טוביה החולב: מחזה בחמש תמונות

כל סיפוריו של טוביה החולב, עסקיו ומסחריו, נסיונותיו, מאורעותיו ודברי ימי בנותיו,ויתר תקפו וגבורתו, רוב חכמתו וחידושי תורתו.

מעשׂה שסח לי טוֹביה החוֹלב, יהוּדי עני וּמטוּפּל בּבנוֹת, כּיצד שׂיחקה לוֹ השעה ועל־ידי מאוֹרע משוּנה, היוֹצא מגדר הטבע, נתעלה פּתאוֹם למעלה־למעלה.

מְקִימִי מֵעָפָר דָּל,

מֵאַשׁפּוֹת יָרִים אֶבְיוֹן.

(תהלים קיג, ז)

– שמעֵני, אדוֹני שלוֹם־עליכם: כּיון שהתחילה השעה משׂחקת לבן־אָדם וּמן השמים ריחמוּ עליו, מוּבטח לוֹ, שהוּא בּן העוֹלם הזה, כּכּתוּב בּמחזוֹר: לכּל זמן, כּלוֹמר, הכּל תּלוּי בּמזל. אַך הבל השׂכל ושוא חָכמת בּני־אָדם וּתבוּנתם. ואִם חלילה הוּרע מזלוֹ של אָדם ונהפּך עליו הגלגל וירד שבע מעלוֹת אחוֹרנית, שוּב אֵין רחמים בּדין וּפסקוּ מַעיני הישוּעה, כּמוֹ שאָנוּ אוֹמרים בּרננוּ צדיקים: שקר הסוּס, כּלוֹמר, אֵין חָכמה ואֵין עֵצה לנגד סוּס עצל. הלא כּך מנהגוֹ של עוֹלם: ראית אָדם, שכּל ימיו עמל וּתלאָה, מפרךְ גוּפוֹ וּמחָרף נפשוֹ על פּת־לחם, פּניו מַשחירים כּשוּלי קדירה וחַייו תּלוּאים לוֹ מנגד, דוֹמה, שאֵין לוֹ עוֹד תּקנה אלא בּקבר – וּפתאוֹם זרחוּ לוֹ שבע שמשוֹת בּבת אחת, נשתּנוּ עליו סדרי בּראשית וההצלחה מאירה לוֹ פּניה מכּל העברים, כּמוֹ ששנוּ חכמים בּמגילת אסתּר: ריוַח והצלה יעמוֹד ליהוּדים. כּסבוּר אני, שאֵין אני צריך לתרגם למעלתוֹ פּסוּק כּצוּרתוֹ, אבל פּשוּטוֹ של מקרא כּך הוּא: יהוּדי, כּל זמן שהנשמה בּקרבּוֹ, ואפילוּ חרב חַדה מוּנחת על צוארוֹ, אַל יִתיאֵש מן הבּטחוֹן. אני מבּשׂרי חזיתי זאת וּמפּרנסתי שאני עוֹסק בּה עכשיו. כּי מי אני וּמה אני, הדל בּאַלפּי, שהגעתּי למדרגה זוֹ, למכּוֹר חמאָה וּגבינה וּשאָר מעשׂי־חלב, אשר לא ידעוּ אבוֹתי ואבוֹת־אבוֹתי ממצרים ועד הנה? חיֶיךָ, אדוֹני, כּדאי ונכוֹן הדבר, שתּשמע את המעשׂה מתּחילתוֹ ועד סוֹפוֹ. הבה אֵשב לידךָ על הדשא, וסוּסי יִרעֶה כּאן לימיני, כּכּתוּב: נשמַת כּל חַי – אַף הוּא נפש חַיה, בּהמתּוֹ של הקדוֹש־בּרוּך־הוּא.

בּקיצוּר, אוֹתוֹ מאוֹרע חָל בּתקוּפת שבוּעוֹת. היינוּ, כּדי שלא אֶתבּדה, חַייב אני לאמוֹר לך בּדיוּק, שעצם הדבר אֵירע כּשבוּעיִם קוֹדם החג, ואפשר כּשבוּעיִם אחר החג. אַל תּשכּח, שלא תּמוֹל ולא שלשוֹם היה מעשׂה, ואף לא אֶשתּקד. חוֹששני, שתּשע שנים ואוּלי גם עשׂר, עברוּ מאָז ועד עתּה. בּעֵת ההיא וטוֹביה זה, שאתּה רוֹאֶה אוֹתוֹ עכשיו בּעיניךָ, לא בּא עדיין לעוֹלם. כּלוֹמר, היה טוֹביה, אבל לא טוֹביה זה, כּעֵין טוֹביה, אבל לא טוֹביה מַמש, כּמוֹ ששנינוּ בּמדרש: אַליה וקוֹץ בּה. מה פּירוּש? פּשוּטוֹ כּמַשמעוֹ: קבּצן הייתי, לא עליכם, עני ואֶביוֹן מגוֹזלוֹ. אָמנם, אם נעיין יפה בּדבר ונעמיק חקוֹר, הלא גם עתּה אֵיני מגיע עדיין עד קרסוּליו של רוֹטשילד. ואַף־על־פּי־כן, לפי מצבי אָז, הרי אני כּיוֹם הזה, בּעֶזרת השם יִתבּרךְ, יהוּדי עשיר. חַנַני אלוֹהים ויש לי סוּס ועגלה, וגם פּרוֹת שתּים חוֹלבוֹת אצלי, ועוֹד פּרה אחת, שלישית, שמלאוּ ימיה ללדת. וחמאָה וּגבינה, בּרוּך השם, יש לרוֹב, וגם שמנת דשנה ורענַנה בּכל יוֹם. והכּל פּרי עמל כּפּינוּ. לפי שכּוּלנוּ עמלים ועוֹשׂים בּמלאכה. אִשתּי שתּחיה חוֹלבת את הפּרוֹת, בּנוֹתי נוֹשׂאוֹת את הכּדים וּמחַבּצוֹת את החמאָה, ואני טוֹביה, כּפי שאַתּה רוֹאֶה אוֹתי, יוֹצא בּכל בּוֹקר לשוּק, נוֹסע פּעם בּפעם לבוֹיבּריק, מחַזר בּסחוֹרתי על פּתחי הקייטנים שבּכאן, וּמתּוֹך כּך אני מעוֹרב עם הבּריוֹת, שׂיח ושׂיג לי עם בּעלי־הבּתּים החשוּבים מיהוּפּיץ, הכּל צריכים לי, נוֹתנים לי שלוֹם וּמחזירים לי שלוֹם, ואני מַרגיש בּלבּי, כּי גם אני לא נגרע חלקי עלי אדמוֹת, בּשׁר ודם אני וּבצלם אלוֹהים נבראתי. וּבהתקדש ליל השבּת – מי יִדמה לי וּמי יִשוה לי אָז? אוֹתה שעה מלך אני, מוֹשל בּכיפּה, מעיין בּספר, עוֹבר על פּרשת השבוּע כּדת וּכדין, שנַיִם מקרא ואֶחד תּרגוּם, מלבד שיר השירים וּפרקי אָבוֹת וּזמירוֹת ואמירוֹת וּשאָר ירקוֹת – מסתּכּל אַתּה בּי, אדוֹני שלוֹם־עליכם, תּוֹהה על קנקני וּמהרהר אַחרי בּלבּך: “ראֵה־נא את טוֹביה, איש יהוּדי זה, שכּך עלתה לוֹ בּימיו!”…

בּקיצוּר, מה התחלתּי לספּר לך? וּבכן, הייתי אָז, בּעזרת השם יתבּרךְ, עני מַר וּמדוּכּא, חַי עם אִשתּי וּבנוֹתי בּעירוֹם וּבחוֹסר־כּל, כּוּלנוּ גוֹועים בּרעב שלוֹש פּעמים בּיוֹם, ערב וָבוֹקר וצהרים. מוֹשך הייתי בּעוֹל, כּשוֹר זה תּחת סבלוֹ, עמל ויגע למצוֹא טרף לביתי, מַסיע קוֹרוֹת מן היער וּמוֹליכן בעֶגלתי לבית־הנתיבוֹת, והכּל, אַל־נא תּיחָשב לך זאת לחרפּה, בּשׂכר שני זהוּבים ליוֹם, ולא עוֹד, אלא שלא בּכל יוֹם היה מתרחש נס. וּבקוֹמץ זה צריך הייתי להשׂבּיע בּית מלא פּיוֹת רעֵבים, מלבד סוּסי, שאַף הוּא סמוּך על שוּלחני, אֵינוֹ חוֹשש לעֵין־הרע וּמַעלה גרה בּכל יוֹם. מה עשׂה הקדוֹש־בּרוּך־הוּא? הלא נאמַר עליו בּברכּת־המזוֹן, שהוּא זן וּמפרנס לכּל, כּלוֹמר, נוֹהג עוֹלמוֹ בּחסד וּברחמים? ראָה, שאני מתענה תּחת ידיו ונהרג על פּת־לחם, פּתח ואָמר לי: “כּסבוּר אַתּה, טוֹביה, שכּבר כּלוּ כּל הקצים ושערי שמַים ננעלוּ? אם כּך אַתּה סבוּר, אֵינךָ אלא שוֹטה, בּמחילה מכּבוֹדךָ! הנה ראֹה תּראֶה בּעֵיניךָ, כּי אלוֹהים כּל יכוֹל הוּא ועוֹד ידוֹ נטוּיה. בּרצוֹנוֹ יִסוֹב הגלגל ויִזרח המזל אך רגע – ואוֹר שבעתיִם, כּאוֹר החַמה, יאִיר את בּיתךָ ממַסד עד הטפחוֹת ויקוּים בּךָ מקרא שכּתוּב בּתפילת וּנתנה תּוֹקף: מי יִשפל וּמי ירוּם, כּלוֹמר,מי בּסוּס וּמי בּרגל”… הלא עיקר כּל העיקרים אֵינוֹ אלא בּטחוֹן. אַשרי המחַכּה וּמקוה לטוֹב. אלא מה? תֹּאמר, לפי שעה אָנוּ מתגלגלים בּיִסוּרים, בּעניוּת וּבאֶביוֹנוּת? אֵין בּכךְ כּלוּם. לכךְ יהוּדים אנחנוּ, עם מלוּמד בּצרוֹת, כּמוֹ שאָנוּ אוֹמרים בּשמוֹנה־עֶשׂרה של יוֹם טוֹב: אַתּה בחַרתּנוּ מכּל העמים – תּרגוּם אוּנקלוֹס: יאָה עניוּתא ליִשׂראֵל. כּנגד מה אָמרתּי זאת? לא אָמרתּי אלא להוֹדיעךָ מעשׂי הקדוֹש־בּרוּך־הוּא ונפלאוֹתיו, ושמַעתּ וראית, כּי יש אלוֹהים בּארץ.

בקיצוּר, וַיהי היוֹם, בּאֶחד מערבי קיץ היה מעשׂה, ואני טוֹביה כּיליתי מלאכתּי בּפריקת הקוֹרוֹת ועוֹבר עם סוּסי ועֶגלתי בּיער, מתנַהל לאִטי בּחזירתי לביתי, ראשי כּפוּף תּחת לחץ יגוֹני וּבלבּי חוֹשך ושממוֹן. סוּסי עלוּב־הנפש אַף הוּא עיף ויגע, מזיז עצמוֹ בּעל־כּרחוֹ וּמשרבּב רגליו בּלכתּוֹ. אני דוֹפקוֹ וּמזרזוֹ, משמיעוֹ דברי־כיבּוּשים לשׂבּר לוֹ את האוֹזן: “נהג ולךְ, אני אוֹמר, לא־יִצלח שכּמוֹתךָ, אתּי יחד תּרד שאוֹלה לשבּוֹר רעבוֹנךָ וידעתּ, כּי עבד אַתּה לעבדים, וטוֹביה הוּא אדוֹניךָ”… מסביב שקט וּדממה. קוֹל השוֹט בּהצליפוֹ בּאויר – בּת־קוֹל עוֹנה לוֹ ממעמקי היער. השמש בּאה, אוֹר היוֹם דוֹעֵךְ וגוֹוע בּדימדוּמי ערב, הצללים בּיער מתרגשים וּבאים. כּל אילן ואילן צלוֹ ארוֹךְ כּאוֹרךְ הגלוּת. והנה עלטה היתה ואֵימה חשכה נוֹפלת עלי. מחשבוֹת נוּגוֹת והירהוּרים משוּנים נדחָקים ועוֹלים בּמוֹחי, פּרצוּפים שוֹנים וּדמוּת־דיוֹקנם של בּני־אָדם שכּבר שבקוּ חיים לכל חי נגלים עלי בּחזוֹן, נקהלים וּבאים לקראתי בּהמוֹן. וכאן אני מַעלה על דעתּי את בּיתי, אוֹי ואבוֹי לי! בּית זה חוֹשך ואפלה בּוֹ. הילדים, יחיוּ ויאריכוּ ימים, ערוּמים ויחפים, מציצים מן החלוֹן וּמחַכּים עד בּוֹש לאַבּא שלהם, לחדל־אישים זה, אוּלי ירחם ויביא להם כּיכּר לחם חַם אוֹ עוּגת־סוֹלת להחיוֹת את נפשם. והיא, זוֹ הזקנה שלי, דרך נשים לה, והרי היא נרגנת, כּפעם בּפעם: “שבע בּנוֹת העמדתּי לוֹ, לפצעי וּלחַבּוּרתי, ועתּה, אַל אֶחטא לאלוֹהים בּשׂפתי, אֵין לי תּקנה אלא להשליכן חַיים אל הנהר!”… בּין כּה וכה הגיע זמן מנחה, ואני נזכּר בּחוֹבתי, חוֹבת היהוּדי לאלוֹהיו, פּוֹתח, כּדרך הטבע, בּאַשרי יוֹשבי ביתךָ, קוֹפץ מעל העגלה וּמכין עצמי לתפילת שמוֹנה־עשׂרה. אָכן תּפילה נאָה היתה זאת, בּעווֹנוֹתינוּ הרבּים, חטוּפה וּטרוּפה וּמרוּסקת־אברים! הסוּס, מעשׂה שׂטן, רוּח תּזזית נכנסה בּוֹ אוֹתה שעה, בּוּלמוֹס הריצה אחָזוֹ פּתאוֹם, והתחיל טס בּדרכּוֹ כּעל כּנפי נשרים. ואני אַף אני אוֹזר כּגבר חלצי ורץ אחר עֶגלתי, אוֹחז בּמוֹשכותֹ וּמגבּיה קוֹלי בּניגוּן" אלוֹהי אַברהם, אלוֹהי יִצחָק ואלוֹהי יעקב" – שמוֹנה עשׂרה מתּוֹך ריצה! וכאן, כּמו להכעיסני, מתאַוה הייתי דווקא להתפּלל תּפילה כּהלכה, בּכוונה וּברגש, ממַעמַקי הלב, אוּלי יקל לי מיגוֹני ויִרוַח לנפשי.

בּקיצוּר, רץ אני בּרגלים ממַהרוֹת אַחַר עֶגלתי ואוֹמר תּפילתי בּקוֹל רם וּבניגוּן, כּחַזן, להבדיל, העוֹבר לפני התּיבה: מכלכּל חַיִים בּחסד – הקדוֹש־בּרוּך־הוּא נוֹתן לחם לכל בּשׂר, וּמקיים אמוּנתוֹ לישני עפר – שוֹמר הבטחָתוֹ אפילוּ לאֵלה, השקוּעים בּמַעמַקי האדמה וּמלחכים עפר. אוֹי, אני מהרהר בּלבּי, כּמה שקוּעים אָנוּ בּמעמקי האדמה וּמלחכים עפר! לא כּאוֹתם העשירים היהוּפּיציים, למשל, היוֹשבים ספוּנים בּבתּי־הקיץ בּבוֹיבּריק, שוֹכבים להנאתם בּצל אִילנוֹת, נהנים מזיו העוֹלם, אוֹכלים ושוֹתים וּשׂמחים וּמתענגים על כּל טוּב. אוֹי, ריבּוֹנוֹ של עוֹלם, בּמה נבדלתּי בּעֵיניךָ לרעה? דוֹמה יהוּדי אני כּמוֹ שאָר היהוּדים, ואַף־על־פּי־כן, אני אוֹמר, ראֵה־נא בּענינוּ – הבּט משמַיִם וּראֵה את הלחץ ואת הדחק ואת יגיע־כּפּינוּ, שאָנוּ עוֹבדים בּפרך, וריבה ריבנוּ, ריב עניים ואֶביוֹנים, דמעת עשוּקים וּגזוּלים, שאִם אֵין אַתּה לנוּ, מי לנוּ? רפאֵנוּ ונירפא – שלח לנוּ, אֵל רחוּם וחַנוּן, לא את המַכּה בּלבד, אלא גם את הרפוּאָה. בּרךְ עלינוּ – יהי רצוֹן מלפניך, שתּהא לנוּ השנה הזאת לברכה ולא לקללה, לשׂוֹבע ולא לרזוֹן, וכל מיני תבוּאָתה, בּין שיפּוּן ובין חיטים ובין שׂעוֹרים, יהיוּ נעשׂים יפים. ואם תּאמר: מה לי, לעני ואֶביוֹן כּמוֹני, וּלחיטים וּשׂעוֹרים? אוֹ, דרך משל, מה יִתּן וּמה יוֹסיף, לוֹ לסוּסי העלוּב, להבדיל, אִם יעלה השׁער על שיבּלי־שוּעל למַעלה אוֹ ירד למַטה?… אבל אֵין מהרהרים אַחרי דרכיו של הקדוֹש־בּרוּך הוּא. סתּם מַקשן עם־האָרץ. חַייב יהוּדי לנַענע ראשוֹ לכל גל וגל ולאמוֹר: גם זוֹ לטוֹבה, כּלוֹמר, חביבים עלי יסוּרים… וּפתאוֹם – הס! סוּסי עמד מלכת. אני חוֹפז וגוֹמר תּפילתי בּחטיפה, נוֹשׂא עֵיני וּמַבּיט לפני – מן היער, מתּוֹך החשכה, שתּי בּריוֹת משוּנוֹת צצוֹת ועוֹלוֹת לקראתי, נראוֹת כּמתחַפּשׂוּת, הליכתן משוּנה ואַף מַראֵה בּגדיהן משוּנה, שלא כּבגדי בּני־אָדם מן היִשוּב. “גזלנים!” ניצנץ רעיוֹן בּמוֹחי ונבהלתּי. אלא מיד שבתּי ואָמרתּי לעצמי: אִי לך, טוֹביה, שוֹטה אַתּה! זוֹ מנַיִן לך? כּמה פּעמים עברתּ בּדרך זוֹ בּיער, בּין בּיוֹם וּבין בּלילה, ולא אֵירע לך שוּם מכשוֹל, ועכשיו נפל לבּך ואַתּה מתירא מפּני הגזלנים? בּוֹשת וּכלימה!“… לךְ־לךָ מאָרצךָ וּממוֹלדתּךָ!” אני אוֹמר לסוּסי, מַצליף לוֹ מאחוֹריו אַחַת וּשתּים וּמאַמץ לבּי כּגיבּוֹר עשׂוּי לבלי חָת. “רב יהוּדי! – שוֹמע אני קוֹל אַחַת הבּריוֹת המשונות קוֹרא אֵלי; הקוֹל קוֹל אִשה, והיא מנַפנפת לי בּמטפּחתּה וּמרמזת לי לעמוֹד. – שמַע־נא, רב קרוֹב! עמוֹד רגע, בּבקשה ממךָ, רק רגע קטן, אַל תּעזבנוּ ואַל תּברח מפּנינוּ. חַיֶיךָ, כּל רעה לא תאוּנה אֵליךָ חלילה!” “אהה, שדי־יער! – אני משׁער בּלבּי, וּמיד אני חוֹזר ואוֹמר לעצמי: – בּהמה בּצוּרת סוּס! מנַיִן לך פּתאוֹם שדים וּמזיקים?” ואני עוֹצר את סוּסי, נוֹתן עֵיני בּשתּי הבּריוֹת המשוּנוֹת וּמסתּכּל בּהן יפה: שתּיהן נקבות. האחת אִשה צנוּעה, עוֹטפת מטפּחת־משי, והשנית צעירה ממנה לימים וּפאָה נכרית על ראשה. שתּיהן מזיעוֹת וּפניהן פּני להבים. “עֶרב טוֹב בּרוּכים הבּאים! – אני אוֹמר להן בּקוֹל רם, מחַזק לבּי וּמתאַמץ להסבּיר להן פּנים. – מה שאֵלתכן וּמה בּקשתכן? אִם רצוֹנכן לקנוֹת מידי דבר, אני חַייב להוֹדיעכן מראש, שלא תּמצאנה אֶצלי כּלוּם, מלבד חלי ונגע, וּכאֵב־בּטן, ועגמת־נפש, ולב שוֹמם, וצרוֹת צרוּרוֹת, וכל מַדוי מצריִם הרעים, יחוּלוּ על ראש שׂוֹנאָי”… הס, הס, הן אוֹמרוֹת, ראוּ־נא את זה ואת שטף לשוֹנוֹ! יהוּדי, כּיון שּפגעתּ בּוֹ בּאֶצבּע אַחַת, שוּב אֵין מנוֹס וּמפלט ממנוּ – חַיֶיךָ אֵינם חַיים! אֵין חפצנוּ לקנוֹת מידךָ כּלוּם. רוֹצוֹת אנחנוּ לשאָלךָ רק שאֵלה קטנה: שמא יוֹדע אַתּה, אֵיזוֹהי הדרך המוֹליכה לבוֹיבּריק!" "לבוֹיבּריק? – אני עוֹנה בּתמיהה ועוֹשׂה עצמי כּאילוּ פּני שׂוֹחקוֹת. – שאֵלה יפה שאַלתּן אוֹתי!

משל למה הדבר דוֹמה? כּאילוּ שוֹאלוֹת הייתן, אִם יוֹדע אני, ששמי טוֹביה". “וּבכן, הן אוֹמרוֹת, שמךָ טוֹביה? ערב טוֹב, רב טוֹביה! נכריוֹת אנחנוּ פּה, מיהוּפּיץ אָנוּ, מתגוֹררוֹת כּאן בּבתּי־הקיץ בּבוֹיבּריק, ויצאנוּ היוֹם לטייל קצת בּשׂדה, והרי אָנוּ סוֹבבוֹת בּיער מאָז הבּוֹקר, תּוֹעוֹת ואוֹבדוֹת דרך. בּתוֹך כּךְ, הן אוֹמרוֹת, שמַענוּ פּתאוֹם קוֹל אָדם מזמר בּיער. מתּחילה סבוּרוֹת היינוּ, שמא חלילה גזלן הוּא זה, רוֹצח־היער. אלא אַחַר־כּך, הן אוֹמרוֹת, כּיון שקרבנוּ אליך וראִינוּ פני יהוּדי, נחה דעתּנוּ”. “חַה־חַה־חַה, אני אוֹמר, גזלן נאה אני! השמַעתּן מימכן, אני אוֹמר, מעשׂה בּגזלן יהוּדי, שהתנפּל על עוֹבר־דרכים וּביקש ממנוּ אַבקת טבּק להריח? אם רצוֹנכן בּכך, יכוֹל אני לספּר לכן מעשׂה זה”. “את המעשׂה, הן אוֹמרוֹת, הנח לעֵת אַחרת. ואתּה מוּטב שתּראֵנוּ את הדרך לבוֹיבּריק”. “לבוֹיבּריק? – אני אוֹמר. – הלא זוֹהי הדרך הישרה לבוֹיבּריק! אפילוּ אֵין רצוֹנכן בּכך, על־כּרחכן אַתּן בּאוֹת בּדרך זוֹ לבוֹיבּריק!” “אִם כּן, הן אוֹמרוֹת, למה זה אַתּה שוֹתק?” “ולמה זה, אני אוֹמר, אֶצעק?” “מכּיון שכּך, הן אוֹמרוֹת, וַדאי גם יוֹדע אַתּה, אִם רב המרחָק לבוֹיבּריק?” “המרחָק לבוֹיבּריק, אני אוֹמר, לא רב הוּא, בסך־הכּל מרחָק של פּרסאוֹת אחדוֹת; היינוּ חמש אוֹ שש פּרסאוֹת, ואפשר שבע פּרסאוֹת, ואוּלי יעלה החשבּוֹן עד כּדי שמוֹנה ומעלה”. “שמוֹנה פּרסאוֹת?! – קראוּ שתּי הנשים פּה אחד, ספקוּ את כּפּיהן וכמעט נתנוּ קוֹלן בּבּכי. – היִתּכן? כּלוּם מַשמיע אתּה לאָזניךָ מה שפּיךָ מדבּר? וכי קלה זוֹ בּעֵיניךָ – שמוֹנה פּרסאוֹת?” “וּבכן, אני אוֹמר, מה אֶעשׂה לכן? אילוּ היתה הדרך שלי, הייתי מקצרה קצת בּשבילכן; עכשיו, אני אוֹמר, שדרך־המלך היא, אֵין לכן אֶלא להיכּנע וּלקבּל יסוּרים בּאהבה, כּמוֹ שאָמר בּלעם לבלק: חַייב אָדם לברךְ על הרעה. ולא זוֹ בּלבד, אני אוֹמר, אלא פּעמים שעוֹברי־דרכים ניזקים בּעֶרב שבּת עם חשכה, טוֹבעים עד צואר בּיון־מצוּלה, מטר סוֹחף מַצליף על פּניהם, הידים מתרפּוֹת, הלב נחלש, וּפתאוֹם פּצץ – סדן העגלה התפּוֹצץ!”… "הלא כּדבּר המטוֹרף אַתּה מדבּר אֵלינוּ! – אוֹמרוֹת הן לי. – חַיֶיךָ, שאֵין דעתּך צלוּלה! למה אַתּה מספּר לנוּ פּזמוֹנוֹת משוּנים וּמעשׂיוֹת נוֹראוֹת מאֶלף לילוֹת ואֶחד?

וכי אֵינךָ רוֹאֶה, שעיפוֹת אנחנוּ ואֵין בּנוּ כּוֹח לעמוֹד על רגלינוּ? מלבד כּוֹס קהוָה ועוּגת־חמאָה לא בּא אוֹכל אֶל פּינוּ מאָז הבּוֹקר, ואַתּה עוֹמד וּמרבּה להג עלינוּ וּמספּר לנוּ סיפּוּרי־מעשׂיוֹת!" “מכּיון שכּך, אני אוֹמר, נעניתי לכן ואני מקבּל נזיפה, כּמוֹ ששנינוּ בּפרקי אָבוֹת: אִם אֵין קמח, אֵין תּוֹרה. יוֹדע אני טעמוֹ של רעב לכל פּרטיו ודיקדוּקיו, ואֵין אַתּן צריכוֹת לטרוֹח וּלהסבּירוֹ לי. אֶפשר מאוֹד, אני אוֹמר, שמַראֶה של קהוה ועוּגת־חמאָה לא ראיתי בּעֵיני זה כּשנה”… וּבדבּרי את הדברים האלה, אני מצייר לי בּדמיוֹני כּוֹס קהוה מהוּלה בּחלב עם עוּגה חַמה אפוּיה בּחמאָה, ועוֹד מיני מאכלים טוֹבים, גלוּסקאוֹת וּכלי־מילָת. “אִי לך, חדל־אישים, אני מהרהר בּלבּי, כּלוּם מנוֹער פּינקוּךָ בּקהוה וּבעוּגוֹת־חמאָה חַמוֹת? וּפת־קיבר עם זנבוֹ של דג מלוּח לא לפי טעמך הם?” והוּא, זה יצר־הרע שלי, יִמח שמוֹ וזכרוֹ, מתגרה בּי להרעימני: דווקא כּוֹס קהוה ודווקא עוּגה חַמה אפוּיה בּחמאָה! מריח אני בּאַפּי ריח של קהוה מהוּלה בּחלב וּמַרגיש בּחכּי טעמה של עוּגה חַמה – טעם גן עדן מַמש, מחַיה נפשוֹת!… “היוֹדע אַתּה, רב טוֹביה? – פּוֹנוֹת שתּי הנשים ואוֹמרוֹת לי. – אוּלי כּדאי ונכוֹן הדבר, שמתּוֹך עמידתנוּ כּאן נקוּם ונַעלה על עֶגלתךָ, ואַתּה בּכבוֹדךָ וּבעצמךָ תּטרח ותוֹליךְ אוֹתנוּ לביתנוּ אשר בּבוֹיבּריק? מה הדבר בּעֵיניךָ?” “משל, אני אוֹמר, כּחרס הנשבּר! אני נוֹסע מן בּוֹיבּריק, ואַתּן הוֹלכוֹת אֶל בּוֹיבּריק. מה ענין שמיטה אֵצל הר גריזים?” “אִם כּן, הן אוֹמרוֹת, מה בּכך? כּלוּם אֵינךָ יוֹדע מה לעשׂוֹת? הלא יהוּדי תּלמיד־חָכם אַתּה, ותמצא עֵצה: קח את המוֹשכוֹת בּידיך וַהפוּךְ פּני סוּסךָ לצד בּוֹיבּריק, ונסענוּ כּוּלנו יחד. אַל תּירא, רב טוֹביה, הן אוֹמרוֹת, יהי לבּך סמוּךְ וּבטוּח, שאִם תּביאֵנוּ, אִם ירצה השם, בּשלוֹם לביתנוּ, לא נקפּח שׂכרךָ חלילה ולא נלין אוֹתוֹ עד בּוֹקר”. “חידה לי דבריהן של אֵלוּ, אני מהרהר בּלבּי, מדבּרוֹת הן אלי בּלשוֹן משוּנה, בּמין תּרגוּם אוּנקלוֹס, שלא כּדרך בּני־אָדם מן היִשוּב!”… וּתמוּנוֹת מבהילוֹת עוֹלוֹת בּדמיוֹני, דמוּיוֹת של מתים וּמכשפים, שדים ולצים, רוּחוֹת רעוֹת וּמזיקים. “שוֹטה בּן תּרח! – אני נוֹזף בּעצמי. – למה אתּה נצב כּגוֹלם? מַהר וּקפוֹץ לתוֹך עֶגלתך, הראֵה שוֹט לסוּסך, בּרח ואַל תּעמוֹד!” ואוּלם, מעשׂה שׂטן, הברה נזרקה מפּי שלא בּרצוֹני: “טפּסנה ועלינה!”

בּקיצוּר, שתּי הנשים, כּיון ששמעוּ כּך, מיד נזדרזוּ וקפצוּ בּשׂמחָה רבּה לתוֹך העגלה, ואני אַחריהן, עוֹלה לדוּכן, הוֹפך את העגלה לצד בּוֹיבּריק וּמרים שוֹט על סוּסי: אַחַת, אַחַת וּשתּים, אַחַת ושלוֹש – דבּר אל העֵצים ואל האבנים! עוֹמד זה כּנטוּע וּממקוֹמוֹ לא יזוּז. “נוּ, אני מהרהר בּפני עצמי, הפּעם נתחוור לי, מה טיבן של נשים אֵלוּ! השׂטן השיאַני לעמוֹד כּאן בּאֶמצע הדרך ולהרבּוֹת שׂיחה עם נשים!”… המבין מר? מימיני היער, אילנוֹת מַשחירים, משׂמאלי דממת שׂדה וחשכת הלילה וּפחדיו, וּמאחוֹרי – שתּי הנפשוֹת המשוּנוֹת הללוּ, שנראוֹת כּנקבוֹת. כּוֹח־הדם שלי מתגבּר בּי בּכל תּקפּוֹ, ואני נזכּר בּמעשׂיוֹת וּבמאוֹרעוֹת שוֹנים, שאֵירעוּ לעוֹברי־דרכים בּאישוֹן לילה. מעשׂה בּבעל־עגלה, שהיה נוֹסע יחידי בּיער ונזדמנה לוֹ מציאָה בּדרך – שׂק שיבּלי־שוּעל. ראה בּעל־העגלה שלי את השׂק, ולא אֵחַר לעשׂוֹת, קפץ מעל העגלה, הרים את השׂק על שכמוֹ, כּמעט נפל אַפּיִם אַרצה תּחת כּוֹבד מַשׂאוֹ, העמיס את השׂק בּדי עמל על עגלתוֹ, והלךְ לעוֹלמוֹ, כּלוֹמר, נסע לדרכּוֹ. עבר פּרסה, נפנה לאחוֹריו להסתּכּל בּשׂק שיבּלי־השוּעל – אֵין כּאן לא שׂק ולא שיבּלי־שוּעל, אלא תּיִשׁ רוֹבץ בּעֶגלתוֹ, תּיִשׁ בּעל־זקן. פּשט ידוֹ לנגוֹע בּתּיִש – נזדקף התּיִש ועמד על רגליו, שלח לעוּמתוֹ לשוֹן ארוּכּה כּאוֹרךְ האַמה, צחק צחוֹק פּרוּע, קפץ מעל העגלה ונתעלם מן העין… “וּבכן מדוּע אֵינךָ נוֹסע?” שוֹאלוֹת אוֹתי השתּים, המתחַפּשׂוֹת כּנשים. “מדוּע אֵיני נוֹסע? הלא עֵיניכן, אני אוֹמר, הרוֹאוֹת: רוֹגז קפץ על סוּסי והריהוּ מעכּב את הגאוּלה”. “כּבּדהוּ בּשוֹט שבּידךָ, אוֹמרוֹת הן, הלא לכך אַתּה אוֹחז בּשוֹט”. “רב תּוֹדוֹת לכן, אני אוֹמר, על העֵצה הטוֹבה. גם ממני לא נתעלמה הלכה זוֹ, אלא שבּחוּר זה, אני אוֹמר, תּקיף בּדעתּוֹ ואינוֹ מַכניע את לבּוֹ הערל גם לפני שוֹט. כּבר הסכּין עם השוֹט, אני אוֹמר, כּמוֹ שהסכּנתּי אני עם הדלוּת”. כּך אני משיב להן בּמשל וּבמליצה, ושיני זוֹ לזוֹ נוֹקשוֹת.

בּקיצוּר, למה אַאריך למעלתוֹ בּדרוּש? שפכתּי כּל חמתי וּמַר־נפשי על ראש סוּסי העלוּב, עד שראה אלוֹהים בּעניִי, הבּחוּר שלי זז ממקוֹמוֹ, וַיִסעוּ מרפידים – עשׂינוּ דרכּנוּ בּיער. בּדרך נסיעתי אני חוֹזר וּמעיין בּדבר ורעיוֹן חדש מַטריד את מוֹחי: “אִי לך, טוֹביה, חמוֹר־גרם אָתּה! החילוֹת לנפּוֹל נפוֹל תּפּוֹל – קבּצן היית וקבּצן תּהיה כּל ימי חַיֶיךָ על האָרץ. הגע בּעצמךָ: הנה הזמין לך הקדוֹש־בּרוּך־הוּא על דרכּךָ פּגישה זוֹ, המתרחשת אַחַת למאָה שנה, ואַתּה לא נקבת שׂכרךָ מראש, לדעת מַה־יקר – כּמה תּקבּל בּעד טרחָתךָ! הלא הן מצד יוֹשר והן מצד רחמנוּת, הן על־פּי דין והן על־פּי תּוֹרה והן על־פּי דרך־אֶרץ – צריך אַתּה לקבּל טוֹבת־הנאה על הטרחה, מכּיון שהגיע הדבר לידי כּךְ! עצוֹר את סוּסך, בּהמה שכּמוֹתךָ, והשמיעֵן על השקלים, תּנאי מפוֹרש, בּרחל בּתּךָ הקטנה: אִם מקבּל אני מיֶדכן כּך וכך, מוּטב, ואִם לאו, פּה תּהיֶה קבוּרתכן – יהא בּטוּבכן, בּמחילה מכּבוֹדכן, לרדת מעל העגלה!” אלא תּוֹךְ כּדי דיבּוּר אני חוֹזר בּי ואוֹמר לעצמי: אִי, טוֹביה, לא נאֶה הדבר! וכי כּך עוֹשׂים לבני־לוָיה? כּלוּם שכחת דין מפוֹרש בּפרקי־אָבוֹת:חכמים הזהרוּ בּדבריכם?“… למה אַתּה מתנַהל בּכבדוּת?” שוֹאלוֹת הנשים ודוֹחפוֹת אוֹתי מאחוֹרי. “וּמה החפּזוֹן הזה, אני אוֹמר, שאַתּן נחפּזוֹת כּכה? עוֹד היוֹם גדוֹל, אני אוֹמר, ולא עליכן המלאכה לגמוֹר, כּמוֹ ששנוּ חכמים בּלשוֹן המשנה”. כּך אני אוֹמר להן, נפנה לאחוֹרי וּמציץ בּעיִן אַחַת על שתּי אוֹרחוֹתי. דוֹמה, נקבוֹת פּשוּטוֹת הן, כּשאָר הנשים מן היִשוּב. האַחַת צנוּעה, עוֹטפת מטפּחת־משי, והשנית צעירה ממנה לימים וּפאָה נכרית על ראשה; שתּיהן יוֹשבוֹת וּמבּיטוֹת זוֹ בּפני זוֹ וּמתלחשוֹת על צפוּנוֹתיהן. “עוֹד רב הדרך לפנינוּ?” הן שוֹאלוֹת אוֹתי. “הדרך, אני אוֹמר, נמשכת לפנינוּ כּנתינתה מששת ימי בּראשית. מתּחילה, אני אוֹמר, נפנה ונרד בּמוֹרד ההר ונַחזוֹר ונַעלה בּמַעלה ההר; אַחַר־כּךְ, אני אוֹמר, נרד שוּב בּמורד ההר ונַעלה שוּב בּמעלה ההר; ואַחרי כּל המעלוֹת והמוֹרדוֹת האֵלה נטפּס ונַעלה לעֶצם ראש ההר, ורק אָז, אני אוֹמר נבוֹא אל המנוּחה ואל הנַחלה בּדרך ישרה לבוֹיבּריק”. “אֵין זה אלא פּגע רע!” נענית האַחַת ואוֹמרת לחברתּה. “לץ מתהוֹלל!” אוֹמרת השניה. “תּוֹספת לצרותינוּ!” אוֹמרת שוּב הראשוֹנה. “ולי נראֶה שמשוּגע הוּא!” פּוֹסקת השניה. “בּוַדאי, אני מהרהר בּלבּי, משוּגע אני, מאַחר שנשים משלוּ בּי”… ואני הוֹפך אליהן את ראשי ושוֹאֵל: “היכן, כּדוֹמה למשל, נשים חביבוֹת, תּצווּני להשליך אֶתכן, אם ירצה השם, מתּוֹך העגלה?” “זוֹ מהי? – הן אוֹמרוֹת לי בּתמיהה. – השלָכה זוֹ מה פּירוּשה?” “דיבּרה תּוֹרה, אני אוֹמר, כּלשוֹן בּעלי־עגלה. לא נתכּוונתּי אלא לשאוֹל את פּיכן, מַה מחוֹז־חפצכן וּלאָן אוֹליך אֶתכן, אִם יִרצה השם, כּשנזכּה לבוֹא, בּעֶזרת השם יתבּרךְ, בּריאים וּשלמים לבוֹיבּריק?” “אָה, לכך נתכּוונתּ? – הן אוֹמרוֹת לי. – יהי־נא בּטוּבךָ להביאֵנוּ עד בּית־הקיץ הירוֹק, העוֹמד ליד הנהר מעֵבר היער מזה. היוֹדע אַתּה את המקוֹם?” “ולמה לא אֵדע? – אני אוֹמר. – הרי אני בּן־בּית בּבויבּריק. וכי מעט קוֹרוֹת הסַעתּי לשם מן היער? עוֹד בּשנה שעברה היה מעשׂה והעמדתּי לאוֹתוֹ בּית־הקיץ הירוֹק עצמוֹ שלוֹש עגלוֹת עֵצים בּבת אחת. בּימים ההם ישב שם גביר אֶחד מגבירי יהוּפּיץ, אַדיר וּבעל־מיליוֹנים, שהוֹנוֹ הגיע בּוַדאי למאָה אלף קרבּוֹנים, ואֶפשר לריש אלפים!” “אַף עכשיו הוּא יוֹשב שם”, – עוֹנוֹת שתּי הנשים ואוֹמרוֹת לי, מבּיטוֹת זוֹ בּזוֹ, מתלחשוֹת וצוֹחקוֹת בּפני עצמן. “אִם כּן, אני אוֹמר, אִם צער העיבּוּר גדוֹל כּל־כּך, הלא אפשר שיש גם לכן שייכוּת לבית זה הירוֹק? אוּלי יהא בּחסדכן לטרוֹח שם בּשבילי וּלדבּר דבר בּאָזני הגביר, לגרוֹם לי טוֹבת־הנאה, דבר פּרנסה, אוֹ אַחַת הכּהוּנוֹת בּמסחָרוֹ, אוֹ כּל אשר יעלה המַזלג? ידעתּי, אני אוֹמר, אַברךְ אֶחד ממקוֹמוֹתינוּ, ישׂראֵל שמוֹ, שהיה בּשעתּוֹ חדל־אישים וּכלי ריק, ונזדמן לשם ונשׂא חן וחסד לפני הגבירים ועלה לגדוּלה, ועכשיו אֵין דוֹמה לוֹ, משׂתּכּר הוּא בּוַדאי עשׂרים קרבּוֹנים לשבוּע, ואפשר גם אַרבּעים! אָכן יש קוֹנה עוֹלמוֹ בּשעה אֶחָת! הנה, דרך משל, חתן השוֹחט שלנוּ – אף הוּא שׂיחק לוֹ מזלוֹ פּתאוֹם, כּשיצא ליהוּפּיץ. אמת, מתּחילה, כּשלא היוּ שנים כּתיקוּנן, התגלגל שם בּמַחשכּים וכמעט גוַע בּרעב. אבל עכשיו הגיעוּ לוֹ ימים טוֹבים, והלוַאי שיהא חלקי עמוֹ. והגיע הדבר לידי כך, שרוֹצה הוּא לקחת אֵליו לשם גם את אשתּוֹ וּבניו, אלא שאֵין מספּיקים בּידוֹ לעשׂוֹת כּן, מפּני איסוּר הישיבה. ואִם תּמצא לאמוֹר והוּא עצמוֹ אֵיךְ הוּא יוֹשב שם? ויש לאמוֹר: אוֹי לה לאוֹתה ישיבה… בּרוּךְ שהחינוּ וקיימנוּ! – אני מפסיק פּתאוֹם בּאֶמצע וּפוֹנה אל הנשים שלי ואוֹמר: – כּבר הגענוּ עד קצנוּ. הנה הנהר והנה הבּית הירוֹק!” כּך אני אוֹמר ונכנס אל תּוֹך החצר בּהרחבה, בּקוֹל רעש גלגלים, מריץ את סוּסי עם עֶגלתי עד עצם המרפּסת. ראוּנוּ בּני הבּית – והנה שׂשׂוֹן ושׂמחה, קוֹל תּרוּעה וצהלה: “אוֹי, הסבה! האֵם! הדוֹדה! נמצאָה האבדה! מזל טוֹב!… הוֹי, ריבּוֹנוֹ של עוֹלם, היכן הייתן?… כּל היוֹם כּוּלוֹ נבוּכים אנחנוּ, אוֹבדי־עֵצוֹת… שלחנוּ שליחים לבקשכן בּכל הדרכים… כּסבוּרים היינוּ, שמא זאֵבים, חַס ושלוֹם, ואֶפשר גזלנים… מה היה מַעשׂה?”… המַעשׂה מַעשׂה יפה: אָבדנוּ דרך, תּעינוּ בּיער, הרחַקנוּ כּדי עשׂר פּרסאוֹת בּוַדאי. וּפתאוֹם – יהוּדי. מי הוּא היהוּדי? יהוּדי שלוּמיאֵל עם סוּס ועגלה. אַחרי רוֹב עמל ותחנוּנים נעתּר לנוּ"… “כּל החלוֹמוֹת הרעים!… יחידוֹת הייתן, בּאֵין שוֹמר?… נסים ונפלאוֹת!… חַייבוֹת אַתּן לברךְ בּרכּת הגוֹמל!”…

בּקיצוּר, הוֹציאוּ אל המרפּסת את העששיוֹת וערכוּ השוּלחן והתחילוּ נוֹשׂאים החוּצה מכּל טוּב הבּית: מיחַמים רוֹתחים, וקוּמקוּמים של תּה משוּבּח, וקוּפסוֹת סוּכּר, וּמיני מרקחת, וחביתוֹת של בּיצים טוֹבוֹת, ועוּגוֹת־חמאָה חַמוֹת, שריח ניחוֹחן נוֹדף למרחוֹק, וּשאָר מיני מאכל וּמשתּה, וּמאפה־תנוּר, וכל מיני מרק שמנים, וּבשׂר צלוּי, וּבשׂר־אַוָז, ויינוֹת יקרים, וּמשרוֹת דוּבדבנים למיניהן. כּל אוֹתה השעה עוֹמד הייתי בּקרן־זוית, צוֹפה וּמבּיט מרחוֹק, משתּאֶה וּמַחריש לדעת, כּיצד הגבירים הללוּ, בּני יהוּפּיץ העשירים, אוֹכלים ושוֹתים, בּלא עֵין־הרע, לתיאָבוֹן וסוֹעדים את לבּם בּכל טוּב. ואני מהרהר בּפני עצמי: “לעוֹלם ימכּוֹר אָדם כּל מה שיש לוֹ, וּבלבד שיהיה עשיר!” דוֹמה אני, שאפילו פּירוּרים אֵלוּ, הנוֹשרים משוּלחן עשירים, היוּ מסַפּקים לילדי מזוֹנוֹתיהם מעֶרב שבּת לעֶרב שבּת. הוֹי, ריבּוֹנוֹ של עוֹלם, אַב הרחמים

והסליחוֹת! הלא נאמר עליךָ אֵל אֶרךְ־אפּיִם ורב חסד ואמת, – האִם מן היוֹשר הוּא, שנתתּ לאֶחד הכּל ולשני לא נתתּ כּלוּם? למי עוּגות־חמאָה וּלמי מַכּת־בּכוֹרוֹת?… אלא תּוֹך כּדי דיבּוּר אני חוֹזר ואוֹמר לעצמי: “אִי לך, טוֹביה, שטיפּש גדוֹל אַתּה! מנַיִן לךָ חוּצפּה זוֹ כּלפּי מַעלה, שאַתּה בּא בּעֵצוֹת אל הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא וּמלמדוֹ בּינה, כּיצד יִנהג עוֹלמוֹ בּחסד? דע לךָ, שהכּל בּחכמה נעשׂה וּמסתּמא כּך נאֶה וכך יאֶה. וזֶה לך האוֹת, שאילמלא היה כּן, וַדאי שהיוּ סדרי בּראשית משתּנים. ואִם תּמצא לאמוֹר: אִם כּן אֵיפוֹא, למה אֵינם משתּנים? ויש לאמוֹר: גזירה היא ואֵין לשנוֹת, כּמוֹ שאָנוּ אוֹמרים בּמַחזוֹר: אָנוּ עבדיךָ ואַתּה אדוֹנינוּ, כּלוֹמר, יהוּדים אָנוּ, בּנים לאָבינוּ שבּשמים, וחַייב יהוּדי לבטוֹח בּאלוֹהים וּלצפּוֹת לישוּעתוֹ, אוּלי יחוֹס, אוּלי ירחם עם עני ואביוֹן”… עוֹדני עוֹמד כּךְ תּפוּשׂ בּרוֹב מחשבוֹתי, והנה שוֹמע אני קוֹל מדבּר אצל השוּלחן: “ואַיה אֵיפוֹא היהוּדי? הכּבר נסע מזה אוֹתוֹ שלוּמיאֵל?” “חַס ושלוֹם! – אני עוֹנה מרחוֹק. – מה עלה על דעתּכם? כּלוּם אֶסע מכּאן בּלא בּרכּת־הפּרידה? שלוֹם עליכם, אני אוֹמר, עֶרב טוֹב לכם, בּרוּכים היוֹשבים, אִכלוּ מַשמַנים וּשתוּ מַמתּקים, ותערב לכם אכילתכם!” “בּוֹא, בּרוּךְ אדוֹנָי, הם אוֹמרים לי, למה תּעמוֹד בּחוֹשך? קרב הנה ונסתּכּל בּךָ ונראֶה, לכל הפּחוֹת את פּניךָ. אֶפשר תּקח מעט ייש?” “מעט ייש? האָח, אני אוֹמר, בּכל הדרת הכּבוֹד! אֵין מסרבים לייש, וּבפרט יהוּדי בּשׂמחת־מצוָה, כּששוֹתים לחַיִים, כּמוֹ שאָנוּ אוֹמרים בּמַחזוֹר: אֵיזה לחַיִים ואֵיזה למות… לחַיִים! – אני אוֹמר וּמריק את כּוֹסי.– יהי רצוֹן, אני אוֹמר, שתּתענגוּ תּמיד על רוֹב עוֹשר ונַחת, ויהוּדים, אני אוֹמר, לעוֹלם יהיוּ יהוּדים, הקדוֹש־בּרוּך־הוּא יאריך ימיהם וּנשיהם ויִתּן להם כּוֹח להתגבּר על כּל צרוֹתיהם, ונֹאמַר אָמן!” “מה שמכם? – פּוֹנה ואוֹמר אֵלי הגביר בּכבוֹדוֹ וּבעצמוֹ, יהוּדי שפּרקוֹ נאֶה וכיפּתוֹ על ראשוֹ. – מאַיִן יהוּדי, ואֵיפה אַתּה יוֹשב, ואִם יש לך אִשה וּבנים, וכמה בּנים לך?” “בּנים? – אני אוֹמר. – אַל תּקרא בּניִךְ, אלא בּנוֹתיִךְ. אִם נכוֹנים, אני אוֹמר, דברי גוֹלדה זוּגתי, שכּל אַחַת מבּנוֹתי שקוּלה כּנגד מיליוֹן, הרי אני עשיר מכּל גדוֹלי יהוּפּיץ ועשיריה. אלא מה? אֵין בּעל הנס מַכּיר בּנסוֹ, ואֵין עשיר ניכּר אֶלא בכיסוֹ, כּמוֹ שאָנוּ אוֹמרים בּהבדלה: המַבדיל בּין קוֹדש לחוֹל – מי שמהזוּמנים שלוֹ יֶש לוֹ כּל. המזומנים מצוּיים אֵצל רוֹטשילד, ולי חָלק אלוֹהים בּנוֹת. ואוֹי לוֹ ליהוּדי שבּניו נקבוֹת, כּל ימי חַייו רק רע וּמַכאוֹבוֹת. ואַף־על־פּי־כן, אני אוֹמר, אֵין בּכך כּלוּם. אָב לנוּ בּשמים, על־פּיו יִסעוּ ועל־פּיו יחנוּ, כּלוֹמר, הוּא יוֹשב מלמַעלה, ואנחנוּ מתענים מלמַטה, עוֹבדים עבוֹדת־פּרך, מַסיעים קוֹרוֹת מן היער, כּמוֹ ששנינוּ בּמסכת חַלָה: בּמקוֹם שאֵין דגים עשׂה שבּתּךָ בּדג מלוּחַ. הלא כּל עמלנוּ זוֹ האכילה, כּמוֹ שאִמי זקנתּי, עליו השלוֹם, היתה אוֹמרת: אִילוּ ניתּן פּה למתים, היה תּם הלחם מן האָרץ… אַל תּראוּני, אני אוֹמר, שאני מדבּר לכם חידוֹת, משל וּמליצה ודברי חכמים, ואַל תּדינוּני לכף חוֹבה. טוֹבה תּוֹרה עם דרךְ־אֶרץ, וּבפרט בּן־אָדם כּמוֹני, שבּירךְ בּרכּת שהכּל נהיה בּדברוֹ על לב ריק ונפש שוֹקקה, כּמוֹ שכּתוּב בּמדרש: נכנס ייש יצא סוֹד”… “יִתּנוּ נא אוֹכל ליהוּדי!” מצוה הגביר את בּני בּיתוֹ, ותוֹך כּדי רגע מוֹפיעים על השוּלחן מכּל מאמינים שהוּא: בּשׂר ודגים וצלי וחתיכוֹת עוֹף וּכבדים וקוּרקבנים לרוֹב כּיד המלך. “אֶפשר רצוֹנך לסעוֹד, הם אוֹמרים לי, לךְ וּרחָץ”. “את החוֹלה, אני אוֹמר, שוֹאלים ואת הבּריא מַבריאים. ואַף־על־פּי־כן רב תּוֹדוֹת לכם. מעט ייש, אני אוֹמר, טעמתּי בּכבוֹד גדוֹל, אבל לישב כּאן אֶצלכם וּלהיטיב את לבּי בּסעוּדה, בּה בּשעה, אני אוֹמר, ששם בּביתי אִשתּי וילדי, יחיוּ ויאריכוּ ימים… אִם רצוֹנכם בּכךְ, אני אוֹמר, ולבּכם טוֹב עלי…”

בּקיצוּר, הללוּ ירדוּ, כּפי הנראֶה, לסוֹף דעתּי, ולא היוּ רגעים מוּעטים עד שהתחילוּ נוֹשׂאים אל עֶגלתי איש מכּל הבּא בּידוֹ: זה נוֹשׂא עוּגה וזה דגים, זה בּא בּרביעית העוֹף וזה בּצלי, זה מביא תּה וסוּכּר וזה סיר שוּמן וצינצנת מרקחת וּשאָר ירקוֹת. “את כּל הכּבוּדה הזאת, הם אוֹמרים, תּביא מַתּנה לאִשתּךָ וילדיךָ. ועתּה נקבה שׂכרךָ ואמוֹר, כּמה נשלם לךָ בּעד טרחָתךָ, שטרחתּ בּשבילנוּ?” “מה שייך”, אני אוֹמר, כּלוּם עוֹמד אני עמכם על המקח? כּמה שתּתּנוּ בּרצוֹנכם הטוֹב אקבּל בּאהבה, והכּל על מקוֹמוֹ יבוֹא בּשלוֹם, כּמוֹ ששנוּ חכמים בּלשוֹן המשנה: מי שיֶש לוֹ מנה רוֹצה מאתיִם“… “לא, הם אוֹמרים, אַל־נא, רב טוֹביה! רוֹצים אָנוּ לשמוֹע דבר מפּיך. אמוֹר ואַל תּירא. חַיֶיךָ, הם אוֹמרים, שלא תּחַייב את ראשךָ למַלכוּת!”… מה אֶעשׂה אֵיפוֹא? – נמלך אני בּדעתּי. – ענין רע נתנוּ לי לענוֹת בּוֹ: אִם אבקש מהם שקל אֶחד, יש לחוֹש, שמא אֶפשר לקבּל שני שקלים, ונמצא שאני קוֹבע את נפשי. ואִם אוֹמַר להם שנַיִם – הלא יִראוּני כּמשוּגע, שדעתּוֹ נטרפה עליו בּעצם היוֹם הזה: שני שקלים על שוּם מה?”… “שלוֹשה!!!” נזרקה הברה מפּי, וכל בּני־החבוּרה נתנוּ את קוֹלם בּצחוֹק גדוֹל כּל־כּך, שסבוּר הייתי כּי האדמה פּצתה את פּיה תּחתּי לבלעֵני חַיִים. “נַעניתי לכם, אני אוֹמר, מוֹרי ורבּוֹתי, סלחוּ לי בּרוֹב חַסדכם, שמא נכשלתּי בּלשוֹני ונוֹקשתּי בּאִמרי־פי. והלא דברים קל־וחוֹמר: מַה סוּס, אני אוֹמר, שאַרבּע רגלים לוֹ, פּעמים הוּא נכשל על דרכּוֹ ונוֹפל אַפּיִם אָרצה, אָדם קרוּץ מחוֹמר, שרק לשוֹן אַחַת לוֹ, לא כּל־שכּן!”… הצחוֹק מסביב לשוּלחן גדל עוֹד יוֹתר. “רב לכם למַלא שׂחוק פּיכם!” קוֹרא הגביר, והוּא עוֹמד ונוֹתן ידוֹ לתוֹך כּיסוֹ וּמוֹציא מאַרנקוֹ הגדוֹל – כּמה, דרך משל אַתּה משעֵר? – שטר בּן־עשׂרה, כּוּלוֹ אַדמוֹני, כּשם שאני יהוּדי! והוּא מוֹסר לי שטר זה, מוֹסר ואוֹמר: “הרי לך זה מידי, ואַתּם, ילדים, תּנוּ אַף אַתּם איש כּפי רצוֹנוֹ וּכפי מַתּנַת־ידוֹ”.

בּקיצוּר, הדבר יצא מפּיו – ואֶל השוּלחן התחילוּ עפים מכּל העברים שטרי־כסף למיניהם, בּני שקל אֶחד וּבני שלוֹשה וּבני חמשה. אֶחד המַרבּה ואֶחד המַמעיט. ואני כּאילם לא אֶפתּח פּי, עוֹמד וצוֹפה

בּמַחזה, רעדה אחזתני, בּרכּי פּקוּ וּכאילוּ ניטלוּ חוּשי ממני. “וּבכן, למה אַתּה מַחשה? – אוֹמר הגביר ורוֹמז לי בּידוֹ. – קוּם צבוֹר מעל השוּלחן את מעט הכּסף וסַע בשלוֹם לביתך, אל אִשתּךָ וילדיךָ”. "ישלם לכם אלוֹהים, אני אוֹמר, כּפל כּפליִם, כּיוֹצאֵי מצריִם, הלוַאי שתּעשירוּ עוֹשר רב וּרכוּשכם יִגדל פּי־עשׂרה וּפי־מאָה בּרוֹב טוּב ורוֹב נחת! כּך אני אוֹמר להם, עוֹמד ומאַסף את הממוֹן בּשתּי ידי, ללא מנין וּמספּר, ותוֹחבוֹ לתוֹך כּיסי. “היוּ שלוֹם, אני אוֹמר להם שוּב, אַתּם שלוֹם וּביתכם שלוֹם וכל אשר לכם שלוֹם!” ואני פּוֹנה מהם ורוֹצה ללכת אל עֶגלתי. והנה בּעלת־הבּית, זוֹ הצנוּעה העוֹטפת מטפּחת־משי, מעכּבת אוֹתי ואוֹמרת לי: “המתּן קצת, רב טוֹביה, גם אני אָצלתּי לךָ בּרכה. מחר, אִם יִרצה השם, בּוֹא תּבוֹא אֵלי וּמידי תּקבּלנה. יש לי, היא אוֹמרת, פּרה אדוּמה אחת, פּרה יקרה מאֵין כּמוֹה. לשעבר, בּשנוֹת הטוֹבה, היתה נוֹתנת בּכל יוֹם עשׂרים ואַרבּע כּוֹסוֹת חלב. אבל מיוֹם ששלטה בּה עֵין־הרע שינתה את טעמה ועמדה מהיחָלב. כּלוֹמר, חָלוֹב תּיחָלב גם היוֹם, אלא חָלב אֵינה נוֹתנת”… “הקדוֹש־בּרוּך־הוּא, אני אוֹמר לה, יאריךְ ימַיִךְ וּשנוֹתיִךְ בּעבוּרה. יהי לבּךְ סמוּךְ וּבטוּח, שבּביתי תּשוּב הפּרה לכבוֹדה הראשוֹן, תּחַדש ימיה כּקדם ותפתּח לנוּ את מקוֹר חלָבה. להוֹדיעֵךְ, אני אוֹמר, שהזקנה שלי אֵשת־חַיִל היא, בּלא עֵין־הרע, בּרצוֹנה תּראֶה נפלאוֹת ותברא יש מאָיִן, וּבחכמתה תּוֹציא חָלב מן הפּרה בּעל־כּרחה, כּמוֹ שכּתוּב בּמדרש: יוֹדע צדיק נפש בּהמתּוֹ… סלחוּ־נא לי, אני אוֹמר שמא הלאֵיתיכם בּדברי. חיוּ בּשלוֹם ותערב לכם שנתכם!” כּך אני מסיים בּברכה ונפטר מפּניהם. נכנס אני לחצר ונגש אל עֶגלתי לטפּל בסוּסי – אוֹי מה היה לנוּ! הוֹוָה על הוֹוָה ושבר על שבר! מַבִּיט אני על סביבוֹתי וּמציץ לצדדים – והיֶלד אֵיננוּ, נעלם סוּסי! “נוּ, טוֹביה, אני מהרהר בּפני עצמי, עכשיו וַדאי לי, כּי יקשוּ לך וגם נלכּדתּ!”… ואני מַעלה בּזכרוֹני אוֹתוֹ המעשׂה הנאֶה, שמצאתי כּתוּב בּספר עתּיק בּשכּבר הימים.

מעשׂה בּחסיד אחד, שנשבּה לבין החברה היפה, בּני כּת־ליצנים, והיוּ הללוּ מפתּים וּמשדלים אוֹתוֹ בּדברים רכּים, עד שהביאוּהוּ לאַרמוֹן נהדר, פּלטין של מלך, והיוּ מַאכילים וּמַשקים אוֹתוֹ כּל אוֹתוֹ הלילה, ואַחַר כּך עמדוּ ונעלמוּ כּוּלם פּתאוֹם והשאירוּהוּ יחידי עם נקבה יפהפיה אחת. הציץ החסיד על היפהפיה וראה, שאֵין זו כּלל נקבה, אלא חַיה רעה. הציץ על החַיה הרעה וראה, שחתוּל היא זוֹ. הציץ על החתוּל, מיד הפךְ החתוּל את עוֹרוֹ ונעשׂה שפיפוֹן… “ראֵה־נא טוֹביה, אני אוֹמר לעצמי, לאָן התעוּךָ רגליך!”… “מה אַתּה מפשפּש שם בּחשכה?” שוֹמע אני קוֹל בּן־אָדם מדבּר אלי. “מה אני מפשפּש כּאן? – אני עוֹנה. – אוֹי ואבוֹי לי, מפשפּש אני בּמעשׂי. אָסוֹן קרני, אבדה שאֵינה חוֹזרת: הסוּס שלי…” “הסוּס שלךָ, הם אוֹמרים לי, עוֹמד בּאוּרוָה. הטרח עצמךָ לשם ותמצאֵהוּ”. נכנס אני לאוּרוָה וּמַבּיט לפני – אמת נכוֹן הדבר: הבּחוּר שלי עוֹמד לוֹ בּענוָה וּבדרך־אֶרץ בּין שאָר חבריו החדשים, סוּסי הגביר, כּוּלוֹ נתוּן לעניני העוֹלם הזה, לוֹעֵס שיבּלי־שוּעל לתיאָבוֹן וטוֹב ויפה לוֹ. “שמע־נא, חכם בּלילה, אני אוֹמר לוֹ בּנַחת, כּלוּם שכחתּ מקרא מלא בּחוּמש: לא על הלחם לבדוֹ יִחיֶה? כּבר הגיעה השעה לשוּב הבּיתה. כּלה אכילתךָ וצא. להוֹדיעךָ, אני אוֹמר, שאכילה גסה זוֹ למפוּנק כּמוֹךָ בּחזקת סַכּנה היא”…

בּקיצוּר, בּיקשתּי ממנוּ סליחה וּמחילה, אסרתּיו לעגלה ויצאתי לביתי שׂמח וטוֹב־לב, מַנעים זמירוֹת בּדרכּי וּמסלסל “מלך עֶליוֹן”בּגרוֹני מרוֹב רגשוֹתי. וסוּסי אַף הוּא היתה רוּח אַחרת עמוֹ, כּאילוּ חידש ימי נעוּריו, לא המתּין לרמיזת שוֹט, אלא נשׂא רגליו על דעת עצמוֹ ושקד בּריצה מתּוֹך זריזוּת יתירה. וכך שבתּי לביתי עם חצוֹת הלילה והעירוֹתי את אִשתּי משנתה בּשׂמחה וּבקוֹל תּרוּעה: “יוֹם טוֹב לךְ, אני אוֹמר לה, מַזל טוֹב לךְ, גוֹלדה!” “מַזל רע ושוֹמם לשׂוֹנאֵינוּ! – אוֹמרת היא לי. – מנַיִן לךָ יוֹם טוֹב פּתאוֹם, בּעֶצם ימי החוֹל, וּלשׂמחה מה זה עוֹשׂה, מפרנסי ונוֹתן־לחמי היקר? וכי בּא אַתּה מחתוּנה אוֹ מבּרית־מילה?” “מחתוּנה וּמבּרית־מילה גם יחד! – אני אוֹמר לה. – חַכּי, אִשתּי, כּמעט רגע ותראִי אֵת אשר הבאתי לךְ לשׂמח את לבּךְ. ורק העירי קוֹדם כּל את הילדים משנתם. יקוּמוּ, אני אוֹמר, עלוּבי־הנפש ויִטעמוּ גם הם מטוּב יהוּפיץ”… וכי משוּגע אַתּה, אוֹ חסר־דעה, אוֹ שמא נסתּתּרה בּינתך חלילה? הלא כּדבּר אַחַד המטוֹרפים תּדבּר!" כּך משיבה לי אִשתּי, מקללת קללוֹת נמרצוֹת וּמכלָה כּל חמתה בּי, כּדרך הנשים מעוֹלם. “אִשה, אני אוֹמר, לעוֹלם אִשה היא, וּכבר אָמר שלמה המלך, החכם מכּל אָדם: אֵין חָכמה לָאִשה אֶלָא בּקדירה. אַשרינוּ, אני אוֹמר, מה טוֹב חלקנוּ, שכּבר בּטל המנהג לישׂא הרבּה נשים”. כּך אני אוֹמר לה ויוֹצא אל עֶגלתי וּמביא משם את כּל המעדנים והמַשמַנים, שנתנוּ לי צידה לדרך, וּמַניחָם על השוּלחן. ראוּ בּני־החבוּרה שלי את העוּגוֹת והריחוּ ריח בּשׂר, מיד נתעוֹררוּ כּוּלם ועמדוּ על רגליהם, התנפּלוּ על חמדת השוּלחן כּזאֵבים רעֵבים והתחילוּ עוֹשׂים בּמלאכה, חוֹטפים ואוֹכלים, ידיהם רוֹעדוֹת ושיניהם טוֹחנוֹת, לקיים מַה שנאמר: וַיֹאכלוּ – פּירש רש"י: להוֹדיעךָ כּוֹחַ הרעב. דמעות נתלוּ בּעֵיני אוֹתה שעה… “נוּ, אוֹמרת לי אִשתּי, הגידה לי אֵיפוֹא, מאַיִן בּאת והיכן הזמין לך הקדוֹש־בּרוּך־הוּא סעוּדת־מצוָה אוֹ שׂמחה של עניים?” “אַל־נא, גוֹלדה, אַל תּדחקי את הקץ, אני אוֹמר, ואַל תּאיצי בּי. עוֹד מעט יִתבּררוּ ויִתלבּנוּ הדברים כּשמש בּצהרים. ואַתּ, אני אוֹמר, קוּמי וּפחי בּמיחַם, ונשב כּוּלנוּ אל השוּלחן לשתּוֹת כּוֹס חמים, כּדת היוֹם. אָדם, אני אוֹמר, ימיו מעטים ורעים, רק פּעם יִחיה עלי אדמוֹת, משוּל כּצל עוֹבר וכחלוֹם יעוּף. וּבפרט, אני אוֹמר, שיש לנוּ כּבר בּרשוּתנוּ פּרה אדוּמה, בּעלת עשׂרים ואַרבּע כּוֹסוֹת חָלב בּכל יוֹם. מחר, אִם יִרצה השם, אָביא אוֹתה אֵליִךְ ואַציגָה לפנַיִךְ… הבה, גוֹלדה, – אני אוֹמר לה תּוֹך כּדי דיבּוּר, מוֹציא מכּיסי וּמַראֶה לעֵיניה את צרוֹר השטרוֹת, – אוּלי תּגידי לי דרך אוּמדנה, כּמה ממוֹן יש לנוּ בּצרוֹר הזה?”… מסתּכּל אני בּאִשתּי – ולא הכּרתּיה. פּניה לבנים כּפני מת והדיבּר אֵין בּפיה. “מה זה היה לך, גוֹלדה לבּתי? – אני אוֹמר לה. – מה החרדה הזאת אשר חָרדתּ? כּלוּם חוֹשדת אַתּ בּכשרים וחוֹששת, שמא, חַס ושלוֹם, גנבה היא בּידי אוֹ גזילה חָלילה? אִי, גוֹלדה, אני אוֹמר, הלא תבוֹשי ותכּלמי! כּמה שנים אִשתּוֹ של טוֹביה אַתּ, ועדיין לא עמדתּ על אָפיוֹ של בּעלךְ. שטיה, אני אוֹמר, הממוֹן הזה ממוֹן כּשר הוּא אֶצלי, בּשׂכלי וּבתבוּנתי וּביגיע־כּפּי עשׂיתי לי את החַיִל הזה. להוֹדיעֵךְ, אני אוֹמר, שהיוֹם הזה קיימתּי שתּי נפשוֹת מיִשׂראֵל, האַחַת צנוּעה, עוֹטפת מטפּחת־משי, והשנית צעירה ממנה לימים וּפאָה נכרית על ראשה. אילמלא אני, שעמדתּי להן בּעֵת צרה והצלתּי אוֹתן מסכּנה גדוֹלה, מי יוֹדע מה הגיע להן עכשיו!”…

בּקיצוּר, סיפּרתּי לה את כּל המעשׂה מתּחילתו ועד סוֹפוֹ, כּיצד הנחַני אלוֹהים בּדרכּי והביאַני עד כּה. וּמיד ישבנוּ שנינוּ וּמנינוּ את הכּסף פּעם וּשתּים ושלוֹש, וּבכל פּעם עלה החשבּוֹן לשתּי פּעמים חַי ועוד שקל אֶחד כּסרח העוֹדף, היינוּ: בּסך־הכּל שלוֹשים ושבעה קרבּוֹנים!… לא התאַפּקה גוֹלדה שלי והתחילה בּוֹכה. “פּתיה, אני אוֹמר, למה תּבכּי?” “אֵיךְ לא אֶבכּה, היא אוֹמרת, ורגשוֹתי עוֹברים את לבּי והדמעוֹת יוֹרדוֹת מאליהן? אֶראֶה בּנחָמה, היא אוֹמרת, אִם לא ראיתי בּאיצטגנינוּת שלי, כּי תביא היוֹם בּשׂוֹרה טוֹבה לביתךָ. וזה לך האוֹת, היא אוֹמרת, הנה סבתי צייטיל, נבּדל ממנה לחַיִים, לא נגלתה אֵלי בּחלוֹם זה ימים רבּים; ורק בּלילה הזה, כּאשר עליתי על מיטתי ונרדמתּי, חָלמתּי חלוֹם. בּחלוֹמי אני רוֹאָה כּלי־חליבה מלא חָלב כּמלוֹא העין, וסבתי צייטיל, הריני כּפרת משכּבה, מתנַהלת לאִטה, כּדרכּה תּמיד, אוֹחזת את כּלי־החליבה בּידה וּמכסה עליו בּסינרה, משוּם עֵין־הרע, והילדים כּרוּכים אַחריה וקוֹראים בּקוֹל: “אִמא, אוֹכל!”… “סימן טוֹב וּמַזל טוֹב! – אני אוֹמר. – אֵינני יוֹדע, אִם אָמנם זכוּתה של סבתךְ צייטיל, בּגן עדן תּהא מנוּחתה, עמדה לנוּ היוֹם וידה היתה בּאֶמצע; אבל מכּיון, אני אוֹמר, שהיוֹם הזה החל אלוֹהים להראוֹתנוּ נפלאוֹתיו ושלח לנוּ פּרה אדוּמה, בּוַדאי לא יסיר חַסדוֹ מאִתּנוּ גם לימים הבּאים וישתּדל, כּי הפּרה תּהא פּרה חוֹלבת… ואַתּ, אני אוֹמר, גוֹלדה לבּתי, עוּצי עֵצה, כּדת מה לעשׂוֹת בּממוֹן?” “אַדרבּה, אוֹמרת היא לי, מה דעתּך אַתּה, טוֹביה, לעשׂות בּממוֹן רב כּזה, בּלא עֵין־הרע?” “אַדרבּה ואַדרבּה, אוֹמר אני לה, מה דעתּךְ אַתּ, גוֹלדה, שנעשׂה בּסכוּם הגוּן כּזה, בּלא עֵין־הרע?”… וכך אָנוּ יוֹשבים שנינוּ על מדוֹכה זוֹ כּל אוֹתוֹ הלילה, חוֹשבים מחשבוֹת ותוֹכנים תּכניוֹת, אני בּכה והיא בּכה, בּוֹדקים בּכל ענפי המסחָר וּבכל מיני פּרקמַטיה שבּעוֹלם, קוֹנים זוּג סוּסים וּמוֹכרים אוֹתם תּוֹך כּדי דיבּוּר בּרוָחים גדוֹלים, פּוֹתחים חנוּת של מַכּוֹלת בּבוֹיבּריק, מוֹכרים סחוֹרתה על רגל אחת וחוֹזרים וּפוֹתחים חנוּת גדוֹלה למיני אריגים, מתחָרים בּסוֹחרי־יערים, מקבּלים מהם דמי פּיצוּיים וּמסתּלקים, נוֹתנים עֵינינוּ גם בּהטכסה האַנאַטיבקאִית, נטפּלים לעסקי חכירה וקבּלנוּת וּמַלוים כּסף בּריבּית… “כּלוּם יצאת מדעתּך? – נוֹזפת בּי אִשתּי. – רצוֹנךָ לפזר את מעט כּספּךָ על שבעה ימים ולצאת נקי מנכסיךָ?” “וּלדעתּךְ, אוֹמר אני, כּלוּם מוּטב שאֶהיה סוֹחר בּתבוּאה, כּדי שאֶפשוֹט אַחַר־כּך את הרגל? וכי מעט לךְ, אני אוֹמר, שנתדלדל העוֹלם בּשנה זוֹ על־ידי חיטים? בּוֹאי וּראִי, אני אוֹמר, מהפּכת־אלוֹהים שהיתה בּאוֹדיסה!” “למה לי, היא אוֹמרת, אוֹדיסה שלךָ? אבוֹתי ואבוֹת־אבוֹתי לא ידעו את אוֹדיסה מימיהם, ואף אני לא אֶחפּוֹץ לדעתּה!”. אם כּן, אני אוֹמר, מה שאֵלתךְ וּמה בּקשתךְ?” “שאֵלתי, היא אוֹמרת, וּבקשתי: אִם־נא מצאתי חן בּעֵיניךָ, טוֹביה, אַל תּהא שוֹטה ואַל תּדבּר הבלים!” “אָכן רוֹאֶה אני, אני אוֹמר, שחָכמתּ היוֹם, אִשתּי, וּבינה יתירה ניתּוֹספה בּךְ, לקיים מה שנאמר: לי הכּסף ולי הזהב, כּלומר, מי שיש לוֹ מאָה, יש לוֹ דעה”…

בּקיצוּר, כּל אוֹתוֹ הלילה היינוּ יוֹשבים וּמתנַצחים בּדברים, מקנתּרים איש את אשתּוֹ מטוּב לב, עד שנתפּשרנוּ וּבאנוּ שנינוּ לכלל החלטה אחת, שאֵין טֹוב לנוּ אלא לקנוֹת על פּרה אדוּמה זוֹ, שיש לנוּ כּבר בּרשוּתנוּ, עוֹד פּרה אחת נוֹספת, פּרה חוֹלבת מַמש. והיה כּי תּשאָלני: מפּני מה פּרה דווקא ולא סוּס? ועניתי ואָמרתּי לך: מפּני מה סוּס דווקא ולא פּרה? טעמי ונימוּקי עמי. הכּל יוֹדעים, שעשירי יהוּפּיץ מתכּנסים בּימי הקיץ לבוֹיבּריק וקוֹבעים בּה דירוֹתיהם מפּני החוֹם וּמאַחַר שאַנשי יהוּפּיץ מפוּנקים כּוּלם, רגילים כּל ימיהם, שיִטרחוּ בּני־אָדם בּשבילם ויכינוּ לפיהם מכּל מַאכל אשר יאָכל: עֵצים וּביצים, בּשׂר ודגים,תּרנגוֹלים וּבצלים, צנוֹן וחזרת, מלח וּפילפּלים – אם כּן, למה לא יִמצא אֶחד משלנוּ, שיקבּל על עצמוֹ את הטוֹרח להביא להם אל בּתּיהם מדי יוֹם בּיוֹמו גם מיני חָלב משוּבּחים, חמאָה וּגבינה ושמנת טוֹבה וכדוֹמה? הרי כּפי שבּני יהוּפּיץ אֵלוּ להוּטים אַחַר גרוֹנם והכּסף כּאַיִן בּעיניהם, מן היוֹשר הוּא, שנהיה אנחנוּ עֵזר כּנגדם וּנקבּל מהם טוֹבת־הנאה. העיקר הוּא, שתּהא הסחוֹרה סחוֹרה הגוּנה, והסחוֹרה שלי היא מן המפוּרסמוֹת שאֵינן צריכוֹת ראָיה. הכּל יוֹדעים, שאֵין דוּגמתה אפילוּ בּיהוּפּיץ עצמה. כּה אֶזכּה לשמוֹע שוֹפר של משיח, אִם לא שׂרים ורוֹזני־ארץ, מגדוֹלי אוּמוֹת העוֹלם, דוֹרשים אף הם לסחוֹרתי ואוֹמרים לי שבחי בּפני: “שמענוּ את שמעךָ, הם אוֹמרים, שאָדם ישר אַתּה, טביל, אַף־על־פּי שמזרע היהוּדים אָתּה”… כּסבוּר מר, שמפּי יהוּדי אֶשמע דברי שבח כּאֵלוּ? הס מלהזכּיר! אַחינוּ בּני ישׂראל שיִחיוּ עֵינם רעה בּאחיהם בּן־עמם. אֵין דרך היהוּדי אלא לתהוֹת בּקנקן חבירוֹ. ראוּ אֵצל טוֹביה פּרה עוֹמדת בּרפתּוֹ, עגלה חדשה מבהיקה בּחצרוֹ – מיד נתנוּ לבּם לחקוֹר בּדבר ולדרוֹש בּמוּפלא מהם: מאַיִן בּאוּ לוֹ אלה? המן הגוֹרן אוֹ מן היֶקב? אֶפשר יוֹשב טוֹביה זה כּל הלילות וּמזייף שטרוֹת המלוּכה? אוֹ שמא הוּא עוֹשׂה בּמחשךְ מעשׂהוּ, מבשל בּצנעה משקאוֹת חריפים?.. היאמין לי מר אִם לא – אתּה הראשוֹן שסיפּרתּי לךָ מעשׂה זה כּמוֹת שהוא, דברים כּהויתם. ואוּלם נראֶה לי, שהארכתּי קצת את נפשךָ והפרזתּי על המידה. הלא תּסלח לי, צריך אָדם ליתּן דעתּוֹ גם לעֵסק, כּמוֹ שנאמר: כּל עוֹרב למינוֹ – איש לפעלוֹ ואיש לפרנסתוֹ. אתּה, אדוֹני שלוֹם־עליכם, תּשוּב אל ספריךָ ואל כּתביךָ, ואני – אל סוּסי ואל עֶגלתי. ורק בּקשה אחת אבקש ממַעלתוֹ: הרחק מעלי כּפּיךָ – אַל תּכתּבני בּספר המַעשׂיוֹת שלךָ, משוּם דרכי שלוֹם. ואִם גזירה היא מלפניךָ, אַל תּפרש את שמי, לכל הפּחוֹת. ושלוֹם רב לךָ וכל טוּב מעתּה ועד עוֹלם.

מעשׂה שסח לי טוֹביה החוֹלב, כּיצד נפגש עם מנחם־מנדל בּעל־החלוֹמוֹת ונתפּתּה לוֹ והניח מעוֹתיו על קרן הצבי.

– רבּוֹת מַחשבוֹת בּלב אִיש – כּמדוּמה לי, שכּך אָנוּ אוֹמרים בּתפילת שחרית? יוֹדע אני אוֹתךָ, אדוֹני שלוֹם־עליכם, שמוּמחה אַתּה לפירוּש המלוֹת גם בּלעדי ולא מפּי אַתּה חי. ואוּלם אִם נתרגם פּסוּק זה בּלשוֹן אַשכּנז, כּלוֹמַר בּלשוֹננוּ היהוּדית הפּשוּטה

פּירוּשוֹ יהיה כּך: שוֹט לסוּס ועֵצה טוֹבה לאיש. כּנגד מה אני אוֹמר זאת? כּנגד טיפּשוּת הכּתוּב מדבּר. כּי אִילוּ היִיתי חכם הרוֹאֶה את הנוֹלד

ונכנסתּי אצל ידידי ואוֹהבי הנאמנים לשאוֹל בּעצתם וּלספּר להם גוּף הענין, כּךְ וכךְ, וַדאי שלא הגיעתני כּל הצרה הזאת. אלא מה? כּתוּב בּתּהילים: אָדם בּיקר ולא יבין, כּלוֹמר, נמשל אָדם כּבּהמה. רצה הקדוֹש־בּרוּך־הוּא ליסר את טוֹביה, לפיכך השיב חָכמתוֹ אָחוֹר וטימטם את מוֹחוֹ. כּמה פּעמים אני יוֹשב על מדוֹכה זוֹ וּמהרהר בּפני עצמי: אִי לך, טוֹביה, חמוֹר־גרם אתּה! הלא אוֹמרים עליךָ, שאֵינךָ טיפּש, מה ראית לשטוּת זוֹ להאמין בּחלוֹמוֹת וּבדברי־הבאי, הקלוּטים מן האויר, כּפתי מאמין לכל דבר? מה חָסר היית, למשל, אַחרי אשר בּירךְ אוֹתךָ אלוֹהים בּקצת פּרנסה וּמעשׂי חלָבךָ מוֹניטין יצאו להם בּעוֹלם, בּבוֹיבּריק וּביהוּפּיץ וּבכל המקוֹמוֹת מסביב? חַיֶיךָ, מה טוֹב היה חלקךָ וּמה נעים היה גוֹרלךָ כּיוֹם הזה, אילוּ היה כּספּךָ מוּנח אֶצלךָ בּקוּפסה ואֵין איש יוֹדע מוֹצאוֹ וּמוֹבאוֹ, כּמוֹ שאָנוּ אוֹמרים בּתפילת שחרית של שבּת: אֵין אוֹמר ואֵין דברים, כּלוֹמר, שׂפוּן וטמוּן וסמוּי מן העין? כּי בּאמת, מה להם לבני־אָדם וּלכספּוֹ של טוֹביה? כּלוּם הרבּה יגיעוֹת יגעוּ בּשבילוֹ בּימים ההם, ימי הרעה, עת טוֹביה היה שקוּע, לא עליכם, בּמעמקי האדמה, מלחךְ את העפר וגוֹוע שלוֹש פּעמים בּיוֹם עם אִשתּוֹ ועם ילדיו? ורק אַחרי כּכלוֹת הכּל, כּשפּקד הקדוֹש־בּרוּך־הוּא את טוֹביה וּפתח לוֹ את אוֹצרוֹ הטוֹב לסַפּק מזוֹנוֹתיו וּמזוֹנוֹת אנשי־ביתוֹ בּריוַח ולא בּצימצוּם, בּהיתּר ולא בּאיסוּר, ולא עוֹד, אלא שטוֹביה זה עצמוֹ התחיל מצרף פּרוּטה לפרוּטה ומניחָן, – מיד נתפּרסם לשבח בּכל האָרץ, הכּל מקלסים אוֹתוֹ, משבּחים וּמפארים וּמעריצים שמוֹ וקוֹראים לוֹ רב טוֹביה, מסבּירים לוֹ פּנים ונראִים לוֹ כּאוֹהבים, כּכּתוּב: כּוּלָם אהוּבים, כּוּלָם בּרוּרים. הכּל דוֹרשים לשכנוֹ, דוֹפקים על דלתוֹתיו עֶרב וָבוֹקר, זה בּכה וזה בּכה, זה בּא בּחנוּת של מכּוֹלת וזה בּמחסן של אָריג, זה בּאחוּזת בּית וזה בּנחלת שׂדה וגן, זה טוֹענוֹ בּחיטים וזה בּשֹעוֹרים וּביער וּבשאָר מיני מַשׂא וּמַתּן. “אַחַי ורעי, אני אוֹמר להם, אַל תּגעוּ בּמשיחָי – הניחוּ לי בּבקשה מכּם! כּסבוּרים אַתּם, שעפרוֹת זהב לי ואוֹצרוֹת רוֹטשילד אוֹצרוֹתי? אִם כּך אַתּם סבוּרים, אני אוֹמר, אֵינכם אלא טוֹעים, כּמוֹ שאָנוּ אוֹמרים בּהלל: עצבּיהם כּסף וזהב – לא כּל מה שנוֹצץ זהב הוא!”

בּקיצוּר, אַל יִזכר שמם לטוֹבה, כּוונתי לאַחינוּ בּני ישׂראל שיִחיוּ, שנתנוּ בּי עין רעה! בּיקש טוֹביה לישב בּשלוָה, קפץ עליו רוֹגזוֹ של מנחם־מנדל. מי הוּא מנחם־מנדל זה וּמה טיבוֹ? קרוֹב רחוֹק שלי, נין ונכד לפרסת רגל סוּסי. מין בּרנש משוּנה, מבוֹהל וּמטוֹרף, בּעל־חלוֹמוֹת ורוֹדף־קדים, אָץ ורץ אֶל כּל אשר יִשׂאֶנוּ הרוּח, תּוֹלה הרים בּשׂערה וּמכניס פּיל בּנקב של מַחַט. תּפּח רוּחוֹ של אוֹתוֹ האיש, שמילא ראשי עשן וּבילבּל את מוֹחי בּהזיוֹת וּבדמיוֹנוֹת וּבדברים שלא בּאוּ לעוֹלם. והיה כּי תּשאַל אוֹתי: מַה נשתּנה – אֵיךְ נפלתּי אני טוֹביה בּידי חדל־אישים כּמוֹתוֹ? ועניתי ואָמרתּי לך: עבדים היינוּ – כּךְ נגזר עלי ממרוֹמים. ואַתּה הסכּת וּשמע אֶת אשר עשׂה לי אלוֹהים.

בּקיצוּר, ויהי בּימים הרבּים ההם, ימי תּחילת החוֹרף, ואני טוֹביה נכנסתּי כּפעם בּפעם לכרךְ יהוּפּיץ, מתנַהל לאִטי עם סוּסי ועֶגלתי לרגל המלאכה אשר לפני, מלאכת חמאָה וּגבינה וּשאָר מעשׂי־חָלב, מוּבחר מן המוּבחר, סחוֹרה עוֹברת לסוֹחר, כּה נזכּה שנינוּ לכל טוּב ונחת! דבר המוּבן מאֵליו, שאֶת סחוֹרתי מכרתּי בּנשימה אחת, לא נשאַר לי ממנה שׂריד וּפליט, אַף מעט מן המעט. ולא עוֹד, אלא שלא היה סיפּק בּידי להחזיר על כּל בּתּי מכּירי ומיוּדעי, הקוֹנים התּמידיים שלי מימי הקיִץ בּבויבּריק, שכּוּלם מחַכּים לי בּכליוֹן־עֵינים, כּמוֹ שמחַכּים לביאַת המשיח. כּי זאת לךָ לדעת, אדוֹני שלוֹם־עליכם, שסוֹחרי יהוּפּיץ שלכם, גם אִם אֶלף שנים יִחיוּ, לא יגיעוּ עד קרסוּליו של טוֹביה בּהלכוֹת חָלב וחמאָה, וּגבינה כּגבינתי אֵינה בּמציאוּת כּלל. סבוּר אני, שלפניךָ אֵין אני צריך להרבּוֹת בּשבח סחוֹרתי, כּמוֹ ששנינוּ בּמדרש: עלוּבה עיסה – המפוּרסמוֹת אֵינן צריכוֹת ראָיה.

בּקיצוּר, מכרתּי חלָבי עד פּרוּטה אַחרוֹנה, נתתּי מעט מיספּוֹא לסוּסי, ואני יוֹצא לטייל בּעיר, מהלך להנאתי בּשוָקים וּברחוֹבוֹת. אָדם יסוֹדוֹ מעפר – טבע הוּא בּאָדם קרוּץ מחוֹמר, שלבּוֹ הוֹלךְ אַחַר מַראֵה־עֵיניו, מתאַוה ליהנוֹת מזיו העוֹלם, לשאוֹף רוּח צח, להסתּכּל בּיפי יהוּפּיץ, בּחפציה וּכלי־תפאַרתּה, זהב וכסף וּנחוֹשת, המוּצגים לראוָה בּחלוֹנוֹת, מוֹשכים עֵיניהם של עוֹברים ושבים, מוֹשכים ואוֹמרים: “החמדוֹת הגנוּזוֹת הללוּ קוֹדש הן, אֵין לכם, קבּצנים, רשוּת להשתּמש בּהן, אלא לראוֹתן בּלבד”… וכך אני עוֹמד סמוּך לאַחַד החלֹונוֹת המפוֹאָרים, צוֹפה בּמחזה ורוֹאֶה לנגד עֵיני כּמה וכמה מעוֹת מפוּזרוֹת, מהן מַטבּעוֹת של כּסף וּמהן מטבּעוֹת של זהב, מלבד המוֹן ניירוֹת, שטרי־המדינה וּשטרי־חוּץ, כּחוֹל הים לרוֹב. ואני מהרהר בּלבּי אוֹתה שעה: “ריבּוֹנוֹ של עוֹלם! לוּא נפל בּגוֹרלי רק החלק העשׂירי מכּל העוֹשר הזה, כּי־עתּה הלא נעשׂיתי נגיד לאַחַי ונוֹשעתּי תּשוּעת־עוֹלמים!”… הגע בּעצמך: מי יִדמה לי וּמי יִשוה לי אָז? ראשית חָכמה, הייתי מַשׂיא את בּתּי הבּכירה ונוֹתן לה נדוּניה תּ“ק קרבּוֹנים בּמזוּמנים, מלבד מוֹהר וּמַתּן והוֹצאוֹת החתוּנה וכל תּמרוּקי הנשים, כּמשפּט הבּתוּלוֹת. את סוּסי ועגלתי עם פּרוֹתי הייתי מוֹכר ועוֹקר דירתי לָעיר, קוֹנה לעצמי מקוֹם מכוּבּד בּבית־הכּנסת, בּכוֹתל המזרח, וּמבזבּז ממוֹני לצדקה בּיד רחבה, מהנה גם את אשתּי וקוֹנה לה מַחרוֹזת של מַרגליוֹת. נוֹתן דעתּי על עסקי הקהילה, משגיח על עניני תּלמוד־תּוֹרה וּביקוּר־חוֹלים, מתקן בּעיר כּל מיני תּקנוֹת טוֹבוֹת וּמעביר מן הגבּאוּת אוֹתוֹ חצוּף ועז־פּנים, שלא יהא עם־הארץ כּמוֹתוֹ שוֹתה ייש בּחברה קדישא ואוֹכל קוּקרבנים וּכבדים מטוּגנים על חשבּוֹן הקהל… “שלוֹם עליכם, רב טוֹביה! – שוֹמע אני קוֹל מדבּר אֵלי מאחוֹרי. – מה שלוֹמוֹ של יהוּדי?” אני הוֹפך ראשי וּמתבּוֹנן אל פּני הדוֹבר בּי – נכוֹן אני להישבע, שהפּנים ידוּעים לי משכּבר־הימים! “עליכם שלוֹם, אני משיב לוֹ, מהיכן הוּא יהוּדי?” “מהיכן? מכּתריאֵליבקה, אוֹמר הוּא לי, קרובךָ וּשאֵר־בּשׂרךָ אני. היינוּ, לא קרוֹבךָ שלךָ, אלא קרוֹבה של זוּגתך מרת גוֹלדה שתּחיה, שלפי שלשלת־היוּחסין שלנוּ אני מתיחס לה שני בּשלישי”. “חַכּה כּמעט רגע, אני אוֹמר לוֹ, הגידה לי, בּבקשה ממךָ, ולא חתנוֹ של בּרוּך־הירש־איש־לאָה־דבוֹסי אָתּה?” “כּמעט מצאת, אוֹמר הוּא לי, אָמנם כּן, חתנוֹ של בּרוּך־הירש־איש־לאָה־דבוֹסי אני, ושם אשתּי שיינה־שיינדל־בּת־בּרוּך־הירש־איש־לאה־דבוֹסי. הפּעם יוֹדע אַתּה, מי אָני?” “חַכּה־נא כּמעט רגע, אני אוֹמר לוֹ שוּב, כּמדוּמה לי, ששׂרה־יֶנטה, זקנתּה של חוֹתנתּךָ, וּפרוּמה־זלאטה, דוֹדתה של אשתּי, שתּיהן, בּגן עֵדן תּהא מנוּחָתן, היוּ נכדוֹתיו של הזקן רב תּנחוּם־מאיר הכּתריאֵלי, זכרוֹנוֹ לברכה? ואִם אֵיני טוֹעֶה, אני אוֹמר, הרי אתּה חתנוֹ האֶמצעי של בּרוּך־הירש־איש־לאה־דבוֹסי. אלא מה? נשתּכּח שמךָ ממני, אני אוֹמר, וּפרח מזכרוֹני, כּמוֹ שאָנוּ אוֹמרים בּאַנעים זמירוֹת: אדמךָ אכנךָ ולא ידעתּיךָ. אֵיךְ יִקרא שמךָ בּיִשׂראֵל?” “שמי, הוּא אוֹמר, מנחם־מנדל־חתן־בּרוּך־הירש־איש־לאה־דבוֹסי. כּך קוֹראים לי אֶצלנוּ בּכתריאֵליבקה”. אִם כּן, מנחם־מנדל חביבי, אני אוֹמר ונוֹתן לוֹ שלוֹם, הלא חַייב אני ליתּן לךָ שלוֹם בּאוֹפן אַחר לגמרי! אמוֹר־נא לי אֵיפוֹא, מנחם־מנדל יקירי, מה מעשׂיךָ פּה וּמה שלוֹם חוֹתנךָ וחוֹתנתּךָ שיִחיוּ? מה שלוֹמךָ בּבריאוּת הגוּף וּמה מַצב עסקיךָ בּכאן?” אֶט, הוּא אוֹמר לי, אני עצמי הריני, בּרוּך השם, בּריא ושלם בּגוּפי, אלא העסקים, הוּא אוֹמר, בּימינוּ אֵלה אֵינם כּתיקוּנם“. אֶט, אני אוֹמר לוֹ אף אני, הקדוֹש־בּרוּך־הוּא יעזרנוּ! וּבשעת מַעשׂה אני מעיף עיִן בּהילוּכוֹ של עלוּב־נפש זה: בּגדיו מרוּפּטים וּמדוּלדלים, והנעלים אשר בּרגליו אַף הן נתבּקעוּ וּפצוּ פּה, בּמחילה מכּבוֹדן. “אַל תּתעצב, אני אוֹמר לוֹ שוּב, ואַל תּתיאֵש מן הרחמים. אֵל גדוֹל לנוּ, וּבוַדאי ייטיב גם לךָ, כּמוֹ שאָנוּ אוֹמרים בּכל שבּת: יקוּם פּוּרקן מן שמַיא – בּנים אנחנוּ לאָבינוּ שבּשמים, וחזקה עליו, שלא יעזבנוּ ולא יִטשנוּ. העיקר, אני אוֹמר, אֵינוֹ אלא בּטחוֹן. חַייב יהוּדי לבטוֹח בּאלוֹהים ולקווֹת לישוּעתוֹ. אלא מה? תֹּאמר: כּבר כּלוּ עֵינינוּ מיחל? הלא לכך, אני אוֹמר, יהוּדים אנחנוּ, עם סגוּלה, כּמוֹ שנאמר בּמגילת אֶסתּר: אִם מזרע היהוּדים – פּירש רש”י: אִם בּן־חַיִל אַתּה, תּריח ריח של אבק־שׂריפה. ואוּלם הגידה לי, אני אוֹמר, מנחם־מנדל שאָהבה נפשי, אֵיזוֹ הדרך בּאת פּתאוֹם ליהוּפּיץ?” “שאֵלה יפה שאַלתּני! – הוּא אוֹמר לי. – מה פּירוּש? וכי סבוּר אתּה, שזה תּמוֹל בּאתי לכאן? מסתּוֹבב אנִי פּה, הוּא אוֹמר, בּמקוֹם הזה בּערכּךָ כּשנה וחצי!” האוּמנם? וּבכן, אני אוֹמר, הרי אתּה תּוֹשב בּיהוּפּיץ?" “הס, הוּא אוֹמר לי בּחרדה וּמתבּוֹנן על סביבוֹתיו, אַל תּרים קוֹלך, רב טוֹביה! אָמנם גר ותוֹשב אני פּה, אבל בּשם אלוֹהים, אַל־נא יִשמע הדבר בּחוּץ”… עוֹמד אני וּמציץ עליו כּעל משוּגע: “כּלוּם בּוֹרח אַתּה, אני אוֹמר, וּבאת ליהוּפּיץ להתחבּא בּראש כּל חוּצוֹת?”

“אַל תּשאָלני, רב טוֹביה, הוּא אוֹמר, ואַל תּחקרני. יש דברים בּגוֹ. רוֹאֶה אני בּךָ, הוּא אוֹמר, שאֵינךָ בּקי כּלל בּטיב העיר יהוּפּיץ, בּדיניה וּמנהגיה. בּוֹא, הוּא אוֹמר, ואספּר לך מכּל דבר שוֹרש, וידעתּ פּירוּשוֹ של גר ותוֹשב בּמקוֹם הזה”. והוּא עוֹמד וּמברר לי את כּל הענין, מלמדני פּרק בּהלכוֹת זכוּת הישיבה לאַחינוּ בּני יִשׂראֵל בּעיר הקדוֹשה יהוּפּיץ מַרצה לפני מגילה ארוּכּה, מלאָה קינים והגה והי. “היוֹדע אַתּה, מנחם־מנדל, אני אוֹמר לוֹ, מה שעלה בּדעתּי? אִם אתּה לוּא שמעֵני, אני אוֹמר, קח־נא את מַקלךָ ותרמילךָ וקוּם סַע עמי לביתי אשר בּכּפר, וישבתּ אִתּנוּ יוֹם אוֹ יוֹמַיִם והחלפתּ כּוֹח, ושׂמחה עליך הזקנה שלי, והיית לה למשיב נפש”.

בּקיצוּר, לשדלוֹ הרבּה בּדברים לא הייתי צריך. מיד נתרצה לי, וּשנינוּ ישבנוּ בּעגלה ונסענוּ אל הכּפר. בּאנוּ לביתי – והנה שׂשׂוֹן ושׂמחה: אוֹרח לנוּ! שאֵר־בּשׂר! שני בּשלישי! עצמנוּ ובשׂרנוּ! התחילה סדרה של שאֵלוֹת וּתשוּבוֹת: מה חדש בּכתריאֵליבקה? מה שלוֹמוֹ של הדוֹד בּרוּך־הירש? וּמה מעשׂיה של הדוֹדה לאָה־דבוֹסי? והדוֹד מנַשה, היוֹשב בּקישינוֹב? והדוֹדה דבוֹרה? וּמה שלוֹם בּניהם וּבנוֹתיהם? מי נפטר מן העוֹלם? וּמי נכנס לחוּפּה וקידוּשין? מי גירש את אשתּוֹ? מי נתעבּרה לבעלה? וּמי מלאוּ ימיה ללדת?… “הניחי, אשתּי, אני אוֹמר, חתוּנוֹת וּבריתוֹת של אחרים וערכי לנוּ לעֵת־עתּה את השוּלחן, כּמוֹ שאָמרוּ חכמינוּ בּהגדה: אֵין מפטירין אַחַר הפּסח – אֵין ריקוּד קוֹדם האכילה. אִם יש לךְ, אני אוֹמר, חמיצה מן המוּכן – מה טוֹב, ואִם אַיִן, אני אוֹמר, תּלבּבי לנוּ לביבוֹת, אוֹ אוּלי תּעשׂי לנו תּוּפינים, אוֹ סוּפגניוֹת, אוֹ כּופתּוֹת ממוּלאוֹת בּגבינה. ואֶפשר, אני אוֹמר, גזירה היא מלפנַיִךְ לכבּד אוֹתנוּ בּחביצה מּוּרבּכת בּחמאָה – לא נסרב גם לחביצה, כּמה שנאמר: בּידךָ אַפקיד רוּחי – בּעלת־הבּית אַתּ וּמפּיךְ אָנוּ חַיִים”.

בּקיצוּר, לא התמַהמַהנוּ עד בּוֹש, נטלנוּ ידינוּ וקרבנוּ אל המלאכה, כּוּלנוּ מסוּבּים לשוּלחן וּמיטיבים לבּנוּ בּסעוּדה כּדת וּכדין, לקיים מה שנאמר: ואָכלתּ ושׂבעתּ – פּירש רש"י: אכילה שיש בּה ממש. “חטוֹף ואכוֹל, מנחם־מנדל, אני אוֹמר לאוֹרחי, היה זריז ונשׂכּר, כּמוֹ שאָמר שלמה המלך בּפרקי אָבוֹת: מַרבּה בּשׂר מַרבּה רימה. ואַף אִמי־זקנתּי נחָמה, אני אוֹמר, היתה אוֹמרת בּחָכמתה: אַל תּסתּכּל בּקערה אֶלָא בּמה שיֶש בּה”… והוּא,עלוּב־הנפש, ידיו רוֹעדוֹת בּשעת אכילתוֹ וּפיו מלא תּהילתה של אשתּי: מַרבּה הוּא בּשבח מזוֹנוֹתיה ונשבּע בּכל קוֹדש, כּי חביצה שמנה כּחביצתה ותוּפינים כּתוּפיניה, שנצטמקוּ יפה על המַחבת, לא טעם זה רבּוֹת בּשנים “הבל הבלים, אני אוֹמר לוֹ, אילוּ נזדמן לךָ לטעוֹם פּעם אחת מפּשטידה שלה, כּי־עתּה נפקחוּ עיניךָ לדעת, מה טעמוֹ של גן עֵדן התּחתּוֹן!”…

בּקיצוּר, אָכלנוּ ושׂבענוּ וּבירכנוּ, ואָנוּ נכנסים בּדברים איש עם אָחיו, יוֹשבים וּמסיחים אַחַר הסעוּדה, כּדרך העוֹלם. כּל אֶחד בּא בּשלוֹ וּמספר בּעסקי עצמוֹ. אני לוֹ בּעסקי שלי, והוּא לי בּעסקיו שלוֹ. אני לוֹ בּכדי חָלב וּבחמאָה וּגבינה. והוּא לי בּדברים העוֹמדים בּרוּמוֹ של עוֹלם, מספּר מעשׂיוֹת מאֹודיסה וּמיהוּפּיץ, כּיצד נתנסה עשׂרה נסיוֹנוֹת וכיצד אֵירעוּ לוֹ עשׂרה נסים, פּעם בּכה ופעם בּכה, פּעם נתעשר עוֹשר גדוֹל ופעם יצא נקי מממוֹנוֹ, היוֹם עשיר וּמחר קבּצן, וחוֹזר חלילה. וכל העסקים והמסחרים הללוּ, שהוּא עוֹסק בּהם, מוּפלאים ממני, משוּנים וּסתוּמים, שדוּגמתם לא שמעתּי בּלתּי־אִם היוֹם הזה: “מלעֵיל וּמלרע”, “עוֹלים ויוֹרדים”, “אַקציוֹת וּמניוֹת”, פּוּטיבילוֹב וּמַאלציב" – כּוּלם שמוֹת מן ההגדה. והמספּרים שלוֹ והחשבּוֹנוֹת שהוּא מחַשב – אף הם שלא כּדרךְ הטבע: עשׂרה אלפים ועֶשׂרים אֶלף ואַרבּעים אֶלף – הכּסף כּחַרשׂי־אדמה בּעֵיניו! “את האמת אַגיד לך, מנחם־מנדל, ולא אכחד, אני אוֹמר לוֹ, מניח אני את כּל המַשׂא והמַתּן שלךָ ואת כּל עסקיך אֵלה, שבּוַדאי תּפאֶרת הם לאָדם ונוֹתנים כּבוֹד למחזיקים בּהם. ורק מדרש־פּליאָה אֶחָד, אני אוֹמר, יש כּאן, שאֵינוֹ מחוּוָר לי כּל־צרכּי: כּפי שאני יוֹדע את אֵשת־נעוּריך, אני אוֹמר, וּמכּיר קצת בּטיבה, תּמה אני עליה, שפּרקה מעליךָ עוֹל דרך־ארץ ונתנה לךָ רשוּת לעוּף כּציפּוֹר־דרוֹר תּחת השמים!” אִי, רב טוֹביה, הוּא אוֹמר לי ונאנח מעוֹמק לבּוֹ, אַל תּעוֹרר פּצעי חינם ואַל תּזכּיר צרתי לפני! כּבר קיבּלּתי מידה, הוּא אוֹמר, את ענשי בּעוֹלם הזה כּפלים כּכל חַטאוֹתי. אילוּ ידעתּ, הוּא אוֹמר, את המכתּבים שהיא כּוֹתבת לי מכּתריאֵליבקה, כּי־עתּה נוֹכחתּ בּעצמךָ, שצדיק גמוּר אני ואֵין לי לָחוֹש עוֹד לחיבּוּט הקבר. ואוּלם אֵין בּכך כּלוּם. מנהג העוֹלם הוּא, שתּהא אשה מציקה לבעלה וּמקפּחת את חייו. ורק על זאת, הוּא אוֹמר, יִתאוֹנן אָדם חַי ויִבכּה בּמסתּרים: על החוֹתנת אשר הוֹכיח לי אלוֹהים לפצעי וּלחבּוּרתי"… “עליךָ, אני אוֹמר, קוֹנן ירמיהוּ הנביא: פּצע וחַבּוּרה וּמכּה טריה!”
“אָמנם כּן, רב טוֹביה, הוּא אומר, צדקתּ מאוֹד. אוֹי לי מפּצעי ואוֹי לי ממַכּתי!”…

בּקיצוּר, כּך היינוּ יוֹשבים שנינוּ וּמפטפטים עד חצוֹת הלילה. ראשי סוֹבב־הוֹלך בּתוֹךְ ערפל זה של סיפּוּרי־מעשׂיוֹתיו וּבתוֹך העירבּוּביה המשוּנה של עסקיו וּמסחָריו, אלפיו ורבבוֹתיו, עם כּל העוֹשר הרב, השמוּר לעֵת־עתּה בּידי בּרוֹדסקי. כּל אוֹתוֹ הלילה הייתי רוֹאֶה בּחלומי מַראוֹת משוּנים: יהוּפּיץ… דינרי־זהב… בּרוֹדסקי ואוֹצרוֹתיו… מנחם־מנדל וחוֹתנתּוֹ…ורק כּשעלה עמוּד השחר והאיר היֹום, נפתּרוּ לי החלוֹמוֹת על־ידי אוֹרחי עצמוֹ. מה הדבר? “כּפי, הוּא אוֹמר, שהשעה הזאת שעת־חירוּם היא אֶצלנוּ בּיהוּפּיץ, הסחוֹרה מוּנחת כּאֶבן שאֵין לה הוֹפכין והכּסף אֵינוֹ בּמציאוּת כּלל, אֶפס כּסף, – לפיכך, הוּא אוֹמר, יש בּידךָ עכשיו, רב טוֹביה, להרויח מַטבּע הראוּיה להתכּבּד, וגם עמדי תּעשׂה חסד גדוֹל להצילני ממצוּקתי וּלהחיוֹת נפשי כּיוֹם הזה”. “כּאַחַד הנערים תּדבּר. – אני אוֹמר לוֹ. – כּסבוּר אַתּה בּאמת, שדינרי־זהב לי ואוֹצרוֹת יהוּפּיץ אוֹצרוֹתי? שוֹטה שבּעוֹלם, אני אוֹמר, הלוַאי נעלה בּחלקנוּ עד הפּסח מה שחָסר לי לשיעוּר ממוֹנוֹ של בּרוֹדסקי – וּמצא לשנינוּ!” “אָמנם כּן, הוּא אוֹמר, גם אני יוֹדע זאת. אבל כּלוּם סבוּר אַתּה, רב טוֹביה, הוּא אוֹמר, כּי תּוֹעפוֹת־כּסף דרוּשוֹת לנוּ לכךְ? רק מאָה אַחַת, הוּא אוֹמר, כִּי תּספּיק בּידי לעֵת כּזאת, ואֶעשׂה אוֹתה לך בּשלוֹשה אוֹ אַרבּעה ימים למאתיִם, לשלוֹש מאוֹת, לשבע מאוֹת, ואוּלי גם לכל האֶלף כּוּלוֹ!” כּל זה, אני אוֹמר, אמת ויציב, ונכוֹן וקיים, ונחמד ונעים, כּמוֹ שאָמרוּ חכמינוּ: קרוֹב לשׂכר ורחוֹק מכּיס. אלא בּמה דברים אמוּרים? כּשיש כּסף לאָדוֹן זה אבל אָדם שאֵין לוֹ, עליו אוֹמר הכּתוּב: בּגפּוֹ יבוֹא בּגפּוֹ יצא – פּירש רש“י: מי שלא טרח בּעֶרב שבּת, לא יאכל פּשטידה”. “אֶט, רב טוֹביה, הוּא אוֹמר, חזקה עליךָ שמאָה אחת תּימצא תּחת ידך בּכל עֵת וּבכל שעה, מאַחַר שחננךָ אלוֹהים בּפרנסה זוֹ, בּלא עֵין־הרע, ושמךָ הטוֹב נוֹדע לכבוֹד ולתהילה”. “מַה יִתּן לי, אני אוֹמר, וּמַה יוֹסיף לי שמי הטוֹב? אָמנם מצינוּ, אני אוֹמר, בּמדרש, כּי טוֹב שם משמן טוֹב, אבל בּוֹא וּראֵה, אני אוֹמר, מה בּיני לברוֹדסקי: שאני אֵין לי אלא שמי וּתהילתי בּלבד, ולברוֹדסקי נתנוּ את הרבבוֹת. רצוֹנךָ, אני אוֹמר, לשמוֹע מפּי דברים כּהויתם, לכמה מגיע הוֹני, הכּל כּאשר לכּל? וידעתּ היוֹם והשיבוֹת אל לבבךָ, כּי מכּל רכוּשי הרב וּמכּל העוֹשר הגדוֹל שהעשירני אלוֹהים צברתּי לי בּרוֹב עמל ויגיעת־בּשׂר מאָה אַחַת בּמזוּמנים. וּמאָה זוֹ יש לה כּמה וכמה שליחוֹת: ראשית, אני אוֹמר, בּת בּוֹגרת לי, שאני צריך להשׂיאָה; ושנית, אני אוֹמר, עוֹד בּת אחת לי, בּרוּך השם, ואַף היא בּגרה והגיעה לפרקה”… “אדרבּה, הוּא אוֹמר, הלא בּזה הכּתוּב מדבּר. הגע בּעצמךָ, רב טוֹביה, הן לא בּכל יוֹם יִתרחש נס ולא בּכל שעה תּגיע לידךָ הזדמנוּת טוֹבה זוֹ, להשקיע מאָה ולהוֹציא, אִם יִרצה השם, כּפל כּפליִם, שיספּיק לךָ להשׂיא את כּל בּנוֹתיךָ גם יחד, ואַף לשאָר צרכיךָ וצרכי נפשוֹת בּיתךָ!” וכאן התחיל מלמדני פּרק בּהלכוֹת עשירוּת, עוֹמד וּמבאֵר לי את כּל הענין כּוּלוֹ בּאֵר היטב, כּיצד מַשקיעים שקל אחד וּמוֹציאים שלוֹשה, מַשקיעים שלוֹשה וּמוֹציאים עשׂרה. “נוֹטלים, הוּא אוֹמר, מאָה שקלים וּמניחים לפני הממוּנה לכךְ ואוֹמרים לוֹ: קנה לי עשׂרה – כּבר שכחתּי, מַה שמה של אוֹתה סחוֹרה. אַחר־כּך מַמתּינים ימים אחדים עד שיעלה השׁער וּמריצים דיפּישה למקוֹם פּלוֹני, שיִמכּרוּ את הסחוֹרה ויקנוּ בּמחירה פּי־שנים. אַחר־כּך מַמתּינים שוּב ימים אחדים וּמריצים שוּב דיפּישה. וכך חוֹזר הדבר ונשנה, עד שמאה, הוּא אוֹמר, מַכניסה מאתיִם, מאתיִם – אַרבּע מאוֹת, אַרבּע מאוֹת – שמוֹנה מאוֹת, שמוֹנה מאוֹת – שש עשׂרה… נסים ונפלאוֹת מַמש! אֶראֶה בּנחָמה, הוּא אוֹמר, אִם לא ראיתי בּיהוּפּיץ סרסוּרים וּמשרתים, עניים ואֶביוֹנים, שאֶתמוֹל היוּ מהלכים בּרחוֹבה של עיר בּלא נעלים בּרגליהם, והיוֹם עלוּ לגדוּלה, בּתּים להם והיכלוֹת, נשיהם חשוֹת בּקיבתן ונוֹסעוֹת לחוּץ־לארץ אל מַעינוֹת־הרפוּאָה, והם עצמם מכרכּרים כּל היוֹם על־פּני חוּצוֹת בּכרכּרוֹת מרקדוֹת, זוֹקפים חוֹטמיהם כּלפּי מעלה ואֵין דוֹמה להם!”

בּקיצוּר, לָמה אַאריך את נפשךָ? פּיתּני וָאֶפּת. בּוּלמוֹס העשירוּת אחָזני וכל חוּשי נתבּלָעו. “מי יוֹדע, אני מהרהר בּפני עצמי, אֶפשר מַזלי גרם לי, שיהא מנחם־מנדל זה מלאָכי הטוֹב להביא לי את הבּרכה אל בּיתי? הלא אָמנם בּאָזני שמעתּי, שכּמה וכמה מבּני יהוּפּיץ הצליחוּ ועשׂוּ עוֹשר בּנקיפת אֶצבּע בּלבד, ולמה יִגָרע חלקי? כּמדוּמה לי, שמנחם־מנדל אֵינוֹ שקרן וּבוַדאי לא בּדה מלבּוֹ פּזמוֹנוֹת אֵלוּ. אוּלי כּדאי לךָ, טוֹביה, אני אוֹמר, שתּטה אָזנךָ לשמוֹע נכוֹחוֹת? אֶפשר מן השמים מסייעים אוֹתךָ להרים קרנךָ לעֵת זקנה וּלהקים מעפר דל כּמוֹך, שתּהא גם אַתּה קרוּא אָדם? עד מתי, טוֹביה, אני אוֹמר, תּהא עמל ויגע וּמתענה על פּת־לחם? עד אָנה תּהא זקוּק לסוּסךָ וּלעֶגלתךָ, לחמאָתךָ ולגבינתךָ, המפרכים גוּפך וּמַתּישים כּוֹחך מיוֹם ליוֹם? חַיֶיךָ, כּבר הגיעה שעתּךָ, אני אוֹמר, שתּנוּח אַף אתּה מעמלךָ וּמרגזךָ ותהיה בּעל־בּית בּין שאָר בּעלי־בתּים חשוּבים, מַשכּים וּמַעריב לבית־הכּנסת, מתפּלל מנחה בּשעתּה וּמעיין בּספר להנאָתךָ. אלא מה? שמא, לא יעלה ולא יבוֹא, תּפנה אֵליךָ ההצלָחה עוֹרף ולא פּנים, וירד הגלגל אחוֹרנית, וכשל עוֹזר ונפל עזוּר? זוֹ מנַיִן לךָ? לָמה תּפתּח פּה לשׂטן, שוֹטה שבּעוֹלם?”… “מַה דעתּךְ, גוֹלדה, אני פוֹנה ואוֹמר לאשתּי, המתקבּלים על לבּךְ דברי קרוֹבךְ?” “מה אוֹמַר וּמה אדבּר, אוֹמרת היא לי, כּלוּם יוֹדעת אני? דוֹמה, היא אוֹמרת, שמנחם־מנדל אֵינוֹ חלילה אָדם מן השוּק ולא בּא אֵליךָ לרמוֹתךָ ולהיוֹת לךָ כּמתעתּע. הן לא מגזע של חַייטים וסנדלרים הוּא, חַס ושלוֹם. אָביו, היא אוֹמרת, יהוּדי כּשר היה בּמאוֹד מאוֹד, ואבי־אָביו, זכר צדיק לברכה, זה היה בּשעתּוֹ כּלי יקר, שלא הניח אחריו כּמוֹתוֹ: היה יוֹשב כּל ימיו סוּמא בּבית־המדרש ועוֹסק בּתּוֹרה. ואפילוּ הסבה צייטיל, היא אוֹמרת, אף היא לא היתה אִשה פּשוּטה”… פּתחה בּכד, אני אוֹמר, וסיימה בּחביתה של בּיצים! אני טוֹענה בּעֵסק, והיא מוֹדה לי בּסבה צייטיל! נשים טוֹחנוֹת הרבּה וּמוֹציאוֹת מעט. לא לחינם, אני אוֹמר, הלך שלמה המלך לכרכּי הים ואִשה בּכל אֵלה לא מצא"…

בּקיצוּר, קיימנוּ וקיבּלנוּ, שאני וּמנחם־מנדל שנינוּ עוֹשׂים שוּתּפוּת: אני משקיע בּעֵסק את הוֹני, וּמנחם־מנדל את שׂכלוֹ וַחריצוּתוֹ, וכל מה שיִשלח לנוּ הקדוֹש־בּרוּך־הוּא נחַלק בּינינוּ חלק כּחלק. “האמינה לי, רב טוֹביה, הוּא אוֹמר, שהעֵסק הזה שלנוּ יעלה ויִצמח ויעשׂה פּרי, ועתיד אני, אִם יִרצה השם, להזיל זהב רב אל כּיסךָ”. “אָמן, גם אַתּם, אני אוֹמר, מי יִתּן והיה. יהי רצוֹן, אני אוֹמר, שתּהא תּפילתךָ עוֹשׂה מחצה – וּמצא לי. אלא מה? כּתוּב אֶחָד, אני אוֹמר, עדיין לא נתבּרר לי כּל־צרכּי, והכּתוּב הזה מציק לי ואוֹמר דרשני: מאַחַר, אני אוֹמר, שאני כּאן וּמצוּדתךָ פּרוּסה בּיהוּפּיץ – אֵיך יגוּנב הדבר אֵלי, כּשתּגיע השעה, אם ירצה השם? סלח לי, אני אוֹמר, אֵין אני מתכּוון חָלילה לפגוֹע בּכבוֹדךָ. אלא כּך דרכּוֹ של ממוֹן, שהוּא מגרה יִצרוֹ של אָדם וּמַעמידוֹ בּנסיוֹן, כּמוֹ ששנוּ חכמים בּלשוֹן המשנה: יהי ממוֹן חבירךָ חָביב עליךָ – פּירש רש”י: אָדם קרוֹב לכיסוֹ". “נַעניתי לךָ, הוּא אוֹמר, רב טוֹביה, גם בּזה. שמא כּוונתךָ, הוּא אוֹמר, שיהא העֵסק שלנוּ כּתוּב וחתוּם ליֶתר בּטחוֹן על־גבּי הנייר, אֵין לי עליך כּלוּם. אַדרבּה, הוּא אוֹמר, הריני מוּכן וּמזוּמן לכךְ בּכבוֹד גדוֹל!” “חַכּה כּמעט רגע, אני אוֹמר, הבה נעיין עוֹד הפּעם בּדבר: מה־נפשך, אִם תּהא כּוונתך לקפּחני חָלילה ולעמוֹד על דמי – מה יוֹעיל לי נייר בּיוֹם עֶברה? הרי כּבר לימדה תּוֹרה דרך־ארץ: לא המדרש עיקר, אֶלָא המעשׂה!” “האמינה לי, רב טוֹביה, הוּא אוֹמר, בּאמוּנתי וּבהן־צדקי נשבּעתּי לךָ, כּה יעזרני אלוֹהים בּכל אשר אֶפנה, שאֵין אני בּא אֵליךָ בּערמוּמית חָלילה, להוֹנוֹת אוֹתךָ ולגנוֹב את דעתּךָ. הנה תּראֶה בּעֵיניךָ, הוּא אוֹמר, שהכּל ייעשׂה, אִם יִרצה השם, כּראוּי וּכנכוֹן, על הצד היוֹתר טוֹב, בּצדק וּבמשפּט וּביוֹשר־לבב. חלק כּחלק נחַלק, חצי שלי וחצי שלך. לי מאָה וּלךָ מאָה, לי מאתיִם וּלךָ מאתיִם, לי שלוֹש מאוֹת וּלךָ שלוֹש מאוֹת, לי אֶלף וּלךָ אֶלף”…

בּקיצוּר, הוֹצאתי מעוֹתי ממקוֹם גניזתן, מניתי אוֹתן שלוֹש פּעמים בּידים רוֹעדוֹת, העידוֹתי לי עֵדה נאמנה את גוֹלדה אִשתּי והסבּרתּי עוֹד הפּעם לשוּתּפי, מַה טיבן של מעוֹת אֵלוּ, שבּאוּ לי בּזיעת אַפּי וּבדם לבבי, ואַחַר־כּך מסרתּי אוֹתן לידוֹ, תּפרתּי להן כּיס מיוּחד בּמקוֹם צנוּע שבּבגדוֹ והשמעתּיו כּמה פּעמים על השמירה מפּני הגנבים. וּתנאי התניתי עמוֹ, שתּיכף לאַחַר השבּת יִכתּוֹב לי, למען השם, מכתּב מפוֹרט ויוֹדיעֵני בּאריכוּת דבר דבוּר על אָפניו. ואָז נפלנוּ איש על צוארי אָחיו ונשקנוּ זה לזה, כּדרך קרוֹבים ואוֹהבים נאמנים, והוּא נפרד ממנוּ מתּוֹך ידידוּת רבּה ויצא לדרכּוֹ בּשלוֹם. לאַחַר שיצא מבּיתי ונשארתּי יחידי לנפשי, עמד דמיוֹני לשׂחק לפני בּהמוֹן מחשבוֹת וחלוֹמוֹת בּהקיץ, חלוֹמוֹת נעימים, המוֹשכים את הלב ומצוֹדדים את הנפש, מרכּיבים את האדם על כּנפי־רוּח, נוֹשׂאים אוֹתוֹ למַעלה־למעלה וּמַראים לוֹ מַה לפנים וּמַה לאָחוֹר. בּחלוֹמי והנה בּטבּוּר העיר, בּמקוֹם הנראֶה לעין, בּית עוֹמד, בּית־מידוֹת רחב־ידים. גגוֹ עשׂוּי פּחים, ואוּרווֹת לוֹ וּרפתים, חדרים ועליוֹת, מזוים וּמַרתּפים מלאים כּל טוּב, וּבתוֹך החדרים האֵלה בּעלת־הבּית סוֹבבת אֵילךְ ואֵילךְ. מי זאת בּעלת־הבּית, הנשקפה כּמוֹ נגידה, פּימה שמנה לה מתּחת לסנטרה וּכרסה בּין שיניה, מַחרוֹזת של מַרגליוֹת על צוָארה וּצרוֹר מַפתּחוֹת בּידהּ, והיא מתנַפּחת כּתרנגוֹל־הוֹדוּ, זוֹרקת מרה בּתוֹך בּיתה ומּקללת את השפחוֹת קללוֹת נמרצוֹת? חי נפשי, לא הכּרתּיה! הלא אשתּי היא, אֵשת־נעוּרי, גוֹלדה בּכבוֹדה וּבעצמה! וּבנוֹתי אַף הן פּנים חדשוֹת להן, כּוּלן לבוּשוֹת בּגדי־שבּת, חוֹבקוֹת ידיהן ואֵינן עוֹשׂוֹת שוּם מלאכה, וחצרי אשר מסביב לביתי – שם כּל מיני עוֹפוֹת יקננוּ, תּרנגוֹלוֹת ואַוָזים וּברוָזים. וּבפנים הבּית אוֹרה ושׂמחה ושׂשׂוֹן ויקר. בּתּנוּר בּוֹעֶרת אֵש, ארוּחת־ערב מתבּשלת, ועל השוּלחן עוֹמד המיחַם, כּמלך בּגדוּד, מַהבּיל ורוֹתח כּגזלן. וּבראש השוּלחן מסב בּעל־הבּית, זה טוֹביה בּכבוֹדוֹ וּבעצמוֹ, לבוּש גלימת־בּוֹקר לתפאָרה וכיפּה של משי על ראשוֹ, מוּקף שבעה טוֹבי העיר, המבּיטים לתוֹך עֵיניו וּמחניפים לוֹ, מתאַבּקים בּעפר רגליו ושוֹתים בּצמא את דבריו: “אָתינוּ לחננךָ, אדוֹנינו רב טוֹביה”… “ילמדנוּ רבּינוּ רב טוֹביה”… בּמחילה מכּבוֹד מַעלתךָ, אַלוּפנוּ רב טוֹביה“…הוֹי, אני אוֹמר לעצמי בּשעת מעשׂה, תּפּח רוּחוֹ של אבי אבוֹת הזהב!”… “את מי קיללתּ בּאבי אבוֹתיו?” תּוֹהה עלי גוֹלדה אשתּי. “לא קיללתּי שוּם איש, אני אוֹמר, מיני הירהוּרים עלוּ על לבּי, מיני מחשבוֹת וחלוֹמוֹת ויוֹם אֶתמוֹל כּי עבר… הגידה לי, גוֹלדה מַחמַל־נפשי, אני אוֹמר לה, האִם לא תדעי, מה טיב סחוֹרתוֹ של קרוֹבךְ, של מנחם־מנדל זה, וּבמה הוּא עוֹסק שם?” “כּל חלוֹמוֹתי הרעים, היא אוֹמרת, שחָלמתּי על עצמי ושחָלמוּ אחרים עלי, יחוּלוּ על ראש שׂוֹנאָי! הנשמע כּדבר הזה? כּל היוֹם וכל הלילה ישבוּ שני אֵלה ולא פּסקוּ פּיהם מלהג, ועכשיו עוֹמד חכם זה ושוֹאלני שאֵלת תּם: בּמה הוּא עוֹסק?! כּמדוּמה לי, היא אוֹמרת, ששניכם שוּתּפוּת עשׂיתם, אוֹ אֶפשר טעוּת היתה בּידי?” אָמנם כּן, אני אוֹמר, שוּתּפוּת עשׂינוּ בּינינוּ, אבל מה טיבה של שוּתּפוּת זוֹ – הרגיני־נא הרוֹג ולא אֵדע! להוֹדיעֵךְ, אני אוֹמר, שהעֵסק הזה למַעלה מן השׂכל הוּא, מין רוּחניוּת שאֵין בּה מַמש. ואַף־על־פּי־כן, אני אוֹמר, אֵין מערבים שׂמחה בּשׂמחה. אַל־נא תּתעצבי, אִשתּי, ואַל ירע לבבךְ. רוֹאֶה אני בּאיצטגנינוּת שלי, אני אוֹמר, שהכּל על מקוֹמוֹ יבוֹא בּשלוֹם, ועוֹד נראֶה, אִם יִרצה השם, בּרכה בּמעשׂי ידינוּ ונַרויחַ ממוֹן רב – ואַתּ אִמרי אָמן וערכי השוּלחן!"

בּקיצוּר, עבר שבוּע וּשבוּעים וּשלוֹשה שבוּעוֹת – אֵין קוֹל ואֵין כּסף. נשתּתּק שוּתּפי מנחם־מנדל! רע עלי המעשׂה ואני מתהלך נסער מרוֹב מחשבוֹת, מבקש פּתרון לחידה ואֵיני מוצא. “לא יִתּכן כּלל, אני מהרהר בּפני עצמי, שמנחם־מנדל זה ישכּח הבטחתוֹ ולא יִכתּוֹב מכתּב לכל הפּחוֹת. יוֹדע הוּא גם יוֹדע, כּמה מצפּים אנחנוּ לדבריו בּכליוֹן־עֵינים”. אַךְ תּוֹך כּדי רגע חוֹלף רעיוֹן בּמוֹחי: “וּמה אֶעשׂה לוֹ, למשל, אם יִקח לעצמוֹ את כּל השמנת כּוּלה, כּלוֹמַר את הריוַח, ואוֹתי יִדחה בּקש ויֹאמר: לא היוּ רוָחים מעוֹלם!?… לא, אני חוֹזר ואוֹמר לעצמי, אִי־אֶפשר הדבר! היִתּכן?… אני נהגתּי בּאָדם זה מנהג קרוֹב וגוֹאֵל, מפּתּי האכלתּיו וּמכּספּי תּמכתּיו, והוּא יסוֹבבני בכחש?”… והנה מחשבה חדשה פּוֹלחת כּחץ את לבּי: “מוֹחל אני לוֹ על הריוַח, לוּא יהי בּלא ריוַח, כּמו שאָנוּ אוֹמרים בּמגילה: ריוַח והצלָה יעמוֹד ליהוּדים ממקוֹם אַחר! כּל עצמי אֵיני מיצר ודוֹאֵג אלא לקרן, שלא תּרד, חַס ושלוֹם לטמיוֹן!”… ועם מחשבה זוֹ אני מַרגיש, שחוּשי מתבּלבּלים בּקרבּי וקוֹר וחוֹם משמשים בּי בּעירבּוּביה." זקן שוֹטה, בּהמה בּצוּרת סוּס! – אני אוֹמר לעצמי. – אִי לך, טיפּש שכּמוֹתךָ, שקיפּחתּ מעשׂיך והנחתּ מעוֹתיך על קרן הצבי! לעוֹשר התאַוית? בּדינרי־זהב חָשקה נפשךָ? לוּא חָכם היִית, כּי־עתּה קנית לך בּמאָה קרבּוֹנים אֵלוּ שני סוּסים יפים, אשר לא סוּסוּ אבוֹתינוּ בּמצרים, והחלפתּ את עֶגלתךָ בּכרכּרה מרקדה על קפיצים רכּים!“… טוֹביה, אוֹמרת לי אִשתּי, לָמה אתּה חוֹבק ידיךָ ואֵינךָ חוֹשב כּלוּם?” “מַה פּירוּש, אני אוֹמר, שאֵיני חוֹשב כּלוּם? אני ראשי עלי כּגלגל מרוֹב מחשבוֹת, וזוֹ בּאה עלי בּטענה, שאֵיני חוֹשב כּלוּם!” “אֵין זאת, היא אוֹמרת, כּי־אם קרהוּ אָסוֹן בּדרךְ: אִם גזלנים נפלוּ עליו ולקחוּ את כּל אשר לוֹ, או שנסתּכּן חלילה ונפל למשכּב, אוֹ שמא, חַס ושלוֹם, מת מיתה חטוּפה?” “מה עלה פּתאוֹם על דעתּךְ, נשמתי? מנַיִן לךְ, אני אוֹמר, גזלנים וּמיתה חטוּפה בּעֶצם היוֹם הזה?” ואֶל לבּי אני אוֹמר: “אוּלי צדקה גוֹלדה? הלא כּזה וכזה יֶארע לעוֹברי־דרכים!”… זה דרכּךְ מעוֹלם, אני אוֹמר לה, דרךְ נשים, שאַתּ מתנַבּאת לרעה וּפוֹתחת פּה לשׂטן!" “טבע משפּחתּוֹ, היא אוֹמרת, בּכך. אִמוֹ, תּעמוֹד שם להמליץ עלינוּ, אַף היא הלכה בּדמי ימיה. ושלוֹש אחָיוֹת, היא אוֹמרת, היוּ לוֹ, נבּדל מהן לחַיִים, וּמתה האַחַת בּעוֹדנה בּבתוּליה, והשניה, היא אוֹמרת, אָמנם הספּיקה להינשׂא לאיש, אלא תּיכף לחתוּנתה אחָזתּה צינה בּבית־המרחָץ ונפטרה מעוֹלמה, והשלישית, היא אוֹמרת, מקשה ללדת היתה, ונטרפה דעתּה עליה ויצאה נשמתה בּיִסוּרים”. בּגן עֵדן, אני אוֹמר, תּהא מנוּחתן. האמיני לי, גוֹלדה, אני אוֹמר, שכּוּלנוּ נתבּקש לפמַליה של מַעלה, כּמה שנאמר: אָדם להבל דמה – דוֹמה אָדם לחַייט. מַה חַייט, אני אוֹמר, עוֹבד כּל ימיו בּמַחטוֹ וָמת, אַף אָדם חַי חַיי הבלוֹ וָמת".

בּקיצוּר, נמנינוּ וגמרנוּ, שאֶסע ליהוּפיץ לחקוֹר את הדבר. קצת סחוֹרה היתה אֶצלי מן המוּכן, מלָאי הגוּן של חמאָה וּגבינה ושמנת משוּבּחת, לפיכך נזדרזתּי ואָסרתּי את סוּסי, ויִסעוּ מסוּכּוֹת – יצאתי בּדרך־המלך ליהוּפיץ. בּדרך נסיעתי אני נוֹפל לתוֹך עצבוּת ולבּי מר לי מאוֹד. יחידי אני בּיער, כּוֹח־הדם מתגבּר בּי בּכל תּקפּוֹ, וכל מיני מחשבוֹת והשערוֹת שוֹנוֹת מצטיירוֹת בּדמיוֹני. רוֹאֶה אני בּמחזה, כּיצד אני נכנס לָעיר ושוֹאֵל לשוּתּפי, והרי אוֹמרים לי: “מנחם־מנדל? מי יִדמה לוֹ וּמי יִשוה לוֹ עתּה? בּרנש זה מרוֹמים ישכּוֹן, מַרעיש עוֹלמוֹת, יוֹצא בכרכּרוֹת, וּבית־אבנים לוֹ לתפאָרה!” אני מַרהיב בּנפשי עוֹז, פּוֹנה ללכת אֵליו וּמַגיע עד בּיתוֹ. “עמוֹד! – אוֹמרים לי שוֹמרי־הסף אשר לוֹ והוֹדפים אוֹתי בּכתף. – עד כּאן, רב יהוּדי, אַל תּדחַק עצמךָ, איש לא קרא לך!” “אבל קרוֹב אני לוֹ, אני אוֹמר להם, שני בּשלישי, ממשפּחת אשתּי הוּא!” “סימן טוֹב וּמַזל טוב לךָ, אוֹמרים הם לי, בּרוּך אַתּה בּבוֹאָךָ! ואַף־על־פּי־כן, רב קרוֹב, הם אוֹמרים, היכּבד, בּמחילה מכּבוֹדךָ, והמתּן כּאן כּמעט־קט ליד הדלת והמזוּזה, כּי על כּן בּאת בּצל קוֹרתוֹ”. מבין אני על־פּי רמז זה, שמַתּן בּסתר יִכפּה אַף, כּמוֹ ששנוּ חכמים בּלשוֹן המשנה: כּל השערים ננעלים חוּץ משערי מעוֹת… ואני עוֹבר בּשלוֹם ונכנס לפנַי ולפנים, אל האָדוֹן מנחם־מנדל בּכבוֹדוֹ וּבעצמוֹ. “שלוֹם עליכם, אני אוֹמר, רב מנחם־מנדל!” מסתּכּל אני בּוֹ – לא קם ולא זע, כּאילוּ לא הכּירני! “מה ליהוּדי בּביתי?” הוּא אוֹמר לי. עוֹמד אני לפניו בּפיק־בּרכּיִם, עוֹד רגע ואֶתעלף. “מה זה היה לידידי, אני אוֹמר לוֹ, וכי אֵינךָ מכּיר עוֹד את קרוֹבך? טוֹביה שמי!” “אָה, הוּא אוֹמר, שמךָ טוֹביה? דוֹמה שם ידוּע לי”… האוּמנם ידוּע הוּא לךָ? – אני אוֹמר לו. – אֶפשר ידוּעוֹת לכבוֹדךָ, אני אוֹמר, גם הלביבוֹת אשר ליבּבה לךָ זוּגתי מרת גוֹלדה שתּחיה, והחביצוֹת הממוּלאוֹת בּגבינה, והתּוּפינים הטוֹבים?"… ושוּב אני מצייר בּדמיוֹני מחזה אַחר, שוֹנה מן הראשוֹן תּכלית שינוּי: נכנס אני אֵצל מנחם־מנדל, והנה הוּא יוֹצא לקראתי, נוֹתן לי שלוֹם וּמקבּלני בּסבר פּנים יפוֹת. “אוֹרח, הוּא אוֹמר. אוֹרח חשוּב! שב רב טוֹביה, בּבקשה ממךָ. מַה שלוֹמךָ, ידידי, וּמה שלוֹם זוּגתך היקרה מרת גוֹלדה שתּחיה? כּל העֵת, הוּא אוֹמר, אני יוֹשב וּמצפּה לךָ, רוֹצה אני לסלק לךָ את חלקךָ לפי החשבּוֹן”. וּבדבּרוֹ הוּא עוֹמד וּממַלא לי מלוֹא כּוֹבעי דינרי־זהב. “אֵלוּ הם הרוָחים, הוּא אוֹמר, והקרן קיימת בּשוּתּפוּת, כּפי המדוּבּר. כּל מה שנַרויחַ גם להבּא, הוּא אוֹמר, נחַלק בּינינוּ חלק כּחלק, בּצדק וּבמשפּט וּביוֹשר־לבב, חצי שלי וחצי שלךָ, לי מאָה וּלךָ מאָה, לי מאתיִם וּלךָ מאתיִם, לי שלוֹש מאוֹת וּלךָ שלוֹש מאוֹת, לי אֶלף וּלךָ אֶלף”… מתּוך רעיוֹנוֹת אֵלוּ אני נרדם על דוּכני, שינה מתוּקה חוֹטפתּני, ואֵיני משגיח בּסוּסי, שנהג חירוּת בּעצמוֹ, נטה מן הדרך לצד צפוֹן ונתקל בּאילן. מַרגיש אני פּתאוֹם דחיפה עצוּמה בּערפּי, וּבכוֹח הדחיפה אני מתעוֹרר וניצוֹצוֹת ניתּזים מעֵיני. “גם זוֹ לטוֹבה, אני אוֹמר לעצמי, בּרוּךְ המקוֹם, ששמרני ושמר עֶגלתי מסכּנה ואֶחד מסדניה לא נתפּוֹצץ!”

בּקיצוּר, בּאתי ליהוּפּיץ ומיהרתּי למכּוֹר את חלָבי בּזריזוּת רבּה, כּדרכּי תּמיד, ואני יוֹצא לבקש בּשוָקים וּברחוֹבוֹת את שאָהבה נפשי, את מנחם־מנדל שוּתּפי. מסוֹבב אני בּרחוֹבה של עיר שעה אַחַת וּשתּיִם ושלוֹש – והיֶלד אֵיננוּ, נעלם מנחם־מנדל ועקבוֹתיו לא נוֹדעוּ! מעכּב אני עוֹברים ושבים ושוֹאלם: “האִם לא שמעתּם, האִם לא ראִיתם איש יהוּדי, ששמוֹ הקדוֹש מנחם־מנדל?” “שמענוּ, הם אוֹמרים, וגם ראִינוּ הרבּה יהוּדים, ששמם נקרא מנחם־מנדל. מה טיבה של ציפּוֹר זוֹ?” “שמא, אני אוֹמר, אתּם רוֹצים לדעת את חניכתוֹ דווקא? וידעתּם היוֹם, שאפילוּ בּביתוֹ, כּלוֹמַר בּכתריאֵליבקה עיר־מוֹלדתּוֹ, אֵין קוֹראים לוֹ אלא על שם חוֹתנתּוֹ, היינוּ: מנחם־מנדל־חתן־לאה־דבוֹסי. ולא עוֹד, אני אוֹמר, אלא שגם חוֹתנוֹ, שיהוּדי זקן הוּא וּשׂבע־ימים, אף הוּא נקרא על שמה: בּרוּך־הירש־איש־לאה־דבוֹסי. ואפילוּ היא עצמה, כּלוֹמר לאָה־דבוֹסי, שאֵשת־חַיִל היא וּמוֹראָה על בּעלה, אף היא נקרא שמה בּישׂראֵל: לאָה־דבוֹסי־אֵשת־בּרוּך־הירש־איש־לאָה־דבוֹסי. עכשיו ניחא לכם?” “תּנוּח דעתּךָ, הם אוֹמרים, שהנחתּ את דעתּנוּ. ואַף־על־פּי־כן אֵין זה סימן מספּיק. שמא תֹּאמר לנוּ, הם אוֹמרים, מַה מסחרוֹ של אוֹתוֹ האיש, בּמה הוּא עוֹסק, מנחם־מנדל זה שלךָ?” “בּמה הוּא עוֹסק? – אני אוֹמר. – עוֹסק הוּא לא בּזפת ולא בּשעוָה ולא בּשמן־קיק, אלא מין סחוֹרה יקרה מפּנינים יש לוֹ, דינרי־זהב, אני אוֹמר, עוֹלים ויוֹרדים, פּוּטיבילוֹב. מריץ הוּא, אני אוֹמר, דיפּישוֹת לכרכּי הים, לפטרבּוּרג וּלווארשה”… “אָה?! – הם אוֹמרים לי וּממַלאים שׂחוֹק פּיהם. – אֶפשר כּוונתךָ לאוֹתוֹ מנחם־מנדל שמסחרוֹ **בּיקנה”ז**? הטרח עצמךָ, הם אוֹמרים לשם, לעֵבר השני, בּמקוֹם שהרבּה סרסוּרים, שוּעלים קטנים כּמוֹהוּ, רצים אָנה ואָנה, וגם הוּא בּתוֹכם“… “אַל תּאמין בּעצמךָ עד יוֹם מוֹתךָ! – אני מהרהר בּלבּי. – הרי אני כּבן חמשים, ולא זכיתי עד היוֹם הזה, שיהא חלקי עם שוּעלים קטנים, הסוֹחרים בּיקנה”ז!” ואני עוֹבר לשם, מצדד בּצדי דרכים ודוֹחק עצמי לתוֹך עירבּוּביה של יהוּדים רבּים, המתרוֹצצים אֵילךְ ואֵילךְ כּמטוֹרפים מַמש, קוֹפצים זה על זה, נתקלים זה בּזה והוֹדפים איש בּכתף רעֵהוּ. שם שאוֹן והמוּלה וּמהוּמה רבּה, עוֹלם־התּוֹהוּ לכל דבר. הכּל מדבּרים, צוֹעקים, מנַענעים ידיהם לרוּח. קוֹלוֹת קוֹראים זה לזה: “פּוֹטיבילוֹב!”… “שׁריר וקיים!”…“תּקיעת־כּף!”… “דמי קדימה!”… “אַשרי יוֹלדתּוֹ!”… “צדיק מצרה נחלץ!”… “מנוּול שכּמוֹתךָ!”… “את גוּלגלתּךָ ארוֹצץ!”… “יוֹרק אני בּפניך!”… “תּפּח רוּחךָ!”… “ספסר נאֶה!”…“פּוֹשט את הרגל!”… “מלחך־פּנכּה!”… “משרת!”… רוֹאֶה אני בּאַספּקלריה שלי, שעוֹד מעט יגיע הדבר לידי מכּוֹת־לחי. “בּרח, דוֹדי, אני אוֹמר לעצמי, שׂא, טוֹביה, רגליך ונוּס מן המַערכה, אִם חָפץ חַיִים אָתּה!…נוּ־נוּ, ריבּוֹנוֹ של עוֹלם, אני מהרהר בּלבּי, בּראת לך עיר נאָה ויהוּפּיץ שמה, וּכנגדה בּראת סוֹחר נאֶה וּמנחם־מנדל שמוֹ! כּלוּם כּך עוֹשׂים עוֹשר וּמאַספים דינרי־זהב? וכי כּך דרכּם של סוֹחרים? אוֹי לך, טוֹביה, וַאבוֹי לעסקיךָ!”…

בּקיצוּר, נַסתּי משם כּנס מן הדליקה, ואני מתעכּב ליד אַחַד החלוֹנוֹת המפוֹאָרים, עוֹמד להבּיט בּמכנסַיִם רבּים לאֵין שיעוּר, המוּצגים שם לראוָה, ואני רוֹאֶה פּתאוֹם בּאוֹר הזכוּכית את פּני שוּתּפי, את מנחם־מנדל בּעל־הפּרנסה. ראִיתיו – ולבּי נתר ממקוֹמוֹ, כּמעט פּרחה נשמתי. לא עליכם, ידידי וכל דוֹרשי־טוֹבתי, הילוּך כּהילוּכוֹ של מנחם־מנדל זה בּאוֹתה שעה! – לא תּוֹאַר לוֹ ולא מַראֶה, לא קפּוֹטה ולא נעליִם. וּפניו – ריבּוֹנוֹ של עוֹלם! נדמה לי, כּי מת מקברוֹ עוֹלה לקראתי. “נוּ, טוֹביה, אני מהרהר בּלבּי, קץ כּל בּשׂר – אָבד סברך וּבטל סיכּוּיךָ! יכוֹל אַתּה להיפּרד לעוֹלמים ממאַת הקרבּוֹנים המזוּמנים! נתקיים בּךָ מקרא שכּתוּב: לא דוּבּים ולא יער – פּירש רש”י: לא כּסף ולא שוה־כסף, אלא סתּם צרוֹת ועגמת־נפש“… והוּא, כּלוֹמַר השוּתּף עלוּב־הנפש שלי, אַף הוּא, כּפי הנראֶה נתבּלבּל מאוֹד, כּשראָני. וכך היִינוּ עוֹמדים שנינוּ כּנטוּעים בּמקוֹמנוּ, דבקה לשוֹננו לחכּנוּ ואֵין מלה בּפינוּ, מציצים זה בּפני זה כּשני תּרנגוֹלים ועֵינינוּ כּאילוּ אוֹמרוֹת: “אוֹי לנוּ, כּי חָשךְ עוֹלמנוּ בּעדנוּ, ושנינוּ עתידים להחזיר על הפּתחים!”…”רב טוֹביה! – הוּא אוֹמר לי בּלחש, קוֹלוֹ נחבּא והדמעוֹת חוֹנקוֹת את גרוֹנוֹ. – רב טוֹביה! אוֹי לוֹ לאָדם שנוֹלד בּלא מַזל. חַיִים כּאֵלוּ, הוּא אוֹמר, רב טוֹביה, יפה מהם תּליה!“… בּוַדאי, אני אוֹמר לוֹ, ראוּי אתּה, מנחם־מנדל, על המַעשׂה הזה אשר עשׂית, שיקרעוּ אוֹתך כּדג בּיוֹם־הכּיפּוּרים שחָל להיוֹת בּשבּת־בּראשית! ראֵה, אני אוֹמר, והבּיטה, למי עוֹללתּ כּה? נפלתּ, אני אוֹמר, כּשוֹדד בּצהרים על בּית מלא נפשוֹת חַיוֹת, צער בּעלי־חיים, תּינוֹקוֹת שלא חָטאוּ, שחַטתּ ולא חָמלתּ את כּוּלם בּיוֹם אחד! אַללי לי, אני אוֹמר, אֵיךְ אָשוּב עתּה לביתי ואֶראֶה פּני אשתּי וילדי? אַדרבּה, אמוֹר אַף אתּה, אני אוֹמר, גזלן שכּמוֹתךָ, לסטים מזוּין שכּמוֹתךָ, רוֹצח־היער!”… “אמת הדבר, אוֹמר הוּא לי ותוֹמך עצמוֹ בּכּוֹתל, אמת, רב טוֹביה, אַתּה הצדיק ואני וּבני יהוּפּיץ הרשעים”… “גדוֹל עווֹנךָ מנשׂוֹא, אני אוֹמר, גם כּי תּעבוֹר כּל מדוֹרי גיהינוֹם, אני אוֹמר, לא תינקה!”… אמת, הוּא אוֹמר, רב טוֹביה, כּה יעזרני אלוֹהים… חַיִים כּאֵלוּ, הוּא אוֹמר, רב טוֹביה, יפה מהם…" והוּא כּוֹבש פּניו בּקרקע וּמשתּתּק. עוֹמד אני וּמסתּכּל בּוֹ, בּחדל־אישים זה, רוֹאֶה עמידתוֹ העלוּבה, עמידת דךְ ונכלם סמוּךְ לכּוֹתל, רוֹאֶה את פּניו הכּבוּשים בּקרקע וכוֹבעוֹ שנשמט לוֹ הצדה, שוֹמע אַנחוֹתיו, שכּל אחַת מהן שוֹברת חצי לבּי, ואני מתמַלא עליו רחמים. “לוּא יהי כּדבריךָ, אני אוֹמר, אֶפשר שגם אַתּה אֵינךָ אָשם בּדבר וידיךָ, אני אוֹמר, לא שפכוּ את הדם הזה. הלא אִם נצרף, אני אוֹמר, את מידת הדין למידת הרחמים, נראֶה עיִן בּעיִן, שלא בּמזיד חָטאת ולא מרוֹע לבבךָ הבאת עלינוּ את הצרה הזאת. כּמוֹני שוּתּף היית לעֵסק זה. אני השקעתּי בּוֹ את כּספּי, ואתּה השקעתּ בּוֹ את שׂכלךָ, אוֹי וַאבוֹי לשנינוּ! בּוַדאי, אני אוֹמר, כּוונתך היתה לטוֹבה, ורק הקדוֹש־בּרוּך־הוּא חשבה לרעה, ולכן, אני אוֹמר, סיכּל דעתּנוּ והפר עצתנוּ והכשילנוּ בּעֵסק שאֵינוֹ מהוּגן, כּמוֹ שאָנוּ אוֹמרים בּמַחזוֹר: שלח לחמךָ על־פּני המיִם – פּירש רש”י: כּשם שאַתּה רוֹאֶה את אָזניךָ, כּך תּראֶה את כּספּךָ… לָמה לךָ, שוֹטה שבּעוֹלם, אני אוֹמר, לבקש חשבּוֹנוֹת רבּים? הנה מסחָרי לפניך, מסחַר החָלב. דוֹמה, אני אוֹמר, שעֵסק נאֶה הוּא, עֵסק נכוֹן וקיים מאֵין כּמוֹהוּ.

ואַף־על־פּי־כן, אני אוֹמר, כּשרצה הקדוֹש־בּרוּך־הוּא לזכּות את טוֹביה בּימי הסתיו שעבר, לא עמדה לי חָכמתי והטוֹבה שבּפרוֹתי נפלה, לא עליךָ, וָמתה. וכיון, אני אוֹמר, שניתּנה רשוּת למַשחית, מיד נסתּלקה אַחריה והלכה לעוֹלמה גם עֶגלתי האדוּמה, עֶגלת־מַרבּק טוֹבה, שלא הייתי מוֹכרה לאחרים בּעד כּל הוֹן. סדר העוֹלם הוּא כּךְ, אני אוֹמר, מששת ימי בּראשית, רבּים שתּו ורבּים יִשתּוּ. אֵין אני שוֹאֵל אוֹתךָ, אני אוֹמר, לממוֹני, היכן הוּא? יוֹדע אני, שירד לטמיוֹן ושקע בּמקוֹם־קדוּשה, בּמין יקנה“ז, אני אוֹמר, אוֹי לי ואוֹי לנפשי, רכוּשי הדל, שטיפּחתּי וריבּיתי בּזיעת־אַפּי! וּמי אָשם בּכל זאת? אני ולא אַחר, אני טוֹביה השוֹטה, שנתפּתּיתי לחלוֹמוֹת ודמיוֹנוֹת, האמַנתּי בּדברי־הבאי, בּיוֹם אֶתמוֹל כּי עבר!… להוֹדיעךָ, אָחי, אני אוֹמר, שממוֹן אֵינוֹ מן, היוֹרד מן השמים. ממוֹן, אני אוֹמר, נקנה בּעמל רב וּביגיעת־בּשׂר וּבעבוֹדה קשה, המפרכת את הגוּף ונוֹטלת את הנשמה מן הָאדם. אִי לך, טוֹביה, אני אוֹמר, חַייב אַתּה לספּוֹג את האַרבּעים ולתת לחָיֶיךָ למַכּים!… אבל אֵין צוֹעקים על מה שעבר, כּמוֹ שאָנוּ אוֹמרים בּפרשת השבוּע: צעקה הנערה – פּירש רש”י: את הנעשׂה אֵין להשיב… השׂכל והחרטה, אני אוֹמר, שניהם אֵינם בּאים לוֹ לאָדם אלא לאַחר זמן. כּפי הנראֶה, גזירה היא מן השמים, שיהא טוֹביה עני כּל ימיו. בּוַדאי, אני אוֹמר, כּך רצה אלוֹהים, כּמה שנאמר: השם נתן והשם לָקח – תּרגוּם אוּנקלוֹס: בּתר קבּצן אָזלאָ קבּצנוּתא… ועתּה אַתּה, אָחי, אני אוֹמר, קוּם לךְ עמי, וּנברךְ שהכּל נהיה בּדברוֹ ונסעד לבּנוּ פּת לחם"…

כּךְ הוּא אֵיפוֹא המַעשׂה, אדוֹני שלוֹם־עליכם, מעשׂה בּחלוֹמוֹת שנתבּדוּ וּביוֹם אֶתמוֹל כּי עבר. כּסבוּר אַתּה, שמצטעֵר אני בּיוֹתר וחָס על ממוֹני, שאָבד בּענין רע? אִם כּך אַתּה סבוּר, אֵינךָ אלא טוֹעֶה. הלא שנינוּ יוֹדעים פּרק בּהלכה וזוֹכרים זוֹ ששנה רבּי: כּסף וזהב מַעשׂה ידי אָדם, כּלוֹמר, לא הכּסף עיקר, אלא האָדם, היינוּ, שיהא האָדם איש בּין אנשים, כּמוֹ שאָנוּ אוֹמרים בּתפילת שחרית: לעוֹלם יהא אָדם. אלא על מה אני מצטעֵר? על החלוֹם הנעים, שהתנדף וכלה כּעשן תּחת השמים. חָשקה נפשי, אדוֹני שלוֹם־עליכם, הוֹי כּמה חָשקה נפשי לזכּוֹת לשוּלחנוֹ של עשיר, ולוּא רק יוֹם אחד בּחַיי, ולוּא רק שעה אחת! אלא מה? לא עמדה לי זכוּתי ולא הוֹעילה לי חָכמתי, כּמוֹ ששנינוּ בּמדרש: לא לחכמים לחם. ראָה הקדוֹש־בּרוּך־הוּא את טוֹביה, שמאַס בּלחם הקלוֹקל והתאַוָה לסיר הּבּשֹר, אָמר לוֹ: “כּלך מדרך זוֹ, כּי לא לכךְ נוֹצרתּ. דע מאַיִן בּאת – זכוֹר, טוביה, כּי מאַחרי חמאָה וחריצי־חָלב לקחתּיךָ, ולכן אַל תּשגה בּחלוֹמוֹת!”… ואִם תֹּאמר: והלא מצוּוים אָנוּ על הבּטחוֹן? ויש לאמוֹר: אַדרבּה, דווקא הצרוֹת והיִסוּרים ממרקים את היהוּדי וּמחַזקים את הבּטחוֹן בּלבּו. וזה לך האוֹת… ואוּלם סבוּר אני, כּי כּבר בּאָה עֵת לחננה. תּשעה קבּים שׂיחה השפּעתּי עליךָ היוֹם. כּבר הגיעה השעה לצאת לדרכּי, כּמה שנאמר: כּל האָדם כּוֹזב, כּלומר, איש לאָהלו ואיש לפגעיו. וּמי שהשלוֹם שלוֹ יברךְ את מעלתוֹ בּשלוֹם וּבכל טוּב סלה.

מעשׂה שסח לי טוֹביה החוֹלב, כּיצד מאסה בּתּוֹ הבּכירה בּקצב עשיר וּבחרה בּחַייט עני והלכה והיתה לוֹ לאִשה.

– ילמדנוּ רבּינוּ שלוֹם־עליכם פּסוּק אֶחָד, שהוּא

כּוּלוֹ מוּקשה ואֵין אני יכוֹל לעמוֹד על פּשוּטוֹ. כּתוּב בּהפטרה: בּנים גידלתּי ורוֹמַמתּי. כּלוֹמַר, חַייב אָדם להתגלגל בּיסוּרים עם בּניו ולָשׂאת טרחם וּמַשׂאָם; והלא יש להקשוֹת: כּלוּם מידת היוֹשר היא זוֹ וכךְ נאֶה סדר העוֹלם? הגע בּעצמךָ: כּל ימַי אני מוֹשך בּעוֹל וּמתענה תּחת סבלי, מַפקיר עצמי וּמַשחיר פּני כּשוּלי קדירה, והכּל בּשביל מי? הוה אוֹמר, בּשביל בּנוֹתי, שעליהן מַחשבוֹתי וכל דאגוֹתי מיוֹם גיחָן מבּטן, להטריפן לחם־חוּקן וּלסַפּק להן כּל צרכיהן, כּמוֹ שאָנוּ אוֹמרים בּתפילת מוּסף של יוֹם טוֹב: אִיש כּמַתּנַת ידוֹ – כּל אֶחד לפי מַעמדוֹ וּפרנסתוֹ. רוֹטשילד, שעשיר הוּא וידוֹ משׂגת, רשאי לשׂאת עֵיניו למַעלה, ואני טוֹביה, שילוּד־אִשה אני, דל בּאַלפּי וקבּצן בּמחילה, אֵין לי אלא מה שעֵיני רוֹאוֹת בּאָרץ מתּחת. אָמנם גם אני אֵינני, חַס ושלוֹם, אסוּפי מן השוּק, וּלפי דברת אִשתּי מרת גוֹלדה שתּחיה לא מגזע של חַייטים וסנדלרים מוֹצאֵנוּ, וּלפיכךְ מימי לא נצטערתּי על בּנוֹתי ולא דאַגתּי לאַחריתן. מַאמין הייתי, שזיווּגן לא יהיה קשה, אִם יִרצה השם, בּבוֹא עֵת פּקוּדתן. על שוּם מה? ראשית, על שוּם יפין. בּבנוֹת יפוֹת בּירכני אלוֹהים, וקבּלה היא בּידינוּ, שבּת יפה שקוּלה כּנגד חצי נדוּניה. ושנית, הרי אף אני עצמי כּבוֹדי בּמקוֹמוֹ מוּנח. הכּל יוֹדעים את טוֹביה, שבּעל בּעמיו הוּא כּיוֹם הזה ויכוֹל להגיע בּעֶזרת השם יִתבּרךְ לשידוּך הגוּן אפילוּ מיהוּפּיץ. ואוּלם הלא אָב לנוּ בּשמַיִם, אֵל רחוּם וחַנוּן, העוֹשׂה גדוֹלוֹת עד אֵין חקר, הוֹלךְ עמי תּמיד בּקרי וּמבטל רצוֹני מפּני רצוֹנוֹ, עמד ורמז לי: “טוֹביה, דע מַה למַעלה ממךָ – אל תּהלךְ בּגדוֹלוֹת ואַל תּשׂא את נפשךָ לשוא. גזירה היא מלפנַי מששת ימי בּראשית, שיהא עוֹלם כּמנהגוֹ נוֹהג!”… ואַתּה, אדוֹני, שׂים־נא את אָזנךָ כּאפרכּסת ותקשיב ותשמע את אשר קרה את טוֹביה בּימים האֵלה, בּזמן הזה.

בּקיצוּר, לָמה אַאריך למַעלתוֹ בּדרוּש? הלא אֵין שכחָה לפני כּבוֹדךָ וּבוַדאי תּזכּוֹר עוֹד את המעשׂה אשר עשׂה לי קרוֹבי מנחם־מנדל, בּעל־החלוֹמוֹת הלזה, יִמַח שמוֹ וזכרוֹ, שסחר עמי מסחָר יפה בּיהוּפּיץ, עֵסק רב של אלף אלפים דינרי־זהב וּפוּטיבילוֹב ואַקציוֹת וּשאָר צרוֹת וּפוּרענויוֹת, יחוּלוּ על ראש שׂוֹנאָי! בּימים ההם התהלכתּי אָבל וַחפוּי־ראש וּמיאַנתּי להתנַחם. כּסבוּר הייתי, קץ כּל בּשׂר בּא, אָבד טוֹביה וּבטל חלָבוֹ ואֵין לוֹ עוֹד תּקנה עוֹלָמית. “שוֹטה שכּמוֹתךָ, אוֹמרת לי פּעם אחת גוֹלדה אִשתּי וּמתכּוונת להפיס את דעתּי, הסר דאָגה מלבּךָ, כּי לא תּוֹעיל לך זאת. רק מַכאוֹב, היא אוֹמרת, תּוֹסיף על מַכאוֹבךָ והצל לא תּציל כּלוּם. ואַתּה, היא אוֹמרת, מוּטב שתּלך לאַנאטיבקה ותיכּנס שם אצל ליזר־ווֹלף הקצב, כּי דבר נחוּץ לוֹ אֵליךָ”. “מה לי, אני אוֹמר, ולקצב? וּמה הדבר הנחוּץ לוֹ? אִם כּוונתוֹ, אני אוֹמר, להפּרה האדוּמה שלנוּ, שנתן עֵינוֹ בּה, יִכּבד וישב בּביתוֹ ויסיח דעתּוֹ ממנה”. “וכי מה, אוֹמרת לי אִשתּי, כּלוּם חָס אַתּה על שפע החָלב ועל החמאָה והגבינה, שזוֹ משפּיעה עלינוּ?” “אַל־נא, גוֹלדה, אני אוֹמר, הלא כּדבּר אַחַת הנשים תּדבּרי. ראשית, פּרה אדוּמה זוֹ, אני אוֹמר, מַתּנה היא בּידנוּ מאוֹתה הגבירה היהוּפּיצית, זכוּרה לטוֹב, שהצלתּי את נפשה ממות בּאפלת הלילה בּיער, ולפיכך קוֹדש היא לי, אֵין לי רשוּת להתעמר בּה ולמכּוֹר אוֹתה לשחיטה, כּכּתוּב בּמַחזוֹר: זכרתּי לָךְ חסד נעוּריִךְ – פּירש רש”י: אל תּהא כּכפוּיי־טוֹבה. ושנית, אני אוֹמר, גדוֹלה מצוַת צער בּעלי־חַיים מכּל תּרי“ג מצווֹת, שכּן מצינוּ גם בּתוֹרתנוּ הקדוֹשה…” "אבל רב לך, בּעלי, היא אוֹמרת, להשפּיע עלי רוּבּי תּוֹרתךָ היוֹם! הכּל־יוֹדעים, היא אוֹמרת, שיהוּדי למדן אתּה ותוֹרתךָ בּתוֹך מעֶיךָ. חַיֶיךָ, טוֹביה, שמע הפּעם בּקוֹל אִשתּךָ, קוּם לךְ לאַנאטיבקה וסוּר שם את ליזר־ווֹלף ודע מה בּפיו. בּכל יוֹם חמישי, היא אוֹמרת, כּשצייטיל שלנוּ בּאָה אל האיטליז לקנוֹת בּשׂר לשבּת, הרי קצב זה מציק לה בּדבריו: “אִמרי־נא לאָביךְ, הוּא אוֹמר, שיִכּנס אֶצלי, דבר נחוּץ לי אֵליו”.

בּקיצוּר, חַייב אָדם לעשׂוֹת פּעם גם את רצוֹן אִשתּוֹ. נמלכתּי ונפתּיתי לה, וקמתּי והלכתּי לאַנאטיבקה, מַהלך שלוֹש פּרסאות ממקוֹמנוּ, נכנסתּי אֵצל ליזר־ווֹלף ולא מצאתיו מסתּמא בּביתוֹ. “אַיהוּ?” שוֹאֵל אני את פּי אִשה יהוּדית חרוּמַת־אַף, העוֹשׂה מלאכתּה בּבּיִת. “בּבית־הטכסה, אוֹמרת חרוּמַת־האַף, שוֹר הוּבל לטבח מאָז הבּוֹקר, בּוַדאי ישוּב מהרה”. אני סוֹבב יחידי בּבּית, מתבּוֹנן אֶל מַעמַד שוּלחנוֹ וכליו של הקצב – בּיִת מלא כּל טוּב, בּלא עֵין־הרע, הלוַאי יהי חלקם של כּל אהוּבי־נפשי בּכך! הלא אָרוֹן זה בּלבד, המלא כּלי־נחוֹשת, מחירוֹ בּערכּךָ ק"ן קרבּוֹנים, בּלא שוּם ספק! והנה גם מיחַם, ועוֹד מיחַם שני לוֹ, וקערת־נחוֹשת אחת, ועוֹד קערה שנית לה, מלאכת ווארשה, וּמנוֹרוֹת־כּסף שתּים, וכוֹסוֹת מוּזהבוֹת, גדוֹלוֹת וּקטנוֹת, וּמנוֹרת־חנוּכּה אחת, כּוּלה מקשה, וכלים מכּלים שוֹנים, וּפכּים קטנים לרוֹב. “ריבּוֹנוֹ של עוֹלם, אני מהרהר בּלבּי, מי יִתּן וזכיתי לראוֹת את בּנוֹתי בּטוּב אשר כּזה!… אָכן בּר־מזל הוּא ליזר־ווֹלף הקצב! בלבד שעשיר הוּא כּקוֹרח ואת שני בּניו כּבר שילח החוּצה, הנה צדקה עשׂה עמוֹ הקדוֹש־בּרוּך־הוּא, שגם נתאַלמן מאִשתּוֹ הראשוֹנה!”…

בּקיצוּר, הדלת נפתּחה לבסוֹף וליזר־ווֹלף בּכבוֹדוֹ וּבעצמוֹ פּרץ אל בּיתוֹ בּחרי־אָף, כּוּלוֹ מתמַרמר וּמלא חימה על השוֹחט, שהביא עליו רעה היוֹם וטרף לוֹ את שוֹרוֹ הטבוּח, שוֹר־הבּר ממש, תּפּח רוּחוֹ, בּשביל דבר של מַה־בּכךְ, בּשביל סרכה קטנה כּחוּדה של מַחַט, שמצא בּריאָתוֹ – תּפצה האָרץ את פּיה ותבלע את הרוֹצח הזה, המכלה ממוֹנם של ישׂראל!

“בּרוּךְ הבּא, רב טוֹביה, נפנה הוּא ואוֹמר אֵלי בּסבר פּנים יפוֹת, מה זה היה לך, ידידי, שאַתּה מוֹקיר רגליךָ מבּיתי? מה שלוֹמוֹ של יהוּדי וּמה מַעשׂיךָ?” “מה אָנוּ וּמה מעשׂינוּ? – אני אוֹמר. – עוֹשׂים אָנוּ ועוֹשׂים, וכל מעשׁינוּ כּאָיִן, כּל עסקינוּ רוּח יִשׂאֵם, כּמוֹ שאָנוּ אוֹמרים בּפרקי אָבוֹת: מַעשׂה ידי להתפּאֵר – אוֹי לי ממעַשׂי ואוֹי לי מעסקי!” “לָמה תּחטא לאלוֹהים, רב טוֹביה? – הוּא אוֹמר לי. – כּל העוֹלם יוֹדע, שלפי מַעמדךָ לפנים הרי אַתּה כּיוֹם הזה גביר, בּלא עֵין־הרע!” “הלוַאי, אני אוֹמר, יהי חלקי וחלקךָ גם יחד בּמה שחָסר לי עדיין. אַך אֵין בּכךְ כּלוּם. בּרוּך השם יוֹם יוֹם. וכן מצינוּ, אני אוֹמר, מקרא מפוֹרש גם בּמסכת בּבא בּתרא: אַסכּקוּרדא דמַסכּנתּא דקוּרנסא דפרסמַכתּא”…

וּבלבּי אני אוֹמר: “תּראֶה את חוֹטמךָ, קצב שכּמוֹתךָ. אִם ראיתי מימי מקרא כּזה בּגמרא”… “אִי, רב טוֹביה, הוּא אוֹמר לי, עד מתי אַתּה מעוות עלינוּ את הכּתוּבים? זה דרכּךָ תּמיד, הוּא אוֹמר, שאתּה בּא אֵלינוּ בּעב־הענן של דברי־תּורה. אַשריךָ, מה טוֹב חלקךָ, שנהירים לך שבילי הגמרא ואַתּה בּקי בּאוֹתיוֹת הקטנוֹת. אבל לפי־שעה, הוּא אוֹמר, נַניח את כּל החָכמוֹת ואת כּל הגמרוֹת וּנדבּר בּעניננוּ. שב, רב טוֹביה”. ותוֹך כּדי דיבּוּר הוּא עוֹמד ונוֹתן קוֹל בּבּית: “יהי תּה!” וּמיד מתגלית, כּעוֹלה מן האָרץ, האִשה חרוּמַת־האף, חוֹטפת את המיחַם ונוֹשׂאת אוֹתוֹ אל חדר־הבּישוּל. "עכשיו, הוּא אוֹמר לי, ששנינוּ לבדנוּ פּה ואֵין איש בּינינוּ, יכוֹלים אָנוּ לדבּר את דברינוּ בּמנוּחה. המעשׂה, רב

טוֹביה, כּך הוּא: זה כּבר, הוּא אוֹמר, רוֹצה הייתי להשמיעךָ על ענין זה, וכמה פּעמים ציויתי את בּתּךָ הבּתוּלה וביקשתּי ממנה למסוֹר לך דבר מפּי, שתּטריח עצמךָ לבוֹא אֵלי. להוֹדיעךָ, רב טוֹביה, הוּא אוֹמר, שבּימים האחרוֹנים נתתּי עֵיני…" “יוֹדע אני, אני אוֹמר, שבּימים האחרוֹנים נתתּ עֵינךָ, אבל לשוא טרחָתךָ שאַתּה טוֹרח, רב ליזר־ווֹלף, והיא לא תצלח. העֵסק הזה, אני אוֹמר, לא יקוּם ולא יִהיֶה”. “מפּני מה?” הוּא אומר וּמציץ בּי כּנבהל. “מפּני חטאֵינוּ, אני אוֹמר, יכוֹל אני להמתּין קצת, כּמוֹ שאָנוּ אוֹמרים בּברכי נפשי: עוֹד היוֹם גדוֹל וּרחַב־ידיִם”. “לָמה לךָ להמתּין, הוּא אוֹמר, אִם יש בּידךָ להוֹציא את הדבר לפוֹעל מיד?” “עד כּאן, אני אוֹמר, הקפה ראשוֹנה. והשנית, יש בּזה גם טעם אַחר: גדוֹלה הרחמנוּת, אני אוֹמר, צער בּעלי־חיים”. “ראוּ־נא את האיש הזה ואת שׂיחוֹ! – אוֹמר לי ליזר־ווֹלף בּבת־צחוֹק רכּה מחמאָה. – הבּיטוּ וּראוּ, כּיצד הוּא עוֹשׂה כּוָנים וּמיני עוָיוֹת! כּסבוּר אָדם, שיחידה היא לוֹ ואֵין בּלתּה. כּמדוּמה לי, הוּא אוֹמר, שיש לך רב, רב טוֹביה. לָמה לךָ כּל המַחנה הזה, בּלא עֵין־הרע?” “תּעמוֹדנה אֶצלי לאוֹרךְ ימים, אני אוֹמר, מי שמקנא בּי ועֵינוֹ צרה בּשלי, אַל יִראֶה טוֹב בּשלוֹ”. “חַס ושלוֹם, הוּא אוֹמר, מה ענין קנאָה לכאן? אַדרבּה, הוּא אוֹמר, יהי לךָ אשר לךְ, רב טוֹביה. ורק מכּיון שכּוּלן יפוּת אֶצלךָ ונחמדוֹת למַראֶה, לפיכך חָשקה נפשי, רב טוֹביה, – המבין אַתּה עד היכן הדברים מַגיעים?… זכוֹר ואַל תּשכּח, הוּא אוֹמר, את הטוֹבה אשר תּצמַח לךָ מזה!” “בּוַדאי, אני אוֹמר, בּוַדאי לא אֶשכּח. זוֹכרים אָנוּ, רב ליזר־ווֹלף, את טוֹבוֹתיךָ משנים קדמוֹניוֹת, וגם את חסדיך, אני אוֹמר, עדיין לא שכחנוּ, כּמוֹ ששנינוּ בּמדרש: לא מעוּקצךְ ולא מדוּבשךְ – פּירש רש”י: לא תּוֹרה ולא עבוֹדה ולא גמילוּת חסדים". “אִי, רב טוֹביה, הוּא אוֹמר לי בּמתק־שׂפתים, מה דמוּת תּדמה לי מאָז וּמשנים קדמוֹניוֹת? מה שהיה אָז לא יִהיֶה עתּה, ומה שיִהיֶה עתּה לא היה לעוֹלָמים. הלא מחוּתּנים נהיֶה, אִם יִרצה השם, קרוֹבים קרבת־משפּחה!” “מה ענין מחוּתּנים לכאן? – אני אוֹמר. וּמה פּירוּשה של קרבת־משפּחה?” “בּוַדאי, הוּא אוֹמר, מחוּתּנים, כּדרך הטבע”. “מה כּוונתךָ, אני אוֹמר, רב ליזר־ווֹלף? בּמה אָנוּ סחים כּאן?” “אַדרבּה, הוּא אוֹמר, אמוֹר אַתּה לי, רב טוֹּביה, ואֶשמע מפּיךָ, בּמה אנוּ סחים כּאן?” “מה פּירוּש, אני אוֹמר, הלא בּפרתי הכּתוּב מדבּר, בּפּרה האדוּמה שלי, שאתּה רוֹצה לקנוֹתה לשחיטה!” “חַה־חַה־חַה, הוּא אוֹמר וּממַלא שׂחוֹק פּיו, יפה פּרה זוֹ, וגם אדוּמה היא, ולא עוֹד אלא שעוֹמדת היא לשחיטה, חַה־חַה־חַה!” “וכי למַה נתכּוונתּ אַתּה רב ליזר־ווֹלף? אַדרבּה, אני אוֹמר, השמיעֵני ואֶצחַק גם אָני!” "בּבתּךָ, הוּא אוֹמר, בּצייטיל בּתּךָ הבּכירה אָנוּ מדבּרים כּל העֵת! הלא כּפי שידוּע לךָ רב טוֹביה, נתאַלמַנתּי לא עליכם, מאִשתּי, וּלפיכך, הוּא אוֹמר, נמלכתּי ואָמרתּי לעצמי: לָמה לי לכתּת את רגלי וּלבקש את אָשרי בּמרחַקים? מוּטב שאני עצמי אֶהיֶה עוֹשׂה שליחוּת זוֹ, לבלתּי לכת אחרי השדכנים, שדים ורוּחוֹת אֵלוּ, שכּוּלם שקרנים ורוֹדפי־בצע, אֵין בּהם גם אֶחָד. והנה, הוּא אוֹמר, אָנוּ יוֹשבים שנינוּ כּאן כּיוֹם הזה, אני מַכּיר אוֹתךָ ואַתּה מַכּיר אוֹתי, והקרן אַף היא קרן קיימת. רוֹאֶה אני את בּתּךָ בּאיטליז בּכל יוֹם חמישי בּשבּת, וגם ניסיתי לדבּר עמה פּעם וּשתּים. נראֶה שבּתוּלה נוֹחָה היא, מפיקה רצוֹן. ואני, כּפי שעֵיניךָ רוֹאוֹת, בּעל־הבּית אני, בּלא עֵין־הרע, בּירכני אלוֹהים ויש לי דירה שלי, וחנוּיוֹת אחדוֹת, ומעט עוֹרוֹת תּלוּיים לי בּעליתי, וּמעט כּסף מוּנח בּקוּפסתי. אִם כּן, רב טוֹביה, הוּא אומר, לָמה לנוּ לעשׂוֹת כּמעשׂה צוֹענים, להערים ולהתחכּם ולבחוֹר דרכים עקלקלוֹת?

הבה נקוּם שנינוּ ונתקע כּף איש לאָחיו, אַחַת וּשתּים ושלוֹש – המבין אַתּה, עד היכן הדברים מַגיעים?"…

בקיצור, כּיון שהשמיעני כּךְ, נשאַרתּי יוֹשב בּמקוֹמי בּאֵין אוֹמר וּדברים, כּאָדם שהבהילוּהוּ פּתאוֹם וּבישׂרוּהוּ בּשׂוֹרה טוֹבה. אָמנם מתּחילה חָלפה מַחשבה בּמוֹחי: ליזר־ווֹלף וצייטיל… הכיצד?… הלא יש לוֹ בּנים גדוֹלים כמוֹה!… אבל תּוֹך כּדי דיבּוּר שבתּי ואָמרתּי אל לבּי: הלא מאוּשר יִהיֶה חלקה! כּל טוּב האָרץ נכוֹן אֶצלוֹ בּשבילה!… שמא תּאמר: קצב זה מוּחזק קמצן בּעֵינֵי הבּריוֹת? אַדרבּה, בּימינוּ אֵלה מַעלה היא זוֹ, כּמוֹ שאָמרו חכמינוּ: אָדם קרוֹב לעצמוֹ – פּירש רש“י: כּל שאֵין רוּח הבּריוֹת נוֹחָה הימנוּ, רוּח אִשתּוֹ נוֹחָה הימנוּ. אָמנם קצת חסרוֹן יש בּו, שאיש גס הוּא ועם־האָרץ. וּבכן? כּלוּם כּל העוֹלם חַייב למַלא כּרסוֹ בּגמרא וּפֹוסקים? וכי מעט לנוּ עשירים וּבעלי־בתּים חשוּבים בּאַנאטיבקה וּבכתריאֵליבקה, ואפילוּ בּיהוּפּיץ עצמה, שאֵינם יוֹדעים תּמוּנת אוֹת ואֵינם מכּירים לתרגם פּסוּק כּצוּרתוֹ? ואַף־על־פּי־כן, אֶראֶה בּנחָמה, אִם לא ראיתי בּעֵיני, כּיצד חוֹלקים להם כּבוֹד וּשמם ידוּע לתהילה וּלתפאֶרת, כּמוֹ שאָנוּ אוֹמרים בּפרקי אָבוֹת: לא כל המַרבּה בּתּוֹרה מַחכּים… “וּבכן, רב טוֹביה, הוּא אוֹמר לי, לָמה אַתּה מַחשה?” “ולָמה אֶצעק? – אני אוֹמר וּמעמיד פּנים כּאילוּ מהסס אני בּדבר. – להוֹדיעךָ, רב ליזר־ווֹלף, אני אוֹמר, שהלכה זוֹ צריכה עיוּן והתבּוֹננוּת רבּה. לא דבר קל הוּא, אני אוֹמר, להשׂיא בּת ראשוֹנה!” “אַדרבּה, הוּא אומר, מפּני שבּת ראשוֹנה היא לך, חַייב אַתּה להיוֹת זריז בּיוֹתר. לפי שאַחריה, הוּא אוֹמר, תּוּכל, אִם יִרצה השם, להשׂיא את השנית, ואחר־כּך בּרבוֹת הימים, תּשׂיא גם את השלישית – המבין אתּה, עד היכן הדברים מגיעים?”… “אָמן, גם אַתּם, אני אוֹמר, יוֹדע אני בּעצמי, כּיצד מרקדים לפני הכּלה, וּבלבד, אני אוֹמר, שיִשלח הקדוֹש־בּרוּך־הוּא לכל אַחַת מבּנוֹתי את בּן־זוּגה הראוּי לה”. “לא, רב טוֹביה, הוּא אוֹמר, לא לכך נתכּוונתּי. כּוונתי אַחרת היתה: מאַחר, הוּא אוֹמר, שפּרקתּ ריחַיִם מעל צוָארךָ ואֵינךָ צריך עוֹד, בּרוּך השם, ליתּן נדוּניה לצייטיל בּתּךָ הבּכירה, וגם הלבּשת הכּלה קוֹדם החתוּנה וכל צרכיה כּמשפּט הבּתוּלוֹת עלי יִהיוּ, ולא עוֹד, הוּא אוֹמר, אלא שגם שׂכרךָ לא יקוּפּח, מוּבטח לך, רב טוֹביה, הוּא אוֹמר, שגם בּחלקךָ תּפּוֹל עצם שמנה…” “פֶה, רב ליזר־ווֹלף, אני מפסיקוֹ ואוֹמר לוֹ, סלח־נא לי, הלא כּדבּר אַחַד הקצבים תּדבּר אֵלי! עֶצם שמנה זוֹ מה פּירוּשה? חַס לה לצייטיל בּתּי, שתּהא נקנית לבעלה בּכסף! הלא בּת טוֹביה היא, וּכדי בּזיוֹן וָקצף! פֶה, פֶה!”… “אם פֶה היא זוֹ, הוּא אוֹמר, נעניתי לךָ, רב טוֹביה. כּסבוּר הייתי – אַדרבּה ואַדרבּה, לטוֹבתךָ נתכּוונתּי. עכשיו שאַתּה דוֹרש את דברי לגנאי ואוֹמר פֶה – יהא פֶה. מבטל אני רצוֹני מפּני רצוֹנךָ. וּבלבד, הוּא אוֹמר, שייעשׂה הדבר לאַלתּר, תּיכף וּמיד, כּי לא טוֹב היוֹת האָדם לבדוֹ, שרוּי בּלא בּעלת־הבּית – המבין אַתּה, עד היכן הדברים מגיעים?”… “לוּא יהי כּדבריךָ, אני אוֹמר, אני לא אֶמנע את הטוֹב מבּעליו. אלא מה? צריךְ אני להתישב בּדבר עם אִשתּי שתּחיֶה, לפי שבּענינים אֵלוּ דעתּה קוֹדמת ועל־פּיה יקוּם דבר, כּמוֹ שכּתוּב בּתּוֹרה: רחל מבכּה על בּניה – תּרגוּם אוּנקלוֹס: רחלָא בּתר רחלָא אָזלָא. וגם היא עצמה, זוֹ צייטיל, להסכּמתה אָנוּ צריכים, כּמוֹ שאָמר לבן הארמי לתרח אבי אַברהם: נקרא לנערה ונשאלה אֶת פּיה”… “הבל הבלים, הוּא אוֹמר, כּלוּם לשאוֹל את פּיה אָנוּ צריכים? להשמיעה, רב טוֹביה, לבוֹא הבּיתה וּלהשמיעה כּך וכך, דברים כּהויתם, וּלהכניסה לחוּפּה לאַלתּר, תּיכף וּמיד, אַחַת וּשתּים ושלוֹש”… “אַל־נא, רב ליזר־ווֹלף, אני אוֹמר לוֹ, אַל תּהי אָץ בּרגליִם. דין בּתוּלה, אני אוֹמר, לא כּדין אַלמנה חלילה”. “בּידוּע, הוּא אוֹמר, שלא הרי הבּתוּלה כּהרי האַלמנה, וּמטעם זה גוּפוֹ, הוּא אוֹמר, צריכים אָנוּ למַהר וּלהחיש מעשׂינוּ, כּדי שנהיֶה נכוֹנים ליוֹם־הכּסא בּהלבּשה וּבצרכי החתוּנה וּבשאָר ירקוֹת. וּלעֵת־עתּה, רב טוֹביה, הוּא אוֹמר, כּיון שהגענוּ לכך, הבה נקח מעט ייש ונשתּה לחַיים, הכן דברי אִם לא?” “סלחתי כּדבריךָ, אני אוֹמר לוֹ, נקח מעט, כּמוֹ ששנוּ חכמים בּפרקי אָבוֹת: אַל תּפרוֹש מן הציבּוּר – פּירש רש”י: כּל מַה שיֹאמַר בּעל־הבּית – שתה. וכן מצינוּ, אני אוֹמר, גמרא מפוֹרשת גם בּמסכת בּבא בּתרא…” ואני משנן לוֹ פּרק בּגמרא, מגבּב עליו דברי משנה, הלכה ואגדה, מיני פּסוּקים וּפזמוֹנוֹת משיר־השירים וּמחַד־גדיא וּמיוֹם אֶתמוֹל כּי עבר…

בּקיצוּר, טעמנוּ מעט ייש כּדת היוֹם, כּאשר ציוה אלוֹהים. בּין כּה וכה והאִשה חרוּמַת־האַף הביאה את המיחַם אל השוּלחן – וַיהי תּה. וכךְ אָנוּ יוֹשבים שנינוּ על כּוֹס פּוּנש, משתּעים בּינינוּ בּאַהבה וּבאַחוָה וּבריעוּת, מברכים זה את זה בּרכוֹת מאליפוֹת, מסיחים וּמפטפּטים וּמַרבּים להג, זה בּכה וזה בּכה, וכל עיקר שׂיחָתנוּ סוֹבב על ענין אֶחָד הקרוֹב ללב שנינוּ – על השידוּךְ. “כּלוּם יוֹדע אַתּה, רב ליזר־ווֹלף, אני אוֹמר לוֹ, מה טיבה של חמדה גנוּזה זוֹ, שאני מוֹסר לידיךָ?” “יוֹדע אני, הוּא אוֹמר, האמינה לי, רב טוֹביה, שיוֹדע אני. אילמלא ידעתּי, הוּא אוֹמר, לא הייתי מַתחיל בּדבר!”… וכך אָנוּ נדבּרים איש אל רעֵהוּ, שנינוּ מתחַממים וּמתרגשים וּמרימים קוֹל האֶחָד על השני, כּטוֹב לבּנוּ בּיין. אני לוֹ: “ראֵה, אני נוֹתן לפניךָ היוֹם חמדה גנוּזה! אֶבן טוֹבה וּמַרגלית! שמוֹר וזכוֹר רב ליזר־ווֹלף! אַל־נא תּראֶה לה אֶת הקצב שבּך!”… והוּא לי: “אַל תּירא, רב טוֹביה! יהי לבּךָ סמוּךְ וּבטוּח, שבּתּךָ תֹּאכל בּביתי בּימי החוֹל מה שלא אָכלה בּביתךָ בּשבּתוֹת וימים טוֹבים”… אני לו: “אֶט, אֵין משגיחים בּאכילה! כּשם שהעשיר אֵינוֹ ממַלא כּרסוֹ בּדינרי־זהב, כּךְ העני אינוֹ ניזוֹן בּאבנים. אָדם גס אַתּה, רב ליזר־ווֹלף, אני אוֹמר, וּלפיכך לא תּדע לערוֹךְ את חין עֶרכּה, את חַלוֹתיה ודגיה, שתֹּאפה וּתבשל לךָ לכבוֹד השבּת! זכרתּי, אני אוֹמר, את הדגים שלה, רב ליזר־ווֹלף, את הדגים שלה! לא כּל אדם זוֹכה!”… והוּא לי: “רב טוֹביה, סלח־נא לי, כּבר פּג טעמךָ! רב טוֹביה, אִי אַתּה מַכּיר בּבני־אָדם! רב טוֹביה, אִי אַתּה יוֹדע מי אני וּמה אני!”… אני לוֹ: “אִם יהיה כּל זהב האָרץ בּכף מֹאזנַיִם, וצייטיל בּכף שניה – צייטיל מַכריעה!… השוֹמע אַתּה, אני אוֹמר, רב ליזר־ווֹלף? לוּא גם רישׁ אלפים יִהיוּ בּאוֹצרוֹתיךָ, אֵין אַתּה כּדאי והגוּן אפילוּ לכף־רגלה!”… והוּא לי: “האמינה לי, רב טוֹביה, שטיפּש גדוֹל אַתּה, אף־על־פּי שזקן אַתּה ממני לימים”…

בּקיצוּר, צוֹוחים היינוּ, כּפי הנראֶה, זה לזה אֵצל השוּלחן שעה ארוּכּה, עד שנתבּסַמנוּ כּל־צרכּנוּ, וזה לי האוֹת, שחָזרתּי לביתי עם חצוֹת הלילה ורגלי כּאִילוּ כּפוּתוֹת היוּ. אִשתּי שתּחיה הכּירה בּי מיד, שפּני אֵינם כּתמוֹל שלשוֹם, וחָלקה לי מנה אַחַת אַפּים, כּדרכּה. “לאַט לךְ גוֹלדה, אַל תּרגזי! – אני אוֹמר לה מתּוֹך חדוַת־הלב וּמתאַוה לרקד מרוֹב רגשוֹתי. – אַל תּשתּוֹחחי, יוֹנתי, ואַל תּהמי, שׂמחה לנוּ היוֹם! מַזל טוֹב לנוּ!”

“מַזל טוֹב? מַזל רע ושוֹמם, היא אוֹמרת, כּבר קיפּחתּ את הפּרה האדוּמה, מכרתּ אוֹתה לליזר־ווֹלף בּנזיד־עדשים?” “רע מזה עשׂיתי!” אני אוֹמר לה. “אוֹ החלפתּ אוֹתה, היא אוֹמרת בּאַחרת נאָה ממנה, רימית את ליזר־ווֹלף העלוּב?” “עוֹד רע מזה, נשמת־אפּי!” “אִם כּן, היא אוֹמרת, דבּר דברים ואֶשמע! ראוּ־נא את זה ואת שׂיחוֹ – מלה אֶצלוֹ בּדינר!” “מַזל טוֹב לךְ, גוֹלדה, אני אוֹמר לה שוּב, מַזל טוֹב לשנינוּ! צייטיל שלנוּ נתאָרסה היוֹם!” “מכּיון שכּךְ, היא אוֹמרת, וַדאי לי, שמלא אַתּה על כּל גדוֹתיךָ ויינך מדבּר מתּוֹך גרוֹנךָ. מעקימת פּניך ניכּר, היא אוֹמרת, ששתית כּוֹס לָרוָיה”. “כּנים דבריִךְ, אני אוֹמר, אָמנם טעמנוּ מעט ייש עם ליזר־ווֹלף, ואָמנם שתינוּ עמוֹ כּוֹס פּוּנש לָרוָיה, כֹּמה שנאמר: רבּים שתוּ ורבּים יִשתּוּ. ןאַף־על־פּי־כן, אני אוֹמר, דעתּי צלוּלה עדיין. ידוֹע תּדעי, גוֹלדה אָחי, אני אוֹמר, שצייטיל שלנוּ נתאָרסה היוֹם בּשעה טוֹבה וּמוּצלחת לקצב זה העשיר, לליזר־ווֹלף בּכבוֹדוֹ וּבעצמוֹ!” ואני עוֹמד וּמספּר לה את כּל המעשׂה מראשוֹ ועד סוֹפוֹ, כּיצד נדבּרנוּ שנינוּ, אני וליזר־ווֹלף, וכיצד נמנינוּ וגָמַרנוּ בּינינוּ – לא היה דבר מכּל הדברים אשר לא סיפּרתּי לה. “התאמין לי, טוֹביה, אוֹמרת לי אִשתּי, חַיֶיךָ וחַיי ראשךָ אִם לבּי לא נבּא לי מאָז הבּוֹקר, שקריאָה זוֹ שקרא לך ליזר־ווֹלף אל בּיתוֹ לא לשוא תּהיה! אלא מה? חוֹששת הייתי להרהר בּדבר, שמא אקלקל חָלילה בּמחשבתּי וחלוֹמי יִתבּדה. מוֹדה אני לךָ, היא אוֹמרת, ריבּוֹנוֹ של עוֹלם, אֵל טוֹב וּמיטיב! יהי רצוֹן מלפניךָ, אָבינוּ שבּשמַיִם, שיהא הזיווּג הזה עוֹלה יפה בּשעה טוֹבה וּמוּצלחת, ויִחיוּ ויאריכוּ ימים בּעוֹשר וּבכבוֹד, ויִראוּ בּנים וּבני־בנים בּרוֹב טוּב ונַחַת, אָמן סלה! לפי שפרוּמה־שׂרה, אִשתּוֹ הראשוֹנה, אֶבּדל ממנה לחַיִים ארוּכּים, לא ראתה, היא אוֹמרת, טוֹבה אֶצלוֹ וימיה היוּ מעטים ורעים. אֵין מסיחים בּלילה, היא אוֹמרת, אבל זוֹ, תּמחל־נא לי שם, קנתּרנית היתה בּחַייה וּמעוֹלם לא השמיעה שלוֹם לאיש, לא כּצייטיל שלנוּ, תּחיה ותאריך ימים אחריה. מוֹדה אני לךָ עוֹד הפּעם, אֵל רחוּם וחַנוּן, על חַסדךָ הגדוֹל אשר עשׂית עמדי! ואַתּה, טוֹביה, היא אוֹמרת, מה אָמַרתּי לךָ, שוֹטה שכּמוֹתךָ? כּלוּם צריך אָדם חַי להתאוֹנן? בּוֹא וּראֵה, היא אוֹמרת, כּמה גדוֹלים מעשׂי אלוֹהינוּ, שמכּיון שהוּא רצה בּכךְ, בּאה הבּרכה אל בּיתנוּ מאֵליה”… הוּא אשר אָמרתּי, אני אוֹמר, הלא יש לנוּ לזה פּסוּק מפוֹרש…" “מה יִתּן לי, היא אוֹמרת, וּמה יוֹסיף לי פּסוּקךָ המפוֹרש? מוּטב שנתּן דעתּנוּ להיוֹת מוּכנים ליוֹם החתוּנה. קוֹדם כּל, היא אוֹמרת, חַייבים אנחנוּ להעמיד רשימה לליזר־ווֹלף ולמנוֹת לוֹ כּל אוֹתם הדברים, שצייטיל זקוּקה להם לחתוּנתה, מחוּט ועד שׂרוֹך נַעל, שהרי מלבד שׂמלתה לעוֹרה אֵין לה לעלוּבת־נפש זוֹ אפילוּ זוּג פּוּזמקאוֹת שלמים. ראשית, היא אוֹמרת, חַייב הוּא להספּיק לה מלבּוּשים שלוֹשה, אֶחָד של משי לחוּפּתה, אֶחָד של צמר לקיִץ, ועוֹד אֶחָד של צמר לחוֹרף. מלבד זאת, היא אוֹמרת, צריכה צייטיל לשׂמלוֹת אחָדוֹת, שׂמלות עליוֹנוֹת וּשׂמלוֹת תּחתּוֹנוֹת. וּמעילים, מעילי־חוֹרף, היא אוֹמרת, רוֹצה אני, שיִהיוּ לה שנַיִם: אֶחָד של עוֹר־חתוּלים לימי החוֹל, ואֶחָד של עוֹר־שוּעלים לימי השבּת. ואַחרי כּל אֵלה, היא אוֹמרת, עדיין יש לנוּ שוּרה שלמה של בּגדי־לבן וּבגדי־צבעוֹנים, הדרוּשים לָאִשה בּאשר היא אִשה, וּמגבּעת עם פּאֵרים, ונעלים עם קישוּרים, מלבד סוֹכךְ וּמחוֹךְ וּממחָטוֹת וּמטפּחוֹת והינוּמוֹת וּצעיפים וּשאָר מיני סַלסלָה וּמַלמלָה, הכּל כּמשפּט הבּתוּלוֹת בּזמן הזה”. תּמהני עליִךְ, גוֹלדה לבּתי, אני אוֹמר, מנַיִן לךְ בּקיאוּת זוֹ, בּלא עֵין־הרע, בּהלכוֹת תּמרוּקי הנשים?" “וכי מה, היא אוֹמרת, כּלוּם לא גוּדלתּי בּין הבּריות? אוֹ אֶפשר לא ראיתי אֶצלנוּ בּכתריאֵליבקה, כּיצד בּני־אָדם לוֹבשים בּגדי־כבוֹד לתפאָרה? הניחה לי, היא אוֹמרת, ואדבּר אני עמוֹ דבר דבוּר על אָפניו. חזקה, היא אוֹמרת, על ליזר־ווֹלף, שיהוּדי עשיר כּמוֹתוֹ לא יגלה קלוֹנוֹ בּרבּים, שיהא כּל העוֹלם מרנן אַחריו וּמספּר בּקמצנוּתוֹ. מאַחר, היא אוֹמרת, שאָנוּ אוֹכלים בּשֹר חזיר, יהא השוּמן, לכל הפּחוֹת, מטפטף על הזקן”…

בּקיצוּר, כּך היינוּ מספּרים כּל אוֹתוֹ הלילה, עד שעלה עמוּד השחר. “אִספי־נא לי, גוֹלדה, אני אוֹמר לאשתּי, את מעט החמאָה וחריצי־החָלב אשר אִתּךְ, ואֶסע לפי־שעה לבוֹיבּריק. אָמנם הכּל טוֹב ויפה ונחמד ונעים, אבל אֵין אָנוּ רשאים, אני אוֹמר, להניח ידנוּ גם מעֵסק, כּמוֹ שאָנוּ אוֹמרים בּסליחוֹת: הנשמה לָךְ והגוּף שלָךְ – אסוּר לאָדם להסיח דעת גם מגוּפוֹ”… וכלחוֹךְ השוֹר, כּיון שהאיר הבּוֹקר, אָסרתּי את סוּסי בּעגלתי ויצאתי בּדרך־המלךְ לבוֹיבּריק. נכנסתּי לבוֹיבּריק וּבאתי לשוּק – והנה שׂשׂוֹן ושׂמחה: אָכן נוֹדע הדבר! הכּל בּאים אֵלי, נוֹתנים לי שלוֹם וּמברכים אוֹתי בּרכּת מַזל טוֹב מכּל העברים: מַזל טוֹב לך, רב טוֹביה, הם אוֹמרים, אֵימתי תּהיה החתוּנה, אִם יִרצה השם?" בּמַזל טוֹב, אני אוֹמר, תּחיוּ גם אַתּם. ואוּלם מה החרדה הזאת, אני אוֹמר, אשר חרדתּם עלי כּוּלכם? בּאמת אָמרוּ: אַבּא לא נשׂא עדיין את אִמא, והבּן כּבר רוֹעֶה חזירים“… הבל וָריק, רב טוֹביה, הם אוֹמרים, אַל־נא תּתנכּר אֵלינוּ ואַל תּתּמם, כּי לא יוֹעיל לךָ כּלוּם. על־כּרחךָ, הם אוֹמרים, תּכבּדנוּ היוֹם בּמַשקה, מאַחַר שהקרה אלוֹהים לפניךָ אוֹשר רב כּזה, בּוֹר־שוּמן מַמש!” “כּמוֹ ששנוּ חכמים, אני אוֹמר, בּלשוֹן המשנה: בּוֹר־שוּמן שאֵינוֹ מוֹציא טיפּה. ואַף־על־פּי־כן, אני אוֹמר, נַעניתי לכם, אַחַי, בּיֶדכם אני וכרצוֹנכם עשׂוּ בּי. הבה אֶגמוֹר תּחילה, אני אוֹמר, את מלאכתּי אֵצל בּני־בריתי, בּעלי־הּבּתּים היהוּפּיציים שלי, אָז נמזוֹג כּוֹס מַשקה וּנקנח בּקישוּאים חמוּצים, לקיים מה שנאמר בּשוֹשנת־יעקב: צהלה ושׂמחה – שׂמַח, קבּצן, בּקבּצנוּתךָ!”…

בּקיצוּר, נזדרזתּי וּמכרתּי חלָבי על רגל אַחַת, כּדרכּי תּמיד, ונכנסתּי לישיבה עם אַנשי־שלוֹמנוּ, טעמנוּ מעט בּפינוּ וּבירכנוּ איש את אָחיו על הכּוֹס, כּמנהג העוֹלם, וישבתּי בּעֶגלתי ונסעתּי לביתי שׂמח וטוֹב־לב. בּנסיעתי דרךְ היער עם צהרי־קיִץ אני מפנה לבּי לבטלה ורוֹאֶה אִילנוֹת מלבלבים מימיני וּמשׂמֹאלי, צלליהם משׂתּרעים לצדי דרכים, החַמה בּוֹעֶרת בּרקיע השמים וריח הארנים לאַפּי מחַיֶה נפשוֹת, כּריח גן עדן. ואני מתמַתּחַ בּתוֹך עֶגלתי, כּמלך בּרהטים, שוֹכב פּרקדן להנאתי וּמַרפּה אֶת מוֹשכוֹת סוּסי. “לךְ־לךָ, אָחי, אני אוֹמר לסוּסי בּלשוֹן רכּה, לךְ, כּי לכך נוֹצרתּ. חזקה, אני אוֹמר, על חָבר שכּמוֹתךָ, שהדרךְ ידוּעה לךָ גם בּלעדי ולא תּגשש כּסוּמא בּארוּבּה, לקיים מה שנאמר: אַשרי תמימי דרךְ!… ואני עצמי נוֹתן קוֹלי בּניגוּן ומּסלסל גרוֹני בּזמר. רוּח של שׂמחה נחה עלי, וּכמוֹ מאליהם משתּפּכים ועוֹלים מגרוֹני ניגוּני ימים נוֹראים: “ויֶאתיוּ”, “וכל מַאמינים שהוּא” וּפסוּקים מ”הלל“. מרים אני עֵיני כלפּי מַעלה וּמַבּיט אל רקיע השמַיִם, וּמחשבוֹתי מכוּוָנוֹת כּלפּי מַטה. לאָרץ ולדרים עליה. השמיִם שמיִם ליי, – אני מהרהר בּלבּי, הקדוֹש־בּרוּך־הוּא בּחר לוֹ את השמַיִם למכוֹן שבתּוֹ והעמיד שם את כּיסא־הכּבוֹד, להתבּוֹדד עליו ולהיוֹת דן יחידי, והאָרץ – את האדמה השפלה נתן לנוּ, לבני־אָדם, שנתגלגל בּה בּיסוּרים ונתענה על פּת לֶחם. וַאנחנוּ, עניים ואֶביוֹנים, חַייבים להוֹדוֹת וּלהלל למי שנוֹתן בּנוּ כּוֹחַ לעמוֹד על רגלינוּ ולאמוֹר לפניו שירה בּכל יוֹם: אָהבתּי – הוֹי, מה אָהבתּי את אָבינוּ שבּשמַיִם, כּי יִשמַע אֶת קוֹלי – שהוּא מקבּל בּרחמים וּברצוֹן את תּפילתי, עת אפפוּני חבלי־מות – עוֹני ודלוּת וצרה וכל פּוּרעניוֹת למיניהן, פּעם בּכה וּפעם בּכה, פּעם נוֹפלת פּרה בּרפתּי, נוֹפחת נפשה וּפוֹשטת רגליה, וּפעם מביא הרוּח בּכנפיו מין פּגע רע וחדל־אישים, מין מנחם־מנדל, המקפּח את ממוֹני וּמכלה בּענין רע את יגיעי ועמלי. וַאני אָמַרתּי בּחָפזי – כּסבוּר הייתי בּשׂכלי הדל, שכּבר כּלוּ כּל הקצים ואֵין לי שוּב תּקוָה. כּל האָדם כּוֹזב – פּסוּ אמוּנים מבּני־אָדם ואֵין עוֹד יוֹשר בּעוֹלם. מה עשׂה הקדוֹש־בּרוּך־הוּא? נתן מחשבה טוֹבה בּלבּוֹ של הקצב העשיר ליזר־ווֹלף, שיִשׂא את צייטיל בּתּי בּעֵירוֹם וּבחוֹסר־כּל, כּלה כּמוֹת שׁהיא, וּלפיכךְ אשלם לוֹ תּוֹדה בּשׂיח־שׂפתוֹתי ואוֹמַר הפּעם בּכוונה רבּה: אוֹדךָ כּי עניתני – אוֹדךָ על חַסדךָ הגדוֹל אשר עשׂית לטוֹביה עבדךָ בּן אמתךָ, שהשקפתּ עלי ממכוֹן־שבתּךָ ושלחתּ לי עֶזרתךָ בּעתּה, כּי אֶשׂבּע, לכל הפּחוֹת, נַחַת מבּתּי, עֵת אָבוֹא, אִם יִרצה השם, להתאָרח בּביתה ואֶראֶה אוֹתה בּכל טוּב, ארוֹנוֹתיה מלאים בּגדי־לבן, מזויה מפיקים שוּמן של פּסח וּמיני מרקחת שוֹנים, כּלוּביה מלאים עוֹפוֹת, אַוָזים וּברוָזים…” פּתאוֹם – הוֹוָה ושבר! סוּסי התגבּר כּארי, כּמנהגוֹ תּמיד בּזמן חירוּת, נשׂא רגליו והתחיל טס כּעל כּנפי נשרים בּמוֹרד ההר. ועד שאני מרים ראשי להבּיט על סביבוֹתי ולראוֹת את מקוֹמי בּין השמַיִם והאָרץ, והנה נהפכה עלי העגלה, ואני מוּטל תּחתּיה בּריסוּק־אברים, אני עם כּדי וּקדירוֹתי וּשאָר כּלי־חלָבי. בּעמל רב וּביִסוּרים גדוֹלים פּירכּסתּי לצאת מתּחת המַפּוֹלת ועמדתּי על רגלי מוּכּה וּמעוּנה, רצוּץ והרוּג, מפשפּש בּעצמוֹתי, אִם אַחַת מהן לא נשבּרה, ושוֹפךְ את כּל חמתי וּמרי־שׂיחי על ראש סוּסי האוּמלל. “אִי לךָ, לא־יִצלח, אני אוֹמר לוֹ מרוֹב כּעסי. תּפּח רוּחךָ! מי בּיקש מידךָ, אני אוֹמר, שלוּמיאֵל שכּמוֹתךָ, להראוֹתני נפלאוֹתיךָ, כּיצד אַתּה טס בּמוֹרד ההר? כּלוּם שכחתּ, אני אוֹמר, מקרא מפוֹרש בּתפילת שחרית: לא בּגבוּרת הסוּס – לא פּגר מוּבס כּמוֹךָ נוֹצר להיוֹת רץ כּצבי? הלא כּמעט רגע עכרתּני, אני אוֹמר, והבאת עלי רעה גדוֹלה, וחָטאת לנפשךָ כּל הימים!”… כּךְ אני מַטיף לוֹ מוּסרי וחוֹלק לו מנה אַחַת אַפּיִם. הבּחוּר שלי, כּפי הנראֶה, הרגיש בּעצמוֹ, כּי שגגה יצאָה מלפניו, לפי שכּל אוֹתה השעה היה עוֹמד בּמקוֹמוֹ כּתינוֹק שסרח, כּוֹבש פּניו בּקרקע ונראֶה כּמדבּר בּלשוֹן בּני־אָדם: “נַעניתי לךָ, רב טוֹביה, מחַל לי”… “לךְ לעזאזל!” אני מסיים לוֹ בּברכה, עוֹמד וּמתקן עֶגלתי, אוֹסף את כּלי וּקדירוֹתי המפוּזרים ונוֹסע לדרכּי. “סימן רע הוּא זה, אני אוֹמר לעצמי, חוֹששני, שמקרה לא־טוֹב קרה בּביתי”…

בּקיצוּר, כּךְ הוה. עוֹד לא הרחקתּי כּשתּי פּרסאוֹת ממקוֹם הקלקלה, והנה רוֹאֶה אני על אֵם הדרךְ בּן־אָדם בּדמוּת נקבה הוֹלך וּבא לקראתי. דוֹפק אני את סוּסי וּמתקרב להסתּכּל בּמה שלפני – צייטיל היא זוֹ!… אֵיני יוֹדע, מה היה לי בּאוֹתוֹ רגע, אַךְ כּיון שראיתיה, מיד נתר לבּי ממקוֹמוֹ. ממַהר אני וקוֹפץ מעל העגלה: “האַתּ היא, צייטיל? מה לךְ פּה?” והנה היא נוֹפלת על צוָארי ונוֹתנת קוֹלה בּבכי בּאֵין אוֹמר וּדברים. “מה זאת, בּתּי, אני אוֹמר לה, לָמה תּבכּי?” “אוֹי לי, היא אוֹמרת, אַבּא, אַבּא!”… וּממררת בּבּכי. אוֹר היוֹם חָשךְ בּעדי, המוֹן רחמי נתגלגלוּ בּי, וכוּלי כּנדהם. “אבל מה זה היה לךְ, בּתּי? הגידי לי, מה קרה? כּךְ אני אוֹמר לה, מחַבּקה וּמגפּפה, מַחליק על צוָארה וּמנַשק לה בּרחמים רבּים. והיא מתרפּקת עלי כּיוֹנה הוֹמיה, רק שׂפה אַחַת לה וּדברים אחָדים: “אַבּא, היא אוֹמרת, אָב רחוּם וחַנוּן, יִהיוּ־נא מזוֹנוֹתי מרוּרים כּזיִת, תּהי־נא פּתּי אַחַת לשלוֹשה ימים, וּבלבד שתּרחמני וּתרחם על ימי עלוּמי!”… וגוֹעה בּבּכי. “אוֹי לי ואבוֹי לנפשי, אני מהרהר בּלבּי, מבין אני בּשלמי הסַער הזה! בּוַדאי יד גולדה היתה בּאֶמצע, שנזדרזה לשׂמח את לב בּתּה בּמַזל טוֹב! הרוּח נשׂאַני היוֹם לבוֹיבּריק!”… “אִם כּן, אני אוֹמר לה וּמַחליק על ראשה, לָמה תּבכּי, פּתיה? מה־נפשך, אני אוֹמר, אִם אֵין רצוֹנךְ בּכךְ, אין כּוֹפין אוֹתךְ חָלילה! אַדרבּה, אני אוֹמר, הלא אנחנוּ לטוֹבתך נתכּוַנו: כּסבוּרים היִינוּ שכּךְ נאֶה לךְ וכךְ יאֶה לך. אלא נראֶה, אני אוֹמר, שאֵין לבּךְ הוֹלךְ אַחַר בּן־זוּגךְ? מה אֶעשׂה לךְ אֵיפוֹא? מסמתּא, אני אוֹמר, מן השמַיִם מעכּבים אוֹתנוּ”… תּוֹדה לךָ, היא אוֹמרת, אַבּא יקירי, מוֹשיעי וּמפּלטי!” והיא נוֹפלת שוּב על צוָארי, מנַשקת לי וּבוֹכה וּמוֹרידה דמעוֹת. “רב לךְ לבכּוֹת, אני אוֹמר, תּני פוּגה לעֵינַיִךְ, כּמוֹ שכּתוּב בּקינוֹת: עד אָנה בּכיה בּציוֹן?… טפּסי, אני אוֹמר, וַעלי לעגלה, וּנמַהר ונסע הבּיתה, פּן תּדאַג לנוּ האֵם, מַדוּע אֵיחַרנּו לבוֹא”.

בּקיצוּר, ישבנוּ שנינוּ בּעגלה, והתחלתּי לפייסה בּדברים,

לשדלה וּלדבּר על לבּה, כּדי להפיג צערה. “טבע הענין, אני אוֹמר לה, כּךְ הוּא. הלא אָנוּ הוֹריִךְ, אני אוֹמר, ואַתּ בּתּנוּ, ושוּם מחשבה זרה לא עלתה חָלילה על דעתּנוּ. גלוּי וידוּע, אני אוֹמר, לפני הקדוֹש־בּרוּך־הוּא, שכּל כּוונתנוּ לא היתה אלא להיטיב לךְ ולדאוֹג לתכליתךְ. ורק מַחשבתּנוּ הטוֹבה, אני אוֹמר, אלוֹהים חשבה לרעה. בּוַדאי, אני אוֹמר, כּךְ רצוֹנוֹ, ואֵין מהרהרים אַחַר מידוֹתיו. לא עמדה לךְ זכוּתךְ, בּתּי, אני אוֹמר, לבוֹא אֶל המנוּחה ואֶל הנַחלה, להיוֹת בּעלת־בּית בּפני עצמךְ וליהנוֹת מכּל טוּב בּבית–עשירים, כּדי לגרוֹם נַחַת־רוּחַ גם לנוּ לעֵת זקנה בּעד עמלנוּ, אני אוֹמר, שהיינוּ עמלים כּל ימינוּ, וּבעד עבוֹדתנוּ הקשה, שהיינוּ עוֹבדים בּפרךְ, כּשוֹר זה, אני אוֹמר, תּחת סבלוֹ, ולא ידענוּ מנוּחה לא בּיום ולא בּלילה, ולא ראִינוּ בּטוֹבה אפילו רגע אֶחָד, רק דלוּת ודחקוּת, אני אוֹמר, רק צרוֹת וּפוּרעניוֹת”… “אוֹי לי, אַבּא, אוֹמרת היא שוּב בּקוֹל־בּוֹכים, הניחה לי ואֵלךְ לשרת בּבתּי זרים, אֶעבוֹד בּחוֹמר וּבלבנים וּבכל עבוֹדה קשה!”… אִי, נַערה פּוֹתה, אני אוֹמר לה, מה הבּכי הזה? וכי יש לי תּרעוֹמת עליִךְ, שטיה שכּמוֹתךְ? אוֹ כּלוּם אני בּא עליִךְ בּטענוֹת חָלילה? לבּי מַר לי, אני אוֹמר, לפיכך אני שוֹפךְ שׂיחי וּמַגיש תּלוּנתי לפני הקדוֹש־בּרוּך־הוּא, שהנחַני עד כּה. אַב־הרחמים הוּא, אני אוֹמר, המרחמני כּרחם אָב על בּנים, הוֹלך עמי בּקרי וּמַפליא מַכּוֹתי שבע כּחַטאוֹתי. לוֹ העוֹז והגבוּרה, אני אוֹמר, כּי הוּא שוֹכן מרוֹמים, בּשמים ממַעל, ואנחנוּ קבוּרים בּאָרץ מתּחת, בּמעמקי האדמה. אלא מה? אֵין מַתריעים, אני אוֹמר, על מעשׂי אלוֹהינוּ, כּמוֹ שאָמַר דויד המלך עליו השלוֹם: קרא בּגָרוֹן, כּלוֹמַר, גם כּי תּזעק וּתשוע, רחקה ישוּעה ממךָ. חַייבים אנחנוּ, אני אוֹמר, להצדיק עלינוּ את הדין, להיכּנע ולאמוֹר לפניו: אַתּה אמת וּמשפּטךָ אמת. כּי אִם נבוֹא לחקוֹר בּדבר ולהתבּוֹנן בּמַטבּע מצדה השני, הלא עיִן בּעיִן נראֶה, כּי אָמנם שוֹטה אני. מה לי כּי נזעקתּי? מה הרעש הזה, שאני מרעיש עוֹלמוֹת? מי אני וּמה אני, תּוֹלעת ולא איש, שאָבוֹא לפני מלך מלכי המלכים הקדוֹש־בּרוּך־הוּא ללמדוֹ פּרק בּמעשׂה בּראשית? מסתּמא, אני אוֹמר, גזירה היא מלפניו ואֵין להשיב. אַרבּעים יוֹם, אני אוֹמר, כּך כּתוּב אֶצלנוּ בּספרים הקדוֹשים, – אַרבּעים יוֹם קוֹדם יצירת הולד בּת־קוֹל יוֹצאת ואוֹמרת: בּת פּלוֹני לפלוֹני, כּלוֹמַר בּת טוֹביה לגציל בּן זרח, וּבן פּלוֹני, כּלוֹמַר, ליזר־ווֹלף הקצב יכּבד ויטריח את עצמוֹ לבקש לוֹ את בּת־זוּגוֹ בּמקוֹם אַחר. חזקה, אני אוֹמר, על קצב שכּמוֹתוֹ, שלא יִהיֶה שרוּי חָלילה בּלא אִשה. וגם לךְ, בּתּי, אני אוֹמר, יִשלח אלוֹהים את בּן־זוּגךְ, הראוּי והנכוֹן לךְ, בּמהרה בּימינוּ, אָמן כּן יהי רצוֹן! וּבלבד, אני אוֹמר, שלא תּתקצף האֵם ולא תּשלח את כּל מגפוֹתיה אל לבּי, כּדת היוֹם!"…

בּקיצוּר, בּאנוּ הבּיתה, פּיתּחתּי את סוּסי וישבתּי על הדשא ליד מפתּן בּיתי לחשוֹב מחשבוֹת ולמצוֹא עֵצה, מַה לספּר לאִשתּי על־דבר צרת הבּת ואֵיך לצאת מן המיצר. השעה שעת בּין־השמשוֹת. החַמה שוֹקעת והצפרדעים מקרקרוֹת בּנַחַל עם ערבי קיִץ. סוּסי, ששתּי רגליו עקוּדוֹת לוֹ מלפניו, קוֹפץ לאִטוֹ וּמלחךְ עֵשׂב אַחרי עמל היוֹם. פּרוֹתי, ששבוּ מן המרעֶה, עוֹמדוֹת על אבוּסיהן וּמַמתּינוֹת לחליבתן. בּחללוֹ של עוֹלם מסביב ריח של חציר רענן נוֹדף, ריח גן עדן מַמש. וכךְ אני יוֹשב, צוֹפה בּמחזה וּמתעמק בּמעשׂי הקדוֹש־בּרוּך־הוּא ונפלאוֹתיו, כּיצד יסד עוֹלמוֹ בּחָכמה ועשׂה יצוּריו בּתבוּנה, שכּוּלם יחד, גם אָדם וגם בּהמה להבדיל, חַייבים לעבוֹד ולעמוֹל, כּדי למצוֹא מחיתם, ואֵין אף אֶחָד מהם מקבּל טרף לפיהוּ חינם. פּרה זוֹ, שמאכלה תּבן וּבליל חָמיץ, תּבוֹא ותעמוֹד לחליבה וּתפרנס נפש יהוּדי ונפשוֹת בּיתוֹ. סוּס זה, שמתאַוה לשיבּוֹלת־שוּעל, ירוּץ לדרכּוֹ פּעם בּפעם ויסיע קדירוֹת חָלב לבוֹיבּריק. והוּא הדין בּבן־אָדם להבדיל, שעל הלחם יִחיֶה, – יעבוֹד בּזיעת אַפּיו, יחלוֹב פּרוֹת, יחַבּץ חמאָה, יגבּן גבינה, יאסוֹר סוּסוֹ ויִסע בּכל בּוֹקר לבתּי־הקיִץ בבוֹיבּריק, יִכרע וִישתּחוה שם לפני הגבירים היהוּפּיציים, ישפּיל עצמוֹ לפניהם, יתאַבּק בּעפר רגליהם, יחניף לנשיהם וּלשפחוֹתיהם וישׂבּיע את כּוּלם רצוֹן … ואִם תּשאַל: מַה נשתּנה – היכן מצינוּ כּתוּב בּתּוֹרה, שחַייב טוֹביה להתענוֹת בּשביל העשירים, להשכּים עם עלוֹת השחר, כּדי לסַפּק להם חמאָה וּגבינה לפת־שחרית? והיכן כּתוּב בּתּוֹרה, שאני חַייב להסתּפּק בּתבשיל של גריסים קלוּשים מעֶרב שבּת לעֶרב שבּת, והם, העשירים היהוּפּיציים, להם ניתּנוּ בּתּי־קיִץ בּבוֹיבּריק להחליץ עצמוֹתיהם בּימי החוֹם, להתענג על כּל טוּב וּלמַלא כּרסם בּכל יוֹם בּאַוָזים צלוּיים וּבלביבוֹת וּבתוּפינים וּבחביצותֹ שמנוֹת? וכי לא יהוּדי אני כּמוֹהם? וכי לא מן היוֹשר הוּא, שיהא גם טוֹביה יוֹשב פּעם אַחַת בּחייו בּבית־הקיִץ ונהנה מזיו העוֹלם? אלא מה? מי יחלוֹב את הפּרוֹת ויביא להם חמאָה וּגבינה אל בּתּיהם? הם עצמם, כּלוֹמר, המפוּנקים היהוּפּיציים בּכבוֹדם וּבעצמם!… וכאן אני ממַלא שׂחוֹק פּי על רעיוֹני המשוּנה. “בּאמת אָמרוּ – אני מהרהר בּלבּי – אִילוּ בּיד שוֹטים ניתּנה אָרץ, היוּ פּוֹרצים גָדר וגוֹדרים פּרץ”… “עֶרב טוֹב, רב טוביה!” שוֹמע אני קוֹל מדבּר אֵלי. נפנה אני לאחוֹרי להבּיט – פּנים ידוּעים לנגדי, פּני מוֹטיל מַלבּיש־ערוּמים, שוּליה של חַייטים מאַנאטיבקה. “בּרוּך הבּא, אני אוֹמר, קיוינוּ לביאַת המשיח, והנה בּאת! שב, מוֹטיל, על אַדמת אלוֹהינוּ, אני אוֹמר. כּיצד בּאת פּתאוֹם לכאן?” “כּיצד בּאתי? בּרגלי בּאתי. – הוּא אוֹמר לי, יוֹשב לידי על הדשא וּמבּיט אל המקוֹם, שבּנוֹתי עוֹשׂוֹת שם מלאכתּן, עוֹסקוֹת בּכדים ובקדירוֹת. – זה ימים רבּים, הוּא אוֹמר, שאני מכין את עצמי לבוֹא אֵליךָ, רב טוֹביה, אלא שעד עכשיו לא הספּיקה לי השעה לכךְ. היוֹם אָרוֹךְ והמלאכה מרוּבּה והפּוֹעלים אֵינם עצלים. בּוַדאי הגיעה השמוּעה גם לךָ, הוּא אוֹמר, שכּבר יצאתי מרשוּת בּעל־הבּית ונעשׂיתי חַייט בּפני עצמי. והקיִץ הזה, הוּא אוֹמר, קיִץ של חתוּנוֹת לנוּ באַנאטיבקה. הכּל משׂיאים את בּנוֹתיהם: בּרל חרוּמַף מַשׂיא את בּתּוֹ, יוֹסיל שרץ מַשׂיא את בּתּוֹ, מנדל כּבד־פּה מַשׂיא את בּתּוֹ, מאיר דרדר מַשׂיא את בּתּוֹ, חיִים מַהפּךְ־פּשטא מַשׂיא את בּתּוֹ, ואפילו סַלמַנדרא האַלמנה – אַף היא מַשׂיאָה את בּתּה!” “הכּל משׂיאים את בּנוֹתיהם, אני אוֹמר, חוּץ ממני. כּפי הנראֶה, עדיין לא זכיתי לכךְ”… “לא, הוּא אומר לי וּמבּיט לצד הנערוֹת, טעוּת היא בּידךָ, רב טוֹביה. אִם יש את נפשךָ, הוּא אוֹמר, תּוּכל גם אתּה להגיע לידי כךְ בּמהרה בּימינוּ. הדבר אֵינוֹ תּלוּי אלא בּך”. “כּיצד,למשל? – אני אוֹמר. – אֶפשר רצוֹנךָ לדבּר נכבּדוֹת בּצייטיל בּתּי הבּכירה?” “מצאת את המידה!” אוֹמר הוּא לי בּלשוֹן־חַייטים. “היש לךָ, לכל הפּחוֹת, אני אוֹמר, שידוּך הגוּן בּשבילה?” וּבלבּי אני מהרהר בּשעת מעשׂה: “חוֹששני שבּרנש זה מתכּוון אַף הוּא לליזר־ווֹלף הקצב”. “תּאוָה לעֵינים!” אוֹמר הוּא לי שוּב בּלשוֹן־חַייטים וּמוֹסיף להבּיט אל מקוֹם הנערוֹת. “דהיינוּ, אני אוֹמר, מהיכן הוּא שידוּך זה שלךָ, מאֵילוּ מקוֹמוֹת? אם ריח איטליז נוֹדף ממנוּ, אני אוֹמר, אַל תּזכּירהוּ לפני, כּי לא אוֹבה ולא אֶשמע לך!” “חַס וחלילה, הוּא אוֹמר, לא ריח לוֹ ולא איטליז! יוֹדע אתּה אוֹתוֹ, רב טוֹביה, וּמַכּיר את טיבוֹ מכּבר!” “האם דבר ישר הוּא, אני אוֹמר, לכל הפּחוֹת?” “ישר, הוא אוֹמר, להפליא, אָגיל ואֶשׂמַח – תּפוּר לפי מידתה!” “אִם כּן, אני אוֹמר, מי הוּא זה ואֵי־זה הוּא? השמיעֵני, אני אוֹמר, ואֵדע גם אָני!” “מי הוּא זה ואֵי־זה הוּא? – אוֹמר הוּא לי וּמוֹסיף להבּיט אל המקוֹם ההוּא. – השידוּך הזה, רב טוֹביה, הוּא אוֹמר, אני הוּא!”… כּיון שיצא הדבר מּפיו, מיד קפצתּי מן האָרץ כּנשוּך־נחש ועמדתּי על רגלי, ואף הוּא אַחרי, וכך עמדנוּ שנינוּ זה לעוּמת זה, כּשני תּרנגוֹלים הללוּ. “וכי משוּגע אַתּה, אני אוֹמר, אוֹ רוּח שטוּת נכנסה בּךָ, אוֹ דעתּךָ נטרפה עליךָ? הכיצד? הרי אַתּה, אני אוֹמר, בּעצמךָ השדכן, בּעצמךָ המחוּתּן וּבעצמך החתן, לקיים מה שנאמר בהגדה של פּסח: בּחוּר הוּא, גדוֹל הוּא, דגוּל הוּא, הדוּר הוּא!…מיוֹם שעמדתּי על דעתּי, אני אוֹמר, לא שמעתּי עדיין, שיהא בּחוּר משדך שידוּך לוֹ לעצמוֹ!” “תּנוּח דעתּךָ, הוּא אוֹמר, רב טוֹביה. הנה אָשיב לךָ על ראשוֹן ראשוֹן, ועל אַחרוֹן אַחרוֹן: מה שאָמרתּ, רב טוֹביה, הוּא אוֹמר, שמשוּגע אני – יִהיוּ־נא כּל שׂוֹנאֵינוּ משוּגעים ותיטרף דעתּם עליהם! אני, הוּא אוֹמר, רעיוֹנוֹתי צלוּלים, בּרוּך השם, וּבינתי לא נסתּתּרה עדיין. אילוּ משוּגע היִיתי, הוּא אוֹמר, לא היִיתי בּוֹחר בּצייטיל בּתּךָ. וזה לךָ האוֹת – הנה ליזר־ווֹלף הקצב, הוּא אוֹמר, שעשיר הוּא מכּל עשירי אַנאטיבקה, אף הוּא חָשקה נפשו בּה והוּא רוֹצה לישׂא אוֹתה כּמוֹת שהיא. כּסבוּר אַתּה, הוּא אוֹמר, שסוֹד הוּא זה? כּל העיירה יוֹדעת זאת!… וּמה שאָמרתּ, שאני משתּדךְ בּלא שדכן – פּלא הוּא בּעֵיני, הוּא אוֹמר, חידוּש רב: רב טוֹביה שפּיקח הוּא, כּלוּם צריךְ אני לפרוֹשׂ לוֹ אֶת הדבר כּשׂמלה וליתּן אֶצבּע בּין שיניו כּדי שיִשכנה?… אַךְ לָמה להאריךְ בּדיבּוּרים? המעשׂה, הוּא אוֹמר, כּך הוּא: אני וּבתּךָ צייטיל נדבּרנוּ בּינינוּ זה כּבר, לפני שנה ויוֹתר, להינשׂא זה לזה”… כּמַחַט בּבשׂר החַי היוּ לי דבריו אֵלוּ, שהלמוּ וּמחצוּ את ראשי: ראשית, מה ענין מוֹטיל החַייט אֵצל טוֹביה, שיִהיֶה חתנוֹ? ושנית, מה פּירוּש המלוֹת הללוּ: שניהם נדבּרוּ בּיניהם להינשׂא זה לזה?… “ואני היכן הייתי? – אני אוֹמר לוֹ. – הלא גם לי יש רשוּת בּמקצת להשמיע דעתּי בּדבר בּתּי, אוֹ אֶפשר, אני אוֹמר, את פּי לא תּשאלוּ כּלל?” “חַס וחָלילה, הוּא אוֹמר, הלא לכךְ בּאתי אֵליךָ לדבּר עמךָ היוֹם, אַחרי אשר שמעתּי, כּי ליזר־ווֹלף משדךְ את עצמוֹ אל בּתךָ, שאני אוֹהב אוֹתה זה כּשנה ויוֹתר”… “משל כּחרס הנשבּר! – אני אוֹמר. – אִם בּת יש לטוֹביה וצייטיל שמה, וחַייט יש בּעוֹלם וּמוֹטיל מַלבּיש־ערוּמים שמוֹ – מַה מצאת בּה עֶרוַת־דבר שתּשׂנא אוֹתה?”… “לא, הוּא אומר, לא לזה נתכּוונתּי – נתכּוונתּי לדבר אחר! רוֹצה הייתי, הוּא אוֹמר, לספּר לךָ כּי אני אוֹהב את בּתּךָ וּבתּךָ אוֹהבת אוֹתי, וזה כּשנה נדבּרנוּ בּינינוּ להינשׂא, וּלפיכך, הוּא אוֹמר, היה בּדעתּי זה־כּבר לסוּר אֵליךָ וּלדבּר עמך, אלא שדחיתי את הדבר לאַחַר זמן, כּשאצרף קרבּוֹנים אחדים לקנוֹת לי מכוֹנת־תּפירה וּלהלבּיש עצמי כּהוֹגן, כּי בּימינוּ אֵלה, הוּא אוֹמר, אפילוּ בּחוּר פּחוּת שבּפחוּתים יש לוֹ שתּי חליפוֹת בּגדים, מלבד מכנסַיִם כּפוּלים”… “טפוּ! – יוֹרק אני ואוֹמר. – אִי לכם ולשׂכלכם, גמוּלי־מחָלָב! וּמה תּעשׂוּ שניכם, אני אוֹמר, לאַחַר החתוּנה? כּלוּם בּנקיוֹן־שינַיִם תּחיוּ, אוֹ אֶפשר, אני אוֹמר, תּפרנס את אִשתּךָ בּמכנסַיִם כּפוּלים?”… “אִי, רב טוֹביה, הוּא אוֹמר, תּמהני עליךָ מאוֹד, שאַתּה מדבּר כּדברים האֵלה! כּמדוּמה לי, הוּא אוֹמר, שאַף אַתּה בּשעת חתוּנתךָ לא היוּ לךָ עדיין בּתּי־חוֹמה, וגם ספינוֹתיךָ, הוּא אוֹמר, לא הפליגוּ אָז בּים, ואַף־על־פּי־כן, הלא עֵיניך הרוֹאוֹת כּיוֹם הזה… מה־נפשך, הוּא אוֹמר, מי שעשׂה נסים לאבוֹתינוּ וּלכל יִשׂראֵל, הוּא יִדאַג בּקרוֹב גם לרב יִשׂראֵל! וּמלבד זאת, הוּא אוֹמר, הלא בּעל־מלאכה אני ויגיע־כּפּי אני אוֹכל”…

בּקיצוּר, ניצחַני זה בּדבריו. כּי למה נעשׂה שקר בּנפשנוּ: כּיצד נוֹשׂאים לָהם שאָר בּני־יִשׂראֵל נשים? אילוּ מַקפּידים היִינוּ על דברים אֵלוּ וּמדקדקים כּחוּט השׂערה, לא היִינוּ מַניחים חַיִים לשוּם בּריה, כּמוֹ שאָנוּ אוֹמרים בּשיר המעלוֹת: כּי כן יבוֹרךְ גבר – כּל גבר צריךְ למצוֹא לוֹ בּת־זוּגוֹ. ורק על דבר אֶחָד הייתי תּוֹהה וּמתקשה לעמוֹד על פּשוּטוֹ: מה פּירוּש, ששניהם נדבּרוּ בּיניהם להינשׂא זה לזה?… מה זה היה להם, לבני הדוֹר הזה, שהפכוּ את הקערה על פּיה ושינוּ סדרי בראשית? הכיצד? בּחוּר יוֹצא לשוּק, רוֹאֶה בּתוּלה נאָה ואוֹמר לה: הבה נתּנה יד להינשׂא זה לזה!… וכי בּנוֹת־ישׂראל קיטניוֹת הן אוֹ בּצלים, שכּל הרוֹצה זוֹכה בּהן מן ההפקר?… אבל כּשהסתּכּלּתי אוֹתה שעה בּפני מוֹטיל שלי וראיתי, כּיצד בּחוּר זה עוֹמד לפי תּוּמוֹ בּפנים כּבוּשים בּקרקע, כּמַמתּין לגזר־דינוֹ, וניכּר, שכּל מחשבוֹתיו טהוֹרוֹת וכוונתוֹ צרוּפה, – לא קמה בּי רוּח, וּמיד נמלכתּי ואָמרתּי לעצמי: "הבה נעיין עוֹד הפּעם בּפסוּק זה: לָמה אני חוֹכךְ בּדבר ועוֹשׂה כּוָנים לעוּמתוֹ? בּמה אני מתנַשׂא כּל־כּך על עלוּב־נפש זה? בּיִחוּס־אָבוֹת שלי, שנצר אני מגזע מוֹרנוּ רב צץ? אוֹ בּנדוּניה הרבּה, שאני מבזבּז לבתּי? אוֹ בּמלבּוּשים וּבגדי־החתוּנה, שהכינוֹתי לה בּיד רחָבה?… אָמנם מוֹטיל מַלבּיש־ערוּמים אֵינֹו אלא חַייט, אבל כּנגד זה בּחוּר כּהלכה הוּא, בּעל־מלאכה נאֶה, הנהנה מיגיע כּפּיו ויכוֹל ליתּן לחם לפי אִשתּוֹ, וגם נער ישר־דרךְ הוּא – וּמה לי עוֹד? טוֹביה, אני אוֹמר לעצמי, אַל תּתחַכּם הרבּה ואַל תּבקש לךָ גדוֹלוֹת, פּן תּישאֵר קרח מכּאן וּמכּאן.

ראֵה, אני אוֹמר, את אשר לפניךָ וַחכם, וקוּם ואמוֹר סלחתּי – בּשעה טוֹבה וּמוּצלחת!… אָמנם כּן, אני חוֹזר ואוֹמר אל עצמי, נַניחַ, שהלָכה כּבית שמאי. אבל מה אֶעשׂה לזקנתי? הלא נכוֹנים לי מידה שפטים גדוֹלים, כּמה שנאמר: דם וָאֵשׁ ותימרוֹת עשן!… מה אוֹמַר לה וּמה אֶצטדק, ואֵיך אטהר לפניה את השרץ?“… “היוֹדע אַתּה, מוֹטיל? – פּוֹנה אני ואוֹמר אל החתן שלי. – אִם אַתּה לוּא שמעֵני, שׂא רגליךָ לעֵת־עתּה ולךְ שוּב הבּיתה לאַנאטיבקה, ואני אֶעמוֹד פּה על משמרתּי להכין את הדבר וּלישבוֹ בּדוֹחַק בּעֵיני הפּלוֹנית שלי, וּמחר, אם ירצה השם, אני אוֹמר, נתראֶה שנית, אם לא תּהרהר בּינתים חרטה”… “חרטה? – הוּא אוֹמר. – האני, רב טוֹביה, אהרהר חרטה? מוּטב לי, הוּא אוֹמר, שלא אָמוּש מן המקוֹם הזה, שאֶהיֶה נציב־מלח, שאֶתגלגל בּעֵץ וָאֶבן!”… לָמה לךָ, אני אוֹמר, להישבע שבוּעוֹת נמרצוֹת, ואני מַאמין לך גם בּלא שבוּעה! לךְ לשלוֹם, אני אוֹמר, ותערב לךְ שנתךָ ותחלוֹם חלוֹמוֹת טוֹבים וּנעימים”… ואני גם אני עליתי על משכּבי, אַךְ שנתי נדדה מעֵיני כּל אוֹתוֹ הלילה. ראשי עלי כּגלגל מרוֹב מחשבוֹת ותחבּוּלות שוֹנוֹת, שאני מבקש בּשביל אשתּי, להפיס את דעתּה. עד שריחם עלי הקדוֹש־בּרוּך־הוּא ונתן בּלבּי מחשבה טוֹבה, עֵצה נכוֹנה מאֵין כּמוֹה, כּמוֹ שאָנוּ אוֹמרים בּפרקי אבות: לי עֵצה ותוּשיה… ועתּה יקשיב־נא מר ויִשמע אֵת אשר עשׂה טוֹביה לגוֹלדה אֵשת־נעוּריו.

בּקיצוּר, וַיהי בּחצי הלילה, בּאַשמוֹרת התּיכוֹנה היה הדבר. כּל בּני־ביתי הוֹזים־שוֹכבים על משכּבוֹתיהם וּמַשמיעים קוֹלוֹת־נַחרה וּשריקוֹת משוּנוֹת מחוֹטמיהם, כּל אֶחָד לפי חוֹטמוֹ ועל־פּי דרכּוֹ. וּפתאוֹם הרימוֹתי קוֹל צעקה גדוֹלה ונוֹראה, קוֹל זעקת־שבר: “הוֹי, חוּשוּ, הצילוּ! הוֹשענא!”… דבר המוּבן מאֵליו, כּי לקוֹלי נתעוֹררו כּל בּני־הבּית, ויוֹתר מכּוּלם נבהלה גוֹלדה אִשתּי.

“בּשם אלוֹהי יִשׂראֵל, מה זה היה לךָ, טוֹביה? – אוֹמרת היא לי וּמנַענַעת אוֹתי להעירני. – קוּם, היא אוֹמרת, וּפקח עֵיניךָ וּראֵה על מה אַתּה צוֹעֵק!” פּוֹקח אני את עֵיני וּמבּיט על סביבוֹתי ואוֹמר בּפחד וּרעדה: “אֵיפה היא? לאָן נעלמה?” “מי היא, אוֹמרת אִשתּי, את מי אַתּה מבקש, טוֹביה?” “את פרוּמה־שׂרה, אני אוֹמר, פרוּמה־שׂרה אֵשת ליזר־ווֹלף עמדה זה־עתּה ליד מיטתי!” “הוֹזה אתּה מתּוֹךְ שנתךָ, אוֹמרת לי אִשתּי, בּשם אלוֹהי ישׂראֵל, טוֹביה! הלא פרוּמה־שׂרה, ניבּדל ממנה לאוֹרךְ ימים, כּבר שבקה חַיים לכל חָי!” “גם אני יוֹדע, אני אוֹמר, כּי פרוּמה־שׂרה כּבר מתה, ואַף־על־פּי־כן עמדה זה־עתּה ליד מיטתי ודיבּרה אִתּי קשוֹת, ואַחַר־כּך, אני אוֹמר, קמה עלי ואָחזה בּגרגרתּי לחָנקני”… “בּשם אלוֹהי יִשׂראֵל, טוֹביה, מה תּפטפּט דברי־להג? – אוֹמרת לי אִשתּי. – חלוֹם חָלמתּ ואֵינךָ יוֹדע מה הוּא. ירק, היא אוֹמרת, שלוֹש פּעמים וסַפּר לי את חלוֹמךָ, ואֶפתּרהוּ לךָ לטוֹבה”. "הקדוֹש־בּרוּך־הוּא יאריךְ ימַיִךְ וּשנוֹתיִךְ,

גוֹלדה, אני אוֹמר לה, שהחיִיתיני. אילמלא אַתּ שעוֹררתִּיני, הייתי מת מפּחד מיתה חטוּפה. הגישי לי, אִשתּי, מעט מַיִם, אני אוֹמר, ואספּר לךְ את חלוֹמי אשר חָלמתּי. ורק צריך אני לאמוֹר לךְ, גוֹלדה, אני אוֹמר, שלא תּיבּהלי ולא תּיראִי ולא תּחשבי את הדבר לרעה חָלילה, לפי שבּתרגוּם שני כּתוּב אֶצלנוּ, כּי אֵין חלוֹם בּלא דברים בּטלים. רק שלוֹשה חלקים ממנוּ מתקיימים, והחלק הרביעי, אני אוֹמר, אֵין בּוֹ ממש, הבל הבלים, שקרים וּכזבים ואחיזת־עֵינים… ראשית חָכמה, אני אוֹמר, ראיתי בּחלוֹמי, והנה שׂמחה בּביתנוּ. אֵיני יוֹדע, אם שׂמחת תּנאים אוֹ חתוּנה, ורק רוֹאֶה אני אֶצלנוּ המוֹן בּני־אָדם, יהוּדים רבּים נאספים, אנשים ונשים וטף, וּבתוֹכם גם הרב והשוֹחט והחַזן והמנַגנים בּכלי־זמר. בּין כּה וָכה נפתחּה הדלת ואֶל הבּית נכנסה וּבאה בּלאט גם זקנתךְ צייטיל, עליו השלוֹם…" שמעה אִשתּי את שם זקנתה צייטיל, מיד חָרדה חרדה גדוֹלה ואָמרה לי: “מה מַראֵה פּניה וּמה מלבּוּשיה אשר לבשה?” “כּמַראֵה פּניה, אני אוֹמר, כּן יִהיֶה מַראֵה פּני שׂוֹנאֵינוּ וכל הדוֹרשים רעה לנוּ. פּניה חמַרמרוּ, נתכּרכּמוּ ונצטמקוּ כּעֵין הקלף, וּמלבּוּשיה, אני אוֹמר, כּדרך הטבע, תּכריכים לבנים… מַזל טוֹב לךָ, טוֹביה, אוֹמרת לי הזקנה צייטיל, בּאתי אֵליךָ לשׂמוֹח בּשׂמחת בּתּךָ צייטיל, שהיא נקראת על שמי, ולשׂבּוֹע נַחַת מאוֹר פּני החָתן הנאֶה וההגוּן, אשר בּחרתּם לה. שמוֹ מוֹטיל מלבּיש־ערוּמים, היא אוֹמרת, על שם דוֹדי מרדכי הוּא נקרא, ואַף־על־פּי שבּעל־מלאכה הוּא ואוּמנוּתוֹ בּמַחַט, ישר־דרך הוּא בּמאוֹד מאוֹד”…" "מנַיִן לנוּ פּתאוֹם חַייט זה? – אוֹמרת לי גוֹלדה אִשתּי. –

בּמשפּחתּנוּ מוֹצא אַתּה מלמדים, חַזנים, שמשים, קבּרנים וּסתם עניִים ואֶביוֹנים, אבל אֵין אֶצלנוּ, היא אוֹמרת, לא חַייטים ולא סנדלרים חָלילה"… "אַל־נא, גוֹלדה, אני אוֹמר לה, אל תּפסיקיני בּאֶמצע! הלא פּי זקנתךְ צייטיל המדבּר אֵלי, וּמסתּמא, אני אוֹמר, בּקיאָה היא בּיִחוּס משפּחתּךְ יוֹתר ממךְ… וּבכן, כּיון ששמעתּי מַזל טוֹב זה מפּי הזקנה צייטיל, עניתי ואָמרתּי לה “סבתי, אני אוֹמר לה, חידה לי דבריִךְ. אֵיךְ אָמרתּ, שחתנה של צייטיל חַייט הוּא וּמוֹטיל שמוֹ, והלא בּסךְ־הכּל קצב הוּא וליזר־ווֹלף שמוֹ!”… “לא, אוֹמרת לי הזקנה צייטיל שנית, לא, טוֹביה, טעוּת היא בּידךָ! שם חתנה של צייטיל בּתּךָ מוֹטיל דווקא וחַייט הוּא מאַנאטיבקה, ורק עמוֹ תּאריךְ ימים, אִם יִרצה השם, בּעוֹשר וּבכבוֹד!”… “נַעניתי לךְ, סבתי, אני אוֹמר לה שוּב, לוּא יהי כּדבריִךְ, אבל מה אֶעשׂה לליזר־ווֹלף? הלא אַךְ אֶתמוֹל קיבּלנוּ קנין בּינינוּ ותקעתּי לוֹ את כּפּי בּהן־צדקי!”… הדבר יצא מפּי, והנה רוֹאֶה אני – נתעלמה הזקנה צייטיל מן העיִן. בּמקוֹמה נגלתה עלי פרוּמה־שׂרה, אִשתּוֹ הראשוֹנה של ליזר־ווֹלף, והיא פּוֹתחת פּיה ואוֹמרת לי בּזוֹ הלשוֹן: “רב טוֹביה, היא אוֹמרת, כּל ימי סבוּרה היִיתי, שיהודי ישר אַתּה, יהוּדי בּן־תּוֹרה. תּמהה אני עליךָ, אֵיך עשׂית את הרעה הגדוֹלה הזאת, כּי בּתּךָ תּירש אַחרי את בּיתי ואת כּל רכוּשי. תּשלט בּמַפתּחוֹתי, תּלבּש את בּגדי, תּתקשט בּתכשיטי ותענוֹד לצוָארה את מַחרוֹזת מַרגליוֹתי?”…

“אבל מה פּשעי וּמה חַטאתי, אני אוֹמר לה, והלא כּך רצה ליזר־ווֹלף בּעלךְ!”… “ליזר־ווֹלף? – היא אוֹמרת. – אוֹי לוֹ לליזר־ווֹלף, כּי מרה תּהיה אַחריתוֹ! וצייטיל בּתּךָ… לבּי, רב טוֹביה, היא אוֹמרת, לעלוּבת־נפש זוֹ! רק שלוֹשה שבוּעוֹת תּחיה עמוֹ, וּמקץ שלוֹשה שבוּעוֹת אָבוֹא אֵליה בּלילה ואוֹחַז בּגרוֹנה, כּאשר אַתּה מָראֶה בּזה”… וּבדברים האֵלה עמדה עלי פרוּמה־שׂרה ואָחזה בּגרגרתּי והתחילה חוֹנקת אוֹתי בּאֶצבּעוֹתיה כּל־כּך, שאילמלא אַתּ, גוֹלדה, אני אוֹמר, שקמתּ ועוֹררתּיני, וַדאי היִיתי בּכל רע ונשמתי היתה צרוּרה עכשיו בּצרוֹר החַיִים!"… “טפוּ! טפוּ! טפוּ! – אוֹמרת אִשתּי ויוֹרקת שלוֹש פּעמים. – תּפּוֹל עליהם אֵימתה וָפחד, יִדמוּ כּאבן, יִשקעוּ וירדוּ תּהוֹמוֹת, בּנהרים וּבנחָלים, בּהרים וּביערים, בּעמקים וּבבקעוֹת, ורק לנוּ וּלבנינוּ לא ירעוּ ולא ישחיתוּ! ריבּוֹנוֹ של עוֹלם! כּל חלוֹמוֹתינוּ הרעים שחָלמנוּ על עצמנוּ ושחָלמוּ אחרים עלינוּ יחוּלוּ על ראש הקצב הזה ועל ידיו ועל רגליו! הלוַאי יהא כּפּרת ציפּרנוֹ הקטנה של מוֹטיל מַלבּיש־ערוּמים, אַף־על־פּי שחַייט הוּא. כּי מאַחַר שנקרא על שם דוֹדי מרדכי, זכר צדיק לברכה, בּוַדאי אֵינוֹ חַייט מלידה וּמבּטן. וּמאַחַר שזקנתי צייטיל, עליו השלוֹם, הטריחה את עצמה לבוֹא אֵלינוּ מעוֹלם־האמת לברכנוּ בּרכּת מַזל־טוֹב, אוֹת לטוֹבה הוּא, כּי מאלוֹהים יצא הדבר. וּלפיכך, טוֹביה, הבה נֹאמר: בּשעה טוֹבה וּמוּצלחת, אָמן סלה!”'

בּקיצוּר למה אַאריך רוּחַ למעלתוֹ? כּוֹח אבנים היה כּוֹחי, שלא נתפּקעתּי מצחוֹק בּלילה ההוּא, בּשכבי תּחת השׂמיכה. לא לחינם אנוּ מתפּללים בּכל בּוֹקר: בּרוּךְ שלא עשׂני אִשה!… דבר המוּבן מאֵליו, שלמחר קיבּלנוּ קנין עם מוֹטיל מלבּיש־ערוּמים, ותיכף לזה מיהרנוּ והכנַסנוּ את החתן והכּלה לחוּפּה, לקיים מה שנאמר: נַעליכם בּרגליכם – תּרגוּם אוּנקלוֹס: הא גברא והא טרסקא. ועכשיו, בּרוך השם, חַי הזוּג בּשלוֹם וּבשלוָה: הוּא עוֹבד בּמַחטוֹ וּמַחזיר על בּתּי הקייטנים בּבויבּריק לבקש עבוֹדה, והיא מוֹשכת בּעוֹל, מבשלת ואוֹפה וכוֹבסת וטחה ונוֹשׂאת מַיִם מן הבּאֵר – וכךְ הם מתפּרנסים שניהם בּצימצוּם גדוֹל. לוּלא אני, שאני עוֹמד להם בּשעת דחקם וּמביא לביתם פּעם בּפעם מעשׂי־חלב אוֹ מעט מעוֹת קטנוֹת בּמזוּמנים, היוּ אוֹבדים בּענים. ואִם תּשאַל את פּי בּתּי, ואָמרה לךָ, כּי חלקה נפל לה בּנעימים, בּלא עֵין־הרע, וּבלבד, היא אוֹמרת, שמוֹטיל שלה יִחיֶה לפניה. ועתּה צא וּלמד הלכוֹת דרך־אֶרץ עם בּני הדוֹר הזה! הוּא אשר אָמרתּי למעלתוֹ בּפתח דברי: בּנים גידלתּי ורוֹמַמתּי – גדוֹל צער גידוּל בּנים, וצער גידוּל בּנוֹת על אַחַת כּמה וכמה!… ואוּלם דוֹמה אני, שבּפּעם הזאת הגדשתּי את הסאָה וּבילבּלתּי את מוֹחךָ יוֹתר מדי, וַאּתּה, אדוֹני שלוֹם־עליכם, בּיוֹם פּקדךָ וּפקדתּ! ושלוֹם לאדוֹני, ושלוֹם לבני־ביתוֹ, הגדוֹלים עם הקטנים.

מעשׂה שסח לי טוֹביה החוֹלב, כּיצד דבקה בּתּוֹ השנית בּברנש משוּנה, חָבר לחברת מתקני־עוֹלם, ונישׂאָה לוֹ וגָלתה עמו לעֵבר מהרי־חוֹשך.

– הקוֹלךָ זה, אדוֹני שלוֹם־עליכם? תּמהני עליךָ, שהכּרתּני בּטביעוּת־עיִן ראשוֹנה של תּלמיד־חָכם. ראֵה־נא גם ראֵה את טוֹביה זה, שנשתּנוּ עליו בּימים האחרוֹנים סדרי בּראשית: נתכּרכּמוּ פניו וזרקה בּוֹ שׂיבה וקפצה עליו זקנה בּמיטב שנוֹתיו. שוֹאֵל אַתּה מה טעם? אִי, ידידי שלוֹם־עליכם, לא עליכם מַכאוֹב כּמַכאוֹבי! לוּא ידעתּ, כּמה צרוֹת עברוּ על טוֹביה, כּמה רוֹגז ויִסוּרים מצאוּ להם קן בּלבּוֹ בּימים האֵלה, וענית ואָמרתּ, כּי אֵין כּטוֹביה אַמיץ בּגיבּוֹרים. אֵין זאת כּי־אִם כּוֹח־אבנים כּוֹחוֹ ונשמתוֹ נחוּשה, כּמוֹ שאָנוּ אוֹמרים בּפרקי אָבוֹת: קל כּצבי וגיבּוֹר כּארי. הגע בּעצמךָ: הלא אֵין זה אֶלָא מַעשׂה־כשפים, מין שד אוֹ לץ אוֹ סתם מכשף דבק אלי לשׂחק בּי, להרעימני ולהתעלל בּי כּל ימי חיי! כּל נגע וכל פּגע, כּל משלחת מלאכי־רעים, כּל צרה שלא תּבוֹא – עלי היוּ כּוּלם, עלי ועל בּיתי! בּמה זכיתי לכךְ ועל מה הגיע אֵלי כּכה – אֵיני יוֹדע. אֶפשר שכּדאי אני והגוּן לכךְ, משוּם שבּטבעי שוֹטה אני, פּתי מַאמין לכל דבר, ואֵינני בּוֹדק בּבני־אָדם למוּמיהם, כּמוֹ ששנוּ חכמים בעֵין־יעקב: אֵין בּוֹדקים למזוֹנוֹת. ואֶפשר שאני מקבּל את ענשי בּעוֹלם הזה על שנתעלמה ממני הלכה מפוֹרשת בּפירוּש רש"י: זכּרהוּ ונַקבהוּ, כּלוֹמַר, כּלב שפּגעתּ בּוֹ כּבּדהוּ וחָשדהוּ. אבל מה אֶעשׂה, וטבעי הוּא בּכךְ מיוֹם גיחי מבּטן אִמי, בּעל־בּטחוֹן גדוֹל אני, כּידוּע למעלתוֹ מכּבר. מעוֹלם לא היוּ לי תּרעוֹמוֹת על הקדוֹש־בּרוּך־הוּא ולא הירהרתּי חָלילה אַחַר דרכיו. כּי מַה יִתאוֹנן אָדם חַי וכל תּלוּנוֹתיו רוּח יִשׂאֵן, כּל טענוֹתיו הבל וָריק, כּמוֹ שאָנוּ אוֹמרים בּתפילת שחרית: מה חַיינו, מה חַסדנוּ – מי הוּא בּשׂר ודם וּמה כּוֹחוֹ, שיבוֹא לזעוֹק אל מלךְ מַלכי המלכים? וכדברים האלה אני מדבּר תּמיד גם אֵליה, אֶל אִשתּי גוֹלדה שתּחיֶה: “גוֹלדה, אני אוֹמר לה, אַל תּחטאִי לאלוֹהים. יש לנוּ, אני אוֹמר, מקרא מלא בּמדרש…” “מַה יִתּן לי מדרשךָ, היא אוֹמרת, וּמַה תּוֹסיף לי תּוֹרתךָ – בּת בּוֹגרת לנוּ שהגיעה לפרקה, ואַחריה כּרוּכוֹת עוֹד שתּי בּנוֹת, ואַחרי השתּיִם – עוֹד שלוֹש, אַל תּשלט בּהן עֵין־הרע”… “אֶט, אני אוֹמר, הבל הבלים, גוֹלדה! חכמינוּ, אני אוֹמר, גם לזאת כּבר קידמוּךְ, שכּן מצינוּ, אני אוֹמר, הלכה מפוֹרשת בּמסכת בּבא בּתרא”… “הקץ לדברי הלכה? – היא אוֹמרת. – דע לך, טוֹביה, היא אוֹמרת, שבּת בּוֹגרת, כּיון שהגיעה לפרקה, הלכה בּפני עצמה היא”… ועכשיו צא וּלמַד תּוֹרה עם אִשה!

בּקיצוּר, מכּאן אַתּה רוֹאֶה, שיש לי רב, בּרוּך השם. האֵל הטוֹב לא הסיר חַסדוֹ מאֵת טוֹביה ונתן לוֹ מטל השמַיִם וּמשמַני האָרץ – כּל מיני בּנוֹת, בּלא עֵין־הרע. והסחֹורה סחוֹרה נאָה מאֵין כּמוֹה. כּל אַחַת יפה מחברתּה וכל אַחַת חוּט של חן מיוּחד משׁוּךְ על פּניה. אָמנם אֵין זוֹ מידת דרך־ארץ, שיהא אָב מעיד על בּנוֹתיו, אבל כּךְ שמעתּי בּני־אָדם מסַפּרים בּשבחָן: “בּנוֹת טוֹביה יפוֹת הן!” ועל כּוּלן עלתה הגדוֹלה, הוֹדיל שמה, הבּת השנית לצייטיל, זוֹ צייטיל הבּכירה, שדבקה בּשעתּה בּאוֹתוֹ חַייט, בּמוֹטיל מַלבּיש־ערוּמים, כּפי שסיפּרתּי למעלתוֹ מכּבר. ויפה היא, הוֹדיל זוֹ – מה אוֹמַר וּמה אדבּר? מַמש כּמוֹ שכּתוּב בּמגילת אֶסתּר כּי טוֹבת מַראֶה היא – מַזהירה כּזוֹהר הרקיע. ואִם מעט לך זה, הנה חננה אלוֹהים גם בּינה יתירה, יוֹדעת כּתב ולשוֹן, וּבקיאה בּשבע חָכמוֹת, וּבוֹלעת ספרים כּביכּוּרה בּטרם קיִץ – כּלביבוֹת מבוּשלוֹת בּחמאָה. ואִם תּשאָלני: זוֹ מנַיִן לה? טוֹביה שמלאכתּוֹ בּחלב, מה ענין בּתּוֹ אֵצל ספרים? מַכּת מדינה היא. שאַל את צעירי הדוֹר ויגידוּ לך. גמוּלי־מחָלָב אֵלוּ, בּניהם של בּעלי־מלאכה, של חַייטים וסַנדלרים, מכנסַיִם, בּמחילה מכּבוֹדם, אֵין להם, ונַעליהם אשר בּרגליהם אַף הן פּוֹצוֹת פּה וּמבקשוֹת אוֹכל, – ואַף־על־פּי־כן כּוּלם נפשם חָשקה בּתּוֹרה, כּוּלם מתאַוים לכתרם של דוֹקטוֹרים, כּמוֹ שנאמר בּהגדה של פּסח: כּוּלנוּ חכמים, כּוּלנוּ נבוֹנים. מתכּנסים ליהוּפּיץ אוֹ לשאָר כּרכּי הים, פּוֹרשׁים לעליה קטנה מתּחת לגג וּממיתים עצמם בּאָהלה של תּוֹרה, אוֹכלים מַכּוֹת וּמקנחים סעוּדתם בּקדחת, ואֵינם מריחים ריח של בּשׂר אפילוּ בּשבּתוֹת וימים טוֹבים. והחזיקוּ שבעה בּחוּרים בּדג מלוּח אֶחָד, וככה יֹאכלו אוֹתוֹ על ראשוֹ ועל עצמיו ועל זנבוֹ, לקיים מה שנאמר: ושׂמַחתּ בּחַגךָ – פּירש רש"י: שׂמַח, בּחוּר, בּימי רעבוֹנךָ!…

בּקיצוּר, בּעֵת ההיא נזדמן למַחננוּ אֶחָד מבּחוּרי־חמד אֵלוּ, מין בּרנש משוּנה, מוּפלא בּכל דרכיו, וּמוֹצאוֹ מן המקוֹמוֹת אשר בּסביבתנוּ. מַכּיר היִיתי את אָביו, שהיה בּשעתּוֹ מגלגל־סיגריוֹת ועני כּפוּל שמוֹנה, בּמחילה מכּבוֹדוֹ. אֵין כּוונתי חלילה לגנוֹתוֹ בּכךְ, שהרי אִם נאֶה היה לאוֹתוֹ תּנא רבּי יוֹחָנן הסַנדלר להיוֹת מַטליא נעלים, כּל־שכּן שנאֶה לילוּד־אִשה זה, שתּהא מלאכת אָביו בּגילגוּל סיגריוֹת. אֶלָא על דבר אֶחָד היִיתי תּמה: קבּצן בּן קבּצן שכּמוֹתךָ, לָמה תּהלךְ בּגדוֹלוֹת? מַה לךָ וּלחָכמת יוָן? כּלוּם שכחתּ, שכּבר לימדה תּוֹרה דרך־אֶרץ לבני עניים: וּבחוּקוֹתיהם לא תלכוּ – תּרגוּם אוּנקלוֹס – סחוֹר סחוֹר, שוּנרא, לחמאָה לא תקרב?… אמת, חַייב אני לאמוֹר מקצת שבחוֹ שלא בּפניו: בּין בּני יהוּפּיץ העשירים לא תּמצא זריז וּממוּלח כּמוֹתוֹ. פּרציק – כּך קוֹראים לוֹ לברנש זה, ואנחנוּ יִהדנוּ את שמוֹ וקראנוּ לוֹ פּילפּלת. ואָמנם כּשמוֹ כּן הוּא, כּוּלוֹ כּפילפּלת: קטן ושחוֹר, לא תּוֹאַר לוֹ ולא הדר, אַך חריף וּבקי, מלא וגדוּש, וּפיו גחָלים ילהט, אֵש וגָפרית תּחת לשוֹנוֹ!

בּקיצוּר, וַיהי היוֹם, ואני נוֹסע כּפעם בּפעם בּדרךְ־המלךְ, חוֹזר לביתי מבּוֹיבּריק עם כּדי וקדירוֹתי שנתרוֹקנוּ מתּוֹכנם, ממַעשׂי חָלב וחמאָה וּגבינה ושמנת וּשאָר ירקוֹת.

וכךְ אני יוֹשב על דוּכני, כּוּלי מרחף בּעוֹלמוֹת העליוֹנים, מהרהר הירהוּרים, פּעם בּכה וּפעם בּכה, פּעם על עשירי יהוּפּיץ, שלהם ניתּנה הארץ, וּפעם על טוֹביה חדל־האישים ועל סוּסוֹ העלוּב, המתענים שניהם יחד בּעוֹלמם, וכיוֹצא בּאֵלוּ מחשבוֹת וּמיני דמיוֹנוֹת. היוֹם יוֹם קיִץ.

הקדוֹש־בּרוּך־הוּא הוֹציא חַמה מנַרתּיקה, הזבוּבים פּוֹרחים בּאַויר ועוֹקצים, וַחלָלוֹ של עוֹלם מסביב גדוֹל וּרחב־ידים, כּוּלוֹ פּתוּח לפניךָ וקוֹרא לךָ מאַרבּע רוּחוֹת השמים: קוּם, בּן־אָדם, הרימה כּנפיךָ כּנשר וּדאֵה וּשׂחה במרחַביה!… עוֹד אני מסתּכּל בּזיו העוֹלם וצוֹפה נפלאוֹתיו של הבּוֹרא יתבּרךְ, והנה נוֹשׂא אני עֵינַי ורוֹאֶה – כּמין בּחוּר צעיר אוֹחז דרכּוֹ ליד עֶגלתי, צוֹעֵד בּתוֹךְ החוֹל בּרגליו, צרוֹרוֹ מתּחת לזרוֹעוֹ, והוּא עצמוֹ מזיע, נוֹשם ושוֹאֵף. “יעמוֹד החתן אָקה בֹן יקה! – אני קוֹרא ואוֹמר לוֹ. – שמע־נא, בּחוּר, היכּבד ועלה לעֶגלתי, וּנשׂאתיך מעט, כּמוֹ שכּתוּב, אני אוֹמר, בּתוֹרתנוּ הקדוֹשה: כּי תראֶה חמוֹר רוֹבץ תּחת מַשׂאוֹ, עזוֹב תּעזוֹב. ואִם בּהמה כּךְ, אני אוֹמר, בּן־אָדם על אַחַת כּמה וכמה!” והרי הוּא צוֹחק, שלוּמיאֵל זה, ואֵינוֹ מסרב הרבּה, מטפּס ועוֹלה על עֶגלתי. “מהיכן, אני אוֹמר, רגליו של בּחוּר, למשל?” “רגליו של בּחוּר, הוּא אוֹמר, מיהוּפיץ”. “וֹמַה, אני אוֹמר. מַעשׂהוּ של בּחוּר שכּמוֹתךָ בּיהוּפּיץ?” “בּחוּר שכּמוֹתי, הוּא אוֹמר, לוֹמד בּיהוּפּיץ, עוֹמד לבחינוֹת”. לשם מה, אני אוֹמר, לוֹמד בּחוּר שכּמוֹתךָ?" “בּחוּר שכּמוֹתי, הוּא אוֹמר, אינוֹ יוֹדע עדיין בּעצמוֹ לשם מה הוּא לוֹמד”. “אִם כּן, אני אוֹמר, למה יבלבּל בּחוּר שכּמוֹתךָ את מוֹחוֹ לבטלה?” “אַל תּתעצב, רב טוֹביה, הוּא אוֹמר, יהי לבּךָ סמוּך וּבטוּח, שבּחוּר שכּמוֹתי יוֹדע אֵת אשר לפניו”. “מכּיון שקראת בּשמי, אני אוֹמר, סימן הוּא שאַתּה מַכּירני. אמוֹר לי אֵיפוֹא, מי אָתּה?” “הלא עֵיניךָ הרוֹאוֹת, הוּא אוֹמר, מי אני – אָדם אָני”. “אָמנם כּן, אני אוֹמר, עֵיני הרוֹאוֹת, כּי אָדם אַתּה ולא סוּס. כּוונתי: בּן מי אָתּה?” “בּן אני, הוּא אוֹמר, לאָבינוּ שבּשמים”. “גם ממני, אני אוֹמר, לא נעלם שבּן אַתּה לאָבינוּ שבּשמים. וכן מצינוּ, אני אוֹמר, כּתוּב מפוֹרש גם בּתוֹרתנוּ הקדוֹשה: כּל החַיה וכל הבּהמה – פּירש רש”י: מבּיצי ראֵמים ועד קרני כּינים. אבל הגידה לי, מַחמַל־נפשי, אני אוֹמר, מאֵיִן בּאת? האם ממקוֹמנוּ אַתּה, אוֹ ממדינת ליטה מוֹצאָךָ?" “מוֹצאִי, הוּא אוֹמר,ממשפּחה עתּיקה, ממשפּחת אָדם הראשוֹן, ואני עצמי יליד המקוֹם הזה. כּסבוּר אני, הוּא אוֹמר, שיוֹדע אַתּה אוֹתי”. “אִם כּן, אני אוֹמר, מי הוּא אָביךָ? השמיעֵני ואֵדע גם אָני!” “שם אָבי, הוּא אוֹמר, היה פּרציק”. “טפוּ, אני אוֹמר, למה זה עינית לשוא נפשי? הרי אַתּה, אני אוֹמר בּנוֹ של פּרציק הסיגָרוֹני?” “הרי אני, הוּא אוֹמר, בּנוֹ של פּרציק הסיגָרוֹני”. “ואַתּה לוֹמד, אני אוֹמר, בּאַסכּוֹלוֹת?” “ואני לוֹמד, הוּא אוֹמר, בּאַסכּוֹלוֹת”. מכּיון שכּךְ, אני אוֹמר, ניצחתּני. לךְ בּכוֹחךָ זה והיִית קבּצן בּיִשׂראֵל. אבל אמוֹר לי, אני אוֹמר, תּכשיטי היקר, על מה אַתּה חָי?" “חַי אני, הוּא אוֹמר, על אכילתי שאני אוֹכל”. "נַעניתי לךָ, אני אוֹמר, יפה אָמרתּ. וּמה, דרך משל, אַתּה אוֹכל? “כּל מאכל, הוּא אוֹמר, אשר יִנתן לי”. “עתּה, אני אוֹמר, נתבּרר לי הדבר כּשמש בּצהרים: אֵין אַתּה מן המפוּנקים חָלילה. כּשיש לך מַה לאכוֹל, אַתּה אוֹכל, וִאם אַיִן, אני אוֹמר, אַתּה נוֹשךְ בּשׂרךָ בּשיניךָ ועוֹלה על משכּבךָ בּלב ריק וּבנפש שוֹקקה. כּל זה, אני אוֹמר, כּדאי לךָ, וּבלבד, אני אוֹמר, שתּלמַד בּאַסכּוֹלוֹת. מדמה אַתּה את עצמךָ, אני אוֹמר, לבני העשירים היהוּפּיציים והוֹלךְ בּדרכיהם, כּמוֹ שאָמר דויד המלך עליו השלוֹם: קטוֹן וגָדוֹל שם הוּא – תּרגוּם אוּנקלוֹס בּתר רישא זנבא אָזיל”… כּסבוּר מַר, שפּרציק זה עבר על דברי בּשתיקה? “אַל יִזכּוּ, הוּא אוֹמר, עשירי יהוּפּיץ לכךְ שאני אֵלךְ בּדרכיהם! בּוֹז אָבוּז להם ולבניהם!” “רוֹאֶה אני בּךָ, אני אוֹמר, שאֵין דעתּך נוֹחָה מן העשירים. חוֹששני, אני אוֹמר, שחָלקוּ בּיניהם את ירוּשת אָביךָ הסיגָרוֹני!” “לָכן תּדע, הוּא אוֹמר, שגם אני וגם אַתּה ועוֹד רבּים כּמוֹנוּ יש לנוּ חלק בּירוּשתם!” “כּמוֹ ששנוּ חכמים, אני אוֹמר, בּפרקי אָבוֹת: כּל יִשראֵל יש לָהם חלק. ואַף־על־פּי־כן, אני אוֹמר, מעקימת פּניךָ ניכּר, שנער חרּוץ אַתּה וּלשוֹנךָ מדבּרת גדוֹלוֹת. אִם תּהיה שעתּךָ פּנוּיה, אני אוֹמר, סוּר העֶרב לביתי וּנשׂוֹחחַ יחד וּנדבּר דברינוּ, וּבשׂכר הליכה, אני אוֹמר, תֹּאכל אִתּנוּ ארוּחת־ערב”.

בּקיצוּר, הבּחוּר שלי לא סירב להזמנתי ונכנס אֶצלי לבקרני, ולא עוֹד, אֶלָא שכּיוון את השעה וּבא בּוֹ בּרגע, שהחמיצה כּבר עמדה על השוּלחן והלביבוֹת עדיִין נצטמקוּ בּתּנוּר. “יש לךָ, אני אוֹמר, חוּש הריח, בּאת בּשעה יפה. לךְ, אני אוֹמר, טוֹל ידיךָ, אוֹ אֶפשר, אני אוֹמר, אֵינךָ זהיר בּנטילת ידים – אֵין אני כּוֹפה עליךָ הר כּגיגית חָלילה, כּמוֹ שאָנוּ אוֹמרים בּסליחוֹת: הנשמה לָךְ והגוּף שלָךְ”… כּךְ אני משתּעתע עמוֹ בּשׂיחה נאָה, ואני מַרגיש, כּי דבקה נפשי בּברנש זה, אֵיני יוֹדע על שוּם מה, אַךְ לבּי נמשךְ אַחריו. להוֹדיעך, שטבעי בּכך לחַבּב מיני בּני־אָדם אֵלוּ, המבינים דבר מתּוֹךְ דבר, שאֶפשר לנַצחָם בּמאמר חכמים, להשמיעם פּעם בּפעם דברי מדרש, הלכה ואגדה, משל וּמליצה, עניני מחקר וּשאָר ירקוֹת. זה טוֹביה וכה דרכּוֹ כּל הימים!

בּקיצוּר, מאוֹתוֹ יוֹם ואֵילךְ התחיל בּחוּר זה לבוֹא לביתי כּמעט בּכל יוֹם. כּיון שנפטר ממלאכת “השעוֹת”, זוֹ פּרנסתוֹ, מיד היה נכנס אֶצלי לנוּח מעט וּלשׂוֹחח, ודרך־אגב גם לסעוֹד את לבּוֹ, למַלא בּביתי מה שהחסירוּהוּ אחרים. לפי שמנהג המקוֹם אֶצלנוּ, שאפילוּ העשיר שבּעשירים, המבזבּז להשׂכּלת בּניו, אֵינוֹ מבזבּז יוֹתר מחַי זהוּבים לחוֹדש, וּבשׂכר זה חַייב המוֹרה לקרוֹא לוֹ את הטלגרמוֹת ולכתּוֹב לוֹ את האַדרסים ולהיוֹת משרתוֹ עוֹשׂה־רצוֹנוֹ בּכל מיני שליחוּת, לקיים מה שנאמר בּקריאַת שמע: בּכל לבבךָ וּבכל נַפשךָ. עכשיו היתה לוֹ הרוָחה, שהיה סמוּך על שוּלחָני ואוֹכל מפּתּי, וּבלחם שהיה אוֹכל לימד את בּנוֹתי פּרק בּכתב ולָשוֹן, כּכּתוּב: עיִן תּחת עיִן – פּירש רש“י: סטוֹר לי ואֶסטוֹר לָךְ. וכךְ נַעשׂה בּן־בּית אֶצלנוּ, הילדוֹת מַגישוֹת לוֹ כּוֹס חָלב ואִשתּי שתּחיה מַשגיחה על כּוּתנתּוֹ וּפוּזמקאוֹתיו, – וּבימים ההם קראנוּ לוֹ שם חדש פּילפּלת, כּלוֹמַר, שינינוּ את שמוֹ פּרציק לשם יהוּדי, וכל זה מתּוֹך חיבּה יתירה, שכּוּלנוּ היִינוּ חוֹבבים אוֹתוֹ בּאמת וּבתמים, כּרוּכים אַחריו וּדבקים בּוֹ, כּאִילוּ עצמנוּ וּבשׂרנוּ הוּא. כּי אָמנם איש לא־רע היה מטבע בּריאָתוֹ, בּרנש פּשוּט, נוֹחַ לבּריוֹת, כּמה שנאמר: שלי שלךָ, שלךָ שלי – כּיס אֶחָד לכוּלנוּ. ורק על דבר אֶחָד הייתי עוֹין אוֹתוֹ: על מנהגוֹ להתעלם מו העיִן. לפתע פּתאוֹם הוּא קם והוֹלךְ – והילד אֵיננוּ, אָבד פּילפּלת! “היכן היית, בּחוּר נאה?” אֵין קוֹל ואֵין עוֹנה, כּאילם לא יִפתּח פּיו! אֵין אני יוֹדע, אִם דעתּךָ כּדעתּי – אני טבע הוּא בּי, שאני שׂוֹנא בּני־אָדם מכסי־דבר וּמַסתּירי־סוֹד. אוֹהב אני את הגָלוּי לעיִן וּמתרגם פּסוּק כּצוּרתוֹ: וַידבּר – דברים בּרוּרים, וַיֹאמר – אמירה שיש בּה מַמש. ואַף־על־פּי־כן, בּמקוֹם שאַתה מוּצא חסרוֹנוֹתיו של בּרנש זה, שם אַתּה מוֹצא גם מַעלוֹתיו. כּיון שפּתח את פּיו והתחיל לדבּר, שוּב אֵין מַעצוֹר ללשוֹנוֹ, כּמה שנאמר: מי בּאֵש וּמי בּמים – דבריו כּאֵש ולשוֹנוֹ כּמַעין המתגבּר. פּה קדוֹש לוֹ – הלוַאי ויִסכר! מדבּר על השם ועל משיחוֹ ועל ננַתּקה, והעיקר הוּא אֶצלוֹ פּסוּק זה של “ננַתּקה”… וכל מחשבוֹתיו מחשבוֹת משוּנוֹת, וּדרכיו דרכים עקלקלוֹת. והעוֹלם עוֹלם הפוּךְ, עליוֹנים למַטה ותחתּוֹנים למעלה. העשיר, דרךְ משל, כּוּלוֹ חַייב, לפי דעתּוֹ המטוֹרפת, וּכנגדוֹ העני כּוּלוֹ זכּאי, וּבפרט בּעל־המלאכה הוּא למַעלה מכּל תּשבּחוֹת, השמנת שעל־גבּי החָלב, נוֹפת צוּפים, מתוֹק מזפת – מי יִדמה לוֹ וּמי יִשוה לוֹ? “גדוֹל, הוּא אוֹמר, יגיע־כּפּיִם, שעליו העוֹלם קיים!” “ואַף־על־פּי־כן אני אוֹמר, הממוֹן גדוֹל ממנוּ!”… והרי זה מתמַלא חימה, עוֹמד וּמוֹכיח לי, שהממוֹן קשה לעוֹלם כּספּחת. הממוֹן, הוּא אוֹמר, הוּא מקוֹר השקר והתּרמית, וכל הנעשׂה, הוּא אוֹמר, בּעוֹלמוּ של הקדוֹש־בּרוּך־הוּא – רק רע הוּא, אין בּוֹ ממידת הצדק והיוֹשר”… וּכדי לשׂבּר לי את האוֹזן, הריהוּ מביא תּלי־תלים של ראָיוֹת וּמשלים, מיני פּיטוּמי מלים, שאֵין הדעת סוֹבלתּם. “אִם כּן, אני אוֹמר, אִם על־פּי שׂכלךָ המטוֹרף יקוּם דבר, הלא בּהמתּי הנחלבת בּכל יוֹם וסוּסי המוֹשךְ בּעֶגלתי, אני אוֹמר, אַף הם רשאים לקרוֹא תּגר על סדר העוֹלם, כּמוֹ שמצינוּ, אני אוֹמר, מקרא מפוֹרש בּהפטרה: שאַל בּהמה ותוֹרךָ, סוּסי ויגיד לָךְ”… וכיוֹצא בּקוּשיוֹת אֵלוּ אני מַקשה לוֹ, מפרךְ את ראיוֹתיו וסוֹתר את משליו על כּל דברי שירוֹת ותשבּחוֹת, כּלוֹמַר, על כּל פּסיעה וּפסיעה כּיד הלשוֹן הטוֹבה על טוֹביה. אבל גם פּילפּלת שלי אֵינוֹ טוֹמן ידוֹ בּצלחת. יכוֹל הוּא, לכשיִרצה! וטבע משוּנה יש בּוֹ, שכּל מחשבה העוֹלה על לבּוֹ, מיד הוּא מַשמיעה לאחרים, ודווקא בּקוֹל רם. פּעם אַחַת לפנוֹת ערב ישבנוּ שנינוּ על מפתּן בּיתי, יוֹשבים וּמנַצחים זה את זה בּדברי מחקר וּפילוּסוּפיה, כּדרכּנוּ תּמיד בּשעת הפּנאי, והרי הוּא אוֹמר לי פּתאוֹם “היוֹדע אַתּה, רב טוֹביה? בּנוֹתיךָ בּנוֹת־חַיִל הן”. “הבאמת? – אני אוֹמר. – רב תּוֹדוֹת לך על הבּשׂוֹרה הטוֹבה שבּישׂרתּני. הלא בּנוֹת טוֹביה הן!” “אַחַת מהן, הוּא אוֹמר, זוֹ הבּכירה, מצוּינת בּיוֹתר, חכמה וּנבוֹנה, הוּא אוֹמר, אָדם בּר־דעת!” “גם בּזה, אני אוֹמר, לא חידשתּ לי כּלוּם, שכּן מצינוּ בּמדרש כּעֵץ כּן פּריוֹ – תּרגוּם אוּנקלוֹס בּרא כּרעא דאבוּה” … כּךְ אני משיב לוֹ בּדברי חכמים וּבחידוֹתם, ולבּי עוֹלץ בּי מרוֹב נחת. וכי ראִית מימיךָ אָב, שיֶאטוֹם אָזנוֹ משמוֹע דברי שבח לבניו?… אבל מי נביא וידע, כּי דברי שבח אֵלוּ ייהפכוּ לי למרוֹרוֹת וסוֹפם מין קליפּה של אהבה, שתּדבּק בּבתּי לעכוֹר את חַיֶיה! ואַתּה, ידידי שלוֹם־עליכם, הסכּת ותשמע מַעשׂה שהיה.

בּקיצוּר, וַיהי עֶרב וַיהי בּוֹקר – בּשעה שבּין השמשוֹת

היה מַעשׂה, ואני עוֹשׂה בּרחוֹבה של בּוֹיבּריק, עוֹבר בּעֶגלתי כּפעם בּפעם מבּיִת לבית עם סחוֹרתי וּמַעשׂי־חלָבי, והנה קוֹל אָדם קוֹרא לי בּשמי. נפנה אני לאחוֹרי להתבּוֹנן – הקוֹל קוֹל אֶפריִם השדכן. מי הוּא אֶפריִם השדכן? אֶפריִם השדכן יהוּדי שדכן הוּא, כּכל השדכנים שבּעוֹלם, כּלוֹמר, עוֹסק בּשידוּכים וּמזווג זיווּגים בּיִשׂראֵל. וכיון שראַני בּבוֹיבּריק, עצרני: עמוֹד, רב טוֹביה, הוּא אוֹמר, בּמחילה מכּבוֹדךָ, דבר לי אֵליךָ“. “אַדרבּה, אני אוֹמר לוֹ ועוֹצר את סוּסי, דבּר כּי שוֹמע עבדךָ, וּבלבד שתּשמיעֵני טוֹבוֹת”. “יש לך, רב טוֹביה, הוּא אוֹמר, בּת”. “יש לי, אני אוֹמר, בּלא עֵין־הרע, שבע בּנוֹת”. “יוֹדע אני, הוּא אוֹמר, שיש לך שבע בּנוֹת, גם לי שבע”. “אִם כּן, אני אוֹמר, יעלה החשבּוֹן יחד לאַרבּע עֶשׂרה”. “בּקיצוּר, הוּא אוֹמר, מַניחים אָנוּ דברי ליצנוּת. המעשׂה, הוּא אוֹמר, כּך הוּא. כּפי שידוּע לךָ, רב טוֹביה, הוּא אוֹמר, הרי אני יהוּדי שאוּמנוּתי בּשדכנוּת, וּלפיכךְ, הוּא אוֹמר, יגעתּי וּמצאתי בּשבילךָ, רב טוֹביה, חָתן מהוּדר, הטוֹב שבּחתנים, עידית שבּעידית!” “למשל, אני אוֹמר, מַה נקרא בּלשוֹנךָ עידית שבּעידית? אִם אוֹתוֹ בּעל־דבר, אני אוֹמר, חַייט הוּא, אוֹ סַנדלר, אוֹ אפילוּ מלמד, יכּבד, אני אוֹמר, וישב בּביתוֹ, ואני אפנה על ימין או על שׂמאל, כּמוֹ ששנינוּ, אני אוֹמר, בּמדרש תּנחוּמא”… אִי, רב טוֹביה, הוּא אוֹמר לי, אני לא הספּקתּי עדיין להשמיעךָ דבר וחצי דבר, ואַתּה כּבר פּתחתּ בּמדרש תּנחוּמא! אָכן, הוּא אוֹמר, קשה שׂיחתו של אָדם עמךָ, רב טוֹביה, כּקריעת ים־סוּף! אין שוּם בּריה יכוֹלה לעמוֹד בּפני המדרשים שלךָ! מַבּוּל של מדרשים, הוּא אוֹמר, אַתּה מביא לָעוֹלם!… ואַתּה, רב טוֹביה, הוּא אוֹמר, מוּטב שתּחריש הפּעם ותשמע אֵת אשר ישׂים אֶפרים השדכן לפניךָ”. כּך הוּא אוֹמר לי, אֶפרים זה, וּפוֹרשׂ לפני מגילה – מה אוֹמַר וּמה אדבּר? יין קפריסין! “ראשית, הוּא אוֹמר, בּן־טוֹבים הוּא, בּר־אבהן וּבעל משפּחה מיוּחסת, לא חלילה מפּחוּתי־המַעלה”… וזאת למד לדעת, כּי יִחוּס־אָבוֹת עיקר גדוֹל הוּא לי, לפי שגם אני עצמי אֵינני אסוּפי מן החוּץ. בּמשפחתּי אַתּה מוֹצא מכּל המינים, עקוּדים נקוּדים וּברוּדים. יש בּינינוּ הדיוֹטוֹת, ויש בּעלי מלאכה, ויש גם בּעלי־בתּים. “והשנית, הוּא אוֹמר, יוֹדע נַגן הוּא, מבין באוֹתיוֹת הקטנוֹת”… ואַל יהא גם הדבר הזה קל בּעֵינינו! את הבּוּר שׂנאתי תּכלית שׂנאָה! עם־הארץ תּוֹעבת־נפשי הוּא! רשאי אַתּה לילךְ בּגילוּי־הראש, ואפילוּ רגליךָ למַעלה וראשךָ למַטה, אבל כּיון שיוֹדע אַתּה להשמיעֵני פּרק אֶחָד, אוֹ הלכה אַחַת, אוֹ אפילוּ פּסוּק אֶחָד, צריךְ אני לנהוֹג בּךָ כּבוֹד, לפי שאנוֹש כּעֶרכּי אָתּה.

זה טוֹביה וכה דרכּוֹ תּמיד!… ולא עוֹד, הוּא אוֹמר, אֶלָא שאיש עשיר הוּא, מטוּפּל בּממוֹן הרבּה, יוֹצא בּכרכּרה מרקדה, רתוּמה לסוּסים שנַיִם, שמנחיריהם עוֹלה עשן“… “אַדרבּה, אני אוֹמר בּלבּי, אַף זוֹ מַעלה היא. מוּטב שיִהיֶה עשיר משיִהיֶה קבּצן, שנאמר: עם עשיר תּתּעשר”…”וּמה עוֹד תּשמיעֵני?" אני אוֹמר לוֹ. “ועוֹד אַשמיעךָ, הוּא אוֹמר, שחָפץ הוּא מאוֹד להתחתּן בּךָ, נכספה, הוּא אוֹמר, גם כּלתה נפשוֹ אֵליךָ, כּלוֹמַר, לא אֵליךָ, הוּא אוֹמר, כּלתה נפשוֹ, אֶלָא אל בּתךָ¹ הבּוגרת, מתאַוה הוּא לנערה יפה הוּא מתאַוה”… “האוּמנם? – אני אוֹמר. – הלוַאי יהא כּפּרתה! מי הוּא, אני אוֹמר, ואֵי־זה הוּא, כּלי־חמדה זה שלךָ? הבחוּר הוּא, אני אוֹמר, אִם אַלמן, אוֹ גָרוּש, אוֹ שד משחת?” “בּחוּר הוּא, רב טוֹביה, הוּא אוֹמר, בּחוּר כּהלכה, בּחוּר שהזקין בּבחרוּתוֹ, ואַף־על־פּי־כן בּחוּר הוּא”. “אִם כּן, אני אוֹמר, מַה שמוֹ הקדוֹש כּי אֵדע?” אבל את שמוֹ אֵינוֹ רוֹצה לגלוֹת לי בּשוּם ענין ואוֹפן. “הבא תּחילה, הוּא אוֹמר, את בּתךָ לבוֹיבּריק, ואגלה לך את שמוֹ”. “מַה פּירוּש, אני אוֹמר, שאָביא לך את בּתּי לבוֹיבּריק? מביאים, אני אוֹמר, סוּס לשוּק וּפרה למכירה”…

בּקיצוּר, הלא ידעתּ כּוֹחָם של שדכנים, שמשדלים הם בּדבריהם גם אֶבן מקיר. פּיתּני וָאֶפּת. נמנינו וגָמרנוּ, שתּיכף לאַחַר השבּת, אִם יִרצה השם, אָביא את בּתּי לבוֹיבּריק. וכאן עמד דמיוֹני לשׂחק לפני כּפעם בּפעם, ואני מצייר לי את הוֹדיל בּתּי, כּשהיא יוֹצאת בּכרכּרה רתוּמה לשני סוּסים אַבּירים, שמנחיריהם עוֹלה עשן, והכּל מקנאים בּי – לא על הסוּסים האַבּירים, אֶלָא על הטוֹבוֹת שאני עוֹשׂה עם הבּריוֹת על־ידי בּתּי העשירה, גוֹמל חסדים בּיד רחבה, נוֹתן לזה מאָה, לזה מאתיִם ולזה שלוֹש מאוֹת, עוֹזר דלים וסוֹמךְ נוֹפלים, כּמוֹ שאָנוּ אוֹמרים בּברכוֹת השחר: המחזיר נשמוֹת לפגָרים מתים… כּךְ אני משעשע את נפשי בּרעיוֹנוֹת וּבדמיוֹנוֹת בּחזירתי לביתי לפנוֹת עֶרב, ואני מרים שוֹט על סוּסי, דוֹפקוֹ וּמזרזוֹ בּדברים רכּים “לסוּסתי, אני אוֹמר לוֹ, נהג וָלךְ, מַחמַל־נפשי! שוה רגליךָ כּאַילוֹת, ותבוֹא על שׂכרךָ, תּקבּל שיבּלי־שוּעל לפת ערבּית, כּמוֹ שאָמר בּלעם לאתוֹנוֹ בּשעתּה: ההסכּן הסכּנתּ – פּירש רש”י: כּפי הליכתךָ כּך תּהיה אכילתךָ"…

בּקיצוּר, עד שאני מסּפר עם סוּסי, והנה מן היער זוּג יוֹצא לקראתי, שני בּני־אָדם מטיילים, נראים כּזכר וּנקבה. הוֹלכים הם סמוּכים זה לזה, אחוּזים וּדבוּקים, וּמדבּרים בּיניהם בּהתלהבוּת. מי הם אֵלה כּאן לפתע פּתאוֹם? – שוֹאֵל אני את עצמי וּמַבּיט לפני בּעד שביבי־האֵש של החַמה השוֹקעת. – נכוֹן אני להישבע, כּי האֶחָד מהם הוּא פּילפּלת! ועם מי הוּא הוֹלךְ אֵיפוֹא, שלוּמיאֵל זה, בּשעה מאוּחרת בּין השמשוֹת? מַאהיל אני בּידי על עֵיני וּמתבּוֹנן יפה: מי היא ריבה זוֹ? כּמדוּמה לי, שפּניה כּפני הוֹדיל? כּן, היא היא, הוֹדיל היא זוֹ, כּשם שאני יהוּדי!… כּך הוּא אֵיפוֹא הדבר? לשם זה שקדוּ שני אֵלה על הגראמאטיקוֹת ועל הספרים?… אִי לךָ, טוֹביה, אני אוֹמר, שבּהמה אָתּה!" כּך אני מהרהר בּפני עצמי, עוֹצר את סוּסי וּפוֹנה ואוֹמר לצמד־חמד זה: “עֶרב טוֹב לכם, אני אוֹמר, בּרוּכים הבּאים! מה חדשוֹת בּפיכם? אֵיזה הדרך, אני אוֹמר, בּאתם לכאן לפתע פּתאוֹם? אַחרי מי יצאתם לרדוֹף פּה? אַחרי יוֹם אֶתמול כּי עבר?”… כּיון ששמעוּ השנַיִם בּרכה זוֹ מפּי, נתבּלבּלוּ ועמדוּ בּמקוֹם עמדם, לא בּשמַיִם ולא בּארץ, שניהם נבוּכים, הדיבּר אֵין בּפיהם וּפניהם מַסמיקים. לאַחַר שעמדוּ כּךְ רגעים אחדים, כּבשוּ עֵיניהם בּקרקע, חָזרוּ והרימוּ אוֹתן והציצוּ בּי. אַף אני יוֹשב בּעֶגלתי וּמציץ בּהם. וכךְ אָנוּ מציצים זה בּפני זה בּאֵין אוֹמר וּדברים. “וּבכן, אני אוֹמר, למה אַתּם מַבּיטים בּי, כּאילוּ לא ראיתם את פּני רבּוֹת בּשנים? דוֹמה, אני אוֹמר, שטוֹביה אני, אוֹתוֹ טוֹביה כּשהיה, לא כהתה עֵינוֹ ולא נס ליחוֹ”. כּךְ אני אוֹמר להם בּמשל וּבמליצה, חציי רוֹגז וחציי שׂוֹחק. פּתחה בּתּי, זוֹ הוֹדיל, הסמיקה כּוּלה ואָמרה לי: “אַבּא, היא אוֹמרת, בּרכנוּ בּרכּת מַזל טוֹב!” “מַזל טוֹב לכם, אני אוֹמר, בּמזל טוֹב תּחיוּ כּל ימי חַייכם על האָרץ. ואוּלם, אני אוֹמר, למַזל טוֹב מַה זה עוֹשׂה? כּלוּם מצאתם אוֹצר בּיער? אוֹ שמא נצלתּם פּה מן הסַכּנה?” “מַזל טוֹב לנוּ, הוּא אוֹמר, משוּם שחָתן וכלה אנחנוּ”. “מַה מַשמע, אני אוֹמר, שחָתן וכלה אַתּם?” “מַשמע, הוּא אוֹמר, שאני חתנה והיא כּלתי”. כּך אוֹמר לי פּילפּלת וּמַישׁיר עֵיניו נגדי. אַף אני מַישׁיר עֵיני נגדוֹ ואוֹמר לוֹ: “אִם כּן, אֵימתי היתה אֶצלכם שׂמחת האֵירוּסין? ולָמה לא קראתם גם לי ליוֹם שׂמחַתכם? דוֹמה, אני אוֹמר, שאַף אני מחוּתּן בּמקצת, הכן דברי אם לא?”… המבין אַתּה, עד היכן הדברים מַגיעים? אני מַראֶה להם פּנים שׂוֹחקוֹת, ולבּי סוֹעֵר וּבשׂרי נַעשׂה חידוּדים חידוּדים. אבל לא אִשה טוֹביה ויבהל בּרוּחוֹ. יוֹדע טוֹביה לכלכּל דבר בּמשפּט. והרי אני פּוֹנה אליהם ואוֹמר: “הלכה זוֹ, אני אוֹמר, שנתחַדשה לכם פּתאוֹם, אֵינה מחוּורת לי כּל־צרכּי. הכיצד? שידוּך, אני אוֹמר, בּלא שדכן וּבלא תּנאים?” “לָמה לנוּ, הוּא אוֹמר, שדכנים? מַה יִתּנוּ וּמַה יוֹסיפוּ לנוּ אֵלה, אַחרי שחָתן וכלה אנחנוּ מכּבר?” “האוּמנם? – אני אוֹמר. – מַעשׂי הקדוֹש־בּרוּך־הוּא ונפלאוֹתיו! אִם כּן, אני אוֹמר, לָמה החרשתּם עד כּה?” “אֶלָא מה, הוּא אוֹמר, כּלוּם צריכים היִינוּ להכריז בּרבּים? גם היוֹם, הוּא אוֹמר, לא היִינו מסַפּרים לך כּלוּם, אֶלָא מכּיון שאָנוּ עוֹמדים להיפּרד בּקרוֹב זה מזה, לפיכךְ, הוּא אוֹמר, החלטנוּ להיכּנס תּחילה לחוּפּה”… לדברים האלה רגזתּי תּחתּי, כּי כּבר בּאוּ מַיִם עד נפש! מילא, חָתן וכלה – דבר זה עדיִין הדעת סוֹבלתּוֹ, כּכּתוּב: אָהבתּי את אדוֹני – הוּא רוֹצה בּה והיא רוֹצה בּוֹ. אבל מה פּשר הדברים, שהחליטוּ להיכּנס לחוּפּה על־מנת להיפּרד אַחַר־כּךְ איש מאִשתּוֹ? תּרגוּם־לָשוֹן זה מַה פּירוּשוֹ?… כּפי הנראֶה, הכּיר בּי החָתן שלי, שאני מבוּלבּל קצת מתּוֹך ענין זה, ולכן נזדרז ואָמר לי: “המבין אַתּה, רב טוֹביה? המעשׂה כּך הוּא: צריךְ אני לנסוֹע מכּאן”. “מתי אַתּה נוֹסע בּשעה טוֹבה וּמוּצלחת?” “בּמהרה בּימינוּ”. “וּמַה מחוֹז־חפצךָ כּי אֵדע?” “דבר זה, הוּא אוֹמר, אֵיני יכוֹל לגלוֹת לךָ, סוֹד הוּא”… השמעתּ? סוֹד הוּא! מה הדבר הזה בּעֵיניךָ? בּא לביתך בּרנש, מין פּילפּלת קטנה וּשחוֹרה, נבזה וַחדל־אישים, והריהוּ מתחַפּשׂ כּחָתן, רוֹצה להיכּנס עם בּתּךָ לחוּפּה, להיפּרד ממנה מיד וּלהיעלם – וכל הענין סוֹד כּמוּס הוּא עמוֹ!… כּיון, אני או­מר, שסוֹד הוּא, נסתּתּמוּ טענוֹתי. ידעתּי, אני אוֹמר, שכּל דבריךָ וכל מַעשׂיךָ סוֹדוֹת הם. ואַף־על־פּי־כן הבינני־נא, אָחי, אני אוֹמר, את דרכּךָ המשוּנה, למַען אֶחכּם גם אָני: הלא איש היוֹשר אַתּה, טוֹבל כּל ימיךָ בּצדק וּבמשפּט וּבמישרים – מה ראית אֵיפוֹא, אני אוֹמר, שבּאת פּתאוֹם אל בּית טוֹביה לגזוֹל ממנוּ את כּבשׂת הרש – לקחת את בּתּוֹ ולעגן אוֹתה בּעֶצם ימי עלוּמיה? וכי כּךְ היא דרכּם וזוֹהי מידת היוֹשר של צדיקי הדוֹר הזה? נס נַעשׂה לי, אני אוֹמר, שחָמלתּ ולא גָנבתּ את כּל אשר לי ולא הבערתּ את בּיתי בּאֵש!"… “אבּא, אוֹמרת היא לי, כּלוֹמר הוֹדיל שלי, אֵין אַתּה יוֹדע, היא אוֹמרת, כּמה מאוּשרים אנחנוּ, אני והוּא, שגילינוּ לךָ את סוֹדנוּ! אֶבן־מעמסה, היא אוֹמרת נגוֹלה מעל לבּנוּ. הבה, אַבּא, היא אוֹמרת, ואֶשק לךָ!” עוֹד היא מדבּרת, והנה סַבּוּני שניהם ואָחזוּ בּי, זה מכּאן וזוֹ מכּאן, חוֹבקים ונוֹשקים לי מנשיקוֹת פּיהם, הם נוֹשקים לי ואני נוֹשק להם, וּלהרבּוֹת השׂמחה, התחילוּ שניהם לנַשק גם זה לזה – חוּכא וּטלוּלא! “שמא תּאמרוּ די, אני אוֹמר, לחיבּוּקים ונישוּקים? מוּטב שנדבּר על תּכלית!” "על אֵיזוֹ תּכלית?

“הם אוֹמרים. “על נדוּניה, אני אוֹמר, על מַלּבּושים והוֹצאוֹת החתוּנה וּשאָר ירקוֹת”. “אֵין אָנוּ צריכים, הם אוֹמרים, לא לנדוּניה, לא למַלבּוּשים, לא להוֹצאוֹת החתוּנה ולא לשאָר ירקוֹת”. אֶלָא למַה, אני אוֹמר, אַתּם צריכים?” “צריכים אָנוּ, הם אוֹמרים, רק לחוּפה וקידוּשין”…

בּקיצוּר, לָמה אַאריך את נַפשךָ, ידידי? לא הוֹעילה לי חָכמתי ולא עמדה לי תּוֹרתי – הזוּג שלי נכנַס לחוּפּה בּשעה טוֹבה וּמוּצלחת. אָכן, גם לזאת יִקרא חוּפּה! חוּפּה חשאית וחטוּפה, אוֹי ואבוֹי, לבוֹשת טוֹביה וּלחרפּתוֹ!… ואִם מעט לך כּל זה, הנה אִשתי שתּחיה אַף היא מציקה לי בּדבריה יוֹם יוֹם וּמאַלצת אוֹתי להגיד לה: מה החפּזוֹן הזה והבּהילוּת הזאת? עמוֹד אֵיפוֹא וסַפּר לאִשה בּיציאַת מצריִם! על־כּרחי בּדיתי לה, מפּני דרכי שלוֹם, את השקר הגדוֹל הגיבּוֹר והנוֹרא, מעשׂה בּירוּשה, בּדוֹדה עשירה מיהוּפּיץ, דברים שלא היוּ מעוֹלם – וּבלבד שתּעזבני לנפשי. ועוֹד בּאוֹתו יוֹם, כּשתּי שעוֹת לאַחַר החוּפּה, אָסרתּי את סוּסי בּעֶגלתי ויצאנוּ שלָשתּנוּ לדרך, אני וּבתּי והוּא, כּלוֹמר חתני מַחמַל־נפשי, וַילךְ חָרנה – שׂמנוּ פּנינוּ למסילת־הבּרזל אשר בּבוֹיבּריק. וכךְ אני יוֹשב בּעֶגלתי, מעיף עיִן מן הצד בּזוּג נחמד זה וּמהרהר בּפני עצמי: כּמה גדוֹלים מַעשׂי הקדוֹש־בּרוּך־הוּא, וּמַה נפלאים דרכיו, וּמה משוּנים בּריוֹתיו אשר בּרא בּעוֹלמוֹ! הרי לךָ בּריאה חדשה בּמעשׂה בּראשית, צמד־חמד, שזה־עתּה ירד מעל האָבניִם: הוּא הוֹלך אל אשר יִשׂאֵהוּ הרוּח, והיא נשאֶרת כּאן בּוֹדדה לנפשה – ואַף־על־פּי־כן אֵין הללוּ מוֹרידים אף דמעה אֶחָת, אַף כּדי לצאת ידי חוֹבתם!… אַךְ אֵין בּכך כּלוּם – לא אִשה טוֹביה ויִשאַל שאֵלוֹת. יש לוֹ לטוֹביה פּנאי לישב וּלהמתּין, להבּיט ולראוֹת, מַה יעשׂה לוֹ אלוֹהים… בּין כּה וכה הגענוּ עד מסילת־הבּרזל, ואני רוֹאֶה שני אַברכים משוּנים שנַעליהם המרוּפּטוֹת מעידוֹת עליהם, כּי ממשפּחת הכּתריאֵלים הם, בּאים אַף הם ללווֹת את פּילפּלת לעוֹלמוֹ. אֶחד מהם, בּמחילה מכּבוֹדוֹ, לָבוּש כּוּתּנתּוֹ ממַעל למכנסיו, כּדרךְ הגוֹיים ילידי הכּפר, והוּא פּוֹרשׁ עם התּכשיט שלי וּמתלחש עמוֹ כּל אוֹתה השעה. “ראֵה־נא, טוֹביה, אני אוֹמר לעצמי, אִם לא בּאת כּאן חָלילה בּסוֹד גוֹנבי־סוּסים וחַמסני־כּיס, חוֹתרי־בתּים וּמזייפי־שטרוֹת?”… בּחזירתי מבּוֹיבּריק עם הוֹדיל בּתּי לא יכוֹלתּי להתאַפּק והבּעתּי לה את מחשבתּי זוֹ בּגָלוּי. צחקה הוֹדיל וּביקשה להוֹכיחַ לי, כּי בּני־אָדם אֵלוּ כּוּלם כּנים וישרים מאֵין כּמוֹהם. “ולא עוֹד, היא אוֹמרת, אֶלָא שכּל חַייהם נתוּנים לאחרים, לטוֹבת הכּלל, וּלפיכך הם מַסיחים דעתּם מטוֹבת עצמם וּמצרכי גוּפם. הנה, היא אוֹמרת, אוֹתוֹ בּחוּר עצמוֹ, בּעל הכּוּתּוֹנת, בּן־טוֹבים הוּא, ממשפּחת עשירים ביהוּפּיץ; ועמד, היא אוֹמרת, ועזב את אָביו ואת אִמוֹ עם כּספּם וּזהבם ודבק בּחבריו”. “האוּמנם? – אני אוֹמר. – מעשׂי אלוֹהינו ונפלאוֹתיו! אָכן בּחוּר נאֶה הוּא זה! אִילוּ הזמין לוֹ הקדוֹש־בּרוּך־הוּא, אני אוֹמר, לכוּתּנתּוֹ זוֹ היוֹרדת על מכנסיו וּלשׂערוֹתיו אֵלוּ הארוּכּוֹת גם חָליל לחַלל בּוֹ, אוֹ כּלב שירוּץ אַחריו, כּי־עתּה, אני אוֹמר, גדל חנוֹ שבעתיִם!”… כּךְ אני מתנַקם בּה, נפרע ממנה על חַטאוֹתיה ועל חַטאוֹת בּעלה גם יחד ושוֹפךְ את כּל שׂיחי וכעסי על עלוּבת־נפש זוֹ. והיא, כּלוֹמר הוֹדיל, לא כּלוּם. אֵין אֶסתּר מַגדת – עוֹשׂה עצמה כּלא שוֹמעת. אני לה: פּילפּלת, והיא לי: טוֹבת הכּלל, עבוֹדה לשמה, יוֹם אֶתמוֹל כּי עבר… "מַה תּתּן לי, אני אוֹמר, עבודה לשמה וּמַה תּוֹסיף לי טוֹבת הכּלל שלכם, וכל מעשׂיכם נַעשׂים בּצִנעה וּבמַחשׁכּים, בּאֵין רוֹאֶה וּבאֵין יוֹדע?

כּל דבר שבּצנעה, אני אוֹמר, דינוֹ כּגנבה, כּמה שנאמר בּתוֹרתנוּ הקדוֹשה: בּמחתּרת יִמצא הגנב. ואַתּ, בּתּי, אני אוֹמר, אִם שמוֹע תּשמעי לקוֹלי, סַפּרי־נא לאָביךְ דברים כּהויתם: לאָן נסע פּילפּלת וּלשם מה נסע?"… “שאַל אוֹתי, היא אוֹמרת, כּל אשר תּשאַל, ורק על שאֵלה זוֹ לא אָענךָ. האמינה לי, אבּא, היא אוֹמרת, שבּקרב הימים, אִם יִרצה השם, הכּל יִתבּרר לךָ. יעברוּ ימי החירוּם, היא אוֹמרת, וּנבשׂרךָ בּשׂוֹרוֹת טוֹבוֹת, ישוּעוֹת ונחָמוֹת!”… “אָמן, כּן יהי רצוֹן, אני אוֹמר, מי יִתּן, אני אוֹמר, וייאָמנוּ דבריִךְ. ואוּלם לעֵת־עתּה, אני אוֹמר, פּרשׁה סתוּמה היא לי, מדרש־פּליאָה, שאֵין אני מבין פּירוּשוֹ”. “אָכן זוֹ רעה חוֹלה, היא אוֹמרת, שלא תּבין את הדברים האֵלה”. “האוּמנם, אני אוֹמר, נשׂגָבים הדברים מבּינתי? כּמדוּמה לי, אני אוֹמר, שלא תּמוֹל חַיי על האָרץ ואני מבין בּעֶזרת השם יִתבּרךְ ענינים עמוּקים מאֵלה!” “אבל הענין הזה, היא אוֹמרת, לא ניתּן לבינת האָדם בּלבד, אלא גם להרגָשתוֹ, להרגָשת לבּוֹ”…. כּךְ אוֹמרת לי הודיל וּפניה מתלהבים בּשעת מַעשׂה ועֵיניה בּוֹערוֹת כּגחלי־אֵש. זה טבען של בּנוֹת טוֹביה, אַל יִזכר שמן לטוֹבה! אִם דבקוּ בּדבר – ודבקוּ בּוֹ בּכל לבבן וּבכל נפשן, בּגוּפן וּבנשמתן גם יחד!

בּקיצוּר, עבר שבוּע, ועברוּ שני שבוּעוֹת, וּשלוֹשה ואַרבּעה וַחמשה וששה ושבעה שבוּעוֹת עברוּ – אֵין קוֹל ואֵין כּסף, אֵין מכתּב ושוּם ידיעה אָיִן! “אָבד פּילפּלת!” כּךְ אני אוֹמר וּמעיף עיִן בּהוֹדיל בּתּי. עלוּבת־נפש זו פּניה שוּנוּ, אֵין בּהם טיפּת דם. מתהלכת היא בּבּית אָנה ואָנה, מבקשת וּמוֹצאת לעצמה כּל מיני מלאכוֹת שוֹנוֹת, להשקיט, כּפי הנראָה, את סַערת לבּה וּלהשכּיח את צרוֹת נפשה. שמא תּאֹמַר: מַעלה היא לפעמים את שמוֹ בּבּיִת? הס מלהזכּיר, כּאילוּ לא היה שוּם פּילפּלת בּעוֹלם, לא היה ולא נברא! ורק פּעם אַחַת היה מעשׂה, ואני חזרתּי לביתי כּפעם בּפעם וּמצאתי את הוֹדיל שלי בּפנים חמַרמרים מבּכי וּבעֵיניִם צבוֹת. חָקרתּי ודרשתּי בּבּיִת, והנה נוֹדע לי, כּי היה כּאן מין בּרנש מוּפלא, בּעל בּלוֹרית ארוּכּה, והמתּיק עמה סוֹד. “אהה, אני אוֹמר בּלבּי, אוֹתוֹ בּחוּר הוּא, אשר עזב את אָביו ואת אִמוֹ העשירים והוֹריד את כּוּתּנתּוֹ על מכנסיו”… וּבלי חשוֹב מחשבוֹת הרבּה קראתי להוֹדיל החוּצה וּמיד העמדתּיה לחקירה וּדרישה: “הגידי לי, בּתּי, האִם הגיעה לךְ שמוּעה ממנוּ?” אָמרה לי: “הן”. אָמרתּי לה: “ואַיה מקוֹם כּבוֹדוֹ?” אָמרה לי: “תּפוּס הוּא”. אָמרתּי לה: “תּפוּס?” אָמרה לי: “תּפוּס!”… אָמרתּי לה: “היכן נתפּס? ועל מה נתפּס?” החרישה ולא ענתה דבר. אָמרתּי לה: “הגידי לי, בּתּי, את האמת ואַל תּכסי ממני דבר, מאַחַר שהגענוּ לכךְ. הלא לפי שׂכלי וּבינתי, אני אוֹמר, לא נתפּס זה בּדבר גנבה אוֹ מעשׂה־תרמית; אִם כּן, אני אוֹמר, מכּיון שאֵינוֹ לא גנב ולא רמאי, לָמה אֵיפוֹא תּפסוּהוּ? בּשל אֵילוּ מעשׂים טוֹבים?” החרישה ולא ענתה דבר. אֵין אֶסתּר מַגדת!… נמלכתּי ואָמרתּי בּלבּי: “אֵין אֵתּ רוֹצה לדבּר – אַל תּדבּרי! הלא פּגע זה שלךְ הוּא ולא שלי. יהי אלוֹהיו עמוֹ!” ואַף־על־פּי־כן גדוֹל הכּאֵב מאוֹד, שהרי אָב אני וּגדוֹלים רחמי על בּתּי, כּמוֹ שאָנוּ אוֹמרים בּתפילת שחרית: כּרחם אָב על בּנים – אוֹי לוֹ לאָב מצרת בּניו!…

בּקיצוּר, עד שאני עוֹשׂה כּה וָכה הגיע ליל הוֹשענא רבּה. ואני, טוֹביה זה דרכּי בּימי החַג לתת מנוּחה לנפשי, גם לי וגם לסוּסי, כּכּתוּב בּתוֹרתנוּ הקדוֹשה: לא תעשׂה כּל מלָאכה, אַתּה ושוֹרךָ, זוֹ אִשתּךָ, וַחמוֹרךָ, זה סוּסךָ. ואגב כּבר כּלתה עוֹנת קיִץ ואֵין לי עוֹד מלאכה בּבוֹיבּריק. משתּקעוּ בּשוֹפר, מיד קמוּ הקייטנים בּני יהוּפּיץ ונסוּ מנוּסת עכבּרים מן השׂדה אל העיר ועזבוּ את בּוֹיבּריק שוֹממה מאֵין יוֹשב. בּעֵת כּזאת מנהגי מימים ימימה לישב על מפתּן בּיתי וליהנוֹת מזיו החַמה. אֵין לךָ ימים טוֹבים מאֵלה, שמַתּנה הם לבני־אָדם ממרוֹמים, חלק אלוֹה ממעל. תּשש כּוֹחָה של חַמה ואֵינה מלהטת עוֹד כּאֵש הכּבשן, אֶלָא מלטפת בּחוֹם רךְ ונעים, מחַיה נפשוֹת. היער ירוֹק עדיִין, הארנים נוֹתנים ריח של זפת, ונדמה לי, כּי גם היער התקדש בקדוּשת החג וּמַרֵאהוּ כּסוּכּה, כּסוּכּתוֹ של הקדוֹש־בּרוּך־הוּא. אָכן, אני מהרהר בּלבּי, רק פּה חוֹגג הקדוֹש־בּרוּך־הוּא את חַג הסוּכּוֹת, פּה בּיער ולא שם בּעיר, בּתוֹךְ השאוֹן וההמוּלה, המהוּמה והמבוּכה, בּמקוֹם שבּני־אָדם מתרוֹצצים רצוֹא

וָשוֹב, מחָרפים נפשם על פּת לחם, שוֹאפים לפרנסה ועֵיניהם רק לממוֹן, לממוֹן וּלממוֹן… וּבפרט בּהתקדש ליל הוֹשענא רבּה, אני טוֹעֵם פּה טעם גן עֵדן. כּיפּת השַמִים ממַעל לראשי כּוּלה תּכלת, כּוֹכבים נוֹצצים וּמהבהבים מתגלים וּמתעלמים, רוֹמזים וקוֹרצים, כּאָדם, להבדיל, הקוֹרץ בּעֵיניו. ויש אשר יחלוֹף כּוֹכב על־פּני רקיע השמַיִם כּחץ מקשת ועזב אַחריו לרגע אֶחָד פּס־אוֹר ירוֹק – כּוֹכב נוֹפל הוּא זה, סימן לאֶחָד מבּני־אנוֹש, ששקע מַזלוֹ פּתאוֹם. כּי כּמספּר הכּוֹכבים כּן מספּר המַזלוֹת, מַזלוֹת של יִשׂראֵל… “ריבּוֹנוֹ של עוֹלם, אני מתפּלל בּלבּי, הלוַאי שלא יהא זה מַזלי השוֹמם!” ואני מַעלה בּמחשבתּי את הוֹדיל. זה ימים אחדים, שעלוּבת־נפש זוֹ התנערה משממוֹנה ורוּחה שבה אֵליה. בּן־אָדם אֶחָד הביא לה מכתּב, כּפי הנראה, ממנוּ, מפּילפּלת בּחירה. חָשקה נפשי מאוֹד לדעת, מה הוּא כּוֹתב אֵליה, אַךְ לשאוֹל את פּיה אֵיני רוֹצה. היא שוֹתקת ואני שוֹתק. יד לפה! לא אִשה טוֹביה ויִדחַק את הקץ… עוֹד אני מהרהר בהוֹדיל, והנה זוֹ בּאה, כּלוֹמַר הוֹדיל עצמה, יוֹשבת לידי על מפתּן הבּיִת, מַבּיטה כּה וכה, פּוֹתחת ואוֹמרת לי בּלחש: “שמעֵני, אַבּא, דבר לי אֵליךָ… הגיעה שעתּי להיפּרד ממך… להיפּרד לעוֹלמים”… כּך היא אוֹמרת לי בּקוֹל לוֹחש, שאֵינוֹ נשמע כּמעט לָאוֹזן, וּמַבּיטה בּי הבּטה משוּנה, שלא אֶשכּחנה עד עוֹלם. וּמַחשבה מנַצנצת בּמוֹחי: רוֹצה היא לטבּע עצמה בּמים… ולָמה עלתה מחשבה זוֹ בּמוֹחי? משוּם מעשׂה שהיה. מעשׂה בּבתוּלה מאַחַד המקוֹמוֹת הסמוּכים לנוּ, שדבקה, לא עלינוּ, בּשקץ מן השקצים שבּכּפר, ונטרפה דעתּה עליה והלכה ועשׂתה מה שעשׂתה. חָלתה אִמה מעוֹצר רעה ויגוֹן וָמתה, ואָביה בּיזבּז ממוֹנוֹ ונעשׂה קבּצן. נמלךְ אוֹתוֹ ערל ונשׂא אִשה אַחרת נאָה ממנה. הלכה הבּתּוּלה והטילה את עצמה אל הנהר וטבעה בּמיִם… “מַה כּוונתךְ, אני אוֹמר, שנפרדת אַתּ ממני לעוֹלמים?” כּךְ אני אוֹמר לה וכוֹבש עֵיני בקרקע, לבל תּראֵני בּחרדת־לבבי. “כּוונתי, היא אוֹמרת, שמחר עם עלוֹת השחר אני נוֹסעת מפּה, ולא נוֹסיף עוֹד לראוֹת איש את פּני רעֵהוּ עד עוֹלם… עד עוֹלם”… כּיון ששמעתּי מפּיה דברים אֵלוּ, מיד רוַח ללבּי. תּוֹדה לאֵל גם על החסד הזה, כּמאמרם: גם זוֹ לטוֹבה… “לאָן, דרך משל, אני אוֹמר, אַתּ נוֹסַעת, אִם יש לי זכוּת־אָבוֹת לדעת זאת?” “נוֹסַעת אני, היא אוֹמרת, אֵליו”. “אֵליו? – אני אוֹמר – והיכן הוּא עכשיו?” “לעֵת־עתּה, היא אוֹמרת, עדיִין תּפּוּס הוּא, אבל בּמהרה ישלחוּהוּ משם”. “אִם כּן, אני אוֹמר, נוֹסַעת אַתּ אֵליו לקחת ממנוּ בּרכּת הפּרידה?” כּךְ אני אוֹמר לה וּמַעמיד פּני תּם. “לא, היא אוֹמרת, אַף אני הוֹלכת אַחריו אל המקוֹם ההוּא” “מַה שם המקוֹם, אני אוֹמר, כּי אֵדע?” “שם המקוֹם, היא אוֹמרת, אֵינוֹ ידוּע עדיִין בּדיוּק, אבל רחוֹק הוּא מכּאן, היא אוֹמרת, רחוֹק מאוֹד”… כּךְ אוֹמרת לי הוֹדיל, ונדמה לי, שהיא מדבּרת זאת בּגאוָה וּבגוֹדל־לבב, כּאילוּ המעשׂה אשר עשׂה בּחירה מעשׂה רב הוּא, לא יסוּלא בּזהב. מה אֶענה לה, למשל, על דברים אֵלוּ? בּנוֹהג שבּעוֹלם, אָב השוֹמע מפּי ילדוֹ דברי שחצנוּת, גוֹעֵר בּוֹ בּנזיפה, אוֹ מכבּדוֹ בּמַכּת־לחי, אוֹ שוֹפךְ את כּל חמתוֹ על ראשוֹ. אַךְ לא כן טוֹביה. יוֹדע טוֹביה זוֹ ששנה רבּי: כּל הכּוֹעֵס על בּניו כּאִילוּ עוֹבד עבוֹדה זרה. והרי אני משיב לה בּמשל וּבמליצה, כּדרכּי תמיד: “בּתּי, אני אוֹמר, רוֹאֶה אני מדבריִךְ, שאַתּ הוֹלכת בּדרכי תּוֹרתנוּ הקדוֹשה, מקיימת את המצוָה אשר ציוָה לנוּ משׁה רבּינוּ: על־כּן יעזב – עוֹזבת אַתּ, אני אוֹמר, את אָביךְ ואת אִמךְ בּשביל פּילפּלת זוֹ והוֹלכת לנוּע, אני אוֹמר, בּאֶרץ אשר לא דרכה בּה רגל אָדם, בּמדבּר ציה, אני אוֹמר, מעֵבר לים הקרח, בּמקוֹם, אני אוֹמר, שעבר שם אלכּסנדר מוּקדוֹן בּשעתּוֹ על כּנפי נשרים, הפליג בּספינה עד שהגיע לאִי רחוֹק, למוֹשב פּראים, אני אוֹמר, אשר יִקראוּ להם זמזוּמים, כּמו שקראתי, אני אוֹמר, פּעם אחת בּסיפּוּרי־מעשׂיוֹת”… כּךְ אני אוֹמר לה, חציי מתלוֹצץ וחציי כּוֹעֵס, ולבּי בּוֹכה בּי בּשעת מעשׂה. אבל לא אִשה טוֹביה. יוֹדע טוֹביה להתאַפּק ולכבּוֹש רגשוֹתיו.

והיא, כּלוֹמַר הוֹדיל, אף היא אֵינה נוֹפלת מאָביה, והרי היא עוֹנה לי על ראשוֹן ראשוֹן, ודווקא בּחשאי וּבמתינוּת, בּבינה וּבהשׂכּל. בּנוֹת טוֹביה יוֹדעוֹת לכלכּל דבריהן"… ואַף־על־פּי שראשי מוּשפּל לאָרץ ועֵיני עצוּמוֹת, נדמה לי בּכל זאת, כּי רוֹאֶה אני את הוֹדיל, רוֹאֶה את פּניה העגוּמים והחיורים כּפני הלבנה, ושוֹמע את קוֹלה, קוֹל עמוּם ורוֹעֵד. אוּלי אָקוּם הפּעם ממקוֹמי ואֶפּוֹל על צוָארה, אבקש ואֶתחַנן לפניה, כּי תּרחם על אָביה הזקן ולא תּסע? אבל יוֹדע אני, כּי כּל בּקשוֹתי וּתחינוֹתי יִשׂא הרוּח. יִמַח שמן של בּנוֹתי ואָרוּר טבען כּי עז! בּנוֹת טוֹביה כּי דבקוּ בּאִיש – ודבקוּ בּוֹ בּכל לבבן וּבכל נפשן, בּגוּפן וּבנשמתן גם יחד!

בּקיצוּר, כּךְ ישבנוּ שנינוּ על מפתּן הבּית זמן רב, כּמעט כּל אוֹתוֹ הלילה, יוֹשבים וּמדבּרים, אוֹ יוֹשבים ושוֹתקים. ויוֹתר שדיבּרנו שתקנוּ. וגם כּשדיבּרנוּ, לא היוּ דברינוּ אֶלָא מיני רמזים, פּסוּקים ושברי פּסוּקים. אני לה: הנשמע כּדבר הזה, שבּתוּלה תּינשׂא לבחוּר רק כּדי שתּוּכל לָלכת אַחריו לעֵבר מהרי־חוֹשך? והיא לי: עמוֹ, עם בּחירה רצתה נפשה בּוֹ, גם להרי־חוֹשך תּלך. אני מסבּיר לה את הדבר לפי שׂכלי וּמוֹכיחַ לה, כּי דרך כּסילים בּחרה לה. והיא מסבּירה לי את הדבר לפי שׂכלה, כּי אֵין אני מסוּגל להבין את הדרך אשר בּחרה לה. אני לה: “אֶמשוֹל לךְ משל. למה הדבר דוֹמה? לתרנגוֹלת שהיתה דוֹגרת על בּיצי בּרוָזים. יצאוּ הבּרוָזים לאַויר העוֹלם ועמדוּ על רגליהם, קפצוּ לתוֹך המים והתחילוּ שׂוֹחים בּנהר. עמדה התּרנגוֹלת על שׂפת הנהר והבּיטה אַחרי אֶפרוֹחיה, עוֹמדת וּמקעקעת בּמר־נפשה”. והיא לי: “אָמנם כּן, עלוּבה תּרנגוֹלת זוֹ וּראוּיה לרחמים. אבל בּשביל שהתּרנגוֹלת מקעקעת, לא יִשׂחוּ אֶפרוֹחיה בּמיִם?”… המבין אתּה בּטיב דיבּוּרים אֵלוּ? בּנוֹת טוֹביה מדבּרוֹת דברים של טעם!…

בּקיצוּר, בּין כּה וכה עלה עמוּד השחר. הזקנה שלי נרגנת בּבּית וּשנתה נגזלה ממנה. כּמה פּעמים שלחה להזכּיר לי, כּי אֶעלה על משכּבי, וּכשראתה, כּי אֵין שוֹמע לה, הוֹציאָה ראשה בּעד החַלוֹן וּפתחה פּיה בּברכּת־הבּוֹקר: “טוֹביה, מה זה היה לך? איזוֹ רוּח עברה עליךָ הלילה?” “הסי, גוֹלדה, אני אוֹמר, אַל תּשמיעי בּמרוֹם קוֹלךְ, כּדבר האָמוּר בּתהילים: לָמה רגשוּ?… כּלוּם שכחַתּ, אני אוֹמר, כּי הוֹשענא רבּה לנוּ היוֹם, והשעה הזאת שעת־חירוּם היא בּפמַליה של מַעלה, שעה של גמר חתימת הפּתקאוֹת, וּלפיכךְ, אני אוֹמר, חַייב יהוּדי להיוֹת עֵר כּל הלילה. ואַתּ, גוֹלדה, אני אוֹמר, אִם שמוֹע תּשמעי לקוֹלי, קוּמי־נא וּפחי בּמיחַם והכיני כּוֹס תּה, ואני אֵלךְ ואֶרתּוֹם את עֶגלתי ואָשוּבה עד כּה, לפי שנוֹסע אני עם הוֹדיל אל מסילת־הבּרזל”. ותוֹךְ כּדי דיבּוּר אני עוֹמד וּבוֹדה לה שקר חדש בּתכלית החידוּש, שוּב אוֹתוֹ מעשׂה בּירוּשה וּבדוֹדה העשירה. “הוֹדיל שלנוּ נוֹסַעת, אני אוֹמר, כּיוֹם הזה ליהוּפּיץ, וּבוַדאי תּישאֵר שם כּל ימי החוֹרף, ואֶפשר, אני אוֹמר, יעברוּ עליה שם גם ימי הקיִץ הבּא, ואַחרי ימי הקיִץ גם ימי החוֹרף הבּא. וּלפיכך, אני אוֹמר, תּכיני לה צידה לדרך מכּל אשר יעלה המַזלג, מחוּט ועד שׂרוּךְ נַעל – מעט בּגדי־לבן ושׂמלה, וכרים שנַיִם, וּשאָר ירקוֹת”. כּךְ אני מפקד בּביתי וּגזירה יוֹצאת מלפני, לבל תּבכּינה הנשים. “הוֹשענא רבּה לנוּ היוֹם, ואָסוּר לבכּוֹת, דין מפוֹרש הוּא, אני אוֹמר, בּשוּלחָן ערוּךְ!”… ממילא מוּבן, שהנשים אֵינן מַשגיחוֹת לא בּי ולא בּשוּלחן ערוּך וּבוֹכוֹת דווקא בּקוֹל. וּכשהגיעה שעת הפּרידה, גדלה היללה בּבּית. הכּל בּכו – גם האֵם, גם הבּנוֹת וגם היא עצמה, כּלוֹמַר הוֹדיל. וּבהגיע תּוֹר בּתּי הבּכירה, היא צייטיל (לימי החג היא בּאה אֵלי עם בּחירה, עם מוֹטיל מַלבּיש־ערוּמים), נפלוּ שתּי האחיוֹת אִשה על צוארי רעוּתה ודבקוּ זוֹ בּזוֹ כּל־כּךְ, עד שהפרידוּ בּיניהן בּעמל רב. ורק אני טוֹביה לבדי התחזקתּי והקשיתי את לבּי כּאֶבן. אָמנם לבּי המה בּי כּהמוֹת מיחַם רוֹתח, אבל לגלוֹת את הדבר בּרבּים – אָסוּר! לא אִשה טוֹביה!… וגם אַחַר־כּךְ, בּזמן נסיעתי בּעגלה עם הוֹדיל, שוֹתק היִיתי שתיקה יפה. ורק כּשהתקרבנוּ אל מסילת־הבּרזל וראיתי, כּי השעה דחוּקה לי, נזדרזתּי וּביקשתּי ממנה כּי תשיב לי אַךְ על שאֵלתי האֶחָת: מה המעשׂה אשר עשׂה פּילפּלת בּעלה? “הלא כּל דבר, אני אוֹמר, יש לוֹ טעם!”… נצתוּ פּני הוֹדיל בּאֵש, ונשבּעה לי כּל מיני שבוּעוֹת שבּעוֹלם, כּי חַף הוּא מפּשע ונקי מכּל עווֹן. “אָדם זה, היא אוֹמרת, אֵינוֹ דוֹאֵג לעצמוֹ ולא כּלוּם. כּל מה שהוּא טוֹרח, היא אוֹמרת, אֵינוֹ טוֹרח אלא לאחרים, לטוֹבת הכּלל, וּבעיקר, היא אוֹמרת, לבני העניים, להפּוֹעלים וּלבעלי־המלאכה, לאֵלה, היא אוֹמרת, העוֹבדים עבוֹדת־פּרךְ ואוֹכלים יגיע כּפּיהם”… “אִם כּן, אני אוֹמר, לָמה אֵין העוֹלם טוֹרח גם בּשבילוֹ, מכּיון שבּחוּר נאֶה הוּא כּל־כּךְ?… ואַף־על־פּי־כן, אני אוֹמר, תּפרשׂי שם בּגיני בּשלוֹם אלכּסנדר מוּקדוֹן שלךְ. אִמרי לוֹ, אני אוֹמר, כּי סוֹמךְ אני על יוֹשר־לבּוֹ, שהרי איש היוֹשר הוּא, אני אוֹמר, וּבוַדאי לא יִתעמר בּבתּי בּנכר, ואָז יזכּוֹר, אני אוֹמר, ויֵכתּוֹב מכתּב ממרחַקים גם לאָביה הזקן”… עוֹד אני מדבּר, והנה זוֹ נוֹפלת על צוארי בּבּכי: “אַבּא, היא אוֹמרת, הגיעה שעתּנוּ להיפּרד. חיה בּשלוֹם, אַבּא, אלוֹהים יוֹדע, היא אוֹמרת, אִם אוֹסיף לראוֹתךָ עוֹד!”… קץ כּל בּשׂר בּא! הפּעם לא יכוֹלתּי עוֹד להתאַפּק… המבין אַתּה ידידי?… זכרתּי לה, להוֹדיל זוֹ, ימים מקדם, אַהבת נעוּריה… עֵת פּעוּטה היתה… ילדה קטנה… נשׂאתיה על כּפּים… על כּפּיִם נשׂאתיה… אל תּראֵני, אדוֹני שלוֹם־עליכם, שאני נוֹהג מנהג אִשה… אילוּ ידעתּ את הוֹדיל זוֹ… הטוֹבה בּבנוֹתי… אילוּ ראית את מכתּביה, שהיא כּוֹתבת לי ממרחַקים… הוֹדיל זוֹ… בּמעמקי לבּי היא חקוּקה… פּה, בּמעמקים… אֵין מלים בּפי…

* * * * * * * * ואוּלם נַעזוֹב־נא, אדוֹני שלוֹם־עליכם, את בּת־המלכּה ונַחזוֹר אֶל בּן־המלך, הוּא סוּסי. הנה הוּא עוֹמד, פּיקח זה, אַחַר עֶגלתי, מציץ מן הכּדים, מרמז לי ואוֹמר: כּלה דרשתךָ, רב טוֹביה, וּבוֹא, כּי עוֹד מעט וּפנה יום"…

מעשׂה־פגעים שסח לי טוֹביה החוֹלב, כּיצד נכשלה בּתּוֹ השלישית בשאֵינוֹ בּן־בּרית, בּגדה בּעמה וּבאלוֹהיה ואיבּדה עוֹלמה בּשעה אָחת.

– הוֹדוּ ליי כּי טוֹב – כּךְ, אדוֹני שלוֹם־עליכם, אָנוּ אוֹמרים בּהלל בּכל ראש־חוֹדש, ואָנוּ מפרשׁים לעצמנוּ מקרא זה לפי תּרגוּם אוּנקלוֹס: כּל דעביד רחמנא לטב עביד. הכּל עשׂה הקדוֹש־בּרוּך־הוּא יפה ותיקן עוֹלמוֹ בּחסד, ללמד לבני־אנוֹש מוּסר וּלחַנכם בּיִסוּרים, להפליא מכּוֹתיהם וּלהעמיק פּצעיהם, למען ידעו ויִתּנוּ אֶל לבּם עֶרב ובוֹקר וצהרים, כּי יש אלוֹהים שוֹפטים בּאָרץ. אני טוֹביה, אָדם ילוּד־אִשה, קצר־ימים ושׂבע־רוֹגז, מבּשׂרי אֶחזה זאת וּמפּגעי הרבּים, המתרגשים וּבאים עלי בּזה אַחַר זה ולא יִתּנוּני להשיב רוּחי. לא תּוֹעיל לי חָכמתי לעוות את הכּתוּבים וּלהטוֹתם כּחפצי וכישר בּעֵיני. שבתּי וראיתי, כּי הכּל הבל, וייאַשתּי את לבּי על כּל העמל תּחת השמש ואָמרתּי לנפשי: אִי לךָ, טוֹביה, הרף ידיךָ! לא עליךָ המלאכה לתקן עוֹלם בּמלכוּת שׁדי. הלא אלוֹהים הוּא – יתקן לוֹ כּאַוַת־נפשוֹ!… להוֹדיעךָ, שחמדה גנוּזה יש לוֹ להקדוֹש־בּרוּך־הוּא וצער גידוּל בּנים שמה, ואוֹתה נתן לבני־אָדם לענוֹתם וּלמרק עווֹנוֹתיהם בּעוֹלם הזה. לפיכךְ חַייבים אנחנוּ לקבּלה מידוֹ בּאהבה וּלחָבּב עלינוּ את היִסוּרים. הנה, למשל, צייטיל בּתּי הבּכירה, זוֹ שדבקה בשעתּה בּאוֹתוֹ חַייט, בּמוֹטיל מַלבּיש־ערוּמים, – כּלוּם יש לי הצדקה לבוֹא עמה בּטרוּניה? אמת, בּעלה עם־האָרץ הוּא, לא עלינוּ, בּן־אָדם פּשוּט, שאֵינוֹ מהלךְ בּגדוֹלוֹת ואֵינוֹ מבין בּאוֹתיוֹת הקטנוֹת. אם כּן, מַה בּכךְ? וכי כּל העוֹלם כּוּלוֹ חַייב לעסוֹק בּתּורה?

והלא כּנגד זה בּרנש ישר הוּא, עוֹשׂה מלאכתּוֹ בּאמוּנה וּבזיעת־אַפּיו יֹאכל לחם. וצייטיל זוֹ, לוּא ראית, כּבר העמידה לוֹ, בּלא עַין־הרע, בּית מלא פּעוּטוֹת, וּשניהם, בּרוּך השם, פּניהם מַשחירים בּעוֹשר וּבכבוֹד.

ואִם תּשאַל את פּיה, ואָמרה לךָ, כּי טוֹב לה וטוֹב חלקה, כּי כּל העוֹלם אֵינוֹ כּדאי לה אֶלָא בּשבילוֹ, בּשביל בּעל־נעוּריה. אֶלא מה? קצת חסרוֹן בּדבר, שאֵין לחם בּבּיִת לפי הטף, כּמוֹ שאָנוּ אוֹמרים בּקריאַת־התּוֹרה: לא על הלחם לבדו יִחיֶה האָדם… עד כּאן הקפה ראשוֹנה, כּלוֹמַר, אֵלה תּוֹלדוֹת בּתּי הבּכירה. ועל בּתּי השנית, היא הוֹדיל, אֵין אני צריךְ לספּר לךָ. יוֹדע אַתּה מכּבר, עד היכן הגיעה. זוֹ נגזלה ממני בּחזקת היד ואָבדה, אָבדה לעוֹלמים! אלוֹהים יוֹדע, אם עוֹד אָשוּב לראוֹת פּניה בּעוֹלם הזה – אֶלָא אִם כּן אחַכּה לעוֹלם הבּא, לאַחַר מאָה ועשׂרים שנה.

וּמדי דבּרי בּה, בּהוֹדיל בּתּי, נפשי תּצא אַחריה, זכוֹר אֶזכּרנה ולא אוּכל לשכּוֹחַ אוֹתה עד היוֹם הזה. היִשכּח טוֹביה את הטוֹבה בּבנוֹתיו, את הוֹדיל ילדת־שעשוּעיו? לוּא ראית את המכתּבים שהיא כּוֹתבת אֵלי ממרחַקים, מעֵבר להרי־חוֹשך, – לב מי לא יִתמוֹגג לדבריה? חַיים הם שם, כּוֹתבת היא לי, בּטוֹב וּבנעימים. הוּא יוֹשב בּבית־האסוּרים, והיא משׂתּכּרת לפת־לחמה, כּוֹבסת לבנים וקוֹראת בּספרים ורוֹאָה את פּניו פּעם אַחַת בּשבוּע. אבל אֵין בּכךְ כּלוּם. תּקוָתה חזקה, היא אוֹמרת, כּי עוֹד יגיעוּ ימים טוֹבים גם להם. העננים יִתפּזרוּ ותזרח השמש, ואוֹר שבעתיִם יאִיר לכוּלנוּ, ואָז, היא אוֹמרת, ישיבוּ את שבוּתוֹ, כּלוֹמַר, את שבוּת פּילפּלת בּעלה, מַחמַל־נפשה, ועוֹד רבּים כּמוֹהוּ יִגָאלוּ ממצריִם ויבוֹאוּ אֵלינוּ לכלוֹת את המלאכה אשר החלוּ – להפוֹךְ את הקערה על פּיה וּלשנוֹת סדרי בּראשית… מה תֹּאמר אֵיפוֹא להשׂגתה של בּת טוֹביה?… וּבכן, מה עשׂה הקדוֹש־בּרוּך־הוּא? הלא נאמר עליו, כּי אֵל רחוּם וחַנוּן הוּא, טוֹב וּמיטיב לכּל, – השקיף עלי ממכוֹן־קדשוֹ ואָמר לי: “חַכּה, טוֹביה, כּמעט־קט, עוֹד ידי נטוּיה להראוֹתך נפלאוֹת! הנה אָביא עליךָ צרה אַחרוֹנה, שתּשכּיחַ מלבּךָ את הראשוֹנוֹת”… ואַתּה, אדוֹני שלוֹם־עליכם, הטה אָזנךָ ותשמע את כּל התּלאָה אשר מצאַתני בּיוֹם אֶחד, יוֹם מַר ונמהר. לשוּם בּן־אָדם אַחר לא הייתי מסַפּר זאת, כּי גדוֹל הכּאֵב, וגדוֹל ממנוּ הבּזיוֹן! אבל כּלוּם ממךָ אַסתּיר דבר?

כּמוֹ שכּתוּב בּתוֹרתנוּ הקדוֹשה: המכסה אני מאַברהם?… כּל אשר שׂם אלוֹהים בּלבּי אוֹתוֹ אסַפּר לך. ורק אַחַת אבקש ממךָ: יד לפה! יהי־נא הדבר שמוּר וחתוּם בּלבּנוּ עד יוֹם אַחרוֹן, כּי עוֹד פּעם אני אוֹמר לךָ: גדוֹל הכּאֵב מאוֹד, והבּזיוֹן – הוֹי הבּזיוֹן גדוֹל ממנוּ שבעתיִם!…

בּקיצוּר, רצה הקדוֹש־בּרוּך־הוּא לזכּוֹת את טוֹביה, לפיכךְ הרבּה לוֹ נקבוֹת, בּנוֹת בּמַשמע, שבע בּנוֹת יפוֹת־מַראֶה

וּבריאוֹת־בּשׂר, כּמה שנאמר: כּוּלם אהוּבים, כּוּלם בּרוּרים, כּוּלם גיבּוֹרים – אַרזי לבנוֹן ממש! הוֹי מַה טוֹב היה חלקי וּמַה נעים היה גוֹרלי, אילוּ נוֹלדוּ לי מכוֹערוֹת, רעוֹת־מַראֶה ודקוֹת־בּשֹר, כּי עתּה נַחתּי ושלותּי ולא ידעתּי רוֹגז! כי מה חפץ לאיש בּסוּס טוֹב, אִם עוֹמד הוּא בּאוּרוָתוֹ לבטלה? וּמה יִתּן לבנוֹתי יפין וּמה יוֹסיף להן זיו פּניהן, אם יוֹשבים אָנוּ בּפינה נדחת, בּקצה השמים, ואֵין אָנוּ רוֹאים תּמוּנת אָדם חַי, מלבד אַנטוֹן פּוֹפּירילי, זקן עדת האיכּרים, וחווידקי גאלאגאן, לבלר הכּפר, גוֹי בּעל קוֹמה, בּעל בּלוֹרית וּבעל מַגָפיִם,

וּשלישי להם הכּוֹמר, יִמַח שמוֹ וזכרוֹ. כּלכּל לא אוּכל את הכּוֹמר הזה וּשמוֹ תּוֹעֵבה לי. ולא משוּם שאני יהוּדי והוּא כּוֹמר, להבדיל. אַדרבּה, מכּירים אנחנו זה את זה משנים קדמוֹניוֹת, נפגשים לעתּים קרוֹבוֹת וּמדבּרים, משׂוֹחחים ארוּכּוֹת וּקצרוֹת על גוֹי ועל אָדם. אלא שזהיר אני מהיכּנס עמוֹ בּויכּוּחים יתירים על עניני אמוּנה ודת. כּי יוֹדע אני את זה ואת שׂיחו. כּיוָן שפּגעתּ בּוֹ, מיד הוּא מתחיל בּדברי־בלע: לא כּאלוֹהינוּ אלוֹהיהים ולא כּצוּרנו צוּרם… אָמנם אַף אני אֵיני טוֹמן ידי בּצלחת, עוֹנה אוֹתוֹ כּאִוַלתּוֹ וסוֹתר את כּל דבריו בּפסוּק אֶחָד מתּוֹרתנוּ הקדוֹשה. והרי הוּא מַפסיקני ואוֹמר לי בּגאוַת־רשע, כּי בּקי הוּא בּחדרי תּוֹרה כּמוֹני ויוֹדע לפסוֹק פּסוּק גם בּלעדי, ותוֹך כּדי דיבּוּר הוּא עוֹמד להריק עלי את כּל ידיעוֹתיו בּחוּמש שלנוּ, כּדרך הגוֹיים נלעגי־הלשוֹן: “בּאַראַשיט באַראַ אלוֹקים”… בּכל פּעם, בּכל פּעם אוֹתה החָכמה עצמה! אַף אני מזדיין נגדוֹ, כּיד השם הטוֹבה עלי, מַפסיקוֹ ואוֹמר לוֹ, כּי יש אֶצלנוּ לכךְ מקרא מלא בּמדרש. “אֵין מביאים ראָיה מן המדרש! – הוּא פּוֹסק ואוֹמר. – אֵין מדרש אלא תּלמוּד, והתּלמוּד פּסוּל לעדוּת, משוּם שהתּלמוּד, הוּא אוֹמר, כּוּלוֹ שקר וּמרמה ותעתּוּעים”… ממילא מוּבן, שגם אני יוֹדע להשיב חוֹרפי דבר, קם ושוֹפך על ראשוֹ קיתּוֹן של רוֹתחים, מכּל הבּא בּפי, לקיים מה שנאמר בּפרקי אָבוֹת: ודע מה שתּשיב. שמא סבוּר אתּה, שכּוֹמר זה נעלב מדברי? אֵינוֹ חוֹשש ולא כּלוּם! מסתּכּל בּי בּנעימותּ, כּתוֹהה על קנקני, שׂוֹחק לעצמוֹ וּמַחליק את זקנוֹ בּשעת מעשׂה. אֵין לך דבר רע בּעוֹלם מנימוּסיהם של אֵלוּ, הנעלבים ואֵינם עוֹלבים! הגע בּעצמךָ: עוֹמד אַתּה לפני בּעל־דברךָ וּמחָרפוֹ כּאַחַד הריקים, מבטלוֹ תּכלית בּיטוּל, וזה שוֹמע וּמַחריש.

אַתּה מתקצף ורוֹתח וּמררתךָ נשפּכת לאָרץ, והוּא כּאילם לא יפתּח פּיו, יוֹשב וצוֹחק צחוֹק צדיק תּמים. בּעֵת ההיא לא ירדתּי לעוֹמקוֹ של דבר, אבל עכשיו, אוֹי ואבוֹי לי, יוֹדע אני וּמבין פּירוּשוֹ של צחוֹק זה!…

בּקיצוּר, וַיהי אַחַר הדברים האֵלה – בּשעה שבּין השמשוֹת היה מעשׂה, ואני טוֹביה שב כּפעם בּפעם מדרכּי אל בּיתי אשר בּכּפר. נכנסתּי לחצרי – והנה פּנים חדשות לנגדי: חווידקי הלבלר עוֹמד ליד מפתּן הבּית וּמסַפּר עם חַוָה בּתּי השלישית, היא הבּת השניה להוֹדיל. כּיוָן שראַני בּחוּר זה, מיד הפךְ פּניו אֵלי, הרים כּוֹבעוֹ והשתּחוָה וּפנה והלךְ לוֹ. נגשתּי אל חַוָה בּתּי ואָמרתּי לה: “בּתּי, מה לחווידקי בּכאן?” אָמרה לי: “לא כּלוּם”. אָמרתּי לה: “מה פּירוּש לא כּלוּם?” אָמרה לי: מסיחים היִינוּ“. אָמרתּי לה: “מה שׂיח ושׂיג בּינךְ וּבין חווידקי?” אָמרה לי: “מכּירים אנחנוּ זה את זה מכּבר”. אָמרתּי לה: “מַזל טוֹב לךְ בּהתחַבּרךְ עם עֵשׂיו! חווידקי חָבר נאֶה לךְ!”… אָמרה לי: “כּלוּם יוֹדע אַתּה מי וּמה הוּא?” אָמרתּי לה: “אָמנם אֵיני יוֹדע עדיִין, מי הוּא ואֵיזה הוּא, את ספר־היִחוּס שלוֹ לא זכיתי לראוֹת בּעֵיני, אֶלָא שמשעֵר אני לעצמי, אני אוֹמר, שבּוַדאי בּן־טוֹבים הוּא, נצר מגזע גדוֹלים. חוֹששני, אני אוֹמר, שאָביו של זה היה רוֹעֵה־בקר, אוֹ שוֹמר בּלילה, אוֹ אוּלי סתם שיכּוֹר, המתגוֹלל בּקיאוֹ”… אָמרה לי: מי היה אָביו של פיוֹדוֹר – אֵין אני יוֹדעת ואֵין חפצי לדעת. כּל בּני־האָדם שוים בּעֵיני. אבל אֵין שוּם ספק בּדבר, היא אוֹמרת, כּי הוּא עצמוֹ אָדם המַעלה הוּא”. “למשל, אני אוֹמר, בּמה הוּא מצוּין כּל־כּך וּבמה נַעלה הוּא בּעֵינַיִךְ? השמיעיני, אני אוֹמר, ואֵדע גם אָני!” “מה אוֹמַר לךָ, היא אוֹמרת, וּמה אדבּר לךָ, ואַתּה לא תּבין לדברי. פיוֹדוֹר, היא אוֹמרת, הרי זה גוֹרקי השני”. “גוֹרקי השני? – אני אוֹמר. – מי היה אֵיפוֹא, אני אוֹמר, גוֹרקי הראשוֹן?” “גוֹרקי, היא אוֹמרת, הרי זה עכשיו גדוֹל־הדוֹר, ראשון בּכל האָרץ”." אַיה, אני אוֹמר, מקוֹם כּבוֹדוֹ של תּנא קמא זה שלךְ, מה מעשׂהוּ וּמה חידש בּדברי הלכה?" אָמרה לי: גוֹרקי זה אָדם גדוֹל הוּא, סוֹפר מפוּרסם, כּלוֹמר, מחַבּר חיבּוּרים וּספרים, ואיש טוֹב וישר, בּעל נפש עדינה. אַף הוּא מוֹצאוֹ מבּני־עניים, מסתר המדרגה עלה, לא קרא ולא שנה בּבתּי־ספר, ורק בּשׂכלוֹ וּבחריצוּתוֹ עשׂה את כּל החַיִל הזה. הרי תּמוּנתוֹ לפניךָ“. כּך היא אוֹמרת לי, חַוָה עצמה, עוֹמדת וּמוֹציאה מכּיסה מין פּרצוּף מצוּלם וּמראָה אוֹתוֹ לנגד עיני. “הזה הוּא, אני אוֹמר, קלסתּר־פּניו של אוֹתוֹ צדיק, מוֹרנו הרב רב גוֹרקי? מַה נחמד הוּא למַראֶה! אֶראֶה בּנחָמה, אני אוֹמר, אִם לא ראִיתיו מכתּף ליד מסילת־הבּרזל, אוֹ מַסיע קוֹרוֹת בּיער”. אם כּן, היא אוֹמרת, לדידךָ חסרוֹן הוּא זה, שאָדם עמל ונהנה מיגיע כּפּיו? וכי אַתּה אֵינךָ עמל ללחמךָ? ואנחנוּ כּוּלנוּ כּלוּם אֵין אָנוּ עמלים כּל ימינוּ?” “נַעניתי לךְ, אני אוֹמר, כּדבריִךְ כּן הוּא. וכן מצינוּ, אני אוֹמר, מקרא מפוֹרש גם בּשיר־המַעלוֹת: יגיע כּפּיךָ כּי תאכל – פּירש רש”י: כּפי עבוֹדתךָ כּךְ אכילתךָ. ואַף־על־פּי־כן, אני אוֹמר, עדיִין לא נתחַוור לי, מה ענינוֹ של חווידקי בּכאן? נוֹחַ היה לי, אני אוֹמר, אילוּ הכּרתּ אוֹתוֹ מרחוֹק, כּמוֹ שאָנוּ אוֹמרים בּפרקי אָבוֹת: דע מאַיִן בּאת וּלאָן אַתּה הוֹלךְ – אַל תּשכּחי, בּתּי, מי אַתּ וּמי הוּא!“… אָמרה לי: האלוֹהים עשׂה את כּל האָדם ישר”… אָמרתּי לה:" בּוַדאי, שאלוֹהים בּרא את אָדם הראשוֹן בּצלמוֹ וכדמוּתוֹ, ואַף־על־פּי־כן, אני אוֹמר, חַייב כּל אֶחָד לבקש לוֹ את בּן־מינוֹ, כּמוֹ שכּתוּב בּתוֹרתנוּ הקדוֹשה: אִיש על מַחנהוּ ואִיש על דגלוֹ“… “נפלא הדבר, היא אוֹמרת, שלכל ענין וחפץ יש לךָ פּסוּק בּצדוֹ! אֶפשר, היא אוֹמרת, תּבקש ותמצא לי פּסוּק גם לזה, שבּני־האָדם עמדוּ ונתחַלקוּ למשפּחוֹתיהם וּלגוֹייהם – ליהוּדים וּלנכרים, לאדוֹנים ולעבדים, לעשירים וּלקבּצנים?” “טֶה־טֶה־טֶה! – אני אוֹמר. – רוֹאֶה אני בּךְ, בּתּי, אני אוֹמר, שקפצה לך הדרךְ וּכבר הגעתּ לאֶלף הששי!” ואני עוֹמד וּמסבּיר לה סיבּת כּל הסיבּוֹת, מלמדה פּרק בּמעשׂה מרכּבה, שכּךְ מנהגוֹ של עוֹלם מששת ימי בּראשית. אָמרה לי: לָמה מנהגוֹ של עוֹלם כּךְ?” אָמרתּי לה: “לפי שכּךְ בּרא הקדוֹש־בּרוּך־הוּא את עוֹלמו”. אָמרה לי: לָמה בּרא הקדוֹש־בּרוּך־הוּא את עוֹלמוֹ כּך?" אָמרתּי לה: “אִי, בּתּי! אִם נדרוֹש בּמוּפלא ממנוּ ונשאַל שאֵלוֹת משוּנוֹת, לָמה כּךְ ולָמה כּךְ, הרי אֵין לדבר סוֹף!” אָמרה לי: “והלא לכךְ ניתּנה לנוּ בּינה יתירה, שנשאַל שאֵלוֹת!” אָמרתּי לה: מנהג קדמוֹני יש לנוּ, דין מפוֹרש בּעֵין־יעקב: תּרנגוֹלת ששינתה טעמה והתחילה קוֹראת כּתרנגוֹל, מיד כּוֹפתים כּרעיה ומביאים אוֹתה אל השוֹחט, לקיים מה שנאמר בּתפילת שחרית: אשר נתן לשׂכוי בּינה"… “הקץ לדברי פּילפּוּל? אוּלי תּשׂימוּ שם מַחסוֹם לגרגרוֹתיכם? – קוֹראת אֵלינו גוֹלדה אִשתּי מתּוֹך הבּית. – מעשׂה־ידי, תּבשיל־הסלקים, עוֹמד כּאן על השוּלחן זה כּשעה, והוּא אוֹמר שם שירה!” “פּיה פּתחה בּחָכמה! – אני אוֹמר. – לא לחינם, אני אוֹמר, שנוּ חכמים בּפרקי אָבוֹת: שבעה דברים בּגוֹלם – תּשעה קבּים שׂיחה ניתּנוּ לנשים. אָנוּ מדבּרים כּאן דברים של טעם, וזוֹ בּאה בּמעשׂה ידיה, בּחמיצת־החָלב שלה!” ענתה גוֹלדה ואָמרה: “חַיֶיךָ וחַיי ראשךָ, היא אוֹמרת, שחמיצת־החָלב שלי עוֹלה בּטעמה על כּל הדברים של טעם שלך!” “מַזל טוֹב, אני אוֹמר, הרי לכם פּילוּסוּף שלישי לגוֹרקי, שמאחוֹרי התּנוּר והכּיריִם יצא לדרוֹש! לא די, אני אוֹמר, שבּנוֹתי הציצוּ ונפגעוּ, אלא שגם אשתּוֹ של טוֹביה הרימה כּנפיה לעוּף דרךְ ארוּבּת־העשן, כּציפּוֹר־דרוֹר תּחת השמיִם!” “מכּיוָן שכּךְ, אוֹמרת גוֹלדה שלי, מאַחַר שנתגלגלוּ והגיעוּ הדברים לשמַיִם, שכוֹב תּשכּב בּמעמקי האָרץ!”… מַה תֹּאמר אֵיפוֹא לברכה זוֹ על לב ריק ונפש שוֹקקה?…

בּקיצוּר, הבה נַעזוֹב, כּמַאמרם, את בּן־המלךְ ונַחזוֹר את בּת־המלכּה, כּוונתי להכּוֹמר, יִמַח שמוֹ וזכרוֹ. פּעם אחת לפנוֹת ערב עשׂיתי את דרכּי מבּוֹיבּריק לביתי עם כּדי וקדירוֹתי הריקים. אני בּדרךְ, לפני כּניסתי לכּפר – והנה הדבּיקני כּוֹמר זה, כּשהוּא יוֹשב בּכּרכּרה שלוֹ המחוּשקה בּרזל, נוֹהג בּסוּסים בּכבוֹדוֹ וּבעצמוֹ וּזקנוֹ המסוֹרק מתבּדר לרוּח. “על גחוֹנךָ תּלךְ, אני מברכוֹ בּלבּי, פּגיעה יפה היא לעוֹברי דרכים!”… “עֶרב טוֹב, הוּא אוֹמר לי, וכי לא הכּרתּני?” “סימן הוּא לךָ, שתּתעשר בּקרוֹב”. אני אוֹמר לוֹ, מרים כּוֹבעי וּמזרז את סוּסי לעבוֹר ממנוּ והלאה. והרי הוּא אוֹמר לי: “המתּן, טביל, לָמה תּמַהר? עמוֹד רגע ואַשמיעךָ דבר”. “אָח, אני אוֹמר, דבּר כּי שוֹמע עבדךָ, וּבלבד שתּשמיעֵני טוֹבוֹת, שאִם לא כּן, אני אוֹמר, מוּטב שיהא הדבר מוּנח אֶצלךָ עד שיבוֹא אֵליהוּ”. “אֵימתי, הוּא אוֹמר, יבוֹא אֵליהוּ?” “אֵליהוּ הנביא, אני אוֹמר, אֵליהוּ התּשבּי, אֵליהוּ הגלעדי בּמהרה יבוֹא אֵלינוּ עם משיח בּן דויד”. “בּן דויד, הוּא אוֹמר, הלא כּבר בּא!” “הדברים האֵלה, אני אוֹמר, עתּיקים הם, וּכבר שמַעתּים מפּיךָ כּמה וכמה פּעמים; ואַתּה, אדוֹני, אָבי, אני אוֹמר, לוּא יש את נפשךָ ותשמיעֵני היוֹם חדשוֹת!” “הלא זה חפצי, הוּא אוֹמר, להשמיעךָ הפּעם חדשוֹת; רוֹצה אני, הוּא אֹומר, לדבּר עמך בּךָ בּעצמךָ, כּלוֹמַר בּבתּךָ”… הדבר יצא מפּיו, ולבּי נתר ממקוֹמוֹ: מה מחוּתּן הוּא לבתּי? ואני עוֹנה ואוֹמר לוֹ: “בּנוֹתי, אני אוֹמר, כּבר גדלוּ ואֵינן זקוּקוֹת עוֹד למליץ־יוֹשר; שׂפתן אִתּן, אני אוֹמר, ויכוֹלוֹת הן בּעֶזרת השם יִתבּרךְ לדבּר בּעדן”… “אבל הענין הזה, הוּא אומר, העוֹמד לפנינוּ, ענין נכבּד הוּא לבתּךָ מאוֹד, ועל־כּרחה היא זקוּקה לעֶזרת אחרים, לפי שמזה, הוּא אוֹמר, תּוֹצאוֹת גדוֹלוֹת לה לתכלית חַיֶיה”… “מַה לבני־אָדם מן החוּץ, אני אוֹמר, וּלתכלית חַיֶיה של בּתּי? כּמדוּמה לי, אני אוֹמר, כּיוָן שהגיעוּ הדברים לידי תּכלית, הרי אני אָביה והיא בּתּי, עצמי וּבשׂרי, עד מאָה ועשׂרים שנה! הכן דברי אִם לא?”… “אמת, הוּא אוֹמר, מוֹדה אני לךָ, כּי אָב אַתּה לבתּךָ; אבל זוֹ רעה חוֹלה, הוּא אוֹמר, שהוּכּית בּסַנורים. עֵינים לךָ, הוּא אוֹמר, ולא תּראֶה, כּי בּתּךָ שוֹאֶפת לעוֹלם אַחר, לעוֹלם שכּוּלוֹ טוֹב!”… אִם עֵינים לי ולא אֶראֶה – זוֹהי, אני אוֹמר, הלכה בּפני עצמה, שלא כּאן המקוֹם לבררה. ואוּלָם, אני אוֹמר, ילמדני־נא אדוֹני אָבי, מה ענינךָ לכאן ולָמה נגע הדבר אל לבּךָ?" “הדבר הזה, הוּא אוֹמר, נגע אל לבּי מאוֹד, לפי שבּתּךָ נתוּנה עכשיו בּרשוּתי”. “מַה מַשמע, אני אוֹמר, כּיצד נתוּנה בּתּי בּרשוּתךָ?” מַשמע, הוּא אוֹמר, שאני הכנסתּיה לרשוּתי והשגָחתי עליה“… כּךְ הוּא אוֹמר לי, מציץ לתוֹךְ עֵינַי וּמַחליק בּשעת מעשׂה את זקנוֹ המהוּדר והמבוּדר. אני קוֹפץ ממקוֹמי כּנשוּךְ־נחש: “אֶת מי? אֶת בּתּי הכנסתּ לרשוּתךָ? אֵיךְ מלָאךָ לבּך?!” כּךְ אני אוֹמר לוֹ וּמַרגיש בּעצמי, כּי אני מתמַלא חימה. והרי הוּא משיב לי בּמתינוּת וּבבת־צחוֹק מתוּקה: אַל־נא בּאַפּךָ, טביל. הבה, הוּא אוֹמר, נדבּר דברינו בּמנוּחה וּביִשוּב־הדעת. גָלוּי וידוּע לפניךָ, הוּא אוֹמר, שאֵין אני שׂוֹנא לךָ ואֵיני מבקש רעתךָ חלילה, אַף־על־פּי שיהוּדי אָתּה. יוֹדע אַתּה גם יוֹדע, הוּא אוֹמר, שמכבּד אני מאוֹד את היהוּדים ולבּי כּוֹאֵב ומיצר עליהם, שעם קשה־עוֹרף הם ועדיִין הם עוֹמדים בּמרדם, אֵינם מַכניעים את לבּם העיקש ואֵינם רוֹצים להבין, כּי כּל כּוונתנוּ אֵינה אֶלָא לטוֹבתם”… “אַל־נא, אדוֹני אָבי, אני אוֹמר לו, אִם נא מצאתי חן בּעֵיניךָ, אַל תּזכּיר עתּה אֶת טוֹבוֹתיךָ לפנַי, כּי כּל מלה וּמלה, שאני שוֹמע עכשיו מפּיךָ, כּמַחַט בּבּשׂר החַי היא ללבּי, כּחוֹמץ לעֵינים וּכעשן לשינים… ואַתּה, אני אוֹמר, אִם לבּךָ טוֹב עלי בּאמת וּבתמים, עשׂה־נא עמדי רק את החסד האַחרוֹן הזה וּתברכךָ נפשי: הניחה לבתּי, אני אוֹמר, ואַל תּגע בּה”… “אִיש בּער אַתּה, טביל, הוּא אוֹמר, ולא תבין! כּל רעה לא תאוּנה חָלילה אֶל בּתּךָ! אַדרבּה, הוּא אוֹמר, רק אוֹשר נכוֹן בּשבילה. כּי הנה נמצא לה, הוּא אוֹמר, חָתן הגוּן בּמַחננוּ, בּחוּר נאֶה וָטוֹב, כּה יִתּן לי אלוֹהים וכה יוֹסיף”…“אָמן כּן יהי רצוֹן! – אני אוֹמר לוֹ בּעקימת פּנים שׂוֹחקוֹת וּבלבּי אֵש הגיהנוֹם בּוֹעֶרת. – מי הוּא זה, למשל, אוֹתוֹ חָתן?השמיעֵני, אני אוֹמר, ואֵדע גם אני, אִם זכיתי לכךְ!”… "מסתּמא, הוּא אוֹמר, מַכּיר אַתּה אוֹתוֹ.

בּחוּר הגוּן הוּא מאוֹד, תּם וישר, גם יוֹדע לָשוֹן וספר, אַף כּי לָמד מעצמוֹ. והנה, הוּא אוֹמר, דבקה נפשוֹ בּבתּךָ, והוּא רוֹצה לישׂא אוֹתה כּדת וּכדין ואֵינוֹ יכוֹל, משוּם שלא מבּני אוּמתך הוּא"… “חווידקי!” ניצנצה מחשבה בּלבּי, וחוֹם משוּנה חוֹלף את מוֹחי וזיעה קרה מכסה את בּשׂרי, ואני יוֹשב בּעֶגלתי נרעש ונדהם. ואוּלָם מתאַפּק אני בּכל מאמצי כּוֹחי, לבל תּיגָלה סערת־לבּי לעֵיני אִיש צר ואוֹיב. ואני נוֹטל את המוֹשכוֹת בּידי ודוֹפק את סוּסי דפיקה קלה מאחוֹריו וּלמַעלה ונוֹסע לדרכּי בּלא בּרכה. בּאתי לביתי – אוֹיה לי, מַהפּכת אלוֹהים! בּנוֹתי פּרשׁוּ כּל אַחַת לקרן־זוית שלה, כּוֹבשוֹת פּניהן בּכּרים וּבוֹכוֹת, וגוֹלדה שלי – חציה כּאן וחציה בּעוֹלם־האמת. מבקש אני את חַוָה: אַיה חַוָה? אֵין חַוָה, נעלמה ואֵיננה!… לשאוֹל עליה אֵיני רוֹצה. מה אֶשאַל וּמה אֶחקוֹר – ושדי המר לי. אוֹי לי ואוֹי לנַפשי, שהגעתּי ליוֹם־תּוֹכחה זה, יוֹם מַר ונמהר! ואני טוֹעֵם טעמוֹ של חיבּוּט־הקבר, ואני מַרגיש, כּי אֵש יוֹקדת תּוֹכי וּתלהט לבּי. וגדוֹל כּעסי וּגדוֹלים יִסוּרי, ואֵין מוֹצא להם. ואני מתאַוה לתת את גוי למכּים ואת לחָיי למוֹרטים. ואני מרים את קוֹלי על בּנוֹתי ושוֹפךְ את כּל מרי לבּי על ראש אִשתּי. ואֵין מנוֹס לי ואֵין מפלט לעצמי. לאָן אֶברח ואָנה מפּני אֶסתר מעוֹצר רעה ויגוֹן?… ואני נכנס לאוּרוָה ונגש אל סוּסי לתת אוֹכל לפיו, וּמוֹצא אוֹתוֹ בשעת קלקלתוֹ, חציוֹ עוֹמד וחציוֹ רוֹכב על־גבּי קוֹרת האֵבוּס. ואני חוֹטף מַקל וּמַתחיל להכּוֹתוֹ, הכּה וּפצוֹע, על ראשוֹ ועל גבּוֹ ועל ירכוֹ ועל רגליו, מַכּה ואוֹמר: “כּל מַגפוֹתי אֶל לבּךָ, שלוּמיאֵל שכּמוֹתךָ, רע־המזל שלי! כּה תּחיה וכה תּאריךְ ימים על האָרץ, אִם יש לי בּשבילךָ אפילוּ שיבּוֹלת־שוּעל אָחָת! צרוֹת אֶתּן לךָ, אִם רצוֹנךָ בּכךְ, פּגעים וּנגעים ויִסוּרים וּמַכּוֹת וּבכוֹרוֹת!”… כּךְ אני מדבּר אל סוּסי בּחמת־רוּחי, וּמיד אני ניחָם ולבּי כּוֹאֵב וּמתַמלא רחמים על בּהמתּי האוּמללה. צער בּעלי־חַיִים!… בּמה חָטא עלוּב־נפש זה כּי הרימוֹתי ידי עליו? “אִי לךָ, זקן שוֹטה, אני אוֹמר לעצמי, שנתבּלבּלוּ חוּשיך ונטרפה דעתּךָ עליךָ מגוֹדל הכּאֵב והחרפּה!”… ואני חוֹזר ונכנס לבּיִת, נוֹפל מלוֹא קוֹמתי על המיטה, כּוֹבש פּני בּכּר, וראשי – ראשי עלי כּגלגל לפני סוּפה מרוֹב מחשבוֹת והירהוּרים וּשאֵלוֹת וּספקוֹת, האוֹכלים כּרקב לבבי. “מַה פּשעי וּמה חטאתי – לָמה, ריבּוֹנוֹ של עוֹלם, שׂמתּני למפגע לך? המעט לךָ יהוּדים בּעוֹלָמךָ, כּי רק בּי בּחַרתּ מכּוּלם להכבּיד עלי ידךָ וּלהכריעֵני לאָרץ? הוֹי, אֵלי, אֵלי! מה אָנוּ וּמה חַיינוּ – מי אני טוֹביה וּמַה כּוֹחי, כּי תּזכּרני תּמיד וכי תּשית אֵלי לבּךָ, ולא תּתּנני להשיב רוּחי, ולא תּרפּני אַף לרגע, ותפקדני בּכל עֵת וּבכל שעה לכלוֹת בּי חמתךָ וּלהוֹרידני בּיגוֹן שאוֹלה, לפרפּרני וּלפצפּצני ולשלוֹח בּי את כּל מכּוֹתיךָ, עֶברה וזעם וצרה?”… וּבעוֹד אני שוֹכב על גחלים לוֹהטוֹת וּמענה את עצמי בּמחשבוֹת אֵלוּ, והנה שוֹמע אני, כּי אִשתּי העלוּבה נאנחת אַף היא בּפינתה האפלה, וכל אַחַת מאַנחוֹתיה שוֹברת חצי גוּפי. “גוֹלדה, אני אוֹמר, הישנה אָתּ?”… “לא, היא אוֹמרת, וכי מה?”… "לא כּלוּם, אני אוֹמר, אוֹי ואבוֹי לנפשנוּ, שכּךְ עלתה לנוּ!

אֶפשר, אני אוֹמר, תּעוּצי אַתּ עֵצה מַה לעשׂוֹת?“… “וכי מפּי, היא אוֹמרת, תּשאַל עֵצה, אַללי לי? מי פּילל כּזאת, היא אוֹמרת, לתינוֹקת זוֹ, עֵת קמה בּבּוֹקר בּריאה וּשלמה ורעננה ולבשה שׂמלתה, וּפתאוֹם נפלה על צוָארי, מחַבּקת אוֹתי וּמנַשקת לי וּבוֹכה עלי בּאֵין אוֹמר וּדברים. כּסבוּרה הייתי, שיצאה מדעתּה חָלילה! שאַלתּי אוֹתה: “בּתּי, מַה לָךְ?” אָמרה לי: “לא כּלוּם”. ויצאַה לרגע מן הבּיִת לראוֹת את שלוֹם הפּרוֹת ונתעלמה מן העיִן. מחַכּה אני שעה וּשתּים ושלוֹש – אַיה חַוָה? אֵין חַוָה! אָמרתּי אל הילדוֹת: צאֶינה וּראֶינה, ילדוֹת, אוּלי מקוֹמה בּבית הכּוֹמר?”… “מנַיִן לָךְ, גוֹלדה, לדעת, אני אוֹמר, כּי מקוֹמה בּבית הכּוֹמר?”… “מנַיִן לי, היא אוֹמרת, לדעת? אוֹי לי ואבוֹי לנפשי! וכי עֵינַיִם לי, היא אוֹמרת, ולא אֶראֶה? אוֹ אֶפשר אֵינני אֵם לבתּי?”… אִם עֵינַיִם לָךְ לראוֹת, אני אוֹמר, ואִם אַתּ לבתּךְ, לָמה החרשתּ לעֵת כּזאת ולא הגדתּ לי דבר?”… “האִם לךָ אַגיד דבר? – היא אוֹמרת. – אֵימתי אַתּה מצוּי בּבּיִת? אוֹ לוּא גם אַגיד לךָ, השמוֹע תּשמע לקוֹלי? הלא זוֹ, היא אוֹמרת, דרכּךָ מעוֹלם: מכּיוָן שאוֹמרים לךָ דבר, מיד אַתּה פּוֹסק את פּסוּקךָ. מבלבּל אַתּה, היא אוֹמרת, את מוֹחךָ וּמוֹחַ אחרים בּפסוּקים וּבמדרשים, וטוֹב ויפה לךָ!”… כּך אוֹמרת היא לי, כּלוֹמר גוֹלדה, ואני שוֹמע, כּי בּוֹכה היא בּחשכה. “אָכן צדקה ממני, אני מהרהר בּפני עצמי, שהרי אֵם היא לבתּה”… נכמרוּ רחמי עליה וצר לי עליה מאוֹד, אֵיני יכוֹל לשמוֹע את בּכיה הכּבוּש בּכּר ואת אַנחוֹתיה הרצוּצוֹת. “בּוֹאי וּראִי, גוֹלדה, אני אוֹמר, מַה בּיני לבינךְ: שאַתּ מתמַרמרת עלי, שאני פּוֹסק פּסוּקים לכל דבר, ואילוּ אני גם על ענין זה אֶענךְ בּפסוּק. נאמַר בּתּוֹרה: כּרחם אָב על בּנים, כּלוֹמר גדוֹלה אַהבת אָב לבניו, ולא נאמַר: כּרחם אֵם על בּנים – גדוֹלה אַהבת אֵם לבניה. כּל־כּךְ לָמה? משוּם שלא הרי האָב כּהרי האֵם. האָב יוֹדע טעם וּמידה בּאַהבתוֹ לבניו, מכלכּל דבריו אִתּם בּחָכמה וּבישוּב־הדעת וּמַטה את רוּחם כּחפצוֹ וּבינתוֹ. מה שאֵין כּן, אני אוֹמר, האֵם, שדעתּה קלה וכל כּוֹחָה אֵינו אלא בּדמעוֹת. הנה תּראִי, אני אוֹמר, כּי מחר, אִם יִרצה השם, יִהיֶה האוֹת הזה, כּשאֶתראֶה עמה פּנים אֶל פּנים ואַשמיע אוֹתה דבר”… “הלוַאי, היא אוֹמרת, מי יִתּן וייאָמנוּ דבריךָ. לוּא יעלה בּידךָ לראוֹת את פּניה וּלדבּר עמה, וגם עמוֹ תּדבּר, כּי אֵין הוּא אָדם רע מטבעוֹ, ואַף־על־פּי שכּוֹמר הוּא, הרי לבּוֹ לב בּשׂר, ולָכן, היא אוֹמרת, תּפּוֹל לרגליו ותתחַנן לפניו, אוּלי יחוֹס, אוּלי ירחם”… “לפני מי אֶתחַנן? – אני אוֹמר. – לפני הכּוֹּמּר יִמַח שמוֹ? האני אֶכרע ואֶשתּחוה לפני טמא־נפש זה? וכי משוּגעה אַתּ, אני אוֹמר, אוֹ דעתּךְ נטרפה עליִךְ מעוֹצר רעה ויגוֹן? אַל תּפתּח פּה לשׂטן – אַל יִזכּוּ שׂוֹנאֵינוּ לכךְ!”…

“הוּא אשר אָמרתּי, היא אוֹמרת, יוֹדעת אני את דרכּךְ מאָז מעוֹלם!” "אֶלָא מה סבוּרה היית, אני אוֹמר, שאֵלךְ אַחרי עצת אִשה כּסוּמא בּארוּבּה? אוֹ אֶפשר רצוֹנךְ, אני אוֹמר, שמפּיךְ אֶהיֶה חַי ואֶל בּינתךְ אֶשעֵן?… וכךְ עבר עלינוּ הלילה בּויכּוּחים וּבשׂיחוֹת של פּגעים, עד שקרא הגבר ועלה עמוּד השחר. משעלה עמוּד השחר והאיר הבּוֹקר, מיד קמתּי ממשכּבי והתפּללתּי תּפילת שחרית, ואני נוֹטל שוֹט בּידי וּפוֹנה ללכת אל בּית הכּוֹמר. בּאמת אָמרוּ: אֵין מַשגיחים בּאִשה. אבל מה אֶעשׂה ולאָן אֵלךְ? לכף־הקלע?…

בּקיצוּר, בּאתי לחצרוֹ של הכּוֹמר, יִמַח שמוֹ, והנה יצאוּ לקראתי כּלָביו הרעים והקבּילוּ פּני בּקוֹל תּרוּעה, נתכּוונוּ לפגוֹע בּקפּוֹטתי היהוּדית ולטעוֹם טעם של בּשׂר כּשר, שמתוֹק הוּא מאוֹד לחכּם של כּלבי הגוֹיים. נס אֵירע לי, ששוֹטי היה מוּכן בּידי, ושיננתּי להם מקרא שכּתוּב בּתּוֹרה: לא יֶחרץ כּלב לשוֹנוֹ – תּרגוּם אוּנקלוֹס: לָא אִיבּרא חוּטרא אֶלָא לכלבּא. לקוֹל נביחתם של הכּלבים פּרצוּ מבּיתם הכּוֹמר והכּוֹמרית גם יחד, הפיצוּ בּעמל רב את העֵדה הרעה, הכניסוּני לפנֵי ולפנים וקיבּלוּני בּסבר פּנים יפוֹת, ולא עוֹד, אלא שגם בּיקשוּ לשפּוֹת את המיחַם לכבוֹדי. אָמרתּי להם: “מיחַם לאו דווקא. אִם מצאתי חן בִעֵיניכם, אני אוֹמר, תּינתן לי הרשוּת לדבּר דבר בּאָזני אדוֹני אָבי בּאֵין איש בּינינוּ”. מיד הבין הכּוֹמר עד היכן הדברים מַגיעים, עמד ורמז לאֵשת־חיקוֹ, כּי תּסגוֹר, בּמחילה מכּבוֹדה, את הדלת מאַחריה, ואני קרבתּי את המלאכה בּדרך ישרה, בּלא הכנוֹת והקדמוֹת יתירוֹת: יהי־נא בּחסדוֹ להגיד לי קוֹדם כּל, אִם מַאמין הוּא בּאלוֹהים?… ואַחַר־כּךְ יוֹאיל ויגיד לי בּטוּבוֹ הגדוֹל, אִם כּשר וישר הדבר לפני האלוֹהים להפריד בּין הדבקים וּלהקים בּת בּאָביה אשר אהבה ונַפשוֹ קשוּרה בּנַפשה?… ושוּב ישמיעֵני ויאֹמר לי, מה היא מצוָה, לפי שׂכלו והשׂגָתוֹ, וּמה היא עבירה?… ועוֹד הלכה אַחַת ילמדני ויבאֵר לי בּאֵר היטב: מַה דינוֹ של אָדם, שפּרץ לבית חבירוֹ ועשׂה של מַהפּכה, שינה את סדר החדרים ואת מַעמד הכּלים עם השוּלחנוֹת והספסלים והמיטוֹת?… דבר המוּבן מאֵליו, שהכּוֹמר נשאַר יוֹשב בּמקוֹמוֹ כּנדהם, ורק כּעבוֹר רגעים אחדים התאוֹשש ואָמר לי: “טביל, הוּא אוֹמר, הלא יהוּדי פּיקח אַתּה, והנה עמדתּ פּתאוֹם ושאַלתּ אוֹתי כּמה וכמה שאֵלוֹת בּבת אַחַת, ואַתּה רוֹצה, הוּא אוֹמר, שאָשיב לך תּשוּבה אַחַת על כּוּלן? לאַט לךָ, הוּא אוֹמר, המתּן לי קצת ואָשיב לך על ראשוֹן ראשוֹן ועל אַחרוֹן אַחרוֹן”… “לא, אני אוֹמר, אַבּא רחימאי, על שאֵלוֹתי אֵלה לא תּשיב לי לעוֹלם, כּי כּל תּשוּבוֹתיךָ, אני אוֹמר, גלוּיוֹת לפנַי וכל מזימוֹתיך מראשית ידעתּי. ואַתּה, אני אוֹמר, לוּא חסד תּעשׂה עמי והגדתּ לי רק אַחַת: היש עוֹד תּקוָה להשיב לי את בּתּי, אִם לא?… והרי הוּא קוֹפץ ממקוֹמוֹ ואוֹמר לי: הלא השמעתּיךָ כּבר פּעם, כּי כּל רעה לא תאוּנה חָלילה אֶל בּתּךָ! אַדרבּה!”… ידעתּי, אני אוֹמר, כּי אוֹשר גדוֹל צפוּי לה שם אֶצלכם, גם בּזה וגם בּבּא! אבל לא בּענין זה, אני אוֹמר, אדבּר עמך הפּעם. בּאתי אֵליךָ, אני אוֹמר, לחקוֹר ולדרוֹש, אַיה מקוֹם בּתּי, ואִם אוּכל עוֹד לראוֹת את פּניה?"… “שאַל, הוּא אוֹמר, כּל אשר תּשאַל ממני, ורק את הדבר הזה לא אֶעשׂה לךָ”… “אִם כּן, אני אוֹמר, הלא כּה תּדבּר! דברים בּרוּרים!… היה שלוֹם, אני אומר, ואֵל־נקמוֹת ישלם לך כּפוֹעל ידיךָ כּפל כּפליִם!”… ואני חוֹזר לביתי אָבל וַחפוּי־ראש וּמוֹצא את גוֹלדה אִשתּי מוּטלת על מיטתה, כּוּלה כּפקעת שחוֹרה, יבש מקוֹר דמעוֹתיה ואֵין בּה עוֹד כּוֹח לבכּוֹת. ואני אוֹמר לה: "קוּמי, אִשתּי, אני אוֹמר, שלי נעליִךְ מעל רגליִךְ וּשבי אִתִי לאָרץ שבעה ימים, כּדת וּכדין, ונתאַבּל על בּתּנוּ כּהתאַבּל על המת. השם נתן והשם לקח – לא אָנוּ הראשוֹנים ולא אָנוּ האַחרוֹנים, יהי רצוֹן, אני אוֹמר, כּאילוּ לא היתה לנוּ חַוָה מעוֹלם. אוֹ לוּא יהא הדבר בּעינינוּ, אני אוֹמר, כּאילוּ קרה אוֹתה כּמקרה הוֹדיל אחוֹתה, שעזבה את אביה ואת אִמה והלכה לנוּע מעֵבר להרי־חוֹשך, אלוֹהים יוֹדע, אִם נוֹסיף ראוֹת פּניה עד עוֹלם… האֵל, אני אוֹמר, יעוות משפּט? אֵל רחוּם וחַנוּן הוּא, וּמי יֹאמַר אֵליו מַה תּעשׂה?… כּךְ אני משׂיח בּמַר־נַפשי ואני מרגיש, כּי הדמעוֹת חוֹנקוֹת אוֹתי, עוֹמדוֹת כּעֶצם בּגרוֹני. אבל לא אִשה טוֹביה. יוֹדע טוֹביה להתאַפּק וּלהחזיק מַעמד! אמת, לא היה לי יוֹם קשה כּיוֹם ההוּא. ראשית, מפּני הבּזיוֹן!… והשנית, העל זאת אֶתאַפּק ולא אמרר בּבּכי, כּי שכוֹלתּי בּיוֹם אֶחָד את הטוֹבה בּבנוֹתי, מַרגלית יקרה, שאהבנוּה אַהבת־נפש, גם אני וגם אִמה, יוֹתר מכּוּלן, אֵיני יוֹדע על־שוּם מה: אֶפשר על־שוּם שהיתה חוֹלָנית בּימי ילדוּתה ועשׂרה נסיוֹנוֹת נתנַסינוּ עמה לסעדה וּלהחלימה מכּל מיני פּגעים וחלָיים רעים? כּמה פּעמים לא נתַנוּ שינה לעֵינינוּ והיִינוּ שוֹמרים עריסתה בּלילוֹת, וכמה פּעמים הצלנוּה מיד מַלאַךְ־המות והחזרנוּ לה נשמתה בּידים ממש, כּמוֹ שמַחזירים נשמה לאֶפרוֹח רךְ שנדרס בּרגל אָדם, כּי בּרצוֹת השם דרכי איש, גם מתיו יחַיה, כּמוֹ שאָנוּ אוֹמרים בּשמוֹנה עֶשֹרה: ממית וּמחַיה. ואֶפשר חָס אני עליה משוּם לבּה הטוֹב, כּי לב טהוֹר וישר בּרא לה אלוֹהים, והיתה כּרוּכה אַחַר שנינוּ בּאהבה וּבמסירוּת־נפש. ואִם תֹּאמר: אֵיךְ מלָאָה לבּה לעשׂוֹת לָנוּ כּן? ויש לאמוֹר: ראשית, מַזלנוּ גרם לנוּ בּכך. אֵין אני יוֹדע, אִם דעתּךָ כּדעתּי – אני מאמין בּהשגחה עליוֹנה. והשנית, אֵין זה אֶלָא מעשׂה־כשפים, מין קליפּה דבקה בּה לעכוֹר חַיֶיה. רשאי אתּה ללעוֹג לי כּכל אַוַת־נפשך, ואני עוֹדני מַחזיק בּאמוּנתי. אָמנם אֵינני שוֹטה מוּפלג, המַאמין בּשדים וּבלצים וּבשאָר רוּחוֹת רעוֹת וּמזיקים, אבל בּמַעשׂה־כשפים אַאמין גם אַאמין. וכי יד מי היתה בּי להכריעֵני, אִם לא יד מכשף? ואַתּה הנה תּשמע את הדברים אשר בּאוּ אַחַר־כּך, ועל כּרחךָ תּענה אמן…

בּקיצוּר, לא לחינם אָמרה תּוֹרה: וָחַי בּהם – כּלוֹמַר, אֵין אָדם ממית עצמוֹ מתּוֹך יִסוּרים. כּל מַכּה שמביא הקדוֹש־בּרוּך־הוּא על האָדם עשׂוּיה להירפא, וכל צרה בּשעתּה סוֹפה להשתּכּח. אָמנם לא בּרצֹונוֹ יִשכּח אִיש תּוּגת־נפשוֹ. הפּרנסה – היא המטמטמת את כּל חוּשינוּ. קשים מזוֹנוֹתיו של אָדם, ריחַיִם על צוָארוֹ, ועל־כּרחוֹ הוּא מוֹשך בּעוֹל, מַשחיר פּניו בּעמלוֹ למצוֹא פּת־לחמוֹ, כּמה שנאמר: אָדם כּבּהמה. וּלפיכך לא היוּ ימים מוּעטים עד שחָזרנוּ כּוּלנוּ אל המלאכה, אִשתּי וּבנוֹתי אל הכּדים ואל הקדירוֹת, ואני אל סוּסי ואל עֶגלתי, ועוֹלם כּמנהגוֹ נוֹהג. ורק גזירה יצאה מלפנַי בּבּיִת, כּי שם חַוָה לא יִזכר ולא יפּקד –אֵין עוֹד חַוָה! מחוֹק מחַקתּי את שמה מספר החיים! וכךְ אָספתּי לי בּאַחַד הימים מלָאי נאֶה של מעשׂי חָלב וּגבינה, סחוֹרה דשנה ורעננה, ויצאתי לבוֹיבּריק כּפעם בּפעם לפקוֹד את הקוֹנים אַנשי בּריתי. בּאתי לבוֹיבּריק – והנה שׂשׂוֹן ושׂמחה: “בּרוּך הבּא, רב טוֹביה! מה שלוֹמךָ, וּמַדוּע לא ראִינוּ את פּניך זה ימים רבּים?” “שלוֹם לי, אני אוֹמר, והכּל על מקוֹמוֹ, כּמוֹ שכּתוּב בּמגילת אֵיכה: חַדש ימינוּ כּקדם – אוֹתוֹ שלוּמיאֵל כּשהיה”.. אִם כּן, הם אוֹמרים, מַדוּע פּניךָ אֵינם כּתמוֹל שלשוֹם?" “פּרה, אני אוֹמר, נפלה בּרפתּי”… “אָכן, הם אוֹמרים, עיִן בּעיִן נראָה, שבּר־מַזל אַתּה, מלוּמד בּנסים בּכל יוֹם שני וחמישי!” והרי כּוּלם מתכּנסים סביבי, חוֹקרים ודוֹרשים את פּי על אוֹתה הפּרה שנפלה בּרפתּי: בּמה היתה מצוּינת? כּמה שילמתּי מחירה? וכמה פּרוֹת עוֹד נשארוּ לי אַחריה? והם ממַלאים שׂחוֹק פּיהם, שׂמחים אלי גיל, כּדרך העשירים הלוֹעגים לרש וּמבדחים בּוֹ את דעתּם אחרי סעוּדה שמנה, כּטוֹב לבּם, עֵת האַויר צח וָחַם והאִילנוֹת מלבלבים והעשׂבים נוֹתנים ריח וּמעט תּנוּמה יפה לגוּף… ואוּלָם כּךְ דרכּוֹ של טוֹביה, שהוּא שוֹתה לעג כּמים וּמקבּל חידוּדים בּאהבה, וּבלבד שלא ידע איש את הטמון בּחוּבּוֹ ולא תּשוּרנוּ עֵין זר. ואני נפטר בּשלוֹם מקוֹנַי וחוֹזר לביתי עם כּדי וּקדירוֹתי הריקים דרך היער, מַרפּה את סוּסי שיִתנַהל לאִטוֹ וילחךְ ירק דשא להנאתו, ואני עצמי מתעמק בּמחשבוֹת וּברעיוֹנוֹת שוֹנים, מהרהר על כּל הבּא בּידי: על החַיִים ועל המות, על העוֹלם הזה ועל העוֹלם הבּא, על כּבשוֹנוֹ של עוֹלם בכלל ועל כּבשוֹנוֹ של אָדם בּפרט, וכיוֹצא בּאֵלוּ מיני דמיוֹנוֹת, והכּל כּדי לבלבּל את השׂטן, הוּא היצר הרע, המתגָרה בּי וּמסיתני פּעם בּפעם להעלוֹת על לבּי את זכרה, את זכר חַוָה. ועל אַפּי ועל חמתי אֵין אני בּן־חוֹרין להסיח לבּי ממנה, מחַוָה זוֹ, והרי היא מתגלה לפני דמיוֹני כּמוֹת שהיא, בּכל קוֹמתה וצביוֹנה, זקוּפה ונאָה ורעננה, כּוּלה כּאוֹרן צעיר. אוֹ יש אשר אֶראֶנה בּימי ילדוּתה, עֵת פּעוּטה היתה וידוּעת־חוֹלי, ואני נוֹשׂא אוֹתה על זרוֹעוֹתי, כּאשר יִשׂא האוֹמן את היוֹנק, חוֹבק את גוּפה הרךְ וּמַרגיש את ראשה הקטן בּהתרפּקוֹ על צוָארי. “מַה שאֵלתךְ, חַוָה’לי, עוֹלל־טיפּוּחַי? האֶתּן לךְ פּרוּסת לחם? אוֹ מעט חָלב?”… ואני שוֹכח רגע אֶחָד את המעשׂה אשר עשׂתה ונפשי תּערוֹג אֵליה ותכלה, ולבּי יִנהה אַחריה עד כּדי יציאַת נשמה, וּגדוֹלים געגוּעי מנשׂוֹא… אַךְ תּוֹך כּדי רגע אני נזכּר בּדבר, וכוֹחַ הדם מתגבּר בּי על שאָר כּל חוּשי, ואֵש ניצתת בּלבּי, וחמתי בּוֹעֶרת בּי עד להשחית, וגדוֹל כּעסי עליה ועליו ועל כּל העוֹלם כּוּלוֹ, וגם על עצמי. לָמה לא אוּכל לשכּוֹחַ אוֹתה אַף רגע, לָמה חדל־אוֹנים אני לשרשה מלבּי, למחוֹק שמה וּלהשמיד זכרה לעוֹלמי עוֹלמים? בּמה זכתה זוֹ בּעֵיני? וכי לכךְ חַייב טוֹביה לחיוֹת חַיי יהוּדי שבּיהוּדים, לעבוֹד כּל ימיו עבוֹדת־פּרך, להתענוֹת תּחת סבלוֹ, לגדל את בּניו וּלחַנכם, למַען יעמדוּ אַחַר־כּךְ ויִנשלוּ ממנוּ בּבת אַחַת, כּעלה נידף מעֵץ, וילכוּ אל אשר יִשׂאֵם הרוּח, ויִסערוּ כּמוֹץ לפני סוּפה, ויִכלוּ כּעשן תּחת השמים?… הלא כּאָדם – כּךְ אני מהרהר בּלבּי – כּן עֵץ השׂדה. הנה עֵץ צוֹמח מן האדמה, אַלוֹן בּין אַלוֹני היער. וּבא איש בּעל גרזן, והניף עליו בּרזלוֹ, ונפל ענף אַחַר ענף – היש מַראֶה לעֵץ, אִם ערירי יִשאֵר, בּאֵין ענפיו עמוֹ? ואַתּה, בּן־אָדם, קח את גרזנךָ וקוּם הךְ בּשרשיו פּעם אַחַת ולא תּשנה, למַען יִכּרת העֵץ ויִפּוֹל מלוֹא קוֹמתוֹ, גם הוּא וגם גזעוֹ. ולא יִהיֶה לוֹ זכר, ולא יעמוֹד עֵץ ערוֹם בּין עצי היער!… עוֹד אני חוֹשב מחשבוֹת אֵלוּ, והנה מַרגיש אני פּתאוֹם, כּי עמד סוּסי מלכת. מַה זה ועל מַה זה? נוֹשׂא אני את עֵיני וּמבּיט לפנַי – חַוָה!… אוֹתה חַוָה כּמוֹ שהיתה, בּצלמה וכדמוּתה, לא נשתּנתה כּחוּט השׂערה ואפילוּ את בּגדיה לא שינתה. מתּחילה ניצנץ רעיוֹן בּמוֹחי – לקפּוֹץ מעל העגלה וליפּוֹל על צוָארה. אֶלָא תּוֹך כּדי רגע בּא רעיוֹן אַחר ועצרני: “טוֹביה, כּלוּם אִשה אַתּה?”… ואני מוֹשךְ בּסוּסי: “לךְ, לא־יִצלח!” וּמַטהוּ לצד ימין. מציץ אני ורוֹאֶה – אַף זוֹ נטתה לצד ימין, מרמזת לי בּידה, כּאָדם האוֹמר: “עמוֹד רגע ואַשמיעךָ דבר”… לבּי פּג, ידי רפוּ וצר לי מאוֹד. עוֹד רגע – ואֶקפּוֹץ מעל העגלה! ואוּלָם מתאַפּק אני בּכל כּוֹחי, אוֹחז בּמוֹשכוֹת בּחָזקה וּמַטה את סוּסי לצד שׂמאֹל. אַף זוֹ נוֹטה לצד שׂמאֹל, מבּיטה בּי הבּטה מוּזרה וּפניה לבנים כּפני מת… “מה אֶעשׂה אֵיפוֹא? – אני מהרהר בּפני עצמי. – האִם אֶתעכּב ואֶעמוֹד בּמקוֹמי, אוֹ אֶסע הלאה לדרכּי?” ועד שאני מהרהר וחוֹכךְ בּדבר, וזוֹ כּבר אָחזה בּרסן הסוּס והיא מדבּרת אֵלי לאמוֹר: “אַבּא! תּהי מיתתי כּפּרתי, אִם תּזוּז מן המקוֹם הזה! חָנני אָבי, אָב רחוּם, וּשמע קוֹלי!”… אֶה, אני מהרהר בּלבּי, רוֹצה אַתּ לנַצחני בּמלחמה? לאַט לָךְ נשמתי! מכּיוָן שכּךְ, סימן הוּא, שאֵין אַתּ יוֹדעת עדיִין את טוֹביה אָביךְ, בּמה כּוֹחוֹ גדוֹל, כּמוֹ שאָמר דויד המלךְ לגלית הפּלשתּי: לא בּחַיל ולא בּכוֹחַ"… ואני מרים שוֹטי ודוֹפק את סוּסי אַחַת וּשתּים ושלוֹש וּמַשמיעוֹ על הזריזוּת. וסוּסי עוֹשׂה רצוֹני, שוֹקד וקוֹפץ, אֶלא שלכל קפיצה וּקפיצה הוּא הוֹפךְ ראשוֹ לאחוֹריו וּמנַענע אָזניו מתּוֹך נזיפה. “לךְ לדרכּךָ, אני אוֹמר לוֹ, אַל תּסתּכּל בּקנקן – אַל תּבּיט, חָכם שלי, בּמוּפלא ממךָ!”… ואני עצמי, כּסבוּר אַתּה, לא נכספתּי אוֹתה שעה להפוֹךְ את ראשי לאחוֹרי וּלהציץ לוּא בּעיִן אַחַת אֶל המקוֹם, אשר עמדה שם?… אבל לא! לא אִשה טוֹביה. יוֹדע טוֹביה, כּיצד נוֹהגים עם השׂטן המקטרג בּשעת הסכּנה!…

בּקיצוּר, אֵין אני רוֹצה עוֹד, כּמוֹ שאוֹמרים, להאריךְ ימיךָ – חָס אני על זמנךָ. אם גזירה נגזרה עלי מן השמים לקיים מצוַת חיבּוּט־הקבר, כּבר קיימתּיה אָז, בּיוֹם ההוּא, וּמַה טעמוֹ של גיהנוֹם עם כּף־הקלע ועם שאָר יִסוּרים ועינוּיִים, הכּתוּבים אֶצלנוּ בּספרים הקדוֹשים, – שאַל את פּי ואַגדךָ. בּכל אוֹתה הדרך נדמה לי, שהיא רצה אַחַר עֶגלתי וקוֹראת: “חָנני, אָבי, אָב רחוּם, וּשמע קוֹלי!”… ורעיוֹן חוֹלף בּמוֹחי: "טוֹביה! זאת הפּעם הקדחתּ תּבשילךָ יוֹתר מדי! מה אִיכפּת לךָ, חסַר־לב, אִם תּעמוֹד רגע ותשמע את אשר בּפיה? אֶפשר יש לה לאמוֹר לךָ דבר, הראוּי להישמע? אֶפשר, מי יוֹדע, הירהרה חרטה והיא רוֹצה לשוּב בּתשוּבה שלמה אל עמה ואֶל אלוֹהיה? אֶפשר מתענה היא שם בּמסתּרים תּחת ידי עֵשׂיו, והיא פּוֹרשׂת אֵליךָ כּפּיִם, כּי תּחַלצה מן המיצר?… אֶפשר ואֶפשר וכיוֹצא בּאֵלו מיני אֶפשרים חוֹלפים בּמוֹחי, ואני רוֹאֶה אוֹתה בּדמיוֹני בּעוֹדנה ילדה קטנה, ואני נזכּר בּמקרא שכּתוּב: והשיב לב אָבוֹת על בּנים – חַייב אָב לרחם על בּניו, ואני מענה את נפשי בּעינוּיִים קשים וּמטיף מוּסר לעצמי, כּי רע המעשׂה אשר עשׂיתי ולא יכוּפּר לי העווֹן הזה עד עוֹלם. מה? מַה לךָ, בּן־אָדם, כּי נזעקתּ? לָמה תּקשה לבבך, אִיש עיקש וּמשוּגע? קח את המוֹשכוֹת בּידךָ, אַכזר שכּמוֹתךָ, הפוֹךְ עֶגלתךָ ושוּב דלק אַחרי בּתּךָ, פּייסנה בּדברים רכּים והשב לבּך אֵליה, כּי בּתּךַ היא אשר אָהבתּ, עֶצם מעצמיךָ וּבשׂר מבּשׂרךָ!… וכל מיני הירהוּרים ורעיוֹנוֹת משוּנים מַטרידים את מוֹחי: מַה זה יהוּדי וּמַה זה אֵינוֹ יהוּדי?… ולָמה בּרא הקדוֹש־בּרוּך־הוּא בּעוֹלמוֹ יהוּדים ואֵינם יהוּדים?… ואִם כּךְ בּרא אוֹתנוּ הקדוֹש־בּרוּך־הוּא, לָמה הפריד בּין אַחים וחילק אוֹתם לשתּי משפּחוֹת והטיל שׂנאה בּיניהם, שיִשׂנאוּ אִיש את אָחיו בּלבבם וימררוּ איש את חַיי אָחיו, כּאילוּ לא אָב אֶחָד לכוּלם, אביהם שבּשמים?… וצר לי, צר לי מאוֹד, שאֵין אני מלוּמד כּל־צרכּי ואֵיני בּקי בּספרי דרוּש וּמחקר כּאחרים, שאוּכל למצוֹא פּתרוֹן לחידת־פּלאים זוֹ… וּכדי לבלבּל את הרעיוֹנוֹת האלה, אני מתחיל פּתאוֹם בּתפילה: אשרי יוֹשבי ביתךָ עוֹד יהללוּךָ סלה! אני מתפּלל מנחה בּקוֹל רם וּבניגוּן, כּאשר ציוָה אלוֹהים. אבל מַה תּתּן לי תּפילתי וּמה יוֹסיף לי ניגוּני, וּמעמקי לבּי ניגוּן אַחר מתנַגן ועוֹלה: "חַוָה! חַוָה! חַוָה!… וכל אשר אָרים קוֹלי לזמר בּתפילתי, כּן ירוֹם וכן יֶחזק זמר “חַוָה”, וכל אשר אֶתאַמץ לשכּוֹחַ אוֹתה ולהרחיקה מלבּי, כּן תּוֹסיף דמוּתה לרחף לנגד עֵיני בּיֵתר בּהירוּת, ונדמה לי שוּב, כּי שוֹמע אני את קוֹלה מאַחרי עֶגלתי, קוֹל מַר צוֹרחַ: “חָנני, אָבי, אָב רחוּם, וּשמע קוֹלי!”… ואני אוֹטם אָזני לבל אֶשמעֶנה, ואני עוֹצם עֵינַי לבל אֶראֶנה, ואני מתפּלל תּפילתי בקוֹל רם ולבּי בּל עמי, ואני מַכּה על חָזי ואוֹמר “אָשמנוּ” ואֵיני יוֹדע על מה ולָמה. ורוּחי חוּבּלה, וחַיי נתבּלבּלוּ, ועוֹלמי חָשךְ בּעדי, ואֵיני יוֹדע אָנה אני בּא. ואֵיני מסַפּר לשוּם בּן־אָדם על פּגישתי שנפגשתּי עם בּתּי, ואֵיני מדבּר עם שוּם בּן־אָדם עליה, ואֵיני שוֹאֵל שוּם בּן־אָדם עליה, אַף־על־פּי שיֹודע אני מקוֹמה, ואֶת חַייהם וּמעשׂיהם אני יוֹדע. אבל חָלילה לי לגלוֹת סוֹדי לאיש. חָלילה לי להתאוֹנן ולשפּוֹךְ שׂיחי לפני איש. עמי ימוּת צערי ואִתּי אֶל קבר ירד. זה טוֹביה וכה מנהגוֹ!…

ורק דבר אֶחָד אני מתאַוה לדעת: האִם זוֹהי דרךְ כּל הגברים, אוֹ רק אני לבדי דרכּי בּשגעון? הנה למשל, פּעמים היה מעשׂה… התצחק לי? חוֹששני שרק צחוֹק אֶעשׂה לךָ… פּעמים היה מעשׂה ולָבשתּי את קפּוֹטת־השבּת שלי ויצאתי אל מסילת־הבּרזל וּכבר הייתי מוּכן וּמזוּמן לנסוֹע לשם – יוֹדע אני את מקוֹם מוֹשבה… ונגשתּי אל הממוּנה על מכירת הכּרטיסים ואָמרתּי לוֹ: “תּן לי כּרטיס־נסיעה!. אָמר לי: “לאָן?” אָמרתּי לוֹ: “ליהוּפּיץ”. אָמר לי: עיר כּזאת אֵיננה אֶצלי בּמציאוּת”. אָמרתּי לוֹ: אִם כּן, נַעניתי לך, סלח לי“… ואני חוֹזר לביתי, פּוֹשט את בּגדי־שבּתּי ושב אל עבוֹדתי, אֶל מעשׂי חלָבי ואל סוּסי ועֶגלתי, לקיים מה שנאמר: אִיש לאֹהליךָ יִשׂראֵל – פּירש רש”י: ישוּב החַייט אל מַחטוֹ והסַנדלר אל מַרצעוֹ… הוּא אשר אָמרתּי, כּי תּצחַק עלי ועל חלוֹמוֹתי… ולא עוֹד, אלא שיוֹדע אני גם את מחשבוֹתיך עלי בּשעה זוֹ. מסתּכּל אַתּה בּי וּמהרהר בּפני עצמךָ: “אָכן טוֹביה זה ממשפּחת חוּשים הוּא!”… וּלפיכךְ סבוּר אני, כּי עד כּאן אוֹמרים בּשבּת הגדוֹל – כּבר אָמרתּי די היוֹם. ורק קוֹדם שאסיים אבקש עוֹד הפּעם ממַעלתךָ ואַחַר אֶחדל: אַל־נא תּכתּוֹב עלי מרוֹרוֹת בּספר. ואִם גזירה היא מלפניךָ לכתּוֹב, יִכּתב־נא שם אַחר ולא שמי, כּמוֹ שאָנוּ אוֹמרים בּקריאַת־התּוֹרה: מחני־נא מספרךָ – שכוֹחַ תּשכּח את טוֹביה החוֹלב, כּי בּמה נחשב הוּא!…

מעשה שסח לי טוֹביה החוֹלב על בּתּוֹ הרביעית, כּיצד נגלָה לה מַלאַךְ־המות בּדמוּת בּחוּר נאֶה מבּני העשירים וקיפּח חַיֶיה בּמיטב ימי עלוּמיה.

– שלוֹם עליכם, אדוֹני שלוֹם־עליכם, עליכם ועל בּניכם!… זה יוֹבל שנים שלא ראִינוּ אִיש את פּני רעֵהוּ! הוֹי, כּמה מַיִם עברו על נפשנוּ, המַיִם הזידוֹנים! כּמה פּגעים נפגענוּ שנינוּ וכל בּית יִשׂראֵל

עמנו בּימים האחרוֹנים! וכמה נסים נַעשׂוּ לנוּ, בּקוּם עלינוּ אָדם: נס קישינוֹב ונס קוֹנסטיטוּציה, נס של פּרעוֹת והריגוֹת וּטביחוֹת, וּשאָר נסים ונפלאוֹת, המתרגשים וּבאים עלינוּ יוֹם יוֹם – אִי לךָ, ריבּוֹנוֹ של עוֹלם, אלוֹהינוּ ואלוֹהי אבוֹתינוּ!… מסתּכּל אני בּך, אדוֹני שלוֹם־עליכם, ותוֹהה עליךָ: הרי לא נשתּנית, בּמחילה מכּבוֹדךָ, אפילו כּחוּט השׂערה, לא כּהתה עֵינךָ ולא נס ליחךָ, בּלא עֵין־הרע, בּלא עֵין־הרע! ואוּלם הבּט־נא עלי וּראֵה: הרי אני כּבן שבעים – טוֹביה זה שלפניך לא הגיע עדיִין לשנַת הששים, וכבר הפךְ כּוּלוֹ לבן! וכי קל בּעֵיניךָ צער גידוּל בּנים, שכּל אָב מיִשׂראֵל מתנַסה בּוֹ? וּמי יִסבּוֹל וּמי יחוּש צער זה של גידוּל בּנים חוּץ ממני? אני טוֹביה שבר חָדש הָשבּרתּי בּימים האֵלה על־ידי אַחַת מבּנוֹתי הצעירוֹת, שפּרינצה שמה, עוֹד צרה נוֹספה על צרוֹתי, וצרה זוֹ האחרוֹנה שקוּלה כּנגד כּל הצרוֹת והפּוּרענויוֹת אשר עברוּ על ראשי בּחַיי הבלי למן אָז ועד עתּה. ואַף־על־פּי־כן, הלא עֵיניךָ הרוֹאוֹת – לא כלוּם. עוֹלם כּמנהגוֹ נוֹהג ואֵין פּוֹצה פּה וּמצפצף, כּמוֹ שאנוּ אוֹמרים בּהגדה של פּסח: בּדמַיךְ חיִי – קבּל יִסוּרים וָדוֹם. כּי מה אֶתחַכּם בּפני ריבּוֹנוֹ של עוֹלם להקיפוֹ בּטענוֹת וּלנַצחוֹ בּפסוּקים, וידוֹ הלא תּמיד על העליוֹנה! מי בּשׂר ודם כּי יעמוֹד בּפניו, וּמה הוֹוה לאָדם בּחָכמתו שהוּא חָכם תּחת השמש, אִם כּל ימיו אֵינם אֶלָא שלשלת ארוּכּה של מַכאוֹבים וצער וּפגעים רעים ועינוּיִים קשים למיניהם, כּדבר האָמוּר בּשירי הקבּצנים, המַחזירים על הפּתחים:

לָמה לי חַיִים, לָמה לי זאת –

אִם אֵין לי לא מַזל ולא פּרוּטה לפרוֹט?…

בּקיצוּר, רצה הקדוֹש־בּרוּך־הוּא לזכּוֹת את יִשׂראֵל, לפיכךְ הביא עליהם מַכּה משוּנה, מַכּה אשר לא כּתוּבה בּתּוֹרה, מַכּה כּפוּלה וּמכוּפּלת וקוֹנסטיטוּציה שמה. אוֹי לנוּ מקוֹנסטיטוּציה זוֹ!

הימים ההם, ימי הרעש, כּימי מַהפּכת סדוֹם היוּ לנוּ. נפל פּחד הקוֹנסטיטוּציה על עשירי אַחינוּ בּני ישׂראל, וקמה מהוּמה וּמבוּכה בּיניהם, והתחילוּ רצים מיהוּפּיץ, נסים מנוּסת־בּהלה לכרכּי הים וּלחַמי חוּץ־לאָרץ, למקוֹם עצבים וּמַחלוֹת הלב והבּטן וּבני־מעיִם ואַמבּטיוֹת של מלח וגֶפרית וּשאָר ירקוֹת. וכיוָן שיצאוּ העשירים מן העיר וכלתה רגל מיהוּפּיץ, פּנה הוֹדה, פּנה זיוָה של בּוֹיבּריק שכנתּה. וגם היא, גם אַוירה הצח, גם יערה הירוֹק וּבתּי־הקיִץ המפוֹאָרים שלה – כּוּלם שקוּעים בּמעמקי האדמה, כּמוֹ שאָנוּ אוֹמרים בּתהילים: ממַעמַקים קראתיךָ. וּבכן, מה עשׂה הקדוֹש־בּרוּך־הוּא? הלא נאמר עליו בּברכּת־המזוֹן: נוֹתן לחם לכל בּשׂר, כּלוֹמַר, נוֹתן לבּוֹ על העניים, שיתענוּ על פּת לחם, – השקיף עלינוּ ממעוֹן־קדשוֹ ושלח לנוּ בּקיִץ ההוּא את הבּרכה בּשפע, שכּמוֹהוּ לא היה ואַחריו לא יִהיֶה! ששים ריבּוֹא פּליטי פּרעוֹת נכנסוּ בּימים ההם לבוֹיבּריק, המוֹני אָדם נאספוּ וּבאוּ אֵלינוּ מכּל המקוֹמוֹת, שאַחינוּ בּני יִשׂראֵל מצוּיִים שם: מאוֹדיסה וּמרוֹסטוֹב, מקאטירינוֹסלאוו וּממוֹהליב וּמקישינוֹב – כּוּלָם נגידים, גבירים אַדירים!

כּפי הנראה, חָזקה עליהם שם הקוֹנסטיטוּציה מאוֹד, ועזבוּ את בּתּיהם וּבאוּ לכאן. ואִם תֹּאמַר: למה הם רצים אֵלינוּ? ויש לאמוֹר: ולָמה אנחנוּ רצים אליהם? כּךְ הוּא מנהג המדינה אֶצלנוּ, בּרוּךְ השם, בּימי עֶברה וזעם אֵלוּ: כּיוָן שתּוֹר הפּרעוֹת מגיע וקוֹל הצוֹרר נשמע בּאַרצנוּ, מיד היהוּדים נחפּזים ורצים, דחוּפים ומבוֹהלים, מעיר לעיר וּממקוֹם למקוֹם, לקיים מה שנאמר בּשיר־השירים: אני לדוֹדי ודוֹדי לי, כּלוֹמַר, לךְ אַתּה אל הפּחת ואני אֶל הפּח… בּין כּה וָכה וּבוֹיבּריק זכתה ונעשׂתה עיר המקלט, כּרךְ גדוֹל מרוּבּה בּאוּכלוֹסים, בּה אנשים ונשים וטף, והטף דוֹרש אוֹכל לפיו, ואֵין אוֹכל אֶלָא בּחָלב, ואֵין חָלב אֶלָא אצל טוֹביה.

ולא אָרכוּ הימים וטוֹביה נַעשׂה ראש וראשוֹן בּבוֹיבּריק, הכּל צריכים לחמאָתו והכּל דוֹרשים לגבינתוֹ, כּל הידים שלוּחוֹת אֵליו וכל העֵינַיִם נשׂוּאוֹת אֵליו: רב טוֹביה, בּוֹא אֵלי! רב טוֹביה, סוּר לכאן! מַעשׂי הקדוֹש־בּרוּך הוּא ונפלאוֹתיו!…

בּקיצוּר, וַיהי בּעת ההיא, בּתקוּפת שבוּעוֹת היה מעשׂה, ואני מתנַהל עם סוּסי ועֶגלתי כּפעם בּפעם בּרחוֹבה של בּוֹיבּריק ונכנס אֵצל אַחַת מקוֹנוֹתי, אַלמנה צעירה ועשירה מקאטירינוֹסלאוו, שבּאה לגוּר שם בּימי הקיִץ עם בּנה יחידה, אַהרוֹנציק שמוֹ. וזאת הלא תּבין בּעצמךָ, כּי הראשוֹן מבּאֵי־בּיתה הייתי מסתּמא אני. “הוּגֵד הוּגַד לי, אוֹמרת היא לי, אוֹתה האלמנה, כּי מוֹכר אַתּה מיני חָלב משוּבּחים”. “וכי מַה פּלא יש כּאן? – אני אוֹמר לה, לאוֹתה האַלמנה. – לא לחינם, אני אוֹמר, כּתב שלמה המלך בּספריו, כּי שם טוֹב הוֹלךְ כּקוֹל שוֹפר מסוֹף העוֹלם ועד סוֹפוֹ. ואִם רצוֹנךְ בּכךְ, אני אוֹמר, אסַפּר לָךְ מה שנאמר על זה גם בּמדרש…” והרי היא מפסיקה אוֹתי, אַלמנה זוֹ, ואוֹמרת לי, כּי אִשה אַלמנה היא ואֵינה בּקיאָה בּדברים אֵלוּ – כּל הענין הזה כּספר החָתוּם הוּא לה. עיקר חפצה, היא אוֹמרת, שתּהא החמאָה דשנה ורענַנה והגבינה טוֹבה וּמתוּקה… בּאמת אמרוּ: אַל תּרבּה שׂיחה עם אִשה – פּירש רש"י: אֵין חָכמה לאִשה אֶלָא בּקדירה!…

בּקיצוּר, נשׂאתי חן וחסד לפני האַלמנה הקאטירינוֹסלאווית, וּמאוֹתוֹ יוֹם ואֵילךְ החילוֹתי להיכּנס אֶצלה פּעמַיִם בּשבוּע, בּכל יוֹם שני וחמישי בּדיוּק, מביא לה את חָלבי בּזמנוֹ, גם בּלי לשאוֹל את פּיה, אִם יש לה צוֹרךְ בּוֹ אם לא. וכךְ נַעשׂיתי אֶצלה בּן־בּית, מעוֹרב עם משרתיה ושפחוֹתיה, מציץ פּעם בּפעם לתוֹך חדר־הבּישוּל, מַשגיח אֶל סדר הבּית, מתבּוֹנן בּמַאכל שוּלחָנה וּמַשמיע את דעתּי בּשעת הכּוֹשר על כּל ענין וחפץ. אָמנם בּפּעם הראשוֹנה קיבּלתּי נזיפה מאֵת המבשלת, לבל אֶכּנס לרשוּת שאֵינה שלי ולא אֶסתּכּל בּקנקנם של אחרים, אבל בּפּעם השנית הטוּ אוֹזן קשבת לדברי, וּבפּעם השלישית כּבר שאלוּ בּעצתי וחיכּוּ לאִמרי פי, משוּם שראתה האַלמנה הקאטירינוֹסלאווית ונוֹכחָה, מי הוּא טוֹביה. ולא היוּ ימים מוּעטים עד שגילתה לפנַי את כּל מצוּקת־לבּה, את צערה וצרתה: אַהרוֹנציק! בּחוּר זה, היא אוֹמרת, כּבר הגיע לשנוֹת בּחרוּת, ועדיִין הוּא משעשע את עצמו בּמעשׂי נערוּת, יוֹדע רק ציד דגים וסוּסים ואוֹפנַיִם, וחוּץ מזה, היא אוֹמרת, אֵינו יוֹדע כּלוּם! גדל הוּא, היא אוֹמרת, ללא עֵסק וּללא דרךְ־אֶרץ, והכּסף כּאַיִן בּעֵיניו. ירוּשה נאָה, היא אוֹמרת, נפלה לוֹ מאָביו, כּמעט מיליוֹן, וזה אֵינו חָש ולא כלוּם. יוֹדע הוּא, היא אוֹמרת, רק לבזבּז ממוֹנוֹ ולזרוֹת כּספּוֹ לכל רוּח, וידוֹ, היא אוֹמרת, פּתוּחָה לכּל, לרעים ולטוֹבים… היכן הוּא, אני אוֹמר, אוֹתו בּחוּר? תּני אוֹתוֹ על ידי, אני אוֹמר, ואָשׂיחַ עמוֹ מעט, אָעיר למוּסר אָזנוֹ, אֶפסוֹק לוֹ פּסוּק, אָביא לוֹ ראָיה מן המדרש“… צחקה האַלמנה: “לשוא עמלךָ, רב טוֹביה, היא אוֹמרת, מוּטב שתּביא לוֹ סוּס חָדש, ולא ראָיה מן המדרש!”…. עוֹד אָנוּ מדבּרים והנה זה בּא, כּלוֹמַר, אַהרוֹנציק בּכבוֹדוֹ וּבעצמוֹ בּא, נַער צח ואָדוֹם, מַראֵהוּ כּאַלוֹן, בּחוּר כּארזים, אֵזוֹר רחב אָזוּר לוֹ, בּמחילה מכּבוֹדךָ, בּמתניו, שעוֹן נעוּץ לוֹ בּאזוֹרוֹ, וּשרווּלי כּוּתּנתּוֹ מוּפשלים למַעלה ממַרפּקיו. “היכן היִית?” שוֹאֶלת אוֹתוֹ אִמוֹ האַלמנה. “הפלגתּי בּסירה על־פּני הנהר, הוּא אוֹמר, דיגוֹתי דגים”. והרי אַף אני נכנס לתוךְ דבריהם ואוֹמר לוֹ לאוֹתוֹ בּחוּר: “אוּמנוּת נקיה וקלה, אני אוֹמר, לבחוּר שכּמוֹתךָ! מעשׂי אבוֹתיך, אני אוֹמר, נתוּנים שם למשיסה בּידי צר, ואַתּה עוֹסק פּה בּסירה וצד דגים בּחַכּה, כּמוֹ שאָנוּ אוֹמרים בּתפילת שחרית: הפכתּ מספּדי למחוֹל”… כּךְ אני אוֹמר לבחוּר נאֶה זה וּמציץ בּשעת מעשׂה על אִמוֹ האַלמנה – פּניה אָדמוּ וחָורוּ חליפוֹת. בּוַדאי חוֹששת היתה, שבּנה יקירה יֹאחז בּערפּי בּיד חזקה אַחַת ויחלוֹק לי מכּוֹת־לחי בּאוֹתוֹת וּבמוֹפתים שתּיִם וישליכני החוּצה כּחרס הנשבּר. הבל וָריק! יוֹדע טוֹביה אֵת אשר לפניו ואֵינוֹ מתירא להגיד לאָדם פּשעוֹ. וכךְ הוה. הבּחוּר שלי, כּיוָן ששמע דיבּוּרים אֵלוּ מפּי, מיד נרתּע לאחוֹריו, נתן ידיו לתוֹך כּיסי מכנסיו, עמד והסתּכּל בּי בּאֵין אוֹמר וּדברים, הוֹציא מבּין שׂפתיו שריקה משוּנה וצחק פּתאוֹם צחוֹק גדוֹל וּפרוּע, עד שסבוּרים היִינו שנינוּ, אני ואִמוֹ האַלמנה, שנשתּגע חָלילה ודעתּוֹ נטרפה עליו. וּמה אוֹמר ואסַפּר לך – מאָז כּרתנוּ בּרית בּינינוּ ונַעשׂינוּ ידידים טוֹבים, חברים נאמנים. את האמת לא אכחד ממךָ, כּי הבּחוּר מצא חן בּעיני מאוֹד ונתחַבּב עלי מיוֹם ליוֹם, אַף־על־פּי שריקן היה, רוֹעֶה רוּחַ וּמפזר כּסף כּאֵפר, וכל דרכיו דרכי חוּשים. למשל, נזדמן לוֹ עני בּדרךְ, מיד תּוֹחב ידוֹ לתוֹך כּיסוֹ וּמוֹציא מלוֹא קוּמצוֹ, בּלא מנין וּמספּר, נוֹתן לוֹ וּמשלחוֹ מעל פּניו. ראה ערוֹם בּחוּץ, מיד מתפּשט את בּגדוֹ החָדש ונוֹתנוֹ לוֹ בּמַתּנה לכסוֹת מַערוּמיו. וכי כּךְ דרכּו של בּר־דעת?… מתבּוֹנן הייתי ורוֹאֶה בּצרת־נפשה של אִמוֹ האַלמנה וּמשתּתּף בּצערה. כּמה פּעמים התאוֹננה לפנַי: “מה אֶעשׂה לבני?” וּביקשה ממני בכל לשוֹן של בּקשה, כּי אָשׂים עֵיני עליו לחַנכוֹ ולּהדריכוֹ בּדרך ישרה. ואני עשׂיתי רצוֹנה בּכבוֹד גדוֹל, כּי לָמה אֶמנע את טוּבי ממנה, בּהיוֹת לאֵל ידי לעשׂות? וּלפיכך היִיתי מטייל עם הבּן ארוּכּוֹת וּקצרוֹת, מסַפּר עמוֹ בּמעשׂה מרכּבה, ממַשל משלים, פּוֹסק פּסוּקים, משפּיע עליו שפע של מדרשים, כּיד השם הטוֹבה על טוֹביה. והבּחוּר אַף הוּא דבקה נפשוֹ בּי והיה יוֹשב על ידי ושוֹמע, משׂים אָזנוֹ כּאפרכּסת וּמקשיב לדברי ושוֹאֵל אוֹתי לחַיי וּלמשפּחתּי וּלמנהגי, שאני נוֹהג בּביתי. “מתאַוה היִיתי, הוּא אוֹמר לי, לסוּר אֶל בּיתךָ, רב טוֹביה”. אָמרתּי לוֹ: “בּנוֹהג שבּעוֹלם, אני אוֹמר, אָדם הרוֹצה לסוּר אֶל בּיתוֹ של טוֹביה, הריהוּ קם ועוֹבר את היער וּמוֹצא את הדרך למקוֹם מוֹשבוֹ בּכּפר. וּבפרט, אני אוֹמר, אָדם כּמוֹתךָ, שחננךָ אלוֹהים ויש לךָ סוּסים אבּירים ואוֹפנַיִם, ולא עוֹד, אני אוֹמר, אלא שגם רגליךָ, בּרוּך השם, אֵינן תּשוּשוֹת חָלילה וּשתּיהן עוֹמדוֹת לשמשךָ, כּמוֹ שאָנוּ אוֹמרים בּהלל: רגליהם ולא יהלכוּ”… אָמר לי: “אֵימתי אַתּה מצוּי בּביתך?” אָמרתּי לוֹ: “אַתּה מוֹצא אוֹתי בּביתי רק בּשבּתוֹת וּבימים טוֹבים. חַכּה כּמעט רגע, אני אוֹמר,היוֹדע אתּה, מה עלה על דעתּי? הנה בּשבוּע הבּא יִתקדש לנוּ, אִם יִרצה השם, חַג השבוּעוֹת, ולכן, אני אוֹמר,אִם יש את נַפשךָ, בּוֹא אֵלינוּ אֶל הכּפר, וּתכבּדךָ אִשתּי, אני אוֹמר, ממיטב מַטעמיה וּתלבּב לךָ לביבוֹת שמנוֹת, אשר לא ליבּבוּ אבוֹתינוּ בּמצריִם!” והרי הבּן עוֹמד ושוֹאֵל: “מַה פּירוּשם של דברים אֵלוּ? הלא יוֹדע אַתּה, רב טוֹביה, הוּא אוֹמר, שאֵינני מוּמחה לפסוּקים”. “אָמנם כּן, אני אוֹמר, יוֹדע אני, כי בּין תּלמידי־חכמים יִפּקד מקוֹמךָ. לוּא כּמוֹני, אני אוֹמר, לָמדתּ תּוֹרה בּילדוּתךָ, כּי־עתּה לא בּיישה את זקנוּתךָ. וכן מצינוּ, אני אוֹמר, הלכה מפוֹרשת בּמסכת בּבא בּתרא: לא ניתּנה תּוֹרה למגדלי סוּסים – תּרגוּם אוּנקלוֹס: אִי סייפא לאו ספרא”… והריהוּ צוֹחק ואוֹמר לי: “טוֹב הדבר, רב טוֹביה. אֶתכּבּד־נא, הוּא אוֹמר, להיוֹת מאוֹרחי בּיתךָ בּיוֹם הראשוֹן לשבוּעוֹת, אני ועוֹד שנַיִם מחברי, וּבלבד, הוּא אוֹמר, שתּהיֶינה הלביבוֹת חַמוֹת”. “אֵש להבה, אני אוֹמר, משיעבּוּד לגאוּלה, כּלוֹמר, מן המַחבת אֶל הפּה!”… ואני חוֹזר לביתי ואוֹמר לאִשתּי שתּחיֶה: “גוֹלדה, אני אוֹמר, היכּוֹני בּעוֹד מוֹעֵד, בּשׂורה בּפי היוֹם – אוֹרחים יבוֹאוּ אֵלינוּ לשבוּעוֹת!” אָמרה לי: “מַזל טוֹב לך, מי וָמי האוֹרחים?” אָמרתּי לה: “דבר זה תּדעי אַחַר־כּךְ. לפי שעה, אני אוֹמר, הזדרזי, אִשתּי, והכיני בּיצים לחג. חמאָה וּגבינה יש לנוּ, בּרוּך השם, די והוֹתר. וּכשתּגיע השעה, שעת בּוֹא האוֹרחים, תּעמדי הכן על מכוֹנךְ וּתלבּבי לביבוֹת בּשביל שלוֹשה אנשים – אנשים מַמש, אני אוֹמר, היוֹדעים פּרק בּהלכוֹת אכילה, לא כּאוֹתם המַלאָכים, אני אוֹמר, שבּאוּ אל אברהם אָבינוּ בּאֵלוֹני מַמרא לעסוֹק בּתּוֹרה, כּמוֹ שכּתוּב, אני אוֹמר, בּפירוּש רש”י”… רוֹאָה אני מדבריךָ, היא אוֹמרת, שכּבר נטפּל לךָ שם בּדרכּךָ בּרנַש רעֵב ממלחכי פנכּה?" “בּהמה אַתּ, גוֹלדה, אני אוֹמר, בּמחילה מכּבוֹדךְ! ראשית, אני אוֹמר, אֵין כּל רע בּזה חָלילה, אִם האכל נַאכיל את אָחינוּ האֶביוֹן לכבוֹד חַג השבוּעוֹת לביבותֹ של חָלב. אַדרבּה, אני אוֹמר, מצוָה גדוֹלה היא זוֹ, שכּן מצינוּ, אני אוֹמר, דין מפוֹרש בּחַיי אָדם: יין למרי נפש. והשנית, אני אוֹמר, להוי ידוּע לךְ, זוּגתי היקרה, הצנוּעה והחסידה, מרת גוֹלדה שתּחיה, כּי אֶחָד מאוֹרחינוּ לשבוּעוֹת יִהיֶה בּנה יחידה של האַלמנה הקאטרינוֹסלאווית, זה שקוֹראים לוֹ אַהרוֹנציק, שכּבר סיפּרתּי לךְ בּשבחוֹ”. מכּיוָן שכּךְ, היא אוֹמרת, נַעניתי לך, טוֹביה"… כּוֹחָם של מיליוֹנים! אפילוּ גוֹלדה שלי, שאֵינה מעוֹרבת עם הבּריוֹת כּמוֹני, כּיוָן שהריחה ריחַ של כּסף, מיד שינתה את טעמה. דרכּוֹ של עוֹלם בּכךְ מששת ימי בּראשית, כּמוֹ שאָנוּ אוֹמרים בּקריאת־התּוֹרה: השוֹחַד יעוור עֵיני פּיקחים…

בּקיצוּר, הגיע חַג השבוּעוֹת, חַג אוֹרה ושׂמחה, זמן מַתּן תּוֹרתנוּ. מַה מתוֹק האוֹר וּמַה נעים החוֹם וּמה ירוֹק הדשא וּמה

הדוּר זיו העוֹלם מסביב לביתי בּכּפר בּימי חַג השבוּעוֹת – דבר זה אֵין אני צריךְ לסַפּר לך. דוֹמה אני, אפילוּ העשיר שבּעשירי יהוּפּיץ יכוֹל היה להתבּרךְ בּשמַיִם כּחוּלים אֵלוּ, בּיער ירוֹק זה של ארנים, הנוֹתנים ריחָם למרחוֹק, וּבירק הדשא המחַיֶה נפשוֹת, שהוּא מרעֶה לפי הפּרוֹת, הרוֹעוֹת כּאן על־ידךָ, מַעלוֹת גרה וּמבּיטוֹת אֵליךָ בּחן וּבחסד וּברחמים, כּמדבּרוֹת בּלשוֹן בּני־אָדם: “תּן לנוּ, רב טוֹביה, בּכל יוֹם עֵשׂב דשן ורענן כּזה, ואָנוּ גם אָנוּ בּמיטב חלָבנוּ נשלם לך!”… אמוֹר מַה שתֹּאמר – גם אִם תּתּן לי מלוֹא בּיתךָ כּסף וזהב, לא אֶעקוֹר דירתי מכּפר לעיר. היכן תּמצא בּעיר שמַיִם כּאֵלה, רחָבים ועמוּקים עד אֵין סוֹף, כּכּתוּב: השמַיִם וּשמי השמַיִם?… בּעיר, כּשאתּה זוֹקף ראשךָ למַעלה, מה אַתּה רוֹאֶה? בּתּי־אֶבן וגגוֹת וארוּבּוֹת של עשן. כּלוּם תּמצא שם אִילָן אֶחָד כּהלכה, שענפיו מרוּבּים? וגם אִם יִצמח בּאַחַת הפּינוֹת עֵץ נדח, שתוּל על אַבני המקוֹם, וּמיהרוּ אַנשי העיר וכיסוּהוּ בּבגדים, למען יִחַם לוֹ!… וּלפיכךְ, כּשבּאוּ האוֹרחים בּיוֹם הראשוֹן של שבוּעוֹת אל בּיתי בּכּפר, לא שׂבעוּ ממַראֵה עֵיניהם ולא פּסקוּ פּיהם מהשמיע תּהילוֹת ותשבּחוֹת לחן המקוֹם וּליוֹשביו. האוֹרחים, אַרבּעה בּחוּרים כּארזים, נכנסוּ לחָצר כּשהם רוֹכבים כּוּלָם על סוּסים דוֹהרים, מַרהיבים עֵיניִם.

ויוּתר מכּוּלם הצטיין סוּסוֹ של אַהרוֹנציק, סוּס יחיד בּמינוֹ, אַבּיר וקל־רגלים, שלא תּקנה כּמוֹתוֹ בּשלוֹש מאוֹת קרבּוֹנים! “בּרוּכים הבּאִים, אני אוֹמר להם, אוֹרחים! לכבוֹד התּוֹרה ולכבוֹד המקוֹם ולכבוֹד הרגל, אני אוֹמר, בּאתם אֵלי רכוּבים על סוּסים, כּמוֹ שאָנוּ אוֹמרים בּתפילת שחרית: אֵלה בּרכב ואֵלה בּסוּסים… אַךְ אֵין בּכךְ כּלוּם. הכּל יוֹדעים את טוֹביה, אני אוֹמר, שאֵיננוּ תּוֹבע עֶלבּוֹנוֹ של הקדוֹש־בּרוּך־הוּא, ואִם יִרצה השם, אני אוֹמר,כּשתּגיע שעתּכם לספּוֹג את האַרבּעים בּעוֹלם האמת, לא יהא חלקי עמכם… הוֹי, גוֹלדה, אני אוֹמר, חשׂפי זרוֹעוֹתיִךְ ועמדי שם ללבּב את הלביבוֹת! ויוֹציאוּ־נא אֵלינוּ, אני אוֹמר, את השוּלחן החוּצה, כּי בּביתי מבּפנים אֵין לי להראוֹת את האוֹרחים כּלוּם, מלבד אַרבּעה כּתלים. הוֹי, בּנוֹתי, שפּרינצה וטייבּיל וּביילקה! אֵי אַתּן שם? מַהרנה ועשׂינה!”… כּךְ אני פּוֹקד על בּנוֹתי, כּדרכּוֹ של אָב השׂוֹרר בּביתוֹ, ותוֹךְ כּדי רגע הוּצאוּ מן הבּית אל החוּץ שוּלחן וסַפסלים וּמַפּה, עם צלחות וכפּוֹת וּמזלגוֹת וּמלח וּשאָר ירקוֹת. והנה גם גוֹלדה בּאה, נוֹשׂאת על המַחבת מנחת מַרחשת לאוֹרחים, לביבוֹת מטוּגנוֹת בּחמאָה, שמנוֹת, חַמוֹת ורוֹתחוֹת, שריחָן נוֹדף לאַף וטעמן כּצפּיחית בּדבש. האוֹרחים יוֹשבים מסביב לשוּלחן, עוֹשׂים בּמלָאכה וּפיהם מלא שבח להלביבוֹת, הנחטפוֹת ונאכלוֹת בּזוֹ אַחַר זוֹ. “לָמה תּעמדי בּחיבּוּק־ידיִם? – אני אוֹמר לגוֹלדה. – קוּמי, אני אוֹמר, וּשני להם, השמיעים עוֹד פּעם פּסוּק זה כּצוּרתוֹ. חַג לנוּ היוֹם, חַג השבוּעוֹת, אני אוֹמר, ואָנוּ חַייבים לאמוֹר שתּי פּעמים אוֹדךָ!”…

וגוֹלדה שוֹמעת פּתח הבּית וּמזדרזת וּממלאה שנית את הקערה וּשפּרינצה עוֹזרת כּנגדה וּמַגישה את הלביבוֹת אל השוּלחן. בּתוֹךְ כּךְ אני מַשגיחַ מן הצד אל אַהרוֹנציק ורוֹאֶה, כּי הבּחוּר שלי הסיח דעתּוֹ מן הלביבוֹת והוּא יוֹשב וּמסתּכּל בּפני שפּרינצה שלי, אֵינוֹ גוֹרע עיִן ממנה. מה ראה בּה פּתאוֹם?… “חטוֹף ואכוֹל, אני אוֹמר לוֹ, לָמה אַתּה מתרשל בּמלאכתּךָ ואֵינךָ אוֹכל?” אָמַר לי: “אֶלָא מה אני עוֹשׂה?” אָמַרתּי לוֹ: “מַבּיט אַתּה על שפּרינצה שלי”. נתנוּ כּל המסוּבּים את קוֹלם בּצחוֹק. הכּל צוֹחקים, ואַף שפּרינצה שלי עמם. הכּל צוֹחקים, הכּל שׂמחים, וטוֹב ויפה להם, שׂמחת חַג על כּוּלם!… מי מילל לי בּאוֹתה שעה, כּי חַגי ייהפך לי לאֵבל, ושׂמחה זוֹ אַחריתה צרה ותוֹכחה וּבכיה לדוֹרוֹת!… אוֹי לי, כּי שמם בּיתי וחָשךְ עוֹלמי בּעדי!… אַךְ כּוֹס היגוֹנים לאַט! חַייב אָדם לתת בּעפר פּיו ולדוֹם. כּי מַה בּצע בּתלוּנוֹתיו וּמַה תּקוָתוֹ, אִם יתריע כּלפּי מַעלה על עיווּת הדין? וכי לא מצינוּ מקרא מלא בּתהילים: השלךְ על השם – בּטח בּאלוֹהים, כּי אֵל רחוּם וחַנוּן הוּא, וּבוַדאי לא יסיר חַסדוֹ מאִתּךָ ויוֹרידךָ לבאֵר־שחת לכלכּל שם שׂיבתךָ בּכבוֹד… ועתּה אַתּה, אדוֹני שלוֹם־עליכם, הטה־נא אוֹזן קשבת ותשמע את התּלָאָה אשר מצאה את טוֹביה בּימים האחרוֹנים.

בּקיצוּר, וַיהי עֶרב וַיהי בוֹקר – בּשעה בּין הערבּים היה מעשׂה, ואני טוֹביה חוֹזר לביתי כּפעם בּפעם, כּוּלי צלוּי מחוֹם היוֹם, מעוּנה מריצת־רגליִם, שהייתי רץ בּבוֹיבּריק מבּיִת לביִת, לרגל המלָאכה אשר לפנַי. נכנסתּי לחצרי – והנה פּנים חדשוֹת לנגדי: אֶל מפתּן בּיתי, ליד הדלת והמזוּזה, עוֹמד סוּס קשוּר בּרסנוֹ. מסתּכּל אני בּקלסתּר־פּניו – חַיֶיךָ, שהסוּס סוּסוֹ של אַהרוֹנציק, שהערכתּיו בשעתּוֹ בּשלוֹש מאוֹת קרבּוֹנים. נגש אני אל הסוּס, טוֹפח בּידי האַחַת טפיחה יפה על אחוֹריו, פּוֹשט את ידי השניה לפשפּש בּצוָארוֹ וּלהחזיק בּרעמתוֹ ואוֹמר לוֹ: “מה לידידי בּביתי?” הפך אֵלי הסוּס את פּרצוּפוֹ הנאֶה והמלא חן והציץ עלי בּעֵיניו הפּיקחוֹת, כּמדבּר אֵלי בּלשוֹן בּני־אָדם: “לָמה תּשאַל אוֹתי, רב טוֹביה? שאַל את פּי אדוֹני!”…

ואני נכנס לביתי ונגש עד אִשתּי: “הגידי לי, גוֹלדה שאָהבה נפשי, מַה מעשׂהוּ של אַהרוֹנציק בּכאן?” אָמרה לי: “וכי לי לדעת זאת? הלא מאַנשי שלוֹמךָ הוּא!” אָמַרתּי לה: “היכן הוּא עכשיו?” אָמרה לי: “יצא עם הילדוֹת לטייל בּיער”. אָמרתּי לה: “מה הטיוּל הזה לפתע פּתאוֹם?” כּךְ אני אוֹמר לאִשתּי וּמצוה אוֹתה לערוֹךְ השוּלחָן. אַחרי שגמרתּי סעוּדתי, שבתּי

ואָמַרתּי אל לבִי: מַה זה היה לך טוֹביה, כי נסערתּ כּל־כּךְ? אוֹרח בּא אֶל בּיתךָ – ונבהלתּ? אַדרבּה!… עוֹד אני חוֹשב מחשבוֹת אֵלה, והנה רוֹאֶה אני – בּנוֹתי שבוּ מן היער עם אוֹתוֹ בּחוּר וּפרחים בּידיהן, טייבּיל וּביילקה הצעירוֹת הוֹלכוֹת ראשוֹנה, ואַחריהן שפּרינצה שלי עם אַהרוֹנציק. “עֶרב טוֹב!” “שנה טוֹבה!” מתבּוֹנן אני אל אַהרוֹנציק שלי – עוֹמד הוּא לפנַי עמידה משוּנה, מלטף בּידוֹ את סוּסוֹ, אוֹחז גבעוֹל של עֵשׂב בּפיו ואוֹמר לי: “רב טוֹביה, רצוֹני לעשׂוֹת עֵסק עמך, הבה נחליף את סוּסינוּ זה בּזה”. “פּישפּשתּ, אני אוֹמר, ולא מצאת לךָ שוֹטה אַחר לשטוֹת בּוֹ?” אָמַר לי: “לא, מדבּר אני בּאמת וּבתמים”. הכן, אני אוֹמר, מדבר אַתּה בּאמת וּבתמים? בּכמה, למשל, עלה לךָ סוּסךָ?" “וּבכמה, הוּא אוֹמר, אַתּה מעריךְ אוֹתוֹ?” “אני מעריך אוֹתוֹ, חוֹששני, אני אוֹמר, אִם לא בּשלוֹש מאות קרבּוֹנים, ואֶפשר גם עם סרח העוֹדף”. צחק אַהרוֹנציק ואָמַר, כּי הסוּס עלה לוֹ פּי־שלוֹשה וָמעלה, והוּא חוֹזר ואוֹמר לי שנית? “וּבכן? עוֹשׂים אָנוּ חליפין?” שׂיחָה זוֹ לא מצאה חן בּעֵיני: הכיצד? אֵיךְ יחליף את סוּסוֹ האַבּיר, אשר לפני מלָכים יִתיצב, בּשלוּמיאֵל שלי?… אָמַרתּי לוֹ, שיניח את העֵסק הזה לעֵת אַחרת, וּשאַלתּיו בּלצוֹן: האוּמנם לשם זה בּלבד בּא לכאן? אִם כּן, אני אוֹמר, חבל על הוֹצאוֹת הדרךְ!… אָמַר לי דווקא מתּוֹךְ כּוֹבד־ראש: “בּאתי אֵליךָ, לאמתּוֹ של דבר, לשם ענין אַחר. אִם רצוֹנךָ להטריח את עצמךָ, נצא מעט לטייל”. “בּוּלמוֹס של טיוּל אחָזוֹ היוֹם!” אני מהרהר בּפני עצמי וּפוֹנה והוֹלךְ עמוֹ אל היער. החַמה כּבר שקעה, היער הירוֹק מַחשיךְ והוֹלךְ, הצפרדעים מקרקרות בּנַחַל, ליד המסילה, וריח הדשא מחַיֶה נפשוֹת. אַהרוֹנציק הוֹלךְ ואני הוֹלךְ, הוּא שוֹתק ואני שוֹתק. והנה עמד בּדרךְ־הילוּכוֹ, הוֹציא שיעוּל מגרוֹנוֹ ואָמַר לי: “רב טוֹביה! מַה תֹּאמַר, למשל, אִם אוֹמַר לך, כּי אוֹהב אני את שפּרינצה בּתּךָ ואני רוֹצה לישׂא אוֹתה לאִשה?” “מה אוֹמַר? – אני אוֹמר. – אוֹמַר, כּי בּמקוֹם שאַתּה עוֹמד משוּגָעים גמוּרים אֵינם יכוֹלים לעמוֹד”…

אָמַר לי: “מַה פּירוּשוֹ של פּסוּק זה?” אָמַרתּי לוֹ: “כּךְ פּירוּשוֹ!”… אָמַר לי: “אֵין אני מבין דבריך”. אָמַרתּי לוֹ: “סימן הוּא לך, שלא גוּדלתּ בּין החכמים, כּכּתוּב בּתּוֹרה: החָכם עֵיניו בּראשוֹ – תּרגוּם אוּנקלוֹס: לחכּימא בּרמיזא, לשטיה בּכורמיזא”… אָמַר לי מתּוֹך רוֹגז בּמקצת: “אני מדבּר אֵליךָ בּפשטוּת, ואַתּה מתחַכּם לי וּמקיפני בּפסוּקים!” אָמַרתּי לוֹ: “כּל חַזן מתפּלל כּפי יכלתּוֹ וכל דרשן דוֹרש לטוֹבת עצמוֹ, כּכּתוּב: איש תּחת גפנוֹ ותחת תּאֵנתוֹ. ואַתּה, אני אוֹמר, אִם נאֶה דוֹרש אַתּה, לךְ אֶל אִמךַ, בּני, וּשאַל את פּיה, ותסבּיר לך, אני אוֹמר, הלכה זוֹ לכל פּרטיה ודיקדוּקיה”. “וכי סבוּר אַתּה, הוּא אוֹמר, שתּינוֹק בּן־יוֹמוֹ אני, החַי מפּי אִמוֹ?” “בּידוּע, אני אוֹמר שבּחוּר כּהלכה אַתּה, בּלא עֵין־הרע, ואף־על־פּי־כן על־פּי אִמךָ יקוּם דבר. חזקה, אני אוֹמר, על אִשה נבוֹנה כּמוֹתה, שתֹּאמר לךָ מקצת שבחיךָ בּפניךָ, כּי מבּני חוּשים אַתּה, ותצדק בּמשפּטה”. “ותצדק, הוּא אוֹמר, בּמשפּטה?”…

בּוַדאי תּצדק, אני אוֹמר, כּי מַה לךָ וּלבת טוֹביה? מי שפּרינצה, אני אוֹמר, וּמי אַתּה, כּי תּדמה אוֹתה אֵליךָ? והעיקר, אני אוֹמר, מַה מחוּתן אני לאִמךָ? וכן מצינוּ, אני אוֹמר, כּתוּב מפוֹרש גם בּמדרש: מַה לכוֹהן בּבית הקברוֹת?… “מכּיוָן שכּךְ, הוּא אוֹמר, אֵינךָ אֶלָא טוֹעה, רב טוֹביה! אֵינני נַער בּן שמוֹנה עשׂרה ואֵין אני מבקש מחוּתּנים בּשביל אִמי. יוֹדע אני, הוּא אוֹמר, מי אַתּה וּמי בּתּךָ, ואַף־על־פּי־כן, הוּא אוֹמר, בּה חָשקתּי, וכךְ גָזרתּי, וכן יקוּם!”… “סלח־נא לי, אני אוֹמר, שאני מפסיק אוֹתךָ בּאֶמצע. רוֹאה אני מדבריך, אני אוֹמר, כּי הצד האֶחָד כּבר קיים וקיבּל את הדבר; ואוּלם רוֹצה אני לדעת, אני אוֹמר, אִם נמלכתּ גם בּצד השני ואִם קיבּלתּ הסכּמתוֹ?” אָמר לי: “אֵין אני יוֹרד לכוונתךָ”. אָמַרתי לוֹ: “כּוונתי פּשוּטה בּתכלית הפּשטוּת. שוֹאֵל אני, אִם כּבר דיבּרתּ בענין זה גם עם בּתּי, עם שפּרינצה שלי, ואִם כּבר ענתה לך אָמן?” נעלב אַהרוֹנציק ואָמַר לי בּצחוֹק קל: “מַה שאֵלה היא זוֹ? בּוַדאי דיבּרתּי עמה, ולא פּעם אַחַת דיבּרתּי, אֶלָא כּמה וכמה פּעמים! בּא אני לכאן, הוּא אוֹמר, בּכל יוֹם!”… השוֹמע אַתּה? בּא הוּא לכאן בּכל יוֹם, ואני לא ידעתּי! בּהמה בּצוּרת אָדם! הלא ראוּי אַתּה, טוֹביה, שיעמידוּךָ בּרפת אל האֵבוּס ויאכילוּךָ תּבן, חמוֹר־גרם שכּמוֹתךָ!"… כּךְ אני מהרהר בּלבּי, ואני חוֹזר עם אַהרוֹנציק לביתי, והוּא נפרד בּשלוֹם מבּנוֹתי, קוֹפץ ועוֹלה על סוּסוֹ ואֵיננוּ – הלךְ לדרכּוֹ לבוֹיבּריק.

בּקיצוּר, הבה נַעזוֹב, כּמַאמרךָ בּסיפּוּרי־המעשׂיוֹת שלך, את בּן־המלך ונַחזוֹר אֶל בּת־המַלכּה, כּלוֹמַר אל שפּרינצה שלי. “הגידי לי, בּתּי, אני אוֹמר לה, מה הדבר אשר דיבּר לָךְ אוֹתוֹ אַהרוֹנציק וּמה החלטתּם שניכם, בּלי לשאוֹל את פּי כּלל?”… דבּר אֶל העצים! שוֹמעת שפּרינצה וּמסמיקה קמעה, מוֹרידה עֵיניה כּכלה שמדבּרים בּה נכבּדוֹת, והדיבּר אֵין בּפיה – שתיקה יפה! לוּא יהי כן, אני מהרהר בּפני עצמי, אִם אֵין רצוֹנךְ לדבּר עכשיו, תּדבּרי אַחַר־כּךְ, כּשיבוֹא יוֹמךְ. לא אִשה טוֹביה ויִדחַק את השעה,… ואני שוֹמר את הדבר בּלבּי עד עֵת מצוֹא, מכוון את הרגע בּשעה שאֵין איש בּינינוּ ושוֹאלָה שוּב: “שמעיני, שפּרינצה, אני אוֹמר, הלא תּעניני רק על שאֵלתי זוֹ: כּלוּם יוֹדעת אַתּ, אַהרוֹנציק זה מַה טיבוֹ?” אָמרה לי: “בּוַדאי אני יוֹדעת אוֹתוֹ”. “היוֹדעת אַתּ אֵיפוֹא, אני אוֹמר, שחוֹמץ בּן יין הוּא?” אָמרה לי: “מַה זה חוֹמץ בּן יין?” אָמַרתי לה: “מין מַשקה שמַראֵהוּ מַראֵה יין וטעמוֹ טעם חוֹמץ”. אָמרה לי “טעוּת היא בּידךָ, אַרנוֹלד אִיש טוֹב הוּא”. אָמַרתּי לה: “וכי אַרנוֹלד כּבר נקרא שמוֹ בּפיךְ, ולא אַהרוֹנציק הפּוֹחז?” אָמרה לי: “אַרנוֹלד אֵיננוּ פּוֹחז; אַרנוֹלד בּעל לב טוֹב הוּא. אַרנוֹלד, היא אוֹמרת, יֹושב בּבית של אנשים רעים, היוֹדעים רק כּסף ועֵיניהם רק לבּצע”… “אִם כּן, אני אוֹמר, אַף אַתּ, שפּרינצה, כּבר נכנַסתּ לפרדס ונַעשׂית פּילוּסוּפית, מאַסתּ בּכּסף וּבצע תּוֹעֵבה הוּא לָךְ, כּכּתוּב בּתוֹרתנוּ הקדוֹשה: מַה בּצע בּדמי?”… בּקיצוּר, מתּוֹךְ שׂיחה זוֹ ראִיתי ונוֹכחתּי, ששני אֵלה כּבר הרחיקוּ ללכת ואֵין להשיבם, לפי שמַכּיר אני את בּנוֹתי. בּנוֹת טוֹביה – כּבר אָמַרתּי לךָ פּעם אַחַת – אָרוּר טבען כּי עז! אִם דבקוּ בּבן־אָדם – ודבקוּ בּוֹ בּכל לבבן וּבכל נפשן, בּגוּפן ובנשמתן גם יחד! וּלפיכךְ שבתּי ואָמַרתּי אל לבּי: “אַךֱ שוֹטה אַתּה, טוֹביה! לָמה תּחכּם מכּל האָדם אשר על־פּני האָרץ? אוּלי בּאמת מהשם יצא הדבר? אֶפשר מן השמַיִם גילגלוּ לךָ זכוּת, שדווקא על־ידי שפּרינצה זוֹ השוֹקטת, הנחבּאת אל הכּלים, תּיוָשע תּשוּעת־עוֹלמים וּתקבּל שׂכרךָ בּבת אַחַת על כּל המַכּותֹ אשר הוּכּית בּידי אלוֹהים ואָדם, על כּל הפּגעים אשר נפגעתּ בּימי הבלךָ, על כּל הצרוֹת והתּלאוֹת אשר עברוּ על ראשךָ למן אָז ועד עתּה? אֶפשר כּבר הגיעה שעתךָ, שתּנוּחַ גם אַתּה לעֵת זקנה ותחליץ עצמוֹתיךָ בּערוֹב ימיךָ, ותראה חַיִים בּעוֹלמוֹ של הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא עם גוֹלדה אִשתּךָ, חַיֵים של עוֹשר וכבוֹד. חַיִים שאֵין בּהם בּוּשה וּכלימה? אֶפשר עמדה לךָ זכוּת אָבוֹת, שתּהא בּתּךָ עשירה ושוֹלטת בּמיליונים? וכי מה? כּלוּם לא לפי כּבוֹדך הוּא זה?… היכן מצינוּ כּתוּב, שחַייב טוֹביה להיוֹת עני כּל ימיו, ליהרג תּמיד על פּת לחמוֹ, להחזיר עם סוּסוֹ ועם מעשׂי־חלָבוֹ על פּתחי הנגידים היהוּפּיציים, כּדי לסַפּק להם מַעדנים בּכל בּוֹקר לבטנם הזוֹללת?… מי יוֹדע, אֶפשר מן השמַיִם ריחמוּ עלי, שאהיה אַף אני קרוּא אָדם בּימי זקנתי, שאוּכל לתקן עוֹלמי וּלשפּר מעשׂי לפני בּוֹראי, לבזבּז ממוֹני לצדקה וּלהכניס אוֹרחים לביתי, אוֹ אוּלי גם לישב בּבית־המדרש בּין שאָר תּלמידי־חכמים ולעסוֹק בּתּוֹרה, ללמוֹד פּרק משניוֹת ולשמוֹע הלכה בּעֵין־יעקב?”… כּךְ אני משעשע את נפשי בּרעיוֹנוֹת וּבדמיוֹנוֹת נעימים וחוֹלם חלוֹמוֹת בּהקיץ, כּמוֹ שאָנוּ אוֹמרים בּיהי־כבוֹד: רבּוֹת מַחשבוֹת בּלב איש – תּרגוּם אוּנקלוֹס: שטיא בּחלמא טבא ניחָא ליה… ואני בּא לביתי ונגש אל גוֹלדה אִשתּי ונכנס עמה בּשֹיחה: “הגידי לי, גוֹלדה, אני אוֹמר, הטוֹב בּעֵינַיִךְ, דרך משל, כּי שפּרינצה שלנוּ תּהיה בּעלת־מיליוֹנים?” אָמרה לי: “מַה פּירוּשה של בּעלת־מיליוֹנים?” אָמַרתי לה: “בּעלת־מיליוֹנים היא אִשתּוֹ של בּעל־מיליוֹנים”. אָמרה לי: “וּמַה פירוּשוֹ של בּעל־מיליוֹנים?” אָמַרתּי לה: בּעל־מיליוֹנים הוּא אָדם, שיש לוֹ מיליוֹן“. אָמרה לי: וכמה הוּא שיעוּרוֹ של מיליוֹן?” אָמַרתי לה: “מַאַחר שבּהמה אַתּ ואֵינךְ יוֹדעת, כּמה הוּא שיעוּרוֹ של מיליוֹן, לָמה אשחת את דברי על אוֹזן פּתיה שכּמוֹתךְ?” אָמרה לי: “וּמי בּיקש מידךָ לשחת את דבריךָ על אָזני?”… אִם כּן, צדקה גם גוֹלדה.

בּקיצוּר, עבר יוֹם אֶחָד, ואני שב מדרכּי לביתי: “היה כּאן אהרוֹנציק?” לא, לא היה… עבר יוֹם שני: “היה כּאן הבּחוּר?” לא, לא היה… שמא אֶכּנס אֵצל האַלמנה הקאטירינוֹסלאווית, כּנכנס לפי תּוּמי? לא לפי כּבוֹדי הוּא זה. יֹאמרוּ: טוֹביה רוֹדף אַחַר השידוּךְ… ואגב מַרגיש היִיתי, כּי כּל הדבר הזה יִהיֶה לה כּשוֹשנה בּין החוֹחים, כּלוֹמַר, כּשׂיכּים בּעֵיניה וכצנינים בּצדיה… אַף כּי בּעצם הדבר אֵין אני יוֹדע, בּמה נקלוֹתי בּעֵיניה? כּלוּם בּשביל שאֵין לי מיליוֹן? והלא כּנגד זה יש לי מחוּתּנת בּעלת־מיליוֹנים! והיא מי מחוּתּנה? יהוּדי קבּצן, עני ואֶביוֹן, מין טוֹביה החוֹלב! אִם כּן, יִחוּסוֹ של מי עדיף, שלי אוֹ שלה?… את האמת אַגיד לךָ ולא אכחד: השידוּך הזה התחיל מוֹשךְ את לבּי. ולא השידוּך עצמוֹ, אֶלָא העוֹקץ שבּוֹ, תּאוַת הנצחוֹן. תּקף עלי יצר־הרע של נצחוֹן: "יִכּנס הרוּח בּאביהם וּבאִמם של עשירי יהוּפּיץ, יִראוּ־נא וידעוּ, מי הוּא טוֹביה!… עד עכשיו שמע העוֹלם רק את שמע רוֹטשילד, רק שמוֹ בּלבד היה נישׂא על כּל לשוֹן, כּאִילוּ שאָר בּני־האָדם אֵינם קרוּאִים אָדם!… כּךְ אני מהרהר בּדרך חזירתי מבּוֹיבּריק, וּכשאני בּא לביתי, יוֹצאת אִשתּי לקראתי וּבשׂוֹרת־שׂמחה בּפיה: “בּא לכאן לפני רגע שליח מיוּחד, ערל מבּוֹיבּריק, בּפקוּדת האַלמנה הקאטרינוֹסלאווית, שתּמהר ותבוֹא לביתה, למַען השם, תּיכף וּמיד, שתּאסוֹר את סוּסךָ ותצא לדרך, ואַל יעצרךָ הלילה, כּי הדבר נחוּץ מאוֹד!”… “מַה דחקה להם השעה, אני אוֹמר, לפתע פּתאוֹם? כּלוּם יוֹשבים הם שם על גחָלים לוֹהטוֹת?”… ואני מעיף עיִן בשפּרינצה שלי – זוֹ מַחרישה. רק עֵיניה מדבּרוֹת, אוֹי כּמה מדבּרוֹת הן! אֵין איש יוֹדע את לבּה כּמוֹני. כּל אוֹתוֹ הזמן חוֹשש היִיתי, שמא, חַס ושלוֹם, תּיכּזב תּקוָתה וחלוֹמה יִתבּדה, לפיכךְ היִיתי לוֹעֵז עליו, על אַהרוֹנציק זה, וּמַרבּה לסַפּר בּגנוּתוֹ, כּדי שיִסתּאֵב בּעֵיניה. אבל ראיתי ונוֹכחתּי כּי משחת אני את דברי על אוֹזן לא שוֹמעת – שפּרינצה שלי דוֹעֶכת כּנר. וּבכן אָסַרתּי שוּב את סוּסי בּעֶגלתי ויצאתי עם תּחילת העֶרב לבוֹיבּריק בּפּעם השניה. בּדרךְ נסיעתי אני הוֹפךְ בּדבר ושוֹאֵל את עצמי: "על מה ולָמה הבהילוּני פּתאוֹם להביאני אֶל בּיתם בעֶצם הלילה? לקבּלת־קנין? לתנאים? מכּיוָן שכּךְ, הלא רשאי היה הוּא להטריח את עצמוֹ ולבוֹא אֵלי, שהרי לפי שעה, כּמדוּמה לי, אני אבי הכּלה!… ואני עצמי צוֹחק בּלבּי לרעיוֹן זה: הנשמע כּדבר הזה בּעוֹלם, שיהא העשיר הוֹלךְ אל העני? אֶלָא אִם כּן יִשתּנוּ סדרי בּראשית וימוֹת המשיח יגיעוּ, ויקוּים בּנו חלוֹם הצעירים הללוּ, עזי־פּנים שבּדוֹר, המוֹכיחים לי, כּי אֵין בּין הנגיד להקבּצן ולא כלוּם, כּי בּמהרה בּימינוּ לא יִהיֶה ניכּר שוֹע לפני דל, עוֹלם של הפקר יהיה, שלי שלךְ, שלךְ שלי. דוֹמה, הלא חכמים הם בעֵיניהם, ואַף־על־פּי־כן כּוּלם אינם אֶלָא בּהמוֹת!… מתּוֹךְ רעיוֹנוֹת אֵלוּ בּאתי לבוֹיבּריק, הגעתּי עד בּית־הקיִץ של האַלמנה הקאטירינוֹסלאווית ועצרתּי את סוּסי. “היכן האַלמנה?” "אֵין כּאן אַלמנה!

“היכן הבּחוּר?” אֵין כּאן בּחוּר! “אִם כּן אֵיפוֹא, מי קראַני לכאן?” “אני קראתי לך!” כּךְ אוֹמר לי יהוּדי מפוּטם ועגוֹל, שזקנוֹ מוּקרח ושרשרת עבה של זהב מתנוֹצצת על כּרסוֹ. “מי הוּא כּבוֹד מַעלתוֹ, אני אוֹמר, כּי אֵדע?” אָמַר לי: “אני אָחיה של האַלמנה ודוֹדוֹ של אַהרוֹנציק. נקראתי לכאן, הוּא אוֹמר, על־ידי דיפּישה מקאטרינוֹסלאוו, וזה עתה בּאתי”. “מכּיוָן שכּךְ, אני אוֹמר, הא לך שלוֹם!” כּךְ אני אוֹמר ויוֹשב על הכּיסא. משראָה, שישבתּי על הכּיסא, אָמַר לי: “שב”. אָמַרתּי לוֹ: “תּוֹדה, כּבר ישבתּי. וּבכן, אני אוֹמר, מַה שלוֹמךָ, מַה, אני אוֹמר, שלוֹם הקוֹנסטיטוּציה בּמקוֹמכם?” לא ענני זה ולא כּלוּם, עלה ונשתּטח על מין כּיסא העשׂוּי לנענוּעים, שׂם ידיו בּכיסיו, הבליט כּרסוֹ עם שרשרת־הזהב וּפתח ואָמַר לי בּלשוֹן זוּ: “כּמדוּמה לי, שקוֹראים שמךָ טוֹביה?” “אָמנם כּן, אני אוֹמר, כּשקוֹראים אוֹתי לתּוֹרה, קוֹראים אוֹתי: “יעמוֹד רב טוֹביה בּרב שניאוּר זלמן”… וּבכן, הוּא אוֹמר, שמעֵני, רב טוֹביה, ואַגיד לך. לָמה לנוּ להאריךְ בּדיבּוּרים? הבה, הוּא אוֹמר, נקרב מיד אֶל הענין, כּלוֹמר אל העֵסק”… לוּא יהי כן, אני אוֹמר, שלמה המלך כּבר קידמני בּמאמרוֹ: כּי טוֹב סַחרה –אֵין מתחילין אֶלָא בּמסחָר. יהוּדי סוֹחר אני, אני אוֹמר, ועל מסחָרי אני חָי"… "גם אני רוֹאה בּך, הוּא אוֹמר, שיהוּדי סוֹחר אַתּה, וּלפיכך אדבּר עמךָ בּלשוֹן סוֹחרים.

רוֹצה אני, הוּא אוֹמר, שתֹּאמַר לי בּגָלוּי, דברים בּרוּרים: בּכמה יעלה לָנוּ כּל הענין הזה, הכּל כאשר לכּל?… אבל דברים בּרוּרים!"… “אִם רצוֹנךָ, אני אוֹמר, לשמוֹע מפּי דברים בּרוּרים, אֵין אני יוֹדע עדיִין, מה אַתּה סח!”… “רב טוֹביה! – הוּא אוֹמר ואֵינוֹ רוֹצה להוֹציא את ידיו מתּוֹך כּיסיו. – שוֹאֵל אני אוֹתךָ, הוּא אוֹמר, בּכמה יעלה לנוּ כּל הענין הידוּע לשנינוּ?”… “אִם מתכּוון אַתּה, אני אוֹמר, לענין הידוּע של החתוּנה, הרי אני יהוּדי עני ואֵין ידי משׂגת לערוֹךְ חתוּנה כּהלכתה, שתּהא לפי כּבוֹדכם”… נתן בּי זוּג עֵינַיִם ואָמַר לי כּךְ: “האִם מיתּמם אַתּה, אוֹ תּם אַתּה בּאמת?… אַף־על־פּי, הוּא אוֹמר, שאֵינךְ נראָה כּתם, שאִילוּ היִית תּם, הוּא אוֹמר, לא היִית מוֹשךְ בּרשתּךָ את בּן־אחוֹתי, שהתחַכּמתּ לוֹ וקראת אוֹתוֹ לביתךָ ללביבוֹת של שבוּעוֹת כּביכוֹל, זימנתּ לוֹ שם בּתוּלה יפה, אִם בּת היא ואִם אֵינה בּת – לא מעניני הוּא זה, אין אני יוֹרד לעוֹמקוֹ של דבר… והנערה, הוּא אוֹמר, נתאַהבה עליו, כּלוֹמַר, מצאָה חן בּעיניו, והוּא בּוַדאי, הוּא אוֹמר, שמצא חן בּעֵיניה, דבר זה מוּבן מאֵליו.. אין אני מוֹציא לעז עליה, הוּא אוֹמר, אֶפשר שנערה ישרה היא וכוונתה תּמימה, אֵין זה מעניני ואֵין אני יוֹרד לעוֹמקוֹ של דבר… אבל אַל תּשכּח, הוּא אוֹמר, מי אַתּה וּמי אנחנוּ! הלא יהוּדי בּר־דעת אַתּה, הוּא אוֹמר, אֵיך יכוֹלתּ אֵיפוֹא להעלוֹת על דעתּך, כּי טוֹביה החוֹלב, זה שמביא לנוּ חמאָה וּגבינה לביתנוּ, יִתחַתּן אוֹתנוּ?… אֶלָא מה, הוּא אוֹמר, דבר־אמנה היה בּין שניהם? אִם כּן, יחזרוּ מדבריהם! אֵין בּזה חָלילה, הוּא אוֹמר, משוּם סַכּנה. נכוֹנים אָנוּ, הוּא אוֹמר, לכפּר פּניה בּמַתּנַת־כּסף, אִם היא תּוַתּר לוֹ על מוֹצא־שׂפתיו. אַדרבּה, הוּא אוֹמר, אֵין לנוּ על זה כּלוּם, שהרי דין בּתוּלה, הוא אוֹמר, לא כּדין בּחוּר, אִם בּת היא, הוּא אוֹמר, ואִם אִינה בּת – לא מעניני הוּא זה, אֵין אני יוֹרד לעוֹמקוֹ של דבר”… “ריבּוֹנוֹ של עוֹלם, אני מהרהר בּפני עצמי, מה רוֹצה יהוּדי זה?” ושוּב הוּא מדבּר, אֵינוֹ פּוֹסק לשפּוֹךֱ את שטף דבריו על ראשי: "אַל תּתבּרךְ בּלבּךָ, הוּא אוֹמר, כּי יעלה בּידךָ להקים שאוֹן וּלעוֹרר שערוּריה, לפרסם בּרבּים, כּי בּן־אחוֹתי חָשק להתחַתּן אֶת בּת טוֹביה

החוֹלב… הסר תּקוָה מלבּך, הוּא אוֹמר, כּי אחוֹתי אִשה רפת־אוֹנים היא, שאֶפשר להזיל זהב מכּיסה, כּי לא תּהיה תּפאַרתּךָ על הדרך הזאת… אִם לשלוֹם אַתּה, הוּא אוֹמר, ואִם לבּךָ ישר בּקרבּךָ, נעביר על מידוֹתינוּ ונַעניק לך קרבּוֹנים אחָדים… יהי רצוֹן, הוּא אוֹמר, כּאילוּ נדבה היא זוֹ… הלא אנשים אנחנוּ ויוֹדעים עֵת לרחם ולעשׂוֹת צדקה עם איש"…

בּקיצוּר, רוֹצה אַתּה לדעת, מה עניתי ואָמַרתּי לוֹ? אוֹי ואבוֹי לי, לא עניתיו כּלוּם. דבקה לשוֹני לחכּי ונאלמתּי דוּמיה מגוֹדל הכּאֵב והחרפּה. קמתּי ממקוֹמי, פּניתי אל הדלת והמזוּזה – ואֵינני!…

כּנס מן הדליקה וּכנמלָט מבּית האסוּרים כּךְ נמלטתּי על נפשי!… ראשי היה כּגלגל ולבּי סחַרחר, עֵינַי התּיזוּ שביבי־אֵש וּבאָזנַי זימזמוּ דבריו של יהוּדי זה: “דברים בּרוּרים”… “אִם בּת היא ואִם אֵינה בּת”… “אִשה רפת־אוֹנים להזיל זהב מכּיסה”… “יהי רצוֹן כּאִילוּ נדבה היא זוֹ”… “לא תּהיה תּפאַרתּךָ על הדרך הזאת”… נגשתּי אל סוּסי, כּבשתּי את פֹני בּעֶגלתי ומעוֹצר רעה ויגוֹן – האִם לא תּצחַק לי? – גָעיתי בּבכי־תמרוּרים, הרבּה בּכה בּכיתי! וּלאַחַר שבּכיתי די־צרכּי וישבתּי בּעֶגלתי וחָלקתּי לבהמתּי העלוּבה מנה אַחַת אַפּיִם, רק אָז פּתחתּי את פּי וקיללתּי את יוֹמי, כּקללת אִיוֹב הזקן בּשעתּוֹ: “הוֹדיעֵני אלוֹהים, את דרכיךָ ולמדני את מידת רחמיךָ. מה ראִית בּעבדךָ בּאיוֹב, כּי שׂמתּ אוֹתוֹ למפגע לך ולא תּתּנהוּ לבלוֹע רוּקוֹ אַף רגע? המעט לךָ יהוּדים בּמחנה יִשׂראֵל, כּי רק בּוֹ בּחרתּ מכּוּלָם להוֹרידוֹ בּיגוֹן שאוֹלָה?”… ואני חוֹזר לביתי וּמוֹצא את בּני־החבוּרה שלי, בּלא עֵין־הרע, שׂמחים וטוֹבי־לב. כּוּלָם סוֹעדים סעוּדת־העֶרב, ורק שפּרינצה אֵינה בּיניהם. “היכן שפּרינצה?” אני שוֹאֵל. “מַה נשמע, הם שוֹאלים אוֹתי, לָמה קראוּ לך?” אָמַרתּי להם שוּב: “היכן שפּרינצה?” אָמרוּ לי שוּב: “מַה נשמע?” אָמַרתּי להם: “לא כּלוּם, הכּל על מקוֹמוֹ בּשלוֹם. העשירים היהוּפּיציים, אני אוֹמר, כּבר עלוּ על משכּבם בּעֶזרת השם יִתבּרךְ”… עוֹד אני מדבּר, והנה שפּרינצה בּאה, מציצה לתוֹךְ עֵיני ויוֹשבת אֶל השוּלחָן בּאין אוֹמר וּדברים, כּאִילוּ הענין אֵינוֹ נוֹגע אֵליה, לא בּה מדבּרים. בּפניה לא ניכּר שוּם דבר, ורק שתיקתה היתירה שלא כּדרך הטבע היא. ולא עוֹד, אלא שלא נראתה לי ישיבתה שהיא יוֹשבת בּתוֹך הירהוּרים ודרכּה המשוּנה לשמוֹע ולעשׂוֹת כּרצוֹן איש ואיש. כּשאוֹמרים לה: שבי – היא יוֹשבת; כּשאוֹמרים לה: אִכלי – היא אוֹכלת; כּשאוֹמרים לה: לכי – היא הוֹלכת; וּכשקוֹראים לה בּשמה – תּחרד ממקוֹמה ותקוּם בחפּזוֹן… מסתּכּל אני בּפני בּתּי, והמוֹן רחמי מתגלגלים עליה, ואֵש בּוֹעֶרת בּקרבּי –אֵיני יוֹדע על מי… אִי לךָ, ריבּוֹנוֹ של עוֹלם, אלוֹהינוּ ואלוֹהי אבוֹתינוּ! לָמה הריעוֹת לטוֹביה עבדךָ? מַה פּשעי וּמה חטאתי?…

בּקיצוּר, רוֹצה אַתּה לדעת סוֹפוֹ של דבר? לא עליכם ולא על בּניכם סוֹף כּסוֹפה של בּת טוֹביה, ואפילוּ לשׂונאַי בּנפש אֵיני דוֹרש רעה גדוֹלה כּזאת. שהרי קללה של צער גידוּל בּנים שקוּלה כּנגד כּל הקללוֹת הכּתוּבוֹת בּתּוֹכחָה, וּמי לידי יִתּקע, כּי פּלוֹני החוֹרש עלי רעה בּסתר לא קיללני קללה זוֹ של בּנים? אֵין אַתּה מַאמין בּדברים אֵלוּ? אִם כּן, יד מי היתה בּי וּבבנוֹתי לעכוֹר חַיינוּ על האָרץ? אַדרבּה, הבה אֶשמע מפּיךָ!“… אַך מַה יִתּנוּ וּמַה יוֹסיפוּ לָנוּ דברי חקירה? מוּטב שאסַפּר לך סוֹפוֹ של מעשׂה. פּעם אחת לפנוֹת עֶרב, בּשעה בּין השמשוֹת, חזרתי בּעֶגלתי מבּוֹיבּריק בּלב קרוּע. הגע בּעצמךָ: גָדוֹל הצער וגָדוֹל הבּזיוֹן, וּמשניהם גדוֹלים רחמי על בּתי!… שמא תּשאַל: והאַלמנה? והבּן? אֵין אַלמנה ואֵין בּן. נסעוּ מבּוֹיבּריק בּלא בּרכה. הלא חרפּה היא מלהגיד: חוֹב קטן היה זקוּף אֶצלי עליהם בּעד חמאָה וּגבינה, ולא סילקוּ לי… אֶלָא אֵין אני מדבּר כּאן בּדיני ממוֹנוֹת, שמסתּמא הסיחוּ דעתּם מן החוֹב וּשכחוּהוּ. מדבּר אני בּדיני נפשוֹת, בּמצווֹת שבּין אָדם לחבירוֹ, שזילזלוּ בּהן ונסעוּ בּלא בּרכה… את כּל עינוּיי הנפש של בּתּי העלוּבה לא ידע שוּם בּן־אָדם, חוּץ ממני, שהרי אָב אני, ולב אָב יוּדע צרת הבּת. שמא סבוּר אַתּה, שדיבּרה אֵלי דבר וחצי דבר? התאוֹננה? אוֹ בּכתה לפני? אִם כּך אַתּה סבוּר, אֵין אַתּה יוֹדע עדיִין את טבען של בּנוֹת טוֹביה! בּדוּמיה! בּינה לבין עצמה, נמַקה, דעכה כּנר. רק לעתּים רחוֹקוֹת היִיתי שוֹמע אַנחתה הפּוֹרצת מאֵליה, ואנחה זוֹ היתה שוֹברת חצי לבּי!… הכּלל נוֹסע אני כּךְ אל בּיתי לפנוֹת עֶרב, כּוּלי שקוּע בּעצבוּת וּבמיני מַחשבוֹת, מהרהר אחרי דרכיו של הקדוֹש־בּרוּך־הוּא, מַקשה עליו קוּשיוֹת וּמתרץ אוֹתן בּפני עצמי. ולא על הקדוֹש־בּרוּך־הוּא אני קוֹרא תּגר – עם הקדוֹש־בּרוּך־הוּא כּבר נתפּייסתּי בּדוֹחַק; קוֹרא אני תּגר על בּני־האָדם ועל דרכיהם העקלקלוֹת: לָמה בּחרוּ בּני־האָדם בּדרכי הרע, כּשדרכי הטוֹב פּתוּחוֹת לפניהם? לָמה ממררים בּני־האָדם את חַייהם ואת חַיי אחרים זוּלתם, כּשיש בּידם לעשׂוֹת טֹוב כּל ימיהם ולחיוֹת חַיִים טוֹבים וּמתוּקים? היִתּכן, כּי בּרא אלוֹהים את האָדם, כּדי שיִתגלגל בּיִסוּרים ויִראֶה רק רע בּעוֹלמוֹ?… מַה חפץ לוֹ בּכל זה?… מתּוֹך רעיוֹנוֹת אֵלוּ אני מתקרב אל בּיתי אשר בּכּפר ורוֹאֵה מרחוֹק המוֹן אנשים מתרוֹצצים ליד המסילה, בּני הכּפר כּוּלם, אִיכּרים ואִיכּרות, הם וטפליהם יוֹצאי חלציהם, עם רב מאוֹד. מַה קרה שם? הלא אֵין זוֹ דליקה. מסתּמא אָדם טבע בּנהר, רחץ את בּשׁרוֹ ליד המסילה כּחוֹם היוֹם ונשפּט בּמַיִם, כּמוֹ שאָנוּ אוֹמרים בּתפילת וּנתנה תּוֹקף… וּפתאוֹם אני רוֹאֶה את גוֹלדה שלי רצה כּמטוֹרפת, זרוֹעוֹתיה פּרוּשׂוֹת לאַויר וּמטפּחתּה צוֹנַחַת מעל ראשה, לפניה רצוֹת גם בּנוֹתי, טייבּיל וּביילקה, וכוּלן מרימוֹת קוֹל־זוָעה, קוֹל יללה וזעקת־שבר” “בּתּי! אחוֹתנוּ! שפּרינצה!”… כּשקפצתּי מעל העגלה, כּמעט קפצה נשמתי מקרבּי, וּכשהגעתּי אל שׂפת הנהר, כּבר כּלוּ כּל הקצים…

* * * * * * * * * *

מה היה בּרצוֹני לשאָלךָ?… כּן! ראִית מימיךָ טוֹבע? לא ראִית?… אָדם ההוֹלך בּדרך כּל האָרץ, עֵיניו עצוּמוֹת על־פּי רוֹב. מַה שאֵין כּן הטוֹבע, שעֵיניו פּקוּחוֹת. מַה טעם לדבר?… סלח־נא לי, שמא הלאֵיתיךָ הפּעם יוֹתר מדי וּביטלתּיךָ מספריךָ. ואני גם אני עסוּק בּשלי. הנה עוֹמד שם סוּסי וּממתּין לי, שאָשוּב אֶל מלאכתּי ואֶל סחוֹרתי, כּי אַחרי כּל המעשׂים עוֹלם כּמנהגוֹ נוֹהג והחַי מבקש פּרנסתוֹ וּמַעלים לבּוֹ מיִסוּריו, כּמו שכּתוּב בּתּוֹרה ושנוּי בּנביאים: מתים בּל יחיוּ – עשׂוּי המת שישתּכּח מן הלב… וכל זמן שהנשמה בּקרבּי חַייב אני למשוֹךְ בּעוֹל, אני וסוּסי עמי, עד בּוֹא יוֹמנוּ האַחרוֹן, לקיים מה שנאמר: לכה דוֹדי – סַע טוֹביה, אַל תּעמוֹד!… ושלוֹם רב לך, ושלוֹם לביתךָ. והיה כּי תּזכּרני, אַל תּזכּרני לרעה!…

מעשׂה שסח לי טוֹביה החוֹלב על בּתּוֹ החמישית בּדרךְ נסיעתוֹ בּקרוֹן של מסילת־הבּרזל לאֶרץ־יִשׂראֵל.

– בּרוּכים הבּאים, אדוֹני, שלוֹם־עליכם! מַה שלוֹמוֹ של יהוּדי? אפילוּ בּחלוֹמי לא פּיללתּי לראוֹת פּניךָ! מכּיוָן שכּךְ, הא לךָ ידי ושלוֹם עליכם!… ראֵה, כּל אוֹתה העֵת יוֹשב היִיתי ותוֹהה בּפני עצמי על מדרש־פּליאָה זה: מה הגיע לוֹ לידידי, שנתעלם פּתאוֹם מן העיִן וזה ימים רבּים אֵין אָנוּ רוֹאִים אוֹתוֹ לא בּבוֹיבּריק ולא בּיהוּפּיץ? הלא הכּל בּידי שמיִם. כּסבוּר הייתי, שמא, חַס ושלוֹם, עשׂה מַעשׂה וציוָה לביתוֹ ונסתּלק בּחשאי למקוֹם שאפילוּ צנוֹן וחזרת אסוּרים שם בּהנאה? אֶלָא מיד היִיתי חוֹזר ואוֹמר לעצמי: היִתּכן? שלוֹם־עליכם, שפּיקח הוּא, כּלוּם יעשׂה שטוּת כּזוֹ? עכשיו הנַחתּ את דעתּי. בּרוּךְ המקוֹם, בּרוּךְ הוּא, שהחינוּ וקיימנוּ לראוֹת אִיש את רעֵהוּ פּנים אֶל פּנים, כּמוֹ ששנינוּ בּעֵין־יעקב: טוּרא בּטוּרא פּגע… רוֹאֶה אני, שאַתּה מַבּיט בּי, מַחריש וּמשתּאֶה, כּאִילוּ לא הכּרתּני? אַל תּסתּכּל בּקנקן – אַל תּראֵני, ידידי, שאני לבוּש בּגדי־שבּת. הרי אני אוֹתוֹ טוֹביה עצמוֹ, אוֹתוֹ שלוּמיאֵל, כּאָז כּן עתּה. אֶלָא מה? כּשאָדם יוֹצא לדרךְ, למקוֹם שאֵין מַכּירים אוֹתוֹ, הריהוּ מתחַפּשׂ בּפני הבּריוֹת, לוֹבש שחוֹרים ונראֶה כּנגיד. כּל־שכּן היוֹצא לדרך רחוֹקה כּזוֹ, לאֶרץ־יִשׂראֵל. מתבּוֹנן אַתּה בּי, אדוֹני שלוֹם־עליכם, וּבוַדאי אַתּה מהרהר אַחרי בּלבּךָ: טוֹביה זה, שהיה עוֹסק בחָלָב וחַי כּל ימיו בּדוֹחק, מַה נתחַדש אֶצלוֹ, שהוּא גוֹרם הנאה לעצמוֹ לעֵת זקנתוֹ, עוֹלה לאֶרץ־יִשׂראֵל להיקבר שם קבוּרת צדיקים? חַיֶיךָ, מקרא זה אוֹמר דרשני – הכּל יִתבּאֵר לךָ על הצד היוֹתר טוֹב. הטרח־נא אֶת כּבוֹדךָ וטוֹל תּרמילךָ מכּאן, ואני אֵשב ממוּלךָ ואסַפּר לךָ דברים כּהויתם, מַעשׂי אלוֹהינוּ.

בּקיצוּר, חַייב אני קוֹדם כּל לפרשׁ לךָ סיבּת כּל הסיבּוֹת – נתאַרמַלתּי, לא עליכם, מאִשתּי. נפטרה גוֹלדה שלי, עליו השלוֹם, והלכה לעוֹלמה. חבל על דאַבדין! יהוּדיה פּשוּטה היתה, אִשה כּשרה שאֵין חָכמתה אֶלָא בּקדירה, אַךְ צדקנית גדוֹלה, בּגן־עֵדן תּהא מנוּחָתה.

תּעמוֹד שם בּצדקתה להמליץ על בּנוֹתיה, שעשׂרה נסיוֹנוֹת נתנַסתה עמן, ואֶפשר שבּשבילן נטרדה מעוֹלמה, כּי בּמסתּרים בּכתה נפשה עליהן, שנפוֹצוּ אַחַת אַחַת לאַרבּע רוּחוֹת העוֹלם. “מה אַנוּ וּמה חַיינוּ, היתה אוֹמרת, הלא כּל עמלנוּ אֵלוּ הבּנוֹת, ואני שכוֹלתּי אֶת כּוּלן. גם בּהמה להבדיל, היא אוֹמרת, מתגעגעת, כּשלוֹקחים את עֶגלה ממנה”… כּךְ היא אוֹמרת לי, גוֹלדה עצמה, וּמתמוֹגגת בּדמעוֹת. רוֹאֶה אני, כּי עניה זוֹ נמַקה מיוֹם ליוֹם, דוֹעֶכת כּנר, והרי אני משדלה בּרחמים וּמדבּר על לבּה: “אַל־נא, גוֹלדה מַחמַל־נפשי, אני אוֹמר, מקרא מלא יש אֶצלנוּ בּמַחזוֹר: אִם כּבנים אִם כּעבדים – מַה בּבנים, כּךְ בּלא בּנים. יש לנוּ, אני אוֹמר, אֵל גָדוֹל בּשמַיִם, אֵל טוֹב וּמיטיב, רחוּם וחַנוּן, וּמאַחַר שבּרא את עוֹלמוֹ בּחָכמה, שהאָבוֹת והבּנים הם שתּי רשוּיוֹת, שאֵין האַחַת נוֹגעת בּחברתּה, מסתּמא, אני אוֹמר, יוֹדע הוּא את המַעשׂה אשר הוּא עוֹשׂה תּחת השמש”… כּסבוּר אַתּה, שירדה לעֶצם רעיוֹני? אני טוֹענה בּחיטים, והיא מוֹדה לי בּתפּוּחי־אדמה: “טוֹביה, היא אוֹמרת, הנה אני הוֹלכת בּדרךְ כּל האָרץ – מי יבשל לךָ תּבשיל של ערבּית?”… כּךְ היא משיבה לי אמריה בּלחש ועֵיניה מַבּיטוֹת בּי הבּטה משוּנה זוֹ, שאֵין שוּם בּריה יכוֹלה לעמוֹד בּפניה. והרי לא אִשה טוֹביה, לפיכךְ אני מפיס דעתּה בּפסוּק וּבמדרש וּבפרקי אָבות: “גוֹלדה, אני אוֹמר, כּל ימַיִךְ התהלכתּ לפנַי בּאמוּנה, עֵזר כּנגדי היִית, ועכשיו כּלוּם תּשליכיני לעֵת זקנה כאַחַד הפּתאִים?” כּךְ אני אוֹמר לה וּמסתכּל בגוֹלדה שלי – רע המַעשׂה! רוֹאֶה אני, כּי ירט הדרךְ לנגדי, ואני חוֹפז ואוֹסר את סוּסי ויוֹצא לָעיר להביא רוֹפא, הטוֹב שבּרוֹפאִים, וחוֹזר לביתי וּמוֹצא את גוֹלדה שלי מוּטלת על האָרץ, נר דוֹלק למראשוֹתיה וכוּלה נראֵית כּגל של עפר שצברוּהוּ למקוֹם אֶחָד וכיסוּהוּ שחוֹרים. ואני עוֹמד וּמהרהר בּלבּי: “כּי זה כּל האָדם… אִי לךָ, ריבּוֹנוֹ של עוֹלם, מה עוֹללתּ לטוֹביה עבדךָ! לאָן אֶפנה עתּה לעֵת זקנתי? גָדרתּ דרךְ בּעדי, הוֹשבתּני בּמַחשכּים”… וכךְ אני כּוֹרע על בּרכּי וכוֹבש פּנַי בקרקע. אַךְ אֵין מהרהרים אַחרי מידוֹתיו של הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא. שמעֵני, אדוֹני שלוֹם־עליכם, ואַגיד לך. כּשאָדם פּוֹגע בּמַלאַךְ־המות ורוֹאֶה אוֹתוֹ עיִן בּעיִן, על־כּרחוֹ הוּא נַעשׂה אֶפּיקוֹרס וּמַתחיל לחקוֹר בּמוּפלָא ממנוּ: מַה כּוֹחנוּ, מַה גבוּרתנוּ – מַה כּל העוֹלם הזה עם תּכוּנת הגלגלים החוֹזרים ועם מרוּצת מסילוֹת־הבּרזל, רצוֹא וָשוֹב, וּמַה כּל הרעש והשאוֹן, המהוּמה והמבוּכה מסביב, ואפילוּ רוֹטשילד בּכבוֹדוֹ וּבעצמוֹ עם כּל המיליוֹנים שלוֹ – חדלוּ לכם ממנוּ, כּי בּמה נחשב הוּא?…

בּקיצוּר, שׂכרתּי קדיש לנשמתה, לגוֹלדה עליו השלוֹם, שילמתּי לוֹ שׂכר כּל השנה מראש, אַחרי אשר יִסרני אלוֹהים ולא נתן לי בּנים זכרים, אֶלָא נקבוֹת, רק בּנוֹת וּבנוֹת בּלבד, אַל יִזכר שמן לטוֹבה! אֵיני יוֹדע, אִם כּךְ היא דרכּם של כּל היהוּדים, שפּניהם מַשחירים מחמת צער גידוּל בּנוֹת, אוֹ רק אני יחיד בּדוֹרי אני, שמַזלי רע כּל־כּךְ. כּלוֹמַר, אֵין אני בּא חָלילה בּטרוּניה עם בּנוֹתי. אַדרבּה, צריךְ אני להחזיק טוֹבה לָהן, שכּוּלן דבקוֹת בּי וּמחַבּבוֹת אוֹתי חיבּה יתירה. הנה, למשל, בּת־זקוּנים יש לי, בּיילקה שמה. מה אוֹמַר וּמה אדבּר? חמדה גנוּזה. הלא מַכּיר אַתּה אוֹתי, בּרוּךְ השם, לא מתּמוֹל ויוֹדע אֶת טבעי מאָז וּמשנים קדמוֹניוֹת, כּי אֵין אני מאוֹתם האָבוֹת, המַפליגים בּשבח בּניהם. אבל כּיוָן שהגיעוּ הדברים לביילקה שלי, חַייב אני לאמוֹר לךָ בּלא לב וָלב, כּלוֹמַר, בּלא גוּזמה: מיוֹם שבּרא הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא בּיילקוֹת בּעוֹלמוֹ, עדיין לא הוֹציא מתּחת ידוֹ בּיילקה כּזוֹ. ולא בּיפיה הכּתוּב מדבּר ­­– בּנוֹת טוֹביה, הלא יוֹדע אַתּה בּעצמךָ, כּבר יצאוּ לָהן מוֹניטין בּכל העוֹלם כּוּלוֹ, שיפוֹת הן.

אַךְ זוֹ הקטנה, כּלוֹמַר בּיילקה, עלתה על כּוּלן, כּמוֹ שאָנוּ אוֹמרים בּתהילים: יפיפית!… על בּיילקה שלי יכוֹלים אָנוּ להמליץ בּאמת את דברי אֵשת־חַיִל: שקר החן – לא היוֹפי עיקר, אֶלָא המזג הטוֹב. זהב, אני אוֹמר לךָ, כּתם־פּז! כּל ימי היִיתי אֶצלה השׂאוֹר שבּעיסה, השמנת שעל־גבּי החָלָב, אַךּ מיוֹם שנפטרה עלי גוֹלדה עליו השלוֹם, תּיבּדל ממנה לאוֹרךְ ימים, יקרתּי בּעֵיניה מאוֹד, מַמש כּבבת־עֵינה. מכּל משמר שמרה אוֹתי! וּכבר אָמרתּי לעצמי: בּוֹא וּראֵה דרכי הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא, שהוּא מצרף מידת הדין למידת הרחמים, כּמוֹ שאָנוּ אוֹמרים בּכל מַאמינים שהוּא: וּמַקדים רחמים לרוֹגז, כּלוֹמַר, מַקדים את הרפוּאָה למַכּה. אֶלָא שאֵין אָנוּ יוֹדעים עדיין, מַה גָרוּע יוֹתר – הרפוּאָה אוֹ המַכּה? כּי מי נביא וידע, שבּיילקה זוֹ עצמה תּהא נקנית לבעלה בּכסף, על־מנת לשלוֹח אַחַר־כּךְ את אָביה הזקן לאֶרץ־יִשׂראֵל? אָמנם, לכשתּרצה, לא היא אשמה בּדבר, אלא הוּא, בּחירה רצתה נפשה בּוֹ. אֵין אני רוֹצה לקללוֹ – תּפתּח האָרץ את פּיה ותבלע אוֹתוֹ ואֶת כּספּוֹ!… ואֶפשר, כּשנעיין יפה בּדבר ונַעמיק חקר, הרי אני עצמי חַייב בּזה יוֹתר מכּוּלם, שכּן מצינוּ גמרא מפוֹרשת בּשוּלחן ערוּךְ: חַייב אָדם… ואוּלם סבוּר אני, שבּהלכוֹת שוּלחָן ערוּךְ יפה כּוֹחךָ מכּוֹחי ולא מפּי אַתּה חָי!

בּקיצוּר, אֵין אני רוֹצה להאריךְ בּמקוֹם שראוּי לקצר. עברה שנה ועוֹד שנה, וּביילקה שלי גָדלה ונתבּגרה, בּלא עֵין־הרע, והגיעה לפרקה. ואני טוֹביה עוֹשׂה מלאכתּי כּבתּחילה, נוֹהג בּסוּסי ובעֶגלתי וּמוֹליךְ את מעשׂי חלָבי בּימוֹת הקיץ לבוֹיבּריק וּבימוֹת החוֹרף ליהוּפּיץ – מַבּוּל־מַיִם יביא אלוֹהים על יהוּפּיץ זוֹ, כּמוֹ שהביא על סדוֹם בּשעתּה! כּלכּל לא אוּכל אֶת העיר הזאת. ולא אֶת העיר עצמה, אֶלָא את אנשיה, ולא אֶת כּל אנשיה, אֶלָא אֶת אֶחָד מהם – אֶת אֶפריִם השדכן. תּפּח רוּחוֹ של אוֹתוֹ האִיש, שעכרני ועכר את חַיי והחריב את בּיתי לעֵת זקנתי! ואַתּה, אדוֹני שלוֹם־עליכם, הסכּת ותשמע את המַעשׂה אשר עשׂה לי היהוּדי השדכן הזה.

בּקיצוּר, וַיהי היוֹם, בּתקוּפת חצי־אלוּל היה מַעשׂה, ואני בּא כּפעם בּפעם עם מעט סחוֹרתי ליהוּפּיץ. עוֹד אני עוֹשׂה כּה וָכה, וַיבוֹא המן – רוֹאֶה אני אֶת אֶפריִם השדכן מהלךְ וּבא לקראתי. ואני כּבר סיפּרתּי לךָ טיבוֹ של אָדם זה. אֶפריִם השדכן אָמנם יהוּדי טרחָן הוּא, ואַף־על־פּי־כן כּשאַתּה רוֹאֶה אוֹתוֹ, שוּב אִי אַתּה בּן־חוֹרין להיפּטר ממנוּ ועל־כּרחךָ אַתּה עוֹמד וּמַמתּין לוֹ, כּמַסמר הנטוּע. זה כּוֹחוֹ של אוֹתוֹ יהוּדי!… “שמע־נא, חָכם שלי, אני אוֹמר לסוּסי, עמוֹד רגע ואֶתּן לךָ מעט מיספּוֹא להשיב את נַפשךָ”. ואני עוֹצר אֶת אֶפריִם השדכן ונוֹתן לוֹ שלוֹם ונכנס עמוֹ בּשׂיחה מן הצד: “מַה נשמע בּדבר פּרנסה?” נאנח אנחה כּבדה ואָמר לי: “רע וָמר!” אָמַרתּי לוֹ: “מַה פּירוּש?” אָמַר לי: “כּלוּ כּל הקצים!” אָמַרתּי לוֹ: “הכיצד?” אָמַר לי: “הגיעוּ ימים רעים, שאֵין שידוּכים נחתּכים עוֹד בּמקוֹמוֹתינוּ”. אָמַרתּי לוֹ: “אֶלָא היכן נחתּכים הם?” אָמַר לי: “שם, בּחוץ־לאָרץ!” אָמַרתּי לוֹ: “מַה יעשׂה אֵיפוֹא, למשל, יהוּדי שכּמוֹתי, שרגלי אִמוֹ־זקנתוֹ לא עמדוּ שם מעוֹלם?” אָמַר לי והגיש לי מנחַת טאבּאק להריח: “לכבוֹדךָ, רב טוֹביה, יש לי חתיכת סחוֹרה בּמקוֹם הזה”. אָמַרתּי לוֹ: “סחוֹרה זוֹ מַה טיבה?” אָמַר לי: “אִשה אַלמנה, בּלא בנים ועם ק”ן קרבּוֹנים, שהיתה מבשלת בּבתּיהם של גדוֹלי יהוּפּיץ“. נתתּי בּוֹ עֵינַי ואָמַרתּי לוֹ: “רב אֶפריִם, כּלפּי מי אַתּה מכוון שידוּך זה?” אָמַר לי: “מַה פּירוּש כּלפּי מי? כּלפּי כּבוֹדךָ!” אָמַרתּי לוֹ: “כּל חלוֹמוֹתי הרעים, שחָלמתּי על עצמי ושחָלמוּ אחרים עלי, יחוּלוּ על ראש שׂוֹנאָי!” ואני נוֹטל את המוֹשכוֹת בּידי, דוֹפק את סוּסי ורוֹצה לנסוֹע הלאה. אָמַר לי אֶפריִם: “אַל־נא בּאַפּךָ, רב טוֹביה, אֶפשר שפּגעתּי בּכבוֹדךָ. אמוֹר לי אֵיפוֹא, למי נתכּוונתּ אָתּה?” אָמַרתּי לוֹ: “ולא לבת־הזקוּנים שלי נתכּוונתּי?” קפץ אֶפריִם ממקוֹמוֹ וטפח לעצמוֹ על מצחוֹ: “אַשריךָ, רב טוֹביה, שהזכּרתּני! ימים רבּים תּחיֶה על האָרץ!” אָמַרתּי לוֹ: “אָמן, גם אַתּם, הלוַאי תּזכּה גם אַתּה לימוֹת המשיח. אבל מה ראִית, אני אוֹמר, לשׂמחה זוֹ?” אָמַר לי: “יפה, רב טוֹביה, טוֹב ויפה הדבר הזה מאֵין כּמוֹהוּ בּכל העוֹלם כּוּלוֹ!” אָמַרתּי לוֹ: “למשל, בּמה הוּא טוֹב ויפה כּל־כּךְ?” אָמַר לי: “יש לי בּשביל בּת־הזקוּנים שלךָ דבר ישר, חמדה גנוּזה, אוצר בּלוּם, גביר אַדיר, בּעל־מיליוֹנים, קבּלן, כּמוֹהוּ כּרוֹטשילד וּשמוֹ פּדהצוּר!” אָמַרתּי לוֹ: “פּדהצוּר? כּמדוּמה לי, שכּבר מצינוּ שם זה בּחוּמש?” אָמַר לי: “מַה לי חוּמש? קבּלן הוּא פּדהצוּר זה, בּוֹנה בּתּים, מבצר מבצרים, מגשר גשרים, עוֹשׂה מלחָמה בּיאפּוֹניה, מאַסף ממוֹן, יוֹצא בּסוּסים אַבּירים, בּמרכּבוֹת נהדרוֹת, משרתים שוֹמרים ספּוֹ, מרחָץ לוֹ בּביתוֹ, רהיטים לוֹ מפּאריז, אֶבן טוֹבה בּטבּעתּוֹ, אֵינו זקן בּיוֹתר, רווק פּנוּי וכשר, בּחוּר כּהלָכה, מוּבחר מן המוּבחר, מבקש בּתוּלה יפה, תּהיֶה מי שתּהיֶה, ערוּמה אוֹ יחפה, וּבלבד יפת־תּוֹאַר!”… “טפּרררוּ, אני אוֹמר, עמוֹד, רב אֶפריִם! אִם יש בּדעתּךָ, אני אוֹמר, לטוּס טיסה משוּנה זוֹ ללא מַעצוֹר, נַגיע שנינוּ בּקפיצת הדרךְ לָאֶלף הששי. וכן מצינוּ, אני אוֹמר, גמרא מפוֹרשת בּמסכת בּבא בּתרא: חכמים, היזהרוּ בּרגליכם!… המתּן קצת, אני אוֹמר, אִם אֵיני טוֹעֶה, כבר שידכתּ לי פּעם אַחַת שידוּךְ זה עצמוֹ בּשביל בּתּי הבּכירה, אני אוֹמר, בּשביל הוֹדיל?” כּששמע אֶפריִם את הדברים האֵלה מפּי, תּמךְ ידיו בּמתניו ונתן את קוֹלוֹ בּצחוֹק גָּדוֹל כּל־כּךְ, שחוֹשש היִיתי, כּי יהוּדי זה יֹאחזהוּ השבץ. “אוֹהוֹ, הוּא אוֹמר, יפה תּפסתּ, רב טוֹביה! נזכּרתּ מַעשׂה שהיה בּימי אִמי־זקנתי, כּאשר כּרעה לָלדת את בּנה בּכוֹרָה! אוֹתוֹ בּחוּר פּשט את הרגל עוֹד קוֹדם המלחָמה וּברח לאמריקה!”… “זכר צדיק לברכה, אני אוֹמר, אֶפשר ילךְ גם בּחוּר זה בּעקבוֹתיו, לקיים מה שנאמר בּמדרש תּנחוּמא: **לא לחינם הלךּ התּרנגוֹל אֵצל הכּלב?”**… “מה עלה, הוּא אוֹמר, על דעתּךָ, רב טוֹביה? הבּחוּר ההוּא היה בּחוּר ריק, נוֹכל וּמתעתּע, פּחזן וּפזרן, וזה קבּלן עשיר הוּא, בּא מן המלחָמה, ועסקים לוֹ, וּמשׂרדים, ואנשים עוֹמדים לפקוּדתוֹ, ומשרתים עוֹשׂים רצוֹנוֹ!”… מה אוֹמַר וּמה אסַפּר לך? השדכן נתלהב כּל־כּךְ, שהוֹרידני מעל העגלה ואָחז בּדשי בּגדי וניענעני לכל רוּח, עד שקרב אֵלינו אֶחָד משוֹטרי המקוֹם וּביקש להוֹליךְ את שנינוּ לבית־הסוֹהר. נס נַעשׂה לי, שראִיתי מַעשׂה ונזכּרתּי הלָכה: לנכרי תשיךְ – פּירש רש”י: השלךְ פּרוּסה לכּלב וּסכוֹר את פּיו!…

בּקיצוּר, לָמה אַאריךְ את נַפשךָ? אוֹתוֹ פּדהצוּר נַעשׂה חָתן לבת־הזקוּנים שלי, כּלוֹמַר לביילקה, ולא אָרכוּ הימים עד שנכנסוּ שניהם לחוּפּה בּרוֹב פּאֵר וָצער. ולָמה נאמַר כּאן צער? להוֹדיעךָ, שהיא, כּלוֹמַר בּיילקה, קשה היה לה זיווּגוֹ של זה כּקריעת ים־סוּף. כּכל אשר הרבּה עליה פּדהצוּר חתנה מוֹהר וּמַתּן והציק לה בּשעוֹנים של זהב וּבאבנים טוֹבוֹת וּמַרגָליוֹת, כּן הוֹסיפה לשׂנוֹא אוֹתוֹ ולבזוֹת לוֹ בּלבּה. אני אֵיני צריךְ לאַתּ פּתח לוֹ. צוֹפה היִיתי בּאַספּקלריה שלי ורוֹאֶה הכּל, אֶת הנסתּרוֹת ואֶת הנגלוֹת. ראִיתי אֶת פּני בּתּי ואֶת עֵיניה ואֶת בּכיה, שהיא בּוֹכה בּלילוֹת. נמלכתּי פּעם אַחַת ואָמַרתּי לה סתם כּךְ, כּמסיחַ לפי תּוּמי: “השוֹמַעת אַתּ בּיילקה, אני אוֹמר, חוֹששני, אני אוֹמר, שפּדהצוּר זה שלָךְ חָביב עליִךְ, אני אוֹמר, ונעים לנַפשךְ, כּשם שהוּא חָביב ונעים לי!”… נתאַדמה בּיילקה כּאֵש ואָמרה לי: “זוֹ מנַיִן לך?” אָמַרתּי לה: “אֶלָא אִם כּן, מה הבּכי הזה על משכּבךְ בּלילוֹת?” אָמרה לי: “כּלוּם בּוֹכה אני?” אָמַרתּי לָה: “לא בּוֹכה אַתּ, אֶלָא מיבּבת. כּסבוּרה אַתּ, אני אוֹמר, מכּיוָן שאַתּ כּוֹבשת פּנַיִךְ בּכּר, תּעלימי דמעוֹתיִךְ ממני? כּסבוּרה אַתּ, שאָביךְ הזקן תּינוֹק של בּית רבּוֹ הוּא, אני אוֹמר, אוֹ כּבר יבש כּחרס מוֹחוֹ ואֵין הוּא מבין, אני אוֹמר, כּי מַעשׂה זה שאַתּ עוֹשׂה אֵינךְ עוֹשׂה אֶלָא בּשבילוֹ? רוֹצה אַתּ, אני אוֹמר, לכלכּל שׂיבתוֹ בּכבוֹד, דוֹאֶגת אַתּ לזקנוּתוֹ, שיהא לוֹ מקוֹם להניח עליו אֶת ראשוֹ, שלא יִצטרךְ חָלילה, אני אוֹמר, להחזיר על הפּתחים? אִם כּךְ סבוּרה אַתּ, אני אוֹמר, אֵינךְ אלא שטיה. יש לנוּ, אני אוֹמר, אֵל גדוֹל וחָזק, וטוֹביה אָביךְ, אני אוֹמר, לא מעשׂרה בּטלנים הוּא, שיהא יוֹשב וּמצפּה ללחם־חסד, וכסף, אני אוֹמר, הבל הבלים הוּא, כּכּתוּב. וזה לךְ האוֹת, אני אוֹמר, הנה אחוֹתךְ הבּכירה הוֹדיל עניה ואֶביוֹנה היא, ואַף־על־פּי־כן, אני אוֹמר, ראִי אֶת המכתּבים שהיא כּוֹתבת מעֵבר להרי־חוֹשך, מקצה השמַיִם, כּי מאוּשרה בּבּנוֹת היא עם פּילפּלת בּחירה, מַחמַל־נַפשה!”… כּסבוּר אַתּה, מה השיבה לי בּיילקה על דברים אֵלוּ? “מַה דמוּת, היא אוֹמרת, תּדמני להוֹדיל? הוֹדיל, היא אוֹמרת, היתה יפה לשעתּה. בעֵת ההיא התמוֹטט העוֹלם וחישב ליהפךְ, ולָכן, היא אוֹמרת, טרחוּ בּני־האָדם בּשביל העוֹלם כּוּלוֹ ואֶת עצמם שכחוּ; ועכשיו, היא אוֹמרת, כּשעוֹלם כּמנהגוֹ נוֹהג, טוֹרחים בּני־האָדם כּל אֶחָד בּשביל עצמוֹ ואֶת העוֹלם כּוּלוֹ שכחוּ”… כּךְ משיבה לי בּיילקה בּמשל וּמליצה, וּמַה תּענה ותֹאמר אַחריה? כּלוּם מבין אַתּה בּטיבן של בּנוֹת טוֹביה?…

כּדאי היה לךָ לראוֹתה בּכניסתה לחוּפּה – דוּכּסית לכל דבר! אני עצמי עוֹמד היִיתי כּל אוֹתה השעה מן הצד, מסתּכּל בּה ונהנה מזיוה, מַחריש וּמשתּאֶה לָה בּלבּי: “הזאת בּיילקה, בּת טוֹביה? מנַיִן לה עמידה זוֹ ברגל ישרה, והליכה זוֹ הלוֹךְ וטפוֹף, וקוֹמה זוֹ שדמתה לתמר, ותלבּוֹשת זוֹ, שכּן תּלבּשנה בּנוֹת המלך?” ואוּלם לא הניחוּ לי לזוּן בּה את עֵיני די־שׂבעי, כּי בּוֹ בּיוֹם, תּיכף לאַחַר החוּפּה, בּשעה שבּין מנחה למַעריב, קם הזוּג המאוּשר והלךּ לעוֹלמוֹ – שניהם יצאוּ בּדרךְ־המלךְ לָארצוֹת הרחוֹקוֹת, כמנהג העשירים הגדוֹלים. וּכשחָזרוּ משם, לא חָזרו אֶלָא לתקוּפת חנוּכּה, ושלחוּ וקראוּ לי, שאָבוֹא אליהם, למַען השם, תּיכף וּמיד ליהוּפּיץ. והיה הדבר מוּפלא ממני, כּוּלוֹ מוּקשה: מַה־נַפשךְ, אִם רצוֹנם, שאָבוֹא אליהם סתם כּךְ, כּמנהג העוֹלם, הלא צריכים היוּ להוֹדיעֵני בּפשטוּת, כּי אָבוֹא ­– ואני בּא. לָמַה להם אֵיפוֹא דיקדוּק זה של למַען השם ותיכף וּמיד? מסתּמא יש דברים בּגוֹ! וכאן הבּן עוֹמד ושוֹאֵל: מַה נשתּנה?… וּמַחשבוֹת והירהוּרים שוֹנים, טוֹבים ורעים, מתרוֹצצים בּקרבּי: אֶפשר ששני אֵלה כּבר התקוֹטטוּ בּיניהם, כּשני חתוּלים, והם עוֹמדים להתגָרש זה מזה? אַךְ מיד אני מפרךְ את עצמי: “שוֹטה אַתּה, טוֹביה, לָמה תּינבא לרעה? זוֹ מנַיִן לך? אֶפשר מתגעגעים הם עליךָ ונכספים לראוֹת פּניךָ? אוֹ אֶפשר רצוֹנה של בּיילקה בּכךְ, שיהא אָביה סמוּךְ לביתה? אוֹ אוּלי נמלךְ פּדהצוּר כּטוֹב לבּוֹ והוּא אוֹמר לספּוֹחַ אוֹתךָ אֶל אַחַת הכּהוּנוֹת, לשתּפךָ בּעסקיו וּלמַנוֹתךָ מַשגיחַ על העבוּדה הרבּה אשר לוֹ?”… בּין כּך וּבין כּך, ולנסוֹע אני צַריך. ואנִי יוצֵא מבּיתי, וַילךְ חָרנָה – נַסַעתּי ליהוּפּץ. בּנסיעתי מתגבּר בּי כּוֹחַ הדם, כּפעם בּפעם, ואני מצייר לי בּדמיוֹני, כּי הנה כּבר עשׂיתי מַעשׂה, עזבתּי את הכּפר מכרתּי את פּרוֹתי עם סוּסי ועֶגלתי, הכּל בּכּל מכּל כּל, בּאתי לשבת בּעיר ונַעשׂיתי מַשגיחַ אֵצל פּדהצוּר שלי, תּחילתי מַשגיחַ וסוֹפי גזבּר לאוֹצרוֹתיו ושוּתּף לוֹ בּכל עסקיו, שנינוּ שוים לכל דבר, מתחַלקים חלק כּחלק, ואני יוֹצא כּמוֹהוּ בּמרכּבה מפוֹאָרה, רתוּמה לשני סוּסים אַבּירים, אֶחָד שׂרוֹק ואֶחָד ערמוֹני, ואני יוֹשב סרוּחַ בּתוֹךְ אוֹתה מרכּבה ותמה תּמיהה גדוֹלה על עצמי: מַה לילוּד אִשה בּינינוּ – מי אני טוֹביה, אָדם צנוּע ושוֹקט, שהגעתּי למדרגה זוֹ, לעמוֹד בּמקוֹם גדוֹלים? לָמה לי כּל הרעש הזה, מהוּמה וּמבוּכה וּמרוּצה יוֹמם וָלָילה, כּמוֹ שאָנוּ אוֹמרים בּהלל: להוֹשיבי עם נדיבים – להתרוֹצץ עם בּעלי־מיליוֹנים?… הניחוּ לי, אַחַי, מבקש אני לישב בּשלוָה לעֵת זקנתי, לאמוֹר פּרק תּהילים, לעיין פּעם בּדברי משנה וּבאַגדה וּבחיי־אָדם וּבשאָר ירקוֹת – הלא צריך אני ליתּן את דעתּי גם על העוֹלם הבּא, הכן דברי אִם לא? זכוֹר מה שאָמַר דויד המלךְ בּתהילים: אָכן כּאָדם תּמוּתוּן – לא תוֹעיל לךָ חָכמתךָ ולא יצילוּךָ פּסוּקיךָ, בּשׂר ודם אַתּה וסוֹפךָ למוּת… כּךְ היִיתי יוֹשב שקוּע בּהירהוּרים אֵלוּ, עד שבּאתי בּשלוֹם ליהוּפּיץ והגעתּי לביתוֹ של פּדהצוּר שלי. והנה אֵין כּוונתי בּזה להשתּבּח לפניךָ, לפאֵר וּלרוֹמם אֶת רוֹב גָדלוֹ ורוֹב עשרוֹ של זה, אֶת מַעמַד בּיתו וּמוֹשב דירתוֹ. אני עצמי לא זכיתי מימי להיוֹת בּפלטין של מלךְ, אֶלָא משעֵר אני לי, כּי דירה נאָה מדירתוֹ של פּדהצוּר אֵינה בּמציאוּת כּלל. כּדי שתּעמוֹד מאֵליךָ על חין ערכּה של דירתוֹ, אוֹמַר לךָ רק זאת, כּי שוֹמר־הסף אשר לוֹ, עמלקי עם כּפתּוֹרי־כסף, לא נתנַני בּשוּם אוֹפן להיכּנס לפנַי ולפנים. מַה פּירוּשה של משלחת רעה זוֹ? הדלת דלת של זכוּכית היא, ואני רוֹאֶה אוֹתוֹ, את העמלקי יִמַח שמוֹ וזכרוֹ, עוֹמד מבּפנים ועוֹסק בּניקוּי מַלבּוּשים. והרי אני רוֹמז לוֹ בּלשוֹן־אילמים, מַראֶה לוֹ בּידי, כּי יִתּנני להיכּנס, משוּם שאִשתּוֹ של בּעל־הבּית בּתּי היא, עצמי וּבשׂרי… אֶלָא שערל־ראש זה לא הבין כּוונתי, והרי הוּא משיב לי אַף הוּא בּלשוֹן־אילמים וּמַראֶה לי בּידיו, כּי אֵלךְ לעזאזל. “ריבּוֹנוֹ של עוֹלם, זה חלקי מכּל עמלי? כּשאני רוֹצה להיכּנס אֵצל בּתּי, אני צריךְ לזכוּת־אָבוֹת? אוֹי לךָ, טוֹביה, ואוֹי לראשךָ הלבן, שכּךְ עלתה לךָ בּזקנוּתךָ!” כּךְ אני מהרהר בּפני עצמי ורוֹאֶה בּעד זכוּכית הדלת כּמין בּתוּלה סוֹבבת אֵילָךְ ואֵילָךְ. “ניכּר, שמשרתת היא זוֹ, אני אוֹמר לעצמי, משוּם שעֵיניה עֵינַיִם של גנב הן. כּל המשרתוֹת עֵיניהן עיני־גנב”… והרי אני רוֹמז לָה בּידי: “פּתחי לי, יוֹנתי תּמתי!” נשמעה לי, פּתחה את הדלת ואָמרה לי דווקא בּלשוֹננוּ היהוּדית: “מי לךָ פּה?” אָמַרתּי לָה: “כּאן יוֹשב פּדהצוּר?” הרימה עלי את קוֹלה ואָמרה לי שוּב: “מי לךָ פּה?” הרימוֹתי אַף אני אֶת קוֹלי ואָמַרתי לָה: “בּתּי, כּששוֹאלים אוֹתךְ כּענין, אַתּ השיבי כּהלכה, על ראשוֹן ראשוֹן ועל אַחרוֹן אַחרון: **כּאן יוֹשב פּדהצוּר?”** אָמרה לי: “כּאן”… אָמַרתּי לָה: “מכּיוָן שכּךְ, הלא מאַנשי־שלוֹמי אָתּ. לפיכךְ, אני אוֹמר, לכי ואִמרי לגברת פּדהצוּר שלָךְ, כּי אוֹרחַ הגוּן בּא לחסוֹת בצל קוֹרתה, אָביה טוֹביה הוּא זה, אני אוֹמר, העוֹמד בּחוּץ כּעני בּפּתח וּמחַכּה עד בּוֹש, אוּלי יִמצא חן וָחסד בּעֵיני אִיש צר ואוֹיב, המן הרע הזה, הלוַאי, אני אוֹמר, יהא כּפּרתה של ציפּרנךְ הקטנה!”… כּיוָן ששמעה דיבּוּרים אֵלוּ מפּי, מיד נתנה הבּתוּלה את קוֹלה בּצחוֹק של משוּמדת, סגרה הדלת כּלפּי חוֹטמי מַמש, מיהרה ועלתה למַעלה, ותיכף ירדה למַטה והכניסה אוֹתי למין טרקלין מפוֹאָר, שאבוֹתינוּ ואבוֹת אבוֹתינוּ לא ראוּ דוּגמתוֹ גם בּחלוֹם. בּכל פּינה שאַתּה פּוֹנה אֵינךָ רוֹאֶה אֶלָא גלוּסקאוֹת וּכלי־מילת – זהב וכסף וּבדוֹלח וּקטיפה וּתכלת ואַרגמן ותוֹלעת שני, וּכשאַתּה פּוֹסע, אֵינךָ חָש בּעקבוֹתיךָ, משוּם שפּוֹסע אַתּה בּרגליךָ החוֹטאוֹת על מיני מרבדים יקרים, רכּים כּשלג. ואִם מעט לך כּל זה, הרי לךָ שעוֹנים! בכל מקוֹם אשר תּעיף בּוֹ עֵיניךָ אַתּה רוֹאֶה שעוֹנים, על הכּתלים שעוֹנים, על השוּלחָנוֹת שעוֹנים, שעוֹנים לאֵין מספר! “ריבּוֹניה דעלמא כּוּליה, מה חפץ לוֹ לאָדם אֶחָד בּשעוֹנים הרבּה כּל־כּךְ?” כּךְ אני מהרהר בּלבּי, ואני מתהלךְ אַט בּתוֹךְ כּל הכּבוּדה הזאת, ידי מסוּלקוֹת לאחוֹרי ועֵינַי מתבּוֹננוֹת בּמה שלפנַי. צוֹפה אני ורוֹאֶה– כּמה וכמה טוֹביוֹת מתרגשים וּבאים לנגדי מכּל העברים. טוֹביה אֶחָד הוֹלךְ לכאן וטוֹביה השני פּוֹסע לשם, זה יוֹצא לקראתי וחברוֹ מסתּלק ממני. “טפוּ, אני רוֹקק ואוֹמר, אַספּקלריוֹת הן אֵלוּ, אַספּקלריוֹת מכּל אַרבּע הרוּחוֹת! רק בּרנש משוּנה כּקבּלן זה יכוֹל לגרוֹם עוֹנג לעצמוֹ בּתוֹךְ שעוֹנים הרבּה כּל־כּךְ ואַספּקלריוֹת מאִירוֹת!”… ואני מַעלה בּמחשבתּי אֶת פּדהצוּר, בּן־אָדם שמן ועגוֹל, כּוּלוֹ קרח, המדבּר בּקוֹל רם וצוֹחק צחוֹק דק, ואני נזכּר, כּיצד בּא אֵלי בּפּעם הראשוֹנה אל הכּפר בּמרכּבה רתוּמה לסוּסים דוֹלקים, השתּטח אֶצלי כּמוֹ בּכרם אָביו, התוַדע אֶל בּיילקה, קראַני הצדה ולָחש לי סוֹד על אָזני, ודווקא בּקוֹל רם, שנשמע מעֵבר ליהוּפּיץ. מה הסוֹד? כּי נפשוֹ חָשקה בּביילקה, והוּא רוֹצה להעמיד חוּפּה מיד, אַחַת וּשתּיִם ושלוֹש. מילא, אם בּתּי מצאה חן בּעֵיניו – אֵין כּל תּימה בּדבר. אבל חפּזוֹן זה, אַחַת וּשתּיִם ושלוֹש, בּא בּלבּי כּחרב פּיפיוֹת – כּסַכּין פּגוּמה בּבּשׂר החָי. הכיצד? מַה פּירוּשה של חוּפּה חטוּפה זוֹ, אַחַת וּשתּיִם ושלוֹש? ואני מה? וּביילקה מה אוֹמרת? כּלוּם אֶת פּינוּ אֵינו שוֹאֵל כּלָל? הוֹי, מה התאַויתי אוֹתה שעה לתרגם לוֹ פּסוּקים אחָדים כּצוּרתם בּצירוּף מדרש הראוּי להתכּבּד, למַען יִזכּרני כּל ימי חַייו! אַךְ מיד שבתּי ואָמַרתּי לעצמי: “לָמה זה אָנוֹכי – לָמה לךָ, טוֹביה, להכניס את ראשךָ בּין הרים? וכי הרבּה עלה בּידךָ להשפּיע על בּנוֹתיךָ הבּכירוֹת, כּשבּיקשתּ לחַווֹת לָהן דעה בּשידוּכיהן? רק שפכתּ שׂיח כּמַיִם, הוֹצאת את כּל תּוֹרתךָ החוּצה, ולבסוֹף מי הוּחזק שוֹטה? טוֹביה!”…

בּקיצוּר, הבה נַעזוֹב, כּמַאמרךָ בּסיפּוּרי־המַעשׂיוֹת שלךָ, אֶת בּן־המלך ונַחזוֹר אֶל בּת־המַלכּה. וּבכן, עשׂיתי רצוֹנם וּבאתי אליהם ליהוּפּיץ, וּמיד התחילה פּרשה של נתינת שלוֹם והחזרת שלוֹם, כּדרךְ העוֹלם: שלוֹם עליכם, עליכם שלוֹם! מַה שלוֹמכם? וּמַה מַעשׂיכם? שבוּ! תּוֹדה רבּה, יכוֹלים אָנוּ לעמוֹד! וכיוֹצא בּנימוּסים אֵלוּ, שבּני־אָדם מן היִשוּב מדקדקים בּהם. שמא סבוּר אַתּה, שאני הייתי המַתחיל בּדבר ושאַלתּי את פּיהם: מַה יוֹם מיוֹמַיִם – קריאָה זוֹ שקראתם לי מה היא? חָלילה! לא אִשה טוֹביה. יש לוֹ פּנאי לישב וּלחכּוֹת לגאוּלה שתּבוֹא מאֵליה, כּמוֹ ששנוּ חכמים בעֵין־יעקב: מצוָה הבּאה לידךָ אַל תּחמיצנה… עוֹד אָנוּ מדבּרים, והנה נכנַס בּן־אָדם לבוּש מַחלָצוֹת, בּנַעלי־יד לבנוֹת, ועמד והכריז, כּי השוּלחן ערוּך והכּל מתוּקן לפת־שחרית. ואָנוּ קמים שלָשתּנוּ, אני וּבתּי וחתני, ונכנסים למין טרקלין שכּוּלוֹ אַלוֹן: השוּלחָן של אַלוֹן, הכּיסאוֹת של אַלוֹן, והכּתלים והתּקרה כּוּלָם עשׂוּיִים אַלוֹן, כּוּלם מחוּטבים וּמצוּבּעים וּמצוּירים וּמצוּעצעים, ועל השוּלחָן – בּגדי מַלכוּת: תּה וקהוָה ושוֹקוֹלדה וּשאָר מיני תּרגימה, וּמאפה־חמאָה, והקוֹניאק הטוֹב, וּמיני מלוּחים מוּבחרים, וּשאָר מיני מַטעמים, וּפירוֹת מפּירות שוֹנים. הלא חרפּה היא מלהגיד, אַךְ חוֹששני, שבּיילקה שלי לא ראתה על שוּלחַן אָביה מאכלוֹת כּאֵלה אפילוּ בּחלוֹם. וכךְ מוֹזגים לי כּוֹס ראשוֹנה וכוֹס שניה, ואני שוֹתה לחַיִים וּמַבּיט עליה, על בּיילקה זוֹ עצמה, וּמהרהר בּלבּי: “אַשריִךְ, בּת טוֹביה, שזכית לכךְ, כּמוֹ שאָנוּ אוֹמרים בּהלל: מקימי מעפר… דוֹמה, בּיילקה היא זוֹ, ואַף־על־פּי־כן אֵין זוֹ בּיילקה”… ואני נזכּר בּאוֹתה בּיילקה מלפנים וּמדמה אוֹתה לביילקה זוֹ של עכשיו, וצר לי, צר לי מאוֹד – כּאִילוּ עשׂיתי עֵסק בּיש, שאֵין לוֹ עוֹד תּקנה עוֹלמית. משל למה הדבר דוֹמה? כּאִילוּ החלפתּי את סוּסי הנאמן בּסייח עוּל־ימים, פּרא לא־לוּמד, שאֵין אָנוּ יוֹדעים עדיִין, מַה יהא זה לכשיִגדל. “הוֹי, בּיילקה, בּיילקה, אני מהרהר בּפני עצמי, התבּוֹנני וּראִי אַחריתךְ! זכרתּי לךְ ימים מקדם, ימי נעוּריִךְ, שבתּךְ בּלילה לאוֹר עששית מעשנת, כּשהיִית תּוֹפרת ונוֹתנת בּשיר קוֹלךְ, אוֹ כּשהיִית עוֹמדת תּוֹךְ־כּדי־דיבּוּר וחוֹלבת שתּי פּרוֹת בּבת אָחָת, אוֹ כּשקמתּ והפשלתּ שרווּליִךְ על זרוֹעוֹתיִךְ וּבישלתּ לי חמיצה פּשוּטה של חָלָב, אוֹ ליבּבתּ לי לביבוֹת בּפרג, אוֹ בציקים עם פּוֹלים, אוֹ חמיטוֹת עם גבינה, ועמדתּ והכרזתּ: ‘אָבּא, טוֹל ידיךָ, הגיע זמן של פּת־ערבּית!’ ­­– אַשרי אוֹזן שמעה זאת!”…ועתּה יוֹשבת היא עם פּדהצוּר בּחירה כּבת־מַלכּה, שני משרתים משמשים שוּלחָנה, מצלצלים בּקערוֹת וּמזלגוֹת, והיא עצמה, כּלוֹמַר בּיילקה, אַף הגה לא תּוֹציא מפּיה! בּמקוֹמה מדבּר פּדהצוּר, פּיו אֵינוֹ פּוֹסק מדיבּוּר! מימַי לא ראִיתי, שיהא אָדם מַרבּה שׂיחה כּמוֹהוּ, מפטפּט וּמלהג, מדבּר על העֵצים ועל האבנים, וּבשעת מַעשׂה הוּא עצמוֹ צוֹחק להנאָתוֹ צחוֹק דק וקלוּש. בּמקוֹמוֹתינוּ אוֹמרים על זה שכּמוֹתוֹ: “הוּא עצמוֹ עוֹבר לפני התּיבה והוּא עצמוֹ עוֹנה אָמן”… מלבד שלָשתּנוּ, עוֹד בּריה אַחַת בּעלת־לחָייִם מסיבּה עמנוּ לשוּלחָן, מצטרפת למזוּמן. אֵיני יוֹדע, מי הוּא בּרנש זה, ורק מעקימת לחָייו ניכּר, שיוֹדע הוּא פּרק בּהלכוֹת אכילה, לפי שכּל אוֹתה השעה, שפּדהצוּר היה מדבּר וצוֹחק, שקד זה בּדוּמיה על מלאכתּוֹ, כּרךְ כּל מיני מַאכל, מילא פּיו בּהם ואָכלם בּיחד, לקיים מַה שנאמַר בּפרקי אָבוֹת: שלוֹשה שאָכלוּ, כּלוֹמַר, אָכל כּנגד שלוֹשה. זה אוֹכל, וזה מדבּר. ומדבּר הוּא דברים בּטלים, שאֵין אָזני השׂמאלית קוֹלטתּם: קבּלנוּת, שׁלטוֹן הפּלךְ, ערכּאוֹת המחוֹז, יאפּוֹניה… מכּל הדברים האֵלה עיניינה אוֹתי רק יאפּוֹניה, לפי שלגבּי יאפּוֹניה ראִיתי את עצמי מחוּתּן בּמקצת. בּזמן מלחמת יאפּוֹניה, כּפי שידוּע לך, עלוּ הסוּסים לגדוּלה, והיוּ מחַפּשׂים אוֹתם בּנרוֹת. לא היוּ ימים מוּעטים עד שנכנסוּ גם אֶצלי לבקר את סוּסי. העמידוּהוּ לבחינה, מדדוּ אוֹתוֹ מכּף רגלוֹ ועד קדקדוֹ בּאַמַת־המידה, הריצוּהוּ לכאן וּלכאן ונתנוּ לוֹ שטר־שיחרוּר. אמַרתּי לָהם: “יוֹדע היִיתי מתּחילה, כּי לשוא טרחַתכם, כּמוֹ שכּתוּב בּתוֹרתנוּ הקדוֹשה: יוֹדע צדיק נפש בּהמתּוֹ – לא סוּסוֹ של טוֹביה ילךְ למלחָמה”… ואוּלם סלח לי, אדוֹני שלוֹם־עליכם, שנטיתי מדרךְ־המלךְ ואני מערב לךָ מין בּשאֵינוֹ מינוֹ. נַחזוֹר אֵיפוֹא לעניננוּ.

בּקיצוּר, אָכלנוּ ושתינוּ וקינַחנוּ סעוּדתנוּ, כּאשר ציוָה אלוֹהים, וּכטוֹב לב המלךְ – כּשקמנוּ מעם השוּלחָן, לקחַני פּדהצוּר, ימינוֹ תּחת זרוֹעי, והוֹליכני והביאַני לחדר מיוּחד, כּוּלוֹ מקוּשט בּרוֹבים וּרמחים וחרבוֹת על־גבּי הכּתלים וּבכלי־תוֹתח וּשאָר מיני כּלי־זין על השוּלחָן, והוֹשיבני על מין סַפּה רכּה כּחמאָה, הוֹציא מקוּפסה של זהב שתּי סיגרוֹת גדוֹלוֹת ועבוֹת, הנוֹתנוֹת ריחָן למרחוֹק, עישן אַחַת מהן לעצמוֹ ואֶת השניה נתן לי, ישב כּנגדי בּהרחָבה, פּשט רגליו לעוּמתי וּפתח ואָמַר לי כּךְ: “היוֹדע אַתּה, לשם מה קראתיךָ אֵלָי?” “אהא, אני אוֹמר בּלבּי, הגיעה השעה, הרי זה פּוֹתח בּעֵסק!”… אֶלָא שאני מעמיד פּני תם ואוֹמר לוֹ: “השוֹמר אָחי אָנוֹכי – מנַיִן לי לדעת זאת?” אָמַר לי: “רוֹצה אני לדבּר עמךָ דברים הנוֹגעים לעצמךָ”. “בּכהוּנה יהא הכּתוּב מדבּר”, אני מהרהר בּלבּי ועוֹנה ואוֹמר לו: “אַדרבּה, דבּר כּי שוֹמע עבדךָ, וּבלבד שתּשמיעֵני טוֹבוֹת”. הוֹציא פּדהצוּר את הסיגרה מבּין שיניו וּפתח בּדרשה ארוּכּה: “יוֹדע אני, הוּא אוֹמר, כּי אֵין אַתּה יהוּדי שוֹטה, ולָכן לא תּתרעם עלי, אִם אדבּר אֵליךָ דברים גלוּיים. עליךָ לדעת, הוּא אוֹמר, כּי מנַהל אני עסקים גדוֹלים, ואָדם כּמוֹני, המנַהל עסקים גדוֹלים…” הוּא אשר אָמַרתּי, אני מהרהר בּלבּי, מתכּוון הוּא לאוֹתוֹ דבר"… ואני מַפסיקוֹ בּאֶמצע דבריו ואוֹמר לוֹ: “כּמוֹ ששנוּ חכמים בּפרקי־אָבוֹת: מַרבּה נכנסים, מַרבּה דאָגה. היוֹדע אַתּה, אני אוֹמר, פּירוּשה של גמרא זוֹ?” אָמַר לי בּגלוּי: “הבה אוֹמַר לךָ, הוּא אוֹמר, את האמת לאמתּה, גמרא לא למַדתּי מעוֹלם, ואֵיני יוֹדע אפילוּ, הוּא אוֹמר, מַה פּנים לה”. כּךְ הוּא אוֹמר לי, פּדהצוּר זה, וצוֹחק צחוֹקוֹ הדק והקלוּש. מַה בּעֵיניךָ דרךְ כּזאת? דוֹמה אני, מכּיוָן שאלוֹהים יִסר אוֹתךָ ועם־האָרץ אַתּה, יהי־נא הדבר קבוּר אִתּךָ, ולָמה אתּה מתגנדר בּזה? כּך אני מהרהר בּפני עצמי ואוֹמר לוֹ: “אָמנם כּך ראִיתיךָ, אני אוֹמר, כּי לענינים אֵלוּ אֵין אַתּה שייךְ. אַךְ הבה נשמַע, אני אוֹמר, מַה יש עוֹד בּפיךָ?” “ועוֹד, הוּא אוֹמר, רוֹצה היִיתי לאמוֹר לךָ, הוּא אוֹמר, כּי לעסקי ולשמי וּלמַעמדי, הוּא אוֹמר, לא נאָה הדבר, הוּא אוֹמר, שקוֹראִים לךָ, הוּא אוֹמר, טוֹביה החוֹלב. עליךָ לדעת, הוּא אוֹמר, שמַכּיר אני פּנים אֶל פּנים אֶת שׂר־הפּלך, ואֶל בּיתי, הוּא אוֹמר, יכוֹל לבוֹא פּעם מין בּרוֹדסקי, אוֹ מין פּוֹליאַקוֹב, ואֶפשר גם מין רוֹטשילד – הכּל אפשר!”… כּךְ הוּא אוֹמר לי, פּדהצוּר זה, ואני יוֹשב וּמַבּיט אל קרחתּוֹ המַבהיקה וּמהרהר בּלבּי: “אֶפשר מאוֹד, שמַכּיר אַתּה פּנים אל פּנים אֶת שׂר־הפּלך, ורוֹטשילד יבוֹא פּעם אַחַת אֶל בּיתךָ, ואַף־על־פּי־כן מדבּר אַתּה כּכלב שבּכלבים”… ואני עוֹנה ואוֹמר לוֹ בּקצת תּרעוֹמת: “אִם כּן, אני אוֹמר, מַה נַעשׂה ואֵיךְ נקדם את הרעה, אני אוֹמר, שמא בּאמת יבוֹא רוֹטשילד אֵליךָ פּעם אָחָת?”… כּסבוּר אַתּה, שזה הבין את העוֹקץ שבּדבר? לא דוּבּים ולא יער – לא חָש ולא הרגיש! “רוֹצה הייתי, הוּא אוֹמר, שתּסתּלק מעֵסק החָלָב וּתבקש לךָ, הוּא אוֹמר, מלאכה אַחרת”. “למשל, אני אוֹמר, אֵיזוֹהי מלאכה אַחרת?” “כּל מלאכה, הוּא אוֹמר, אשר תּאַוה נַפשךָ. וכי תּמוּ מלאכוֹת מן האָרץ, הוּא אוֹמר, ועסקים עוֹד אֵינם? נכוֹן אני, הוּא אוֹמר, לעזוֹר לךָ בּכספּי, כּכל אשר תּצטרךְ, וּבלבד, הוּא אוֹמר, שתּחדל להיוֹת טוֹביה החוֹלב. אוֹ חַכּה מעט רגע, הוּא אוֹמר, יוֹדע אַתּה מה? שמא, הוּא אוֹמר, תּעמוֹד על רגל אַחַת, אַחַת וּשתּיִם ושלוֹש, ותסע לאַמריקה? הא?”… כּךְ הוּא אוֹמר לי, תּוֹחב את הסיגרה לבין שיניו, מַישיר עֵיניו לנגד עֵינַי וקרחתּוֹ מַבהיקה… נוּ? מה אֶענה ואוֹמַר לבוּר והדיוֹט שכּמוֹתוֹ? מתּחילה אָמַרתּי אל לבּי: “לָמה תּשב, טוֹביה, ותחריש כּגוֹלם? קוּם על רגליךָ, שקה למזוּזה וצא בּלא בּרכה, כּכּתוּב: הךְ הכּפתּוֹר ויִרעשוּ הספּים!”… כּל־כּךְ נגע הדבר עד נפשי!… הראִית מימיךָ קבּלן חצוּף שכּמוֹתוֹ? הכיצד? מַה פּירוּש שגוֹזר אתּה עלי, כּי אַשליךְ מידי אֶת פּרנסתי הכּשרה והמכוּבּדה ואֵלךְ לנוּע לעֵת זקנתי על אמריקה? על שוּם מה? על שוּם שחוֹשש אַתּה, שמא יבוֹא חָלילה רוֹטשילד אֶל בּיתך, לפיכךּ חַייב טוֹביה לברוֹחַ אֶל כּל אשר יִשׂאֵהוּ הרוּח?!… ולבּי הוֹמה בּי כּהמוֹת דוּד רוֹתחַ, והיטב חָרה לי גם עליה, על בּיילקה שלי: “לָמה ישבתּ שם, כּבת מַלכּה, אֶל מאַת השעוֹנים ואֶלף האַספּקלריוֹת, בּשעה שרוֹדפים כּאן את טוֹביה אָביךְ על צוָאר, מריצים אוֹתוֹ על גחָלים בּוֹערוֹת? כּה יִתּן לי אלוֹהים וכה יוֹסיף, אִם לא יפה גוֹרלה של הוֹדיל אחוֹתךְ מגוֹרלךְ! אָמנם אֵין לה בּיִת מפוֹאָר כּל־כּךְ עם סמרטוּטים הרבּה כּל־כּך, אבל כּנגד זה יש לה בּעל וּפילפּלת שמוֹ, המַפקיר אֶת עצמוֹ בּשביל כּל העוֹלם כּוּלוֹ!… ולא עוֹד, אֶלָא שמוֹחַ לוֹ בּקדקדוֹ, לא סיר נפוּחַ עם קרחת מַבהיקה, וּפה קדוֹש לוֹ, המפיק אבנים טוֹבוֹת וּמַרגָליוֹת! כּשאַתּה פּוֹסק לוֹ פּסוּק אֶחָד, מיד הוּא עוֹנה לךָ בּשלוֹשה פּסוּקים!… המתּן לי, קבּלן מַחמַד־נפשי, הנה אֶפסוֹק לך פּסוּקי ותאוֹרנה עֵיניךָ!”… כּךְ אני מהרהר בּפני עצמי ואוֹמר לוֹ כּדברים האֵלה: "מילא, אני אוֹמר, אִם הגמרא כּספר החתוּם היא לפניךָ, על זה, אני אוֹמר, אני מוֹחל לך. יהוּדי, אני אוֹמר, היוֹשב בּיהוּפּיץ וּשמוֹ פּדהצוּר וּמלאכתּוֹ מלאכת קבּלן, יכוֹל להתקיים בּעוֹלמוֹ גם בּלא גמרא. אבל מקרא כּפשוּטוֹ, אני אוֹמר, כּתוּב מפוֹרש בּתּוֹרה – דבר זה יבין, אני אוֹמר, אפילוּ גוֹי גמוּר. הלא יוֹדע אַתּה, אני אוֹמר, מַה שנאמַר בּתרגוּם אוּנקלוֹס על לָבן הארמי: “מזנבּא דחזירתא לא תעבּד שטריימילתא?”… והרי הוּא מַבּיט בּי, כּתרנגוֹל בּבני־אָדם, ואוֹמר לי: “מַה פּירוּשוֹ של זה?” "פּירוּשוֹ של זה, אנו אוֹמר, כּךְ הוּא: “מזנבו של חזיר אֵין עוֹשׂים מצנפת לשרת בקוֹדש”. “כּנגד מה, הוּא אוֹמר, אָמַרתּ זאת?” “כּנגד זה, אני אוֹמר, שאַתּה גוֹזר עלי לנסוֹע לאַמריקה”. צחק פּדהצוּר צחוֹק דק וקלוּש ואָמַר לי: “אִם אֵין רצוֹנךָ בּאַמריקה, אוּלי תּסע לאֶרץ־יִשׂראֵל? כּל היהוּדים הזקנים נוֹסעים לארֶץ־יִשׂראֵל”. כּיוָן שהשמיעני כּך, מיד ננעץ הדבר בּמוֹחי כּמַסמר של בּרזל: “שמע־נא, טוֹביה, אֶפשר דברים של טעם הם? אֶפשר מוּטב לךָ לעלוֹת לארֶץ־יִשׂראֵל מלישב כּאן ולראוֹת בּבניךָ נַחַת כּזוֹ? בּהמה שכּמוֹתךָ! מַה לך פּה וּמי לך פּה? גוֹלדה שלךָ, עליו השלוֹם, הלא שוֹכנת־עפר היא ממילא, ואַתּה בּעצמךָ, אַל תּפתּח פּה לשׂטן, כּלוּם אֵינךָ מוּטל בּמַעמַקי האדמה? עד מתי, שוֹטה, תּהא מתלבּט בּעוֹלם הזה?”… ואגב עליךָ לדעת, אדוֹני שלוֹם־עליכם, כּי לבּי נמשךּ זה־כּבר אֶל אֶרץ־יִשׂראֵל. כּל ימי היִיתי מתאַוה וּמתפּלל בּמסתּרים: אֶעבּרה־נא ואֶראֶה אֶת הארץ הטוֹבה הזאת, אֶת כּוֹתל המַערבי ואֶת מערת־המכפּלה ואֶת קבר רחל אִמנוּ, אָציץ בּעֵינַי על הירדן ועל הר סיני ועל ים סוּף ועל פּיתוֹם ורעמסס וקדש בּרנע… ורעיוֹנוֹתי נוֹשׂאִים אוֹתי לשם, לאֶרץ כּנַען, אֶרץ זבת חָלָב וּדבש. אַך זה, כּלוֹמַר פּדהצוּר, מַפסיקני בּעצם מַחשבוֹתי ואוֹמר לי: “נוּ? לָמה לךָ לחשוֹב הרבּה בּדבר? אַחַת וּשתּיִם ושלוֹש!”… “לדידךָ, אני אוֹמר, הכּל נַעשׂה, בּרוּך השם, אַחַת וּשתּיִם ושלוֹש, כּמוֹ ששנוּ חכמים בּלשוֹן המשנה: הא גברא והא טרסקא. וּלדידי, אני אוֹמר, הלָכה חמוּרה היא זוֹ, לפי שאֵין אָדם כּמוֹני יוֹצא לאֶרץ רחוֹקה אֶלָא אִם כּן יש לוֹ צידה לדרך”… צחק פּדהצוּר, עמד ונגש אל שוּלחָנוֹ הוֹציא משם אֶת צרוֹר כּספּוֹ, וכךְ היה מוֹנה אַחַת ואַחַת ושקל על ידי, צייר־נא לעצמך, מטבּע הראוּיה להתכּבּד, ואני אַף אני לא טמַנתּי ידי בּצלחת, אָסַפתּי מעל השוּלחן את מעט הנייר – להוֹדיעךָ כּוֹחוֹ של כּסף! – ושילשלתּיו למַעמַקי כּיסי, וּביקשתּי להשמיעוֹ, לכל הפּחוֹת, פּסוּקים אחדים עם מדרש, כּדי לטהר אֶת השרץ וּליישב אֶת הענין בּדוֹחַק, אֶלָא שזה לא נתנַני לפתּוֹחַ פּה: “כּל זה, הוּא אוֹמר, יספּיק לךָ להוֹצאוֹת הדרך די והוֹתר. וכי תבוֹא אֶל האָרץ ותצטרךְ לכסף, תּכתּוֹב, הוּא אוֹמר, מכתּב, וישלחוּ לך את כּל צרכּךָ אַחַת וּשתּיִם ושלוֹש. וּלהשמיעךָ עוֹד פּעם על הנסיעה, הוּא אוֹמר, אֵין אני צריךְ, כּי הלא יהוּדי בּעל יוֹשר אַתּה וּדברךָ אמת”… כּךְ הוּא אוֹמר לי, כּלומַר פּדהצוּר, וצוֹחק את צחוֹקוֹ הדק, היוֹרד חַדרי בּטן וּמעיִים. ורעיוֹן חוֹלף בּמוֹחי: “שמא תּזרוֹק לוֹ אֶת צרוֹר כּספּוֹ אֶל פּניו וּתלמדוֹ פּרק בּהלכוֹת טוֹביה, כּי טוֹביה אֵינוֹ נקנה בּכסף וכי אֶת טוֹביה אֵין מַשמיעים על היוֹשר ועל האמת?”… אַךְ עד שאני פּוֹתח פּי לדבּר דבר, והנה זה מצלצל בּפּעמוֹן וקוֹרא לביילקה ואומר לה: “נשמתי, היוֹדעת אַת? הלא אָביך עוֹזב אוֹתנוּ לאנחוֹת, מוֹכר אֵת כּל אשר יש לוֹ ונוֹסע אחַת וּשתּיִם ושלוֹש לאֶרץ־ישׂראֵל”… “ריבּוֹנוֹ של עוֹלם, חלוֹם חָלמתּי ואֵיני יוֹדע – כּל חלוֹמוֹתי הרעים, שחָלמתּי הלילה, יחוּלוּ על ראש שׂוֹנאָי!”… כּךְ אני אוֹמר בּלבּי וּמַבּיט אל בּיילקה שלי – אַף רעד לא עבר בּפניה. עוֹמדת נטוּעה כּאֶרז, פּניה ללא טיפּת דם, מַבּיטה חליפוֹת אֵלי ואֵליו, ושוּב אֵליו ואֵלי, ואֵינה מוֹציאָה מפּיה אַף הגה! אַף אני מַבּיט אֵליה ושוֹתק, והרי אָנו שוֹתקים שנינוּ, כּמו שאָנוּ אוֹמרים בּתהילים: תּדבּק לשוֹני… מַרגיש אני, כּי ראשי סחַרחַר ולבּי עזבני, רקוֹתי דוֹפקוֹת וכוּלי כּהלוּם־עשן. “מַה זה היה לי? – אני תּוֹהה בּפני עצמי. – אֵין זאת כּי־אִם הסיגרה הנאה, שנתן לי לעשן, היתה בּעוֹכרי!”… אבל הנה אַף הוּא עצמוֹ, כּלוֹמַר פּדהצוּר, מעשן סיגרה! מעשן וּמדבּר, פּיו לא ידע מַעצוֹר, אַף כּי עֵיניו מתדבּקוֹת, מתאַוה הוּא, כּפי הנראֶה, לנַמנם קצת. “ולצאת לדרך, הוּא אוֹמר לי, אַתּה צריךְ מיד, לנסוֹע, הוּא אוֹמר, בּרכּבת המהירה עד בּוֹאךָ לאוֹדיסה, וּבאוֹדיסה, הוּא אוֹמר, תּמצא אניה ותשב בּה ותפליג בּים עד בּוֹאךָ ליפוֹ, כּי אֵין לךָ, הוּא אוֹמר, עוֹנה יפה מזוֹ לעוֹברים בּים, לפי שאַחַר־כּךְ, הוּא אוֹמר, מַתחילוֹת רוּחוֹת מנַשבוֹת, עם שלגים, עם סוּפוֹת, עם… עם… עם…” כּךְ הוא מעמעם וּמגמגם בּלשוֹן־עילגים, כּמי שתּקפה עליו שינה של צהרים, ואַף־על־פּי־כן אֵינו פּוֹסק מקשקש: “וּכשתּהיֶה, הוּא אוֹמר, מוּכן לדרךְ, תּוֹדיעֵנוּ ונצא שנינוּ אֶל בּית־הנתיבוֹת להיפּרד ממךָ, כּי מי יוֹדע, הוּא אוֹמר, אִם נתראֶה עמךָ עוד?” והוּא מסַיים בּמחילה מכּבוֹדךָ, בּפיהוּק אָרוֹךְ, קם ואוֹמר לָה, כּלוֹמַר לביילקה: “נשמתי, שבי לךְ פּה עם אָביךְ, ואני אֵלךְ לנַמנם מעט”. “בּרוּךְ שפּטרני מענשוֹ של זה! עכשיו אוּכל, לכל הפּחוֹת, לשפּוֹךְ אֶת לבּי המַר על ראשה!” אני מהרהר בּלבּי וּמכין עצמי להוציא לפני בּיילקה שלי את כּל רוּחי, כּל אשר נצבּר בּקרבּי למן הבּוֹקר, – והנה זוֹ נוֹפלת פּתאוֹם על צוָארי וגוֹעה בּבכי בּאֵין אוֹמר וּדברים. כּךְ טבען של בּנוֹתי תּמיד, אַל יִזכר שמן לטוֹבה! מתּחילה הן מתעוֹדדוֹת, מתאַמצוֹת להראוֹת את כּוֹחָן וּגבוּרתן, אַךְ כּיוָן שנגעה הרעה עד נפשן, מיד יִמַס לבּן והן מוֹרידוֹת דמעוֹת כּנַחַל. הנה, למשל, בּתּי הבּכירה, זוֹ הוֹדיל: אַף זוֹ הרעישה עוֹלמות בּשעתּה, כּשנתחַייבה חוֹבת גלוּת אֶל מקוֹם בּן־זוּגה פּילפּלת, אֶל אַרצוֹת הקרח. אבל מַה דמיוֹן יש כּאן – הוֹדיל אֵינה מַגיעה אפילוּ עד קרסוּליה של בּיילקה!… אֶת האמת אַגיד לךָ ולא אכחד: אני עצמי, כּפי שאַתּה מַכּיר אוֹתי קצת, לא איש דמעוֹת אני. בּכה בּכיתי כּל־צרכּי רק פּעם אַחַת בּחַיי, כּשגוֹלדה עליו השלוֹם היתה מוּטלת על הקרקע. ועוֹד פּעם בּכיתי דיִי, כּשנסעה הוֹדיל אֶל פּילפּלת בּעלה, ואני נשאַרתּי לבדי בּבית־הנתיבוֹת כּשוֹטה, אני וסוּסי עמי. ועוֹד פּעמים אחדוֹת נזדמן לי להוֹריד דמעה, בּהתעטף עלי רוּחי. וחוּץ ממקרים בּוֹדדים אֵלוּ אֵיני זוֹכר שהיתה בּי מידה זוֹ של בּכיה. ורק עתּה, למַראֵה דמעוֹתיה של בּיילקה, נתגלגלוּ בּי המוֹן רחמי ולא יכוֹלתּי להתאַפּק, ולא קמה בּי עוֹד רוּחַ להדאִיב את נַפשה. אני אֵיני צריךְ, שישׂבּרוּ לי את האוֹזן. שמי טוֹביה, ידעתּי מַה טיבה של בּכיה זוֹ. אֵלה היוּ לא דמעוֹת סתם, אֶלָא דמעוֹת של על חטא שחָטאתי לפניךָ בּכיבּוּד אָב!… וּלפיכך העברתּי הפּעם על מידוֹתי והתחַלתי לשדלה וּלפייסה בּמשל וּמליצה, כּיד טוֹביה. והיא, כּלוֹמַר בּיילקה, שוֹמַעת את דברי ואוֹמרת לי: “אַל־נא, אַבּא, לא על זאת, היא אוֹמרת, אני בּוֹכיה. אֵין לי טענוֹת, היא אוֹמרת, על שוּם איש, ורק מַר לי מאוֹד ולבּי יִדאַב עליךָ, שבּשבילי אַתּה נוֹסע מפּה, ואני קצרה ידי מהוֹשיע לך”… “הניחי, בּתּי, אני אוֹמר, ואַל תּדבּרי כּדבּר התּינוֹקת. כּלוּם שכחַתּ, אני אוֹמר, כּי יש לנוּ אֵל גָדוֹל בּשמַיִם, ואָביךְ, אני אוֹמר, אַף הוּא עוֹדנוּ בּעֶצם חוּשיו, וּנסיעה כּזוֹ לאֶרץ־יִשׂראֵל, אני אוֹמר, על־מנת לחזוֹר משם לאַלתּר, בּיני וּבינךְ מה היא, כּכּתוּב, אני אוֹמר, בּתוֹרתנוּ הקדוֹשה: וַיִסעו וַיחנוּ”… כּךְ אני מנַחמה וּמדבּר על לבּה, וּבפני עצמי אני מהרהר: "טוֹביה, משקר אָתּה! כּיוָן שאַתּה יוֹצא לאֶרץ־יִשׂראֵל, שוּב אֵין טוֹביה! עליו השלוֹם!… וּכאִילוּ כּיוונה בּיילקה למַחשבתּי, וענתה ואָמרה לי: “לא, אַבּא, היא אוֹמרת, כּךְ מנַחמים את התּינוֹקת. נוֹתנים לה לתינוֹקת, היא אוֹמרת, צעצוּע להשתּעשע בּוֹ וּמסַפּרים לָה מַעשׂיה יפה בּציפּוֹר עפה… אִם לסיפּוּרי־מַעשׂיוֹת, היא אוֹמרת, הבה אסַפּר אני לךָ, ולא אַתּה לי. אֶלָא שסיפּוּר זה, שאסַפּר לךָ, יוֹתר שהוּא יפה נוּגה הוּא”… כּךְ היא אוֹמרת לי, כּלוֹמַר בּיילקה. בּנוֹת טוֹביה דבריהן בּטעם נאמרים! והיא פּוֹתחת בּמענה־לשוֹנה, גוֹללת לפני מגילה ארוּכּה, מַעשׂה בּאֶלף לילה ואֶחָד, כּי פּדהצוּר זה שלה הוּא קטן שעלה לגדוּלה, מסתר המַדרגה יצא למלוֹךְ, ורק שׂכלוֹ וַחריצוּת־ידיו עמדוּ לוֹ, שהגיע למַעלה עליוֹנה. כּלוּם הוּא חָסר עכשיו אֶלָא שבּרוֹדסקי, גבירה של יהוּפּיץ, יהא מבּאֵי־ביתוֹ, ולָכן הוּא שוֹלח נדבוֹתיו על־פּני חוּץ וּמפזר אלפים כּאֵפר. אַךְ כּסף בּלבד אֵינוֹ מַספּיק, אִם אֵין יִחוּס־אָבוֹת בּצדוֹ, והרי פּדהצוּר זה חוֹתר בּכל כּוֹחוֹ להראוֹת לעוֹלם, כּי אֵינוֹ אָדם מן השוּק, כּי מוֹצאוֹ מבּני פּדהצוּר הגדוֹלים, אַנשי השם, ואָביו אַף הוּא היה קבּלן מפוּרסם בּשעתּוֹ. “אַף־על־פּי, היא אוֹמרת, שיוֹדע הוּא היטב, שאני יוֹדעת, כּי אָביו היה כּלי־זמר. ולא זוֹ בּלבד, היא אוֹמרת, אֶלָא שמסַפּר הוּא לכּל, כּי אבי אִשתּוֹ היה בּעל־מיליוֹנים”… “בּמי, אני אוֹמר, הכּתוּב מדבּר? בּי? אֶפשר, אני אוֹמר, גזירה נגזרה עלי בּאמת, שיהיוּ לי מיליוֹנים, לָכן, אני אוֹמר, יהי רצוֹן, שיהא שׂיחַ שׂפתוֹתיו של זה חָשוּב וּמקוּבּל וּמרוּצה לפני הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא”… “כּלוּם יוֹדע אַתּה, אַבּא, היא אוֹמרת, אֶת עינוּיי־נַפשי, כּמה בּוֹערים פּני כּאֵש, כּשהוּא מַציגני, היא אוֹמרת, לפני מַכּיריו וּמסַפּר לָהם את רוֹב גָדלוֹ של אָבי ואֶת עשרם של דוֹדי ושל כּל בּני משפּחתּי, מגבּב שקרים על־גבּי שקרים, בּוֹדה מלבּוֹ דברים שלא היוּ ולא נבראוּ, ואני על־כּרחי שוֹמַעת כּל זאת ושוֹתקת, משוּם שבּענינים אֵלוּ, היא אוֹמרת, קפּדן גדוֹל הוּא”. “אַת קוֹראת לָזה קפּדן, אני אוֹמר, וּבמקוֹמנוּ יִיקרא לזה שכּמוֹתוֹ שחצן, פּגע רע וסַפּחת”. “לא, אַבּא, היא אוֹמרת, אֵין אַתּה מַכּיר אוֹתוֹ. מטבע בּריאָתוֹ אֵין הוּא אָדם רע כּלל, אֶלָא שעשׂוּי הוּא להשתּנוֹת בּכל רגע – פּעם הוּא כּךְ וּפעם הוּא כּךְ. לאמתּוֹ של דבר, היא אוֹמרת, לב טוֹב לוֹ ויד רחָבה. אֵין אַתּה צריךְ אֶלָא לכוון את השעה וּלהראוֹת לוֹ פּנים עצוּבוֹת, אָז יִתּן לךָ אֵת כּל נַפשוֹ. כּל־שכּן אני – בּשבילי, היא אוֹמרת, הריהוּ מוּכן וּמזוּמן להפקיר את עצמוֹ, להמציא לי דגן־שמים! וכי סבוּר אַתּה, היא אוֹמרת, שאֵין לי שוּם שליטה בּוֹ כּלָל? הנה לפני ימים מוּעטים השפּעתּי עליו, כּי יחַלץ אֶת הוֹדיל ואֶת בּעלה מגלוּתם בּפּלכים הרחוֹקים, ונשבּע לי, היא אוֹמרת, כּי יבזבּז לכךְ הרבּה אלפים, ורק בּתנאי אֶחָד – כּי ילכוּ משם ליאפּוֹניה”. “מפּני מה, אני אוֹמר, ליאפּוֹניה דווקא? לָמה לא יביאֵם להוֹדוּ וּלכוּש, אוֹ, דרך משל לפדן ארם, אל מַלכּת שבא?”… “מפּני שבּיאפּוֹניה, היא אוֹמרת, יש לוֹ עסקים. בּכל העוֹלם כּוּלוֹ, היא אוֹמרת, יש לוֹ עסקים. אִילוּ, היא אוֹמרת, עלה בּחלקנוּ רק זה שהוּא מוֹציא בּיוֹם אֶחָד על טלגרמוֹת בּלבד – וּמצא לנוּ. אבל מַה יִתּן לי זה, היא אוֹמרת, וּמַה יוֹסיף לי זה, אִם אני אֵינני אָני?”… “כּמוֹ ששנוּ חכמים, אני אוֹמר, בּפרקי אָבוֹת: אִם אֵין אני לי מי לי – תּרגוּם אוּנקלוֹס: לפוּם כּספּא צערא”… כּךְ אני משיב לה בּפסוּק, בּמשל וּמליצה, אַף כּי לבּי נקרע בּי לגזרים, בּראוֹתּי אֶת בּתּי, עצמי וּבשׂרי, מתענית תּחת סבלה בּעוֹשר וּבכבוֹד. “אחוֹתךְ הוֹדיל, אני אוֹמר, לא כּךְ היתה עוֹשׂה”… הפסיקה אוֹתי, כּלוֹמַר בּיילקה, ואָמרה לי כּךְ: “כּבר אָמרתּי לךָ, היא אוֹמרת, לבל תּדמני להוֹדיל. הוֹדיל, היא אוֹמרת, חָיתה בּימי הוֹדיל, וּביילקה, היא אוֹמרת, חַיה בּימי בּיילקה… מימי הוֹדיל, היא אוֹמרת, ועד ימי בּיילקה רב המרחָק, היא אוֹמרת, כּרחוֹק יאפּוֹניה מיהוּפּיץ”… כּלוֹם מבין אַתּה בּפירוּש המלוֹת של תּרגוּם־לשוֹן זה?

בּקיצוּר, רוֹאֶה אני, אדוֹני שלוֹם־עליכם, שאַתּה אָץ לדרכּךָ. עוֹד שני רגעים, וחסל סידוּר טוֹביה – תּם ונשלם המַעשׂה. לאַחַר שׁשׂבעתּי רוֹגז ויִסוּרים די־שׂבעי מבּת־זקוּני המאוּשרה בּבּנוֹת, יצאתי משם אָבל וַחפוּי ראש, רצוּץ ושבוּר כּוּלי, וּבחמת־רוּחי השלכתּי לאָרץ אֶת הסיגרה, שמילאָה ראשי עשן, ודיבּרתּי אֵליה, אֶל סיגרה זוֹ, לאמוֹר: “יקלעֵךְ אלוֹהים בּתוֹךְ כּף־הקלע ויִכּנס הרוּחַ בּעפר אָביךְ מחוֹללךְ!”… אֶת מי אַתּה מקלל, רב טוֹביה?" – שוֹמע אני קוֹל מדבּר מאחוֹרי. אני הוֹפךְ ראשי להבּיט, והנה הוּא הוּא זה, אֶפריִם השדכן, תּפּח רוּחוֹ! “בּרוּךְ הבּא, יהוּדי, אני אוֹמר, מַה מַעשׂיךָ כּאן?” "וּמַה,

הוּא אוֹמר, מַעשׂיךָ אַתּה כּאן?" “התאָרחתּי, אני אוֹמר, אֵצל ילדי”. “כּךְ, הוּא אוֹמר, וּמַה שלוֹמם?” “הלוָאי, אני אוֹמר, נזכּה שנינוּ לשלוֹמם וטוֹבתם!” “כּפי שאני רוֹאֶה, הוּא אוֹמר, שׂבע רצוֹן אַתּה בּיוֹתר מסחוֹרתי?” “כּה תּשׂבּע אַתּה, אני אוֹמר, רצוֹן וכל טוּב כּל ימי חַיֶיךָ!” “רב תּוֹדוֹת לךָ, הוּא אוֹמר, על הבּרכה. אוּלי, הוּא אוֹמר, תּוֹסיף לי על בּרכתךָ גם ממַתּנת ידךָ?” “וכי לא קיבּלתּ, אני אוֹמר, דמי שדכנוּת?” “הלוַאי, הוּא אוֹמר, יהי חלקוֹ של פּדהצוּר שלךָ כּכל אשר נתן לי!” “מַה פּירוּש, אני אוֹמר, וכי מעט נתן לךָ?” “לא מידת הנתינה, הוּא אוֹמר, עיקר, אֶלָא העיִן היפה של הנוֹתן”. “זוֹ מהי, אני אוֹמר, מַה מַשמע?” “מַשמע, הוּא אוֹמר, שהכּסף הלךְ לאבדוֹן”. “לאָן, אני אוֹמר, נסתּלק כּסף זה?” “השׂאתי, הוּא אוֹמר, את בּתּי”. “מַזל טוֹב, אני אוֹמר, תּזכּה לראוֹת אֶצלָה בּנים וּבני בנים עוֹסקים בּתּוֹרה ותשׂבּע נַחַת כּל ימי חַיֶיךָ!” “לנַחַת יפה, הוּא אוֹמר, זכיתי! פּישפּשתּי, הוּא אוֹמר, וּמצאתי לי חָתן בּן־בּליעל, שהיה מַכּה את בּתּי מַכּוֹת־רצח, ולא נתקררה דעתּוֹ עד שלקח את מעט הכּסף ויצא, הוּא אוֹמר, לאַמריקה”. “ולמה, אני אוֹמר, נתתּ אוֹתוֹ להרחיק לכת כּל־כּך?” “אֶלָא מַה, הוּא אוֹמר, צריךְ היִיתי לעשׂוֹת לוֹ?” “צריךְ היִית, אני אוֹמר, למלוֹחַ לוֹ מלח על זנבוֹ”. “רוֹאֶה אני בּךָ, הוּא אוֹמר, רב טוֹביה, שדעתּךָ זחוּחה בּיוֹתר?”

“הלוַאי, אני אוֹמר, יהי חלקךָ עמי, ריבּוֹנוֹ של עוֹלם!” “הכיצד, הוּא אוֹמר, ואני משעֵר הייתי, הוּא אוֹמר, שיהוּדי עשיר אַתּה. מכּיוָן שכּך, הוּא אוֹמר, הא לך ריחָה של טאבּאק”… לאַחַר שנפטרתּי מפּני השדכן בּריחָה של טאבּאק, חָזרתּי לכפרי ועמדתּי למכּוֹר אֵת משק בּיתי וּמטלטלי, אשר רכשתּי בּמשך כּמה וכמה שנים. אָכן קשה היתה עלי פּרידתם של אֵלה! כּל חפץ שנמכּר וכל כּלי למינהוּ, ואפילוּ פּכּים קטנים – כּל אחד מהם כּאילוּ נטל נשמתי ממני. דבר זה הזכּיר לי אֶת גוֹלדה עליו השלוֹם, ודבר שני הזכּיר לי אֶת הילדים, יבּדלוּ ממנה לאוֹרךְ ימים. אֶלָא אַף אֶחָד מהם לא נגע עד נפשי כּל־כּךְ, כּמוֹ סוּסי הנאמן. בּפני סוּסי עמדתּי כּבוֹגד וּפוֹשע… הגע בּעצמךָ: כּמה שנים עבדנוּ יחד בּפרךְ, כּמה נסיוֹנוֹת נתנַסינוּ שנינוּ, וּפתאום הלבּנתּי פּניו בּרבּים וּמכרתּיו! מכוֹר מכרתּיו לשוֹאֵב־מַיִם, לפי שבּעלי־העגלוֹת השׂבּיעוּני רק כּלימוֹת וחרפּה. כּשנכנסתּי אֶצלם למכּוֹר לָהם את סוּסי, אָמרוּ לי: “בּשם אלוֹהי יִשׂראֵל, רב טוֹביה, כּלוּם סוּס הוּא זה אֶצלךָ?” “אֶלָא מַה זה בּידי, אני אוֹמר, מנוֹרת־המאוֹר?” “לא מנוֹרת־המאוֹר, הם אוֹמרים, אֶלָא לָמד־וָאוי”. “מה פּירוּשוֹ, אני אוֹמר, של לָמד־וָאוי?” “פּירוּשוֹ, הם אוֹמרים, שזקן מוּפלג הוּא, בּן למד־ואו שנה, שכּל שיניו נשרוּ וּשׂפתוֹ תּלוּיה בּרפיוֹן, וירכיו רוֹעדוֹת, כּירכיה של אִשה יהוּדית זקנה, שצינה אחָזתּה בּשוּק בעֶרב שבּת עם חשכה”… מַה תֹּאמר ללשוֹן זוֹ של בּעלי־עגלוֹת? בּי נשבּעתּי כּי סוּסי העלוּב, שעמד כּל אוֹתה השעה מן הצד, כעוֹמד לפי תּוּמוֹ, הבין כּל דיבּוּר, כּמה שנאמר: ידע שוֹר קוֹנהוּ – אפילוּ בּהמה זוֹ בּינה יתירה ניתּנה בּה להרגיש, כּי עוֹמדת היא להימכר. וזה לךָ האוֹת, כּי בּשעה שתּקעתּי כּפּי לשוֹאֵב־המַיִם ואָמַרתּי לו: “למזל ולברכה”, הפךְ אֵלי סוּסי את פּרצוּפוֹ המלא חן והציץ בּי בּעֵינַיִם מפיקוֹת תּוכחת מגוּלה כּמדבּר בּלשוֹן הכּתוּב: “זוֹ תּוֹרה וזה שׂכרה – וכי כּך, רב טוֹביה, עוֹשׂים לבני־לויה?”… מעיף אני עיִן בּפּעם האחרוֹנה בּסוּסי ורוֹאֶה, כּיצד לָקח אוֹתוֹ שוֹאֵב־המַיִם בּידיו לחנוֹךְ לוֹ על־פּי דרכּוֹ, ואני עוֹמד אַחַר־כּךְ לבדי וּמהרהר בּלבּי: “ריבּוֹנוֹ של עוֹלם, מַה גָדלוּ מַעשׂיךָ! הכּל בּחָכמה עשׂית! הנה בּראת לךָ יצוּר בּעוֹלמךָ וטוֹביה שמוֹ, וּכנגדוֹ בּראת, להבדיל, סוּס זה, אַף הוּא יציר־כּפּיךָ, וּראֵה גם ראֵה – לשניהם גוֹרל אֶחָד עלי אדמוֹת… אלא שחיבּה יתירה נוֹדעת ממךָ להאָדם, שפּה לוֹ וידבּר וישׂיחַ דאגתוֹ וישפּוֹךְ את לבּוֹ; ואִילוּ הסוּס, להבדיל, בּמה נחשב הוּא? אוֹי ואבוֹי, בּריה אִילמת, אָבדה לשוֹן ממנה. וגם על־ידי עבדיך הנביאים כּתוּב לאמוֹר: וּמוֹתר האָדם מן הבּהמה”…

* * * * * * * * * * * *

מבּיט אַתּה בּי, אדוֹני שלוֹם־עליכם, ותוֹהה עלי, שדמעוֹת נתלוּ בּעֵינַי, וּבוַדאי אַתּה מהרהר אַחרי: “ראֵה־נא אֶת טוֹביה זה, שתּקפוּ אוֹתוֹ געגוּעים על סוּסוֹ!”… אַל, אדוֹני! מַדוּע על סוּסי דווקא? צר לי על הכּל ולבּי לבּי לכוּלם. געגוּעים יִהיוּ לי על סוּסי שנפל בּידי זר ועל כּפר־מוֹלדתּי שעזבתּי, על זקן־הכּפר ועל שוֹטרוֹ, על הקייטנים שבּבוֹיבּריק ועל הנגידים שבּיהוּפּיץ, ואפילוּ על אֶפריִם השדכן, תּבוֹא עליו מגפה, שהרי אַחרי כּל המַעשׂים, אִם נַעמיק קצת בּחקירה, אַף הוּא אֵינוֹ אֶלָא יהוּדי עני ואֶביון, המבקש טרף לביתוֹ. והיה כּאשר יביאֵני השם למחוֹז חפצי, אֵין אני יוֹדע עדיִין מַה יִהיוּ מַעשׂי שם וּמשלח־ידי, אַךְ בּרוּר לי כּשמש בּצהרים, כּי ראשית חָכמה אֶשתּטח על קברה של רחל אִמנוּ. שם אֶתפּלל ואַפּיל תּחינתי בּעד בּנוֹתי, שבּוַדאי לא אֶראֶה עוֹד אוֹתן עד עוֹלם, ואָז אֶזכּוֹר לטוֹבה גם אוֹתוֹ, כּלוֹמַר אֶת אֶפריִם השדכן, אוֹתוֹ ואוֹתךָ ואֶת כּל יִשׂראֵל. והא לךָ ידי לאוֹת בּרית־קוֹדש, וסַע בּשלוֹם, וּפרוֹשׂ בּגיני בּשלוֹם כּל אֶחָד ואֶחָד.

שלוֹם שלוֹם לרחוֹק ולקרוֹב!

מעשׂה שסח לי טוֹביה החוֹלב, כּיצד חָזרה בּתּוֹ הפּוֹשעת בּתשוּבה שלמה אֶל עמה ואֶל אלוֹהיה וקיבּלה על עצמה חוֹבת גָלוּת עם אָביה הזקן גם יחד.

– שלוֹם עליכם, אדוֹני שלוֹם־עליכם! עליכם ועל בּניכם!… ראֵה, כּמה גדוֹלים מַעשׂי אלוֹהינוּ, שזימן את שנינוּ היוֹם לפוּנדק אֶחָד בּהיסח הדעת! ואני הלא זה זמן רב שאני מחַכּה וּמצפּה לךָ, אֵימתי תּבוֹא לידי, וּכבר כּלוּ עֵיני מיחל. מלָאי חָדש, מלא וגדוּש, נצבּר אֶצלי בּשבילךָ, טמוּן וצפוּן בּאוֹצרי. חַיֶיךָ, אדוֹני, כּל הימים לא נתקררה דעתּי אף רגע והיִיתי חוֹקר ודוֹרש לשכנךָ: אַיֶכּה – אָנה פּנה ידידי וּמַדוּע לא נראוּ פּניו אִתנוּ גם תּמוֹל, גם שלשוֹם? ואָמרוּ לי, כּי הרחַקתּ נדוֹד למדינוֹת הים וּלחַמי חוּץ־לאָרץ, הוֹלךְ וסוֹבב את כּל האָרץ לאָרכּה ולרחבּה, צפוֹנה ונגבּה, וקדמה וימה, כּמוֹ שאָנוּ אוֹמרים בּמגילת אֶסתּר: שׁבע ועֶשׂרים וּמאָה מדינה… ואוּלם רוֹאֶה אני בּטביעוּת־עיִן שלי, שאַתּה מסתּכּל בּי הסתּכּלוּת משוּנה ואֵינךָ מַכּירני, שוֹאֵל את נפשך, כּפוֹסחַ על שתּי הסעיפּים: הזאת נעמי – הטוֹביה הוּא זה, אִם לא? אני אני הוּא, אדוֹני שלוֹם־עליכם, אני ולא אַחר! אני טוֹביה ידידךָ מאָז וּמשנים קדמוֹניוֹת, טוֹביה החוֹלב בּכבוֹדוֹ וּבעצמוֹ, אוֹתוֹ טוֹביה כּמוֹ שהיה, לא כּהתה עֵינוֹ ולא נס ליחוֹ, ורק חוֹלב אֵיננוּ עוֹד, אלא סתם יהוּדי, יהוּדי פּשוּט כּשאָר אֶחָיו היהוּדים, לא כּחָל ולא שׂרק ולא יעלת־חן, יהוּדי זקן, כּפי שעֵיניךָ רוֹאוֹת, אַף כּי לא שׂבע־ימים בּיוֹתר, כּמוֹ שאָנוּ אוֹמרים בּהגדה של פּסח: הרי אני כּבן שבעים – עדיין רחוֹק אני מרחק רב משנת השבעים. אלא אִם כּן, לָמה הלבּינוּ שׂערוֹתי כּל־כּך? האמינה לי ידידי, כּי לא מרוֹב טוֹבה יזקין איש ולא מרוֹב תּענוּגוֹת יִדכּה־ישוֹח! הצרוֹת והפּגעים, קצתן צרוֹת הכּלל וּקצתן צרוֹת הפּרט, הם שמביאים זקנה על האָדם שלא מדעתּוֹ, כּוֹפפים קוֹמתוֹ קוֹדם זמַנוֹ וּמקרבים אוֹתוֹ לאַט־לאַט אֶל מחוֹז־חפצוֹ… ואוּלם רוֹאֶה אני בּאַספּקלריה שלי, כּי מדרש־פּליאָה אַחר מציק לך הפּעם: בּוַדאי נזכּרתּ מַעשׂה שהיה לשעבר, עֵת נפרדתּי ממךָ על־מנת לעלוֹת לאֶרץ־יִשׂראֵל, ואַתּה מתבּרךְ אֵיפוֹא בּלבּךָ, כּי רוֹאֶה אַתּה את טוֹביה לפניך בּחזירותוֹ מארץ־ישׂראל, וּמשתּוֹקק לשמוֹע חדשוֹת מפּי, לקבּל פרישׂת־שלוֹם מקבר רחל אִמנוּ וּממערת־המַכפלה וּמפּיתוֹם ורעמסס וּמשאָר המקוֹמוֹת הקדוֹשים. לפיכךְ חַייב אני להרגיע את רוּחךָ, לסעדךָ ולהכינךָ לקראת חדשוֹת וּנצוּרוֹת, ואַתּה, ידידי, אִם שעתּךָ פּנוּיה ולבּךָ פּתוּח, שׂים־נא אָזנךָ כּאפרכּסת להקשיב ולשמוֹע, כּמאמר הכּתוּב: שמעֵני – ואָז בּעל־כּרחךָ תּענה אָמן ותֹאמר, כּי אָדם כּבּהמה נדמה, וכי יש לנוּ אֵל גדוֹל בּשמַיִם, אשר לוֹ העוֹז והממשלה, אֵל־דעוֹת הוּא וּמידוֹ כּוֹננוּ כּל מצעדי גבר, מַעשׂיו ועלילוֹתיו עלי אדמוֹת.

בּקיצוּר, אֵיזוֹהי פרשת השבוּע, שאַתּם עוֹמדים בּה היוֹם

בּמקוֹמוֹתיכם? פּרשת ויִקרא? ואני לא כן אָנוֹכי עמדי: אני עוֹמד הפּעם בּפרשת לךְ־לךָ. לךְ־לךָ, אָמרוּ לי, – צא, צא, טוֹביה, מאַרצךָ – זה בּיתךָ, וּממוֹלדתּךָ – זה כּפרךָ, שבּוֹ נוֹלדתּ אַתּה ואבוֹתיךָ וּבוֹ ישבתּ כּל ימי חַיֶיךָ, אֶל האָרץ אשר אַראֶךָ – אֶל כּל אשר יִשׂאךָ הרוּח… ואֵימתי עלה על דעתּם לשנן לטוֹביה מקרא זה כּפשוטוֹ? דווקא בּעֵת כּזאת, שכּבר זקן ותש כּוֹחוֹ, והוּא בּוֹדד ונעזב כּערער בּערבה, כּמוֹ שאָנוּ אוֹמרים בּסליחוֹת: אַל תּשליכנוּ לעֵת זקנה!… ואוּלם מערב אני לךָ מין בּשאֵינוֹ מינוֹ וּמַקדים מוּסף לשחרית, ואני כּמעט שכחתּי בּחָפזי, כּי עוֹמדים אנחנוּ עדיין בּפסוּקי הקטוֹרת וכי לא סיפּרתּי לךָ עוֹד דבר וחצי־דבר מכּל הנַעשׂה והנשמע בּאֶרץ־יִשׂראֵל. מה רצוֹנךָ ותשמע משם, אַלוּפי וידידי? האָרץ אֶרץ־חמדה היא – מי יִתּן והיה לשנינוּ חלק ונַחלה בּתוֹכה! אֶרץ זבת חלב וּדבש – הלא כּתוּב מפוֹרש הוּא גם בּתוֹרתנוּ הקדוֹשה. ורק זוֹ רעה חוֹלה, שאֶרץ־יִשׂראֵל מקוֹמה שם, בּאֶרץ־יִשׂראֵל, ואני טוֹביה, כּפי שעֵיניךָ רוֹאוֹת אוֹתי כּיוֹם הזה, מתלבּט לעֵת־עתּה פּה, בּחוּץ־לאָרץ… אָכן בּטוֹביה זה נתקיים מקרא שנאמר בּמגילת אֶסתּר: כּאשר אָבדתּי אָבדתּי – תּרגוּם אוּנקלוֹס: לָא אַגרא ולָא פּגרא, לָא כּספּא ולָא חַספּא… דוֹמה, כּבר עמדתּי חציי כּאן וחציי בּארץ־הקוֹדש, כּוּלי מוּכן וּמזוּמן לדרך, כּלוּם היִיתי צריךְ אֶלָא לקנוֹת כּרטיס, לישב בּאניה וּלהפליג בּים. מה עשׂה הקדוֹש־בּרוּך־הוּא? הלא אֵל גדוֹל וחָזק הוּא, המַנהיג עוֹלמוֹ על דעת עצמוֹ – נמלךְ חתני הבּכוֹר, הוּא מוֹטיל מַלבּיש־ערוּמים, זה שישב כל כּיסא החַייטנוּת בּמתא אַנאטיבקה, ועלה על מיטתוֹ, לא עליכם ולא על שוּם איש יהוּדי, וּמת בּמיטב כּוֹחוֹ, בּריא ושלם בּכל גוּפוֹ! כּלוֹמר: בּריא ושלם בּגוּפוֹ אָמנם לא היה מעוֹדוֹ. כּי מַה כּוֹחוֹ וּמַה גבוּרתוֹ של חַייט, אִם כּל ימיו היה יוֹשב על התּוֹרה ועל העבוֹדה, כּלומַר, על המַחַט ועל החוּט, יוֹשב וּמאַחה קרעים, תּוֹפר, בּמחילה מכּבוֹדךָ, מכנסַיִם, כּוֹפף גבּוֹ ונוֹעֵץ עֵיניו בּמלאכתּוֹ ושוֹקד על תּקנת הרבּים, שוֹקד כּל־כּך, עד שפּגעה בּוֹ השחפת. וּמשפּגעה בּוֹ השחפת, התחיל לכעכּע, וכךְ היה מכעכּע ימים רבּים, עד אשר פּלט מריאָתוֹ את יתר הפּליטה – לא הוֹעילוּ לוֹ לֹא רוֹפאִים בּחָכמתם ולא מכשפים בּלחישתם, לא חלב־עזים ולא דבש ונוֹפת־צוּפים. חבל על דאָבדין! בּרנש הגוּן היה, בּחוּר כּהלכה, אַף כּי בּין תּלמידי־החכמים ותוֹפשׂי־התּוֹרה נפקד מקוֹמוֹ, אַךְ איש ישר היה וּמַצניע לכת, חוֹבב את אִשתּוּ יוֹתר מגוּפוֹ, מַפקיר אֶת עצמוֹ בּשביל ילדיו לסַפּק להם צרכיהם, וּלמעני נכוֹן היה לבוֹא בּאֵש וּבמיִם!

בּקיצוּר, בּיקש טוֹביה לישב בּאניה וּלהפליג לאֶרץ־יִשׂראֵל, בּא הקדוֹש־בּרוּך־הוּא וסיכּל את דעתּוֹ והשיב חָכמתוֹ אָחוֹר. מוֹטיל חתני מת – כּלוּם יכוֹל היִיתי עוֹד לגרוֹם הנאה לעצמי ולשׂאת את נפשי לאֶרץ־יִשׂראֵל? מַה לי וּלאֶרץ־יִשׂראֵל הרחוֹקה אשר מעֵבר לים, ואני יש לי כּבר, בּרוּךְ השם, אֶרץ־יִשׂראֵל בּקרבתי, בּביתי וּבתוֹך משפּחתּי… כּי אֵיךְ אֶעזוֹב פּה לנַפשה את בּתּי האַלמנה, העניה והסוֹעֵרה, ועל מי אֶטוֹש את הצאן האוֹבדוֹת האֵלה, את ילדיה היתוֹמים, בּאֵין מַשׁעֵן וּמַשעֵנה? אַף־על־פּי שאִם נַעמיק קצת בּדבר ונַחפּוֹשׂ דרכינוּ ונַחקוֹרה, הלא יש ללמד זכוּת גם על עצמי: מי אני וּמַה כּוֹחי כּי אוֹשיעֶנה, ואֵיךְ תּשׂיג ידי למַלא צרוֹר נקוּב אשר כּזה? הלא את בּעלה המת לא אחַיֶה עוֹד, וליתוֹמים הקטנים לא אָקים את אביהם מקברוֹ. ואני עצמי אַף אני אָדם ולא אֵל, בּשׂר ודם אני כּכל ילוּד־אִשה. גם לי יצר־הרע הרוֹאֶה וחוֹמד, גם אני מתאַוה לנוּח מעט לעֵת זקנתי, להחליץ עצמוֹתי וּלהרגיש כּי בּצלם אלוֹהים נבראתי, כּי אָדם אני וּלא בּהמה… די לי להרעיש שמַיִם ואָרץ! די לי לטפּל כּל הימים בּהבלי העוֹלם הזה! כּבר הגיעה השעה להתבּוֹנן על תּכליתי, לשׂים לב לעניני העוֹלם הבּא, להכין צידה לדרך, כּמוֹ ששנינוּ בּפרקי אָבוֹת: התקן עצמךָ בּפרוֹזדוֹר – פּירש רש״י: אַשרי מי שבּא לכאן ואַמתּחתּוֹ בּידוֹ... וּבפרט, שאֶת רכוּשי המעט כּבר מכרתּי לאחרים ויצאתי נקי מנכסי: לסוּסי, כּפי שסיפּרתּי לךָ כּבר בּמקוֹם אַחר, נתתּי גט־פיטוּרין, ואֶת פּרוֹתי מכרתּי אַחַת אֶחָת, וּמכּל עניִי ועמלי לא נשאַר לי בּכּפר בּלתּי־אִם עֶגלי־מַרבּק אחָדים, אשר אוּלי יִהיוּ לברכה בּקרב הימים, אִם ישגיחוּ עליהם השגחה מעוּלה ויִתּנוּ להם את אָכלם בּעתּוֹ, – וּפתאוֹם עמוֹד, טוֹביה, אזוֹר כּגבר חלָציךָ והיה לעֵת זקנתךָ אבי יתוֹמים ודיין אַלמנוֹת – לךְ פּרנס אִשה אַלמנה עם יתוֹמים קטנים!… שמא סבוּר אַתּה, כּי בּזה כּבר יצאתי ידי חוֹבתי? חַכּה כּמעט רגע! עוֹד היוֹם גדוֹל – עוֹד נכוֹנוּ לי שפטים מידי אלוֹהים! כּי הלא יוֹדע אתּה, שכּךְ מַזלוֹ של טוֹביה תּמיד: צרה גוֹררת צרה. עוֹד לא הספּיק להתנַער מעפר מפּלתּוֹ ולקוּם ולעמוֹד על רגליו וּכבר זימן לוֹ הקדוֹש־בּרוּך־הוּא פּוּרענוּת שניה, המשכּיחה את הראשוֹנה. למשל, כּשקרני אָסוֹן פּעם אַחַת ונפלה פּרה בּרפתּי וּמתה – לא היוּ ימים מוּעטים עד שנפלה פּרה שניה, לא עליכם, וּמתה גם היא אַחריה… כּך בּרא אלוֹהים את עוֹלמוֹ, ואֵין לשנוֹת מסדרי בּראשית כּלוּם!

בּקיצוּר, הלא תּזכוֹר עוֹד מה שאֵירע לבת־הזקוּנים שלי, לביילקה בּתּי הקטנה, ואת החבל אשר נפל לה בּנעימים, שקיבּלה בּחלקה נתח שמן, לויתן העלתה בּחַכּה, חמדה גנוּזה, אוֹצר בּלוּם, קבּלן מקבּלני המלחמה הגדוֹלים וּשמוֹ פּדהצוּר – זה שצבר בּיאפּוֹניה עפרוֹת־זהב מלוֹא חָפניו וּבא ליהוּפּיץ ודבק בּבתּי לאהבה, חָמד יפיה בּלבּוֹ, שלח אֵלי את אֶפריִם השדכן, יִמַח שמוֹ וזכרוֹ, התרפּס לפני וכרע בּרךְ, ולא נתקררה דעתּוֹ עד שלקח אוֹתה מבּיתי בּמַערוּמיה, כּלה כּמוֹת שהיא, בּיזבּז עליה אוֹצרוֹת־כּסף, הרבּה לה מוֹהר וּמַתּן וכל תּמרוּקי הנשים, אבנים טוֹבוֹת וּמרגליוֹת, הכּל כּמשפּט הבּתוּלוֹת בּנוֹת העשירים, – דוֹמה, כּלוּם יש לךָ אוֹשר גדוֹל מזה? וּבכן, דע לךָ, כּי כּל האוֹשר הזה כּבר נמַס כּדוֹנג מפּני אֵש, נמַס והיה למַיִם, ולא למַיִם סתם, אֶלָא למי־מצוּלה, לטיט־היון, שכּל הנוֹפל לתוֹכוֹ לא יחַלץ רגליו ממנוּ לעוֹלמים! כּי בּרצוֹת אלוֹהים דרכי אִיש, להסב לוֹ אֶת גלגל ההצלָחה אחוֹרנית ולהפוֹךְ לוֹ את הקערה על פּיה, שוא חָכמת אָדם ותחבּוּלוֹתיו, לא יוֹעיל לוֹ הוֹנוֹ בּיוֹם עָברה, כּמוֹ ששנוּ חכמים בּעֵין־יעקב: הכּל בּידי שמַיִם, כּלוֹמַר, מי שהשוֹט בּידוֹ הוּא הרוֹכב והוּא המַנהיג… דרכּוֹ של הקדוֹש־בּרוּך־הוּא בּכךְ, שאוֹהב הוּא, כּביכוֹל, להתּל בּבריוֹתיו, להיפּתל נַפתּוּלי־אלוֹהים עם בּני־אָדם, לקנתּרם כּל הימים וללכת עמהם בּקרי בּכל פּינה שהם פּוֹנים. כּך היתּל כּמה פּעמים בּטוֹביה והחליף את מַשׂכּוּרתּוֹ עשׂרת מוֹנים, כּמוֹ שאָנוּ אוֹמרים בּחוּמש: עוֹלים ויוֹרדים, לוֹמַר, פּעם הרימוֹ למרוֹמי הרקיע וּפעם הוֹרידוֹ למַעמַקי אָרץ וּשאוֹל תּחתּיה. וכךְ אֵירע גם לחתני הקבּלן, לפדהצוּר. הלא תּזכּוֹר עוֹד בּוַדאי את רוֹב גָדלוֹ ורוֹב עשרוֹ של זה בּיהוּפּיץ, את מַעמַד בּיתוֹ וּמַאכל שוּלחנוֹ ואת שלוֹשה־עשׂר משרתיו ושפחוֹתיו, את האַספּקלריוֹת המאירוֹת והשעוֹנים הרבּים, את כּל ההוֹד וההדר ואת הצעצוּעים היקרים למיניהם? והלא תּזכּוֹר גם את הדבר שסיפּרתּי לךָ, כּמדוּמה לי, בּשעתּוֹ, אשר הזהרתּי אָז את בּיילקה בּתּי בּכל תּוֹקף והתחַנַנתּי לפניה, כּי יִקנה לה פּדהצוּר בּעלה את הבּיִת הזה לצמיתוּת ויקים, למען השם, את שמה על נחלתוֹ? ממילא מוּבן, כּי הטוּ אוֹזן לי ושמעוּ לעצתי, כּאשר יטה המן את אָזנוֹ לשמוֹע את קוֹל הקשקשן בּפוּרים. כּי מַה שׂכלוֹ וּבינתוֹ של אָב זקן בּהויוֹת העוֹלם? חזקה, שאָב זקן אֵינוֹ מבין ולא כּלוּם! וּבכן, כּסבוּר אַתּה, מה היה סוֹפוֹ של דבר? הלוַאי כּךְ יִהיֶה סוֹפם של כּל שׂוֹנאֵינוּ וּמנַדינוּ, הדוֹרשים רעה לנוּ: לא די שפּדהצוּר זה עמד פּתאוֹם מזעפּוֹ, מכר את כּל האַספּקלריוֹת והשעוֹנים ואת כּל תּכשיטיה של אִשתּוֹ, האבנים הטוֹבוֹת והמַרגליוֹת, ויצא נקי מנכסיו, אֶלָא גם העטה חרפּה על ראשוֹ, אוּלץ לפשוֹט את הרגל לנוֹשיו, ולא היתה לוֹ תּקנה אלא להיעלם, לא עליכם, להימלט על נפשוֹ מחמת מציקיו, ללכת למקוֹם שכּל הנחָלים הוֹלכים – לאַמריקה, מקוֹם המוּכן לכל נשבּרי־לב וּלכל מוֹעדי־רגל. שם, בּמדינה זוֹ החדשה, התישבו שניהם, חָיוּ בּימים הראשוֹנים חַיי עוֹני ולחץ, את הכּסף המזוּמן המעט אָכלוּ עד תוּמוֹ וכאשר נשארוּ בּנקיוֹן־שינים, יצאוּ שניהם, גם הוּא וגם היא, לבקש להם מלאכת־יד להחיוֹת בּה את נפשם, עבדוּ עבוֹדת־פּרך, כּאשר עבדוּ אבוֹתינוּ את המצרים בּמצריִם, וּפניהם השחירוּ כּשוּלי קדירה. עכשיו היא כּוֹתבת לי, כּי מצבם כּבר הוּקל, בּרוּךְ השם, וטוֹב חלקם שם: שניהם עוֹבדים בּמכוֹנה, סוֹרגים פּוּזמקאוֹת ועוֹשׂים חיים. כּךְ היא שגרת הלשוֹן בּאַמריקה. בּמקוֹמנוּ, בּלשוֹן בּני־אָדם, ייאָמר לזה: עוֹבדים בּזיעת־אַפּים ואוֹכלים פּת־לחם. עוֹד זאת בּאָשרם, כּוֹתבת היא, כּי רק שנַיִם הם, בּעל ואִשתּוֹ לבדם, אֵין להם לא בּנים ולא נפש חַיה זוּלתם – גם זוֹ לטוֹבה!… וּבכן, אמוֹר מעתּה: ולא יִכּנס הרוּח בּעפר אבוֹת יוֹצאֵי חלציו?… מתכּוון אני לאֶפריִם השדכן אני מתכּוון, שהשׂיאַני לשידוּך זה ועכר את חַיי בּתּי וגרם לה בּכיה לדוֹרוֹת! כּי מה חָסר הייתי, למשל, אִילוּ נישׂאָה בּיילקה לבעל־מלאכה, כּמוֹ שעשׂתה צייטיל אחוֹתה בּשעתּה, אוֹ אִילוּ היה בּעלה מוֹרה בּכתב ולָשוֹן, כּמוֹ זה של הוֹדיל? אלא מה? תֹּאמר: גם שתּי אֵלה לא מצאוּ מנוּחה בּבית בּעליהם – האַחַת נשארה אַלמנה עוֹטיה ושוֹממה בּעֶצם ימי עלוּמיה, והשניה נתחַייבה חוֹבת־גָלוּת עם בּחירה רצתה נפשה בּוֹ ונדדה והלכה אַחריו לקצוי תּבל ואִיִים רחוֹקים, למקוֹם הרי־חוֹשך? ויש לאמוֹר: הלא יד אלוֹהים עשׂתה זאת. גזירה היא מן השמַיִם, וּמה אנוֹש כּי יבוֹא לזעוֹק אל המלך?… השוֹמע אַתּה, אדוֹני שלוֹם־עליכם? אָכן אִשה חכמה היתה רק היא – לגוֹלדה עליו השלוֹם כּוונתי, שראתה את הנוֹלד וקידמה את הרעה ונזדרזה והלכה לעוֹלמה בּעוֹד מוֹעֵד. הגע בּעצמךָ: בּמקוֹם להתגלגל כּאן בּמַכאוֹבים ולשׂאת את טרחוֹ וּמַשׂאוֹ של צער גידוּל בּנוֹת, כּלוּם לא טוֹב היה חלקוֹ של טוֹביה ולא יפה היה גוֹרלוֹ שבעים ושבעה, אִילוּ מצא מנוּחה נכוֹנה עם כּל שוֹכני־עפר והתגלגל גילגוּל מחילוֹת בּמעמקי האדמה? אָמנם יוֹדע אני מַה ששנוּ חכמים בּפרקי אָבוֹת: לא עליךָ המלאכה לגמוֹר, כּלוֹמר, לא עליך בּן־אָדם רימה ותוֹלעה, לדחוֹק את הקץ וּלהתפּלל ליוֹם אחרוֹן, לדרוֹש בּמוּפלא ממךָ וּלהציץ לאחוֹרי הפּרגוֹד, כּי החַיִים והמות לא מידךָ בּאוּ ולא על פּיךָ ילכוּ… ואוּלם רוֹאֶה אני כּי נטיתי מדרך־המלך ואני מערב לךָ מין בּשאֵינוֹ מינוֹ, ולכן נַחזוֹר לעניננוּ – נַעזוֹב, כּמאמרם, את בּן־המלך ונַחזוֹר אל בּת־המלכּה. וּבכן, היכן עוֹמדים אנחנוּ? בּפרשת לךְ־לךָ. אַךְ קוֹדם שנַתחיל בּפרשת לךְ־לךָ, אבקש ממךָ להטריח את עצמךָ וּלעיין עמי רגע בּפרשה אחרת, זוֹ פּרשת בּלק. אָמנם מנהג העוֹלם מקדמוֹנים, מיוֹם בּרוֹא אלוֹהים שמים ואָרץ, שמתּחילה לוֹמדים פּרשת לךְ־לךָ ואַחַר־כּךְ פּרשת בּלק. ואילוּ אֶצלי אֵין מוּקדם וּמאוּחר בּתּוֹרה. כּשהגיע תּוֹר לימוּדי, עמדוּ והחליפוּ לי סדרי בּראשית ולימדוּני תּחילה פּרשת בּלק ואַחַר־כּךְ פּרשת לךְ־לךָ. וּפרשת בּלק זוֹ לימדוּני בּהסבּרה יפה וּנעימה וּמוֹשכת את הלב כּל־כּך, שכּדאי גם לךָ להטוֹת אוֹזן ולשמוֹע אל דברי התּוֹרה הזאת. מוּבטחני, שתּפיק ממנה תּוֹעֶלת לצרכיךָ וּלצרכי מלאכתּךָ בּימים הבּאים לקראתנוּ.

בּקיצוּר, הדבר היה בּשכּבר־הימים, תּיכף לאַחַר מלחמת יאפּוֹניה, בּעֶצם הסַער של זמן מַתּן קוֹנסטיטוּציה בּמדינתנוּ, עֵת

ישוּעוֹת ונחָמוֹת התחילוּ מתרגשוֹת על אַחינוּ בּני יִשׂראֵל

למקוֹמוֹתיהם, מתּחילה בּערים הגדוֹלוֹת ואַחַר־כּךְ בּערים הקטנוֹת, ורק

עד מקוֹמי לא הגיעוּ וּבביתי לא נגעה הרעה. בּמה היתה זכוּתי גדוֹלה כּל־כּך? הדבר פּשוּט. עם לבן גרתּי – יוֹשב אני כּל ימי עם בּני־נח שבת שכנים, חַי אִתּם בּשלוֹם ושלוה, בּאֵין מַכלים דבר, מעוֹרב עם כּל בּעלי־הבּתּים שבּכּפר, יוֹדע שׂיחָם ושׂיגם, אָרחם ורבעם וכל הליכוֹתיהם, מתראה¹ עמם כּאֶחָד מהם להבדיל, לקיים מה שנאמר בּתּהילים: עם נבר תּתבּרר – תּרגוּם אוּנקלוֹס: קרב לגבּי חזירא ואיתחַזיר… והם אַף הם משלמים לי טוֹבה תּחת טוֹבה, נראִים כּאוֹהבים, מקרבים לי בּשעת דחקם, שוֹאלים בּעצתי בּימי חָלים, נהנים ממני גם גמילוּת־חסד לעתּים קרוֹבוֹת, וטביל הוּא בּעיניהם גוּלת־הכּוֹתרת, השׂאוֹר שבּעיסה, השמנת שעל־גבּי החָלב – ממש ידיד נפש אָב הרחמן… אמוֹר מעתּה: כּלוּם צריך היִיתי לצפּוֹת לפוּרעניוֹת, לחוֹש להבלים כּמוֹ אֵלה, לפרעוֹת ולפגעים וּלמשלחת מלאכי־רעים, אַחרי ששכני הגוֹיים בּכבוֹדם וּבעצמם הניחוּ את דעתּי כּמה פּעמים והבטיחוּני בּהן־צדקם, כּי לא תּאוּנה אֵלי כּל רעה וּפגע לא יִקרב בּאָהלי?… ואָמנם כּך הוה – ואַתּה הסכּת־נא ותשמע את מעשׂי אלוֹהינוּ.

בּקיצור, וַיהי בּימים הרבּים ההם, ואני טוֹביה חוֹזר לביתי מבּוֹיבּריק כּפעם בּפעם לרגל מלאכתּי. בּעֵת ההיא ואני עוֹדני בּגדלוּתי, שוֹלח עדיִין את ידי בּמסחר חָלב וחמאָה וּגבינה וּשאָר ירקוֹת וּזרוֹעי מוֹשלה לי כּבשנים קדמוֹניוֹת. עוֹדני עוֹשׂה כּה וָכה לפתּח את סוּסי ולתת לוֹ מעט תּבן וּמיספּוֹא לפיו, ועדיִין לא הספּקתּי אפילוּ ליטוֹל את ידי לסעוּדה, והנה מבּיט אני ורוֹאֶה – המוֹן גוֹיים נאספים בּחצר בּיתי, כּל העֵדה כּוּלה, כּל תּוֹשבי הכּפר וּבעלי־הבּתּים החשוּבים למקטנם ועד גדוֹלם, למן אַנטוֹן פּוֹפּירילי, הוּא אַנטוֹן זקן־העֵדה, ועד הפּחוּת שבּפחוּתים, זה טרוֹכים רוֹעֵה־העדרים, וּפני כּוּלם נראִים לי משוּנים, לא כּתמוֹל שלשוֹם – פּנים חוֹגגים ונרגשים!… ואָמנם בּרגע הראשון נתר לבּי ממקוֹמוֹ למַראֶה הזה: לשׂמחה מה זה עוֹשׂה פּתאוֹם? הן לא חַג ולא מוֹעֵד היוֹם! וכי לא בּאוּ הללוּ ללמדני כּאן פּרק בּפרשת בּלק?… אֶלָא מיד שבתּי ואָמרתּי אל לבּי: ״אִי, טוֹביה, מה עלה על דעתּךָ? הלא תּבוֹש ותיכּלם! כּל ימיךָ אַתּה יוֹשב בּשלוֹם ישיבת יהוּדי אֶחָד, להבדיל, בּין המוֹן גוֹיים רבּים, גר ותוֹשב אַתּה עמהם בּכּפר הזה זה כּמה, ועדיִין לא פּגע בּךָ איש מהם לרעה ולא נפל משׂערת ראשךָ אָרצה!״… ואני קם ויוֹצא לקראתם וּמקדם את פּניהם בּקוֹל רם וּבסבר פּנים יפוֹת: ״בּרוּכים הבּאים, אני אוֹמר להם, מה לידידי בּביתי? מה שאֵלתכם, אני אוֹמר, וּמה בּקשתכם, שכני החביבים? מה יש בּפיכם לבשׂרני טוֹבוֹת וּלהשמיעֵני חדשוֹת?״… יצא זקן־העֵדה, הוּא אַנטוֹן פּוֹפּירילי, ואָמר לי בּלשוֹן גלוּיה, בּלא לב ולב וּבלא שוּם הקדמוֹת: ״בּאנוּ אֵליךָ, טביל, הוּא אוֹמר, על דעת המקוֹם ועל דעת הקהל. רוֹצים אָנוּ, הוּא אוֹמר, להכּוֹתךָ״… מה יֹאמר מַר לחיתּוּךְ־הדיבּוּר הזה של עֵשׂיו? לזאת יִקרא בּמקוֹמנוּ ״לשוֹן סגי־נהוֹר״, כּלוֹמַר, לשוֹן־רמזים, שרק מַלאכי־השרת נזקקים לה. קל אֵיפוֹא לשעֵר את כּל הסערה, אשר התחוֹללה בּקרבּי לשמע הבּשׂוֹרה הנעימה הזאת. ואַף־על־פּי־כן, להוֹציא את רגשוֹתי החוּצה לעֵיני המוֹן ערלי־הלב לא חָפצתּי. חָלילה לי לעשׂוֹת כּדבר הזה, הן לא נַער טוֹביה! והרי אני כּוֹבש את יִצרי, מעמיד פּנים שׂוֹחקוֹת ואוֹמר להם בּנעימוּת וּבנַחַת, מתּוֹךְ זחיחוּת־הדעת כּביכוֹל: ״סימן טוֹב וּמַזל טוֹב לכם! בּרוּכים אַתּם, אני אוֹמר, וּברוּךְ טעמכם, כּי בּאתם תּחת צל קוֹרתי לעשׂוֹת לי את כּל החוֹבה והמצוָה הזאת! ורק תּמה אני עליכם, ילדים, אני אוֹמר, לָמה־זה אֵיחרתּם לבוֹא כּל־כּךְ? הלא בּמקוֹמוֹת אחרים, אני אוֹמר, כּבר נשכּחה המצוָה הזאת וּכבר עבר זמנה?״… נַענה אַנטוֹן פּוֹפּירילי, הוּא זקן־העַדה, ואָמר לי מתּוֹךְ כּוֹבד־ראש דווקא: ״להוֹדיעךָ, טביל, הוּא אוֹמר, שמתּחילה אָמנם מדיינים היִינוּ זה עם זה ולא ידענוּ אֵיך להחליט דבר: להכּוֹתךָ, אוֹ שלא להכּוֹתךָ? כּי הנה, הוּא אוֹמר, בּכל מקוֹם, אשר אַחיךָ בּני־עמךָ נחיתּים שם, מַכּים אַתכם ובוֹזזים רכוּשכם, ולָמה אִיפוֹא, הוּא אוֹמר, יִגָרע חלקךָ בּתוכנוּ?…

ולָכן, הוּא אוֹמר, נמנינוּ וגָמרנוּ מטעם העֵדה, כּי חַייבים גם אנחנוּ להכּוֹתךָ. אֶלָא מה? עדיִין אֵין אָנוּ יוֹדעים בּעצמנוּ, הוּא אוֹמר, מה המַעשׂה אשר נַעשׂה לך, טביל: אִם ננַפּץ לךָ, הוּא אוֹמר, רק את חַלוֹנוֹתיךָ, ונקרע לךָ את כּריךָ וּכסתוֹתיךָ, ונוֹציא החוּצה לךָ את בּיתךָ ואת רפתּךָ ואת כּל הכּבוּדה אשר לך?״…

לשמע מסירת־מוֹדעה זוֹ נבקה רוּחי בּקרבּי ונתבּלבּלתּי כּוּלי. ואני נוֹשׂא את עֵיני וּמתבּוֹנן אל אַנשי־שלוֹמי אֵלה, כּשהם מסתּוֹפפים כּוּלם בּשער חצרי, עוֹמדים צפוּפים ונשענים אִיש על מַטהוּ האָרוֹךְ אשר בּידוֹ, מתלחשים זה עם זה מתּוֹךְ כּוֹבד־ראש וּמתיעצים על צפוּנוֹתיהם. מַשמע, שהדברים דברים כּפשוּטם, אֵין בּהם משוּם ליצנוּת כּלל, כּמוֹ ששנוּ חכמים בּלשוֹן המשנה: דברים כּדרבוֹנוֹת… ״ אִם כּן, אני אוֹמר אל לבּי, הלא בּאוּ מַיִם עד נפש, ענין רע, טוֹביה, נתן לךָ אלוֹהים לענוֹת בּוֹ! כּי מי זה לידי יִתּקע, שלא יקוּם עֵשׂיו לעֵיני השמש לצרף מַחשבה טוֹבה למַעשׂה ויכּני, כּמוֹ שכּתוּב בּחוּמש, אֵם על בּנים, כּלוֹמַר, ישלח בּאֵש את בּיתי ואת רפתּי ואת כּל אשר לי? האִם מעֵשׂיו יִפּלא דבר? הלא נאמר עליו: כּי ציִד בּפיו – נאמן בּבריתוֹ וקיים בּמַאמרוֹ!… אִי, טוֹביה, אני מהרהר בּפני עצמי, לא עֵת היא עתּה לשבת בּחיבּוּק־ידים – קוּם פּסוֹק להם פּסוּקךָ!״…

בּקיצוּר, לָמה אַאריךְ למעלתוֹ בּדרוּש? אֵין זאת כּי־אִם מן השמים נלחמוּ לי, והקדוֹש־בּרוּך־הוּא עשׂה לי נס ונתן בּי רעיוֹן לחַזקני וּלעוֹדדני, לבל ירךְ לבבי וּלבל תּרפּינה ידי בּשעת הסכּנה. ואני מבליג על רגשוֹתי וּפוֹנה אליהם, אל הגוֹיים העוֹמדים לפני, ואוֹמר להם בּלשון זוֹ: ״שמעוּ־נא, אני אוֹמר, רבּוֹתי, דיינים מוּמחים, ויִשמעוּ־נא כּל בּעלי־הבּתּים, העוֹמדים פּה עמנוּ היוֹם. מאַחַר, אני אוֹמר, שכּבר נחרץ משפּטי מפּיכם וגזירה היא מלפני העֵדה בּכבוֹדה וּבעצמה, הרי אֵין להרהר אַחַר מעשׂה בּית־דין כּלוּם. בּוַדאי, אני אוֹמר, צדקתּם ממני. בּוַדאי גלוּי וידוּע לפניכם, כּי כּדאי הוּא טוֹביה והגוּן לכךְ, אני אוֹמר, שתּביאוּ כּליה בּיוֹם אֶחָד על עניוֹ ועמלוֹ ועל רכוּשוֹ המעט, אשר רכש לוֹ בּזיעת אַפּיו בּמשךְ ימי הבלוֹ עלי אדמוֹת. ואוּלם, אני אוֹמר, השׂמתּם לבּכם אֶל הדבר הזה, כּי יש גבוֹה מעל גבוה, אשר את גָבהוֹ ואת רוֹממוּתוֹ לא ישׂיגוּ גם זקני עדתכם ושוֹפטיה הצדיקים? הידעתּם, אני אוֹמר, אם שמעתּם, כּי יש אלוֹהים דיין בּאָרץ, אשר לוֹ הצדק ולוֹ המשפּט, אשר על־פּיו יִשׁק כּל דבר ועל־פּיו נצא ונבוֹא כּוּלנוּ? אֵינני מדבּר פּה, אני אוֹמר, בּאלוֹהַי אוֹ בּאלוֹהיכם – מדבּר אני בּאלוֹהינוּ ואלוֹהי אבוֹתינוּ, אלוֹהי כּוּלנוּ, אלוֹהי השמַיִם ואלוֹהי האָרץ, הוּא האלוֹהים, אני אוֹמר, היוֹשב שם ממַעל ורוֹאֶה את כּל הנבלה הנעשׂית פּה מתּחת… מי יוֹדע, אני אוֹמר, אֶפשר הדבר, כּי הוּא בּעצמוֹ חָרץ משפּטוֹ עלי, כּי אקבּל את ענשי בּעוֹלם הזה על לא עוול בּכפּי דווקא מידיכם, מידי אַנשי־שלוֹמי, אשר אִתּכם ישבתּי כּל ימי חַיי לבטח; וּכנגד זה, אני אוֹמר, אֶפשר גם אֶפשר הדבר, כּי לא יִרצה אלוֹהים את מעשׂיכם בּשוּם אוֹפן, וּלעוֹלם לא יִסלח לכם, אִם תּשלחוּ יד בּעבדוֹ בּטוֹביה לנגוֹע בּוֹ לרעה… וּבכן, אני אוֹמר, מי הוּא זה אֵיפוֹא האיש, אשר יבוֹא בּסוֹד אלוֹה לדעת את חפצוֹ וּלגלות צפוּנוֹתיו? אַדרבּה, אני אוֹמר, אוּלי יִמצא פּה בּקרבּכם איש כּזה, אשר שאָר־רוּח לוֹ לגלוֹת עמוּקוֹת ולבוֹא עד חקר לב האלוֹהים?״…

בּקיצוּר, ניכּר הדבר, שראוּ ונוֹכחוּ הפּעם, כּי לא תּהיה תּפאַרתּם על הדרך הזאת וכי לא את טוֹביה ינַצחוּ בּדברי הלכה. ענה זקן־העֵדה, הוּא אַנטוֹן פּוֹפּירילי, ואָמר לי בּזוֹ הלשוֹן: ״שמעֵני, טביל, הוּא אוֹמר, הלא איש נבוֹן וחָכם אַתּה בּתוֹכנוּ, ולָמה אֵיפוֹא נריב חינם? וּבפרט, הוּא אוֹמר, כּי אָמנם ראִינו אוֹתךָ לפנינוּ איש תּם וישר, אשר לא נמצא עוול בּכפּוֹ, אַף כּי יהוּדי אַתּה וגזעךָ מקוּלל מעוֹלם ועד עוֹלם. ואַף־על־פּי־כן, הוּא אוֹמר, אֵין זה ענין לכאן – להכּוֹתךָ חַייבים אנחנוּ. גזירה היא, הוּא אוֹמר, מלפני העֵדה – ואֵין להשיב! ולכן, הוּא אוֹמר, זאת נַעשׂה לך, טביל, וניקינוּ ממךָ הפּעם: הבה ננַפּץ לךָ, לכל הפּחוֹת, את חלוֹנוֹתיךָ. זוֹ, הוּא אוֹמר, חוֹבה היא לנוּ, שמא יבוֹאוּ, הוּא אוֹמר, פּקידי המקוֹם, אֵלה שהשלטוֹן בּידם, אָז יִראוּ בּעֵיניהם, כּי לא פּסַחנוּ על בּיתךָ ועשׂינוּ בּךָ כּכל התּוֹרה והמצוָה; שאִם לא כּן, הוּא אוֹמר, עוֹד יתקצפוּ וישׂימוּ עלינוּ עוֹנש כּסף״… כּדברים האֵלה וכלשוֹן הזאת, כּפי שאני מספּר לך היוֹם, כּה יעזרני אלוֹהים וכה יצליח את דרכּי בּכל אשר אֶפנה! אמוֹר מעתּה, אדוֹני שלוֹם־עליכם, הלא יהוּדי מעוֹרב עם הבּריוֹת אַתּה ויד ושם לךָ בּכל תּפוּצוֹת ישׂראל, כּמוֹ שאָנוּ אוֹמרים בּתפילת שחרית: מגיד דבריו ליעקב, – הגידה־נא לי אֵיפוֹא: וכי לא צדק טוֹביה בּמשפּטוֹ, בּאָמרוֹ כּל הימים, כּי יש לנוּ אֵל גדוֹל וחָזק בּשמיִם?… וּבכן, סיימתּי לךָ בּעֶזרת השם יִתבּרךְ את פּרשת בּלק. עכשיו הבה נַחזוֹר ונשׂים פּנינוּ אל פּרשת לךְ־לךָ, אשר אָמרתּי. את הפּרשה הזאת לימדוּ אוֹתי זה לא כּבר, בּימינוּ אֵלה, ולימדוּני אוֹתה דווקא על־בּוֹריה, לכל פּרטיה ודיקדוּקיה. להוֹדיעךָ, שבּפּעם הזאת לא הוֹעילוּ לי עוֹד שוּם דרשוֹת ושוּם משל וּמליצה, לא דברי הלכה ולא דברי אַגדה. וּמעשׂה שהיה כּך היה – הנני ואספּר לך דברים כּהויתם, דבר דבוּר על אָפניו, כּאשר אָהבתּי.

בּקיצוּר, וַיהי בּימי מנדל בּייליס – הוּא מנדל בּייליס, אשר עליו עלה הגוֹרל להיוֹת השׂעיר המשתּלח לעזאזל בּעווֹן זרים, למרק את נשמתוֹ בּיסוּרי־גיהנוֹם, למַצות את עוֹמק הדין ולשׂאת על שכמוֹ את סבל כּל בּית יִשׂראֵל. הימים ההם ימי צרה וּמצוּקה היוּ, ימי מהוּמה וּמבוּכה וחוֹשך מצרים, כּימי מרדכי ואֶסתּר בּשוּשן הבּירה – כּל העוֹלם נוֹע

התנוֹעע! וַיהי ערב ויַהי בוֹקר, ואני יוֹשב לי כּפעם בּפעם על גבּי זיז בּיתי כּחוֹם היוֹם, כּוּלי נתוּן בּעצבוּת וּמפנה לבּי להירהוּרים. היוֹם יוֹם קיִץ, השמש לוֹהטת וּמַכּה על ראשי, וּמוֹחי כּגלגל לפני סוּפה: ״הכיצד, הכיצד? היִתּכן? היִשמע כּדבר הזה ואֵימתי? בּדוֹרנוּ, דוֹר־דעה! דוֹר של אנשים גדוֹלים, חכמים וּנבוֹנים! ואַיה אלוֹהינוּ, צוּר יִשׂראֵל וּמשׂגבּוֹ? אַיה כּל נפלאוֹתיו אשר סיפּרוּ לנוּ אבוֹתינוּ מימי קדם? מַדוּע הסתּיר הוּא את פניו ממנו? לָמה יִראֶה אָון ויחריש? הלא הוּא יוֹדע את כּל האמת כּוּלה, מראשיתה ועד אַחריתה, אוֹתוֹ לא יסוֹבּוּ בּכחש ולא יתעוּ בּמרמה, כּמו שאָנוּ אוֹמרים בּתפילת ימים נוֹראים: אַתּה נגלית, כּלוֹמַר, כּל הנסתּרוֹת והנגלוֹת הוּא יוֹדע״… וּכשאָדם מפשפּש בּמעשׂי הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא וּמהרהר בּדרכיו הסתוּמים והנפלאים, הריהוּ עוֹבר דרך־אגב להתעמק גם בּשאָר ענינים העוֹמדים בּרוּמוֹ של עוֹלם, מציץ לאחוֹרי הפרגוֹד ודוֹרש בּמוּפלא ממנוּ: מה הוּא העוֹלם הזה? וּמה הוּא העוֹלם הבּא? ואֵימתי יבוֹא משיח צדקנוּ? עד מתי נשב וּנחַכּה?… ״ הוֹי, אני מהרהר בּפני עצמי, כּמה חָכם היה המלך המשיח, אילוּ השׂכּיל לכוון את השעה ולבוֹא אֵלינוּ עתּה, כּשהוּא רכוּב על סוּסוֹ הלבן! מה טוֹב היה חלקנוּ וּמה יפה ירוּשתנוּ! כּמדוּמה לי, שמעוֹלם לא היה חסרוֹנוֹ מוּרגש כּל־כּך לאַחינוּ בּני יִשׂראֵל, כּמוֹ שהוּא מוּרגש בּימים הרעים האֵלה! אֵינני יוֹדע, אִם כּךְ היא גם דעתּם של העשירים אֵילי־הכּסף – מימי לא בּאתי, למשל, בּסוֹדוֹ של בּרוֹדסקי שבּיהוּפּיץ וּמעוֹלם לא תּיכּנתּי את רוּחוֹ של רוֹטשילד שבּפאריז. אֶפשר הדבר שהללוּ אֵינם מתגעגעים בּיוֹתר על בּיאַת הגוֹאֵל ואֵינם דוֹחקים את הקץ. אבל אנחנוּ, אַחינוּ בּני יִשׂראֵל, כּלוֹמַר, יהוּדים עניים ואֶביוֹנים, דווּיִים וּסחוּפים, אֵלה היוֹשבים בּכתריאֵליבקה וּבמאזיפּיבקה וּבזלוֹדייֶבקה, – הוֹי, כּמה מחַכּים אנחנוּ לוֹ בּכל יוֹם שיבוא! מחַכּים אנחנוּ בּכליוֹן־הנפש וּבלב קרוּע וּמוּרתּח, וּכבר כּלוּ עֵינינוּ ונמק בּשרנוּ מחַכּוֹת! כּי מַה כּל תּקוָתנוּ עתּה וּמַה כּל יִשענוּ, אִם לא אמוּנה זוֹ, אוּלי יעשׂה לנוּ הקדוֹש־בּרוּך־הוּא נס פּתאום ויִשלח לנוּ בּמהרה בּימינוּ את משיח בּן דויד?״…

בּקיצוּר, עוֹדני יוֹשב כּךְ שקוּע בּרעיוֹנוֹת אֵלה

וּמהרהר והוֹזה בּהקיץ, והנה נוֹשׂא אני את עֵיני ורוֹאֶה לפני: סוּס לבן, סוּס ורוֹכבוֹ, הוֹלךְ וקרב אל שער בּיתי. טפּרררוּ! – הסוּס עמד, הרוֹכב ירד מעליו, קשרוֹ בּרסנוֹ אל כּלוֹנס השער וּמיד נגש אלי: ״זדראַסטוּי, טביל!״ כּלוֹמַר, שלוֹם עליכם, רב טוֹביה! ״זדראַסטוּיטי, זדראַסטוּיטי, וואַשי בּלאַהוֹרוֹדי!״ כּלוֹמַר, עליכם שלוֹם, רוּם מעלתךָ! – כּךְ אני משיב לוֹ בּפנים מַסבּירוֹת, וּבלבּי אני אוֹמר: ויבוֹא המן – פּירש רש״י: המתפּלל לביאַת המשיח נַענה בּביאת השוֹטר… ואני קם לקראת אוֹרחי, הוּא שוטר הכּפרים, וּמקבל אוֹתוֹ בּסבר פּנים יפוֹת: ״בּרוּךְ הבּא, אני אוֹמר, אוֹרח הגוּן אַתּה, זה כּמה לא ראיתי אֶת פּניךָ. מה יוֹם מיוֹמַיִם, אני אוֹמר, וּמַה יש בּפיךָ, אדוֹני הפּריץ, לבשׂרני טוֹבוֹת?״ ולבּי יוֹצא בּדבּרי: חָשקה נפשי לדעת, לָמה זה ועל מַה זה בּא פּתאוֹם? אַךְ הוּא, השוֹטר יִמַח שמוֹ, אֵינוֹ אָץ להעשיר, כּלוֹמַר, אֵינוֹ נחפּז בּדיבּוּרוֹ. יש לוֹ פּנאי. מעשן הוּא בּמתינוּת סיגריה להנאתוֹ, מַעלה עשן בּפיו, רוֹקק כּנגדי, רוֹקק ואוֹמר: ״כּמה זמן, למשל, דרוּש לך, טביל, שיהא סיפּק בּידךָ, הוּא אוֹמר, למכּוֹר את בּיתךָ ואת נַחלָתךָ ואת כּל המטלטלים אשר לך?״ נתתּי עֵיני בּוֹ: ״לָמה לי, אני אוֹמר, למכּוֹר את בּיתי פּתאוֹם? את רגלי מי, אני אוֹמר, הוּא דוֹחק וּלמי יצר המקוֹם בּשבילוֹ?״ ״המקוֹם, הוּא אוֹמר, לא יצר בּשבילוֹ לשוּם איש. אֶלָא בּאתי אֵליךָ היוֹם, הוּא אוֹמר, לשלח אוֹתך, הוּא אוֹמר, מן הכּפר״. "כּל־כּךְ, אני אוֹמר, ולא יוֹתר? על שוּם מה? לָמה, אני אוֹמר, חָרדתּ עלי פּתאוֹם את כּל החרדה הזאת, וּבמה זכיתי, אני אוֹמר, בּעֵיניךָ לכבוֹד גדוֹל אשר כּזה?״ ״לא אני, הוּא אוֹמר, משלח אוֹתךָ – האֶפּרכּיה משלחת אוֹתךָ״. ״האֶפּרכּיה? – אני אוֹמר. – בּמה יקרתּי אַף נכבּדתּי בעֵיניה כּל־כּך?״ ״לא אוֹתךְ בּלבד, הוא אוֹמר, נשלח, ולא רק מכּאן, אֶלָא מכּל הכּפרים אשר מסביב: מגדרוֹת לסטים, הוּא אוֹמר, וּמחצרזדוֹן וּמכּפר פּרעתוֹן, ואפילוּ, הוּא אוֹמר, אַנאטיבקה, שעד עכשיו היתה בחזקת עיירה, אף זוֹ, הוּא אוֹמר, נהפּכת עתּה לכפר, וּנגָרש משם את כּל אַחיךָ בּני עמךָ – את כּוּלם, את כּוּלם״… ״ואפילוּ, אני אוֹמר, את ליזר־ווֹלף הקצב? וגם את נַפתּלי־גרשוֹן הבּוּרסקי? וגם את השוֹחט? גם את הרב?״ ״את כּוּלם! את כּוּלם!״ הוּא אוֹמר וּמעביר ידוֹ בּאַויר, כּגוֹזר גזר־דינוֹ בּסכּין. לשמע הדברים האֵלה נחה דעתּי קצת. מכּיוָן שכּךְ, הלא צרת רבּים היא, כּמוֹ שאָנוּ אוֹמרים בּחוּמש: בּנערינוּ וּבזקנינוּ – בּרב עם תּגדל השׂמחה. ואַף־על־פּי־כן היטב חָרה לי, ואֵש בּוֹעֶרת קרבּי, ואני נמלךְ בּדעתּי ועוֹנה ואוֹמר לוֹ, להשוֹטר יִמַח שמוֹ: ״הגידה לי, אני אוֹמר, רוּם מַעלתךָ, אִם ידעתּ, לכל הפּחוֹת, אני אוֹמר, כּי יוֹשב אני בּכּפר הזה מקדם קדמתה, בּטרם, אני אוֹמר, חיבּלָתךָ אִמךָ בּבּטן? הידעתּ, אני אוֹמר, אִם שמעתּ, כּי פּה, בּקרן־זוית זוֹ, ישבוּ גם אבוֹתי ואבוֹת אבוֹתי? צא וּשאַל, אני אוֹמר, את פּיהם של זקני הדוֹר, ואָמרוּ לךָ, אִם לא פּה, בּמקוֹם הזה, עוֹד ישב בּשעתּוֹ אָבי עליו השלוֹם, וגם אָבי־זקני עליו השלוֹם, וגם אִמי־זקנתי עליו השלוֹם?״… ואני עוֹמד וּמוֹנה לוֹ אֶחָד אֶחָד את כּל בני משפּחתּי לשמוֹתיהם וּלבית אבוֹתם, איש על מַחנהוּ ואיש על דגלוֹ, כּלוֹמַר, איש איש למקוֹמוֹ, אשר בּוֹ ישב ושם מת. והוּא, השוֹטר יִמַח שמוֹ, עוֹמד כּנגדי, מַטה לי אוֹזן קשבת ושוֹמע את דברי דווקא עד תּוּמם, וכאשר כּיליתי לדבּר, ענה ואָמר לי: ״יהוּדי משוּנה אַתּה, טביל, הוּא אוֹמר, סיפּוּריךָ על־אוֹדוֹת אָביךָ־זקנך ואִמך־זקנתךָ? ינוּחוּ להם, הוּא אוֹמר, על משכּבם בּשלוֹם! ואַתּה, הוּא אוֹמר, צוּוית, טביל, זאת עשׂה: קוּם־נא ואסוֹף את המטלטלים אשר לךָ וסַע סַע לךָ לברדיטשוֹב!״… אָז חָרה בּי אַפּי עוֹד יוֹתר: לא די לךָ, רשע בּן רשע, בּן בּנוֹ של עֵשׂיו הרשע, שבּאת אל בּיתי לבשׂרני בּשׂוֹרה טוֹבה כּזאת, אלא גם לצוֹן תּחמוֹד לךָ והתּל תּהתּל בּי: ״סַע סַע לך לברדיטשוֹב״?!… אִם כּן, הבה אתרגם לוֹ, לכל הפּחוֹת, פּסוּק אֶחָד כּצוּרתוֹ! ואני פּוֹנה וּמדבּר אֵליו דברי כּיבּוּשים: ״בּי אדוֹני, אני אוֹמר, ידבּר־נא עבדךָ, אני אוֹמר, דבר באָזני רוּם מַעלתךָ! זה כּמה ימים, אני אוֹמר, אָדוֹן אַתּה פּה בּכּפר וּפוֹרשׂ כּנפיךָ עלינוּ – השמעתּ מימיךָ, אני אוֹמר, מפּי השכנים את דיבּתי רעה, כּי טוֹביה גָנב, אוֹ גָזל, אוֹ הוֹנה את אֶחָד מהם, אוֹ לקח משלהם ושׂם בּכליו? אַדרבּה, אני אוֹמר, יקוּמוּ־נא כּל בּעלי־הבּתּים אשר בּכּפר וענוּ בּי צדקתי, אִם לא בּתם־לבבי, אני אוֹמר, וּבנקיוֹן־כּפּי ישבתּי אִתּם כּל הימים, ואִם לא הייתי טוֹב להם, אני אוֹמר, מכּל טוֹבי הגוֹיים גם יחד? ואַתּה גם אַתּה, אני אוֹמר, אדוֹני הפּריץ, זכר־נא כּיוֹם הזה, כּמה פּעמים בּאתי אֵליךָ לבקש רחמים על תּוֹשבי הכּפר והייתי להם, אני אוֹמר, לפה וּלמליץ לפניךָ, לבל תּצר כּל־כּךְ וּלבל תּכבּיד עליהם את עוּלךָ הקשה״… כּפי הנראֶה, קלעתּי אל השׂערה ולא החטאתי, וּדברי האחרוֹנים היוּ לוֹ, להשוֹטר יִמַח שמוֹ, כּבשׂר בּמַחַט החַי. עמד וּמיעֵךְ בּאֶצבּעוֹתיו את הסיגריה אשר בּידוֹ, השליך אוֹתה ממנוּ וָהלאה וּפנה ואָמר לי: ״הקץ לדברי רוּח! אֵין לי פּנאי, הוּא אוֹמר, להרבּוֹת להג עמך. לא אני השוֹפט, הוּא אוֹמר, ולא אַתּה בּעל־דיני. פּקוּדה, הוּא אוֹמר, קיבּלתּי מגָבוֹה, ואוֹתה אֶשמוֹר לעשׂוֹת. בּוֹא־נא, הוּא אוֹמר, ותחתּוֹם בּידךָ על פתשגן הכּתב וּזמן לפנוֹת מקוֹמךָ, הוּא אוֹמר, יִנתן לךָ שלוֹשה ימים. כּדי שיהא סיפּק בּידךָ, הוּא אוֹמר, למכּוֹר את כּל אשר לךָ ולהיכּוֹן לדרךְ״… ראיתי, כּי רע המעשׂה אשר לפני, קמתּי ואָמרתּי לוֹ: ״נוֹתן אַתּה לי, אני אוֹמר, שלוֹשה ימים אַתּה נוֹתן לי? לוּא שלוֹש שנים, אני אוֹמר, תּחיה לפני בּשׂכר זה בּעוֹשר וּבכבוד! ואלוֹהים, אני אוֹמר, היוֹשב בּשמַיִם, אֵל חַנוּן ורחוּם, ישלם לךָ כּפליִם כּכל בּשׂוֹרתךָ הטוֹבה, אני אוֹמר, אשר הבאת לי היוֹם אל בּיתי״… מנה אַחַת אַפּיִם חָלקתּי לוֹ, דברים הנוֹקבים ויוֹרדים חַדרי בּטן, כּיד טוֹביה הטוֹבה עליו! כּי הנה שבתּי ואָמרתּי אל לבּי: אֶת מי אִירא עתּה וּממי אֶפחָד? הלא בּין כּךְ וּבין כּךְ כּבר הלכה חמוֹרוֹ של רב תּנחוּם – הבה אִנקמה ממנוּ פּעם אֶחַת, למען יסַפּר לדוֹר אַחרוֹן! אָמנם לוּא צעיר הייתי לעֶשׂרים שנה, לכל הפּחוֹת, ולוּא עוֹד חָיתה לפני גוֹלדה עליו השלוֹם, ולוּא עמד לי עדיִין כּוֹחי כּכוֹחוֹ של אוֹתוֹ טוֹביה החוֹלב מאָז וּמשנים קדמוֹניוֹת, – כּי־עתּה לא מיהרתּי להשליך; את כּלי־זיני מידי ולא נכנעתי על־נקלה לפני הפּלשתּי הערל הזה! היִיתי נלחָם בּחרף־נפש, עד נטף דמי האַחרוֹן! אבל לעֵת כּזאת – מי אני וּמה אני? עפר אני בּחַיי – פּלג־גוּף, בּעווֹנוֹתינוּ הרבּים, נפש רצוּצה, שבר־כּלי, משוּל כּחרס הנשבּר! ״אִי לךָ, ריבּוֹנוֹ של עוֹלם, אלוֹהינוּ ואלוֹהי אבוֹתינוּ! – אני מהרהר בּפני עצמי. – מה ראית כּי בּחרתּ בּטוֹביה דווקא לשׂחק בּוֹ כּל הימים? לָמה לא תּשׂים פּניךָ פּעם אַחַת, מפּני דרכי שלוֹם, אל בּרוֹדסקי אוֹ אֶל רוֹטשילד, לעשׂוֹתם מַטרה לחצי לעגךָ? דוֹמה, שכּדאים הם והגוּנים לכךְ יוֹתר ממני! ראשית, חַייבים גם הם לטעוֹם בּחַייהם טעמה של גלוּת בּבל. והשנית, יִראו־נא פּעם אַחַת ויִתּנוּ אֶל לבּם, כּי יש לנוּ אֵל גדוֹל בּשמים!״…

בּקיצוּר, כּל הדברים האֵלה רק הבל הם. אין מנַצחים את הקדוֹש־בּרוּך־הוּא בּטענוֹת, ולא מן הנימוּס הוּא לבוֹא בּעֵצוֹת לפניו וללמדוֹ בּינה, כּיצד ינהג את עוֹלמוֹ בּחָכמה ודעת. אִם הוּא אמר: לי השמַיִם ולי האָרץ – סימן הוּא, כּי הוּא המוֹשל בּכיפּה ולוֹ העוֹז והגבוּרה, ואנחנוּ, שוֹכני בּתּי־חוֹמר, אֵין לנוּ אלא לשמוֹע בּקוֹלוֹ ולילךְ אַחריו אֶל כּל אשר יִהיֶה רוּחוֹ ללכת… וּלפיכך נכנַסתּי לביתי ואָמרתּי אֶל בּתּי האַלמנה: ״צייטיל, אני אוֹמר, איש בּשׂוֹרה אָנוֹכי היוֹם. דעי לךְ, אני אוֹמר, כּי עוֹקרים אנחנוּ את דירתנוּ מכּאן לָלכת ולָתוּר לנוּ מקוֹם בּאַחַת הערים בּרחבי תּבל. די לנוּ, אני אוֹמר, לָשבת בּכּפּר – הבה נקוּם ונלךְ מפּה, כּמוֹ שאָנוּ אוֹמרים בּמוֹצאֵי שבּת־קוֹדש: בּית יעקב לכוּ ונלכה – פּירש רש״י: משנה מקוֹם, משנה מַזל… ואַתּ, בּתּי, אני אוֹמר, היכּוֹני אֵיפוֹא לדרךְ. קוּמי־נא, אני אוֹמר, ואִרזי את הכּרים והכּסתוֹת, עם המיחַם ועם הפּכּים הקטנים ושאָר הירקוֹת, ואני אֵלכה עד כּה ואֶמכּוֹר את הבּית. כּי הנה, אני אוֹמר, פקוּדה בּאה אֵלינוּ, פּתקה נפלה מן השמַיִם, אני אוֹמר, כּי נמַהר לפנוֹת את מקוֹמנוּ, וּבעוֹד שלוֹשה ימים לא תּישאר פּה ממנוּ פּרסה!״… הדבר יצא מפּי, וּבתּי האַלמנה הרימה קוֹל נהי וּבכי, ואַחריה החרוּ־החזיקוּ גם ילדיה היתוֹמים, וּבבּית קמה יללה, כּיללת חוּרבּן בּית־המקדש בּשעתּוֹ! כּשראיתי כּךְ, התכּעסתּי, ואני עוֹמד ושוֹפךְ את כּל חמתי ואת כּל מרי־שׂיחי על ראש בּתּי עלוּבת־הנפש: ״מַה לכם, אני אוֹמר, כּי נזעקתּם כּוּלכם? לָמה, אני אוֹמר, קמתּם עלי לקצר את חַיי וּלהוֹרידני בּיגוֹן שאוֹלה? לָמה נכמַרתּם כּל־כּךְ, אני אוֹמר, וּמַה קוֹל הנהי הזה אשר עוֹררתּם, אני אוֹמר, כּחַזן זקן לפני התּיבה בּסליחוֹת הראשוֹנוֹת?… התחת אלוֹהים אָנוֹכי? אוֹ כּלוּם, אני אוֹמר, בּן־סגוּלה אני בּעֵיניכם, רךְ ויחיד לפני אָבינוּ שבּשמַיִם? וכי מעטים היהוּדים, אני אוֹמר, הנרדפים עתּה על צוָאר מן הכּפרים? בּוֹאִי, אני אוֹמר, ותשמעי את כּל הגדוֹלוֹת והנצוּרוֹת, אשר יסַפּר השוֹטר יִמַח שמוֹ! להוֹדיעֵךְ, אני אוֹמר, כּי אפילוּ אַנאטיבקה שלךְ, שעד עכשיו היתה נחשבת כּעיר, אף היא, אני אוֹמר, אַחרי בלוֹתה היתה לה עֶדנה – לעֵת זקנתה, אני אוֹמר, זכתה והיתה לכפר בעֶזרת השם יִתבּרךְ, והכּל, אני אוֹמר, לטוֹבתם של יִשׂראֵל, כּדי שאֶפשר יִהיֶה לגרש את כּל היהוּדים מעיר־מוֹלדתּם בּהיתּר ולא בּאיסוּר, כּדת וּכדין. אִם כּן, אני אוֹמר, למה יִגָרע חלקי מכּל אַחַי היהוּדים?״… כּךְ אני משדל את בּתּי האַלמנה בּדברי־מוּסר וּמתכּוון להפיס את דעתּה. אבל הלא אִשה היא, והרי היא משיבה לי אַף היא את חלקה, לפי שׂכלה וטעמה: “לאָן, היא אוֹמרת, נפנה עתּה וּלאָן נלךְ לנוּע וּלבקש לנוּ ערים?”… אָמרתּי לה: “בּתּי, שטיה אָתּ! כּשבּא הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא, אני אוֹמר, אֶל אַברהם אָבינו הזקן ואָמר לוֹ, אני אוֹמר: לךְ־לךָ מאַרצךָ – כּלוּם עמד אַברהם, אני אוֹמר, לטעוֹן לפני בּוֹראוֹ וּלקפּחוֹ בּשאֵלוֹת: “לאָן?”… הקדוֹש־בּרוּך־הוּא, אני אוֹמר, פּסק לוֹ את פּסוּקוֹ בּלשוֹן קצרה וּפשוּטה: אֶל האָרץ אשר אַראֶךָ – תּרגוּם אוּנקלוֹס: מאִיגרא רמא לבירא עמיקתא… וכךְ יִהיֶה, אני אוֹמר, גם חלקנוּ תּחת השמש. גם אנחנוּ, אני אוֹמר, נשׂא עֵינינוּ אֶל כּל אשר יוֹבילוּנוּ רגלינוּ, בּאשר ילךְ, אני אוֹמר, כּל יִשׂראֵל, נלךְ גם אָנוּ. כּי בּמה, אני אוֹמר, נפלינוּ משאָר היהוּדים? וּבמה, אני אוֹמר, גדלה זכוּתךְ בּעֵיני אלוֹהים מזכוּתה של בּיילקה אחוֹתך העשירה? אִם טוֹב ויפה לה, אני אוֹמר, להתגלגל בּיִסוּרים עם פּדהצוּר בּעלה בּקצה השמַיִם, בּאמריקה, ולעשׂוֹת שם חַיִים על האָבנַיִם – הלא טוֹב ויפה הדבר הזה גם לךְ… עוֹד זאת בּאָשרנוּ, אני אוֹמר, כּי יש לנוּ, בּרוּךְ השם, להוֹצאוֹת הדרךְ, אִם מעט ואִם הרבּה. מקצת, אני אוֹמר, נשתּיירה לנוּ משנוֹת השׂבע, מקצת שמוּרה אֶצלי ממכירת מקננוּ, וּמקצת נַעלה בּחלקנוּ ממכירת הבּית, וכאשר תּצטרף, אני אוֹמר, פּרוּטה לפרוּטה, יעלה החשבּוֹן לדינר, כּמו שמצינוּ, אני אוֹמר, במדרש תּנחוּמא: מטיפּה לטיפּה נתמַלאָה הכּיפּה… גם זוֹ לטובה! ואַף אִילוּ, אני אוֹמר, יצאנוּ, חַס ושלוֹם, בּשן ועיִן, כּלוֹמַר, בּעֵירוֹם וּבחוֹסר כּל, וּמאוּם לא היה בּידנוּ, כּי־עתּה גם עתּה, אני אוֹמר, עוֹד טוֹב היה חלקנוּ שבעתיִם מחלקוֹ של מנדל בּייליס!”…

בּקיצוּר, שידלתּי את בּתּי האַלמנה בּכוח לשוֹני, לבל תּקשה לבבה בּיוֹם דין. שׂיבּרתּי לה אֶת האוֹזן על־פּי דרך הטבע, כּי מאַחַר ששוֹטר הכּפרים בּכבוֹדוֹ וּבעצמוֹ הוֹאִיל לכבּדנוּ היוֹם וּלהביא אֶל בּיתנוּ את ספר־הכּריתוּת בּעֶצם ידוֹ, שוּב לא מן הנימוּס הוּא להמרוֹת את פּיו ולָלכת עמוֹ בּקרי, כּמוֹ ששנוּ חכמים בּפרקי אָבוֹת: הווּ זהירין בּרשוּת – פּירש רש"י: אֵין מסרבין אפילוּ לגוֹי קטן. ואני עצמי קמתּי והלכתּי אֶל הכּפר לבקש גוֹאֵל לביתי ולנחלתי, ושׂמתּי את פּני ראשית כּל אֶל אַנטוֹן פּוֹפּירילי, הוּא אַנטוֹן זקן־העֵדה. להוֹדיעךָ, שאַנטוֹן גוֹי עשיר הוּא, בּעל־גוּף בּעמיו, ונתן עֵינוֹ בּדירתי זה־כּבר – נַפשוֹ יוֹצאת אַחריה! כּשנכנַסתּי אֵצל אַנטוֹן, לא סיפּרתּי לוֹ שוֹרש דבר ותכליתו, – בּינה יתירה בּיהוּדי יוֹתר מבּגוֹי, – אֶלָא כּךְ אָמַרתּי לוֹ: “בּאתי להוֹדיעךָ, אַנטוֹניא רחימאי, כּי עוֹזב אני אֶתכם לאנחוֹת”… אָמַר לי: “כּל־כך לָמה?” אָמַרתּי לוֹ: “עוֹקר אני את דירתי לעיר, חָשקה נפשי, אני אוֹמר, לשבת בּתוֹךְ עמי. כּי הנה, אני אוֹמר, כּבר זקנתּי ושׂבתּי, וּכבר הגיעה שעתּי, אני אוֹמר, לדאוֹג ליוֹם מחר, שמא, חָלילה, אני אוֹמר, אֶתבּקש פּתאוֹם לפמַליה של מעלה”… אָמר לי: “אִם כּן אֵיפוֹא, מַדוּע לא תּמוּת פּה? מי זה יעצוֹר בּידךָ?” אָמַרתּי לוֹ: “לא, אַנטוֹן רחימאי, מוֹדה אני לךָ על חַסדךָ הגדוֹל ועל רוּחךָ הנדיבה, ואוּלם נוֹחַ לי, אני אוֹמר, שתּמוּת אַתּה פּה, וּפה תּהיה קבוּרתךָ, לפי שזקן־ העֵדה אַתּה, ראשוֹן בּמספּר הפּקוּדים, ואני אֵלךְ לי, אני אוֹמר, לָמוּת בּקרב אַחַי בּני עמי, כּי שם יכּירני מקוֹמי… קנה אֵיפוֹא, אַנטוֹניא, אני אוֹמר, את בּיתי ואת גני ממני. לאַחר, אני אוֹמר, לא היִיתי מוֹכרם בּכל הוֹן, וּלךָ אֶמכּוֹר”. “כּמה, הוּא אוֹמר, אַתּה רוֹצה בּמחיר בּיתךָ?” “כּמה, אני אוֹמר, אַתּה נוֹתן?” בּקיצוּר, אני בּכה והוּא בּכה.

אני לוֹ: “כּמה אַתּה נוֹתן?” והוּא לי: “כּמה אַתּה רוֹצה?” וכךְ היִינו עוֹמדים על המקח, נוֹשׂאִים ונוֹתנים כּמנהג העוֹלם, סוֹפקים איש על כּף רעֵהוּ, מעלים דינר וּמוֹרידים דינר, עד שנתפּשרנוּ זה עם זה וּבאנוּ לעֵמק השוה, והבּיִת קם לאַנטוֹן למקנה, ותיכף למעשׂה קיבּלתּי מידוֹ דמי־קדימה כּדת וּכדין, מנה יפה הראוּיה להתכּבּד, גזירה, שמא יפשפּש בּמעשׂיו ויחזוֹר בּוֹ חָלילה, – בּינה יתירה בּיהוּדי יוֹתר מבּגוֹי, – וכךְ שכוֹלתּי בּיוֹם אֶחָד וּמכרתּי בּלא מחיר את בּיתי, זה חלקי מכּל עמלי, המירוֹתי את נַחלָתי בּכסף מזוּמן, ויצאתי משם לשׂכּוֹר עגלה ולטעוֹן עליה את יֶתר הפּליטה, את כּלי־ביתי ואת מטלטלי. ואַתּה הסכּת־נא ותשמע את אשר הגדיל אלוֹהים לעשׂוֹת לטוֹביה באַחרית הימים, את הגמוּל אשר גָמל עמוֹ חלף אמוּנתוֹ וּבטחוֹנוֹ בּוֹ מעוֹדוֹ ועד היוֹם הזה. ורק אַחַת אֶשאַל ממךָ, אדוֹני שלוֹם־עליכם, אוֹתה אבקש: שׂים־נא את אָזנךָ כּאפרכּסת וּשמע לדברי הפּעם בּכוונה, כּי לא אֶעצרךָ עוֹד ולא אַאריך את נַפשךָ בּיוֹתר, כּמוֹ שאָנוּ אוֹמרים בּהגדה: חסל סידוּר פּסח – פּירש רש"י: גם אָכוֹל לביבוֹת הרבּה לא טוֹב…

בּקיצוּר, הגיע זמן נסיעה, ואני נכנס לביתי בּפּעם האַחרוֹנה ואֵיני מוֹצא שוּב לפני לא בּיִת ולא משכּן בּני־אָדם, אֶלָא חוּרבה שוֹממה, מַהפּכת אלוֹהים. הכּתלים ערוּמים וחשׂוּפים, נראים מַמש כּבוֹכים, מוֹרידים דמעוֹת על חוּרבּנם! על הקרקע מוּשלכים צרוֹרוֹת על־גבּי צרוֹרוֹת וחבילוֹת על־גבּי חבילוֹת, על הכּיריִם מתבּוֹדד החתוּל, מתכּווץ וּמצמצם עצמוֹ, כּיתוֹם נעזב, כּוּלוֹ אָבל וחפוּי־ראש – לבּי נתעטף למראֵהוּ כּל־כּךְ, עד כּי עלוּ דמעוֹת בּעֵיני. אילמלא בּוֹשתּי מפּני בּתּי, היִיתי פּוֹרשׁ לקרן־זוית וּממרר שם בּבּכי… בּי, אדוֹני שלוֹם־עליכם, אַל תּדין את טוֹביה לכף חוֹבה ואַל תּצחַק לוֹ – אַל תּהא מוֹרשת־אָבות קלה בּעֵיניךָ!… הגע בּעצמךָ: פּה גוּדלתּי מנעוּרי, פּה עברוּ עלי כּל ימי הבלי, פּה שׂבעתּי עמל וּתלאָה ורעוֹת רבּוֹת ראִיתי – וּפתאוֹם בּא זד עריץ, מעוול וחוֹמץ, אָחז בּערפּי בּחזקת־היד וגירשני מהסתּפּח בּנַחלת אבוֹתי, לאמוֹר: לךְ־לךָ!… העל זאת אֶתאַפּק ואַחריש, ונַפשי לא תּבכּה בּמסתּרים?… ואוּלם לא אִשה טוֹביה ויוֹציא רגשוֹתיו החוּצה. והרי אני כּוֹבש את יצרי בּלבּי, מצהיל פּני כּלפּי חוּץ וקוֹרא ואוֹמר אֶל בּתּי האַלמנה: “צייטיל, אני אוֹמר, בּואִי־נא הנה, לָמה נֵחבּאת שם בּאַחַת הפּינות?” יצאה צייטיל מן הקיטוֹן הסמוּך, עֵיניה אדוּמוֹת, חוֹטמה צבה וּפניה חמַרמרוּ מבּכי. “אהא, אני אוֹמר בּלבּי, מעקימת פּניה ניכּר, כּי שוּב נכמרוּ פּה ניחוּמיה בּקרבּה ושלחה מעינוֹתיה החוּצה!”… השוֹמע אַתּה, ידידי? הנשים הללוּ – עם לא־עז הן! כּיוָן שנגעה הרעה עד נַפשן, שוּב אֵינן נוֹתנוֹת פּוּגה לעֵיניהן! הדמעוֹת עוֹלוֹת להן בזוֹל, בּלא מחיר, כּמוֹ שאָנוּ אוֹמרים בּהבדלה: וּשאַבתּם מַיִם בּשׂשׂוֹן… “שטיה, אני אוֹמר, למה תּבכּי שוּב? וכי לא פּתיה אַתּ, אני אוֹמר, שאַתּ מתחַטאת לפני הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא מן הבּוֹקר עד הערב כּתינוֹקת וּמַלאָה אוֹתוֹ כּל היוֹם בּרוֹב דמעוֹתיךְ? זכרי־נא, אני אוֹמר, והעלי על לבּךְ כּיוֹם הזה, מה בּינךְ למנדל בּייליס!”… אָמרה לי: “אַבּא, היא אוֹמרת, אִי אַתּה יוֹדע על מה אני בּוֹכה”… אָמַרתּי לה: “יוֹדע אני גם יוֹדע. גם אני לא טחוּ עֵינַי מראוֹת ולא טפש לבּי מהבין. בּוֹכה אַתּ, אני אוֹמר, על מַר־גָלוּתנוּ, צר לךְ, אני אוֹמר, על בּית אָביךְ ועל חדר הוֹרתךְ, על המקוֹם, אני אוֹמר, אשר בּוֹ נוֹלדתּ וּבוֹ גוּדלתּ בּימי נעוּריִךְ, – על אֵלה, אני אוֹמר, אַתּ בּוֹכיה!… האמיני לי, אני אוֹמר, לוּלא היִיתי טוֹביה, לוּא אַחר היִיתי, כּי־עתּה גם אני היִיתי מחוֹנן ומנַשק את הכּתלים הערוּמים האֵלה ואת האִצטבּוֹת הריקוֹת והשוֹממוֹת… גם אני בּעצמי, אני אוֹמר, היִיתי נוֹפל לאָרץ הזאת וּמתאבּק בּעפרה!… כּמוֹךְ, אני אוֹמר, צר גם לי על כּל מַראֵה עֵיני פּה, ולבּי, לבּי, אני אוֹמר, לכל קרן־זוית אפלה וּלכל פּינה עזוּבה בּבּית הזה! ולא עוֹד, אני אוֹמר, אֶלָא שׂאִי עֵינַיִךְ וּראִי חתוּל זה, הנה הוּא יוֹשב שם, אני אוֹמר, בּבדידוּת על הכּיריִם – דוֹמה, אני אוֹמר, מי הוּא וּמה עֶרכּוֹ, וּמה הוֹוה לוֹ בּכל חַייו אשר הוּא חַי תּחת השמש? יצוּר אילם, אני אוֹמר, לא בּינת אָדם לוֹ, לא רוּח ולא רגש. ואַף־על־פּי־כן, אני אוֹמר, לבּי יֶהמה לוֹ, רחם ארחמנוּ, כּי נשאָר הוּא פּה כּיתוֹם נעזב, בּאֵין בּעלים, אשר יקרבוּהוּ ויסוֹכּוּ לוֹ בּאֶברתם ויִשתּתּפוּ בּצערוֹ, כּמוֹ שאָנו אוֹמרים בּתפילת שחרית: ורחמיו על כּל מעשׂיו”… ענתה בּתּי ואָמרה לי: “אִם לרחמים, היא אוֹמרת, הרי יש לנוּ פּה על מי לרחם יוֹתר”… אָמַרתּי לה: “למשל?” אָמרה לי: “למשל הנה נוֹסעים אנחנוּ, היא אוֹמרת, ואָנוּ עוֹזבים פה אָדם בּוֹדד ונשכּח מלב, כּאֶבן על־פּני השׂדה”… לא ירדתּי לסוֹף דעתּה ואָמַרתּי לה: "מה אַתּ מפטפּטת שם, אני אוֹמר, פּיטפּוּטי מלים? מה החלוֹם אשר חָלמתּ? מי הוּא זה, אני אוֹמר, האָדם הבּוֹדד? ואֵיפה ראִית, אני אוֹמר, אֶבן על־פּני השׂדה?… אָמרה לי: “אַבּא, לא פּיטפּוּטי מלים אני מפטפּטת ולא חלוֹם חָלמתּי; מדבּרת אני, היא אוֹמרת, בּחַוָה שלנוּ”… הדבר יצא מפּיה – וּכאִילוּ נכויתי בּרוֹתחים, אוֹ כּאִילוּ מחצוּ את ראשי בּפטיש, בּי נשבּעתּי! מיד נישׂקה כּאֵש חמתי, ואני מתנפּל על בּתּי בּחרי־אַף ושוֹפךְ את כּל שׂיחי וכעסי על ראשה: “לָמה זה, אני אוֹמר, בּאת היוֹם להזכּיר עווֹני לפני? לָמה זה, אני אוֹמר, העלית את זכרוֹן חַוָה לפתע־פּתאוֹם? הלא כּמה פּעמים, אני אוֹמר, העידוֹתי בּכם, כּי שם חַוָה לא יִזכר ולא יִפּקד בּבּית הזה!”… כּסבוּר אַתּה, שזוֹ נבהלה מפּני ונרתּעה לאחוֹריה? אִם כּן, אֵינךָ יוֹדע עדיִין את בּנוֹת טוֹביה ואת כּוֹחָן כּי עז! “אַבּא, היא אוֹמרת לי, אַל־נא בּאַפּךָ תּוֹכיחני ולא בּנזיפה תּנַצחני. ואַתּה, היא אוֹמרת, אָבי, אָב רחוּם, מוּטב שתּזכּוֹר הפּעם את אשר השמעתּנוּ כּמה פּעמים בּמוֹ פיךָ, היא אוֹמרת, כּי חַייב אָדם לרחם על אָדם, כּרחם אָב על בּנים”… השוֹמע אַתּה פּירוּש המלוֹת הללוּ? קדחה חמתי עוֹד יוֹתר, ואני קם וּמשיב לה מנה אַחַת אַפּיִם, כּכל תּגמוּליה: “לעוֹרר רחמים בּלבּי, אני אוֹמר, בּאת היוֹם? ואַיה היוּ רחמיה, אני אוֹמר, עֵת כּרעתּי בּרךְ, כּכלב מוּכּה, לפני הכּוֹמר יִמַח שמוֹ ונשקתּי בּחרפּה את כּפּוֹת רגליו, והיא, אני אוֹמר, אוּלי ישבה אוֹתה שעה בּחדר השני והטתה אוֹזן ושמעה כּל מלה וּמלה?… אוֹ אַיה, אני אוֹמר, היוּ רחמיה, עֵת אִמךְ עליו השלוֹם היתה מוּטלת, לא עליִךְ, פּה על הקרקע, מכוּסה שחוֹרים? היכן, אני אוֹמר, היתה בּיוֹם המַר והנמהר ההוּא?… וּמי יִמנה מספּר, אני אוֹמר, ללילוֹת־נדוּדי, אשר התהפּכתּי על משכּבי מצד אל צד בּיִסוּרי גיהינוֹם וחיבּוּט־הקבר? אוֹ מַה גמוּל תּגמלני חלף כּל מַדוי הגוּף והנפש, אני אוֹמר, אשר עינוּ אוֹתי בּמסתּרים מאָז ועד היוֹם הזה, בּזכרי אֵת אשר עוֹללה לי וּבמי המירה אוֹתנוּ, את עמה ואת אלוֹהיה, – אַדרבּה, אני אוֹמר, קוּמי־נא אַתּ ועני בּי: עלי מי יחוּס ואוֹתי מי ירחם?”… ולבּי מתחַמץ בּקרבּי מרוֹב רגשוֹתי ואֵיני יכוֹל לדבּר עוֹד… שמא סבוּר אַתּה, כּי בַּפּעם הזאת שוּב לא מצאָה בּת טוֹביה מלים בּפיה להשיב לי דבר? “אבּא, היא אוֹמרת, הלא אַתּה בּעצמךָ לימדתּנוּ כּל הימים, כּי אָדם שחָטא וחָזר בּתשוּבה, אפילוּ הקדוֹש־בּרוּך־הוּא מוֹחל לעווֹנוֹתיו. וכמה פּעמים היא אוֹמרת, אָמַרתּ לָנוּ, כּי גדוֹלה חרטה”… “חרטה? – אני אומר. – כּבר עבר זמַנה, כּבר אֵיחרה מן המוֹעֵד! טוֹבה חרטה, אני אוֹמר, בּשעתּה, אבל ענף כּי נכרת מגזעוֹ – אַחריתוֹ כּי יִיבש, ועלה, אני אוֹמר, כּי נשׁר מעֵץ – אַחַת דתוֹ להרקיב! ושוּב, אני אוֹמר, אַל תּנַסי לדבּר עמי בּזה, כּי לא יוֹעילוּ לךְ כּל טענוֹת וכל מענוֹת – עד כּאן אוֹמרים בּשבּת הגדוֹל!”…

בּקיצוּר, כּיוָן שראתה צייטיל בּתּי, כּי בּמלחמה לא תּנַצח את טוֹביה אָביה וּבדברים לא תוּכל לוֹ, נמלכה והתקינה את עצמה, כּכּתוּב בּפירוּש רש"י: לדוֹרוֹן ולתפילה – נפלה לפני על בּרכּיה, החזיקה בּי ונשקה לי את ידי ואָמרה לי: “אַבּא, היא אוֹמרת, כּה יעשׂה לי אלוֹהים וכה יוֹסיף, אִם אָמוּש מאִתּךָ הפּעם! לוּא פּה, היא אוֹמרת, תּהיה מיתתי, לוּא אֶראֶה בּרעה כּל ימי חַיי, אִם תּדחה כּיוֹם הזה את חַוָה בּשתּי ידיִם כּשם שדחית אוֹתה, היא אוֹמרת, אָז בּיער, עֵת נפלה, היא אוֹמרת, לפניךָ אַפּיִם אָרצה, ואַתּה, היא אוֹמרת, הקשית את לבּךָ והטית את סוּסךָ מפּניה ומיהרתּ להימלט על נפשךָ!”… “מה הפּגע הרע הזה, אני אוֹמר, אשר פּגע בּי היוֹם? מה המשלחת הזאת, שנשתּלחה פּתאום על ראשי? לָמה, אני אוֹמר, קמתּ לקצר את חַיי?!”… אַךְ זוֹ, כּלוֹמַר צייטיל שלי, אֵינה מרפּה ממני, אוֹחזת בּידי בּכל תּוֹקף וטוֹעֶנת טענתה: “לוּא אֶראֶה בּרעה, היא אוֹמרת, לוּא פּה תּהיה מיתתי היוֹם, אִם לא תּסלח לה הפּעם ולא תשיב לבּךָ עליה, כּי בּתּךָ היא, עצמךָ וּבשׂרךָ, היא אוֹמרת, כּמוֹני!”… “מַה לי ולה, אני אוֹמר, כּי בּאת היוֹם להוֹריד את שׂיבתי בּיגוֹן שאוֹלה? לא בּתּי היא עוֹד! כּבר מתה, אני אוֹמר, וּכבר אָבד זכרה מן החַיים!”… “לא, היא אוֹמרת, חַוָה לא מתה, אֶלָא חַיה היא כּמוֹני וכמוֹךָ, וּבתּךָ היא כּמוֹ שהיתה, כּי למן הרגע הראשוֹן, היא אוֹמרת, אשר הוּגד לה, כּי גזירה נגזרה עלינוּ להישלח מן הכּפר, גָמרה בּלבּה, כּי הגזירה הזאת חָלָה על כּוּלָנוּ, גם עליה בּכלל, אֶל אשר נלךְ – כּךְ אָמרה לי חַוָה בּמוֹ פיה – תּלךְ גם היא. עמנו עמה, וגָלוּתנוּ גָלוּתה… וסימן לדבר, אַבּא, היא אוֹמרת, הנה גם צרוֹרה מוּטל שם בּין צרוֹרוֹתינוּ”… כּךְ אוֹמרת לי צייטיל שלי בּנשימה אַחַת, כּדרךְ שמוֹנים בּפוּרים את שמוֹת עשׂרת בּני המן שבּמגילה, ואֵינה מַניחה לי להשיב רוּחי וּלהוֹציא הגה מפּי, וּמַראָה לי בּאֶצבּע על אַחַת החבילוֹת, הצרוּרה בּמטפּחת אדוּמה, ותיכף למעשׂה היא עוֹמדת וּפוֹתחת את דלת הקיטוֹן הסמוּךְ וקוֹראת בּקוֹל: “חַוָה!” – כּשם שאַתּה רוֹאֶה אוֹתי בּיהדוּתי!… וּמה אוֹמַר וּמה אסַפּר לך, ידידי היקר, אַלוּפי וּמיוּדעי? אָכן נתקיים בּטוֹביה כּכל הכּתוּב והמצוּיר בּסיפּורי־המעשׂיוֹת שלךָ: מן הקיטוֹן נתגלתה פּתאוֹם חַוָה בּכל קוֹמתה וצביוֹנה, בּריאָה וּשלמה, יפה וּברה וּמוּם אֵין בּה, כּוּלה כּמוֹ שהיתה, לא נגרע דבר ממנה ולא נשתּנתה אַף כּחוּט השׂערה, ורק דאָגה עמוּקה תּכסה פּניה וצל ילין בּעֵיניה, ואת ראשה תּרים למַעלה, בּגאָה וגאוֹן, והיא נצבת רגע בּפּתח, היא מבּיטה אֵלי ואני מבּיט אֵליה. אחר־כּךְ היא פּוֹשטת אֵלי את שתּי ידיה, ורק מלה אַחַת תּוּכל להוֹציא מפּיה, מלה אַחַת בּוֹדדה, וּבלחש:

– אַ־בּא.

* * * *

אַל תּראֵני, אדוֹני שלוֹם־עליכם, שהיה לי פּתאוֹם אוֹרח כּנשים… עוֹד כּיוֹם הזה, כּשאני מַעלה בּזכרוֹני אוֹתוֹ מעשׂה, לא אוּכל לכבּוש את יִצרי, והדמעוֹת שוֹטפוֹת מעֵיני מאליהן. ואַף־על־פּי־כן אַל־נא תּדמה בּנפשךָ, כּי טוֹביה שלח אָז את רגשוֹתיו לפניו והרךְ את לבּוֹ, כּלב אִשה מצירה – חַס ושלוֹם!… אָמנם, כּל מַה שהתחוֹלל בּשעת־מעשׂה בּמעמקי נַפשי – רק אֵל אלוֹהים, הבּוֹחן כּלָיוֹת ולב, הוּא יוֹדע! הלא גם אַתּה, ידידי, אָב אַתּה לבניך, וכמוֹני ידעתּ אַף אַתּה פּירוּשוֹ של מקרא מפוֹרש “כּרחם אָב על בּנים”, וכמוֹני טעמתּ אַף אַתּה בּימיךָ טעמוֹ של רגש זה, עֵת ילדךָ, יוֹצא חלָציךָ, אשר טיפּחתּ וריבּית, ניחָם על חטאתוֹ, והוּא שב אֵליךָ בּתשוּבה שלמה, עוֹמד כּנגדךָ, מציץ לתוֹך עמקי נשמתךָ ואוֹמר לך: “אַבּא!” כּלוֹמַר: סלח לנוּ, אָבינוּ, כּי חָטאנוּ!… אַדרבּה, נַסה־נא אָז להראוֹת את כּוֹחךָ, אִם בּעל־נפש אַתּה, וקוּם־נא וגָרשהוּ מעל פּניךָ!… אַך כּנגד זה מתעוֹרר בּי כּוֹח הדם בּכל תּקפּוֹ וּבוֹלע את חוּשי, ואני משוה לעצמי בּחָזוֹן אֵת כּל תּעלוּליה היפים אשר עוֹללה לי… את חווידיקי הלבלר, תּפּחנה עצמוֹתיו… ואת הכּוֹמר, יִמַח שמוֹ וזכרוֹ… ואת דמעוֹת עֵיני על משכּבי בּלילוֹת… ואת מוֹתה של גוֹלדה עליו השלוֹם… לא! קוּם־נא אַתּה וענה בּי: אֵיךְ אוּכל ואֶשכּח אֵת כּל זאת? כּמוֹ שאָנוּ אוֹמרים בּהפטרה: התשכּח אִשה עוּלה – כּלוּם אֶפשר לוֹ לילוּד־אִשה להסיח דעת מעוול נוֹרא כּזה?… ושוּב אני מעיין בּדבר וחוֹזר בּי, ואני אוֹמר אל לבּי: טוֹביה, אַל תּהא חָכם בּעֵיניךָ ואַל תּשלה הפּעם את נפשך בּפסוּקים, בּדברי הלכה וּבדברי אַגדה, כּי בּנפש בּתּךָ הדבר הזה!… זכוֹר ואַל תּשכּח, כּי בּתּךָ היא, עֶצם מעצמיךָ וּבשׂר מבּשׂרךָ! יעלה־נא לפניךָ מקרא שנאמר: “כּרחם אָב על בּנים”!… והלא דברים קל וָחוֹמר: וּמַה הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא, שהוּא מלך מַלכי המלכים ולוֹ זרוֹע עם גבוּרה להינקם מן הרשעים וּמכּל עוֹשׂי־עוולה בּעוֹלם הזה, אָמר על עצמוֹ, כּי הוּא אֵל אֶרךְ אַפּיִם ורב חסד ואמת, – בּן־אָדם קרוּץ מחוֹמר, שכּוֹח זבוּבים כּוֹחוֹ וכל נקמתוֹ מאָפע, על אַחַת כּמה וכמה שאָסוּר לוֹ להתאַכזר ולָלכת אַחַר שׁרירוּת לבּוֹ הרע!… וּבפרט, שזוֹ,

כּלוֹמַר חַוָה, כּבר הירהרה חרטה על כּל המעשׂה, והיא רוֹצה לחזוֹר בּתשוּבה שלמה אל אָביה ואל אלוֹהיה!… מַה דעתּךָ אַתּה, אדוֹני שלוֹם־עליכם? הלא איש מלוּמד אַתּה, כּוֹתב ספרים לבני יִשׂראֵל וּמנהל את העוֹלם כּוּלוֹ בּעצוֹתיךָ, וכוֹחךָ רב לךָ גם בּנגלה וגם בּנסתּר, כּמוֹ שאָנוּ אוֹמרים בּמחזוֹר: מסוֹד חכמים וּנבוֹנים, – אַדרבּה, קוּם־נא אַתּה אֵיפוֹא והגד־נא לטוֹביה הפּעם את המעשׂה, אשר צריךְ היה לעשׂוֹת לבִתּוֹ בּיוֹם־דין? האִם חַייב היה לקוּם וליפּוֹל על צוָארה, לחַבּקה וּלנַשקה בּאהבה ולאמוֹר לה בּלשוֹן זוֹ, שאָנוּ אוֹמרים בּליל כּל־נדרי: סלחתּי כּדבריךָ, כּלוֹמַר, הכּל מחוּל לָךְ, והרי אַתּ בּתּי כּבתּחילה?

אוֹ שמא דין הוּא, שצריך היה לפנוֹת לה עוֹרף, כּבפּעם הראשוֹנה, לענוֹת אוֹתה קשוֹת ולאמוֹר לה בּכל תּוֹקף: לךְ־לךָ, כּלוֹמר: לכי לךְ אֶל המקוֹם אשר משם בּאת?… בּי אדוֹני, לוּא יהא דוֹמה הדבר עליךָ, כּאִילוּ אַתּה בּמקוֹם טוֹביה, כּאִילוּ אַתּה, דרך משלך,יוֹשב על מדוֹכה זוֹ, ואמוֹר לי בּהן־צדקך, בּלא לב ולב, כּאשר ידבּר אִיש אל רעֵהוּ: מה היִית אַתּה עוֹשׂה ואֵיךְ היִית אַתּה נוֹהג, כּדי לצאת מן המיצר?… ואִם קשה ממךָ הדבר לאמוֹר לי תּיכף וּמיד, אני נוֹתן לך זמן לעיין בּוֹ יפה… אִם כּה ואִם כּה, ואני צריךְ ללכת, כּי הנה נכדי מחַכּים לי בּבּית, מצפּים לאביהם־זקנם. להוֹדיעךָ, שחביבים נכדים על האָדם יוֹתר מבּנים, כּמוֹ שאָנוּ אוֹמרים בּקבּלת־שבּת: אַל תּקרא בּניִךְ אלא בּוֹניִךְ – לא הרי בּנים כּבני־בנים… ואַתּה, אדוֹני שלוֹם־עליכם, אַל־נא תּבוֹא בּמשפּט עמדי, שמא הגדשתי את הסאָה היוֹם וּבילבּלתּי את מוֹחךָ יוֹתר מדי – בּשׂכר זה תּכתּבני בּספר־הזכרוֹנוֹת ותעשׂה לךָ מטעמים כּאשר אָהבתּ… ואִם יצוה לנוּ אלוֹהים את החַיים בּימים הבּאים, הלא עוֹד נתראֶה. ואַתּה שלוֹם וּביתך שלוֹם וכל אשר לך שלוֹם!