מכינים את הנביא    🔗

לשלשלת של מאתיים הסיפורים והרומָנים ההיסטוריים שנתחברו לפי המשוער בעברית מאז ‘אהבת ציון’, נוספה חוליה מקורית ויוצאת דופן: סיפור על נעוריו של עמסיה, נער רועים מתקוע, שברבות הימים – כך מבטיח לנו צידה האחורי של העטיפה – יהיה לחלק הראשון של טרילוגיה על חייו ופָעֳלו של עמוס הנביא. ואכן, ניתָן לגלות במסופר את ‘הכנת הקרקע’ לרבות מנבואותיו של עמוס: למשל, כדי להציל ממלתעות הארי את עוּזן האדומי (עבדו שנעשה אחיו) מזנק עמסיה על הארי וממגר אותו בסכין; מספרים לו, איך שרפו בני מואב את עצמות מלך אדום וצבעו את הקיר באפרו, תימהוני מציע לעמסיה ולאביו הנחה מיוחדת, אם יבואו יחד אל זונה… והרי אלה מעין ‘הד שלפני הקול’ ל“עַל שָׂרְפוֹ עַצְמוֹת מֶלֶךְ אֱדוֹם לַשִּׂיד” ול“אִישׁ וְאָבִיו יֵלְכוּ אֶל הַנַּעֲרָה” ולאיזכורים התכופים של אריות וכפירים, כגון “אַרְיֶה שָׁאַג – מִי לֹא יִירָא?” שבספר עמוס. כ’אחרית דבר' מובאים בגלופות ובהדפס צבעוני קרעיה של ‘מגילת אמציה’ בכתב כנעני ובצידם תעתיק “בכתב העברי הנהוג בימינו” בתוספת השלמות וביאורים. ‘מחבר הפירושים’ אינו מכיר את הסיפור ‘צמא’ וסומך את פירושיו על הידוע מהתנ"ך וממקורות אחרים, אך ‘השערותיו’ (כגון: “בערא היה כנִראה מפַקד מקומי”) מתאימות לסיפור ומספקות לו ‘עדות מאמתת’. המפרש אינו יודע כלום על עמסיה ומעיר לתומו, שזוהי "צורה מלאה יותר לשם ‘עמוס’. באותה דרך יכול גם כותב המגילה, אמציה, להיקרא ‘אמוץ’. נוכל אפוא לקוות, שבחלקיה הבאים של הטרילוגיה יתברר, שבהיסח הדעת פגשנו את אביו של ישעיהו הנביא.

כל מיני צמא    🔗

הצמא המוזכר תכופות ומעניק לספר את שמו ושם הפרק המסיים, ממשי וסִמלי: צמא למים (וקצת ליין המסייע ל’הווי'), באשר עלילת הסיפור מתנהלת ברובה על גבול המִדבר, וצמא לדבר ה‘, כפי שמפרש המוטו (“לֹא צָמָא לְמַיִם…” וגו') הלקוח כמובן מדברי עמוס הנביא. ואכן מתואר, שהנער עמסיה, בני משפחתו ואנשי יהודה, רבים ממכובדי ירושלים ובראשם המלך – משתוקקים לדעת את דבר האלוהים והיו נכונים לציית לו, לוּ אך ידעו בבירור מהו. אך כשעמסיה רואה את עוזן בועל עז הקשורה לעץ ושומע את נאקותיו, הוא חש, שהכול – חוץ ממנו – מוצאים דרך לרוות אותו “צימאון לא נִדלה” והוא כורע ליד רעו ומתבונן בו “כמוּכּה צמא”. הֶקשר משולש זה ל’צמא’ קובע את סגנון הספר לתחום שבין נָטוּרָליזם ומֶטאפיזיקה.

האם ‘דבר ה’ קיים אובייקטיבית, כפי שוודאי ירגיש מספר דתי, או אינו אלא תופעה נפשית מקובלת במסגרת אותה תרבות מתוארת, כפי שיגרוס מספר חילוני? הסיפור לכאורה אינו נותן לקורא רמז ברור בעניין זה: גיבורו הצעיר, בן ה־14, מרגיש בתוכו תחושות עתיד: בערא, האוהב את נעמה בת דודו של עמסיה, עתיד ליהרג בקרב בית שמש, וזאת באשמת דותן אחיו, ובני יהודה עתידים לנחול מפלה שלימה, והדבר אכן מתקיים לפרטיו. אלא שעמסיה אינו בוטח בתחושות אלו אִם ‘דבר ה’ הן, לכן אינו מגלה אותן, ולאחר מעשה הוא תוהה, אם יכול היה למנוע את האסון, “לוּ בחר אלוהיו להאיר את נפשו”, ועימו תוהה המספר, אם בעתיד “תיגָלה לו יד יהוה.”

אגוז קשה להכללות    🔗

בספר ‘מן המלך המשיח ועד למלך בשר ודם, עיונים ברומָן ההיסטורי העברי במאה העשרים’ (1986) קובעת רות שינפלד, שבכל רומָן היסטורי יש בהכרח הכללות היסטוריוסופיות על כוחות המניעים את ההיסטוריה. בעניין זה ‘צמא’ אגוז קשה: המאורע ההיסטורי המרכזי המתואר בו הוא “קרב בית שמש” בין מלך יהודה ומלך ישראל: רוב פרקי הספר נוגעים בו במישרין או בעקיפין. על מניעיו נמסרים דברים אחדים וקשה לקורא להגיע למסקנה מה חלקו של כל אחד מהם: הברית שהייתה בין יהודה לישראל נהפכה לאיבה כתוצאה מהשתלשלות שהחלה במלחמה עצמאית של יהודה באדום, אך גם מלחמה זו היו לה מניעים אחדים, שאינם ברורים בתכלית. לכך נוספו נבואות – חנניה הנביא תומך במלחמה, אך ‘בני הנביאים’ מביעים עמדה לא־ברורה. השׂרים מתנגדים, כנראה מתוך החשש, שניצחון המלך יביא לחיזוקו, אך הכוהנים תומכים בה, מתוך תמיכתם במלך והתנגדותם לשׂרים… אך עמדתו של המלך, שלכאורה דמות מפתח בקבלת ההחלטה, אינה ברורה: מתחילת הסיפור מרחפת אווירת המלחמה על יהודה, הכול חשים שהיא תבוא ואיש אינו יודע בעצם, מדוע. ייתכן שאי בהירות מכוּוֶנת זו היא מסר הספר לאקטואליה הפוליטית שלנו. קוטב אחר של אותו ‘מֶסר’ מוצנע היא האחווה העמוקה שבין עמסיה לעוזן האדומי: האדומים והעברים אחים. והמלחמה – כל מלחמה – מביאה אסון. ואולי ניתָן היה למנוע אותה – אילו החשים את האסון היו נוקטים עמדה ברורה בעוד מועד.

קצת מזה וקצת מזה    🔗

העברית עשירה, גמישה וארכאית, אך קריאה (גם בזכות הניקוד החלקי) ומהנה. היא נותנת תחושה של מלאות החיים המתוארים גם בנוף וגם בהווי ויוצרת מארג אמין למדי למזיגה מוזרה, שיש בה מעט מלודרָמה ומעט ליריקה, קצת פסיכולוגיה וקצת הומור, רמזים לאינטריגה במִבנה היכול להסתדר בלעדיה, עלילה אֶפּיסודית, שבכל זאת בונה רצף, ובה 35 דמויות (יש רשימה בסוף), שאחדות מהן חורגות מגדר צלליות ומסתמנים בהן קווי אופי: בסך הכול התחלה המעוררת סקרנות להמשך.