רקע
ישראל אפרת
המלה הפיוטית או מחשבה ולשון
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: יחדיו – אגודת הסופרים העברים בישראל; תש"ם 1980

קודם כל צריך להעיר שאין מלים פיוטיות כשהן לעצמן, ואין מלים או ניבים שאינם כשרים לפיוט, מלבד אותם הרמים והנשגבים שהיו מטילים יראת הרוממות והיו שמורים כבגדי יום־טוב לארשת שפתיים גבוהה גבוהה. כי דווקא למלים דיבוריות או עתונאיות יש לפעמים חן חי בתוך הכישוף הכללי של השיר. ועל כן השאלה מתעוררת: איך נכנסת הפיוטיות אל תוך מלה? במה היא מתבטאת?

וסוד הסגנון בכלל, ובפרט השירי, הוא בעיקר המלה היחידה, לא בהשאָלות ובדימויים (ואמנם מסתמנת עכשיו נטייה למעט ערכם של דימויים משום היסח הדעת אפילו כלשהו מהזרם והדחף הכללי), ולא ברובד ההיסטורי שממנו חוּצבה לשונו של הסופר – כל אלה אינם מעלים הרבה מצפונותיה ולבטיה של נפש הסופר – אלא בסגולות מסוימות של המלה היחידה שניגוד אחד (אולי מוטב לומר התמודדות אחת) מתנוצץ בכולן, זה שבין מחשבה ולשון. ועל סגולות אלה ברצוני להתעכב בשורות הבאות.


 

א. המלה המדויקת

הוגי הביניים קראו למחשבה דיבור פנימי, להבדיל מדיבור פה שהוא חיצוני. נדמה שיש להבחין בתוך המחשבה עצמה בין פנימיוּת לחיצוניוּת, שהאחרונה היא תצפית אובייקטיבית, אם של תופעות חוץ או של תהליכי פנים (פ' שוואית) – כי גם הפסיכולוגיה היא אובייקטיבית, מערכת מדידות וניסויים על פעולות הנפש, ואפילו ההסתכלות האינטרוספקטיבית מתבצעת מתוך יחס אל אובייקט כעין צפייה מיקרוסקופית; ואילו הראשונה, המחשבה הפנימית, צומחת בכל כוחה מתוך עצמה, מתוך מעמקי מעמקיה, דהיינו מתוך אותם הנבכים שם צונח הפרט אל תוך כלל־אדם – ואולי עוד עמוק מזה – והדיבור טובל תוך דממה, שלי ושלך גם יחד, אני מדובב דממתך. השירה היא פיה של מחשבה פנימית זו, של ים דממה.

ועל כן אופיה העיקרי של שירה הוא אי־מנוחת הדממה, שאיפת המחשבה לעלות כמו שהיא במעמקיה, וכל סלסול של ביטוי, כל נסיון לווירטוּאוזיוּת לשונית או חריזתית, גודר עלייתה של שאיפה זו ומנתק את חוט הכשפים של מחשבה ערטילאית, וככל שיתבלט כן יתקרב לגיחוך. קוֹלריג' ליגלג על סגנון שירה מעין


“דמותך ביעף לפני עפעף דמיוני / מביא לי זכרוני”, במקום “אזכור אותך” 1, כי אין המחשבה של שום אדם חושבת במליצות, ואף לא בשמות נרדפים. המשורר חותר איפוא בכל כוחו אל המלה היחידה ההכרחית, כלומר לא זו הבאה מבחוץ אלא זו המזדקרת מבפנים, בחינת “ומהרריה תחצוב נחושת”, מעין מלאכיו של מיכל אנג’לו שנימנמו כפי שאמר תוך אבן השיש והוא רק הרים את הלוט וניעוֹרוּ. כי היא לא רק מלה אלא נתח נפשי ממש, וכל מלה נוספת הריהי מלה בלבד, וממילא מחלישה ולפעמים גם מביכה. רק זו היחידה ההולמת מאירה במלוֹא זיווה במקומר כמזרקה אל תוך תוכה. דומה שבמיוחד אצל עם חדש החוגג את ירח הדבש עם לשונו הקדומה יש להדגיש נזירוּת לשונית זו. עתים כואב הלב לראות איך רגש העומד כביכול כבר על הסף נעלב ונסוג מריבוי המלים או מתמעך בצפיפותן.

“אני מאמין רק באמנות סבלנית, בהבעת האמת בלשון צרפתית טובה, ובכישוף של המלה המדויקת (mot juste)” 2. הדברים דברי שארל בוֹדליר, והם אמורים לגבי פרוזה, ולא כל שכן לגבי שירה שכל כוחה לא הוכחות ולא דוגמאות אלא אותו הכישוף גרידא של סתירה עמוקה הלוכדת אותנו כבצבת, האש הקרה של התרגשות ואיפוק, הביטוי שאיננו מתבלט לראווה, המלה הענוותנית המשמשת רק לקלוט את הקורא אל תוך דממתו של המשורר, דהיינו אל תוך דממתו של הקורא עצמו. זהו כוחה המגי של השירה. והריהו גם תיקון האדם הסובל בימינו מקלוּת ונביבות לשונית, מדפוסים מוכנים וצפויים. זהו האופי הפאראדוקסאלי של המלה השירית. מצד אחד היא נושאת על כתפיה הבלבדיות ללא סעד וחיזוק את כל כובד המשא של ההיגד השירי, ומאידך היא שואפת למחיקה עצמית, רק לשקף את רחשי המעמקים שמתחתיה. יפה מימרתו של המשורר האמריקני מאקליש: “השיר צריך להיות חסר מלים כמעוף צפרים”3 . גם בשירי מסתורין – לשונם היא לא ה“זוהר” והקבלה אלא מלים מדויקות מאד שבתוך ההקשר הן סוגסטיביות ופזלניות. לא הטרמינולוגיה המיסטית – כל זה קל ומתעתע או תעתוע עצמי – אלא האור הבהיר הנוֹרה אי־לשם באפלת מרחקים ושואב משם רחוקוּת וצלליוּת – זהו המסתורין.

ובחתירה קפדנית זו אל מלת המחשבה עצמה מגלם המשורר בחייו את שלושת ערכיו הנעלים של אדם. הוא חי את ערך האמת האנושית. כי אדם הוא יציר רציני מאוד, הוויה טראגית, נתון תמיד ליסורי הפרט והכלל, חי ומת בהעלם אחד בכל רגע. התבין ידידי? חי את מותו בכל רגע ומת את חייו בכל רגע (בשרו של אדם יודע יותר תוך רטט אילם מכל תודעתו), מאבד בכל רגע פרוטה מארנקו המצומק. ואנו רוצים שהמשורר יביע מה שאין ביכולתנו להביע, מה שאין גם ביכולתו להביע מלבד הכוח שיש לו להביע שאין להביע, להקל קצת מיתמותנו האילמת. אנו שמחים לפעמים לקראת הבעה עצובה כמו לקראת חגורת הצלה.

והוא חי גם את ערך היופי – ואמנם כלום יש יופי מחוץ לאמת, לאמת החיים? – אלא שיש יופי מיוחד במלה המדויקת, שהיא גם פאנטאסטית ביותר מפני שהיא נאמנת ביותר. הסוריאליזם אינו אלא ריאליזם מדויק, כל כך מדויק עד לאין הכרה, משהו שבבת עיננו כבר אינה מסוגלת לתפוס אל תוך חוג ראייתה. היא ראתה אותו אי־פעם בילדותנו עד שבא שוב המלאך וסטר באצבע על שפתנו. רק האמן הוא שכוּח המלאך. הוא עוד חוזה, ויודע היטב כי נקיון הביטוי, ללא מלים מלוכלכות, אפורות־עלטיות, הכרח הוא ליופי, לא, יותר מזה, לשגב4.

כך, יותר דיוק – יותר הזיה. יותר הזיה – יותר יופי. וממילא גם הערך השלישי, הטוב המוסרי, מתן ביטוי לזולת, הבעה כלל־אנושית.

וייתכן שכל זה מחייב שינוי יסודי במבנה הלשון, לפחות בתחום השירה. כי המחשבה איננה הולכת רגל: הנושא הנכבד על כל תאריו וכינוייו ראשונה. אחר כך הפועל ונושא כליו, ואחר זה המוּשא ופמליה משלו וכולי וכולי – מצעד מסודר תחת שרביט פיקודו של הדקדוק שלמדנו בעריסתנו, או “תנועה אטית”, מין גרוטסקה ראינועית שאיננה משקפת את החיים.


המחשבה כולה דילוגים וקפיצות, נחיתה בו־זמנית בשני חופים של אוקינוס, נסיגה לאחור וקפיצה קדימה, והכול יחדיו ללא שליטת הזמן החד־פסי. ואם על המלה להדביק את המחשבה, להיות המחשבה, הרי גם עליה להיות זינוקים וגיחות אלה כדי להיות מדויקת־נאמנת. ושמא היה קורט של צדק בטיעונו של דאדא שלא יקומו דחפים חדשים והרגשות חדשות כל עוד שלא נבטל את הלשון. לבטל? לאו דווקא, כמובן. אלא כשם שרוֹוחות עכשיו גירסות חדשות של ההגיון ההיסטורי, כך אולי יש לחשוב מחדש על “קדושתו” של הדקדוק האריסטואי ששניהם היו ניזונים זה מזה.

ושמא התעלומה המחשבתית־לשונית היא תהומית־טראגית, כי בכל נצנוציה־זיגזגיה אין מחשבתנו מגעת אפילו לעצמנו, והרבה נשאר בטמון ויורד לטמיון.


 

ב. המלה היוצרת

ואולם מאידך, המלה איננה רק פאסיבית, רק חלון למעמקים, בחינת “צוהר תעשה לתיבה”. היא איננה רק נאמנות מדויקת למחשבה שישנה, אלא גם דחיפה למחשבה שעוד איננה. כי בין מחשבה ולשון שוררת היאבקות עצומה בכל תולדות התרבות, היאבקות שהיא כלי מחזיק ברכה כשהיא מתמדת, ואילו כשהן מתפשרות ומשלימות הן פותחות תקופת קיפאון שאין בכוחה להתחלץ מעצמה, לפרוץ מתוך ציפוי קרחה. אולי זאת היתה עילתה האמיתית של חשכת ימי הביניים במשך מאות שנים – השלמת הלשון עם המחשבה. התקדמות התרבות תלויה הרבה בכוח מרידתה העצמית של הלשון, עד שבאים החיים וגורפים את שתי אלה אל תוך זרמם המכה ומחדשים גלגולן ומאבקן.

כי יש שהלשון נכנעת, מסיבות היסטוריות או ממחלות פסיכיות של הדור, והמחשבה פוסקת אפילו לפרפר בין מצריה. הספרות העברית החדשה עברה בתחילתה תקופה כזאת שהציגה בחור ובתולה באחת העיירות הדחוסות במזרח־אירופה, כשהם מתנים אהבים בסגנון פאסטוראלי של שלמה המלך ושולמית הרועה בערי יהודה ושומרון. ולא שהסופר נאבק עם סבילוּת לשונית, עם אילמוּת, אלא שמחשבתו עצמה או תחושתו נצטמקה בגבולות שפתה, הסתפקה בהשפטות ובשיגרה קמאית ולא הבחינה בחיספוסים ובחיכוכים של המציאות ובעורקים הדקים המצטלבים ומתפתלים בנפש האנושית באהבתה ובשנאתה, ביושרה ובתרמיתה, בטוביוּתה וברעתה. בעצם התגוררו אז הסופרים במערת הצללים האפלטונית ודובבו צללים דיבוב צללי, ולא את המציאות החיה והססגונית שכבר התחילה לשוקק מסביב.

וראה, גם עכשיו איך הפילוסופיה נכנסה אף היא בין המצרים, והיא אמנם מוּדעת לדחיקת התחומים בצדדיה. “תוצאות הפילוסופיה”, מעיד אחד מראשיה, “הן גילוי משהו פה ושם של הבל הבלים, וגם מכות תפוחות שקיבלה התבונה בהיתקלה בגבולות הלשון”5. ומכאן היאוש הפילוסופי כעת, ורבים הסתבכו ביצירת ז’ארגון פילוסופי משלהם ואיבדו מגעם עם עולם. וגם הם כלואים במערת הצללים בלי יכולת לחרוג אל רחובות החיים שם נאות השירה.

אך יש שהחיים באים וממַתחים את הלשון להנאתה ולהתפנקותה מתוך חילוץ עצמותיה. הלא הם חייהם של כוֹרי פחם, סווארים, ספּנים מחד, וחיי מדענים מאידך, חוקרי הקוסמוס התת־תת־אטומי וקרני האור הפולשות מגאלאקסיות רחוקות, שכאלה כן אלה מחדשים מלים מדויקות והן מצידן דוחפות את המחשבה, מתוך תוצרת זו של כלי־ביטוי חדים, גם במיגזרים אחרים – הפילוסופים אינם יודעים להעריך תרומת בעלי המלאכה, טייחים וסיידים, למקצועם, לקידום ולעידון המחשבה הכללית, כי הם יוצרים מלים שניתן להשאילן גם לגילוי קמטים וחריצים, לדקי הנואנסים או לתהליכים הפנימיים בתוך המחשבה שישנה ונעלמו תחילה מהתודעה מחוסר לשון, והמחשבה מתרחבת ומתעמקת. כך יוצרים החיים לשון, והלשון יוצרת מחשבה, והמחשבה פורשת כנפיה בשירה, ונוצר המעגל הגדול המפרה והמקדם של תרבות. כי המלה החדשה הצעירה תמיד היא אקספאנסיבית, רבת מרץ והעפלה, נדחקת וכובשת גם אזורים רחוקים.

ויתרה מזו. לפעמים היא מחוללת עולמות חדשים בתולדות המחשבה. כי כשם שהלשון רודפת לעתים אחרי מחשבה ואין לאל ידה להדביקה – מה שאנו תוחשים בכל שירה אמיתית, כך יש שהמחשבה רודפת אחרי לשון ומצווה רדיפתה לדורות. כגון אינסוף. ברור, אם ניתן לדבר על סוף, צפה ועולה מאליה המלה אינסוף. ואף זאת. כל סוף מחייב משהו מעֵבר לסוף, כי אחרת לגבי מה הוא קובע את עצמו לסוף? כל הגבלה מורה ממילא על מציאות המשך שממנו היא באה להגביל. אבל מה זה אינסוף? הרי ההשגה. וכגון האני ואלהים – שתי מלים קמאיות אלה, הרי עיקר מובנן הוא סובייקט, האחת היא הסובייקט של אדם והשניה הסובייקט של הקוסמוס. ואילו המחשבה על שני המושגים האלה הופכת אותם מייד בעל כורחה לאובייקטים, אובייקטים של מחשבה, וממילא הם תמיד נמלטים מתחת לזרקור של ידיעה. ואמנם יש שאנו נואשים מפלישה לתוך מושגים מטאפיזיים אלה. וההודים העתקים – כמה קרוּני עין היו אנשים רחוקים אלה! – עדיין לוחשים באזננו: ידידי, מה בצע? “נבצר ממך לראות את הרואה של ראייה… או לדעת את היודע של ידיעה” (ואֶדאנטה). אלא שהמוח אינו נכנע לגבולות, ומפתח מתוך כך מדעים שונים: מאתמאטיקה של אינסוף ופסיכולוגיה שופעת אסכולות וקוסמולוגיה ודת. כך משמשת המלה גירוי ודחיפה לקידום הרוח האנושי. כך היא נוקטת תפקיד יצירתי אצל גדולי ההגות והשיר. העיקר הכלים, כמו אצל האשה מנשי בני הנביאים – כלים ריקים אל תמעיטי – והשמן יתמשך מאליו. אין עוד כלי, פוסקת הברכה בשמן.

ומכאן החדשנות המילולית אם היא באה מאליה מתוך יחס קפדני־מוסרי אל מחשבה שעודנה שבויה במסתרי המחר, מתוך חיפוש אינמנוחתי אחרי המלה היחידה המשחררת, le mot juste של בודליר. הסגנון הטוב הוא הסגנון המוסרי. הווה אומר, לעומקו של דבר, חדשנוּת ונאמנות היינו הך, היינו הך, ורק כשהן היינו הך, רצוני לומר כשהאחת נובעת מתוך השניה.

 

ג. המלה הבאֵרית

אבל השירה תובעת לא רק נאמנות המלה למחשבה אלא גם לעצמה, לכל עברה בחיי המשורר. כי המלה הפיוטית היא גם הבאֵרית, זו ששואבת מתוך תוכה, זו שהיא ספוגה ימים ושנים של מאורעות ונסיונות, זו שאין המחבר עצמו מוּדע לכל תכולתה אבל מרגיש חמימות קירבתה ומעלה אותה שלא במתכוון בכל שעת כושר, במפורש או בהסתר פנים, כעין סמל חייו ומקור השראתו. ואשרי המבקר שיודע לשים אצבעו על מלה נשמתית זו של הפייטן. וכאן מתעוררת בכל חומרתה בעיית התקשורת. והענין רחב יותר מחייו של הפרט.

כי המלה השירית אינה מפורשת בשום מילון. כך המלה בכלל לאמיתה, ועל אחת כמה השירית. כי כל מלה היא פאלימפססט6. זמנים על זמנים כותבים רחשיהם, כתב על גבי כתב, על אותה פיסת קלף של מלה. והקרומים בין הזמנים יש והם דקים כל כך עד שכתב אחד נכנס אל תוך זה שעל גביו. והרי זוהי עמקותה של מלה, באֵריוּתה. האם היה הוֹמר מבין את דאנטי, ודאנטי את אודן? המלה מתעמקת תוך מצעד הדורות. ולפעמים היא מתהפכת כקערה על פיה. כגון המלה היוונית־קלאסית להוראת “אני מלמד” קיבלה ביוונית המדוברת הוראת “אני מענה” (שאולי אמנם שתיהן צודקות), או המלה האנגלית nice, שיסוד משמעה כסיל, בער, עם הארץ, ועכשיו מובנה יפה, נאה, נעים. והיו משוררים שהנגינו רבדים שונים של מלה כלחיצה בו־זמנית על אקלידים רחוקים של פסנתר.

והיא גדלה גם תת־קרקעית, עוד לפני עלותה, מתוך התאמצות עיקשת ומתמדת כמו זרע של ציץ או אלון מתחת לאבנים וטרשים. והתלבטות צמיחתה זו נכנסת גם היא אל הילת משמעותה. לילד 4X3 הוא יותר ממושג המספר 12. והדחף העקשני המדעי במשך הדורות להפיכת החומר למרץ נדחק גם הוא אל תוך התגלית הסופית E=MC2 (משוואה כה ענוותנית, כה צנועת יופי! וראה איך הריבוע ההארמוני שומר בתוכו כה רבים מרזי ההוויה!). כל המאמצים והכשלונות עד ליאוש והנצחונות הסופיים ולפעמים האכזבות המרות בעקב יישומם – כל אלה מהווים הכתב על גבי כתב, הכתב בתוך הכתב, תשלובתה הרב־אנפינית, הרב־רגשית של משמעות המלה עד כדי להחמיר הבעיה המשולשת של הבנה שלמה, זו של בין אדם לחברו, זו של בין דורות, זו של בין אדם לעצמו.

אולי יש במשמעות המושג “אֵם” כדי להבהיר באֵריות עמוקה זו של המלה הפיוטית. כשתינוק צועק בעריסתו, ודאי אין פירוש האֵם שאליה הוא צועק כמו במילון “הורה”, אלא פקעת הרגשות במעומעם של רעב ומצוקה וחלב הניתז חם אל תוך כל קרביו והכף הקטנה על השד המלא. הוא בעצם צועק אל עצמו. האֵם היא הוא עצמו. הוא יונק ומיניק כאחד. כלום יש משהו באוויר, מחוץ לעצמו? וכל יום מוסיף תודעה וחדוּת לאותו השד ולאותו החלב. וכך קמה ועולה האם שכולה משמעות וחיים, קמה ועולה מתוכו, מתוך עצמותו, מתוך קולות קריאותיו ודמדומיו, מתוך בשרוֹ (ראה, איך המלים הנשמתיות ביותר הן קיטור הזיקוק העולה מתוך ערגת בשרנו), ולכל חייו של האדם אין האֵם באה לידי גמר – והרי כך המלה היחידה השירית צומחת ועולה מעצמוּת הפייטן, גדלה והולכת כמשהו ביולוגי, ולעולם ללא סוף.

וראה מצד אחד הרי גורמת עמקות זו לעונגו של גילוי תמיד חדש בשירה, לשאיבה בלתי־פוסקת, לחיי רוח מתחפרים והולכים בנבכים אצל הקורא, ותואמת את הקריטריון הראשון של הסגנון הפיוטי לפי המשורר קולריג': “שלא השיר שקראנו מתוך ההנאה הגדולה ביותר אלא זה שאליו אנו חוזרים מתוך ההנאה הגדולה ביותר הוא בעל הכוח האמיתי”7. ובלי עמקות זו, בלי רמזיות פנימית זו, בלי משהו סתום ולא נותן מנוחה, אין שירה, דהיינו אותו משהו שיש והוא כמוס מהמשורר עצמו וחורג אל תוך שירו בעקיפה על תודעתו. כי יש שהמשורר נזהר שלא מדעת מפני צינת פתאום כביכול של התערטלות, או אולי שלא לזייף את הנסתר, כי אמיתו של נסתר היא ההסתר, סירוב הדלי המלא לעלות. ויפה ביטא את זה, והרבה ממה שרציתי להביע במסה זו, המשורר ורליין: “אין דבר יותר יקר מאשר השיר האפור, שבו הבלתי מוגדר נצמד למדויק”8. צמידות שהיא תוכן כל שיר וסוד כל האמנות.

ובכל זאת, ובכל זאת, מה שהתלבט המשורר להגיד, מה שפירכס במעמקיו, מה שהוא עצמו הוא, נשאר בלתי מוּדע, בלתי מובע, והרבה מהמלה השירית חוזר ונשפך אל הבאר תוך כדי עלוֹתה.



  1. Samuel Taylor Coleridge, Biographia Literaria, ed. J. Shawcross (1907), p. 14: “I began to defend the use of natural language, such as ‘I will remember thee’ instead of ‘Thy image on the wing, Before my fancys’ eye shall bring”.

    Jean־Paul Sartre, Baudelaire (Gallimard), 139: “Je ne crois”, dèclare־t־il, “qu’au travail, patient, à la vérité dite en bon francais et à magie su not juste”.

    וראה גם

    Ezra Pound, ABC of Reading (1960), 63: “Incompetence will show in the use of too many words”.  ↩

  2. Paul Sartre, Baudelaire (Gallimard), 139: “Je ne crois”, dèclare־t־il, “qu’au travail, patient, à la vérité dite en bon francais et à magie su not juste”.

    וראה גם

    Ezra Pound, ABC of Reading (1960), 63: “Incompetence will show in the use of too many words”.  ↩

  3. Archibald Macleish, “Ars Poetica:

    A poem should be wordless

    As the flight of birds.  ↩

  4. Dame Edith Sitwell: “Neatness of expression is essentisal to subimity”.  ↩

  5. Ludwig Wittgenstein: “The results of philosophy are the uncovering of one or another piece of plain nonsense and og the bunps that the understanding got by running up against the limits of language”.  ↩

  6. פּאלימפּססט– כתב־יד עתיק, הכתוב על קלף, לאחר שנמחק ממנו הכתב הקודם.  ↩

  7. S. T. Coleridge, ibid. “Not the poem which we have read with the greatest pleasure but that to which we return with the greatest pleasure but that to which we return with the greatest pleasure possesses the genuine power”.  ↩

  8. Paul Verlaine, “Art Poetique”: Rien de plus cher que la chnson grise Où L’Indécis au Précis se joint.  ↩

המלצות קוראים
תגיות