א

“מאזן, מאוזן, איזון, מאזניים” – במוחו של אשר לנדאו היגע עד דוק־טמטום־בולע־כל היה מכלול האסוציאציות שנשאו עמן המלים, אשר מלמלה לשונו עם שהתנוענעה בפיו במרווח שבין החך לבין השיניים, בלא שהשמיעה קול – אפשר גם היא מתוך עייפות – מצטייר מדי פעם בפעם כמשטח אפקי, רוגע, הנתון אמנם עוד לתנודות קלילות, שכולן שובה ונחת, אלא שגם הן הולכות ופוחתות, הולכות ומאיטות את קצב מהירותן עד אשר כפשע בינן לבין אפס, בין זיע קל לבין שיווי משקל נצחי, שליו, של עצם נצחי שחלקיו סדורים וערוכים מתוך התפייסות אמת שבין חמאה לתותחים, בין זאב לכבש, בין… הארמוניה קוסמית… אלוהית… ודאי אלוהית… אין הארמוניה לא־אלוהית… שהרי עצם המושג הארמוניה שאול מעולם האלוהויות, ודומה כי ההארמוניה היא אלת המוסיקה, הצליל… איזון הצלילים… לוא היה הוא, אשר לנדאו, חבר ועד הלשון היה ממציא להארמוניה שם עברי… תאזונה… מאזונת…

– רגע אחד, לנדאו… רגע אחד!

אשר נרתע: היה זה קולו של שפיגלר האדמוני – קול צרוד וצורמני תמיד, והיום צרוד וצורמני עוד יותר משבכל הימים. ושמא רק נדמה לו לאשר כך, כיוון שסבור היה שהיום נפטר מגברתן מנומש זה, שאפילו בחורף ריח זיעה נודף ממנו למרחקים, ואלו אשר היה מבלה את רוב שעות היום לאו דוקא במרחקים ממנו, כי אם בקרבתו, ממש סמוך לו.

משעה שמונה בבוקר ועד לחמש אחר הצהריים – בהפסקה של חצי שעה לשתיית תה – היו שניהם ישובים זה על יד זה באחד מביתני הביטון המרובים שנבנו בחצר בית היתומים הסורי שנלר, שזה עתה עבר מרשות הגרמנים לרשותו של הצבא הבריטי. אחד מהם לנגד עיניו גליונות תשלום מטושטשים ומרופטים, שנדדו מחזיתות שונות ועברו על פני מדבריות וימים עד הגיעם אל משרד חיל התשלומים המלכותי במזרח התיכון, שמרכזו בירושלים, והשני פנקס ענק פתוח לפניו על השולחן, וידו מעלעלת בדפים הגדולים למצוא את חשבונו של חייל פלוני, או רושמת את הסכום, שאותו חייל קיבל, כפי שמכתיב לו בן זוגו המנסה לפענח את הכתב, שחלק ניכר ממנו נמחק בצוק העתים ובתלאות הדרך.

– אחד תשע שמונה שלוש תשע, סרג’נט ס. י. פארקינטון, שני שילינגים, ששה פנסים; אחד תשע שבע שלוש חמש שמונה קורפורל ה. יו. פורסאיטר – שלושה שילינגים, תשעה פנסים; אחד תשע שתיים שמונה ארבע, טוראי ג'. פ. פירס – שני שילינגים, ששה פנסים…

היו השניים מתחלפים בתפקידיהם לסירוגין: עד הפסקת הצהריים זה קורא וזה רושם ולאחר ההפסקה זה רושם וזה קורא. ולא עוד אלא שגם לאחר תום העבודה היו השניים הולכים יחד לבתיהם, או ליתר דיוק, שפיגלר מלווה את לנדאו, כיוון שמקום משכנו של זה בחצי הדרך שבין בית היתומים לשעבר, שהפך למחנה צבא, לבין הבית, שבו נמצאת הדירונת הקטנה של לנדאו.

נפשו של אשר לנדאו סולדת משפיגלר, אך אמת זו לא ניתנה להיאמר, כיוון ששפיגלר ראה אותו כידיד נפש עוד למן הימים, שבהם – לפני כארבע שנים – התכוננו יחד לבחינת גמר בספרות העברית באוניברסיטה שעל הר הצופים. בלימוד משותף זה היה אשר זקוק לשפיגלר הרבה יותר משזה האחרון היה זקוק לו, שכן שפיגלר באמת ובתמים קרא את “תעודה בישראל” ואת “אפס דמים” של ריב“ל, ואף ידע בעל פה שירים של אדם הכוהן; ואלו אשר לנדאו מעולם לא קמה בו הרוח לקרוא יצירות אלה, כשם שזה כשנתיים לא מלאו לבו לומר לשפיגלר שהוא מאוס עליו. מדוע, בעצם? מדוע שפיגלר מאוס עליו? בשל מראו החיצוני הדוחה? אף פחוס, פרצוף מנומש, שיער ג’ינג’י, כרס גדולה, כתפיים רחבות ורגליים עקומות. מה אכפת לו, ללנדאו? וכי ממונה הוא על האסתטיקה בחיל התשלומים המלכותי? מבטאו המסנסן והמאנפף כאחד? אולי? אזניו הזקופות, המרוחקות מגולגלתו כאלו עוד רגע קט ישרו ממנה? ואולי דבר־מה עמוק יותר? קנאה? ח־ח־ח! קנאה? בשל מה? אולי בכל זאת יש שמץ מנהו. שפיגלר, שהוא רווק עד היום הזה, סיים את חוק לימודיו (מוסמך למדעי הרוח), ועכשיו עובד הוא על דוקטוראט (“דרכו של הרא’ש בהלכה”), ואלו אשר זנח את לימודיו מכבר וחזר אל המקצוע, שלמד בשחר נעוריו בחו”ל – הנהלת חשבונות. “בימינו ראוי לו לאדם שיהא בעל מקצוע” – פסקה אמו ואביו החרה החזיק אחריה. לפיכך עוד לפני עלותו ארצה קיבל אשר תעודה של מנהל פנקסים ואף הספיק כשנה לעבוד בבנק. אלא שבארץ לא נסתייע לו הדבר. משפרצה המלחמה חדלו ההורים לשלוח את ההמחאה החדשית והוא נאלץ לנטוש את ספסל הלימודים – את הגיגיו של סוקראטס בדיאלוגים של אפלטון, את שגיונותיו של שבתי צבי במשנתו הסדורה של גרשון שלום ואת חזיונותיו של מאפו בהגיגיו התמימים של קלוזנר – ולחפש עבודה, כדי להחיות את עצמו ואת אשת חיקו, שעדיין לא נטשה את לימודיה בבית המדרש למורים. אלא שהארץ לא נזקקה באותם הימים לפנקסנים כמוהו, ואם כי עבודה זו, שהוא מועסק בה זה כשנתיים, כרוכה ברישום מספרים בפנקס גדול, כל יודע קרוא וכתוב מסוגל לעשותה ולאו דוקא מנהל פנקסים בעל תעודה, והראיה – שפיגלר, העושה אותה בדיוק כמוהו, אף שמימיו לא טעם טעמה של פנקסנות.

כן, בארץ לא נסתייע הדבר… אם נדייק הרי קביעה זו נכונה היתה רק עד אתמול ועד בכלל, לשון אחר, עד היום הזה ולא עד בכלל. שכן ביום זה, היום, דומה, חל מפנה, על כל פנים שינוי. עתה זה, לפני שעה קלה… ברגע זה חוזר הוא מביתו של דוקטור קניגמן, זה ששרה, אשתו של אשר, מלמדת אותו עברית. למעשה, לימדה אותו עברית עד לפני כשלושה חדשים, עד למועד שבו הרתה ונתרתקה אל מיטתה על פי פקודת הרופא; מאז חדלה ללמדו. והנה היום, שעה שהלך בבוקר לעבודה, ניגש אליו נער אחד ומסר לו מכתב. פתח אשר את המעטפה ומצא מכתב מודפס נאה על נייר נאה של פירמה נאה בשם קניגמן ושות" וזו לשונו: „מר לנדאו הנכבד! אשמח אם תסור הערב, בשובך מעבודה, לדירתי ברח' אבן גבירול 84, קומה ב', הכניסה מן הגינה".

ישר מעבודה הלך, איפוא, אשר לרח' אבן גבירול 84, דירה נאה היתה לו לדוקטור קניגמן, כלים נאים ורהיטים נאים. אף הוא עצמו גבר נאה היה, כבן ארבעים: חטמו ישר וחטוב להפליא, עיניו דהות־אפרפרות, מצחו גבוה ותלול, ואפשר נראה כך בשל גולגלתו הקירחת. אכן, קירח היה קניגמן, כמעט לחלוטין, אלא שקירחות זו לא פגמה בחיצוניותו אף כהוא זה. אדרבה, עטרה אפרפרת דקה, מרשימה, עשויה למשעי, כיתרה את ראשו, והפיאות הצרות הגזורות בקפידה, שהשתלשלו כשתי רצועות אפר על רקותיו, שיוו לו הוד מיוחד.

דוקטור קניגמן הושיב את אשר בכורסה, מזג לו כוסית ויסקי מתוך בקבוק שבבאר אשר במזווה, וישב בכורסה ממולו.

– מה שלום רעייתך, מה לנדאו? – פתח בגרמנית.

– חולה.

– צריכה עוד לשכב?

– כן.

– אני… אני… מבין שאתה זקוק לכסף?

– כן.

– האם מוכן אתה לקבל עבודה, נוסף על עיסוקך בחיל התשלומים המלכותי?

– כן.

– אם אינני טועה סיפרה לי רעיתך כי מנהל חשבונות אתה?

– כן.

– התוכל לערוך מאזן של פירמה?

– מסחרית או תעשייתית?

– מסחרית.

– אני מקווה שכן.

– אבל… רצוני להודיע לך, שפירמה זו, אשר למעשה נכנסתי בה כשותף רק לפני שבועות מספר, כמעט לא ניהלה שום חשבונות. כל מה שמצאתי הוא שתי מגרות של פתקים, ועליהם מספרים: הוצאות, הכנסות, תוהו ובוהו מוחלט. האם תוכל ליטול על עצמך לפתוח ספרים, לרשום את כל הטעון רישום למפרע, באורח ריטרואקטיבי לגבי תקופה, אשר חוששני כי עולה היא על שנתיים ימים, ובסופו של דבר לערוך מאזן?

– אני מוכן לנסות.

– יפה. דוקטור קניגמן קם מכסאו. תמיר גוף היה ולבוש למשעי, אפילו עניבה ענב, אף שמיתקן ההסקה המרכזית השפיע חום, שאשר לנדאו כמעט נלאה נשוא אותו. ניכר היה על דוקטור קניגמן כי מרוצה הוא.

– עוד דבר – המשיך – העניין ממש דחוף.

– כמה זמן?

– חצי שנה. Dead line. חצי שנה מן היום ואף לא רגע אחד יותר.

– אנסה.

– מתי תתחיל?

– אולי אפילו היום.

– כלומר, הערב.

– כן, הלילה.

כשיצא אשר מביתו של דוקטור קניגמן החזיק בידו מזוודה גדולה; גדולה, אך לא כבדה, שכן מלאה היתה ניירות ופתקים, אותם הניירות והפתקים, שנועדו לשמש בסיס לרישום בספרים, בפנקסים ובמאזן.

ובכן, אין לומר שלא נסתייע הדבר. יפה אמרה אמא: מקצוע הוא מקצוע, אפילו כשאדם נוסע לחפור באדמה או ללמוד ספרות.

מה שלא נסתייע הרי זה דבר אחר לגמרי: סבור היה אשר שהיום יגיע לביתו שלא בלוויית שפיגלר, שהרי מלכתחילה הלך לכיוון אחר, אך דומה שבימי חול אין מנוס ממנו. היה זה קולו של שפיגלר שנישא מאחוריו:

– רגע אחד, רגע אחד, לנדאו…

בלי שהפך ראשו נעצר אשר והיכה עד ששפיגלר ישיגו.

– מה המזוודה הזאת? – שאל שפיגלר.

אשר לא ענה לו. העיף עין על עיתון ערב מגולל, ששפיגלר החזיק בידו.

– מה כותבים? – שאל אשר.

– פולין כולה שוחררה על ידי הרוסים.

– עוד מעט תיגמר המלחמה.

שפיגלר נתן לו את העיתון, אשר לא פתח אותו.

שעה קלה הילכו שניהם ושתקו. פתאום מלמל שפיגלר במהורהר:

– לא יהיה כל כך קל למצוא עבודה אחרי המלחמה.

אשר הביט בו. חטמו הפחוס הפך את צדודיתו למשהו אנטי־אסתטי, לפגם בקוסמוס, לדיסהארמוניה. אזניו המרוחקות, דומה, נתרחקו מגולגלתו עוד יותר, כדי לא לשמוע את ההערה שנפלטה מפיו. בעצם, רק אוזן אחת, את השמאלית, ראו עיניו של אשר, אוזן זאת תפס באצבעותיו לפתע והתחיל מועך אותה ללא רחם.

– א־ה־ה! – נתמלטה צעקה מגרונו של שפיגלר.

לוא היו רחובותיה של ירושלים מוארים יותר מכפי שהיו באותם הימים, היה נגלה לעיניהם של עוברים ושבים מחזה תמוה ביותר: אדם צנום ונמוך קומה מזדקף ומתמתח כדי למעוך אזנו של גברתן גבוה ורחב כתפיים, והלה צווח ונאנק עד שפוקעת סבלנותו והוא מנתק מאזנו את ידו של הצגום ללא קורטוב של מאמץ ושואל בתמיהה כנה:

– השתגעת?

אשר לא השיב ולא כלום. תוהה היה על הניגודים שבעולם ועל הסתירות שבו, כגון זו שאדם העוסק בדוקטוראט על דרכו של הרא’ש בהלכה" כולו דומה למתאגרף מקצועי. ומכאן נתמשכו הגיגיו אל יישובם של סתירות וניגודים, מיזוגם, איזונם, ביטולם ההדדי, מן הדיסהארמוניה אל ההארמוניה, זו שמכאן היתה קרויה תאזונה לוא היה שמו לא אשר לנדאו, כי אם אליעזר בן יהודה. אין לך דבר בעולם שהלשון העברית לא תשיגנו במין אינטואיציה המיוחדת ללשון זו. המילה אוזן, למשל, קרויה כך לא רק משום שקולטת היא צלילים, שעיקר יעודם תאזונה, כלומר הארמוניה בלע"ז, כי אם גם משום שדווקא באוזן מצוי נוזל, שבעטיו נמצא האדם במצב של שיווי משקל, דהיינו במצב של איזון, מצב מאוזן… מאזן, איזון, תאזונה, הארמוניה.

ב

“ובכן… ועד הלשון העברית קיבל את הצעתו של הבלשן הדגול מר אשר לנדאו ובישיבתו מיום חמישה בדצמבר אלף תשע מאות ארבעים וארבע קבע שמכאן ואילך תיקרא ההארמוניה בעברית בשם תאזונה כדת וכדין. כן, כדת וכדין, אלא שההארמוניה אינה ענין של דת ודין. מאז ומתמיד בלתי חוקית היתה ההארמוניה; בתה של אפרודיטי היא, שנולדה לה לא מבעלה, הפייסטס, זה האל־הנפח־החיגר, כי אם ממאהבה התמיר, הרברבן השיכור, אל המלחמה ארס. ח־ח־ח! הארמוניה בתו של אל המלחמה. כבר היה מי שהעיר על הפאראדוכס שבדבר: הארמוניה בתו של אל המלחמה. אולי בשל גנטיקה מיתולוגית זו שרויים הבריות ביתר הארמוניה בימי מלחמה מאשר בימי שלום”.

– מה אתה מחייך וממלמל שם? – שאלה שרה לנדאו את בעלה.

אשר סחט את הספוג שהיה שרוי בקערית המלאה מי סבון פושרים והעבירו על צווארה של שרה השכובה במיטתה ועל חזה, שחלקו השזוף נראה היה כמעין קישוט ענק, משולש שווה צלעות בצבע חום, שבסיסו למעלה וראשו למטה. בועות קצף נזדחלו על פני משולש זה וניקוו בנתיב שהלך וצר, הלך והעמיק ככל שגבהו ונתעגלו שדיה המלאות של שרה. כפי הנראה נהנתה ממגע המים הפושרים: עצמה את עיניה כמי שחולם בהקיץ ועל לסתותיה המונגוליות פרח עיגול וורדרד ומשום מה נדמה היה כי רחבות הן עוד יותר ממימים ימימה. ספק היה אם עדיין מצפה היתה לתשובתו של אשר, אף־על־פי־כן השיב לה:

– מחייך משום שהארמוניה היא בתו של אל מלחמה דווקא, וממלמל משום שלפחות בביתי מותר לי להרהר בקול.

חש בנעימת התרעומת שבקולו ובדבריו ומיד הצטער על כך ורצה לחזור בו כדרכו בהשמעה של כמה דברי חיבה לענין ושלא לענין, אך משהציץ בפניה ראה ששקועה היא בשרעפים משלה, ואפשר שבאותה עת כבר לא נתנה את הדעת לא רק על נעימת דבריו כי אם גם על דבריו כשלעצמם.

שוב הטביל את הספוג במים שבקערית, פסח על מקווה הבועות שבין השדיים, והחל שף בעדינות את בטנה מן הטבור לצדדים. בתחילה אמד בעינו את שיעור התעגלותה של הבטן, מעין אימוד גיאומטרי גרידה – משום מה חושש היה שכל ענין ההריון בטעות יסודו, שכן עיניו שלו לא הבחינו בשלושת החדשים הללו בשום שינוי במידת קימורה של בטן זו – ומשנוכח שגם הפעם לא גילה את שביקש, הסיח דעתו מן הענין, החליק על גופה בספוג שבידו – בקצב אחיד ובמידת הלחץ הדרושה כדי לרחוץ את בשרה אך בלי להכאיב אף כהוא זה – מעשה פועל מקצועי ומנוסה המושח שכבת פוליטורה אחרונה על רהיט יקר – ואף הוא שקע בהרהוריו שלו. ביודעים או שלא ביודעים – עכשיו שוב לא מלמל.

הארמוניה זו שנים רבות נבצר ממנה להינשא לבחיר לבה קדמוס, כיוון שהלה הרג את נחש העקלתון הקסטלי וחייב היה שמונה שנים לעבוד את אל המלחמה ארס, כדי לכפר על חטאו זה. ריבון העולמים! שמונה שנים לעבוד את אל המלחמה! כמה שנים הוא עובד בצבא הבריטי? שלוש? ארבע? ארבע וחצי? כבר חמש שנים נמשכת המלחמה והדראקון הגרמני לא נהרג עוד. אפרודיטי זו, אמה של הארמוניה, כלום לא יכלה לדבר על לבו של מאהבה, שהיה כפי הנראה יפה, תמיר, אולי קרח במקצת… אל מלחמה קרח… ח־ח…

– על כסף דיברתם?

אשר ננער כמי שבכוח העירוהו משנתו.

– איזה כסף?

שרה לא פקחה את עיניה. שערות הפשתן שלה התפשטו על פני כל הכר. דומה היה כי שרויה היא בהזייה, אלא שהמלים שיצאו מפיה מלים שקולות היו ודנו בענינים מעשיים בהחלט.

– על הכסף שתקבל מקניגמן בעד המאזן.

– לא דיברתי מלה.

– נצטרך הרבה כסף, יהיו הוצאות. עגלה, בגדים, מיטה. מתי אתה חייב לגמור?

– הוא אמר לי בעוד חצי שנה. בדיוק.

– בדיוק?

– כן.

– ואז הוא ישלם לנו… לך… את כל הכסף בבת אחת?

– אינני יודע, אמרתי לך: לא דיברנו על כסף בכלל.

– אין דבר. הוא ישלם. זה טוב אם ישלם בבת אחת בעוד חצי שנה. שלא יתמסמס הכסף. יהיו לנו המון הוצאות. אל תדאג.

– אינני דואג.

היא הושיטה לו את רגלה: שרירית, מוצקת, שזופה ואף על פי כן לא גסה, נשית, חטובה, נאה למדי. היה בתנועה זו משהו ממחוותיה של שחקנית קולנוע השרויה באמבט והזוקפת את רגלה כלפי מעלה לכאורה כדי לסבנה ולמעשה כדי לגרום הנאה לקהל הצופים.

אשר החזיק בסובך והספוג שבידו שף קלילות את גב הירך סמוך לקמט הפרק שמאחורי הברך ומכאן חלף עבר למטה ומשהגיע אל כף הרגל כיווץ אחת מפינות הספוג ובקפידה רבה קינח בו את העור ברווח שבין הבוהן לבין שאר האצבעות. משסיים רגל אחת התחיל עוסק בשניה.

אולם כשסוף סוף ניתנה הרשות להארמוניה להינשא לקדמוס נערכה לה החתונה היפה ביותר שאי פעם נתקיימה בין בני האולימפוס. זו הפעם הראשונה באו האלים עצמם לכלולותיו של בן תמותה. שנים עשר כסאות זהב הוצבו למענם בארמונו של קדמוס בתבי. יש להודות שחתונתם של אשר ושרה היתה הרבה יותר צנועה. בשעה של הפסקת צהריים הזמין אשר שניים מחבריו בעבודה אל ביתו של הרב, שנמצא בשכנות מחנה שנלר. באותו יום לבש, שלא כדרכו בימות הקיץ, מכנסיים ארוכים וקנה טבעת ובקבוק יין, ליד דירתו של הרב המתינה לו שרה: לבושה היתה חצאית בצבע בז' בהיר ומקטורן באותו צבע. הרב ושמשו, אשר ושני חבריו – חמישה היו במספר. עוד חמישה חסרו למנין. מבעד לחלון שממול נשקפה משפחה שסעדה פת צהריים: אשה, גבר בגיל העמידה ושלושה בחורים כארזים. השמש שרבב ראשו מן החלון וצעק דבר־מה באידיש; בסמטה עבר איש צנום נושא זכוכיות על שכמו.

– ז־ג־ג! – הכריז על סחורתו בקולי קולות כדרך שעשו בני מינו בימים שההיצע עלה על הביקוש.

ההיצע עלה על הביקוש? הבל הבלים! הרי היה זה בעיצומה של המלחמה, בעידן של כרטיסי מזון, חלוקת מצרכים, קיצוב… מכל מקום עובדה היא שהזגג הכריז על סחורתו ונשא זכוכיות על שכמו. עד מהרה הגיע אל חדר הכלולות: השעין זכוכיותיו אל הקיר והוא עצמו החזיק בעמודי החופה, כולו קורן משמחה. גם האב ושלושת בניו באו, ואף הם עליזים היו, רק שרה, דומה, נתעצבה אל לבה משום מה. המנין היה שלם והרב החל בעריכת הטקס.

האלים שהיו קרואים לחתונתה של הארמוניה הביאו מתנות. אמה אפרודיטי הגישה לה ענק זהב שעשה הייפסטס – לפני כן הגיש אותו ענק עצמו זבס לאחותו של קדמוס, אירופה. אתנה נתנה לה רדיד זאב וגם קדמוס עצמו העניק לה רדיד נפלא, מרהיב עין, ואלו שרה נשארה ללא רדיד, כמעט ערומה… ערומה כביום היוולדה.

אותה שעה היתה שרה שכובה על בטנה וספוגו של אשר עשה את מלאכתו על חלקו האחורי של גופה. שני חצאי העיגולים של עכוזה הלבינו על רקע השחום של גופה השזוף ושני פסים לבנים שהטביעה החזיה בשעתה ביצעו את גבה.

אשר נשך את שפתו.

הארמוניה… בעצם מה שקרוי הארמוניה במוסיקה אינו אלא סימטריה בגיאומטריה. הארמוניה בצלילים, סימטריה בצורות. הארמוניה בזמן, סימטריה בחלל. הארמוניה ברוח, סימטריה בגוף. שניים, שניים, שתי רגליים, שתי ירכיים, שני פסים, שתי כתפיים, שתי אזניים, אזניים… אזניו של שפיגלר… אזניו של קניגמן… האם שם לב לאזניו של קניגמן?… לא… ואולי כן… היה משהו באזניים אלה… ועכשיו אזניה של שרה… האם תוכל להישבע שאתה מכיר את אזניה של שרה אשתך?… מהי צורתן? מה גדלן? היכן הן? היכן? איפה האזניים! אין אזניים.

מאז ומתמיד כיסו שערותיה של שרה על האזניים. לא היתה כל סיבה שלא יכסו אותן עכשיו.

מנורת השולחן נתהבהבה לפתע ולאחר שניות מספר נשמע הד של התפוצצות.

שרה התהפכה במהירות.

– מה זה?

– אינני יודע. מה עשית? לאט לאט. אסור לך להתהפך כך.

ייבש במגבת את בשרה של שרה, סידר מה שסידר בחדר, נישק לה, בירכה ברכת לילה טוב, כיבה את האור ויצא אל המטבח.

דירתם של אשר ושרה לנדאו בחצר היתה, מין תוספתן לבניין גדול, מבנה טפל שכפי הנראה נועד לאו דוקא למגורים, אלא למטרה אחרת, ורק לאחר מכן הוכשר למגורים: חדר קטן, מטבח פעוט וחדר נוחיות זערורי.

אשר העלה אש בפרימוס, הרתיח מים, חלט תה, מזג לעצמו מלוא ספל גדול, הניחו על פיסת השיש שבמטבח, ואילו על לוח העץ הסמוך לשיש הערה את תכולת התיק הגדול. גל גדול של פתקים נערם על גבי הלוח.

אשר ישב על שרפרף והתחיל ממיין אותם. חצי שנה ברשותו: למיין, לרשום ביומן, לפתוח חשבונות, לערוך מאזן בחינה, חשבון רווח והפסד, מאזן. מאזן, איזון, מאזניים, תאזונה…

מרבית הפתקים כתובים היו בגרמנית בכתב יד רשלני וקשה לפענוח. רק הקבלות ערוכות היו בעברית או באנגלית.

אשר היה עייף, קל היה לו יותר למיין את הקבלות, מאשר את הפתקים, לפיכך פתח בהן: “קיבלתי בעד הובלה 500 מיל” “שילמתי לסבל 200 מיל” – ומתחת לזה “קיבלתי” באותו כתב יד וטביעת בוהן כחולה־כהה. “שלושה צמיגים של מכונית משא צבאית במצב…”

נקישה רהויה בחלון אילצתו להפסיק את עבודתו. עדיין היה בתוקף צו ההאפלה, אם כי שוב לא הוקפד עליו ביותר. אשר כיבה את האור, הסיט את הוילון הקטן ופתח קמעה את החלון, שאף הוא קטן היה כאשנב. טפטף גשם. בתחילה סבור היה שהגשם הוא שהקיש בחלון, אלא שעוד לפני שהגיפו שמע היאך מישהו לוחש את שמו:

– א־שששש־ר

אשר הכיר את הקול והבין את הכל. היה זה ידידו אליהו קלין.

הוא פתח את הדלת. בין המטבח לחצר לא היה שום פרוזדור או מבוי.

אליהו רטוב היה מכף רגל ועד ראש. מיד לאחר שנכנס הסיר את משקפיו מעיניו וקינחן במגבת שהיתה תלויה במטבח.

– רוצה תה?

– כן.

– מה פיצצתם?

– את משרדי מחלקת העליה.

– עכשיו יש לך נשק?

– לא.

– תישן פה?

– כן.

– בחדר או למעלה?

– למעלה.

גג רעפים היה לבית הגדול שבחזית הרחוב; עליית הגג שמתחת לרעפים השתרעה גם מעל לאותו מבנה ששימש מדור לזוג לנדאו, ופתחה נמצא ממש מעל לדלת הכניסה של דירתם. בין פחי נפט ישנים, מצעי תבן להמלטת גורי חתולות, עכברושים, קרשים לחג הסוכות וערמת לבנים אדומות, המשמשות אבני בניין לבתים בחו"ל, נמצא משכב קבע לאליהו קלין לעת הצורך בצוק העתים.

אליהו שתה בצמאון את התה. אשר פרס לחם, מרח על הפרוסות מרגרינה ושם צנצנת זיתים על השולחן. אליהו לא אכל. סיים את שתיית התה, הזיז קמעה את הספל, הניח ראשו על השיש ונרדם כתינוק שהשתהה יתר על המידה בערב ליד שולחן הסעודה של המבוגרים.

אשר נכנס לחדרו, פשפש בארון והוציא מעיל מתוכו. לאחר מכן יצא אל החצר. נטל את הסולם הגבוה והשעינו אל פתח העליה. טיפס ועלה למעלה. הדליק נר וניער את האבק ממזרון שבירכתי העליה. התיז עליו “פליט” ועורר חמתם של חתולים, שהחלו מייללים בכמה פינות בעת ובעונה אחת. יללה זו היא שעוררה כפי הנראה את אליהו, ועד מהרה נמצא עומד בסמוך לו.

– שכב – אמר אשר.

אליהו צנח על המזרון. אשר כיסה אותו במעילו, ירד, החזיר את הסולם למקומו ושב אל עבודתו.

“קיבלתי בעד שני ארגזי חלב משומר”… לעזאזל! הן בראש וראשונה צריך לסדר את הכל לפי תאריכים! אידיוט!

נרכן והוציא מן הארון צלחות, טסים וספלים – שנים עשר במספר הכל בכל. ערכם בשורה זה ליד זה והתחיל מטיל לתוכם את הפתקים. עוד לא יצאו שתי שעות לאחר חצות וכל הפתקים היו כבר מונחים בכליהם לפי החדשים: ינואר, פברואר, מארס, אפריל, מאי, יוני, יולי, אוגוסט, ספטמבר, אוקטובר, נובמבר, דצמבר, כל פתק במקומו הראוי לו, – הארמוניה, תאזונה, מאזניים, איזון, מאזן.

ג

שגיאה ארורה זו הרי היא כצליל צורם במנגינה, כדיסונאנס בהארמוניה, כאבן נגף למתחרה במירוץ ממש בקצה הדרך… חמישה עשר גרשים! שגיאה בסך של מאה וחמישים מיל במאזן שהיקפו הכספי הוא –.9.847 לא"י ו־367 או 217 מיל. האקטיב 367 מיל והפאסיב 217. איפה הם? היכן, לעזאזל, 150 מיל?

הכל צריך היה לקרות היום. היום התאריך האחרון להגשת המאזן. הכל מוכן. מתוהו ובוהו של פתקים נבנה בנין סימטרי נאה, ממש תמונה אסתטית: אקטיב ופאסיב, נכסים והתחייבויות – סיכום מלא ענין ומשמעות למי שיודע לקרוא את הדברים. כך וכך מזומנים בבנקים, כך וכך קרקעות, כך וכך חייבים, כך וכך מניות, כך וכך זכאים, כך וכך רווח נקי מחשבון רווח והפסד. והנה נתקעו חמישה עשר גרשים אלה, ימח שמם וזכרם! כך דרכו של עולם – הכל בא בו בבת אחת: אתמול נסתיימה המלחמה והיום צועדים המונים ברחובות וצועקים: מדינה עברית! עליה חפשית! ובליל אמש הוסעה שרה להר הצופים, להדסה, למחלקת היולדות. הבוקר טלפן מהמשרד: עדיין לא ילדה. וקניגמן הבטיח לתת היום את הכסף – את כל הכסף בבת אחת – ברגע שימסור לו את המאזן. מילא, חמישה עשר גרשים אינם אסון גדול, אבל בושה להגיש מאזן, שהאקטיב והפאסיב אינם מאוזנים בו. בושה וחרפה. לוא היה מישהו מגיש לו מאזן כזה היה זורק אותו בפרצופו. כל מי שמצוי בהנהלת החשבונות יודע ששגיאה בסך של חמישה עשר גרשים עלולה להיות תוצאה מסכמת של כמה וכמה שגיאות בעשרות ובמאות לא"י, המבטלות זו את זו. ומי יש לו פנאי לחפש עכשיו? והכסף דרוש כמו מים לנודד במדבר. עגלה, חיתולים, בגדי תינוק. אולי כבר נולד?

אשר לנדאו קם מן השולחן שהיה ישוב לידו במסעדה הקואופרטיבית וישב באוטובוס מספר 9, שעמד סמוך לפתחה של אותה מסעדה.

הדרך להר הצופים ארכה זמן רב מן הרגיל. המונים מריעים ומפגינים חסמו את הרחובות. מדינה עברית! עליה חפשית! ליד האשנב בפרוזדור הארוך של מחלקת היולדות שאל היכן שוכבת שרה לנדאו. האחות, שהיתה חבושה שביס לבן ועליו רקום מגן דוד אדום, אמרה לו בחומרה ששעות הביקור כבר נסתיימו. הוא פתח את פיו, מוכן לויכוח ממושך עמה, אלא שבאותה שעה תפס מישהו בזרועו מאחוריו. אשר הסב ראשו וראה את דוקטור קניגמן, תמיר, לבוש למשעי, ואפילו בחום זה של חודש מאי ענוב עניבה כהלכה. פניו קרנו מעליצות ועונג.

– מה? עוד לא ראית אותו? – שאל את אשר.

– את מי?

– את התינוק.

– איזה תינוק?

– את התינוק של… שילדה שרה?

– לא ידעתי שילדה. שמחתו של קניגמן הפכה להתרגשות.

– בוא, בוא עמי, בוא – הוא משך אותו בשרוולו והוליכו בפרוזדור. האחות חבושת השביס, שמגן דוד אדום היה רקום עליו, לא התערבה.

הפרוזדור היה ארוך עד אין קץ, או שכך נראה לו, לאשר. בדרך שלה קניגמן חבילה מכיסו ומסרה לאשר.

– מה זה?

– כסף. בעד המאזן.

– אבל… יש… אתה מבין, דוקטור קניגמן… חמישה עשר גרשים… כמובן, הכל מוכן…

– יש זמן. מחר תביא לי.

– אבל… חמישה עשר… אתה מבין… ענין של ריכוז… קצת… לחפש את השגיאה…

– אין דבר. בעוד שבוע… שבועיים… שלושה.

– אמרת אז: Dead line.

– אין דבר. היום לא dead line היום life line.

לא בלי מאמץ תחב אשר את החבילה לכיסו: עבה היתה ולא בקלות נשתלשלה אל כיס מכנסיו הקצרים.

בעוד הוא לוחם עם החבילה, דוחסה וממעכה, נמצאו עומדים ליד חלון רחב, כולו מכוסה וילון לבן. משמאלו של החלון נתגבהה דלת צרה, אף היא לבנה. דוקטור קניגמן פתח את הדלת ונעלם מאחוריה. כעבור שניות מספר יצא והתייצב על יד אשר. באותה שעה נתפרד הוילון לשניים, כמסך של בימה, וחשף את החלון. מאחוריו עמדה אחות, חבושת שביס לבן, שלא היה עליו ולא כלום, והחזיקה בידה יצור חי, כולו מעוטף לובן, פרט לפרצופו. והיה זה פרצוף יפה של אדם בגיל העמידה: החוטם ישר וחטוב להפליא, העיניים דהות־אפרפרות, המצח גבוה ותלול, ואפשר שנראה כך בשל הגולגולת הקירחת. עטרה נטולת צבע מוגדר כיתרה את הקרחת ושתי פיאות כשתי רצועות עור כהות נשתלשלו על רקותיו, ודומה היה כי עשויות הן בקפידה בידי ספר־אומן.

– הסתכל, הסתכל באזניו! – התמוגג דוקטור קניגמן וקיפל באצבעותיו את אפרכסת אזנו הימנית.

נכון אמת הדבר: אפרכסת אזנו הימנית של התינוק לא היתה עוד מגובשת ותלויה היתה כפיסת קלף מקופלת מאחורי רקתו; כפי הנראה לא התקשה עוד הסחוס דיו.

בעוד הוא מקפל את אזנו באצבעותיו צווח דוקטור קניגמן בהתלהבות:

– רוץ, רוץ, רוץ, מהר וברך את שרה בברכת מזל טוב.

אשר לא רץ.

בשקט, בלי ברכת שלום, פרש מקניגמן, שעדיין רווה נחת מהתינוק שמאחורי החלון, חזר בדרך שבה הגיע הנה, ירד במדרגות וישב באבטובוס. זו דרכה של שקיעה ירושלמית שהיא באה כחתף. גם הפעם לא שינתה ממנהגה.

למרגלות הר הצופים נצנצו אורותיה של ירושלים.

אוזן, איזון, מאזן, תאזונה, הארמוניה.

חבילת הכסף לחצה על ירכו. רגע תקפו החשק לשלותה מן הכיס ולהשליכה מן החלון, אך עד מהרה נתרקמה במוחו תכנית יותר מתוחכמת.

אוזן, איזון, מאזן, תאזונה, הארמוניה. חמישה עשר גרשים – צליל צורם, דיסהארמוניה, חתך, דקירה, צריבה…

חמש מאות לירות ארצישראליות היו בחבילה: מאה שטרות בנות עשר לא"י כל אחת. כמעט פי שלושה ממשכורתו השנתית של אשר.

עגלה, מיטה, לבוש, חיתולים… תהיינה הוצאות… הוצאות מרובות.

משהגיע אל ביתו היה חושך מוחלט, אלא שעכשיו זה מכבר לא היה זכר להאפלה. הרחובות מוארים היו באור גדול. רק במטבחו של אשר האיר הפרימוס בלבד. משום מה לא נתחשק לו להדליק שום מנורה, ביחוד מאחר שעל הפרימוס לא עמד שום כלי ואורו דומה היה לפרח כחלחל בהיר הפותח עלעליו ברחבות מרהיבת עין.

אחד אחד שלה אשר לנדאו את השטרות של החבילה והקריבן אל האש בפרימוס.

עגלה, מיטה, חיתולים, לבוש…

כל לירה ולירה נשרפה עד הזוית האחרונה. יש שהאש הכוותה את אצבעותיו. העשן היה שחור, אך האפר היה בצבע כסף, כפאותיו העשויות למשעי של הדוקטור קניגמן, כעטרת המכתירה את קרחתו…

תחילה כיסה האפר את הנחושת המבהיקה באור זהב של בטן הפרימוס, אחר כך נשר על השיש.

מאה שטרות היו בחבילה: מאה מלבני נייר.

חבל שאליהו קלין אינו יכול לבוא הלילה כשם שבא באותו לילה שבו חילק בקעריות, טסים וספלים את חומרי הגלם, ששימשו בסיס למאזן זה, שלא התאזן בשל חמישה עשר גרשים עלובים. לפני כשלושה חדשים נהרג באחת מפעולות האצ"ל נגד המשטרה. לוא היה בא הלילה לא היה מניחו להירדם מעל לשיש או לצנוח אין אונים על המזרון, כי אם פותח היה עמו בדו־שיח, בדיאלוג סוקראטי, כגון זה, למשל:

אשר: אם רוצה אתה להבין דבר זה בנקל שים לבך לא רק אל בני האדם בלבד, אלא גם אל כל בעלי החיים והצמחים, ובכלל אל כל מה שיש לו התהוות. נברר לנו לגבי כל אלה הדברים אם לא כך מתהווים הם כולם: רק הפכים מהפכים ולא ממקום אחר… כגון היפה שהוא הפכו של המכוער, והצדק שהוא הפך העוול, וכדומה לזה בעניינים לרבבות. ובכן נעיין בדבר, אם לא מן ההכרח הוא שכל מה, שיש גם היפך ממנו, מתהווה לא ממקום אחר, אלא מהפכו זה.

אליהו: זה ודאי.

אשר:… כלום יש דבר שהוא הפכו של החיים?

אליהו: בודאי

אשר: ואיזהו?

אליהו: המות.

אשר: כלום לא תאמר שהמיתה היא ניגודם של החיים?

אליהו: כך אני אומר.

אשר: יש מתהווים הם זה מזה?

אליהו: כן.

אשר: ובכן מה מתהווה מן החי?

אליהו: המת.

אשר: ומה מתהווה מן המת?

אליהו: מוכרח אני להודות שממנו מתהווה החי.

אשר: אם כן מדוע מת אתה ולא קניגמן?

אליהו: משום שאני יצאתי להתקיף תחנת משטרה בריטית והוא לא.

אשר: ומה הוא עשה?

אליהו: הוא עשה ילדים.

אשר: ומה עשיתי אני?

אליהו: אתה עשית מאזן.

אשר: למה?

אליהו: משום שמאזן, איזון, פירושם יצירת תמונה מסודרת מתוהו ובוהו, מעין מעשה בראשית, השלטת אחדות בחלקים מפורדים, מפוז־ רים, ארגונם והתאמתם זה לזה. לא בכדי הארמוניה בעברית קרויה תאזונה.

אשר: למדת משהו, אליהו.

אליהו: גם אתה.

כל השטרות עלו באש. כולם עד אחד. אשר נשא מבטו למעלה. פיח שחור כיסה את תקרת המטבח. רק לפני חודש ימים עמדה שרה על דעתה שיש לסייך את המטבח ויהי מה, ואכן נעשה הדבר. והנה עכשיו שחור הוא, כפי שלא היה מעולם.

מה אפשר לעשות? כפי הנראה צדק אפלטון: הכל מתהווה מניגודים והפכיהם – הגדול מקטן, החיים מהמוות והשחור מלבן.

אשר יצא החוצה. ברחובות המוארים צעדו בסך קבוצות נוער שחזרו מפעולותיהן.

– מ־דינה ע־ברית! עליה חפשית! – פלטו גרונות צעירים אך צרודים בקצב הצעידה.

– רגע אחד, לנדאו, רגע אחד! כף ידו הגדולה של שפיגלר הונחתה על כתפו. זה כארבעה חדשים לא ראהו אשר, מאז קיבל הלה משרה בסוכנות היהודית.

– נו, מה תגיד? – התנשם שפיגלר עם שאגלי הזיעה הבהיקו על פרצופו המנומש גם לאור פנסי הרחובות.

– על מה?

– על הכל.

– מה אני יכול לומר?

– אני נוסע.

– לאן?

– לאירופה, בשליחות.

– והדוקטוראט?

– כבר מסרתי. ואתה? גמרת את המאזן?

– איזה מאזן?

– שקיבלת על עצמך?

– כ..כ..ן. מי סיפר לך? אני?

– כן, אינך זוכר?

– ואתה זוכר איך מרטתי את אזנך?

שפיגלר צמצם בו את עיניו ופלט בדאגה:

– אתה עייף, לנדאו.

– אל תשתמט, אתה זוכר?

– המ… משהו…

– ובכן, דע לך, מרטתי את אזנך משום שבאוזן נמצא נוזל שבעטיו יש לנו שיווי משקל, איזון, מאזן, הארמוניה. ואם האיזון מופר – אפילו בחמישה עשר גרשים – רע הדבר.

– רע הדבר – הסכים שפיגלר.

לחצו ידיים זה לזה והלכו איש לעברו. רק לאחר שעבר כבר כברת דרך ניבט אשר בידיו: כפות ידיו ואצבעותיהן שחורות משחור היו. ודאי לכלך גם את כף ידו של שפיגלר כשלחץ אותה.

– יום הנצחון! – פלט בקול רם ופרץ בצחוק.

הארמוניה ניצחה את ארס, הבת הביסה את אביה.

מן הרחוב הסמוך ענה לו הד תרועתה של קבוצת נוער:

– מדינה עברית! עליה חפשית!

גמר בנפשו להיכנס לאחת המסעדות וללגום כוסית וודקה. פשפש בכיסו – זה כיס־הסדק הקדמי, שבו נוהג היה להחזיק את כספו – ומצא בו חמישה עשר גרשים, בדיוק: חמישה עשר גרשים – זה הסך, שהיה בעוכרו של המאזן.

מאזן, איזון, אוזן, תאזונה, הארמוניה בלעז.

א

“… במהומת השווקים בעודי מחשק את נפשי המתפוררת בחישוקי אומץ אחרונים, ברחתי… ואעל מסדה”. – – – ויתמהמה… ויאמר: ואנכי לא אוכל להימלט ההרה פן תדבקני הרעה ומתי".

– ראשית כול, לא מסדה כי אם מצדה. שנית, מה אתה ממלמל שם? ושלישית, מוטב שלא תדבר כשאתה מטפס בשביל הנחש אל פסגת מצדה.

מה אשיב לידידי הארי אביגדורי על שאלתו הנבונה ועל הערותיו הצודקות? שאלתו נבונה היתה משום שבאמת קשה היה לו לעמוד על כוונת מלמולי. והערותיו צודקות היו משום שאין כל ספק שמצדה הוא שמו הנכון של הר־שגב זה ומשום שאני, שבמשך שלושים ושתיים שנות שהותי בארצנו לא הרהבתי עוז להעפיל אל פסגתו בשל אזהרות רופאים, ידידים וסתם שוחרי טובי, שחששו למה שחששו מפאת האבחנות שהוחלו עלי כל אימת שמכשירי רפואה או תכשירי בדיקה היו באים במגע ישיר או עקיף עם אברי גופי ומפעיליהם של מכשירים אלה מנסים למדוד, לשקול ולהעריך את פעולותיה הפיסיולגיות של אישיותי – הנה דווקה עתה, בפרוס העשור השישי של חיי, שינסתי מתני וגמרתי אומר לנסות כוחי ולעלות דווקה בשביל־הנחש. ודאי שאין זה רצוי שאדבר בשעת הטיפוס המפרך, ואפשר שאף כרוך הדבר בסכנה, שהרי גם אני הרגשתי היאך הלכה וקצרה נשימתי עם כל פיתול־למעלה של השביל, וחזקה על ידידי הארי אביגדורי שגם הוא הרגיש בכך, שאלמלא כן לא היה זועק אלי מאחור: “אל תמהר!” “תנוח!” “יש לנו זמן!” וכיוצא באלה קריאות־ריסון־ומיתון, שמצורת פליטתן ניכר היה שדאגה מקננת בלבו. והדאגה דאגה לבריאותי היתה, שהרי נטל על עצמו הארי אחריות כבדה משניאוֹת לטפס עמי אל הפסגה, באין שלישי עמנו, אף שידוע ידע את המיגבלות המוטלות עלי זה שנים רבות. זו היתה גם הסיבה, שעל אף היותו מטפס הרים, אלפיניסט מנוסה (ואני במו עיני ראיתי תצלום שבו משתלשל הוא על חבל במיתלולו של כף, נועץ ווים בסלע ובעודו תלוי מחזקם בהלמויות פטיש שיוכל להיאחז בהם על מנת להתקדם בטיפוס־פלאים זה על שטח מאונך) ועל אף יכולתו כי רבה בשטח זה של ספורט – נגרר היה כמה מטרים מאחורי ומיצר צעדי כדי שלא הוא יקבע את קצב הטיפוס שמא, חלילה, אנסה להחרות אחריו בקצב זה ואז… יהיה אשר יהיה… “כן, יהיה אשר יהיה” – כך אמרתי לו להארי אביגדורי, שעה ששתינו את האספרסו במסעדה שבערד והיינו מדיינים בינינו באיזו דרך נעלה אל מצדה – בדרך הסוללה והמדרגות, כעלות התיירים והנחשלים, או בשביל הנחש כעלות בני הנעורים, הלוחמים־המורדים מאז ומעולם, לא רק המורדים בבריאותם כי אם המורדים בחייהם. “למות או לכבוש את ההר!” – הוספתי ספק בפאתוס, ספק בהומור.

אני בית"רי הייתי בנעורי. הארי אביגדורי מימיו לא היה בתנועת־נוער ציונית. אני – פעמיים הגעתי אל מרגלותיה של מצדה ולא עליתי אל ההר בשל מחלת הקצרת שסבלתי ממנה באותה תקופה, ואילו הארי שעלה ארצה אחרי מיבצע סיני זו לו העלייה החמישית אל פיסגת מצדה. לא היה לי ספק שאין הוא יודע כי המלים שסחתי לו מילות הימנון הן, וודאי שלא היה בהן לגביו אותו מטען דחוס של אסוציאציות היסטוריות ואישיות, או ביתר דיוק: היסטוריות שהפכו לאישיות ואישיות שהפכו להיסטוריות, שבהן היה רווי משפט זה לגבי; ומובטחני שעדיין מסעיר הוא את כוחותיהם של רבבות שכמותי, אם משום שעוד לא פגה לגביהם סיסמת התיגר שבו ואם משום שמעורר הוא בהם את רגשות הנוסטאלגיה לימות הנעורים, עת לא נזקק עדיין העולם לראש פרעות ביטניקים כדי למרוד במוסכמות ולמוטט שאננויות. כסבור הייתי שהארי ידידי יפרש את דברי כפשוטם, לאמור: מוכן אני לסכן את בריאותי כדי לעלות בהר; כמי שכל ימיו עוסק בספורט הכרוך בסיכונים שונים אין לגביו – כך סברתי – בדברים אלה משום חידוש. ידעתי את רוחב לבו של ידידי, אך לא הערכתי נכונה את המרחבים, שעליהם יכלה מחשבתו להשתרע, הוא אמר: “לא רק לוחמים ומורדים עלו בשביל הנחש. גם עבדים עלו בשביל זה. העבדים שבנו את ארמון הורדוס, העבדים שנשאוהו באפיריון אל ארמונו הגעלה, העבדים שהביאו אספקה לו, לשריו ולמשרתיו. ההבדל הוא רק בכך, שהמורד עולה מרצון והעבד מאונס”.

אינני יודע אם בקי היה הארי אביגדורי בדברי־ימי עם ישראל. כעיתונאי מוכשר ידע ללמוד בנקל את כל הדרוש לכתיבת מאמר פּובליציסטי על נושא מסויים. כטייל מובהק הכיר היטב את כל מה שהיה הופך אתר זה או זה למשמעותי לגבי כל רואיו. היכרתי לו טובה על שהסיח דעתו מבריאותי והשמיע באוזני דברים כה נאים על המשותף והשונה שבין מורד לעבד בהקשר זה של עלייה למצדה. אמרתי לגמול לו מידה כנגד מידה ולהמשיל לו משל מן העולם החביב עליו, מעולם הספורט. אלא שלמגינת־לבי ידיעותי בתחום זה לא הגיעו לכדי שמינית שבשמינית מבקיאותי בדברי־ימי עמנו וארצנו. אימצתי את מוחי. למזלי אף הוא נתהרהר. שתיקתי לא הטרידה אותו.

“זאטופק!” – צווחתי פתאום עם ששמו של זה נתבזק לפתע במוחי, כפי הנראה מתוך שהופיע בעיתונים בקשר לכיבוש צ’כוסלובקיה על־ידי הרוסים – ההבדל הוא כהבדל בין זאטופק לבין הריקשה בסין או ביאפאן.

הוא לא הגיב. קימט את מצחו וצמצם עיניו בנקודה שלפניו. ניבטתי באותה נקודה ולא ראיתי אלא מכונת אספרסו ובחור צהוב־שפם עבות מעליה. “אני”… – ניסיתי לעורר חיוך על פניו – “אני מתכוון לאותו אדם־סוס, המשמש עד היום אמצעי־תחבורה הנפוץ ביותר בחלק ניכר של ארצות המזרח הרחוק”.

הוא לא הקשיב לדברי.

“נעלה בשביל הנחש” – פסק לפתע; ואומנם נתנצנץ זיק של חיוך בעיניו התכולות – “אבל בתנאי שתציית לכל מה שאומר לך”.

“לא עליית מורד כי אם עליית עבד” – ניסיתי להתחכם.

הוא התעלם גם מהתחכמות זו.

“אתה מוכן?”

“לעלות?”

“לעלות ולציית לי”

"במה?“

“בכול. עד אשר נעלה. כל זמן שנטפס”.

“ובירידה? יש אומרים שהירידה קשה מן העלייה”.

הוא סקר את נעלי, נעלי טיול גבוהות, כבדות, חובקות את כף הרגל ומסולאות גומי עבה.

“בירידה תעשה כל אשר יעלה על דעתך”.

“מסכים”.

שילמנו בעד האספרסו, קנינו חפיסת סוכריות לימון ויצאנו ממסעדת ערד, שמשום־מה דמתה בעיני לאותן המסעדות שעל אם הדרך, הצמודות אל מוֹטלים מסוג הווארד ג’ונסון ברחבי כבישיה האינסופיים של ארצות־הברית. נכנסנו אל מכוניתו של הארי אביגדורי ידידי, חלפנו ביעף על פני בתי־הענק של נאת־דשא זו של העידן הטכנולוגי, שאת צמחיה מגדלים על פי שיטות הנבטים מימי קדם ואת תעשייתה מקימים מתוך ניצול מירב הידע שבארצות העולם המפותחות ביותר, ולא יצאה שעה קלה עד שעמדנו למרגלות מצדה. החנינו את המכונית בין האכסניה לבין אחד משרידי מחנות לגיונותיו של פלאוויוס סילווה ופתחנו בטיפוס. בראש אני, שלפני עשרים וחמש שנה, באין עוד סימן של אכסניה במקום זה ישוב הייתי ליד אותו מחנה ומפאת הקצרת שמיררה את חיי מילדותי חיכיתי לשובו של אותו שבט תנועת הנוער, שהייתי אחד ממדריכיו בענייני תרבות – והאלפיניסט הצעיר ממני בעשר שנים מזדנב אחרי כך, שכל רואינו מרחוק חזקה עליהם כי סבורים היו שאני הוא המנהיג והוא המונהג, האוזר שארית כוחותיו כדי להחזיק מעמד בפיגור־מה אחרי; הוא המאסף ואני החלוץ העובר לפני המחנה, מחנהו של סילווה ומחנה הקנאים, מחנה המורדים ומחנה העבדים, מחנה הרודים ומחנה המובסים, לפני כל המחנות שבעולם.

“ויעקב הלך לדרכו ויפגעו בו מלאכי אלהים. ויאמר יעקב כאשר ראם מחנה אלהים הוא זה, ויקרא שם המקום ההוא מחניים”. זה היה הפסוק שעלה בזכרוני כלשונו, שעה שישוּב הייתי לפני כך וכך שנים על אחד משרידי הדייק של הרומאים, סמוך למחנהו של סילווה, ראשי מופשל כלפי מעלה ועיני נעוצות בשבט משבטי הנוער, העולה ומפרכס בשרבוטי הנחש, ודומה כי כל התמונה המתנשאת לפני אות ודגם היא לכך, שככל אשר תתפתל הדרך ימינה ושמאלה, ככל שתסטה ותתרחק מן החץ אשר נורה ממרגלות ההר אל פסגתו ומן האנך אשר הוצב מראש ההר אל תחתיתו, אין חשש שמא יסור השבט מדרכו ושמא לא יעלה בסופו של דבר אל מחוז חפצו.

וכשעלה אחרון המעפילים ונעלם מעיני, פתחתי את “מלחמות היהודים” של יוסף פלאוויוס – גדול הבוגדים בתולדות אנוש, שעל אפו ועל חמתו ושמא מתוך הדחף המודע או הבלתי־מודע לכפר על פשעיו ועוונותיו, הנציח את שגב העניין אשר בו בגד – ועיינתי בו בפרק על מצדה: “מניחים כי הורדוס צייד מבצר זה כמקלט לעצמו, מתוך חשש לסכנה כפולה: סכנת המוני העם היהודי, שידיחוהו מכס מלכותו ויחזירו את השלטון לבית המלוכה אשר קדם לו, וסכנה יותר גדולה ויותר נוראה – מלכת מצריים קליאופאטרה. כי היא לא הסתירה את כוונותיה והיתה פונה תדיר אל אנטוניוס, מפצירה בו שישמיד את הורדוס וימסור את ממלכת יהודה לידיה, אולם הוא לא שעה לדרישותיה, אף שהיה עבד נרצע לה בתשוקתו העזה אליה. אלה היו הפחדים שהמריצו את הורדוס לבצר את מצדה, שעה שלא העלה במחשבתו כי ישאירנה לרומאים כמשימה האחרונה במלחמתם ביהודים”.

וזוכר אני היטב ובבהירות משל לא לפני עשרים וחמש שנה כי אם היום היה הדבר, שבהגיעי למקום הזה בקעו מלמעלה קולות זימרה ואוזני קלטו בבירור את מילות הסיום של אותו הימנון: יודפת, מסדה, ביתר.

ב

לאמיתו של דבר, סתר הארי אביגדורי את עצמו עם ששאלני מה אני ממלמל ובו ברגע גזר עלי שלא אדבר בשעה שמטפס אני אל פסגתה של מצדה. שהרי נבצר ממני להסביר לו את מלמולי בלי שאפתח את פי תוך כדי טיפוס, אלא אם כן נעצרתי בדרכי כדי להחליף כוח ולומר לו מה שיש בפי לומר לגבי אותם הדברים שנשמעו באוזניו כמלמול. ומה הם הדברים הללו?

ראשית, מצדה ומסדה. כיצד יכולתי לומר מצדה שעה שציטטתי פסוק מתוך “מסדה” של יצחק למדן, שמחברה קנה בה את עולמו אף שבימיו עדיין לא היה ידוע כי בשם מצדה ייקרא הר מסדה. עד כאן עניינו של המלמול הראשון. ואילו המלמול השני דורש הסבר מפורט וארוך, שכן הפסוק אינו אלא פסוקו של לוט אשר בשל גילו המכובד נתקשה להעפיל הרה וניסה להשתמט מן הריצה המפרכת במעלה ההר מסדום החוטאת שעמדה על סף כליוגה והעדיף ללכת בדרך הקלה ולהימלט אל העיר אשר “קרובה לנוס שמה והיא מצער – על כן קרא שמה צוער”. ואני אין לאל־ידי לטוות את החוט הסמוי המקשר בין מסדה של למדן, שופרה של משיחיות העלייה השלישית, לבין צוער של לוט, שכמה מן המחוכמים ביותר בקרב גיבורי הפרשנות המשווה של כתבי הקדמונים על לשונותיהם סבורים, שיש זיקה בין הקאטאקליסם הגיאולוגי, אשר ממנו מילט נפשו לוט ואשר גרם להתהוותו של ים המלח הקרוי בלעז ים־המוות, דהיינו ים הכליון, לבין נהר האבדון לטה שבמיתולוגיה היוונית – אין, כאמור, לאל ידי לטוות את החוט המקשר, אלא אם כן אתאר תחילה את השפעתה של העייפות הגופנית על כושר פעולתי הרוחנית.

כיוון שאורח־חיי אינו כרוך במאמץ גופני איני חש השפעה זו אלא כמעט רק בשעת טיול, והיא מתבצעת בשלושה שלבים אלה: בשלב הראשון נדמה לי, כי לא אני הוא המהלך בתוך הנוף המקיף אותי – החל, למשל, בכחול מעמקיה של בקעת ים־המלח הנפערת מתחתי וכלה בקנומית חומתו הטבעית של ארמון הורדוס המתנשא מעלי – אלא הנוף הוא שנכנס אל תוכי, נספג בסיבי רוחי ומצמצם עצמו בקרבי, כשם שהקדוש ברוך הוא בתורתו של האר"י צמצם עצמו בבואו לברוא את העולם. בשלב השני נעלם הגוף כליל ולא נותר אלא הנוף הפנימי שבי, שבאותה שעה נעשה פסיפס של דברים שנלכדו בזכרוני ובנפשי, לאו דווקה מן המציאות אלא מכל אותם הספרים שקראתי וסרטי הקולנוע שראיתי, מן המחזות שהייתי צופה בהם, הציורים שהזינו את עיני וצלילי יצירותיהם של מלחינים שקלטו אוזני. השלב השלישי הוא שלב הדו־שיח. נסיוני הרב מעיד עליו על שלב זה, כי אכן בהגיעי אליו יגע אני ולאה עד כלות כוחותי הפיסיים, ולאמיתו של דבר לא דו־שיח הוא כי אם חד־שיח, מונולוג, שמנהל אותו על פי רוב אחד מגיבוריהם של הספרים, הסרטים, הציורים, המחזות ואפילו הסימפוניות והסונאטות. כן, יש שאפילו גיבור סימפוניה או סונאטה מדקלם מונולוג ברצ’יטאטיב הקצוב על־פי קיצבה של אותה סימפוניה או סונאטה. הגיבור מדבר ואני מקשיב. ורק כשהמונולוג שלו בעיצומו מופיעה לנגד עיני גם דמותו.

לא נעצרתי כדי להשיח את כל אלה להארי, אם כי לבי סמוך ובטוח היה כי שרוי אני בין השלב השני לבין השלב השלישי, שכן הנוף כבר נעלם מעיני, מתוך פסיפס יצירות־רוחם של משוררים נשתיירו כמה מובאות מ“מסדה” של למדן, והמונולוג היה מונולוג של לוט, אף שדמותו לא הופיעה עדיין לנגד עיני. כן, דמותו של לוט לא הופיעה. לעומת זאת הופיעה דמות אחרת, דמות שהדמיון הנועז, הבלתי מציאותי, הפרוע ביותר, לא היה יכול לשער כי תיראה במקום ההוא ובזמן הזה. ממולי, על פני מורד הנתיב, פסע, לאחר שעתה זה סיים פיתול אחד של שביל הנחש, גלוש, הלוך ודלג – משל סלעיה של דובלין שבאירלנד לפני ולא טרשיה של מצדה – ליאופולד בלום. לבוש היה חליפה כהה, ענוב עניבה, חבוש מגבעת מעוגלת שחורה, מנתר בקלילות מופלאה בגופו המסורבל, ואבני החצץ מידרדרות מתחת לנעליים החצאיות, שהיו כפי הנראה מודרניות מאוד ב־16 ביוני 1904, דרך אגב – כשבועיים לפני מותו של בנימין זאב הרצל.

שמנמן, נשיי, חייכני, בעל עיני תינוק תמימות… כן… לא היה כל ספק כי ליאופולד בלום הוא. ואם היה צל של ספק כלשהו, הרי גם הוא נעלם לאחר שבראותו אותי הגביה בתנועה אלגאנטית את המגבעת שעל ראשו, בירכני לשלום בלשון האנגלית, ובהורותו בידו כלפי מטה אמר לי:

"ים המוות. לא דגים, לא עשבים, שקוע עמוק באדמה. שום רוח לא תרים גלים אלה; מתכת אפורה, מים עכורים, מורעלים, גפרית ואש – אומרים הם – הומטרו מן השמים; ערי הכיכר; סדום, עמורה, אדום. הכול שמות מתים. ים־מוות בארץ מתה, ארץ שיבה וזיקנה ארץ ישישה בימינו. הרתה ונשאה ברחמה את הגזע העתיק ביותר, את הגזע הראשון… העם העתיק ביותר. נע ונד במרחקים על פני כדור הארץ, מגלות לגלות, פרה ורבה, מת, נולד בכל מקום. הנה היא מוטלת שם עכשיו, לא תוכל להרות יותר. מתה…

“אתה יורד?” – שאלתיו – “האם היית כבר למעלה?”

הוא לא השיב לי. ואין תימה בדבר, הן פרט למלים ספורות, שעוד יפורטו להלן, לא ידע עברית, ואני אף־על־פי שבאנגלית מלמל מה שמלמל פניתי אליו משום־מה בעברית. ברם, ספק אם היה עונה לי גם לוּ באנגלית שאלתי את שאלתי. דומה כי לא שעה אלי כלל. הוא המשיך במונולוג: “ארץ האסקימוסים, (אוכלי הסבון, זה הסבון הריחני העשוי מצרי נכאת ולוט – שים לב: לוט!–), טיבט, הארץ האסורה (כל באיה לא ישובון), נאפוֹלי (לראותה ולמות!), למות, לטבול בים־המוות, ים המלח”.

ידעתי את מקורן של האסוציאציות הללו, היכרתי הכר היטב את הספר שממנו הובאו ציטאטות אלה בשינויים קלים, זכרתי את העמוד, את השורה. אף־על־פי־כן נתמלאתי רוגז על אדם זה, שלפי כל הסימנים התחיל לרדת למטה מחשש שמא ימות אם יכבוש את ההר. שוב נזקקתי למסדה של למדן, וכה אמרתי לליאופולד בלוּם: “ובכל זאת… כן, אני יודע: אותו כביר נעלם שלעלות ציוונו – לרדת לא יתן, הוא קורא: עלה, עלה!”

בחלומותי הטובים ביותר לא ציפיתי לכך שליאופולד בלום יכיר את מסדה של למדן. לפיכך סבור אני כי אך מקרה הוא שדבריו היו ממש מוּבאה מהמשך אותו בית עצמו שציטטתי אני, בייחוד שנאמרו באנגלית: “ואני עייף… אין כוח… לא אוכל”. חמתי בערה בי כאש. חשתי כי בשרירי הוצק ברזל, כי חזי מתפקע מרוב אייל. הרימותי את ליאופולד בלום בזרועותי – קל כנוצה היה גוף שמנמן זה – והטחתיו אל פסגת ההר, מעבר לחומת ארמונו הצפוני של הורדוס, משל רומאי אני היורה אבני בליסטראות על מעוזי קנאיו של אלעזר בן יאיר.

“והנה זוהר גדול הציף את כולם ויראו כי הרכב אשר בו עמד עולה השמימה. ועיניהם ראו אותו בתוככי הרכב, עוטה אור כשלמה, מזהיר כשמש, זר כלבנה ונורא הוד עד אשר לא הרהיבו עוז להביט, והנה קול קורא אליו מן השמים: אליהו, אליהו! והוא ענה בקול גדול: אבי, אדוני! ויראו אותו, את בלום בן אליהו… בין ענני המלאכים טס בזוית של 45 מעלות”.

ג

אינני יודע אם בשל המאמץ הגדול שבהטחת ליאופולד בלום אל פסגת מצדה קרוב הייתי לאפיסת כוחות, או בשל עצם העובדה שמתקרב הייתי אל הפיתול האחרון על שביל הנחש, זה שבינו לבין ראש ההר אין אלא אותן מדרגות שלפי דבריו של הארי אביגדורי הותקנו רק לפני שנים מספר. על־כל־פנים נמצאתי עומד בראשיתו של אותו פיתול, נשען על המעקה, שאף הוא לדברי ידידי נמתח רק בשנים האחרונות, שואף אוויר בשארית יכולת הנשימה שבי, אומד את גובהו של הכף התלול, שאמוּר הייתי עוד להעפיל עליו, חובק במבטי את הקניונים שמתחתי, את מחנות הרומאים, את הרי יהודה, את ים־המלח ושוקל בדעתי אם ליטול מתוך הקופסה שבכיסי אחת מאותן גלולות הפלא, המקלות על הנשימה ומעבירות את המועקה מאיזור החזה, או להימנע מכך בשל הפטישים ההולמים ברקות כל אימת שגלולה זו נמסה מתחת ללשון וחלקיקיה חודרים אל כלי הדם ומרחיבים אותם. הארי אביגדורי עמד בסמוך אלי. הוא לא הביט לא למעלה ולא למטה. רק את פני שלי סקר במבטו וניסה להעלות חיוך על פניו כדי להסתיר את הדאגה שבלבו. פתאום העמיד פנים כמי שאף הוא יגע ועייף; בכבדוּת נשען על המעקה וכרך שמאלו מסביב למותני. כפי הנראה ניסה בדרך זו לעכבני ליד מעקה זה יותר ככל שאפשר ולהאריך בכך את מנוחתי לבל אזדרז להמשיך בעלייה. “מי הוא ליאופולד בלום?”, שאלני.

השאלה הדהימתני. כזאת עוד לא קרה לי מימי. מימי לא אירע לי שבשר ודם הצועד בטוחות עמדי על פני האדמה הזאת, המהלך בסמוך אלי על קרקע מוצקת, יהא שותף לחזיונות־התעתועים שלי.

“מה” – פרצתי בזעקת תמיהה – גם אתה ראית אותו?"

“לא. אני לא ראיתי”.

“אם כן מנין לך שאני ראיתיו?”

“אמרת לי”.

"מתי?

“הבוקר. כשיצאנו מירושלים. אינך זוכר?”

תדהמתי גדלה מרגע לרגע.

“לא… – גמגמתי… לא…”

“אינך זוכר שסיפרת לי כי ראית סרט על ליאופולד בלום?”

אבן נגולה מלבי. אם כן, לא נשתנו סדרי בראשית, הזר הקרב לא חדר אל עוועי מאפלייתו של אולפן הטלביזיה הכמוסה שבסתרי מוחי.

“נכון” – השיבותי בנחת – “ראיתי סרט על ליאופולד בלום, והוא מוסרט על־פי “יוליסס”, ספרו של מי שבעיני הוא גדול המספררים במאתנו ג’יימס ג’ויס, ואין ליאופולד בלום אלא יוליסס זה. אם באמת ובתמים רצונך בכך, אספר לך מי הוא”.

ואכן סיפרתי. אף בלי שחיכיתי לתשובתו סיפרתי כל מה שאפשר לספר על ליאופולד בלום – היהודי המומר, יציר־רוחו של ג’ויס האירלנדי, הישועי הכופר – במעמד זה של שני תושבי ישראל, הנשענים על מעקה שבפיתול הלפני אחרון בשביל הנחש עד שהם עושים הפסקת מנוחה בטפסם אל פסגת מצדה – שני רעים שיצאו לדרך: – זה סופר בן חמישים שהיה בנעוריו חולה קצרת, וזה עיתונאי בן ארבעים שהיה אלפּיניסט בבחרותו. ולא רק על ליאופולד בלום סיפרתי לו, אלא הקדמתי והזכרתי לו את אב הטיפוס שלו אודיסאוס הנודד הגדול, שיומן מסעותיו שימש לו להומרוס חומר לאודיסיאה שלו, ואילו האודיסיאה – כך אמרתי לו להארי אביגדורי – שימשה לו לסופר האירי ג’יימס ג’ויס אות ודגם לספר הספרים שלו הקרוי “יוּליסס”. והנה – המשכתי – בעשרות השנים האחרונות קמו חוקרים ודורשים, אשר הוכיחו באותות ובמופתים, בהתחקותם על שרשי מילות והסתעפויותיהן, כי אודיסאוס זה, הנודד הראשון בעולם, שמי, פיניקי, כנעני, היה, כלומר מאבות אבותיהם של העברים, או מכל מקום משארי־בשרם של אלה; ואם נתעלם מן הדקויות והחיטוטים – מגזע היהודים הקדמונים היה. ואם אודיסאוס הקדמון יהודי היה, אין תימה שבבואתו המודרנית ליאופולד בלום אף הוא יהודי. אלא שהקדמון שבאודיסיאה של הומרוס נע ונד היה ימים רבים בחופי הים התיכון עד שובו אל פנלופה, רעייתו הנאמנה, ואילו בן מאתנו שביוּליסס של ג’ויס מהלך יום אחד ברחובותיה של דובלין, בירת אירלנד, אוסף מודעות לעיתון המעסיק אותו, ועיקר נדודיו לא בחלל אלא בזמן ולא במרחבי תבל אלא בתהומות נפש. ואפילו שובו אל מוֹלי אשתו, זו הרואה עצמה פּנלופּה, אינה שיבה של ממש. כי בלום זה, אף־על־פי שמומר מתבולל הוא, אינו אלא חתך לרוחב של ההיסטוריה היהודית ביומו של בלום, הוא יום ה־16 ביוני 1904. וכיוון שהחתך בלבו ובמוחו של אינטלקטואל־קוסמופוליט נעשה, הרי לא סתם חתך הוא כי אם פצע, ולא סתם פצע כי אם פצע שותת דם.

שהרי אודיסאוס זה איבד את הקשר הפורה עם אשת־חיקו, המסמלת מעין אמא־אדמה־מולדת, שחתניה קוסמים לה יותר מאשר בעלה הנייד, שגבריותו ניטלה ממנו וכל מגעיו עם אשה – אם־כל־חי – אינם אלא הזיות שבזימה ופרפורי דמיון של פרברסיה מאזוֹכיסטית; וכפי שקובעת אבחנת הרופא בחלומו שלו עצמו, זה החלום שבו נחשפים יצריו האפלים ביותר, בלום אינו נורמאלי מבחינה דו־מינית… והתוצאה היא תאווה מינית שלוחת רסן". ועוד קובע פסק־דין רפואי זה, כי ה־ Fetor Judaicus בולט בחולה זה ביותר. הרי זה אותו Fetor Judaicus כלומר, צחנת היהדות, שבעטיה קבע אוטו ויינינגר בשעתו כי היהודים, כפי שהוא הכירם באירופה המרכזית (אגב, ליאופולד בלום הוא ממוצא הונגרי), נושאים בקרבם את היסוד הנשי, המנוון, הרכרוכי, שאינו פורה אלא אם כן מופרה הוא בכוח. ואכן, נשיי הוא בלום עד כדי כך שבאותו חלום, שנזכר לעיל, עומד הוא ללדת ילד.

מה דמות תהיה לילד זה? סותם חלומו של בלום ואינו מפרש, כשם שאין הוא מפרש הרבה דברים. ואולם ברור, שה־ Fetor Judaicus יהא מחלחל גם בילדו של בלום, שהרי בלום זה מלבד תשוקות מיניות יש לו גם מאוויים, המתגלים באותו חלום עצמו: בחלומו הריהו מלך (או נשיא) אירלנד ומשיח־בן־דויד בעת ובעונה אחת. הוי! מה מוכר לנו החלום הגדול הזה הנחלם מאז פרוץ תנועת התעודה בישראל, שהועידה את יהודי הגולה להיות אור לגויים ועד לשריצתם של שטיינרים ובנדיט־כוהנים בימינו, המייחדים לעמנו את התפקיד ללדת היינים וטרוֹצקים. לא בכדי שוטח מיד בלום בפני ההמונים הסובבים אותו – לאחר שהוא מומלך בתעתועי־רוחו על אירלנד – את תכניותיו להתחדשות חברתית באירלנד ובעולם. אך לא רק דברים שבתיקון עולם משמיע נשיאה ההוזה של אירלנד, מזרע אברהם יצחק ויעקב, המתיימר, כמי שקדם לו באלפיים שנה, להיות גם נצר משורשי דויד המלך – זו יומרת המשיחים מאז ומעולם, שקצתם הומלכו על־ידי מי שהומלכו וקצתם הואלהו על־ידי מי שהואלהו – באותו מעמד מנסה בלום להיזכר (הן בחלום מתרחשים הדברים ותהומות האל־ידע מקיאות את תכולת נבכיהן) בכל אוצר המלים העבריות השמורות עדיין עמו – אלו הן, כפי הנראה, המלים היחידות בלשון הקודש הידועות ליוצרו ומחוללו ג’ימס ג’ויס – לאמור: אלף, בית, גימל, דלת, הגדה, תפילין, כשר, יום כיפור, חנוכה, ראש השנה, בני ברית, בר־מצוה, מצות, אשכנזים, משוגע, טלית, ולאחר שהוא דולה את פניני יהדותו אלה, הריהו מכריז על בשורתו הגדולה לאנושות: אמן אומר לכם בלום, כי לא ירחק היום עד אשר תיכנסו בשערי עיר הזהב, אשר היה תהיה לבלוּמוּשלים החדשה ב־Nova Hibernia.

Nova Hibernia זו היא אחד ממשחקי המלים מרובי המשמעויות וצירופי לשון נופל על לשון, שהספר “יוליסס” משופע בהם, ופירושו משהו מעין־גליל־עברים חדש, ארץ־ישראל חדשה, במשמעותה המשיחית ובסגנון נבואי של “ביום ההוא… ארץ חדשה ושמים חדשים”. ארץ חדשה זו תשתרע על פני כל כוכב הלכת שלנו, ומובן מאליו כי לא ארץ־ישראל הגיאוגראפית היא, כשם שבלוּמוּשלים לאו־דווקה ירושלים היא. במקרה שלפנינו זוהי דובלין האידיאלית, דובלין לאחר שיוגשם בה חזונו של בלום, אך אנו שמכירים אנו את הבלומים למיניהם לאו דווקה מתוך “יוליסס” של ג’יימס ג’ויס אלא עוד מ“עבדות בתוך חירות” של אחד־העם, שנכתב, דרך־אגב, באותה תקופה לערך, שבה חל יומו של בלום, אנו יודעים היטב כי דובלין אינה אלא מקרה; בלומושלים עשויה להתקיים בלונדון ובברלין, בפאריס ובמוסקבה, בבודאפשט ואפילו בפקין – אילו נתנו בהן דריסת רגל לבלום. אף־על־פי־כן אי־שם, במשקעים העמוקים ביותר שברבדי תת־ההכרה, מדמדת גם בבלום הערגה הכמוסה אל הארץ המובטחת הגשמית, בחינת רמץ של “לבי במזרח ואנוכי בסוף מערב”.

בין שאר המקומות, שבלום מבקר באותו יום המשתרע על פני כאלף עמודים, הוא נכנס גם לאטליז, ובין גליונות העיתונים הגזורים שנועדו לעטיפת הבשר מגלה הוא מודעה של “אגודת נטעים” (במקור Agendat Netaim כפי הנראה מתוך שהוו' נתחלפה למחבר בנו’ן) על “חוות המופת בכינרת על שפת ימה של טבריה”. המודעה מלהיטה את דמיונו ומעוררת בו את הזיותיו ואת כמיהתו אל האידיליה הרופסת של מזרח רומאנטי. “אגודת נטעים… לקנות שטחים נרחבים של אדמת חול מממשלת תורכיה ולשתול בהם עצי אוקאליפטוס… פרדסים ומקשות אבטיחים עצומות”… חזיון אגודת הנטעים אינו מרפה ממנו במשך כל היום. ימה של טבריה וים־המלח מתמזגים עם כל ימי המזרח עד לבייקל בסיביריה, וטרשי ארץ־ישראל מתערבבים בהרריה של טיבט, זו טיבט שעליה דיבר עמדי בלום בפגישתנו עתה זה. אפילו אשתו שבעורקיה זורם דם ספרדי, יהודי ואירי גם יחד, לובשת בהשפעת האדמות שאגודת נטעים עתידה לקנות מן השולטן התורכי דמות של נערה תורכית צעירה. תורכים, ערבים, טיבטים – ארץ־ישראל של מטה אינה אלא פאטה מורגאנה, חזיון תעתועים, חלום־שוא ליהודי הנודד הנצחי, החש מעין הנאה מאזוֹכיסטית מעצם הנדודים, מעצם העובדה שאין הוא מוצא מנוח לכף רגלו, מעצם הצורך להעלים את יהדותו ולהתגאות בה כאחד.

להעלים כיצד? כדרך שיהודי־מתבולל, מומר, קוֹסמופוליט מנסה מאז ומתמיד להעלים את יהדותו. שעה שהוא מארח בביתו בלילה את סטיפן דידאלוס הצעיר (זה הטלמאכוס של “יוּליסס”, המסמל את הנצרות, שהיא, לדעתו של ג’ויס, בתה של היהדות), משורר, איש־ רוח, חניך בית־ספר ישועי שנתפס לכפירה, סובבות מחשבותיו של בלום לפי תיאורו של ג’ויס כך: “הוא חשב שהוא חשב שהוא היה יהודי, ואילו הוא ידע שהוא ידע שהוא לא היה יהודי”. מסובך, כשם שמסובכים חייהם של הבלוּמים בעולם עויין וזר, עויין וזר עד כדי כך שליאופולד בלום שלנו, שכולו רוך, נשיות, טוב־לב, אהבה, אנינות־נפש, ערגה לעולם של עדנה, שלום וטוב – בלום זה נאלץ לשמוע מפי ידידו עול־הימים ויפה־הרוח, שמצא בביתו מקלט לאחר שספג מהלומות משיכורי הרחוב, ועם שהוא נהנה ממידת הכנסת־האורחים של האודיסאוס הדובליני – ובכן, נאלץ הוא לשמוע מפיו של סטיפן דידאלוס זה את שיר־הזוועה שאינן אלא מהדורה פזמונאית־עממית של אמונה עמוקה באמיתותה של עלילת הדם, אמונה המקננת עד היום הזה בפינותיה האפלות של תרבות אירופה, שלא טואטאו מימות אפיון ההליניסטי במצרים ודרך כל עידן הנצרות עד לטרופים קיצ’קו הקומוניסט באוקראינה.

כדאי הוא פזמון עממי “חינני” זה, שהושר באוזניו של בלום לפני השואה באירופה, ארץ מוצאו ומגוריו של בלום, שאביאנו כאן אחרי מלחמת ששת הימים, שמנעה את הישנות השואה באסיה – ארץ מאווייו הכמוסים והזיותיו הרומאנטיות של גיבורנו:

הארי היוּס יצא לשחק בכדור

ועמו חבריו התלמידים.

הכדור הראשון של הארי היוס נפל

מעבר לחומת גן היהודי.

הכדור השני של הארי היוס ניפץ

את כל חלונות בית היהודי.

אז יצאה החוצה בת היהודי,

והיא כולה עוטה לבוש ירקרק:

שובה, שובה אלי, ילד קטן.

זרוק־נא שוב את כדור המשחק.

לא אוכל לשוב וגם שוב לא אשוב,

בלעדי הילדים – ידידי,

כי כאשר ישמע מורי ורבי

יהפוך כדורי זה לדוי.

היא לקחה אותו בידו הצחורה

והוליכתו באולם גדול,

עד אשר נמצאו בחדר שבו

אם יצעק לא יישמע הקול.

אז שלתה מכיסה אולר וכרתה

את ראשו הקטן והזך,

מעונה לעולם לא ישחק בכדור

כי בין המתים הוא נח.

להתגאות כיצד? הנה כך: האפיזודות של יוליסס מקבילות לאפיזודות שבאודיסיאה. לאפיזודה שבשאול מקבילה השתתפותו של בלום בהלוויה, לסקילה וכאריבדיס הספרייה של דובלין, לקירקיאה – בית הקלון, שבו מבקר בלום בלילה, ולמערת הקיקלופ שתום־העין – המסבאה שבה “אזרח” סומא בעין אחת מלגלג על יהדותו של בלום. “שלוש פעמים הידד לישראל!” – מלעיג הוא בהרימו את ספל הבירה. קהל מתאסף סביבו. אותה שעה יושב ליאופולד בלום במושב של כירכרה פתוחה, בסמוך לפתח המסבאה. האזרח מטיח בו עלבונות; בו, בגזעו, במוצאו, בעמו. אחד מבאי המסבאה – ארחי פרחי, בטלן פוחח – פותח בשיר: “לו האדם על הירח היה יהודי, יהודי יהודי”… בלום משיב מלחמה שערה: “מנדלסון היה יהודי, וקארל מארכס ומרקאדאנטה ושפינוזה. והמושיע היה יהודי, ואביו היה יהודי. האלוהים שלכם!” “לא היה לו אב” – אומר מארטין – זה מספיק עכשיו. סע הלאה“. “האלוהים של מי?” – שואל האזרח. “טוב, דודו היה יהודי”. – אומר הוא – אלוהיכם היה יהודי. כריסטוס היה יהודי כמוני”. חמתו של “האזרח” בוערת בו כאש.

עוד אוסיף לטפל בתקרית זו שבין “האזרח” לבין בלום. אלא שכאן רואה אני צורך להעיר, כי אכן יש דמיון מה – לפחות בחיצוניות – בין בלום לבין ישו. באחת מהופעותיו בפני הציבור בחלומו שלו “פניו כפניו של המושיע לפי האסכולה הרומאנטית: תלתלים מתנפנפים, זקן דליל ושפם דק”. ולא רק בחלומו שלו נראה הוא כך. גם סטיפן דידאלוס ממלמל לעצמו לאחר הכרזתו האמיצה של בלום, שהבאנוה עתה זה: "כריסטוס או בלום שמו או, אחרי ככלות הכול, כל שם אחר, Secundum carnem. אולם, “האזרח” לא איכפת לו דמיון זה. ואולי דווקה איכפת, שהרי לא רק על שום שדחינו את ישו רצחונו דורות רבים, כי אם גם על שום שהבאנו לעולם את ישו נצלבים אנו זה כמה מאות שנים (וולטר, היטלר, ומאידך־גיסא ראה תמונותיו של שאגאל). “האזרח” שתום העין נוטל ארגז ביסקוויטים ומטיחו בבלום, ממש כאותו קיקלופ שירה את הסלע ביוליסס. וכקיקלופ בפתח המערה כן האזרח בפתח המסבאה החטיא את המטרה. הכירכרה זזה ובלום ניצל. ולא רק ניצל אלא שממרומי מושבו שבכירכרה שוב אין הוא נראה כישו אלא כאליהו הנביא בעלותו ברכב אש וסוסי־אש השמימה, ממש כפי שנראה לפני שעה קלה בעיני שלי, לאחר שהעיפותיו אל פסגת מצדה.

ד

לא נזקקתי לגלולות. לאחר המנוחה הארוכה ליד המעקה אשר בראשית הפיתול לפני האחרון של שביל־הנחש הוספתי לטפס בקצב מואט עד למהירות המתקרבת קירבה של ממש אל אפס, ובפיקוחו העירני של הארי הגעתי ללא תקלה אל המדרגות המוליכות אל הפסגה. משהגעתי אל המדרגות ידוע ידעתי כי אכבוש את ההר ולא אמות, שהרי כל מי שנתנסה אי פעם בחייו במיחושי אי־ספיקה כלילית וכיוצא באלה נהיר לו שעלייה במדרגות כאין וכאפס היא לעומת הטיפוס במעלה הר תלול. לא יצאו אפוא רגעים מעטים עד שנמצאנו עומדים בצלו משיב־הנפש של השער המזרחי של מצדה. קינחתי את הזיעה שניגרה פלגים־פלגים מגופי ומפני, והארי הראה את כרטיס־העיתונאי שלו לפקיד השער שלא ניסה להסתיר את תמיהתו על שתי בריות – אחת מהן בגיל שבין כוח לבינה והאחרת בין עצה לזיקנה – שהעפילו ועלו כחום היום בלהט החמה עד בואם בשערי שביל הנחש. בזכות כרטיס־העיתונאי של הארי הורשה הלה להיכנס בלא תשלום, ואילו אני, שאין לי כרטיס־עיתונאי, קניתי כרטיס כניסה בשתי ל"י, ולאחר שהרוויתי צמאוני בשלושה או ארבעה ספלים של מי שתייה מתוך הדוודים המוצבים לא הרחק מן השער פתחתי בסיור על פני מצדה, בהדרכתו של הארי אביגדורי שזו לו העלייה החמישית בהר זה, כאמור, והשלישית אחרי החפירות שנערכו בו וחשפו מה שחשפו.

סיירתי בשלוש דרגותיו של הארמון הצפוני של הורדוס, בבית המרחץ הגדול על מיתקני־החימום המשוכללים שבו, ובבית־המרחץ הקטן, שעדיין ניכרים בו שרידי שריפה גדולה ונתגלו בו שלושת השלדים, אשר לפי השערתו של יגאל ידין אפשר שאינם אלא בני משפחתו של אחרון מגיניה של מצדה, שלדברי יוסף בן מתתיהו “בדק את המון השוכבים על הארץ, פן נשאר אחד מן הטבח הגדול ויבקש ממנו לשלוח בו יד, וכאשר נוכח לדעת כי כולם מתו, הצית אש בכל פינות ארמון המלך, ובכל עוצם ידו תקע את חרבו בבשרו עד הניצב ונפל מת על יד קרוביו הנשחטים”.

משם פנינו אל המחסנים הגדולים ואל החדר שבו נמצאו אבני־הגורל, אשר הפילו עשרת הנותרים מן השחיטה יחד עם אלעזר בן־יאיר, כדי שייקבע האיש אשר עליו יפול הפור לשחוט את תשעת חבריו. לאחר שניערנו מעצמנו את אבק האסוציאציות, סקרנו את הכנסייה הביזאנטית וחצינו את שטח הצוק, כדי לראות את משכנות הקנאים שבצדו המזרחי ואת המקווה שבצדו הדרומי, זה המקווה שהרב מינצברג, המומחה להלכות מקוואות, טרח לעלות יחד עם פמלייתו באותו שביל הנחש על מנת לבדוק את כשרותו, ולאחר חקירה ודרישה קבע שהמקווה מקווה טהרה הוא משופרא דשופרא שבע פעמים".

“ועכשיו נראה את הארמון המערבי של הורדוס” – אמר הארי. “רק רגע” – עניתי – “בוא ונסור תחילה אל המצודה הדרומית ונשקיף משם על הסוללה, שבעזרתה הבקיעו הרומאים את החומה”.

“משם לא תראה את הסוללה. מן הארמון תיטיב לראותה”.

הפעם לא שעיתי לו והלכתי אל המצודה. אכן, לא בכדי המריתי את פיו של הארי. בחורבות המצודה המערבית חיכה לי ליאופולד בלום. הוא ישב על ספסל־אבנים, שהיה צמוד לקיר המצודה, ועמו עוד שני אנשים שהיו לבושים ספק כערבים בימינו ספק כרומאים מימי קדם. שניהם היו דומים לו. גם ממולו ישבו שני אנשים, לבושים כשני שכניו של בלום לספסל, אך לא היה דמיון בינו לבינם. מול ספסלו של בלום לא היה מקום פנוי. אין תימה שלאחר שבירכני בשלום הציע לי בלום לשבת על הספסל שממולו. השניים שכבר ישבו על אותו ספסל לא נעו אף כהוא זה. דומה שהתעלמו מקיומי, כאילו אני הוא שלא הייתי ולא נבראתי אלא משל הייתי ולא חמישיה זו שנקלעתי לתוכה. ישבתי ושאלתי:

“מי הם כל אלה?”

בלום הציגם באותה רוח טובה של אדם, המשתדל להפיק רצון מכל מי שבא במגע עמו.

“ישו, הורדוס” – הורה בידו על שכניו לספסל. “אלעזר בן־יאיר והלל הזקן” – הוסיף בהורותו על השניים, שהיו ישובים על הספסל שמנגד, שעליו ישבתי גם אני.

יושבי ספסלו של בלום נדו ניד קל בראשיהם. אחד מהם חייך, אך לא זכור לי מי, שכן דומים היו זה לזה, ודמיון זה הדהימני. ידעתי שבלום דומה לישו, אך מעולם לא העליתי בדעתי שהורדוס עשוי להיות דומה לשניהם, אלא אם כן אמת נצחית צפונה בפתגם על הקצוות הנפגשים זה עם זה. יושבי ספסלי שלי לא הגיבו גם הפעם. ואפשר שהגיבו, אבל אני הסתכלתי לא על השניים שלצדי אלא על השלושה שנכחי.

“מה אתם עושים?” – שאלתי.

“עורכים סימפוזיון” – השיב בלום.

“על מה?”

“על הישארות הנפש”.

“פיידון?”

“לא, לא פיידון” – חייך בלום – כי אם ישו, הורדוס, אלעזר…"

כבר עמדתי לשסע את דיבורו ולומר לו שהנוכחים כבר הוצגו לפני, אך הקדימני אלעזר בן־יאיר ונכנס לתוך דברי. “המוות קורא דרור לנפשותינו ומאפשר להן לבוא אל משכנן הטהור, אשר בו לא יידעו דאבה” – פתח דווקה בקטע אפלטוני־פילוסופי של נאומו המפורסם, שהוא החלש ביותר באותו נאום היסטורי ואשר בלי ספק הושם בפיו על־ידי יוסף בן מתתיהו שלא באשמתו.

עד שאלעזר נשא את דברו על נצחיות הנפש היה ישו מראה לי את הפצעים שבידיו ובצדו, משל אני הוא תומא דידומוס שסירב להאמין בתחייתו. הפצעים לא עמוקים היו, וניכר היה שנרפאו מכבר ולמעשה שוב אינם פצעים אלא צלקות. וגם אם היה בהם כדי להוכיח בשעתו את דבר התחייה, הרי תחיית הגוף היתה זו והסימפוזיון, לדברי בלום ועל־פי הקטע שבחר אלעזר מנאומו, על הישארות הנפש נסב. כתלמיד המשנן את שיעורו הביא אלעזר דוגמה מן ההודים, אשר מרצונם הטוב מעלים את עצמם על המוקד כדי להעניק אלמוות לנפשם ולזכותה בחיי נצח. ומשהגיע אל המקום הפותח באותם הדברים הנשגבים שהעניקו לנאומו את האלמוות לאמור: "ואיך לא נבוש ולא ניכלם אם נהיה דלי נפש מן ההודים ובמורך לבנו נעטה חרפה רבה על חוקי תורתנו, אשר קנאו בהם כל בני האדם וכו' וכו' " – נתהרהר קימעה כמי ששוקל בדעתו אם להמשיך או לאו, הניד ידו והשתתק.

דומה כי תור הנאומים בסימפוזיון זה נקבע לא לפי סדר של נוכחות כי אם לפי סדר של נכחות, דהיינו פותח מי שפותח והיושב נכחו משיב לו, שכן הורדוס הוא שפתח פיו ובאותו יובש ענייני, רדידות מחשבתית, דלות ביטוי, הגייה פגומה וצורת־דיבור משעממת, שבהן הצטיין סטאלין בנאומיו בוועידות המפלגה הקומוניסטית בברית המועצות, ניסה להוכיח שהאדם זוכה לחיי עולם רק משהוא מבטא את רוחו בבנייני־פאר, ששום רוח בעולם לא תזיזם ממקומם ושהם קיימים לנצח. כך עשו גדולי המין האנושי מבין הגויים מאז ומעולם, ממלכי מצריים הקדמונים ועד מלכי רומא בזמן הזה (כן, בפירוש אמר בזמן הזה), וכך עשו שלמה המלך והורדוס המלך (לא אמר “אני”, כי אם הורדוס המלך) בקרב היהודים, שבנו ארמונות – הוא הורה בידו על ארמונותיו הפזורים בשטח ההר – והקימו את בית המקדש בירושלים, על כן ינון שמם לעולם.

לו הייתי אדריכל ודאי נהנה הייתי הנאה מרובה מדבריו של הורדוס, אולם אני לא באמת־בניין עיסוקי כי אם בחרט אנוש. אין תימה אפוא שהעליתי בזכרוני את אפוטרופסו של זה, את הקיסר אוקטאביאנוס, שכל האימפריה הרומית היתה מלאה בניינים שהקים ואף־על־פי־כן נשא את נפשו לכך שוורגיליוס ינציחו באפוס גדול, ולא במקדשיו אלא דווקה ב“אינאיס” ראה ערובה לחיי־עולם לו. ועוד הרהרתי באותו כוהן ב“נוטרדאם” של ויקטור הוגו שהעיר כל חמתו על מלאכת הדפוס, כיוון שהמצאה זו עתידה היתה, לדעתו, לרצוח את האדריכלות, ומעתה לא הבניינים יצודו את עיני בני האדם ואת לבבותיהם כי אם הספרים, שאין בכוחם לכוון את הגיגי הבריות אל בוראם באותה מידה שדבר זה נעשה על־ידי בנייני הקתדרלות והכנסיות. וכבר מוכן הייתי להעמיד את הורדוס על טעותו ולהוכיח לו שבית־המקדש והארמונות שבנה נחרבו, ואילו ספר־הספרים שריר וקיים עד היום הזה ובניינים רבים ומפוארים נוספו עליו אם כי לאו־דווקה בחומר ובלבנים, אלא שבינתיים חדל הורדוס מדיבורו, ומתוך שמירה קפדנית על התור שנקבע פסק הלל את הפסוק שהיה משמיע כשהיה שמח בשמחת בית השואבה. ואומנם, ייתכן שהיתה לפסוק זה שייכות לשמחת בית השואבה, אך ספק רב אם היתה לו משמעות כלשהי לגבי נושאו של הסימפוזיון על הישארות הנפש. אני על כל פנים, לא השכלתי למצוא משמעות זו בדברים שמלמל הלל במהורהר ובאשגרת־לשון כמי שמשיח עם עצמו לאמור: “אם אני כאן הכול כאן, ואם איני כאן מי כאן. רק למקום שאני אוהב שם רגלי מוליכות אותי. אם תבוא אל ביתי, אני אבוא אל ביתך. אם אתה לא תבוא אל ביתי, אני לא אבוא אל ביתך, שנאמר: בכל מקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך ובירכתיך”.

משסיים הלל את דבריו נתתי מבטי בישו, שישב ממולו ועל־פי הסדר חייב היה להשיב לו. ציפיתי לאחד ממשליו הנאים והיפים, אולם גם ממנו נחלתי אכזבה. עדיין טרוד היה להוכיח לי את דבר תחייתו, ובעודו מורה על צלקותיו אמר לי מה שאמר לתומא דידומוס: “שלח אצבעך הנה וראה את ידי ושלח את ידך הנה ושים בצדי ואל תהיה חסר אמונה כי אם מאמין”.

לא ידעתי מה לעשות וכיצד לנהוג. בשום פנים ואופן לא הייתי מוכן לנגוע באצבעותי בצלקותיו של זה. אפילו תומא דידומוס לא עשה כן. הוא ענה לו לישו שתי מלים: אדוני ואלוהי. בא תורי לשאת את דברי, יכולני לומר לו בפשטות: “לא אדוני ולא אלוהי” אלא שנושא הסימפוזיון הוא הישארות הנפש, ועל כך חייב הייתי גם אני לחוות את דעתי. והרי דעתי ברורה: עורבא פרח ותו־לא. יכול אני בעצם להשיב תשובה כוללת אחת על הכול: אינני מאמין, לא בך, לא באלוהים אחרים ואף לא בהישארות הנפש. כן, זה הדבר אשר אומר, ואם לא יסתיים מעמד זה, או ביתר דיוק: מושב מלאכותי חסר־טעם זה, שהדברים הנאמרים בו אינם יוצאים מן הלב ואינם נכנסים אל הלב, אצא מן המצודה, אעזוב את חמשת אלה לנפשם ואילווה אל הארי ידידי שוודאי מחכה לי בחוץ. אולם הדברים שאמרתי למעשה היו שונים תכלית שינוי מאלה שקבעתי לעצמי לאמרם להלכה, כיוון שלא אני נלוויתי אל הארי אלא הארי הוא שנכנס אל חורבת המצודה. ומשנכנס נצנץ רעיון במוחי ונזדרזתי להביעו:

“רבותי” – אמרתי – סבור אני כי הנושא של הדיון הנוכחי אינו מעיד על בחירה מוצלחת, וניכר שאין הוא מעסיק את כל הנוכחים, אף לא אותי. זאת ועוד: אינני רואה מנחה בסימפוזיון זה. והנה הארי אביגדורי ידידי, עיתונאי בעל יכולת הוא, המנוסה בהנחיית דיונים וסימפוזיונים מסוג זה בראדיו ובטלביזיה. שאלותיו נוקבות ואקטואליות, והופעותיו בתפקיד זה זוכות להצלחה מרובה, ובזכותו נהנים גם שאר המשתתפים בהופעות מהצלחה זו. הבה נשימנו מנחה לנו; הנושא אשר יבחר – בו נדון, והשאלות אשר יציג – עליהן נענה.

איש מהם לא הגיב. רק ליאופולד בלום נד בראשו הסכמה חייכנית־רופסת, כדרכו. אולם הארי קיבל את הצעתי בהתלהבות, שלא ציפיתי לה. הוא גרר אחת מאבני הגלגול, שהיו מונחות סמוך לפתח מבחוץ – אבנים אלה הטיחו המגינים בחילות הרומאים שצרו עליהם – בקלות של ספורטאי בעל־שרירים השעינה באותו קיר של החורבה שלא היה לידו ספסל, ולאחר שישב עליה ישיבת מנחה ויושב־ראש, פתח ואמר:

“שלום! היום נמצאים אנו באחד האולפנים המקוריים ביותר, שנזדמן לי להיות בהם בימי חיי. כשאני מביט בפתח רואה אני את מדרגות ארמונו הצפוני של הורדוס במצדה. כשאני פונה אל החלון מתגלה לעיני מדבר יהודה המבותר על־ידי בקעת ים־המלח, שעינו הכחולה המצופה דוק של אפרורית, מביטה בי ברגע זה באותה פליאה, שבה משקיף אני עליה, אם כי מובטחני שבהתפעלות מועטת יותר ובהנאה אסתטית קטנה יותר”.

הנה־הנו החן המקצועי הנסוך על המומחה היודע את נפש מלאכתו והוא מתבלה בהומור ומקרב תוצרתו אל לב צרכניה. באותה שעה הייתי מיצר על שאין אנו מוקפים צלמים שהיו הופכים לסרט טלביזיה את הסימפוזיון שלא ידעתי עדיין את נושאו ואת טבעו, אך לבי היה סמוך ובטוח, שלא רק ידידי הארי היה נשכר אילו שודר בטלביזיה אלא גם הצופים היו באים על סיפוקם האינטלקטואלי, במידה שיש בין צופי טלביזיה המחפשים לעצמם סיפוק אינטלקטואלי דווקה.

“ולא רק האולפן שאנו נמצאים בו מיוחד במינו הוא” – המשיך הארי – אלא גם המשתתפים היום בדיוננו יוצאי־דופן הם בהחלט. משמאל יושבים: הקרוב אלי ביותר – הורדוס המלך, על־ידו ישו הנוצרי, וסמוך אליהם ליאופולד בלום, גיבורו של הספר יוליסס, פרי־עטו של ג’יימס ג’ויס, שרבים מסופרי דורנו רואים בו את מורם ואת אביהם האמנותי (הערצתי להארי ידידי גדלה מרגע לרגע: הן סבור הייתי שאין הוא שותף לפגישותי בעולם הרוח, והנה מתברר שמכיר הוא לפחות כמוני את כל הנוכחים אף בלי שהוצגו בפניו, אלא אם כן ראה ושמע בחוץ, מבעד לפתח המצודה החרבה, היאך בלום הציגם בפני. ואולם השערה זו אינה מתרצת את הקושיה מהיכן נודע לו כי בלום הוא שהיה המציג). מימיני, לפי אותו הסדר, אלעזר בן יאיר, מפקדם הצבאי ומנהיגם הרוחני של מגיני מצדה, שהחזיקו מעמד שלוש שנים לאחר חורבן הבית ולאחר הכנעתה של כל ארץ יהודה וביכרו את המוות על חיי העבדות; בסמוך לו הלל הזקן, שאין אני צריך להציגו לפניכם, ועל־ידו…". הקרבתי אצבעי אל פי להרמיזו, שלא יאמר את שמי. הארי נרמז, וכיד האלתור וההשראה הרגעית הטובים עליו אמר: “ועל־ידו הקארדיולוג, הפרופיסור ישראל מאקו לינסקי, שערך היום ביקור למצדה לצרכי מחקר על הנושא: ההעפלה והשפעתה על הסתיידות העורקים הכליליים”. פרצתי בצחוק, אך איש לא הגיב על צחוקי זה. עם כל כשרונו של הארי להשרות אווירה של לבביות, היה סוד הצלחתו טמון – לפחות בסימפוזיון, שנתקיים כעבור רגעים מספר – לא ברגש כי אם בשכל. עדיין היה רוח של מה שקרוי היום בשם ניכור שורה אל חורבת המצודה, ואם היה קסם בשאלותיו של הארי – ביתר דיוק: בשאלה הנוקבת היחידה ששאל

– ובתשובות שקיבל, הרי נעוץ היה דווקה בדיוקן, בהירותן וצמצומן וביכולתם של כל המשתתפים למצות במלים ספורות וקולעות את מחשבותיהם.

אמר הארי: “רצוני להציג שאלה לכל המשתתפים ולבקש תשובה נפרדת מכל אחד מהם. השאלה היא כבת שלושת אלפים שנה, והיומרות שלי למקוריות נובעות לא מן החידוש שבה אלא, להיפך, מן ההעזה שבהצגת שאלה נדושה, שנשאלה רבבות פעמים בתקופת הזמן שנקבתי עתה זה. וזוהי השאלה: הככל הגויים עם ישראל? לשון אחר: האם עם זה, כאחד העמים האחרים, נאבק ביודעים על קיומו וזכותו להתפתח ובכך סוד רציפותו ההיסטורית, או שיש לקיומו משמעות אוניברסאלית, וכל עוד לא יירד מבימת ההיסטוריה שומה עליו לשמש אור לגויים, או מכל מקום ליטול על עצמו את הקרנת אחד משבעת צבעי הספקטרום של אור זה?”

ענה ישו הנוצרי: “עם ישראל נועד לייצר משיחים ואלים. דבר זה הוכחתי בחיי לפני מותי, וביתר עוז בקיום שנועד לי לאחר מותי”.

דרך אגב, כל המשתתפים נטשו את לשון הארכאיסמים, האטאביסמים ושאר האיסמים, ודיברו עברית מודרנית, פשוטה ובהירה.

אמר הורדוס: “ישראל מיקרוקוסמוס המשתלב במאקרוקוסמוס. בשעה שאוקטאביאנוס אוגוסטוס היה משיחה של האנושות ניסיתי אני להיות משיחה של ישראל במסגרת יעודה המשיחי הכללי של הקיסרות הרומית. ההיסטוריה הוכיחה שעקרונותי היו נכונים. אבל הגשמתם נעשתה לא בדרך שאני בחרתי בה, כי אם בדרך שבה בחר שכני. השילוב בין רומא לבין יהודה ובין אל מושיע העולם לבין משיח גואל־ישראל הוצא לפועל לא בחיי שלי, אלא במותו של זה”.

אמר אלעזר בן־יאיר: בשחר ימיו יצא ישראל מעבדות לחירות, הרי שבעצם התהוותו חרת על דגלו: חירות או מוות. דגל זה נשאתי בגאווה בחיי על אדמת הארץ, אשר ניתנה לאברהם ולזרעו לנחלת עולם, ובמותי על הצוק הזה, אחרון מעוזיה של מלכות ישראל".

אמר הלל: “מלכות ישראל מוגרה והושמה לאל. על כן עוד לפני שנחרבה העמקתי את חפירת־היסוד להקמתה של מלכות אחרת – היחידה שהיתה עשויה להיות תחליף לה – והיא מלכות התורה והתלמוד”.

נכנסתי לתוך דבריו: “מלכותך אף היא מוגרה והושמה לאל. אחרון מעוזיה היה בגיטו וארשה, ואלמלא ידעתי כי אלעזר בן־יאיר הוא היושב על ידך הייתי אומר כי מרדכי אנילביץ' הוא. על כן עוד לפני שנחרבה באתי אני ורבבות שכמותי להעמיק את חפירת־היסוד להקמתה של מלכות אחרת – היחידה שהיא עשויה לשמש תחליף למלכותך – והיא מדינת ישראל”.

היחיד שעדיין לא השיב על השאלה היה ליאופולד בלום. כפי הנראה הרגיש בכך והתחיל מפזז מתוך אי־מנוחה על מושבו. אולם משפתה פיו נתברר שלא רק הוא לא השיב על השאלה, אלא, לאמיתו של דבר, אף אנו שלושתנו – יושבי הספסל שמימינו של הארי – לא ענינו למעשה עליה. בלום אמר: “תסלחו לי… אם… אם… אעיר… הרי סוף סוף אני היחיד ביניכם שאינו בשר ודם, או מי שהיה אי פעם בשר ודם… תסלחו לי אם ארהיב עוז בנפשי לומר ש… ש… השאלה עצמה… אני מבקש סליחה, מר אביגדורי… השאלה עצמה לא הוצגה כהלכה. אין כאן שניות… אין מקום ל”או" זה… כלומר, ‘נאבק על קיומו’… או ‘יש לקיומו משמעות אוניברסאלית’? וכי ניגוד הוא זה? לא. בהחלט לא. שאר העמים נאבקים על קיומם, משום שכל סוג ומין וזן בעולם הצומח והחי עושה כך. ועם ישראל נאבק על קיומו, משום שיש לו משמעות אוניברסאלית, יעוד. וכדי להגשים יעוד זה שוּמה עליו קודם־כל להתקיים. חייב הוא לחיות כדי לפלוט מקרבו משיחים. רואה אני כי על ספסל זה שאני יושב עליו ישובים אלה שנחזו כמשיחים אם בעיני עצמם בלבד – כהורדוס, אם בעיני אחרים בלבד – כישו ואם הן בעיני עצמם והן בעיני אחרים כמוני…

צחוק גדול הרעיד את אבני החורבה. צחקו כולם: הורדוס וישו ואלעזר בן־יאיר והלל ואני. רק הארי המנחה משל ברוחו וניסה להסותנו בארשת פנים של תוכחה ובתנועות ידיים של הרגעה. משעלה הדבר בידו פנה אל בלום, שכל אותה עת ציפה לכך באורך רוח ובראש מושפל, ושאלו:

“ברור לנו, מר בלום, שבחלומותיך שלך ראית את עצמך כמשיח. אולי תבהיר לנו על סמך מה סבור אתה, שגם בעיני אחרים משיח אתה?”

בלום השיב בנחת, בהגיון ובבטחון, עם שהוא שוקל כל מלה ומלה היוצאת מפיו:

“לא התכוונתי לעצמי אישית. אני איני אלא דמות ספרותית, מצורפת, מוגזמת, מוטעמת, גרוטסקית, קאריקאטוריסטית, המגלמת את כל המשיחים שהקיא ישראל מתוכו בדורות האחרונים, וביניהם מארכס, פרויד ואיינשטיין, שהראשון חולש על מוחות גויי מחציתה של האנושות, השני – על נפשותיה, והשלישי – נוסחתו על הפיכת החומר לאנרגיה מאפשרת לכל אחד משני חלקיו של העולם לשמור על בטחונו זה כנגד זה. המעט לכם הדבר? ואתם, היושבים נכחי, יוצרי מערכות ישראל ומגיניה המחרפים נפשם, אמן אני אומר לכם כי לא נוצרתם” – כאן גלש בלום רגע קט לסגנון אוואנגליסטי – "אתם ומפעליכם אלא כדי להוציא אותנו, יושבי הספסל הזה, לאוויר העולם, כשם שקיומכם אתם תנאי הוא לקיומנו אנו, שהרי מי יפלוט את משיחי ישראל אם לא תהא ישראל קיימת? וההבדל בינינו הוא כהבדל בין גבר לאשה, בין מוצק לנוזל, בין אברהם אבינו לבין אודיסאוס, שזה היה נודד על פני מדבריות חול ונוטה אוהלו בנאות־דשא וזה על פני ימים, אלא אם כן עוגן היה ספינתו אל חופים רחוקים, אם מתוך הכרח ואם מתוך צורך לפוש קימעה. שהרי כמוך – הוא הורה משום מה עלי באצבעו – אהב אברהם את היובש, את הקרקע המוצקת מתחת לרגליו, את החול ואת האבן, את האוהל והמקנה, ואילו אני אוהב אני את צוקי הים, את האוקיינוס, את המים. חובב מים אני, אוהב מים, מעריץ מים. חובב, אוהב ומעריץ את האוניברסאליות שבהם, את השוויון הדימוקראטי שבהם, את נאמנותם לטבעם בחיפושי רמה לעצמם… את רטט גליהם… את עצמאות חלקיקיהם… את שלוותם ההידרוסטאטית בעתות מרגוע; את דחיסותם ההידרוקינטית בעתות גיאות ושפל… את משמעותם האקלימית והמסחרית; את עליונותם הכמותית על היבשה אשר על פני כדור הארץ בפרופורציה של 3 ל־1… את יכולתם להמיס ולהחזיק בתמיסה את כל החומרים המסיסים, לרבות מיליוני טון מתכות יקרות ביותר; את פעולתם של חצאי־איים וכפים המוטים כלפי מטה – פעולת סחף וכו'…

לפתע קלטו אוזנינו רעש של אווירון מעלינו. בלום עצר בדיבורו.

הארי אמר: "סיפרת לנו, מר בלום, דברים יפים ומאלפים על יבשה וימים, על ארץ ומים, שמא תאמר לנו דבר־מה גם על האוויר, על הרקיע? מובטחני כי גם לשמים יש מקום בהקשר שאלתי, שממדיה כה הורחבו על־ידי כל הנשאלים, ובייחוד על ידך, מר בלום?

בלום נשא עיניו השמימה. גם כל השאר זקפו ראשיהם, אפילו הארי אביגדורי, רק אני לא ניבטתי ברקיע השמים אלא סקרתי את הארי, שקירב אל עיניו את המשקפת שהיתה תלויה על ירכו ולא גרע עינו מן המטוס שחתך – דומה, בעצלתיים – את אפרורית השרב של צהרי יום קיץ לוהט. מי יודע – צפה שאלה במוחי – שמא באמת מצויים צלמי טלביזיה במטוס? ואפשר שכל עלייתי למצדה אורגנה בלי ידיעתי על־ידי כוחות שאין לי שליטה עליהם, ושידידי הארי הוא אחד ממכשיריהם, כדי לאפשר מופע זה בטלביזיה, העושה את צעדיה הראשונים בארצנו?

ה

את השאלה בדבר סרט טלביזיה על הסימפוזיון המופלא גמרתי אומר לשאול את הארי ידידי בדרכנו חזרה, שהרי אין כל חשש שיאסור עלי לדבר גם בירידה, כיוון שהירידה אין בה, כידוע, כדי להכביד על הנשימה ולהגביר את פעימות הלב, אך לא נסתייע לי הדבר, שכן מיד לאחר שירדנו במדרגות המוליכות מן הפסגה אל שביל הנחש אמר לי הארי, שהדרך הטובה ביותר לרדת מהר גבוה ותלול היא דרך האלפיניסטים הקרויה, אם זכרוני אינו מטעני, בשם ריצת העז. בתחילה תיאר לי ריצה זו במלים, ומשסיים נזדרז להדגימה ופתח ספק במרוצת־דילוג ספק בגלישת־ דהרה על פני השביל. מובן מאליו, שלא יכולתי להחרות ולהחזיק אחריו, ועד מהרה נעלם הארי מעיני כליל. נותרתי לבדי. אך לא לשעה ארוכה. כעבור רגעים ספורים ראיתי כי עוד מישהו יורד במדרגות. החלטתי שיהא זה נבון מצדי אם אמתין קימעה ואילווה אליו, וכן עשיתי. בירכנו זה את זה והחילונו לרדת זה בסמוך לזה. כשני פיתולים עברנו בשתיקה, ומשהופרה השתיקה בפיתול השלישי נתברר כי חברי לדרך הוא מיכאל גונן, גיבור סיפורו של עמוס עוז “מיכאל שלי”.

בעלייה הארכתי הרבה בתיאורו של ליאופולד בלוּם, ובירידה אקצר כמעט עד לאפס בתיאורו של מיכאל גונן. ראשית, משום שהעלייה נמשכה יותר משעה וחצי, והירידה גזלה ממני פחות מחצי שעה. שנית, משום שמפקפק אני מאוד אם רבים מבין הקוראים העברים מכירים את ליאופולד בלום, אך לבי סמוך ובטוח שכמעט כל קוראי עברית בארץ מכירים את “מיכאל שלי”. שלישית, משום שתיאורו של בלום באוזניו של הארי אביגדורי הושמע והוא מצריך זמן ומקום, ותיאורו של מיכאל לא היה לי בפני מי להשמיעו וגם לו היה מאזין לתיאור זה כמעט שאין הוא מצריך לא מקום ולא זמן, שהרי אשתו בעצמה הטיחה בפניו לאמור: “אתה נולדת ואתה תמות בצורת אפס עלוב, מיכה גאנץ. נקודה”. אף־על־פי־כן, בקראי את ספרו של עמוס עוז נתעוררה בי חיבה רבה דווקה למיכאל גונן, ובכל נימי נפשי תיעבתי את אשתו, שהיא קאריקאטורה עלובה של מאדאם בובארי ואננה קארנינה, המצפה בחלומותיה ליום בו יבואו שני ידידי ילדותה הערביאים, חליל ועזיז, שעמם שיחקה בנעוריה, ובחוזק־יד יגאלוה מידי בעלה, הגיאולוג האפור והמשעמם.

הארתי פני למיכאל ואמרתי לו: “מה מעשיך כאן?”

הוא השיב: “אני עורך מחקר גיאולוגי על חבל ארץ זה”.

“מתוך מגמה מדעית טהורה?”

“לא. יש תכניות להפוך שוב חבל ארץ זה – מכאן ועד לסדום – לאדמה פוריה, לכיכר שכולה משקה, כגן אלוהים, כמו בימיו של לוט לפני שחת אלוהים את סדום ואת עמורה, כלומר לפני הקאטאקליסם הגיאולוגי הגדול שהתחולל כאן”.

“ומה צריך לעשות לשם כך?”

“להגביה את מצדה ולהעמיק עוד יותר למטה את סדום”.

“אינך משטה בי?”

“האם סבור אתה שאני מסוגל לשטות בבני־אדם? אלה הן המסקנות הראשונות של המחקר הגיאולוגי”.

“האם מסקנות אלה חלות גם על המשמעות המוסרית וההיסטורית של שני המושגים הללו?”

“אינני מבין”.

“האם פירושו של דבר, שיש להעלות בתודעת העם את כל מה שמסמל את מצדה ולהוריד את כל מה שמסמלת סדום?”

“כן”.

“מי יעשה זאת?”

“אני, אנחנו המדענים האפורים, החוקרים הבינוניים, בעבודתנו, עבודת־הנמלים. אנחנו… אני ושכמותי נגביה את מצדה”.

“ומי יוריד את סדום?”

“אשתי. אשתי ושכמותה”.

“מדוע אשתך?”

“משום שסדום היא סמל הפּרברסיה. האם ערגתה לחליל ועזיז אינה פרברסיה? האם ציפייתה הכמוסה שהללו יבואו כמעין אנשי “פתח” ויגאלוה אינה פרברסיה?”

“זו אינה פרברסיה שלה, זוהי פרברסיה מאזוכיסטית של מחברה. אשתך אינה בשבילו אלא סמל של הארץ הזאת המצפה למושיעיה הערבים, חובשי הכפיות, לובשי העאביות, רוכבי הסוסים שיבואו ויגאלוה מידי האפסים־המדענים, עושי מלאכת הנמלים. כך חש המחבר את תחושת הארץ כל אימת שהמדובר בערבים. אולם כשמדובר בגאולתה על־ידי יהודים הריהו אומר ש”כל מה שיש בו.. מתקומם נגד… המיתוס שהאדמה זועקת… מחכה לגואליה… כי אני לא רוצה להבין שהאדמה מדברת, האדמה זועקת והאדמה תובעת. אני מאמין באנשים ולא במקומות. הרגשתי בעיר העתיקה שזו עיר זרה“. ונזכר אני שיוצרך ויוצר אשתך תיאר באחד מסיפוריו הראשונים טייס עברי. היה זה, כמובן, לא יוצלח שלא ידע לבצע את התרגיל שהוטל עליו והפיל את מטוסו בתוך חורשת הקיבוץ או משהו מעין זה (איני זוכר את הפרטים עתה). עד כמה שידוע לי, מלחמת ששת הימים הוכיחה שדמותו של טייס צה”ל שונה במקצת מזו שבדמיונו החולני של עמוס עוז. רצוני לספר לך דבר־מה, מיכאל שלי. לפני כשעתיים, בעלותי הנה, העליתי בזכרוני פסוקים מ“מסדה” של למדן, לא זכור לי עכשיו מה היו הפסוקים. כרגע, על־כל־פנים, בניגוד לכל מה שמתקומם בנפשו של מחבר הספר שאתה גיבורו, צף יעולה בזכרוני בית זה, למשל:

כי שאגת אורה נושאת מסביב

ותחריד כל אפל ממעמקיו.

שואגים גם הרים אל על:

בקעינו, הה, בקעינו, שמש,

וגם תוכנו האפל גלי.

ומיד לאחר זאת פסוק אחר:

על קדקדינו ירכב מחר לץ לועג,

אכירהו…

גם אני אכירהו, מר יצחק למדן, סליחה, לא יצחק למדן, מיכאל שלי… רוצה אני לגלות לך סוד, מיכאל… בהעפילי במעלה ההר פגעתי במישהו. ולא רק במעלה ההר, גם בפסגת ההר שהיתי עמו שעה ארוכה למדי. אף הוא כמוך לא היה ולא נברא אלא משל היה. הכוונה היא לליאופולד בלום. אמן, אני אומר לך שאפילו ליאופולד בלום לא היה מגיע למידה כזאת של מאזוכיסם, אף שנוצר כאות ודגם לנשיות בהשפעתו של אוטו ויינינגר הנודע בשנאתו העצמית, ה Selbsthass היהודי, שהרי אפילו אוטו ויינינגר זה, שהיהדות אינה לדעתו אלא סמל הנשיות השטומה עליו עד טירוף־דעת, כתב על הציונות דברים אלה: ‘הציונות חסרת סיכויים היא אף־על־ פי שליכדה ביהודים את הרגשות האצילים והעדינים ביותר; שכן הציונות משמעה שלילת היהדות. על היהודים לכבוש קודם כל את היהדות שבתוכם, כי רק אז יהיו מוכשרים לציונות’. אני כשלעצמי איני מתפעל מציונות אנטישמית נוסח יודקה של הזז, אבל…"

עד כה הקשיב לי מיכאל באורך־רוח, עתה נכנס לתוך דברי:

“כל מה שאמרת – סח כדרכו בנחת – אין בו כדי להכחיש את דברי. אדרבה, יש בו כדי לחזקם לגבי העובדה שאשתי ושכמותה הם אשר יעמיקו ביתר שאת להשקיע מטה את סדום”.

עברנו לפחות את מחצית הדרך שמפסגת מצדה עד לאכסניה אשר למרגלותיה. שעה קלה שתקתי והרהרתי. אחר כך אמרתי:

“ייתכן. ייתכן מאוד. לא בכדי נתקלתי בתקופה האחרונה בכמה יצירות שנושאן סדום העיר. רק אתמול הגיעני ספר של אהוד בן עזר “אנשי סדום”. לא קראתי את הספר, ראיתי רק מה שכתוב בעטיפה: ברומן ארץ־ישראלי מסעיר וחריף־עלילה נחשפים יחסי אהבה ושנאה על רקע השממה והמליחה של ‘תחתית העולם’ –בסדום, עיר־המקלט, שמשעותה חורגת מעבר לגבולות הזמן והעלילה”. ולפני תקופה קצרה – חודשיים, שלושה, או ארבעה חדשים – ראיתי את מחזהו של בנימין גלאי “סדום סיטי”, להווי ידוע לך. מיכאל, שנהניתי מאוד; הרבה יותר משמקריאת הרומאן שאתה גיבורו, על אף הרעש הגדול שנתהולל סביבו. אלא שרעש זה עניין של מזל. רומאן אחר מפרי עטו של יוצרך ומחוללך, “מקום אחר”, עולה עשרת מונים על “מיכאל שלי” והוא הרומאן הטוב ביותר לדעתי מכל מה שנכתב על חיי הקיבוץ, אחד המשובחים שבספרות העברית הצעירה, אך הביקורת לא נתנה דעתה עליו. אבל אני סוטה… נשוב אל סדום העיר, כלומר אל ‘סדום סיטי’, רצונך אקרא באוזניך את שיר הסיום של המחזה. הנה הוא, כמעט כולו:

סדום בלילה, סדום

תנו לי אור אדום,

סדום רוקדת פרדי

על חופי עין גדי…

סדום רוקדת “רול”

תנו לי אור סגול.

רגל, מותן, טוסיק,

כך רוקדים “וטוסי”

סדום רוקדת “רוק”,

תנו לי אור ירוק,

“גוגו”, “האלי האלי”

לילה משוגע לי".

וכאחד משני קריינים מקצועיים, המבצעים שיר בשני קולות, מיד לאחר שסיימתי את דיקלום שירו של גלאי פתח מיכאל פיו ואמר:

“ותשקינה את אביהן בלילה המשוגע ההוא ותבוא הבכירה ותשכב את אביה ולא ידע בשכבה ובקומה… ותלד הבכירה ותקרא שמו מואב, הוא אבי מואב עד היום. ורות המואביה ילדה את עובד, הוא אבי ישי אבי דויד המלך המשיח נעים זמירות ישראל”.

לא שמעתי את דבריו האחרונים. היין שבו השקו בנותיו של לוט את אביהן הוא שהלהיט את דמיוני וגירה את תאוותי, ביתר דיוק: לא תאוותי כי אם תאווה אחת בלבד: התאווה לשתות. צמא הייתי צמא עד חרבה בגרון, בוושט, במעיים. בירה… “גולדסטאר” קפוא ממקרר… מלכות במחיר של בירה…

ואומנם כשנכנסתי לאכסניה שלמרגלות מצדה מצאתי את הארי אביגדורי ישוב ליד אחד השולחנות, ועליו שלושה בקבוקי בירה מלאים, מזיעים בשל ההפרש שבין הטמפראַטורה במקרר, שממנו הוצאו עתה זה, לבין זו שבמסעדת האכסניה, אף שגם היא דמתה בעיני למקרר לעומת היקוד שמחוצה לה. לגמנו בירה ושתקנו. מבעד לחלון ראיתי בחור עומד על סולם ומחזיר למקומה אות פ"א ענקית, שנעתקה ממסגרתה והיתה תלויה על בלימה, מתוך הכתובת “שנית מסדה לא תיפול”. בידיו החזיק פטיש, ופרצופו דומה היה כשתי טיפות מים למיכאל, אותו מיכאל שמעוצמת הצמאון שנתקפתי בו במורד ההר שוב לא נתתי דעתי עליו עד לרגע זה, ולא ידעתי מה היה לו.