מעשׂה שסח לי טוֹביה החוֹלב, יהוּדי עני וּמטוּפּל בּבנוֹת, כּיצד שׂיחקה לוֹ השעה ועל־ידי מאוֹרע משוּנה, היוֹצא מגדר הטבע, נתעלה פּתאוֹם למעלה־למעלה.

מְקִימִי מֵעָפָר דָּל,

מֵאַשׁפּוֹת יָרִים אֶבְיוֹן.

(תהלים קיג, ז)

– שמעֵני, אדוֹני שלוֹם־עליכם: כּיון שהתחילה השעה משׂחקת לבן־אָדם וּמן השמים ריחמוּ עליו, מוּבטח לוֹ, שהוּא בּן העוֹלם הזה, כּכּתוּב בּמחזוֹר: לכּל זמן, כּלוֹמר, הכּל תּלוּי בּמזל. אַך הבל השׂכל ושוא חָכמת בּני־אָדם וּתבוּנתם. ואִם חלילה הוּרע מזלוֹ של אָדם ונהפּך עליו הגלגל וירד שבע מעלוֹת אחוֹרנית, שוּב אֵין רחמים בּדין וּפסקוּ מַעיני הישוּעה, כּמוֹ שאָנוּ אוֹמרים בּרננוּ צדיקים: שקר הסוּס, כּלוֹמר, אֵין חָכמה ואֵין עֵצה לנגד סוּס עצל. הלא כּך מנהגוֹ של עוֹלם: ראית אָדם, שכּל ימיו עמל וּתלאָה, מפרךְ גוּפוֹ וּמחָרף נפשוֹ על פּת־לחם, פּניו מַשחירים כּשוּלי קדירה וחַייו תּלוּאים לוֹ מנגד, דוֹמה, שאֵין לוֹ עוֹד תּקנה אלא בּקבר – וּפתאוֹם זרחוּ לוֹ שבע שמשוֹת בּבת אחת, נשתּנוּ עליו סדרי בּראשית וההצלחה מאירה לוֹ פּניה מכּל העברים, כּמוֹ ששנוּ חכמים בּמגילת אסתּר: ריוַח והצלה יעמוֹד ליהוּדים. כּסבוּר אני, שאֵין אני צריך לתרגם למעלתוֹ פּסוּק כּצוּרתוֹ, אבל פּשוּטוֹ של מקרא כּך הוּא: יהוּדי, כּל זמן שהנשמה בּקרבּוֹ, ואפילוּ חרב חַדה מוּנחת על צוארוֹ, אַל יִתיאֵש מן הבּטחוֹן. אני מבּשׂרי חזיתי זאת וּמפּרנסתי שאני עוֹסק בּה עכשיו. כּי מי אני וּמה אני, הדל בּאַלפּי, שהגעתּי למדרגה זוֹ, למכּוֹר חמאָה וּגבינה וּשאָר מעשׂי־חלב, אשר לא ידעוּ אבוֹתי ואבוֹת־אבוֹתי ממצרים ועד הנה? חיֶיךָ, אדוֹני, כּדאי ונכוֹן הדבר, שתּשמע את המעשׂה מתּחילתוֹ ועד סוֹפוֹ. הבה אֵשב לידךָ על הדשא, וסוּסי יִרעֶה כּאן לימיני, כּכּתוּב: נשמַת כּל חַי – אַף הוּא נפש חַיה, בּהמתּוֹ של הקדוֹש־בּרוּך־הוּא.

בּקיצוּר, אוֹתוֹ מאוֹרע חָל בּתקוּפת שבוּעוֹת. היינוּ, כּדי שלא אֶתבּדה, חַייב אני לאמוֹר לך בּדיוּק, שעצם הדבר אֵירע כּשבוּעיִם קוֹדם החג, ואפשר כּשבוּעיִם אחר החג. אַל תּשכּח, שלא תּמוֹל ולא שלשוֹם היה מעשׂה, ואף לא אֶשתּקד. חוֹששני, שתּשע שנים ואוּלי גם עשׂר, עברוּ מאָז ועד עתּה. בּעֵת ההיא וטוֹביה זה, שאתּה רוֹאֶה אוֹתוֹ עכשיו בּעיניךָ, לא בּא עדיין לעוֹלם. כּלוֹמר, היה טוֹביה, אבל לא טוֹביה זה, כּעֵין טוֹביה, אבל לא טוֹביה מַמש, כּמוֹ ששנינוּ בּמדרש: אַליה וקוֹץ בּה. מה פּירוּש? פּשוּטוֹ כּמַשמעוֹ: קבּצן הייתי, לא עליכם, עני ואֶביוֹן מגוֹזלוֹ. אָמנם, אם נעיין יפה בּדבר ונעמיק חקוֹר, הלא גם עתּה אֵיני מגיע עדיין עד קרסוּליו של רוֹטשילד. ואַף־על־פּי־כן, לפי מצבי אָז, הרי אני כּיוֹם הזה, בּעֶזרת השם יִתבּרךְ, יהוּדי עשיר. חַנַני אלוֹהים ויש לי סוּס ועגלה, וגם פּרוֹת שתּים חוֹלבוֹת אצלי, ועוֹד פּרה אחת, שלישית, שמלאוּ ימיה ללדת. וחמאָה וּגבינה, בּרוּך השם, יש לרוֹב, וגם שמנת דשנה ורענַנה בּכל יוֹם. והכּל פּרי עמל כּפּינוּ. לפי שכּוּלנוּ עמלים ועוֹשׂים בּמלאכה. אִשתּי שתּחיה חוֹלבת את הפּרוֹת, בּנוֹתי נוֹשׂאוֹת את הכּדים וּמחַבּצוֹת את החמאָה, ואני טוֹביה, כּפי שאַתּה רוֹאֶה אוֹתי, יוֹצא בּכל בּוֹקר לשוּק, נוֹסע פּעם בּפעם לבוֹיבּריק, מחַזר בּסחוֹרתי על פּתחי הקייטנים שבּכאן, וּמתּוֹך כּך אני מעוֹרב עם הבּריוֹת, שׂיח ושׂיג לי עם בּעלי־הבּתּים החשוּבים מיהוּפּיץ, הכּל צריכים לי, נוֹתנים לי שלוֹם וּמחזירים לי שלוֹם, ואני מַרגיש בּלבּי, כּי גם אני לא נגרע חלקי עלי אדמוֹת, בּשׁר ודם אני וּבצלם אלוֹהים נבראתי. וּבהתקדש ליל השבּת – מי יִדמה לי וּמי יִשוה לי אָז? אוֹתה שעה מלך אני, מוֹשל בּכיפּה, מעיין בּספר, עוֹבר על פּרשת השבוּע כּדת וּכדין, שנַיִם מקרא ואֶחד תּרגוּם, מלבד שיר השירים וּפרקי אָבוֹת וּזמירוֹת ואמירוֹת וּשאָר ירקוֹת – מסתּכּל אַתּה בּי, אדוֹני שלוֹם־עליכם, תּוֹהה על קנקני וּמהרהר אַחרי בּלבּך: “ראֵה־נא את טוֹביה, איש יהוּדי זה, שכּך עלתה לוֹ בּימיו!”…

בּקיצוּר, מה התחלתּי לספּר לך? וּבכן, הייתי אָז, בּעזרת השם יתבּרךְ, עני מַר וּמדוּכּא, חַי עם אִשתּי וּבנוֹתי בּעירוֹם וּבחוֹסר־כּל, כּוּלנוּ גוֹועים בּרעב שלוֹש פּעמים בּיוֹם, ערב וָבוֹקר וצהרים. מוֹשך הייתי בּעוֹל, כּשוֹר זה תּחת סבלוֹ, עמל ויגע למצוֹא טרף לביתי, מַסיע קוֹרוֹת מן היער וּמוֹליכן בעֶגלתי לבית־הנתיבוֹת, והכּל, אַל־נא תּיחָשב לך זאת לחרפּה, בּשׂכר שני זהוּבים ליוֹם, ולא עוֹד, אלא שלא בּכל יוֹם היה מתרחש נס. וּבקוֹמץ זה צריך הייתי להשׂבּיע בּית מלא פּיוֹת רעֵבים, מלבד סוּסי, שאַף הוּא סמוּך על שוּלחני, אֵינוֹ חוֹשש לעֵין־הרע וּמַעלה גרה בּכל יוֹם. מה עשׂה הקדוֹש־בּרוּך־הוּא? הלא נאמַר עליו בּברכּת־המזוֹן, שהוּא זן וּמפרנס לכּל, כּלוֹמר, נוֹהג עוֹלמוֹ בּחסד וּברחמים? ראָה, שאני מתענה תּחת ידיו ונהרג על פּת־לחם, פּתח ואָמר לי: “כּסבוּר אַתּה, טוֹביה, שכּבר כּלוּ כּל הקצים ושערי שמַים ננעלוּ? אם כּך אַתּה סבוּר, אֵינךָ אלא שוֹטה, בּמחילה מכּבוֹדךָ! הנה ראֹה תּראֶה בּעֵיניךָ, כּי אלוֹהים כּל יכוֹל הוּא ועוֹד ידוֹ נטוּיה. בּרצוֹנוֹ יִסוֹב הגלגל ויִזרח המזל אך רגע – ואוֹר שבעתיִם, כּאוֹר החַמה, יאִיר את בּיתךָ ממַסד עד הטפחוֹת ויקוּים בּךָ מקרא שכּתוּב בּתפילת וּנתנה תּוֹקף: מי יִשפל וּמי ירוּם, כּלוֹמר,מי בּסוּס וּמי בּרגל”… הלא עיקר כּל העיקרים אֵינוֹ אלא בּטחוֹן. אַשרי המחַכּה וּמקוה לטוֹב. אלא מה? תֹּאמר, לפי שעה אָנוּ מתגלגלים בּיִסוּרים, בּעניוּת וּבאֶביוֹנוּת? אֵין בּכךְ כּלוּם. לכךְ יהוּדים אנחנוּ, עם מלוּמד בּצרוֹת, כּמוֹ שאָנוּ אוֹמרים בּשמוֹנה־עֶשׂרה של יוֹם טוֹב: אַתּה בחַרתּנוּ מכּל העמים – תּרגוּם אוּנקלוֹס: יאָה עניוּתא ליִשׂראֵל. כּנגד מה אָמרתּי זאת? לא אָמרתּי אלא להוֹדיעךָ מעשׂי הקדוֹש־בּרוּך־הוּא ונפלאוֹתיו, ושמַעתּ וראית, כּי יש אלוֹהים בּארץ.

בקיצוּר, וַיהי היוֹם, בּאֶחד מערבי קיץ היה מעשׂה, ואני טוֹביה כּיליתי מלאכתּי בּפריקת הקוֹרוֹת ועוֹבר עם סוּסי ועֶגלתי בּיער, מתנַהל לאִטי בּחזירתי לביתי, ראשי כּפוּף תּחת לחץ יגוֹני וּבלבּי חוֹשך ושממוֹן. סוּסי עלוּב־הנפש אַף הוּא עיף ויגע, מזיז עצמוֹ בּעל־כּרחוֹ וּמשרבּב רגליו בּלכתּוֹ. אני דוֹפקוֹ וּמזרזוֹ, משמיעוֹ דברי־כיבּוּשים לשׂבּר לוֹ את האוֹזן: “נהג ולךְ, אני אוֹמר, לא־יִצלח שכּמוֹתךָ, אתּי יחד תּרד שאוֹלה לשבּוֹר רעבוֹנךָ וידעתּ, כּי עבד אַתּה לעבדים, וטוֹביה הוּא אדוֹניךָ”… מסביב שקט וּדממה. קוֹל השוֹט בּהצליפוֹ בּאויר – בּת־קוֹל עוֹנה לוֹ ממעמקי היער. השמש בּאה, אוֹר היוֹם דוֹעֵךְ וגוֹוע בּדימדוּמי ערב, הצללים בּיער מתרגשים וּבאים. כּל אילן ואילן צלוֹ ארוֹךְ כּאוֹרךְ הגלוּת. והנה עלטה היתה ואֵימה חשכה נוֹפלת עלי. מחשבוֹת נוּגוֹת והירהוּרים משוּנים נדחָקים ועוֹלים בּמוֹחי, פּרצוּפים שוֹנים וּדמוּת־דיוֹקנם של בּני־אָדם שכּבר שבקוּ חיים לכל חי נגלים עלי בּחזוֹן, נקהלים וּבאים לקראתי בּהמוֹן. וכאן אני מַעלה על דעתּי את בּיתי, אוֹי ואבוֹי לי! בּית זה חוֹשך ואפלה בּוֹ. הילדים, יחיוּ ויאריכוּ ימים, ערוּמים ויחפים, מציצים מן החלוֹן וּמחַכּים עד בּוֹש לאַבּא שלהם, לחדל־אישים זה, אוּלי ירחם ויביא להם כּיכּר לחם חַם אוֹ עוּגת־סוֹלת להחיוֹת את נפשם. והיא, זוֹ הזקנה שלי, דרך נשים לה, והרי היא נרגנת, כּפעם בּפעם: “שבע בּנוֹת העמדתּי לוֹ, לפצעי וּלחַבּוּרתי, ועתּה, אַל אֶחטא לאלוֹהים בּשׂפתי, אֵין לי תּקנה אלא להשליכן חַיים אל הנהר!”… בּין כּה וכה הגיע זמן מנחה, ואני נזכּר בּחוֹבתי, חוֹבת היהוּדי לאלוֹהיו, פּוֹתח, כּדרך הטבע, בּאַשרי יוֹשבי ביתךָ, קוֹפץ מעל העגלה וּמכין עצמי לתפילת שמוֹנה־עשׂרה. אָכן תּפילה נאָה היתה זאת, בּעווֹנוֹתינוּ הרבּים, חטוּפה וּטרוּפה וּמרוּסקת־אברים! הסוּס, מעשׂה שׂטן, רוּח תּזזית נכנסה בּוֹ אוֹתה שעה, בּוּלמוֹס הריצה אחָזוֹ פּתאוֹם, והתחיל טס בּדרכּוֹ כּעל כּנפי נשרים. ואני אַף אני אוֹזר כּגבר חלצי ורץ אחר עֶגלתי, אוֹחז בּמוֹשכותֹ וּמגבּיה קוֹלי בּניגוּן" אלוֹהי אַברהם, אלוֹהי יִצחָק ואלוֹהי יעקב" – שמוֹנה עשׂרה מתּוֹך ריצה! וכאן, כּמו להכעיסני, מתאַוה הייתי דווקא להתפּלל תּפילה כּהלכה, בּכוונה וּברגש, ממַעמַקי הלב, אוּלי יקל לי מיגוֹני ויִרוַח לנפשי.

בּקיצוּר, רץ אני בּרגלים ממַהרוֹת אַחַר עֶגלתי ואוֹמר תּפילתי בּקוֹל רם וּבניגוּן, כּחַזן, להבדיל, העוֹבר לפני התּיבה: מכלכּל חַיִים בּחסד – הקדוֹש־בּרוּך־הוּא נוֹתן לחם לכל בּשׂר, וּמקיים אמוּנתוֹ לישני עפר – שוֹמר הבטחָתוֹ אפילוּ לאֵלה, השקוּעים בּמַעמַקי האדמה וּמלחכים עפר. אוֹי, אני מהרהר בּלבּי, כּמה שקוּעים אָנוּ בּמעמקי האדמה וּמלחכים עפר! לא כּאוֹתם העשירים היהוּפּיציים, למשל, היוֹשבים ספוּנים בּבתּי־הקיץ בּבוֹיבּריק, שוֹכבים להנאתם בּצל אִילנוֹת, נהנים מזיו העוֹלם, אוֹכלים ושוֹתים וּשׂמחים וּמתענגים על כּל טוּב. אוֹי, ריבּוֹנוֹ של עוֹלם, בּמה נבדלתּי בּעֵיניךָ לרעה? דוֹמה יהוּדי אני כּמוֹ שאָר היהוּדים, ואַף־על־פּי־כן, אני אוֹמר, ראֵה־נא בּענינוּ – הבּט משמַיִם וּראֵה את הלחץ ואת הדחק ואת יגיע־כּפּינוּ, שאָנוּ עוֹבדים בּפרך, וריבה ריבנוּ, ריב עניים ואֶביוֹנים, דמעת עשוּקים וּגזוּלים, שאִם אֵין אַתּה לנוּ, מי לנוּ? רפאֵנוּ ונירפא – שלח לנוּ, אֵל רחוּם וחַנוּן, לא את המַכּה בּלבד, אלא גם את הרפוּאָה. בּרךְ עלינוּ – יהי רצוֹן מלפניך, שתּהא לנוּ השנה הזאת לברכה ולא לקללה, לשׂוֹבע ולא לרזוֹן, וכל מיני תבוּאָתה, בּין שיפּוּן ובין חיטים ובין שׂעוֹרים, יהיוּ נעשׂים יפים. ואם תּאמר: מה לי, לעני ואֶביוֹן כּמוֹני, וּלחיטים וּשׂעוֹרים? אוֹ, דרך משל, מה יִתּן וּמה יוֹסיף, לוֹ לסוּסי העלוּב, להבדיל, אִם יעלה השׁער על שיבּלי־שוּעל למַעלה אוֹ ירד למַטה?… אבל אֵין מהרהרים אַחרי דרכיו של הקדוֹש־בּרוּך הוּא. סתּם מַקשן עם־האָרץ. חַייב יהוּדי לנַענע ראשוֹ לכל גל וגל ולאמוֹר: גם זוֹ לטוֹבה, כּלוֹמר, חביבים עלי יסוּרים… וּפתאוֹם – הס! סוּסי עמד מלכת. אני חוֹפז וגוֹמר תּפילתי בּחטיפה, נוֹשׂא עֵיני וּמַבּיט לפני – מן היער, מתּוֹך החשכה, שתּי בּריוֹת משוּנוֹת צצוֹת ועוֹלוֹת לקראתי, נראוֹת כּמתחַפּשׂוּת, הליכתן משוּנה ואַף מַראֵה בּגדיהן משוּנה, שלא כּבגדי בּני־אָדם מן היִשוּב. “גזלנים!” ניצנץ רעיוֹן בּמוֹחי ונבהלתּי. אלא מיד שבתּי ואָמרתּי לעצמי: אִי לך, טוֹביה, שוֹטה אַתּה! זוֹ מנַיִן לך? כּמה פּעמים עברתּ בּדרך זוֹ בּיער, בּין בּיוֹם וּבין בּלילה, ולא אֵירע לך שוּם מכשוֹל, ועכשיו נפל לבּך ואַתּה מתירא מפּני הגזלנים? בּוֹשת וּכלימה!“… לךְ־לךָ מאָרצךָ וּממוֹלדתּךָ!” אני אוֹמר לסוּסי, מַצליף לוֹ מאחוֹריו אַחַת וּשתּים וּמאַמץ לבּי כּגיבּוֹר עשׂוּי לבלי חָת. “רב יהוּדי! – שוֹמע אני קוֹל אַחַת הבּריוֹת המשונות קוֹרא אֵלי; הקוֹל קוֹל אִשה, והיא מנַפנפת לי בּמטפּחתּה וּמרמזת לי לעמוֹד. – שמַע־נא, רב קרוֹב! עמוֹד רגע, בּבקשה ממךָ, רק רגע קטן, אַל תּעזבנוּ ואַל תּברח מפּנינוּ. חַיֶיךָ, כּל רעה לא תאוּנה אֵליךָ חלילה!” “אהה, שדי־יער! – אני משׁער בּלבּי, וּמיד אני חוֹזר ואוֹמר לעצמי: – בּהמה בּצוּרת סוּס! מנַיִן לך פּתאוֹם שדים וּמזיקים?” ואני עוֹצר את סוּסי, נוֹתן עֵיני בּשתּי הבּריוֹת המשוּנוֹת וּמסתּכּל בּהן יפה: שתּיהן נקבות. האחת אִשה צנוּעה, עוֹטפת מטפּחת־משי, והשנית צעירה ממנה לימים וּפאָה נכרית על ראשה. שתּיהן מזיעוֹת וּפניהן פּני להבים. “עֶרב טוֹב בּרוּכים הבּאים! – אני אוֹמר להן בּקוֹל רם, מחַזק לבּי וּמתאַמץ להסבּיר להן פּנים. – מה שאֵלתכן וּמה בּקשתכן? אִם רצוֹנכן לקנוֹת מידי דבר, אני חַייב להוֹדיעכן מראש, שלא תּמצאנה אֶצלי כּלוּם, מלבד חלי ונגע, וּכאֵב־בּטן, ועגמת־נפש, ולב שוֹמם, וצרוֹת צרוּרוֹת, וכל מַדוי מצריִם הרעים, יחוּלוּ על ראש שׂוֹנאָי”… הס, הס, הן אוֹמרוֹת, ראוּ־נא את זה ואת שטף לשוֹנוֹ! יהוּדי, כּיון שּפגעתּ בּוֹ בּאֶצבּע אַחַת, שוּב אֵין מנוֹס וּמפלט ממנוּ – חַיֶיךָ אֵינם חַיים! אֵין חפצנוּ לקנוֹת מידךָ כּלוּם. רוֹצוֹת אנחנוּ לשאָלךָ רק שאֵלה קטנה: שמא יוֹדע אַתּה, אֵיזוֹהי הדרך המוֹליכה לבוֹיבּריק!" "לבוֹיבּריק? – אני עוֹנה בּתמיהה ועוֹשׂה עצמי כּאילוּ פּני שׂוֹחקוֹת. – שאֵלה יפה שאַלתּן אוֹתי!

משל למה הדבר דוֹמה? כּאילוּ שוֹאלוֹת הייתן, אִם יוֹדע אני, ששמי טוֹביה". “וּבכן, הן אוֹמרוֹת, שמךָ טוֹביה? ערב טוֹב, רב טוֹביה! נכריוֹת אנחנוּ פּה, מיהוּפּיץ אָנוּ, מתגוֹררוֹת כּאן בּבתּי־הקיץ בּבוֹיבּריק, ויצאנוּ היוֹם לטייל קצת בּשׂדה, והרי אָנוּ סוֹבבוֹת בּיער מאָז הבּוֹקר, תּוֹעוֹת ואוֹבדוֹת דרך. בּתוֹך כּךְ, הן אוֹמרוֹת, שמַענוּ פּתאוֹם קוֹל אָדם מזמר בּיער. מתּחילה סבוּרוֹת היינוּ, שמא חלילה גזלן הוּא זה, רוֹצח־היער. אלא אַחַר־כּך, הן אוֹמרוֹת, כּיון שקרבנוּ אליך וראִינוּ פני יהוּדי, נחה דעתּנוּ”. “חַה־חַה־חַה, אני אוֹמר, גזלן נאה אני! השמַעתּן מימכן, אני אוֹמר, מעשׂה בּגזלן יהוּדי, שהתנפּל על עוֹבר־דרכים וּביקש ממנוּ אַבקת טבּק להריח? אם רצוֹנכן בּכך, יכוֹל אני לספּר לכן מעשׂה זה”. “את המעשׂה, הן אוֹמרוֹת, הנח לעֵת אַחרת. ואתּה מוּטב שתּראֵנוּ את הדרך לבוֹיבּריק”. “לבוֹיבּריק? – אני אוֹמר. – הלא זוֹהי הדרך הישרה לבוֹיבּריק! אפילוּ אֵין רצוֹנכן בּכך, על־כּרחכן אַתּן בּאוֹת בּדרך זוֹ לבוֹיבּריק!” “אִם כּן, הן אוֹמרוֹת, למה זה אַתּה שוֹתק?” “ולמה זה, אני אוֹמר, אֶצעק?” “מכּיון שכּך, הן אוֹמרוֹת, וַדאי גם יוֹדע אַתּה, אִם רב המרחָק לבוֹיבּריק?” “המרחָק לבוֹיבּריק, אני אוֹמר, לא רב הוּא, בסך־הכּל מרחָק של פּרסאוֹת אחדוֹת; היינוּ חמש אוֹ שש פּרסאוֹת, ואפשר שבע פּרסאוֹת, ואוּלי יעלה החשבּוֹן עד כּדי שמוֹנה ומעלה”. “שמוֹנה פּרסאוֹת?! – קראוּ שתּי הנשים פּה אחד, ספקוּ את כּפּיהן וכמעט נתנוּ קוֹלן בּבּכי. – היִתּכן? כּלוּם מַשמיע אתּה לאָזניךָ מה שפּיךָ מדבּר? וכי קלה זוֹ בּעֵיניךָ – שמוֹנה פּרסאוֹת?” “וּבכן, אני אוֹמר, מה אֶעשׂה לכן? אילוּ היתה הדרך שלי, הייתי מקצרה קצת בּשבילכן; עכשיו, אני אוֹמר, שדרך־המלך היא, אֵין לכן אֶלא להיכּנע וּלקבּל יסוּרים בּאהבה, כּמוֹ שאָמר בּלעם לבלק: חַייב אָדם לברךְ על הרעה. ולא זוֹ בּלבד, אני אוֹמר, אלא פּעמים שעוֹברי־דרכים ניזקים בּעֶרב שבּת עם חשכה, טוֹבעים עד צואר בּיון־מצוּלה, מטר סוֹחף מַצליף על פּניהם, הידים מתרפּוֹת, הלב נחלש, וּפתאוֹם פּצץ – סדן העגלה התפּוֹצץ!”… "הלא כּדבּר המטוֹרף אַתּה מדבּר אֵלינוּ! – אוֹמרוֹת הן לי. – חַיֶיךָ, שאֵין דעתּך צלוּלה! למה אַתּה מספּר לנוּ פּזמוֹנוֹת משוּנים וּמעשׂיוֹת נוֹראוֹת מאֶלף לילוֹת ואֶחד?

וכי אֵינךָ רוֹאֶה, שעיפוֹת אנחנוּ ואֵין בּנוּ כּוֹח לעמוֹד על רגלינוּ? מלבד כּוֹס קהוָה ועוּגת־חמאָה לא בּא אוֹכל אֶל פּינוּ מאָז הבּוֹקר, ואַתּה עוֹמד וּמרבּה להג עלינוּ וּמספּר לנוּ סיפּוּרי־מעשׂיוֹת!" “מכּיון שכּך, אני אוֹמר, נעניתי לכן ואני מקבּל נזיפה, כּמוֹ ששנינוּ בּפרקי אָבוֹת: אִם אֵין קמח, אֵין תּוֹרה. יוֹדע אני טעמוֹ של רעב לכל פּרטיו ודיקדוּקיו, ואֵין אַתּן צריכוֹת לטרוֹח וּלהסבּירוֹ לי. אֶפשר מאוֹד, אני אוֹמר, שמַראֶה של קהוה ועוּגת־חמאָה לא ראיתי בּעֵיני זה כּשנה”… וּבדבּרי את הדברים האלה, אני מצייר לי בּדמיוֹני כּוֹס קהוה מהוּלה בּחלב עם עוּגה חַמה אפוּיה בּחמאָה, ועוֹד מיני מאכלים טוֹבים, גלוּסקאוֹת וּכלי־מילָת. “אִי לך, חדל־אישים, אני מהרהר בּלבּי, כּלוּם מנוֹער פּינקוּךָ בּקהוה וּבעוּגוֹת־חמאָה חַמוֹת? וּפת־קיבר עם זנבוֹ של דג מלוּח לא לפי טעמך הם?” והוּא, זה יצר־הרע שלי, יִמח שמוֹ וזכרוֹ, מתגרה בּי להרעימני: דווקא כּוֹס קהוה ודווקא עוּגה חַמה אפוּיה בּחמאָה! מריח אני בּאַפּי ריח של קהוה מהוּלה בּחלב וּמַרגיש בּחכּי טעמה של עוּגה חַמה – טעם גן עדן מַמש, מחַיה נפשוֹת!… “היוֹדע אַתּה, רב טוֹביה? – פּוֹנוֹת שתּי הנשים ואוֹמרוֹת לי. – אוּלי כּדאי ונכוֹן הדבר, שמתּוֹך עמידתנוּ כּאן נקוּם ונַעלה על עֶגלתךָ, ואַתּה בּכבוֹדךָ וּבעצמךָ תּטרח ותוֹליךְ אוֹתנוּ לביתנוּ אשר בּבוֹיבּריק? מה הדבר בּעֵיניךָ?” “משל, אני אוֹמר, כּחרס הנשבּר! אני נוֹסע מן בּוֹיבּריק, ואַתּן הוֹלכוֹת אֶל בּוֹיבּריק. מה ענין שמיטה אֵצל הר גריזים?” “אִם כּן, הן אוֹמרוֹת, מה בּכך? כּלוּם אֵינךָ יוֹדע מה לעשׂוֹת? הלא יהוּדי תּלמיד־חָכם אַתּה, ותמצא עֵצה: קח את המוֹשכוֹת בּידיך וַהפוּךְ פּני סוּסךָ לצד בּוֹיבּריק, ונסענוּ כּוּלנו יחד. אַל תּירא, רב טוֹביה, הן אוֹמרוֹת, יהי לבּך סמוּךְ וּבטוּח, שאִם תּביאֵנוּ, אִם ירצה השם, בּשלוֹם לביתנוּ, לא נקפּח שׂכרךָ חלילה ולא נלין אוֹתוֹ עד בּוֹקר”. “חידה לי דבריהן של אֵלוּ, אני מהרהר בּלבּי, מדבּרוֹת הן אלי בּלשוֹן משוּנה, בּמין תּרגוּם אוּנקלוֹס, שלא כּדרך בּני־אָדם מן היִשוּב!”… וּתמוּנוֹת מבהילוֹת עוֹלוֹת בּדמיוֹני, דמוּיוֹת של מתים וּמכשפים, שדים ולצים, רוּחוֹת רעוֹת וּמזיקים. “שוֹטה בּן תּרח! – אני נוֹזף בּעצמי. – למה אתּה נצב כּגוֹלם? מַהר וּקפוֹץ לתוֹך עֶגלתך, הראֵה שוֹט לסוּסך, בּרח ואַל תּעמוֹד!” ואוּלם, מעשׂה שׂטן, הברה נזרקה מפּי שלא בּרצוֹני: “טפּסנה ועלינה!”

בּקיצוּר, שתּי הנשים, כּיון ששמעוּ כּך, מיד נזדרזוּ וקפצוּ בּשׂמחָה רבּה לתוֹך העגלה, ואני אַחריהן, עוֹלה לדוּכן, הוֹפך את העגלה לצד בּוֹיבּריק וּמרים שוֹט על סוּסי: אַחַת, אַחַת וּשתּים, אַחַת ושלוֹש – דבּר אל העֵצים ואל האבנים! עוֹמד זה כּנטוּע וּממקוֹמוֹ לא יזוּז. “נוּ, אני מהרהר בּפני עצמי, הפּעם נתחוור לי, מה טיבן של נשים אֵלוּ! השׂטן השיאַני לעמוֹד כּאן בּאֶמצע הדרך ולהרבּוֹת שׂיחה עם נשים!”… המבין מר? מימיני היער, אילנוֹת מַשחירים, משׂמאלי דממת שׂדה וחשכת הלילה וּפחדיו, וּמאחוֹרי – שתּי הנפשוֹת המשוּנוֹת הללוּ, שנראוֹת כּנקבוֹת. כּוֹח־הדם שלי מתגבּר בּי בּכל תּקפּוֹ, ואני נזכּר בּמעשׂיוֹת וּבמאוֹרעוֹת שוֹנים, שאֵירעוּ לעוֹברי־דרכים בּאישוֹן לילה. מעשׂה בּבעל־עגלה, שהיה נוֹסע יחידי בּיער ונזדמנה לוֹ מציאָה בּדרך – שׂק שיבּלי־שוּעל. ראה בּעל־העגלה שלי את השׂק, ולא אֵחַר לעשׂוֹת, קפץ מעל העגלה, הרים את השׂק על שכמוֹ, כּמעט נפל אַפּיִם אַרצה תּחת כּוֹבד מַשׂאוֹ, העמיס את השׂק בּדי עמל על עגלתוֹ, והלךְ לעוֹלמוֹ, כּלוֹמר, נסע לדרכּוֹ. עבר פּרסה, נפנה לאחוֹריו להסתּכּל בּשׂק שיבּלי־השוּעל – אֵין כּאן לא שׂק ולא שיבּלי־שוּעל, אלא תּיִשׁ רוֹבץ בּעֶגלתוֹ, תּיִשׁ בּעל־זקן. פּשט ידוֹ לנגוֹע בּתּיִש – נזדקף התּיִש ועמד על רגליו, שלח לעוּמתוֹ לשוֹן ארוּכּה כּאוֹרךְ האַמה, צחק צחוֹק פּרוּע, קפץ מעל העגלה ונתעלם מן העין… “וּבכן מדוּע אֵינךָ נוֹסע?” שוֹאלוֹת אוֹתי השתּים, המתחַפּשׂוֹת כּנשים. “מדוּע אֵיני נוֹסע? הלא עֵיניכן, אני אוֹמר, הרוֹאוֹת: רוֹגז קפץ על סוּסי והריהוּ מעכּב את הגאוּלה”. “כּבּדהוּ בּשוֹט שבּידךָ, אוֹמרוֹת הן, הלא לכך אַתּה אוֹחז בּשוֹט”. “רב תּוֹדוֹת לכן, אני אוֹמר, על העֵצה הטוֹבה. גם ממני לא נתעלמה הלכה זוֹ, אלא שבּחוּר זה, אני אוֹמר, תּקיף בּדעתּוֹ ואינוֹ מַכניע את לבּוֹ הערל גם לפני שוֹט. כּבר הסכּין עם השוֹט, אני אוֹמר, כּמוֹ שהסכּנתּי אני עם הדלוּת”. כּך אני משיב להן בּמשל וּבמליצה, ושיני זוֹ לזוֹ נוֹקשוֹת.

בּקיצוּר, למה אַאריך למעלתוֹ בּדרוּש? שפכתּי כּל חמתי וּמַר־נפשי על ראש סוּסי העלוּב, עד שראה אלוֹהים בּעניִי, הבּחוּר שלי זז ממקוֹמוֹ, וַיִסעוּ מרפידים – עשׂינוּ דרכּנוּ בּיער. בּדרך נסיעתי אני חוֹזר וּמעיין בּדבר ורעיוֹן חדש מַטריד את מוֹחי: “אִי לך, טוֹביה, חמוֹר־גרם אָתּה! החילוֹת לנפּוֹל נפוֹל תּפּוֹל – קבּצן היית וקבּצן תּהיה כּל ימי חַיֶיךָ על האָרץ. הגע בּעצמךָ: הנה הזמין לך הקדוֹש־בּרוּך־הוּא על דרכּךָ פּגישה זוֹ, המתרחשת אַחַת למאָה שנה, ואַתּה לא נקבת שׂכרךָ מראש, לדעת מַה־יקר – כּמה תּקבּל בּעד טרחָתךָ! הלא הן מצד יוֹשר והן מצד רחמנוּת, הן על־פּי דין והן על־פּי תּוֹרה והן על־פּי דרך־אֶרץ – צריך אַתּה לקבּל טוֹבת־הנאה על הטרחה, מכּיון שהגיע הדבר לידי כּךְ! עצוֹר את סוּסך, בּהמה שכּמוֹתךָ, והשמיעֵן על השקלים, תּנאי מפוֹרש, בּרחל בּתּךָ הקטנה: אִם מקבּל אני מיֶדכן כּך וכך, מוּטב, ואִם לאו, פּה תּהיֶה קבוּרתכן – יהא בּטוּבכן, בּמחילה מכּבוֹדכן, לרדת מעל העגלה!” אלא תּוֹךְ כּדי דיבּוּר אני חוֹזר בּי ואוֹמר לעצמי: אִי, טוֹביה, לא נאֶה הדבר! וכי כּך עוֹשׂים לבני־לוָיה? כּלוּם שכחת דין מפוֹרש בּפרקי־אָבוֹת:חכמים הזהרוּ בּדבריכם?“… למה אַתּה מתנַהל בּכבדוּת?” שוֹאלוֹת הנשים ודוֹחפוֹת אוֹתי מאחוֹרי. “וּמה החפּזוֹן הזה, אני אוֹמר, שאַתּן נחפּזוֹת כּכה? עוֹד היוֹם גדוֹל, אני אוֹמר, ולא עליכן המלאכה לגמוֹר, כּמוֹ ששנוּ חכמים בּלשוֹן המשנה”. כּך אני אוֹמר להן, נפנה לאחוֹרי וּמציץ בּעיִן אַחַת על שתּי אוֹרחוֹתי. דוֹמה, נקבוֹת פּשוּטוֹת הן, כּשאָר הנשים מן היִשוּב. האַחַת צנוּעה, עוֹטפת מטפּחת־משי, והשנית צעירה ממנה לימים וּפאָה נכרית על ראשה; שתּיהן יוֹשבוֹת וּמבּיטוֹת זוֹ בּפני זוֹ וּמתלחשוֹת על צפוּנוֹתיהן. “עוֹד רב הדרך לפנינוּ?” הן שוֹאלוֹת אוֹתי. “הדרך, אני אוֹמר, נמשכת לפנינוּ כּנתינתה מששת ימי בּראשית. מתּחילה, אני אוֹמר, נפנה ונרד בּמוֹרד ההר ונַחזוֹר ונַעלה בּמַעלה ההר; אַחַר־כּךְ, אני אוֹמר, נרד שוּב בּמורד ההר ונַעלה שוּב בּמעלה ההר; ואַחרי כּל המעלוֹת והמוֹרדוֹת האֵלה נטפּס ונַעלה לעֶצם ראש ההר, ורק אָז, אני אוֹמר נבוֹא אל המנוּחה ואל הנַחלה בּדרך ישרה לבוֹיבּריק”. “אֵין זה אלא פּגע רע!” נענית האַחַת ואוֹמרת לחברתּה. “לץ מתהוֹלל!” אוֹמרת השניה. “תּוֹספת לצרותינוּ!” אוֹמרת שוּב הראשוֹנה. “ולי נראֶה שמשוּגע הוּא!” פּוֹסקת השניה. “בּוַדאי, אני מהרהר בּלבּי, משוּגע אני, מאַחר שנשים משלוּ בּי”… ואני הוֹפך אליהן את ראשי ושוֹאֵל: “היכן, כּדוֹמה למשל, נשים חביבוֹת, תּצווּני להשליך אֶתכן, אם ירצה השם, מתּוֹך העגלה?” “זוֹ מהי? – הן אוֹמרוֹת לי בּתמיהה. – השלָכה זוֹ מה פּירוּשה?” “דיבּרה תּוֹרה, אני אוֹמר, כּלשוֹן בּעלי־עגלה. לא נתכּוונתּי אלא לשאוֹל את פּיכן, מַה מחוֹז־חפצכן וּלאָן אוֹליך אֶתכן, אִם יִרצה השם, כּשנזכּה לבוֹא, בּעֶזרת השם יתבּרךְ, בּריאים וּשלמים לבוֹיבּריק?” “אָה, לכך נתכּוונתּ? – הן אוֹמרוֹת לי. – יהי־נא בּטוּבךָ להביאֵנוּ עד בּית־הקיץ הירוֹק, העוֹמד ליד הנהר מעֵבר היער מזה. היוֹדע אַתּה את המקוֹם?” “ולמה לא אֵדע? – אני אוֹמר. – הרי אני בּן־בּית בּבויבּריק. וכי מעט קוֹרוֹת הסַעתּי לשם מן היער? עוֹד בּשנה שעברה היה מעשׂה והעמדתּי לאוֹתוֹ בּית־הקיץ הירוֹק עצמוֹ שלוֹש עגלוֹת עֵצים בּבת אחת. בּימים ההם ישב שם גביר אֶחד מגבירי יהוּפּיץ, אַדיר וּבעל־מיליוֹנים, שהוֹנוֹ הגיע בּוַדאי למאָה אלף קרבּוֹנים, ואֶפשר לריש אלפים!” “אַף עכשיו הוּא יוֹשב שם”, – עוֹנוֹת שתּי הנשים ואוֹמרוֹת לי, מבּיטוֹת זוֹ בּזוֹ, מתלחשוֹת וצוֹחקוֹת בּפני עצמן. “אִם כּן, אני אוֹמר, אִם צער העיבּוּר גדוֹל כּל־כּך, הלא אפשר שיש גם לכן שייכוּת לבית זה הירוֹק? אוּלי יהא בּחסדכן לטרוֹח שם בּשבילי וּלדבּר דבר בּאָזני הגביר, לגרוֹם לי טוֹבת־הנאה, דבר פּרנסה, אוֹ אַחַת הכּהוּנוֹת בּמסחָרוֹ, אוֹ כּל אשר יעלה המַזלג? ידעתּי, אני אוֹמר, אַברךְ אֶחד ממקוֹמוֹתינוּ, ישׂראֵל שמוֹ, שהיה בּשעתּוֹ חדל־אישים וּכלי ריק, ונזדמן לשם ונשׂא חן וחסד לפני הגבירים ועלה לגדוּלה, ועכשיו אֵין דוֹמה לוֹ, משׂתּכּר הוּא בּוַדאי עשׂרים קרבּוֹנים לשבוּע, ואפשר גם אַרבּעים! אָכן יש קוֹנה עוֹלמוֹ בּשעה אֶחָת! הנה, דרך משל, חתן השוֹחט שלנוּ – אף הוּא שׂיחק לוֹ מזלוֹ פּתאוֹם, כּשיצא ליהוּפּיץ. אמת, מתּחילה, כּשלא היוּ שנים כּתיקוּנן, התגלגל שם בּמַחשכּים וכמעט גוַע בּרעב. אבל עכשיו הגיעוּ לוֹ ימים טוֹבים, והלוַאי שיהא חלקי עמוֹ. והגיע הדבר לידי כך, שרוֹצה הוּא לקחת אֵליו לשם גם את אשתּוֹ וּבניו, אלא שאֵין מספּיקים בּידוֹ לעשׂוֹת כּן, מפּני איסוּר הישיבה. ואִם תּמצא לאמוֹר והוּא עצמוֹ אֵיךְ הוּא יוֹשב שם? ויש לאמוֹר: אוֹי לה לאוֹתה ישיבה… בּרוּךְ שהחינוּ וקיימנוּ! – אני מפסיק פּתאוֹם בּאֶמצע וּפוֹנה אל הנשים שלי ואוֹמר: – כּבר הגענוּ עד קצנוּ. הנה הנהר והנה הבּית הירוֹק!” כּך אני אוֹמר ונכנס אל תּוֹך החצר בּהרחבה, בּקוֹל רעש גלגלים, מריץ את סוּסי עם עֶגלתי עד עצם המרפּסת. ראוּנוּ בּני הבּית – והנה שׂשׂוֹן ושׂמחה, קוֹל תּרוּעה וצהלה: “אוֹי, הסבה! האֵם! הדוֹדה! נמצאָה האבדה! מזל טוֹב!… הוֹי, ריבּוֹנוֹ של עוֹלם, היכן הייתן?… כּל היוֹם כּוּלוֹ נבוּכים אנחנוּ, אוֹבדי־עֵצוֹת… שלחנוּ שליחים לבקשכן בּכל הדרכים… כּסבוּרים היינוּ, שמא זאֵבים, חַס ושלוֹם, ואֶפשר גזלנים… מה היה מַעשׂה?”… המַעשׂה מַעשׂה יפה: אָבדנוּ דרך, תּעינוּ בּיער, הרחַקנוּ כּדי עשׂר פּרסאוֹת בּוַדאי. וּפתאוֹם – יהוּדי. מי הוּא היהוּדי? יהוּדי שלוּמיאֵל עם סוּס ועגלה. אַחרי רוֹב עמל ותחנוּנים נעתּר לנוּ"… “כּל החלוֹמוֹת הרעים!… יחידוֹת הייתן, בּאֵין שוֹמר?… נסים ונפלאוֹת!… חַייבוֹת אַתּן לברךְ בּרכּת הגוֹמל!”…

בּקיצוּר, הוֹציאוּ אל המרפּסת את העששיוֹת וערכוּ השוּלחן והתחילוּ נוֹשׂאים החוּצה מכּל טוּב הבּית: מיחַמים רוֹתחים, וקוּמקוּמים של תּה משוּבּח, וקוּפסוֹת סוּכּר, וּמיני מרקחת, וחביתוֹת של בּיצים טוֹבוֹת, ועוּגוֹת־חמאָה חַמוֹת, שריח ניחוֹחן נוֹדף למרחוֹק, וּשאָר מיני מאכל וּמשתּה, וּמאפה־תנוּר, וכל מיני מרק שמנים, וּבשׂר צלוּי, וּבשׂר־אַוָז, ויינוֹת יקרים, וּמשרוֹת דוּבדבנים למיניהן. כּל אוֹתה השעה עוֹמד הייתי בּקרן־זוית, צוֹפה וּמבּיט מרחוֹק, משתּאֶה וּמַחריש לדעת, כּיצד הגבירים הללוּ, בּני יהוּפּיץ העשירים, אוֹכלים ושוֹתים, בּלא עֵין־הרע, לתיאָבוֹן וסוֹעדים את לבּם בּכל טוּב. ואני מהרהר בּפני עצמי: “לעוֹלם ימכּוֹר אָדם כּל מה שיש לוֹ, וּבלבד שיהיה עשיר!” דוֹמה אני, שאפילו פּירוּרים אֵלוּ, הנוֹשרים משוּלחן עשירים, היוּ מסַפּקים לילדי מזוֹנוֹתיהם מעֶרב שבּת לעֶרב שבּת. הוֹי, ריבּוֹנוֹ של עוֹלם, אַב הרחמים

והסליחוֹת! הלא נאמר עליךָ אֵל אֶרךְ־אפּיִם ורב חסד ואמת, – האִם מן היוֹשר הוּא, שנתתּ לאֶחד הכּל ולשני לא נתתּ כּלוּם? למי עוּגות־חמאָה וּלמי מַכּת־בּכוֹרוֹת?… אלא תּוֹך כּדי דיבּוּר אני חוֹזר ואוֹמר לעצמי: “אִי לך, טוֹביה, שטיפּש גדוֹל אַתּה! מנַיִן לךָ חוּצפּה זוֹ כּלפּי מַעלה, שאַתּה בּא בּעֵצוֹת אל הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא וּמלמדוֹ בּינה, כּיצד יִנהג עוֹלמוֹ בּחסד? דע לךָ, שהכּל בּחכמה נעשׂה וּמסתּמא כּך נאֶה וכך יאֶה. וזֶה לך האוֹת, שאילמלא היה כּן, וַדאי שהיוּ סדרי בּראשית משתּנים. ואִם תּמצא לאמוֹר: אִם כּן אֵיפוֹא, למה אֵינם משתּנים? ויש לאמוֹר: גזירה היא ואֵין לשנוֹת, כּמוֹ שאָנוּ אוֹמרים בּמַחזוֹר: אָנוּ עבדיךָ ואַתּה אדוֹנינוּ, כּלוֹמר, יהוּדים אָנוּ, בּנים לאָבינוּ שבּשמים, וחַייב יהוּדי לבטוֹח בּאלוֹהים וּלצפּוֹת לישוּעתוֹ, אוּלי יחוֹס, אוּלי ירחם עם עני ואביוֹן”… עוֹדני עוֹמד כּךְ תּפוּשׂ בּרוֹב מחשבוֹתי, והנה שוֹמע אני קוֹל מדבּר אצל השוּלחן: “ואַיה אֵיפוֹא היהוּדי? הכּבר נסע מזה אוֹתוֹ שלוּמיאֵל?” “חַס ושלוֹם! – אני עוֹנה מרחוֹק. – מה עלה על דעתּכם? כּלוּם אֶסע מכּאן בּלא בּרכּת־הפּרידה? שלוֹם עליכם, אני אוֹמר, עֶרב טוֹב לכם, בּרוּכים היוֹשבים, אִכלוּ מַשמַנים וּשתוּ מַמתּקים, ותערב לכם אכילתכם!” “בּוֹא, בּרוּךְ אדוֹנָי, הם אוֹמרים לי, למה תּעמוֹד בּחוֹשך? קרב הנה ונסתּכּל בּךָ ונראֶה, לכל הפּחוֹת את פּניךָ. אֶפשר תּקח מעט ייש?” “מעט ייש? האָח, אני אוֹמר, בּכל הדרת הכּבוֹד! אֵין מסרבים לייש, וּבפרט יהוּדי בּשׂמחת־מצוָה, כּששוֹתים לחַיִים, כּמוֹ שאָנוּ אוֹמרים בּמַחזוֹר: אֵיזה לחַיִים ואֵיזה למות… לחַיִים! – אני אוֹמר וּמריק את כּוֹסי.– יהי רצוֹן, אני אוֹמר, שתּתענגוּ תּמיד על רוֹב עוֹשר ונַחת, ויהוּדים, אני אוֹמר, לעוֹלם יהיוּ יהוּדים, הקדוֹש־בּרוּך־הוּא יאריך ימיהם וּנשיהם ויִתּן להם כּוֹח להתגבּר על כּל צרוֹתיהם, ונֹאמַר אָמן!” “מה שמכם? – פּוֹנה ואוֹמר אֵלי הגביר בּכבוֹדוֹ וּבעצמוֹ, יהוּדי שפּרקוֹ נאֶה וכיפּתוֹ על ראשוֹ. – מאַיִן יהוּדי, ואֵיפה אַתּה יוֹשב, ואִם יש לך אִשה וּבנים, וכמה בּנים לך?” “בּנים? – אני אוֹמר. – אַל תּקרא בּניִךְ, אלא בּנוֹתיִךְ. אִם נכוֹנים, אני אוֹמר, דברי גוֹלדה זוּגתי, שכּל אַחַת מבּנוֹתי שקוּלה כּנגד מיליוֹן, הרי אני עשיר מכּל גדוֹלי יהוּפּיץ ועשיריה. אלא מה? אֵין בּעל הנס מַכּיר בּנסוֹ, ואֵין עשיר ניכּר אֶלא בכיסוֹ, כּמוֹ שאָנוּ אוֹמרים בּהבדלה: המַבדיל בּין קוֹדש לחוֹל – מי שמהזוּמנים שלוֹ יֶש לוֹ כּל. המזומנים מצוּיים אֵצל רוֹטשילד, ולי חָלק אלוֹהים בּנוֹת. ואוֹי לוֹ ליהוּדי שבּניו נקבוֹת, כּל ימי חַייו רק רע וּמַכאוֹבוֹת. ואַף־על־פּי־כן, אני אוֹמר, אֵין בּכך כּלוּם. אָב לנוּ בּשמים, על־פּיו יִסעוּ ועל־פּיו יחנוּ, כּלוֹמר, הוּא יוֹשב מלמַעלה, ואנחנוּ מתענים מלמַטה, עוֹבדים עבוֹדת־פּרך, מַסיעים קוֹרוֹת מן היער, כּמוֹ ששנינוּ בּמסכת חַלָה: בּמקוֹם שאֵין דגים עשׂה שבּתּךָ בּדג מלוּחַ. הלא כּל עמלנוּ זוֹ האכילה, כּמוֹ שאִמי זקנתּי, עליו השלוֹם, היתה אוֹמרת: אִילוּ ניתּן פּה למתים, היה תּם הלחם מן האָרץ… אַל תּראוּני, אני אוֹמר, שאני מדבּר לכם חידוֹת, משל וּמליצה ודברי חכמים, ואַל תּדינוּני לכף חוֹבה. טוֹבה תּוֹרה עם דרךְ־אֶרץ, וּבפרט בּן־אָדם כּמוֹני, שבּירךְ בּרכּת שהכּל נהיה בּדברוֹ על לב ריק ונפש שוֹקקה, כּמוֹ שכּתוּב בּמדרש: נכנס ייש יצא סוֹד”… “יִתּנוּ נא אוֹכל ליהוּדי!” מצוה הגביר את בּני בּיתוֹ, ותוֹך כּדי רגע מוֹפיעים על השוּלחן מכּל מאמינים שהוּא: בּשׂר ודגים וצלי וחתיכוֹת עוֹף וּכבדים וקוּרקבנים לרוֹב כּיד המלך. “אֶפשר רצוֹנך לסעוֹד, הם אוֹמרים לי, לךְ וּרחָץ”. “את החוֹלה, אני אוֹמר, שוֹאלים ואת הבּריא מַבריאים. ואַף־על־פּי־כן רב תּוֹדוֹת לכם. מעט ייש, אני אוֹמר, טעמתּי בּכבוֹד גדוֹל, אבל לישב כּאן אֶצלכם וּלהיטיב את לבּי בּסעוּדה, בּה בּשעה, אני אוֹמר, ששם בּביתי אִשתּי וילדי, יחיוּ ויאריכוּ ימים… אִם רצוֹנכם בּכךְ, אני אוֹמר, ולבּכם טוֹב עלי…”

בּקיצוּר, הללוּ ירדוּ, כּפי הנראֶה, לסוֹף דעתּי, ולא היוּ רגעים מוּעטים עד שהתחילוּ נוֹשׂאים אל עֶגלתי איש מכּל הבּא בּידוֹ: זה נוֹשׂא עוּגה וזה דגים, זה בּא בּרביעית העוֹף וזה בּצלי, זה מביא תּה וסוּכּר וזה סיר שוּמן וצינצנת מרקחת וּשאָר ירקוֹת. “את כּל הכּבוּדה הזאת, הם אוֹמרים, תּביא מַתּנה לאִשתּךָ וילדיךָ. ועתּה נקבה שׂכרךָ ואמוֹר, כּמה נשלם לךָ בּעד טרחָתךָ, שטרחתּ בּשבילנוּ?” “מה שייך”, אני אוֹמר, כּלוּם עוֹמד אני עמכם על המקח? כּמה שתּתּנוּ בּרצוֹנכם הטוֹב אקבּל בּאהבה, והכּל על מקוֹמוֹ יבוֹא בּשלוֹם, כּמוֹ ששנוּ חכמים בּלשוֹן המשנה: מי שיֶש לוֹ מנה רוֹצה מאתיִם“… “לא, הם אוֹמרים, אַל־נא, רב טוֹביה! רוֹצים אָנוּ לשמוֹע דבר מפּיך. אמוֹר ואַל תּירא. חַיֶיךָ, הם אוֹמרים, שלא תּחַייב את ראשךָ למַלכוּת!”… מה אֶעשׂה אֵיפוֹא? – נמלך אני בּדעתּי. – ענין רע נתנוּ לי לענוֹת בּוֹ: אִם אבקש מהם שקל אֶחד, יש לחוֹש, שמא אֶפשר לקבּל שני שקלים, ונמצא שאני קוֹבע את נפשי. ואִם אוֹמַר להם שנַיִם – הלא יִראוּני כּמשוּגע, שדעתּוֹ נטרפה עליו בּעצם היוֹם הזה: שני שקלים על שוּם מה?”… “שלוֹשה!!!” נזרקה הברה מפּי, וכל בּני־החבוּרה נתנוּ את קוֹלם בּצחוֹק גדוֹל כּל־כּך, שסבוּר הייתי כּי האדמה פּצתה את פּיה תּחתּי לבלעֵני חַיִים. “נַעניתי לכם, אני אוֹמר, מוֹרי ורבּוֹתי, סלחוּ לי בּרוֹב חַסדכם, שמא נכשלתּי בּלשוֹני ונוֹקשתּי בּאִמרי־פי. והלא דברים קל־וחוֹמר: מַה סוּס, אני אוֹמר, שאַרבּע רגלים לוֹ, פּעמים הוּא נכשל על דרכּוֹ ונוֹפל אַפּיִם אָרצה, אָדם קרוּץ מחוֹמר, שרק לשוֹן אַחַת לוֹ, לא כּל־שכּן!”… הצחוֹק מסביב לשוּלחן גדל עוֹד יוֹתר. “רב לכם למַלא שׂחוק פּיכם!” קוֹרא הגביר, והוּא עוֹמד ונוֹתן ידוֹ לתוֹך כּיסוֹ וּמוֹציא מאַרנקוֹ הגדוֹל – כּמה, דרך משל אַתּה משעֵר? – שטר בּן־עשׂרה, כּוּלוֹ אַדמוֹני, כּשם שאני יהוּדי! והוּא מוֹסר לי שטר זה, מוֹסר ואוֹמר: “הרי לך זה מידי, ואַתּם, ילדים, תּנוּ אַף אַתּם איש כּפי רצוֹנוֹ וּכפי מַתּנַת־ידוֹ”.

בּקיצוּר, הדבר יצא מפּיו – ואֶל השוּלחן התחילוּ עפים מכּל העברים שטרי־כסף למיניהם, בּני שקל אֶחד וּבני שלוֹשה וּבני חמשה. אֶחד המַרבּה ואֶחד המַמעיט. ואני כּאילם לא אֶפתּח פּי, עוֹמד וצוֹפה

בּמַחזה, רעדה אחזתני, בּרכּי פּקוּ וּכאילוּ ניטלוּ חוּשי ממני. “וּבכן, למה אַתּה מַחשה? – אוֹמר הגביר ורוֹמז לי בּידוֹ. – קוּם צבוֹר מעל השוּלחן את מעט הכּסף וסַע בשלוֹם לביתך, אל אִשתּךָ וילדיךָ”. "ישלם לכם אלוֹהים, אני אוֹמר, כּפל כּפליִם, כּיוֹצאֵי מצריִם, הלוַאי שתּעשירוּ עוֹשר רב וּרכוּשכם יִגדל פּי־עשׂרה וּפי־מאָה בּרוֹב טוּב ורוֹב נחת! כּך אני אוֹמר להם, עוֹמד ומאַסף את הממוֹן בּשתּי ידי, ללא מנין וּמספּר, ותוֹחבוֹ לתוֹך כּיסי. “היוּ שלוֹם, אני אוֹמר להם שוּב, אַתּם שלוֹם וּביתכם שלוֹם וכל אשר לכם שלוֹם!” ואני פּוֹנה מהם ורוֹצה ללכת אל עֶגלתי. והנה בּעלת־הבּית, זוֹ הצנוּעה העוֹטפת מטפּחת־משי, מעכּבת אוֹתי ואוֹמרת לי: “המתּן קצת, רב טוֹביה, גם אני אָצלתּי לךָ בּרכה. מחר, אִם יִרצה השם, בּוֹא תּבוֹא אֵלי וּמידי תּקבּלנה. יש לי, היא אוֹמרת, פּרה אדוּמה אחת, פּרה יקרה מאֵין כּמוֹה. לשעבר, בּשנוֹת הטוֹבה, היתה נוֹתנת בּכל יוֹם עשׂרים ואַרבּע כּוֹסוֹת חלב. אבל מיוֹם ששלטה בּה עֵין־הרע שינתה את טעמה ועמדה מהיחָלב. כּלוֹמר, חָלוֹב תּיחָלב גם היוֹם, אלא חָלב אֵינה נוֹתנת”… “הקדוֹש־בּרוּך־הוּא, אני אוֹמר לה, יאריךְ ימַיִךְ וּשנוֹתיִךְ בּעבוּרה. יהי לבּךְ סמוּךְ וּבטוּח, שבּביתי תּשוּב הפּרה לכבוֹדה הראשוֹן, תּחַדש ימיה כּקדם ותפתּח לנוּ את מקוֹר חלָבה. להוֹדיעֵךְ, אני אוֹמר, שהזקנה שלי אֵשת־חַיִל היא, בּלא עֵין־הרע, בּרצוֹנה תּראֶה נפלאוֹת ותברא יש מאָיִן, וּבחכמתה תּוֹציא חָלב מן הפּרה בּעל־כּרחה, כּמוֹ שכּתוּב בּמדרש: יוֹדע צדיק נפש בּהמתּוֹ… סלחוּ־נא לי, אני אוֹמר שמא הלאֵיתיכם בּדברי. חיוּ בּשלוֹם ותערב לכם שנתכם!” כּך אני מסיים בּברכה ונפטר מפּניהם. נכנס אני לחצר ונגש אל עֶגלתי לטפּל בסוּסי – אוֹי מה היה לנוּ! הוֹוָה על הוֹוָה ושבר על שבר! מַבִּיט אני על סביבוֹתי וּמציץ לצדדים – והיֶלד אֵיננוּ, נעלם סוּסי! “נוּ, טוֹביה, אני מהרהר בּפני עצמי, עכשיו וַדאי לי, כּי יקשוּ לך וגם נלכּדתּ!”… ואני מַעלה בּזכרוֹני אוֹתוֹ המעשׂה הנאֶה, שמצאתי כּתוּב בּספר עתּיק בּשכּבר הימים.

מעשׂה בּחסיד אחד, שנשבּה לבין החברה היפה, בּני כּת־ליצנים, והיוּ הללוּ מפתּים וּמשדלים אוֹתוֹ בּדברים רכּים, עד שהביאוּהוּ לאַרמוֹן נהדר, פּלטין של מלך, והיוּ מַאכילים וּמַשקים אוֹתוֹ כּל אוֹתוֹ הלילה, ואַחַר כּך עמדוּ ונעלמוּ כּוּלם פּתאוֹם והשאירוּהוּ יחידי עם נקבה יפהפיה אחת. הציץ החסיד על היפהפיה וראה, שאֵין זו כּלל נקבה, אלא חַיה רעה. הציץ על החַיה הרעה וראה, שחתוּל היא זוֹ. הציץ על החתוּל, מיד הפךְ החתוּל את עוֹרוֹ ונעשׂה שפיפוֹן… “ראֵה־נא טוֹביה, אני אוֹמר לעצמי, לאָן התעוּךָ רגליך!”… “מה אַתּה מפשפּש שם בּחשכה?” שוֹמע אני קוֹל בּן־אָדם מדבּר אלי. “מה אני מפשפּש כּאן? – אני עוֹנה. – אוֹי ואבוֹי לי, מפשפּש אני בּמעשׂי. אָסוֹן קרני, אבדה שאֵינה חוֹזרת: הסוּס שלי…” “הסוּס שלךָ, הם אוֹמרים לי, עוֹמד בּאוּרוָה. הטרח עצמךָ לשם ותמצאֵהוּ”. נכנס אני לאוּרוָה וּמַבּיט לפני – אמת נכוֹן הדבר: הבּחוּר שלי עוֹמד לוֹ בּענוָה וּבדרך־אֶרץ בּין שאָר חבריו החדשים, סוּסי הגביר, כּוּלוֹ נתוּן לעניני העוֹלם הזה, לוֹעֵס שיבּלי־שוּעל לתיאָבוֹן וטוֹב ויפה לוֹ. “שמע־נא, חכם בּלילה, אני אוֹמר לוֹ בּנַחת, כּלוּם שכחתּ מקרא מלא בּחוּמש: לא על הלחם לבדוֹ יִחיֶה? כּבר הגיעה השעה לשוּב הבּיתה. כּלה אכילתךָ וצא. להוֹדיעךָ, אני אוֹמר, שאכילה גסה זוֹ למפוּנק כּמוֹךָ בּחזקת סַכּנה היא”…

בּקיצוּר, בּיקשתּי ממנוּ סליחה וּמחילה, אסרתּיו לעגלה ויצאתי לביתי שׂמח וטוֹב־לב, מַנעים זמירוֹת בּדרכּי וּמסלסל “מלך עֶליוֹן”בּגרוֹני מרוֹב רגשוֹתי. וסוּסי אַף הוּא היתה רוּח אַחרת עמוֹ, כּאילוּ חידש ימי נעוּריו, לא המתּין לרמיזת שוֹט, אלא נשׂא רגליו על דעת עצמוֹ ושקד בּריצה מתּוֹך זריזוּת יתירה. וכך שבתּי לביתי עם חצוֹת הלילה והעירוֹתי את אִשתּי משנתה בּשׂמחה וּבקוֹל תּרוּעה: “יוֹם טוֹב לךְ, אני אוֹמר לה, מַזל טוֹב לךְ, גוֹלדה!” “מַזל רע ושוֹמם לשׂוֹנאֵינוּ! – אוֹמרת היא לי. – מנַיִן לךָ יוֹם טוֹב פּתאוֹם, בּעֶצם ימי החוֹל, וּלשׂמחה מה זה עוֹשׂה, מפרנסי ונוֹתן־לחמי היקר? וכי בּא אַתּה מחתוּנה אוֹ מבּרית־מילה?” “מחתוּנה וּמבּרית־מילה גם יחד! – אני אוֹמר לה. – חַכּי, אִשתּי, כּמעט רגע ותראִי אֵת אשר הבאתי לךְ לשׂמח את לבּךְ. ורק העירי קוֹדם כּל את הילדים משנתם. יקוּמוּ, אני אוֹמר, עלוּבי־הנפש ויִטעמוּ גם הם מטוּב יהוּפיץ”… וכי משוּגע אַתּה, אוֹ חסר־דעה, אוֹ שמא נסתּתּרה בּינתך חלילה? הלא כּדבּר אַחַד המטוֹרפים תּדבּר!" כּך משיבה לי אִשתּי, מקללת קללוֹת נמרצוֹת וּמכלָה כּל חמתה בּי, כּדרך הנשים מעוֹלם. “אִשה, אני אוֹמר, לעוֹלם אִשה היא, וּכבר אָמר שלמה המלך, החכם מכּל אָדם: אֵין חָכמה לָאִשה אֶלָא בּקדירה. אַשרינוּ, אני אוֹמר, מה טוֹב חלקנוּ, שכּבר בּטל המנהג לישׂא הרבּה נשים”. כּך אני אוֹמר לה ויוֹצא אל עֶגלתי וּמביא משם את כּל המעדנים והמַשמַנים, שנתנוּ לי צידה לדרך, וּמַניחָם על השוּלחן. ראוּ בּני־החבוּרה שלי את העוּגוֹת והריחוּ ריח בּשׂר, מיד נתעוֹררוּ כּוּלם ועמדוּ על רגליהם, התנפּלוּ על חמדת השוּלחן כּזאֵבים רעֵבים והתחילוּ עוֹשׂים בּמלאכה, חוֹטפים ואוֹכלים, ידיהם רוֹעדוֹת ושיניהם טוֹחנוֹת, לקיים מַה שנאמר: וַיֹאכלוּ – פּירש רש"י: להוֹדיעךָ כּוֹחַ הרעב. דמעות נתלוּ בּעֵיני אוֹתה שעה… “נוּ, אוֹמרת לי אִשתּי, הגידה לי אֵיפוֹא, מאַיִן בּאת והיכן הזמין לך הקדוֹש־בּרוּך־הוּא סעוּדת־מצוָה אוֹ שׂמחה של עניים?” “אַל־נא, גוֹלדה, אַל תּדחקי את הקץ, אני אוֹמר, ואַל תּאיצי בּי. עוֹד מעט יִתבּררוּ ויִתלבּנוּ הדברים כּשמש בּצהרים. ואַתּ, אני אוֹמר, קוּמי וּפחי בּמיחַם, ונשב כּוּלנוּ אל השוּלחן לשתּוֹת כּוֹס חמים, כּדת היוֹם. אָדם, אני אוֹמר, ימיו מעטים ורעים, רק פּעם יִחיה עלי אדמוֹת, משוּל כּצל עוֹבר וכחלוֹם יעוּף. וּבפרט, אני אוֹמר, שיש לנוּ כּבר בּרשוּתנוּ פּרה אדוּמה, בּעלת עשׂרים ואַרבּע כּוֹסוֹת חָלב בּכל יוֹם. מחר, אִם יִרצה השם, אָביא אוֹתה אֵליִךְ ואַציגָה לפנַיִךְ… הבה, גוֹלדה, – אני אוֹמר לה תּוֹך כּדי דיבּוּר, מוֹציא מכּיסי וּמַראֶה לעֵיניה את צרוֹר השטרוֹת, – אוּלי תּגידי לי דרך אוּמדנה, כּמה ממוֹן יש לנוּ בּצרוֹר הזה?”… מסתּכּל אני בּאִשתּי – ולא הכּרתּיה. פּניה לבנים כּפני מת והדיבּר אֵין בּפיה. “מה זה היה לך, גוֹלדה לבּתי? – אני אוֹמר לה. – מה החרדה הזאת אשר חָרדתּ? כּלוּם חוֹשדת אַתּ בּכשרים וחוֹששת, שמא, חַס ושלוֹם, גנבה היא בּידי אוֹ גזילה חָלילה? אִי, גוֹלדה, אני אוֹמר, הלא תבוֹשי ותכּלמי! כּמה שנים אִשתּוֹ של טוֹביה אַתּ, ועדיין לא עמדתּ על אָפיוֹ של בּעלךְ. שטיה, אני אוֹמר, הממוֹן הזה ממוֹן כּשר הוּא אֶצלי, בּשׂכלי וּבתבוּנתי וּביגיע־כּפּי עשׂיתי לי את החַיִל הזה. להוֹדיעֵךְ, אני אוֹמר, שהיוֹם הזה קיימתּי שתּי נפשוֹת מיִשׂראֵל, האַחַת צנוּעה, עוֹטפת מטפּחת־משי, והשנית צעירה ממנה לימים וּפאָה נכרית על ראשה. אילמלא אני, שעמדתּי להן בּעֵת צרה והצלתּי אוֹתן מסכּנה גדוֹלה, מי יוֹדע מה הגיע להן עכשיו!”…

בּקיצוּר, סיפּרתּי לה את כּל המעשׂה מתּחילתו ועד סוֹפוֹ, כּיצד הנחַני אלוֹהים בּדרכּי והביאַני עד כּה. וּמיד ישבנוּ שנינוּ וּמנינוּ את הכּסף פּעם וּשתּים ושלוֹש, וּבכל פּעם עלה החשבּוֹן לשתּי פּעמים חַי ועוד שקל אֶחד כּסרח העוֹדף, היינוּ: בּסך־הכּל שלוֹשים ושבעה קרבּוֹנים!… לא התאַפּקה גוֹלדה שלי והתחילה בּוֹכה. “פּתיה, אני אוֹמר, למה תּבכּי?” “אֵיךְ לא אֶבכּה, היא אוֹמרת, ורגשוֹתי עוֹברים את לבּי והדמעוֹת יוֹרדוֹת מאליהן? אֶראֶה בּנחָמה, היא אוֹמרת, אִם לא ראיתי בּאיצטגנינוּת שלי, כּי תביא היוֹם בּשׂוֹרה טוֹבה לביתךָ. וזה לך האוֹת, היא אוֹמרת, הנה סבתי צייטיל, נבּדל ממנה לחַיִים, לא נגלתה אֵלי בּחלוֹם זה ימים רבּים; ורק בּלילה הזה, כּאשר עליתי על מיטתי ונרדמתּי, חָלמתּי חלוֹם. בּחלוֹמי אני רוֹאָה כּלי־חליבה מלא חָלב כּמלוֹא העין, וסבתי צייטיל, הריני כּפרת משכּבה, מתנַהלת לאִטה, כּדרכּה תּמיד, אוֹחזת את כּלי־החליבה בּידה וּמכסה עליו בּסינרה, משוּם עֵין־הרע, והילדים כּרוּכים אַחריה וקוֹראים בּקוֹל: “אִמא, אוֹכל!”… “סימן טוֹב וּמַזל טוֹב! – אני אוֹמר. – אֵינני יוֹדע, אִם אָמנם זכוּתה של סבתךְ צייטיל, בּגן עדן תּהא מנוּחתה, עמדה לנוּ היוֹם וידה היתה בּאֶמצע; אבל מכּיון, אני אוֹמר, שהיוֹם הזה החל אלוֹהים להראוֹתנוּ נפלאוֹתיו ושלח לנוּ פּרה אדוּמה, בּוַדאי לא יסיר חַסדוֹ מאִתּנוּ גם לימים הבּאים וישתּדל, כּי הפּרה תּהא פּרה חוֹלבת… ואַתּ, אני אוֹמר, גוֹלדה לבּתי, עוּצי עֵצה, כּדת מה לעשׂוֹת בּממוֹן?” “אַדרבּה, אוֹמרת היא לי, מה דעתּך אַתּה, טוֹביה, לעשׂות בּממוֹן רב כּזה, בּלא עֵין־הרע?” “אַדרבּה ואַדרבּה, אוֹמר אני לה, מה דעתּךְ אַתּ, גוֹלדה, שנעשׂה בּסכוּם הגוּן כּזה, בּלא עֵין־הרע?”… וכך אָנוּ יוֹשבים שנינוּ על מדוֹכה זוֹ כּל אוֹתוֹ הלילה, חוֹשבים מחשבוֹת ותוֹכנים תּכניוֹת, אני בּכה והיא בּכה, בּוֹדקים בּכל ענפי המסחָר וּבכל מיני פּרקמַטיה שבּעוֹלם, קוֹנים זוּג סוּסים וּמוֹכרים אוֹתם תּוֹך כּדי דיבּוּר בּרוָחים גדוֹלים, פּוֹתחים חנוּת של מַכּוֹלת בּבוֹיבּריק, מוֹכרים סחוֹרתה על רגל אחת וחוֹזרים וּפוֹתחים חנוּת גדוֹלה למיני אריגים, מתחָרים בּסוֹחרי־יערים, מקבּלים מהם דמי פּיצוּיים וּמסתּלקים, נוֹתנים עֵינינוּ גם בּהטכסה האַנאַטיבקאִית, נטפּלים לעסקי חכירה וקבּלנוּת וּמַלוים כּסף בּריבּית… “כּלוּם יצאת מדעתּך? – נוֹזפת בּי אִשתּי. – רצוֹנךָ לפזר את מעט כּספּךָ על שבעה ימים ולצאת נקי מנכסיךָ?” “וּלדעתּךְ, אוֹמר אני, כּלוּם מוּטב שאֶהיה סוֹחר בּתבוּאה, כּדי שאֶפשוֹט אַחַר־כּך את הרגל? וכי מעט לךְ, אני אוֹמר, שנתדלדל העוֹלם בּשנה זוֹ על־ידי חיטים? בּוֹאי וּראִי, אני אוֹמר, מהפּכת־אלוֹהים שהיתה בּאוֹדיסה!” “למה לי, היא אוֹמרת, אוֹדיסה שלךָ? אבוֹתי ואבוֹת־אבוֹתי לא ידעו את אוֹדיסה מימיהם, ואף אני לא אֶחפּוֹץ לדעתּה!”. אם כּן, אני אוֹמר, מה שאֵלתךְ וּמה בּקשתךְ?” “שאֵלתי, היא אוֹמרת, וּבקשתי: אִם־נא מצאתי חן בּעֵיניךָ, טוֹביה, אַל תּהא שוֹטה ואַל תּדבּר הבלים!” “אָכן רוֹאֶה אני, אני אוֹמר, שחָכמתּ היוֹם, אִשתּי, וּבינה יתירה ניתּוֹספה בּךְ, לקיים מה שנאמר: לי הכּסף ולי הזהב, כּלומר, מי שיש לוֹ מאָה, יש לוֹ דעה”…

בּקיצוּר, כּל אוֹתוֹ הלילה היינוּ יוֹשבים וּמתנַצחים בּדברים, מקנתּרים איש את אשתּוֹ מטוּב לב, עד שנתפּשרנוּ וּבאנוּ שנינוּ לכלל החלטה אחת, שאֵין טֹוב לנוּ אלא לקנוֹת על פּרה אדוּמה זוֹ, שיש לנוּ כּבר בּרשוּתנוּ, עוֹד פּרה אחת נוֹספת, פּרה חוֹלבת מַמש. והיה כּי תּשאָלני: מפּני מה פּרה דווקא ולא סוּס? ועניתי ואָמרתּי לך: מפּני מה סוּס דווקא ולא פּרה? טעמי ונימוּקי עמי. הכּל יוֹדעים, שעשירי יהוּפּיץ מתכּנסים בּימי הקיץ לבוֹיבּריק וקוֹבעים בּה דירוֹתיהם מפּני החוֹם וּמאַחַר שאַנשי יהוּפּיץ מפוּנקים כּוּלם, רגילים כּל ימיהם, שיִטרחוּ בּני־אָדם בּשבילם ויכינוּ לפיהם מכּל מַאכל אשר יאָכל: עֵצים וּביצים, בּשׂר ודגים,תּרנגוֹלים וּבצלים, צנוֹן וחזרת, מלח וּפילפּלים – אם כּן, למה לא יִמצא אֶחד משלנוּ, שיקבּל על עצמוֹ את הטוֹרח להביא להם אל בּתּיהם מדי יוֹם בּיוֹמו גם מיני חָלב משוּבּחים, חמאָה וּגבינה ושמנת טוֹבה וכדוֹמה? הרי כּפי שבּני יהוּפּיץ אֵלוּ להוּטים אַחַר גרוֹנם והכּסף כּאַיִן בּעיניהם, מן היוֹשר הוּא, שנהיה אנחנוּ עֵזר כּנגדם וּנקבּל מהם טוֹבת־הנאה. העיקר הוּא, שתּהא הסחוֹרה סחוֹרה הגוּנה, והסחוֹרה שלי היא מן המפוּרסמוֹת שאֵינן צריכוֹת ראָיה. הכּל יוֹדעים, שאֵין דוּגמתה אפילוּ בּיהוּפּיץ עצמה. כּה אֶזכּה לשמוֹע שוֹפר של משיח, אִם לא שׂרים ורוֹזני־ארץ, מגדוֹלי אוּמוֹת העוֹלם, דוֹרשים אף הם לסחוֹרתי ואוֹמרים לי שבחי בּפני: “שמענוּ את שמעךָ, הם אוֹמרים, שאָדם ישר אַתּה, טביל, אַף־על־פּי שמזרע היהוּדים אָתּה”… כּסבוּר מר, שמפּי יהוּדי אֶשמע דברי שבח כּאֵלוּ? הס מלהזכּיר! אַחינוּ בּני ישׂראל שיִחיוּ עֵינם רעה בּאחיהם בּן־עמם. אֵין דרך היהוּדי אלא לתהוֹת בּקנקן חבירוֹ. ראוּ אֵצל טוֹביה פּרה עוֹמדת בּרפתּוֹ, עגלה חדשה מבהיקה בּחצרוֹ – מיד נתנוּ לבּם לחקוֹר בּדבר ולדרוֹש בּמוּפלא מהם: מאַיִן בּאוּ לוֹ אלה? המן הגוֹרן אוֹ מן היֶקב? אֶפשר יוֹשב טוֹביה זה כּל הלילות וּמזייף שטרוֹת המלוּכה? אוֹ שמא הוּא עוֹשׂה בּמחשךְ מעשׂהוּ, מבשל בּצנעה משקאוֹת חריפים?.. היאמין לי מר אִם לא – אתּה הראשוֹן שסיפּרתּי לךָ מעשׂה זה כּמוֹת שהוא, דברים כּהויתם. ואוּלם נראֶה לי, שהארכתּי קצת את נפשךָ והפרזתּי על המידה. הלא תּסלח לי, צריך אָדם ליתּן דעתּוֹ גם לעֵסק, כּמוֹ שנאמר: כּל עוֹרב למינוֹ – איש לפעלוֹ ואיש לפרנסתוֹ. אתּה, אדוֹני שלוֹם־עליכם, תּשוּב אל ספריךָ ואל כּתביךָ, ואני – אל סוּסי ואל עֶגלתי. ורק בּקשה אחת אבקש ממַעלתוֹ: הרחק מעלי כּפּיךָ – אַל תּכתּבני בּספר המַעשׂיוֹת שלךָ, משוּם דרכי שלוֹם. ואִם גזירה היא מלפניךָ, אַל תּפרש את שמי, לכל הפּחוֹת. ושלוֹם רב לךָ וכל טוּב מעתּה ועד עוֹלם.