רקע
שלום עליכם
יום אתמול כי עבר
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
שפת מקור: יידיש
פרטי מהדורת מקור: מהד' מתוקנת, תל אביב: דביר; תשט"ז

מעשׂה שסח לי טוֹביה החוֹלב, כּיצד נפגש עם מנחם־מנדל בּעל־החלוֹמוֹת ונתפּתּה לוֹ והניח מעוֹתיו על קרן הצבי.


רבּוֹת מַחשבוֹת בּלב אִיש – כּמדוּמה לי, שכּך אָנוּ אוֹמרים בּתפילת שחרית? יוֹדע אני אוֹתךָ, אדוֹני שלוֹם־עליכם, שמוּמחה אַתּה לפירוּש המלוֹת גם בּלעדי ולא מפּי אַתּה חי. ואוּלם אִם נתרגם פּסוּק זה בּלשוֹן אַשכּנז, כּלוֹמַר בּלשוֹננוּ היהוּדית הפּשוּטה

פּירוּשוֹ יהיה כּך: שוֹט לסוּס ועֵצה טוֹבה לאיש. כּנגד מה אני אוֹמר זאת? כּנגד טיפּשוּת הכּתוּב מדבּר. כּי אִילוּ היִיתי חכם הרוֹאֶה את הנוֹלד

ונכנסתּי אצל ידידי ואוֹהבי הנאמנים לשאוֹל בּעצתם וּלספּר להם גוּף הענין, כּךְ וכךְ, וַדאי שלא הגיעתני כּל הצרה הזאת. אלא מה? כּתוּב בּתּהילים: אָדם בּיקר ולא יבין, כּלוֹמר, נמשל אָדם כּבּהמה. רצה הקדוֹש־בּרוּך־הוּא ליסר את טוֹביה, לפיכך השיב חָכמתוֹ אָחוֹר וטימטם את מוֹחוֹ. כּמה פּעמים אני יוֹשב על מדוֹכה זוֹ וּמהרהר בּפני עצמי: אִי לך, טוֹביה, חמוֹר־גרם אתּה! הלא אוֹמרים עליךָ, שאֵינךָ טיפּש, מה ראית לשטוּת זוֹ להאמין בּחלוֹמוֹת וּבדברי־הבאי, הקלוּטים מן האויר, כּפתי מאמין לכל דבר? מה חָסר היית, למשל, אַחרי אשר בּירךְ אוֹתךָ אלוֹהים בּקצת פּרנסה וּמעשׂי חלָבךָ מוֹניטין יצאו להם בּעוֹלם, בּבוֹיבּריק וּביהוּפּיץ וּבכל המקוֹמוֹת מסביב? חַיֶיךָ, מה טוֹב היה חלקךָ וּמה נעים היה גוֹרלךָ כּיוֹם הזה, אילוּ היה כּספּךָ מוּנח אֶצלךָ בּקוּפסה ואֵין איש יוֹדע מוֹצאוֹ וּמוֹבאוֹ, כּמוֹ שאָנוּ אוֹמרים בּתפילת שחרית של שבּת: אֵין אוֹמר ואֵין דברים, כּלוֹמר, שׂפוּן וטמוּן וסמוּי מן העין? כּי בּאמת, מה להם לבני־אָדם וּלכספּוֹ של טוֹביה? כּלוּם הרבּה יגיעוֹת יגעוּ בּשבילוֹ בּימים ההם, ימי הרעה, עת טוֹביה היה שקוּע, לא עליכם, בּמעמקי האדמה, מלחךְ את העפר וגוֹוע שלוֹש פּעמים בּיוֹם עם אִשתּוֹ ועם ילדיו? ורק אַחרי כּכלוֹת הכּל, כּשפּקד הקדוֹש־בּרוּך־הוּא את טוֹביה וּפתח לוֹ את אוֹצרוֹ הטוֹב לסַפּק מזוֹנוֹתיו וּמזוֹנוֹת אנשי־ביתוֹ בּריוַח ולא בּצימצוּם, בּהיתּר ולא בּאיסוּר, ולא עוֹד, אלא שטוֹביה זה עצמוֹ התחיל מצרף פּרוּטה לפרוּטה ומניחָן, – מיד נתפּרסם לשבח בּכל האָרץ, הכּל מקלסים אוֹתוֹ, משבּחים וּמפארים וּמעריצים שמוֹ וקוֹראים לוֹ רב טוֹביה, מסבּירים לוֹ פּנים ונראִים לוֹ כּאוֹהבים, כּכּתוּב: כּוּלָם אהוּבים, כּוּלָם בּרוּרים. הכּל דוֹרשים לשכנוֹ, דוֹפקים על דלתוֹתיו עֶרב וָבוֹקר, זה בּכה וזה בּכה, זה בּא בּחנוּת של מכּוֹלת וזה בּמחסן של אָריג, זה בּאחוּזת בּית וזה בּנחלת שׂדה וגן, זה טוֹענוֹ בּחיטים וזה בּשֹעוֹרים וּביער וּבשאָר מיני מַשׂא וּמַתּן. “אַחַי ורעי, אני אוֹמר להם, אַל תּגעוּ בּמשיחָי – הניחוּ לי בּבקשה מכּם! כּסבוּרים אַתּם, שעפרוֹת זהב לי ואוֹצרוֹת רוֹטשילד אוֹצרוֹתי? אִם כּך אַתּם סבוּרים, אני אוֹמר, אֵינכם אלא טוֹעים, כּמוֹ שאָנוּ אוֹמרים בּהלל: עצבּיהם כּסף וזהב – לא כּל מה שנוֹצץ זהב הוא!”

בּקיצוּר, אַל יִזכר שמם לטוֹבה, כּוונתי לאַחינוּ בּני ישׂראל שיִחיוּ, שנתנוּ בּי עין רעה! בּיקש טוֹביה לישב בּשלוָה, קפץ עליו רוֹגזוֹ של מנחם־מנדל. מי הוּא מנחם־מנדל זה וּמה טיבוֹ? קרוֹב רחוֹק שלי, נין ונכד לפרסת רגל סוּסי. מין בּרנש משוּנה, מבוֹהל וּמטוֹרף, בּעל־חלוֹמוֹת ורוֹדף־קדים, אָץ ורץ אֶל כּל אשר יִשׂאֶנוּ הרוּח, תּוֹלה הרים בּשׂערה וּמכניס פּיל בּנקב של מַחַט. תּפּח רוּחוֹ של אוֹתוֹ האיש, שמילא ראשי עשן וּבילבּל את מוֹחי בּהזיוֹת וּבדמיוֹנוֹת וּבדברים שלא בּאוּ לעוֹלם. והיה כּי תּשאַל אוֹתי: מַה נשתּנה – אֵיךְ נפלתּי אני טוֹביה בּידי חדל־אישים כּמוֹתוֹ? ועניתי ואָמרתּי לך: עבדים היינוּ – כּךְ נגזר עלי ממרוֹמים. ואַתּה הסכּת וּשמע אֶת אשר עשׂה לי אלוֹהים.

בּקיצוּר, ויהי בּימים הרבּים ההם, ימי תּחילת החוֹרף, ואני טוֹביה נכנסתּי כּפעם בּפעם לכרךְ יהוּפּיץ, מתנַהל לאִטי עם סוּסי ועֶגלתי לרגל המלאכה אשר לפני, מלאכת חמאָה וּגבינה וּשאָר מעשׂי־חָלב, מוּבחר מן המוּבחר, סחוֹרה עוֹברת לסוֹחר, כּה נזכּה שנינוּ לכל טוּב ונחת! דבר המוּבן מאֵליו, שאֶת סחוֹרתי מכרתּי בּנשימה אחת, לא נשאַר לי ממנה שׂריד וּפליט, אַף מעט מן המעט. ולא עוֹד, אלא שלא היה סיפּק בּידי להחזיר על כּל בּתּי מכּירי ומיוּדעי, הקוֹנים התּמידיים שלי מימי הקיִץ בּבויבּריק, שכּוּלם מחַכּים לי בּכליוֹן־עֵינים, כּמוֹ שמחַכּים לביאַת המשיח. כּי זאת לךָ לדעת, אדוֹני שלוֹם־עליכם, שסוֹחרי יהוּפּיץ שלכם, גם אִם אֶלף שנים יִחיוּ, לא יגיעוּ עד קרסוּליו של טוֹביה בּהלכוֹת חָלב וחמאָה, וּגבינה כּגבינתי אֵינה בּמציאוּת כּלל. סבוּר אני, שלפניךָ אֵין אני צריך להרבּוֹת בּשבח סחוֹרתי, כּמוֹ ששנינוּ בּמדרש: עלוּבה עיסה – המפוּרסמוֹת אֵינן צריכוֹת ראָיה.

בּקיצוּר, מכרתּי חלָבי עד פּרוּטה אַחרוֹנה, נתתּי מעט מיספּוֹא לסוּסי, ואני יוֹצא לטייל בּעיר, מהלך להנאתי בּשוָקים וּברחוֹבוֹת. אָדם יסוֹדוֹ מעפר – טבע הוּא בּאָדם קרוּץ מחוֹמר, שלבּוֹ הוֹלךְ אַחַר מַראֵה־עֵיניו, מתאַוה ליהנוֹת מזיו העוֹלם, לשאוֹף רוּח צח, להסתּכּל בּיפי יהוּפּיץ, בּחפציה וּכלי־תפאַרתּה, זהב וכסף וּנחוֹשת, המוּצגים לראוָה בּחלוֹנוֹת, מוֹשכים עֵיניהם של עוֹברים ושבים, מוֹשכים ואוֹמרים: “החמדוֹת הגנוּזוֹת הללוּ קוֹדש הן, אֵין לכם, קבּצנים, רשוּת להשתּמש בּהן, אלא לראוֹתן בּלבד”… וכך אני עוֹמד סמוּך לאַחַד החלֹונוֹת המפוֹאָרים, צוֹפה בּמחזה ורוֹאֶה לנגד עֵיני כּמה וכמה מעוֹת מפוּזרוֹת, מהן מַטבּעוֹת של כּסף וּמהן מטבּעוֹת של זהב, מלבד המוֹן ניירוֹת, שטרי־המדינה וּשטרי־חוּץ, כּחוֹל הים לרוֹב. ואני מהרהר בּלבּי אוֹתה שעה: “ריבּוֹנוֹ של עוֹלם! לוּא נפל בּגוֹרלי רק החלק העשׂירי מכּל העוֹשר הזה, כּי־עתּה הלא נעשׂיתי נגיד לאַחַי ונוֹשעתּי תּשוּעת־עוֹלמים!”… הגע בּעצמך: מי יִדמה לי וּמי יִשוה לי אָז? ראשית חָכמה, הייתי מַשׂיא את בּתּי הבּכירה ונוֹתן לה נדוּניה תּ“ק קרבּוֹנים בּמזוּמנים, מלבד מוֹהר וּמַתּן והוֹצאוֹת החתוּנה וכל תּמרוּקי הנשים, כּמשפּט הבּתוּלוֹת. את סוּסי ועגלתי עם פּרוֹתי הייתי מוֹכר ועוֹקר דירתי לָעיר, קוֹנה לעצמי מקוֹם מכוּבּד בּבית־הכּנסת, בּכוֹתל המזרח, וּמבזבּז ממוֹני לצדקה בּיד רחבה, מהנה גם את אשתּי וקוֹנה לה מַחרוֹזת של מַרגליוֹת. נוֹתן דעתּי על עסקי הקהילה, משגיח על עניני תּלמוד־תּוֹרה וּביקוּר־חוֹלים, מתקן בּעיר כּל מיני תּקנוֹת טוֹבוֹת וּמעביר מן הגבּאוּת אוֹתוֹ חצוּף ועז־פּנים, שלא יהא עם־הארץ כּמוֹתוֹ שוֹתה ייש בּחברה קדישא ואוֹכל קוּקרבנים וּכבדים מטוּגנים על חשבּוֹן הקהל… “שלוֹם עליכם, רב טוֹביה! – שוֹמע אני קוֹל מדבּר אֵלי מאחוֹרי. – מה שלוֹמוֹ של יהוּדי?” אני הוֹפך ראשי וּמתבּוֹנן אל פּני הדוֹבר בּי – נכוֹן אני להישבע, שהפּנים ידוּעים לי משכּבר־הימים! “עליכם שלוֹם, אני משיב לוֹ, מהיכן הוּא יהוּדי?” “מהיכן? מכּתריאֵליבקה, אוֹמר הוּא לי, קרובךָ וּשאֵר־בּשׂרךָ אני. היינוּ, לא קרוֹבךָ שלךָ, אלא קרוֹבה של זוּגתך מרת גוֹלדה שתּחיה, שלפי שלשלת־היוּחסין שלנוּ אני מתיחס לה שני בּשלישי”. “חַכּה כּמעט רגע, אני אוֹמר לוֹ, הגידה לי, בּבקשה ממךָ, ולא חתנוֹ של בּרוּך־הירש־איש־לאָה־דבוֹסי אָתּה?” “כּמעט מצאת, אוֹמר הוּא לי, אָמנם כּן, חתנוֹ של בּרוּך־הירש־איש־לאָה־דבוֹסי אני, ושם אשתּי שיינה־שיינדל־בּת־בּרוּך־הירש־איש־לאה־דבוֹסי. הפּעם יוֹדע אַתּה, מי אָני?” “חַכּה־נא כּמעט רגע, אני אוֹמר לוֹ שוּב, כּמדוּמה לי, ששׂרה־יֶנטה, זקנתּה של חוֹתנתּךָ, וּפרוּמה־זלאטה, דוֹדתה של אשתּי, שתּיהן, בּגן עֵדן תּהא מנוּחָתן, היוּ נכדוֹתיו של הזקן רב תּנחוּם־מאיר הכּתריאֵלי, זכרוֹנוֹ לברכה? ואִם אֵיני טוֹעֶה, אני אוֹמר, הרי אתּה חתנוֹ האֶמצעי של בּרוּך־הירש־איש־לאה־דבוֹסי. אלא מה? נשתּכּח שמךָ ממני, אני אוֹמר, וּפרח מזכרוֹני, כּמוֹ שאָנוּ אוֹמרים בּאַנעים זמירוֹת: אדמךָ אכנךָ ולא ידעתּיךָ. אֵיךְ יִקרא שמךָ בּיִשׂראֵל?” “שמי, הוּא אוֹמר, מנחם־מנדל־חתן־בּרוּך־הירש־איש־לאה־דבוֹסי. כּך קוֹראים לי אֶצלנוּ בּכתריאֵליבקה”. אִם כּן, מנחם־מנדל חביבי, אני אוֹמר ונוֹתן לוֹ שלוֹם, הלא חַייב אני ליתּן לךָ שלוֹם בּאוֹפן אַחר לגמרי! אמוֹר־נא לי אֵיפוֹא, מנחם־מנדל יקירי, מה מעשׂיךָ פּה וּמה שלוֹם חוֹתנךָ וחוֹתנתּךָ שיִחיוּ? מה שלוֹמךָ בּבריאוּת הגוּף וּמה מַצב עסקיךָ בּכאן?” אֶט, הוּא אוֹמר לי, אני עצמי הריני, בּרוּך השם, בּריא ושלם בּגוּפי, אלא העסקים, הוּא אוֹמר, בּימינוּ אֵלה אֵינם כּתיקוּנם“. אֶט, אני אוֹמר לוֹ אף אני, הקדוֹש־בּרוּך־הוּא יעזרנוּ! וּבשעת מַעשׂה אני מעיף עיִן בּהילוּכוֹ של עלוּב־נפש זה: בּגדיו מרוּפּטים וּמדוּלדלים, והנעלים אשר בּרגליו אַף הן נתבּקעוּ וּפצוּ פּה, בּמחילה מכּבוֹדן. “אַל תּתעצב, אני אוֹמר לוֹ שוּב, ואַל תּתיאֵש מן הרחמים. אֵל גדוֹל לנוּ, וּבוַדאי ייטיב גם לךָ, כּמוֹ שאָנוּ אוֹמרים בּכל שבּת: יקוּם פּוּרקן מן שמַיא – בּנים אנחנוּ לאָבינוּ שבּשמים, וחזקה עליו, שלא יעזבנוּ ולא יִטשנוּ. העיקר, אני אוֹמר, אֵינוֹ אלא בּטחוֹן. חַייב יהוּדי לבטוֹח בּאלוֹהים ולקווֹת לישוּעתוֹ. אלא מה? תֹּאמר: כּבר כּלוּ עֵינינוּ מיחל? הלא לכך, אני אוֹמר, יהוּדים אנחנוּ, עם סגוּלה, כּמוֹ שנאמר בּמגילת אֶסתּר: אִם מזרע היהוּדים – פּירש רש”י: אִם בּן־חַיִל אַתּה, תּריח ריח של אבק־שׂריפה. ואוּלם הגידה לי, אני אוֹמר, מנחם־מנדל שאָהבה נפשי, אֵיזוֹ הדרך בּאת פּתאוֹם ליהוּפּיץ?” “שאֵלה יפה שאַלתּני! – הוּא אוֹמר לי. – מה פּירוּש? וכי סבוּר אתּה, שזה תּמוֹל בּאתי לכאן? מסתּוֹבב אנִי פּה, הוּא אוֹמר, בּמקוֹם הזה בּערכּךָ כּשנה וחצי!” האוּמנם? וּבכן, אני אוֹמר, הרי אתּה תּוֹשב בּיהוּפּיץ?" “הס, הוּא אוֹמר לי בּחרדה וּמתבּוֹנן על סביבוֹתיו, אַל תּרים קוֹלך, רב טוֹביה! אָמנם גר ותוֹשב אני פּה, אבל בּשם אלוֹהים, אַל־נא יִשמע הדבר בּחוּץ”… עוֹמד אני וּמציץ עליו כּעל משוּגע: “כּלוּם בּוֹרח אַתּה, אני אוֹמר, וּבאת ליהוּפּיץ להתחבּא בּראש כּל חוּצוֹת?”

“אַל תּשאָלני, רב טוֹביה, הוּא אוֹמר, ואַל תּחקרני. יש דברים בּגוֹ. רוֹאֶה אני בּךָ, הוּא אוֹמר, שאֵינךָ בּקי כּלל בּטיב העיר יהוּפּיץ, בּדיניה וּמנהגיה. בּוֹא, הוּא אוֹמר, ואספּר לך מכּל דבר שוֹרש, וידעתּ פּירוּשוֹ של גר ותוֹשב בּמקוֹם הזה”. והוּא עוֹמד וּמברר לי את כּל הענין, מלמדני פּרק בּהלכוֹת זכוּת הישיבה לאַחינוּ בּני יִשׂראֵל בּעיר הקדוֹשה יהוּפּיץ מַרצה לפני מגילה ארוּכּה, מלאָה קינים והגה והי. “היוֹדע אַתּה, מנחם־מנדל, אני אוֹמר לוֹ, מה שעלה בּדעתּי? אִם אתּה לוּא שמעֵני, אני אוֹמר, קח־נא את מַקלךָ ותרמילךָ וקוּם סַע עמי לביתי אשר בּכּפר, וישבתּ אִתּנוּ יוֹם אוֹ יוֹמַיִם והחלפתּ כּוֹח, ושׂמחה עליך הזקנה שלי, והיית לה למשיב נפש”.

בּקיצוּר, לשדלוֹ הרבּה בּדברים לא הייתי צריך. מיד נתרצה לי, וּשנינוּ ישבנוּ בּעגלה ונסענוּ אל הכּפר. בּאנוּ לביתי – והנה שׂשׂוֹן ושׂמחה: אוֹרח לנוּ! שאֵר־בּשׂר! שני בּשלישי! עצמנוּ ובשׂרנוּ! התחילה סדרה של שאֵלוֹת וּתשוּבוֹת: מה חדש בּכתריאֵליבקה? מה שלוֹמוֹ של הדוֹד בּרוּך־הירש? וּמה מעשׂיה של הדוֹדה לאָה־דבוֹסי? והדוֹד מנַשה, היוֹשב בּקישינוֹב? והדוֹדה דבוֹרה? וּמה שלוֹם בּניהם וּבנוֹתיהם? מי נפטר מן העוֹלם? וּמי נכנס לחוּפּה וקידוּשין? מי גירש את אשתּוֹ? מי נתעבּרה לבעלה? וּמי מלאוּ ימיה ללדת?… “הניחי, אשתּי, אני אוֹמר, חתוּנוֹת וּבריתוֹת של אחרים וערכי לנוּ לעֵת־עתּה את השוּלחן, כּמוֹ שאָמרוּ חכמינוּ בּהגדה: אֵין מפטירין אַחַר הפּסח – אֵין ריקוּד קוֹדם האכילה. אִם יש לךְ, אני אוֹמר, חמיצה מן המוּכן – מה טוֹב, ואִם אַיִן, אני אוֹמר, תּלבּבי לנוּ לביבוֹת, אוֹ אוּלי תּעשׂי לנו תּוּפינים, אוֹ סוּפגניוֹת, אוֹ כּופתּוֹת ממוּלאוֹת בּגבינה. ואֶפשר, אני אוֹמר, גזירה היא מלפנַיִךְ לכבּד אוֹתנוּ בּחביצה מּוּרבּכת בּחמאָה – לא נסרב גם לחביצה, כּמה שנאמר: בּידךָ אַפקיד רוּחי – בּעלת־הבּית אַתּ וּמפּיךְ אָנוּ חַיִים”.

בּקיצוּר, לא התמַהמַהנוּ עד בּוֹש, נטלנוּ ידינוּ וקרבנוּ אל המלאכה, כּוּלנוּ מסוּבּים לשוּלחן וּמיטיבים לבּנוּ בּסעוּדה כּדת וּכדין, לקיים מה שנאמר: ואָכלתּ ושׂבעתּ – פּירש רש"י: אכילה שיש בּה ממש. “חטוֹף ואכוֹל, מנחם־מנדל, אני אוֹמר לאוֹרחי, היה זריז ונשׂכּר, כּמוֹ שאָמר שלמה המלך בּפרקי אָבוֹת: מַרבּה בּשׂר מַרבּה רימה. ואַף אִמי־זקנתּי נחָמה, אני אוֹמר, היתה אוֹמרת בּחָכמתה: אַל תּסתּכּל בּקערה אֶלָא בּמה שיֶש בּה”… והוּא,עלוּב־הנפש, ידיו רוֹעדוֹת בּשעת אכילתוֹ וּפיו מלא תּהילתה של אשתּי: מַרבּה הוּא בּשבח מזוֹנוֹתיה ונשבּע בּכל קוֹדש, כּי חביצה שמנה כּחביצתה ותוּפינים כּתוּפיניה, שנצטמקוּ יפה על המַחבת, לא טעם זה רבּוֹת בּשנים “הבל הבלים, אני אוֹמר לוֹ, אילוּ נזדמן לךָ לטעוֹם פּעם אחת מפּשטידה שלה, כּי־עתּה נפקחוּ עיניךָ לדעת, מה טעמוֹ של גן עֵדן התּחתּוֹן!”…

בּקיצוּר, אָכלנוּ ושׂבענוּ וּבירכנוּ, ואָנוּ נכנסים בּדברים איש עם אָחיו, יוֹשבים וּמסיחים אַחַר הסעוּדה, כּדרך העוֹלם. כּל אֶחד בּא בּשלוֹ וּמספר בּעסקי עצמוֹ. אני לוֹ בּעסקי שלי, והוּא לי בּעסקיו שלוֹ. אני לוֹ בּכדי חָלב וּבחמאָה וּגבינה. והוּא לי בּדברים העוֹמדים בּרוּמוֹ של עוֹלם, מספּר מעשׂיוֹת מאֹודיסה וּמיהוּפּיץ, כּיצד נתנסה עשׂרה נסיוֹנוֹת וכיצד אֵירעוּ לוֹ עשׂרה נסים, פּעם בּכה ופעם בּכה, פּעם נתעשר עוֹשר גדוֹל ופעם יצא נקי מממוֹנוֹ, היוֹם עשיר וּמחר קבּצן, וחוֹזר חלילה. וכל העסקים והמסחרים הללוּ, שהוּא עוֹסק בּהם, מוּפלאים ממני, משוּנים וּסתוּמים, שדוּגמתם לא שמעתּי בּלתּי־אִם היוֹם הזה: “מלעֵיל וּמלרע”, “עוֹלים ויוֹרדים”, “אַקציוֹת וּמניוֹת”, פּוּטיבילוֹב וּמַאלציב" – כּוּלם שמוֹת מן ההגדה. והמספּרים שלוֹ והחשבּוֹנוֹת שהוּא מחַשב – אף הם שלא כּדרךְ הטבע: עשׂרה אלפים ועֶשׂרים אֶלף ואַרבּעים אֶלף – הכּסף כּחַרשׂי־אדמה בּעֵיניו! “את האמת אַגיד לך, מנחם־מנדל, ולא אכחד, אני אוֹמר לוֹ, מניח אני את כּל המַשׂא והמַתּן שלךָ ואת כּל עסקיך אֵלה, שבּוַדאי תּפאֶרת הם לאָדם ונוֹתנים כּבוֹד למחזיקים בּהם. ורק מדרש־פּליאָה אֶחָד, אני אוֹמר, יש כּאן, שאֵינוֹ מחוּוָר לי כּל־צרכּי: כּפי שאני יוֹדע את אֵשת־נעוּריך, אני אוֹמר, וּמכּיר קצת בּטיבה, תּמה אני עליה, שפּרקה מעליךָ עוֹל דרך־ארץ ונתנה לךָ רשוּת לעוּף כּציפּוֹר־דרוֹר תּחת השמים!” אִי, רב טוֹביה, הוּא אוֹמר לי ונאנח מעוֹמק לבּוֹ, אַל תּעוֹרר פּצעי חינם ואַל תּזכּיר צרתי לפני! כּבר קיבּלּתי מידה, הוּא אוֹמר, את ענשי בּעוֹלם הזה כּפלים כּכל חַטאוֹתי. אילוּ ידעתּ, הוּא אוֹמר, את המכתּבים שהיא כּוֹתבת לי מכּתריאֵליבקה, כּי־עתּה נוֹכחתּ בּעצמךָ, שצדיק גמוּר אני ואֵין לי לָחוֹש עוֹד לחיבּוּט הקבר. ואוּלם אֵין בּכך כּלוּם. מנהג העוֹלם הוּא, שתּהא אשה מציקה לבעלה וּמקפּחת את חייו. ורק על זאת, הוּא אוֹמר, יִתאוֹנן אָדם חַי ויִבכּה בּמסתּרים: על החוֹתנת אשר הוֹכיח לי אלוֹהים לפצעי וּלחבּוּרתי"… “עליךָ, אני אוֹמר, קוֹנן ירמיהוּ הנביא: פּצע וחַבּוּרה וּמכּה טריה!
“אָמנם כּן, רב טוֹביה, הוּא אומר, צדקתּ מאוֹד. אוֹי לי מפּצעי ואוֹי לי ממַכּתי!”…

בּקיצוּר, כּך היינוּ יוֹשבים שנינוּ וּמפטפטים עד חצוֹת הלילה. ראשי סוֹבב־הוֹלך בּתוֹךְ ערפל זה של סיפּוּרי־מעשׂיוֹתיו וּבתוֹך העירבּוּביה המשוּנה של עסקיו וּמסחָריו, אלפיו ורבבוֹתיו, עם כּל העוֹשר הרב, השמוּר לעֵת־עתּה בּידי בּרוֹדסקי. כּל אוֹתוֹ הלילה הייתי רוֹאֶה בּחלומי מַראוֹת משוּנים: יהוּפּיץ… דינרי־זהב… בּרוֹדסקי ואוֹצרוֹתיו… מנחם־מנדל וחוֹתנתּוֹ…ורק כּשעלה עמוּד השחר והאיר היֹום, נפתּרוּ לי החלוֹמוֹת על־ידי אוֹרחי עצמוֹ. מה הדבר? “כּפי, הוּא אוֹמר, שהשעה הזאת שעת־חירוּם היא אֶצלנוּ בּיהוּפּיץ, הסחוֹרה מוּנחת כּאֶבן שאֵין לה הוֹפכין והכּסף אֵינוֹ בּמציאוּת כּלל, אֶפס כּסף, – לפיכך, הוּא אוֹמר, יש בּידךָ עכשיו, רב טוֹביה, להרויח מַטבּע הראוּיה להתכּבּד, וגם עמדי תּעשׂה חסד גדוֹל להצילני ממצוּקתי וּלהחיוֹת נפשי כּיוֹם הזה”. “כּאַחַד הנערים תּדבּר. – אני אוֹמר לוֹ. – כּסבוּר אַתּה בּאמת, שדינרי־זהב לי ואוֹצרוֹת יהוּפּיץ אוֹצרוֹתי? שוֹטה שבּעוֹלם, אני אוֹמר, הלוַאי נעלה בּחלקנוּ עד הפּסח מה שחָסר לי לשיעוּר ממוֹנוֹ של בּרוֹדסקי – וּמצא לשנינוּ!” “אָמנם כּן, הוּא אוֹמר, גם אני יוֹדע זאת. אבל כּלוּם סבוּר אַתּה, רב טוֹביה, הוּא אוֹמר, כּי תּוֹעפוֹת־כּסף דרוּשוֹת לנוּ לכךְ? רק מאָה אַחַת, הוּא אוֹמר, כִּי תּספּיק בּידי לעֵת כּזאת, ואֶעשׂה אוֹתה לך בּשלוֹשה אוֹ אַרבּעה ימים למאתיִם, לשלוֹש מאוֹת, לשבע מאוֹת, ואוּלי גם לכל האֶלף כּוּלוֹ!” כּל זה, אני אוֹמר, אמת ויציב, ונכוֹן וקיים, ונחמד ונעים, כּמוֹ שאָמרוּ חכמינוּ: קרוֹב לשׂכר ורחוֹק מכּיס. אלא בּמה דברים אמוּרים? כּשיש כּסף לאָדוֹן זה אבל אָדם שאֵין לוֹ, עליו אוֹמר הכּתוּב: בּגפּוֹ יבוֹא בּגפּוֹ יצא – פּירש רש“י: מי שלא טרח בּעֶרב שבּת, לא יאכל פּשטידה”. “אֶט, רב טוֹביה, הוּא אוֹמר, חזקה עליךָ שמאָה אחת תּימצא תּחת ידך בּכל עֵת וּבכל שעה, מאַחַר שחננךָ אלוֹהים בּפרנסה זוֹ, בּלא עֵין־הרע, ושמךָ הטוֹב נוֹדע לכבוֹד ולתהילה”. “מַה יִתּן לי, אני אוֹמר, וּמַה יוֹסיף לי שמי הטוֹב? אָמנם מצינוּ, אני אוֹמר, בּמדרש, כּי טוֹב שם משמן טוֹב, אבל בּוֹא וּראֵה, אני אוֹמר, מה בּיני לברוֹדסקי: שאני אֵין לי אלא שמי וּתהילתי בּלבד, ולברוֹדסקי נתנוּ את הרבבוֹת. רצוֹנךָ, אני אוֹמר, לשמוֹע מפּי דברים כּהויתם, לכמה מגיע הוֹני, הכּל כּאשר לכּל? וידעתּ היוֹם והשיבוֹת אל לבבךָ, כּי מכּל רכוּשי הרב וּמכּל העוֹשר הגדוֹל שהעשירני אלוֹהים צברתּי לי בּרוֹב עמל ויגיעת־בּשׂר מאָה אַחַת בּמזוּמנים. וּמאָה זוֹ יש לה כּמה וכמה שליחוֹת: ראשית, אני אוֹמר, בּת בּוֹגרת לי, שאני צריך להשׂיאָה; ושנית, אני אוֹמר, עוֹד בּת אחת לי, בּרוּך השם, ואַף היא בּגרה והגיעה לפרקה”… “אדרבּה, הוּא אוֹמר, הלא בּזה הכּתוּב מדבּר. הגע בּעצמךָ, רב טוֹביה, הן לא בּכל יוֹם יִתרחש נס ולא בּכל שעה תּגיע לידךָ הזדמנוּת טוֹבה זוֹ, להשקיע מאָה ולהוֹציא, אִם יִרצה השם, כּפל כּפליִם, שיספּיק לךָ להשׂיא את כּל בּנוֹתיךָ גם יחד, ואַף לשאָר צרכיךָ וצרכי נפשוֹת בּיתךָ!” וכאן התחיל מלמדני פּרק בּהלכוֹת עשירוּת, עוֹמד וּמבאֵר לי את כּל הענין כּוּלוֹ בּאֵר היטב, כּיצד מַשקיעים שקל אחד וּמוֹציאים שלוֹשה, מַשקיעים שלוֹשה וּמוֹציאים עשׂרה. “נוֹטלים, הוּא אוֹמר, מאָה שקלים וּמניחים לפני הממוּנה לכךְ ואוֹמרים לוֹ: קנה לי עשׂרה – כּבר שכחתּי, מַה שמה של אוֹתה סחוֹרה. אַחר־כּך מַמתּינים ימים אחדים עד שיעלה השׁער וּמריצים דיפּישה למקוֹם פּלוֹני, שיִמכּרוּ את הסחוֹרה ויקנוּ בּמחירה פּי־שנים. אַחר־כּך מַמתּינים שוּב ימים אחדים וּמריצים שוּב דיפּישה. וכך חוֹזר הדבר ונשנה, עד שמאה, הוּא אוֹמר, מַכניסה מאתיִם, מאתיִם – אַרבּע מאוֹת, אַרבּע מאוֹת – שמוֹנה מאוֹת, שמוֹנה מאוֹת – שש עשׂרה… נסים ונפלאוֹת מַמש! אֶראֶה בּנחָמה, הוּא אוֹמר, אִם לא ראיתי בּיהוּפּיץ סרסוּרים וּמשרתים, עניים ואֶביוֹנים, שאֶתמוֹל היוּ מהלכים בּרחוֹבה של עיר בּלא נעלים בּרגליהם, והיוֹם עלוּ לגדוּלה, בּתּים להם והיכלוֹת, נשיהם חשוֹת בּקיבתן ונוֹסעוֹת לחוּץ־לארץ אל מַעינוֹת־הרפוּאָה, והם עצמם מכרכּרים כּל היוֹם על־פּני חוּצוֹת בּכרכּרוֹת מרקדוֹת, זוֹקפים חוֹטמיהם כּלפּי מעלה ואֵין דוֹמה להם!”

בּקיצוּר, לָמה אַאריך את נפשךָ? פּיתּני וָאֶפּת. בּוּלמוֹס העשירוּת אחָזני וכל חוּשי נתבּלָעו. “מי יוֹדע, אני מהרהר בּפני עצמי, אֶפשר מַזלי גרם לי, שיהא מנחם־מנדל זה מלאָכי הטוֹב להביא לי את הבּרכה אל בּיתי? הלא אָמנם בּאָזני שמעתּי, שכּמה וכמה מבּני יהוּפּיץ הצליחוּ ועשׂוּ עוֹשר בּנקיפת אֶצבּע בּלבד, ולמה יִגָרע חלקי? כּמדוּמה לי, שמנחם־מנדל אֵינוֹ שקרן וּבוַדאי לא בּדה מלבּוֹ פּזמוֹנוֹת אֵלוּ. אוּלי כּדאי לךָ, טוֹביה, אני אוֹמר, שתּטה אָזנךָ לשמוֹע נכוֹחוֹת? אֶפשר מן השמים מסייעים אוֹתךָ להרים קרנךָ לעֵת זקנה וּלהקים מעפר דל כּמוֹך, שתּהא גם אַתּה קרוּא אָדם? עד מתי, טוֹביה, אני אוֹמר, תּהא עמל ויגע וּמתענה על פּת־לחם? עד אָנה תּהא זקוּק לסוּסךָ וּלעֶגלתךָ, לחמאָתךָ ולגבינתךָ, המפרכים גוּפך וּמַתּישים כּוֹחך מיוֹם ליוֹם? חַיֶיךָ, כּבר הגיעה שעתּךָ, אני אוֹמר, שתּנוּח אַף אתּה מעמלךָ וּמרגזךָ ותהיה בּעל־בּית בּין שאָר בּעלי־בתּים חשוּבים, מַשכּים וּמַעריב לבית־הכּנסת, מתפּלל מנחה בּשעתּה וּמעיין בּספר להנאָתךָ. אלא מה? שמא, לא יעלה ולא יבוֹא, תּפנה אֵליךָ ההצלָחה עוֹרף ולא פּנים, וירד הגלגל אחוֹרנית, וכשל עוֹזר ונפל עזוּר? זוֹ מנַיִן לךָ? לָמה תּפתּח פּה לשׂטן, שוֹטה שבּעוֹלם?”… “מַה דעתּךְ, גוֹלדה, אני פוֹנה ואוֹמר לאשתּי, המתקבּלים על לבּךְ דברי קרוֹבךְ?” “מה אוֹמַר וּמה אדבּר, אוֹמרת היא לי, כּלוּם יוֹדעת אני? דוֹמה, היא אוֹמרת, שמנחם־מנדל אֵינוֹ חלילה אָדם מן השוּק ולא בּא אֵליךָ לרמוֹתךָ ולהיוֹת לךָ כּמתעתּע. הן לא מגזע של חַייטים וסנדלרים הוּא, חַס ושלוֹם. אָביו, היא אוֹמרת, יהוּדי כּשר היה בּמאוֹד מאוֹד, ואבי־אָביו, זכר צדיק לברכה, זה היה בּשעתּוֹ כּלי יקר, שלא הניח אחריו כּמוֹתוֹ: היה יוֹשב כּל ימיו סוּמא בּבית־המדרש ועוֹסק בּתּוֹרה. ואפילוּ הסבה צייטיל, היא אוֹמרת, אף היא לא היתה אִשה פּשוּטה”… פּתחה בּכד, אני אוֹמר, וסיימה בּחביתה של בּיצים! אני טוֹענה בּעֵסק, והיא מוֹדה לי בּסבה צייטיל! נשים טוֹחנוֹת הרבּה וּמוֹציאוֹת מעט. לא לחינם, אני אוֹמר, הלך שלמה המלך לכרכּי הים ואִשה בּכל אֵלה לא מצא"…

בּקיצוּר, קיימנוּ וקיבּלנוּ, שאני וּמנחם־מנדל שנינוּ עוֹשׂים שוּתּפוּת: אני משקיע בּעֵסק את הוֹני, וּמנחם־מנדל את שׂכלוֹ וַחריצוּתוֹ, וכל מה שיִשלח לנוּ הקדוֹש־בּרוּך־הוּא נחַלק בּינינוּ חלק כּחלק. “האמינה לי, רב טוֹביה, הוּא אוֹמר, שהעֵסק הזה שלנוּ יעלה ויִצמח ויעשׂה פּרי, ועתיד אני, אִם יִרצה השם, להזיל זהב רב אל כּיסךָ”. “אָמן, גם אַתּם, אני אוֹמר, מי יִתּן והיה. יהי רצוֹן, אני אוֹמר, שתּהא תּפילתךָ עוֹשׂה מחצה – וּמצא לי. אלא מה? כּתוּב אֶחָד, אני אוֹמר, עדיין לא נתבּרר לי כּל־צרכּי, והכּתוּב הזה מציק לי ואוֹמר דרשני: מאַחַר, אני אוֹמר, שאני כּאן וּמצוּדתךָ פּרוּסה בּיהוּפּיץ – אֵיך יגוּנב הדבר אֵלי, כּשתּגיע השעה, אם ירצה השם? סלח לי, אני אוֹמר, אֵין אני מתכּוון חָלילה לפגוֹע בּכבוֹדךָ. אלא כּך דרכּוֹ של ממוֹן, שהוּא מגרה יִצרוֹ של אָדם וּמַעמידוֹ בּנסיוֹן, כּמוֹ ששנוּ חכמים בּלשוֹן המשנה: יהי ממוֹן חבירךָ חָביב עליךָ – פּירש רש”י: אָדם קרוֹב לכיסוֹ". “נַעניתי לךָ, הוּא אוֹמר, רב טוֹביה, גם בּזה. שמא כּוונתךָ, הוּא אוֹמר, שיהא העֵסק שלנוּ כּתוּב וחתוּם ליֶתר בּטחוֹן על־גבּי הנייר, אֵין לי עליך כּלוּם. אַדרבּה, הוּא אוֹמר, הריני מוּכן וּמזוּמן לכךְ בּכבוֹד גדוֹל!” “חַכּה כּמעט רגע, אני אוֹמר, הבה נעיין עוֹד הפּעם בּדבר: מה־נפשך, אִם תּהא כּוונתך לקפּחני חָלילה ולעמוֹד על דמי – מה יוֹעיל לי נייר בּיוֹם עֶברה? הרי כּבר לימדה תּוֹרה דרך־ארץ: לא המדרש עיקר, אֶלָא המעשׂה!” “האמינה לי, רב טוֹביה, הוּא אוֹמר, בּאמוּנתי וּבהן־צדקי נשבּעתּי לךָ, כּה יעזרני אלוֹהים בּכל אשר אֶפנה, שאֵין אני בּא אֵליךָ בּערמוּמית חָלילה, להוֹנוֹת אוֹתךָ ולגנוֹב את דעתּךָ. הנה תּראֶה בּעֵיניךָ, הוּא אוֹמר, שהכּל ייעשׂה, אִם יִרצה השם, כּראוּי וּכנכוֹן, על הצד היוֹתר טוֹב, בּצדק וּבמשפּט וּביוֹשר־לבב. חלק כּחלק נחַלק, חצי שלי וחצי שלך. לי מאָה וּלךָ מאָה, לי מאתיִם וּלךָ מאתיִם, לי שלוֹש מאוֹת וּלךָ שלוֹש מאוֹת, לי אֶלף וּלךָ אֶלף”…

בּקיצוּר, הוֹצאתי מעוֹתי ממקוֹם גניזתן, מניתי אוֹתן שלוֹש פּעמים בּידים רוֹעדוֹת, העידוֹתי לי עֵדה נאמנה את גוֹלדה אִשתּי והסבּרתּי עוֹד הפּעם לשוּתּפי, מַה טיבן של מעוֹת אֵלוּ, שבּאוּ לי בּזיעת אַפּי וּבדם לבבי, ואַחַר־כּך מסרתּי אוֹתן לידוֹ, תּפרתּי להן כּיס מיוּחד בּמקוֹם צנוּע שבּבגדוֹ והשמעתּיו כּמה פּעמים על השמירה מפּני הגנבים. וּתנאי התניתי עמוֹ, שתּיכף לאַחַר השבּת יִכתּוֹב לי, למען השם, מכתּב מפוֹרט ויוֹדיעֵני בּאריכוּת דבר דבוּר על אָפניו. ואָז נפלנוּ איש על צוארי אָחיו ונשקנוּ זה לזה, כּדרך קרוֹבים ואוֹהבים נאמנים, והוּא נפרד ממנוּ מתּוֹך ידידוּת רבּה ויצא לדרכּוֹ בּשלוֹם. לאַחַר שיצא מבּיתי ונשארתּי יחידי לנפשי, עמד דמיוֹני לשׂחק לפני בּהמוֹן מחשבוֹת וחלוֹמוֹת בּהקיץ, חלוֹמוֹת נעימים, המוֹשכים את הלב ומצוֹדדים את הנפש, מרכּיבים את האדם על כּנפי־רוּח, נוֹשׂאים אוֹתוֹ למַעלה־למעלה וּמַראים לוֹ מַה לפנים וּמַה לאָחוֹר. בּחלוֹמי והנה בּטבּוּר העיר, בּמקוֹם הנראֶה לעין, בּית עוֹמד, בּית־מידוֹת רחב־ידים. גגוֹ עשׂוּי פּחים, ואוּרווֹת לוֹ וּרפתים, חדרים ועליוֹת, מזוים וּמַרתּפים מלאים כּל טוּב, וּבתוֹך החדרים האֵלה בּעלת־הבּית סוֹבבת אֵילךְ ואֵילךְ. מי זאת בּעלת־הבּית, הנשקפה כּמוֹ נגידה, פּימה שמנה לה מתּחת לסנטרה וּכרסה בּין שיניה, מַחרוֹזת של מַרגליוֹת על צוָארה וּצרוֹר מַפתּחוֹת בּידהּ, והיא מתנַפּחת כּתרנגוֹל־הוֹדוּ, זוֹרקת מרה בּתוֹך בּיתה ומּקללת את השפחוֹת קללוֹת נמרצוֹת? חי נפשי, לא הכּרתּיה! הלא אשתּי היא, אֵשת־נעוּרי, גוֹלדה בּכבוֹדה וּבעצמה! וּבנוֹתי אַף הן פּנים חדשוֹת להן, כּוּלן לבוּשוֹת בּגדי־שבּת, חוֹבקוֹת ידיהן ואֵינן עוֹשׂוֹת שוּם מלאכה, וחצרי אשר מסביב לביתי – שם כּל מיני עוֹפוֹת יקננוּ, תּרנגוֹלוֹת ואַוָזים וּברוָזים. וּבפנים הבּית אוֹרה ושׂמחה ושׂשׂוֹן ויקר. בּתּנוּר בּוֹעֶרת אֵש, ארוּחת־ערב מתבּשלת, ועל השוּלחן עוֹמד המיחַם, כּמלך בּגדוּד, מַהבּיל ורוֹתח כּגזלן. וּבראש השוּלחן מסב בּעל־הבּית, זה טוֹביה בּכבוֹדוֹ וּבעצמוֹ, לבוּש גלימת־בּוֹקר לתפאָרה וכיפּה של משי על ראשוֹ, מוּקף שבעה טוֹבי העיר, המבּיטים לתוֹך עֵיניו וּמחניפים לוֹ, מתאַבּקים בּעפר רגליו ושוֹתים בּצמא את דבריו: “אָתינוּ לחננךָ, אדוֹנינו רב טוֹביה”… “ילמדנוּ רבּינוּ רב טוֹביה”… בּמחילה מכּבוֹד מַעלתךָ, אַלוּפנוּ רב טוֹביה“…הוֹי, אני אוֹמר לעצמי בּשעת מעשׂה, תּפּח רוּחוֹ של אבי אבוֹת הזהב!”… “את מי קיללתּ בּאבי אבוֹתיו?” תּוֹהה עלי גוֹלדה אשתּי. “לא קיללתּי שוּם איש, אני אוֹמר, מיני הירהוּרים עלוּ על לבּי, מיני מחשבוֹת וחלוֹמוֹת ויוֹם אֶתמוֹל כּי עבר… הגידה לי, גוֹלדה מַחמַל־נפשי, אני אוֹמר לה, האִם לא תדעי, מה טיב סחוֹרתוֹ של קרוֹבךְ, של מנחם־מנדל זה, וּבמה הוּא עוֹסק שם?” “כּל חלוֹמוֹתי הרעים, היא אוֹמרת, שחָלמתּי על עצמי ושחָלמוּ אחרים עלי, יחוּלוּ על ראש שׂוֹנאָי! הנשמע כּדבר הזה? כּל היוֹם וכל הלילה ישבוּ שני אֵלה ולא פּסקוּ פּיהם מלהג, ועכשיו עוֹמד חכם זה ושוֹאלני שאֵלת תּם: בּמה הוּא עוֹסק?! כּמדוּמה לי, היא אוֹמרת, ששניכם שוּתּפוּת עשׂיתם, אוֹ אֶפשר טעוּת היתה בּידי?” אָמנם כּן, אני אוֹמר, שוּתּפוּת עשׂינוּ בּינינוּ, אבל מה טיבה של שוּתּפוּת זוֹ – הרגיני־נא הרוֹג ולא אֵדע! להוֹדיעֵךְ, אני אוֹמר, שהעֵסק הזה למַעלה מן השׂכל הוּא, מין רוּחניוּת שאֵין בּה מַמש. ואַף־על־פּי־כן, אני אוֹמר, אֵין מערבים שׂמחה בּשׂמחה. אַל־נא תּתעצבי, אִשתּי, ואַל ירע לבבךְ. רוֹאֶה אני בּאיצטגנינוּת שלי, אני אוֹמר, שהכּל על מקוֹמוֹ יבוֹא בּשלוֹם, ועוֹד נראֶה, אִם יִרצה השם, בּרכה בּמעשׂי ידינוּ ונַרויחַ ממוֹן רב – ואַתּ אִמרי אָמן וערכי השוּלחן!"

בּקיצוּר, עבר שבוּע וּשבוּעים וּשלוֹשה שבוּעוֹת – אֵין קוֹל ואֵין כּסף. נשתּתּק שוּתּפי מנחם־מנדל! רע עלי המעשׂה ואני מתהלך נסער מרוֹב מחשבוֹת, מבקש פּתרון לחידה ואֵיני מוצא. “לא יִתּכן כּלל, אני מהרהר בּפני עצמי, שמנחם־מנדל זה ישכּח הבטחתוֹ ולא יִכתּוֹב מכתּב לכל הפּחוֹת. יוֹדע הוּא גם יוֹדע, כּמה מצפּים אנחנוּ לדבריו בּכליוֹן־עֵינים”. אַךְ תּוֹך כּדי רגע חוֹלף רעיוֹן בּמוֹחי: “וּמה אֶעשׂה לוֹ, למשל, אם יִקח לעצמוֹ את כּל השמנת כּוּלה, כּלוֹמַר את הריוַח, ואוֹתי יִדחה בּקש ויֹאמר: לא היוּ רוָחים מעוֹלם!?… לא, אני חוֹזר ואוֹמר לעצמי, אִי־אֶפשר הדבר! היִתּכן?… אני נהגתּי בּאָדם זה מנהג קרוֹב וגוֹאֵל, מפּתּי האכלתּיו וּמכּספּי תּמכתּיו, והוּא יסוֹבבני בכחש?”… והנה מחשבה חדשה פּוֹלחת כּחץ את לבּי: “מוֹחל אני לוֹ על הריוַח, לוּא יהי בּלא ריוַח, כּמו שאָנוּ אוֹמרים בּמגילה: ריוַח והצלָה יעמוֹד ליהוּדים ממקוֹם אַחר! כּל עצמי אֵיני מיצר ודוֹאֵג אלא לקרן, שלא תּרד, חַס ושלוֹם לטמיוֹן!”… ועם מחשבה זוֹ אני מַרגיש, שחוּשי מתבּלבּלים בּקרבּי וקוֹר וחוֹם משמשים בּי בּעירבּוּביה." זקן שוֹטה, בּהמה בּצוּרת סוּס! – אני אוֹמר לעצמי. – אִי לך, טיפּש שכּמוֹתךָ, שקיפּחתּ מעשׂיך והנחתּ מעוֹתיך על קרן הצבי! לעוֹשר התאַוית? בּדינרי־זהב חָשקה נפשךָ? לוּא חָכם היִית, כּי־עתּה קנית לך בּמאָה קרבּוֹנים אֵלוּ שני סוּסים יפים, אשר לא סוּסוּ אבוֹתינוּ בּמצרים, והחלפתּ את עֶגלתךָ בּכרכּרה מרקדה על קפיצים רכּים!“… טוֹביה, אוֹמרת לי אִשתּי, לָמה אתּה חוֹבק ידיךָ ואֵינךָ חוֹשב כּלוּם?” “מַה פּירוּש, אני אוֹמר, שאֵיני חוֹשב כּלוּם? אני ראשי עלי כּגלגל מרוֹב מחשבוֹת, וזוֹ בּאה עלי בּטענה, שאֵיני חוֹשב כּלוּם!” “אֵין זאת, היא אוֹמרת, כּי־אם קרהוּ אָסוֹן בּדרךְ: אִם גזלנים נפלוּ עליו ולקחוּ את כּל אשר לוֹ, או שנסתּכּן חלילה ונפל למשכּב, אוֹ שמא, חַס ושלוֹם, מת מיתה חטוּפה?” “מה עלה פּתאוֹם על דעתּךְ, נשמתי? מנַיִן לךְ, אני אוֹמר, גזלנים וּמיתה חטוּפה בּעֶצם היוֹם הזה?” ואֶל לבּי אני אוֹמר: “אוּלי צדקה גוֹלדה? הלא כּזה וכזה יֶארע לעוֹברי־דרכים!”… זה דרכּךְ מעוֹלם, אני אוֹמר לה, דרךְ נשים, שאַתּ מתנַבּאת לרעה וּפוֹתחת פּה לשׂטן!" “טבע משפּחתּוֹ, היא אוֹמרת, בּכך. אִמוֹ, תּעמוֹד שם להמליץ עלינוּ, אַף היא הלכה בּדמי ימיה. ושלוֹש אחָיוֹת, היא אוֹמרת, היוּ לוֹ, נבּדל מהן לחַיִים, וּמתה האַחַת בּעוֹדנה בּבתוּליה, והשניה, היא אוֹמרת, אָמנם הספּיקה להינשׂא לאיש, אלא תּיכף לחתוּנתה אחָזתּה צינה בּבית־המרחָץ ונפטרה מעוֹלמה, והשלישית, היא אוֹמרת, מקשה ללדת היתה, ונטרפה דעתּה עליה ויצאה נשמתה בּיִסוּרים”. בּגן עֵדן, אני אוֹמר, תּהא מנוּחתן. האמיני לי, גוֹלדה, אני אוֹמר, שכּוּלנוּ נתבּקש לפמַליה של מַעלה, כּמה שנאמר: אָדם להבל דמה – דוֹמה אָדם לחַייט. מַה חַייט, אני אוֹמר, עוֹבד כּל ימיו בּמַחטוֹ וָמת, אַף אָדם חַי חַיי הבלוֹ וָמת".

בּקיצוּר, נמנינוּ וגמרנוּ, שאֶסע ליהוּפיץ לחקוֹר את הדבר. קצת סחוֹרה היתה אֶצלי מן המוּכן, מלָאי הגוּן של חמאָה וּגבינה ושמנת משוּבּחת, לפיכך נזדרזתּי ואָסרתּי את סוּסי, ויִסעוּ מסוּכּוֹת – יצאתי בּדרך־המלך ליהוּפיץ. בּדרך נסיעתי אני נוֹפל לתוֹך עצבוּת ולבּי מר לי מאוֹד. יחידי אני בּיער, כּוֹח־הדם מתגבּר בּי בּכל תּקפּוֹ, וכל מיני מחשבוֹת והשערוֹת שוֹנוֹת מצטיירוֹת בּדמיוֹני. רוֹאֶה אני בּמחזה, כּיצד אני נכנס לָעיר ושוֹאֵל לשוּתּפי, והרי אוֹמרים לי: “מנחם־מנדל? מי יִדמה לוֹ וּמי יִשוה לוֹ עתּה? בּרנש זה מרוֹמים ישכּוֹן, מַרעיש עוֹלמוֹת, יוֹצא בכרכּרוֹת, וּבית־אבנים לוֹ לתפאָרה!” אני מַרהיב בּנפשי עוֹז, פּוֹנה ללכת אֵליו וּמַגיע עד בּיתוֹ. “עמוֹד! – אוֹמרים לי שוֹמרי־הסף אשר לוֹ והוֹדפים אוֹתי בּכתף. – עד כּאן, רב יהוּדי, אַל תּדחַק עצמךָ, איש לא קרא לך!” “אבל קרוֹב אני לוֹ, אני אוֹמר להם, שני בּשלישי, ממשפּחת אשתּי הוּא!” “סימן טוֹב וּמַזל טוב לךָ, אוֹמרים הם לי, בּרוּך אַתּה בּבוֹאָךָ! ואַף־על־פּי־כן, רב קרוֹב, הם אוֹמרים, היכּבד, בּמחילה מכּבוֹדךָ, והמתּן כּאן כּמעט־קט ליד הדלת והמזוּזה, כּי על כּן בּאת בּצל קוֹרתוֹ”. מבין אני על־פּי רמז זה, שמַתּן בּסתר יִכפּה אַף, כּמוֹ ששנוּ חכמים בּלשוֹן המשנה: כּל השערים ננעלים חוּץ משערי מעוֹת… ואני עוֹבר בּשלוֹם ונכנס לפנַי ולפנים, אל האָדוֹן מנחם־מנדל בּכבוֹדוֹ וּבעצמוֹ. “שלוֹם עליכם, אני אוֹמר, רב מנחם־מנדל!” מסתּכּל אני בּוֹ – לא קם ולא זע, כּאילוּ לא הכּירני! “מה ליהוּדי בּביתי?” הוּא אוֹמר לי. עוֹמד אני לפניו בּפיק־בּרכּיִם, עוֹד רגע ואֶתעלף. “מה זה היה לידידי, אני אוֹמר לוֹ, וכי אֵינךָ מכּיר עוֹד את קרוֹבך? טוֹביה שמי!” “אָה, הוּא אוֹמר, שמךָ טוֹביה? דוֹמה שם ידוּע לי”… האוּמנם ידוּע הוּא לךָ? – אני אוֹמר לו. – אֶפשר ידוּעוֹת לכבוֹדךָ, אני אוֹמר, גם הלביבוֹת אשר ליבּבה לךָ זוּגתי מרת גוֹלדה שתּחיה, והחביצוֹת הממוּלאוֹת בּגבינה, והתּוּפינים הטוֹבים?"… ושוּב אני מצייר בּדמיוֹני מחזה אַחר, שוֹנה מן הראשוֹן תּכלית שינוּי: נכנס אני אֵצל מנחם־מנדל, והנה הוּא יוֹצא לקראתי, נוֹתן לי שלוֹם וּמקבּלני בּסבר פּנים יפוֹת. “אוֹרח, הוּא אוֹמר. אוֹרח חשוּב! שב רב טוֹביה, בּבקשה ממךָ. מַה שלוֹמךָ, ידידי, וּמה שלוֹם זוּגתך היקרה מרת גוֹלדה שתּחיה? כּל העֵת, הוּא אוֹמר, אני יוֹשב וּמצפּה לךָ, רוֹצה אני לסלק לךָ את חלקךָ לפי החשבּוֹן”. וּבדבּרוֹ הוּא עוֹמד וּממַלא לי מלוֹא כּוֹבעי דינרי־זהב. “אֵלוּ הם הרוָחים, הוּא אוֹמר, והקרן קיימת בּשוּתּפוּת, כּפי המדוּבּר. כּל מה שנַרויחַ גם להבּא, הוּא אוֹמר, נחַלק בּינינוּ חלק כּחלק, בּצדק וּבמשפּט וּביוֹשר־לבב, חצי שלי וחצי שלךָ, לי מאָה וּלךָ מאָה, לי מאתיִם וּלךָ מאתיִם, לי שלוֹש מאוֹת וּלךָ שלוֹש מאוֹת, לי אֶלף וּלךָ אֶלף”… מתּוך רעיוֹנוֹת אֵלוּ אני נרדם על דוּכני, שינה מתוּקה חוֹטפתּני, ואֵיני משגיח בּסוּסי, שנהג חירוּת בּעצמוֹ, נטה מן הדרך לצד צפוֹן ונתקל בּאילן. מַרגיש אני פּתאוֹם דחיפה עצוּמה בּערפּי, וּבכוֹח הדחיפה אני מתעוֹרר וניצוֹצוֹת ניתּזים מעֵיני. “גם זוֹ לטוֹבה, אני אוֹמר לעצמי, בּרוּךְ המקוֹם, ששמרני ושמר עֶגלתי מסכּנה ואֶחד מסדניה לא נתפּוֹצץ!”

בּקיצוּר, בּאתי ליהוּפּיץ ומיהרתּי למכּוֹר את חלָבי בּזריזוּת רבּה, כּדרכּי תּמיד, ואני יוֹצא לבקש בּשוָקים וּברחוֹבוֹת את שאָהבה נפשי, את מנחם־מנדל שוּתּפי. מסוֹבב אני בּרחוֹבה של עיר שעה אַחַת וּשתּיִם ושלוֹש – והיֶלד אֵיננוּ, נעלם מנחם־מנדל ועקבוֹתיו לא נוֹדעוּ! מעכּב אני עוֹברים ושבים ושוֹאלם: “האִם לא שמעתּם, האִם לא ראִיתם איש יהוּדי, ששמוֹ הקדוֹש מנחם־מנדל?” “שמענוּ, הם אוֹמרים, וגם ראִינוּ הרבּה יהוּדים, ששמם נקרא מנחם־מנדל. מה טיבה של ציפּוֹר זוֹ?” “שמא, אני אוֹמר, אתּם רוֹצים לדעת את חניכתוֹ דווקא? וידעתּם היוֹם, שאפילוּ בּביתוֹ, כּלוֹמַר בּכתריאֵליבקה עיר־מוֹלדתּוֹ, אֵין קוֹראים לוֹ אלא על שם חוֹתנתּוֹ, היינוּ: מנחם־מנדל־חתן־לאה־דבוֹסי. ולא עוֹד, אני אוֹמר, אלא שגם חוֹתנוֹ, שיהוּדי זקן הוּא וּשׂבע־ימים, אף הוּא נקרא על שמה: בּרוּך־הירש־איש־לאה־דבוֹסי. ואפילוּ היא עצמה, כּלוֹמר לאָה־דבוֹסי, שאֵשת־חַיִל היא וּמוֹראָה על בּעלה, אף היא נקרא שמה בּישׂראֵל: לאָה־דבוֹסי־אֵשת־בּרוּך־הירש־איש־לאָה־דבוֹסי. עכשיו ניחא לכם?” “תּנוּח דעתּךָ, הם אוֹמרים, שהנחתּ את דעתּנוּ. ואַף־על־פּי־כן אֵין זה סימן מספּיק. שמא תֹּאמר לנוּ, הם אוֹמרים, מַה מסחרוֹ של אוֹתוֹ האיש, בּמה הוּא עוֹסק, מנחם־מנדל זה שלךָ?” “בּמה הוּא עוֹסק? – אני אוֹמר. – עוֹסק הוּא לא בּזפת ולא בּשעוָה ולא בּשמן־קיק, אלא מין סחוֹרה יקרה מפּנינים יש לוֹ, דינרי־זהב, אני אוֹמר, עוֹלים ויוֹרדים, פּוּטיבילוֹב. מריץ הוּא, אני אוֹמר, דיפּישוֹת לכרכּי הים, לפטרבּוּרג וּלווארשה”… “אָה?! – הם אוֹמרים לי וּממַלאים שׂחוֹק פּיהם. – אֶפשר כּוונתךָ לאוֹתוֹ מנחם־מנדל שמסחרוֹ **בּיקנה”ז**? הטרח עצמךָ, הם אוֹמרים לשם, לעֵבר השני, בּמקוֹם שהרבּה סרסוּרים, שוּעלים קטנים כּמוֹהוּ, רצים אָנה ואָנה, וגם הוּא בּתוֹכם“… “אַל תּאמין בּעצמךָ עד יוֹם מוֹתךָ! – אני מהרהר בּלבּי. – הרי אני כּבן חמשים, ולא זכיתי עד היוֹם הזה, שיהא חלקי עם שוּעלים קטנים, הסוֹחרים בּיקנה”ז!” ואני עוֹבר לשם, מצדד בּצדי דרכים ודוֹחק עצמי לתוֹך עירבּוּביה של יהוּדים רבּים, המתרוֹצצים אֵילךְ ואֵילךְ כּמטוֹרפים מַמש, קוֹפצים זה על זה, נתקלים זה בּזה והוֹדפים איש בּכתף רעֵהוּ. שם שאוֹן והמוּלה וּמהוּמה רבּה, עוֹלם־התּוֹהוּ לכל דבר. הכּל מדבּרים, צוֹעקים, מנַענעים ידיהם לרוּח. קוֹלוֹת קוֹראים זה לזה: “פּוֹטיבילוֹב!”… “שׁריר וקיים!”…“תּקיעת־כּף!”… “דמי קדימה!”… “אַשרי יוֹלדתּוֹ!”… “צדיק מצרה נחלץ!”… “מנוּול שכּמוֹתךָ!”… “את גוּלגלתּךָ ארוֹצץ!”… “יוֹרק אני בּפניך!”… “תּפּח רוּחךָ!”… “ספסר נאֶה!”…“פּוֹשט את הרגל!”… “מלחך־פּנכּה!”… “משרת!”… רוֹאֶה אני בּאַספּקלריה שלי, שעוֹד מעט יגיע הדבר לידי מכּוֹת־לחי. “בּרח, דוֹדי, אני אוֹמר לעצמי, שׂא, טוֹביה, רגליך ונוּס מן המַערכה, אִם חָפץ חַיִים אָתּה!…נוּ־נוּ, ריבּוֹנוֹ של עוֹלם, אני מהרהר בּלבּי, בּראת לך עיר נאָה ויהוּפּיץ שמה, וּכנגדה בּראת סוֹחר נאֶה וּמנחם־מנדל שמוֹ! כּלוּם כּך עוֹשׂים עוֹשר וּמאַספים דינרי־זהב? וכי כּך דרכּם של סוֹחרים? אוֹי לך, טוֹביה, וַאבוֹי לעסקיךָ!”…

בּקיצוּר, נַסתּי משם כּנס מן הדליקה, ואני מתעכּב ליד אַחַד החלוֹנוֹת המפוֹאָרים, עוֹמד להבּיט בּמכנסַיִם רבּים לאֵין שיעוּר, המוּצגים שם לראוָה, ואני רוֹאֶה פּתאוֹם בּאוֹר הזכוּכית את פּני שוּתּפי, את מנחם־מנדל בּעל־הפּרנסה. ראִיתיו – ולבּי נתר ממקוֹמוֹ, כּמעט פּרחה נשמתי. לא עליכם, ידידי וכל דוֹרשי־טוֹבתי, הילוּך כּהילוּכוֹ של מנחם־מנדל זה בּאוֹתה שעה! – לא תּוֹאַר לוֹ ולא מַראֶה, לא קפּוֹטה ולא נעליִם. וּפניו – ריבּוֹנוֹ של עוֹלם! נדמה לי, כּי מת מקברוֹ עוֹלה לקראתי. “נוּ, טוֹביה, אני מהרהר בּלבּי, קץ כּל בּשׂר – אָבד סברך וּבטל סיכּוּיךָ! יכוֹל אַתּה להיפּרד לעוֹלמים ממאַת הקרבּוֹנים המזוּמנים! נתקיים בּךָ מקרא שכּתוּב: לא דוּבּים ולא יער – פּירש רש”י: לא כּסף ולא שוה־כסף, אלא סתּם צרוֹת ועגמת־נפש“… והוּא, כּלוֹמַר השוּתּף עלוּב־הנפש שלי, אַף הוּא, כּפי הנראֶה נתבּלבּל מאוֹד, כּשראָני. וכך היִינוּ עוֹמדים שנינוּ כּנטוּעים בּמקוֹמנוּ, דבקה לשוֹננו לחכּנוּ ואֵין מלה בּפינוּ, מציצים זה בּפני זה כּשני תּרנגוֹלים ועֵינינוּ כּאילוּ אוֹמרוֹת: “אוֹי לנוּ, כּי חָשךְ עוֹלמנוּ בּעדנוּ, ושנינוּ עתידים להחזיר על הפּתחים!”…”רב טוֹביה! – הוּא אוֹמר לי בּלחש, קוֹלוֹ נחבּא והדמעוֹת חוֹנקוֹת את גרוֹנוֹ. – רב טוֹביה! אוֹי לוֹ לאָדם שנוֹלד בּלא מַזל. חַיִים כּאֵלוּ, הוּא אוֹמר, רב טוֹביה, יפה מהם תּליה!“… בּוַדאי, אני אוֹמר לוֹ, ראוּי אתּה, מנחם־מנדל, על המַעשׂה הזה אשר עשׂית, שיקרעוּ אוֹתך כּדג בּיוֹם־הכּיפּוּרים שחָל להיוֹת בּשבּת־בּראשית! ראֵה, אני אוֹמר, והבּיטה, למי עוֹללתּ כּה? נפלתּ, אני אוֹמר, כּשוֹדד בּצהרים על בּית מלא נפשוֹת חַיוֹת, צער בּעלי־חיים, תּינוֹקוֹת שלא חָטאוּ, שחַטתּ ולא חָמלתּ את כּוּלם בּיוֹם אחד! אַללי לי, אני אוֹמר, אֵיךְ אָשוּב עתּה לביתי ואֶראֶה פּני אשתּי וילדי? אַדרבּה, אמוֹר אַף אתּה, אני אוֹמר, גזלן שכּמוֹתךָ, לסטים מזוּין שכּמוֹתךָ, רוֹצח־היער!”… “אמת הדבר, אוֹמר הוּא לי ותוֹמך עצמוֹ בּכּוֹתל, אמת, רב טוֹביה, אַתּה הצדיק ואני וּבני יהוּפּיץ הרשעים”… “גדוֹל עווֹנךָ מנשׂוֹא, אני אוֹמר, גם כּי תּעבוֹר כּל מדוֹרי גיהינוֹם, אני אוֹמר, לא תינקה!”… אמת, הוּא אוֹמר, רב טוֹביה, כּה יעזרני אלוֹהים… חַיִים כּאֵלוּ, הוּא אוֹמר, רב טוֹביה, יפה מהם…" והוּא כּוֹבש פּניו בּקרקע וּמשתּתּק. עוֹמד אני וּמסתּכּל בּוֹ, בּחדל־אישים זה, רוֹאֶה עמידתוֹ העלוּבה, עמידת דךְ ונכלם סמוּךְ לכּוֹתל, רוֹאֶה את פּניו הכּבוּשים בּקרקע וכוֹבעוֹ שנשמט לוֹ הצדה, שוֹמע אַנחוֹתיו, שכּל אחַת מהן שוֹברת חצי לבּי, ואני מתמַלא עליו רחמים. “לוּא יהי כּדבריךָ, אני אוֹמר, אֶפשר שגם אַתּה אֵינךָ אָשם בּדבר וידיךָ, אני אוֹמר, לא שפכוּ את הדם הזה. הלא אִם נצרף, אני אוֹמר, את מידת הדין למידת הרחמים, נראֶה עיִן בּעיִן, שלא בּמזיד חָטאת ולא מרוֹע לבבךָ הבאת עלינוּ את הצרה הזאת. כּמוֹני שוּתּף היית לעֵסק זה. אני השקעתּי בּוֹ את כּספּי, ואתּה השקעתּ בּוֹ את שׂכלךָ, אוֹי וַאבוֹי לשנינוּ! בּוַדאי, אני אוֹמר, כּוונתך היתה לטוֹבה, ורק הקדוֹש־בּרוּך־הוּא חשבה לרעה, ולכן, אני אוֹמר, סיכּל דעתּנוּ והפר עצתנוּ והכשילנוּ בּעֵסק שאֵינוֹ מהוּגן, כּמוֹ שאָנוּ אוֹמרים בּמַחזוֹר: שלח לחמךָ על־פּני המיִם – פּירש רש”י: כּשם שאַתּה רוֹאֶה את אָזניךָ, כּך תּראֶה את כּספּךָ… לָמה לךָ, שוֹטה שבּעוֹלם, אני אוֹמר, לבקש חשבּוֹנוֹת רבּים? הנה מסחָרי לפניך, מסחַר החָלב. דוֹמה, אני אוֹמר, שעֵסק נאֶה הוּא, עֵסק נכוֹן וקיים מאֵין כּמוֹהוּ.

ואַף־על־פּי־כן, אני אוֹמר, כּשרצה הקדוֹש־בּרוּך־הוּא לזכּות את טוֹביה בּימי הסתיו שעבר, לא עמדה לי חָכמתי והטוֹבה שבּפרוֹתי נפלה, לא עליךָ, וָמתה. וכיון, אני אוֹמר, שניתּנה רשוּת למַשחית, מיד נסתּלקה אַחריה והלכה לעוֹלמה גם עֶגלתי האדוּמה, עֶגלת־מַרבּק טוֹבה, שלא הייתי מוֹכרה לאחרים בּעד כּל הוֹן. סדר העוֹלם הוּא כּךְ, אני אוֹמר, מששת ימי בּראשית, רבּים שתּו ורבּים יִשתּוּ. אֵין אני שוֹאֵל אוֹתךָ, אני אוֹמר, לממוֹני, היכן הוּא? יוֹדע אני, שירד לטמיוֹן ושקע בּמקוֹם־קדוּשה, בּמין יקנה“ז, אני אוֹמר, אוֹי לי ואוֹי לנפשי, רכוּשי הדל, שטיפּחתּי וריבּיתי בּזיעת־אַפּי! וּמי אָשם בּכל זאת? אני ולא אַחר, אני טוֹביה השוֹטה, שנתפּתּיתי לחלוֹמוֹת ודמיוֹנוֹת, האמַנתּי בּדברי־הבאי, בּיוֹם אֶתמוֹל כּי עבר!… להוֹדיעךָ, אָחי, אני אוֹמר, שממוֹן אֵינוֹ מן, היוֹרד מן השמים. ממוֹן, אני אוֹמר, נקנה בּעמל רב וּביגיעת־בּשׂר וּבעבוֹדה קשה, המפרכת את הגוּף ונוֹטלת את הנשמה מן הָאדם. אִי לך, טוֹביה, אני אוֹמר, חַייב אַתּה לספּוֹג את האַרבּעים ולתת לחָיֶיךָ למַכּים!… אבל אֵין צוֹעקים על מה שעבר, כּמוֹ שאָנוּ אוֹמרים בּפרשת השבוּע: צעקה הנערה – פּירש רש”י: את הנעשׂה אֵין להשיב… השׂכל והחרטה, אני אוֹמר, שניהם אֵינם בּאים לוֹ לאָדם אלא לאַחר זמן. כּפי הנראֶה, גזירה היא מן השמים, שיהא טוֹביה עני כּל ימיו. בּוַדאי, אני אוֹמר, כּך רצה אלוֹהים, כּמה שנאמר: השם נתן והשם לָקח – תּרגוּם אוּנקלוֹס: בּתר קבּצן אָזלאָ קבּצנוּתא… ועתּה אַתּה, אָחי, אני אוֹמר, קוּם לךְ עמי, וּנברךְ שהכּל נהיה בּדברוֹ ונסעד לבּנוּ פּת לחם"…

כּךְ הוּא אֵיפוֹא המַעשׂה, אדוֹני שלוֹם־עליכם, מעשׂה בּחלוֹמוֹת שנתבּדוּ וּביוֹם אֶתמוֹל כּי עבר. כּסבוּר אַתּה, שמצטעֵר אני בּיוֹתר וחָס על ממוֹני, שאָבד בּענין רע? אִם כּך אַתּה סבוּר, אֵינךָ אלא טוֹעֶה. הלא שנינוּ יוֹדעים פּרק בּהלכה וזוֹכרים זוֹ ששנה רבּי: כּסף וזהב מַעשׂה ידי אָדם, כּלוֹמר, לא הכּסף עיקר, אלא האָדם, היינוּ, שיהא האָדם איש בּין אנשים, כּמוֹ שאָנוּ אוֹמרים בּתפילת שחרית: לעוֹלם יהא אָדם. אלא על מה אני מצטעֵר? על החלוֹם הנעים, שהתנדף וכלה כּעשן תּחת השמים. חָשקה נפשי, אדוֹני שלוֹם־עליכם, הוֹי כּמה חָשקה נפשי לזכּוֹת לשוּלחנוֹ של עשיר, ולוּא רק יוֹם אחד בּחַיי, ולוּא רק שעה אחת! אלא מה? לא עמדה לי זכוּתי ולא הוֹעילה לי חָכמתי, כּמוֹ ששנינוּ בּמדרש: לא לחכמים לחם. ראָה הקדוֹש־בּרוּך־הוּא את טוֹביה, שמאַס בּלחם הקלוֹקל והתאַוָה לסיר הּבּשֹר, אָמר לוֹ: “כּלך מדרך זוֹ, כּי לא לכךְ נוֹצרתּ. דע מאַיִן בּאת – זכוֹר, טוביה, כּי מאַחרי חמאָה וחריצי־חָלב לקחתּיךָ, ולכן אַל תּשגה בּחלוֹמוֹת!”… ואִם תֹּאמר: והלא מצוּוים אָנוּ על הבּטחוֹן? ויש לאמוֹר: אַדרבּה, דווקא הצרוֹת והיִסוּרים ממרקים את היהוּדי וּמחַזקים את הבּטחוֹן בּלבּו. וזה לך האוֹת… ואוּלם סבוּר אני, כּי כּבר בּאָה עֵת לחננה. תּשעה קבּים שׂיחה השפּעתּי עליךָ היוֹם. כּבר הגיעה השעה לצאת לדרכּי, כּמה שנאמר: כּל האָדם כּוֹזב, כּלומר, איש לאָהלו ואיש לפגעיו. וּמי שהשלוֹם שלוֹ יברךְ את מעלתוֹ בּשלוֹם וּבכל טוּב סלה.


המלצות קוראים
תגיות