רקע
יצחק אורן
בלומצדה
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: ירושלים: אגודת שלם; תש"ל

 

א

“… במהומת השווקים בעודי מחשק את נפשי המתפוררת בחישוקי אומץ אחרונים, ברחתי… ואעל מסדה”. – – – ויתמהמה… ויאמר: ואנכי לא אוכל להימלט ההרה פן תדבקני הרעה ומתי".

– ראשית כול, לא מסדה כי אם מצדה. שנית, מה אתה ממלמל שם? ושלישית, מוטב שלא תדבר כשאתה מטפס בשביל הנחש אל פסגת מצדה.

מה אשיב לידידי הארי אביגדורי על שאלתו הנבונה ועל הערותיו הצודקות? שאלתו נבונה היתה משום שבאמת קשה היה לו לעמוד על כוונת מלמולי. והערותיו צודקות היו משום שאין כל ספק שמצדה הוא שמו הנכון של הר־שגב זה ומשום שאני, שבמשך שלושים ושתיים שנות שהותי בארצנו לא הרהבתי עוז להעפיל אל פסגתו בשל אזהרות רופאים, ידידים וסתם שוחרי טובי, שחששו למה שחששו מפאת האבחנות שהוחלו עלי כל אימת שמכשירי רפואה או תכשירי בדיקה היו באים במגע ישיר או עקיף עם אברי גופי ומפעיליהם של מכשירים אלה מנסים למדוד, לשקול ולהעריך את פעולותיה הפיסיולגיות של אישיותי – הנה דווקה עתה, בפרוס העשור השישי של חיי, שינסתי מתני וגמרתי אומר לנסות כוחי ולעלות דווקה בשביל־הנחש. ודאי שאין זה רצוי שאדבר בשעת הטיפוס המפרך, ואפשר שאף כרוך הדבר בסכנה, שהרי גם אני הרגשתי היאך הלכה וקצרה נשימתי עם כל פיתול־למעלה של השביל, וחזקה על ידידי הארי אביגדורי שגם הוא הרגיש בכך, שאלמלא כן לא היה זועק אלי מאחור: “אל תמהר!” “תנוח!” “יש לנו זמן!” וכיוצא באלה קריאות־ריסון־ומיתון, שמצורת פליטתן ניכר היה שדאגה מקננת בלבו. והדאגה דאגה לבריאותי היתה, שהרי נטל על עצמו הארי אחריות כבדה משניאוֹת לטפס עמי אל הפסגה, באין שלישי עמנו, אף שידוע ידע את המיגבלות המוטלות עלי זה שנים רבות. זו היתה גם הסיבה, שעל אף היותו מטפס הרים, אלפיניסט מנוסה (ואני במו עיני ראיתי תצלום שבו משתלשל הוא על חבל במיתלולו של כף, נועץ ווים בסלע ובעודו תלוי מחזקם בהלמויות פטיש שיוכל להיאחז בהם על מנת להתקדם בטיפוס־פלאים זה על שטח מאונך) ועל אף יכולתו כי רבה בשטח זה של ספורט – נגרר היה כמה מטרים מאחורי ומיצר צעדי כדי שלא הוא יקבע את קצב הטיפוס שמא, חלילה, אנסה להחרות אחריו בקצב זה ואז… יהיה אשר יהיה… “כן, יהיה אשר יהיה” – כך אמרתי לו להארי אביגדורי, שעה ששתינו את האספרסו במסעדה שבערד והיינו מדיינים בינינו באיזו דרך נעלה אל מצדה – בדרך הסוללה והמדרגות, כעלות התיירים והנחשלים, או בשביל הנחש כעלות בני הנעורים, הלוחמים־המורדים מאז ומעולם, לא רק המורדים בבריאותם כי אם המורדים בחייהם. “למות או לכבוש את ההר!” – הוספתי ספק בפאתוס, ספק בהומור.

אני בית"רי הייתי בנעורי. הארי אביגדורי מימיו לא היה בתנועת־נוער ציונית. אני – פעמיים הגעתי אל מרגלותיה של מצדה ולא עליתי אל ההר בשל מחלת הקצרת שסבלתי ממנה באותה תקופה, ואילו הארי שעלה ארצה אחרי מיבצע סיני זו לו העלייה החמישית אל פיסגת מצדה. לא היה לי ספק שאין הוא יודע כי המלים שסחתי לו מילות הימנון הן, וודאי שלא היה בהן לגביו אותו מטען דחוס של אסוציאציות היסטוריות ואישיות, או ביתר דיוק: היסטוריות שהפכו לאישיות ואישיות שהפכו להיסטוריות, שבהן היה רווי משפט זה לגבי; ומובטחני שעדיין מסעיר הוא את כוחותיהם של רבבות שכמותי, אם משום שעוד לא פגה לגביהם סיסמת התיגר שבו ואם משום שמעורר הוא בהם את רגשות הנוסטאלגיה לימות הנעורים, עת לא נזקק עדיין העולם לראש פרעות ביטניקים כדי למרוד במוסכמות ולמוטט שאננויות. כסבור הייתי שהארי ידידי יפרש את דברי כפשוטם, לאמור: מוכן אני לסכן את בריאותי כדי לעלות בהר; כמי שכל ימיו עוסק בספורט הכרוך בסיכונים שונים אין לגביו – כך סברתי – בדברים אלה משום חידוש. ידעתי את רוחב לבו של ידידי, אך לא הערכתי נכונה את המרחבים, שעליהם יכלה מחשבתו להשתרע, הוא אמר: “לא רק לוחמים ומורדים עלו בשביל הנחש. גם עבדים עלו בשביל זה. העבדים שבנו את ארמון הורדוס, העבדים שנשאוהו באפיריון אל ארמונו הגעלה, העבדים שהביאו אספקה לו, לשריו ולמשרתיו. ההבדל הוא רק בכך, שהמורד עולה מרצון והעבד מאונס”.

אינני יודע אם בקי היה הארי אביגדורי בדברי־ימי עם ישראל. כעיתונאי מוכשר ידע ללמוד בנקל את כל הדרוש לכתיבת מאמר פּובליציסטי על נושא מסויים. כטייל מובהק הכיר היטב את כל מה שהיה הופך אתר זה או זה למשמעותי לגבי כל רואיו. היכרתי לו טובה על שהסיח דעתו מבריאותי והשמיע באוזני דברים כה נאים על המשותף והשונה שבין מורד לעבד בהקשר זה של עלייה למצדה. אמרתי לגמול לו מידה כנגד מידה ולהמשיל לו משל מן העולם החביב עליו, מעולם הספורט. אלא שלמגינת־לבי ידיעותי בתחום זה לא הגיעו לכדי שמינית שבשמינית מבקיאותי בדברי־ימי עמנו וארצנו. אימצתי את מוחי. למזלי אף הוא נתהרהר. שתיקתי לא הטרידה אותו.

“זאטופק!” – צווחתי פתאום עם ששמו של זה נתבזק לפתע במוחי, כפי הנראה מתוך שהופיע בעיתונים בקשר לכיבוש צ’כוסלובקיה על־ידי הרוסים – ההבדל הוא כהבדל בין זאטופק לבין הריקשה בסין או ביאפאן.

הוא לא הגיב. קימט את מצחו וצמצם עיניו בנקודה שלפניו. ניבטתי באותה נקודה ולא ראיתי אלא מכונת אספרסו ובחור צהוב־שפם עבות מעליה. “אני”… – ניסיתי לעורר חיוך על פניו – “אני מתכוון לאותו אדם־סוס, המשמש עד היום אמצעי־תחבורה הנפוץ ביותר בחלק ניכר של ארצות המזרח הרחוק”.

הוא לא הקשיב לדברי.

“נעלה בשביל הנחש” – פסק לפתע; ואומנם נתנצנץ זיק של חיוך בעיניו התכולות – “אבל בתנאי שתציית לכל מה שאומר לך”.

“לא עליית מורד כי אם עליית עבד” – ניסיתי להתחכם.

הוא התעלם גם מהתחכמות זו.

“אתה מוכן?”

“לעלות?”

“לעלות ולציית לי”

"במה?“

“בכול. עד אשר נעלה. כל זמן שנטפס”.

“ובירידה? יש אומרים שהירידה קשה מן העלייה”.

הוא סקר את נעלי, נעלי טיול גבוהות, כבדות, חובקות את כף הרגל ומסולאות גומי עבה.

“בירידה תעשה כל אשר יעלה על דעתך”.

“מסכים”.

שילמנו בעד האספרסו, קנינו חפיסת סוכריות לימון ויצאנו ממסעדת ערד, שמשום־מה דמתה בעיני לאותן המסעדות שעל אם הדרך, הצמודות אל מוֹטלים מסוג הווארד ג’ונסון ברחבי כבישיה האינסופיים של ארצות־הברית. נכנסנו אל מכוניתו של הארי אביגדורי ידידי, חלפנו ביעף על פני בתי־הענק של נאת־דשא זו של העידן הטכנולוגי, שאת צמחיה מגדלים על פי שיטות הנבטים מימי קדם ואת תעשייתה מקימים מתוך ניצול מירב הידע שבארצות העולם המפותחות ביותר, ולא יצאה שעה קלה עד שעמדנו למרגלות מצדה. החנינו את המכונית בין האכסניה לבין אחד משרידי מחנות לגיונותיו של פלאוויוס סילווה ופתחנו בטיפוס. בראש אני, שלפני עשרים וחמש שנה, באין עוד סימן של אכסניה במקום זה ישוב הייתי ליד אותו מחנה ומפאת הקצרת שמיררה את חיי מילדותי חיכיתי לשובו של אותו שבט תנועת הנוער, שהייתי אחד ממדריכיו בענייני תרבות – והאלפיניסט הצעיר ממני בעשר שנים מזדנב אחרי כך, שכל רואינו מרחוק חזקה עליהם כי סבורים היו שאני הוא המנהיג והוא המונהג, האוזר שארית כוחותיו כדי להחזיק מעמד בפיגור־מה אחרי; הוא המאסף ואני החלוץ העובר לפני המחנה, מחנהו של סילווה ומחנה הקנאים, מחנה המורדים ומחנה העבדים, מחנה הרודים ומחנה המובסים, לפני כל המחנות שבעולם.

“ויעקב הלך לדרכו ויפגעו בו מלאכי אלהים. ויאמר יעקב כאשר ראם מחנה אלהים הוא זה, ויקרא שם המקום ההוא מחניים”. זה היה הפסוק שעלה בזכרוני כלשונו, שעה שישוּב הייתי לפני כך וכך שנים על אחד משרידי הדייק של הרומאים, סמוך למחנהו של סילווה, ראשי מופשל כלפי מעלה ועיני נעוצות בשבט משבטי הנוער, העולה ומפרכס בשרבוטי הנחש, ודומה כי כל התמונה המתנשאת לפני אות ודגם היא לכך, שככל אשר תתפתל הדרך ימינה ושמאלה, ככל שתסטה ותתרחק מן החץ אשר נורה ממרגלות ההר אל פסגתו ומן האנך אשר הוצב מראש ההר אל תחתיתו, אין חשש שמא יסור השבט מדרכו ושמא לא יעלה בסופו של דבר אל מחוז חפצו.

וכשעלה אחרון המעפילים ונעלם מעיני, פתחתי את “מלחמות היהודים” של יוסף פלאוויוס – גדול הבוגדים בתולדות אנוש, שעל אפו ועל חמתו ושמא מתוך הדחף המודע או הבלתי־מודע לכפר על פשעיו ועוונותיו, הנציח את שגב העניין אשר בו בגד – ועיינתי בו בפרק על מצדה: “מניחים כי הורדוס צייד מבצר זה כמקלט לעצמו, מתוך חשש לסכנה כפולה: סכנת המוני העם היהודי, שידיחוהו מכס מלכותו ויחזירו את השלטון לבית המלוכה אשר קדם לו, וסכנה יותר גדולה ויותר נוראה – מלכת מצריים קליאופאטרה. כי היא לא הסתירה את כוונותיה והיתה פונה תדיר אל אנטוניוס, מפצירה בו שישמיד את הורדוס וימסור את ממלכת יהודה לידיה, אולם הוא לא שעה לדרישותיה, אף שהיה עבד נרצע לה בתשוקתו העזה אליה. אלה היו הפחדים שהמריצו את הורדוס לבצר את מצדה, שעה שלא העלה במחשבתו כי ישאירנה לרומאים כמשימה האחרונה במלחמתם ביהודים”.

וזוכר אני היטב ובבהירות משל לא לפני עשרים וחמש שנה כי אם היום היה הדבר, שבהגיעי למקום הזה בקעו מלמעלה קולות זימרה ואוזני קלטו בבירור את מילות הסיום של אותו הימנון: יודפת, מסדה, ביתר.


 

ב

לאמיתו של דבר, סתר הארי אביגדורי את עצמו עם ששאלני מה אני ממלמל ובו ברגע גזר עלי שלא אדבר בשעה שמטפס אני אל פסגתה של מצדה. שהרי נבצר ממני להסביר לו את מלמולי בלי שאפתח את פי תוך כדי טיפוס, אלא אם כן נעצרתי בדרכי כדי להחליף כוח ולומר לו מה שיש בפי לומר לגבי אותם הדברים שנשמעו באוזניו כמלמול. ומה הם הדברים הללו?

ראשית, מצדה ומסדה. כיצד יכולתי לומר מצדה שעה שציטטתי פסוק מתוך “מסדה” של יצחק למדן, שמחברה קנה בה את עולמו אף שבימיו עדיין לא היה ידוע כי בשם מצדה ייקרא הר מסדה. עד כאן עניינו של המלמול הראשון. ואילו המלמול השני דורש הסבר מפורט וארוך, שכן הפסוק אינו אלא פסוקו של לוט אשר בשל גילו המכובד נתקשה להעפיל הרה וניסה להשתמט מן הריצה המפרכת במעלה ההר מסדום החוטאת שעמדה על סף כליוגה והעדיף ללכת בדרך הקלה ולהימלט אל העיר אשר “קרובה לנוס שמה והיא מצער – על כן קרא שמה צוער”. ואני אין לאל־ידי לטוות את החוט הסמוי המקשר בין מסדה של למדן, שופרה של משיחיות העלייה השלישית, לבין צוער של לוט, שכמה מן המחוכמים ביותר בקרב גיבורי הפרשנות המשווה של כתבי הקדמונים על לשונותיהם סבורים, שיש זיקה בין הקאטאקליסם הגיאולוגי, אשר ממנו מילט נפשו לוט ואשר גרם להתהוותו של ים המלח הקרוי בלעז ים־המוות, דהיינו ים הכליון, לבין נהר האבדון לטה שבמיתולוגיה היוונית – אין, כאמור, לאל ידי לטוות את החוט המקשר, אלא אם כן אתאר תחילה את השפעתה של העייפות הגופנית על כושר פעולתי הרוחנית.

כיוון שאורח־חיי אינו כרוך במאמץ גופני איני חש השפעה זו אלא כמעט רק בשעת טיול, והיא מתבצעת בשלושה שלבים אלה: בשלב הראשון נדמה לי, כי לא אני הוא המהלך בתוך הנוף המקיף אותי – החל, למשל, בכחול מעמקיה של בקעת ים־המלח הנפערת מתחתי וכלה בקנומית חומתו הטבעית של ארמון הורדוס המתנשא מעלי – אלא הנוף הוא שנכנס אל תוכי, נספג בסיבי רוחי ומצמצם עצמו בקרבי, כשם שהקדוש ברוך הוא בתורתו של האר"י צמצם עצמו בבואו לברוא את העולם. בשלב השני נעלם הגוף כליל ולא נותר אלא הנוף הפנימי שבי, שבאותה שעה נעשה פסיפס של דברים שנלכדו בזכרוני ובנפשי, לאו דווקה מן המציאות אלא מכל אותם הספרים שקראתי וסרטי הקולנוע שראיתי, מן המחזות שהייתי צופה בהם, הציורים שהזינו את עיני וצלילי יצירותיהם של מלחינים שקלטו אוזני. השלב השלישי הוא שלב הדו־שיח. נסיוני הרב מעיד עליו על שלב זה, כי אכן בהגיעי אליו יגע אני ולאה עד כלות כוחותי הפיסיים, ולאמיתו של דבר לא דו־שיח הוא כי אם חד־שיח, מונולוג, שמנהל אותו על פי רוב אחד מגיבוריהם של הספרים, הסרטים, הציורים, המחזות ואפילו הסימפוניות והסונאטות. כן, יש שאפילו גיבור סימפוניה או סונאטה מדקלם מונולוג ברצ’יטאטיב הקצוב על־פי קיצבה של אותה סימפוניה או סונאטה. הגיבור מדבר ואני מקשיב. ורק כשהמונולוג שלו בעיצומו מופיעה לנגד עיני גם דמותו.

לא נעצרתי כדי להשיח את כל אלה להארי, אם כי לבי סמוך ובטוח היה כי שרוי אני בין השלב השני לבין השלב השלישי, שכן הנוף כבר נעלם מעיני, מתוך פסיפס יצירות־רוחם של משוררים נשתיירו כמה מובאות מ“מסדה” של למדן, והמונולוג היה מונולוג של לוט, אף שדמותו לא הופיעה עדיין לנגד עיני. כן, דמותו של לוט לא הופיעה. לעומת זאת הופיעה דמות אחרת, דמות שהדמיון הנועז, הבלתי מציאותי, הפרוע ביותר, לא היה יכול לשער כי תיראה במקום ההוא ובזמן הזה. ממולי, על פני מורד הנתיב, פסע, לאחר שעתה זה סיים פיתול אחד של שביל הנחש, גלוש, הלוך ודלג – משל סלעיה של דובלין שבאירלנד לפני ולא טרשיה של מצדה – ליאופולד בלום. לבוש היה חליפה כהה, ענוב עניבה, חבוש מגבעת מעוגלת שחורה, מנתר בקלילות מופלאה בגופו המסורבל, ואבני החצץ מידרדרות מתחת לנעליים החצאיות, שהיו כפי הנראה מודרניות מאוד ב־16 ביוני 1904, דרך אגב – כשבועיים לפני מותו של בנימין זאב הרצל.

שמנמן, נשיי, חייכני, בעל עיני תינוק תמימות… כן… לא היה כל ספק כי ליאופולד בלום הוא. ואם היה צל של ספק כלשהו, הרי גם הוא נעלם לאחר שבראותו אותי הגביה בתנועה אלגאנטית את המגבעת שעל ראשו, בירכני לשלום בלשון האנגלית, ובהורותו בידו כלפי מטה אמר לי:

"ים המוות. לא דגים, לא עשבים, שקוע עמוק באדמה. שום רוח לא תרים גלים אלה; מתכת אפורה, מים עכורים, מורעלים, גפרית ואש – אומרים הם – הומטרו מן השמים; ערי הכיכר; סדום, עמורה, אדום. הכול שמות מתים. ים־מוות בארץ מתה, ארץ שיבה וזיקנה ארץ ישישה בימינו. הרתה ונשאה ברחמה את הגזע העתיק ביותר, את הגזע הראשון… העם העתיק ביותר. נע ונד במרחקים על פני כדור הארץ, מגלות לגלות, פרה ורבה, מת, נולד בכל מקום. הנה היא מוטלת שם עכשיו, לא תוכל להרות יותר. מתה…

“אתה יורד?” – שאלתיו – “האם היית כבר למעלה?”

הוא לא השיב לי. ואין תימה בדבר, הן פרט למלים ספורות, שעוד יפורטו להלן, לא ידע עברית, ואני אף־על־פי שבאנגלית מלמל מה שמלמל פניתי אליו משום־מה בעברית. ברם, ספק אם היה עונה לי גם לוּ באנגלית שאלתי את שאלתי. דומה כי לא שעה אלי כלל. הוא המשיך במונולוג: “ארץ האסקימוסים, (אוכלי הסבון, זה הסבון הריחני העשוי מצרי נכאת ולוט – שים לב: לוט!–), טיבט, הארץ האסורה (כל באיה לא ישובון), נאפוֹלי (לראותה ולמות!), למות, לטבול בים־המוות, ים המלח”.

ידעתי את מקורן של האסוציאציות הללו, היכרתי הכר היטב את הספר שממנו הובאו ציטאטות אלה בשינויים קלים, זכרתי את העמוד, את השורה. אף־על־פי־כן נתמלאתי רוגז על אדם זה, שלפי כל הסימנים התחיל לרדת למטה מחשש שמא ימות אם יכבוש את ההר. שוב נזקקתי למסדה של למדן, וכה אמרתי לליאופולד בלוּם: “ובכל זאת… כן, אני יודע: אותו כביר נעלם שלעלות ציוונו – לרדת לא יתן, הוא קורא: עלה, עלה!”

בחלומותי הטובים ביותר לא ציפיתי לכך שליאופולד בלום יכיר את מסדה של למדן. לפיכך סבור אני כי אך מקרה הוא שדבריו היו ממש מוּבאה מהמשך אותו בית עצמו שציטטתי אני, בייחוד שנאמרו באנגלית: “ואני עייף… אין כוח… לא אוכל”. חמתי בערה בי כאש. חשתי כי בשרירי הוצק ברזל, כי חזי מתפקע מרוב אייל. הרימותי את ליאופולד בלום בזרועותי – קל כנוצה היה גוף שמנמן זה – והטחתיו אל פסגת ההר, מעבר לחומת ארמונו הצפוני של הורדוס, משל רומאי אני היורה אבני בליסטראות על מעוזי קנאיו של אלעזר בן יאיר.

“והנה זוהר גדול הציף את כולם ויראו כי הרכב אשר בו עמד עולה השמימה. ועיניהם ראו אותו בתוככי הרכב, עוטה אור כשלמה, מזהיר כשמש, זר כלבנה ונורא הוד עד אשר לא הרהיבו עוז להביט, והנה קול קורא אליו מן השמים: אליהו, אליהו! והוא ענה בקול גדול: אבי, אדוני! ויראו אותו, את בלום בן אליהו… בין ענני המלאכים טס בזוית של 45 מעלות”.


 

ג

אינני יודע אם בשל המאמץ הגדול שבהטחת ליאופולד בלום אל פסגת מצדה קרוב הייתי לאפיסת כוחות, או בשל עצם העובדה שמתקרב הייתי אל הפיתול האחרון על שביל הנחש, זה שבינו לבין ראש ההר אין אלא אותן מדרגות שלפי דבריו של הארי אביגדורי הותקנו רק לפני שנים מספר. על־כל־פנים נמצאתי עומד בראשיתו של אותו פיתול, נשען על המעקה, שאף הוא לדברי ידידי נמתח רק בשנים האחרונות, שואף אוויר בשארית יכולת הנשימה שבי, אומד את גובהו של הכף התלול, שאמוּר הייתי עוד להעפיל עליו, חובק במבטי את הקניונים שמתחתי, את מחנות הרומאים, את הרי יהודה, את ים־המלח ושוקל בדעתי אם ליטול מתוך הקופסה שבכיסי אחת מאותן גלולות הפלא, המקלות על הנשימה ומעבירות את המועקה מאיזור החזה, או להימנע מכך בשל הפטישים ההולמים ברקות כל אימת שגלולה זו נמסה מתחת ללשון וחלקיקיה חודרים אל כלי הדם ומרחיבים אותם. הארי אביגדורי עמד בסמוך אלי. הוא לא הביט לא למעלה ולא למטה. רק את פני שלי סקר במבטו וניסה להעלות חיוך על פניו כדי להסתיר את הדאגה שבלבו. פתאום העמיד פנים כמי שאף הוא יגע ועייף; בכבדוּת נשען על המעקה וכרך שמאלו מסביב למותני. כפי הנראה ניסה בדרך זו לעכבני ליד מעקה זה יותר ככל שאפשר ולהאריך בכך את מנוחתי לבל אזדרז להמשיך בעלייה. “מי הוא ליאופולד בלום?”, שאלני.

השאלה הדהימתני. כזאת עוד לא קרה לי מימי. מימי לא אירע לי שבשר ודם הצועד בטוחות עמדי על פני האדמה הזאת, המהלך בסמוך אלי על קרקע מוצקת, יהא שותף לחזיונות־התעתועים שלי.

“מה” – פרצתי בזעקת תמיהה – גם אתה ראית אותו?"

“לא. אני לא ראיתי”.

“אם כן מנין לך שאני ראיתיו?”

“אמרת לי”.

"מתי?

“הבוקר. כשיצאנו מירושלים. אינך זוכר?”

תדהמתי גדלה מרגע לרגע.

“לא… – גמגמתי… לא…”

“אינך זוכר שסיפרת לי כי ראית סרט על ליאופולד בלום?”

אבן נגולה מלבי. אם כן, לא נשתנו סדרי בראשית, הזר הקרב לא חדר אל עוועי מאפלייתו של אולפן הטלביזיה הכמוסה שבסתרי מוחי.

“נכון” – השיבותי בנחת – “ראיתי סרט על ליאופולד בלום, והוא מוסרט על־פי “יוליסס”, ספרו של מי שבעיני הוא גדול המספררים במאתנו ג’יימס ג’ויס, ואין ליאופולד בלום אלא יוליסס זה. אם באמת ובתמים רצונך בכך, אספר לך מי הוא”.

ואכן סיפרתי. אף בלי שחיכיתי לתשובתו סיפרתי כל מה שאפשר לספר על ליאופולד בלום – היהודי המומר, יציר־רוחו של ג’ויס האירלנדי, הישועי הכופר – במעמד זה של שני תושבי ישראל, הנשענים על מעקה שבפיתול הלפני אחרון בשביל הנחש עד שהם עושים הפסקת מנוחה בטפסם אל פסגת מצדה – שני רעים שיצאו לדרך: – זה סופר בן חמישים שהיה בנעוריו חולה קצרת, וזה עיתונאי בן ארבעים שהיה אלפּיניסט בבחרותו. ולא רק על ליאופולד בלום סיפרתי לו, אלא הקדמתי והזכרתי לו את אב הטיפוס שלו אודיסאוס הנודד הגדול, שיומן מסעותיו שימש לו להומרוס חומר לאודיסיאה שלו, ואילו האודיסיאה – כך אמרתי לו להארי אביגדורי – שימשה לו לסופר האירי ג’יימס ג’ויס אות ודגם לספר הספרים שלו הקרוי “יוּליסס”. והנה – המשכתי – בעשרות השנים האחרונות קמו חוקרים ודורשים, אשר הוכיחו באותות ובמופתים, בהתחקותם על שרשי מילות והסתעפויותיהן, כי אודיסאוס זה, הנודד הראשון בעולם, שמי, פיניקי, כנעני, היה, כלומר מאבות אבותיהם של העברים, או מכל מקום משארי־בשרם של אלה; ואם נתעלם מן הדקויות והחיטוטים – מגזע היהודים הקדמונים היה. ואם אודיסאוס הקדמון יהודי היה, אין תימה שבבואתו המודרנית ליאופולד בלום אף הוא יהודי. אלא שהקדמון שבאודיסיאה של הומרוס נע ונד היה ימים רבים בחופי הים התיכון עד שובו אל פנלופה, רעייתו הנאמנה, ואילו בן מאתנו שביוּליסס של ג’ויס מהלך יום אחד ברחובותיה של דובלין, בירת אירלנד, אוסף מודעות לעיתון המעסיק אותו, ועיקר נדודיו לא בחלל אלא בזמן ולא במרחבי תבל אלא בתהומות נפש. ואפילו שובו אל מוֹלי אשתו, זו הרואה עצמה פּנלופּה, אינה שיבה של ממש. כי בלום זה, אף־על־פי שמומר מתבולל הוא, אינו אלא חתך לרוחב של ההיסטוריה היהודית ביומו של בלום, הוא יום ה־16 ביוני 1904. וכיוון שהחתך בלבו ובמוחו של אינטלקטואל־קוסמופוליט נעשה, הרי לא סתם חתך הוא כי אם פצע, ולא סתם פצע כי אם פצע שותת דם.

שהרי אודיסאוס זה איבד את הקשר הפורה עם אשת־חיקו, המסמלת מעין אמא־אדמה־מולדת, שחתניה קוסמים לה יותר מאשר בעלה הנייד, שגבריותו ניטלה ממנו וכל מגעיו עם אשה – אם־כל־חי – אינם אלא הזיות שבזימה ופרפורי דמיון של פרברסיה מאזוֹכיסטית; וכפי שקובעת אבחנת הרופא בחלומו שלו עצמו, זה החלום שבו נחשפים יצריו האפלים ביותר, בלום אינו נורמאלי מבחינה דו־מינית… והתוצאה היא תאווה מינית שלוחת רסן". ועוד קובע פסק־דין רפואי זה, כי ה־ Fetor Judaicus בולט בחולה זה ביותר. הרי זה אותו Fetor Judaicus כלומר, צחנת היהדות, שבעטיה קבע אוטו ויינינגר בשעתו כי היהודים, כפי שהוא הכירם באירופה המרכזית (אגב, ליאופולד בלום הוא ממוצא הונגרי), נושאים בקרבם את היסוד הנשי, המנוון, הרכרוכי, שאינו פורה אלא אם כן מופרה הוא בכוח. ואכן, נשיי הוא בלום עד כדי כך שבאותו חלום, שנזכר לעיל, עומד הוא ללדת ילד.

מה דמות תהיה לילד זה? סותם חלומו של בלום ואינו מפרש, כשם שאין הוא מפרש הרבה דברים. ואולם ברור, שה־ Fetor Judaicus יהא מחלחל גם בילדו של בלום, שהרי בלום זה מלבד תשוקות מיניות יש לו גם מאוויים, המתגלים באותו חלום עצמו: בחלומו הריהו מלך (או נשיא) אירלנד ומשיח־בן־דויד בעת ובעונה אחת. הוי! מה מוכר לנו החלום הגדול הזה הנחלם מאז פרוץ תנועת התעודה בישראל, שהועידה את יהודי הגולה להיות אור לגויים ועד לשריצתם של שטיינרים ובנדיט־כוהנים בימינו, המייחדים לעמנו את התפקיד ללדת היינים וטרוֹצקים. לא בכדי שוטח מיד בלום בפני ההמונים הסובבים אותו – לאחר שהוא מומלך בתעתועי־רוחו על אירלנד – את תכניותיו להתחדשות חברתית באירלנד ובעולם. אך לא רק דברים שבתיקון עולם משמיע נשיאה ההוזה של אירלנד, מזרע אברהם יצחק ויעקב, המתיימר, כמי שקדם לו באלפיים שנה, להיות גם נצר משורשי דויד המלך – זו יומרת המשיחים מאז ומעולם, שקצתם הומלכו על־ידי מי שהומלכו וקצתם הואלהו על־ידי מי שהואלהו – באותו מעמד מנסה בלום להיזכר (הן בחלום מתרחשים הדברים ותהומות האל־ידע מקיאות את תכולת נבכיהן) בכל אוצר המלים העבריות השמורות עדיין עמו – אלו הן, כפי הנראה, המלים היחידות בלשון הקודש הידועות ליוצרו ומחוללו ג’ימס ג’ויס – לאמור: אלף, בית, גימל, דלת, הגדה, תפילין, כשר, יום כיפור, חנוכה, ראש השנה, בני ברית, בר־מצוה, מצות, אשכנזים, משוגע, טלית, ולאחר שהוא דולה את פניני יהדותו אלה, הריהו מכריז על בשורתו הגדולה לאנושות: אמן אומר לכם בלום, כי לא ירחק היום עד אשר תיכנסו בשערי עיר הזהב, אשר היה תהיה לבלוּמוּשלים החדשה ב־Nova Hibernia.

Nova Hibernia זו היא אחד ממשחקי המלים מרובי המשמעויות וצירופי לשון נופל על לשון, שהספר “יוליסס” משופע בהם, ופירושו משהו מעין־גליל־עברים חדש, ארץ־ישראל חדשה, במשמעותה המשיחית ובסגנון נבואי של “ביום ההוא… ארץ חדשה ושמים חדשים”. ארץ חדשה זו תשתרע על פני כל כוכב הלכת שלנו, ומובן מאליו כי לא ארץ־ישראל הגיאוגראפית היא, כשם שבלוּמוּשלים לאו־דווקה ירושלים היא. במקרה שלפנינו זוהי דובלין האידיאלית, דובלין לאחר שיוגשם בה חזונו של בלום, אך אנו שמכירים אנו את הבלומים למיניהם לאו דווקה מתוך “יוליסס” של ג’יימס ג’ויס אלא עוד מ“עבדות בתוך חירות” של אחד־העם, שנכתב, דרך־אגב, באותה תקופה לערך, שבה חל יומו של בלום, אנו יודעים היטב כי דובלין אינה אלא מקרה; בלומושלים עשויה להתקיים בלונדון ובברלין, בפאריס ובמוסקבה, בבודאפשט ואפילו בפקין – אילו נתנו בהן דריסת רגל לבלום. אף־על־פי־כן אי־שם, במשקעים העמוקים ביותר שברבדי תת־ההכרה, מדמדת גם בבלום הערגה הכמוסה אל הארץ המובטחת הגשמית, בחינת רמץ של “לבי במזרח ואנוכי בסוף מערב”.

בין שאר המקומות, שבלום מבקר באותו יום המשתרע על פני כאלף עמודים, הוא נכנס גם לאטליז, ובין גליונות העיתונים הגזורים שנועדו לעטיפת הבשר מגלה הוא מודעה של “אגודת נטעים” (במקור Agendat Netaim כפי הנראה מתוך שהוו' נתחלפה למחבר בנו’ן) על “חוות המופת בכינרת על שפת ימה של טבריה”. המודעה מלהיטה את דמיונו ומעוררת בו את הזיותיו ואת כמיהתו אל האידיליה הרופסת של מזרח רומאנטי. “אגודת נטעים… לקנות שטחים נרחבים של אדמת חול מממשלת תורכיה ולשתול בהם עצי אוקאליפטוס… פרדסים ומקשות אבטיחים עצומות”… חזיון אגודת הנטעים אינו מרפה ממנו במשך כל היום. ימה של טבריה וים־המלח מתמזגים עם כל ימי המזרח עד לבייקל בסיביריה, וטרשי ארץ־ישראל מתערבבים בהרריה של טיבט, זו טיבט שעליה דיבר עמדי בלום בפגישתנו עתה זה. אפילו אשתו שבעורקיה זורם דם ספרדי, יהודי ואירי גם יחד, לובשת בהשפעת האדמות שאגודת נטעים עתידה לקנות מן השולטן התורכי דמות של נערה תורכית צעירה. תורכים, ערבים, טיבטים – ארץ־ישראל של מטה אינה אלא פאטה מורגאנה, חזיון תעתועים, חלום־שוא ליהודי הנודד הנצחי, החש מעין הנאה מאזוֹכיסטית מעצם הנדודים, מעצם העובדה שאין הוא מוצא מנוח לכף רגלו, מעצם הצורך להעלים את יהדותו ולהתגאות בה כאחד.

להעלים כיצד? כדרך שיהודי־מתבולל, מומר, קוֹסמופוליט מנסה מאז ומתמיד להעלים את יהדותו. שעה שהוא מארח בביתו בלילה את סטיפן דידאלוס הצעיר (זה הטלמאכוס של “יוּליסס”, המסמל את הנצרות, שהיא, לדעתו של ג’ויס, בתה של היהדות), משורר, איש־ רוח, חניך בית־ספר ישועי שנתפס לכפירה, סובבות מחשבותיו של בלום לפי תיאורו של ג’ויס כך: “הוא חשב שהוא חשב שהוא היה יהודי, ואילו הוא ידע שהוא ידע שהוא לא היה יהודי”. מסובך, כשם שמסובכים חייהם של הבלוּמים בעולם עויין וזר, עויין וזר עד כדי כך שליאופולד בלום שלנו, שכולו רוך, נשיות, טוב־לב, אהבה, אנינות־נפש, ערגה לעולם של עדנה, שלום וטוב – בלום זה נאלץ לשמוע מפי ידידו עול־הימים ויפה־הרוח, שמצא בביתו מקלט לאחר שספג מהלומות משיכורי הרחוב, ועם שהוא נהנה ממידת הכנסת־האורחים של האודיסאוס הדובליני – ובכן, נאלץ הוא לשמוע מפיו של סטיפן דידאלוס זה את שיר־הזוועה שאינן אלא מהדורה פזמונאית־עממית של אמונה עמוקה באמיתותה של עלילת הדם, אמונה המקננת עד היום הזה בפינותיה האפלות של תרבות אירופה, שלא טואטאו מימות אפיון ההליניסטי במצרים ודרך כל עידן הנצרות עד לטרופים קיצ’קו הקומוניסט באוקראינה.

כדאי הוא פזמון עממי “חינני” זה, שהושר באוזניו של בלום לפני השואה באירופה, ארץ מוצאו ומגוריו של בלום, שאביאנו כאן אחרי מלחמת ששת הימים, שמנעה את הישנות השואה באסיה – ארץ מאווייו הכמוסים והזיותיו הרומאנטיות של גיבורנו:

הארי היוּס יצא לשחק בכדור

ועמו חבריו התלמידים.

הכדור הראשון של הארי היוס נפל

מעבר לחומת גן היהודי.


הכדור השני של הארי היוס ניפץ

את כל חלונות בית היהודי.


אז יצאה החוצה בת היהודי,

והיא כולה עוטה לבוש ירקרק:

שובה, שובה אלי, ילד קטן.

זרוק־נא שוב את כדור המשחק.


לא אוכל לשוב וגם שוב לא אשוב,

בלעדי הילדים – ידידי,

כי כאשר ישמע מורי ורבי

יהפוך כדורי זה לדוי.


היא לקחה אותו בידו הצחורה

והוליכתו באולם גדול,

עד אשר נמצאו בחדר שבו

אם יצעק לא יישמע הקול.


אז שלתה מכיסה אולר וכרתה

את ראשו הקטן והזך,

מעונה לעולם לא ישחק בכדור

כי בין המתים הוא נח.


להתגאות כיצד? הנה כך: האפיזודות של יוליסס מקבילות לאפיזודות שבאודיסיאה. לאפיזודה שבשאול מקבילה השתתפותו של בלום בהלוויה, לסקילה וכאריבדיס הספרייה של דובלין, לקירקיאה – בית הקלון, שבו מבקר בלום בלילה, ולמערת הקיקלופ שתום־העין – המסבאה שבה “אזרח” סומא בעין אחת מלגלג על יהדותו של בלום. “שלוש פעמים הידד לישראל!” – מלעיג הוא בהרימו את ספל הבירה. קהל מתאסף סביבו. אותה שעה יושב ליאופולד בלום במושב של כירכרה פתוחה, בסמוך לפתח המסבאה. האזרח מטיח בו עלבונות; בו, בגזעו, במוצאו, בעמו. אחד מבאי המסבאה – ארחי פרחי, בטלן פוחח – פותח בשיר: “לו האדם על הירח היה יהודי, יהודי יהודי”… בלום משיב מלחמה שערה: “מנדלסון היה יהודי, וקארל מארכס ומרקאדאנטה ושפינוזה. והמושיע היה יהודי, ואביו היה יהודי. האלוהים שלכם!” “לא היה לו אב” – אומר מארטין – זה מספיק עכשיו. סע הלאה“. “האלוהים של מי?” – שואל האזרח. “טוב, דודו היה יהודי”. – אומר הוא – אלוהיכם היה יהודי. כריסטוס היה יהודי כמוני”. חמתו של “האזרח” בוערת בו כאש.

עוד אוסיף לטפל בתקרית זו שבין “האזרח” לבין בלום. אלא שכאן רואה אני צורך להעיר, כי אכן יש דמיון מה – לפחות בחיצוניות – בין בלום לבין ישו. באחת מהופעותיו בפני הציבור בחלומו שלו “פניו כפניו של המושיע לפי האסכולה הרומאנטית: תלתלים מתנפנפים, זקן דליל ושפם דק”. ולא רק בחלומו שלו נראה הוא כך. גם סטיפן דידאלוס ממלמל לעצמו לאחר הכרזתו האמיצה של בלום, שהבאנוה עתה זה: "כריסטוס או בלום שמו או, אחרי ככלות הכול, כל שם אחר, Secundum carnem. אולם, “האזרח” לא איכפת לו דמיון זה. ואולי דווקה איכפת, שהרי לא רק על שום שדחינו את ישו רצחונו דורות רבים, כי אם גם על שום שהבאנו לעולם את ישו נצלבים אנו זה כמה מאות שנים (וולטר, היטלר, ומאידך־גיסא ראה תמונותיו של שאגאל). “האזרח” שתום העין נוטל ארגז ביסקוויטים ומטיחו בבלום, ממש כאותו קיקלופ שירה את הסלע ביוליסס. וכקיקלופ בפתח המערה כן האזרח בפתח המסבאה החטיא את המטרה. הכירכרה זזה ובלום ניצל. ולא רק ניצל אלא שממרומי מושבו שבכירכרה שוב אין הוא נראה כישו אלא כאליהו הנביא בעלותו ברכב אש וסוסי־אש השמימה, ממש כפי שנראה לפני שעה קלה בעיני שלי, לאחר שהעיפותיו אל פסגת מצדה.


 

ד

לא נזקקתי לגלולות. לאחר המנוחה הארוכה ליד המעקה אשר בראשית הפיתול לפני האחרון של שביל־הנחש הוספתי לטפס בקצב מואט עד למהירות המתקרבת קירבה של ממש אל אפס, ובפיקוחו העירני של הארי הגעתי ללא תקלה אל המדרגות המוליכות אל הפסגה. משהגעתי אל המדרגות ידוע ידעתי כי אכבוש את ההר ולא אמות, שהרי כל מי שנתנסה אי פעם בחייו במיחושי אי־ספיקה כלילית וכיוצא באלה נהיר לו שעלייה במדרגות כאין וכאפס היא לעומת הטיפוס במעלה הר תלול. לא יצאו אפוא רגעים מעטים עד שנמצאנו עומדים בצלו משיב־הנפש של השער המזרחי של מצדה. קינחתי את הזיעה שניגרה פלגים־פלגים מגופי ומפני, והארי הראה את כרטיס־העיתונאי שלו לפקיד השער שלא ניסה להסתיר את תמיהתו על שתי בריות – אחת מהן בגיל שבין כוח לבינה והאחרת בין עצה לזיקנה – שהעפילו ועלו כחום היום בלהט החמה עד בואם בשערי שביל הנחש. בזכות כרטיס־העיתונאי של הארי הורשה הלה להיכנס בלא תשלום, ואילו אני, שאין לי כרטיס־עיתונאי, קניתי כרטיס כניסה בשתי ל"י, ולאחר שהרוויתי צמאוני בשלושה או ארבעה ספלים של מי שתייה מתוך הדוודים המוצבים לא הרחק מן השער פתחתי בסיור על פני מצדה, בהדרכתו של הארי אביגדורי שזו לו העלייה החמישית בהר זה, כאמור, והשלישית אחרי החפירות שנערכו בו וחשפו מה שחשפו.

סיירתי בשלוש דרגותיו של הארמון הצפוני של הורדוס, בבית המרחץ הגדול על מיתקני־החימום המשוכללים שבו, ובבית־המרחץ הקטן, שעדיין ניכרים בו שרידי שריפה גדולה ונתגלו בו שלושת השלדים, אשר לפי השערתו של יגאל ידין אפשר שאינם אלא בני משפחתו של אחרון מגיניה של מצדה, שלדברי יוסף בן מתתיהו “בדק את המון השוכבים על הארץ, פן נשאר אחד מן הטבח הגדול ויבקש ממנו לשלוח בו יד, וכאשר נוכח לדעת כי כולם מתו, הצית אש בכל פינות ארמון המלך, ובכל עוצם ידו תקע את חרבו בבשרו עד הניצב ונפל מת על יד קרוביו הנשחטים”.

משם פנינו אל המחסנים הגדולים ואל החדר שבו נמצאו אבני־הגורל, אשר הפילו עשרת הנותרים מן השחיטה יחד עם אלעזר בן־יאיר, כדי שייקבע האיש אשר עליו יפול הפור לשחוט את תשעת חבריו. לאחר שניערנו מעצמנו את אבק האסוציאציות, סקרנו את הכנסייה הביזאנטית וחצינו את שטח הצוק, כדי לראות את משכנות הקנאים שבצדו המזרחי ואת המקווה שבצדו הדרומי, זה המקווה שהרב מינצברג, המומחה להלכות מקוואות, טרח לעלות יחד עם פמלייתו באותו שביל הנחש על מנת לבדוק את כשרותו, ולאחר חקירה ודרישה קבע שהמקווה מקווה טהרה הוא משופרא דשופרא שבע פעמים".

“ועכשיו נראה את הארמון המערבי של הורדוס” – אמר הארי. “רק רגע” – עניתי – “בוא ונסור תחילה אל המצודה הדרומית ונשקיף משם על הסוללה, שבעזרתה הבקיעו הרומאים את החומה”.

“משם לא תראה את הסוללה. מן הארמון תיטיב לראותה”.

הפעם לא שעיתי לו והלכתי אל המצודה. אכן, לא בכדי המריתי את פיו של הארי. בחורבות המצודה המערבית חיכה לי ליאופולד בלום. הוא ישב על ספסל־אבנים, שהיה צמוד לקיר המצודה, ועמו עוד שני אנשים שהיו לבושים ספק כערבים בימינו ספק כרומאים מימי קדם. שניהם היו דומים לו. גם ממולו ישבו שני אנשים, לבושים כשני שכניו של בלום לספסל, אך לא היה דמיון בינו לבינם. מול ספסלו של בלום לא היה מקום פנוי. אין תימה שלאחר שבירכני בשלום הציע לי בלום לשבת על הספסל שממולו. השניים שכבר ישבו על אותו ספסל לא נעו אף כהוא זה. דומה שהתעלמו מקיומי, כאילו אני הוא שלא הייתי ולא נבראתי אלא משל הייתי ולא חמישיה זו שנקלעתי לתוכה. ישבתי ושאלתי:

“מי הם כל אלה?”

בלום הציגם באותה רוח טובה של אדם, המשתדל להפיק רצון מכל מי שבא במגע עמו.

“ישו, הורדוס” – הורה בידו על שכניו לספסל. “אלעזר בן־יאיר והלל הזקן” – הוסיף בהורותו על השניים, שהיו ישובים על הספסל שמנגד, שעליו ישבתי גם אני.

יושבי ספסלו של בלום נדו ניד קל בראשיהם. אחד מהם חייך, אך לא זכור לי מי, שכן דומים היו זה לזה, ודמיון זה הדהימני. ידעתי שבלום דומה לישו, אך מעולם לא העליתי בדעתי שהורדוס עשוי להיות דומה לשניהם, אלא אם כן אמת נצחית צפונה בפתגם על הקצוות הנפגשים זה עם זה. יושבי ספסלי שלי לא הגיבו גם הפעם. ואפשר שהגיבו, אבל אני הסתכלתי לא על השניים שלצדי אלא על השלושה שנכחי.

“מה אתם עושים?” – שאלתי.

“עורכים סימפוזיון” – השיב בלום.

“על מה?”

“על הישארות הנפש”.

“פיידון?”

“לא, לא פיידון” – חייך בלום – כי אם ישו, הורדוס, אלעזר…"

כבר עמדתי לשסע את דיבורו ולומר לו שהנוכחים כבר הוצגו לפני, אך הקדימני אלעזר בן־יאיר ונכנס לתוך דברי. “המוות קורא דרור לנפשותינו ומאפשר להן לבוא אל משכנן הטהור, אשר בו לא יידעו דאבה” – פתח דווקה בקטע אפלטוני־פילוסופי של נאומו המפורסם, שהוא החלש ביותר באותו נאום היסטורי ואשר בלי ספק הושם בפיו על־ידי יוסף בן מתתיהו שלא באשמתו.

עד שאלעזר נשא את דברו על נצחיות הנפש היה ישו מראה לי את הפצעים שבידיו ובצדו, משל אני הוא תומא דידומוס שסירב להאמין בתחייתו. הפצעים לא עמוקים היו, וניכר היה שנרפאו מכבר ולמעשה שוב אינם פצעים אלא צלקות. וגם אם היה בהם כדי להוכיח בשעתו את דבר התחייה, הרי תחיית הגוף היתה זו והסימפוזיון, לדברי בלום ועל־פי הקטע שבחר אלעזר מנאומו, על הישארות הנפש נסב. כתלמיד המשנן את שיעורו הביא אלעזר דוגמה מן ההודים, אשר מרצונם הטוב מעלים את עצמם על המוקד כדי להעניק אלמוות לנפשם ולזכותה בחיי נצח. ומשהגיע אל המקום הפותח באותם הדברים הנשגבים שהעניקו לנאומו את האלמוות לאמור: "ואיך לא נבוש ולא ניכלם אם נהיה דלי נפש מן ההודים ובמורך לבנו נעטה חרפה רבה על חוקי תורתנו, אשר קנאו בהם כל בני האדם וכו' וכו' " – נתהרהר קימעה כמי ששוקל בדעתו אם להמשיך או לאו, הניד ידו והשתתק.

דומה כי תור הנאומים בסימפוזיון זה נקבע לא לפי סדר של נוכחות כי אם לפי סדר של נכחות, דהיינו פותח מי שפותח והיושב נכחו משיב לו, שכן הורדוס הוא שפתח פיו ובאותו יובש ענייני, רדידות מחשבתית, דלות ביטוי, הגייה פגומה וצורת־דיבור משעממת, שבהן הצטיין סטאלין בנאומיו בוועידות המפלגה הקומוניסטית בברית המועצות, ניסה להוכיח שהאדם זוכה לחיי עולם רק משהוא מבטא את רוחו בבנייני־פאר, ששום רוח בעולם לא תזיזם ממקומם ושהם קיימים לנצח. כך עשו גדולי המין האנושי מבין הגויים מאז ומעולם, ממלכי מצריים הקדמונים ועד מלכי רומא בזמן הזה (כן, בפירוש אמר בזמן הזה), וכך עשו שלמה המלך והורדוס המלך (לא אמר “אני”, כי אם הורדוס המלך) בקרב היהודים, שבנו ארמונות – הוא הורה בידו על ארמונותיו הפזורים בשטח ההר – והקימו את בית המקדש בירושלים, על כן ינון שמם לעולם.

לו הייתי אדריכל ודאי נהנה הייתי הנאה מרובה מדבריו של הורדוס, אולם אני לא באמת־בניין עיסוקי כי אם בחרט אנוש. אין תימה אפוא שהעליתי בזכרוני את אפוטרופסו של זה, את הקיסר אוקטאביאנוס, שכל האימפריה הרומית היתה מלאה בניינים שהקים ואף־על־פי־כן נשא את נפשו לכך שוורגיליוס ינציחו באפוס גדול, ולא במקדשיו אלא דווקה ב“אינאיס” ראה ערובה לחיי־עולם לו. ועוד הרהרתי באותו כוהן ב“נוטרדאם” של ויקטור הוגו שהעיר כל חמתו על מלאכת הדפוס, כיוון שהמצאה זו עתידה היתה, לדעתו, לרצוח את האדריכלות, ומעתה לא הבניינים יצודו את עיני בני האדם ואת לבבותיהם כי אם הספרים, שאין בכוחם לכוון את הגיגי הבריות אל בוראם באותה מידה שדבר זה נעשה על־ידי בנייני הקתדרלות והכנסיות. וכבר מוכן הייתי להעמיד את הורדוס על טעותו ולהוכיח לו שבית־המקדש והארמונות שבנה נחרבו, ואילו ספר־הספרים שריר וקיים עד היום הזה ובניינים רבים ומפוארים נוספו עליו אם כי לאו־דווקה בחומר ובלבנים, אלא שבינתיים חדל הורדוס מדיבורו, ומתוך שמירה קפדנית על התור שנקבע פסק הלל את הפסוק שהיה משמיע כשהיה שמח בשמחת בית השואבה. ואומנם, ייתכן שהיתה לפסוק זה שייכות לשמחת בית השואבה, אך ספק רב אם היתה לו משמעות כלשהי לגבי נושאו של הסימפוזיון על הישארות הנפש. אני על כל פנים, לא השכלתי למצוא משמעות זו בדברים שמלמל הלל במהורהר ובאשגרת־לשון כמי שמשיח עם עצמו לאמור: “אם אני כאן הכול כאן, ואם איני כאן מי כאן. רק למקום שאני אוהב שם רגלי מוליכות אותי. אם תבוא אל ביתי, אני אבוא אל ביתך. אם אתה לא תבוא אל ביתי, אני לא אבוא אל ביתך, שנאמר: בכל מקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך ובירכתיך”.

משסיים הלל את דבריו נתתי מבטי בישו, שישב ממולו ועל־פי הסדר חייב היה להשיב לו. ציפיתי לאחד ממשליו הנאים והיפים, אולם גם ממנו נחלתי אכזבה. עדיין טרוד היה להוכיח לי את דבר תחייתו, ובעודו מורה על צלקותיו אמר לי מה שאמר לתומא דידומוס: “שלח אצבעך הנה וראה את ידי ושלח את ידך הנה ושים בצדי ואל תהיה חסר אמונה כי אם מאמין”.

לא ידעתי מה לעשות וכיצד לנהוג. בשום פנים ואופן לא הייתי מוכן לנגוע באצבעותי בצלקותיו של זה. אפילו תומא דידומוס לא עשה כן. הוא ענה לו לישו שתי מלים: אדוני ואלוהי. בא תורי לשאת את דברי, יכולני לומר לו בפשטות: “לא אדוני ולא אלוהי” אלא שנושא הסימפוזיון הוא הישארות הנפש, ועל כך חייב הייתי גם אני לחוות את דעתי. והרי דעתי ברורה: עורבא פרח ותו־לא. יכול אני בעצם להשיב תשובה כוללת אחת על הכול: אינני מאמין, לא בך, לא באלוהים אחרים ואף לא בהישארות הנפש. כן, זה הדבר אשר אומר, ואם לא יסתיים מעמד זה, או ביתר דיוק: מושב מלאכותי חסר־טעם זה, שהדברים הנאמרים בו אינם יוצאים מן הלב ואינם נכנסים אל הלב, אצא מן המצודה, אעזוב את חמשת אלה לנפשם ואילווה אל הארי ידידי שוודאי מחכה לי בחוץ. אולם הדברים שאמרתי למעשה היו שונים תכלית שינוי מאלה שקבעתי לעצמי לאמרם להלכה, כיוון שלא אני נלוויתי אל הארי אלא הארי הוא שנכנס אל חורבת המצודה. ומשנכנס נצנץ רעיון במוחי ונזדרזתי להביעו:

“רבותי” – אמרתי – סבור אני כי הנושא של הדיון הנוכחי אינו מעיד על בחירה מוצלחת, וניכר שאין הוא מעסיק את כל הנוכחים, אף לא אותי. זאת ועוד: אינני רואה מנחה בסימפוזיון זה. והנה הארי אביגדורי ידידי, עיתונאי בעל יכולת הוא, המנוסה בהנחיית דיונים וסימפוזיונים מסוג זה בראדיו ובטלביזיה. שאלותיו נוקבות ואקטואליות, והופעותיו בתפקיד זה זוכות להצלחה מרובה, ובזכותו נהנים גם שאר המשתתפים בהופעות מהצלחה זו. הבה נשימנו מנחה לנו; הנושא אשר יבחר – בו נדון, והשאלות אשר יציג – עליהן נענה.

איש מהם לא הגיב. רק ליאופולד בלום נד בראשו הסכמה חייכנית־רופסת, כדרכו. אולם הארי קיבל את הצעתי בהתלהבות, שלא ציפיתי לה. הוא גרר אחת מאבני הגלגול, שהיו מונחות סמוך לפתח מבחוץ – אבנים אלה הטיחו המגינים בחילות הרומאים שצרו עליהם – בקלות של ספורטאי בעל־שרירים השעינה באותו קיר של החורבה שלא היה לידו ספסל, ולאחר שישב עליה ישיבת מנחה ויושב־ראש, פתח ואמר:

“שלום! היום נמצאים אנו באחד האולפנים המקוריים ביותר, שנזדמן לי להיות בהם בימי חיי. כשאני מביט בפתח רואה אני את מדרגות ארמונו הצפוני של הורדוס במצדה. כשאני פונה אל החלון מתגלה לעיני מדבר יהודה המבותר על־ידי בקעת ים־המלח, שעינו הכחולה המצופה דוק של אפרורית, מביטה בי ברגע זה באותה פליאה, שבה משקיף אני עליה, אם כי מובטחני שבהתפעלות מועטת יותר ובהנאה אסתטית קטנה יותר”.

הנה־הנו החן המקצועי הנסוך על המומחה היודע את נפש מלאכתו והוא מתבלה בהומור ומקרב תוצרתו אל לב צרכניה. באותה שעה הייתי מיצר על שאין אנו מוקפים צלמים שהיו הופכים לסרט טלביזיה את הסימפוזיון שלא ידעתי עדיין את נושאו ואת טבעו, אך לבי היה סמוך ובטוח, שלא רק ידידי הארי היה נשכר אילו שודר בטלביזיה אלא גם הצופים היו באים על סיפוקם האינטלקטואלי, במידה שיש בין צופי טלביזיה המחפשים לעצמם סיפוק אינטלקטואלי דווקה.

“ולא רק האולפן שאנו נמצאים בו מיוחד במינו הוא” – המשיך הארי – אלא גם המשתתפים היום בדיוננו יוצאי־דופן הם בהחלט. משמאל יושבים: הקרוב אלי ביותר – הורדוס המלך, על־ידו ישו הנוצרי, וסמוך אליהם ליאופולד בלום, גיבורו של הספר יוליסס, פרי־עטו של ג’יימס ג’ויס, שרבים מסופרי דורנו רואים בו את מורם ואת אביהם האמנותי (הערצתי להארי ידידי גדלה מרגע לרגע: הן סבור הייתי שאין הוא שותף לפגישותי בעולם הרוח, והנה מתברר שמכיר הוא לפחות כמוני את כל הנוכחים אף בלי שהוצגו בפניו, אלא אם כן ראה ושמע בחוץ, מבעד לפתח המצודה החרבה, היאך בלום הציגם בפני. ואולם השערה זו אינה מתרצת את הקושיה מהיכן נודע לו כי בלום הוא שהיה המציג). מימיני, לפי אותו הסדר, אלעזר בן יאיר, מפקדם הצבאי ומנהיגם הרוחני של מגיני מצדה, שהחזיקו מעמד שלוש שנים לאחר חורבן הבית ולאחר הכנעתה של כל ארץ יהודה וביכרו את המוות על חיי העבדות; בסמוך לו הלל הזקן, שאין אני צריך להציגו לפניכם, ועל־ידו…". הקרבתי אצבעי אל פי להרמיזו, שלא יאמר את שמי. הארי נרמז, וכיד האלתור וההשראה הרגעית הטובים עליו אמר: “ועל־ידו הקארדיולוג, הפרופיסור ישראל מאקו לינסקי, שערך היום ביקור למצדה לצרכי מחקר על הנושא: ההעפלה והשפעתה על הסתיידות העורקים הכליליים”. פרצתי בצחוק, אך איש לא הגיב על צחוקי זה. עם כל כשרונו של הארי להשרות אווירה של לבביות, היה סוד הצלחתו טמון – לפחות בסימפוזיון, שנתקיים כעבור רגעים מספר – לא ברגש כי אם בשכל. עדיין היה רוח של מה שקרוי היום בשם ניכור שורה אל חורבת המצודה, ואם היה קסם בשאלותיו של הארי – ביתר דיוק: בשאלה הנוקבת היחידה ששאל

– ובתשובות שקיבל, הרי נעוץ היה דווקה בדיוקן, בהירותן וצמצומן וביכולתם של כל המשתתפים למצות במלים ספורות וקולעות את מחשבותיהם.

אמר הארי: “רצוני להציג שאלה לכל המשתתפים ולבקש תשובה נפרדת מכל אחד מהם. השאלה היא כבת שלושת אלפים שנה, והיומרות שלי למקוריות נובעות לא מן החידוש שבה אלא, להיפך, מן ההעזה שבהצגת שאלה נדושה, שנשאלה רבבות פעמים בתקופת הזמן שנקבתי עתה זה. וזוהי השאלה: הככל הגויים עם ישראל? לשון אחר: האם עם זה, כאחד העמים האחרים, נאבק ביודעים על קיומו וזכותו להתפתח ובכך סוד רציפותו ההיסטורית, או שיש לקיומו משמעות אוניברסאלית, וכל עוד לא יירד מבימת ההיסטוריה שומה עליו לשמש אור לגויים, או מכל מקום ליטול על עצמו את הקרנת אחד משבעת צבעי הספקטרום של אור זה?”

ענה ישו הנוצרי: “עם ישראל נועד לייצר משיחים ואלים. דבר זה הוכחתי בחיי לפני מותי, וביתר עוז בקיום שנועד לי לאחר מותי”.

דרך אגב, כל המשתתפים נטשו את לשון הארכאיסמים, האטאביסמים ושאר האיסמים, ודיברו עברית מודרנית, פשוטה ובהירה.

אמר הורדוס: “ישראל מיקרוקוסמוס המשתלב במאקרוקוסמוס. בשעה שאוקטאביאנוס אוגוסטוס היה משיחה של האנושות ניסיתי אני להיות משיחה של ישראל במסגרת יעודה המשיחי הכללי של הקיסרות הרומית. ההיסטוריה הוכיחה שעקרונותי היו נכונים. אבל הגשמתם נעשתה לא בדרך שאני בחרתי בה, כי אם בדרך שבה בחר שכני. השילוב בין רומא לבין יהודה ובין אל מושיע העולם לבין משיח גואל־ישראל הוצא לפועל לא בחיי שלי, אלא במותו של זה”.

אמר אלעזר בן־יאיר: בשחר ימיו יצא ישראל מעבדות לחירות, הרי שבעצם התהוותו חרת על דגלו: חירות או מוות. דגל זה נשאתי בגאווה בחיי על אדמת הארץ, אשר ניתנה לאברהם ולזרעו לנחלת עולם, ובמותי על הצוק הזה, אחרון מעוזיה של מלכות ישראל".

אמר הלל: “מלכות ישראל מוגרה והושמה לאל. על כן עוד לפני שנחרבה העמקתי את חפירת־היסוד להקמתה של מלכות אחרת – היחידה שהיתה עשויה להיות תחליף לה – והיא מלכות התורה והתלמוד”.

נכנסתי לתוך דבריו: “מלכותך אף היא מוגרה והושמה לאל. אחרון מעוזיה היה בגיטו וארשה, ואלמלא ידעתי כי אלעזר בן־יאיר הוא היושב על ידך הייתי אומר כי מרדכי אנילביץ' הוא. על כן עוד לפני שנחרבה באתי אני ורבבות שכמותי להעמיק את חפירת־היסוד להקמתה של מלכות אחרת – היחידה שהיא עשויה לשמש תחליף למלכותך – והיא מדינת ישראל”.

היחיד שעדיין לא השיב על השאלה היה ליאופולד בלום. כפי הנראה הרגיש בכך והתחיל מפזז מתוך אי־מנוחה על מושבו. אולם משפתה פיו נתברר שלא רק הוא לא השיב על השאלה, אלא, לאמיתו של דבר, אף אנו שלושתנו – יושבי הספסל שמימינו של הארי – לא ענינו למעשה עליה. בלום אמר: “תסלחו לי… אם… אם… אעיר… הרי סוף סוף אני היחיד ביניכם שאינו בשר ודם, או מי שהיה אי פעם בשר ודם… תסלחו לי אם ארהיב עוז בנפשי לומר ש… ש… השאלה עצמה… אני מבקש סליחה, מר אביגדורי… השאלה עצמה לא הוצגה כהלכה. אין כאן שניות… אין מקום ל”או" זה… כלומר, ‘נאבק על קיומו’… או ‘יש לקיומו משמעות אוניברסאלית’? וכי ניגוד הוא זה? לא. בהחלט לא. שאר העמים נאבקים על קיומם, משום שכל סוג ומין וזן בעולם הצומח והחי עושה כך. ועם ישראל נאבק על קיומו, משום שיש לו משמעות אוניברסאלית, יעוד. וכדי להגשים יעוד זה שוּמה עליו קודם־כל להתקיים. חייב הוא לחיות כדי לפלוט מקרבו משיחים. רואה אני כי על ספסל זה שאני יושב עליו ישובים אלה שנחזו כמשיחים אם בעיני עצמם בלבד – כהורדוס, אם בעיני אחרים בלבד – כישו ואם הן בעיני עצמם והן בעיני אחרים כמוני…

צחוק גדול הרעיד את אבני החורבה. צחקו כולם: הורדוס וישו ואלעזר בן־יאיר והלל ואני. רק הארי המנחה משל ברוחו וניסה להסותנו בארשת פנים של תוכחה ובתנועות ידיים של הרגעה. משעלה הדבר בידו פנה אל בלום, שכל אותה עת ציפה לכך באורך רוח ובראש מושפל, ושאלו:

“ברור לנו, מר בלום, שבחלומותיך שלך ראית את עצמך כמשיח. אולי תבהיר לנו על סמך מה סבור אתה, שגם בעיני אחרים משיח אתה?”

בלום השיב בנחת, בהגיון ובבטחון, עם שהוא שוקל כל מלה ומלה היוצאת מפיו:

“לא התכוונתי לעצמי אישית. אני איני אלא דמות ספרותית, מצורפת, מוגזמת, מוטעמת, גרוטסקית, קאריקאטוריסטית, המגלמת את כל המשיחים שהקיא ישראל מתוכו בדורות האחרונים, וביניהם מארכס, פרויד ואיינשטיין, שהראשון חולש על מוחות גויי מחציתה של האנושות, השני – על נפשותיה, והשלישי – נוסחתו על הפיכת החומר לאנרגיה מאפשרת לכל אחד משני חלקיו של העולם לשמור על בטחונו זה כנגד זה. המעט לכם הדבר? ואתם, היושבים נכחי, יוצרי מערכות ישראל ומגיניה המחרפים נפשם, אמן אני אומר לכם כי לא נוצרתם” – כאן גלש בלום רגע קט לסגנון אוואנגליסטי – "אתם ומפעליכם אלא כדי להוציא אותנו, יושבי הספסל הזה, לאוויר העולם, כשם שקיומכם אתם תנאי הוא לקיומנו אנו, שהרי מי יפלוט את משיחי ישראל אם לא תהא ישראל קיימת? וההבדל בינינו הוא כהבדל בין גבר לאשה, בין מוצק לנוזל, בין אברהם אבינו לבין אודיסאוס, שזה היה נודד על פני מדבריות חול ונוטה אוהלו בנאות־דשא וזה על פני ימים, אלא אם כן עוגן היה ספינתו אל חופים רחוקים, אם מתוך הכרח ואם מתוך צורך לפוש קימעה. שהרי כמוך – הוא הורה משום מה עלי באצבעו – אהב אברהם את היובש, את הקרקע המוצקת מתחת לרגליו, את החול ואת האבן, את האוהל והמקנה, ואילו אני אוהב אני את צוקי הים, את האוקיינוס, את המים. חובב מים אני, אוהב מים, מעריץ מים. חובב, אוהב ומעריץ את האוניברסאליות שבהם, את השוויון הדימוקראטי שבהם, את נאמנותם לטבעם בחיפושי רמה לעצמם… את רטט גליהם… את עצמאות חלקיקיהם… את שלוותם ההידרוסטאטית בעתות מרגוע; את דחיסותם ההידרוקינטית בעתות גיאות ושפל… את משמעותם האקלימית והמסחרית; את עליונותם הכמותית על היבשה אשר על פני כדור הארץ בפרופורציה של 3 ל־1… את יכולתם להמיס ולהחזיק בתמיסה את כל החומרים המסיסים, לרבות מיליוני טון מתכות יקרות ביותר; את פעולתם של חצאי־איים וכפים המוטים כלפי מטה – פעולת סחף וכו'…

לפתע קלטו אוזנינו רעש של אווירון מעלינו. בלום עצר בדיבורו.

הארי אמר: "סיפרת לנו, מר בלום, דברים יפים ומאלפים על יבשה וימים, על ארץ ומים, שמא תאמר לנו דבר־מה גם על האוויר, על הרקיע? מובטחני כי גם לשמים יש מקום בהקשר שאלתי, שממדיה כה הורחבו על־ידי כל הנשאלים, ובייחוד על ידך, מר בלום?

בלום נשא עיניו השמימה. גם כל השאר זקפו ראשיהם, אפילו הארי אביגדורי, רק אני לא ניבטתי ברקיע השמים אלא סקרתי את הארי, שקירב אל עיניו את המשקפת שהיתה תלויה על ירכו ולא גרע עינו מן המטוס שחתך – דומה, בעצלתיים – את אפרורית השרב של צהרי יום קיץ לוהט. מי יודע – צפה שאלה במוחי – שמא באמת מצויים צלמי טלביזיה במטוס? ואפשר שכל עלייתי למצדה אורגנה בלי ידיעתי על־ידי כוחות שאין לי שליטה עליהם, ושידידי הארי הוא אחד ממכשיריהם, כדי לאפשר מופע זה בטלביזיה, העושה את צעדיה הראשונים בארצנו?


 

ה

את השאלה בדבר סרט טלביזיה על הסימפוזיון המופלא גמרתי אומר לשאול את הארי ידידי בדרכנו חזרה, שהרי אין כל חשש שיאסור עלי לדבר גם בירידה, כיוון שהירידה אין בה, כידוע, כדי להכביד על הנשימה ולהגביר את פעימות הלב, אך לא נסתייע לי הדבר, שכן מיד לאחר שירדנו במדרגות המוליכות מן הפסגה אל שביל הנחש אמר לי הארי, שהדרך הטובה ביותר לרדת מהר גבוה ותלול היא דרך האלפיניסטים הקרויה, אם זכרוני אינו מטעני, בשם ריצת העז. בתחילה תיאר לי ריצה זו במלים, ומשסיים נזדרז להדגימה ופתח ספק במרוצת־דילוג ספק בגלישת־ דהרה על פני השביל. מובן מאליו, שלא יכולתי להחרות ולהחזיק אחריו, ועד מהרה נעלם הארי מעיני כליל. נותרתי לבדי. אך לא לשעה ארוכה. כעבור רגעים ספורים ראיתי כי עוד מישהו יורד במדרגות. החלטתי שיהא זה נבון מצדי אם אמתין קימעה ואילווה אליו, וכן עשיתי. בירכנו זה את זה והחילונו לרדת זה בסמוך לזה. כשני פיתולים עברנו בשתיקה, ומשהופרה השתיקה בפיתול השלישי נתברר כי חברי לדרך הוא מיכאל גונן, גיבור סיפורו של עמוס עוז “מיכאל שלי”.

בעלייה הארכתי הרבה בתיאורו של ליאופולד בלוּם, ובירידה אקצר כמעט עד לאפס בתיאורו של מיכאל גונן. ראשית, משום שהעלייה נמשכה יותר משעה וחצי, והירידה גזלה ממני פחות מחצי שעה. שנית, משום שמפקפק אני מאוד אם רבים מבין הקוראים העברים מכירים את ליאופולד בלום, אך לבי סמוך ובטוח שכמעט כל קוראי עברית בארץ מכירים את “מיכאל שלי”. שלישית, משום שתיאורו של בלום באוזניו של הארי אביגדורי הושמע והוא מצריך זמן ומקום, ותיאורו של מיכאל לא היה לי בפני מי להשמיעו וגם לו היה מאזין לתיאור זה כמעט שאין הוא מצריך לא מקום ולא זמן, שהרי אשתו בעצמה הטיחה בפניו לאמור: “אתה נולדת ואתה תמות בצורת אפס עלוב, מיכה גאנץ. נקודה”. אף־על־פי־כן, בקראי את ספרו של עמוס עוז נתעוררה בי חיבה רבה דווקה למיכאל גונן, ובכל נימי נפשי תיעבתי את אשתו, שהיא קאריקאטורה עלובה של מאדאם בובארי ואננה קארנינה, המצפה בחלומותיה ליום בו יבואו שני ידידי ילדותה הערביאים, חליל ועזיז, שעמם שיחקה בנעוריה, ובחוזק־יד יגאלוה מידי בעלה, הגיאולוג האפור והמשעמם.

הארתי פני למיכאל ואמרתי לו: “מה מעשיך כאן?”

הוא השיב: “אני עורך מחקר גיאולוגי על חבל ארץ זה”.

“מתוך מגמה מדעית טהורה?”

“לא. יש תכניות להפוך שוב חבל ארץ זה – מכאן ועד לסדום – לאדמה פוריה, לכיכר שכולה משקה, כגן אלוהים, כמו בימיו של לוט לפני שחת אלוהים את סדום ואת עמורה, כלומר לפני הקאטאקליסם הגיאולוגי הגדול שהתחולל כאן”.

“ומה צריך לעשות לשם כך?”

“להגביה את מצדה ולהעמיק עוד יותר למטה את סדום”.

“אינך משטה בי?”

“האם סבור אתה שאני מסוגל לשטות בבני־אדם? אלה הן המסקנות הראשונות של המחקר הגיאולוגי”.

“האם מסקנות אלה חלות גם על המשמעות המוסרית וההיסטורית של שני המושגים הללו?”

“אינני מבין”.

“האם פירושו של דבר, שיש להעלות בתודעת העם את כל מה שמסמל את מצדה ולהוריד את כל מה שמסמלת סדום?”

“כן”.

“מי יעשה זאת?”

“אני, אנחנו המדענים האפורים, החוקרים הבינוניים, בעבודתנו, עבודת־הנמלים. אנחנו… אני ושכמותי נגביה את מצדה”.

“ומי יוריד את סדום?”

“אשתי. אשתי ושכמותה”.

“מדוע אשתך?”

“משום שסדום היא סמל הפּרברסיה. האם ערגתה לחליל ועזיז אינה פרברסיה? האם ציפייתה הכמוסה שהללו יבואו כמעין אנשי “פתח” ויגאלוה אינה פרברסיה?”

“זו אינה פרברסיה שלה, זוהי פרברסיה מאזוכיסטית של מחברה. אשתך אינה בשבילו אלא סמל של הארץ הזאת המצפה למושיעיה הערבים, חובשי הכפיות, לובשי העאביות, רוכבי הסוסים שיבואו ויגאלוה מידי האפסים־המדענים, עושי מלאכת הנמלים. כך חש המחבר את תחושת הארץ כל אימת שהמדובר בערבים. אולם כשמדובר בגאולתה על־ידי יהודים הריהו אומר ש”כל מה שיש בו.. מתקומם נגד… המיתוס שהאדמה זועקת… מחכה לגואליה… כי אני לא רוצה להבין שהאדמה מדברת, האדמה זועקת והאדמה תובעת. אני מאמין באנשים ולא במקומות. הרגשתי בעיר העתיקה שזו עיר זרה“. ונזכר אני שיוצרך ויוצר אשתך תיאר באחד מסיפוריו הראשונים טייס עברי. היה זה, כמובן, לא יוצלח שלא ידע לבצע את התרגיל שהוטל עליו והפיל את מטוסו בתוך חורשת הקיבוץ או משהו מעין זה (איני זוכר את הפרטים עתה). עד כמה שידוע לי, מלחמת ששת הימים הוכיחה שדמותו של טייס צה”ל שונה במקצת מזו שבדמיונו החולני של עמוס עוז. רצוני לספר לך דבר־מה, מיכאל שלי. לפני כשעתיים, בעלותי הנה, העליתי בזכרוני פסוקים מ“מסדה” של למדן, לא זכור לי עכשיו מה היו הפסוקים. כרגע, על־כל־פנים, בניגוד לכל מה שמתקומם בנפשו של מחבר הספר שאתה גיבורו, צף יעולה בזכרוני בית זה, למשל:

כי שאגת אורה נושאת מסביב

ותחריד כל אפל ממעמקיו.

שואגים גם הרים אל על:

בקעינו, הה, בקעינו, שמש,

וגם תוכנו האפל גלי.


ומיד לאחר זאת פסוק אחר:

על קדקדינו ירכב מחר לץ לועג,

אכירהו…

גם אני אכירהו, מר יצחק למדן, סליחה, לא יצחק למדן, מיכאל שלי… רוצה אני לגלות לך סוד, מיכאל… בהעפילי במעלה ההר פגעתי במישהו. ולא רק במעלה ההר, גם בפסגת ההר שהיתי עמו שעה ארוכה למדי. אף הוא כמוך לא היה ולא נברא אלא משל היה. הכוונה היא לליאופולד בלום. אמן, אני אומר לך שאפילו ליאופולד בלום לא היה מגיע למידה כזאת של מאזוכיסם, אף שנוצר כאות ודגם לנשיות בהשפעתו של אוטו ויינינגר הנודע בשנאתו העצמית, ה Selbsthass היהודי, שהרי אפילו אוטו ויינינגר זה, שהיהדות אינה לדעתו אלא סמל הנשיות השטומה עליו עד טירוף־דעת, כתב על הציונות דברים אלה: ‘הציונות חסרת סיכויים היא אף־על־ פי שליכדה ביהודים את הרגשות האצילים והעדינים ביותר; שכן הציונות משמעה שלילת היהדות. על היהודים לכבוש קודם כל את היהדות שבתוכם, כי רק אז יהיו מוכשרים לציונות’. אני כשלעצמי איני מתפעל מציונות אנטישמית נוסח יודקה של הזז, אבל…"

עד כה הקשיב לי מיכאל באורך־רוח, עתה נכנס לתוך דברי:

“כל מה שאמרת – סח כדרכו בנחת – אין בו כדי להכחיש את דברי. אדרבה, יש בו כדי לחזקם לגבי העובדה שאשתי ושכמותה הם אשר יעמיקו ביתר שאת להשקיע מטה את סדום”.

עברנו לפחות את מחצית הדרך שמפסגת מצדה עד לאכסניה אשר למרגלותיה. שעה קלה שתקתי והרהרתי. אחר כך אמרתי:

“ייתכן. ייתכן מאוד. לא בכדי נתקלתי בתקופה האחרונה בכמה יצירות שנושאן סדום העיר. רק אתמול הגיעני ספר של אהוד בן עזר “אנשי סדום”. לא קראתי את הספר, ראיתי רק מה שכתוב בעטיפה: ברומן ארץ־ישראלי מסעיר וחריף־עלילה נחשפים יחסי אהבה ושנאה על רקע השממה והמליחה של ‘תחתית העולם’ –בסדום, עיר־המקלט, שמשעותה חורגת מעבר לגבולות הזמן והעלילה”. ולפני תקופה קצרה – חודשיים, שלושה, או ארבעה חדשים – ראיתי את מחזהו של בנימין גלאי “סדום סיטי”, להווי ידוע לך. מיכאל, שנהניתי מאוד; הרבה יותר משמקריאת הרומאן שאתה גיבורו, על אף הרעש הגדול שנתהולל סביבו. אלא שרעש זה עניין של מזל. רומאן אחר מפרי עטו של יוצרך ומחוללך, “מקום אחר”, עולה עשרת מונים על “מיכאל שלי” והוא הרומאן הטוב ביותר לדעתי מכל מה שנכתב על חיי הקיבוץ, אחד המשובחים שבספרות העברית הצעירה, אך הביקורת לא נתנה דעתה עליו. אבל אני סוטה… נשוב אל סדום העיר, כלומר אל ‘סדום סיטי’, רצונך אקרא באוזניך את שיר הסיום של המחזה. הנה הוא, כמעט כולו:

סדום בלילה, סדום

תנו לי אור אדום,

סדום רוקדת פרדי

על חופי עין גדי…


סדום רוקדת “רול”

תנו לי אור סגול.

רגל, מותן, טוסיק,

כך רוקדים “וטוסי”


סדום רוקדת “רוק”,

תנו לי אור ירוק,

“גוגו”, “האלי האלי”

לילה משוגע לי".


וכאחד משני קריינים מקצועיים, המבצעים שיר בשני קולות, מיד לאחר שסיימתי את דיקלום שירו של גלאי פתח מיכאל פיו ואמר:

“ותשקינה את אביהן בלילה המשוגע ההוא ותבוא הבכירה ותשכב את אביה ולא ידע בשכבה ובקומה… ותלד הבכירה ותקרא שמו מואב, הוא אבי מואב עד היום. ורות המואביה ילדה את עובד, הוא אבי ישי אבי דויד המלך המשיח נעים זמירות ישראל”.

לא שמעתי את דבריו האחרונים. היין שבו השקו בנותיו של לוט את אביהן הוא שהלהיט את דמיוני וגירה את תאוותי, ביתר דיוק: לא תאוותי כי אם תאווה אחת בלבד: התאווה לשתות. צמא הייתי צמא עד חרבה בגרון, בוושט, במעיים. בירה… “גולדסטאר” קפוא ממקרר… מלכות במחיר של בירה…

ואומנם כשנכנסתי לאכסניה שלמרגלות מצדה מצאתי את הארי אביגדורי ישוב ליד אחד השולחנות, ועליו שלושה בקבוקי בירה מלאים, מזיעים בשל ההפרש שבין הטמפראַטורה במקרר, שממנו הוצאו עתה זה, לבין זו שבמסעדת האכסניה, אף שגם היא דמתה בעיני למקרר לעומת היקוד שמחוצה לה. לגמנו בירה ושתקנו. מבעד לחלון ראיתי בחור עומד על סולם ומחזיר למקומה אות פ"א ענקית, שנעתקה ממסגרתה והיתה תלויה על בלימה, מתוך הכתובת “שנית מסדה לא תיפול”. בידיו החזיק פטיש, ופרצופו דומה היה כשתי טיפות מים למיכאל, אותו מיכאל שמעוצמת הצמאון שנתקפתי בו במורד ההר שוב לא נתתי דעתי עליו עד לרגע זה, ולא ידעתי מה היה לו.


המלצות קוראים
תגיות