רקע
שלום עליכם
בת טוביה שעלתה לגדולה
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
שפת מקור: יידיש
פרטי מהדורת מקור: מהד' מתוקנת, תל אביב: דביר; תשט"ז

מעשׂה שסח לי טוֹביה החוֹלב על בּתּוֹ החמישית בּדרךְ נסיעתוֹ בּקרוֹן של מסילת־הבּרזל לאֶרץ־יִשׂראֵל.


– בּרוּכים הבּאים, אדוֹני, שלוֹם־עליכם! מַה שלוֹמוֹ של יהוּדי? אפילוּ בּחלוֹמי לא פּיללתּי לראוֹת פּניךָ! מכּיוָן שכּךְ, הא לךָ ידי ושלוֹם עליכם!… ראֵה, כּל אוֹתה העֵת יוֹשב היִיתי ותוֹהה בּפני עצמי על מדרש־פּליאָה זה: מה הגיע לוֹ לידידי, שנתעלם פּתאוֹם מן העיִן וזה ימים רבּים אֵין אָנוּ רוֹאִים אוֹתוֹ לא בּבוֹיבּריק ולא בּיהוּפּיץ? הלא הכּל בּידי שמיִם. כּסבוּר הייתי, שמא, חַס ושלוֹם, עשׂה מַעשׂה וציוָה לביתוֹ ונסתּלק בּחשאי למקוֹם שאפילוּ צנוֹן וחזרת אסוּרים שם בּהנאה? אֶלָא מיד היִיתי חוֹזר ואוֹמר לעצמי: היִתּכן? שלוֹם־עליכם, שפּיקח הוּא, כּלוּם יעשׂה שטוּת כּזוֹ? עכשיו הנַחתּ את דעתּי. בּרוּךְ המקוֹם, בּרוּךְ הוּא, שהחינוּ וקיימנוּ לראוֹת אִיש את רעֵהוּ פּנים אֶל פּנים, כּמוֹ ששנינוּ בּעֵין־יעקב: טוּרא בּטוּרא פּגע… רוֹאֶה אני, שאַתּה מַבּיט בּי, מַחריש וּמשתּאֶה, כּאִילוּ לא הכּרתּני? אַל תּסתּכּל בּקנקן – אַל תּראֵני, ידידי, שאני לבוּש בּגדי־שבּת. הרי אני אוֹתוֹ טוֹביה עצמוֹ, אוֹתוֹ שלוּמיאֵל, כּאָז כּן עתּה. אֶלָא מה? כּשאָדם יוֹצא לדרךְ, למקוֹם שאֵין מַכּירים אוֹתוֹ, הריהוּ מתחַפּשׂ בּפני הבּריוֹת, לוֹבש שחוֹרים ונראֶה כּנגיד. כּל־שכּן היוֹצא לדרך רחוֹקה כּזוֹ, לאֶרץ־יִשׂראֵל. מתבּוֹנן אַתּה בּי, אדוֹני שלוֹם־עליכם, וּבוַדאי אַתּה מהרהר אַחרי בּלבּךָ: טוֹביה זה, שהיה עוֹסק בחָלָב וחַי כּל ימיו בּדוֹחק, מַה נתחַדש אֶצלוֹ, שהוּא גוֹרם הנאה לעצמוֹ לעֵת זקנתוֹ, עוֹלה לאֶרץ־יִשׂראֵל להיקבר שם קבוּרת צדיקים? חַיֶיךָ, מקרא זה אוֹמר דרשני – הכּל יִתבּאֵר לךָ על הצד היוֹתר טוֹב. הטרח־נא אֶת כּבוֹדךָ וטוֹל תּרמילךָ מכּאן, ואני אֵשב ממוּלךָ ואסַפּר לךָ דברים כּהויתם, מַעשׂי אלוֹהינוּ.

בּקיצוּר, חַייב אני קוֹדם כּל לפרשׁ לךָ סיבּת כּל הסיבּוֹת – נתאַרמַלתּי, לא עליכם, מאִשתּי. נפטרה גוֹלדה שלי, עליו השלוֹם, והלכה לעוֹלמה. חבל על דאַבדין! יהוּדיה פּשוּטה היתה, אִשה כּשרה שאֵין חָכמתה אֶלָא בּקדירה, אַךְ צדקנית גדוֹלה, בּגן־עֵדן תּהא מנוּחָתה.

תּעמוֹד שם בּצדקתה להמליץ על בּנוֹתיה, שעשׂרה נסיוֹנוֹת נתנַסתה עמן, ואֶפשר שבּשבילן נטרדה מעוֹלמה, כּי בּמסתּרים בּכתה נפשה עליהן, שנפוֹצוּ אַחַת אַחַת לאַרבּע רוּחוֹת העוֹלם. “מה אַנוּ וּמה חַיינוּ, היתה אוֹמרת, הלא כּל עמלנוּ אֵלוּ הבּנוֹת, ואני שכוֹלתּי אֶת כּוּלן. גם בּהמה להבדיל, היא אוֹמרת, מתגעגעת, כּשלוֹקחים את עֶגלה ממנה”… כּךְ היא אוֹמרת לי, גוֹלדה עצמה, וּמתמוֹגגת בּדמעוֹת. רוֹאֶה אני, כּי עניה זוֹ נמַקה מיוֹם ליוֹם, דוֹעֶכת כּנר, והרי אני משדלה בּרחמים וּמדבּר על לבּה: “אַל־נא, גוֹלדה מַחמַל־נפשי, אני אוֹמר, מקרא מלא יש אֶצלנוּ בּמַחזוֹר: אִם כּבנים אִם כּעבדים – מַה בּבנים, כּךְ בּלא בּנים. יש לנוּ, אני אוֹמר, אֵל גָדוֹל בּשמַיִם, אֵל טוֹב וּמיטיב, רחוּם וחַנוּן, וּמאַחַר שבּרא את עוֹלמוֹ בּחָכמה, שהאָבוֹת והבּנים הם שתּי רשוּיוֹת, שאֵין האַחַת נוֹגעת בּחברתּה, מסתּמא, אני אוֹמר, יוֹדע הוּא את המַעשׂה אשר הוּא עוֹשׂה תּחת השמש”… כּסבוּר אַתּה, שירדה לעֶצם רעיוֹני? אני טוֹענה בּחיטים, והיא מוֹדה לי בּתפּוּחי־אדמה: “טוֹביה, היא אוֹמרת, הנה אני הוֹלכת בּדרךְ כּל האָרץ – מי יבשל לךָ תּבשיל של ערבּית?”… כּךְ היא משיבה לי אמריה בּלחש ועֵיניה מַבּיטוֹת בּי הבּטה משוּנה זוֹ, שאֵין שוּם בּריה יכוֹלה לעמוֹד בּפניה. והרי לא אִשה טוֹביה, לפיכךְ אני מפיס דעתּה בּפסוּק וּבמדרש וּבפרקי אָבות: “גוֹלדה, אני אוֹמר, כּל ימַיִךְ התהלכתּ לפנַי בּאמוּנה, עֵזר כּנגדי היִית, ועכשיו כּלוּם תּשליכיני לעֵת זקנה כאַחַד הפּתאִים?” כּךְ אני אוֹמר לה וּמסתכּל בגוֹלדה שלי – רע המַעשׂה! רוֹאֶה אני, כּי ירט הדרךְ לנגדי, ואני חוֹפז ואוֹסר את סוּסי ויוֹצא לָעיר להביא רוֹפא, הטוֹב שבּרוֹפאִים, וחוֹזר לביתי וּמוֹצא את גוֹלדה שלי מוּטלת על האָרץ, נר דוֹלק למראשוֹתיה וכוּלה נראֵית כּגל של עפר שצברוּהוּ למקוֹם אֶחָד וכיסוּהוּ שחוֹרים. ואני עוֹמד וּמהרהר בּלבּי: “כּי זה כּל האָדם… אִי לךָ, ריבּוֹנוֹ של עוֹלם, מה עוֹללתּ לטוֹביה עבדךָ! לאָן אֶפנה עתּה לעֵת זקנתי? גָדרתּ דרךְ בּעדי, הוֹשבתּני בּמַחשכּים”… וכךְ אני כּוֹרע על בּרכּי וכוֹבש פּנַי בקרקע. אַךְ אֵין מהרהרים אַחרי מידוֹתיו של הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא. שמעֵני, אדוֹני שלוֹם־עליכם, ואַגיד לך. כּשאָדם פּוֹגע בּמַלאַךְ־המות ורוֹאֶה אוֹתוֹ עיִן בּעיִן, על־כּרחוֹ הוּא נַעשׂה אֶפּיקוֹרס וּמַתחיל לחקוֹר בּמוּפלָא ממנוּ: מַה כּוֹחנוּ, מַה גבוּרתנוּ – מַה כּל העוֹלם הזה עם תּכוּנת הגלגלים החוֹזרים ועם מרוּצת מסילוֹת־הבּרזל, רצוֹא וָשוֹב, וּמַה כּל הרעש והשאוֹן, המהוּמה והמבוּכה מסביב, ואפילוּ רוֹטשילד בּכבוֹדוֹ וּבעצמוֹ עם כּל המיליוֹנים שלוֹ – חדלוּ לכם ממנוּ, כּי בּמה נחשב הוּא?…

בּקיצוּר, שׂכרתּי קדיש לנשמתה, לגוֹלדה עליו השלוֹם, שילמתּי לוֹ שׂכר כּל השנה מראש, אַחרי אשר יִסרני אלוֹהים ולא נתן לי בּנים זכרים, אֶלָא נקבוֹת, רק בּנוֹת וּבנוֹת בּלבד, אַל יִזכר שמן לטוֹבה! אֵיני יוֹדע, אִם כּךְ היא דרכּם של כּל היהוּדים, שפּניהם מַשחירים מחמת צער גידוּל בּנוֹת, אוֹ רק אני יחיד בּדוֹרי אני, שמַזלי רע כּל־כּךְ. כּלוֹמַר, אֵין אני בּא חָלילה בּטרוּניה עם בּנוֹתי. אַדרבּה, צריךְ אני להחזיק טוֹבה לָהן, שכּוּלן דבקוֹת בּי וּמחַבּבוֹת אוֹתי חיבּה יתירה. הנה, למשל, בּת־זקוּנים יש לי, בּיילקה שמה. מה אוֹמַר וּמה אדבּר? חמדה גנוּזה. הלא מַכּיר אַתּה אוֹתי, בּרוּךְ השם, לא מתּמוֹל ויוֹדע אֶת טבעי מאָז וּמשנים קדמוֹניוֹת, כּי אֵין אני מאוֹתם האָבוֹת, המַפליגים בּשבח בּניהם. אבל כּיוָן שהגיעוּ הדברים לביילקה שלי, חַייב אני לאמוֹר לךָ בּלא לב וָלב, כּלוֹמַר, בּלא גוּזמה: מיוֹם שבּרא הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא בּיילקוֹת בּעוֹלמוֹ, עדיין לא הוֹציא מתּחת ידוֹ בּיילקה כּזוֹ. ולא בּיפיה הכּתוּב מדבּר ­­– בּנוֹת טוֹביה, הלא יוֹדע אַתּה בּעצמךָ, כּבר יצאוּ לָהן מוֹניטין בּכל העוֹלם כּוּלוֹ, שיפוֹת הן.

אַךְ זוֹ הקטנה, כּלוֹמַר בּיילקה, עלתה על כּוּלן, כּמוֹ שאָנוּ אוֹמרים בּתהילים: יפיפית!… על בּיילקה שלי יכוֹלים אָנוּ להמליץ בּאמת את דברי אֵשת־חַיִל: שקר החן – לא היוֹפי עיקר, אֶלָא המזג הטוֹב. זהב, אני אוֹמר לךָ, כּתם־פּז! כּל ימי היִיתי אֶצלה השׂאוֹר שבּעיסה, השמנת שעל־גבּי החָלָב, אַךּ מיוֹם שנפטרה עלי גוֹלדה עליו השלוֹם, תּיבּדל ממנה לאוֹרךְ ימים, יקרתּי בּעֵיניה מאוֹד, מַמש כּבבת־עֵינה. מכּל משמר שמרה אוֹתי! וּכבר אָמרתּי לעצמי: בּוֹא וּראֵה דרכי הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא, שהוּא מצרף מידת הדין למידת הרחמים, כּמוֹ שאָנוּ אוֹמרים בּכל מַאמינים שהוּא: וּמַקדים רחמים לרוֹגז, כּלוֹמַר, מַקדים את הרפוּאָה למַכּה. אֶלָא שאֵין אָנוּ יוֹדעים עדיין, מַה גָרוּע יוֹתר – הרפוּאָה אוֹ המַכּה? כּי מי נביא וידע, שבּיילקה זוֹ עצמה תּהא נקנית לבעלה בּכסף, על־מנת לשלוֹח אַחַר־כּךְ את אָביה הזקן לאֶרץ־יִשׂראֵל? אָמנם, לכשתּרצה, לא היא אשמה בּדבר, אלא הוּא, בּחירה רצתה נפשה בּוֹ. אֵין אני רוֹצה לקללוֹ – תּפתּח האָרץ את פּיה ותבלע אוֹתוֹ ואֶת כּספּוֹ!… ואֶפשר, כּשנעיין יפה בּדבר ונַעמיק חקר, הרי אני עצמי חַייב בּזה יוֹתר מכּוּלם, שכּן מצינוּ גמרא מפוֹרשת בּשוּלחן ערוּךְ: חַייב אָדם… ואוּלם סבוּר אני, שבּהלכוֹת שוּלחָן ערוּךְ יפה כּוֹחךָ מכּוֹחי ולא מפּי אַתּה חָי!

בּקיצוּר, אֵין אני רוֹצה להאריךְ בּמקוֹם שראוּי לקצר. עברה שנה ועוֹד שנה, וּביילקה שלי גָדלה ונתבּגרה, בּלא עֵין־הרע, והגיעה לפרקה. ואני טוֹביה עוֹשׂה מלאכתּי כּבתּחילה, נוֹהג בּסוּסי ובעֶגלתי וּמוֹליךְ את מעשׂי חלָבי בּימוֹת הקיץ לבוֹיבּריק וּבימוֹת החוֹרף ליהוּפּיץ – מַבּוּל־מַיִם יביא אלוֹהים על יהוּפּיץ זוֹ, כּמוֹ שהביא על סדוֹם בּשעתּה! כּלכּל לא אוּכל אֶת העיר הזאת. ולא אֶת העיר עצמה, אֶלָא את אנשיה, ולא אֶת כּל אנשיה, אֶלָא אֶת אֶחָד מהם – אֶת אֶפריִם השדכן. תּפּח רוּחוֹ של אוֹתוֹ האִיש, שעכרני ועכר את חַיי והחריב את בּיתי לעֵת זקנתי! ואַתּה, אדוֹני שלוֹם־עליכם, הסכּת ותשמע את המַעשׂה אשר עשׂה לי היהוּדי השדכן הזה.

בּקיצוּר, וַיהי היוֹם, בּתקוּפת חצי־אלוּל היה מַעשׂה, ואני בּא כּפעם בּפעם עם מעט סחוֹרתי ליהוּפּיץ. עוֹד אני עוֹשׂה כּה וָכה, וַיבוֹא המן – רוֹאֶה אני אֶת אֶפריִם השדכן מהלךְ וּבא לקראתי. ואני כּבר סיפּרתּי לךָ טיבוֹ של אָדם זה. אֶפריִם השדכן אָמנם יהוּדי טרחָן הוּא, ואַף־על־פּי־כן כּשאַתּה רוֹאֶה אוֹתוֹ, שוּב אִי אַתּה בּן־חוֹרין להיפּטר ממנוּ ועל־כּרחךָ אַתּה עוֹמד וּמַמתּין לוֹ, כּמַסמר הנטוּע. זה כּוֹחוֹ של אוֹתוֹ יהוּדי!… “שמע־נא, חָכם שלי, אני אוֹמר לסוּסי, עמוֹד רגע ואֶתּן לךָ מעט מיספּוֹא להשיב את נַפשךָ”. ואני עוֹצר אֶת אֶפריִם השדכן ונוֹתן לוֹ שלוֹם ונכנס עמוֹ בּשׂיחה מן הצד: “מַה נשמע בּדבר פּרנסה?” נאנח אנחה כּבדה ואָמר לי: “רע וָמר!” אָמַרתּי לוֹ: “מַה פּירוּש?” אָמַר לי: “כּלוּ כּל הקצים!” אָמַרתּי לוֹ: “הכיצד?” אָמַר לי: “הגיעוּ ימים רעים, שאֵין שידוּכים נחתּכים עוֹד בּמקוֹמוֹתינוּ”. אָמַרתּי לוֹ: “אֶלָא היכן נחתּכים הם?” אָמַר לי: “שם, בּחוץ־לאָרץ!” אָמַרתּי לוֹ: “מַה יעשׂה אֵיפוֹא, למשל, יהוּדי שכּמוֹתי, שרגלי אִמוֹ־זקנתוֹ לא עמדוּ שם מעוֹלם?” אָמַר לי והגיש לי מנחַת טאבּאק להריח: “לכבוֹדךָ, רב טוֹביה, יש לי חתיכת סחוֹרה בּמקוֹם הזה”. אָמַרתּי לוֹ: “סחוֹרה זוֹ מַה טיבה?” אָמַר לי: “אִשה אַלמנה, בּלא בנים ועם ק”ן קרבּוֹנים, שהיתה מבשלת בּבתּיהם של גדוֹלי יהוּפּיץ“. נתתּי בּוֹ עֵינַי ואָמַרתּי לוֹ: “רב אֶפריִם, כּלפּי מי אַתּה מכוון שידוּך זה?” אָמַר לי: “מַה פּירוּש כּלפּי מי? כּלפּי כּבוֹדךָ!” אָמַרתּי לוֹ: “כּל חלוֹמוֹתי הרעים, שחָלמתּי על עצמי ושחָלמוּ אחרים עלי, יחוּלוּ על ראש שׂוֹנאָי!” ואני נוֹטל את המוֹשכוֹת בּידי, דוֹפק את סוּסי ורוֹצה לנסוֹע הלאה. אָמַר לי אֶפריִם: “אַל־נא בּאַפּךָ, רב טוֹביה, אֶפשר שפּגעתּי בּכבוֹדךָ. אמוֹר לי אֵיפוֹא, למי נתכּוונתּ אָתּה?” אָמַרתּי לוֹ: “ולא לבת־הזקוּנים שלי נתכּוונתּי?” קפץ אֶפריִם ממקוֹמוֹ וטפח לעצמוֹ על מצחוֹ: “אַשריךָ, רב טוֹביה, שהזכּרתּני! ימים רבּים תּחיֶה על האָרץ!” אָמַרתּי לוֹ: “אָמן, גם אַתּם, הלוַאי תּזכּה גם אַתּה לימוֹת המשיח. אבל מה ראִית, אני אוֹמר, לשׂמחה זוֹ?” אָמַר לי: “יפה, רב טוֹביה, טוֹב ויפה הדבר הזה מאֵין כּמוֹהוּ בּכל העוֹלם כּוּלוֹ!” אָמַרתּי לוֹ: “למשל, בּמה הוּא טוֹב ויפה כּל־כּךְ?” אָמַר לי: “יש לי בּשביל בּת־הזקוּנים שלךָ דבר ישר, חמדה גנוּזה, אוצר בּלוּם, גביר אַדיר, בּעל־מיליוֹנים, קבּלן, כּמוֹהוּ כּרוֹטשילד וּשמוֹ פּדהצוּר!” אָמַרתּי לוֹ: “פּדהצוּר? כּמדוּמה לי, שכּבר מצינוּ שם זה בּחוּמש?” אָמַר לי: “מַה לי חוּמש? קבּלן הוּא פּדהצוּר זה, בּוֹנה בּתּים, מבצר מבצרים, מגשר גשרים, עוֹשׂה מלחָמה בּיאפּוֹניה, מאַסף ממוֹן, יוֹצא בּסוּסים אַבּירים, בּמרכּבוֹת נהדרוֹת, משרתים שוֹמרים ספּוֹ, מרחָץ לוֹ בּביתוֹ, רהיטים לוֹ מפּאריז, אֶבן טוֹבה בּטבּעתּוֹ, אֵינו זקן בּיוֹתר, רווק פּנוּי וכשר, בּחוּר כּהלָכה, מוּבחר מן המוּבחר, מבקש בּתוּלה יפה, תּהיֶה מי שתּהיֶה, ערוּמה אוֹ יחפה, וּבלבד יפת־תּוֹאַר!”… “טפּרררוּ, אני אוֹמר, עמוֹד, רב אֶפריִם! אִם יש בּדעתּךָ, אני אוֹמר, לטוּס טיסה משוּנה זוֹ ללא מַעצוֹר, נַגיע שנינוּ בּקפיצת הדרךְ לָאֶלף הששי. וכן מצינוּ, אני אוֹמר, גמרא מפוֹרשת בּמסכת בּבא בּתרא: חכמים, היזהרוּ בּרגליכם!… המתּן קצת, אני אוֹמר, אִם אֵיני טוֹעֶה, כבר שידכתּ לי פּעם אַחַת שידוּךְ זה עצמוֹ בּשביל בּתּי הבּכירה, אני אוֹמר, בּשביל הוֹדיל?” כּששמע אֶפריִם את הדברים האֵלה מפּי, תּמךְ ידיו בּמתניו ונתן את קוֹלוֹ בּצחוֹק גָּדוֹל כּל־כּךְ, שחוֹשש היִיתי, כּי יהוּדי זה יֹאחזהוּ השבץ. “אוֹהוֹ, הוּא אוֹמר, יפה תּפסתּ, רב טוֹביה! נזכּרתּ מַעשׂה שהיה בּימי אִמי־זקנתי, כּאשר כּרעה לָלדת את בּנה בּכוֹרָה! אוֹתוֹ בּחוּר פּשט את הרגל עוֹד קוֹדם המלחָמה וּברח לאמריקה!”… “זכר צדיק לברכה, אני אוֹמר, אֶפשר ילךְ גם בּחוּר זה בּעקבוֹתיו, לקיים מה שנאמר בּמדרש תּנחוּמא: **לא לחינם הלךּ התּרנגוֹל אֵצל הכּלב?”**… “מה עלה, הוּא אוֹמר, על דעתּךָ, רב טוֹביה? הבּחוּר ההוּא היה בּחוּר ריק, נוֹכל וּמתעתּע, פּחזן וּפזרן, וזה קבּלן עשיר הוּא, בּא מן המלחָמה, ועסקים לוֹ, וּמשׂרדים, ואנשים עוֹמדים לפקוּדתוֹ, ומשרתים עוֹשׂים רצוֹנוֹ!”… מה אוֹמַר וּמה אסַפּר לך? השדכן נתלהב כּל־כּךְ, שהוֹרידני מעל העגלה ואָחז בּדשי בּגדי וניענעני לכל רוּח, עד שקרב אֵלינו אֶחָד משוֹטרי המקוֹם וּביקש להוֹליךְ את שנינוּ לבית־הסוֹהר. נס נַעשׂה לי, שראִיתי מַעשׂה ונזכּרתּי הלָכה: לנכרי תשיךְ – פּירש רש”י: השלךְ פּרוּסה לכּלב וּסכוֹר את פּיו!…

בּקיצוּר, לָמה אַאריךְ את נַפשךָ? אוֹתוֹ פּדהצוּר נַעשׂה חָתן לבת־הזקוּנים שלי, כּלוֹמַר לביילקה, ולא אָרכוּ הימים עד שנכנסוּ שניהם לחוּפּה בּרוֹב פּאֵר וָצער. ולָמה נאמַר כּאן צער? להוֹדיעךָ, שהיא, כּלוֹמַר בּיילקה, קשה היה לה זיווּגוֹ של זה כּקריעת ים־סוּף. כּכל אשר הרבּה עליה פּדהצוּר חתנה מוֹהר וּמַתּן והציק לה בּשעוֹנים של זהב וּבאבנים טוֹבוֹת וּמַרגָליוֹת, כּן הוֹסיפה לשׂנוֹא אוֹתוֹ ולבזוֹת לוֹ בּלבּה. אני אֵיני צריךְ לאַתּ פּתח לוֹ. צוֹפה היִיתי בּאַספּקלריה שלי ורוֹאֶה הכּל, אֶת הנסתּרוֹת ואֶת הנגלוֹת. ראִיתי אֶת פּני בּתּי ואֶת עֵיניה ואֶת בּכיה, שהיא בּוֹכה בּלילוֹת. נמלכתּי פּעם אַחַת ואָמַרתּי לה סתם כּךְ, כּמסיחַ לפי תּוּמי: “השוֹמַעת אַתּ בּיילקה, אני אוֹמר, חוֹששני, אני אוֹמר, שפּדהצוּר זה שלָךְ חָביב עליִךְ, אני אוֹמר, ונעים לנַפשךְ, כּשם שהוּא חָביב ונעים לי!”… נתאַדמה בּיילקה כּאֵש ואָמרה לי: “זוֹ מנַיִן לך?” אָמַרתּי לה: “אֶלָא אִם כּן, מה הבּכי הזה על משכּבךְ בּלילוֹת?” אָמרה לי: “כּלוּם בּוֹכה אני?” אָמַרתּי לָה: “לא בּוֹכה אַתּ, אֶלָא מיבּבת. כּסבוּרה אַתּ, אני אוֹמר, מכּיוָן שאַתּ כּוֹבשת פּנַיִךְ בּכּר, תּעלימי דמעוֹתיִךְ ממני? כּסבוּרה אַתּ, שאָביךְ הזקן תּינוֹק של בּית רבּוֹ הוּא, אני אוֹמר, אוֹ כּבר יבש כּחרס מוֹחוֹ ואֵין הוּא מבין, אני אוֹמר, כּי מַעשׂה זה שאַתּ עוֹשׂה אֵינךְ עוֹשׂה אֶלָא בּשבילוֹ? רוֹצה אַתּ, אני אוֹמר, לכלכּל שׂיבתוֹ בּכבוֹד, דוֹאֶגת אַתּ לזקנוּתוֹ, שיהא לוֹ מקוֹם להניח עליו אֶת ראשוֹ, שלא יִצטרךְ חָלילה, אני אוֹמר, להחזיר על הפּתחים? אִם כּךְ סבוּרה אַתּ, אני אוֹמר, אֵינךְ אלא שטיה. יש לנוּ, אני אוֹמר, אֵל גדוֹל וחָזק, וטוֹביה אָביךְ, אני אוֹמר, לא מעשׂרה בּטלנים הוּא, שיהא יוֹשב וּמצפּה ללחם־חסד, וכסף, אני אוֹמר, הבל הבלים הוּא, כּכּתוּב. וזה לךְ האוֹת, אני אוֹמר, הנה אחוֹתךְ הבּכירה הוֹדיל עניה ואֶביוֹנה היא, ואַף־על־פּי־כן, אני אוֹמר, ראִי אֶת המכתּבים שהיא כּוֹתבת מעֵבר להרי־חוֹשך, מקצה השמַיִם, כּי מאוּשרה בּבּנוֹת היא עם פּילפּלת בּחירה, מַחמַל־נַפשה!”… כּסבוּר אַתּה, מה השיבה לי בּיילקה על דברים אֵלוּ? “מַה דמוּת, היא אוֹמרת, תּדמני להוֹדיל? הוֹדיל, היא אוֹמרת, היתה יפה לשעתּה. בעֵת ההיא התמוֹטט העוֹלם וחישב ליהפךְ, ולָכן, היא אוֹמרת, טרחוּ בּני־האָדם בּשביל העוֹלם כּוּלוֹ ואֶת עצמם שכחוּ; ועכשיו, היא אוֹמרת, כּשעוֹלם כּמנהגוֹ נוֹהג, טוֹרחים בּני־האָדם כּל אֶחָד בּשביל עצמוֹ ואֶת העוֹלם כּוּלוֹ שכחוּ”… כּךְ משיבה לי בּיילקה בּמשל וּמליצה, וּמַה תּענה ותֹאמר אַחריה? כּלוּם מבין אַתּה בּטיבן של בּנוֹת טוֹביה?…

כּדאי היה לךָ לראוֹתה בּכניסתה לחוּפּה – דוּכּסית לכל דבר! אני עצמי עוֹמד היִיתי כּל אוֹתה השעה מן הצד, מסתּכּל בּה ונהנה מזיוה, מַחריש וּמשתּאֶה לָה בּלבּי: “הזאת בּיילקה, בּת טוֹביה? מנַיִן לה עמידה זוֹ ברגל ישרה, והליכה זוֹ הלוֹךְ וטפוֹף, וקוֹמה זוֹ שדמתה לתמר, ותלבּוֹשת זוֹ, שכּן תּלבּשנה בּנוֹת המלך?” ואוּלם לא הניחוּ לי לזוּן בּה את עֵיני די־שׂבעי, כּי בּוֹ בּיוֹם, תּיכף לאַחַר החוּפּה, בּשעה שבּין מנחה למַעריב, קם הזוּג המאוּשר והלךּ לעוֹלמוֹ – שניהם יצאוּ בּדרךְ־המלךְ לָארצוֹת הרחוֹקוֹת, כמנהג העשירים הגדוֹלים. וּכשחָזרוּ משם, לא חָזרו אֶלָא לתקוּפת חנוּכּה, ושלחוּ וקראוּ לי, שאָבוֹא אליהם, למַען השם, תּיכף וּמיד ליהוּפּיץ. והיה הדבר מוּפלא ממני, כּוּלוֹ מוּקשה: מַה־נַפשךְ, אִם רצוֹנם, שאָבוֹא אליהם סתם כּךְ, כּמנהג העוֹלם, הלא צריכים היוּ להוֹדיעֵני בּפשטוּת, כּי אָבוֹא ­– ואני בּא. לָמַה להם אֵיפוֹא דיקדוּק זה של למַען השם ותיכף וּמיד? מסתּמא יש דברים בּגוֹ! וכאן הבּן עוֹמד ושוֹאֵל: מַה נשתּנה?… וּמַחשבוֹת והירהוּרים שוֹנים, טוֹבים ורעים, מתרוֹצצים בּקרבּי: אֶפשר ששני אֵלה כּבר התקוֹטטוּ בּיניהם, כּשני חתוּלים, והם עוֹמדים להתגָרש זה מזה? אַךְ מיד אני מפרךְ את עצמי: “שוֹטה אַתּה, טוֹביה, לָמה תּינבא לרעה? זוֹ מנַיִן לך? אֶפשר מתגעגעים הם עליךָ ונכספים לראוֹת פּניךָ? אוֹ אֶפשר רצוֹנה של בּיילקה בּכךְ, שיהא אָביה סמוּךְ לביתה? אוֹ אוּלי נמלךְ פּדהצוּר כּטוֹב לבּוֹ והוּא אוֹמר לספּוֹחַ אוֹתךָ אֶל אַחַת הכּהוּנוֹת, לשתּפךָ בּעסקיו וּלמַנוֹתךָ מַשגיחַ על העבוּדה הרבּה אשר לוֹ?”… בּין כּך וּבין כּך, ולנסוֹע אני צַריך. ואנִי יוצֵא מבּיתי, וַילךְ חָרנָה – נַסַעתּי ליהוּפּץ. בּנסיעתי מתגבּר בּי כּוֹחַ הדם, כּפעם בּפעם, ואני מצייר לי בּדמיוֹני, כּי הנה כּבר עשׂיתי מַעשׂה, עזבתּי את הכּפר מכרתּי את פּרוֹתי עם סוּסי ועֶגלתי, הכּל בּכּל מכּל כּל, בּאתי לשבת בּעיר ונַעשׂיתי מַשגיחַ אֵצל פּדהצוּר שלי, תּחילתי מַשגיחַ וסוֹפי גזבּר לאוֹצרוֹתיו ושוּתּף לוֹ בּכל עסקיו, שנינוּ שוים לכל דבר, מתחַלקים חלק כּחלק, ואני יוֹצא כּמוֹהוּ בּמרכּבה מפוֹאָרה, רתוּמה לשני סוּסים אַבּירים, אֶחָד שׂרוֹק ואֶחָד ערמוֹני, ואני יוֹשב סרוּחַ בּתוֹךְ אוֹתה מרכּבה ותמה תּמיהה גדוֹלה על עצמי: מַה לילוּד אִשה בּינינוּ – מי אני טוֹביה, אָדם צנוּע ושוֹקט, שהגעתּי למדרגה זוֹ, לעמוֹד בּמקוֹם גדוֹלים? לָמה לי כּל הרעש הזה, מהוּמה וּמבוּכה וּמרוּצה יוֹמם וָלָילה, כּמוֹ שאָנוּ אוֹמרים בּהלל: להוֹשיבי עם נדיבים – להתרוֹצץ עם בּעלי־מיליוֹנים?… הניחוּ לי, אַחַי, מבקש אני לישב בּשלוָה לעֵת זקנתי, לאמוֹר פּרק תּהילים, לעיין פּעם בּדברי משנה וּבאַגדה וּבחיי־אָדם וּבשאָר ירקוֹת – הלא צריך אני ליתּן את דעתּי גם על העוֹלם הבּא, הכן דברי אִם לא? זכוֹר מה שאָמַר דויד המלךְ בּתהילים: אָכן כּאָדם תּמוּתוּן – לא תוֹעיל לךָ חָכמתךָ ולא יצילוּךָ פּסוּקיךָ, בּשׂר ודם אַתּה וסוֹפךָ למוּת… כּךְ היִיתי יוֹשב שקוּע בּהירהוּרים אֵלוּ, עד שבּאתי בּשלוֹם ליהוּפּיץ והגעתּי לביתוֹ של פּדהצוּר שלי. והנה אֵין כּוונתי בּזה להשתּבּח לפניךָ, לפאֵר וּלרוֹמם אֶת רוֹב גָדלוֹ ורוֹב עשרוֹ של זה, אֶת מַעמַד בּיתו וּמוֹשב דירתוֹ. אני עצמי לא זכיתי מימי להיוֹת בּפלטין של מלךְ, אֶלָא משעֵר אני לי, כּי דירה נאָה מדירתוֹ של פּדהצוּר אֵינה בּמציאוּת כּלל. כּדי שתּעמוֹד מאֵליךָ על חין ערכּה של דירתוֹ, אוֹמַר לךָ רק זאת, כּי שוֹמר־הסף אשר לוֹ, עמלקי עם כּפתּוֹרי־כסף, לא נתנַני בּשוּם אוֹפן להיכּנס לפנַי ולפנים. מַה פּירוּשה של משלחת רעה זוֹ? הדלת דלת של זכוּכית היא, ואני רוֹאֶה אוֹתוֹ, את העמלקי יִמַח שמוֹ וזכרוֹ, עוֹמד מבּפנים ועוֹסק בּניקוּי מַלבּוּשים. והרי אני רוֹמז לוֹ בּלשוֹן־אילמים, מַראֶה לוֹ בּידי, כּי יִתּנני להיכּנס, משוּם שאִשתּוֹ של בּעל־הבּית בּתּי היא, עצמי וּבשׂרי… אֶלָא שערל־ראש זה לא הבין כּוונתי, והרי הוּא משיב לי אַף הוּא בּלשוֹן־אילמים וּמַראֶה לי בּידיו, כּי אֵלךְ לעזאזל. “ריבּוֹנוֹ של עוֹלם, זה חלקי מכּל עמלי? כּשאני רוֹצה להיכּנס אֵצל בּתּי, אני צריךְ לזכוּת־אָבוֹת? אוֹי לךָ, טוֹביה, ואוֹי לראשךָ הלבן, שכּךְ עלתה לךָ בּזקנוּתךָ!” כּךְ אני מהרהר בּפני עצמי ורוֹאֶה בּעד זכוּכית הדלת כּמין בּתוּלה סוֹבבת אֵילָךְ ואֵילָךְ. “ניכּר, שמשרתת היא זוֹ, אני אוֹמר לעצמי, משוּם שעֵיניה עֵינַיִם של גנב הן. כּל המשרתוֹת עֵיניהן עיני־גנב”… והרי אני רוֹמז לָה בּידי: “פּתחי לי, יוֹנתי תּמתי!” נשמעה לי, פּתחה את הדלת ואָמרה לי דווקא בּלשוֹננוּ היהוּדית: “מי לךָ פּה?” אָמַרתּי לָה: “כּאן יוֹשב פּדהצוּר?” הרימה עלי את קוֹלה ואָמרה לי שוּב: “מי לךָ פּה?” הרימוֹתי אַף אני אֶת קוֹלי ואָמַרתי לָה: “בּתּי, כּששוֹאלים אוֹתךְ כּענין, אַתּ השיבי כּהלכה, על ראשוֹן ראשוֹן ועל אַחרוֹן אַחרון: **כּאן יוֹשב פּדהצוּר?”** אָמרה לי: “כּאן”… אָמַרתּי לָה: “מכּיוָן שכּךְ, הלא מאַנשי־שלוֹמי אָתּ. לפיכךְ, אני אוֹמר, לכי ואִמרי לגברת פּדהצוּר שלָךְ, כּי אוֹרחַ הגוּן בּא לחסוֹת בצל קוֹרתה, אָביה טוֹביה הוּא זה, אני אוֹמר, העוֹמד בּחוּץ כּעני בּפּתח וּמחַכּה עד בּוֹש, אוּלי יִמצא חן וָחסד בּעֵיני אִיש צר ואוֹיב, המן הרע הזה, הלוַאי, אני אוֹמר, יהא כּפּרתה של ציפּרנךְ הקטנה!”… כּיוָן ששמעה דיבּוּרים אֵלוּ מפּי, מיד נתנה הבּתוּלה את קוֹלה בּצחוֹק של משוּמדת, סגרה הדלת כּלפּי חוֹטמי מַמש, מיהרה ועלתה למַעלה, ותיכף ירדה למַטה והכניסה אוֹתי למין טרקלין מפוֹאָר, שאבוֹתינוּ ואבוֹת אבוֹתינוּ לא ראוּ דוּגמתוֹ גם בּחלוֹם. בּכל פּינה שאַתּה פּוֹנה אֵינךָ רוֹאֶה אֶלָא גלוּסקאוֹת וּכלי־מילת – זהב וכסף וּבדוֹלח וּקטיפה וּתכלת ואַרגמן ותוֹלעת שני, וּכשאַתּה פּוֹסע, אֵינךָ חָש בּעקבוֹתיךָ, משוּם שפּוֹסע אַתּה בּרגליךָ החוֹטאוֹת על מיני מרבדים יקרים, רכּים כּשלג. ואִם מעט לך כּל זה, הרי לךָ שעוֹנים! בכל מקוֹם אשר תּעיף בּוֹ עֵיניךָ אַתּה רוֹאֶה שעוֹנים, על הכּתלים שעוֹנים, על השוּלחָנוֹת שעוֹנים, שעוֹנים לאֵין מספר! “ריבּוֹניה דעלמא כּוּליה, מה חפץ לוֹ לאָדם אֶחָד בּשעוֹנים הרבּה כּל־כּךְ?” כּךְ אני מהרהר בּלבּי, ואני מתהלךְ אַט בּתוֹךְ כּל הכּבוּדה הזאת, ידי מסוּלקוֹת לאחוֹרי ועֵינַי מתבּוֹננוֹת בּמה שלפנַי. צוֹפה אני ורוֹאֶה– כּמה וכמה טוֹביוֹת מתרגשים וּבאים לנגדי מכּל העברים. טוֹביה אֶחָד הוֹלךְ לכאן וטוֹביה השני פּוֹסע לשם, זה יוֹצא לקראתי וחברוֹ מסתּלק ממני. “טפוּ, אני רוֹקק ואוֹמר, אַספּקלריוֹת הן אֵלוּ, אַספּקלריוֹת מכּל אַרבּע הרוּחוֹת! רק בּרנש משוּנה כּקבּלן זה יכוֹל לגרוֹם עוֹנג לעצמוֹ בּתוֹךְ שעוֹנים הרבּה כּל־כּךְ ואַספּקלריוֹת מאִירוֹת!”… ואני מַעלה בּמחשבתּי אֶת פּדהצוּר, בּן־אָדם שמן ועגוֹל, כּוּלוֹ קרח, המדבּר בּקוֹל רם וצוֹחק צחוֹק דק, ואני נזכּר, כּיצד בּא אֵלי בּפּעם הראשוֹנה אל הכּפר בּמרכּבה רתוּמה לסוּסים דוֹלקים, השתּטח אֶצלי כּמוֹ בּכרם אָביו, התוַדע אֶל בּיילקה, קראַני הצדה ולָחש לי סוֹד על אָזני, ודווקא בּקוֹל רם, שנשמע מעֵבר ליהוּפּיץ. מה הסוֹד? כּי נפשוֹ חָשקה בּביילקה, והוּא רוֹצה להעמיד חוּפּה מיד, אַחַת וּשתּיִם ושלוֹש. מילא, אם בּתּי מצאה חן בּעֵיניו – אֵין כּל תּימה בּדבר. אבל חפּזוֹן זה, אַחַת וּשתּיִם ושלוֹש, בּא בּלבּי כּחרב פּיפיוֹת – כּסַכּין פּגוּמה בּבּשׂר החָי. הכיצד? מַה פּירוּשה של חוּפּה חטוּפה זוֹ, אַחַת וּשתּיִם ושלוֹש? ואני מה? וּביילקה מה אוֹמרת? כּלוּם אֶת פּינוּ אֵינו שוֹאֵל כּלָל? הוֹי, מה התאַויתי אוֹתה שעה לתרגם לוֹ פּסוּקים אחָדים כּצוּרתם בּצירוּף מדרש הראוּי להתכּבּד, למַען יִזכּרני כּל ימי חַייו! אַךְ מיד שבתּי ואָמַרתּי לעצמי: “לָמה זה אָנוֹכי – לָמה לךָ, טוֹביה, להכניס את ראשךָ בּין הרים? וכי הרבּה עלה בּידךָ להשפּיע על בּנוֹתיךָ הבּכירוֹת, כּשבּיקשתּ לחַווֹת לָהן דעה בּשידוּכיהן? רק שפכתּ שׂיח כּמַיִם, הוֹצאת את כּל תּוֹרתךָ החוּצה, ולבסוֹף מי הוּחזק שוֹטה? טוֹביה!”…

בּקיצוּר, הבה נַעזוֹב, כּמַאמרךָ בּסיפּוּרי־המַעשׂיוֹת שלךָ, אֶת בּן־המלך ונַחזוֹר אֶל בּת־המַלכּה. וּבכן, עשׂיתי רצוֹנם וּבאתי אליהם ליהוּפּיץ, וּמיד התחילה פּרשה של נתינת שלוֹם והחזרת שלוֹם, כּדרךְ העוֹלם: שלוֹם עליכם, עליכם שלוֹם! מַה שלוֹמכם? וּמַה מַעשׂיכם? שבוּ! תּוֹדה רבּה, יכוֹלים אָנוּ לעמוֹד! וכיוֹצא בּנימוּסים אֵלוּ, שבּני־אָדם מן היִשוּב מדקדקים בּהם. שמא סבוּר אַתּה, שאני הייתי המַתחיל בּדבר ושאַלתּי את פּיהם: מַה יוֹם מיוֹמַיִם – קריאָה זוֹ שקראתם לי מה היא? חָלילה! לא אִשה טוֹביה. יש לוֹ פּנאי לישב וּלחכּוֹת לגאוּלה שתּבוֹא מאֵליה, כּמוֹ ששנוּ חכמים בעֵין־יעקב: מצוָה הבּאה לידךָ אַל תּחמיצנה… עוֹד אָנוּ מדבּרים, והנה נכנַס בּן־אָדם לבוּש מַחלָצוֹת, בּנַעלי־יד לבנוֹת, ועמד והכריז, כּי השוּלחן ערוּך והכּל מתוּקן לפת־שחרית. ואָנוּ קמים שלָשתּנוּ, אני וּבתּי וחתני, ונכנסים למין טרקלין שכּוּלוֹ אַלוֹן: השוּלחָן של אַלוֹן, הכּיסאוֹת של אַלוֹן, והכּתלים והתּקרה כּוּלָם עשׂוּיִים אַלוֹן, כּוּלם מחוּטבים וּמצוּבּעים וּמצוּירים וּמצוּעצעים, ועל השוּלחָן – בּגדי מַלכוּת: תּה וקהוָה ושוֹקוֹלדה וּשאָר מיני תּרגימה, וּמאפה־חמאָה, והקוֹניאק הטוֹב, וּמיני מלוּחים מוּבחרים, וּשאָר מיני מַטעמים, וּפירוֹת מפּירות שוֹנים. הלא חרפּה היא מלהגיד, אַךְ חוֹששני, שבּיילקה שלי לא ראתה על שוּלחַן אָביה מאכלוֹת כּאֵלה אפילוּ בּחלוֹם. וכךְ מוֹזגים לי כּוֹס ראשוֹנה וכוֹס שניה, ואני שוֹתה לחַיִים וּמַבּיט עליה, על בּיילקה זוֹ עצמה, וּמהרהר בּלבּי: “אַשריִךְ, בּת טוֹביה, שזכית לכךְ, כּמוֹ שאָנוּ אוֹמרים בּהלל: מקימי מעפר… דוֹמה, בּיילקה היא זוֹ, ואַף־על־פּי־כן אֵין זוֹ בּיילקה”… ואני נזכּר בּאוֹתה בּיילקה מלפנים וּמדמה אוֹתה לביילקה זוֹ של עכשיו, וצר לי, צר לי מאוֹד – כּאִילוּ עשׂיתי עֵסק בּיש, שאֵין לוֹ עוֹד תּקנה עוֹלמית. משל למה הדבר דוֹמה? כּאִילוּ החלפתּי את סוּסי הנאמן בּסייח עוּל־ימים, פּרא לא־לוּמד, שאֵין אָנוּ יוֹדעים עדיִין, מַה יהא זה לכשיִגדל. “הוֹי, בּיילקה, בּיילקה, אני מהרהר בּפני עצמי, התבּוֹנני וּראִי אַחריתךְ! זכרתּי לךְ ימים מקדם, ימי נעוּריִךְ, שבתּךְ בּלילה לאוֹר עששית מעשנת, כּשהיִית תּוֹפרת ונוֹתנת בּשיר קוֹלךְ, אוֹ כּשהיִית עוֹמדת תּוֹךְ־כּדי־דיבּוּר וחוֹלבת שתּי פּרוֹת בּבת אָחָת, אוֹ כּשקמתּ והפשלתּ שרווּליִךְ על זרוֹעוֹתיִךְ וּבישלתּ לי חמיצה פּשוּטה של חָלָב, אוֹ ליבּבתּ לי לביבוֹת בּפרג, אוֹ בציקים עם פּוֹלים, אוֹ חמיטוֹת עם גבינה, ועמדתּ והכרזתּ: ‘אָבּא, טוֹל ידיךָ, הגיע זמן של פּת־ערבּית!’ ­­– אַשרי אוֹזן שמעה זאת!”…ועתּה יוֹשבת היא עם פּדהצוּר בּחירה כּבת־מַלכּה, שני משרתים משמשים שוּלחָנה, מצלצלים בּקערוֹת וּמזלגוֹת, והיא עצמה, כּלוֹמַר בּיילקה, אַף הגה לא תּוֹציא מפּיה! בּמקוֹמה מדבּר פּדהצוּר, פּיו אֵינוֹ פּוֹסק מדיבּוּר! מימַי לא ראִיתי, שיהא אָדם מַרבּה שׂיחה כּמוֹהוּ, מפטפּט וּמלהג, מדבּר על העֵצים ועל האבנים, וּבשעת מַעשׂה הוּא עצמוֹ צוֹחק להנאָתוֹ צחוֹק דק וקלוּש. בּמקוֹמוֹתינוּ אוֹמרים על זה שכּמוֹתוֹ: “הוּא עצמוֹ עוֹבר לפני התּיבה והוּא עצמוֹ עוֹנה אָמן”… מלבד שלָשתּנוּ, עוֹד בּריה אַחַת בּעלת־לחָייִם מסיבּה עמנוּ לשוּלחָן, מצטרפת למזוּמן. אֵיני יוֹדע, מי הוּא בּרנש זה, ורק מעקימת לחָייו ניכּר, שיוֹדע הוּא פּרק בּהלכוֹת אכילה, לפי שכּל אוֹתה השעה, שפּדהצוּר היה מדבּר וצוֹחק, שקד זה בּדוּמיה על מלאכתּוֹ, כּרךְ כּל מיני מַאכל, מילא פּיו בּהם ואָכלם בּיחד, לקיים מַה שנאמַר בּפרקי אָבוֹת: שלוֹשה שאָכלוּ, כּלוֹמַר, אָכל כּנגד שלוֹשה. זה אוֹכל, וזה מדבּר. ומדבּר הוּא דברים בּטלים, שאֵין אָזני השׂמאלית קוֹלטתּם: קבּלנוּת, שׁלטוֹן הפּלךְ, ערכּאוֹת המחוֹז, יאפּוֹניה… מכּל הדברים האֵלה עיניינה אוֹתי רק יאפּוֹניה, לפי שלגבּי יאפּוֹניה ראִיתי את עצמי מחוּתּן בּמקצת. בּזמן מלחמת יאפּוֹניה, כּפי שידוּע לך, עלוּ הסוּסים לגדוּלה, והיוּ מחַפּשׂים אוֹתם בּנרוֹת. לא היוּ ימים מוּעטים עד שנכנסוּ גם אֶצלי לבקר את סוּסי. העמידוּהוּ לבחינה, מדדוּ אוֹתוֹ מכּף רגלוֹ ועד קדקדוֹ בּאַמַת־המידה, הריצוּהוּ לכאן וּלכאן ונתנוּ לוֹ שטר־שיחרוּר. אמַרתּי לָהם: “יוֹדע היִיתי מתּחילה, כּי לשוא טרחַתכם, כּמוֹ שכּתוּב בּתוֹרתנוּ הקדוֹשה: יוֹדע צדיק נפש בּהמתּוֹ – לא סוּסוֹ של טוֹביה ילךְ למלחָמה”… ואוּלם סלח לי, אדוֹני שלוֹם־עליכם, שנטיתי מדרךְ־המלךְ ואני מערב לךָ מין בּשאֵינוֹ מינוֹ. נַחזוֹר אֵיפוֹא לעניננוּ.

בּקיצוּר, אָכלנוּ ושתינוּ וקינַחנוּ סעוּדתנוּ, כּאשר ציוָה אלוֹהים, וּכטוֹב לב המלךְ – כּשקמנוּ מעם השוּלחָן, לקחַני פּדהצוּר, ימינוֹ תּחת זרוֹעי, והוֹליכני והביאַני לחדר מיוּחד, כּוּלוֹ מקוּשט בּרוֹבים וּרמחים וחרבוֹת על־גבּי הכּתלים וּבכלי־תוֹתח וּשאָר מיני כּלי־זין על השוּלחָן, והוֹשיבני על מין סַפּה רכּה כּחמאָה, הוֹציא מקוּפסה של זהב שתּי סיגרוֹת גדוֹלוֹת ועבוֹת, הנוֹתנוֹת ריחָן למרחוֹק, עישן אַחַת מהן לעצמוֹ ואֶת השניה נתן לי, ישב כּנגדי בּהרחָבה, פּשט רגליו לעוּמתי וּפתח ואָמַר לי כּךְ: “היוֹדע אַתּה, לשם מה קראתיךָ אֵלָי?” “אהא, אני אוֹמר בּלבּי, הגיעה השעה, הרי זה פּוֹתח בּעֵסק!”… אֶלָא שאני מעמיד פּני תם ואוֹמר לוֹ: “השוֹמר אָחי אָנוֹכי – מנַיִן לי לדעת זאת?” אָמַר לי: “רוֹצה אני לדבּר עמךָ דברים הנוֹגעים לעצמךָ”. “בּכהוּנה יהא הכּתוּב מדבּר”, אני מהרהר בּלבּי ועוֹנה ואוֹמר לו: “אַדרבּה, דבּר כּי שוֹמע עבדךָ, וּבלבד שתּשמיעֵני טוֹבוֹת”. הוֹציא פּדהצוּר את הסיגרה מבּין שיניו וּפתח בּדרשה ארוּכּה: “יוֹדע אני, הוּא אוֹמר, כּי אֵין אַתּה יהוּדי שוֹטה, ולָכן לא תּתרעם עלי, אִם אדבּר אֵליךָ דברים גלוּיים. עליךָ לדעת, הוּא אוֹמר, כּי מנַהל אני עסקים גדוֹלים, ואָדם כּמוֹני, המנַהל עסקים גדוֹלים…” הוּא אשר אָמַרתּי, אני מהרהר בּלבּי, מתכּוון הוּא לאוֹתוֹ דבר"… ואני מַפסיקוֹ בּאֶמצע דבריו ואוֹמר לוֹ: “כּמוֹ ששנוּ חכמים בּפרקי־אָבוֹת: מַרבּה נכנסים, מַרבּה דאָגה. היוֹדע אַתּה, אני אוֹמר, פּירוּשה של גמרא זוֹ?” אָמַר לי בּגלוּי: “הבה אוֹמַר לךָ, הוּא אוֹמר, את האמת לאמתּה, גמרא לא למַדתּי מעוֹלם, ואֵיני יוֹדע אפילוּ, הוּא אוֹמר, מַה פּנים לה”. כּךְ הוּא אוֹמר לי, פּדהצוּר זה, וצוֹחק צחוֹקוֹ הדק והקלוּש. מַה בּעֵיניךָ דרךְ כּזאת? דוֹמה אני, מכּיוָן שאלוֹהים יִסר אוֹתךָ ועם־האָרץ אַתּה, יהי־נא הדבר קבוּר אִתּךָ, ולָמה אתּה מתגנדר בּזה? כּך אני מהרהר בּפני עצמי ואוֹמר לוֹ: “אָמנם כּך ראִיתיךָ, אני אוֹמר, כּי לענינים אֵלוּ אֵין אַתּה שייךְ. אַךְ הבה נשמַע, אני אוֹמר, מַה יש עוֹד בּפיךָ?” “ועוֹד, הוּא אוֹמר, רוֹצה היִיתי לאמוֹר לךָ, הוּא אוֹמר, כּי לעסקי ולשמי וּלמַעמדי, הוּא אוֹמר, לא נאָה הדבר, הוּא אוֹמר, שקוֹראִים לךָ, הוּא אוֹמר, טוֹביה החוֹלב. עליךָ לדעת, הוּא אוֹמר, שמַכּיר אני פּנים אֶל פּנים אֶת שׂר־הפּלך, ואֶל בּיתי, הוּא אוֹמר, יכוֹל לבוֹא פּעם מין בּרוֹדסקי, אוֹ מין פּוֹליאַקוֹב, ואֶפשר גם מין רוֹטשילד – הכּל אפשר!”… כּךְ הוּא אוֹמר לי, פּדהצוּר זה, ואני יוֹשב וּמַבּיט אל קרחתּוֹ המַבהיקה וּמהרהר בּלבּי: “אֶפשר מאוֹד, שמַכּיר אַתּה פּנים אל פּנים אֶת שׂר־הפּלך, ורוֹטשילד יבוֹא פּעם אַחַת אֶל בּיתךָ, ואַף־על־פּי־כן מדבּר אַתּה כּכלב שבּכלבים”… ואני עוֹנה ואוֹמר לוֹ בּקצת תּרעוֹמת: “אִם כּן, אני אוֹמר, מַה נַעשׂה ואֵיךְ נקדם את הרעה, אני אוֹמר, שמא בּאמת יבוֹא רוֹטשילד אֵליךָ פּעם אָחָת?”… כּסבוּר אַתּה, שזה הבין את העוֹקץ שבּדבר? לא דוּבּים ולא יער – לא חָש ולא הרגיש! “רוֹצה הייתי, הוּא אוֹמר, שתּסתּלק מעֵסק החָלָב וּתבקש לךָ, הוּא אוֹמר, מלאכה אַחרת”. “למשל, אני אוֹמר, אֵיזוֹהי מלאכה אַחרת?” “כּל מלאכה, הוּא אוֹמר, אשר תּאַוה נַפשךָ. וכי תּמוּ מלאכוֹת מן האָרץ, הוּא אוֹמר, ועסקים עוֹד אֵינם? נכוֹן אני, הוּא אוֹמר, לעזוֹר לךָ בּכספּי, כּכל אשר תּצטרךְ, וּבלבד, הוּא אוֹמר, שתּחדל להיוֹת טוֹביה החוֹלב. אוֹ חַכּה מעט רגע, הוּא אוֹמר, יוֹדע אַתּה מה? שמא, הוּא אוֹמר, תּעמוֹד על רגל אַחַת, אַחַת וּשתּיִם ושלוֹש, ותסע לאַמריקה? הא?”… כּךְ הוּא אוֹמר לי, תּוֹחב את הסיגרה לבין שיניו, מַישיר עֵיניו לנגד עֵינַי וקרחתּוֹ מַבהיקה… נוּ? מה אֶענה ואוֹמַר לבוּר והדיוֹט שכּמוֹתוֹ? מתּחילה אָמַרתּי אל לבּי: “לָמה תּשב, טוֹביה, ותחריש כּגוֹלם? קוּם על רגליךָ, שקה למזוּזה וצא בּלא בּרכה, כּכּתוּב: הךְ הכּפתּוֹר ויִרעשוּ הספּים!”… כּל־כּךְ נגע הדבר עד נפשי!… הראִית מימיךָ קבּלן חצוּף שכּמוֹתוֹ? הכיצד? מַה פּירוּש שגוֹזר אתּה עלי, כּי אַשליךְ מידי אֶת פּרנסתי הכּשרה והמכוּבּדה ואֵלךְ לנוּע לעֵת זקנתי על אמריקה? על שוּם מה? על שוּם שחוֹשש אַתּה, שמא יבוֹא חָלילה רוֹטשילד אֶל בּיתך, לפיכךּ חַייב טוֹביה לברוֹחַ אֶל כּל אשר יִשׂאֵהוּ הרוּח?!… ולבּי הוֹמה בּי כּהמוֹת דוּד רוֹתחַ, והיטב חָרה לי גם עליה, על בּיילקה שלי: “לָמה ישבתּ שם, כּבת מַלכּה, אֶל מאַת השעוֹנים ואֶלף האַספּקלריוֹת, בּשעה שרוֹדפים כּאן את טוֹביה אָביךְ על צוָאר, מריצים אוֹתוֹ על גחָלים בּוֹערוֹת? כּה יִתּן לי אלוֹהים וכה יוֹסיף, אִם לא יפה גוֹרלה של הוֹדיל אחוֹתךְ מגוֹרלךְ! אָמנם אֵין לה בּיִת מפוֹאָר כּל־כּךְ עם סמרטוּטים הרבּה כּל־כּך, אבל כּנגד זה יש לה בּעל וּפילפּלת שמוֹ, המַפקיר אֶת עצמוֹ בּשביל כּל העוֹלם כּוּלוֹ!… ולא עוֹד, אֶלָא שמוֹחַ לוֹ בּקדקדוֹ, לא סיר נפוּחַ עם קרחת מַבהיקה, וּפה קדוֹש לוֹ, המפיק אבנים טוֹבוֹת וּמַרגָליוֹת! כּשאַתּה פּוֹסק לוֹ פּסוּק אֶחָד, מיד הוּא עוֹנה לךָ בּשלוֹשה פּסוּקים!… המתּן לי, קבּלן מַחמַד־נפשי, הנה אֶפסוֹק לך פּסוּקי ותאוֹרנה עֵיניךָ!”… כּךְ אני מהרהר בּפני עצמי ואוֹמר לוֹ כּדברים האֵלה: "מילא, אני אוֹמר, אִם הגמרא כּספר החתוּם היא לפניךָ, על זה, אני אוֹמר, אני מוֹחל לך. יהוּדי, אני אוֹמר, היוֹשב בּיהוּפּיץ וּשמוֹ פּדהצוּר וּמלאכתּוֹ מלאכת קבּלן, יכוֹל להתקיים בּעוֹלמוֹ גם בּלא גמרא. אבל מקרא כּפשוּטוֹ, אני אוֹמר, כּתוּב מפוֹרש בּתּוֹרה – דבר זה יבין, אני אוֹמר, אפילוּ גוֹי גמוּר. הלא יוֹדע אַתּה, אני אוֹמר, מַה שנאמַר בּתרגוּם אוּנקלוֹס על לָבן הארמי: “מזנבּא דחזירתא לא תעבּד שטריימילתא?”… והרי הוּא מַבּיט בּי, כּתרנגוֹל בּבני־אָדם, ואוֹמר לי: “מַה פּירוּשוֹ של זה?” "פּירוּשוֹ של זה, אנו אוֹמר, כּךְ הוּא: “מזנבו של חזיר אֵין עוֹשׂים מצנפת לשרת בקוֹדש”. “כּנגד מה, הוּא אוֹמר, אָמַרתּ זאת?” “כּנגד זה, אני אוֹמר, שאַתּה גוֹזר עלי לנסוֹע לאַמריקה”. צחק פּדהצוּר צחוֹק דק וקלוּש ואָמַר לי: “אִם אֵין רצוֹנךָ בּאַמריקה, אוּלי תּסע לאֶרץ־יִשׂראֵל? כּל היהוּדים הזקנים נוֹסעים לארֶץ־יִשׂראֵל”. כּיוָן שהשמיעני כּך, מיד ננעץ הדבר בּמוֹחי כּמַסמר של בּרזל: “שמע־נא, טוֹביה, אֶפשר דברים של טעם הם? אֶפשר מוּטב לךָ לעלוֹת לארֶץ־יִשׂראֵל מלישב כּאן ולראוֹת בּבניךָ נַחַת כּזוֹ? בּהמה שכּמוֹתךָ! מַה לך פּה וּמי לך פּה? גוֹלדה שלךָ, עליו השלוֹם, הלא שוֹכנת־עפר היא ממילא, ואַתּה בּעצמךָ, אַל תּפתּח פּה לשׂטן, כּלוּם אֵינךָ מוּטל בּמַעמַקי האדמה? עד מתי, שוֹטה, תּהא מתלבּט בּעוֹלם הזה?”… ואגב עליךָ לדעת, אדוֹני שלוֹם־עליכם, כּי לבּי נמשךּ זה־כּבר אֶל אֶרץ־יִשׂראֵל. כּל ימי היִיתי מתאַוה וּמתפּלל בּמסתּרים: אֶעבּרה־נא ואֶראֶה אֶת הארץ הטוֹבה הזאת, אֶת כּוֹתל המַערבי ואֶת מערת־המכפּלה ואֶת קבר רחל אִמנוּ, אָציץ בּעֵינַי על הירדן ועל הר סיני ועל ים סוּף ועל פּיתוֹם ורעמסס וקדש בּרנע… ורעיוֹנוֹתי נוֹשׂאִים אוֹתי לשם, לאֶרץ כּנַען, אֶרץ זבת חָלָב וּדבש. אַך זה, כּלוֹמַר פּדהצוּר, מַפסיקני בּעצם מַחשבוֹתי ואוֹמר לי: “נוּ? לָמה לךָ לחשוֹב הרבּה בּדבר? אַחַת וּשתּיִם ושלוֹש!”… “לדידךָ, אני אוֹמר, הכּל נַעשׂה, בּרוּך השם, אַחַת וּשתּיִם ושלוֹש, כּמוֹ ששנוּ חכמים בּלשוֹן המשנה: הא גברא והא טרסקא. וּלדידי, אני אוֹמר, הלָכה חמוּרה היא זוֹ, לפי שאֵין אָדם כּמוֹני יוֹצא לאֶרץ רחוֹקה אֶלָא אִם כּן יש לוֹ צידה לדרך”… צחק פּדהצוּר, עמד ונגש אל שוּלחָנוֹ הוֹציא משם אֶת צרוֹר כּספּוֹ, וכךְ היה מוֹנה אַחַת ואַחַת ושקל על ידי, צייר־נא לעצמך, מטבּע הראוּיה להתכּבּד, ואני אַף אני לא טמַנתּי ידי בּצלחת, אָסַפתּי מעל השוּלחן את מעט הנייר – להוֹדיעךָ כּוֹחוֹ של כּסף! – ושילשלתּיו למַעמַקי כּיסי, וּביקשתּי להשמיעוֹ, לכל הפּחוֹת, פּסוּקים אחדים עם מדרש, כּדי לטהר אֶת השרץ וּליישב אֶת הענין בּדוֹחַק, אֶלָא שזה לא נתנַני לפתּוֹחַ פּה: “כּל זה, הוּא אוֹמר, יספּיק לךָ להוֹצאוֹת הדרך די והוֹתר. וכי תבוֹא אֶל האָרץ ותצטרךְ לכסף, תּכתּוֹב, הוּא אוֹמר, מכתּב, וישלחוּ לך את כּל צרכּךָ אַחַת וּשתּיִם ושלוֹש. וּלהשמיעךָ עוֹד פּעם על הנסיעה, הוּא אוֹמר, אֵין אני צריךְ, כּי הלא יהוּדי בּעל יוֹשר אַתּה וּדברךָ אמת”… כּךְ הוּא אוֹמר לי, כּלומַר פּדהצוּר, וצוֹחק את צחוֹקוֹ הדק, היוֹרד חַדרי בּטן וּמעיִים. ורעיוֹן חוֹלף בּמוֹחי: “שמא תּזרוֹק לוֹ אֶת צרוֹר כּספּוֹ אֶל פּניו וּתלמדוֹ פּרק בּהלכוֹת טוֹביה, כּי טוֹביה אֵינוֹ נקנה בּכסף וכי אֶת טוֹביה אֵין מַשמיעים על היוֹשר ועל האמת?”… אַךְ עד שאני פּוֹתח פּי לדבּר דבר, והנה זה מצלצל בּפּעמוֹן וקוֹרא לביילקה ואומר לה: “נשמתי, היוֹדעת אַת? הלא אָביך עוֹזב אוֹתנוּ לאנחוֹת, מוֹכר אֵת כּל אשר יש לוֹ ונוֹסע אחַת וּשתּיִם ושלוֹש לאֶרץ־ישׂראֵל”… “ריבּוֹנוֹ של עוֹלם, חלוֹם חָלמתּי ואֵיני יוֹדע – כּל חלוֹמוֹתי הרעים, שחָלמתּי הלילה, יחוּלוּ על ראש שׂוֹנאָי!”… כּךְ אני אוֹמר בּלבּי וּמַבּיט אל בּיילקה שלי – אַף רעד לא עבר בּפניה. עוֹמדת נטוּעה כּאֶרז, פּניה ללא טיפּת דם, מַבּיטה חליפוֹת אֵלי ואֵליו, ושוּב אֵליו ואֵלי, ואֵינה מוֹציאָה מפּיה אַף הגה! אַף אני מַבּיט אֵליה ושוֹתק, והרי אָנו שוֹתקים שנינוּ, כּמו שאָנוּ אוֹמרים בּתהילים: תּדבּק לשוֹני… מַרגיש אני, כּי ראשי סחַרחַר ולבּי עזבני, רקוֹתי דוֹפקוֹת וכוּלי כּהלוּם־עשן. “מַה זה היה לי? – אני תּוֹהה בּפני עצמי. – אֵין זאת כּי־אִם הסיגרה הנאה, שנתן לי לעשן, היתה בּעוֹכרי!”… אבל הנה אַף הוּא עצמוֹ, כּלוֹמַר פּדהצוּר, מעשן סיגרה! מעשן וּמדבּר, פּיו לא ידע מַעצוֹר, אַף כּי עֵיניו מתדבּקוֹת, מתאַוה הוּא, כּפי הנראֶה, לנַמנם קצת. “ולצאת לדרך, הוּא אוֹמר לי, אַתּה צריךְ מיד, לנסוֹע, הוּא אוֹמר, בּרכּבת המהירה עד בּוֹאךָ לאוֹדיסה, וּבאוֹדיסה, הוּא אוֹמר, תּמצא אניה ותשב בּה ותפליג בּים עד בּוֹאךָ ליפוֹ, כּי אֵין לךָ, הוּא אוֹמר, עוֹנה יפה מזוֹ לעוֹברים בּים, לפי שאַחַר־כּךְ, הוּא אוֹמר, מַתחילוֹת רוּחוֹת מנַשבוֹת, עם שלגים, עם סוּפוֹת, עם… עם… עם…” כּךְ הוא מעמעם וּמגמגם בּלשוֹן־עילגים, כּמי שתּקפה עליו שינה של צהרים, ואַף־על־פּי־כן אֵינו פּוֹסק מקשקש: “וּכשתּהיֶה, הוּא אוֹמר, מוּכן לדרךְ, תּוֹדיעֵנוּ ונצא שנינוּ אֶל בּית־הנתיבוֹת להיפּרד ממךָ, כּי מי יוֹדע, הוּא אוֹמר, אִם נתראֶה עמךָ עוד?” והוּא מסַיים בּמחילה מכּבוֹדךָ, בּפיהוּק אָרוֹךְ, קם ואוֹמר לָה, כּלוֹמַר לביילקה: “נשמתי, שבי לךְ פּה עם אָביךְ, ואני אֵלךְ לנַמנם מעט”. “בּרוּךְ שפּטרני מענשוֹ של זה! עכשיו אוּכל, לכל הפּחוֹת, לשפּוֹךְ אֶת לבּי המַר על ראשה!” אני מהרהר בּלבּי וּמכין עצמי להוציא לפני בּיילקה שלי את כּל רוּחי, כּל אשר נצבּר בּקרבּי למן הבּוֹקר, – והנה זוֹ נוֹפלת פּתאוֹם על צוָארי וגוֹעה בּבכי בּאֵין אוֹמר וּדברים. כּךְ טבען של בּנוֹתי תּמיד, אַל יִזכר שמן לטוֹבה! מתּחילה הן מתעוֹדדוֹת, מתאַמצוֹת להראוֹת את כּוֹחָן וּגבוּרתן, אַךְ כּיוָן שנגעה הרעה עד נפשן, מיד יִמַס לבּן והן מוֹרידוֹת דמעוֹת כּנַחַל. הנה, למשל, בּתּי הבּכירה, זוֹ הוֹדיל: אַף זוֹ הרעישה עוֹלמות בּשעתּה, כּשנתחַייבה חוֹבת גלוּת אֶל מקוֹם בּן־זוּגה פּילפּלת, אֶל אַרצוֹת הקרח. אבל מַה דמיוֹן יש כּאן – הוֹדיל אֵינה מַגיעה אפילוּ עד קרסוּליה של בּיילקה!… אֶת האמת אַגיד לךָ ולא אכחד: אני עצמי, כּפי שאַתּה מַכּיר אוֹתי קצת, לא איש דמעוֹת אני. בּכה בּכיתי כּל־צרכּי רק פּעם אַחַת בּחַיי, כּשגוֹלדה עליו השלוֹם היתה מוּטלת על הקרקע. ועוֹד פּעם בּכיתי דיִי, כּשנסעה הוֹדיל אֶל פּילפּלת בּעלה, ואני נשאַרתּי לבדי בּבית־הנתיבוֹת כּשוֹטה, אני וסוּסי עמי. ועוֹד פּעמים אחדוֹת נזדמן לי להוֹריד דמעה, בּהתעטף עלי רוּחי. וחוּץ ממקרים בּוֹדדים אֵלוּ אֵיני זוֹכר שהיתה בּי מידה זוֹ של בּכיה. ורק עתּה, למַראֵה דמעוֹתיה של בּיילקה, נתגלגלוּ בּי המוֹן רחמי ולא יכוֹלתּי להתאַפּק, ולא קמה בּי עוֹד רוּחַ להדאִיב את נַפשה. אני אֵיני צריךְ, שישׂבּרוּ לי את האוֹזן. שמי טוֹביה, ידעתּי מַה טיבה של בּכיה זוֹ. אֵלה היוּ לא דמעוֹת סתם, אֶלָא דמעוֹת של על חטא שחָטאתי לפניךָ בּכיבּוּד אָב!… וּלפיכך העברתּי הפּעם על מידוֹתי והתחַלתי לשדלה וּלפייסה בּמשל וּמליצה, כּיד טוֹביה. והיא, כּלוֹמַר בּיילקה, שוֹמַעת את דברי ואוֹמרת לי: “אַל־נא, אַבּא, לא על זאת, היא אוֹמרת, אני בּוֹכיה. אֵין לי טענוֹת, היא אוֹמרת, על שוּם איש, ורק מַר לי מאוֹד ולבּי יִדאַב עליךָ, שבּשבילי אַתּה נוֹסע מפּה, ואני קצרה ידי מהוֹשיע לך”… “הניחי, בּתּי, אני אוֹמר, ואַל תּדבּרי כּדבּר התּינוֹקת. כּלוּם שכחַתּ, אני אוֹמר, כּי יש לנוּ אֵל גָדוֹל בּשמַיִם, ואָביךְ, אני אוֹמר, אַף הוּא עוֹדנוּ בּעֶצם חוּשיו, וּנסיעה כּזוֹ לאֶרץ־יִשׂראֵל, אני אוֹמר, על־מנת לחזוֹר משם לאַלתּר, בּיני וּבינךְ מה היא, כּכּתוּב, אני אוֹמר, בּתוֹרתנוּ הקדוֹשה: וַיִסעו וַיחנוּ”… כּךְ אני מנַחמה וּמדבּר על לבּה, וּבפני עצמי אני מהרהר: "טוֹביה, משקר אָתּה! כּיוָן שאַתּה יוֹצא לאֶרץ־יִשׂראֵל, שוּב אֵין טוֹביה! עליו השלוֹם!… וּכאִילוּ כּיוונה בּיילקה למַחשבתּי, וענתה ואָמרה לי: “לא, אַבּא, היא אוֹמרת, כּךְ מנַחמים את התּינוֹקת. נוֹתנים לה לתינוֹקת, היא אוֹמרת, צעצוּע להשתּעשע בּוֹ וּמסַפּרים לָה מַעשׂיה יפה בּציפּוֹר עפה… אִם לסיפּוּרי־מַעשׂיוֹת, היא אוֹמרת, הבה אסַפּר אני לךָ, ולא אַתּה לי. אֶלָא שסיפּוּר זה, שאסַפּר לךָ, יוֹתר שהוּא יפה נוּגה הוּא”… כּךְ היא אוֹמרת לי, כּלוֹמַר בּיילקה. בּנוֹת טוֹביה דבריהן בּטעם נאמרים! והיא פּוֹתחת בּמענה־לשוֹנה, גוֹללת לפני מגילה ארוּכּה, מַעשׂה בּאֶלף לילה ואֶחָד, כּי פּדהצוּר זה שלה הוּא קטן שעלה לגדוּלה, מסתר המַדרגה יצא למלוֹךְ, ורק שׂכלוֹ וַחריצוּת־ידיו עמדוּ לוֹ, שהגיע למַעלה עליוֹנה. כּלוּם הוּא חָסר עכשיו אֶלָא שבּרוֹדסקי, גבירה של יהוּפּיץ, יהא מבּאֵי־ביתוֹ, ולָכן הוּא שוֹלח נדבוֹתיו על־פּני חוּץ וּמפזר אלפים כּאֵפר. אַךְ כּסף בּלבד אֵינוֹ מַספּיק, אִם אֵין יִחוּס־אָבוֹת בּצדוֹ, והרי פּדהצוּר זה חוֹתר בּכל כּוֹחוֹ להראוֹת לעוֹלם, כּי אֵינוֹ אָדם מן השוּק, כּי מוֹצאוֹ מבּני פּדהצוּר הגדוֹלים, אַנשי השם, ואָביו אַף הוּא היה קבּלן מפוּרסם בּשעתּוֹ. “אַף־על־פּי, היא אוֹמרת, שיוֹדע הוּא היטב, שאני יוֹדעת, כּי אָביו היה כּלי־זמר. ולא זוֹ בּלבד, היא אוֹמרת, אֶלָא שמסַפּר הוּא לכּל, כּי אבי אִשתּוֹ היה בּעל־מיליוֹנים”… “בּמי, אני אוֹמר, הכּתוּב מדבּר? בּי? אֶפשר, אני אוֹמר, גזירה נגזרה עלי בּאמת, שיהיוּ לי מיליוֹנים, לָכן, אני אוֹמר, יהי רצוֹן, שיהא שׂיחַ שׂפתוֹתיו של זה חָשוּב וּמקוּבּל וּמרוּצה לפני הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא”… “כּלוּם יוֹדע אַתּה, אַבּא, היא אוֹמרת, אֶת עינוּיי־נַפשי, כּמה בּוֹערים פּני כּאֵש, כּשהוּא מַציגני, היא אוֹמרת, לפני מַכּיריו וּמסַפּר לָהם את רוֹב גָדלוֹ של אָבי ואֶת עשרם של דוֹדי ושל כּל בּני משפּחתּי, מגבּב שקרים על־גבּי שקרים, בּוֹדה מלבּוֹ דברים שלא היוּ ולא נבראוּ, ואני על־כּרחי שוֹמַעת כּל זאת ושוֹתקת, משוּם שבּענינים אֵלוּ, היא אוֹמרת, קפּדן גדוֹל הוּא”. “אַת קוֹראת לָזה קפּדן, אני אוֹמר, וּבמקוֹמנוּ יִיקרא לזה שכּמוֹתוֹ שחצן, פּגע רע וסַפּחת”. “לא, אַבּא, היא אוֹמרת, אֵין אַתּה מַכּיר אוֹתוֹ. מטבע בּריאָתוֹ אֵין הוּא אָדם רע כּלל, אֶלָא שעשׂוּי הוּא להשתּנוֹת בּכל רגע – פּעם הוּא כּךְ וּפעם הוּא כּךְ. לאמתּוֹ של דבר, היא אוֹמרת, לב טוֹב לוֹ ויד רחָבה. אֵין אַתּה צריךְ אֶלָא לכוון את השעה וּלהראוֹת לוֹ פּנים עצוּבוֹת, אָז יִתּן לךָ אֵת כּל נַפשוֹ. כּל־שכּן אני – בּשבילי, היא אוֹמרת, הריהוּ מוּכן וּמזוּמן להפקיר את עצמוֹ, להמציא לי דגן־שמים! וכי סבוּר אַתּה, היא אוֹמרת, שאֵין לי שוּם שליטה בּוֹ כּלָל? הנה לפני ימים מוּעטים השפּעתּי עליו, כּי יחַלץ אֶת הוֹדיל ואֶת בּעלה מגלוּתם בּפּלכים הרחוֹקים, ונשבּע לי, היא אוֹמרת, כּי יבזבּז לכךְ הרבּה אלפים, ורק בּתנאי אֶחָד – כּי ילכוּ משם ליאפּוֹניה”. “מפּני מה, אני אוֹמר, ליאפּוֹניה דווקא? לָמה לא יביאֵם להוֹדוּ וּלכוּש, אוֹ, דרך משל לפדן ארם, אל מַלכּת שבא?”… “מפּני שבּיאפּוֹניה, היא אוֹמרת, יש לוֹ עסקים. בּכל העוֹלם כּוּלוֹ, היא אוֹמרת, יש לוֹ עסקים. אִילוּ, היא אוֹמרת, עלה בּחלקנוּ רק זה שהוּא מוֹציא בּיוֹם אֶחָד על טלגרמוֹת בּלבד – וּמצא לנוּ. אבל מַה יִתּן לי זה, היא אוֹמרת, וּמַה יוֹסיף לי זה, אִם אני אֵינני אָני?”… “כּמוֹ ששנוּ חכמים, אני אוֹמר, בּפרקי אָבוֹת: אִם אֵין אני לי מי לי – תּרגוּם אוּנקלוֹס: לפוּם כּספּא צערא”… כּךְ אני משיב לה בּפסוּק, בּמשל וּמליצה, אַף כּי לבּי נקרע בּי לגזרים, בּראוֹתּי אֶת בּתּי, עצמי וּבשׂרי, מתענית תּחת סבלה בּעוֹשר וּבכבוֹד. “אחוֹתךְ הוֹדיל, אני אוֹמר, לא כּךְ היתה עוֹשׂה”… הפסיקה אוֹתי, כּלוֹמַר בּיילקה, ואָמרה לי כּךְ: “כּבר אָמרתּי לךָ, היא אוֹמרת, לבל תּדמני להוֹדיל. הוֹדיל, היא אוֹמרת, חָיתה בּימי הוֹדיל, וּביילקה, היא אוֹמרת, חַיה בּימי בּיילקה… מימי הוֹדיל, היא אוֹמרת, ועד ימי בּיילקה רב המרחָק, היא אוֹמרת, כּרחוֹק יאפּוֹניה מיהוּפּיץ”… כּלוֹם מבין אַתּה בּפירוּש המלוֹת של תּרגוּם־לשוֹן זה?

בּקיצוּר, רוֹאֶה אני, אדוֹני שלוֹם־עליכם, שאַתּה אָץ לדרכּךָ. עוֹד שני רגעים, וחסל סידוּר טוֹביה – תּם ונשלם המַעשׂה. לאַחַר שׁשׂבעתּי רוֹגז ויִסוּרים די־שׂבעי מבּת־זקוּני המאוּשרה בּבּנוֹת, יצאתי משם אָבל וַחפוּי ראש, רצוּץ ושבוּר כּוּלי, וּבחמת־רוּחי השלכתּי לאָרץ אֶת הסיגרה, שמילאָה ראשי עשן, ודיבּרתּי אֵליה, אֶל סיגרה זוֹ, לאמוֹר: “יקלעֵךְ אלוֹהים בּתוֹךְ כּף־הקלע ויִכּנס הרוּחַ בּעפר אָביךְ מחוֹללךְ!”… אֶת מי אַתּה מקלל, רב טוֹביה?" – שוֹמע אני קוֹל מדבּר מאחוֹרי. אני הוֹפךְ ראשי להבּיט, והנה הוּא הוּא זה, אֶפריִם השדכן, תּפּח רוּחוֹ! “בּרוּךְ הבּא, יהוּדי, אני אוֹמר, מַה מַעשׂיךָ כּאן?” "וּמַה,

הוּא אוֹמר, מַעשׂיךָ אַתּה כּאן?" “התאָרחתּי, אני אוֹמר, אֵצל ילדי”. “כּךְ, הוּא אוֹמר, וּמַה שלוֹמם?” “הלוָאי, אני אוֹמר, נזכּה שנינוּ לשלוֹמם וטוֹבתם!” “כּפי שאני רוֹאֶה, הוּא אוֹמר, שׂבע רצוֹן אַתּה בּיוֹתר מסחוֹרתי?” “כּה תּשׂבּע אַתּה, אני אוֹמר, רצוֹן וכל טוּב כּל ימי חַיֶיךָ!” “רב תּוֹדוֹת לךָ, הוּא אוֹמר, על הבּרכה. אוּלי, הוּא אוֹמר, תּוֹסיף לי על בּרכתךָ גם ממַתּנת ידךָ?” “וכי לא קיבּלתּ, אני אוֹמר, דמי שדכנוּת?” “הלוַאי, הוּא אוֹמר, יהי חלקוֹ של פּדהצוּר שלךָ כּכל אשר נתן לי!” “מַה פּירוּש, אני אוֹמר, וכי מעט נתן לךָ?” “לא מידת הנתינה, הוּא אוֹמר, עיקר, אֶלָא העיִן היפה של הנוֹתן”. “זוֹ מהי, אני אוֹמר, מַה מַשמע?” “מַשמע, הוּא אוֹמר, שהכּסף הלךְ לאבדוֹן”. “לאָן, אני אוֹמר, נסתּלק כּסף זה?” “השׂאתי, הוּא אוֹמר, את בּתּי”. “מַזל טוֹב, אני אוֹמר, תּזכּה לראוֹת אֶצלָה בּנים וּבני בנים עוֹסקים בּתּוֹרה ותשׂבּע נַחַת כּל ימי חַיֶיךָ!” “לנַחַת יפה, הוּא אוֹמר, זכיתי! פּישפּשתּי, הוּא אוֹמר, וּמצאתי לי חָתן בּן־בּליעל, שהיה מַכּה את בּתּי מַכּוֹת־רצח, ולא נתקררה דעתּוֹ עד שלקח את מעט הכּסף ויצא, הוּא אוֹמר, לאַמריקה”. “ולמה, אני אוֹמר, נתתּ אוֹתוֹ להרחיק לכת כּל־כּך?” “אֶלָא מַה, הוּא אוֹמר, צריךְ היִיתי לעשׂוֹת לוֹ?” “צריךְ היִית, אני אוֹמר, למלוֹחַ לוֹ מלח על זנבוֹ”. “רוֹאֶה אני בּךָ, הוּא אוֹמר, רב טוֹביה, שדעתּךָ זחוּחה בּיוֹתר?”

“הלוַאי, אני אוֹמר, יהי חלקךָ עמי, ריבּוֹנוֹ של עוֹלם!” “הכיצד, הוּא אוֹמר, ואני משעֵר הייתי, הוּא אוֹמר, שיהוּדי עשיר אַתּה. מכּיוָן שכּך, הוּא אוֹמר, הא לך ריחָה של טאבּאק”… לאַחַר שנפטרתּי מפּני השדכן בּריחָה של טאבּאק, חָזרתּי לכפרי ועמדתּי למכּוֹר אֵת משק בּיתי וּמטלטלי, אשר רכשתּי בּמשך כּמה וכמה שנים. אָכן קשה היתה עלי פּרידתם של אֵלה! כּל חפץ שנמכּר וכל כּלי למינהוּ, ואפילוּ פּכּים קטנים – כּל אחד מהם כּאילוּ נטל נשמתי ממני. דבר זה הזכּיר לי אֶת גוֹלדה עליו השלוֹם, ודבר שני הזכּיר לי אֶת הילדים, יבּדלוּ ממנה לאוֹרךְ ימים. אֶלָא אַף אֶחָד מהם לא נגע עד נפשי כּל־כּךְ, כּמוֹ סוּסי הנאמן. בּפני סוּסי עמדתּי כּבוֹגד וּפוֹשע… הגע בּעצמךָ: כּמה שנים עבדנוּ יחד בּפרךְ, כּמה נסיוֹנוֹת נתנַסינוּ שנינוּ, וּפתאום הלבּנתּי פּניו בּרבּים וּמכרתּיו! מכוֹר מכרתּיו לשוֹאֵב־מַיִם, לפי שבּעלי־העגלוֹת השׂבּיעוּני רק כּלימוֹת וחרפּה. כּשנכנסתּי אֶצלם למכּוֹר לָהם את סוּסי, אָמרוּ לי: “בּשם אלוֹהי יִשׂראֵל, רב טוֹביה, כּלוּם סוּס הוּא זה אֶצלךָ?” “אֶלָא מַה זה בּידי, אני אוֹמר, מנוֹרת־המאוֹר?” “לא מנוֹרת־המאוֹר, הם אוֹמרים, אֶלָא לָמד־וָאוי”. “מה פּירוּשוֹ, אני אוֹמר, של לָמד־וָאוי?” “פּירוּשוֹ, הם אוֹמרים, שזקן מוּפלג הוּא, בּן למד־ואו שנה, שכּל שיניו נשרוּ וּשׂפתוֹ תּלוּיה בּרפיוֹן, וירכיו רוֹעדוֹת, כּירכיה של אִשה יהוּדית זקנה, שצינה אחָזתּה בּשוּק בעֶרב שבּת עם חשכה”… מַה תֹּאמר ללשוֹן זוֹ של בּעלי־עגלוֹת? בּי נשבּעתּי כּי סוּסי העלוּב, שעמד כּל אוֹתה השעה מן הצד, כעוֹמד לפי תּוּמוֹ, הבין כּל דיבּוּר, כּמה שנאמר: ידע שוֹר קוֹנהוּ – אפילוּ בּהמה זוֹ בּינה יתירה ניתּנה בּה להרגיש, כּי עוֹמדת היא להימכר. וזה לךָ האוֹת, כּי בּשעה שתּקעתּי כּפּי לשוֹאֵב־המַיִם ואָמַרתּי לו: “למזל ולברכה”, הפךְ אֵלי סוּסי את פּרצוּפוֹ המלא חן והציץ בּי בּעֵינַיִם מפיקוֹת תּוכחת מגוּלה כּמדבּר בּלשוֹן הכּתוּב: “זוֹ תּוֹרה וזה שׂכרה – וכי כּך, רב טוֹביה, עוֹשׂים לבני־לויה?”… מעיף אני עיִן בּפּעם האחרוֹנה בּסוּסי ורוֹאֶה, כּיצד לָקח אוֹתוֹ שוֹאֵב־המַיִם בּידיו לחנוֹךְ לוֹ על־פּי דרכּוֹ, ואני עוֹמד אַחַר־כּךְ לבדי וּמהרהר בּלבּי: “ריבּוֹנוֹ של עוֹלם, מַה גָדלוּ מַעשׂיךָ! הכּל בּחָכמה עשׂית! הנה בּראת לךָ יצוּר בּעוֹלמךָ וטוֹביה שמוֹ, וּכנגדוֹ בּראת, להבדיל, סוּס זה, אַף הוּא יציר־כּפּיךָ, וּראֵה גם ראֵה – לשניהם גוֹרל אֶחָד עלי אדמוֹת… אלא שחיבּה יתירה נוֹדעת ממךָ להאָדם, שפּה לוֹ וידבּר וישׂיחַ דאגתוֹ וישפּוֹךְ את לבּוֹ; ואִילוּ הסוּס, להבדיל, בּמה נחשב הוּא? אוֹי ואבוֹי, בּריה אִילמת, אָבדה לשוֹן ממנה. וגם על־ידי עבדיך הנביאים כּתוּב לאמוֹר: וּמוֹתר האָדם מן הבּהמה”…

* * * * * * * * * * * *

מבּיט אַתּה בּי, אדוֹני שלוֹם־עליכם, ותוֹהה עלי, שדמעוֹת נתלוּ בּעֵינַי, וּבוַדאי אַתּה מהרהר אַחרי: “ראֵה־נא אֶת טוֹביה זה, שתּקפוּ אוֹתוֹ געגוּעים על סוּסוֹ!”… אַל, אדוֹני! מַדוּע על סוּסי דווקא? צר לי על הכּל ולבּי לבּי לכוּלם. געגוּעים יִהיוּ לי על סוּסי שנפל בּידי זר ועל כּפר־מוֹלדתּי שעזבתּי, על זקן־הכּפר ועל שוֹטרוֹ, על הקייטנים שבּבוֹיבּריק ועל הנגידים שבּיהוּפּיץ, ואפילוּ על אֶפריִם השדכן, תּבוֹא עליו מגפה, שהרי אַחרי כּל המַעשׂים, אִם נַעמיק קצת בּחקירה, אַף הוּא אֵינוֹ אֶלָא יהוּדי עני ואֶביון, המבקש טרף לביתוֹ. והיה כּאשר יביאֵני השם למחוֹז חפצי, אֵין אני יוֹדע עדיִין מַה יִהיוּ מַעשׂי שם וּמשלח־ידי, אַךְ בּרוּר לי כּשמש בּצהרים, כּי ראשית חָכמה אֶשתּטח על קברה של רחל אִמנוּ. שם אֶתפּלל ואַפּיל תּחינתי בּעד בּנוֹתי, שבּוַדאי לא אֶראֶה עוֹד אוֹתן עד עוֹלם, ואָז אֶזכּוֹר לטוֹבה גם אוֹתוֹ, כּלוֹמַר אֶת אֶפריִם השדכן, אוֹתוֹ ואוֹתךָ ואֶת כּל יִשׂראֵל. והא לךָ ידי לאוֹת בּרית־קוֹדש, וסַע בּשלוֹם, וּפרוֹשׂ בּגיני בּשלוֹם כּל אֶחָד ואֶחָד.

שלוֹם שלוֹם לרחוֹק ולקרוֹב!


המלצות קוראים
תגיות