כלב מתחום היהודים 🔗
(א) 🔗
כלב היה בארץ ושמו חברבר החצרוני. למה נקרא שמו חברבר? משום שהיה בעל גוונים, עקוד, נקוד וברוד. והיה הכלב הזה כלב נדכא ושפל רוח; לא היה דרכו להזיק, כאותם הכלבים האוהבים להתנפל על גוי ועל אדם יחד; די היה לו לחברבר שלא היתה בו יד אחרים; אדרבה, משום שפלותו היתירה היה הכלב הזה נגוע ומוכה כל היום. להכותו, לדחותו או לשפוך עליו שופכין – היה נחשב בעיני האנשים כמעט למצוה גדולה. וחברבר כשהיה מקבל יסורים, מעין אלו שנקראים מהלומה, נגיפה, דחיפה, או בעיטה, לא נראתה בו אותה מידה של כלב חצוף, לחרוץ לשון ולהראות שיניו חלילה; אדרבה, חברבר שחה לעפר גוו וילולי ילל: אוי ואבוי!… והיה מוריד את זנבו לארץ והולך לקרן-זווית לפשפש במעשיו ולצוד זבובים.
(ב) 🔗
מי היה חברבר ואי מזה בא? נחלקו בו הדעות: יש אומרים שנשאר לפליטה אחרי האדונים בעלי החצר הקדמונים, ויש אומרים שנידח ונתעה מאחרי אדוניו ונגרר אחרי אנשים זרים. כשאתה הולך לטייל ברחוב, אתה מוצא לפעמים כלב תועה נגרר אחריך. רוצה אתה לגרשהו מעליך ואתה גוער בו בנזיפה: הלאה! והוא אינו שומע לך. מרים אתה את ידך להכותו, והוא אינו זז ממקומו. עומד אתה ומתבונן בו, וגם הוא עומד ומתבונן בך – מידה כנגד מידה. ואם תאמר להכותו, משתטח הוא לפניך, מתחיל רועד ומסתכל בך, כלומר: להכותני אתה אומר? הלא אני שלך ועצמותי שלך – הריני בידך!…' ממין הכלבים האלה היה חברבר.
(ג) 🔗
חברבר לא היה רעבתן כשאר הכלבים. בלא הרמנא ורשות מפורשת מפי המבשלת לא היה נהנה כלום; ידע חברבר היטב שכל מה שתחת השולחן שייך לו, וכל מה שמסביב לו אסור לו בהנאה. אמת הוא שאמרו עליו כי כד הוה טליא היה מן המזיקין. זוכרים מעשה בר' אליהו שוחט שבא לשחוט את הכפרות בערב יום הכיפורים, וחברבר היה רובץ באותה שעה בקרן-זווית ומסתכל במעשה השוחט ואינו מבין העופות הללו למה הובאו לכאן ואיזה עסק יש לו להשוחט בהם. ואתא השוחט ושחט להכפרות, לא בחיפזון אלא בנחת. כיצד? קיפל בתי ידיו, השחיז ובדק את הסכין. נטל את העופות אחד-אחד והכניס אותם בין קרסוליו. מתח את צווארם ומרט שלוש נוצות, התיז את הוושט בבת-אחת ושפך את הדם, שפך את הדם וכיסה באפר – הכול כדת וכדין. בינתיים היה עוף שלא היה מקושר כראוי, נשא זה את רגליו והתחיל מתעופף. ראה חברבר איך שבני-אדם כשרים מכריעים לטבח נפשות נקיות, קם על רגליו ובא אל העוף השחוט וצווח: ‘הב-הב, שוטה! לאן אתה רץ? האמת שאין אתה יודע כי נחתך גרונך? עוד רגע ואתה מת ובטל ועובר מן העולם – הב, הב, הב!…’ ורב אליהו שוחט מתעסק בקודשים ואינו רואה ואינו יודע את חברבר, ומכיוון שראה אותו פתאום נתחלחל ונרעש. השליך את סכיניו מידו, ונס לביתו וצעק: ‘יהודים! הושיעו! הצילו!…’
בשביל עובדה זו נענש חברבר; אנשים טובים היו שלא נחה עליהם דעתם, עד שהמטירו עליו מקלות ומהלומות, נגיפות ובעיטות לרוב.
(ד) 🔗
ושוב מעשה בכף רגל אווז.
פעם אחת אירע לחברבר ששמט, על-פי טעות, כמובן, מכלי המליחה כף רגל אווז; ראתה בריינה המבשלת, אשה שחורה ולא נאוה, והרימה קול וקראה: אייזיק! אייזיק! בא אייזיק ומצא את חברבר ממהר לעבור את האסקופה עם כף רגל האווז הגנובה; לחץ אותו אייזיק בדלת אל המזוזה, ונשאר הכלב חציו מזה וחציו מזה; מכיוון שנתקל בין הדלת ומזוזה התחיל אייזיק לוקה אותו במקל חובלים מעבר מזה ובריינה בסחיף עץ מעבר מזה ולא חדלה מקרוא: אייזיק! אייזיק!
המאורע הזה נשאר לו לזכרון עולם. כשהיו קוראין בפניו: אייזיק! אייזיק! מיד היה נרתע לאחוריו וכובש פניו בקרקע ומשתמט ומסתתר.
(ה) 🔗
היה באותו חצר בתולה אחת ושמה פַּרַסקא, היא שהיתה פּרסקא כובסת כלי לבן ומושחה את הבית בסיד וחולבה את הפרה. והיתה פרסקא שונאה את חברבר החצרוני. וחברבר היה דווקא מסרך אבתרה בשעת עשיית מלאכתה, ולפיכך בשעת כביסת הלבנים היתה שופכת עליו קיתון של מים קרים, והיה חברבר מוכרח להתנער זמן רב מהמים האלה; ובשעת משיחת הבית היתה פרסקא מטנפת את פניו בסיד, כדי שיהיה מוכרח לנקות את עצמו שעה רצופה. וכשהיתה פרסקא חולבת את הפרה בערב היתה זורקת בו סחיף עץ בעלמא, ובשביל זה הרגיל חברבר את עצמו לדלוג; כד הווה עף סחיף עץ באווירא היה הכלב דולג במהירות נפלאה.
פעם אחת זרקה בו פרסקא סחיף עץ ולא החטיאה; חש חברבר יסורים גדולים וצווח:‘וי-וי’! עד שנתקבצו ובאו כל אנשי החצר לקולו. ראה חברבר אנשים רחמנים מתקבצים התחיל מעורר רחמים, הראה את רגלו השבורה, באומר: ‘ראו, אנשים טובים, מה עשתה לי הערלית הזאת!…’ חשב חברבר כי מסתמא יריבו אנשים ריבו ואת פרסקא המרשעת יקלעו בתוך כף הקלע בשביל מעשה נורא כזה.
טעה חברבר בחשבונו: האנשים הטובים שחקו והריעו ושרקו; באו הנערים הקונדסים וצחקו בו, ובאה ריינה המבשלת וזומליסטרון של קדירה בידה והעבירה את זרועה החשופה על חוטמה מלמטה למעלה ואמרה: ‘רגלו של פגע רע זה שברו? יישר כוחם!…’ באה פרסקא והוסיפה עוד משלה ושפכה עליו כד של רותחין – זעק חברבר זעקה גדולה והתחיל מקפץ ומדלג ונושך את זנבו. כיוון שראו הנערים הקונדסים את הכלב הולך ומתגלגל בעפר ומרקד על שלוש רגליים, רצו אחריו במקלות ואבנים והריעו ושרקו ושלחו אותו מתוך העיר עד אחר בתי-הריחיים…
(ו) 🔗
נכווה ברותחין וצולע נמלט חברבר על מנת שלא לחזור אל העיר כל ימיו! אַזל ובא לכפר הראשון, פגש בכלבי הכפר, התחילו הכלבים מריחין בו מכל צד ואמרו לו:
– ברוך בואך. כלב נכבד! מאין באת ומה כתובת זו של קעקע על גבך?
ענה ואמר להם חברבר:
– אל תשאלוני, אחים, הסיפור יארך יותר מדי והאוזן תמלא משמוע… הגידו אם יש מקום ללון?
ענו הכלבים ואמרו:
– יש ויש! מדוע לא? הלא כל הארץ לפניך.
הוסיף חברבר ושאל:
– ואיך אתם נוהגין בשעה שהקיבה תובעת מזונות?
– ענו הכלבים ואמרו:
– האין שופכין בכל אתר ואתר? ומי ילקק את העצמות שבני אדם סוברים שאין בהן חפץ?
קשקש חברבר בזנבו כאילו היה רוצה לחקור דברים העומדים ברומו של עולם ושאל:
– מה טיבם של ‘בעלי-הבתים’ שלכם?
ענו הכלבים בעורמה ואמרו:
– ‘בעלי-בתים’ שלנו הם ככל ‘בעלי-הבתים’ שבעולם…
הוסיף חברבר ושאל:
–ופרסקא?
שאלו כלבי הכפר כולם בבת אחת:
– מי היא זו ואיזו היא פרסקא?
ענה חברבר ואמר:
– כלום אין אתם יודעים את פרסקא? היא פרסקא שכובסת לבנים ומושחת את הבית בסיד וחולבת את הפרה…
עמדו כלבי הכפר משתוממים:
– באיזו פרסקא מדבר הכלב השוטה הזה?
הריחו בו הכלבים עוד הפעם מכל צדדיו ונתפרדו, והלכו כל אחד אל אשפה שלו.
(ז) 🔗
ביקש חברבר לנוח מעט מעמל הדרך, ולא יכול לישון. ראשית הכאיב לו העור שנכוותה ברותחין, והרגיש באותה הרגל השבורה, והציקו לו גם היתושים; ושנית היתה בטנו ריקה ולא היה לו מה לאכול והוכרח להמתין עד בוקר; ושלישית לא הניחו לו המחשבות לישון: ‘כלבים בני מזלא נינהו – חשב חברבר בלבו – אינם יודעים את פרסקא, ומימיהם לא טעמו טעם רותחין ומעולם לא ראו קונדסים זורקים באבנים ושורקים בשפתיים ומריעים ומפחידים ומבהילים…’
לסוף נפלה עליו תרדמה ויישן ויחלום והנה עביט של שופכין מלא פתותי לחם, נקנוקין, גידין, דיסא וגריסין מבוללים בדוחן ועצמות לרוב: עצמות של קרסולים, עצמות של צלעות, עצמות ממוחים, עצמות של דגים וראשים של דגים וראשים של דגים-מלוחים שלמים שלא נתמצו עדיין… השעה משחקת לחברבר ואינו יודע, באיזו מכל אלו יתחיל את סעודתו?
– ברוכים היושבים! – אומרים לו כלבי הכפר ועומדים מרחוק ומסתכלים איך הוא מכין את עצמו לסעודה.
– כל דצריך ייתי וייכל; – עונה להם חברבר כדי לצאת ידי חובתו, חובת דרך ארץ.
– תהא אכילתך מתוקה עליך! – עונים הכלבים בידידות.
ופתאום מגיעה לאוזניו בת-קול שמכרזת ואומרת: אייזיק! אייזיק!… וייקץ חברבר והנה חלום!…
בבוקר החזיר חברבר על הפתחים, שמא ימצא פת לחם או בשר או עצם, אבל בכל מקום שבא לא מצא שום דבר, וגם נענש עונש גדול, כי הכלבים, כלבי הכפר, עזי הנפש היו: בראשונה היו לוטשים לו את עינם וחורצים את לשונם ומראים את שיניהם, ולבסוף התנפלו עליו ונשכו לו וקרעו את עורו ומרטו את זנבו ושלחו אותו לנפשו…
(ח) 🔗
הלך חברבר החצרוני וסבב ממקום למקום, עד שקצה נפשו בלחם הקלוקל ובא לידי החלטה: שהאנשים רעים וחטאים, והכלבים אינם טובים מהן; ולכן אלך אל היער ואשב עם חית השדה.
כשבא חברבר אל היער ושהה שם יום ויומיים התחיל חש שנתכווצה בטנו ומעיו חמרמרו מחוסר לחם והתחיל מרגיש שאין כל תקווה למצוא לאכול, קפל זנבו מתחתיו ויפשט כפות רגליו והוציא לשונו ושכב תחת האילן וחשב מחשבות של כלב: מאיין יבוא לחמי?… ומתוך צער בא לידי חקרנות והתפלספות: ‘מדוע ארור הכלב מכל החיה ומכל הבהמה ומכל העוף אשר בשמים ומן הרמש הרומש על פני האדמה? גם ציפור מצאה בית ודרור קן לה… הנה תולעת זוחלת… שרץ ורמש… לכל יש מקום, לכל יש מנוחה, ורק אני לבדי… הב-הב-הב!…’
– מה לך פה ומי לך פה? – שאל אותו זאב אחד שעבר באותה שעה במקום זה.
חברבר שלא ראה זאב מימיו חשב אותו לחבר; התחיל מספר לו את כל הקורות וסיים כך:
– אילו פגשתי בארי, בדוב או בזאב, הייתי שומח שמחה כפולה ומכופלת.
– שאל אותו הזאב: מדוע?
– משום ממה-נפשך: אם נגזרה עלי שאָמות בלא עת מוטב שאהיה מאכל לשיני זאב, ולא אמות ברעב בתוך כלבים אחים ורעים…
– אמר לו הזאב: אם כן הנני! רגע אחד ואני אשסעך כשסע את הגדי ואעשה לי סעודה כי רעב אני מאוד!
שמע חברבר ונבהל מאוד, ושער עורו הנכווה סמר מפחד; בכה והתחנן לו:
– מורי ורבי הזאב! אדון מאוד נעלה! היש טעם בעור ממורט ועצמות יבשות כעצמותי? חוסה-נא, רחם-נא, הרף ממני, והקב"ה ישלח לך ברכה והצלחה.
– כמעט שיצאה נשמתו בדברו, השפיל את זנבו ושח את קומתו והרכין את ראשו וזחל על גחונו, עד שגעלה בו נפש הזאב ואמר:
– כווץ את זנבך הנאלח, כלב שבכלבים, ולך לעזאזל, ולא אוסיף עוד לראותך!…
(ט) 🔗
נס חברבר כל עוד נשמתו בו ונמלט והיה מתיירא להביט מאחריו. אחר-כך התחיל חש ברגליו ושכב לנוח קצת. כשנתיישבה עליו דעתו אמר: טוב גורל הזאב מגורל הכלב… הכול מתייראין ממנו… טורף וממלא חוריו טרף… מדוע לא אתחפש גם אנוכי לזאב? אלמלא השיאני השטן לגלות לו את לבי, בוודאי היה חושבני לזאב מן הזאבים… מהיום והלאה לא אהיה עוד ‘כלב’ כי אם ‘זאב’!
סמר חברבר שערו כזאב, מתח חוטמו כזאב, שלח רגליו כזאב והמתין: אפשר שיזדמן לו שור או כבש או עז או כלב לכל הפחות. נשא עיניו וראה איש זקן הולך ותרמילו על שכמו ומקלו בידו. אמר הכלב-הזאב: ‘טוב גם בשר אדם אליבא ריקנא…’ נתקרב אל האורח ואמר לו:
– שמע, ידידי, שמא אין אתה יודע מי אנוכי?
ענה האיש כמתמיה:
– מי אתה?
ענה הכלב-הזאב וקשקש בשיניו כזאב ממש:
– הרי זאב לפניך!
שאל האורח:
– ומה בקשתך מורי ורבי הזאב?
ענה חברבר ואמר:
– בקשתי?… שאלתי ובקשתי: אפשר יש בתרמילך פת לחם לאכול?
אמר האורח:
– נער הייתי וגם זקנתי ולא ראיתי זאב מבקש לחם… אעשה-נא ניסיון ואראה מי אתה…
הרים האיש את המטה להכותו. ראה חברבר את המקל ונזכר לו כי כלב הוא; נשא את רגליו וברח ונמלט על נפשו.
(י) 🔗
הלך חברבר בפחי נפש ובא אל העיר שגרשו אותו משם; היה מתיירא לבוא אל החצר שגדל שם ויהי לכלב, אף שהיו לו געגועין דווקא ודווקא למקום זה, ששם הכוהו ופצועוהו ושברו את רגלו וכוו את עורו… והשעה שעת שקיעת החמה היתה.
אזל ובא אל המטבחיים לראות בשלום אחיו; באותה שעה הכינו את עצמם הכלבים השׂבעים לישון. הכיר חברבר את אחיו והם לא הכירוהו… שאלו לו ואמרו לו:
– ברוך בואך, כלב נכבד! מה שמך ומאין באת?
ענה להם חברבר:
– כלום לא הכרתם אותי? הלוא אנוכי חברבר, חברבר החצרוני, אחיכם בן עירכם!
ענו הכלבים ואמרו:
– חברבר? חברבר?… שם לא מוזר לנו…
קפץ כלב קטן ושמו ‘צעיר’ ואמר:
– מה כתובת זו של קעקע על גבך?
קם עוד כלב אחד על רגליו ו’אדמדם' שמו, מפני שהיה אדמוני, ואמר בהלצה:
– מסתמא חקקו סימן מובהק על גבו, שמא יחליפוהו באחר; או אפשר אין זה אלא לשם נוי ולשם קישוט בעלמא?…
פתח עוד כלב אחד ושמו ‘זרזיר’, והוא רווק זקן בעל עין אחת ואוזן צרומה, ואמר:
– על דבר הסימנים אתם דנים? שאלו לי ואגדכם!…
ענה עוד כלב אחד בעל עור שחור ו’שחרחר' שמו, וזה היה ראש המדברים בכל מקום ואמר:
– כלבים פזוזים. למה תריבו כולכם? תנו להאורח וסיפר לנו הוא!
סיפר להם האורח את כל הקורות אותו מהחל ועד כלה. עשו הכלבים את אוזנם כאפרכסת, ורק אדמדם החומד לצון היה משסעהו בכל פעם במילי דליצנות. גער בו שחרחר, חסר הזנב, בנזיפה:
– כלב אדום! הלא תתן מחסום לפיך! ספר-נא, חברבר, ספר כי אוהבים אנחנו לשמוע חדשות…
וחברבר לא פסק פומיה מלספר את כל הרפתקאות דעדו עליו; סיפר בקול עצב עד האשמורה השנייה בלילה. אבל הכלבים אינם שומעים: ‘צעיר’ מתלחש עם ‘זרזיר’ בדברים של מה בכך; ‘אדמדם’ מדבר מהתלות, ‘שחרחר’ ישן ומתעורר לפעמים ואומר:
– ספר-נא, ידידי, ספר! אוהבים אנחנו לשמוע סיפורים…
(יא) 🔗
בבוקר השכם נזדרז חברבר ועמד נגד האצטבאות של הטבחים והתבונן במשרתיהם בשעה שהיו חותכין את הבשר. ראה שם חברבר כל טוב: הרי צלע אחת מצלעות בן הבקר תלויה ודמה שותת עוד… הרי ירך מונח, מנה יפה מאוד, חתיכה הראויה להתכבד… בולמוס אחז את חברבר, והוא מביט ומקשקש בזנבו ורירו נוזל… המשרתים גוזרים את הבשר בגרזן וזורקים לפני הכלבים חתיכה או עצם, והכלבים מכרכרים בחיפזון וחוטפין את הזרוק. ניסה חברבר גם הוא לעשות כמעשיהם; התנפלו עליו הכלבים וינשכוהו וימרטו את עורו ויריבו עמו…
השפיל חברבר את זנבו ובא לקרן-זווית, נשא את קולו ובכה…
ניגש אליו שחרחר ואמר: על מה קא בכית?
ענה חברבר במרירות ואמר: על דא קא בכינא: אָרור אנוכי מכל הכלבים אשר על פני האדמה! האמין לי כי הרעב יציקני עד מוות… חיי כלים ואובדים…
נאנח שחרחר ואמר: – מאמין אנוכי שכל דבריך אמת, אבל במה אושיע לך?
הוסיף חברבר ואמר: – אני אמרתי בחופזי כי פה, בין אחי הכלבים, בוודאי אהנה גם אני הנאה פורתא… הלא אחים אנחנו!
ענה שחרחר באנחה:
– בוודאי ובוודאי! אבל במה אוכל להושיעך? עיניך רואות כי לכל טבח יש כלב ולכל כלב יש טבח… מנהג ישן הוא אצלנו…
אמר חברבר במרירות לבו אל שחרחר:
כלום ימות כלב ברעב בין כלבים שבעים? ואיה היושר?…
ענה שחרחר ואמר:
– בוודאי ובוודאי! אבל כבר אמרתי שאיני יכול להושיעך. אם תקבל את אנחתי במקום מתנה, מוטב.
אמר חברבר ממצוקת לב:
– אם כן אלך גם אני אל הטבחים, שמא יהיה לי חוט של חן ואקנה לי אדון לעצמי כיתר הכלבים.
– לך לשלום ואלוהים יצליח דרכך! רק זאת אגיד לך! אל טבחי אַל תלך, שמא אעשה אותך לחסר זנב כמוני היום!…
כך הזהירו שחרחר ויפהק מתוך שׂביעה.
(יב) 🔗
פנה חברבר והלך אל הטבחים, עבר את כל הכלבים והתחיל מראה להם פנים שוחקות ורוקד לפניהם בכל מיני ריקודין ומקשקש בזנבו. אבל בתר עניא אזלא עניותא: משרת אחד בעל כתפיים רחבות זרק בו, מסתמא בהלצה, את הגרזן ורק בדרך נס ניצל חברבר ממות. באותה שעה אהנו לו קפיצותיו לחברבר, שאלמלא כן היה נגזר לשניים.
ראה אדמדם עובדה זו, אמר לחברבר בלצון:
– יודע אתה, שאר-בשרי הנחמד, לרקוד, לפזז ולכרכר עוד יותר מכלבנו ‘צעיר’. צעיר! צעיר! בוא נא וראה כיצד מרקדין לפני הטבחים!…
ו’צעיר' בא עד מהרה ויקפוץ כלפי חברבר בחוצפה יתירה. ולא יכול חברבר התאפק עוד ונלאה לשאת, החזיק באותו הכלב הקטן והפיל אותו על הקרקע ונשך אותו בכרסו, ושפך עליו חמת אפו, וברח ונמלט ויצא מחוץ לעיר.
היה חברבר בדד בשדה, התפשט באמצע הדרך, הניח ראשו בין רגליו ולא חפץ להביט למעלה ולהינות מזיו העולם…
אחרי כן פתח חברבר את פיו והתחיל מקלל את יומו…
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.