירה אם מן השופטים אל השולחנות שבאולם ואם מן השולחנות שבאולם אל השופטים). גם היא, כמובן, שופכת עלי קיתון של רחמים בשל בדידותי, בשל הניכור שלי כלפי כל הסובב אותי עקב עברי הנעלם וחיי נטולי שרשי האתמול. בשל תלישותי זו איני מוצא אחיזה כביכול אלא ברגש של קרבה אל עצמי ובשרי בלבד. ומן הרחמנות אל התוקפנות. לאחר שסיימה את פרשת הרחמים עלי פתחה בהתקפה על אבי יוצרי, שכן כתב האשמה שלה הוא הארוך שבכל ששת הכתבים וכולו אבני בליסטראות. נוטלת היא פסוקים מתוך סיפורו של אבי-יוצרי, מנתקתם מהקשרם, ושולחת בהם את חצי לעגה וזעמה בזה אחר זה: פסוק זה סטריוטיפי ונדוש וזה אינו אלא משפט מתוך אוסף גלויות צבעוניות ועוד כהנה וכהנה עד אין-ספור. ולעומת משפטיו השדופים, הנדושים, השטחיים ונטולי כל כושר ההבעה של אבי יוצרי מעמידה היא את משפטה שלה, משפט שכולו טוב-טעם וכליל תפארת הוא לאומרתו המסיימת בו את כתב האשמה שלה לאמור: “גם המדומה כידוע רכוב ברוב כנותו ברגלו האחת על סוס של ממש”.

אם אני בא למנות לפניכם את כל אבני הבליסטראות שבאותו כתב האשמה המעיד על מחברתו כי אכן רכובה היא ברגל אחת על סוס הדמיון החפשי שלה, איני מסיים את נאומי לעולם. אסתפק איפוא בחמש מובאות בלבד. שתיים מהן מוכיחות כי מפאת רכיבה על רגל אחת על סוס הדמיון שולח הרסן מפניו של הסוס (ואכן, מזהיר אני את הנשים לבל תרכבנה ברגל אחת על כל סוס שהוא, שכן, כפרש מנוסה יודע אני כי מסוכן הדבר ביחוד לנשים). ושלוש על שום חשיבותן לגבי מה שייאמר בהמשך דברי.

מובאה א'

“המחבר מתאר את שנות העשרים, השלושים והארבעים בארץ, אחר שהוא נוטש את רוסיה, שכפי הנראה ידע עליה מפי השמועה או מפי אבותיו, ומגיע לארץ ישראל, נעשית האוירה מעט חמה וחיה יותר”.

לו הטריחה הקטגוריה את עצמה לבדוק את הדברים בדרך של חקירה שטחית ביותר (והרי החקירה היא חובתו הראשונית של כל קטיגור) היתה נוכחת לדעת בנקל, כי לא מפי השמועה ולא מאבותיו שמע אבי-יוצרי על רוסיה, כי אם נולד בה וחי את שנות ילדותו בגבולותיה ואת שנות בחרותו סמוך לגבולותיה.

מובאה ב'

“ואל הניקרה נכנס האיש לא כדי למצוא מחסה מן המטר הסוחף (מדוע לא?) אלא כדי להסתתר מלהטה של חמה. מה העניינים? זה עתה שכשכו, איוושו, זינקו, געשו, התערבלו התאשדו ו… ניגנו מים רבים, וזה מחפש מסתור מיקוד החמה! ובכן, על המחבר להחליט מה היה – באותו הרגע – גשם סוחף או יקוד חמה”.

לוא קראה הקטיגורית המלומדת את הספר בקורטוב של עיון, היתה רואה כי נכנסתי לניקרה לפני שהתחיל הגשם. ולוא שהתה הפרקליטה הנכבדה בנגב תקופה קצרה בעונת החורף, היתה יודעת – ואולי אף חוזה מבשרה – היאך מתחלף שם יקוד החמה במטר סוחף וחוזר חלילה במפתיע ולעתים בדקות ספורות.

אלה הן מובאות המעידות על סוס הדמיון ששולח רסן מפניו בשל זעמה וחרון אפה של הלוליינית הרוכבת עליו ברגלה האחת.

ועתה אקרא באזניכם, בזו אחר זו, אותן שלוש מובאות שיש בהן ענין לגבי המשך דברי:

א) "ממש כך גם תיאור הבידואי, ובפרט האשה הבידואית, הוא מסקראדי מאין כמוהו על דרך הוראות התופרת המעולה: “בד שחור על הכתפיים, בד שחור על החזה, בד שחור על הבטן, בד שחור על הראש – רבידי מתכת נחו על החזה”.

ב) "גם הטבע בארץ זוכה לתיאור עתונאי-לבלרי מאין כמוהו: “ניקרת סלע שנתהוותה באלפי שנות פעילות (ההדגשה של הקטגורית) עקשנית של גשמים ורוחות. הגשמים והרוחות מופיעים במשפט זה כעסקנים מפלגתיים הלהוטים אחר מעשה ואחר פופולאריות יתירה בקרב עדת הסלעים והצוקים”.

ג) “תיאור לידת גורי הכלבה מעיד עליו (כלומר, על אבי יוצרי) כי הוא יודע לראות ולתאר”.

בין שאבי יוצרי יודע לראות ולתאר ובין שאינו יודע לראות ולתאר (כשלעצמי סבור אני, כי רבים רבים מאד מסופרי ישראל והעמים מיטיבים ממנו לראות ולתאר) הרי בחירת ההמלטה כדוגמה לתיאור נאה מתוך כל הספר כולו היא שעוררה ברוחי את שרשרת האסוציאציות שאני עומד לשטחן לפניכם.

גבירותי ורבותי! איסור חמור מצוי בתורה: “לא תבשל גדי בחלב אמו!” פסוק זה דומני נמצא במקרא שלוש פעמים והוא משמש אסמכתא לכל אותם הדינים החלים על אכילת מאכלי בשר ומאכלי חלב. ואף כי לא אסרה התורה אלא בישול גדי בחלב אמו דוקא, הרי המסורת רואה כל תערובת של בשר כאסורה מן התורה. ועל פי ההלכה חמור איסור זה משאר האיסורים, שלא את האכילה בלבד של בשר וחלב אסרה תורה, אלא גם בישולם יחד אסור בהנאה. אסור למכרו לנכרי ולא לתת אותו לו במתנה. וכן אסור להאכילו לכלבים, ולא לעשות בו שום מלאכה או ליהנות ממנו על-ידי כל תשמיש אחר, אלא שורפו או מאבדו בדרך אחרת שאין בה הנאה כלל.

כמה ריר סנטימנטלי שפכו הפרשנים הרואים ביהדות תורת מוסר ואהבה בלבד, על איסור זה לבשל גדי בחלב אמו, זו האם המסכנה שלא רק משכלת פרי בטן כי אם תורמת מחלבה כדי שאוכליו ייהנו מבשרו. עד שבא פרופיסור קסוטו והעמיד את הדברים על מקומם. וכך הוא אומר בספרו “האלה ענת”:

“בלוח האוגריתי מצוי רמז למנהג כנעני של בישול גדי בחלב: “טבח גדי בחלב, טלה בחמאה”. המדובר הוא כנראה בטכס פולחני שהיה מכוון למשוך את ברכת הפריון לאדמה, ומתוך כך מתברר גם הקשר שבכתובים המקראיים בין הבאת הביכורים ובין האיסור הנ”ל. ראשית ביכורי אדמתך תביא בית יהוה אלהיך (להביע לו את תודתך על תבואת האדמה, אשר הוא נותן לך, אבל הישמר לך פן תעשה כמעשה ארץ כנען ולפיכך) לא תבשל גדי בחלב אמו".

גבירותי ורבותי, הפולחן הספרותי המקובל בימינו הוא פולחן בישול הגדי בחלב אמו. ראשון המבשלים, ולפי עניות דעתי אף הגאון שבהם, היה הסופר הגדול מארסל פרוסט. ואכן חדורים מטעמי תבשילו באינטרוורטיות חולנית, עדנדנות רכה-לטפנית כבשרו של טלה המבושל בחמאה, אגוצנטריות המתמצתת את העולם והופכתו תבלין ריחני לאני רכרוכי כתרביך של גדי בחלב, ולא בחלב סתם, כי אם בחלב אישי-ביאולוגי, בחלב-אם, משל מתוך רחם אמו משקיף הגדי על העולם ומנסה להמיסו בחלב עטיניה של הכבשה העתידה להמליטו. והנה ספרותו של עם ישראל מספר בראשית ועד “מתי מדבר” ומ“כתר מלכות” ו“ספר הזוהר” ועד “שירי מכות מצרים” ו“ספר הקטרוג והאמונה” הנה היפוכה הגמור של ספרות הגדי בחלב. לא יבושל הגדי בחלב וראשית ביכורי היצירה יובאו בית יהוה אלהי ישראל.

ואתם, גבירותי ורבותי, אנשי הקטרוג ללא אמונה אשר סרתם ועבדתם אלהים אחרים, אתם האמונים על מעשי הגויים בספרויותיהם הטובחות גדיים ומנתחות את נפשותיהם עד להפרדת הרקמות ואף משרות אותן בחלב אמותיהן עד בחילה, לעולם לא תסלחו לאבי יוצרי על שאני, מיכאל אגרוב, לא זו בלבד שאיני פועל על פי מסקנות ניתוחי נפשותיהם של הגדיים ולא זו בלבד שאין אני מתבשל בחלב אמי, אלא דומה אני לביכורי האדמה שקין הביא בשעתו מנחה לאדני. וכשם שאתם מעדיפים את הגדי בחלב כן העדיף אלהים את בכורות הצאן של הבל ולא שעה למנחתו של קין, אף-על-פי-כן קין שהיה נע ונד בעולם בתורו אחרי צורות חיים וציביליזציות חדשות, הוא שהחל לבנות עיר ראשונה, הוא שהיה אביהם של לוטש כל חורש נחושת וברזל ושל כל תופש כינור ועוגב, כי הרה עתיד היה קין מתוך שניסה להשתחרר מעברו. קין וזרעו כלה ועבר מן העולם, אך העיר שבנה על חרשי הברזל ותופשי הכינור שבה שימשה אות ודגם לכל אשר ייבנה וייעשה בעתיד.

אף אני, גבירותי ורבותי, עברי מת, ההווה שלי מעולם לא היה הווה של ממש ואיני חי אלא בעתיד. עתיד זה גלום בניגון שבקרבי. וכשם שכל המציאות הריאלית על מאורעותיה ותהפוכותיה, על התרחשויותיה ומעלליה ועל חילופי עתיה, אינה אלא תפאורה מאסקאראדית (כתלבושתה של הבידואית שפגשתיה במדבר) לבימה שאני מהלך על קרשיה, ומתוך כך דרגת ממשותה נמוכה הרבה מזו של ממשותי שלי, כך קיומי אני, לבטי וטלטולי אינם אלא הבהובי צלה של דמות מעולם הרפאים וכל עצמי איני אלא מאריונטה של נייר לעומת ממשותה העיקשת, האיתנה והעילאית של המנגינה הרנה בקרבי. וכל אלה התרים אחרי בשר ודם, הנועצים שיניהם בבשר וטובלים פתם בדם הגדיים המבושלים בחלב אמותיהם והסבורים כי מנגינה זו מנגינתי האישית היא אינם אלא טועים. לא אישית היא לי מנגינתי, שהרי כל כולי אך כלי אני, כלי נשיפה לרוח המייללת בעם הזה ונדחסת בארץ הזאת, רוח ראשית הבריאה ואחרית הימים, המתגלמת בפעילותם של הפרוטון והאלקטרון ובפעילותם של ישעיהו הנביא וישו הנוצרי, ליב טרוצקי וזאב ז’בוטינסקי. ובין פעילות הראשית לפעילות האחרית מצויה פעילות של גשמים ורוחות ושל עסקני מפלגות ופעילותו של אבי-יוצרי, שמודה אני לפניו על שלא עשני בשר ודם".

ה

כל אותה השעה הארוכה שבה נשא מיכאל את דברו גהור היה על רצפת הבימה, חובק ברכיו בזרועותיו ומתנענע ימינה ומשאלה; נענוע זה הוא שקבע את מיקצב דיבורו, אשר לא היה תואם כל עיקר את סגנונו, שהיה לדעתי פובליציסטי מובהק וגרם לי אכזבה רבה. ולא רק סגנון דבריו גרם לי אכזבה כי אם גם – ובעיקר – תכנם. הן לא עלה מיכאל על הבימה אלא כדי ללמד סנגוריה עלי על פי דיני הפרוצדורה הפלילית המפורטים במסכת סנהדרין. ידידי העורך ניצל דינים אלה לטובתי לאחר שנדונותי לסקילה באשמת השאיפה לאלמות. והנה לאמיתו של דבר לא לימד עלי זכות אף כהוא זה, ועל-כל-פנים לא לגבי אותו סעיף האשמה שעל פיו נחרץ דיני. ואף כי תימצת בתבונה וציטט בשום שכל את כתבי האשמה שהיו גנוזים בכל אחד מתיקי ששת הקטגורים – הגברים והנשים – וגם הוכיח את בקיאותו בתכולתם של התיקים הללו, הרי אשמה זו, אשמת השאיפה לאלמות, לא הפריך. אדרבה, כטוב לבו בנאום אמר דברים שאינם משתמעים לשני פנים: “גרסו כאן – ובצדק! – שכדי לזכות באלמות, חייב אדם למות תחילה”. משפט זה שהוציא מפיו מי שבא לסנגר עלי ולעקרני מצפרני המוות המאיים עלי, נחרת בזכרוני חרות היטב, וביחוד המלה “צדק”, שנהגתה בהדגשה מסוימת, אם כי ייתכן שרק אזני הרגישה והדרוכה קלטה הדגשה זו. מכל מקום, עם סיום נאומו, שלא היתה בו שום פניה אל השופטים לבטל או לרכך את גזר דיני, התחילה הדאגה כוססת בלבי. דאגה זו הפכה לחרדה משקם מיכאל לפתע, הזדקף ופסע פסיעות מספר לקראתי. הוא קרב אלי, נעצר ממולי, הורה עלי באצבעו ופתח לאו דוקא בארשת של מאור-פנים:

– עד כה דיברתי אל השופטים ואל הקטגורים ועתה, אבי יוצרי, פונה אני אליך. לא בבקשה פונה אני כי אם בדרישה, בתביעה…

– לא לתבוע באת אלא ללמד זכות – שיסעתיו – תובעים אינם חסרים גם בלעדיך.

הוא התעלם מהערתי והמשיך:

– ניגון זה – תהיה ממשותו אשר תהיה – ניגון זה שבעטיו הפכתי דמות-נייר וכלי נשיפה – הוא קמץ אגרופיו, הסמיכם זה לזה וקרבם אל פיו כמי שמחקה אדם המחלל בחליל – ניגון זה שנפחת בי כנשמה המכלה את הגוף, ניגון זה… – בפעם הראשונה מאז פתח את פיו נתקצרה נשימתו והתלעלע – ניגון זה… – סיים לאחר שנתאושש אחרי כמה כעכועים שנפלטו מגרונו – אני רוצה לראותו.

– לראות ניגון?

– לראותו, למששו, להריחו. למען יראו וידעו כי אכן עולה ממשותו על כל ממשות אחרת.

היה משהו מן הבראוורה שלאחר יאוש בחיוך שהעליתי על שפתי. ידוע ידעתי כי אפסה תקוה. מיכאל אגרוב הצטרף אל מחנה הקטגורים ואין אחר שילמד עלי זכות, שהרי כל המסעדה ריקה מאדם היתה. כלום כוריאוגרף אני כי אוכל להפוך ניגון למראה?

המלים שיצאו מפי לאחר מכן לא מראשי באו. דומה היה עלי כי מבטני נפלטו, מקרבי, מפנימיותי. מעמקי נבכי. בעוד פי מדבר כל עצמותי מקשיבה ומשתאה:

– אין קל מזה. – שמעו אזני קול דובר מתוכי – כדי לקיים את דרישתך אין לנו אלא לשוב ולהקים את המגדל אשר ראשו בשמיים, זה המגדל שלפני אלפי שנים נאלצנו לחדול מבנייתו משום שאלהים בלל את שפתנו. בלל פירושו היה אז בלבל, פיצל שפה אחת ללשונות רבות. עתה לא ייבצר מאתנו כל אשר ניזום לעשות, אלא שהפעם שומה עלינו להשתמש בשורש בלול במובנו ההפוך: כלומר ערבב, אחד, לכד (“סולת בלולה בשמן”). מאז דור הפלגה פרו ורבו השפות, הלכו ונתפלגו דרכי ההבעה ואפני הביטוי נתפצלו מדור לדור עד כי היו לרשויות נפרדות זו מזו, והנה אנו בבואנו לבנות בשניה את המגדל שראשו בשמים נצרפם, נאחדם, נלכדם. ניגונך יהיה לנו לחומר ודברים אלה – ניערתי את שרוולי כקוסם המפריח יונים מחפת שרוולו – יהיו לנו לאבן.

כשניערתי את שרוולי לא ידעתי לשם מה ניערתיו. לפני שעה קלה הופתעתי מן המלים שיצאו מפי. עכשיו הופתעתי שבעתיים מן הדברים שנשרו משרוולי במהירות הבזק ובזה אחר זה. היה זה ערב-רב, מגוון ומשונה ביותר: תוי נגינה ומספרים, אותיות והירוגליפים, אלים קדמונים ותיאורי פעליהם בציור ובפיסול, גלגלי אבן של האדם הקדמון ומוחות אלקטרוניים של האדם בימינו. עד מהרה נמצאתי טובע ברבבות, מיליונים ומיליוני-מיליונים דברים מפרי רוחו וממעשי ידיו של המין האנושי. עתה ידעתי כי הסכנה חלפה.

הפשלתי את שרוולי – אותם השרוולים שכל הדברים הללו נשרו מהם – וניגשתי אל מלאכת הבניה. הייתי דורך על תו וקובע ציור במסגרת, נאחז בנוסחה מתימטית ולוחץ על כפתור חשמלי, מתרומם על מספרים ערוכים סדרות סדרות ומאחה לוחות מתכת בדפי ספרים אשר נפרשו כחלקי מניפה שנמתחה מקצה אל קצה. המגדל גבה, צמח, התרומם בקצב דמיוני, ואני עוד ידי נטויה. כבנאי מנוסה מניח הייתי אבני בנין מיוחדות במינן אלה זו על גבי זו. קומות עד אין ספור בניתי ועדיין לא הגיע ראשו של המגדל אל השמים.

בנעורי פועל בנין הייתי. לא בנאי, כשם שאני בנאי של המגדל, לא טפסן ואף לא ברזלן – פועל פשוט, סבל, נושא הייתי את האבנים על גבי ומגישן לבנאי. זכור לי היאך מדי פעם בפעם יושב היה הבנאי על אחת האבנים, קובע לעצמו מנוחה ומעשן סיגריה.

אף אני קבעתי לי מנוחה והדלקתי סיגריה. לבי היה טוב עלי. סקרתי בעיני את אבני הבנין שעדיין הקיפוני ונדמה היה לי כי מספרן לא פחת. ראיתי ביניהן אות אלף רבתי. נטלתי אותה בידי, הפכתי והפכתי בה, ליטפתי את זרועותיה ואת כרעיה, פתחתי ואמרתי:

– אלף זו שאתם רואים – הפעם לא היו הדברים שיצאו מפי הפתעה לי לעצמי. שקולים היו, ואף כי יצאו מלבי גם מוחי לא שבת בדברי, אדרבה, עבוד עבד במלוא יכולתו – אות ראשונה היא באלף-בית העברי. מאז ומתמיד היתה לה גם משמעות מספרית. במסורת שלנו מובנה היה המספר אחד. ואלו עתה לאחר שתורת המתימטיקה מיצתה את כל אותיותיה של יון ורומא, בא תורה של ה“אלף”, ובימינו מסמלת היא את עצמת הרצף. רבותיכם אמרו: זוהי המצאתו של מייסד תורת הקבוצות היהודי ג’ורג' קנטור, ואלו אני אומר מששת ימי בראשית נקבע הדבר. וכי ישנה עוד אות בעולם בכל האלפביתים למיניהם, אשר יש בכוחה לסמן את עצמת הרצף כאל“ף העברית. והרי אלף משמעו ראשית. ורצף פירושו שלאחר האלף תבוא הבי”ת ולאחר הבי“ת הגימ”ל. וכשם שמאותיות אלה נצטרפה התורה בעבר כך תשוב ותצטרף בעתיד. וכשרצה הקדוש-ברוך-הוא לברוא את העולם היה מסתכל בה בתורה בכל מלה ומלה ועשה כנגדה אומנותו של העולם, לפי שכל הדברים והמעשים של כל העולמות בתורה הם. ועל כן היה הקדוש-ברוך-הוא מסתכל בה וברא את העולם. לא שהתורה בראה העולם, אלא הקדוש ברוך הוא בהסתכלות בתורה ברא העולם. הסתכלות של הקדוש ברוך הוא מעין זה היתה: כתוב בתורה בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ הסתכל במלה וברא את השמים. התורה כתוב בה: ויאמר אלהים יהי אור, הסתכל במלה זו וברא את האור. וכן בכל מלה ומלה שכתובה בה בתורה הסתכל הקדוש ברוך הוא ועשה אותו דבר. כך לכשירצה הקוסמוס להגות את האלהים יהיה מסתכל במגדל זה בכל תו או אות או בורג של מכונה שבו או כל פרי רוח האדם או מעשה ידיו, בכולו או בקצתו, ויצור כנגדם תואר מתאריו של האלהים ומידה ממידותיו, לפי שכל מהותו של האלהים במגדל זה שהוא ניגונו של עולם. ועל כן יהא הקוסמוס מסתכל בו והוגה את אלהיו. לא שהמגדל יהגה את האלהים, כי אם הקוסמוס בהסתכלות בו במגדל יהגה את האלהים. הסתכלות הקוסמוס במגדל מעין זו תהיה: ימצא הקוסמוס במגדל אותיות שיצטרפו כדי תארי אלהים שבשמות ל“ד י', בהגותו את האלהים ישוה לו מידות אלה: רחום וחנון, ארך-אפיים, רב חסד ואמת. יתלה הקוסמוס מבטו באילן הספירות שבספר הזוהר יוסיף לו לאלהים, בהגותו אותו, את הכתר ואת החכמה, את הבינה ואת הגבורה, את הנצח ואת ההוד, את היסוד ואת המלכות. והיה כי יצטרפו אותיות לשון יון במגדל כדי כתביו של אפלטון, יהא הקוסמוס הוגה באלהים כבאחדות של הטוב, היפה והאמת. וכך יהא הקוסמוס מסתכל במגדל ומוסיף מידות ותארים לאלהים עד לעצם החושב והמתפשט של שפינוזה ולטרנסצנדנציה של האכסיסטנציאליסטים”…

קול מוזר פלח בעצמה רבה את רצף נאומי. בתחילה סבור הייתי שקריאת ביניים היא שאין ביכולתי לקלוט את מילותיה, אך עד מהרה נוכחתי כי הקול אינו קול של קריאת-ביניים, שכן מסתלסל הוא בסלסולים מיוחדים. קול צחוק היה זה שהגיע לאזני מלמטה. השפלתי עיני וראיתי שליד בסיסו של המגדל עמד מיכאל אגרוב וצחק בקול גדול.

– האתה הוא, יצירי מיכאל? האתה הוא שממלא צחוק פיך למראה משאת נפשך? דרישתך נתמלאה במלואה, יציר רוחי, פרי טיפוחי! טפס ועלה על ניגונך שקרם עור חומר והעלה בשר לבנים. בעיניך ראה, באפך הרח ובידיך משש!

מיכאל לא השיב לי. בעודו מתפתל מצחוק שלח ידו והורה בה לעבר השופטים. אף אני הפניתי עליהם את מבטי. ממרומי המגדל ניתן לי להקיף במבטי מספר שורות הרבה יותר גדול מאשר מקרשי הבימה. אמנם, נבצר ממני ממרחק זה לראות את הבעת פניהם של השופטים, אך ראיתי בבירור כי תנוחתם השתנתה. דומה היה כי נתרופפה ישיבתם, משל גופותיהם התפרקו, נתמעכו או נתבטבטו, ושמא הוגיעם המשפט עד לטשטוש חושים ושוב לא ניתן לקבוע אם עדיין ישובים הם בכורסותיהם או שכובים בהן. הלהם צוחק מיכאל? לתנוחתם, לרפיונם, לליאותם?

לפתע נתחוור לי פשרו של הדבר עד כדי כך שתמה הייתי כיצד לא עמדתי על כך מיד. והרי הכל כה פשוט ומובן מאליו: כל אותן אבני הבנין, התווים, התגים, הציורים והברגים, הגילופים והפיסולים, התמונות, המכונות והאותיות – כל אלה אינם אלא תמצית הויתם וחיותם של השופטים הללו. עכשיו שחיותם והויתם נתמצו והושקעו במגדל, שוב אין הם שופטים אלא גלימות נבובות דוגמת פטרושקה של סטרבינסקי-דיאגילב שנתרוקן מתוכו ובסופה של ההצגה הפך לבובת בד ריקה מכל, אפילו מתבן וקש.

שרבבתי ראש וצעקתי כלפי מטה לעברו של מיכאל:

– אסוף אותם, מיכאל.

מיכאל חדל מצחוקו ואץ אל השופטים. היה תולה אותם אחד אחד על זרועו, כמי שתולה מכנסיים שהוא מביאם מן המכבסה, מקפלם ומניחם סביב המגדל ועורכם סוורים סוורים – ראשו של זה על רגליו של זה עם שהראשים משמיעים קולות של קליפת אגוז, שגלעינו הוצא, והרגליים משמיעות קול קבקבים במקלחת של קיבוץ, וכל הקולות הללו מגיעים אפילו לאזני.

מיד חזרתי אל בנין המגדל בקצב כפול ומכופל ובמשנה התלהבות עד שנתקרבתי אל התקרה ועיני הבחינו בציורים ובתמונות שעליה. היתה זו תקרה קמורה ועליה תמונת שמן ובה שנים עשר מזלות השרויים יחד עם המון עצום ורב של כוכבים במעטה ערפל לבן-כחלחל. מובן היה כי אין זה אלא שביל החלב.

המגדל שלי דומה היה לחרוט: הולך היה וצר כלפי מעלה עד שנסתיים במעין אנטינה חדת עוקץ. לא היה כל צורך בחישובים מסובכים כדי להיוכח שחודו של עוקץ זה עתיד להינעץ במזל גדי, מזל גדי השרוי ככל שאר המזלות בשביל החלב. גדי בחלב.

דבר זה היה ברור לי. אך כפי הנראה לא רק לי, כי אם גם לאנשי הקטגוריה, שכן כל הששה קמו ממקומותיהם ופתחו פה אחד במקהלה, בצעקה קצובה-תובענית, מבליטים כל הברה והברה שבשלוש מילותיה:

– רוצים גדי בחלב! רוצים גדי בחלב! רוצים גדי בחלב!

עכשיו, כשבניית מגדל-ניגונו של מיכאל, נתקרבה אל קיצה לא היה אכפת לי לספק את רצונם של ששה אלה ולמלא את מבוקשם. כשם שקודם נתייראתי מהם – והיו לי סיבות לכך – כך עתה ריחמתי עליהם, אף שלא היו לי סיבות לכך. אולם, ידידי העורך שמואל דביר הקדימני. הוא חש אל המטבח הממוכן, אותו מטבח שכה התפעלתי ממנו כשעברתי בין מיתקניו המשוכללים בדרכי אל המסעדה, וחזר משם כשבידיו שש קעריות חרסינה מצוירות נוסח סין. ריח תבשיל עלה באפי: תבשיל של גדי המבושל בחלב אמו. מעולם לא ראיתי אדם שאינו מלצר מקצועי, היודע לעשות בלהטיו בקערות וצלחות כפי שידע לעשות ידידי שמואל דביר: שש קעריות עגולות ללא ידיות ואזניים החזיק בשתי ידיו. שתיים באצבעותיו, שתיים על שורשי כפות הידיים ושתיים תלויות היו באויר, צמודות זו אל זו בכוח הלחץ של שאר הקעריות. באותה אמנות מופלאה הגיש ידידי את המאכל לששת הקטגורים. הללו עטו עליו כעורבים על טרפם. רעבים היו. כדרך הסינים קירבו את הקעריות אל פיותיהם, אלא שהסינים מסתייעים במקלות-אוכל והללו, באין מקלות-אוכל, הסתייעו באצבעותיהם. הרעב אינו מתחשב בגינונים של נימוס או היגיינה. על פניהם של הגברים נשתפכה הבעת סיפוק ושביעת רצון. בעיני הנשים נדלק אפילו זיק של חמדנות תאוותנית שבהמשך האכילה נתלקח כדי נצנוצים של זימה. ידידי העורך עמד עליהם לשמשם. מיכאל עדיין נושא היה גלימות נבובות על שכמו ועורכן סוורים סוורים. פתע חזר הרעב והתחיל מציק גם לי. משעת בוקר מוקדמת לא בא אוכל אל פי והרי עוד לפני שהורם המסך מעל בימה זו רעב מאד הייתי. אם אצנח מן המגדל אשקע באחד מסוורי הגלימות הרכות ולא יאונה לי כל רע. הקטגורים שקועים היו ראשם ורובם באכילת גדי שנותח בעזרת הכלים המודרניים ביותר ונתבשל בחלב אמו. אין כל ספק שלא יכהו בידי. הצצתי על שעוני: השעה היתה שלוש ושתי דקות. שוב לא היתה שעתי פנויה לסעוד פת צהריים בחברת ידידי העורך כפי שאמורים היינו לעשות. כבר אחרתי לישיבה שנועדה לשעה שלוש. לא היתה לי ברירה אלא להסתפק בכריכים המוגשים כרגיל בכל ישיבה.

א

– לא רצית אותו! לא רצית! עוד לפני שיצא לאוויר העולם לא רצית בו! עד סוף ימיך רוצה אתה להיות בן־יחיד. כן, בן־יחיד. בן־יחיד לאשתך כפי שהיית לאביך! אתה לא רצית שיוולד, שיחיה! אני רואה בעיניך כי לא…

יונתן חרטום לא ענה דבר. ישב סמוך למיטתה והחשה. צרחותיה שפרצו מנבכי נשמה רטושים הלמו על קרום התוף שבאזניו, אך לא הרעידו אף נימה אחת מנימי נפשו.

ציפורה שכבה על צדה וגבה היה מופנה אליו. נתכרבלה בשמיכתה עד לשערותיה ופלטה קריאותיה כלפי הקיר שמנגד.

נעץ יונתן מבטו בקיר, כאילו סקרן היה לדעת אם אין בכוחן של הצווחות לפלח את הקיר.

לא. הקיר היה שלם. ללא שמץ של פגיעה: לא חור, לא נקב, לא גומה. כפי הנראה נוכחה גם ציפורה לדעת שהקיר אינו פגיע, ואין איפוא כל טעם לבזבז עליו את בליסטראות הנפש. הלכו צעקותיה ושככו עד שנשתתקה כליל. ומשנשתתקה שרבבה זרועה מעל לשמיכתה ובלי ששינתה תנוחתה היתה מכווצת בכף ידה הקמוצה ממחטה ורודה פעוטה – רטובה וספוגת דמעות – מכווצת וסוחטת בפרפורי אצבעות רוטטות.

– הביקור הסתיים – הכריז קול אשה, כפי הנראה קולה של אחת האחיות שבאותו בית חולים. יונתן נמנע מלזקוף ראשו. חושש היה ממבטיהן של שאר הנשים ששכבו באותו חדר. הוא קם, נרכן אל ציפורה, השיק שפתיו אל שערותיה, שנזדקרו מעל לשמיכה ונתפזרו על פני הכר כקרני מישוש של יצור מסתורי, פרש ממנה ובראש מושפל פסע לעבר הדלת. בפרוזדור הארוך של בית החולים וגם על המדרגות היו עיניו כבושות בקרקע ולא זקפן עד שיצא החוצה.

משיצא זקפן אך מיד חזר בו. מטר שוטף, משופע ודוקרני, הטיח כידוני מים בזכוכיות משקפיו והסתיר מעיניו את העולם כולו.

כצב האוסף צווארו ומתכנס אל תוך שריונו כיווץ יונתן את כתפיו, שיקע ראשו בצווארון מעיל הגשם (“מסתבר שלא פשטתי את מעילי בכל זמן שהותי בבית החולים” – נתבזק הרהור במוחו, נתבזק ושקע בכבדוּת כמרבית ההרהורים שיש בהם משום מוסר כליות), נתן ידיו בכיסיו העמוקים ופסע על פני המים שהציפו את המדרכה ( “כישו על פני הכינרת” – חייך מישהו בתוך תוכו פנימה חיוך של הנאה עצמית נרקיסית). נעליו משכשכות, מי המדרכה מפכפכות והסיגריה שבפיו נרטבה ואינה כבה.

מצץ יונתן את שריד הסיגריה ומרירותו הלחה־חמימה חדרה לעורקיו ונהפכה למתיקות המשתפכת בכל הגוף וכובשתוֹ אבר אבר. ולא יכלו למתיקות זו אפילו צרחותיה של ציפורה שעדיין הלמו על קרום התוף שבאזניו.

– לא רצית בו! אני רואה בעיניך…

כיצד יכלה לראות את עיניו בעוד גבה מופנה אליו ופניה אל הקיר?

מילא, ייתכן שצדקה. הן גם הוא לא ראה את עיניה באותה שעה, ואף־על־פי־כן ידע – לא ניחש, לא שיער כי אם ידוֹע ידע בבירור ובבטחון גמור – מה היא הבעתן. הבעה שאין לטעות במשמעותה ואין לתהות על פירושה, הבעה שיש לה שם מוגדר: שנאה.

והרי היו זמנים אחרים, היתה הבעה אחרת, ואף לה שם ברור ומוגדר: אהבה.

לראשונה הרגיש בהבעה זו בכיתה האחרונה בגימנסיה. אותה שעה עמד נכחה וניתח את שירי האהבה של טשרניחובסקי.

ילד־פלא היה יונתן. פעמיים קפץ כיתה וכשסיים את התיכון עוד לא מלאו לו אפילו שש עשרה שנה.

את אמו לא זכה לראות: היא מתה בלדתה אותו. ואביו השרברב ראה בחייו משמעות אחת ויחידה: יונתן בנו, זה הגאון, העתיד להיות לתפארת לו ולעמו – ואם ירצה השם – אף לכל המין האנושי כולו.

בימי המצור חדר פגז לחדר שבו התגורר יונתן יחד עם אביו. אביו נהרג בו במקום וכל אשר בחדר נתרסק.

באותה שעה עצמה ניצב יונתן בפעם הראשונה בימי חייו ליד המיקרוֹפוֹן והביא לעולם את דבר ירושלים הנצורה.

כחודש לפני כן נפצע יונתן ברגלו באחד הקרבות. משהחלים נאסר עליו לשוב אל יחידתו הן בשל פצעו והן משום שנתגלה כי אינו אלא בן שש־עשרה.

בעודו צולע יצא מביתו והלך לנסות מזלו שמא יעלה בידו להשיג כוס קפה. מצא בית קפה אחד פתוח ונכנס לתוכו. מיד נתברר לו כי שוב אין זה בית קפה אלא אולפן שידור ארעי. רצה לצאת ושמע את שמו:

– יונתן! יונתן נוסוביצקי!

צמצם את עיניו קצרות־הרואי וראה את ציפורה. אותה ציפורה שהיתה המורה לספרות בשמינית, הצעירה במורות הגימנסיה, שעיניה הביעו אהבה בשעה שעמד נכחה וניתח את שירי האהבה של טשרניחובסקי.

עתה ראה את הבעת האהבה בעיניה בפעם השניה. ולא רק אהבה, אלא שמחה. ציפורה שמחה עליו כמוצאת שלל רב.

– הוא האיש, חברים! אני אומרת לכם: יש לנו מזל – רגשה בקולי קולות לעברה של חבורת הבחורים שהקיפוה – הנער הזה גאון! מחשבה בהירה, שיקול דעת, קול, היגוי, מיבטא, אינטליגנציה!

נתברר כי הקריין שהיה צריך לבוא ולקרוא באזני העולם את דבר ירושלים הנצורה נפצע בדרך. קריין אחר לא היה. כמה מן הבחורים ניסו והעלו חרס. הגישו ליונתן כמה עמודים שנתלשו ממחברת תלמידים, הקריבוהו אל המיקרופון ודובבוהו בעודו נדהם והלוּם.

ומאז ועד היום הזה אין אדם בארץ שאינו מכיר את שמו של יונתן חרטום.

סטודנט היה יונתן באותם הימים וגם עתה סטודנט הוא. אלא שבינתיים החליף מספר פאקולטות, נתבשם מריחם של כמה וכמה מדעים, כתב כך וכך עבודות, שאחדות מהן אפילו התפרסמו בדפוס, אך לידי גמר לא הגיע. יש אומרים שאילו הגיע לידי גמר לא היה נשכר, אלא מפסיד, שכן שוקע היה ראשו ורובו באחד משטחי המדע ושם היתה קבורתו. כמה עשרות אנשי מדע אפשר שהיו מפארים את בקיאותו ומשבחים את עמקות מחשבתו ותו לא. ואילו עתה שמו שגור בפי כל, וילודי אשה מכל הגילים לרבבותיהם מצפים בענין – בימים כתיקנם, ובימים שלא כתיקנם אפילו ברטט – לקולו הצלול של יונתן חרטום הנישא על גלי האתר.

באותו יום חזר יונתן לביתו בלוויתה של ציפורה ולא מצא לא את חדרו ולא את אביו. נכמרו עליו רחמיה של ציפורה והלינתו בחדרה.

החשמל לא פעל והנפט אזל. בחדרה של ציפורה שרר חושך. לולא חושך זה חזקה עליו שהיה רואה את מבט האהבה בשלישית, שהרי ללא מבט זה וכל הכרוך בו אין להסביר את העובדה שבדירה זו לן יונתן עד היום הזה.

אשר למבט השנאה הרי לראשונה נתקל בו רק בליל שלשום. לאחר בדיקות וטיפולים רבים הרתה ציפורה ורותקה למיטתה. שמונה חדשים שכבה. בליל שלשום, לאחר מהדורת החדשות האחרונה, חזר יונתן הביתה ונוכח לדעת כי ציפורה ישנה. בשבועות האחרונים כמעט שלא ידעה תנומה. שמח יונתן על שנרדמה הלילה ומתוך חשש להעירה גרר את מיטתו, שהיתה נתונה מתחת למיטתה, בלי שהעלה אור בחדר. נתקל במה שנתקל ובמלוא משקלו נפל על מיטתה של ציפורה. ניתרה ציפורה ממיטתה – על אף האיסור החמור של הרופא שגזר עליה מנוחה מוחלטת והזהירה ביחוד על תנועות חדות ומהירות – והדליקה את המנורה. לאור המנורה נתנה בו את מבט השנאה.

לפנות בוקר ילדה תינוק מת.

– לא רצית, לא רצית, לא רצית!

הזעקה הדהדה באזניו כל הדרך ולא הרפתה ממנו אפילו כשנכנס לחצר ביתו. ומשנכנס לחצר ביתו נהפכה ליללה. ואולם היללה היתה ללא מלים.

הדירה ריקה היתה, דמומה עד דכא, ולא נשמע מתוכה שום צליל מחוץ לאותה יללה. יונתן שפת קומקום, הרתיח מים ושתה ספל תה חם. היללה נתחלפה ביבבה. לא זכרון של יבבה, לא יבבה שצפה ועלתה מבפנים, יבבה של ממש היתה זו, יבבת יצור חי שבקעה מדלת הדירה.

יונתן פתח את הדלת. על־יד הסף רבץ מכורבל גור כלבים שחרחר וחד זרבובית. גור זה הוא שהשמיע את היבבה. מסמר היה את פרוותו וגופו מרטט מצינה ורטיבות.

שלח יונתן ידו, הביא את הגור פנימה והשקהו חלב. הגור לקלק בצמא. שנה יונתן ושילש, פרס לחם ופיררו, טבל את הפירורים בחלב והגיש את התרביך לגור.

מצב רוחו של הגור השתפר בצורה בולטת. עוד בשלב של האכילה התחיל מכשכש בזנבו. ומשסיים את סעודתו השתטח על המפץ הסמוך למיטתו של יונתן ובעודו מכשכש בזנבו ביתר שאת, הצמיד זרבוביתו אל המפץ והיה עוקב אחרי יונתן בעיניו ובאזניו. עכשיו לא הרעיד גופו אלא לעתים רחוקות בלבד.

יונתן פשט בגדיו, כיבה את המנורה, שכב במיטתו ונתכסה בשמיכה חמה. הגור קרב אל המיטה, זקף רגלו הקדמית והשמיע יללה.

– לא רצית, לא רצית, לא רצית! – שוב שלח יונתן ידו, העלהו על המיטה הניחו על הכר וכיסהו בשמיכה.

ריח משונה עלה באפו. ריח אדמה, ריח גשם, ריח עשב, ריח זבל. ביתר דיוק תערובת של כל הריחות הללו בתוספת לוואי. ריח שדוגמתו לא חש אלא בימי הילדוּת, בימי העוללות ואולי אפילו בימי היותו ברחם אמו.

– ואקרא שמו מוֹשי, כי מן המים משיתיהו – ספק הרהר בלבו ספק ביטא בפיו. מיד נזכר כי בעצם היום הזה היה מהלך על פני המים כישו על פני בכינרת.

ישו ומשה ביום אחד.

אכן, בחר בדרך מקורית ביותר להגשמת חלומותיו של אביו השרברב על בנו, שבאחד הימים יהיה לתפארת לעמו ולכל המין האנושי.

ב

– אני או הוא – אמרה ציפורה עם שמדדה את רצפת החדר בשעליה הטופפים.

היה זה לפנות בוקר. החלון הפתוח הזליף ערפילי כחול בהיר שבטרם עלות השחר.

יונתן נאבק עם מושי במיטתו. באצבעות ימינו הידק הדק היטב את זרבוביתו הארוכה של הכלב, שהיה שרוע על גבו בסמוך אליו, מפתל צווארו, מפרכס גופו ומסנן מבין שיניו, הקמוצות באונס, נבחוחי חרון אף וזעם, על אף מאמציו של יונתן להרגיעו בגירודי עדנה ונחת בבטנו מתוך נסיון לשכך את רוחו הנסערת. ורוחו של מושי היתה נסערת בגלל רשרוש חשוד שקלטו אזניו בחוץ. רשרוש זה העלה את חמתו ולולא המאבק שהתחולל בינו לבין יונתן היה מוֹשי מעיר את כל דרי הסביבה באשמורת זו שעדיין לא היה בה כדי להבדיל בין תכלת ללבן.

לפי שעה עורר את יונתן ואת ציפורה.

ציפורה חזרה אל מיטתה והדליקה סיגריה.

– אני או הוא, אתה שומע?

יונתן היה שרוי עוד במאבקו עם מושי. והמאבק לא היה קל כל עיקר. בין הגוּר שייבב ביום גשם על סף הדלת לבין מוֹשי הזועם על רחשושי הלילה הפרידו חמש שנים. עתה היה זה כלב רועים מגודל, שכוחו במתניו, קולו מפיל חיתיתו על השכונה כולה ושמיעתו – ביחוד בלילות – חדה ודרוכה כשמיעתם של אבות אבותיו אשר עוד לפני רבבות שנים קלטו באזניהם מצעדי זאב המתגנב חרש אל עדרי בעליהם.

מוֹשי נרגע – אות הוא כי הרחשושים נדמו. ציפורה שכבה פרקדן ועישנה, החדר החל מתבהר, יונתן הציץ בשעונו: ארבע ועשר דקות.

בחמש ועשרים דקות תבוא המכונית לקחתו לאולפן החדשות. לולא שכבה ציפורה אפרקדן ועישנה היה יונתן חוטף עוד תנומה של שלושת רבעי שעה, שכן לפני מהדורת החדשות של הבוקר אין הוא נוהג להתגלח ואף לא לאכול פת שחרית. עכשיו כששכבה אפרקדן, מתוחה כחייל העומד דום אלא במצב מאוזן, ובפיה נעוצה סיגריה, שוב אין צל של סיכוי שיירדם אפילו לדקה אחת. מוטב איפוא שיוותר על המכונית ויערוך טיול.

הוא קם, התלבש, רחץ פניו ובלי שחזר לחדר נטל את רצועתו של מושי שהיתה תלויה בקולב שבפרוזדור. כהרף עין קלטו אזניו של מושי את צליל האבזם, ובעוד הרצועה על האונקל זינק בעליצוּת אל יונתן, הזדקף על רגליו האחוריות והניח את הקדמיות על כתפיו עם שזנבו האלים טופח על אחד מקירות הפרוזדור הצר. אף שכל אבר מאבריו התנגן מרוב עליצוּת בשל הטיול הצפוי לו, ראה צורך להגיח חזרה לחדר, להושיט לשון ארוכה ולהעניק לקיקה חטופה ללחיה של ציפורה (ציפורה לא זעה מקפאונה). רק לאחר מכן חזר אל הפרוזדור, ישב על עכוזו והושיט צווארו ליונתן.

השחיל יונתן את אבזם הרצועה בטבעת הקולר ויצא מן הבית. היה מוֹשי צועד בטוחות לפניו, מרחרח כה וכה, ואין יודע מי הגורר ומי הנגרר, זה שתחילתה של הרצועה בצווארו או זה שקציה בידו.

לאחר כשלושת רבעי שעה נכנסו בשער חצרוֹ של שירות השידור. שניהם היו בני בית כאן. יונתן בשל ותקו בשירות ומושי בשל המספר הרב של המעריצים בקרב העובדים שהוקירוהו, אם בשל יפיו ואם בשל תבונתו.

עורך החדשות לא נמנה עם מעריציו של מושי, אבל הפעם קידם את פניו בתרועה.

– יישר כוחך, יונתן. היום לא רק נוכל לשדר את החדשות, כי אם גם לערוך את יומן החדשות בבוקר.

זו היתה בדיחה. כיוון שיונתן לא העריך את חוש ההומור של העורך לא טרח לעמוד על משמעותה של הבדיחה. הוא התיר את הרצועה מקולרו של מושי.

העורך נתן במושי מבט שמשמעו כבדהו וחשדהו.

– אתה יודע מדוע?

– מדוע מה?

מדוע יכולים אנחנו לערוך עכשיו את יומן החדשות?

העורך לא המתין לשאלה נוספת והמשיך:

– משום שהרוסים הטיסו שני כלבים לחלל החיצון. נוכל להשמיע את קולו של מושי כאפקט חי.

העורך פרץ בצחוק.

יונתן ישב בכורסה הסמוכה לשולחן ופנה אל מושי בכובד ראש מוחלט:

– אתה שומע, מושי? הגעתם אל החלל החיצון לפנינו.

מושי לא התרשם כל עיקר מן העובדה שבני מינו הקדימו את האדם בטיסה אל החלל החיצון, מכל מקום, לא גבה לבו. אדרבה, מיעט עצמו, נדחק אל מתחת לשולחן הכתיבה, נתכנס בחלל הצר שבין שני ארונות השולחן ונצטנף כמין כעך.

ברפרוף, כבעל מקצוע ותיק הבטוח ביכולתו, סקר יונתן בעין חטופה את שורות הכתב שעל דפי הנייר המרובעים וקם ללכת.

מוֹשי יצא ממקלטו והלך אחריו. בחשיבות הלך, כמי שהוטלה עליו אחריות כבדה. צווארו נטוי קדימה, אזניו זקופות, נחירי אפו השחור דרוכים לכל ריח ואבק ריח שהאוויר רווי בהם.

העורך שאל:

– לאן?

למעשה היתה זו שאלה ריטורית גרידא. עד למהדורת החדשות נותרו פחות מחמש דקות והיה מובן מאליו כי יונתן שם פעמיו אל האולפן. אף־על־פי־כן השיב יונתן ברורות:

– לאולפן.

העורך הורה על מושי.

– לאולפן, אתו?

– כן.

כלב באולפן, בשידור חי, בחדשות… רק מטורף יכול להעלות על הדעת תעלול שכזה. העורך קפא על עמדו.

כמה וכמה סיבות היו לכך שהעורך קפא על עמדו ולא כיהה ביונתן מלבצע זממו.

ראשית, היחס אל יונתן מצד חבריו לעבודה וביחוד מצד הממונים עליו היה יחס מיוחד, שיראת כבוד וזלזול משמשים בו בערבוביה. אדם משכיל, מלא כשרונות כרימון, המתמיד שתים עשרה שנה בתפקיד של קריין חדשות כמוהו כחבר קיבוץ מעליה שלישית שלא נבחר לכנסת ולא מונה שגריר, כמורה עממי מימי המאנדאט שלא נעשה מנהל ולא מוּנה מפקח מטעם משרד החינוך, כחייל בצבא שלא עלה אלא לדרגת סמל ביחידה קרבית – ספק אידיאליסטים העומדים על משמרתם ספק שלומיאלים שלא ידעו לנצל שעת כושר. מתוך כך קיים היה חוק בלתי כתוב שאין להקפיד על יונתן בעניני משמעת, והרבה איסורים והגבלות שחלו על אחרים לא חלו עליו.

שנית, ניתנה האמת להיאמר: מימיו לא חש עורך החדשות בנוח במחיצתו של כלב, על אחת כמה וכמה של כלב רועים רב ממדים, שצווארו נטוי קדימה, אזניו זקופות, נחירי אפו דרוכים לכל ריח ואבק ריח והוא סר למשמעתו של בעליו לשבט ולחסד.

ואחרון אחרון: בעמקי לבו קיווה העורך שאך חומד לצון יונתן ובסופו של דבר לא ימלאו לבו להכניס כלב לאולפן בשעת שידור החדשות, שהרי אחרי ככלות הכל אדם אחראי הוא יונתן חרטום, ולא אחת הוכיח דבר זה בעליל.

אפשר שאותם השיקולים עיכבו גם בעד הטכנאי באולפן מלהתנגד בכוח לכניסתו של מושי, אלא שלגביו נוספה גם סיבה שלישית: קוצר הזמן.

עד שיונתן ומושי הגיעו לאולפן שוב לא היתה שהות להתדיין, להתמרמר, להתווכח, ואף לא להתקשר עם הממונים.

שעון הרדיו השמיע את אות השעה.

– קול ישראל. השעה שש, והרי החדשות ועיקרן תחילה.

ברית המועצות שיגרה שני כלבים לחלל החיצון…

ספק אם האולפן בכל ימי קיומו התנסה ברגעי מתיחות שכזאת. אפילו במלחמת העולם ובמלחמת השיחרור, בקרבות על ירושלים ובקרבות סיני. אמנם, עתה היתה מתיחות זו נחלתם של שלושה אנשים בלבד, ואילו רבבות המאזינים הקשיבו לחדשות בשלוות נפש שבהשכמת בוקר עת קורי השינה פורשים דוקם על המוח והדברים הנפלטים מן המקלט נקלטים ואינם נקלטים תוך כדי גילוח, שתיית קפה, נסיעה באוטובוסים ואפילו שכיבה במיטה. אולם, מי יודע, אפשר שמתיחותם של השלושה היה לה צידוק היסטורי גדול יותר משלוותם של הרבבות ולאורו של העתיד אפשר שיתברר כי שיגור הכלבים לחלל היה בתולדות המין האנושי – וייתכן אף של כל עולם החי – מיפנה גדול יותר מכל מלחמות העולם.

באותה שעה היה הטכנאי עצמו דומה לכלב האורב לחתול שאת צעדיו הקרבים קלט זה עתה באזניו. עיניו היו רתוקות אל פניו של יונתן, פיו פעור, גביניו צמודים זה לזה, בלוריתו המדובללת סמורה וידו המחזיקה באחד מכפתורי מכונתו רוטטת קמעא.

קולו של יונתן לא רטט. איתן היה ומזדמר כמימים ימימה. אלא שיציבות זו באה לו אך ורק בשל נסיונו הרב בקריינות ובשל יכלתו הווירטוּאוֹזית לשלוט בנשימתו ובמיתרי קולו לפני מיקרופון פתוח. לאמיתו של דבר, חייב היה לגייס את כל הנסיון הזה ואת כל היכולת הזאת כדי לגבור על אותו רגש משונה שהיה צף ועולה מתוך תוכו, מגיע לוושטו ושם מחנק לגרונו. פניו היו חוורים ומבטו לא מש ממוֹשי.

ואילו מוֹשי היה רגוע בהחלט. לאחר שתר באפו אחרי מקום ההולם את טעמו ודרישותיו איווה לו למושב אחת מפינות האולפן. עשה באותה פינה כמה סיבובים סביב עצמו, נתרווח בה על גחונו והסמיך את צדו אל הקיר הצונן הצבוע בצבעי שמן. כפי הנראה נתייגע מטיול הבוקר הארוך והשתוקק למנוחה. הניח את זרבוביתו הארוכה על הרצפה, עצם עיניו והתנמנם. רק אזניו הזקופות כאנטינות, שקצוותיהן החדים רטטו קמעה כמיתר לאחר נגיעה מרפרפת, העידו כי עוקב הוא אחרי כל הנעשה על פי דרכו שלו.

לפתע הזדקף ועמד על ארבעותיו.

חרש חרש פתח העורך את דלתו של האולפן, דלת כבדה המרופדת רכות, ונעצר בפתח רוהה ומהסס, בידו פתק ובעיניו אימה.

מושי פער את פיו וחשף את ניביו, אלה הניבים ששימשו דגם לאדם הקדמון לחרבות הצורים הראשונות.

נשימתו של יונתן נפסקה. הוא סגר את המיקרופון. ואם עלה בידו לפני הסגירה לא רק להגות את מלות הסיום של הפסוק שעמד בו כי אם גם לבטאן בהטעמת קול נכונה, הרי זה אך ורק משום ששתים־עשרה שנות קריינות בשידור חי הפכוהו לחיה מאולפת כל אימת שהמיקרופון היה פוער את פיו המרושת נכחו ואולי למעלה מזה: לרוֹבוֹט, לחלק מן המכונות שהקיפו את הטכנאי שממולו.

• ארצה! – פקד על מוֹשי.

מושי השתטח על הרצפה.

– הישאר! – פקד שנית, ובאותה נעימת פקודה פנה אל העורך:

– אל תרוץ, בוא לאט.

על בהונות רגליו קרב העורך אל שולחנו והניח עליו את הפתק, ראשו של מושי נע בכיוון תנועותיו של העורך.

יונתן תפס את העורך בזרועו:

– עמוד כאן. אל תרוץ.

העורך הפך לפסל.

יונתן פתח את המיקרופון:

– והרי הידיעה שהגיעה עתה זה. שני הכלבים, ביאלקה וסטרלקה, ששוגרו על־ידי ברית המועצות לחלל החיצון, חזרו בשלום אל בסיסיהם. המדען הסובייטי…

בהיגויו הברור, בקולו האיתן והמזדמר כאחד, קרא יונתן את החדשות. לוּא היו שפתיו מדובבות את אשר במוחו ולא את הכתוב על גבי הנייר שלפניו, חזקה עליהן שהיו אומרות תפילה למושי לבל יפלוט הגה מלועו, לבל ישמיע צליל עוד דקה ומחצית הדקה. כן, עוד דקה וחצי בלבד.

ואולם, לוּא היו שפתיים אלה משמשות ביטוי גם לאותה מערבולת גועשת שהתחוללה במעמקים שמעבר למוחו, אפשר שהיו נושאות תפילה הפוכה מזו. אפשר שהיו פוקדות על מושי לאמור:

– פתח פיך, מושי! לעזאזל הקריינות, המיקרופון, המאזינים! הלוואי שיפטרוני, פתח פיך ובנביחת עוז ותעצומות הודע למין האנושי כי הגעתם אל החלל החיצון לפני ילודי אשה. יידע העולם את האמת ותגה כאור צדקתך. בשר את נביחת העתיד, מושי! מה הם פיטוריו של יונתן חרטום לעומת כיבוש החלל! ואולי גם בפיטוריו של יונתן חרטום יוּשב הצדק על כנו. אולי הגיעה שעתי להינתק מן המיקרופון אחת ולתמיד. ומי ינתקני אם לא אתה?

שעה מושי לתפילתו הראשונה של יונתן ולתפילתו השניה לא שעה. הוא שתק. פיו היה פעור, ניביו חשופים, אזניו זקופות, מבטו נעוץ בעורך, אך גופו שטוח על קרקע האולפן ותנוחתו לא נשתנתה מאז מילא את הפקודה “ארצה!”

– ולסיום החדשות הרי עיקרן שנית, ברית המועצות שיגרה…

בד בבד עם סגירת המיקרופון נפלטה אנחת רווחה מפיותיהם של הטכנאי והעורך.

יונתן נשען על מסעד הכיסא, שלה ממחטה מכיסו וקינח את הזיעה מפניו.

מושי קם. קרב אל כסאו של יונתן, ישב סמוך לו והושיט לו טלף קדמי ימני. כך עשה כל אימת שביקש לקבל פרס על מעשה הראוי לשבח.

פשפש יונתן בכיסיו שמא יגלה בהם פירורי ביסקוויטים או סוכריה ולא מצא דבר. השעין אל לחיו את זרבוביתו השעירה של מושי, ליטף את פרוותו בימינו ובשמאלו דגדג במצחו.

הכרת פניו של מושי ענתה בו, כי אכן משלים הוא עם התחליף הרוחני לפרס החמרי שביקש ואף נהנה ממנו הנאה מלאה. הוא שרבב את לשונו, נשם נשימות תכופות וטאטא בזנבו את הרצפה.

יונתן השחיל את הרצועה בקולרו ובאין אומר ודברים יצא אל הפרוזדור, ניגש אל הטלפון והרים שפופרת:

– תני לי את בית־ספר “ציון”.

בדרך כלל אין הטלפניות נוהגות לחייג לעובדי שירות השידור. אלא שאפילו כלל זה לא חל על יונתן ושוב, כנראה, מתוך אותה תערובת של יראת כבוד וזלזול שהכל רחשו כלפיו.

– האלו! בית־ספר “ציון”?

– כן.

• אני מבקש את ציפורה חרטום.

– מדברת.

דומה כי הפעם לא זו בלבד שהטלפנית נהגה לפנים משורת הדין, אלא אף עשתה לו שירות מיוחד וזימנה את ציפורה אל הטלפון.

– מדבר יונתן.

– אני שומעת.

– אמרת: הוא או את?

– כן.

­– הוא. – פסק יונתן ותלה את השפופרת.

ג

באותה שעה לא היה ברור לו ליונתן מי קורץ למי: הירח לו או הוא לירח. אך דבר אחד היה ברור לו בהחלט: בכל העולם כולו לא נמצאו אלא השניים הללו – יונתן והירח.

היה לילה ירושלמי בהיר, צלול, צונן. ואולם יונתן, שישב על ספסל באחת משכונותיה הישנות של ירושלים, שכונה שריח הפלפל מרצף את אווירה כשם שהאבנים מרצפות את רחובותיה, יונתן זה לא חש בצינה אף שלא היתה עליו אלא חולצתו בלבד. אדרבה, דומה היה כי מדורה הדליקו בתוך תוכו, מדורת אש אוכלת החורכת את מעיו ובני מעיו ומכלה את כל אשר בו.

מי הצית את המדורה?

לא היתה בסביבתו אף נפש חיה אחת שיכול היה להפנות אליה את השאלה. כיוון שכך הפנה אותה אל הירח.

הירח לא ענה. הציף בחיוכו את גזוזטרות הפח של השכונה, – גזוזטרות עקומות שהחיוך הצהוב־ירקרק עיקמן עוד יותר – ושתק.

יונתן חרץ לו לשון. אולי מתוך רצון להתנקם בו ואולי מתוך שהשריפה שבקרבו הפכה לבחילה.

בחילה זו היא שעשתה את שאלתו למיותרת.

כהרף עין נזכר בכל הכוסות – אכן, לא כוסיות כי אם כוסות – של ערק שספג הלילה בעשן שמילא את החדר הקטן, אי־כאן, בשכונה זו, לא הרחק מספסל זה, בעכוזה העגול והמתנדנד של נעימה, בשערה השחור העשוי כמין מגדל, בעורה השחום, בריחו של הבושם הזול המהול בריח של זיעה ושמן מטוגן ומיד גם ב… ריח אחר, ריח קדומים, ריח חיים באשר הם חיים.

מוֹשי!

יונתן קפץ ממקומו.

אל אלוהים! כשלוש עשרה שעות כלוא מושי בחדרו ולא יצא אפילו לעשיית צרכיו.

זה לו חמישה חדשים שהוא מתגורר יחד עם מושי באחד מחדרי הפנסיון של הגברת הרטה האנסבאכר. פנסיון זה שרוי בפינה הרגועה ביותר שבאותה שכונה שקטה בקצה מזרחה של ירושלים.

שיחק ליונתן מזלו, והגברת הרטה האנסבאכר היתה חובבת כלבים מושבעת. זקנה שפופה וצמוקה זו בעלה ניספה – לפני שהעמיד בנים – במחנות ההסגר הראשונים בגרמניה מיד עם עלייתו של היטלר לשלטון. היתה הגברת האנסבאכר מחזיקה פנסיון קטן ומתפרנסת ממנו. במושי התאהבה ממבט ראשון, וכל עוד נמשך החורף והפנסיון ריק מאורחים, יכול היה יונתן לסמוך על גברת האנסבאכר בכל אשר למושי. אשר לעונת הנופש והתיירוּת, עת הפנסיון מתמלא עד לשניים ואפילו לשלושה אנשים בכל חדר, והגינה שוב לא תהיה נחלתו של מושי, אלא נחלתם של האורחים, הרי על כך לא דוּבר עדיין ודייה לצרה בשעתה.

יכול היה איפוא יונתן לסמוך על הגברת האנסבאכר בכל, להוציא את הטיולים עם מושי, שכן הנסיון היחיד שנעשה בשטח זה לא עלה יפה כל עיקר. חתול הרהיב עוז לעבור על פניו של מושי, ומתוך שניסה לתומו לזנק עליו, נשמטה הרצועה מידה של הגברת האנסבאכר וכהרף עין נמצאה הישישה שרוּעה מלוא קומתה על הקרקע ומושי ניצב עליה עם שעיניו מביעות אשמה, אזניו מופשלות לאחור כשני כלים מלאי בושה וזנבו מכשכש כשכושי חרטה של בעל תשובה.

מאז חדלה הגברת האנסבאכר לטייל עם מושי, ולבדו אין מניחים למושי לצאת לטיולו מחשש שמא יפיל חיתיתו על תינוקות, על יהודים חרדים או על נשים הרות, והעיקר משום שהשכונה סמוכה לגבול, בית הפנסיון אחד הבתים הקיצונים בה ומושי עלול להגיע על נקלה אל ממלכת הירדן. אפילו לגינה הגדורה אין מוציאים את מושי אלא בשעות היום ובפיקוח חמוּר. בשעות היום משום שבשעות הלילה מעיר הוא את השכנים בנביחותיו וכבר נרשמה עליו תלונה במשטרה; בפיקוח חמוּר משום שקופץ הוא בנקל מעבר לגדר.

כשלוש עשרה שעות כלוא מושי בחדר. השעה שעת עיצומו של לילה ואין כבר זכר לתחבורה כל שהיא. כארבעה קילומטרים הפרידו בין הפנסיון לבין הספסל שעליו ישב יונתן. הקבס, הערפילים, הירח – הכל נגוז.

יונתן רץ. למזלו לא נזדמנו לו משמרות שוטרים בדרכו, שהרי לוּא נזדמנו חזקה שחשדם היה מתעורר למראה אדם, שריח אלכוהול נודף ממנו למרחקים והוא רץ על פני המדרכה בשעת לילה מאוחרת, משתעל מקוצר נשימה, מתנשם ומקנח זיעתו בלילה יבש וצונן.

משתחב את המפתח לחור המנעול, שמע את יללותיו של מושי מעבר לדלת וחש בלחץ טלפיו על הידית. הרבה שעות הבליג מושי על רגשותיו וצרכיו, לפיכך משנפתחה הדלת חמק החוצה ממנו ובו, בלי שזיכה את יונתן אפילו בניד זנב.

יונתן צנח על מיטתו בעודו נתון בבגדיו ונעליו ברגליו.

– חופש, חופש, דרור! – מלמל לעצמו בשפתיים חרוכות, ולא היה בו כוח לקום ולמזוג לו כוס מים מן הברז כדי להרטיב את שפתיו. אף לא היה ברור אם חופש זה פירושו כי חפשי הוא הלילה מחובת הטיול עם מושי או שמושי בן־חורין לטייל לבדו הלילה.

כשפקח את עיניו ראה את הגברת האנסבאכר. עמדה הזקנה רכונה מעליו והיתה טופחת על כתפו. פניה המצומקים, הדומים למקורו של ציפור, שלא היו בהם לא לחיים, לא אף ולא מצח, כי אם חרטום דק ושתי עיניים דהויות, הביעו דאגה מהולה בביישנות.

– יונתן – לחש המקוֹר – הדלת פתוחה ומושי איננו.

יונתן קם. אבנים כבדות מילאו את גולגלתו. שתה ממי הברז שבמטבח ויצא החוצה.

– מושי! מושי!

מושי לא נענה. אף לא נשמע צלצולן הרגיל של לוחיות המתכת הנתונות בקולרו.

יונתן יצא אל הכביש. זריחה אדמונית ריססה את ערפילי הבוקר שעטפו את השכונה.

יונתן הדליק סיגריה. קיבתו הריקה הקיאה את העשן ושינקה את גרונו. השליך את הסיגריה ורמסה בנעלו, שף את מצחו בכף ידו ופנה אל הגבול עם שעיניו כבושות בקרקע.

כתמי שָני חשודים היכוהו בסנוורים. עצם את עיניו ושף את מצחו שנית. חזר ופקח את עיניו. הכתמים תחילתם מעבר לגבול, וסופם?

נפנה מן הגבול והלך בעקבות הכתמים. פעמים היו עגולים ופעמים היו נטולי צורה ושלחו שלוחות וזיזים לכל העברים. פעמים נצטופפו זה ליד זה ופעמים אבדו כליל ולא נתחדשו אלא לאחר כברת דרך ארוכה למדי. פעמים היו בולטים, ארגמניים, מרוכזים ופעמים נתבהרו עד כדי ורידוּת קלילה מעורבת בחום־אפרפר.

עם כל כתם שראה נוספה אבן על האבנים שבראשו. אפילו לא היה מרותק אל הכתמים שעל הכביש לא היה יכול לזקוף ראש זה.

היה ראשו מושפל גם כשהגיע אל חצר דירתה של ציפורה. הדלת, שלידה נמצא מוֹשי בעודו גוּר רטוב ורועד מצינת מטר שוטף, היתה פתוחה לרווחה. יונתן נכנס פנימה.

ציפורה ישבה על מיטתה. על ברכיה היה מוטל מושי. שני פצעים מגולים היו פעורים בבטנו והדם שזרם מהם בזא ברצועות שני את מכנסי הפיג’מה הכחולה של ציפורה ונקווה בשתי שלוליות על הרצפה.

אותה שעה היתה ציפורה דומה לפיאטה, פסל קלאסי של המתאבלת. ואילו מושי צחק. שפתיו השחורות, הדקות, הארוכות היו מופשלות למעלה, שיניו חשופות ועיניו פקוחות לרווחה.

זו לו הפעם הראשונה שראה יונתן את צחוקו של מושי. האבנים שבראשו נתחככו זו בזו וחרקו.

זה יתרון האדם על הבהמה, ציפורה; אדם בחייו צוחק, ואלו כל יצור אחר רציני הוא מטבע ברייתו. והיה כי יצחק אות הוא כי חדל להתקיים.

ולא ידע יונתן אם שפתיו הן שדובבו מלים אלה או אין זו אלא החריקה שהשמיעו אבני ראשו בהתחככן זו בזו.

פגישה ראשונה

או

מיפגש

אין אני משתייך לאלה העוטים על מלה חדשה ומשתמשים בה מרוב להיטות שלא כדין: כותבים ואומרים הֶקשר במקום קשר, כנס במקום כינוּס ומיפגש במקום פגישה. אם הכתרתי רשימה זו בשם מיפגש, אף־על־פי שמתוארת בה פגישה, היתה לי כוונה בדבר והיא שהמיפגש, דהיינו מקום הפגישה, אפשר שחשוב הוא מן הפגישה עצמה.

והמיפגש הוא שביל העומד ליהפך לכביש, אם כי נמצא הוא באחד משלביו המוקדמים של תהליך הסלילה.

המקום – עמק־המצלבה שבירושלים, והזמן סמוך לשקיעת החמה – שעות, שבהן נוהג אני לטייל בעמק זה שנים על גבי שנים. היו זמנים שלא היתה בעמק אלא המצלבה עצמה וסביבה הרים מכוסים חורשות זיתים, פרט להרים שבמזרח, שבתיה הקיצוניים של שכונת רחביה היו גם אז משקפים בשמשות חלונותיהם את השמש לפני שקיעתה. עתה נשתנה הנוף. כשאני מהלך על פני נתיב הטיולים שלי מתנוסס על הגבעה שלפני בניין הכנסת, שמרחוק מזכיר במקצת את האקרופוליס, משמאלי מתגבבות קוביות מוזיאון ישראל, המסתיימות בפטמת היכל הספר, אשר, דומה, צועה אל האופקים, שיבואו לינוק מחלב גנזיה, ומאחורי מתרכסים שיכונים רבי־קומות, הכובשים את הרי ירושלים בזה אחר זה. אין תימה, שכבישים נסללים בכל הסביבה, וביניהם כאמור, אף השביל שלי. מכל מקום, לפי שעה פיזרו עליו אבני־חצץ דקות, וכפי הנראה די בכך למשוך אליו מכוניות שונות וביחוד משאיות. לפיכך כל אימת שאני שומע מאחורי גניחות־מתכת חורקות של משאית ענקית, עמוסת אבנים שנחצבו במחצבות שבקרבת מקום, יודע אני שענני אבק עתידים להתנשא על פני השביל ולכסות את הארץ. מיד זז אני הצידה, מפנה גבי אל נתיבי המסתולל וממתין עד אשר תמרות הלובן יתמסמסו בחלל.

יום אחד הפכתי ראשי לראות התמו העננים, ונוכחתי לדעת כי אמנם נתפזרו אלא שתוך כדי כך הופיעה על השביל דמותו של אדם. כיוון שלפני כן לא היה לה זכר, נדמה היה כי מגרגרי האבק נבראה. לקראתי פסע גבר בגיל של סוף הבחרות, ספק ביטניק ממערב אירופה או אמריקה ספק ברייה מימים קדמונים. פניו פני עלם אך זקנו מגודל וכסוף, וניכר עליו כי מטופח הוא מאוד. שערו מסולסל ואף הוא מטופח, עד כי נדמה היה שהתלתלים המכסים כדי רבע ממצחו עשויים מלאכותית. לבושו משהו מעין טוגה רומית או כיתון יווני מימות אתונא הקלאסית, ואף מראהו מזכיר… את מי הוא מזכיר לי? היכן ראיתי קלסתר־פנים זה או מעין זה?

כשנמצא עומד ממש בסמוך אלי עברתי על כל כללי הנימוס ונעצתי מבט בוחן הישר בפרצופו. מיד נזכרתי: אפלטון! אפלטון כפי שהוא מצולם באנציקלופדיות ובספרי־לימוד מהפסל המצוי בוואתיקאן, שאף הוא, נדמה לי, העתק מפסל קדום. הדמיון היה ממש מפתיע. שוב לא יכולתי למשול ברוחי.

– סלח לי, אדוני, האם ידוע לך שאתה דומה לאפלטון? – שאלתי.

האיש תלה בי שתי עיני־תכלת מעורפלות, והזעיף גביניו כמי שמנסה להתרכז במשהו לאחר שהוציאוהו מעולם אחר, שהיה שרוי בו.

– אפלטון… אפלטון – מלמל עד שנתחייך פתאום והעירפול נגוז מעיניו. עכשיו הפכו העיניים בהירות עד כדי מאור וכל פניו נתקרנו. ברור היה שצעיר לימים הבחור, והזקן הכסוף אפשר שאינו אלא איפור.

– אפלטון. צדקת – סח וסקר את התלבושת של עצמו – יפה. באמת יפה שזיהית. פשוט שכחתי להחליף את התלבושת.

– ו… האיפור? – שאלתי בזהירות.

– איפור? כן… כן… גם את האיפור… אתה מבין – פתח ברהטה – באמת רציתי לשחק את אפלטון… כלומר… כבר עשיתי מעין חזרה… לפחות לעצמי… אבל אחר־כך התחרטתי. החלטתי לשחק את אליהו הנביא. האיפור, אתה אומר? אתה בטוח שהאיפור אינו הולם את אליהו? אני לא.. הלבוש… כן. הלבוש… הלבוש צריך להחליף והזקן, אם רק יגדל פרע כמה ימים וינפנף ברוח, יהלום גם את אליהו. דרך אגב, שמי אליהו פלטי – הוא הושיט את ידו – שחקן… שחקן קולנוע וגם במאי… אתה מבין? הוגה אני במחזה שיביע את העם, את הארץ, על כל הגלום בקשר זה… הרקע – מדינת ישראל, והזמן… הזמן הוא זמן מצטבר של ברגסון, כלומר ההווה צופן בחובו את כל העבר, את כולו. ממעשה בראשית עד היום הזה. על כן, אתה מבין אדוני, בתחילה באמת בחרתי באפלטון. כידוע לך, אדוני, אפלטון הגה ברוחו מדינה, שבה ימשלו החכמים. עם ישראל בגולה הגשים את חזונו של אפלטון. מדינת החכמים, חכמי התלמוד, רבנים, מנהיגים רוחניים. אבל זו היתה מדינת הרוח, מדינת החכמה – גלות. ואילו מדינת בשר ודם, מדינת ישראל בארץ־ישראל לא החכמה ראויה לה כי אם הנבואה. לא חכמים הקימוה אלא, כדברי אחד העם, נביאים, אתה מבין, אדוני? חוזים כהרצל, ז’בוטינסקי… על כן משכתי ידי מאפלטון והחלטתי לגלם את אליהו, אליהו הנביא. כי, אל תצחק אדוני, לא רק בחזון אלא גם למעשה מדינת־נבואה היא מדינתנו. מדינה – בערש הנבואה. רואה אתה את קמרונו של היכל הספר? מהו קודש־הקדשים של היכל זה? מגילת גדול נביאי ישראל ישעיהו. ומצלבה זו נבנתה בחורשה, אשר בה צמח העץ שממנו עשו את צלבו של ישו. מי שהתיימר להיות נביא ישראל והפך לאלוהי הגויים. אך למה נרחיק לכת? קח עיתון בידך וראה תראה שאפילו אחד כזה, שנערות מעורטלות מנמרות עטיפתו בחוץ, תוכו רצוף פאתוס נבואי. על אחת כמה וכמה אחרים, החוצבים להבות־אש כנגד פרות הבשן שבתל־אביב וכנגד בנים משחיתים, הרוקדים טוויסט ושותים אספרסו ומוסיפים סרה לאחר שנזורו אחור מן האידיאלים של חלוציות. על אחת כמה וכמה מאשריו המתעים של העם, שידיהם דמים מלאו… דמי מס־הכנסה ודמי מכס ובלו ושילומים, שאינם אלא משענת קנה רצוץ אשר אם בא בידו ונקבה וגומר וגומר… כללו של דבר, אדוני הנכבד, כל הטובל נוצתו אצלנו יש בו ניצוץ של נבואה, וכל המשתמש בקולמוסו בקרבנו, הריהו מוכיח בשער…

– אף כי אמרו – נכנסתי סוף־סוף לתוך דבריו לאחר כמה וכמה נסיונות קודמים של עלו יפה – אמרו חז"ל, שייסדו המדינה האפלטונית שלך, כי מיום שחרב בית המקדש ניטלה הנבואה מן הנביאים וניתנה לשוטים ולתינוקות…

– שוטים ותינוקות? גדולה מזו, אדוני: למכונות, לרובוטים. ליצורי מתכת. מחשבים אלקטרוניים – אלה הם המוחות היחידים, המסוגלים בימינו לנבא עתידות על סמך נתונים סטאטיסטיים, שבהם מזינים אותם. זהו זה, אדוני, כזאת היא הנבואה. נבואת האמת של דורנו. משום כך, אדוני, עובד אני עכשיו על מחזמר חדש, “איזבל בספינת החלל” על־פי מחזהו של מ. שוהם “צור וירושלים”. בעצם רק העלילה היא של שוהם, וגם היא עד מקום מסוים. העיבוד הוא כולו שלי. כידוע לך – דרך אגב, נעם לי להיווכח שהכרת פני עונה בי שאני בקי הן באפלטון והן במתתיהו שוהם, שהרי בחור זה רואני בפעם הראשונה – על פי מתתיהו שוהם איזבל אוהבת אהבה עזה את אליהו הנביא, ואילו הלה משיב בוז לחיקה ומסרב לקבל את קרבן בתוליה. וככל שמסרב הנביא, כן מתלהטת המלכה. אהבתה גואה ואינה יודעת מצרים… עד שאין היא מוכנה להשלים אפילו עם עובדת מותו המופלא, לאחר שעלה בסערה השמימה. לפיכך מתקינה היא ספינת חלל ומפליגה בה בכבודה ובעצמה… לרדוף אחריו ולהשיגו. רכב אש וסוסי אש באינטרפראציה של המחצית השנייה של המאה העשרים. זמנו של ברגסון… מה דעתך… וכי לא נפלא? מצוין, לא כן? לו שמעת את האריה של המהנדס הראשי, זה שהתקין את הספינה, מהנדס־חלל וכוהן גם יחד, השורות הראשונות הן של מתתיהו שוהם:

דביר לשניהם אקים

וקודש הקדשים – ערש דודים.

אני אומר לך שזה יהיה להיט, שכמוהו עוד לא היה. ואת אליהו אשחק אני. אתה תראה…

מי יודע כמה זמן היה בחור זה מלעיטני בפרסומת מקורית על מחזמר שהוא עובד עליו, אלמלא נשמעה שוב חריקתה של משאית ענקית. אפשר שהיתה זו אותה המשאית, שמענני אבקה צמחה לפני דמותו של זה. נפרדנו כדי לפנות לה דרך. משחלפה על פנינו עירבלה כדרכה נד אבק. פנינו עורף למשאית וממילא גם זה לזה. הוא פנה מערבה ואני מזרחה. כשהפכתי ראשי שקעה השמש מאחורי ההרים, אך שרידי נגהה ריצעו את האופק בציורי אש. בתוך האש נעה משאית עמוסת אבן ירושלמית אדמדמת. מאחוריה פסע בן־שיחי, זקנו מתנפנף ברוח־טרם־שקיעה וזרועו שלוחה אל רכב האש.

המשכתי בטיולי, על שפתי בת צחוק ובלבי שרעפים.

אין ספק שלגבי הזמן המצטבר של ברגסון נמצא אני בחברה טובה. אליהו הנביא עמד על פתח המערה, שבה למדו תורה רבי שמעון בר יוחאי ובנו, נכנס לבית־מדרשו של רבי יהודה הנשיא, בא אצל רבי אברהם בין דוד, שהשיג על הספר " משנה תורה" לרמב"ם, ישב בליל סדר פסח בביתו של רבי יהודה חסיד ועמד על־יד מיטתו של רבי ישראל בעל שם טוב בשעת פטירתו. ומובטחני שבכל דור ודור נתגלה לפי מושגיו של אותו דור.

השאלה היא: אם אמנם הזמן ההיסטורי הוא זמנו של ברגסון, וכל רגע אוצר בקרבו את כל הרגעים שקדמו לו מראשית כל הזמנים? ושמא אינו אלא רצף הזמן הניוטוני, כפי שמקובל לקרוא לו בפיסיקה, שאינו אלא מסגרת להתרחשויות הזורמות בתוכו כבאפיקו של נהר, שאין בו שמץ של זיקה בין חלוק־אבנים אחד למשנהו, פרט לעובדה שסדורים הם בזה אחר זה?

כשאני לעצמי הריני מחסידיו של ברגסון.

פגישה שנייה

או

פרשת דרכים

לעתים נדמה לי שכל אותו מעמד לא היה ולא נברא אלא משל היה. הן משום שכמות גדולה של כוהל נמסכה בעורקינו, ומתוך כך כבר באותה שעה עצמה ניטשטשו במידה רבה התחומים בין מציאות לחלום, והן משום שכל אדם המסיים את העשור החמישי של חייו חזקה עליו שכמה מחלומותיו נתקיימו בהקיץ, ודברים רבים שנתארעו במציאות נראים לו כחלום.

לייב טרוצקי נולד ב־25 באוקטובר לפי הלוח הנוצרי האורתודוקסי, דהיינו ביום המהפכה הבולשביסטית, שהוא היה אחד ממחולליה. בעלי מסתורין ופיתגוראים – כותב טרוצקי באבטוביוגראפיה שלו – רשאים לעשות את חישוביהם ולהסיק את מסקנותיהם.

אני איני יכול לקשור תאריכים בעלי משמעות בחיי הפרטיים עם מאורעות היסטוריים כבירים; על־כל־פנים לא כמחוללם של מאורעות אלה, אפשר רק כנסחף במערבולותיהם. אף־על־פי־כן יש שגם אני נזקק לבעלי מסתורין ופיתגוראים, כדי להסביר כמה וכמה מקרים שקרו לי ומעשים שעשיתי.

אחד מהם הוא אותה יקיצה מופלאה באמצע הלילה באחד ממלונותיה של רומא. היה זה במסע־הטיולים הראשון שלי באירופה. הקיצותי ושוב לא יכולתי להירדם. דבר זה כשלעצמו תופעה שכיחה בחיי, אלא שבימים כתיקנם ועל משכבי בירושלים מדליק אני מנורה ומנסה לקרוא; אם נרדם נרדם, אם איני נרדם נשכר מעיון בספר. לא כן במלון שברומא, שהרי לא באתי לכאן אלא לספוג בעיני את העבר ואת ההווה, וכל רגע לא יסולא בפז.

לבשתי בגדי ויצאתי החוצה. כשעה שוטטתי ברחובות. יש אדם שעינו פקוחה על כל המייחד דבר אחד ממשנהו, והוא קולט מיד את השונה שבדומה, ויש מי שאינו תופס אלא דווקא את הדומה שבשונה. אני משתייך אל הסוג השני. לפיכך לא היתה בעיני רומא הלילית שונה מכל כרך אחר בלילה. אותם עוילים מגדלי שיער ואותן נשים קרצניות. אפילו המסבאות הפתוחות עדי אור הבוקר כמוהן ככל שאר המסבאות שבעולם. רבות היו, אך רק אחת מהן קסמה לי ונכנסתי בה. מדוע קסמה לי ועל שום מה נכנסתי בה הרי זה שוב עניינם של בעלי המסתורין והפיתגוראים.

*

כעשרה שולחנות היו במסבאה, ורק שלושה מביניהם תפוסים היו. שניים מהם אדם אחד ישב סמוך לכל אחד, ואילו ליד השלישי ישבו שניים: פיטקה סביסטונוב וירוחם שלומוביץ. על השולחן ניצבו שני בקבוקי וודקה, האחד מלא והאחר ריק.

כל מי שהיה נכנס באותה מסבאה ודאי היה תמה על העובדה שבמסבאה איטלקית קטנה ברומא שותים דווקא וודקה רוסית, אך אצלי בטלה תמיהה זו בששים אחרות, גדולות ונכבדות ממנה. את פיטקה סביסטונוב ואת ירוחם שלומוביץ לא ראיתי זה כשלושים שנה, דהיינו מיום עזבי אותה עיר במזרח הרחוק הגובלת ברוסיה, שבה למדתי שמונה שנים עם שני אלה בכיתה אחת בגימנסיה. ביתר דיוק: שמונה שנים למדתי רק עם ירוחם בכיתה אחת, ואילו עם סביסטונוב רק בשנה האחרונה, משום שנוהג היה לשהות בכל כיתה שנתיים. שלושתנו מן המצטיינים היינו: סביסטונוב הצטיין באיגרוף, והיה זמן שאפילו חלם על אליפות אסיה, אני – במדעי הרוח, וירוחם שלומוביץ עלה על כולנו וזכה לשני כתרים: כתר המאתימאטיקה וכתר המוסיקה – מאטמאטיקאי מעולה היה ופסנתרן בחסד עליון. נס הוא, שרגלי נשאוני למקום זה בעיצומו של לילה משל הייתי סהרורי; ונס בתוך נס שמיד הכרתים, אף כי כשנפרדנו עדיין לא היינו בני עשרים ואילו עתה עדיין אין אנו – ירוחם ואני – בני חמישים ופיטקה סביסטונוב, שבגלל שהייתו הכפולה בכיתות היה גדול בשנים משנינו, ודאי נמצא עתה בגיל שבין עצה לזקנה.

כשעזבתי אותה עיר כדי לעלות ארצה היתה לי רעמת בלורית מתולתלת, ועתה קרחת עטורת שיבה. אף־על־פי־כן, גם שני רעי מקודם הכירוני מיד עם כניסתי. התחבקנו והתנשקנו שלוש פעמים כמנהג רוסיה. עדיין לא יצאו השעות הקטנות של הלילה וכבר עלה על השולחן בקבוק הוודקה השלישי, ועד עלות השחר אף הוא התרוקן. מובן מאליו שכל אותן השעות לא פסק פינו מלדבר.

*

עכשיו כשאני בא לערוך סיכום תמציתי ביותר מן הנאמר באותו מושב, חייב אני להפנות את תשומת־לבו של כל מי שדו"ח זה עשוי להתגלגל לידו על הנסיבות שבהן נאמרו הדברים. אדי הכוהל אפפו כל מלה שנהגתה לפני שיצאה מפינו וגם לאחר מכן. אין תימה, שגם התמצית שלהן עלולה להיראות כאחד הליקרים המרוכזים – מישרת דמיונם הלוהט של שני רעי נעורי מתובלת באבקת רוכל מדמיוני שלי.

פיטקה סביסטונוב הסיח באריכות דברים, שניתן לסכמם כך:

יום אחד הכריע יריב בזירת האיגרוף במכת־מחץ. הלה נפל ולא הוסף קום. לאחר הלוויתו נתחולל משבר בנפשו של רעי, ומאז משך ידו מן ההתאגרפות. כדרכם של טובי העם הרוסי מלפני פרוץ המהפכה צלל אף הוא בתהום תורת החן ונעשה דתי ומיסטיקאי. יום אחד נתקל בפואימה של אלכסנדר בלוק “שתים־עשרה”, שבה מתאר המשורר את המהפכה הקומוניסטית. מבליט הוא את כל מוראותיה של התקוממות ההמונים הסטיכית, ואל־על־פי־כן רואה בה את התגשמות חזון הגאולה, שכן הפואימה מסתיימת במלים: כבמחרוזות כפור מוכספת, בצעדה רכה טופפת, כליל פרחים על ראש יזריח, זה ישוע המשיח. בן פיטקה לריעו של בלוק, ארז חפציו והגיע לברית־המועצות. לימים התקדם שם בקאריירה דיפלומאטית, ובשל זיקתו לדת מכהן הוא עתה בתפקיד חשוב הקשור בוואתיקאן. דרך־אגב, בשל השפעתו וקשריו בחוגי השלטון ברוסיה עלה בידו להשיג היתר־יציאה לידידו ירוחם שלומוביץ, שאף הוא נסע לרוסיה ואף הוא הגיע שם לגדולות, במדע ובאמנות, אלא שמשום־מה חשקה נפשו לדור במדינת היהודים ומתוך כך נמצא הוא עתה בדרך לישראל.

– עד כה הייתי אני האפוטרופוס שלו – סיים פיטקה את סיפורו. ­מכאן ואילך בידיך הוא. הלוואי ויגיע אצלכם למה שהגיע אצלנו.

לחץ פיטקה בימינו את ידי ובשמאלו את ידו של ירוחם, וקיים תקיעת־כף משולשת זו בגמיעה הראויה להתכבד. אנחנו החרינו־החזקנו אחריו.

כשרונותיו של ירוחם שלומוביץ לא בתחום הסגנון היו. אדרבה, כבד־פה היה ודיבורו מאז ומעולם מקוטע ומאומץ, כמי ששרוי כל ימיו במאמץ נואש לסתום את הפער שבין מחשבותיו לבין היכולת להביען. במידה שאפשר לסמוך על זכרוני, נוכח ההסתייגויות הנובעות מן המסיבות, נדמה לי שהמשפטים שלהלן יצאו ממש מפיו בין שאר הדברים, והם מובאים כאן כלשונם:

– בזמן האחרון… אתה מבין… אני… איחדתי את שניהם. עסקתי במוסיקה אלקטרונית… מהות היש ומהות האמנות… גל אקוסטי או גרגר חומר טעון אנרגיה… אחדות ההוויה… אתה מבין… עכשיו חושב אני על מוח אלקטרוני… לא… מוח גרעיני שיקלוט ויבצע את מנגינת הבריאה כולה… בעזרת בני־אדם, כמובן… שהרי גם האדם הוא מנגינה… מלודיה… לפחות צליל… כמו שהיום יש כרטיס מנוקב לכל תושב בכל מדינה, שבו רשומים כתבתו, שמו, מספר תעודת־הזהות, הגיל, המין, שם האב, הילדים… בקיצור: כל אותם הנתונים שמזינים בהם את המוח האלקטרוני… את המוח הגרעיני שלי יזינו בנתונים אחרים… הוא יקלוט את הלחן האישי של כל אזרח במדינה ויצרפם לכדי מנגינתה של הבריאה כולה… כל תושבי המדינה אינם אלא תזמורת… והמוח הגרעיני יהא ניחן במידה כזאת של דיוק שיבחין מיד בכל אדם, שלחנו האישי אינו מתלכד הארמונית עם מנגינת הבריאה כולה… אתה מבין… ואז… ודאי ידוע לך… יש היזון חוזר… בכל מיתקן מודרני… שתיים־שלוש הקרנות מן המוח… ובעל הלחן חוזר למוטב… זה ניתן לביצוע… אתה מבין?

– לא. בייחוד אין אני מבין מדוע החלטת לשם כך לבוא אלינו, לישראל. ואולי אין קשר בין החלטתך לבין המוח שלך, כלומר המוח הגרעיני…

– יש קשר. בברית־המועצות, המונה קרוב לשלושה מאות מיליון תושבים, קשה לבצע ניסוי ראשון. ואילו בישראל, שאין בה אפילו שלושה מיליון…

הייתי מאוכזב. ציפיתי למניעים מסוג אחר לגמרי: אידיאולוגיים, היסטוריים, פסיכולוגיים… בשום פנים ואופן לא לנימוקים מספריים.

הרקתי את הכוס שהיתה, דומה, מתמלאת מאליה, ובעוד לשוני כמעט שאינה נשמעת לי מרוב כמויות המשקה שבקרבי – והרי עתה לא הייתי מורגל בהן כבימים עברו – פתחתי לאמור:

– מגרפה היתה במקדש. עשרה נקבים היו בה, כל אחד ואחד מוציא עשרה מיני זמר. נמצאת כולה מוציאה מאה מיני זמר. כך אמר האמורא שמואל, שהיה דרך־אגב, גם אסטרונום ושבילי הרקיע היו נהירים לו כשבילי נהרדעה עירו. ואילו חכמי המשנה אמרו שכל נקב היה מוציא מאה מיני זמר ונמצאת כולה מוציאה אלף מיני זמר. ועל כך אמר רב נחמן בר־יצחק: וסימנך מתניתין גוזמא! אתה שומע, ירוחם! על אלף מיני זמר אמרו גוזמא, ואתה מדבר על שלושה מיליון… אח, אתה לא מבין… לא תבין… זכור לי שעוד בבית־הספר אמרת לי שסבך היה רב… הוא היה מבין.

– גם אני מבין – השיב ירוחם בנחת – אין צורך להיות רב לשם כך. כנראה, אתה לא תפסת… קשה־ביטוי אני… ראשית, לא דיברתי על הרבה מיני זמר, כי אם על זמר אחד המורכב ממיליונים של לחנים… ושנית, באמצעות הטכניקה של ימינו…

שוב היתה כוסי מלאה. ידעתי כי דברי לעו, אף־על־פי־כן קמתי ממקומי, הרימותי את הכוס וזעקתי בגרון ניחר ובקול מתלהלה.

– בבית המקדש השקו את התמיד בכוס זהב! ואתם יודעים מה אמר על כך רבא: גוזמא!

*

כשאני מנסה עתה להסביר לעצמי את התנהגותי בונה אני תיאוריה פסיכולוגית, המבוססת על תסביך הנחיתות. שני רעי הגיעו למה שהגיעו ואילו אני מורה לספרות עברית והיסטוריה ישראלית הנני. כפי הנראה ניסיתי לעורר את התפעלותם בבקיאותי במכמני הרוח של ישראל סבא, אם כי בהתחשב בסוג שני הצופים והמאזינים סיכויי להצלחה היו קלושים ביותר. אף־על־פי־כן דומני שיש ממש בהסבר זה; לי לפחות מובן הדבר. מה שלא מובן לי עד היום הזה הוא, שמן הרגע שבו הרימותי את הכוס וצווחתי גוזמא, שוב אין אני זוכר דבר וחצי דבר. משל כתם שחור כיסה את הזמן שבין הרגע ההוא לבין הרגע שבו נמצאתי ישוב בקרון רכבת הנוסעת לפאריס ומעיין במורה־דרך אנגלי על צרפת. בתא ישבו שתי נשים ומספר גברים. פיטקה סביסטונוב וירוחם שלומוביץ לא נמצאו ביניהם. לא היה להם זכר גם בשאר קרונות הרכבת, שערכתי בה חיפוש יסודי.

אף המאמצים המרובים שעשיתי לאחר שובי ארצה למצוא את ירוחם בישראל עלו עד כה בתוהו.

פגישה שלישית

או

גיאומטריה לא־אוקלידית

שני סוגי גיאומטריה מצויים, כידוע, בעולם: האחד – הגיאומטריה המקובלת, המושלת בכיפה זה יותר מאלפיים שנה, כלומר מאז ימיו של אוקלידס, והמבוססת על ההנחה ששני קווים מקבילים לעולם לא ייפגשו: והשני – הגיאומטריות של לובצ’בסקי ורימן, שעדיין לא הוציאו את מאת־השנים הראשונה, והן מפגישות את הקווים המקבילים על אפם ועל חמתם של אוקלידס ושל השכל הישר.

אהרון מגד משתיאר בספרו המצוין “החי על המת” את שני הדורות בארצנו – דור החלוציות ודור האספרסו – שאינם מוצאים לשון משותפת זה עם זה, הביא בפנינו דוגמה אוקלידית נאה של שני הקווים מקבילים בזמן, שלעולם אין ביכולתם להיפגש. ואילו אני, בבואי לתאר את הדברים, שיסופרו להלן, איני מניח כי אם מוכיח ששני קווים מקבילים בחלל – אכן יש שהם נפגשים בזמן.

ומעשה שהיה כך היה.

דוקטור פרומים הוא בן־דודי. אולם עד לפני כחודש ימים לא ראיתיו מימי, שכן הורי העתיקו מושבם בראשית המאה, ואילו הוריו של דוקטור פרומין נשארו באותה ארץ שלימים נתחוללה בה מהפכה וניתקה את האחים זה מזה. הוריו של פרומין נספו, הורי נפטרו, ובן־דודי דוקטור פרומין הגיע ארצה לאחר מאמצים על־אנושיים רק לפני כחודש ימים. נתברר שעוד מילדותו נטעו בו הוריו געגועים לארצנו ולתרבותנו, וגעגועים אלה פרצו ביתר עוז לאחר שנות המלחמה והשואה, עד כדי כך שבתנאים של סכנת נפשות עלה בידו אפילו לחדש את ידיעותיו בעברית, ואף לטעום טעמה של עברית מודרנית בזכותו של ספר קטן, שבדרך נס נתגלגל לידו בשנים האחרונות. ספר זה – או ביתר דיוק: חוברת זו – הכילה את “רחמי העבד”, המחזה ההיסטורי מתקופת הבית הראשון של המחזאי הישראלי עובד שרוני. זה לו כשש שנים שהמחזה לא מש ממנו. הוא למד אותו בעל־פה, הוא הגה בו יומם ולילה, והמחזה שימש לו מקור אמונה בנצח ישראל ועדות ניצחת ליצירה המתחדשת בארצו.

– אני חייב לראות את עובד שרוני ויהי מה… – סח לי בהתרגשות עצומה בפגישתנו הראשונה – שומה עלי לראותו במו עיני… לראות ולמות… לא, לא… לא אמות, כי אחיה – מלים אלה אמר בהברה אשכנזית – אחיה ואביע לו את רחשי לבי, את רגשותי, את תודתי את… – הוא התלעלע מעוצמת חווייתו לרגל הפגישה המצופה.

אישית לא הכרתי את עובד שרוני, אך הכרתי היטב את בית־הקפה שבו נהג לשהות בחברת מרעיו. לא ששתי לפגישה בין פרומין לשרוני, אך נוכח התלהבותו של בן־דודי, לא מלאני לבי למנעה. עוד בערב שיחתנו שמנו פעמינו לאותו בית־קפה.

משנכנסנו לשם כבר ישב עובד שרוני בראש שולחן, שעמדו עליו שלושה בקבוקי קוניאק. אחד מהם היה ריק ואחד מלא רק עד חציו. מסביב לשולחן היו מסובים כמה בחורים צעירים, ששתו בצמא את דבריו של שרוני. שרוני נאם. פניו היו חיוורות, עיניו אדומות ובלוריתו פרועה: הופתעתי להבחין בה כמה גושים של שערות שיבה.

השולחנות הסמוכים לשולחנו של שרוני היו תפוסים. לא היתה לנו ברירה אלא לשבת ליד שולחן מרוחק. ממקומותינו לא יכולנו להבחין בדבריו. ראינו רק את תנועותיו ומחוותיו. ניכר היה שדיבורו נפסק מדי פעם בגיהוקים. בגבור עליו הגיהוק היה משפיל ראשו, זוקף עיניו כשור המכין עצמו לנגיחה ולוגם מכוסו. יש שהבחורים היו פורצים בתרועות־צחוק ובמחיאות־כפיים. בייחוד מחאו כף וצחקו שני בחורים, ששערם הלבקני והארוך עשוי היה כדרך ה“חיפושיות”. לאחר זמן־מה ראיתי שגם נערה מסובה ליד השולחן. תסרוקתה היתה של נער, פניה ללא איפור, עיניה תמימות כשל תינוק ונעוצות בשרוני. היא לא מחאה כף ולא צחקה. אפילו חיוך לא עלה על שפתיה. מבטה מרותק היה בפניו של שרוני ולא מש ממנו.

ניבטתי בפרומין. אף הוא מרותק היה אל המחזאי. והיה משהו דומה, כמעט זהה, במבטה התמים של הנערה הגימנזיסטית ושל הרופא בן הארבעים.

עובד שרוני הניח את כוסו על השולחן והפנה ראשו הצדה. אפילו הפרופיל שלו שיקף את ארשת היסורים שצפה על פניו החיוורות. הוא נשתוחח למטה והתחיל להקיא.

פרומין פרץ בבכי.

– האמנם… במו… במו עיני… – מלמל עם שלא טרח אפילו לקנח את דמעות לחייו.

ולא ידעתי מדוע בוכה האיש: האם מתוך התרגשות על שזכה לראות במו עיניו את הסופר הנערץ, או מתוך האכזבה שראה במו עיניו בקלקלתו של אותו סופר?

ושמא ככל תופעה, שעדיין אינה מתקבלת על הדעת כפשוטה, אף שני קווים מקבילים כל אימת שהם נפגשים מעוררים תגובות חריפות כגון דמע או צחוק?

פגישה רביעית

או

מעשה בשיר, בחופש ובתרבות

שרגא זלצר פרש לגימלה, על־פי חוק הגימלאות, מיד לאחר שהגיע לגיל הפרישה. כיוון שחש את עצמו במלוא אונו השכלי והרוחני, הגשים לעת זיקנה מה שלא עלה בידו להגשים בנעוריו: הלך ללמוד לאוניברסיטה. ומה הלך ללמוד? תרבותה ולשונה של סין. כשאני לעצמי מעולם לא יכולתי לגלות מה הניעו להתחיל בערוב ימיו בלימודים, שחיי אנוש אין די בהם כדי לעכלם. אפשר משום שפסימיסט היה מטבע ברייתו, ונהג על־פי הבדיחה שאנשי אירופה של ימינו מתחלקים לאופטימיסטים ופסימיסטים: האופטימיסטים לומדים רוסית והפסימיסטים סינית.

יום אחד – אם זכרוני אינו מטעני היה זה בתום שנת־לימודיו השלישית באוניברסיטה – ביקרני שרגא זלצר בביתי והביא לי שיר, שלדבריו תורגם מסינית. העלה ארשת מסתורין על פניו וסח לי שמחברו של השיר רוצה בעילום שמו, שכן שיר זה אינו אלא ביטוי רב־עוצמה להתנגדותו של אותו משורר למהפכת־התרבות, המתחוללת במולדתו, בלוויית דם ואש ותמרות עשן. אין תימה שאם יתגלה שמו ייחרץ דינו למיתה.

וזה השיר שהביא לי שרגא זלצר:

למעמקים קדחתיך

שרוט וצרוב וחתוך ודקור,

חדור וצלול ושקוע

עד נבכי הלבב פנימה.

קדחתיך במקבת,

קדחתיך במקדח ומוקש,

קדחתיך בפצצת אטום

עד התעופפו כמניפה

כל העצמות שבקברות תאוותך

וכמניפה השיבו רוח

על הלבה המפעפעת

כגומי לעיסה תוצרת מעשה בראשית

מעל לסדקי סגור לבך החורק.

אז עמדתי מקדוח

ובעוד ראשי הלוהט צונח על גופי הסחוט

שאלתי:

התחיינה העצמות האלה?

ואתה ענית בפשטות בוטחת,

בפה מכווץ כמקורה של ציפור

ובקול חרישי אך איתן:

– כן.

קראתי את השיר בעיון רב, ואחר שנתתי מבט בוחן בידידי מנוער שרגא זלצר פתחתי ואמרתי:

– שרגא, השיר אינו סיני. לא מיניה ולא מקצתיה. אין בשיר מן הרוך הסיני העדנדן, שעניינו ליריקה זכה, צלולה ורוטטת כאחד. הסיני שר על ניד־עפעף של אהובתו, על פעימות־לבו של עלה נידף, על זהרורי שקיעה המרצדים על פני ראי של מי אגם שקט. הפאתוס הנבואי ממנו והלאה. זאת ועוד: האסוציאציה בשיר היא כולה מקראית: ממעמקים קראתיך היה ל“למעמקים קדחתיך”, וקדחתיך במקדח ומוקש" כתוב בבירור על משקל “הללוהו בכינור ועוגב” – וכל הכבוד למתח הניגודים שנוצר בגין הקבלה אסוציאטיבית זו. אלא שסימנים מקראיים אלה כאין וכאפס הם לעומת ביטויים כה בולטים כמו “קברות התאווה” ומקרא מפורש כמו “התחיינה העצמות האלה?”. פרט למניפה אין בשיר זכר לקורטוב של מהות סינית, והמלים “בלבב פנימה” מחשידות את השיר כולו, ואף את מי שמתיימר להיות מתרגמו לעברית. קיצורו של דבר, שרגא ידידי, לא תרגמת את השיר, אלא כתבת אותו במו ידיך. אם לדעתי אתה שואל, הריני אומר לך בפירוש שאין לך מה להתבייש ולהיתלות באילן של משורר סיני, המביע רגשותיו נגד מהפכת התרבות כביכול.

שרגא זלצר נעלב.

– אשלח לך את המקור – פלט ברוגזה והסתלק.

לא יצא שבוע וקיבלתי בדואר כתב־יד ובו כמה שורות של הירוגליפים סיניים, סדורים, כמקובל, מלמעלה למטה בכל שורה. כיוון שאיני קורא סינית, שלחתי את כתב־היד לאחד ממכרי הוותיקים, שהיה בזמנו מומחה ללשון סין ותרבותה, וביקשתיו שיתרגם לי שיר זה, אם אפשר מילה במילה.

להלן התרגום שקיבלתי ממנו:

גרגר חול נבר בגופה של צדפה

וכאבֶיה הפכו לפנינה.

האומנם יצור חי היא הפנינה?

עמדתי ככלי מלא בושה. עוול עשיתי לרעי הוותיק: אכן, הוא תרגם את השיר, אלא שתרגומו היה חופשי מאוד. ואפשר שצדק בנטלו לעצמו חירות זו, שהרי כל תרבות וכל לשון טמפראמנט לה משלה. ובדין הוא ששיר־פנינה סיני ייהפך לחזון נבואי עברי, כשם שתורתו של מארכס הפכה למה שהפכה משננשתלה בקרקעה של סין.

על כל פנים, טילפנתי לשרגא זלצר והתנצלתי בפניו. הוא האזין לדברי עד תומם וכשסיימתי תלה את השפופרת בלי אומר ודברים.

מאז לא נזדמן לנו להתראות זה עם זה.

פגישה חמישית

או

הסימטה

יש שאדם עושה אותה דרך שנים על גבי שנים מדי יום ביומו: מביתו אל מקום עבודתו וחוזר חלילה. בימות החופש יוצא הוא מעירו למקומות נופש או למסעות, ואין תימה שלעתים מכיר הוא את עיר־מגוריו הרבה פחות ממקומות אחרים שסייר בהם. וסח לי ידיד, ששהה שנים מספר בפאריס, שהוא עצמו הכיר כמה וכמה מילידיה של מטרופולין זו שרגלם לא דרכה על סף הלובר.

אותה סימטה שבטבורה של ירושלים כסבור הייתי שמעולם לא נזדמן לי לעבור בה. אף עתה פניתי לכאן אך ורק משום שהצצתי בשעוני וראיתי כי השעה היא שעת סיום העבודה במשרדים, ואותו משרד שעבדתי בו כך וכך שנים נמצא בקרבת מקום. אם אמשיך ברחוב הראשי יגיחו כל העובדים לקראתי, יברכוני, ישאלוני לשלומי ושוב לא אוכל להמשיך בהגיגי ולהביא את רעיונותי לחוף מבטחים.

את עונשי על הזלזול בברכתם של חברים ותיקים קיבלתי בו במקום. מיד לאחר שפניתי לסימטה הצריח מקלט ראדיו מאחד החלונות פזמון של “ביטלס” בקולי־קולות ומנע ממני כל אפשרות להתרכז. עוד אני מנסה להסיח דעתי ממנו, ואת תשומת־לבי משך לוח מודעות ועליו כרוז ענק מטעם רבנים, המגנים ומנדים ומחרימים את בנות ישראל, שאינן צנועות ואינן כשרות, וקוצר חצאיותיהן מעיד על אורחותיהן הנלוזים ועל לכתן בדרכי הגויים לעשות את תועבותיהם. וביערת הרע מקרבך. בואו בהמוניכם…

פתאום נתחוור לי שכבר הייתי בסימטה זו, כבר עמדתי ליד לוח־מודעות זה וקראתי דברים מתוך כרוז גדל־מידות שכיסהו. מתי? ולא עוד אלא תיארתי אותה סימטה באחד מספרי. בדרך כלל איני זוכר את הדברים שכתבתי על פרטיהם. אך הפעם ניטשטשו לפתע כל המודעות והכרוזים, נסוגו אחור, ועל פני הלוח השתרע עמוד מסֵפר, ואני קורא בו בעיון ובתמיהה, כאילו לא אני אלא מישהו אחר רחוק ומרוחק ממני, כתב את הדברים:

"זה מול זה עומדים טורי מעונות משני צדי הסימטה, עומדים על המשמר לבל תעיז קרן אור לחדור לתוך חלונות השבכה, שמתוך אפלוליתם מבהיקים קטעי פנים של חדרי מגורים וריסוקי ריהוט צבוע וכבד. חצרות מרוצפות מתמשכות לימין ולשמאל ומאבדות את עצמן למרגלות ההרים הנושמים בכבדות תחת נטל סלעיהם. כוכים־חנויות חצובים בקירות: מכולת, סדקית. תימני נצחי, אחד ויחיד, שפניו קמוטות וזקנו אפרפר תולה מבט דהה במרחקים. חייט, סנדלר, ספר, פחח, חכם מהלך בטוחות. שולי גלימתו מתנפנפים קימעה ותרבושו האדום עטור פסים לבנים. פמליה קטנה מלוותו לבית־הכנסת, בית אחרון לבתי־האבן וראשון לצריפי־הפח, וכבודו מלא הסימטה. מתוך הצריף הסמוך נשמעים סלסולי קולות חדגוניים ודקים של תינוקות הלומדים תורה. ילדים מחטטים באשפה ומפשפשים בשלולית שמתחת לשלט “בית מרחץ בריאות”, המתנוסס על דלת־ברזל חלודה שאינה נפתחת לעולם. בית בלתי צפוי מפנה זווית גנדרנית למרחב. ראדיו משמיע טאנגו ארגנטיני. בחורים שחורי כשות משוחחים שיחה של מה בכך עם בחורות חכליליות שפתיים וזקנה פושטת יד יושבת על המדרגות וממלמלת מלמולים שאין האוזן מבחינה בהם. סמוך אליה מקיש קבצן עיוור במקלו על הקרקע וחורז רחמנים בנאמנים ועיוור בישראל. הראדיו מודיע על אבטובוס ערבי שנפגע מיריות בירושלים. לוח מודעות מכריז על אסיפות־עם, הצגות וקונצרטים. כרוז גדול מכסה ללא רחם על כמה נשפים, הרצאות וסרטים:

“אלמנטים בלתי אחראיים רוצחים מן המארב עוברי אורח ערביאים. דרך זו סופה להמיט עלינו שואה ולהכתים את טוהר דגלנו. בבנין ויצירה, עמל ויזע, בהפרחת שממות מולדתנו ניוושע. לא תרצח. זה צו תורתנו מאז היינו לעם. ניחלץ למלחמה במפירי הצו. וביערת את הרע מקרבך. בואו בהמוניכם…”

בואו בהמוניכם…

הלכתי לבדי. מוזר: בשעה זו שבשעות הצהרים לא היה איש בסימטה. כפי הנראה הלכו לעולמם גם הקבצנים – הזקנה והעיוור – ולא ייפלא הדבר: עברו שלושים שנה, בדיוק שלושים שנה.

כשירדתי במדרגות שבקצה הסימטה התנוסס בניין הכנסת על הגבעה שממולו. לקראתי עלתה במדרגות נערה, שרגליה החשופות עד מעל לברך והחטובות להפליא שימשו עדות מובהקת, שהכרוז דהאידנא מכוון נגדה, כשם שהכרוז של הימים ההם היה מכוון נגדי. אני ירדתי והיא עלתה.

פגישה שישית

או

הצוואה

זה אירע בבוקר. מדי יום ביומו מעמיד אני את הראי על השולחן ומסתכל בזיפי זקני כד לאמוד את הזמן הדרוש לגילוחם. הפעם הסתכלתי לא בזקני אלא בעיני. באותו רגע התברר לי שביום מן הימים אמות. ככל באי־עולם ידעתי גם לפני כן כי עפר אני ואל עפר אשוב, אלא שעד להצצה זו בעיני באותו בוקר היתה זו ידיעה מופשטת, ואילו עתה הפכה לתחושה מציאותית.

החלטתי לערוך צוואה.

הלכתי למשרדו של עורך־דין ניקנור, שהוא ידידי מנוער, ואמרתי לו:

– איבאן האיום, קיסר רוסיה, הזמין אדריכל איטלקי שיבנה לו כנסייה. משסיים הלה את מלאכתו והכנסייה עמדה על תלה, ציווה הצאר לנקר את עיניו של האדריכל לבל יבנה עוד כנסייה, הדומה ביופיה ובשגבה לזו שבנה לו, לצאר איבן האיום.

– סיפור אכזרי, אבל יפה – החריתי־החזקתי אחריו ונשתתקתי. אף הוא שתק שעה ארוכה, ולאחר מכן התחיל מעלעל בכמה מן הניירות שנערמו על שולחנו ותוך כדי כך שאלני בתרעומת כלשהי:

– הוא אשר באת לומר לי?

– לא – עניתי – באתי לערוך צוואה.

– ומה עניין צוואה לאיבאן האיום?

– יש דברים בגו – השיבותי לו – האדריכל זכה לראות את מפעל־חייו לפני שניקרו את עיניו, ואילו אני עדיין לא חפרתי אפילו את היסוד למפעל־חיי, והנה אפפתני תחושת הכליון, ואין לי ברירה אלא לצוות את אוצרי הרוחני לבאים אחרי.

– האם היית מעדיף את גורלו של אותו ארכיטקט?

– לא – עניתי לו.

קמתי מן הכיסא שישבתי עליו, יצאתי את הלשכה והתחלתי יורד מן המדרגות.

עם שירדתי שמעתי קול קורא אחרי:

– מה בדבר הצוואה?

אותה שעה ידעתי כי צוואתי תהיה זהה לשירו של המשורר הגרמני מורגנשטרן, שירת האלם של הדג. צוואת־אלם תהיה הצוואה, וזו לשונה:

תמונה 1

שתי פגישות באמצעות התכתבות

ביום שקראתי את הידיעה בדבר מותו של וולט דיסניי פשפשתי באחת ממגרותי, עד שמצאתי בה התכתבות בלשון האנגלית בין אחת המחלקות של מפעלי וולט דיסניי לבין כותב השורות האלה. התכתבות זו התנהלה לפני כעשרים שנה. אני מביא להלן את תרגומם של שני המכתבים הראשונים בהשמטות קלות.

"מר וולט דיסניי היקר,

…כתב היד המצורף בזה נקרא “מיקי מאוס”. אין זה אלא תרגום מתוך “חמש אגדות אבטוביוגראפיות” – ספר שפרסמתי בעברית. אגדה זו אפילו בעברית קרויה “מיקי מאוס”, וזוהי הסיבה לכך, שלאחר היסוס־מה החלטתי ליטול על עצמי את המשימה הקשה של תרגומה ואת ההעזה לשלחה אליך. חוששני שדברי טעונים הסבר, והסבר זה אנסה לתת להלן במלים ספורות.

סבור אני, אמנות ה“מיקי מאוס” היא אחד ההישגים הגדולים של המאה שלנו, ואף־על־פי שהיא שואבת את תוכנה מספרות, מוסיקה ואמנויות אחרות, הרי למעשה היא אמנות בפני עצמה. היא פותחת אופקים חדשים לדמיונו היוצר של האדם, וראויה היא לא רק שתהיה מושפעת מאמנויות אחרות, אלא שדווקא לה תהא נודעת השפעה עצומה על שאר סוגי האמנות.

יש להצטער, שרובו של הציבור רואה בה בידור לילדים בלבד. ידועים לי מאמציך להזריק בה סמליות רצינית ורבת־משמעות; זכורים לי סרטיך “באמבי”, “פינוקיו” ו“הפאנטאסיה” המוסיקלית. ואולם אני מנסה ליצור ספרות המושפעת מיצירתך, ולא להיפך. “מיקי מאוס” שלי הוא סיפור־הגות, אשר מתאר את חייו הקודרים של מדען ואמן, מנתח את הטראגדיה של המדע והאמנות בימינו, דן בענייני מציאות וחלום ומשמעותם בחיי הפרט האנושי. אחד המבקרים כתב שסיפור זה ספוג רעיונות פילוסופיים, ואף־על־פי־כן קרוי הוא “מיקי מאוס”. מובטחני כי לאחר שתקרא סיפור זה תבין שאין זו קאפריסה מצדי.

מדוע אני שולח לך את הסיפור? דומני שהסיבה העיקרית היא הרצון לשלם חוב למקור ההשראה שלי ולהראות כיצד עשויה אמנותך להשפיע על צורות־סיפורת חדשות. האם ניתן להסריט סיפור זה? אינני יודע. אהיה מאושר אם התשובה על שאלה זו תהיה חיובית, לא אהיה אומלל אם התשובה תהיה שלילית.

עלי להתנצל על התרגום. ידוע לי שהאנגלית שלי גרועה, אך אין אני יכול להרשות לי לשלם למתרגם, משום שאין לי כסף. מעולם לא היה לי כסף, וכפי הנראה לעולם לא יהיה לי גם בעתיד. איני חושש להיראות מגוחך בעיניך, עם שאני מודיע לך במלוא הכנות שאפילו שליחת מכתב זה לא באה מתוך מניעים חומריים כלשהם.

שלך…"

על מכתבי קיבלתי תשובה בזו הלשון:

"מר… היקר,

מכתבך למר וולט דיסניי הועבר על־ידי פקיד חדר־הדואר למחלקה המשפטית. הכלל הוא, שכל כתב־יד הנשלח אלינו מוחזר מיד על־ידי פקיד חדר־הדואר, ואינו עובר את תחומיה של אותה לשכה. אך במקרה שלך, כיוון שממכתבך למדנו שקראת את כתב־ידך בשם “מיקי מאוס”, נתעורר חשד שמא יש כאן בעיה של הפרת זכות־יוצרים, ומשום כך נטלה על עצמה מחלקה זו להשיב לך…

בלי שקראנו את כתב־ידך אנו סבורים, שמובן הוא מאליו, כי מפעלנו לא יוכל לנצל את הסיפור שכתבת.

הן תסכים עמנו, כי סיפור שנושאו הוא הטראגדיה של הספרות והאמנות בימינו, כפי שתיארת אותו במכתבך, לא יהיה בו משום כוח־משיכה גדול ורחב, כדי שיוכל להיות לתועלת במיצוע אמנותי כשלנו, שעניינו הומור ודמיון. אנו בטוחים שתבין זאת.

אנו מודאגים במקצת על שכפי הנראה השתמשת בדמותו של “מיקי מאוס” בתור כותרת לסיפורך ואולי גם בעלילתו. ברור לנו שמאוחר הוא לבקשך שלא תפרסם את הסיפור, שבו מופיעה דמות משלנו, היות ואתה כותב שהוא כבר פורסם. אף־על־פי־כן אנו מבקשים אותך לזכור ש“מיקי מאוס” הוא הקניין האמנותי והספרותי של חברתנו, והוא מוגן כקניינה בכל רחבי העולם. אנו מניחים שאינך מתכוון לכתוב סיפורים נוספים על מיקי מאוס, אך אנו מזהירים אותך שלא תפרסם את סיפורך שנית באותה צורה. אנו בטוחים שתבין את ההכרח בשבילנו לעמוד על המשמר ולמנוע כל שימוש במיקי ללא רשות, ומקווים שתגלה הבנה גם לכך, שלצערנו אין אנו רואים בעין יפה את הפרת זכותנו – מעשה שעשית בלי כל ספק ללא כל כוונה רעה.

אנו מחזירים בזה את כתב־היד".

צעיר הייתי באותם ימים ולא על נקלה הייתי נכנע. שוב כתבתי מכתב ובו הסברתי, שסיפורי הוכתר בשם “מיקי מאוס” באותו מובן שסיפורו של תומאס מאן הוכתר בשם “דוקטור פאוסטוס”. וכשם שאין אצל תומאס מאן זכר לפאוסט, כן אין אצלי זכר ל“מיקי מאוס”, אלא שהכותרת יש בה משמעות סמלית עמוקה. לא היה בכך שום רצון למוניטין או לפרסומת, אלא תשלום חוב מוסרי־אמנותי לזה שפתח לפני אפשרויות־ביטוי חדשות וכו' וכו' וכו'.

המחלקה המשפטית של מפעלי וולט דיסניי מסודרת היא ובעלת נימוסים. גם על מכתבי זה השיבה על גבי גליון נייר, שבראשו תמונה צבעונית של השלגייה ושבעת הגמדים. במכתב הוסבר לי באדיבות נוגעת ללב, שבפנייתם הקודמת לא נתכוונו, חלילה, הפונים לנגוע בצד המוסרי או האמנותי של העניין אלא בצד המשפט גרידא.

מאז נעשיתי בקי בחוק זכויות היוצרים, ועתה הריני כמעט בטוח שהייתי יוצא זכאי בדיני בכל ערכאה בארץ ובחוץ־לארץ. איני מיצר אפוא על ההתכתבות, אך מיצר אני על האמן הגדול וולט דיסניי שהלך לעולמו, ועל אותו אדם צעיר ותמים, שאם כי בארץ החיים הוא, הרי בתור כזה שהיה באותם הימים אף הוא הלך לבלי שוב, וזה מכבר אינו מסוגל לכתוב מכתב מסוג זה באותו להט ובאותה כנות, שעוד היום מתרגש אני למקרא הדברים הכתובים בו.

*

באחד הימים שבשבוע שעבר, כשחזרתי הביתה מעבודתי ובדרכי פתחתי את תיבת־הדואר, מצאתי בה מעטפה שלא צוינה עליה לא שמו ולא כתובתו של השולח. גם המכתב עצמו לא היה חתום ומשום כך איני יודע עד היום את שם כותבו. אין לי אפוא ברירה אלא לפרסמו באופן אנונימי כפי שנשלח אלי.

וזו לשון המכתב:

מר אורן הנכבד מאוד,

ברשימתך האחרונה במדור הספרותי שבעיתון פלוני כותב אתה שצוואתך שבאה כפי שאני מניח לאחר כך וכך שנות כתיבה, אינה בסופו של דבר אלא צוואת־אלם. אם בפתחך את המעטפה, שבה מצאת מכתב זה ציפית למחאה חריפה, דע לך כי היתה זו ציפיית־שוא, צוואתך צוואת־אלם היא, כפי שאילמת היום צוואתו של כל מי שבחר בדורנו במלאכת הכתיבה. שכן אמנותו של סופר או משורר, שהיא העתיקה ביותר פרט לאמנויות הפלאסטיות, מיצתה את עצמה, לדעתי, ושוב אין לה מה לומר פרט לשירת־הלילה של דג. מה שאין כן כמה וכמה אומניות ואמנויות שעדיין כוחותיהן במותניהן. אילו היית מלחין, למשל, היית פוקח את עיניך ומזינן בתמונת־העולם החדשה, שציירו לאדם המדעים המודרניים. אחר כך היית מאמץ חושיך, כורה אוזנך, מאזין לשירתה של הבריאה ומעלה אותה על הכתוב בתווי־נגינה. לאחר מכן היית הולך אל כל כלי הנגינה שבעולם – אל כל אחד מהם לחוד ואל כולם יחד – ומנסה לדובבם שיבצעו לך את שירת הבריאה שהלחנת. לאחר שתעלה חרס בידך תשב בקרב עמך ותאזין לשירתו שלו. אז תשב ותכתוב את צוואתך, לא צוואת־אלם כי אם צו לדורות לאמור:

אני, י. אורן המלחין, מצווה על כל אנשי המדע והטכניקה בקרב בני עמי, העושים בלהטיהם ומרכיבים מכונות סבוכות ומסובכות ויוצרים מוחות חדשים הפועלים גדולות ונצורות, שיתקינו יציר חדש של טכניקה. יציר זה יהא פאר הישגיה של מדינתנו ויהיה לאל כוחו לקלוט בקרבו את שירת־חייו של כל אדם באזרחיה ולצרפה למנגינה אחת. אני מצדי מניח לפניכם את שירת הבריאה, את מנגינת הקוסמוס. והיה כי תהיה מנגינת היצור החדש זהה לשירת בריאה, ידוע תדעו כי אכן זו ורק זו הדרך. אם לאו, יעמלו נא קברניטי המדינה ומאשרי העם ולא ישקטו עד אשר שירת היחידים תהיה לאחד עם מנגינת הקוסמוס. אל ירפו ידיהם, כי בוא יבוא היום. אף אם יתמהמה בוא יבוא.

כזאת היתה צוואתך, מר י. אורן, אילו בחרת באמנות ובאומנות, שאינן נחלת העבר אלא חזון העתיד.

בכבוד רב…

אם מחבר המכתב יגלה לי את שמו וכתובתו, אשלח לו ללא היסוס את שכר־הסופרים בעד רשימה זו.

ושמא ידידי מנוער ירוחם שלומוביץ' עלה בסופו של דבר ארצה לא בחלום כי אם בהקיץ, שהרי אותם הרעיונות השיח בפני במסבאה ברומא, ואילו הבול שעל גבי המכתב ישראלי היה.

שלוש פגישות עם משורר הנצח

לראשונה פגשתיו לפני כשלושים שנה. עבדנו בכביש – קבוצת סטודנטים, שזכתה לכמה חודשי־עבודה קבועים בשל הסכם בין הסתדרות הסטודנטים לבין עיריית ירושלים. הוא לא נמנה עם קבוצתנו; קשיש היה מאתנו, ועל־פי הדרך, שבה החזיק את כלי העבודה, ניכר היה שוותיק הוא, והחפירה אין בה חידוש בשבילו.

בשעת ה“מאנג’ה” – ההפסקה לארוחת־בוקר – פתח את התרמוס שלו ומזג קאקאו חם לתוך מכסה האלומיניום, המשמש כוס לשעת־חירום. אני, שלא שתיתי אלא “חופן” מים מן הברז שבגינה הסמוכה, עקבתי אחרי תנועותיו, וודאי לי שהקנאה בצבצה במבטי ללא כל בושה.

• אתה סטודנט? – שאלני לאחר שסיים את כוסו והבריגה על גבי התרמוס.

– כן. ואתה?

– אני משורר.

– אתה מפרסם שירים?

– לא. אינני מפרסם. רק כותב. ולא שירים, אלא שיר אחד בלבד. ביתר דיוק: פואימה. שירה – שירת הצמצום. כי אין יצירה אלא צמצום.

היה יום חורף בהיר. האיש היה לבוש מקטורן מרופט. מכיסו החיצוני של המקטורן שלה ספר, עילעל בו והתחיל קורא מתוכו בקול:

“דע כי טרם שנאצלו הנאצלים ונבראו הנבראים היה אור עליון פשוט ממלא את המציאות, ולא היה שום מקום פנוי בבחינת אוויר ריקני וחלול, אלא הכל היה ממולא מן אור אין־סוף פשוט ההוא, ולא היה לא בבחינת ראש ולא בבחינת סוף… וכאשר עלה ברצונו הפשוט לברוא העולמות ולהאציל הנאצלים… הנה אז צמצם אין סוף את עצמו… והנה אחר הצמצום… נשאר מקום החלל והאוויר פנוי וריקני באמצעות האור… הנה היה כבר מקום שיוכלו להיות שם הנאצלים והנבראים והיצורים והנעשים”…

בימים ההם לא ידעתי עדיין, כי אין זו אלא מובאה מ“פרדס רימונים” של ר' משה קורדובירו, וענייני סוד הצמצום שבקבלה. הדברים נשמעו באוזני כפטפוט, והאיש נראה בעיני כמי שאינו שפוי בדעתו. לפיכך שמחתי כשה“מאנג’ה” נסתיימה, ויכולתי לפרוש ממנו בלי לפגוע בו.

עברו כעשר שנים, שנים רוויי מאורעות: מלחמת־העולם, השואה, הירושימה, מלחמת השחרור, תקומת המדינה. יום אחד נכנסתי למשרד ממשרדי הממשלה בעניין של מס שהגיע ממני ונתקבלתי על־ידי פקיד מזדקן, ששערותיו שיבה ועיניו צהבהבות. הכרתיו מיד. לאחר שטיפל בענייני – באדיבות רבה וביעילות מפתיעה – שאלתיו: מהי השירה שאדוני כותב עתה?

שאלתי לא הביכה אותו כלל ועיקר. בלי שרמז לי אפילו אם אמנם הכירני או לאו, השיב לי ברורות:

– את שירת ההתפוצצות. כי אין יצירה אלא התפוצצות.

בעודו מדבר פתח את מגרת שולחנו והוציא מתוכה ספר בתבנית גדולה בהרבה מזו שלפני עשר שנים. לגם מכוס התה, שעמדה על שולחנו, ושוב קרא באוזני בקול:

"חקר היקום באמצעות מכשירי הצילום הטלסקופיים הגדולים חשף לפנינו שתי עובדות בלתי־צפויות, ששינו את תמונת עולמנו תכלית שינוי.

(א) במידה שכוחם של מכשירינו מגיע – והוא מגיע אל מעבר לתחום של חמש מאות שנות אור – מאוכלס חלל היקום מאות מיליונים לולייני כוכבים מותקנים בדמותו של נהר־די־נור (שביל החלב שלנו);

(ב) לולייני עולמות אלה מתרחקים והולכים – כך לפחות נדמה לנו – ממרכז משותף אחד. מהירויותיהם שונות. אלה הסמוכים למרכז נעים לאטם במהירות של 100 ק“מ לשנייה בערך. ככל שהשולחן מרוחק יותר מהמרכז, גדולה יותר מהירותו. המרוחקים ביותר טסים במהירות של 25,000 קילומטר לשנייה. כשאנו רואים בעולמנו הארצי גופים מתפזרים לכל רוח מתוך מרכז אחד, ואלה המקורבים למרכז נעים לאט והמרוחקים יותר נעים במהירות יותר גדולה, נוהגים אנו לומר: כאן התחוללה התפוצצות. מכאן שעולמנו נברא, כפי הנראה, לפני 3,500 מיליון שנה, מתוך התפוצצות של עננה עשויה דייסות גרעיני אטום. רסיסי העננה מתעופפים בחלל העולם כערפליות לולייניות, ואף אנו, השוכנים על רסיס רימון כזה, בתוכם”.

לאחרונה ראיתיו שלשום. נכנסתי לבית־קפה לשתות ספלון אספרסו, ולא מצאתי שולחן פנוי. כמעט ליד כל השולחנות ישבו שלושה או ארבעה אנשים. רק ליד שולחן אחד ישב לבדו ישיש צנום מאוד, שעיניו כבויות, לחייו נפולות ושער ראשו לבן ומדולדל. הוא שתה קפה ועיין בעיתון לועזי מצוייר. לרגליו רבץ כלב בוקסר. ניגשתי אליו ושאלתי רשות לשבת על־ידו. נתן בי את עיניו הכבויות – זוויות שפתיו הירודות נתרוממו קימעה – ונד בראשו לאות הסכמה. ישבתי. הפעם לא אני הכרתיו, כי אם הוא שהכירני. הורה באצבעו על הכלב שלרגליו ואמר:

– עכשיו כותב אני את שירת הגידול – הגידול החי, הצומח, המשתלשל ומתפתח באיטיות אורגאנית.

הוא לא נטל לידו שום ספר; את מקומו של הספר תפסה, כפי הנראה, ההדגמה החייה – הכלב.

זכורני: בפעמים הקודמות לא הגבתי על “שירותיו”, לא על שירת הצמצום ולא על שירת ההתפוצצות. עכשיו משום־מה השיאני יצרי לפתוח את פי ולפלוט:

– אני מקווה שהגידול אינו ממאיר.

הוא ענה:

– דווקא ממאיר.

ונדמה היה כי לחייו הנפולות משיקות בפיו זו לזו.

מיד נתגלתה לי האכזריות שבהערת הליצנות שלי וניחמתי על הרעה. אלא שכבר היה מאוחר מדי.

פגישה עם חוה, היא אם כל חי

או

הבלש ההפוך

“האם לא פלא הוא, שדווקא, מחזות הרס וחורבן מזעזעים את הנפש בשגבם, ואילו מחזה של בניין, שהוא לכאורה הרבה יותר חשוב, מכריח את האיסטניס להסב את עיניו מנגד מתוך שעמום ואפילו גועל־נפש? למה כה נשגב המוות, ועוד יותר ממנו הקרב, שהוא מוות כפול ומכופל, ואילו הלידה לא רק שאינה נשגבת, אלא מגונה היא ואפילו משעממת?”

דבריו אלה של זאב ז’בוטינסקי קרא יוחנן מישאלי עוד בימי נעוריו. אף־על־פי־כן, לא הם שהמריצוהו להגות באותה יצירה, שמעולם לא נכתבה, אלא מאמר על ספרות מפרי עטו של סטאטיטיקאי, שנתקל בו באחד העיתונים. באותו מאמר כתוב היה, שרובם הגדול של קוראי ספרות יפה בעולם הם נשים, להוציא סיפורי־בלשים, שרוב קוראיהם גברים דווקא. הלך מישאלי אל חוה הומינגר, ידידתו משכבר הימים, שאמנם נישאה ליריבו אליהו רותם, אולם רגשי החיבה ביניהם לא זו בלבד שלא נצטננו מאז, כי אם גברו ונעשו איתנים יותר, לדעתם של כמה מתבוננים מן הצד. שאל יוחנן את חוה:

– מדוע אין אתן קוראות סיפורי־בלשים?

ענתה לו חוה לאמור:

– משום שעניינם רצח ומשאת־נפשם לגלות מי רצח. לו היה עניינים לידה ומשאת־נפשם לגלות מי ילד, הייתי אף אני צוללת בהם.

באותו רגע החליט יוחנן מישאלי החלטה נחושה לכתוב סיפור־בלשי, שעניינו לא גילוי הרוצח כי אם גילוי היולד. מיד נתחוור לו שאין יולדים אלא יולדות, ולפיכך גיבורת הספר הכרח הוא שתהא נקבה.

אפשר שיוחנן מישאלי היה מכבר מתפרסם כסופר גדול אלמלא טבע זה שלו לפשפש, לנבור ולחטט – כל אימת שעולה בדעתו רעיון יפה או נושא נאות לספר – שמא היה כבר בעולם מישהו שהקדימו. כיוון שמאמצים אלה תמיד הוכתרו בהצלחה, שכן מגלה היה על נקלה כי אכן היה והיה מי שקדם לו, מהומירוס ועד לאגאטה כריסטי, היה מושך ידו ממפעלו הספרותי עד שהיה מוצא רעיון אחר להגות בו.

גם הפעם שינס מותניו, פישפש בזכרונו וחיטט בספרים למצוא שמא הקדימוהו: אבל הפעם לא העלה בחכתו אלא את משפטו של שלמה המלך, שהועמד בפני הבעיה של גילוי היולדת ופתרה בדרך מבריקה עם שציווה: גזורו. בתחילה אמר יוחנן למשוך ידו מן העניין גם עתה, אך עד מהרה חזר בו ונוכח לדעת שאותו סיפור שבספר מלכים אינו כובל את ידיו כהוא זה, שהרי בפני שלמה המלך היו רק שתי חשודות בלבד, ואילו הוא, יוחנן מישאלי, יש ביכולתו לרקום עלילה פתלתלת ולהעמיד בפני הקורא סיטואציה מורכבת מאוד, שבה יהא פתרון הבעיה מסובך ביותר, ומספר הנשים העלולות להיות חשודות יהיה גדול לאין ערוך מזה שבמשפט שלמה.

הניח לספר מלכים והלך אל סיפורי הילדים של טולסטוי, שכן באחד מהם מסופר על ילדה ממשפחת איכרים, שמצאה תינוק בן יומו על מפתן ביקתתה. כיוון שלא ידעו של מי הוא, אימצוהו איכרים עניים אלה וגידלוהו במשפחתם.

להתמודד עם תעלומה מעין זו – לכך נועד הסיפור, שבו התחיל יוחנן מישאלי הוגה יומם ולילה. מובן מאליו, שבימת העלילה הועברה מן הכפר לכרך גדול. החוקר, שעליו הוטל לפתור את התעלומה, נאלץ אפוא לבדוק את רשימת היולדות שבכל בתי־החולים שבאותו כרך, להתחקות על שורשיהן של כמה וכמה יולדות “חשודות”, ומתוך כך להיתקל במספר רב של בעיות־אנוש ומחזות־שדי: עושר ועוני, חכמה וסכל, אהבה ושנאה, רגישות ואטימות, רחמים ואכזריות – אך כל אלה ללא הועיל: החיפושים לא עשו פרי ולא נודע מי ילדה. החוקר, שהיה איש ברזל ותקיף בדעתו, אם כי לא זר, כמובן, לרגש אנושי ער, נטש דרך זו והחליט ללכת בדרך מדעית. גייס מדענים שבעזרת רופאים נטלו מדמן של החשודות, בלי שהללו ידעו על מטרתה של בדיקת־דם זו, וערכו בו ניסויים שונים ומשונים עם שהם משווים את תוצאותיהם עם ניסויים מאותו סוג, שערכו בדמו של התינוק. מהדם עברו לכרומוזומים ולגנים, ומהם לתורשה פסיכולוגית עד שכל העניין הפך למדע בפני עצמו, הנמצא על הגבול שבין מדעי־הטבע ומדעי־הנפש.

בינתיים גדל התינוק ויהי לנער. כיוון שמיום שעמד על דעתו הכיר את הדוד מישאלי, נקשרו נפשותיהם של השניים, והיו כאב ובן לכל דבר.

יום אחד הלך מישאלי יחד עם התינוק שהיה לנער אל חוה רותם לבית הומינגר, שלא ראתה אותם זה כמה שנים, משום שעד היום הזה לא העלה את סיפורו על הכתב אלא הגה בו בלבד, והיה בוש בפני ידידתו על שכל השנים הללו הסתפק במחשבה ולידי מעשה לא הגיע.

הסתכל מישאלי בפניה של חוה ולאחר מכן התבונן בפניו של הנער. רגע קפא על עמדו, ברגע הבא הביט בפניהם של השניים חליפות, ולפתע פרץ בצחוק.

– אַת… את! צווח מתלהלה ונחנק בצחוקו של עצמו – את… ילדת אותו.

– לא ילדתי אלא הולדתי – העמידתו חוה על טעותו באותה שלוות־נפש, שאלמלא הכירה את מישאלי עוד מימי נעוריה היה מייחסה לשתי קווצת השיבה, שנהגה להשאירן בגוון טבעי בשערותיה, העשויות גלים גלים אדמוניים.

א

אם נבוא לנתח – ואפילו רק לפרט – את היסודות ששימשו גורמים לחלום שחלם יונה אמיתי בלילה ההוא, עלולים אנו לשקוע במצולות של מדעים שונים ומשונים, כגון פסיכולוגיה של מעמקים ופיסיאולוגיה של יונקים, תורת המידות ו…מי יודע אפשר גם תורת אל חי. והרי כל בר-בי-רב יודע כי תהומות אלה אין להן תכלה, וכל הצולל בהן סופו לטבוע בנבכי האין סוף.

לפיכך נצטמצם בהזכרת שתי עובדות. עובדות יבשות, שאין לקרוא להן מעשים וודאי שלא מאורעות.

וכדי שלא נגשש באפלה נקדים להזכרת העובדות קואורדינטות של זמן, מעין נקודות מוצא להבדיל בין מוקדם למאוחר ובין ראשית לאחרית.

אין אנו יכולים לקבוע בבטחה מדעית את השעה המדויקת שבה החל חלומו של יונה. אף לא את פרק הזמן שבו נמשך החלום, שהרי אלו דברים שאין להם שיעור ומכל מקום אין הם ניתנים למדידה. גם מן הדברים הניתנים למדידה. לא הכל נהיר לנו; למשל, אין אנו יודעים את השעה וודאי שלא את הדקה ועל אחת כמה וכמה את השניה שבה נשמט הספר מידו של יונה ובה נפלה עליו תרדמה. דומה כי לא היה סיפק בידו אפילו לכבות את מנורת השולחן שלמראשותיו. עובדה היא כי בשעה שהקיץ היתה המנורה דולקת.

לעומת זאת יודעים אנו בוודאות מוחלטת כי יונה אמיתי הקיץ משנתו בשעה 12.55 אחר חצות, ועוד יודעים אנו כי בשעה 7.28 בערב הקודם הגיע למלון שעל שפת הים לאחר שבילה את יומו – יום שרב כבד – בסיור באחד המפעלים שבסביבה.

הוא סעד פת ערבית ראויה לשמה כיד המלון המפואר שנתאכסן בו בלילה – וניתנה האמת להיאמר: הוא התאכסן באותו מלון משום שלא מצא בסביבה ההיא מלון פחות מפואר ממנו – וכיון שהצמא הציק לו, שתה בקבוק בירה ושנה ושילש. השרב והסיור, האוכל והשתיה התישו את כוחותיו כך שבעמל רב שירך דרכו אל החדר שהוקצה לו.

בשעה 8.12 פתח את החלון כדי להזין עיניו בים והעלה חרס. ערפל חמסיני עטה את הכוכבים והבליע את הים באפלולית כחולה-שחורה. עיניו של יונה לא ראו איפוא דבר וחצי דבר פרט לאותה חשכה כחולה-שחורה, אבל אפו הריח את ניחוח הים, אזניו קלטו את שאון גליו וריאותיו ספגו את לחותו המלוחה. כיון שנסתפג בלחותו של ים נסתפג גם בלחותה של הזיעה המכסה גופו של בשר ודם בשפלת הים בימות השרב, וכיון שנסתפג בלחותה של הזיעה חשקה נפשו בלחותם של מים תפלים.

נכנס לאמבטיה והפעיל את המקלחת. שעה ארוכה נתן גוו לקילוחים הפושרים עד שנחה דעתו. לאחר שנתקנח במגבת פלומית השתרע במיטתו נתון במחלצות שלבש אדם הראשון לפני שנגס מפרי עת הדעת. השעה היתה 8.46. רק אז פשט ידו אל תיקו – למזלו היה התיק מונח כדי הישג-יד מן המיטה – ושלה מתוכו ספר: רומן-מתח. עוד מתקופת היותו סטודנט לפיסיקה גרעינית גרס יונה שאין לך דבר המרדים את האדם כרומן מתח. ככל שגדל המתח מתעצם החשק לשינה ובהגיע המתח לשיאו נשמט הספר מן היד והשיא ממתין לו בשובה ונחת עד ללילה הבא.

הלילה לא נזקק לשיאו של המתח. התרדמה נפלה עליו בעמוד הששי. אפשר משום שהיה זה רומן מתח מיוחד במינו, שמחברו יותר משהיה סופר היה הוגה דעות מעמיק אם כי לא מקורי ביותר. ראשית, כבר בעמוד הראשון מגלה הסופר את זהותו של זה שביצע את הרצח. שנית, בעמוד החמישי משיח הרוצח לידידו – ידיד שאין לפקפק בטוהר מידותיו על אף הזיקה שלו אל הרוצח – כי יעודה של האנושות ללדת אלוהיות. וכשם שהולד ניזון מתאי אמו הורתו כך ניזונים עובריהן של האלוהיות מתאיה של האנושות: כלומר מכל פרט ופרט שבמין האנושי.

הקשר בין הרצח שביצע אותו הוגה דעות לבין השקפת עולמו נשאר בגדר של תעלומה לגבי יונה אמיתי, שכן הספר, כאמור, נשמט מידו לפני שניתן לו לעמוד על טיבו של הקשר. אך יהא מה שיהא טיבו של הקשר רשאים אנו להניח כי הקשר היה קיים, והוא קיים ושריר עד היום הזה.

כאן מגיעים אנו לשלב, שבו יש לאל ידנו לסכם את הנאמר ולהצביע על אותן שתי עובדות שראינו צורך להזכירן בדברנו על הנסיון לפרק לגורמים את חלומו של יונה אמיתי, נסיון שמשכנו ידנו ממנו בראשית הסיפור ונימנע ממנו גם להבא:

א) יונה אמיתי שתה שלושה בקבוקי בירה.

ב) יונה אמיתי קרא רומן מתח שבו דובר – אם דרך אגב ואם מתוך קביעת עיקרי תורתו של המחבר – על האדם היולד אלים.

לפיכך – כשאנו מגיעים לאותה תחושה ששימשה פתיחה לחלומו המשונה – דהיינו הרגשת מועקה, מעין דקירה, או ביתר דיוק צביטה באזור התחתון של שלפוחית השתן – רשאים אנו ליחסה לבקבוקי הבירה שספג לתוכו יונה אמיתי. כידוע משמשת הבירה חומר משתן וכל המרבה בשתייתה בערב חזקה עליו שחייב הוא לקום ממיטתו בלילה לא פעם אחת ואף לא פעמיים.

יונה שהיה ליאה מיגיעת היום סירב לקום ונאבק עם המועקה, שרה עם הבירה, ולכאורה יכול לה: הוא נשאר שרוע במיטתו.

ברם, ניצחון זה היה נצחון של פירוס, ועלה לו ביוקר. המועקה שבאותו איזור הלכה וגדלה, הלכה ונתעצמה עד שהפכה לכאב, כאב של ממש. וכיון דעל על. הכאב גבר מרגע לרגע, משניה לשניה. מימיו לא חש יונה כאב אימים שכזה ומעולם לא נתנסה ביסורי גוף שכאלה, פרט לאותם רגעי הזוועה שבהם קדח רופא שיניים בפיו על מנת להגיע אל שורש של שן מוכת דלקת. אלא שאז באו היסורים מלמעלה, מאיזור הפה והלסת ועתה מלמטה, מאיזור שלפוחית השתן; אז קדח הרופא מבחוץ ועתה קדח מישהו מבפנים, קדח-וחתר ושיסע והפך וקרע את מעיו ובני מעיו.

גניחה נפלטה מפיו של יונה ועם הגניחה נתבזקה במוחו ההכרה כי אינו אלא יולד. הגבר הראשון בעולם שאחזוהו צירי לידה.

וכי מה יכול גבר ללדת חוץ מאלים? יונה אמיתי ילד אל.

מה נשתנה אלהיו של יונה מכל האלים?

כל האלים שנולדו אלוהיות אחרות ילדו אותם, ואם לא אלהויות הרי לפחות בריות ממין מקבה. ואלו אלהיו של יונה בשר ודם ממין זכר בשם יונה אמיתי ילדו. אשר לאלהים, שהמושג לידה אינו חל עליו, הרי אל זה אינו גוף ולא ישיגוהו משיגי הגוף ואין לו שום דמיון כלל, ואלו האל יוצא חלציו של יונה היה לו גוף אם כי מצומק ונמוך. עיניו היו כחולות, שפתיו היו צרות והדוקות, שיניו ישרות ולבנות, חטמו מתרחב קמעה כלפי מטה, מצחו לא גבוה ולא נמוך ושערו חום-כהה, להלכה מסורק אחורה ולמעשה פרוע.

וגם דמיון היה לו. ממש כצלמו ודמותו של הממונה על יונה: הגרעינאי הראשי יהוא שדיאל.

ואכן, כשכשל כוח סבלו של יונה ושטוף זיעה מעצמת יסוריו ניתר ממיטתו וחש אל בית השימוש, אשר, כנהוג במלונות מפוארים, נמצא סמוך לחדרו, נתקל בדרכו ביהוא שדיאל.

בכל מצב אחר, בכל זמן אחר ובכל מקום אחר היה יונה בלי ספק חולק את הכבוד הראוי ליהוא שדיאל. וכמה טעמים לדבר: ראשית היה יהוא הגרעינאי הראשי באותו מוסד שיונה עבד בו ואלו יונה היה רק אחד מתריסר עוזריו. שנית, יונה העריץ את יהוא שדיאל הן בשל רמתו המקצועית והן בשל שאר סגולותיו, כגון כושר החלטה מהירה, יכולת ארגונית וביצועית וקשרים הדוקים ביותר עם כמה וכמה גורמים אשר כשלעצמם מקומם מחוץ לתחום הפיסיקה הגרעינית, אלא שהם קובעים דברים רבים דוקא באותו תחום ובין השאר גם את התקציב. בשל קשרים אלה השתרעה פעולתו של יהוא שדיאל הרחק מעבר למקצועו ומשום כך נראה בעיניו של יונה לא רק כמנהל אלא כמעין כוח עליון, כל-יכול ויודע-כל.

לאור כל האמור מובן בהחלט שאלמלא הסיטואציה המיוחדת במינה שבה היה יונה נתון באותו רגע קריטי, היה נוהג אחרת מכפי שנהג הפעם. הפעם הדף את יהוא ללא גינונים יתרים. לא נגזים אפילו אם נאמר שהדפו בגסות, שכן בדבר אחד היה יתרון ליונה על יהוא: בכוח גופני. יונה אמיתי היה גברתן שרירי ורחב גרם ואלו יהוא שדיאל צנום היה, לוקה בכמה כיבי קיבה, פניו חיוורות, זרועותיו דקיקות ורכות ואף-על-פי שהיה עובד כעשרים שעות ביום, לעולם נדמה היה כי אך בקושי רב מחזיק הוא מעמד על רגליו ובכל רגע עומד הוא להתמוטט.

יונה נכנס לבית השימוש וסגר את הדלת אחריו. היתה זו דלת הזזה שהיתה נסגרת ונפתחת בטפיחה קלה ביותר.

רגע רצה יונה להדליק את האור, אך מיד נוכח לדעת שאין צורך בדבר. המנורה שעל השולחן הסמוך למיטתו הפיצה אור. האור חדר מבעד לזכוכית שבחלק העליון של הדלת כך שיונה הבחין בספרות שעל השעון שהיה כרוך על זרועו: השעה היתה 12.55.

לאחר שנפטר מן הנטל שהעיק עליו כל הלילה חלף גם כאבו. נטל יונה את ידיו, רחץ את פניו ומוחו נצטלל קמעה. תוך שהיה מייבש את עצמו במגבת פלומית ניסה לפתור כמה בעיות.

האמנם יהוא שדיאל הוא שניצב בחדר הסמוך או הדמות שנהדפה על-ידו בדרך לבית השימוש אינה אלא פרי דמיונו, המשך חלום הזוועות המכאיב על לידת אלהים?

אם אמנם יהוא שדיאל הוא כיצד הגיע בשעת חצות זו ללא הודעה מראש, ללא טלפון, מברק או רמז כלשהו.

מכל מקום, כיון שהגיע, חזקה על יהוא שדיאל שאינו מבזבז זמנו לריק ואינו חש בחצות לילה למלונות מרוחקים שעל שפת הים, אלא אם כן יש דברים בגו. מה הם, איפוא, הדברים שבגו הפעם?

לא יצאה מחצית של שעה וכל הקושיות של יונה זכו לתשובה ממצה. מיד עם שובו לחדרו ראה כי שדיאל עומד במקום שעמד קודם לכן – כחוש, נמוך-קומה, צר כתפים, לבוש כדרכו חולצה אפורה-כהה ומכנסיים אפורים בהירים יותר. שעון היה לקיר – באותה תנוחה אפיינית לו שבעטיה היו כל רואיו סבורים כי אך בקושי ובמאמץ רב עומד הוא על רגליו – בידו האחת החזיק סיגריה בוערת ובידו השניה חבילה גלילית עטופה ניילון וכרוכה במשיחה. עיניו הכחולות, עיניים שהיו נטולות הבעה כגולות עשויות אבן חן מלוטשת היטב, רמשו על גופו של יונה וסקרוהו מכף רגל ועד ראש. רק עתה הרגיש יונה כי ניצב הוא בפני הממונה עליו ערום כביום היולדו.

לשוא ניסה לכבוש את חיוכו. שדיאל השגיח בו. וכששדיאל משגיח במשהו יודע הוא גם את טיבו ומהותו של אותו דבר. הוא אמר:

– אינך חייב להתנצל…

יונה לא הבינו כראוי.

– סלח לי, יהוא – על אף כליכלתו של שדיאל היו כל עוזריו פונים אליו בשמו הפרטי ללא שום גינונים ודקדוקי נימוס – סלח לי, יהוא – מלמל יונה – לא הייתי בטוח שאמנם אתה הוא העומד לפני… הרי תודה שהופעתך מפתיעה במקצת… הייתי אומר בלתי צפויה… בשעה זו… במקום זה… והרי הייתי נתון במצב של שינה למחצה… לחץ נפשי… בעצם… לא בדיוק נפשי. לחץ… שאילצני לדחוף אותך… להדוף…

– לא התכוונתי לדחיפה… – טבע שדיאל את משפטיו בקולו המיוחד, קול שהיה צרוד כל אימת שהנמיכו וצלול כל אימת שהגביהו – התכוונתי ללבושך, ביתר דיוק: למערומיך.

סגנון זה לא היה אופייני ליהוא שדיאל. ביטויים כגון “יתר דיוק” לא היו שכיחים באוצר לשונו. בדרך כלל, ניסח את דבריו כך שלא היה צורך לתקנם לשם “יתר דיוק”.

– מערומיך יחסכו זמן. אל תתלבש עוד.

הוא פסע שתי פסיעות לעבר המנורה שעל השולחן הסמוך אל מיטתו של יונה. תקע את הסיגריה במאפרה שהיתה מונחת על אותו שולחן, מעכה באצבעותיו וכיבה אותה. לאחר מכן שלה את החבילה מתוך נרתיק הניילון והניח את הנרתיק על המיטה – מיטה מעורבלת למדי שעקבות ייסורי גוף וחלום בלהות היו ניכרים עליה לפחות לעין רגישה. החבילה נפרשה והפכה לחגורה רחבה שצבעה לבן וטיבה, כלומר החומר שממנו היתה עשויה, לא ניתן להבחנה, על-כל-פנים יונה אמיתי לא ידע להבחינו: ספק בד, ספק ניילון, ספק עור רך מיוחד במינו. שני סרטים נשתלשלו משני קצוותיה.

בלי אומר ודברים קרב שדיאל אל יונה, כרך את החבילה מסביב למתניו הערומות וקשר את הסרטים.

– זהו זה – פסק לאחר שסיים את המלאכה – ועתה: ראשית – רשאי אתה להתלבש, ושנית – חייב אני – הוא הטעים את ה“אני” – לתת הסבר לך.

ההסבר היה חיוני בהחלט, שכן בטחונו של יונה שהמתרחש לנגד עיניו אכן בהקיץ מתרחש ולא בחלום, החל להתערער, ביחוד לאחר שהמיחוש באיזור שלפוחית השתן התחיל שוב מציק לו מן הרגע שנתהדקה סביב מתניו חגורתו של שדיאל. אף כי בעצמה קטנה מזו שלפני כן.

– ההסבר הוא פשוט – המשיך שדיאל – אתה טס לנינוה.

– לאן?

– לנינוה.

– מתי?

– הבוקר. עם הזריחה.

– למה?

– תקבל הוראות במקום, אם בכלל יהיה צורך בהוראות.

באורה של מנורת המיטה הטיל גופו של שדיאל צל גמלוני לאורך החדר.

יונה לחץ על כפתור החשמל. אור פלורסצנט הציף את כל החדר ומחק את צלו של שדיאל.

יונה לבש את חולצת הפיג’מה.

– לא – עיכב בידו שדיאל בנחת – מוטב שתתלבש. השעה קצרה.

– שלוש שעות נותרו עד לזריחה.

– עליך להגיע לשדה התעופה.

– במכוניתך?

– בעוד חמש עשרה דקות תגיע מכונית מיוחדת להסיעך לשם.

יונה פשט את חולצת הפיג’מה ומתח על חזהו את גופיתו.

– הבטחת לי הסבר, יהוא, – הרהיב עוז להעיר עם שנטל את תחתוניו והתחיל לובשם בהיסוס-מה מעל לחגורתו – לא נתת הסבר, נתת פקודה.

בעמקי הגולות הכחולות נדלק משהו מעין שביב, נדלק ומיד כבה. בעקימת הפה חלף משהו מעין חיוך ליאה.

– הנוסחה שהגשת לי לפני חודש ימים נבדקה ואושרה על-ידי ניסויים.

– וזה ההסבר?

– כן.

– בשל נוסחה זו טס אני לנינוה?

– בדיוק. אם תופעל נוסחה זו תיחרב נינוה כבנין קלפים.

– לא רק נינוה. אם תופעל נוסחה זו – ואני מקוה שלעולם לא תופעל – ייחרב כל כדור הארץ. פצצת מימן הריהי כעין וכאפס לעומת האנרגיה ה…

– אני יודע.

– רצוי שגם נינוה תדע.

– דוקא מפי?

שדיאל הורה על החגורה:

– המיסמכים הדרושים תפורים בתוכה ויהיו צמודים לגופך עד בוא מועד. אל תנסה לנתק את החגורה מגופך או להציץ בתכולתה עד בוא מועד…

– מתי יבוא המועד?

שדיאל התעלם משאלתו.

– לא תוכל – חתם את משפטו הקודם.

– מדוע עשיתם אותי לבלדר? מעולם לא עסקתי בפוליטיקה ולא הייתי דיפלומט. וכי תמו הפקידים במשרד החוץ?

– אתה אמרת. פצצת המימן היא כאין וכאפס. אמצעים דיפלומטיים רגילים אין בהם כדי להעמיד את הנוגעים בדבר על חומרת המצב. הוחלט לשגר גרעינאי, לא דיפלומט ולא משפטן, לא שר ולא נשיא. גר–עי–נאי. את ממציא הנוסחה עצמו. כך הוחלט.

כל אימת שהיה נוקט לשון הופעל – כגון הוחלט, הותר, הוברר, הוקם – לא היה טעם לשאול אותו מי החליט, מי התיר, מי בירר ומי הקים.

יונה היה כבר לבוש בחליפתו ונטל את תיקו.

שדיאל הוציא את התיק מידו.

– אין צורך בתיק – כל הדרוש לך טמון בחגורה.

החזיק את התיק בידו האחת ובשניה לחץ את ידו של יונה. הפטיר “בהצלחה” בלבביות-מה, נפנה אל הדלת ועזב את החדר.

– רגע אחד – עיכב יונה בעדו – מה בעצם אעשה בנינוה?

– כבר אמרתי לך: אם יהיה צורך תקבל הוראות.

מלים אלה אמר שדיאל בהיותו כבר בפרוזדור.

השעה היתה 1.30. בעוד חמש דקות עמדה לבוא המכונית שעתידה להסיע את יונה לשדה התעופה.

– חמש דקות – מלמל יונה.

– המכונית תגיע אל הכניסה הראשית – נתבזק לפתע במוחו. ועם ההתבזקות גמלה בלבו החלטה נחושה: לא יקום ולא יהיה!

רצה להגיע אל הפרוזדור, לרדוף אחרי יהוא, להשיגו ולהטיח הישר בפרצופו:

– מר יהוא שדיאל! הפעם – בפעם הראשונה מאז הכרתיך – אמרה את פיך ויהי מה. הריני מודיע לך בלשון שאינה משתמעת לשני פנים: אני לא אסע לנינוה.

ואולם, עד מהרה חזר בו.

ראשית, משום שפקפק אם אמנם יש עוד סיפק בידו להשיג את יהוא; הלה ודאי הרחיק כבר בהליקופטר המפורסם שלו. ושנית, ספק אם יהיה זה צעד נבון ותכליתי לביצועה של אותה החלטה נחושה שגמלה בו.

צעד הרבה יותר נבון היה הצעד שעשה. למעשה לא היה זה צעד אלא קפיצה. חדרו של יונה היה בקומת קרקע. הוא פתח את החלון וקפץ החוצה. החלון היה נמוך מכפי ששיער, והקפיצה רכה ונוחה.

הערפל התפזר. ירח מלא הציף את היקום בחיוך צהוב, הבליע בתוכו את ברק הכוכבים והקיף את יונה בצללים שהטילו שיחי גן אשר זה מקרוב ניטע.

יונה פסע בשביל. לא היתה לו כל תכנית. הפקיר עצמו לנפתוליו של השביל, הזין עיניו במשחק האור-צל של השיחים הצעירים בבימויו של הירח, שאף בנחיריו את ניחוחה המלוח של קרבת הים, חש על בטנו את מגעה הרך של חגורת החומר המיוחד, וקלט באזניו את שאון הגלים.

– לא אטוס לנינוה – סינן מבין שיניו והוסיף ללכת.

לפתע נפרש לרגליו הים: שחור-אפרורי מצופה לכה צהובה, נוגס מן החול בשיני קצף ירקרק לבן ונקלע בכחול אפלולי שבאופק.

יונה עמד על גבעה.

המכונית מחכה… לא. הנהג אינו מחכה. וודאי התקשר עם יהוא טלפונית והודיע כי יונה איננו.

ויהוא?

יהוא לא עשה דבר. על כל פנים לא לפי שעה. היתה זו שטות להבהיל את יושבי המלון או מישהו אחר בקשר עם שליחות כה סודית. יהוא מצדו התקשר עם מי שהתקשר. עם מי?

איוושה הרוח והביאה רחש של קולות אנוש. לא, אלה לא היו קולות רדיפה. קול אשה היה זה שעלה מן הים. נעץ יונה מבטו בים ואימץ ראייתו. צללית שחורה נעה מן האופק אל החוף. אורות לא היו בה. כפי הנראה נעה במהירות; מרגע לרגע גדלו ממדיה וקוי דמותה התחילו לובשים צורה. עד מהרה ראה דמות של ספינה העוגנת בחוף.

יונה ירד אל החוף.

מסתבר כי הים היה רחוק מכפי שהניח תחילה. השביל שהוליך אליו היה תלול ואלמלא השיחים שיונה נאחז בהם אפשר שהיה מידרדר למטה.

עד שהיה יורד נדלקה מדורה על החוף ונשמעו קולות של שירה. היו הקולות סמיכים-נמוכים, והשירה נוגה, מתמשכת, חודרת לפני ולפנים.

כחצי תריסר גברתנים, ערומים עד למתניהם, ישבו סביב המדורה. עורם שחור היה, לסתותיהם בולטות ורחבות, שערותיהם סבוכות ומסולסלות כצמרן של כבשים. היה העור מבריק בברק מתכת מלוטשת בקרני הירח והשניים הלבנות מנצנצות בפיותיהם הפעורים.

אי-שם, בים, לא הרחק מן הספינה נתבזקה עוד נקודת לובן. נתבזקה ומיד נגוזה.

היושבים סביב המדורה לא השגיחו ביונה אפילו כשנתקרב אליהם ועמד על ידם.

המתין עד שנדמה השירה הנוגה וכבו נקודות הלובן.

אז פתח את פיו ושאל:

– מי אתם?

אחד מהם השיב לו. אין לדעת מי היה אותו אחד, שכן כל היושבים סביב המדורה לא היתה להם זהות אישית. כולם דומים היו זה לזה כשתי טיפות מים – על כל פנים בעיניו של יונה ובאותם הרגעים.

– אנחנו ספנים – השיב אותו “אחד”.

שירבב ידו והורה על צללית הספינה שעגנה במרחק-מה מן החוף. דומה היה שכל הערפל אשר כיסה את היקום באותה שעה ערבית שבה ספג יונה את ריחות הים בטרם ישכב במיטתו, נדחס לתוך צללית זו, עוצב לגוש שחרחר-אפרורי ולבש צורה של ספינה ספק מציאותית ספק אגדית שאת ממדיה לא ניתן לקבוע בשעת לילה זו ולאורו של הירח.

– של מי הספינה? – שאל יונה.

– של אלתה אברומית.

לא אחת שמע יונה את שמה של אלתה אברומית. שמע בראדיו וקרא בעיתונים, אלא שברגע זה נשתכח ממנו מי היא האישיות הנושאת שם זה.

הוסיף ושאל:

– ספינת טיולים?

– כן.

– פרטית?

– פרטית.

נתן יונה מבטו בספינה. שוב הופיעה נקודה לבנה לא הרחק מן הספינה – ושמא שוב לא היה זה אלא פרי דמיונו של יונה? מכל מקום, אזניו קלטו בבירור קול פכפוך שהגיע מאותו כיוון.

– מנין באתם?

– מפול… מלוד… משבא… ומדותן. – בן שיחו היה עושה פסיחות ארוכות בין ארץ לארץ כפי שמנסה לדלות את השמות מזכרונו.

– ומגמת פניכם?

– תרשישה – את המילה “תרשישה” הגו כל הששה פה אחד, במקהלה.

ואלו אחד מהם, – לאו דוקא בן שיחו של יונה – הוסיף:

– כסף מרוקע מתרשיש יובא.

ועוד אחד חשף שיניו הלבנות – ספק מתוך חיוך ספק מתוך חירוק – והפטיר:

– תרשיש סוחרתך מרוב כל הון.

בן-שיחו של יונה חזר והורה בידו על הספינה ואף הוא פסק את פסוקו:

– אניות תרשיש שרותיך מערבך.

יונה נזכר: אלתה אברומית היתה האשה העשירה ביותר בעולם. אלמנתו של לויתן כריש, גדול הבנקאים של תרשיש לשעבר.

אשה זו אפילו יהוא שדיאל לא יוכל לה. לא לה ולא לספינת הטיולים שלה.

מוחו של יונה עבד קדחתנית.

– גדולה הספינה, לא כן? – שאל כדרך אגב.

הספנים שתקו.

יונה נעץ מבטו במדורה. היא דעכה. הרמץ לחש. שלא כדרך המדורות לא נשפת עליה סיר, ולא נתבשל מאכל. היתה זו מדורה לשמה. מדורת-שירה. ואכן, הספנים לא נראו כמוכי כפן כל עיקר. בריאי בשר היו, רחבי גרם, ענקמונים.

– על-כל-פנים – פתח יונה במין גמגום הססני – מובטחני שיימצא בה מקום גם בשבילי.

הספנים ניבטו זה בזה. אין כל ספק שלגבי כל אחד מהם, שלא כלגבי יונה, היה משנהו אישיות בעלת זהות משלה. לאחר חילופי המבטים – ולאור הירח לא ניתן בשום פנים לדעת מה הסתתר מאחורי חילופי מבטים אלה – פשטו כולם את ידיהם ושפשפו אגודליהם בשאר אצבעותיהם. המחווה היתה מחווה ידועה ופירושה: כמה כסף?

עד ששקל בדעתו נזכר יונה כי עדיין לא היה סיפק בידו להפקיד בבנק את משכורתו, וההמחאה מצויה עוד בכיסו. הציע להם את כל הסכום.

שוב החליפו מבטים ולאחר מהן נדו בראשיהם לאות הסכמה.

אותה שעה נשמע בבירור קול אשה שהגיע מן הספינה או ביתר דיוק מן המים סמוך לספינה. הנקודה הלבנה, שהופיעה קודם פעמיים, גדלה ונתרחבה, נתגלתה מעל למים, ולבשה צורה. אמנם, צורה לא מוגדרת: ספק דג, ספק אשה, ספק בתולת ים אגדית.

הספנים קפצו על רגליהם. גם צלליתה של הספינה גילתה סימנים ברורים של תכונה. הודלקו אורות. על הסיפון נצטיירה דמות גבר לבושה מדים לבנים. קולו, קול נגיד ומצווה, הנותן פקודות, ניסר בחלל. מן הספינה הורד סולם.

על הסולם טיפסה ועלתה בתולת המים. אפשר שהיתה ערומה ואפשר… ששוב היה זה דמיונו של יונה.

על כך לא היתה שהות בידו לתת את הדעת. הספנים חשו אל הסירה שעמדה בחוף.

סירה זו יונה לא הבחין בה לפני כן, ומשהבחין בה קפץ לתוכה יחד עם הספנים ובעוד דקות ספורות נמצא אף הוא מטפס בסולם אל ספינת הטיולים. אלא שסולם זה לא היה הסולם שבו עלתה האשה-הנימפה-הדג. היה זה סולם חבלים שנזרק מן הסירה כלפי מעלה ונאחז בסיפון. יונה עלה בו האחרון.

משנעקרה כף רגלו של יונה מן העווק האחרון ספג מהלומה כבדה בראשו.

– היזהר! – נשמעה מאחוריו צעקה מאוימת. ומיד לאחריה התחיל הסולם מתקפל מלמטה.

מחשש מהלומה נוספת כופף עצמו יונה ככל שיכול היה וחמק פנימה. כהרף עין התקפל הסולם, הורם וסתם את הפתח.

חשכה עבותה אפפה את יונה. עיניו לא ראו דבר. כל מה שחש בשאר חושיו לא העיד על פאר והדר שבספינת טיולים של האשה העשירה ביותר בעולם. אדרבה, אבק דגדג את נחיריו וגירה את גרונו. המחנק הגביר את כאב הראש שבא לו מן המהלומה. הדומיה – דומיה מוחלטת – ששררה סביבו עוררה בו ספקות אם אמנם השיחו לו הספנים את האמת על טיבה של הספינה. שמא לא נקלע אלא לחבורה של שודדי ים?

היכן הם? לאן נעלמו? היכן בתולת הים? היכן אותו נגיד ומצווה בתלבושת לבנה?

דומה כי כלאוהו בצינוק. האמנם תעלוליו של שדיאל הם?

שלח יונה ידו לפניו ופגע במה שפגע: ספק וו ספק אונקל ספק מסמר. כף ידו נשרטה. לאחר המהלומה שספג נמנע מלהזדקף. נרכן כלפי מטה והיה מגשש בידיו על פני הקרקע. ידיו שקעו בחומר רך. כרע על ארבעתיו והוסיף לגשש. החפץ הרך היה ארוך… ארוך וגם רחב למדי. מזרון? שמיכה? מצע אחר? על-כל-פנים, מצע.

בזהירות, בעודו מגשש, השתרע עליו. המצע הספיק לו כדי שיעור קומתו. אל המיחושים בראשו, אל המחנק עד בחילה נתוספה שוב אותה הפרעה בשלפוחית השתן. נזכר בחגורה וקפץ על רגליו. המהלומה שחשש מפניה, לא באה. תחב ידו אל תוך מכנסיו מאחור והתיר את חגורתו של שדיאל. שוב גישש עד שמצא אותו מסמר או אונקל. שלה את החגורה ותלאה באונקל. פס לבן חתך לשניים את אפלת הצינוק.

לפתע חש הרגשת רווחה שלא חש כמותה מימי נעוריו: מעין הרגשה שלאחר בחינה קשה או מיבצע מסובך. כל מיחושיו נעלמו בבת אחת.

צנח על המצע וכהרף עין צלל בשינה עמוקה וכבדה. שנת אבן. אלא שהאבן הותכה והפכה לנוזל, הצור הפך אגם מים. והאגם נענע באדוותו את עריסתו של יונה. אוושה הגיעה לאזנו, אוושה שמיקצבה מיקצב נענועי העריסה. גברה האוושה, נתעזזה, נתעצמה עד שהפכה להמולה, וההמולה נעשתה רעש. שמא לא אגם מנענע את עריסתו כי אם הים? והים ים סוער הוא.

לא, לא הים סער. בין הבריות פרצה הסערה. קולות אנוש סערו, צווחו, השתוללו ממש על-ידו, סמוך לו. משום מה נבצר ממנו להבחין במילים, אבל ברור היה כי עוד רגע והמריבה הקולנית תיהפך לתגרה. בין מי? על מה?

הנענוע הפך לטלטול. פשט יונה את ידיו להיאחז בדפנות העריסה ונוכח לדעת כי אין דפנות. לפתע טולטלה העריסה באמפליטודה רחבה. חש יונה אותה תחושת אימים שביעתהו בילדותו בחלומות לילה והעירתו משנתו בקול זעקה: הוא, יונה, אינו אלא אבן שמישהו מטילו תהומה.

גם הפעם פרצה הזעקה מפיו אבל עכשיו שלא כבימים ההם לא קפצה אמו ממשכבה לנחמו, להרגיעו, ולהרדימו. אפשר משום שזעקתו נבלעה בשאגות הניצים.

יונה פקח את עיניו.

לא קיטון ולא צינוק. לעיניו נגלה תא נמוך אך רחב ידיים, שתקרתו עשויה פתינים-פתינים והוא מלא עד גודש חפצים שונים ומשונים – מכונות, מכשירים, גלגלים, צמיגים, ו… שומו שמים! – ספרים, ספרים גדולים, מכורכים מונחים זה על גבי זה סוורים סוורים. התא מוצף אור בוקר רענן שזלף מבעד לפתח הפתוח – הוא הוא הפתח שנסתם אמש לאחר שיונה נכנס מבעדו פנימה.

ששת הספנים ששרו את שיריהם הנוגים מסביב למדורה התגודדו עתה סביב חגורתו של שדיאל שהיתה תלויה באונקל והתנדנדה ברוח. כאמש כן היום יחפים היו וערומים למחצה. אמש לא הבחין יונה בלבושם ואלו היום ראה בבירור שכל לבושם – חגורות סביב מתניהם. החגורות דומות היו לחגורתו של שדיאל אלא שזו היתה עשויה חומר מיוחד במינו, רך ועדין, והללו בד פשוט וגס. הם שאגו, נפנפו בידיהם, איימו זה על זה ורקעו ברגליהם. קשה היה להאמין כי גרונות אלה הפולטים נהמות אימים, רק אמש השמיעו צלילים נוגים מתמשכים חדורים כאב עולם וחודרים לנשמת אדם.

מנוכחותו של יונה התעלמו כליל. אפשר שלא ראוהו ואפשר שראוהו ולא נתנו דעתם עליו.

יונה עקב אחריהם וניסה לעמוד על סיבת מריבתם. עד מהרה נתברר לו כי הסערה פרצה בשל חגורתו של שדיאל. כל אחד מששת הספנים רצה לזכות בנכס.

בתחילה שש בכל לבו על עובדה זו. ברור היה לו כי ברגע שהחגורה תעטוף את מתניו של אחד הספנים בו ברגע יינתק החוט הסמוי האחרון שעדיין מקשר אותו אל יהוא שדיאל.

ברם, לאחר זמן-מה נתגנבה חרדה ללבו. לא ידע את סיבתה של חרדה זו ואף לא ניסה לחקור ולעמוד על טיבה. מכל מקום היה ברור לו כי לעולם לא יוותר על חגורה ארורה זו, כי לא על נקלה ייפרד ממנה, כי יחרף נפשו למות על פס זה העשוי חומר מיוחד.

בינתיים נדמו הקולות. הספנים, דומה, הגיעו לידי הסכם ביניהם. הם הפילו גורלות.

רבים ומגוונים הם מנהגיהם של בני אדם ברחבי תבל. שעה ארוכה אימץ יונה את מוחו עד שתפס את מינהג הגורלות של הבריות הללו. וזה מינהג הגורלות: כל אחד בוחר לו חפץ כבד-משקל ומטילו המימה, טבע החפץ – הפסיד, צף – זכה. הספנים השתערו על הספרים שבתא. בחמת זעם הגיחו אליהם, כחיות טורפות תפסום בידיהם והטילום המימה. הספרים כבדים היו, גדולי ממדים, וכריכותיהם כריכות עור עבות. בזה אחר זה הושלכו מבעד לפתח. כאחוזי דיבוק התרוצצו יצורי ענק שחורי עור, ערומים, יחפים – רפאים? קיקלופים? זמזומים? – חבקו בידיהם ספרים – (מי יודע אם לא מיטב תרבותו של העולם בספרים הללו?) – והטילום הימה. ברור היה כי אף ספר אחד לא צף עד כה על פני המים, שאלמלא כן היה אחד מהם זוכה בחגורתו של שדיאל.

יונה קם על רגליו והזדקף מלוא קומתו. אף הוא לא נמנה עם הננסים.

– החגורה – שלי! – הכריז בקול צלול ותקיף.

הספנים קפאו על עמדם. עכשיו ברור היה כי אכן לא השגיחו בו עד כה. דומיה כבדה השתררה בתא.

יונה פסע לעבר האונקל שבו תלויה היתה החגורה. אחד הספנים חסם בפניו את הדרך.

– איפה הכסף?

– איזה כסף?

שאר הספנים אף הם התאוששו מתדהמתם, קרבו אליו והקיפוהו.

רק עתה נזכר שאמנם הבטיח להם את כל הכסף שבידו. העלה חיוך על שפתיו ונתן ידו בכיס מכנסיו. המעגל שמסביבו נתהדק.

שלה את ארנקו ומסרו לזה שעמד נכחו. הלה איגרף כף ידו. הארנק נבלע בתוכה.

יונה הניח ידו על כתפו והסיטו הצידה. קרב אל החגורה והסירה מן האונקל. לאחר מכן פשט בגדיו וכרך את החגורה סביב מתניו. עתה היה כאחד הספנים ולא נבדל מהם אלא בצבע עורו.

הספנים התלחשו ביניהם. זה שחסם בפניו את הדרך – במידה שיכול יונה לסמוך על זכרונו היה זה אותו הספן שהשיב אמש הראשון על שאלתו – נתקרב אליו. ארשת האיום, שלבשו פניו קודם לכן, סרה מהם כליל. בדחילו ורחימו הרכין ראשו ושאל:

– מי אתה?

– עברי אנכי – ענה יונה.

שוב התלחשו ביניהם הספנים. פתאם חלפה צמרמורת בגופו של יונה. האמנם לא הטעהו חוש השמיעה שלו? אזניו הבחינו בשמו של שדיאל שיצא מפיו של הספן שעדיין החזיק את ארנקו של יונה באגרופו הקמוץ.

אותה שעה נשמעה צפירת אזעקה. הספנים נדחפו אל הפתח ונעלמו כהרף עין. מבחוץ בקעו צעקות. היו אלה קריאות בלשונות שונות. הקולות היו קולות מתכת, קולות מתוך משדר.

יונה שרבב ראשו מן הפתח הפתוח. סולם קצר, שעל קיומו לא ידע אמש, הוליך למעלה. טיפס עליו ונמצא עומד על סיפונה של הספינה.

השידורים הגיעו מן החוץ. ניבט יונה סביבו וראה שהאניה מוקפת ספינות קרב, משחתות מפול, מלוד, משבא ומדודן.

ליד מעקה הסיפון עמד אדם לבוש מדים לבנים. אף הוא שידר במשדר שהיה תלוי בחוט הכרוך בצווארו. קרב יונה אליו ועמד על-ידו. האיש – כפי הנראה רב החובל של ספינת טיולים זו – נתן בו מבט עוין, שוטם, מבט מלא איבה – והמשיך לשדר. המשחתות קרבו מרגע לרגע.

אזניו של יונה קלטו בבירור תשדורת בלשון תרשיש.

לועי התותחים כוונו אל הספינה.

שוב נתן רב החובל מבט משטמה ביונה והתחיל יורד מן הסיפון. לאחר שתי דקות חזר בלוויית אשה.

היתה זו אשה תמירה, שמצחה רחב, פניה מארכים כלפי מטה, לסתותיה צרות, ושפתיה מכווצות משל עומדת היא לקבל נשיקה או להעניקה לזולתה, ידיה קצרות, מתניה צרות, ירכיה רחבות ורגליה דקות. לבושה היתה שמלת קשקשים בצבע הכסף. השמלה עטפה את גופה, הדקה את ירכיה, נשתלשלה עד למטה מברכיה ושוליה צרים היו עד שניכר היה כי מכבידים הם על הילוכה.

היא פסעה לאיטה ובנחת. צעדיה קצרים וקומתה זקופה. רב החובל היה מטופף עצבנית סמוך אליה, נרגש, מכופף עצמו ומזדקף חליפות, מורה בידו על המשחתות, מעיף את מבטו, מבט המשטמה, על יונה, ופיו רוטן וממלמל בלי הרף.

האשה ניגשה אל המעקה. בלי אומר ודברים נטלה בידה את המשדר הקטן שהיה תלוי בצווארו של רב החובל. החוט נסתבך בצווארו של זה. הוא התפתל ומרט את צווארו כדי להיחלץ מן החנק. אותה שעה היה מראהו מעורר צחוק ורחמים כאחד.

משקירבה האשה את המשדר אל פיה נפשקו שפתיה בחיוך ועל לחייה החיוורות פרחו שני כתמים חכליליים.

היא שידרה מספרים:

– חמש מאות אלף.

דומיה.

– מיליון!

דומיה.

– חמישה מיליון!

דומיה.

– שבעה מיליון!

דומיה.

– עשרה מיליון בככרי זהב!

בבת אחת סובבו התותחים את לועיהם לכיוון הפוך. המשחתות החלו להתרחק.

החזירה האשה את המשדר לידיו של רב החובל. הלה נרכן עד כדי השתחויה. חיוכה סר מפניה ואלו כתמי החכליל נשארו עליהם.

– אתה חופשי – הפטירה לעברו של רב-החובל ופסעה אל יונה.

במרחק-מה ממנו נעצרה, מדדה אותו במבטה ואמרה:

– ואתה שבוי.

נפנתה ממנו והתחילה יורדת במדרגות. יונה הלך אחריה.

ב

שלושה ימים ושלושה לילות בילה יונה בתאה המיוחד של הגברת אלתה אברומית.

למעשה לא היה זה תא כי אם מדור מפואר, משכן אגדי, זבול.

ספק אם בכל רחבי תבל מצוי היה עוד מעון הדומה למשכן זה, ועל-כל-פנים לא בתוך ספינה.

הקירות, התקרה, הרצפה, הריהוט – הכל היה עשוי חומר מיוחד במינו – רך, גמיש, קפיצי – וצבוע אדום. כל מגע יד נבלע, שקע, טבע ברוך צמיגי. האודם סינוור. ולא היה מנוס מן הרוך ומן האודם. אפילו ציור ענק, ציור של גבר בעל זנב של דג, שגילם כנראה את האל העתיק דגון והשתרע על מלוא שטחו של אחד הקירות, אף הוא היה מצויר בצבע אדום כהה על רקע אדום בהיר.

רק הגברת אלתה אברומית לא היה בה אודם פרט לשני כתמי הסומק שפרחו בלחייה בשעה ששידרה את שידורה אל המשחתות שכיוונו את לועיהן אל ספינת הטיולים שלה. אודם זה לא סר ממנה כל שלושת הימים. ואלו כל השאר בה לא היה אדום: שערותיה אפורות היו, גזורות כשל גבר, שמלת הקשקשים גונה היה גון כסף, פניה הדומות לפניו של דג חיוורות, עיניה בולטות ונטולות גוון וצווארה… צוואר לא היה לה כלל. ראשה צמוד היה אל כתפיה במישרין וידיה הקצרות – קצרות עד כדי דמיון לסנפירים – שרוולי כסף עטפון במהודק ממש עד לאצבעותיה הדקות והגרמיות כאחד. יש שנדמה כי העצמות נראות בבירור מבעד לעורן הדק והשקוף של האצבעות הללו.

שלושה ימים ושלושה לילות בילה יונה בחברתה – אך ורק בחברתה – של הגברת אלתה אברומית. ובכל שלושת הימים לא החליפה אשה זו – העשירה בבנות תבל – את שמלתה, שמלת קשקשי הכסף. שלושה ימים ושלושה לילות לא פצתה את פיה. בימים היתה מחייכת לו, מכווצת שפתיה כך שפניה המארכים נתארכו עוד יותר, ומכווה אותו במבטי אהבה, תאווה, הערצה, מבטי אלם ללא צליל והגה.

ובלילות שכבה על ידו במיטת האודם הרכה-טובענית, היתה מצמידה את פיה המכווץ אל שפתיו וגופה – העוטה מעטה קשקשי כסף שאך לשוא ניסה יונה לקלפן מעורה – מתפתל סמוך לו, מפרכס פרכוסי עדנה, ומרצדים עליו קרני אודם שנאצלו ממנורה משתלשלת מן התקרה הנתונה בסככה אדומה-שקופה. ועל-אף הכיווץ החמדני בשפתיה שהשיקו אל שפתיו, על אף פרכוסי התאווה של גופה, היתה הצינה נושבת מישותה וקור לח וחלקלק היה אופף את יונה במחיצתה יומם ולילה. הדומיה דומית אלם ויונה אינו מפירה. הוא שתק. שתק כשחש על עצמו את מבטה המעונג של בעלת המיליונים, שתק כשפירכסה על ידו והחליקה בקשקשי הכסף על עורו (בכל אותם הימים לא היה על בשרו של יונה אלא מעין עלה תאנה דהיינו חגורתו של שדיאל). שתק כשישב נכחה ליד שולחן והלעיט עצמו בכל אותם המעדנים שהגיש להם מלצר ארך-גוף, צר כתפיים, לבוש חולצה חכלילית, מכנסיים אדומים וחגור חגורה בצבע הדם. כלכלוכית באגדתו של גרים היה המלצר חודר לחדר מבעד לקירות הרכים ואף הוא אינו פושק שפתיו שלושה ימים ושלושה לילות.

ולהשלמת הסומק היו גם המאכלים מאכלי ארגמן: סרטנים ברוטב אדום, כונכיות אדומות, מקפות מתוקות אדומות, פירות אדומים ויין אדום כדם. אין צריך לומר כי כלי האוכל צבעם היה אדום והחומר שממנו קורצו לא נבדל ברוכו וגמישותו מכל אשר במעון.

יונה שתק ולאו דוקא מתוך כוונה מיוחדת. שתיקתו היתה שתיקת אדם שאין לו מה לומר. ראשו נתרוקן מכל מחשבה, מכל הרהור קל. מובטח היה לו שאלו חדר מישהו אל ראשו פנימה היה רואה חומר אדום, רופס, רך – ואולי גמישי.

שלושה ימים ושלושה לילות.

וביום הרביעי אחרי פת שחרית משופעת מעדני אודם העיף עינו על התרשישאית עתירת הנכסים שקנתה את חייו תמורת סך של עשרה מיליון בככרי זהב וראה כי גופה נפתל בהתכווצויות קצובות, ופניה מתעוותות באותו הקצב.

– מה לך? – שאל מתוך השתתפות כנה בצערה.

שפתיו נעו אך דבריו לא נשמעו. נראה כי הקירות והרהיטים ספגו את המילים. רק אז נתחוור לו ליונה כי שתיקתו היה בה הגיון. אף לוא דיבר לא היה קולו נשמע. ואכן, אלתה אברומית שפתיה דובבו דבר-מה והמילים לא ניתקו מפיה. ההתכווצויות גברו ותכפו.

רצה יונה לקרוא לעזרה וחיפש מוצא מן התא. לשוא. התא היה סגור הרמטית.

קרב אל אלתה והניח את כף ידו על שערה הגזוז.

היא הרכינה ראשה, ומשהרכינה ראשה פרץ מפיה סילון של קיא. סילון אדום, סמיך, זלף מבין השפתיים ונשתרג שלוליות שלוליות על פני רצפת התא.

יונה קם ממקומו. הלך אל הקיר הסמוך והלם בו באגרופיו. שקעו האגרופים ברוך טובעני ולא השמיעו קול.

נחשולים נחשולים פרץ הקיא מפיה של אלתה אברומית.

חזר אליה, החזיק בראשה והרכינו עוד יותר. שמלת הקשקשים נתכסתה אודם.

הניח לה ופסע אל הקיר השני. הלם גם בו באגרופיו ושוב ללא צליל, ללא הד, ללא מגע של ממש.

האל דגון פישק שפתיו לעומתו בבת-צחוק אדומה.

אף לוא עשה יונה כמעשה שמשון, לוא נאחז בקירות והיה ממוטטם בחינת תמות נפשי עם פלשתים גם אז לא היתה לו תשועה: קירות עדנדנים אלה אם ימוטו אין בכוחם אפילו כדי להמית זבוב.

התקף ההקאות לא הרפה מאלתה. בכבדות זיקפה ידה והורתה על אחת מזויות התא.

נפנה יונה לאותה זוית והבחין בה בליטה שלא ראה לפני כן. זינק לעבר הזוית ולחץ על הבליטה.

– האלו – נשמע לפתע קול.

יונה נתרעד. לא היה כל ספק בדבר: הקול קולו של יהוא שדיאל.

יונה לחץ שנית.

הזוית פלטה מתוכה מדף אדום ועליו טלפון אדום. השפורפרת היתה מורמת ומונחת על המדף. קולו של שדיאל נשמע מתוכה:

– האלו! האלו!

יונה נטל את השפורפרת.

– שדיאל! שדיאל!

– כן.

–חלצני מכאן. אני אטוס לנינוה, לקצוי הרים, לקצה העולם.

השפורפרת פרצה בצחוק.

בפעם הראשונה בחייו שמע יונה את צחוקו המתלעלע של שדיאל.

– שדיאל! מבטן שאול קראתי…

הצחוק נדם.

השפורפרת הגירה מלים, מלים כדרבונות.

– הסירה מחכה למטה. היא תוביל אותך למטוס.

מבעד לקיר הופיע המלצר בלוויית ששת הספנים המוכרים ליונה.

אלתה אברומית שכבה אין אונים על הרצפה מתבוססת בקיא האדום.

הספנים הרימוה בזרועותיהם ונשאוה לעבר הזוית.

הזוית נתפרדה.

מבעד לפתח שהתהווה יצאו הגברתנים מן התא ויונה אחריהם. המלצר ארך הגוף ודל הבשר היה המאסף בתהלוכה מוזרה זו.

ג

שלושה אנשים קידמו את פניו של יונה ברדתו מן המטוס בשדה התעופה בנינוה.

במבט ראשון ניכר היה בהם כי נינוואים הם: כתפיהם רחבות וקומתם בינונית, שערותיהם בהירות ולסתותיהם רחבות, כרסיהם מגודלות במקצת, פניהם חייכניות ועיני התכלת שמתחת למצחיהם המשופעים מפיקות טוב לב.

שלושתם לחצו את ידיו של יונה והושיבוהו במכונית. תוך כדי נסיעה הביעו את שמחתם על בואו ושאלו לסיבת האחור שחל בלוח הזמנים.

– נסיבות בלתי צפויות מראש – ניסה יונה להתחמק במשפטים כלליים שאינם מחייבים.

ואכן, לא היתה לו דרך אחרת. בסירת המנוע שהשיטתו מספינת הטיולים אל המטוס שהמתין לו בחוף שומם מצויים היו שני משיטים ששוחחו על נשים, על מזג אויר, על מאכלים ועל משקאות.

עם יהוא שדיאל לא קיים שום שיחה מלבד השיחה הטלפונית בתאה האדום של אלתה אברומית.

השייטים הביאו לו חליפה, קופסאות שימורים – שימורי בשר, דגים, פירות וירקות – ולחם. לשוא פשפש בכל כיסי החליפה וקפליה: לא היה בהם שום פתק, שום פיסת נייר, שום רמז על הוראות כלשהן.

את פיהם של השייטים נמנע לשאול. ראשית, לא נראו הללו בעיניו כמי שבאמצעותו מוסרים הוראות ממין זה, ושנית לא היה טעם לשאול אותם על כך, שהרי יכול היה להניח כי לוא הוטל עליהם למסור לו הוראות היו וודאי מקיימים מטלה זו אף ללא יזמה מצדו.

מתוך כך הגיע לנינוה כלעומת שיצא מן המלון שעל שפת הים.

“אם יהיה צורך, תקבל הוראות” – הדהד באזניו קולו של שדיאל באותו מלון.

כפי הנראה אין צורך – הרגיע את עצמו עם שחש על מתניו את מגעה הלטפני של החגורה ההיסטורית. אף גישש באצבעותיו על שולי אפודתו כדי שתהא לו הוכחה נוספת כי אכן חגורה החגורה במקומה.

המכונית נעצרה. אחד מן השלושה, זה שנהג בה, יצא הראשון ופתח את הדלת. יונה יצא אחריו והשנים, שישבו על-ידו במושב האחורי, יצאו אחרונים.

הנהג פסע לפני יונה. הכרסתן השני סמוך לו והשלישי אחרון.

ארבעתם צעדו בחצר רחבת ידיים לעברה של קובית ענק שחלונות שבכה זרועים עליה במרחקים שווים זה מזה. היה זה בנין רב מידות, בן שש קומות, כהה וקודר.

זקיף מצויד במקלע, שניצב בכניסה לבנין, התמתח לקראתם והצדיע להם.

הפרוזדור היה חשוך ושומם. אחד ממלויו של יונה פתח את הדלת הראשונה שמשמאלו והורה בידו ליונה שייכנס. באדיבות הורה, כמעט מתוך קידה.

יונה ציית לו. משנכנסו המלווים נסגרה דלתו של החדר.

החדר היה היפוכו הגמור של הפרוזדור: מוצף אור רך ומרוהט בנוחיות ובטוב טעם. כל ריהוטו היה לבן: הספה ושתי כונניות לבנות – על האחת מונחים היו ספרים ועל השניה מבחנות וצנצנות – שולחן הכתיבה, מכשיר הטלויזיה שעליו ואפילו הכורסה שלידו.

בכורסה ישב גבר ממושקף, שזקנו עשוי משולש, שערו שיבה וגופו עטוי חלוק מגוהץ למשעי ומבהיק בלבנו. כפי הנראה היתה זו לשכה של רופא או מדען.

הגבר הממושקף קם ממקומו והושיט ידו ליונה:

– דוקטור סרגון – הציג את עצמו.

– אמיתי – אמר יונה ולחץ את ידו.

דוקטור סרגון הרכין קמעה ראשו – בהטיה קלה לצד שמאל – שלח זרועו לעבר הספה וסח באדיבות ובנימוס.

– בבקשה להתפשט.

יונה חכך בדעתו.

– אין צורך להתפשט – השיב לאחר שהייה של הרף עין בלבד – אני מוכן למסור לכם את החגורה.

כל הנוכחים נדו בראשיהם והאירו פניהם לו.

דוקטור סרגון זרח כשמש:

– תודה.

יונה התיר את הכפתור התחתון שבאפודתו ואת הכפתור העליון שבמכנסיו, תחב ידו אל מאחורי גבו ולאחר שעשה כמה תנועות באצבעות ידיו התחיל שולה החוצה את חגורתו של שדיאל.

הנוכחים עקבו אחרי כל תנועה מתנועותיו. מששלה את החגורה כולה מסרה לדוקטור סרגון.

דוקטור סרגון נטל מכשיר הדומה למגהץ קטן והחליק בו על פני החגורה. מיד נתפרדה החגורה לשתי שכבות – כל אחת פס בפני עצמו. בין שכבה לשכבה לא היה דבר. שני פסים חלקים וריקים השתלשלו מידו של דוקטור סרגון. המדען המזוקן לא אמר נואש. נטל מכחול קטן וטבלו בנוזל שבאחת הצנצנות. משספג המכחול את הנוזל מרח בו את הפסים, ייבשם על שולחנו, קירבם אל החלון ובדקם בזכוכית מגדלת ובקפידה רבה. לאחר מכן חזר אל שולחנו והכריז חגיגית:

– אין כל רמז לנוסחה.

אחד ממלויו של יונה, זה שפסע בחצר מאחוריו נתן בו מבט מלא משטמה עזה. לא היה שמץ של דמיון בינו לבין רב החובל מספינת הטיולים, אבל מבטו היה אותו המבט שרב החובל נעץ ביונה על סיפונה של הספינה המוקפת משחתות.

המלווה השני, שהלך בחצר לצדו של יונה, ניגש אליו, הקריב פניו אל פניו וסינן מבין שיניו:

– מה היא הנוסחה?

לכאורה היתה זו שאלה, אך למעשה לא היתה אלא פקודה שכל העובר עליה לא יינקה.

יונה החשה. בזו אחר זו נתבזקו המחשבות במוחו. זמזום מילא את אזניו.

“אם יהיה צורך, תקבל הוראות בעוד מועד”.

האמנם לא הגיע המועד?

“המיסמכים תפורים בחגורה”.

שדיאל שיקר. שיקר פשוטו כמשמעו.

“אמצעים דיפלומטיים רגילים אין בהם כדי להעמיד את הנוגעים בדבר על חומרת המצב” – בקע ממעמקי זכרונו של יונה קולו של יהוא שדיאל ופלח את הזמזום שבאזניו – “הוחלט לשגר גרעינאי. לא דיפלומט ולא משפטן, לא שר ולא נשיא. גר-עי-נאי! את ממציא הנוסחה עצמו, כך הוחלט”.

ואם כך הוחלט – זמזמו שיקוליו של יונה – אין טעם שישתוק, שיפקיר עצמו לעינויי חקירה בנינוה זו הידועה לשמצה בדרכי חקירותיה. דבריו של שדיאל ניתן לפרשם גם כך: הוא, יונה אמיתי, נשלח דוקא כדי לגלות את הנוסחה. להזהיר, להתרות. איש לא ציוה עליו להעלים את הנוסחה.

“אני, יונה אמיתי, נשבע בהן צדקי שלעולם לא אפצה את פי בכל הנוגע להמצאות ולתגליות הכרוכות בעבודתי”.

אימתי חתם על הצהרה זו? חתם במו ידיו. לפני שנה, לפני שנתיים, לפני עשר שנים?

דוקטור סרגון חילצהו מן המיצר.

– אין טעם לבזבז זמן. הוא לא יגלה דבר. – פסק החלטית.

יונה נתן בו מבט תודה.

בין שפסק נכון ובין שלא פסק נכון רחש לו יונה תודה על שהכריע בעדו ופטרו מהיסוסיו. עכשיו מוכן היה למות על קידוש הנוסחה.

דוקטור סרגון הוציא ממגרתו מזרק והרכיב עליו מחט. קרב אל הכוננית; מבין עשרות הצנצנות שעליה בחר אחת קטנה סתומה במגופת גומי, ונעץ את המחט במגופה. חלל המזרק נתמלא נוזל סמיך נטול צבע. זקף דוקטור סרגון את המחט כלפי מעלה, השיר ממנה שתים-שלוש טיפות וניגש אל יונה.

– צדקת, מר אמיתי, אין צורך להתפשט – התל בו באדיבות ובנימוס – די לנו אם תפשיל את שרוולך הימני.

לא היה כל טעם להתנגד. יונה הפשיל את שרוולו הימני. כשננעצה המחט בזרועו עצם את עיניו וכשפקח אותן נמצא שכוב על הספה שבחדר.

נכחו, בכורסה שהועתקה מן השולחן ישב דוקטור סרגון. אלמלא משקפיו והמשולש של זקנו האפור ספק אם יכול היה יונה להכירו. חלוקו הלבן לא היה עליו. עטוף היה מין בד אפרפר, עבה, גס, מסוג הבדים שתופרים מהם שקים. רגליו היו יחפות.

ניסה יונה לקום ולא יכול. חולשה, שכמותה לא חש מימיו, שיתקה את אבריו.

אמר דוקטור סרגון:

– שלום, מר אמיתי.

יונה לא החזיר לו שלום, הוא שאל:

– כמה זמן ישנתי?

– כחצי שנה – השיב דוקטור סרגון בנחת.

– גיליתי לכם את הנוסחה?

– כן.

שלף מחיקו גליון נייר מקופל ופרשו לעיניו של יונה. הנוסחה התנוססה עליו במלואה:

מ³ל³ך + ה¹⁰ה⁶ד¹⁰ם = Ec²e + H⁰m^o

משקלטו עיניו של יונה את אותיות הנוסחה קיפלה דוקטור סרגון שוב והחזירה לחיקו. תוך כדי כך גירד קמעה את חזהו. בד השקים גירה, כנראה, את עורו העדין.

– מדוע אתה לבוש כך?

– כל נינוה לבושה כך.

– מדוע?

– על-פי צו התשמורת שנחתם בידי שר הבטחון.

– צו ה… מה?

– התשמורת.

– מה זה?

– כלי משחית המיוצר על פי נוסחתך.

– ומה אומר הצו?

– הצו מפנה את כל משאביה של נינוה לייצור התשמורת ומכריז על צנע. הצריכה הפרטית צומצמה עד למינימום ההכרחי.

– והתוצאה?

דוקטור סרגון חזר אל שולחנו והפעיל את מכשיר הטלויזיה.

על המסך הופיעה ככר רחבת ידיים. המונים רבים הצטופפו סמוך לגזוזטרה המקושטת דגלים שונים. בגזוזטרה עמדו שלושה: הנינוואי שפסע לצדו של יונה בחצר, שדיאל ו… אלתה אברומית. פניהם קרנו. שפתיהם נפשקו בחיוכים רחבים. שלשתם נדו בראשיהם זה לזה ונפנפו בידיהם לעבר ההמונים. ההמונים הריעו, וקול תרועתם נשמע באזניו של יונה כהמולת שקים מלאים גרעיני תבואה המידרדרים מהר גבוה. מיליונים, מיליונים, מיליונים שקים. אפשר שכך נדמה לו משום שכל אותם האנשים שנראו על המסך – כמוהם כדוקטור סרגון – עטופים היו בד אפרפר, עבה וגס, מסוג הבדים שתופרים מהם שקים.

ד

חימה עזה תקפה לפתע את יונה. הוא, יונה אמיתי, רובץ כאן באפיסת כוחות, משותק למחצה, ושלישיה ארורה זו, פרצופיהם קורנים, הם מחייכים זה לזה ומנפנפים בידיהם להמוני קהל המריע לכבודם. ויהוא שדיאל בקהלם. יהוא שדיאל שבגללו נתנסה יונה בכל המסות הללו, שבעטיו נבחר הוא, יונה, להיות שליח לדבר עברה, מבשר הפורענות, כביכול.

אין די בדיפלומטים. כדי להעמיד את נינוה על חומרת המצב יש צורך לשגר גרעינאי. את מגלה הנוסחה בכבודו ובעצמו. יש הכרח לענותו, להתעלל בו, לשקר לו (“תקבל הוראות בעוד מועד”) לרמותו (“המסמכים תפורים בתוך החגורה”).

הזעם חלחל בכל עורק מעורקיו, בכל וריד מורידיו, בכל נימה, בכל מעקשי הנפש. רוגז אין-אונים חרחר בחזהו ושם מחנק לגרונו.

אימץ את כל שרירי גופו, את כל כוחות נפשו, התרומם קמעה על משכבו וסינן מבין הקצף שפעפע על שפתיו:

– את שדיאל! אני רוצה… אני חייב… הוא ח… ייב:.. מוכרח לראות את יה… יהו… שדי…

כאב פלח את חזהו, כאב חד, קורע סגור, חודר לפני ולפנים. עולפו חושיו וצנח על מיטתו.

נראה כי שוב עברה תקופה ארוכה עד לרגע שבו התעשת יונה ובפעם השניה הקיץ משנתו. על כל פנים שוב לא שכב בלשכתו של דוקטור סרגון אלא באוהל לבן ומצוחצח. קרני שמש עליזות חדרו מבעד לצוהרי היריעות וריצדו קלילות על פני הסדין שכיסה את גופו. ליד מיטתו ישבה נערה לבושה מדי אחות משירות רפואי צבאי. היא נתנה מבטה בעיניו שנפקחו, העלתה על שפתיה בת צחוק שבמאור פנים, נטלה ראשו בכף ידה והיטיבה את הכר למראשותיו.

אין הרגשה טובה מזו של אדם החוזר לאיתנו אחרי מחלה ממושכת. כמי שמקיץ משינה עמוקה ומברה, חילץ יונה את עצמותיו ועצם את עיניו כדי רגע. אולם, משחזר ופקחן ראה כי הנערה איננה.

האמנם נגלתה לו בחלום? שלח ידו לפניו ונוכח לדעת כי שוב שולט הוא בעצביו ובאברי גופו. ישב על המיטה ושלשל רגליו אל הקרקע. רצפת האוהל היתה עשויה חול כבוש והשפיעה חמימות על כפות רגליו. עמד על רגליו והזדקף מלוא קומתו. חש סחרחורת קלה שמיד חלפה כלעומת שבאה. עד מהרה ניצב איתן על שתי רגליו. בזהירות שירבב רגל אחת קדימה ודרך בה… ולאחריה רגל שניה… כעבור שתי דקות הילך בבטחה על פני רצפת האוהל.

קרב אל הצוהר שבאחת היריעות והציץ החוצה. חול מדברי, צהוב, מוזהב בשמש, חול שומם ללא צל או שיח השתרע לפניו עד קצה טווח ראייתו ונבלע באופק.

יריעת הפתח היתה מוגפת. בקציה הושחל מקל שנקשר אל יריעת הקיר. ניסה יונה להתיר את הקשר ושמע קול חרחור משונה. משנסתיימה מלאכת ההתרה נוצר רווח בין יריעת הפתח ליריעת הקיר. מבעד לרווח נגלה לנגד עיניו כלב רועים ענק ושחור שישב סמוך לפתח עם שגבו מופנה אל הפתח אך ראשו הפוך, זרבוביתו מכוונת אל יונה, פיו פתוח, לשונו מלחיתה, לועו פולט חרחורי בעתה, וניביו חשופים ומשחרים לטרף.

– הציבו שומר – פסק יונה וחזר אל מיטתו.

עד מהרה נדמו החרחורים. ומשנדמו נתחוור לו כי חרחורים אלה היו הצלילים היחידים שמילאו את החלל. השתררה דממה.

היכן האחות?

זקף אזניו לקלוט קול צעדים.

צעדים לא נשמעו ואולם יריעת הפתח נפשלה בתנועה זריזה, ובאוהל הופיע יהוא שדיאל. מצומק וחיוור, סחוט וליאה כמאז ומתמיד. בחפזון נכנס אל האוהל ובאפיסת כוחות צנח על הכסא הסמוך למיטתו של יונה, זה הכיסא שלפני שעה קלה ישבה עליו הנערה-אחות.

בליל משונה של הרגשות נתערבל בנפשו של יונה למראהו של יהוא שדיאל. תחילה חזר ונתגעש בו אותו הרוגז שהביאהו (מתי?) לידי התעלפות. אלא שהפעם נגוזה החימה ואת מקומה ירש הסיפוק. סיפוק על שבמדבר שממה זה רואה הוא בן-אדם. סיפוק על שבן-אדם זה מוכר לו מתמול שלשום. סיפוק על שבן-אדם זה המוכר לו מתמול שלשום, אותו בן-אדם שמעולם לא ראה על פניו שום הבעה אחרת פרט להבעה של ריכוז, קפידה וכובד ראש, חייך לו חיוך שבאהדה ובמאור פנים.

המלים שהשמיע יונה לא היו צפויות אפילו לו עצמו. הוא אמר:

– אני רעב.

יהוא שדיאל לא הופתע. אדרבה, נראה כי היה מוכן לשמוע מלים אלה. שלף מכיסו האחד בקבוק ומכיסו האחר כף. הערה אל הכף את הנוזל שבבקבוק, הגיש את הכף אל פיו של יונה ואמר:

– בלע את זה. עדיין אינך רשאי לאכול.

יונה ציית לו כמימים ימימה. בלע את הנוזל ושאל:

– מדוע אסור לי לאכול?

– משום שרק היום למדנו לדעת כיצד יש לטפל בתוצאות הזריקה המסוכנת שקיבלת.

חש יונה בפיו טעם דומה לטעמו של שמן קיק. הוא בלע את רוקו. הרוק היה סמיך ושמן.

– מה משמעה של מהתלה אכזרית זו, יהוא?

– משמעה: שלום עולם, יונה. – קולו של יהוא שדיאל היה עדין, אפילו רוטט במקצת – לא הנביאים ולא ישו, לא בודהא ולא מארכס. אף אחד מבין פושקי השפתיים לא הביא את השלום לאנושות. אתה הבאת. המהתלה אינה שלי. המהתלה היא של ההיסטוריה. נוסחת ההרס והחורבן היא שהביאה את השלום.

– ואני – הקרבן?

– הניסוח מדויק – נעימת הרוך נגוזה מקולו של יהוא. הוא קם ממקומו. ניסה להישען על אחת מיריעות האוהל, אך היריעה שקעה מאחורי גבו. חזר וישב בכיסא. עתה ישב זקוף, מתוח, קודר. יהוא שדיאל – הממונה, האב, האפוטרופוס הקפדן שאין לערער על קביעותיו – הניסוח מדויק: אתה הקרבן. סוף סוף אינך אלא אדם אחד ויחיד מתוך שלושה מיליארדים. אין שלום בלי קרבן, אין חיים בלי מות. כבר הספקת להכיר את הכלב קיקי, שהופקד עליך? הוא מת.

יונה הציץ בפתח האוהל. כלב הרועים רבץ על צדו, לשונו חרוצה, שיניו חשופות ולועו פעור פעירת מוות.

– ידוע לך מדוע מת קיקי?

– לא. לפני שעה קלה היה חי.

– הוא מת משום שעשו בו נסיונות בתרופה נגד פעולת הזריקה שקיבלת, זו התרופה שבלעת עתה זה ושטעמה כטעם שמן קיק. בעזרת תרופה זו תשוב לאיתנך.

– ואז?

– אז נשלח לך לכאן מקלט ראדיו, מכשיר טלויזיה וספרים.

– לכאן?

– כן.

– אשאר כאן לעולם?

– לא. לא לעולם. אבל חוששני כי לא תהיה לך ברירה אלא להישאר כאן עד סוף ימיך. גם משה מת במדבר על סף הארץ היעודה.

– היכן אני?

– על גבול תרשיש. בשטח הפקר.

– מדוע?

– משום שבתרשיש תועמד לדין על שהברחת לשם פריט הטעון מכס. הכוונה לחגורה שנתתי לך.

– מה העונש על עברה זו?

– גירוש והחזרה למדינה שעם אזרחיה אתה נמנה.

– הלואי שאועמד לדין.

– לא. אם תוחזר למולדתך תוצא להורג.

– מדוע?

– משום שהעברות שעברת כלפי מולדתך הן חמורות מאד וגובלות עם בגידה. אלף: השתמטת משליחות חשובה שהוטלה עליך. בית: גילית סוד ממלכתי. גימל: לא שמרת על מסמכים חשאיים שהופקדו בידיך.

– אני לא שמרתי? לא היו לי מסמכים. החגורה שנתת לי היתה ריקה.

– היא לא היתה ריקה. המסמכים, שהיו תפורים בה, נמצאו בידיה של הגברת אלתה אברומית.

יונה פרץ בצחוק. צחוק קולני, מסולסל, צלצלני. מתוך המאמץ שבצחוק זה שוב חש באותה דקירה ולחץ באיזור שלפוחית השתן. הלחץ גבר והפך לכאב. הכאב פשט מאיזור שלפוחית השתן ונמסר בכל האברים, העורקים, בכל הורידים, עד שהתרכז בכמה אתרים: בשורשי הידיים ובעצמות השוקיים סמוך לכפות הרגליים. נדמה היה לו ליונה כי מסמרים ננעצו לו במקומות האלה שבגופו והצמידוהו… אל אוהל זה. ומתחתיו חרת מישהו את נוסחת ההרס, החורבן, תגליתו ופרי עמלו במשך שנים רבות:

מ³ל³ך + ה¹⁰ה⁶ד¹⁰ם = Ec²e + H⁰m⁰

א

“העיתונאי חייו חיי שעה והוא שמח בחלקו. לא כן הסופר, האמן, המשורר. הללו יומרות להם לחיי עולם, ומשום כך נתיב־יצירתם חזקה עליו שיהא נתיב יסורים”.

דברי כיבושין אלה השמעתי באוזניו של ידידי הארי אביגדורי, בשעה שהתהלכנו ב־Via Dolorosa כשלושה ימים לאחר שחרורה של ירושלים העתיקה, בזכות הרשיון שהשיג הלה לבקר בירושלים העתיקה בשל היותו עיתונאי. הוא לא השיב לי, שאפשר שאפילו לא שמע את דברי. היה מפזיל עיניו לצדדים ועוקב בדריכות אחרי המבטים העוינים שליוונו בכל אתר ואתר משני צדי הדרך הצרה. כף ידו היתה נתונה בכיסו הימני, ומן האופן שבו כיווץ את שפתיו ניכר היה שהוא מהדק את ידית האקדח, שהפך למעין תבליט את ירכו מבעד למכנסיו הצרים, החובקים את רגליו החטובות כחבוק קליפת האילן את גזעו. ראיתי את מבטי האיבה, ראיתי את כיווץ השפתיים, את תבליט האקדח ואת דריכותו של ידידי, ואף־על־פי־כן לא ויתרתי על תשובתו. שתיקתו פגעה בי.

“אינך שואל אותי מדוע?”

“מדוע מה?”

“מדוע נתיבה של האמנות נתיב יסורים הוא?”

שרוי הייתי במצב של רוממות־רוח ולא המתנתי הפעם לשאלתו הפורמאלית, שכה נכספתי אליה; מחשש שמא לא תבוא פסקתי בנימה פּאתטית:

“משום שבתחרות הנצח שבין האמנות והמציאות ידה של המציאות על העליונה”.

ידידי התחייך.

“וכי האמנות אינה חלק של המציאות?” שאל, ולאחר שהייה קלה הוסיף: “זכורה לך הדרך מכאן להר הבית?”

היה זה ביקורו הראשון בעיר העתיקה בכל ימי חייו, וביקורי הראשון בעשרים ושתיים השנים האחרונות. בושתי ונכלמתי: לא זכרתי את הדרך. העדפתי להתחמק משאלתו השנייה והערתי לגבי הראשונה:

“ואולי ההיפך הוא הנכון. אולי המציאות היא חלק מאמנות גדולה, נשגבת, אדירה”.

“זה עניין של הגדרה”, פלט במהורהר עם שמבטו נח על איש צה"ל, שנראה פוסע לקראתנו ממרחק. כפי הנראה עמד לשאול אותו מהי הדרך להר־הבית.

כן, הגדרה.

החנויות בשוק היו סגורות. לעיני רוחי קם והיה השוק מן הימים ההם. החנויות פתוחות ומשופעות סחורות: מכעכים עד שטיחים ומכבשים תלויים באונקל עד לכדים, שהפלחיות נושאות בהן מים על ראשיהן. בתוך ים הכפיות והתרבושים מתנוססים ראשים לבקניים של שוטרים בריטיים, שמשכמם ומעלה גבוהים מבני עמיה של הארץ. ואני, שבאותם הימים נתגלה לי סוקראטס על הר־הצופים, מהלך בשוק הערבי בדרכי אל פלוגת בית“ר ששמה “הכותל”, משכנה בעיר העתיקה ורוב מניינה סטודנטים בית”רים, ותוך כדי הילוכי פונה בדמיוני אל כל מי שנקרה לי בדרכי – ובדרכי נקרים לי המונים, כיוון שהשוק הומה מאדם ואך בקושי מבקיע אני דרך לעצמי בתכתושת צבעונית זו – וכסוקראטס בשוק אתונה תובע מקרבני במפגיע, שיגדיר לאו־דוקא את מושג האמנות אלא אל כל המושגים הממלאים את חללו של עולם הרוח, יקבע את מהותם, את טיבם, את צורתם, את הדגם האידיאלי שבהם.

"סוקראטס: אם כן למדני־נא אותה צורה מהי, כדי שאוכל להסתכל בה ולהשתמש בה בתור דוגמה וטופס…

אותפרון: לעת אחרת סוקראטס, עכשיו אני אץ ללכת כי שעתי הגיעה.

סוקראטס: מה אתה עושה, חברי? הרי הולך אתה ממני ומכזיב את תוחלתי הגדולה שאלמד ממך את טיב הקדושה והיפוכה… וכך אף אזכה בכלל להיטיב את דרכי בחיים".

אפשר שגם אני שאפתי להיטיב את דרכי בחיים, ועל־כל־פנים שאפתי להיטיב את דרך חייו של עמי בארצו. באותם הימים, כשבין חומות ירושלים העתיקה נוסדה “פלוגת הכותל” ובגליל הוקמו חומתה ומגדלה של חניתה, היה זה היינו־הך בעיני כמה וכמה מבני־דורי: חיי הפרט וחיי הכלל, גורל היחיד וגורל האומה. עתה מסתבר שגם היום זה היינו־הך, אלא שאני זה לי כעשרים ושתיים שנה שלא דרכה רגלי על אדמת העיר העתיקה וזה לי כשלושים שנה, שאיני נטפל – אף לא בדמיוני – אל עוברי־אורח ואיני מבקש מהם צורות, טפסים ודגמים. וכל אימת שאני נזקק להגדרה, אין אני מפשפש במעשיהם של הבריות אלא מחטט בספרים. מובטחני שגם סוקראטס היה נוהג כמוני בימינו אנו, אשר בהם, שלא כבימיו שלו, עומד לרשותו של כל מי שחותר להגיע אל מהותם של דברים, שפע של מילונים, אנציקלופדיות, לכסיכונים, מחקרים וספרי־לימוד.

אשר לאמנות הרי אפלטון, תלמידו הדגול של סוקראטס, היה אומר בערך כך: אמנות מהי? דרגה שלישית מן האמת, שכן האמת לאמיתה וההוויה בממשותה משכן כבודן בעולם הצורות, האידיאות. עולמנו אנו אינו אלא צל ומציאותנו אחיזת־עיניים. ואם יש בהם קורטוב של ממשות הרי זה רק באותו שיעור שמשהו מן הצורות האידיאליות משתקף בהם. האמנות, שהיא פרי רוחנו ועמל כפינו, רחוקה עוד יותר מן הממשות. הסיכום הוא אפוא פשוט בתכלית: עולם הצורות אמת, אנו ועולמנו דרגה שנייה מן האמת, האמנות – דרגה שלישית ממנה.

זוהי שלילה כמעט טוטאלית של האמנות, ואין תימה שבמשך הדורות באו עליה עוררים רבים, ויש שהגיעו לקיצוניות מעין זו בכיוון הפוך, לאמור: האמנות היא דם התמצית, השאור שבעיסת הבריאה כולה, ולא היה כל העולם כדאי אלמלא שימש נושא ליצירה אמנותית, שהיא מעשה־בראשית החוזר ונשנה בכל אתר ואתר ברוחו של נזר הבריאה. ואחד מחסידיה של תורה זו ברוסיה הביע ברבע הראשון של מאתנו את הדעה, שלא פרצה ברוסיה מהפכת אוקטובר אלא כדי שמשורר ראשון־במעלה, ממשורריה הדגולים של ארץ זו, אלכסנדר בלוק, יכתוב את הפואימה הנפלאה של “שתים־עשרה”. איני יודע אם בלוק עצמו סבר כך, ואף אם סבר כך בלבו ספק אם היה לבו מגלה סבר זה לפיו. אומנם ביומניו של בלוק, בתאריך שסיים בו את כתיבת הפואימה, נמצא רשום: “היום אני גאון”, אך מכאן ועד לקביעה שהשירה היא תכלית הבריאה עוד רחוקה הדרך, אם כי אני כשלעצמי חושד שכל אמן, מכל מקום ברגעי ההשראה, מתקרב לתפיסת־עולם מעין זו. ואם אין הוא גורס שיצירתו היא תכלית הבריאה מובטחני שאי־שם במעמקים רומצת בו ההרגשה שהיא עשויה להיות מנוף כביר־כוח לשינוי מעשי בראשית.

משהו מעין ביסוס פילוסופי להשקפה זו מצאתי אצל סופר רוסי אחר, יבגני זאמיאטין, שבאחרית ימיו חי מחוץ לתחומיה של ברית־המועצות. ואם כי בעצם גישתו – גישה הגליאנית מובהקת – אין חידוש רב, דרך הגשתה ראויה לתשומת לב.,, +, –, – – זוהי כל האמנות כולה – גורס זאמיאטין – חיוב, שלילה ושלילת השלילה. החיוב פירושו אדם – עפר מן האדמה – הבא על חווה: אשה במלוא עוצמת בשריותה ההיולית – אודם פטמות, תפוחי שדיים, תירוש שפתיים. והאדם שותה בלהט צמאונו, עד שכרון, עד אובדן חושים, עד כלה… והנה באה הרוויה. שוב אין קוסמת לאדם ורידות גווה של חווה, ובפעם הראשונה צולל הוא בעיניה, וראה פלא: בנבכי התהום המבעיתה של בארות אלה, שנקדחו בעולם תלת־מימדי של עפר ואפר, מפציע בערפל עולם אחר. השפתיים ניתקות, הזרועות מתפרדות, מינוס – לכל עולם החומר, “לא” לכל בשר. משום ששם, במעמקי תהום רבה, ביוון־אספקלריות סופגני, חווה חדשה, שבעתיים נאה מזו, אך הגורל חסם את כל הדרכים אליה. יען כי שמה המוות. חולפות שנים, ואולי רגעים… אדם שוב עברו הרעד, משנגעו שפתיו בשפתיה של חווה שוב זינק הדם אל לחייו, התרחבו נחיריו ושוב סופגות הן את יין הירוקת של עשב השדה: הלאה המינוס! אולם האמן, המשורר, אדם הראשון של היום, מורעל הוא מהכרת חווה האחרת, שדמותה נתנצנצה לעיניו כדי ניד עפעף – ועל שפתיה של חווה זאת נשאר יחד עם המתיקות מישקע מריר של אירוניה לאחר נשיקותיו, שכן מתחת לגופה החכלילי מבחין האדם שצורף בכור השלילה, האדם התבוּני, המחוכם, המעודן, את השלד שהכיר לדעת, את שלד העצמות. ברם הכרה זו עוד מגבירה ביתר שאת את טירוף הנשיקות, את שכרון האהבה, את זוהר שלל הצבעים והופכת לחרב מרוטה את להב מבטה של העין, הגוזרת מן החלל את תמצית מהותם של צירופי הקווים והצורות".

שלד, עצמות, צירופי־קווים, צורות… משום־מה מדמדמים ברוחי שורות ארוכות משירותיו של אורי צבי גרינברג. אני עובר ביעף על פני כמה מקבציו ופתע נזכר: “מסכת נופים” – נדפסה בשנתון “ירושלים” תשכ"ז:

בבקעת העצמות מנשבות נשמות חיות:

עצם אל עצם קרב… אני שומע: אל שלו מצטרף!…

כי האמנתי, כי היו לי רעים שהאמינו: עד טירוף־

בשרם על מזבחותיו: כי זה יבוא בפשטות

ותעמוד לעיני הבשר

ירושלים־חדשה־בהתקשטות.

והנה חומרים היינות ביקבים… בר כוכב אשר קם –

ראה והביטה: עוד אנו מייחלים לך… האל־האב!

בשדה תוחלת החזון גם כוורות במלוא דבשן

וירושלים של זהב – –

אני מעביר כף ידי על מצחי, עוצם רגע את עיני ושף את שמורותיהן. הנה הנה ירושלים של זהב, זו הבוקעת בימים אלה מכל חלון ומכל מקלט. אפילו מן הטראנסיסטור של אותו חייל, שפסע בשוק לקראתנו ובינתיים הגיע אלינו. רוצה אני לפנות אליו בשאלה בדבר הגדרת התחומים בין המציאות לאמנות, אלא שידידי אביגדורי מקדימני ושואל אותו על הדרך להר־הבית. החייל המשופם הסיר משום־מה את קסדתו מראשו ואת מקלעו העביר מימינו לשמאלו. לאחר־מכן החל מסביר בפרוטרוט ומורה לכיוון הר־הבית בידו המחזיקה בקסדה. בעודו מדבר היה קול הטראנסיסטור בוקע מכיסו ושר לאמור:

ירושלים של זהב ושל נחושת ושל אור

הלא לכל שיריך אני כינור.

כשחותנו של רבי עקיבא הדיר את רחל בתו הנאה מכל נכסיו על שנישאה לרבי עקיבא, היתה היא ובעלה ישנים בימי החורף במתבן. היה רבי עקיבא מלקט תבן מתוך שערותיה ואומר לה: אלמלא היה בידי הייתי נותן לך ירושלים של זהב. במקורו (נדרים נ) מסופר המעשה בארמית, וכך אמר רבי עקיבא: רמינא ירושלים דדהבא. ורש“י מפרש: ירושלים דדהבא תכשיט של זהב שירושלים מצוייר בה והכי עבד לה כדאיתא בפרק במה אשה (שבת, דף נט). ובפרק במה אשה (דף נט) נאמר: מאי בעיר של זהב?… ירושלים דדהבא כדעבד ליה רבי עקיבא לדביתהו. ת”ר לא תצא אשה בעיר של זהב ואם יצתה חייבת חטאת. והנה נעמי שמר יצאה בעיר של זהב ואין היא חייבת חטאת, משום שלא בשבת יצאה אלא ביום העצמאות בפסטיבאל הזמר הישראלי שנערך במוצאי יום העצמאות תשכ"ז.

כי שמך צורב את השפתיים

כנשיקת שרף.

אם אשכחך ירושלים

אשר כולה זהב.

מעשה ברבי עקיבא ובאורי צבי גרינברג, שהביאו לנעמי שמר את ירושלים של זהב, דהיינו אותה עיר של זהב, ירושלים דדהבא, שנחלקו דעותיהם של חכמים לגביה אם תכשיט היא או משוי, ואנוכי אומר: ירושלים של זהב היא גם תכשיט וגם משוי, חזון ועול, חובה ומשאת־נפש. וכיוון ששניהם – החכם העתיק והמשורר בן זמננו – נתקשו לשאת תכשיט־משוי המשתרע על פני אלפי דורות־קילומטרים, נכנס רבי יהודה הלוי וסייע בידם. כיצד? ראשית, משום שהוא שאמר: לבכות ענותך אני תנים, ועת אחלום / שיבת שבותך – אני כינור לשיריך, ושנית, משום שידע טעמה של נשיקת־שרף.

ב

ידידי העיתונאי הודה לחייל, שהורה לנו את הדרך להר־הבית. החייל חזר וחבש את קסדתו ושוב נתן את מקלעו מיד שמאלו ליד ימינו. לאחר מכן הסיר מאפו את משקפי־השמש, קינחם בחולצתו ושוב הרכיבם. אותו הרף־עין, שבו נתגלו לי מתחת לריסים שדופים שני שקדים כחולים עטורי דלקת מלהטה של חמה, היה נדמה לי שמשהו מוכר לי מאוד – ולא רק מוכר, אלא גם אהוב ויקר – מנצנץ בשני מבטים שהופזלו לעברי כלאחר־יד. בדרך כלל, כל אימת שאני מגלה שמשהו מוכר לי ואין אני יודע מהיכן, מציקה לי תגלית זו עד מאוד. אולם עכשיו החלטתי לדחות חקירה ודרישה פנימית זו, כיוון שרוחי היתה כולה נתונה ליהודה הלוי. משפנינו אפוא לעבר המדרגות, המוליכות אל הר־הבית, פתחתי ואמרתי לידידי:

“יודע אתה במי אני מהרהר עכשיו?”

“לא”, השיב ברוגז מאופק.

ידעתי מה טעמו של רוגז זה. כל אימת שאני פותח בדיבור בשעת הליכה, ובייחוד בשעת עלייה בהר, נעצרת נשימתי ונאלץ אני להאיט את קצב הילוכי, ממילא נמצא גם בן־שיחי מאיט את פעמיו ומהלך במובלג ובמאופק. ואין לך דבר בעולם המעלה רוגזו של אדם כהליכה עצורה מתוך כורח בשעה שאתה אץ להגיע למחוז־חפצך. בנתי לרעו של הארי אביגדורי, ואף־על־פי־כן המשכתי:

“ביהודה הלוי”.

ידידי העיתונאי לא היה בקי בתרבות ישראל. אבל גם בור גמור לא היה, ועל יהודה הלוי קרא ושמע עוד בחוץ־לארץ. הוא אמר:

“אין פלא. אנו עולים אל הר־הבית, זה המקום שלפי האגדה מת בו יהודה הלוי כשפרש ערבי נעץ בלבו את חניתו בו ברגע שהמשורר היה מקונן במר־נפשו על חורבן הבית בחרוזיה הנשגבים של אחת משירות ציון שלו.”

נכנסתי לתוך דבריו:

“ובטרם יצאה נשמתו” – אמרתי – "הספיק עוד ללחוש:

אשרי מחכה ויגיע ויראה עלות

אורך ויבקעו עליו שחריך

לראות בטובת בחיריך ולעלוז

בשמחתך בשובך אלי קדמת נעוריך".

אביגדורי ניבט בי בתמיהת הערצה על הידע שיודע אני בעל־פה קטע משירו המפורסם ביותר של המשורר העברי הדגול בימי־הביניים, ואילו אני הרהרתי שוב על ההבדל הנוקב שביני לבין רעי, שהלה כולו קפנדריה וקפיצת־הדרך ואילו אני כל ימי מהלך באורחות עקלקלות ובנתיבים נפתלים כדי להגיע לאותה מטרה עצמה. הנה כי כן ברור היה לו, שהר־הבית הוא שעורר בי את האסוציאציה עם יהודה הלוי, אך לוּ ראה בעיני־רוחו את כל אותם ההגיגים הסבוכים, שהועלו על הכתב בפרק הקודם, היה יודע באיזה נתיב יסורים מחשבתי־אסוציאטיבי הגעתי אני אל יהודה הלוי. ולא רק זאת לא ידע ידידי; הוא גם לא ידע שכל ההיסטוריונים בני־ימינו שוללים גירסה מקובלת זו על מותו של יהודה הלוי, ורובם סבורים שהמשורר לא הגיע ארצה, אלא נפטר במצרים. ואילו אני יש לי סברה משלי על מותו של יהודה הלוי, ואף שאין צל של קשר בין סברתי זו לבין העובדה ההיסטורית, כלומר, לבין מה שאירע באמת, לא הפריעני הדבר להגות זה כמה שנים בסיפור בלשים בשם: “תעלומת מותו של יהודה הלוי”.

*

אני מודה ומתוודה: כשעלה בדעתי לכתוב סיפור־בלשים זה, לא חלמתי שאזכה בימי חלדי לדרוך על אדמת הר־הבית. ולא הדרך שלי לכאן עוררה בי את הרעיון, כי אם דרכו של אדם אחר בחלק אחר של העולם. ומעשה שהיה כך היה.

יום אחד נזדמנתי בחברתם של עולים מברית־המועצות. אחד מהם היה ארכיאולוג. הוא סיפר לי, שהשתתף במשלחת ארכיאולוגית לחבל־ארץ מדברי בסביבות הים הכספי, שעליו השתרעה בימי־הביניים מלכות הכוזרים, ובין שאר הקברים שנתגלו לאותה משלחת היה אחד שהכיל שני שלדים – של גבר ושל אשה – שלסתות גולגולותיהם משיקות זו לזו כדרך מתנשקים ועצמות זרועותיו של זה מונחות על חוט השדרה של זו כדרך בני־זוג המחבקים זה את זה. לוּ אני הייתי מספר על תגלית זו, הייתי ודאי מביא את פסוקו של דויד “הנאהבים והנעימים בחייהם ובמותם לא נפרדו”, אבל כיוון שהמספר בא מרוסיה, שאין מלמדים בה מקרא, לא ידע פסוק זה. גם כשרון התיאור שלו לקוי היה. לפיכך אף שהיה עוד נרגש מן הרושם, שהמראה עשה עליו, לא ידע לבטא את רגשותיו במלים. נטל אפוא פיסת נייר וצייר עליה את מצבם של שני השלדים המופלאים. כשרון דיבור לא היה לו, כשרון ציור היה והיה. שעה ארוכה התבוננתי בקווים החדים ובזוויות הישרות של הציור, שתיאר כמעט כדרך הקוביסטים את הגולגלות המתנשקות ואת הזרועות המתחבקות, ואילו עצמות הרגליים שורטטו ברפרוף ונראו כמעין אותיות מקוטעות של כתב־יד עתיק, שחלקים ניכרים ממנו נמחקו.

השיחה התגלגלה לעניינים אחרים, והכול – וביניהם גם אני – שכחו את סיפורו של הארכיאולוג. אולם בבית, בשעה שרוקנתי, כדרכי לפני לכתי לישון, את כיסי מכנסי גיליתי באחד מהם את הפתק המצויר. לא הסתכלתי בו והנחתיו על השולחן. אך בלילה נדדה שנתי ולא עצמתי עין עד שהאיר השחר. ומשהאיר השחר ישבתי והעליתי על הכתב תכנית לרומאן־בלשים בשם “תעלומת מותו של יהודה הלוי”.

והרי התכנית כלשונה: ארכיאולוג, שלקח חלק בחפירות בשטחי מדבר, שהשתייכו בימי־הביניים לממלכת הכוזרים, גילה קבר ובו שלדי גבר ואשה, המשיקים זה לזו את פתחי פיותיהם וחובקים זה את זו בזרועותיהם, וכן פיסת קלף שחלקה נשתמר וחלקה כלה. בעלותו ארצה מוסר הארכיאולוג את הקלף לחוקר־כתובות מומחה, והלה, לאחר עמל רב, מגלה שהכתב כתב עברי והאותיות שנשתמרו הן: ון של סיר. בשלב זה נכנס למחקר מומחה למקרא ומעלה חרס בידו. ואז בא מומחה לספרים חיצונים, ולאחר ניתוח קפדני של כל הטכסטים שנשתיירו בספרים חיצונים במקורם העברי עולה בידו למלא את החסר ברווחים שבין האותיות ולקבל משפט ברור, המעיד על עצמו לאמור: שמעון בן ישוע בן אלעזר בן סירא. מכאן הגיעו כל המלומדים פה אחד לידי הסכמה, שפיסת הקלף היא קטע ממשלי בן־סירא. כיוון שהמעמד העליון בממלכת הכוזרים קיבל בשעתו את הדת היהודית, אין פלא שנמצא בידי כמה מהם ספר בן־סירא. אשר לשאלה כיצד התגלגל קטע מספר זה לקבר, הרי התשובה האפשרית היא: הכוזרים אף־על־פי שנתייהדו שמרו על רבים ממנהגי האלילות, וביניהם קבורת אשה יחד עם בעלה הנפטר. ייתכן שבתקופת התנוונותה של כוזריה היהודית שימשו טכסטים מכתבי־הקודש והספרים החצונים כקמעות וסגולות להימלט מאשה של גיהינום ולזכות בחיי עולם.

את כל הרעיונות הללו סיכם פלוני הפרופיסור במאמרו בכתב־עת מדעי. כמקובל, שלח הפרופיסור תדפיסים אל מכריו וידידיו, שעמהם נמנה גם משורר אחד. קרא המשורר את המאמר ומיד חש שנחה עליו הרוח. בחמת־זעם דחה את השערותיהם של החוקרים בדבר אשה, שנקברה בקבר בעלה, והחליט ללא צל של ספק שלמות מיתת נשיקה מעין זו, נשיקה שנשתמרה מאות שנים במלוא עוצמתה, יכול רק איש רגש, רק אדם היודע לצלול אל תהומות האמוציה, דהיינו: רק משורר. לפיכך החל משוררנו לצלול בשירת ימי־הביניים כדי להיווכח מי הוא המשורר, שהיטיב מכולם לשורר על הנשיקה. עד מהרה נוכח לדעת, שיהודה הלוי הוא שראוי להיות אביר משוררי הנשיקה. די לדפדף בשיריו כדי למצוא דוגמאות לעשרות. אלא שאנו נסתפק בשתיים בלבד:

“אם תחזה נושק שפתך בחלום, אהיה אני פותר חלומותיך”

"שתה ומצה שפת אודם ורוות בצוף

פיה – מגדי, ופי הכוס מגדיה"

מפסקות אלה וכיוצא באלה השתכנע המשורר כי יהודה הלוי הוא־הוא שנמצא באותו קבר בכוזריה. כיצד? פשוט מאוד: כשהגיע לארץ הצבי משאת־נפשו וראה את בית־המקדש בחורבנו, קרע את בגדיו והתחיל מבכה את ההריסות. ואכן, באותה שעה עבר פרש ערבי ודקרו, אלא שהפצע לא היה אנוש. נערה שראתה את המחזה אספה את המשורר הישיש לביתה, חבשה את פצעיו וטיפלה בו עד שהחלים. כל אותו זמן ששכב יהודה הלוי על ערש דווי היה מהרהר על ציון בשפלותה. והימים ימי מסעי הצלב: נוצרים ומוסלמים – אדום וקידר כלשונו של יהודה הלוי – נאבקים על ארץ־ישראל, ואף היהודים, בעליה האמיתיים של הארץ, נקרעים בין שניהם ונשחטים בידי אלה ואלה. אז נזכר שאי־שם בסביבות הים הכספי עדיין מצויה ארץ שמלכה ושועיה יהודים, זו ארץ הכוזר, שבשיחה מדומה עם שליטה הרצה המשורר־הפילוסוף את דעותיו על ייחודם של העם הנבחר, של לשונו ושל ארצו. הוא גמר אפוא אומר להגיע לאותה ארץ ויהי מה. ואומנם מיד לאחר ששב לאיתנו שם פעמיו לדרך, ומצא את מותו אי־שם בערבות הקאלמיקים של היום שבסביבות הים הכספי.

הלך המשורר אל ידידו ההיסטוריון והשיח לו את סברתו. ההיסטוריון פתח בחקירה.

“בענין ממלכת הכוזרים מצויות שתי גירסאות”, אמר, “לפי האחת נחרבה מלכות זו בידי הרוסים בשנת 965 ולפי האחרת נמשכה עד לימי המונגולים. כפי הנראה, אתה מאמץ את הגירסה השנניה, שהרי יהודה הלוי מת כידוע באמצע המאה השתים־עשרה”.

“איני מאמץ שום גירסה. הוא לא הגיע אל המלך הכוזרי, ואין זה משנה אם הממלכה היתה כבר קיימת או לאו. ממילא נדונה שליחותו לכשלון: אם אומנם שלטו כבר הרוסים בכוזריה, ודאי שלא היו כובשים את ארץ־ישראל למען היהודים, ואם עדיין התקיימה כוזריה כממלכה, היתה ודאי כבר חלשה מכדי להתערב, אפילו היה הדבר בר־ביצוע מבחינה גיאוגרפית”.

“והאשה?”

“איזו אשה?”

“האשה שנמצאה בקבר מי היא?”

“זו הנערה שטיפלה ביהודה הלוי לאחר שנפצע. נערה פרימיטיבית צעירה, המתאהבת במשורר־פילוסוף ישיש, הרי זו תופעה שכיחה בכל הזמנים, בכל הארצות ובכל העמים”.

“יש לך עוד הוכחות?”

“כן, שתיים. האחת פסיכו־אונטולוגית והשנייה שכסטואלית־היסטורית”.

“מה פירוש פסיכוֹ־אונטולוגית? מעולם לא שמעתי מונח זה”.

“מונח זה פירושו לא הפסיכולוגיה של האדם, אלא הפסיכולוגיה של היש, של היקום כולו. כבעצם קיומו של היש כן בפסיכולוגיה שלו מולך בכיפה חוק הניגודים, או חוק ההיפוך. יהודה הלוי, שהיה מלא אימה ממות במצולות־ים – התיאור של פחדו זה הוא אחת מיצירות־המופת של השירה העברית לדורותיה – נגזר עליו, לפי חוק ההיפוך הפסיכו־אונטולוגי, להיספות בחולות לוהטים”.

“ומהי ההוכחה הטכסטואלית־היסטורית?”

"פענוחה הנכון של הכתובת שנמצאה על גבי הקלף שבקבר. אין לה כל קשר עם שמעון בן ישוע בן אלעזר בן־סירא, מחברם הנודע של המשלים. האותיות שנשתיירו אינן אלא שרידי משפט ידוע מדורו של יהודה הלוי ועד היום הזה, לאמור:

ציון הלא תשאלי לשלום אסיריך".

ג

עד מהרה נתברר, שאותו חיים שהורה לנו את הדרך להר־הבית היה בבחינת סנונית ראשונה. עוד לא פסענו כך וכך פסיעות, והנה המוני לוחמים מצבא הגנה לישראל החלו נוהרים לקראתנו על נשקם ועל ציודם, על קסדותיהם ושפמיהם, על משקפי השמש ותלבושת־ההסוואה המנומרת. אנחנו השניים כלומר אני ורעי העיתונאי הארי אביגדורי, היינו עולים אל הר־הבית והם, צבאות ישראל, כובשי בירת הנצח, ירדו ממנו, אם לא באלפיהם הרי לפחות במאותיהם.

“מתי היו חיילים עבריים בהר־הבית בפעם האחרונה?”, שאלנו ידידי.

“אם אינני טועה – בימי בר־כוכבא”, עניתי.

הילוכם של חיילינו היה מיוגע במקצת. משום־מה נזכרתי באותה עייפות שנתנסכה בי, שעה שחזרתי הביתה מבחינת הבגרות האחרונה.

“מה עשו כל אלה בהר־הבית?” שאלתי.

רעי לא ענה לי. אף הוא פנה אלי בשאלה:

“מתי מת יהודה הלוי?”

“אין יודעים בדיוק. ההיסטוריונים משערים, שבשנת 1141 או 1142, משהו מעין זה”.

“זאת אומרת לפני כ־825 שנה?”

“כן. מדוע אתה שואל?”

“סתם ככה”.

החיילים הקיפונו מכל צד. כמעט שהיה קשה לפלס נתיב ביניהם.

“מה דעתך?”, שאלתי שוב את רעי, “מצויים כאן שמונה מאות עשרים וחמישה חיילים?”

“נדמה לי שכן”, השיב הארי בתמיהה, “ואפילו יותר. אולי פי שניים”.

“שער בנפשך”, הרהרתי בקול רם, “שאנו הולכים לא רק נגד זרם היורדים מהר־הבית, אלא גם נגד זרם הזמן. וכיחידת־זמן קובעים אנו 825 שנה. ביתר דיוק: לא יחידה כי אם שכבה, שכן משולים אנו לארכיאולוגים החופרים בתלי הזמן. חשפנו שכבה ראשונה – מן היום הזה עד יום מותו של יהודה הלוי. אנחנו ממשיכים: עוד 825 שנה אחורה: שנת 316 – ימי קונסטאנטינוס הגדול, כתשע שנים לפני כנסיית ניקיאה שהשליטה את הנצרות על אירופה וקידמת אסיה. ביזאנטיון הנוצרית, מאבות־אבותיה של רוסיה בת ימינו, חשפה לראשונה את ציפורניה בארץ־ישראל. לדידה של הכנסיה השלטת לא היתה היהדות אומה אלא כת, “כת טמאה ומטמאה”. שוב נאסרה על היהודים הישיבה בירושלים, וקהילתה של עיר הקודש גורשה ממנה. רק בט' באב הותר להם לעלות אל הכותל ולקונן על חורבן הבית”.

המונים רבים הבקיעו אל הכותל מכל הצדדים: מן המעברים ומן המדרגות, ממדרונים וממורדות, מתלים ומסוללות. זקנים וילדים, גברים ונשים, חיילים ובחורי־ישיבה הצטופפו על הרחבה הצרה המכוסה אבק, ודחפורים ענקיים טאטאו שטחים עצומים והעלו גלי־עפר וענני־אבק. מחיצות־אבן ספוגי איבת דורות נפלו כבנייני קלפים. נערה בלונדית לבושה מחצאית נעצה מבט־פליאה באשה עטופת רדידי צבעונין, כדרך נשי המזרח, שנישקה במעין איתערותא דלעילא את אבני המקום המחוספסות, ליטפתן בידיה הפרושות כלפי מעלה ומיררה בבכי. בחור צעיר, אך מזוקן, קירב מצלמה שחורה אל עינו עם שהיה אורב לבחור אחר, צעיר כמוהו ומזוקן כמוהו, אך לבוש בגדי חרדים, פיאותיו הארוכות סדורות תלתלים ועל מצחו, מעל לעינו, מתנוססת תפילה של ראש – שחורה ומעוקבת ממש כמצלמתו של אותו בחור שארב לו לצלמו ברגע שהוא יפנה ראשו מן הכותל. ואני, בעוונותי הרבים, הסחתי דעתי לשעה מדברי־ימי עמי ומתולדות המין האנושי והעליתי לעיני־רוחי תמונה מן ההיסטוריה האישית שלי… האומנם אישית?

יום הכיפורים. סמוך לשעת הנעילה. אנו עוברים על פני סוכתו של השוטר הבריטי ונדחקים אל הפס הצר, המלא עד אפס מקום אנשים משלושה סוגים: מתפללים, שוטרי‏־חרש בריטיים וסתם סקרנים. כל אחד קומתו, לבושו ומראה פניו מעידים על השתייכותו לאחד הסוגים הללו. אנו, הקבוצה שהגיעה עתה זה, משתייכת לסוג הרביעי: בני־פמלייתו של התוקע, כלומר זה שעתיד, למרות האיסור המפורש של השלטונות, לתקוע כאן בשופר בסיום תפילת הנעילה ולקבל את עונש המאסר שיוטל עליו על־ידי השופט הבריטי. אדם זה נמצא כבר כאן, ואילו אנו לא באנו אלא למסור לו את השופר ברגע הנכון ולהשתדל לחלצו מם הסכנה, או לפחות לחפות עליו עד אשר יסיים את תקיעתו. המתפללים משתפכים בתפילתם, שוטרי־החרש במכנסיהם הכחולים ובמקטרוניהם החומים מזקרים צוואריהם הארוכים ומנשאים ראשיהם מעל לקהל הרב. אנו, הבית"רים, מנסים ליצור מעגל בלתי־חדיר מסביב לזה שנועד לתקיעה, וקהל הסקרנים צופה במשחק, משתתף בו מתוך צפיה ומתוך השתתפות צופה בו. צופה ומצפה: תקע בשופר גדול לחרותנו!

*

והנה עתה, לאחר כעשרים וחמש שנה – ואולי יותר – נדמה לי שבשל השתתפותם של כל ארבעת הסוגים מרובע הוא המשחק כקוביית התפילים שבראשו של המתפלל וכמצלמת העבדקן עול הימים האורב לו. עשרים וחמש שנה?

“לאט לך, אדוני”…

זה כבר אין אני פונה אל ידידי העיתונאי. הוא הוציא פנקס מכיסו והחל רושם בו בזריזות יתרה. מובטחני שאין דעתו פנויה אלי ברגע זה, לא אלי, לא אל יהודה הלוי ולא אל הקיסר קונסטאנטינוס. וכיוון שאין דעתו פנויה אלי, אף אני אינני פונה אליו אלא אל עצמי. “לאט לך”, אומר אני אפוא אל עצמי, “הלא קבענו: לא 25 שנה, כי אם 825 שנה. השכבה הבאה, אדוני, בחפירות הזמן”.

825 שנה אחורה מימיו של ראשון הקיסרים הנוצרים, המכוּנה קונסטאנטינוס הגדול. 316 אחר ספה"נ פחות 825. אנו נמצאים בשנת 509 לפני הספירה.

בשנת 520, השנה השנייה למלכותו של דריוש מלך פרס, חודשו עבודות הבנייה של בית־המקדש, שהופסקו לאחר שטנת השומרונים. בשנת 516 שלמה המלאכה. השנה, שהגענו אליה, היא אפוא השנה השביעית לקיומו של הבית השני, שנוכח כותלו המערבי ניצבים אנו ברגע זה ושסביבו נתגבשה אותה “עדה אכסמלארית”, שהגויים מכנים אותה בשם “תיאוקראטיה יהודית” ואילו בדברי־ימי עמנו ידועה היא כעדת החסידים, גרעינה של כנסת ישראל לעתיד לבוא. וכך מסיים פרופסור יצחר בער את ספרו הנפלא “ישראל בעמים”, המוסב על אותה “עדה אכסמלארית”, מונח סוציולוגי חדיש, שהפרופסור השתמש בו כלפי גוף חברתי עתיק ביותר:

“היה זה אורגאניזם כנסייתי־לאומי, שנולד והתפתח בתנאים היסטוריים פנימיים וחיצוניים ועל־פי חוקים, הידועים גם בתחומים אחרים של ההיסטוריה האנושית. כטיפוס הקרוב ביותר להשוואה תשמש הכנסיה הנוצרית בהתפתחותה לצורותיה (זו שקונסטאנטינוס ‘הגדול’ ייסדה בשכבה הבאה בזמן והקודמת בסיפורנו – י. א.). מובן מאליו, שהבסיס הלאומי המוצק משווה להיסטוריה של עם ישראל אופי מיוחד במינו. אך הגוף הלאומי הוא בעת ובעונה אחת גם גוף כנסייתי, היא כנסת ישראל, המתקשרת בעולם־של־מעלה והמתקיימת בעולם־של־מטה בסיועם של המידות והכוחות האלוהיים ובעזרת המכשירים ה’כנסייתיים' – הלא הם הדינים והמצוות ודרכי לימודם, המסורים בידי החכמים והמתחלפים בעניינם על־פי תקופות של השתלשלות מיצירה נאיבית והשראה עליונה עד לדרגות של דוגמאטיזאציה והתאבנות והתחדשות מיסטית. כל הפרטים של המציאות הגלותית – המצב הפוליטי, המבנה החברתי, חורבנו וגירושים וכו' – תולדות הן של תופעה אחת גדולה ויחידה… כל פרשה שבתולדות הארוכות של עמנו וכל נקודה ממשית של מציאותנו ההיסטורית כוללת בתוכה את הסוד של כל התקופות הקודמות והבאות – – לסוף יישארו מן הבניין המיטאפיסי־ההיסטורי של הקדמונים עמודים גדולים אחדים, שהחסידים הראשונים תקעו בקרקע של ארץ־ישראל, והם נטועים בלבו של כל אדם, ועל ידיהם יצוין לעתיד מקומו של ישראל בעמים”.

*

ועד שרעי מעלה בפנקסו ראשי פרקים של רשמיו על הכותל, שנשאר לפליטה ממפעלם של החסידים הקדמונים, לופת אני באצבעות רוחי את העמודים הגדולים שהם עתידים להישאר, ולא עוד אלא שמנסה אני להתחקות על שורשיהם של עמודים אלה, שהרי גם החסידים הראשונים וגם עמודיהם היו שקדמו להם, אלא שלשם כך שוּמה עלי להוסיף לחפור בהריסות הזמן עד הגיעי אל השכבה הקדומה יותר.

509 + 825 = 1334.

שנת אלף שלוש מאות שלושים וארבע לפני הספירה. אני מודה ומתוודה: אין לי מושג מה התרחש באותה שנה או באותה תקופה, אם כי לענייננו, דהיינו לגבי תולדות עמנו וארצנו, מצויים אנו בסביבה של זמן יציאת מצרים, או לפחות בין המועדים, שקובעות שתי אסכולות נפרדות: האחת גורסת שיציאת מצרים התרחשה בימי המלך אחנאתון ומשום כך יש להקדימה בכארבעים שנה לשנה שהגענו אליה, והאחרת הסבורה שישראל יצא ממצרים בימיו של רעמסס השני ומשום כך יש לאחרה במאה שנה. אני מנסה לדפדף בספרי תולדותיהם של עמי הקדם בתקופה עתיקה ומגלה, שבשנת 1334 לפני הספירה שלט במצרים פרעה הרמהב, אשר מאז ומתמיד העלה בדמיוני את דמותו של סטאלין, שכן אף הוא השתלט על ממלכתו לאחר תקופה של מהפכה אידיאולוגית תרבותית, שניסתה להקים במצרים את שלטונו של אל אחד ויחיד, אל השמש הטוב והמיטיב, המאציל מקרניו על כל ברואיו באשר הם שם, ואף הוא משל בכיפה בדרכים שאפילו במצרים הפרעונית היו ידועות לשמצה באכזריותן. משפונה אני ממעצמת הנילוס אל מעצמת הפרת מגלה אני, שבאותה תקופה לערך כובש הדד ניררי מלך אשור את העיר חרן. שמה של העיר חרן הוא השם היחיד, המעורר אסוציאציות של כל אותם ההגיגים שמילאו את ראשי ביום זה, יום לכתי מביתי שבירכתי ירושלים היהודית אל העיר העתיקה, ששוחררה לפני פחות ממאה שעות על־ידי צבא הגנה לישראל.

ויקח תרח את אברם בנו ואת לוט בן הרן בן בנו ואת שרי כלתו אשת אברם בנו ויצאו אתם מאור כשדים ללכת ארצה כנען ויבואו עד חרן וישבו שם. דבר זה אירע שנים הרבה לפני שהדד ניררי האשורי כבש את חרן. כמה שנים? כידוע, יחידת הזמן שלי היא 825 שנה. אין לי ברירה אלא לצלול מרובד לרובד בבת־אחת, ל“התקדם” אחורה גושים־גושים. הנה הנו מחוז־חפצי, ערש געגועיו של כל נודד נצחי אל “הארץ אשר אראך”, עילת העילות ל“לך אתננה”: אברהם אבינו היוצא מאור־כשדים. ההיסטוריונים אומרים: ברבע הראשון של האלף השני יצאו האבות מאור־כשדים, לאחר ירידתה הכלכלית של העיר ולאחר שתרבותה המפוארת עמדה בסימן ניוון, והעיר עצמה נכבשה בידי האמורים. ואנוכי אומר: בעיצומם של השגשוג התרבותי והגיאות הכלכלית עזב אברהם אבינו את אור־כשדים, על שום שבחל בהישגיה של תרבות זו דווקא בימי גדולתה, דהיינו בימי שושלת אור השלישית במאה כ"ב לפני הספירה. שנים מספר לאחר־מכן, בשנת 2159 (1334 + 825), ניסה אלוהים את אברהם לאמור: “קח נא את בנך, יחידך אשר אהבת, את יצחק, ולך לך אל ארץ המוריה והעלהו של לעולה על אחד ההרים אשר אומר אליך”.

אין זה מקרה אפוא, שידידי העיתונאי חדל לפתע מרשימותיו. משכני בשרוולי ובהורותו על כיפת־הזהב של מסגד עומר שאל:

“והר המוריה שם?”

“כן. המסגד בנוי עליו”.

ד

אם אמנן יש קשר כלשהו בין מסגד עומר להר־המוריה, הרי יש קשר, כפי שיתברר להלן, גם בין כל מה שעלה וצף בזכרוני ותודעתי – האישיים, הלאומיים והכלל־אנושיים – לבין העובדה שבחצרו של מסגד עומר פגשתי להפתעתי הרבה את זאב דוידי. היתה זו הפגישה האישית השלישית במספר בין זאב דוידי לביני. הראשונה אירעה בשנת תרצ"ז על הר הצופים. באחד מאולמות האוניברסיטה העברית נתקיימה אסיפה כללית של הסתדרות הסטודנטים. הנושא הבוער והמסעיר שנידון באספה נוסח, אם זכרוני אינו מטעני, כך: האם יש לקיים את המצוות שבכתלי המוסדות של הסתדרות הסטודנטים או לאו. מבחינה מעשית, זכורני, נסב הוויכוח על השאלה אם יש להתיר בשבת את העישון במסעדת הסטודנטים או לאסרו. האולם היה מלא מפה לפה.: סטודנטים וסטודנטיות, תלמידים למחצה ותלמידות לרביע, מאלה המקשיבים להרצאות ומאלה המחתימים את המרצים בפנקסיהם, מהמשתתפים בסמינריונים ומהנבחנים בבחינות, מהעומדים לקבל מ. א. באוניברשיטה ומהמנסים לקבל עבודה על־ידי הסתדרות הסטודנטים, יוצאי פולניה ויוצאי אסיה. חמישה ישבו על הבימה. אחד מהם קם ופתח בנאום קצר ואף ביקש שכל שאר הנואמים יקצרו בדבריהם. בעיית המסורת של ישראל סבא – הכריז – והנאמנות לה היא מבעיות היסוד של קיומנו, אך לא כאן – באספת הסתדרות הסטודנטים – יימצא פתרון לה.

רוב הסטודנטים סברו, כפי הנראה, אחרת. כמה מהם עלו על הבימה ונאמו. היו שאמרו כי קודשי האומה הביאונו עד הלום, ושיבת ציון שאין עמה מסורת כמוה כגוף בלי נשמה; היו שיצאו חוצץ נגד תורתו של מארכס המשומד ודרשו שמירה קפדנית על ייחודנו הלאומי, שהסנבלטים למיניהם הניפו עליו את הגרזן. היו שטענו כי הדת עיקרה צדק סוציאלי, ולפיכך עלינו ליצור חברה המושתתת על אדני הצדק והשוויון. זאת תהא התורה החדשה שתצא מציון, וממנה תצמח מסורת חדשה. לפתע התפרץ סטודנט פרוע שיער, דק בשר ולבוש חולצה רוסית רקומה וצווח בקולי קולות: לא תשלוט כאן הריאקציה ולא ישתולל הקלריקאליזם! כולנו יודעים כי מן המנזרים ירו בספרד על אנשי הצבא הרפובליקני. מיד עמדו כל הנאספים וזעקו איש־איש את זעקתו עד שנעו אמות הספים. אז פרץ הקהל בעת ובעונה אחת בשירת “התקווה” וה“אינטרנאציונל”, שלא הגיעו לידי מזיגה הארמונית ביותר.

מכאן שציבור הסטודנטים, ככל ציבור אחר בעולם בימים ההם, נחצה לשניים: לשמאל ולימין. הימים תמך בדת והשמאל התנגד לה. ורק שניים מן הנואמים היו יוצאי דופן: זאב דוידי ואני. זאב דוידי, שהשתייך לשמאל הקיצוני, נשא נאום נלהב לשמירת אופיים היהודי של החיים בארץ בדרך של קיום המצוות כל עוד לא נתגבשה דרך אחרת, ואילו אני, שבית"רי הייתי, טענתי במפגיע שהדת היא עניין של מצפון, וכל כולה רשות היחיד בלבד. “כל חיוב לקיום מצוה, ולוא אך במוסד ציבורי, בניגוד למצפונו של היחיד, כמוה ככפייה דתית” – פסקתי.

והנה לאחר אחת־עשרה שנה נזדמנו יחד בעמדת הגנה שבשכונת ימין משה. היה זה בחודשיה הראשונים של מלחמת העצמאות, כשלושה שבועות לפני הכרזת המדינה. לילה לפני כן הותקפה השכונה קשה על־ידי כוחות הערבים, ואף כי ההתקפה נהדפה הוחלט להביא תגבורת. ממקומות עבודה שונים הוזעקנו, ורק בערב, לאחר שקיבלנו את הסטנים ושנינו נצטווינו לילך לאותה עמדה, הסתכלנו זה בפניו של זה לאורו הקלוש של הפנס המואפל שבחדר והכרנו איש את רעהו.

ההתקפה המצופה לא באה. אדרבה, למחרת בבוקר אמרו לנו מגיני המקום שזה כמה שבועות לא עבר עליהם לילה כה שקט. כשעתיים עמדנו מתוחים, שרויים בציפיה דרוכה, אך לאחר מכן נתפוגגה המתיחות. פתחנו את פיותינו ועד עלות השחר בילינו בשיחה. באותו מעמד נודע לי שזאב דוידי הוא ארכיאולוג צעיר, המאוהב במקצועו. בהתלהבות עצומה השיח לי על כתבי־היד החשובים, שהפרופסור סוקניק גילה באחת המערות שבמדבר יהודה. מי יודע מה יהיה גורלו של אוצר בלום זה אם מדבר יהודה לא יהיה בידינו אחרי המלחמה? ועד כדי כך נרגש היה בדברו, שחרף האיסור החמור הדליק סיגאריה ושאף עמוקות את עשנה. לאורה של שלהבת הגפרור הבחין, דומה, בתמיהה שהביעו פני ואף הבין, כפי הנראה, שתמה אני על דאגה כה רבה לכתבי־יד עתיקים בשעה גורלית זו. לפיכך ראה צורך להעיר:

“אשתי הרה. בכל רגע עלולים לאחוז בה צירי לידה, ואני כאן”.

“לעולם אינך יודע למה נתונים מערכי לבו של פלוני אפילו כשהוא מגלגל שיחה אתך”, הרהרתי באותה שעה.

ועתה, בפגישתנו השלישית, בחצרו של מסגד עומר, ישב זאב דוידי ליד אחד הברזים, שנועדו לרחיצת רגליהם של צליינים מוסלמים, העולים לרגל ממרחקים.

“לפני תשע־עשרה שנה היית הרבה יותר רזה”, אמרתי לו.

הוא הסיר את כובע המצחיה, שהיה נתון בראשו, וסקרני במבט בוהה־מעורפל, כמי שאינו קולט את המתרחש סביבו. כבר עמדתי לומר לו את שמי ולהזכיר לו את שתי פגישותינו הקודמות, אך לא נזקקתי לכך, שכן לפתע נתנצנץ בעיניו זיק של הבנה.

“ואתה היית הרבה פחות לבן”, פלט בהצביעו על שערותי.

הוא לא היה לבן, כיוון שראשו היה קרח ללא שיור של שערה אחת. נזכרתי בתלתליו הנאים לפני כשלושים שנה, אך לא אמרתי דבר. בתנועת־יד הזמינני לשבת על ידו.

חצר המסגד, שהיתה מלאה חיילים, הלכה והתרוקנה.

“אתה תשב אתו?”, שאלני הארי אביגדורי.

“כ… כן”, עניתי בהיסוס־מה.

“טוב, שב. אני אנסה להיכנס פנימה, אם יעלה בידי אקרא גם לך”.

ישבתי סמוך לזאב דוידי וראיתי שהוא מהפך בידו פסלון קטן: חיה מוזרה עומדת על שתיים לפני עמוד, שמשני צדיו מסתעפים מעין קני־מנורה מקושטים פרחים ועלים. קרניה של החיה דומות לכתר, ופרסות רגליה הדקות כנעלי־נוי של נשים סיניות בתקופה שהיו כופתים את כפות־רגליהן מילדותן, לבל יהא חינן נפסד בשל גידולן. בעצבנות היה דוידי מגלגל את הפסל מיד ליד ודומה היה שכולו שקוע בשרעפיו. עד שפתאום נתן בי את עיניו ונתקל במבטי התוהה, שהיה מופנה אל הפסלון.

“אתה יודע מה זה?”, שאלנו בביישנות, כתינוק שנתפס קלקלתו.

“לא”, השיבותי.

“זהו האיל שנאחז בקרניו בסבך. העתקה מדויקת למדי של פסל עשוי זהב ואבן תכלת, שנתגלה בחפירות אור, אור־כשדים, עיר־מולדתו של אברהם אבינו”.

“המ…”, פלטתי במבוכה, אותה מבוכה משונה שהלכה והשתלטה עלי בלי שידעתי על שום מה ומדוע.

“באור־כשדים נולד אברהם, וכאן, בהר־המוריה, עקד את יצחק בנו”.

הוא פתח את הברז שלפניו והחל רוחץ משום־מה את הפסלון שבידו. ייתכן שהפסל המקורי באמת עשוי זהב ואבן התכלת. הפסלון שבידו של דוידי היה עשוי גבס.

מבוכתי גברה מרגע לרגע. כהרף־עין אחד היה נדמה לי שדוידי אינו שפוי בדעתו. לא ידעתי מדוע עוררו המים הזורמים על הפסלון את רוגזי עד כדי כך, שלאחר שעה קלה לא יכולתי למשול ברוחי ותפסתיו בידו.

הוא התחייך וסגר את הברז. חיוכו זה והדברים שהשמיע מיד לאחר־מכן הגבירו בי את חששותי בדבר צלילות מוחו. הוא אמר:

“זוהי אינטרפרטאציה של רמבראנט. במקרא אין זכר לכך שהמלאך תופס את ידו של אברהם כדי להניאו מן המעשה הנורא. ב’בראשית' מסופר כך: ויקרא אליו מלאך יהוה מן השמים… ויאמר: אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה, וישא אברהם את עיניו וירא והנה איל אחר נאחז בסבך בקרניו. וילך אברהם ויקח את האיל ויעלהו לעולה תחת בנו”.

“המ…” – פלטתי בשנייה ולאחר דומיה קלה שהשתררה ביני לבינו פתחתי ברהיטות מלאכותית – “א! כן! שכחתי! הרי אתה ארכיאולוג! דרך־אגב, לפני ימים מספר קראתי בחוברת “מאזנים” מאמר מעניין על הזיקה שבין הארכיאולוגיה לפסיכואנאליזה. לדברי המאמר, בראשית דרכו עמד פרויד על הדמיון רב־המשמעות שבין הארכיאולוגיה כשיטת־מחקר ובין שיטתו הפסיכולוגית החדשה. הצד השווה שביניהן, שהן חושפות שכבות נשכחות וסמויות: זו את שלבי התרבות הקדומים וזו את נבכי הנפש הבלתי־מודעים. שם המאמר: “שרשים וחשיפתם” ומחברו שלמה שרן. קראת?”

“לא. אבל יש ממש בדברים אלה. למשל, יושבים אנו כאן, בעיר הקדושה לשלוש הדתות המונותואיסטיות. אם נחשוף את שורשיהן הפסיכו־ארכיאולוגיים של כל השלוש ניווכח, ששלושתן מושתתות על שלילת קרבנות אדם. האיסלאם אינו מכיר בקרבן מכול וכול, ומשום כך רואה הוא כבנו הנבחר של אברהם את ישמעאל, שמעולם לא נעקד. הנצרות החליפה את קרבן האדם בקרבן האל, והיהדות – בקרבן של בהמה, של האיל הנאחז בסבך בקרניו. זה שורש ההבדלים שבין דתות אלה”.

דבר־מה מעורפל, חסר־דמות, צף לפתע מנבכי זכרוני, וכעובר בצנצנות של מעבדות בתי־ספר לביולוגיה עבר כהרף־עין את כל שלבי ההתפתחות ולבש צורה של ממש.

אמרתי לדוידי:

“באותה עמדה בימין משה סיפרת לי לא רק על הארכיאולוגיה. אמרת שאשתך הרה והיא עומדת ללדת בכל שעה. נכון?”

“נכון. בלילה ההוא היא ילדה בן”.

“והיום הוא בן תשע־עשרה?”

“כן. בן תשע־עשרה. מתוך פרק־זמן זה כשש שנים מטיף אני מוסר לו ומוכיחו על פניו על שהוא אינדיבידואליסט אגוצנטרי, על שאין לו זיקה לערכי היהדות, על שבועט הוא באידיאלים החברתיים הנשגבים של דור הוריו ועל שרוקד הוא סאמבה ולא הורה. היה שחקן כדורגל מן המעולים. מבקיע כל שער.”.

“הוא במצא סדיר?”

“כן”.

“באיזה חיל?”

“צנחן”.

“היכן הוא עכשיו?”

“אינני יודע”.

כמה זמן לא קיבלת ידיעה ממנו?"

“למעלה משבועיים”.

שוב פתח את הברז והחל רוחץ את פסלון האיל הנאחז בסבך בקרניו.

אבל עתה ידעתי ללא צל של ספק, כי שפוי האיש בדעתו ורק לבו מתבוסס בדם.

ה

אפשר בשל שעת־הצהריים הלוהטת שהגיעה בינתיים ואפשר משום שהגיעה שעתם של החיילים לחזור למחנותיהם ושל האזרחים לבתיהם, על־כל־פנים גיליתי לפתע שבכל החצר נשארנו רק שנינו: זאב דוידי ואני. דוידי פתח את הברז בשנייה, והיה שוב טובל בזרם המים את האיל הנאחז בקרניו. דבר זה הדריך את מנוחתי. החלטתי לקום וללכת, אך סבור הייתי שאין זה הוגן להסתלק ולהשאיר את ידידי העיתונאי אי־שם במסגד, לאחר שלפי כל הסימנים עלה בידו לחדור לתוכו פנימה. ודאי אוסף הוא חומר ל“סקופ”, מקבל הסברים על אבן־השתייה מפי קצין צה"ל, שבעל־כורחו הפך בימים אלה מדריך מומחה להר־הבית. ואני יושב כאן עם… עם אדם אומלל זה שאינו יודע דבר על גורל בנו והריהו רוחץ את הפסלון מכוח היקש פסיכו־ארכיאולוגי, בחינת סובלימאציה פרוידיאנית.

כיפת הזהב הבהיקה בשמש. ירושלים של זהב. איל זה שנאחז בקרניו אף הוא חלקו צוּפה זהב במקורו. היכן אביגדורי?

קמתי ללכת והושטתי יד לדוידי. הוא הגיף את הברז ותקע לכף ידי את פסלונו. צמרמורת חלפה בגופי. אל אלוהים! עד מה משונות הן דרכי האסוציאציה במוחו של אדם! מגעו של הפסלון בידי עורר בי סלידה, ולא רק סלידה אלא זעם. כבר אירע לי בחיי, שמישהו ניסה תוך לחיצת־יד להחליק לידי איזה חפץ. כן, אותה תחושת הסלידה והזעם מוכרה לי מאותו מאורע. בימי מלחמת־העולם הייתי פקיד באחד ממשרדי ממשלת המאנדאט. חרשתן פלוני – חלקלק, מגוהץ וחייכן – הגיש בקשה להקצבת חומרים למפעלו. לאחר שבדקתי את הבקשה ואישרתיה הושיט לי את ידו לברכת שלום ולפתע חשתי בכף ידי פיסת נייר. ברגע הראשון איגרפתי אינסטינקטיבית את כף ידי ואז פשתה בי אותה הרגשת קבס, ואחרי הקבס עלבון, ואחרי העלבון חימה הגובלת בטירוף. קרעתי את הנייר, שהיה צ’ק על סכום העולה על משכורתי החודשית באותם הימים, וסטרתי על פניו של החרשתן.

לא סטרתי על פניו של דוידי. בתנופה עזה הטלתי את הפסלון, כדרך שזורקים רימון, אל כיפת־הזהב של המסגד. איני יודע אם אומנם עלה בידי לפגוע בכיפה. עיני קצרות־הראי לא ראו את מגע הגבס בזהב, רק אוזני קלטו צליל, ואין אני ערב לכך שהצליל הוא פרי פגיעתו של הפסלון בכיפה או שאינו אלא פרי דמיוני בלבד. בין כך ובין כך, כדי לשכך את זעמי ולפייס את דוידי שקם וניצב נכחי אבל וחפוי־ראש, כמי שאיבד עולמו בשעה אחת, פתחתי ואמרתי:

“לא זו הדרך, דוידי! לא זה ההבדל בין הדתות. לא המוות קובע אלא הלידה, התחייה, ההתחדשות; הריון תינוק, או לידת עם, תחייתו של אדם, או התחדשותה של ארץ. ואם יש מי שניסח בדורנו הבדל זה הריהו הסופר היהודי־הרוסי בוריס פאסטרנאק, שהתכחש לעמו ולדתו שלו ונדחה על־ידי הדת והעם, שאליהם היתה תשוקתו. ואלה דבריו: 'כדי לתאר לפניך את כל החדש והמופלא שהביאה הנצרות, לתאר מתוך רעננות, פתאומיות, לא כפי שידעת והסכנת, אלא פשוט יותר, נוסח בלתי־אמצעי יותר, אנתח באוזניך כמה קטעים של תפילות נוצריות, קורט מהן, ואף זה בקיצורים. מרבית שירי ההלל נוצרים מהצמדת דימויי התנ”ך אל דימויי הברית החדשה. למופתי העולם העתיק, הסנה הבוער, יציאת ישראל ממצרים, ג' האנשים בכבשן האש, יונה במעי הדג ועוד, משווים את הדימויים על הריונה של האם הקדושה ותחייתו של כריסטוס. בצימוד תכוף זה, שכמעט הוא קבוע, בולטים בליטות־יתר עתיקותו של העתיק, חידושו של החדש והחילוק שביניהם. במספר רב של מזמורים משווים את ההריון התם לקריעת ים־סוף. למשל ‘בים האדום כי תופע לעתים דמות עלטה תמה’ נאמר: "והים אחר עבור בו ישראל אין עובר בו, והעלמה אחרי לדתה את עמנואל אין בה בליה‘. הווי אומר: הים נסגר לאחר עבור בו בני ישראל, ואילו העלמה נשארה בבתוליה עם לדתה את אדוננו. מה סוג האירועים שהובאו כאן בהקבלה? שניהם שלא כדרך הטבע, ושניהם הוכרו כנס דומה. במה ראו אפוא נס זמנים שונים אלה, הזמן העתיק ביותר, הקדום, והזמן החדש שלאחר רומי, שכבר הרבה להתקדם? במקרה האחד נבקע הים לצו מנהיג העם משה, ותנופת מטה־הקסם שבידו, מניח לעבור לעם שלם, להמון עם רב של מאות אלפים, ועם עבור האיש האחרון הים נסגר ומכסה ומטביע את המצרים הרודפים אחריהם. הרי כאן חיזיון ברוח קדומים, איתני הטבע השומעים בקול הקוסם המוני־המונים נדחקים כצבא רומי במסעותיו, העם והמנהיג, דברים למראה עיניים ולמשמע אוזניים, דברים מהממים. ובמקרה השני עלמה – שכיחות שהעולם העתיק לא נתן לה את לבו – מביאה תינוק לעולם חרש ובחשאי, מביאה לעולם את החיים, את נס החיים, את חיי הכול, חיי כל האדם, כפי שיכנוהו להלן. לידתה נוגדת את החוק לא מבחינתם של אנשי הספר בלבד, אלא נוגדת את חוקי הטבע. העלמה יולדת לא בכוח ההכרח, אלא בנס, בדרך ההשראה. הרי זו אותה ההשראה, אשר האוונגליון, המנכח את הרגיל עם היוצא מגדר הרגיל ואת הקודש עם החול, מבקש לבנות עליה את החיים, על אפו ועל חמתו של כל אונס. איזו תמורה עצומת חשיבות! כיצד ראו השמים (לפי שיש להעריך כל אלה בעיני שמים, נוכח ובמסגרת הקדושה של האחדות כל זה מתרחש), כיצד ראו השמים נסיבה אנושית פשוטה, מבוטלת בעיניהם של קדמונים, כשוות ערך לנדידתו של עם שלם?’

כך סבור פאסטרנאק, שככל שאר המומרים קאתולי הוא יותר מן האפיפיור, ולהווי ידוע לך, דוידי, שאני מסכים עמו. אלא שכל מה שהוא דורש לגנאי דורש אני לשבח, וכל הנראה בעיניו כהתקדמות אינו אלא ניוון בעיני. ואכן, כל קיומו של עם ישראל קודש הוא לרעיון גדול זה, שלא יוחלף יעודו של עם בלידתו של אדם. אין לך נקבת יונקים בעולם שאינה יולדת, ואילו ממלכת כוהנים גוי קדוש נולדת אחת לתמיד, לעולמי־עד. שאל רופא גינקולוג ויגדך כי הריון בתולים, אף שאין לראותו כתופעה שכיחה, אינו דבר המנוגד לחוקי הטבע בנסיבות מסוימות, ואילו קריעת ים־סוף תופעה חד־פעמית היא, נס שאין לו תקדים ואין חיקוי לו בעמים ומנהיגיהם בכיבושים ובנדידות. אין אני בקי בתולדות האיסלאם, וייתכן כי אשמתי היא שאין אני מוצא מקבילות פיוטיות בין האיסלאם לבין היהדות, כשם שמצאן פאסטרנאר להשוואת היהדות והנצרות; על־כל־פנים, לא בדברים שעניינם ראשית, לידה או התהוות. לעומת זאת רואה אני אי־אלה תיאורים, שיש בהם משום נגיעה לענייננו, דווקא בדברים הקשורים לאחרית הימים, ליום־הדין הגדול העתיד לבוא. דרך־אגב, מקום יום־הדין יהיה לפי המסורת האיסלאמית בירושלים. האנשים יתאספו על הר־הזיתים, בחלקה הנקראת ‘סאהרה’. ביום ההוא יהיה החום גדול מנשוא. אני משער שיהא זה חום הרבה יותר גדול מזה השורר, למשל, היום. ואז יימתח גשר בין הר־הזיתים לבין הר־הבית, זה המקום שאנו יושבים בו עכשיו. גשר זה ייקרא בשם ‘צראט’. הוא יתקמר מעל לגיהינום, וחודו יהיה כחוד המספריים. הרשעים שיעברו עליו יפלו לגיהינום, ואילו הצדיקים יגיעו בשלום אל הר־הבית. שומע אתה, דוידי? גשר צר שהלולין – ויהא זה אפילו לולין בתחום המוסר – מהלך עליו כעל חבל בקירקס לעומת קריעת ימים, חציית ‘מימים’, ביקוע קוסמוס, כדי לצאת מעבדות לחרות, להפגין את אי־ההשלמה עם היום הזה, את החתירה לקראת המחר, העתיד. אין זה מקרה שאת נוסחת ביקוע האטום גילה היהודי איינשטיין, את התנועה הפנימית של האנרגיה הרוחנית, שהיא אם כל חי, הניח כאבן־פינה לבריאה תוססת ויוצרת היהודי ברגסון, ואת סיסמת המהפכה המתמדת השמיע וניסה להעפיל בחיים היהודי טרוצקי, וכל שלושתם בלי שהיה להם עצמם שמץ של הכרה והרגשה, שאינם אלא ממשיכי פעלו של משה רבנו ושלא־מדעת מרימים הם את מטיהם ונוטים ידיהם על הים לבקעו, כדי שבני ישראל ימשיכו לעבור בנתיב היסורים, הגבורה והיעוד, ובלהט המרד הנצחי ישאו אש להצית, משום שלא את נס החיים באשר הם חיים, חיי “כל אדם”, שבאו לעולם חרש ובחשאי, מקדשים בני העם הזה, אשר דוגמת אחד מאבותיו שורה עם אלוהיו, ברגעי חייו המכריעים, אלא את התחושה של משימת התסיסה הנצחית, כי שקט הוא רפש – והמים להם חומה משמאלם ומימינם.

לא ייפלא אפוא, דוידי היקר, שמשל המוסלמים הוא כיפת הזהב שלנגד עיניך, ומסמלת היא אותו גשר מתקמר שיימתח ביום־הדין מהר־הזיתים עד לכאן; ולא הרחק מכאן, בכנסיית הקבר הקדוש לנוצרים, מצוא תמצא שפע של מאדונות המתאבלות על בן בתוליהן, ואילו משלנו נשתייר רק הכותל. כמה שכבות של קיר אבנים – זו כל האמנות כולה, ששיירנו כאן לדורות הבאים. דעתי היא, שקיר זה לא רק הכותל המערבי של חצר בית־המקדש הוא, אלא אף מסמל הוא את הנוזלים שניצבו כנד, בצאת ישראל ממצרים, והיו לחומה. אשר לאמנות סבור אני, שקריעת ים־סוף, ביקוע הקוסמוס והמהפכה המתמדת אינם ניתנים למיצוי אמנותי, כיוון שהאמנות היא עניינו של היחיד, הנולד בחשאי ובתום, או של הלוליין המהלך על פני גשר מקומר, שחודו כחוד מספריים והוא נטוי מעל לגיהינום. מעניין, דוידי, בעצם ימי גדולתו ידע על כך ליב טרוצקי, ובאוזני הצייר, שהוזמן לצייר את דיוקנו, קבל לאמור: “וכי בציורו של דויד, הקרוי ‘רצח מארה’, מצוי קורטוב ממהותה של המהפכה הצרפתית? לא ולא. בדיחה ותו לא: מארה הערום באמבטיה. האם אותה תמונה נודעת לתהילה של דלקרואה, ששמה ‘חרות המנהיגה את העם’, יש בה כדי למצות את המהפכה? חלילה! ילד המחזיק שני אקדחים, דמות של פלוני רומאנטיקאי בצילינדר – וכל אלה מהלכים על גופות של חללים, בראשם יפהפיה נוסח יוון העתיקה, החושפת את שדיה והנושאת ברמה את דגל שלושת הצבעים, אף זו אינה אלא הלצה רומאנטית על אף יכולתו הרבה של הצייר ושליטתו במלאכת הציור. ואולם, ב’הכתרתו של נאפוליון' השכיל אותו דויד עצמו להביע באורח מזהיר כל אותה הבלותא מפוארת שבטקס חגיגי זה… דיוקן, נוף, דומם, פנימיותו של חדר אינטימי, אהבה, הווי מלחמה, מאורעות היסטוריים, שמחה, טראגדיה, אפילו שגעון (ניזכר לדוגמה ב“מטורפת” של ג’ריקו) – כל אלה מצאו את ביטויים בציור. אך המהפכה והאמנות – מזיגה זו עדיין לא נמצאה”. על כך העיר הצייר, שהמהפכה התחוללה באמנות עצמה, ופירושה שינוי מהפכני בצורות ההבעה. “צדקת”, השיב טרוצקי, “אלא שזו מהפכה ‘מקומית’; מהפכת צורות ולא מהפכת תוכן. זה עניין לאמנים בינם לבין עצמם. ואילו אני התכוונתי להשתקפותה של המהפכה הכללית, האנושית, במה שמתקרא אמנות פלאסטית, הקיימת זה אלפי שנים. ‘הסעודה הקדושה’ – ישנה, ‘הצליבה’ – ישנה; אפילו ‘יום־הדין הנורא’ ישנו. ועוד איזה! משל מיכאלאנג’לו. והמהפכה? מהפכה לא ראיתי. התמונות שמציירים עתה הציירים הסובייטים, המתיימרים לשקף את הסטיכיה המהפכנית, את פאתוס המהפכה – הרי הן כה דלות ועלובות, שאינן ראויות לא רק למהפכה אלא אף לאמנות”.

ובדברו לא ידע טרוצקי כמה וכמה דברים: הוא לא ידע כי ספורות שנותיו בשלטון הסובייטי, לא ידע כי זכרו יהיה ארור בקרב העם, אשר לשוא ניסה להוליכו בנתיב המהפכה המתמדת; לא ידע כי עם אחר, זה העם שהוא עצמו נצר משורשיו, נועד לשאת את דגל המהפכה המתמדת בכל ההיסטוריה, ועוד לא ידע שמהפכה כזאת לא מהפכה כלכלית־סוציאלית היא, אלא בראש־וראשונה מהפכה רוחנית, מתמדת, מיום שקרע משה רבנו את ים־סוף, ואין לה ביטוי באמנות, כי מעבר לאמנות היא.

ואילו יהודי אחר, זאב ז’בוטינסקי, שנולד כמעט באותה שנה ובאותה ארץ שנולד בה טרוצקי ומת ממש באותה שנה ובאותה יבשת שבה מת טרוצקי, ידע את כל הדברים האלה, וכעשר שנים לפני שנתקיימה השיחה שהובאה לעיל הוא פירסם פיליטון המתקרא בשם “חילוף מחאות”, ובו שם בפיו של רוסי, המנסה להוכיח כי הגזע היהודי גזע נחות הוא, את דברים¹ האלה:

“אין הנפש העברית מסוגלת לקלוט מושגים רבים, סולם התחושות שלכם מצומצם מאוד ואין לו גונים כרומאטיים. זהו פשר הדבר, כי בימיכם הטובים, כשהייתם עם חופשי, לא היו לכם אמנויות פלאסטיות. כאשר רצה שלמה לבנות את בית המקדש הוכרח להביא בנאים ואדריכלים מחוץ־לארץ. אומרים כי בכתבי הקודש שלכם ואפילו בשיר השירים אין מילה אחת שהוראתה צבע, גוון. רק על דויד נאמר שהוא היה אדמוני, ושולמית אומרת על עצמה שהיא שחורה ונאווה. אבל צבעי הטבע, השמים, הים, העלים – כל אלה אין זכר להם, כאילו אינם במציאות, אין צורך בהם, אינם עניין לנפשו של היהודי, נפש יבשה, בעלת חשבונות, מונוטונית. השווה־נא דבר זה עם ה”רודודאקטילוס אאוס“, השחר ורוד האצבעות של הומירוס!…”

וכשמתריס כנגדו איש־שיחו היהודי ומפרט בפניו רשימה ארוכה של טובי הציירים והפסלים בעולם, שהם בני העם היהודי, וביניהם פאר יוצריה של רוסיה, ומנסה לתרץ את דלותה של האמנות הפלאסטית בישראל בימי קדם באיסור עשיית פסל ותמונה, דוחה הרוסי את טענותיו, שכן 'האמונות הדתיות אינן מבארות את האופי הלאומי, כי אם להיפך, הן עצמן מתבארות על־ידי התכונות המיוחדות של האופי הלאומי. עם המחונן בנטייה טבעית לאמנות לא יבחר לו דת המתנגדת לאמנות".

אז נחלץ היהודי להשיב מלחמה שערה. מסלק הוא את קריטריון היצירה האסתטית לקביעת ערכו של עם ושל גזע ובוחר לו אמת־מידה אחרת: קשיות־עורף, אי־כניעה, מרדנות־עד. מזווית זו סוקר הוא את דברי־ימיו של העם הרוסי, שבשחר תולדותיו המליך על עצמו מושלים זרים מן הנורמאנים, מתוך כפייה של מלך קיבל עליו את הדת הנוצרית והיה מאתיים שנה משועבד לטאטארים ולא ניסה למרוד אפילו פעם אחת. ואילו העם העברי לידתו ביציאת מצרים, צריפתו בכור המרידות מנבוכדנצר ועד טיטוס, ועיקר מהותו אי־קבלת מרותה של דת זרה באלפיים שנות גלות, רדיפות, נגישות, שחיטות וחורבנות.

“לדידי”, מסיים בר־הפלוגתא היהודי, “כל העמים שקולים הם. כולם כאחד טובים. בוודאי אוהב אני את עמי יותר מאשר את כל העמים, אבל אין אני רואה אותו עליון. אך אם באים למדוד באמת־מידה, תלוי הדבר באמת־המדינה שמשתמשים בה. אז אעמוד על דעתי, שאמת־המידה שלי היא־היא הנכונה: עליון הוא אותו גזע, שהוא מוצק, אינו כפוף, אותו גזע שאפשר לכלותו אך אי־אפשר להעבירו על דעתו באונס, אותו גזע, אשר גם בשעת הלחץ שלוחצים אותו אינו מוותר על חירותו הפנימית. מראשית דברי ימינו הננו עם קשה־עורף. וגם עתה, אחרי כמה וכמה דורות, עודנו נלחמים, עודנו מתקוממים, עדיין לא נכנענו. אנחנו – גזע לא מנוצח; אין אני יודע אצילות עליונה מזו”.

ואצילו זו, דוידי ידידי הוותיק, אינה נמדדת בקריטריונים של אמנות, כי אם של יצירה כבירה שהאמנות על כל שלוחותיה אינה אלא חלק קטן, ולאו־דווקא החשוב ביותר, ממנה. זו יצירת הקריעה הגדולה, שלא הוויטראז’ים של שאגאל ב“הדסה” ואף לא היכל הספר במוזיאון ישראל יכלכלוה, אך שמץ מנהו, כגרגר חרדל, נתבזק עכשיו באנרגיה הרוחנית של יושבי בשמים ליד הגה המטוס ושל אלה שבחרו לשכון בערפל תאו של הזחלם בסיני.

ואתה, זאב דוידי, הנח לו לאיל שאי־פעם נאחז בסבך בקרניו והועלה לעולה תחת בנו של אברהם, והפסל המגלם אותו פגע לפני שעה קלה בזהב כיפתו של הסלע, ושובה עמדי אל ירושלים העברית. שובה, שובה, דוידי, כי נלאיתי חכות לרעי העיתונאי הארי אביגדורי. אף אין טעם שאחכה לו. בראשית דרכנו פתחנו בשיחה על האמנו והחיים, ועכשיו שוב אין משמעות לשיחה זו. הכף הוכרעה. אם אומנם נמצא הוא בפנים המסגד ואינו יוצא מתוכו, אות הוא כי מתפעל הוא מהישגי האדריכלות המוסלמית של תקופת החליפים לבית אומאיה, ואילו אנחנו, כאמור, מחפשים קריטריונים אחרים. זאב דוידי, הבה ונלכה".

תפסתי את זרועו ומשכתיו אחרי, כמי שמוליך עיוור ברחוב שואן. ואכן, שואן היה הרחוב. האומנם רק שעות מספר עברו מן הרגע שעברתי בו בכיוון ההפוך? כל החנויות היו פתוחות. המון עם רב נדחק ברחוב השוק הצר, מצטופף ליד החנויות וקונה מכל הבא ליד. לפני שעה קלה הקריבו הבנים את חייהם על מזבח הכיבוש, והנה עתה עוטים אבותיהם ואחיהם, נשיהם ואמותיהם על הסחורות והטובים. והמובס חושף שיניו בחיוך ניצחון על שעלה בידו לגלות את ערוות מנצחו ברדפו אחר בצעו ורווחיו הקלים, סופר מעותיו ודמים בדמים נגעו.

ואני מבקיע לי דרך בים הקונים והמוכרים, גורר את זאב דוידי אחרי, נוטה ידי על השוק לקרעו, והחנויות חומה לי משמאלי ומימיני. ובעוד מתחת לקימורי תקרתו של הרחוב הצר נפרש עשנו של הקבאב הנחרך וריחו נמהל בצחנת האשפתות ומגרה את גרוני ואת נחירי, פותח אני את פי ובאוזניו של דוידי, המובל אל מחוץ לעיר כחמור באפסר, מדקלם קטע מפאר יצירתה הספרותית של העלייה השלישית, מן הפואימה של “מסדה” ליצחק למדן:

…אויה, רוכלים המה!

שמעו יש שבר במסדה, יש קרב,

ויבואו להיות המאסף פה למחנות

ולאצור ביזת הקרב…

כל שיירי צידה האובדים בעלותנו,

כל שברי מגיני־זהב המתגלגלים למטה

מחזה הנופלים על החומה –

בידיהם ייאסף…

וכשוך סערת הקרב שוב יבואו.

שוב יקימו שוקיהם למטה…

אלי, אלי, אלוהי מסדה, אלוהי מתי מספר מעפילים

הנושאים טרף אחרון לרעב דורות גדול

הלמענם נילחם?"

“שומע אתה, דוידי? אנשי העלייה השלישית שחלמו על נורמאליזאציה, קונסטרוקטיביזאציה, פרודקוטיביזאציה ואחוות העמלים של שני העמים, נרתעו בשאט־נפש מרוכלים מקימי שווקים, ממקח וממכר של עם למוד סרסרות, המזדנב בעקבות הלוחמים לקיים את אחדות תגרי העולם כולו; את המהפכה בעמם חזו כמהפכת בניין ויצירה ואת שיבת ציון כשירה לעמל־כפיים, ואילו אנו בדורנו למדנו כבר לדעת שהדברים אינם כה פשוטים כפי שמפשטים אותם הפשטנים, והפאראדוכס הגדול הזה הוא־הוא מגילויי מהות התמדוֹ המהפכני של עם קשה־עורף זה, שהקים דורות רבים של מלווים בריבית, אשר ידעו למסור את נפשם על קידוש השם ולעלות על מוקדות בהוציאם נשמתם באחד. והרי רבי עקיבא עצמו חלם לקנות לאשתו קישוט נוי ששמו ירושלים של זהב, ודאי בשוק זה שאנו מהלכים בו. גדולה מזו: יש סבורים שהתרבות כולה ראשיתה בדרכי מסחר, שכן הדברים הראשונים בעולם, שסומנו על גבי חרסים בסימנים מופשטים, כגון מקלות או קווים, היו מספרי הסחורות שניתנו בחליפין מתגר קדמון אחד למשנה. לפיכך קדמו הספרוֹת לאותיות, ועד היום הזה נשתייר רישום הפרימיטיביות שלהן, כגון אחד, שניים, שלושה I, II, III ברומית ו־ 一 二 三 בסינית. וכשם שקדמו הספרות לאותיות בשחר נעוריו של המין האנושי כן יבלו המספרים את המלים לעתיד לבוא, ואת המהפכה הפּרמאננטית יגשים מכאן ואילך לא המשורר כי אם המחשב. הוא שיציב כנד נוזלים והוא שירמה בים סוס ורוכבו, הוא שיהלום בחיל האוויר של פרעה והוא שירעץ מרכבות שריונו. וסופרי ישראל ומשורריו ישבצו את יצירותיהם בין נוסחה מאתימאטית אחת למשנה, כדרך שחז”ל ריפדו באגדות את השקלא־וטריא התלמודית על ההלכה, זו ההלכה ששמרה עד כה על העדה האכסמפלארית של כנסת ישראל".

*

החתירה בקהל קוני שמים וארץ, המקיפים את מוכרי מאוֹדם “בלירה! בלירה! בלירה!”, קשה היתה כקריעת ים־סוף. משהגענו סוף־סוף אל שער יפו ויצאנו אל מחוץ החומה ראיתי את מכוניתו של אביגדורי, ואת אביגדורי עצמו יושב בתוכה וכפי הנראה ממתין לי. כיצד לא עלה בידי לראותו יוצא מן המסגד? מילא, קצר־ראי הנני ובדרך כלל מהלך אני שקוע במחשבותי וצולל בהגיגי. אבל איך קרה הדבר שהוא לא ראני בעיניו החודרות בכל והקולטות את הכול?

דחיתי את תמיהותי לעת אחרת, וכיוון שחוץ מאביגדורי לא היה איש במכונית פתחתי את דלתה ובלי לשאול את פי בעליה הצעתי טרמפּ גם לדוידי.

הוא נענע בראשו לאות שלילה.

“תודה. אלך ברגל”, אמר.

וכן עשה, עם שראשו מושפל ואצבעות ידו הימנית מתמתחות ומתכווצות חליפות מתוך ריגוש ועצבנות יתרה. כפי הנראה, חש עוד בחסרונו של פסלון האיל הנאחז בסבך בקרניו.

ליגאל ו. הי"ד

א

חסד עשו עמי בעליה של אותה פירמה של משפטנים – היא החברה לחקר המשפט בישראל, הראשונה בארצנו אשר השתיתה את עיסוקה בתחום מחקר זה על יסודות כלכליים בריאים, דהיינו על כדאיות מסחרית ולא על יומרות של התועלת הצומחת מעיסוק זה ועל סיסמות של תורה ומדע לשמם, שסופם סחיטת תקציבים, איסוף תרומות ומנגנון של שנור – עם ששלחוני לחוץ־לארץ לתקופת־זמן לא מבוטלת והטילו על החברה את כל מחסורי בימי שהותי הרבים והיפים בארצות־הברית של אמריקה ובאחת ממדינות אירופה. וכשאני אומר “חסד” איני מבטא אלא אמת סובייקטיבית משלי, שכן מבחינה אובייקטיבית היתה השליחות שהוטלה עלי בבחינת השקעה ראציונאלית, שמומחי החברה חזו ממנה רווחים נאים בעתיד הקרוב ונתכוונו לאכול את פירותיה בעולם הזה, אם כי לא בלי פזילת־מה לקרן הקיימת בעולם הבא. פזילה זו נבעה מעצם מהותה של שליחותי, שזיקתה אל עולם הרוח חרגה מעבר לשיעור המקובל בחוק ובמשפט, שעיקר עניינם חומר ולא רוח. ואף אם יש בהם מן הרוחניות הרי זו סובבת על־פי רוב מסביב לנכסים חומריים, ואילו התחום, שבו נשלחתי לחקור, הריהו מבחינה מסוימת כולו רוח, ושמו – “ההגנה על קנייני הרוח” (Intellectual property) – מעיד עליו כמאה עדים, אף אם מניעיה של הגנה זו תועלתיים וחומרניים בהחלט. המדובר הוא בחוקי זכויותיהם של יוצרים – סופרים, אמנים, מלחינים – והמחקר, שנצטוויתי לערוך, עיקרו השוואת חוק זכות־היוצרים האמריקני לחוקים המקבילים באירופה והגשת המלצות מטעם החברה לחקר המשפט בישראל לוועדה שמונתה על־ידי הממשלה כדי להציע הצעות לחקיקת חוק זכות־יוצרים חדש בישראל. לשם כך לא זו בלבד שניתן לי לעשות “כל פרק זמן שיידרש” בארצות־ברית לאיסוף החומר, אלא גם אופשרה לי שהייה לתקופה שלא תעלה על שלושה שבועות במלון מפואר באחד מכפרי הנופש הנאים שעל שפת אגם לוצרן בשוויץ, מקום שם אמור הייתי לעבד את החומר ולנסח את הצעותי.

משסרתי אל משרדו של סוכן נסיעות כדי להסדיר את לוח טיסותי, מצאתי בו את ידידי מאז ומקדם שלמה תיבון, עסקן ותיק, שהיה בימי ההגנה פעיל בענייני רכש, לאחר קום המדינה שימש שגריר באחת הארצות שבמזרח־אירופה, או בדרום־אמריקה, ועתה עוסק שוב בענייני בטחון. נתברר שגם הוא בא לכאן לארגן את טיסותיו לחוץ־לארץ, ולא עוד אלא שלוח־הזמנים שלו חופף להפליא את לוח־הזמנים שלי. נדברנו אפוא שנטוס לניו־יורק יחדיו. בבוקרו של אותו יום, שנקבע כתאריך המתאים לשנינו, אבוא אליו לקחתו במכוניתי לאחד מפרבריה החדשים והחדישים של תל־אביב רבתי, שבו יש מעין חווילה קטנה לאחותי. שם נשתתף בצהריים בסעודת־פרידה, שאחותי הבטיחה לערוך לי לפני נסיעתי, ובחצרה המרווחת אשאיר את מכוניתי עד לשובי ארצה. לאחר מכן יביאנו גיסי ללוד, ואם לא יחול עיכוב ינסוק מטוסנו בשעה 18:15 כמתוכנן.

ב

ביום הנסיעה אמור הייתי לקום עם עלות השחר, אך התעוררתי כשעה לפני כן לקול צלצול הטלפון.

משהרימותי את השפופרת שמעתי את קולו של שלמה תיבון. לאחר שהתנצל על ההטרדה בשעת בוקר כה מוקדמת (“אפילו לא בוקר, כי אם לילה עוד”), השיח לי שאם עדיין מעוניין אני לנסוע יחד עמו ללוד, חייבים אנו לשנות את תכניתנו, כיוון ששומה עליו להשתתף היום בשעות שלאחר הצהריים בהלוויה צבאית שתיערך על הר הרצל לאחד הקצינים הצעירים, שנפלו במלחמת ששת הימים בסיני ועתה הועלו עצמותיהם לקבורה בירושלים. אם בשעה שתיים אחר הצהריים נכון אני להגיע אל הר הרצל, נהיה נאלצים לנסוע הישר ללוד. אשר למכוניתי, הרי מוכן הוא לדאוג לאיחסונה בשדה התעופה בתנאים מתאימים עד לשובי ארצה. אם מסכים אני לכך, ישלח אלי את מזוודתו (“מזוודה אחת קטנה – זה כל אשר אני לוקח עמדי לנסיעה זו”) בעוד שעה קלה, אולי עוד בטרם יאיר היום.

• מי הקצין?

• גדעון זאבי.

הנחתי את שפופרת הטלפון על המדף והעברתי את כף ידי על מצחי. דומה כי תשישות־אימים הכריעתני לפתע פתאום – הרגשה שאינה הולמת כל עיקר אדם העומד לצאת למסע בשתי יבשות לשם עריכת מחקר. לא שעצם הידיעה ששמעתי מפיו של שלמה תיבון הממתני: ידעתי שגדעון זאבי נפל בסיני שמלחמת ששת הימים. אף ההודעה על הקבורה לא היה בה כדי לגרום לי עגמת־נפש, שהרי מוכן הייתי לכך שאביו של גדעון לא יודיע לי על מועד ההלוויה. הליאות שנפלה עלי כחתף מקורה היה באותה תחושת אין־אונים, אשר יש שהיא תוקפת אדם דווקא ברגעים שבהם עומד הוא בפני שיקול־דעת, החלטה, הכרעה מתוך מאבק שבין חובה לבין רצון, בין שכל לבין רגש. שכנים היינו, משפחת זאבי ומשפחתי, באותו בית, באותה חצר, דלתם סמוכה לדלתי. על קיומו של גדעון זאבי ידעתי בעודו ברחם אמו. לא אחת ניקשתי לי בחיפזון בלשוני בבקרים כל אימת שהייתי אץ לעבודתי ונתקל בחצר בעריסה ובתינוק השרוי בה, שעיניו עיני תכלת גדולות, עמוקות ומבקשות דעת כאילו עומדות הן לספוג אל קרבן את כל העולם כולו; ובשנים שלאחר מכן יש שקופץ הייתי מספתי – דווקה בשעות שלאחר הצהריים – מזנק אל החלון מוכן לטרוף את כל הילדים שהפריעו את מנוחתי במשחקי הקרבות שלהם, אולם כל אימת שהייתי משרבב את ראשי החוצה ורואה כי גדעון, שהיה אצילי עם יפה־נפש, הוא־הוא מנהיגה של החבורה המקימה את כל השאון, היה קולי מתרכך מאליו בעל־כורחי ותחת דברי תוכחה וזעם היו נפלטים מפי דברי כיבושין, שנאמרו בנעימה לטפנית, בשובה ובנחת:

• האם ילד כמוך, גדעון, אינו מבין שבני־אדם נחים בשעה זו?

היה גדעון נד לי בראשו לאות הסכמה ועיניו מביעות הבנה והשתתפות בצער, אם כי לא בלי זיק של ערמומיות כבושה. ואכן, לאחר שעה קלה היה קול ענות המלחמה מגיע במעומעם וממרחקים – אות הוא כי גדעון העתיק את חזיתו למקום מרוחק מחלוני.

לימים העתקתי את מקום מגורי ושוב לא נזדמן לי לראות את גדעון. אפשר שראיתיו ולא ידעתי כי גדעון הוא, שכן היה אחד מאותם מאות הנערים המברכים אותי לשלום ברחובות העיר, ואני איני מכירם, כיוון שתהליך ההזדקנות איטי הוא מתהליך ההתבגרות, וחזותו של אדם שוב אינה משתנה בו בקפיצות, כי אם בהדרגה.

ואולם יום אחד – היה זה כשבועיים לפני מלחמת ששת הימים – היכרתיו בבירור. בעודי מהלך שקוע בערפילי שרעפים ראיתי קצין צנחנים – אצילי עם יפה־נפש – הולך לקראתי, ועיניו מביטות בי בהססנות חייכנית של אדם השוקל בדעתו אם לברכני בשלום או לא – אותן עיני־תכלת גדולות, עמוקות ומבקשות דעת כאילו עומדות הן לספוג אל תוכן את כל העולם כולו, כבימים ההם בתוככי העריסה. נעצרתי ושאלתי:

• גדעון?

• כן – ענני.

• בצבא?

היתה זו אחת מאותן השאלות המיותרות, שאנו רגילים לשאול כל אימת שפותחים אנו את פינו בבלי דעת מה ייפלט ממנו. ואומנם לא ראה צורך לענות בקול. רק נד בראשו לאות הסכמה, כבימות משחקי המלחמה שנערכו מתחת לחלוני. אפילו זיק הערמומיות, שנתהבהב בעיניו, מאותם הימים היה.

• מה שלום אבא ואמא? – שאלתי.

• בסדר – ענה.

• מסור ד"ש.

בן יחיד היה. ומשהגיעה אלי הידיעה בדבר מותו, לא קמה בי הרוח לסור אל הוריו. עברו ימי האבל, ואני בושתי ונכלמתי. וככל שבושתי כן דחיתי את ביקורי.

השפופרת, שהשתלשלה מידי המורדת בקצה חוט הטלפון, השמיעה צלילים עצבניים, הקרבתיה אל אזני.

– מה קרה¹? – שאל תיבון בקוצר־רוח – הטלפון מקולקל?

• אני אבוא – אמרתי מתוך השתנקות־מה.

• אינך מרגיש טוב?

• מרגיש בסדר.

• תחכה לי על־יד הר הרצל?

• כן.

• במכוניתך?

• כן.

• שאשלח את מזוודתי?

• כן.

ההלוויה היתה רבתי עם. הוריו של גדעון – משה זאבי ורעייתו – מיקירי ירושלים היו, אנשים מכובדים וחביבים על הבריות כאחד. מלבד גדעון הובאו לקבורה עוד שני לוחמים, שנפלו במלחמת ששת הימים. כיתת חיילים ירתה מטח יריות. שלמה תיבון נאם. בין השאר אמר:

• הם נפלו כדי שאנו נמשיך לחיות, הם נפלו כדי שבנינו יישנו לבטח בלילות על משכבותיהם, הם נפלו כדי שהשואה אשר הכחידה שליש מעמנו לא תחזור בשום מקום ובשום זמן. גדולה מזו: הם נפלו למען רעיון נשגב של תקומת ישראל בארצו, רעיון אשר מאז ומעולם צופן בחובו לא רק את גאולתו של עמנו, כי אם את גאולת העולם כולו. במותם ציוו לנו את החיים, ובחייהם ציוונו לאמור: החיים כשלעצמם אינם הנכס היקר ביותר של החיים!

אותה שעה לא הרהרתי בגדעון. סיסמת הסיום של נאום זה היתה מוּכרת לי ואימצתי את מוחי לזהות את מקורה. החיים אינם הנכס היקר ביותר של החיים! היכן שמעתי או קראתי דבר זה? מכלי ראשון, שני, שלישי? גם לאחר שוויתרתי על הזיהוי עדיין לא הייתי מהרהר בגדעון אלא בי, במעשי, בפעולותי, בתגובותי, אם כי מתוך זיקה לגדעון. הרהרתי באותה נקישה, שהייתי מנקש בלשוני מעל לעריסתו בחצר, הרהרתי בתוכחת הזעם שנתכוונתי להשמיע בשרבבי ראשי מחלון חדרי ובדברי הכיבושין המרוככים שהיו יוצאים מפי לאחר שעיני ראו בדמותו של גדעון המנהיג האציל בן השש או השמונה, הרהרתי בדרישת־השלום שמסרתי באמצעותו לאביו ואמו כשבועיים לפני מלחמת ששת הימים.

ההלוויה נסתיימה והקהל זרם למקום שבו עמדו ההורים כדי ללחוץ את ידי השכולים. בתחילה אף אני נסחפתי עם הזרם, אך פתאום תקף אותי רוגז מוזר. חשתי היאך החימה מחלחלת בי, גועשת, מסעירה, מטריפה את הדעת. פניתי לאחור, בתקיפות שגבלה בגסות, ומתוך הסתייעות במרפקים הבקעתי לי דרך נגד הזרם, נחלצתי מן הקהל ורצתי לעבר מכוניתי. ישבתי ליד ההגה, פתחתי את החלונות והמתנתי לתיבון. הזעם היה עוד מחלחל בי ולא הרפה ממני גם כשבא תיבון וישב בסמוך אלי. בשל הזעם הזה החזרתי לו שלום בשפה רפה לאחר שבירכני ולא פציתי פי בכל הדרך מירושלים ללוד. גם בחדר־ההמתנה שבשדה־התעופה מילאתי פי מים והחרשתי אף כשישבנו זה ליד זה במושבנו שבמטוס לא הוצאתי הגה מפי שעה ארוכה, ואפילו את ארוחת־הערב שהובאה לנו כיליתי בשתיקה מוחלטת. רק לאחר שכוס הוויסקי שהזמנתי הוגשה לי בתוך הגומה העגולה שבמדף האווירון פתח הקדוש־ברוך־הוא את פי וסילון שחור של סארקאסם פרץ מתוכו.

וכה אמרתי לתיבון:

• צר לי שאיני זוכר מי הוא ששם בפיך את האמירה הנאה בדבר החיים שאינם הנכס היקר ביותר של החיים. צר לי מאד, ואף־על־פי־כן מבקש אני שלא תזכירני, שהרי אף אם אדע את מחברה של אמרת־כנף זו לא ישנה דבר זה ולא כלום, ואת גדעון ודאי שלא תעלה ידיעה זו מקברו. כן, רבים וגם טובים הרעיפו לקחם בנושאים כגון אלה על לבבות שכולים ואמלים. ודברי־ימיה של האנושות מלאים פתגמים כרימון, כגון מותו של אחד – טראגדיה, מותם של מיליונים – סטאטיסטיקה. ודומני שנפוליאון הוא שהפליא מדברותיו לאחר הקרב של בוֹרוֹדינו, ובראותו את מאת אלף ההרוגים (אולי אני מגזים במספרים, סלח לי, איני בקי בסטאטיסטיקה) נתחייך ופלט אל תוך ההיסטוריה: בלילה אחד מתהווים בפאריס יותר גברים מכל אלה שנהרגו עתה. ואני, שבין כל השאיפות הרבות שלי בימי חלדי – החל בחלום של מצחצח־נעליים מקצועי וכלה במייסד דת חדשה, ספק משה רבנו ספק מארכס, אחת נעדרה בבירור: להיות מצביא – יכול אף אני להוסיף לך כמה פרטים סטאטיסטיים מימי חיי שלי, ח־ח, מעין סטאטיסטיקה אבטוביוגראפית. זכורני, אי־שם במרחבי המזרח הרחוק ישוּב הייתי על ספסל בית־ספר ומביט בלוח השחור שעליו התנוססו מספרים כתובים בגיר לבן. כבן שמונה הייתי אז. זכורני היאך מאמץ הייתי את מוחי כדי לפענח, להשיג, לתפוס, לעכל את המספר הגדול, שנבצר ממני לחוש את משמעותו ולמשש את מהותו 1,600,000,000. “מיליארד אחד ושש מאות מיליון” – ניסר בחלל קולה של המורה, ששמה היה מאריה סולומונובנה, גופה עגלגל וקטן, הילוכה נמרץ, פניה חמורים וקולה צרוד, צורם ומהלך עלינו אימים. מיליארד אחד ושש מאות מיליון בני אדם יש על פני כדור הארץ – הרעיפה המורה את הלקח הסטאטיסטי הראשון שקלטה אוזני, הראשון בימי חיי. כארבעים ושלוש שנים חלפו מאז. מלבד מלחמת־העולם השנייה, האיומה והקטלנית שבמלחמות אנוש, מלבד שואת האימים של הנאצים זכורות לי עוד כתריסר מלחמות גדולות ובינוניות. בכללן מלחמת סין־יאפאן ומלחמת ספרד, מלחמת קוריאה ומלחמת וייטנאם, מלחמת איטליה וחבש ומלחמת העצמאות שלנו – ועוד כהנה וכהנה, ואף־על־פי־כן מאז הופעתם של המספרים הלבנים על הלוח השחור ועד לימינו אלה ומאז הכרזתה הצורמנית של מאריה סולומונובנה ועד להופעתו של הגליון האחרון של ירחון סטאטיסטי, שהגיע לידי שלשום, הוכפל מספרם של ילודי אשה עלי אדמות, ומאות אלפי מורות כותבות ודאי בשעה זו על מאות אלפי לוחות שחורים את המספר 3,200,000,000 דהיינו שלושה מיליארדים ומאתיים מיליון נפש. ועתה הבה נחליט: אם אמנם נכונה סיסמתך שהחיים אינם הנכס היקר ביותר של החיים, הרי הכפלה זו אינה מעלה ואינה מורידה. ואולם, אם חיי אנוש – היחיד, הפרט, האדם באשר הוא אדם – הם חזות הכל, הרי מתוך חמישים ואחת השנים, שאני מתהלך בארץ, ארבעים ושלוש היו שנות התקדמות עילאית; הוכפלו בהן ערכי הקוסמוס. עוצמת משמעותו של הקיום גברה בהן פי שניים. לא כן? חבל שאין בידי החישוב עצמו: 1,600,000,000 פלוס לידות מינוס מיתות שווה 3,200,000,000. מובן מאליו שלשם הסקת מסקנות רצוי היה לדעת פרטים נוספים. למשל: כמה מן המיתות – מיתות טבעיות, כמה תוצאה של מלחמות, מחלות, רצח, מיתות בית־דין. לא היה מזיק, למשל, נתון סטאטיסטי צדדי כגון: כמה יצירי אנוש ניצלו בזכות אנטיביאוטיקה, כמה – בזכות הניתוחים, ויטאמינים וכו' וכו'.

• ראית אדם מת בימי חייך? – סינן תיבון לפתע מבין שפתיו בלי שהוציא את הסיגאר מפיו ובלי שליכסן אפילו הצצה חטופה של עין אחת לעברי.

שאלתו של תיבון עוררה בי שלוש תמיהות בזו אחר זו, כל אחת גדולה מקודמתה.

התמיהה הראשונה היתה על התנהגותו המשונה של תיבון, ששאלה זו היתה אחת מגילוייה: איש נבון ופיקח היה, ולא ייתכן כלל שלא תפס את הסארקאסם שבדברי, שהיה מכוּון כלפיו. אף אם הבין והתעלם ממנו, לא היתה שאלתו במקומה כל עיקר. התמיהה השנייה היתה על עצם השאלה: הן ידע האיש את גילי, ואם שכחוֹ, עתה זה הזכרתיו, ועוד ידע כי למעלה משלושים שנה שוהה אני בירושלים (מאורעות תרצ“ו – תרצ”ט, המאבק, מלחמת העצמאות, מלחמת סיני, מלחמת ששת הימים), אף נהירים היו לו מקומות מגורי הקודמים הן בימי ילדותי והן בימי נעורי, מקומות שעברו עליהם קרבות ומלחמות; היאך אפוא מעלה האיש בדעתו שעיני לא ראו בר־מינן מימיהן? אולם תדהמתי הגדולה ביותר באה רק לאחר שפשפשתי במוחי ובזכרוני ונוכחתי לדעת שאני, שהגעתי לראשית העשור השישי של חיי בתקופה של מהפכות ותהפוכות, מלחמות ושואות, לא ראיתי פניו של אדם מת. כן, לא ראיתי. ראיתי גופות, אך לא ראיתי פנים של אדם מת. ושמא ראיתי ונשכח ממני. אפשר בילדותי, אך לא מיום שנתבגרתי. תרצ“ו – תרצ”ט, מאבק, מלחמת העצמאות, מלחמת סיני, מלחמת ששת הימים… כן, ראיתי פניהם של פצועים, אך משום־מה לא ראיתי פניו של מת. כן, גופות ראיתי, הרבה גופות בהתפוצץ פצצה קטלנית במרכז ירושלים, אך הפנים היו כבר מכוסים בשעה שראיתים. כשנפטר אבי, זכרונו לברכה, הודיעוני על כך בטלפון וכשהגעתי אל מיטתו היו כבר פניו מכוסים בסדין. לא הפשלתי את הסדין. אף דודתה של אשתי, שהוזעקתי להלווייתה, מצאתיה מוטלת על הרצפה, עם שהשמיכה פרוסה עליה ומכסה אותה מכף רגל ועד ראש. על בטנה היה מונח מגהץ כבד… רק לאחר זמן רב נודע לי שמגהץ זה בא למנוע תפיחה… לפני שעליתי ארצה באתי לבקר בבית־חולים ידיד משפחה אחד, שאמרו עליו כי חולה הוא במחלה ממארת, וימיו ספורים. הוא נשם בכבדות, והיה נרגש ונרגז. בתחילה ייחסתי את מצבו זה למחלתו, אך עד מהרה נודע לי שעתה זה הפרידו בינו לבין שכנו במיטה הסמוכה שקראהו “יהודון נאלח”. ידיד משפחתנו אזר שארית כוחותיו, ירד ממיטתו והעניק לעולבו סטירת־לחי ראויה לשמה. משהגעתי אל חדרם היה ראשו של העולב שקוע בכרו, ועיניו של ידיד משפחתנו היו מזרות אימה. פתחתי בשידולים עד שנרגע ונשימתו נתקצרה. אותה שעה כבו גם הרשפים שבעיניו, ממש כבו כפי שכבה האור בנורה שנשרפה. בפעם הראשונה בימי חיי ראיתי אז עיניים כה כבויות, אף־על־פי־כן לא היו אלה עיניו של בר־מינן, שהרי ידיד משפחתנו חי עוד יומיים: למחרת יום ביקורי נותח ויום אחרי זה נפטר. דרך אגב, שכנו למיטה שקראהו “יהודון נאלח” נותח שעה אחת אחריו ונפטר שעה לפניו.

• צ’ה גווארה – המשיך תיבון ורק כשפתח את פיו השגחתי בכך, שבעוד אני דולה עובדות ותמונות מנבכי זכרוני לא השיבותי לו על שאלתו.

• מה אמרת? צ’ה גווארה?

• כן, אמרתי צ’ה גווארה. האם קראת את יומנו?

• לא.

• ואני קראתי. כל היומן כולו אינו אלא פרשה של סבל, רעב, דם, רצח, מוות, עינויים, שחבורת אנשים – ספק הרפתקנים ספק אידיאליסטים, ובלי ספק גם אלה וגם אלה – נוטלת מרצונה על עצמה. יש שבחרפת רעבונם הורגים הם את סוסם ואוכלים את בשרו. והנה תוך מקרא של תיאורי האימים הללו נתקל אתה לפתע במשפט בזו הלשון: “יש לנו סגולה למזל: לולו, עופר־איילים פעוט. נראה אם יישאר בחיים”. ויומיים לאחר מכן רושם צ’ה ביומנו: “לולו, קרבן רוחו הגועשת של אוּרבאנוֹ, מת כשהלה הטיח את רובהו בראשו”.

עוד לפני שירדתי לסוף דעתו של תיבון ולכוונה הנסתרת שבדבריו על עופר האיילים של צ’ה גווארה חשתי היאך מתלקח בי זעמי על חברי זה – אפשר על לא אוון בכפיו – ובלי כל סיבה מתקבלת על הדעת.

• מה פשר הרמזים האלה? – צווחתי עד שהנוסעים במושב שלפנינו הפכו ראשיהם אלינו – רוצה אתה להפוך את היוצרות, להתחלף בתפקידים, לטשטש את המצב שבו היינו שרויים הבוקר, בעת ההלוויה – אני במצבי שלי ואתה במצבך שלך. האומנם מלאך לבך לאלפני בינה בעניין יצור חי באשר הוא חי. אותי, שעשר שנים גידלתי בביתי כלבה – גדולה, שחורה, יפהפיה, ארוכת זרבובית, זקופת אוזניים ועצובת עיניים – כלבה שמפתי אכלה ומכוסי שתתה. לא אתה תספר לי סיפורים על חיים ובעלי חיים, כי אם אני אספר לך סיפורים על חיים ובעלי חיים. לפחות סיפור אחד… כן, זקוֹף אוזניך ושמע. יום אחד נכנסתי עם כלבתי למסעדה והזמנתי לי ארוחת־צהריים. בעלת המסעדה, שהגישה לי את ארוחתי, הביאה צלחת מתכת מלאה כל טוב – בשר ועצמות ותרביך ממיטב מטעמי המסעדה – הניחתה על הרצפה לפני זרבוביתה של כלבתי, והיא עצמה התייצבה במרחק־מה והיתה עוקבת אחרי תנועותיה של כלבתי, שלא הוצרכה להפצרות וסרהובים והיתה מחסלת במרץ רב ובתיאבון גלוי לעין את כל הטוב שהוגש לה באורח בלתי צפוי. הכלבה לא הסתירה את הנאתה, והאשה לא הסתירה את הזדהותה עם הנאתה זו של הכלבה. תמהתי על נדיבות־לבה של בעלת המסעדה, ועוד יותר על אהבתה של זו לכלבים – אשה דתית היתה, ששערה גזוז וראשה מכוסה שביס, ומנסיוני ידעתי שאנשים ונשים מסוגה לא נודעת מהם חיבה יתרה לכלבים דווקה. אף־על־פי־כן שתקתי וסעדתי את לבי. אולם משראיתי כי עיניה של האשה נתמלאו דמעות, לא יכולתי להתאפק ושאלתי:

• את אוהבת כלבים?

קינחה האשה את דמעותיה וסיפרה לי מעשה שהיה. אשה זו, בת למשפחה אמידה באחת מארצות אירופה המזרחית, אביה חוכר אחוזות היה וכל ימי בחרותה עברו עליה באחת האחוזות הללו. בימי השואה נשלחה המשפחה למחנות ההשמדה ומכל בניה לא נותרה אלא היא, בעלת המסעדה, שהיתה בימים ההם צעירה מאד. משנסתיימה המלחמה שבה האשה אל אחוזת משפחתה והתדפקה על דלת הבית שבו נולדה וגדלה. פתח לה אדם מזוקן, ומיד הכירה בו אחד האיכרים.

• האם לא תכירני? – שאלה.

• לא – השיב האיכר והקשיחוּת שבקולו לא בישרה טובות.

• אני פלונית, בתם של אלמוני ופלמונית, הסתכל בפני.

• לא ידעתי את אלמונית ופלמוני ואת בתם לא הכרתי – היתמם האיכר והקשיחות שבקולו נתחלפה ברוגזה – צאי מכאן.

יצאה הנערה ושרכה דרכה. פתאום שמעה קול יללה, ומיד לאחר מכן הגיח אליה כלב ששרשרת ברזל משתלשלת לו מצווארו. הניח כפותיו הקדמיות על כתפיה, ליקק את פניה, כשכש בזנבו, הסמיך זרבוביתו אל לחיה ויילל מרוב שמחה. הכלב לא התכחש אליה, הכלב לא נזקק לאוצרות האחוזה, הכלב היה מאושר. בכוח אדירים ניתק את השרשרת שהיה אסור בה והסתער עליה באהבתו כי רבה. אותה שעה יצא האיכר מן הבית, נפל אפיים ארצה והתפלש באפר רגליה.

עד שהאשה השיחה לי את סיפורה סיימה כלבתי את סעודתה וליקקה לקק היטב את כל אזורי זרבוביתה הארוכה. מאז ועד ליום שבו חלתה בחוליה אשר מתה בו סועדים היינו יום־יום באותה מסעדה. ומשחלתה כלבתי בחוליה אשר מתה בו נזקקה לניתוח, שאמוּר היה להרחיק גידול שפשה בכבדה. בטיול־הבוקר האחרון, שערכתי עם כלבתי, ראיתי עד מה שוּלח בה הרזון ועד מה בולטות פתאם החוליות בעמוד שדרתה, כל חוליה בפני עצמה, משל נפרדה היא מכל שאר החוליות. ואף שכוֹחה אזל זה ימים רבים, חזר אליה עוד קורטוב ממנו כדי לחרחר בגרונה כנגד חתול שעבר על פנינו, ולא עוד אלא שבשארית אונה עשתה העלובה מעין מחווה של הסתערות.

משהגענו אל רופא־הבהמות קיבלה כלבתי את הזריקה הראשונה; לא זריקת־הרדמה עדיין כי אם מעין זריקת־הרגעה. לאחר מכן הובאה אל חדר הניתוחים, שלא היה למעשה אלא מטבח, ואז הוזרקה לה הזריקה השנייה. רגע נזדקפה הכלבה על השיש, הניחה כרעיה הקדמיות על כתפי ונתנה בעיני את עיניה הכחולות־כהות־עצובות. מיד לאחר מכן רבצה על צדה, לא מרבץ כלב כי אם שכיבת תינוק, אספה כרעיה, עצמה עיניה ולשונה נחרצה מפיה ודומה היה שארוכה היא עד אין תכלה. רופא־הבהמות־המנתח החזיר את לשונה אל פיה ואני כך אמרתי לו: “אם יתברר כי הגידול ממאיר קראני לפני שתזריק את הזריקה המכרעת, הסופית, שאין אחריה ולא כלום”.

יצאתי לחדר האורחים של רופא־הבהמות־המנתח והמתנתי. כמי שראה את הנולד נטלתי עמי ספר – כרך ראשון של תולדות עם ישראל, פרי־עטם של כמה מטובי ההיסטוריונים בישראל, שראה אור עתה זה, והתחלתי מעיין בו. זכוּר לי שבהקדמה לאותו ספר היה כתוב, כי למרות השוני בהשקפתם ההיסטורית הבסיסית ואף בגישתם המחקרית של ההיסטוריונים המחברים, מצטרפים חלקיהם השונים כדי תפיסה כוללת ורצופה של תולדות ישראל מראשיתם ועד ימינו. המאורעות המכריעים בדברי־ימי העם היהודי בדור האחרון – כך, עד כמה שזכור לי נאמר באותה הקדמה – השואה הנוראה מזה ותקומתה של מדינת ישראל מזה – עשו את התיאור מחדש של מהלך ההיסטוריה היהודית ואת ההערכה החדשה של מגמותיה צורך חיוני ודוחף, נוסף על העובדה שמאז נתחברו היסטוריות כוללות לאחרונה התקדם המחקר ההיסטורי בהרבה.

ולאחר שעה קלה נקראתי אל המטבח, שהפך לחדר ניתוחים, והודע לי כי הגידול ממאיר. כלבתי עדיין ישנה. ולפני שהוזרקה לה הזריקה המכרעת, הסופית, שאין אחריה ולא כלום, נרכנתי אל שיש המטבח ולחשתי באוזניה הארוכות והמוּרדות, אשר בימים כתיקנם דומות היו לאנטינות כל אימת שהיו זקופות, וזקופות היו כמעט כל ימי חייה, שהרי כלבת־רועים מסוג זה לעולם לא תוותר על קליטת צליל כלשהו כי בנפשה הוא – ולחשתי לה לאמור:

• האם זכור לך ביקורנו באותה מסעדה? לבעלת המסעדה הזכרת מה הזכרת, הרי שבעצם קיומך הוכחת כי החיים אינם הנכס החשוב ביותר של החיים.

כאן עצרתי בדיבורי, ולא רק משום שפתאום נזכרתי ששוב איני מדייק במסירתן של העובדות ואיני מביא את הדברים כהווייתם – שהרי אליבא דאמת לא לחשתי מלים אלה באזנה של כלבתי אלא ליטפתי את זרבוביתה, את צווארה ואת גבה שחוט שדרתו חוליותיו כה בולטות היו – כי אם משום שלפתע נתחוור לי כי אני ולא תיבון הפכתי את היוצרות ואני הוא שגרמתי לכך שנתחלפנו בתפקידנו.

ג

“את כל הכותל שלכם לא אמיר בציפורן אחת של בני”.

אלמלא השוני הרב בזמן, במקום, בנסיבות, ובדמותו ובאישיותו של בן־שיחי ואפילו בלשון, שבה נאמרו הדברים, עשוי הייתי להעלות רגע קט על דעתי, שאין זה אלא המשך של השיחה שנפסקה במטוס בדרך משדה־התעופה לוד לשדה־התעופה קנדי בניו־יורק. אולם, הכל סביבי היה כה שונה מכל אשר במטוס שסברה זו נפלה מאליה. ראשית כל, כשישה שבועות עברו מזמן ששפכתי את מרי שיחי בפני תיבון ומסיבות, שעד היום הזה אינן מובנות לי, הסתבכתי בשיחה עמו על החיים ומטרת החיים. כמעט כל ששת השבועות הללו ביליתי בספריית הקונגרס בוושינגטון ורק את חמשת הימים האחרונים בניו־יורק; למחרת היום אמוּר הייתי לטוס לאירופה.

אדם המבקר בניו־יורק לתקופה של חמישה ימים בלבד משוּל לאורח שהוזמן לסעודה סינית, המורכבת מחמישים, שישים, או שבעים מנות, והוא מצוּוה לסיימה תוך מחצית של שעה. יתרה מזו: על קסמיהם של מגרדי השחקים שבמאנהטן וגשרי השגב של הודסון, אורותיה של ברודוויי ומחשכיה של הארלם, על המוזיאונים והכיכרות, ספינות־הטיולים וגני־הפאר מתוספים אוטומאטית קרובים ושארי־בשר, מכרים ומיודעים, מבני ארצנו ישראל ומילידי מקומות שונים ומשונים בעולם, שבדרך זו או זו עשויים לאחר חקירה שטחית ביותר להיגלות כקרובי משפחה, שצוק העתים ותהפוכות הזמן עקרום מכור מחצבתם והביאום לארץ העושר והשפע למען יעשו בה חיל, ירבו ויעצמו מאוד מאוד. מחמת ריבויים של כל אלה ומחמת החסכון, שהייתי מצוּוה לנהוג בו לגבי זמני המצומצם, גמרתי אומר להתעלם מכל האנשים האלה, ששמעם הגיע אלי איכשהו; להתעלם מכולם – פרט לאחד, ששמו חצקל מידליי, כיוון שמכל משפחתו הגדולה והענפה של אבי לא נשתייר אחר השואה אלא אדם זה, בנו של אחי אבי, אשר בנעוריו הגר לארצות־הברית.

מול חצקל מידליי זה ישוּב הייתי עתה בכורסה בדירתו הנאה שבאחד מפרברי המגורים של העיר ניו־ג’רסי. כורסתי סמוכה היתה לחלון שנשקף על שטח מרובע המכוסה דשא עסיסי ומטופח ועל כמה וילות בנות שתי קומות, מצוחצחות למשעי ומצובעות בקפידה דוגמת זו שבה ישבנו אנחנו. כאמור, אני ישבתי בכורסה ואילו חצקל מידליי בכיסא־גלגלים, כיוון שרגליו משותקות היו זה כמה שנים ולא זז מכיסא זה אלא כשהיה עובר ממנו אל מכוניתו. מימי לא ראיתי את דודני זה לפני כן: כבן שישים היה, פניו חיוורות, עיניו ערות־חודרות־רגזניות, ועל ראשו בלורית עבותה שכולה תלתלי שיבה. הוא דיבר אידיש. לאחר ששוחח כעשר דקות נתברר לי שהאיש מאוכזב, מדוכא ומר־נפש. בנעוריו בוּנדאי קנאי היה, מראשי הבונדאים באותה עיר שבפולניה, ועתה פיתח תורה ממורמרת, שעיקריה הם: עם ישראל הושמד כליל בשואת אירופה ושוב אין לו תקומה. מדינת ישראל אינה מדינת יהודים, כי אם מדינת ישראלים, שלא זו בלבד שאינה ממשיכה את שרשרת הזהב (“די גאלדענע קייט”) של היהדות, כי אם בועטת בפומבי בערכיה של זו, שהם בראש־וראשונה קדושת חיי אנוש. אשר ליהדות אמריקה ורוסיה הרי תוך ימי דור אחד או שניים לא יישאר זכר ממנה. לא נותר אפוא לבני ישראל אלא לחיות כיחידים: אני את נפשי הצלתי. משהגיע לכך פסק את פסוקו על הכותל ועל ציפורן בנו. הפסוק לא היה מקורי. לפני זמן־מה שמעתיו מעל אחת הבימות בירושלים, ואף קראתיו באחד מהפרסומים על מלחמת ששת הימים.

• אשר לבני זכריה… – פתח דודני לאחר שפסק את פסוקו, אך לא המשיך, כיוון שאשתו – אשה נאה, מטופחת כרוב הנשים בארצות־הברית ומשום כך נראית צעירה מכפי גילה – הביאה לנו כוסות גבוהות מלאות ויסקי מהוּל בסודה. לאחר שהעמידה את הכוסות לפנינו אף היא התישבה בכורסה והקרינה על בעלה מבט שכולו רוך, אהבה, מסירות. אף שחצקל מידליי לא הביט באשתו ניכר היה שחש הוא במבט זה ונהנה ממנו.

כמה שנים נשואים הללו? – חלפה שאלה במוחי. כיוון שלפני בואה של אשתו התחיל דודני לדבר בבנו, סבור הייתי שתקופת נישואיהם תיוודע לי מאליה מתוך השיחה, אולם משום־מה לא המשיך מידליי בנושא זה ועבר לעניינים מופשטים יותר.

• שני קיסרים היו באסיה – פתח בנעימה של מרצה באסיפת־עם משנות השלושים – אסוקה בהודו וצ’ין־שי־וואנג־טי בסין. אסוקה אמר: אם אלך למלחמה על מלך פלוני אכבוש את ארצו, אבל עשרת אלפים מאנשי יפלו חללים. על כן לא אלך למלחמה. צ’ין־שי־וואנג־טי בנה את החומה הסינית הגדולה, וכמספר הלבינים בה כן היה מספר המתים בין אלה שעסקו בבניינה.

גם דבריו אלה לא היו מקוריים; לא רק העובדות כי אם הצגתן, ההשוואה בין אסוקה לשי־וואנג־טי, הקשר הדברים “חומה סינית וחיי אנוש”. דומה, לפני ימים מספר קראתי דברים אלה בפרסום אמריקני, הדן בבעיות הקומוניסם. ניסיתי להיזכר באותו פרסום והסחתי דעתי מדודני. הוא הרגיש בכך.

• אינך מקשיב? – שאל; לאו־דווקה ברוגז, אלא בעצבות רבה. לבי נקפני.

• אתה מדבר אידיש – אמרתי לו – וקשה לי קצת לעקוב אחרי דבריך. הן אמרתי לך שאינני בקי בשפה זו.

זו היתה אמת, אף־על־פי־כן סירב לדבר עמי בשום שפה אחרת פרט לאידיש. הוא התחייך בחיוכו הקודר ופנה אל אשתו:

• די אסימילאציה אין רוסלאנד איז געגאנגען אין צוויי וועגן: רוסיש און העברעיש.

דהיינו: ההתבוללות ברוסיה הלכה בשתי דרכים: הרוסית והעברית.

לולא היה זה אדם שאיבד את עולמו האישי, הרוחני, החברתי אפשר שהייתי מתקומם כנגד הערתו זו, המגדירה את התרבות העברית כהתבוללות. אך במחיצתו של חצקל מידליי משלתי ברוחי. אף־על־פי־כן שאלתיו:

• אמור־נא לי: האם בנך יודע אידיש?

שוב הרצינו פניו של דודני.

• לא – השיב – אבל אתה תתפלא: הוא יודע על בוריה לשון־הקודש ושולט בה שליטה מוחלטת, ולא עוד אלא שכותב הוא שירים בלשון זו.

• כוונתך לעברית? מישהו אמר לי לא מכבר כי אידיש היא לשון־הקודש בימינו.

הוא לא הגיב.

• כן, עברית – אמר בפשטות.

• הוא ציוני?

• כן.

• שייך לתנועה מוגדרת?

• כן.

• רוצה לעלות ארצה?

• כל עוד אני חי לא יעלה.

• היכן הוא עכשיו?

• בקאליפורניה. צריך לבוא כל רגע. תראה אותו. אמרתי לו שתהיה הערב אצלנו.

באותו ערב לא ראיתיו. כמעט עד חצות ישבתי בבית משפחת מידליי, שתיתי ויסקי, אכלתי ארוחת־ערב והאזנתי להרצאותיו של בעל הבית המרותק לכורסתו. סמוך לחצות צלצל הטלפון. דוריס מידליי – זה שמה של עקרת הבית – הרימה את השפופרת.

• זכריה – אמרה לאחר שסיימה את השיחה – לא יוכל להגיע הלילה. הוא מצטער מאוד.

עיניה, עיני תכלת כה עמוקה, שידעו להקרין שפע כזה של אהבה, חמלה ורוך, נתנו בי מבט יבש, נוקשה, כמעט עויין.

ד

מלכתחילה ביססה החברה לחקר המשפט בישראל את פעולותיה על שיטת התנופה הרחבה, מתוך הכרה שאותם דקדוקי עניות שבחסכון פרוטות עשויים להתנקם בהפסד של מיליוני לירות. יישומה של מדיניות זו על המשימה שהוטלה עלי התבטא בכך שאת הדין־וחשבון שלי הגיתי, ערכתי וכתבתי באחד מכפרי הנופש של שווייץ הפזורים על גדות אגמיה. חמישה־עשר יום הוקצבו לי, ובעודי ישוּב בספינת הטיולים, שהפליגה באגם סמוך לשקיעת החמה להוליכני מן העיר אל כפר הנופש, גמרתי אומר בלבי לחלק ימים אלה כך: היום הראשון חלף עבר למעשה בשדה התעופה, במטוס, במסעדה, ברכבת, בספינה, ועומד הוא להסתיים בנסיעה אל המלון, שבו הוזמן לי חדר זה מכבר. את ששת הימים החל ממחר אקדיש למחשבה, לריכוז החומר וסיכומו ולרישומים סופיים. לאחר מכן ארשה לעצמי יום נופש. בששת הימים שלאחר מכן אעלה על הכתב את מחקרי, ביום השביעי אלטשו והיום האחרון סופו שיהיה כיום הראשון וּודאי יתבזבז בשיט, בנסיעה ובטיסה עד הגיעי ארצה. ולאחר שערכתי את הימים כך שיסייעו לי לעשות את משנתי סדורה, התחלתי מתכנן וקוצב גם את שעות היום. הבוקר – למחשבה, השעות שלאחר הצהריים (מיד אחרי תנומת המנוחה שלאחר סעודת חצות היום) – לריכוז החומר ולסיכומו, ושעות הערב לרישומים סופיים.

כיוון שהמחשבה אינה בהכרח מרתקת בשר ודם על מושבו, אדרבה, ככל שאדם מרבה להלך כן מעמיק הוא לחשוב, ומכל מקום אני כל הגיגי והגיונותי באו לי ברגעי הליכה וטיול – הרי את בוקרם של ששת ימי שהותי הראשונים בשוויץ מבלה הייתי בפסיעה קצובה על שפתו של האגם, הוגה בנושא עם שכל ישותי דרוכה ומרוכזת על בעיותיו וכל חושי אטומים אל הסובב אותי, פרט לחוש הריח, שההנאה מהניחוחות של מי האגם ושל שפעת דשניה של האדמה המדשיאה עשב מזריע זרע עץ פרי עושה פרי למינו אשר זרעו בו על הארץ אינה מחבלת בפעילות השכל ובכושר הריכוז של מחשבת אנוש. אכן, חוש הריח ותוּ לא, שכן אוזני לא היתה כרויה לרחש אנגלי מצד אחד וגרמני־צרפתי־איטלקי מצד שני של מאות תיירים – רובם זוגות ומיעוטם יחידים – שפסעו קצובות כמוני על פני טיילת האגם או ישבו על הספסלים הקבועים בה ברווחים שווים. ולא עוד אלא שלא הייתי מיצר אפילו על העננים שכיסו ובלעו והסתירו את נוף ההרים המרהיב את העין ומרנין את הנפש, שהרי חזקה על ההרים עתירי היערות שהיו מרתקים את מבטי ומסיחים את דעתי מן העניין שהייתי נתון בו ראשי ורובי. וכן דומה היה, שמזג האוויר בכבודו ובעצמו מסתגל לסדר עבודתי ומסייעני במחקרי. ההרים היו מכוסים עננים עד הצהריים, ואילו אחר הצהריים נתבהר האוויר וכל ירקותה אדירת־העצמה של שוויץ השקיפה עלי מן הטבעת, שכיתרה את האגם, משל לא היו ההרים אלא אבני־חן ירוקות המשובצות באותה טבעת, ואילו אני באותה שעה – שעת ריכוז החומר וסיכומו – ישוּב הייתי על מרפסת המלון, המתנשאת מעל לאגם, ומדי פעם בפעם נושא את עיני וצופה באותן אבני־חן פנים אל פנים. ויש שהייתי אפילו מרחיק מבטי אל מעבר לאופק לראות את לבנן של פסגות השלג, כמי שמחפש יהלום בצמיד זרוע אזמרגדים. וכיוון שזינוקים אלה של נשיאת עיניים נעשו לא בשעות שהגיתי בחומר כי אם בשעות שריכזתיו וסיכמתיו, לא היה בהם משום הסחת דעת, כי אם אדרבה משום מנוחה שבחילוץ עצמות הרוח ומשום נופש המפרה את כוחות הנפש.

ואילו בערבים, דהיינו בשעות שנועדו לרישומים הסופיים, לא הייתי יוצא מפתח חדרי. פותח הייתי את החלון – לא זה שהיה מופנה אל הגזוזטרה הנשקפת על האגם, כי אם זה שבקיר אשר מנגד, הפונה אל הגן אשר למלון. אילן רב־מידות, שאת זהותו הבוטאנית לא יכולתי לקבוע, ניצב בסמוך לחלון, ואף שחדרי היה בקומה רביעית, שלח פארותיו אל תוך החלון הפתוח כידיד וותיק המושיט יד לברכת שלום. בצלו של אחד הענפים הללו – אכן, צל ממש, על אף העובדה שהמדובר הוא בשעות הגדולות של הלילה, שכן ענף רב־שריגים היה נכנס אל חדרי ומטיל צלו על שולחן עבודתי – בצלו אפוא חמדתי ועבדתי, לאחר שבקבוק קטן של ויסקי ובקבוק גדול של מי־סודה הובאו אלי החדרה לפי הזמנתי.

שישה ימים עבדתי והתכנית נתגשמה במלואה ללא סטיות והתאמות לאחר מעשה. וביום השביעי – זה יום האתנחתה והחופשה שהענקתי לעצמי – יצאתי לשוטט באותו כפר שוויצי, והפעם בעיניים פקוחות. פיקחון זה הוא שאילפני מיד כי היום יום א' בשבוע היה, שכן החנויות לתיירים, שנדחסו ברחובו הראשי של הכפר בצמידות זו אל זו, סגורות היו עד קרוב לחצות היום. ועוד ראו עיני הפקוחות שתושבי הכפר, שהיו בטלים בשישים בהמון התיירים שבעונה זו, לבושים היו חגיגית – על כל פנים, קצת יותר חגיגית מבכל ימות השבוע – יוצאים את בתי־העץ האדומים שהעלו משום־מה בזכרוני כמה מן האיוּרים ל“שלגיה ושבעת הגמדים” והולכים אל שני בניינים שמגדל פעמונים מזדקר מעל לגגותיהם. אחד המגדלים הצלב והצלוב התנוססו בראשו, והאחר לא היה בקצהו ולא כלום. מיד הבינותי שהראשון כנסיה קאתולית והשני – פרוטסטאנטית. בימי נעורי נאלצתי לבקר בכנסיה אורתודוכסית יחד עם כל הכיתה, כל אימת שאחד המורים שבאותו בית־ספר תיכון הלך לעולמו. בארץ ביקרתי תוך כדי סיור בכמה כנסיות קאתוליות. אולם בכנסיה פרוטסטאנטית לא נזדמנתי מימי.

לאחר היסוס־מה נכנסתי אל אותו בניין, שבראש מגדלו לא היה לא צלב ולא צלוב, וישבתי באחד הספסלים האחרונים. עד מהרה נתמלאה הכנסיה הקטנה מפה לפה ואל הבימה, שהיתה מחוברת אל התקרה כמעין עריסה, יצא כהן לבוש גלימה, בירך את הקהל ואמר להם שיפתחו עמוד כך וכך בספר התפילות שבידיהם. שכנתי – אשה כחושה, שחוטם סמוק הזדקר בפניה הקטנות, ועיניה השקועות עמוק בחוריהן, התנצנצו במעין חיוך – הרימה את גב הספסל שלפני ושלתה מתוך החלל שנתהווה ספר תפילות. דפדפה ומצאה את העמוד, שעליו הכריז הכוהן, והושיטה לי את הספר. מיד זיהיתי את הפרק קכ"א מספר תהילים מתורגם לגרמנית: “אשא עיני אל ההרים מאין יבוא עזרי. עזרי מעם יהוה, עושה שמים וארץ”. העוגב ניגן, הקהל שר. כיוון שבאותו ספר מצויים גם תווים ובילדותי למדתי לקרוא בהם, הצטרפתי גם אני לשירה: מה פסול יש בשיר שכולו פרק תהילים, אפילו מתורגם הוא לגרמנית? חוטמה של שכנתי נסתמק עוד יותר, והחיוך שבעיניה כוּון כלפי בגלוי ובמישרין. משסיימו לשיר פתח הכהן בדרשות, ושוב נראו הדברים מוכרים וקרובים לי עד שמבעד לגרמנית הנאה והעשירה (כשיצאתי מן הכנסיה ראיתי בחצר מודעה המכריזה על כהן מציריך, דוקטור פלוני, שיטיף ביום א' זה; אין כל ספק שמטיף זה נתברך בכושר־הבעה מופלא) הבחנתי בפרשת נחש הנחושת. “ויסעו בהור ההר דרך ים־סוף” – דיקלם הכהן בלשונו הארית הרהוטה – “לסבוב את ארץ אדום ותקצר נפש העם בדרך. וידבר העם באלוהים ובמשה: למה העליתנו ממצרים למות במדבר, כי אין לחם ואין מים, ונפשנו קצה בלחם הקלוקל. וישלח יהוה בעם את הנחשים השרפים וינשכו את העם וימות עם רב מישראל. ויבוא העם אל משה ויאמרו חטאנו כי דיברנו ביהוה ובך, התפלל ליהוה ויסר מעלינו את הנחש; ויתפלל משה בעד העם. ויאמר יהוה אל משה: עשה לך שרף ושים אותו על נס, והיה כל הנשוך וראה אותו וחי. ויעש משה נחש נחושת וישימהו על הנס; והיה אם נשך הנחש את איש, והביט בנחש הנחושת וחי”.

משסיים הכוהן את דקלומו התחיל דורש כמין חומר את הפסוקים שקרא. בהסתמכו על מוּבאה מכתבי לוּתר דימה את נחש הנחושת המושם על נס אל ישו המוקע על צלב, שכל מי שמתבונן בו מדביר את ארס הנחש אשר בקרבו, וחי. ואכן – דיבר הכומר – אין איש אשר נחש השנאה אינו מטיל את ארסו בו. ורק אם נלמד את תורתו של ישו לקיימה, ונתבונן במעשיו של ישו לחקותם, רק אז נשוף את ראש נחש המשטמה והאיבה ונדע לאהוב את עמיתינו ואת רעינו. צאו וראו מה גדולה השנאה בין בני אדם בכל רחבי העולם, מסין ועד ארצות־הברית ומווייטנאם ועד ישראל. מששמעתי את שם ישראל יוצא מפורש מפיו סובבתי ראשי כה וכה לראות אם אין איש מביט בי. איש לא הביט בי. הכוהן נטל את ספר התפילות, דפדף בו ושוב הכריז על עמוד פלוני. העוגב ניגן, הקהל שר. היה זה הימנון לישו. לא טרחתי למצוא את העמוד, ואף דחיתי את רמזיה של שכנתי סמוקת־החוטם שהביעו את נכונותה לסייע בידי תוך כדי זמרה. אלמלא מילא הקהל את אולם התפילה בצפיפות רבה הייתי יוצא ממנו, אלא שעכשיו היתה יציאתי כרוכה באנדרלמוסיה, שהרי שוּמה היה עלי להבקיע לי דרך כמעט בכוח הזרוע. שוב עצמתי אפוא את עיני – איני זוכר אם סמלית או פיזית – ועל דרך האסוציאציה הגעתי לחוק זכות־היוצרים בישראל.

אנו, בני ישראל, שנתנו לעולם את עשרת הדברות ואת מוסר הנביאים, דווקה לנו, בחוק התקף בישראל, אין סעיף המעניק ליוצר – סופר, מלחין, אמן – זכות מוסרית, דהיינו הזכות לשמור על הצורה המקורית של היצירה או על שלימותה, ולהתנגד לכל שינוי בה הן על־ידי קיצור, הן על־ידי הוספה והן על־ידי תיקון העלולים לסלף את הרושם שהמחבר התכוון ליצור ביצירתו המבטאה את אישיותו, אף שהוראה מפורשת על כך מצויה באמנה הבינלאומית לזכות־יוצרים הקרויה אמנת ברן (דווקא ברן שאינה רחוקה מכאן). סתימתה של לאקוּנה שכזאת בחוק הישראלי צו השעה הוא ועל כן אמליץ בראש־וראשונה, ולא עוד אלא אוקיע – בלשון מאופקת, כמובן, כיאות למחקר מדעי – את המחדל, שדבר זה – קביעת הזכות המוסרית – לא נעשה דווקה בעם יוצר מוסר, שוחר מוסר, אשר בעצם קיומו מקיים את המוסר לא כהפשטה עיונית־פילוסופית כמעשה היוונים, כי אם כתורת אל חי המחייבת כללי־התנהגות ברורים ומוגדרים.

עם שובי אל המלון רגזתי על עצמי, ששוב אין אני מסוגל להרהר על משהו או להגות במשהו מחוץ להקשרו של המחקר על חוק זכות־היוצרים. החלטתי אפוא לערוך אחר הצהריים טיול ממושך בסביבה. לשם כך שכרתי מכונית ויצאתי לדרך. אלא שגם הטיול לא גאלני מהרהורי מצווה – מצוות ההיגוי בענייני מחקרי.

ההרים הרמים והיערות העבותים, האגמים והנהרות, כרי־המרעה הנרחבים ועדרי־הבקר המצלצלים בפעמוניהם צלצול סמיך וצלול, נמוך וצלצלני כאחד, מפלי־המים הניתכים אל גיאיות ופסגות מכוסות שלג עד – כל אלה טלטלוני טלטלת גבר ובעוד ידי מחזיקות בהגה, כל כולי נישאתי אל ארצי, שהיתה זנוחת־אל וחרוכת־אדם במשך דורות רבים, ועתה, בבוא העת להקימה משממותיה ולהפריח צייתה נאבקת היא מאבק־אימים על כל טיפת מים ועל כל אגל לחלוחית, כי העובר בה לאורכה ולרוחבה לא בצל יערות יסתופף ולא באגמים יטבול, כי אם על פני ההיסטוריה יהלך ועל ראשית הונו של הרוח ידרוך. אכן, לא את שירת האדמה הדשנה תשיר אותה ארץ, כי אם את גאון עוזו של הרוח תהלל. כאן, בארץ השפע המזריע זרע עושה פרי למינהו מוּפגנת יצירת האדמה ואילו שם, אצלינו, את נופי יצירת האדם תחזינה עיניך; למן בנייני הר־הבית וחורבותיו ועד למוזיאון ישראל, למן מכון ויצמן ברחובות ועד המאהל הבידואי שבשכמותו ניהל אברהם אבינו את הדו־שיח הראשון עם האלוהים לאחר המבול. וטוב שסמל הקידמה המדעית הוקם אצלנו ברחובות, זו הנזכרת לראשונה עוד בפרשת האבות, שכן דבר זה מעמיק את הניגוד הדיאלקטי ומותח את חבל היעוד הישראלי לדורותיו בארץ צחיחה זו – החל בחפירות בארות (“ויחפור באר אחרת ולא רבו עליה, ויקרא שמה רחובות”) וכלה במחקרים על הדרכים להמתקת מים באנרגיה אטומית. כי ארץ, שנועדה להפגין את יצירות רוחו של אנוש, שוּמה עליה לייצגן על כל גוניהן: עבר רחוק ועתיד רחוק, הר סיני שדמיונו של אדם הושיב על פסגתו אל חי משמיע עשרת דברות ומוח אלקטרוני פולט טריליונים ספרוֹת…

ובעוד אני נוסק אל מרומי הפיט חולפת מחשבה בקרבי ומיירטת אותי ללא רחם מטה מטה. ולאחר המחשבה רוגז. וזאת המחשבה: אנחנו, שהננו עם הספר מקדמת־דנא, נושאי קידמה טכנולוגית חברתית ותרבותית לעולם השלישי בימינו אנו ובימים יבואו מרצונם או בעל־כורחם, וכי לא מן הראוי הוא שיהא לנו חוק זכות־יוצרים מקורי, מושלם, שישמש אות ודגם לא רק לעולם השלישי כי אם לכל העולמות על מספריהם, שהרי לא אחד ולא שניים מחוקינו נעשו נכסי־צאן־ברזל לחברה האנושית הנאורה. וזה הרוגז: החוק התקף במדינתנו אינו אלא חוק בריטי מיושן משנת 1911. זה כבר אין החוק חל באנגליה עצמה ומפגר הוא לא רק אחרי מושגי החברה בת זמננו, כי אם גם אחרי התפתחות הטכניקה, שהרי אמצעי התקשורת באותן השנים היו עוד בחיתוליהם לעומת מכשירי הטלוויזיה, ההקלטה והקולנוע של ימינו. וכך נתגלגלו הדברים שלמצריים יש חוק מודרני ומעודכן ולנו חוק אנאכרוניסטי.

גם על כך אתריע, אם לא בזעם נבואי הרי לפחות בפאטוס, שיהיה כבוש ככל האפשר על־ידי משמעת של סגנון משפטי יבש, קולע ודייקני.

ה

את ערבו של היום השביעי ביליתי זו הפעם הראשונה בחדר־האורחים הגדול של המלון, ישוּב בכורסה הסמוכה למקום, שבו היה פסנתרן שמנמן גזוז שער וממושקף, שמשום־מה נראה לי מוכר, הולם על התקלודת ומשמיע צלילים מפתיעים בססגוניותם באולם זה ומתחת לידיים תפוחות אלה. זוגות רוקדים ריחפו על פני לאו־דווקה בריקודים מודרניים כגון טוויסט, כי אם טאנגו, סלאו־פוֹקס ואפילו ואלס. לגמתי בירה ומבטי עקב אחר הרוקדים. רובם גרמנים היו. כך, על כל פנים, קבעתי אני. מדוע? על־פי־מה? אכן, על־פי־מה?

לפתע נתגלה לי שלמעשה מימי לא ראיתי גרמני; גרמני נוצרי, גרמני ארי, גרמני חי. מעולם או כמעט מעולם. באותה עיר שגדלתי היה סוכן־אופניים גרמני, גבה־קומה, אדום־שיער וחייכן. כשהלכה אמא עמדי לקנות לי אופניים פתח הלה את פיו ופלט מלים ברוסית עילגת ומשונה עד כדי כך שפרצתי בצחוק. אמי נתנה בי מבט זועם והתחילה לדבר עמו גרמנית. בימי מלחמת־העולם, במחנה על גבול מצריים, ראיתי שבוי־מלחמה גרמני שהיה היפוכו המוחלט של סוכן האופניים: גוץ, שחור־שיער וזועף. כל שאר הגרמנים, במרכאות ובלי מרכאות, שראיתי במו עיני השתייכו להתאחדות עולי גרמניה בישראל או לשחקני קולנוע על הבד. האומנם כן הדבר? לא, לא כן. יומני קולנוע של מלחמת־העולם, גהרינג, גבלס, היטלר… היטלר יוגנד… ס. ס…. כובעי פלדה… ואל אלוהים! אייכמן! אדולף אייכמן בכלוב הזכוכית.

הנה רוקד לו אחד דשן גדל־כרס שכולו הנאה עצמית – אין בינו לבין גהרינג אלא ניצחון במלחמת־העולם בלבד. והנה תמיר גוף זה המשעין סנטרו על כתפה של בת־זוגו; מוכן אני להישבע שאייכמן נראה בדיוק כך, שעה שישב במשרדו ובדק את רשימת רכבות המוות… ואשה זו… ש… זו… כבת ארבעים… בהירת־שיער… דקת־שפתיים, עם קורטוב של סלאביות בלסתות, כחולת־עיניים שצמצמתן קימעה בי כמו לא הרגישה במבטי המרותק אליה… הרי זו החיה הבלונדית! החיה הבלונדית ממחנות ההשמדה של נשים… אכן, היא הזדקנה במקצת, כבת ארבעים, אולי יותר, אך מטופחת, מתומרקת… י… י… י… פ… יפ–ה, יפה!

קמתי ויצאתי מאולם האורחים. כבר ירדתי במדרגות לטיול לילה, אך נזכרתי שעוד לפני יום יומיים החלטתי שביום השביעי – יום שבתי ונופשי – אשחק פינג פונג. חזרתי בי מטיולי ונכנסתי אל חדר הפינג פונג. לא היה שם איש פרט לנער אנגלי מגודל וכחוש, שהריע לקראתי כמוצא שלל רב. פתחנו במשחק. עד מהרה גיליתי שעוד כוחי במותני. למרות זריזותו של הנער ועל אף להטו היוקד, שלא היה אנגלי כל עיקר, זכיתי במשחק אחד. משהתחלנו את השני נכנסה החיה הבלונדית, ישבה על הכיסא שבצד ועקבה אחרי הכדור. במשחק השני זכה הנער האנגלי.

החיה הבלונדית קמה, נטלה את הראקטה מידו של הנער, שוב צמצמה בי את עיניה (אולי קצרת־ראי היתה) ושאלה בגרמנית:

• אתה מוכן?

• לא – עניתי – המנהג הוא שהמנצח ממשיך לשחק. הוא ניצח.

רמזתי לנער ונתתי לו את הראקטה. לשם נימוס ישבתי שעה קלה במקומה של החיה הבלונדית ומבטי רדף אחר הכדור.

קומתה של החיה הבלונדית היתה נמוכה מכפי שנראתה לי באולם; גזרתה לא היתה תמירה כל עיקר: מותניה רחבות מאד, ירכיה עגולות יתר על המידה, רק שוקיה יפות. שריריות, מתוחות סבכים. משחקה תוקפני היה, מוחץ, חד וצולף… אחרי מכת־מחץ מוצלחת נפל הכדור אל בין ברכי. זרקתיו אליה. היא הושיטה כף ידה לתפסו ועיניה בערו. הנחתי למשחקם והלכתי לחדרי. לתמהוני גיליתי שעל השולחן שליד מיטתי מונח ספר גרמני על זכות־יוצרים.

מדוע דווקה ספר זה הנחתי היום על שולחני? התפרקדתי על המיטה והתחלתי מעיין בו. ופתאום נזכרתי: היה זה הספר היחיד, שבו מצאתי דוגמה של דו"ח המוגש על־ידי סופר למשרדי מס הכנסה, וסבור הייתי שכדאי לעיין בו

מחקר משפטי

הכנסות הוצאות רגילות

כסופר – מקצוע ראשי שכירות משרד 600 ד.מ.

(תמלוגים וכו') 25,000 ד.מ. 50 ד.מ. לחודש

כפרשן רדיו ועיתונאי ריהוט 85 ד.מ.

(מקצוע משני) 10,000 ד.מ. שולחן כתיבה – 850 ד.מ.

ס"ה 35,000 ד.מ. פחת שנתי – 10%………………

נייר………………………………..

הוצאות מיוחדות:………………..

ביטוח חיים……………………….

נכנסה החיה הבלונדית ובידה שוט. את השוט תלתה בוו שבדלת והיא עצמה התפשטה ושכבה… לידי… למרגלותי?… עלי?…

עלי.

נחנקתי.

וכשחלף החנק אמרה לי:

• נקמתי בהם.

• במי? – שאלתי.

• במובסים, בחלאת האדם שהפסידה את המלחמה.

• איזו מלחמה?

• מלחמת העם הגרמני.

• מה עשית?

• עשיתי להם ילד יהודי.

• מתי?

• עכשיו.

• טימאתי את דמם. צואה הזרמתי לתוכו.

בתחילה רציתי לקום, ליטול את השוט שהיה תלוי בוו ולהלקותה עד צאת נשמתה. אחר כך החלטתי להטיח לה בפרצופה בגלוי שזונה בלה שכמותה לא תוכל ללדת לעולם. לבסוף נזכרתי במה שעולל שמשון למקדשה של פלשת – לאחר שדלילה בישרה לו כי בן נולד לה, אשר עתיד להיות לרועץ לעמו של אביו (כך, על כל פנים, כתוב ברומאן של זאב ז’בוטינסקי “שמשון הנזיר”). וכשנזכרתי בכך קראתי אל יהוה ואומר: אדוני יהוה זכרני נא וחזקני נא אך הפעם הזה, האלהים, ואינקמה נקם אחת… ואלפות את שני עמודי התווך אשר הבית נכון עליהם, אחד בימיני ואחד בשמאלי. ואומר: תמות נפשי עם פלשתים!

ו

מעטפות רבות מצאתי על שולחני בשובי ארצה. אחת מהן – עבה למדי – נשאה עליה את שם משפחת מידליי במקום שנועד לציון כתובתו של השולח. פתחתיה ומצאתי בה שלושה מכתבים. האחד מהגב' דוריס מידליי. בכתב־יד דקדקני וברור, אם כי רהוט מאד, ובסגנון יבש, כמעט משרדי, היא כתבה לאמור:

אנו מצטערים מאוד להודיעך על האסון הנורא אשר פקד את משפחתנו. זכריה בננו נהרג בתאונת־דרכים. האוניברסיטה, שבה למד, החליטה ליצור קרן מילגה על שמו לתלמידים במדעי היהדות ובידיעת ארץ־ישראל. אנחנו מתנחמים בזה שזכינו להיות הורים 24 שנים, ואילו אחרים לא זכו אפילו לקורטוב זה של אושר אמהי ואבהי.

בעלי שולח לך דרישת־שלום. במחלתו – אינני בטוחה אם ידוע לך כי המדובר הוא במחלת־פרקים קשה – חלה באורח בלתי־צפוי הטבה ניכרת והוא מסוגל לנתק את עצמו מכיסא־הגלגלים ולעשות פסיעות מספר בחדר.

אני מצרפת בזה תצלום של מכתב מאחד מחבריו של זכריה וכן אחד השירים שמצאתי במגירתו. כידוע לך כתב בננו המנוח שירים דווקה בעברית, ואני מתפלאה שלא מצאתי בין חפציו אלא שיר זה בלבד.

שלך במסירות אמת

דוריס מידליי

וזו לשונו של המכתב שתצלומו צורף:

האדון והגברת מידליי היקרים,

ככל שקשה לי הדבר רואה אני חובה לעצמי לחפש ולמצוא מלים כדי להביע באיזו דרך שהיא את מה שאני מרגיש עתה. כבנכם כן גם אני רואה עצמי סופר־בכוח, ואולם כשאדם מחפש מלים כדי לבטא את רגשי השכול, כדי לנחם, להספיד, הרי אין בכוחה של הלשון להשיג או לעצב את מעמקי הרגשות, ואז נוכחים אנו לדעת עד מה עקרה היא ולקויה בחסר. אפילו שירה, המשתרעת מעבר למגבלות הלשון, אין בה כדי לבטא אבידה גדולה. ואין זה מקרה סתם שדווקה במכתב זה הזכרתי את אמנות השירה, חושש אני שמא דברי מצלצלים כפרוזה, אך אני מאמין אמונה שלמה בכך שבנכם היה משורר. אנין־טעם היה, רגיש עד דק ושופע דמיון. אין אלו מילות־שבח נבובות, שהטראגדיה שאירעה הביאתן לעולם. הטראגדיה רק מגבירה ומחמירה את הצער שאני מרגיש כל אימת שנקפד פתיל חייו של אדם צעיר, מחונן ומבטיח.

אך היה בו יותר ממשורר ואדם צעיר הנושא בקרבו גדוּלה בכוח. סבורני שאביע עכשיו את רחשי־לבם של כל ידידיו הקרובים באמרי לכם בצורה שאינה משתמעת לשני פנים איזה ידיד מסור ונאמן היה בנכם. אהוב היה מאד על ידידיו הקרובים. ולבי סמוך ובטוח שכולנו שותפים להרגשת האבידה, כאלו אח מקרב אחים נלקח. ואנא, האמינו לי על דיברתי כי היו מאות – ואינני מגזים אף כהוא־זה, פשוטו כמשמעו: מאות! – שהגו בו, העריצוהו, כיבדוהו וירגישו בהיעדרו.

ואולם ביגון קודר מהרהר אני בכך שכל המלים הללו אינן אלא נחמא פורתא על אבידה כה גדולה. משום שהידיעה שאיבדת יצור אנושי נפלא, טוב־לב ואוהב, שהיה אהוב, נערץ ונתברך במעלות של גדולה, שעדיין לא יצאה מן הכוח אל הפועל – הרי זה פצע שאין לו ארוכה. אך הידיעה שאיבדת בן אוהב ואהוב היא דאבון גדול ממנו פי כמה וכמה וטראגדיה שאין מלים אשר ימוֹדו את תהומותיה. וכל אשר אוכל לאמר הוא, שכל אלה שהכירוהו יזכרוהו כל עוד רוח חיים באפם וכל עוד לבותיהם נוצרים זכרונות בקרבם, לא יחדלו מאהבו ומלהשתתף בצערכם שאין לו תכלה ושיעור.

ומתחת למכתב היה מונח שירו של זכריה מידליי:

על מות לבן המנצח

זה אשר עומד אחר כתלנו,

זה אשר עולה בחלונות

הוא המוות

מוֹת בנים

פרוּקי אבות.

משה קיבל תורה מסיני

ומסרה ליהושע, יהושע

לנביאים והנביאים לאנשי

כנסת הגדולה.

רבי יחזקאל מאנשי

כנסת הגדולה היה.

ואנוכי אומר:

אֱלוּ

על מוֹת לבן

על מוֹת לבן

המנצח

על פרקי אבות.

עבר זמן רב עד שפענחתי את סמלי שירו המשונה של זכריה. באותו ערב, שבו הגיע לידי, לא הבינותים. אולם, מיד לאחר שקראתי את שני המכתבים ואת השיר, עוד לפני שפתחתי את שאר המכתבים שהיו מונחים על שולחני, קפצתי ממקומי, יצאתי מן הבית ורצתי ברחובות ירושלים. היתה רוח חזקה, השמים היו שחורים, והריצה ברחובותיה המשופעים של ירושלים קשה לאדם כמוני, ששוב אינו מורגל להלך ברגל. אני רצתי. על אף הרוח הצוננת טבול הייתי בזיעה. זיעה קרה. מדוע לא ישבתי במכונית?

מישהו רץ לקראתי והושיט לי יד לברכני בברכת שלום של ידידים, שלא ראו זה את זה תקופה ארוכה. לא זיהיתיו, לא נעצרתי, לא הגבתי על ברכתו. חשתי בגבי את מבטי התמיהה שלו.

אותו מבט תמיהה הטיל בי גם משה, אביו השכול של גדעון זאבי, משפתח לי את דלת דירתו במענה על הצלצול ההיסטרי במקצת שצלצל פעמון דלתו, לאחר שלחצתי על הכפתור ולא הרפיתי ממנו.

שעה קצרה ניצב הייתי לפניו בפתח כתינוק שסרח, מתנשם ומקנח את זיעתי הקרה בממחטתי. פתאום התמתחתי ופלטתי:

• גדעון נפל למען רעיון נשגב על תקומת ישראל בארצו, רעיון אשר מאז ומעולם צופן בחובו לא רק את גאולתו של עמנו, כי אם את גאולת העולם כולו. במותו ציווה לנו את החיים, ובחייו ציוונו לאמר: החיים כשלעצמם אינם הנכס היקר ביותר של החיים.

• מבט התמיהה בעיניו של משה זאבי כבה. הוא נשך את שפתו התחתונה, זז קימעה מן הפתח ובאדיבות יבשה־חורקת אמר:

– בבקשה להיכנס.