מעשה שסח לי טוֹביה החוֹלב על בּתּוֹ הרביעית, כּיצד נגלָה לה מַלאַךְ־המות בּדמוּת בּחוּר נאֶה מבּני העשירים וקיפּח חַיֶיה בּמיטב ימי עלוּמיה.

– שלוֹם עליכם, אדוֹני שלוֹם־עליכם, עליכם ועל בּניכם!… זה יוֹבל שנים שלא ראִינוּ אִיש את פּני רעֵהוּ! הוֹי, כּמה מַיִם עברו על נפשנוּ, המַיִם הזידוֹנים! כּמה פּגעים נפגענוּ שנינוּ וכל בּית יִשׂראֵל

עמנו בּימים האחרוֹנים! וכמה נסים נַעשׂוּ לנוּ, בּקוּם עלינוּ אָדם: נס קישינוֹב ונס קוֹנסטיטוּציה, נס של פּרעוֹת והריגוֹת וּטביחוֹת, וּשאָר נסים ונפלאוֹת, המתרגשים וּבאים עלינוּ יוֹם יוֹם – אִי לךָ, ריבּוֹנוֹ של עוֹלם, אלוֹהינוּ ואלוֹהי אבוֹתינוּ!… מסתּכּל אני בּך, אדוֹני שלוֹם־עליכם, ותוֹהה עליךָ: הרי לא נשתּנית, בּמחילה מכּבוֹדךָ, אפילו כּחוּט השׂערה, לא כּהתה עֵינךָ ולא נס ליחךָ, בּלא עֵין־הרע, בּלא עֵין־הרע! ואוּלם הבּט־נא עלי וּראֵה: הרי אני כּבן שבעים – טוֹביה זה שלפניך לא הגיע עדיִין לשנַת הששים, וכבר הפךְ כּוּלוֹ לבן! וכי קל בּעֵיניךָ צער גידוּל בּנים, שכּל אָב מיִשׂראֵל מתנַסה בּוֹ? וּמי יִסבּוֹל וּמי יחוּש צער זה של גידוּל בּנים חוּץ ממני? אני טוֹביה שבר חָדש הָשבּרתּי בּימים האֵלה על־ידי אַחַת מבּנוֹתי הצעירוֹת, שפּרינצה שמה, עוֹד צרה נוֹספה על צרוֹתי, וצרה זוֹ האחרוֹנה שקוּלה כּנגד כּל הצרוֹת והפּוּרענויוֹת אשר עברוּ על ראשי בּחַיי הבלי למן אָז ועד עתּה. ואַף־על־פּי־כן, הלא עֵיניךָ הרוֹאוֹת – לא כלוּם. עוֹלם כּמנהגוֹ נוֹהג ואֵין פּוֹצה פּה וּמצפצף, כּמוֹ שאנוּ אוֹמרים בּהגדה של פּסח: בּדמַיךְ חיִי – קבּל יִסוּרים וָדוֹם. כּי מה אֶתחַכּם בּפני ריבּוֹנוֹ של עוֹלם להקיפוֹ בּטענוֹת וּלנַצחוֹ בּפסוּקים, וידוֹ הלא תּמיד על העליוֹנה! מי בּשׂר ודם כּי יעמוֹד בּפניו, וּמה הוֹוה לאָדם בּחָכמתו שהוּא חָכם תּחת השמש, אִם כּל ימיו אֵינם אֶלָא שלשלת ארוּכּה של מַכאוֹבים וצער וּפגעים רעים ועינוּיִים קשים למיניהם, כּדבר האָמוּר בּשירי הקבּצנים, המַחזירים על הפּתחים:

לָמה לי חַיִים, לָמה לי זאת –

אִם אֵין לי לא מַזל ולא פּרוּטה לפרוֹט?…

בּקיצוּר, רצה הקדוֹש־בּרוּך־הוּא לזכּוֹת את יִשׂראֵל, לפיכךְ הביא עליהם מַכּה משוּנה, מַכּה אשר לא כּתוּבה בּתּוֹרה, מַכּה כּפוּלה וּמכוּפּלת וקוֹנסטיטוּציה שמה. אוֹי לנוּ מקוֹנסטיטוּציה זוֹ!

הימים ההם, ימי הרעש, כּימי מַהפּכת סדוֹם היוּ לנוּ. נפל פּחד הקוֹנסטיטוּציה על עשירי אַחינוּ בּני ישׂראל, וקמה מהוּמה וּמבוּכה בּיניהם, והתחילוּ רצים מיהוּפּיץ, נסים מנוּסת־בּהלה לכרכּי הים וּלחַמי חוּץ־לאָרץ, למקוֹם עצבים וּמַחלוֹת הלב והבּטן וּבני־מעיִם ואַמבּטיוֹת של מלח וגֶפרית וּשאָר ירקוֹת. וכיוָן שיצאוּ העשירים מן העיר וכלתה רגל מיהוּפּיץ, פּנה הוֹדה, פּנה זיוָה של בּוֹיבּריק שכנתּה. וגם היא, גם אַוירה הצח, גם יערה הירוֹק וּבתּי־הקיִץ המפוֹאָרים שלה – כּוּלם שקוּעים בּמעמקי האדמה, כּמוֹ שאָנוּ אוֹמרים בּתהילים: ממַעמַקים קראתיךָ. וּבכן, מה עשׂה הקדוֹש־בּרוּך־הוּא? הלא נאמר עליו בּברכּת־המזוֹן: נוֹתן לחם לכל בּשׂר, כּלוֹמַר, נוֹתן לבּוֹ על העניים, שיתענוּ על פּת לחם, – השקיף עלינוּ ממעוֹן־קדשוֹ ושלח לנוּ בּקיִץ ההוּא את הבּרכה בּשפע, שכּמוֹהוּ לא היה ואַחריו לא יִהיֶה! ששים ריבּוֹא פּליטי פּרעוֹת נכנסוּ בּימים ההם לבוֹיבּריק, המוֹני אָדם נאספוּ וּבאוּ אֵלינוּ מכּל המקוֹמוֹת, שאַחינוּ בּני יִשׂראֵל מצוּיִים שם: מאוֹדיסה וּמרוֹסטוֹב, מקאטירינוֹסלאוו וּממוֹהליב וּמקישינוֹב – כּוּלָם נגידים, גבירים אַדירים!

כּפי הנראה, חָזקה עליהם שם הקוֹנסטיטוּציה מאוֹד, ועזבוּ את בּתּיהם וּבאוּ לכאן. ואִם תֹּאמַר: למה הם רצים אֵלינוּ? ויש לאמוֹר: ולָמה אנחנוּ רצים אליהם? כּךְ הוּא מנהג המדינה אֶצלנוּ, בּרוּךְ השם, בּימי עֶברה וזעם אֵלוּ: כּיוָן שתּוֹר הפּרעוֹת מגיע וקוֹל הצוֹרר נשמע בּאַרצנוּ, מיד היהוּדים נחפּזים ורצים, דחוּפים ומבוֹהלים, מעיר לעיר וּממקוֹם למקוֹם, לקיים מה שנאמר בּשיר־השירים: אני לדוֹדי ודוֹדי לי, כּלוֹמַר, לךְ אַתּה אל הפּחת ואני אֶל הפּח… בּין כּה וָכה וּבוֹיבּריק זכתה ונעשׂתה עיר המקלט, כּרךְ גדוֹל מרוּבּה בּאוּכלוֹסים, בּה אנשים ונשים וטף, והטף דוֹרש אוֹכל לפיו, ואֵין אוֹכל אֶלָא בּחָלב, ואֵין חָלב אֶלָא אצל טוֹביה.

ולא אָרכוּ הימים וטוֹביה נַעשׂה ראש וראשוֹן בּבוֹיבּריק, הכּל צריכים לחמאָתו והכּל דוֹרשים לגבינתוֹ, כּל הידים שלוּחוֹת אֵליו וכל העֵינַיִם נשׂוּאוֹת אֵליו: רב טוֹביה, בּוֹא אֵלי! רב טוֹביה, סוּר לכאן! מַעשׂי הקדוֹש־בּרוּך הוּא ונפלאוֹתיו!…

בּקיצוּר, וַיהי בּעת ההיא, בּתקוּפת שבוּעוֹת היה מעשׂה, ואני מתנַהל עם סוּסי ועֶגלתי כּפעם בּפעם בּרחוֹבה של בּוֹיבּריק ונכנס אֵצל אַחַת מקוֹנוֹתי, אַלמנה צעירה ועשירה מקאטירינוֹסלאוו, שבּאה לגוּר שם בּימי הקיִץ עם בּנה יחידה, אַהרוֹנציק שמוֹ. וזאת הלא תּבין בּעצמךָ, כּי הראשוֹן מבּאֵי־בּיתה הייתי מסתּמא אני. “הוּגֵד הוּגַד לי, אוֹמרת היא לי, אוֹתה האלמנה, כּי מוֹכר אַתּה מיני חָלב משוּבּחים”. “וכי מַה פּלא יש כּאן? – אני אוֹמר לה, לאוֹתה האַלמנה. – לא לחינם, אני אוֹמר, כּתב שלמה המלך בּספריו, כּי שם טוֹב הוֹלךְ כּקוֹל שוֹפר מסוֹף העוֹלם ועד סוֹפוֹ. ואִם רצוֹנךְ בּכךְ, אני אוֹמר, אסַפּר לָךְ מה שנאמר על זה גם בּמדרש…” והרי היא מפסיקה אוֹתי, אַלמנה זוֹ, ואוֹמרת לי, כּי אִשה אַלמנה היא ואֵינה בּקיאָה בּדברים אֵלוּ – כּל הענין הזה כּספר החָתוּם הוּא לה. עיקר חפצה, היא אוֹמרת, שתּהא החמאָה דשנה ורענַנה והגבינה טוֹבה וּמתוּקה… בּאמת אמרוּ: אַל תּרבּה שׂיחה עם אִשה – פּירש רש"י: אֵין חָכמה לאִשה אֶלָא בּקדירה!…

בּקיצוּר, נשׂאתי חן וחסד לפני האַלמנה הקאטירינוֹסלאווית, וּמאוֹתוֹ יוֹם ואֵילךְ החילוֹתי להיכּנס אֶצלה פּעמַיִם בּשבוּע, בּכל יוֹם שני וחמישי בּדיוּק, מביא לה את חָלבי בּזמנוֹ, גם בּלי לשאוֹל את פּיה, אִם יש לה צוֹרךְ בּוֹ אם לא. וכךְ נַעשׂיתי אֶצלה בּן־בּית, מעוֹרב עם משרתיה ושפחוֹתיה, מציץ פּעם בּפעם לתוֹך חדר־הבּישוּל, מַשגיח אֶל סדר הבּית, מתבּוֹנן בּמַאכל שוּלחָנה וּמַשמיע את דעתּי בּשעת הכּוֹשר על כּל ענין וחפץ. אָמנם בּפּעם הראשוֹנה קיבּלתּי נזיפה מאֵת המבשלת, לבל אֶכּנס לרשוּת שאֵינה שלי ולא אֶסתּכּל בּקנקנם של אחרים, אבל בּפּעם השנית הטוּ אוֹזן קשבת לדברי, וּבפּעם השלישית כּבר שאלוּ בּעצתי וחיכּוּ לאִמרי פי, משוּם שראתה האַלמנה הקאטירינוֹסלאווית ונוֹכחָה, מי הוּא טוֹביה. ולא היוּ ימים מוּעטים עד שגילתה לפנַי את כּל מצוּקת־לבּה, את צערה וצרתה: אַהרוֹנציק! בּחוּר זה, היא אוֹמרת, כּבר הגיע לשנוֹת בּחרוּת, ועדיִין הוּא משעשע את עצמו בּמעשׂי נערוּת, יוֹדע רק ציד דגים וסוּסים ואוֹפנַיִם, וחוּץ מזה, היא אוֹמרת, אֵינו יוֹדע כּלוּם! גדל הוּא, היא אוֹמרת, ללא עֵסק וּללא דרךְ־אֶרץ, והכּסף כּאַיִן בּעֵיניו. ירוּשה נאָה, היא אוֹמרת, נפלה לוֹ מאָביו, כּמעט מיליוֹן, וזה אֵינו חָש ולא כלוּם. יוֹדע הוּא, היא אוֹמרת, רק לבזבּז ממוֹנוֹ ולזרוֹת כּספּוֹ לכל רוּח, וידוֹ, היא אוֹמרת, פּתוּחָה לכּל, לרעים ולטוֹבים… היכן הוּא, אני אוֹמר, אוֹתו בּחוּר? תּני אוֹתוֹ על ידי, אני אוֹמר, ואָשׂיחַ עמוֹ מעט, אָעיר למוּסר אָזנוֹ, אֶפסוֹק לוֹ פּסוּק, אָביא לוֹ ראָיה מן המדרש“… צחקה האַלמנה: “לשוא עמלךָ, רב טוֹביה, היא אוֹמרת, מוּטב שתּביא לוֹ סוּס חָדש, ולא ראָיה מן המדרש!”…. עוֹד אָנוּ מדבּרים והנה זה בּא, כּלוֹמַר, אַהרוֹנציק בּכבוֹדוֹ וּבעצמוֹ בּא, נַער צח ואָדוֹם, מַראֵהוּ כּאַלוֹן, בּחוּר כּארזים, אֵזוֹר רחב אָזוּר לוֹ, בּמחילה מכּבוֹדךָ, בּמתניו, שעוֹן נעוּץ לוֹ בּאזוֹרוֹ, וּשרווּלי כּוּתּנתּוֹ מוּפשלים למַעלה ממַרפּקיו. “היכן היִית?” שוֹאֶלת אוֹתוֹ אִמוֹ האַלמנה. “הפלגתּי בּסירה על־פּני הנהר, הוּא אוֹמר, דיגוֹתי דגים”. והרי אַף אני נכנס לתוךְ דבריהם ואוֹמר לוֹ לאוֹתוֹ בּחוּר: “אוּמנוּת נקיה וקלה, אני אוֹמר, לבחוּר שכּמוֹתךָ! מעשׂי אבוֹתיך, אני אוֹמר, נתוּנים שם למשיסה בּידי צר, ואַתּה עוֹסק פּה בּסירה וצד דגים בּחַכּה, כּמוֹ שאָנוּ אוֹמרים בּתפילת שחרית: הפכתּ מספּדי למחוֹל”… כּךְ אני אוֹמר לבחוּר נאֶה זה וּמציץ בּשעת מעשׂה על אִמוֹ האַלמנה – פּניה אָדמוּ וחָורוּ חליפוֹת. בּוַדאי חוֹששת היתה, שבּנה יקירה יֹאחז בּערפּי בּיד חזקה אַחַת ויחלוֹק לי מכּוֹת־לחי בּאוֹתוֹת וּבמוֹפתים שתּיִם וישליכני החוּצה כּחרס הנשבּר. הבל וָריק! יוֹדע טוֹביה אֵת אשר לפניו ואֵינוֹ מתירא להגיד לאָדם פּשעוֹ. וכךְ הוה. הבּחוּר שלי, כּיוָן ששמע דיבּוּרים אֵלוּ מפּי, מיד נרתּע לאחוֹריו, נתן ידיו לתוֹך כּיסי מכנסיו, עמד והסתּכּל בּי בּאֵין אוֹמר וּדברים, הוֹציא מבּין שׂפתיו שריקה משוּנה וצחק פּתאוֹם צחוֹק גדוֹל וּפרוּע, עד שסבוּרים היִינו שנינוּ, אני ואִמוֹ האַלמנה, שנשתּגע חָלילה ודעתּוֹ נטרפה עליו. וּמה אוֹמר ואסַפּר לך – מאָז כּרתנוּ בּרית בּינינוּ ונַעשׂינוּ ידידים טוֹבים, חברים נאמנים. את האמת לא אכחד ממךָ, כּי הבּחוּר מצא חן בּעיני מאוֹד ונתחַבּב עלי מיוֹם ליוֹם, אַף־על־פּי שריקן היה, רוֹעֶה רוּחַ וּמפזר כּסף כּאֵפר, וכל דרכיו דרכי חוּשים. למשל, נזדמן לוֹ עני בּדרךְ, מיד תּוֹחב ידוֹ לתוֹך כּיסוֹ וּמוֹציא מלוֹא קוּמצוֹ, בּלא מנין וּמספּר, נוֹתן לוֹ וּמשלחוֹ מעל פּניו. ראה ערוֹם בּחוּץ, מיד מתפּשט את בּגדוֹ החָדש ונוֹתנוֹ לוֹ בּמַתּנה לכסוֹת מַערוּמיו. וכי כּךְ דרכּו של בּר־דעת?… מתבּוֹנן הייתי ורוֹאֶה בּצרת־נפשה של אִמוֹ האַלמנה וּמשתּתּף בּצערה. כּמה פּעמים התאוֹננה לפנַי: “מה אֶעשׂה לבני?” וּביקשה ממני בכל לשוֹן של בּקשה, כּי אָשׂים עֵיני עליו לחַנכוֹ ולּהדריכוֹ בּדרך ישרה. ואני עשׂיתי רצוֹנה בּכבוֹד גדוֹל, כּי לָמה אֶמנע את טוּבי ממנה, בּהיוֹת לאֵל ידי לעשׂות? וּלפיכך היִיתי מטייל עם הבּן ארוּכּוֹת וּקצרוֹת, מסַפּר עמוֹ בּמעשׂה מרכּבה, ממַשל משלים, פּוֹסק פּסוּקים, משפּיע עליו שפע של מדרשים, כּיד השם הטוֹבה על טוֹביה. והבּחוּר אַף הוּא דבקה נפשוֹ בּי והיה יוֹשב על ידי ושוֹמע, משׂים אָזנוֹ כּאפרכּסת וּמקשיב לדברי ושוֹאֵל אוֹתי לחַיי וּלמשפּחתּי וּלמנהגי, שאני נוֹהג בּביתי. “מתאַוה היִיתי, הוּא אוֹמר לי, לסוּר אֶל בּיתךָ, רב טוֹביה”. אָמרתּי לוֹ: “בּנוֹהג שבּעוֹלם, אני אוֹמר, אָדם הרוֹצה לסוּר אֶל בּיתוֹ של טוֹביה, הריהוּ קם ועוֹבר את היער וּמוֹצא את הדרך למקוֹם מוֹשבוֹ בּכּפר. וּבפרט, אני אוֹמר, אָדם כּמוֹתךָ, שחננךָ אלוֹהים ויש לךָ סוּסים אבּירים ואוֹפנַיִם, ולא עוֹד, אני אוֹמר, אלא שגם רגליךָ, בּרוּך השם, אֵינן תּשוּשוֹת חָלילה וּשתּיהן עוֹמדוֹת לשמשךָ, כּמוֹ שאָנוּ אוֹמרים בּהלל: רגליהם ולא יהלכוּ”… אָמר לי: “אֵימתי אַתּה מצוּי בּביתך?” אָמרתּי לוֹ: “אַתּה מוֹצא אוֹתי בּביתי רק בּשבּתוֹת וּבימים טוֹבים. חַכּה כּמעט רגע, אני אוֹמר,היוֹדע אתּה, מה עלה על דעתּי? הנה בּשבוּע הבּא יִתקדש לנוּ, אִם יִרצה השם, חַג השבוּעוֹת, ולכן, אני אוֹמר,אִם יש את נַפשךָ, בּוֹא אֵלינוּ אֶל הכּפר, וּתכבּדךָ אִשתּי, אני אוֹמר, ממיטב מַטעמיה וּתלבּב לךָ לביבוֹת שמנוֹת, אשר לא ליבּבוּ אבוֹתינוּ בּמצריִם!” והרי הבּן עוֹמד ושוֹאֵל: “מַה פּירוּשם של דברים אֵלוּ? הלא יוֹדע אַתּה, רב טוֹביה, הוּא אוֹמר, שאֵינני מוּמחה לפסוּקים”. “אָמנם כּן, אני אוֹמר, יוֹדע אני, כי בּין תּלמידי־חכמים יִפּקד מקוֹמךָ. לוּא כּמוֹני, אני אוֹמר, לָמדתּ תּוֹרה בּילדוּתךָ, כּי־עתּה לא בּיישה את זקנוּתךָ. וכן מצינוּ, אני אוֹמר, הלכה מפוֹרשת בּמסכת בּבא בּתרא: לא ניתּנה תּוֹרה למגדלי סוּסים – תּרגוּם אוּנקלוֹס: אִי סייפא לאו ספרא”… והריהוּ צוֹחק ואוֹמר לי: “טוֹב הדבר, רב טוֹביה. אֶתכּבּד־נא, הוּא אוֹמר, להיוֹת מאוֹרחי בּיתךָ בּיוֹם הראשוֹן לשבוּעוֹת, אני ועוֹד שנַיִם מחברי, וּבלבד, הוּא אוֹמר, שתּהיֶינה הלביבוֹת חַמוֹת”. “אֵש להבה, אני אוֹמר, משיעבּוּד לגאוּלה, כּלוֹמר, מן המַחבת אֶל הפּה!”… ואני חוֹזר לביתי ואוֹמר לאִשתּי שתּחיֶה: “גוֹלדה, אני אוֹמר, היכּוֹני בּעוֹד מוֹעֵד, בּשׂורה בּפי היוֹם – אוֹרחים יבוֹאוּ אֵלינוּ לשבוּעוֹת!” אָמרה לי: “מַזל טוֹב לך, מי וָמי האוֹרחים?” אָמרתּי לה: “דבר זה תּדעי אַחַר־כּךְ. לפי שעה, אני אוֹמר, הזדרזי, אִשתּי, והכיני בּיצים לחג. חמאָה וּגבינה יש לנוּ, בּרוּך השם, די והוֹתר. וּכשתּגיע השעה, שעת בּוֹא האוֹרחים, תּעמדי הכן על מכוֹנךְ וּתלבּבי לביבוֹת בּשביל שלוֹשה אנשים – אנשים מַמש, אני אוֹמר, היוֹדעים פּרק בּהלכוֹת אכילה, לא כּאוֹתם המַלאָכים, אני אוֹמר, שבּאוּ אל אברהם אָבינוּ בּאֵלוֹני מַמרא לעסוֹק בּתּוֹרה, כּמוֹ שכּתוּב, אני אוֹמר, בּפירוּש רש”י”… רוֹאָה אני מדבריךָ, היא אוֹמרת, שכּבר נטפּל לךָ שם בּדרכּךָ בּרנַש רעֵב ממלחכי פנכּה?" “בּהמה אַתּ, גוֹלדה, אני אוֹמר, בּמחילה מכּבוֹדךְ! ראשית, אני אוֹמר, אֵין כּל רע בּזה חָלילה, אִם האכל נַאכיל את אָחינוּ האֶביוֹן לכבוֹד חַג השבוּעוֹת לביבותֹ של חָלב. אַדרבּה, אני אוֹמר, מצוָה גדוֹלה היא זוֹ, שכּן מצינוּ, אני אוֹמר, דין מפוֹרש בּחַיי אָדם: יין למרי נפש. והשנית, אני אוֹמר, להוי ידוּע לךְ, זוּגתי היקרה, הצנוּעה והחסידה, מרת גוֹלדה שתּחיה, כּי אֶחָד מאוֹרחינוּ לשבוּעוֹת יִהיֶה בּנה יחידה של האַלמנה הקאטרינוֹסלאווית, זה שקוֹראים לוֹ אַהרוֹנציק, שכּבר סיפּרתּי לךְ בּשבחוֹ”. מכּיוָן שכּךְ, היא אוֹמרת, נַעניתי לך, טוֹביה"… כּוֹחָם של מיליוֹנים! אפילוּ גוֹלדה שלי, שאֵינה מעוֹרבת עם הבּריוֹת כּמוֹני, כּיוָן שהריחה ריחַ של כּסף, מיד שינתה את טעמה. דרכּוֹ של עוֹלם בּכךְ מששת ימי בּראשית, כּמוֹ שאָנוּ אוֹמרים בּקריאת־התּוֹרה: השוֹחַד יעוור עֵיני פּיקחים…

בּקיצוּר, הגיע חַג השבוּעוֹת, חַג אוֹרה ושׂמחה, זמן מַתּן תּוֹרתנוּ. מַה מתוֹק האוֹר וּמַה נעים החוֹם וּמה ירוֹק הדשא וּמה

הדוּר זיו העוֹלם מסביב לביתי בּכּפר בּימי חַג השבוּעוֹת – דבר זה אֵין אני צריךְ לסַפּר לך. דוֹמה אני, אפילוּ העשיר שבּעשירי יהוּפּיץ יכוֹל היה להתבּרךְ בּשמַיִם כּחוּלים אֵלוּ, בּיער ירוֹק זה של ארנים, הנוֹתנים ריחָם למרחוֹק, וּבירק הדשא המחַיֶה נפשוֹת, שהוּא מרעֶה לפי הפּרוֹת, הרוֹעוֹת כּאן על־ידךָ, מַעלוֹת גרה וּמבּיטוֹת אֵליךָ בּחן וּבחסד וּברחמים, כּמדבּרוֹת בּלשוֹן בּני־אָדם: “תּן לנוּ, רב טוֹביה, בּכל יוֹם עֵשׂב דשן ורענן כּזה, ואָנוּ גם אָנוּ בּמיטב חלָבנוּ נשלם לך!”… אמוֹר מַה שתֹּאמר – גם אִם תּתּן לי מלוֹא בּיתךָ כּסף וזהב, לא אֶעקוֹר דירתי מכּפר לעיר. היכן תּמצא בּעיר שמַיִם כּאֵלה, רחָבים ועמוּקים עד אֵין סוֹף, כּכּתוּב: השמַיִם וּשמי השמַיִם?… בּעיר, כּשאתּה זוֹקף ראשךָ למַעלה, מה אַתּה רוֹאֶה? בּתּי־אֶבן וגגוֹת וארוּבּוֹת של עשן. כּלוּם תּמצא שם אִילָן אֶחָד כּהלכה, שענפיו מרוּבּים? וגם אִם יִצמח בּאַחַת הפּינוֹת עֵץ נדח, שתוּל על אַבני המקוֹם, וּמיהרוּ אַנשי העיר וכיסוּהוּ בּבגדים, למען יִחַם לוֹ!… וּלפיכךְ, כּשבּאוּ האוֹרחים בּיוֹם הראשוֹן של שבוּעוֹת אל בּיתי בּכּפר, לא שׂבעוּ ממַראֵה עֵיניהם ולא פּסקוּ פּיהם מהשמיע תּהילוֹת ותשבּחוֹת לחן המקוֹם וּליוֹשביו. האוֹרחים, אַרבּעה בּחוּרים כּארזים, נכנסוּ לחָצר כּשהם רוֹכבים כּוּלָם על סוּסים דוֹהרים, מַרהיבים עֵיניִם.

ויוּתר מכּוּלם הצטיין סוּסוֹ של אַהרוֹנציק, סוּס יחיד בּמינוֹ, אַבּיר וקל־רגלים, שלא תּקנה כּמוֹתוֹ בּשלוֹש מאוֹת קרבּוֹנים! “בּרוּכים הבּאִים, אני אוֹמר להם, אוֹרחים! לכבוֹד התּוֹרה ולכבוֹד המקוֹם ולכבוֹד הרגל, אני אוֹמר, בּאתם אֵלי רכוּבים על סוּסים, כּמוֹ שאָנוּ אוֹמרים בּתפילת שחרית: אֵלה בּרכב ואֵלה בּסוּסים… אַךְ אֵין בּכךְ כּלוּם. הכּל יוֹדעים את טוֹביה, אני אוֹמר, שאֵיננוּ תּוֹבע עֶלבּוֹנוֹ של הקדוֹש־בּרוּך־הוּא, ואִם יִרצה השם, אני אוֹמר,כּשתּגיע שעתּכם לספּוֹג את האַרבּעים בּעוֹלם האמת, לא יהא חלקי עמכם… הוֹי, גוֹלדה, אני אוֹמר, חשׂפי זרוֹעוֹתיִךְ ועמדי שם ללבּב את הלביבוֹת! ויוֹציאוּ־נא אֵלינוּ, אני אוֹמר, את השוּלחן החוּצה, כּי בּביתי מבּפנים אֵין לי להראוֹת את האוֹרחים כּלוּם, מלבד אַרבּעה כּתלים. הוֹי, בּנוֹתי, שפּרינצה וטייבּיל וּביילקה! אֵי אַתּן שם? מַהרנה ועשׂינה!”… כּךְ אני פּוֹקד על בּנוֹתי, כּדרכּוֹ של אָב השׂוֹרר בּביתוֹ, ותוֹךְ כּדי רגע הוּצאוּ מן הבּית אל החוּץ שוּלחן וסַפסלים וּמַפּה, עם צלחות וכפּוֹת וּמזלגוֹת וּמלח וּשאָר ירקוֹת. והנה גם גוֹלדה בּאה, נוֹשׂאת על המַחבת מנחת מַרחשת לאוֹרחים, לביבוֹת מטוּגנוֹת בּחמאָה, שמנוֹת, חַמוֹת ורוֹתחוֹת, שריחָן נוֹדף לאַף וטעמן כּצפּיחית בּדבש. האוֹרחים יוֹשבים מסביב לשוּלחן, עוֹשׂים בּמלָאכה וּפיהם מלא שבח להלביבוֹת, הנחטפוֹת ונאכלוֹת בּזוֹ אַחַר זוֹ. “לָמה תּעמדי בּחיבּוּק־ידיִם? – אני אוֹמר לגוֹלדה. – קוּמי, אני אוֹמר, וּשני להם, השמיעים עוֹד פּעם פּסוּק זה כּצוּרתוֹ. חַג לנוּ היוֹם, חַג השבוּעוֹת, אני אוֹמר, ואָנוּ חַייבים לאמוֹר שתּי פּעמים אוֹדךָ!”…

וגוֹלדה שוֹמעת פּתח הבּית וּמזדרזת וּממלאה שנית את הקערה וּשפּרינצה עוֹזרת כּנגדה וּמַגישה את הלביבוֹת אל השוּלחן. בּתוֹךְ כּךְ אני מַשגיחַ מן הצד אל אַהרוֹנציק ורוֹאֶה, כּי הבּחוּר שלי הסיח דעתּוֹ מן הלביבוֹת והוּא יוֹשב וּמסתּכּל בּפני שפּרינצה שלי, אֵינוֹ גוֹרע עיִן ממנה. מה ראה בּה פּתאוֹם?… “חטוֹף ואכוֹל, אני אוֹמר לוֹ, לָמה אַתּה מתרשל בּמלאכתּךָ ואֵינךָ אוֹכל?” אָמַר לי: “אֶלָא מה אני עוֹשׂה?” אָמַרתּי לוֹ: “מַבּיט אַתּה על שפּרינצה שלי”. נתנוּ כּל המסוּבּים את קוֹלם בּצחוֹק. הכּל צוֹחקים, ואַף שפּרינצה שלי עמם. הכּל צוֹחקים, הכּל שׂמחים, וטוֹב ויפה להם, שׂמחת חַג על כּוּלם!… מי מילל לי בּאוֹתה שעה, כּי חַגי ייהפך לי לאֵבל, ושׂמחה זוֹ אַחריתה צרה ותוֹכחה וּבכיה לדוֹרוֹת!… אוֹי לי, כּי שמם בּיתי וחָשךְ עוֹלמי בּעדי!… אַךְ כּוֹס היגוֹנים לאַט! חַייב אָדם לתת בּעפר פּיו ולדוֹם. כּי מַה בּצע בּתלוּנוֹתיו וּמַה תּקוָתוֹ, אִם יתריע כּלפּי מַעלה על עיווּת הדין? וכי לא מצינוּ מקרא מלא בּתהילים: השלךְ על השם – בּטח בּאלוֹהים, כּי אֵל רחוּם וחַנוּן הוּא, וּבוַדאי לא יסיר חַסדוֹ מאִתּךָ ויוֹרידךָ לבאֵר־שחת לכלכּל שם שׂיבתךָ בּכבוֹד… ועתּה אַתּה, אדוֹני שלוֹם־עליכם, הטה־נא אוֹזן קשבת ותשמע את התּלָאָה אשר מצאה את טוֹביה בּימים האחרוֹנים.

בּקיצוּר, וַיהי עֶרב וַיהי בוֹקר – בּשעה בּין הערבּים היה מעשׂה, ואני טוֹביה חוֹזר לביתי כּפעם בּפעם, כּוּלי צלוּי מחוֹם היוֹם, מעוּנה מריצת־רגליִם, שהייתי רץ בּבוֹיבּריק מבּיִת לביִת, לרגל המלָאכה אשר לפנַי. נכנסתּי לחצרי – והנה פּנים חדשוֹת לנגדי: אֶל מפתּן בּיתי, ליד הדלת והמזוּזה, עוֹמד סוּס קשוּר בּרסנוֹ. מסתּכּל אני בּקלסתּר־פּניו – חַיֶיךָ, שהסוּס סוּסוֹ של אַהרוֹנציק, שהערכתּיו בשעתּוֹ בּשלוֹש מאוֹת קרבּוֹנים. נגש אני אל הסוּס, טוֹפח בּידי האַחַת טפיחה יפה על אחוֹריו, פּוֹשט את ידי השניה לפשפּש בּצוָארוֹ וּלהחזיק בּרעמתוֹ ואוֹמר לוֹ: “מה לידידי בּביתי?” הפך אֵלי הסוּס את פּרצוּפוֹ הנאֶה והמלא חן והציץ עלי בּעֵיניו הפּיקחוֹת, כּמדבּר אֵלי בּלשוֹן בּני־אָדם: “לָמה תּשאַל אוֹתי, רב טוֹביה? שאַל את פּי אדוֹני!”…

ואני נכנס לביתי ונגש עד אִשתּי: “הגידי לי, גוֹלדה שאָהבה נפשי, מַה מעשׂהוּ של אַהרוֹנציק בּכאן?” אָמרה לי: “וכי לי לדעת זאת? הלא מאַנשי שלוֹמךָ הוּא!” אָמַרתּי לה: “היכן הוּא עכשיו?” אָמרה לי: “יצא עם הילדוֹת לטייל בּיער”. אָמרתּי לה: “מה הטיוּל הזה לפתע פּתאוֹם?” כּךְ אני אוֹמר לאִשתּי וּמצוה אוֹתה לערוֹךְ השוּלחָן. אַחרי שגמרתּי סעוּדתי, שבתּי

ואָמַרתּי אל לבִי: מַה זה היה לך טוֹביה, כי נסערתּ כּל־כּךְ? אוֹרח בּא אֶל בּיתךָ – ונבהלתּ? אַדרבּה!… עוֹד אני חוֹשב מחשבוֹת אֵלה, והנה רוֹאֶה אני – בּנוֹתי שבוּ מן היער עם אוֹתוֹ בּחוּר וּפרחים בּידיהן, טייבּיל וּביילקה הצעירוֹת הוֹלכוֹת ראשוֹנה, ואַחריהן שפּרינצה שלי עם אַהרוֹנציק. “עֶרב טוֹב!” “שנה טוֹבה!” מתבּוֹנן אני אל אַהרוֹנציק שלי – עוֹמד הוּא לפנַי עמידה משוּנה, מלטף בּידוֹ את סוּסוֹ, אוֹחז גבעוֹל של עֵשׂב בּפיו ואוֹמר לי: “רב טוֹביה, רצוֹני לעשׂוֹת עֵסק עמך, הבה נחליף את סוּסינוּ זה בּזה”. “פּישפּשתּ, אני אוֹמר, ולא מצאת לךָ שוֹטה אַחר לשטוֹת בּוֹ?” אָמַר לי: “לא, מדבּר אני בּאמת וּבתמים”. הכן, אני אוֹמר, מדבר אַתּה בּאמת וּבתמים? בּכמה, למשל, עלה לךָ סוּסךָ?" “וּבכמה, הוּא אוֹמר, אַתּה מעריךְ אוֹתוֹ?” “אני מעריך אוֹתוֹ, חוֹששני, אני אוֹמר, אִם לא בּשלוֹש מאות קרבּוֹנים, ואֶפשר גם עם סרח העוֹדף”. צחק אַהרוֹנציק ואָמַר, כּי הסוּס עלה לוֹ פּי־שלוֹשה וָמעלה, והוּא חוֹזר ואוֹמר לי שנית? “וּבכן? עוֹשׂים אָנוּ חליפין?” שׂיחָה זוֹ לא מצאה חן בּעֵיני: הכיצד? אֵיךְ יחליף את סוּסוֹ האַבּיר, אשר לפני מלָכים יִתיצב, בּשלוּמיאֵל שלי?… אָמַרתּי לוֹ, שיניח את העֵסק הזה לעֵת אַחרת, וּשאַלתּיו בּלצוֹן: האוּמנם לשם זה בּלבד בּא לכאן? אִם כּן, אני אוֹמר, חבל על הוֹצאוֹת הדרךְ!… אָמַר לי דווקא מתּוֹךְ כּוֹבד־ראש: “בּאתי אֵליךָ, לאמתּוֹ של דבר, לשם ענין אַחר. אִם רצוֹנךָ להטריח את עצמךָ, נצא מעט לטייל”. “בּוּלמוֹס של טיוּל אחָזוֹ היוֹם!” אני מהרהר בּפני עצמי וּפוֹנה והוֹלךְ עמוֹ אל היער. החַמה כּבר שקעה, היער הירוֹק מַחשיךְ והוֹלךְ, הצפרדעים מקרקרות בּנַחַל, ליד המסילה, וריח הדשא מחַיֶה נפשוֹת. אַהרוֹנציק הוֹלךְ ואני הוֹלךְ, הוּא שוֹתק ואני שוֹתק. והנה עמד בּדרךְ־הילוּכוֹ, הוֹציא שיעוּל מגרוֹנוֹ ואָמַר לי: “רב טוֹביה! מַה תֹּאמַר, למשל, אִם אוֹמַר לך, כּי אוֹהב אני את שפּרינצה בּתּךָ ואני רוֹצה לישׂא אוֹתה לאִשה?” “מה אוֹמַר? – אני אוֹמר. – אוֹמַר, כּי בּמקוֹם שאַתּה עוֹמד משוּגָעים גמוּרים אֵינם יכוֹלים לעמוֹד”…

אָמַר לי: “מַה פּירוּשוֹ של פּסוּק זה?” אָמַרתּי לוֹ: “כּךְ פּירוּשוֹ!”… אָמַר לי: “אֵין אני מבין דבריך”. אָמַרתּי לוֹ: “סימן הוּא לך, שלא גוּדלתּ בּין החכמים, כּכּתוּב בּתּוֹרה: החָכם עֵיניו בּראשוֹ – תּרגוּם אוּנקלוֹס: לחכּימא בּרמיזא, לשטיה בּכורמיזא”… אָמַר לי מתּוֹך רוֹגז בּמקצת: “אני מדבּר אֵליךָ בּפשטוּת, ואַתּה מתחַכּם לי וּמקיפני בּפסוּקים!” אָמַרתּי לוֹ: “כּל חַזן מתפּלל כּפי יכלתּוֹ וכל דרשן דוֹרש לטוֹבת עצמוֹ, כּכּתוּב: איש תּחת גפנוֹ ותחת תּאֵנתוֹ. ואַתּה, אני אוֹמר, אִם נאֶה דוֹרש אַתּה, לךְ אֶל אִמךַ, בּני, וּשאַל את פּיה, ותסבּיר לך, אני אוֹמר, הלכה זוֹ לכל פּרטיה ודיקדוּקיה”. “וכי סבוּר אַתּה, הוּא אוֹמר, שתּינוֹק בּן־יוֹמוֹ אני, החַי מפּי אִמוֹ?” “בּידוּע, אני אוֹמר שבּחוּר כּהלכה אַתּה, בּלא עֵין־הרע, ואף־על־פּי־כן על־פּי אִמךָ יקוּם דבר. חזקה, אני אוֹמר, על אִשה נבוֹנה כּמוֹתה, שתֹּאמר לךָ מקצת שבחיךָ בּפניךָ, כּי מבּני חוּשים אַתּה, ותצדק בּמשפּטה”. “ותצדק, הוּא אוֹמר, בּמשפּטה?”…

בּוַדאי תּצדק, אני אוֹמר, כּי מַה לךָ וּלבת טוֹביה? מי שפּרינצה, אני אוֹמר, וּמי אַתּה, כּי תּדמה אוֹתה אֵליךָ? והעיקר, אני אוֹמר, מַה מחוּתן אני לאִמךָ? וכן מצינוּ, אני אוֹמר, כּתוּב מפוֹרש גם בּמדרש: מַה לכוֹהן בּבית הקברוֹת?… “מכּיוָן שכּךְ, הוּא אוֹמר, אֵינךָ אֶלָא טוֹעה, רב טוֹביה! אֵינני נַער בּן שמוֹנה עשׂרה ואֵין אני מבקש מחוּתּנים בּשביל אִמי. יוֹדע אני, הוּא אוֹמר, מי אַתּה וּמי בּתּךָ, ואַף־על־פּי־כן, הוּא אוֹמר, בּה חָשקתּי, וכךְ גָזרתּי, וכן יקוּם!”… “סלח־נא לי, אני אוֹמר, שאני מפסיק אוֹתךָ בּאֶמצע. רוֹאה אני מדבריך, אני אוֹמר, כּי הצד האֶחָד כּבר קיים וקיבּל את הדבר; ואוּלם רוֹצה אני לדעת, אני אוֹמר, אִם נמלכתּ גם בּצד השני ואִם קיבּלתּ הסכּמתוֹ?” אָמר לי: “אֵין אני יוֹרד לכוונתךָ”. אָמַרתי לוֹ: “כּוונתי פּשוּטה בּתכלית הפּשטוּת. שוֹאֵל אני, אִם כּבר דיבּרתּ בענין זה גם עם בּתּי, עם שפּרינצה שלי, ואִם כּבר ענתה לך אָמן?” נעלב אַהרוֹנציק ואָמַר לי בּצחוֹק קל: “מַה שאֵלה היא זוֹ? בּוַדאי דיבּרתּי עמה, ולא פּעם אַחַת דיבּרתּי, אֶלָא כּמה וכמה פּעמים! בּא אני לכאן, הוּא אוֹמר, בּכל יוֹם!”… השוֹמע אַתּה? בּא הוּא לכאן בּכל יוֹם, ואני לא ידעתּי! בּהמה בּצוּרת אָדם! הלא ראוּי אַתּה, טוֹביה, שיעמידוּךָ בּרפת אל האֵבוּס ויאכילוּךָ תּבן, חמוֹר־גרם שכּמוֹתךָ!"… כּךְ אני מהרהר בּלבּי, ואני חוֹזר עם אַהרוֹנציק לביתי, והוּא נפרד בּשלוֹם מבּנוֹתי, קוֹפץ ועוֹלה על סוּסוֹ ואֵיננוּ – הלךְ לדרכּוֹ לבוֹיבּריק.

בּקיצוּר, הבה נַעזוֹב, כּמַאמרךָ בּסיפּוּרי־המעשׂיוֹת שלך, את בּן־המלך ונַחזוֹר אֶל בּת־המַלכּה, כּלוֹמַר אל שפּרינצה שלי. “הגידי לי, בּתּי, אני אוֹמר לה, מה הדבר אשר דיבּר לָךְ אוֹתוֹ אַהרוֹנציק וּמה החלטתּם שניכם, בּלי לשאוֹל את פּי כּלל?”… דבּר אֶל העצים! שוֹמעת שפּרינצה וּמסמיקה קמעה, מוֹרידה עֵיניה כּכלה שמדבּרים בּה נכבּדוֹת, והדיבּר אֵין בּפיה – שתיקה יפה! לוּא יהי כן, אני מהרהר בּפני עצמי, אִם אֵין רצוֹנךְ לדבּר עכשיו, תּדבּרי אַחַר־כּךְ, כּשיבוֹא יוֹמךְ. לא אִשה טוֹביה ויִדחַק את השעה,… ואני שוֹמר את הדבר בּלבּי עד עֵת מצוֹא, מכוון את הרגע בּשעה שאֵין איש בּינינוּ ושוֹאלָה שוּב: “שמעיני, שפּרינצה, אני אוֹמר, הלא תּעניני רק על שאֵלתי זוֹ: כּלוּם יוֹדעת אַתּ, אַהרוֹנציק זה מַה טיבוֹ?” אָמרה לי: “בּוַדאי אני יוֹדעת אוֹתוֹ”. “היוֹדעת אַתּ אֵיפוֹא, אני אוֹמר, שחוֹמץ בּן יין הוּא?” אָמרה לי: “מַה זה חוֹמץ בּן יין?” אָמַרתי לה: “מין מַשקה שמַראֵהוּ מַראֵה יין וטעמוֹ טעם חוֹמץ”. אָמרה לי “טעוּת היא בּידךָ, אַרנוֹלד אִיש טוֹב הוּא”. אָמַרתּי לה: “וכי אַרנוֹלד כּבר נקרא שמוֹ בּפיךְ, ולא אַהרוֹנציק הפּוֹחז?” אָמרה לי: “אַרנוֹלד אֵיננוּ פּוֹחז; אַרנוֹלד בּעל לב טוֹב הוּא. אַרנוֹלד, היא אוֹמרת, יֹושב בּבית של אנשים רעים, היוֹדעים רק כּסף ועֵיניהם רק לבּצע”… “אִם כּן, אני אוֹמר, אַף אַתּ, שפּרינצה, כּבר נכנַסתּ לפרדס ונַעשׂית פּילוּסוּפית, מאַסתּ בּכּסף וּבצע תּוֹעֵבה הוּא לָךְ, כּכּתוּב בּתוֹרתנוּ הקדוֹשה: מַה בּצע בּדמי?”… בּקיצוּר, מתּוֹךְ שׂיחה זוֹ ראִיתי ונוֹכחתּי, ששני אֵלה כּבר הרחיקוּ ללכת ואֵין להשיבם, לפי שמַכּיר אני את בּנוֹתי. בּנוֹת טוֹביה – כּבר אָמַרתּי לךָ פּעם אַחַת – אָרוּר טבען כּי עז! אִם דבקוּ בּבן־אָדם – ודבקוּ בּוֹ בּכל לבבן וּבכל נפשן, בּגוּפן ובנשמתן גם יחד! וּלפיכךְ שבתּי ואָמַרתּי אל לבּי: “אַךֱ שוֹטה אַתּה, טוֹביה! לָמה תּחכּם מכּל האָדם אשר על־פּני האָרץ? אוּלי בּאמת מהשם יצא הדבר? אֶפשר מן השמַיִם גילגלוּ לךָ זכוּת, שדווקא על־ידי שפּרינצה זוֹ השוֹקטת, הנחבּאת אל הכּלים, תּיוָשע תּשוּעת־עוֹלמים וּתקבּל שׂכרךָ בּבת אַחַת על כּל המַכּותֹ אשר הוּכּית בּידי אלוֹהים ואָדם, על כּל הפּגעים אשר נפגעתּ בּימי הבלךָ, על כּל הצרוֹת והתּלאוֹת אשר עברוּ על ראשךָ למן אָז ועד עתּה? אֶפשר כּבר הגיעה שעתךָ, שתּנוּחַ גם אַתּה לעֵת זקנה ותחליץ עצמוֹתיךָ בּערוֹב ימיךָ, ותראה חַיִים בּעוֹלמוֹ של הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא עם גוֹלדה אִשתּךָ, חַיֵים של עוֹשר וכבוֹד. חַיִים שאֵין בּהם בּוּשה וּכלימה? אֶפשר עמדה לךָ זכוּת אָבוֹת, שתּהא בּתּךָ עשירה ושוֹלטת בּמיליונים? וכי מה? כּלוּם לא לפי כּבוֹדך הוּא זה?… היכן מצינוּ כּתוּב, שחַייב טוֹביה להיוֹת עני כּל ימיו, ליהרג תּמיד על פּת לחמוֹ, להחזיר עם סוּסוֹ ועם מעשׂי־חלָבוֹ על פּתחי הנגידים היהוּפּיציים, כּדי לסַפּק להם מַעדנים בּכל בּוֹקר לבטנם הזוֹללת?… מי יוֹדע, אֶפשר מן השמַיִם ריחמוּ עלי, שאהיה אַף אני קרוּא אָדם בּימי זקנתי, שאוּכל לתקן עוֹלמי וּלשפּר מעשׂי לפני בּוֹראי, לבזבּז ממוֹני לצדקה וּלהכניס אוֹרחים לביתי, אוֹ אוּלי גם לישב בּבית־המדרש בּין שאָר תּלמידי־חכמים ולעסוֹק בּתּוֹרה, ללמוֹד פּרק משניוֹת ולשמוֹע הלכה בּעֵין־יעקב?”… כּךְ אני משעשע את נפשי בּרעיוֹנוֹת וּבדמיוֹנוֹת נעימים וחוֹלם חלוֹמוֹת בּהקיץ, כּמוֹ שאָנוּ אוֹמרים בּיהי־כבוֹד: רבּוֹת מַחשבוֹת בּלב איש – תּרגוּם אוּנקלוֹס: שטיא בּחלמא טבא ניחָא ליה… ואני בּא לביתי ונגש אל גוֹלדה אִשתּי ונכנס עמה בּשֹיחה: “הגידי לי, גוֹלדה, אני אוֹמר, הטוֹב בּעֵינַיִךְ, דרך משל, כּי שפּרינצה שלנוּ תּהיה בּעלת־מיליוֹנים?” אָמרה לי: “מַה פּירוּשה של בּעלת־מיליוֹנים?” אָמַרתי לה: “בּעלת־מיליוֹנים היא אִשתּוֹ של בּעל־מיליוֹנים”. אָמרה לי: “וּמַה פירוּשוֹ של בּעל־מיליוֹנים?” אָמַרתּי לה: בּעל־מיליוֹנים הוּא אָדם, שיש לוֹ מיליוֹן“. אָמרה לי: וכמה הוּא שיעוּרוֹ של מיליוֹן?” אָמַרתי לה: “מַאַחר שבּהמה אַתּ ואֵינךְ יוֹדעת, כּמה הוּא שיעוּרוֹ של מיליוֹן, לָמה אשחת את דברי על אוֹזן פּתיה שכּמוֹתךְ?” אָמרה לי: “וּמי בּיקש מידךָ לשחת את דבריךָ על אָזני?”… אִם כּן, צדקה גם גוֹלדה.

בּקיצוּר, עבר יוֹם אֶחָד, ואני שב מדרכּי לביתי: “היה כּאן אהרוֹנציק?” לא, לא היה… עבר יוֹם שני: “היה כּאן הבּחוּר?” לא, לא היה… שמא אֶכּנס אֵצל האַלמנה הקאטירינוֹסלאווית, כּנכנס לפי תּוּמי? לא לפי כּבוֹדי הוּא זה. יֹאמרוּ: טוֹביה רוֹדף אַחַר השידוּךְ… ואגב מַרגיש היִיתי, כּי כּל הדבר הזה יִהיֶה לה כּשוֹשנה בּין החוֹחים, כּלוֹמַר, כּשׂיכּים בּעֵיניה וכצנינים בּצדיה… אַף כּי בּעצם הדבר אֵין אני יוֹדע, בּמה נקלוֹתי בּעֵיניה? כּלוּם בּשביל שאֵין לי מיליוֹן? והלא כּנגד זה יש לי מחוּתּנת בּעלת־מיליוֹנים! והיא מי מחוּתּנה? יהוּדי קבּצן, עני ואֶביוֹן, מין טוֹביה החוֹלב! אִם כּן, יִחוּסוֹ של מי עדיף, שלי אוֹ שלה?… את האמת אַגיד לךָ ולא אכחד: השידוּך הזה התחיל מוֹשךְ את לבּי. ולא השידוּך עצמוֹ, אֶלָא העוֹקץ שבּוֹ, תּאוַת הנצחוֹן. תּקף עלי יצר־הרע של נצחוֹן: "יִכּנס הרוּח בּאביהם וּבאִמם של עשירי יהוּפּיץ, יִראוּ־נא וידעוּ, מי הוּא טוֹביה!… עד עכשיו שמע העוֹלם רק את שמע רוֹטשילד, רק שמוֹ בּלבד היה נישׂא על כּל לשוֹן, כּאִילוּ שאָר בּני־האָדם אֵינם קרוּאִים אָדם!… כּךְ אני מהרהר בּדרך חזירתי מבּוֹיבּריק, וּכשאני בּא לביתי, יוֹצאת אִשתּי לקראתי וּבשׂוֹרת־שׂמחה בּפיה: “בּא לכאן לפני רגע שליח מיוּחד, ערל מבּוֹיבּריק, בּפקוּדת האַלמנה הקאטרינוֹסלאווית, שתּמהר ותבוֹא לביתה, למַען השם, תּיכף וּמיד, שתּאסוֹר את סוּסךָ ותצא לדרך, ואַל יעצרךָ הלילה, כּי הדבר נחוּץ מאוֹד!”… “מַה דחקה להם השעה, אני אוֹמר, לפתע פּתאוֹם? כּלוּם יוֹשבים הם שם על גחָלים לוֹהטוֹת?”… ואני מעיף עיִן בשפּרינצה שלי – זוֹ מַחרישה. רק עֵיניה מדבּרוֹת, אוֹי כּמה מדבּרוֹת הן! אֵין איש יוֹדע את לבּה כּמוֹני. כּל אוֹתוֹ הזמן חוֹשש היִיתי, שמא, חַס ושלוֹם, תּיכּזב תּקוָתה וחלוֹמה יִתבּדה, לפיכךְ היִיתי לוֹעֵז עליו, על אַהרוֹנציק זה, וּמַרבּה לסַפּר בּגנוּתוֹ, כּדי שיִסתּאֵב בּעֵיניה. אבל ראיתי ונוֹכחתּי כּי משחת אני את דברי על אוֹזן לא שוֹמעת – שפּרינצה שלי דוֹעֶכת כּנר. וּבכן אָסַרתּי שוּב את סוּסי בּעֶגלתי ויצאתי עם תּחילת העֶרב לבוֹיבּריק בּפּעם השניה. בּדרךְ נסיעתי אני הוֹפךְ בּדבר ושוֹאֵל את עצמי: "על מה ולָמה הבהילוּני פּתאוֹם להביאני אֶל בּיתם בעֶצם הלילה? לקבּלת־קנין? לתנאים? מכּיוָן שכּךְ, הלא רשאי היה הוּא להטריח את עצמוֹ ולבוֹא אֵלי, שהרי לפי שעה, כּמדוּמה לי, אני אבי הכּלה!… ואני עצמי צוֹחק בּלבּי לרעיוֹן זה: הנשמע כּדבר הזה בּעוֹלם, שיהא העשיר הוֹלךְ אל העני? אֶלָא אִם כּן יִשתּנוּ סדרי בּראשית וימוֹת המשיח יגיעוּ, ויקוּים בּנו חלוֹם הצעירים הללוּ, עזי־פּנים שבּדוֹר, המוֹכיחים לי, כּי אֵין בּין הנגיד להקבּצן ולא כלוּם, כּי בּמהרה בּימינוּ לא יִהיֶה ניכּר שוֹע לפני דל, עוֹלם של הפקר יהיה, שלי שלךְ, שלךְ שלי. דוֹמה, הלא חכמים הם בעֵיניהם, ואַף־על־פּי־כן כּוּלם אינם אֶלָא בּהמוֹת!… מתּוֹךְ רעיוֹנוֹת אֵלוּ בּאתי לבוֹיבּריק, הגעתּי עד בּית־הקיִץ של האַלמנה הקאטירינוֹסלאווית ועצרתּי את סוּסי. “היכן האַלמנה?” "אֵין כּאן אַלמנה!

“היכן הבּחוּר?” אֵין כּאן בּחוּר! “אִם כּן אֵיפוֹא, מי קראַני לכאן?” “אני קראתי לך!” כּךְ אוֹמר לי יהוּדי מפוּטם ועגוֹל, שזקנוֹ מוּקרח ושרשרת עבה של זהב מתנוֹצצת על כּרסוֹ. “מי הוּא כּבוֹד מַעלתוֹ, אני אוֹמר, כּי אֵדע?” אָמַר לי: “אני אָחיה של האַלמנה ודוֹדוֹ של אַהרוֹנציק. נקראתי לכאן, הוּא אוֹמר, על־ידי דיפּישה מקאטרינוֹסלאוו, וזה עתה בּאתי”. “מכּיוָן שכּךְ, אני אוֹמר, הא לך שלוֹם!” כּךְ אני אוֹמר ויוֹשב על הכּיסא. משראָה, שישבתּי על הכּיסא, אָמַר לי: “שב”. אָמַרתּי לוֹ: “תּוֹדה, כּבר ישבתּי. וּבכן, אני אוֹמר, מַה שלוֹמךָ, מַה, אני אוֹמר, שלוֹם הקוֹנסטיטוּציה בּמקוֹמכם?” לא ענני זה ולא כּלוּם, עלה ונשתּטח על מין כּיסא העשׂוּי לנענוּעים, שׂם ידיו בּכיסיו, הבליט כּרסוֹ עם שרשרת־הזהב וּפתח ואָמַר לי בּלשוֹן זוּ: “כּמדוּמה לי, שקוֹראים שמךָ טוֹביה?” “אָמנם כּן, אני אוֹמר, כּשקוֹראים אוֹתי לתּוֹרה, קוֹראים אוֹתי: “יעמוֹד רב טוֹביה בּרב שניאוּר זלמן”… וּבכן, הוּא אוֹמר, שמעֵני, רב טוֹביה, ואַגיד לך. לָמה לנוּ להאריךְ בּדיבּוּרים? הבה, הוּא אוֹמר, נקרב מיד אֶל הענין, כּלוֹמר אל העֵסק”… לוּא יהי כן, אני אוֹמר, שלמה המלך כּבר קידמני בּמאמרוֹ: כּי טוֹב סַחרה –אֵין מתחילין אֶלָא בּמסחָר. יהוּדי סוֹחר אני, אני אוֹמר, ועל מסחָרי אני חָי"… "גם אני רוֹאה בּך, הוּא אוֹמר, שיהוּדי סוֹחר אַתּה, וּלפיכך אדבּר עמךָ בּלשוֹן סוֹחרים.

רוֹצה אני, הוּא אוֹמר, שתֹּאמַר לי בּגָלוּי, דברים בּרוּרים: בּכמה יעלה לָנוּ כּל הענין הזה, הכּל כאשר לכּל?… אבל דברים בּרוּרים!"… “אִם רצוֹנךָ, אני אוֹמר, לשמוֹע מפּי דברים בּרוּרים, אֵין אני יוֹדע עדיִין, מה אַתּה סח!”… “רב טוֹביה! – הוּא אוֹמר ואֵינוֹ רוֹצה להוֹציא את ידיו מתּוֹך כּיסיו. – שוֹאֵל אני אוֹתךָ, הוּא אוֹמר, בּכמה יעלה לנוּ כּל הענין הידוּע לשנינוּ?”… “אִם מתכּוון אַתּה, אני אוֹמר, לענין הידוּע של החתוּנה, הרי אני יהוּדי עני ואֵין ידי משׂגת לערוֹךְ חתוּנה כּהלכתה, שתּהא לפי כּבוֹדכם”… נתן בּי זוּג עֵינַיִם ואָמַר לי כּךְ: “האִם מיתּמם אַתּה, אוֹ תּם אַתּה בּאמת?… אַף־על־פּי, הוּא אוֹמר, שאֵינךְ נראָה כּתם, שאִילוּ היִית תּם, הוּא אוֹמר, לא היִית מוֹשךְ בּרשתּךָ את בּן־אחוֹתי, שהתחַכּמתּ לוֹ וקראת אוֹתוֹ לביתךָ ללביבוֹת של שבוּעוֹת כּביכוֹל, זימנתּ לוֹ שם בּתוּלה יפה, אִם בּת היא ואִם אֵינה בּת – לא מעניני הוּא זה, אין אני יוֹרד לעוֹמקוֹ של דבר… והנערה, הוּא אוֹמר, נתאַהבה עליו, כּלוֹמַר, מצאָה חן בּעיניו, והוּא בּוַדאי, הוּא אוֹמר, שמצא חן בּעֵיניה, דבר זה מוּבן מאֵליו.. אין אני מוֹציא לעז עליה, הוּא אוֹמר, אֶפשר שנערה ישרה היא וכוונתה תּמימה, אֵין זה מעניני ואֵין אני יוֹרד לעוֹמקוֹ של דבר… אבל אַל תּשכּח, הוּא אוֹמר, מי אַתּה וּמי אנחנוּ! הלא יהוּדי בּר־דעת אַתּה, הוּא אוֹמר, אֵיך יכוֹלתּ אֵיפוֹא להעלוֹת על דעתּך, כּי טוֹביה החוֹלב, זה שמביא לנוּ חמאָה וּגבינה לביתנוּ, יִתחַתּן אוֹתנוּ?… אֶלָא מה, הוּא אוֹמר, דבר־אמנה היה בּין שניהם? אִם כּן, יחזרוּ מדבריהם! אֵין בּזה חָלילה, הוּא אוֹמר, משוּם סַכּנה. נכוֹנים אָנוּ, הוּא אוֹמר, לכפּר פּניה בּמַתּנַת־כּסף, אִם היא תּוַתּר לוֹ על מוֹצא־שׂפתיו. אַדרבּה, הוּא אוֹמר, אֵין לנוּ על זה כּלוּם, שהרי דין בּתוּלה, הוא אוֹמר, לא כּדין בּחוּר, אִם בּת היא, הוּא אוֹמר, ואִם אִינה בּת – לא מעניני הוּא זה, אֵין אני יוֹרד לעוֹמקוֹ של דבר”… “ריבּוֹנוֹ של עוֹלם, אני מהרהר בּפני עצמי, מה רוֹצה יהוּדי זה?” ושוּב הוּא מדבּר, אֵינוֹ פּוֹסק לשפּוֹךֱ את שטף דבריו על ראשי: "אַל תּתבּרךְ בּלבּךָ, הוּא אוֹמר, כּי יעלה בּידךָ להקים שאוֹן וּלעוֹרר שערוּריה, לפרסם בּרבּים, כּי בּן־אחוֹתי חָשק להתחַתּן אֶת בּת טוֹביה

החוֹלב… הסר תּקוָה מלבּך, הוּא אוֹמר, כּי אחוֹתי אִשה רפת־אוֹנים היא, שאֶפשר להזיל זהב מכּיסה, כּי לא תּהיה תּפאַרתּךָ על הדרך הזאת… אִם לשלוֹם אַתּה, הוּא אוֹמר, ואִם לבּךָ ישר בּקרבּךָ, נעביר על מידוֹתינוּ ונַעניק לך קרבּוֹנים אחָדים… יהי רצוֹן, הוּא אוֹמר, כּאילוּ נדבה היא זוֹ… הלא אנשים אנחנוּ ויוֹדעים עֵת לרחם ולעשׂוֹת צדקה עם איש"…

בּקיצוּר, רוֹצה אַתּה לדעת, מה עניתי ואָמַרתּי לוֹ? אוֹי ואבוֹי לי, לא עניתיו כּלוּם. דבקה לשוֹני לחכּי ונאלמתּי דוּמיה מגוֹדל הכּאֵב והחרפּה. קמתּי ממקוֹמי, פּניתי אל הדלת והמזוּזה – ואֵינני!…

כּנס מן הדליקה וּכנמלָט מבּית האסוּרים כּךְ נמלטתּי על נפשי!… ראשי היה כּגלגל ולבּי סחַרחר, עֵינַי התּיזוּ שביבי־אֵש וּבאָזנַי זימזמוּ דבריו של יהוּדי זה: “דברים בּרוּרים”… “אִם בּת היא ואִם אֵינה בּת”… “אִשה רפת־אוֹנים להזיל זהב מכּיסה”… “יהי רצוֹן כּאִילוּ נדבה היא זוֹ”… “לא תּהיה תּפאַרתּךָ על הדרך הזאת”… נגשתּי אל סוּסי, כּבשתּי את פֹני בּעֶגלתי ומעוֹצר רעה ויגוֹן – האִם לא תּצחַק לי? – גָעיתי בּבכי־תמרוּרים, הרבּה בּכה בּכיתי! וּלאַחַר שבּכיתי די־צרכּי וישבתּי בּעֶגלתי וחָלקתּי לבהמתּי העלוּבה מנה אַחַת אַפּיִם, רק אָז פּתחתּי את פּי וקיללתּי את יוֹמי, כּקללת אִיוֹב הזקן בּשעתּוֹ: “הוֹדיעֵני אלוֹהים, את דרכיךָ ולמדני את מידת רחמיךָ. מה ראִית בּעבדךָ בּאיוֹב, כּי שׂמתּ אוֹתוֹ למפגע לך ולא תּתּנהוּ לבלוֹע רוּקוֹ אַף רגע? המעט לךָ יהוּדים בּמחנה יִשׂראֵל, כּי רק בּוֹ בּחרתּ מכּוּלָם להוֹרידוֹ בּיגוֹן שאוֹלָה?”… ואני חוֹזר לביתי וּמוֹצא את בּני־החבוּרה שלי, בּלא עֵין־הרע, שׂמחים וטוֹבי־לב. כּוּלָם סוֹעדים סעוּדת־העֶרב, ורק שפּרינצה אֵינה בּיניהם. “היכן שפּרינצה?” אני שוֹאֵל. “מַה נשמע, הם שוֹאלים אוֹתי, לָמה קראוּ לך?” אָמַרתּי להם שוּב: “היכן שפּרינצה?” אָמרוּ לי שוּב: “מַה נשמע?” אָמַרתּי להם: “לא כּלוּם, הכּל על מקוֹמוֹ בּשלוֹם. העשירים היהוּפּיציים, אני אוֹמר, כּבר עלוּ על משכּבם בּעֶזרת השם יִתבּרךְ”… עוֹד אני מדבּר, והנה שפּרינצה בּאה, מציצה לתוֹךְ עֵיני ויוֹשבת אֶל השוּלחָן בּאין אוֹמר וּדברים, כּאִילוּ הענין אֵינוֹ נוֹגע אֵליה, לא בּה מדבּרים. בּפניה לא ניכּר שוּם דבר, ורק שתיקתה היתירה שלא כּדרך הטבע היא. ולא עוֹד, אלא שלא נראתה לי ישיבתה שהיא יוֹשבת בּתוֹך הירהוּרים ודרכּה המשוּנה לשמוֹע ולעשׂוֹת כּרצוֹן איש ואיש. כּשאוֹמרים לה: שבי – היא יוֹשבת; כּשאוֹמרים לה: אִכלי – היא אוֹכלת; כּשאוֹמרים לה: לכי – היא הוֹלכת; וּכשקוֹראים לה בּשמה – תּחרד ממקוֹמה ותקוּם בחפּזוֹן… מסתּכּל אני בּפני בּתּי, והמוֹן רחמי מתגלגלים עליה, ואֵש בּוֹעֶרת בּקרבּי –אֵיני יוֹדע על מי… אִי לךָ, ריבּוֹנוֹ של עוֹלם, אלוֹהינוּ ואלוֹהי אבוֹתינוּ! לָמה הריעוֹת לטוֹביה עבדךָ? מַה פּשעי וּמה חטאתי?…

בּקיצוּר, רוֹצה אַתּה לדעת סוֹפוֹ של דבר? לא עליכם ולא על בּניכם סוֹף כּסוֹפה של בּת טוֹביה, ואפילוּ לשׂונאַי בּנפש אֵיני דוֹרש רעה גדוֹלה כּזאת. שהרי קללה של צער גידוּל בּנים שקוּלה כּנגד כּל הקללוֹת הכּתוּבוֹת בּתּוֹכחָה, וּמי לידי יִתּקע, כּי פּלוֹני החוֹרש עלי רעה בּסתר לא קיללני קללה זוֹ של בּנים? אֵין אַתּה מַאמין בּדברים אֵלוּ? אִם כּן, יד מי היתה בּי וּבבנוֹתי לעכוֹר חַיינוּ על האָרץ? אַדרבּה, הבה אֶשמע מפּיךָ!“… אַך מַה יִתּנוּ וּמַה יוֹסיפוּ לָנוּ דברי חקירה? מוּטב שאסַפּר לך סוֹפוֹ של מעשׂה. פּעם אחת לפנוֹת עֶרב, בּשעה בּין השמשוֹת, חזרתי בּעֶגלתי מבּוֹיבּריק בּלב קרוּע. הגע בּעצמךָ: גָדוֹל הצער וגָדוֹל הבּזיוֹן, וּמשניהם גדוֹלים רחמי על בּתי!… שמא תּשאַל: והאַלמנה? והבּן? אֵין אַלמנה ואֵין בּן. נסעוּ מבּוֹיבּריק בּלא בּרכה. הלא חרפּה היא מלהגיד: חוֹב קטן היה זקוּף אֶצלי עליהם בּעד חמאָה וּגבינה, ולא סילקוּ לי… אֶלָא אֵין אני מדבּר כּאן בּדיני ממוֹנוֹת, שמסתּמא הסיחוּ דעתּם מן החוֹב וּשכחוּהוּ. מדבּר אני בּדיני נפשוֹת, בּמצווֹת שבּין אָדם לחבירוֹ, שזילזלוּ בּהן ונסעוּ בּלא בּרכה… את כּל עינוּיי הנפש של בּתּי העלוּבה לא ידע שוּם בּן־אָדם, חוּץ ממני, שהרי אָב אני, ולב אָב יוּדע צרת הבּת. שמא סבוּר אַתּה, שדיבּרה אֵלי דבר וחצי דבר? התאוֹננה? אוֹ בּכתה לפני? אִם כּך אַתּה סבוּר, אֵין אַתּה יוֹדע עדיִין את טבען של בּנוֹת טוֹביה! בּדוּמיה! בּינה לבין עצמה, נמַקה, דעכה כּנר. רק לעתּים רחוֹקוֹת היִיתי שוֹמע אַנחתה הפּוֹרצת מאֵליה, ואנחה זוֹ היתה שוֹברת חצי לבּי!… הכּלל נוֹסע אני כּךְ אל בּיתי לפנוֹת עֶרב, כּוּלי שקוּע בּעצבוּת וּבמיני מַחשבוֹת, מהרהר אחרי דרכיו של הקדוֹש־בּרוּך־הוּא, מַקשה עליו קוּשיוֹת וּמתרץ אוֹתן בּפני עצמי. ולא על הקדוֹש־בּרוּך־הוּא אני קוֹרא תּגר – עם הקדוֹש־בּרוּך־הוּא כּבר נתפּייסתּי בּדוֹחַק; קוֹרא אני תּגר על בּני־האָדם ועל דרכיהם העקלקלוֹת: לָמה בּחרוּ בּני־האָדם בּדרכי הרע, כּשדרכי הטוֹב פּתוּחוֹת לפניהם? לָמה ממררים בּני־האָדם את חַייהם ואת חַיי אחרים זוּלתם, כּשיש בּידם לעשׂוֹת טֹוב כּל ימיהם ולחיוֹת חַיִים טוֹבים וּמתוּקים? היִתּכן, כּי בּרא אלוֹהים את האָדם, כּדי שיִתגלגל בּיִסוּרים ויִראֶה רק רע בּעוֹלמוֹ?… מַה חפץ לוֹ בּכל זה?… מתּוֹך רעיוֹנוֹת אֵלוּ אני מתקרב אל בּיתי אשר בּכּפר ורוֹאֵה מרחוֹק המוֹן אנשים מתרוֹצצים ליד המסילה, בּני הכּפר כּוּלם, אִיכּרים ואִיכּרות, הם וטפליהם יוֹצאי חלציהם, עם רב מאוֹד. מַה קרה שם? הלא אֵין זוֹ דליקה. מסתּמא אָדם טבע בּנהר, רחץ את בּשׁרוֹ ליד המסילה כּחוֹם היוֹם ונשפּט בּמַיִם, כּמוֹ שאָנוּ אוֹמרים בּתפילת וּנתנה תּוֹקף… וּפתאוֹם אני רוֹאֶה את גוֹלדה שלי רצה כּמטוֹרפת, זרוֹעוֹתיה פּרוּשׂוֹת לאַויר וּמטפּחתּה צוֹנַחַת מעל ראשה, לפניה רצוֹת גם בּנוֹתי, טייבּיל וּביילקה, וכוּלן מרימוֹת קוֹל־זוָעה, קוֹל יללה וזעקת־שבר” “בּתּי! אחוֹתנוּ! שפּרינצה!”… כּשקפצתּי מעל העגלה, כּמעט קפצה נשמתי מקרבּי, וּכשהגעתּי אל שׂפת הנהר, כּבר כּלוּ כּל הקצים…

* * * * * * * * * *

מה היה בּרצוֹני לשאָלךָ?… כּן! ראִית מימיךָ טוֹבע? לא ראִית?… אָדם ההוֹלך בּדרך כּל האָרץ, עֵיניו עצוּמוֹת על־פּי רוֹב. מַה שאֵין כּן הטוֹבע, שעֵיניו פּקוּחוֹת. מַה טעם לדבר?… סלח־נא לי, שמא הלאֵיתיךָ הפּעם יוֹתר מדי וּביטלתּיךָ מספריךָ. ואני גם אני עסוּק בּשלי. הנה עוֹמד שם סוּסי וּממתּין לי, שאָשוּב אֶל מלאכתּי ואֶל סחוֹרתי, כּי אַחרי כּל המעשׂים עוֹלם כּמנהגוֹ נוֹהג והחַי מבקש פּרנסתוֹ וּמַעלים לבּוֹ מיִסוּריו, כּמו שכּתוּב בּתּוֹרה ושנוּי בּנביאים: מתים בּל יחיוּ – עשׂוּי המת שישתּכּח מן הלב… וכל זמן שהנשמה בּקרבּי חַייב אני למשוֹךְ בּעוֹל, אני וסוּסי עמי, עד בּוֹא יוֹמנוּ האַחרוֹן, לקיים מה שנאמר: לכה דוֹדי – סַע טוֹביה, אַל תּעמוֹד!… ושלוֹם רב לך, ושלוֹם לביתךָ. והיה כּי תּזכּרני, אַל תּזכּרני לרעה!…