עם עובד. 1979. 189 עמ'.

פגישה מקרית והזמנה    🔗

ספר דוקומנטָרי, רשמי מסע, פרק אוטוביוגרפי ויצירת ספרות מגובשת, שתבניתה – מעגלים נסגרים.

‘בן’ – כך קוראים למספר ידידיו – מוזמן באביב 1946 לפולין כאורח הממשלה, לאסוף חומר לשתי אנתולוגיות של ספרות פולנית, שהוא אמור לתרגם לעברית. ואיך מגיעה פתאום הזמנה כזאת? גם בפולין, כשיש קשרים לא צריך פרוטקציה: ב־1937, כשבן החליט לעלות ארצה ולהיות ‘משורר עברי במולדת’, ביקש להיפגש עם המשורר הפולני ברונייבסקי וקרא לפניו שירים שכתב – אז עדיין בפולנית. כעבור שבע שנים נקלע ברונייבסקי לת"א כמשורר גולה, המשכיח געגועיו למולדתו בשכרות. בן – חבר קיבוץ בגליל – פוגש בו במקרה, רואה את מצבו, מזמין אותו להתארח בקיבוץ וכך אולי מציל אותו מהידרדרות. עם תום המלחמה, כשברונייבסקי מתעתד לחזור לארצו, בן מבקש ממנו, שישיג לו הזמנה. וכך בן מגיע לפולין לביקור שאמור להימשך שישה שבועות ונמשך שנה: עתה גם הוא משורר גולה.

האם החיים אפיסודיים?    🔗

סיפורים דוקוּמנטָריים, אוטוביוגרָפיים וסיפורי מסע נוטים לאפיסודיות: כנראה החיים אפיסודיים מטִבעם. ואף כאן הסיפור לכאורה אפיסודי: במרכזו של כל פרק (ויש 24!) עומדת ‘פרשה’ או חוויה אחת מרכזית. אבל… וכאן מתערבת כנראה הספרות: אותן פרשות־חוויות, שלכאורה ‘מִקריות’, באות־מזדמנות ‘כמו שזה בא בחיים’, ערוכות בְּאָנָלוגיות ומתקשרות זו עם זו, עד שנדמה, שכולן חלק באיזו מסכת ששלטת בה חוקיות מופלאה.

למשל: לפני הנסיעה, כשנודע בארץ, שבן יוצא לפולין – ויש לזכור, שפולין סגורה ב’מסך הברזל' ושעדיין לא עברה שנה מסיום המלחמה ולְרוב יוצאי פולין בארץ אין ידיעה על גורל יקיריהם – רבים פונים אליו ומבקשים, שינסה לברר, אולי ניצל מישהו באורח פלא? בין הפונים גם הוריו הזקנים של יוּרֶק, מפעילי מרד גטו וארשה, המבקשים לשלוח צלב כסף לסנדלר פולני עני, שֶאל ביתו נקלעו במקרה, ואשר החביא אותם שלוש שנים. וכן בא יאז’ומבק, קצין בצבא הפולני, ומשביע את בן לחפש את בִתו, מארישה. ואכן – בן מוסר את הצלב לסנדלר העני ומתוודע אל הבת שלו – קריסטינה – שהייתה מאוהבת ביוּרֶק. בהמשך הסיפור אותה בחורה – למרות שהיא קָתולית אדוקה – מסייעת לבן לחטוף ילדות יהודיות ממִנזרים, כי היא חשה, שבכך היא ממלאת את צוואתו של יוּרֶק. בן רוצה לגמול להוריה, על שהִצילו את הוריו של יוּרֶק ומוסר להם דולרים, ואז כועס הסנדלר כל כך, שהוא מכה את בן ומגרש אותו מן הבית. אבל כעבור זמן מה נאסר בנו של הסנדלר – אחיה של קריסטינה – כי נתגלה, שמסר נשק, שהיה מיועד למחתרת הפולנית, לחבריו של יוּרֶק, ומתכוונים להוציא אותו להורג, אלא שבן מציל אותו, בעזרתו של ברונייבסקי.

מעגלים גלויים וחבויים    🔗

כך שתי פָּרשות בתחילת הסיפור – פרשת ברונייבסקי ופרשת צלב הכסף שמוסרים הורי יוּרֶק – מתקשרות זו עם זו. ובתו של יאז’ומבק, מארישה? בן מחפש אותה לשווא, ורק בפרק האחרון, לאחר שכבר התייאש מן החיפושים, הוא פוגש בה במקרה – בעקבות שיחה באוטובוס. ואכן פרק זה, האחרון, נקרא “המעגל נסגר”.

כמה מעגלים כאלה מצויים בספר? על אחדים מצביע המסַפר במפורש – כגון על פרשת השבועה ליאז’ומבק. אך רובם חבויים ברקמת הסיפור ועל הקורא לגלות אותם בעצמו.

חורבות גטו וארשה הם יעד ביקורו הראשון של בן בפולין והם גם מקום ביקורו האחרון, לפני צאתו חזרה ארצה. הספר פותח בתיאור חייו של בן בקיבוץ בגליל תוך הבלטת השתילים הרכים הניטעים שָם ליד העצים העתיקים השבים ומלבלבים, ומסתיים בדבריו של בן לנסיה באוטובוס המסיע אותם אל הגבול, שבהם הוא משווה את פליטי השואה בפולין לאותם שתילים ועצים המגלים כוח־צמיחה מופלא.

על חורבות הגטו הוא פוגש את קולונל יֵגֶר המסתיר את יהדותו גם מאשתו, זו מהפגישות הראשונות של בן בפולין, ובפרק שלפני האחרון, כשעומדים אנשי ‘הַבריחה’ להעביר קבוצת ילדים בגבול והגבול נסגר פתאום, נזכר בן בפגישה זו, ובעזרתו של יֵגֶר נפתח הגבול שוב – גם ליֵגֶר עצמו, המחליט בהזדמנות זו לשוב אל עמו.

חדש שאינו חדש: החיים    🔗

אך בנוסף לאלה יגלה הקורא, ככל שיוסיף לחפש, עוד ועוד זיקות בין פרטים בסיפור: כמעט שאין כאן ‘חומר טפל’ – הכול עיקר, הכול מתקשר לתבנית המרכזית של מסע התגלית, שבו מתגלה מחדש מה שבמחשבה שנייה אינו חדש: כוח החיים המופלא של האדם ואיזו חוקיות מופלאה של החיים.

המספר עצמו חש באלה וחושש שיאשימו אותו ב’ספרותיות', בעוד שבאמת זוהי החוקיות של ‘החיים עצמם’.

באותה שיחה באוטובוס, בפרק האחרון, מספר בן לנסיה, המטפלת בילדים יהודים פליטי השואה:

איחור קל    🔗

עם זאת נתעכבה כתיבת הספר 33 שנים: בן רשם ואסף חומר בשעת הביקור בפולין, ואת הרשימות מ־1946 ערך ופרסם ב־1979. את האיחור הוא מסביר בתחילת הספר:

תהיה הסיבה לָאיחור אשר תהיה – החשש מ’ספרותיות' או הרצון להבין או אולי הפרשה הכאובה של פגישת בן עם אחותו, שעוד ידובר בה – התוצאה: גיבוש – כתוצאה מסלקציה. המסַפר לא המציא את חומרי הסיפור. הוא רק הִדגיש את העשוי להצטרף למעגלים של סיפור ושל סמל והשמיט את הטפל לַתבנית הסיפורית.

איך הכללי מסתתר בפרטי    🔗

מורגש הממד הדידַקטי. לכאורה הסיפור ‘פרטי’: בן מדווח על מסעו אל עיר נעוריו. אך מאחורי הפרטי עומד תמיד הכללי: באמצעותו של בן מגלה הקורא את עולם השרידים ששרדו מן השואה, ודרכם מסתמנת השואה בכל נוראותיה. הישג זה מושג על ידי שורת תכונות, המאפיינות את הספר.

ראשית, הגיוון. מדי פעם, כסיפור־בתוך־סיפור, מובאים קורות גברים ונשים, יהודים ופולנים, צעירים וקשישים. יש מי שמדגיש את החיים המאושרים שחי ערב המלחמה ומי שמפרט את מוראי הימים הראשונים; מובאים סיפורים על החיים במחנות ועל המסתתרים בצד הארי, על החיים בבונקרים ועל הנמלטים לרוסיה, וכך, מעשה פסיפס, מצטיירת התמונה הכללית.

שנית, המגמה לסכם: כשמהרהר בן בגֶטו וארשה, שזורים בתוך ההרהורים – כמעט מבלי שהקורא יחוש בכך – כל התאריכים ה’בסיסיים' הנוגעים לַנושא: התאריך של פרוץ המלחמה ונפילת העיר, של סגירת החומות ושל המשלוחים הגדולים והמרד, מוזכר שטח הגֶטו ומִספר הסגורים בו, מִספר הנשלחים ומִספר הנלחמים, וכן, כשמבקר בן באושוויץ, שזורה ברשמי הביקור היסטוריה קצרה של ‘הפיתרון הסופי’ שתִכננו הגרמנים.

וגם כאן מתגלה הגיוון: יש סיכום קצר בעניין בגידתה של ההנהגה הפולנית בראשית המלחמה ושל מדיניות השלטונות הקומוניסטיים כלפי היהודים לאחר המלחמה, של ארגון הבריחה וארגון בתי הילדים – הכול בקיצור ועם זאת במפורט, כדי שהקורא הצעיר, שפרקי הרקע אינם נהירים לו, יבין במה המדובר. אך מפני שהסיכומים וההסברים שזורים תמיד בסיפור, יש עניין במסופר גם לקורא המבוגר, שנדמה לו, שהוא יודע את פרטי הרקע.

מגמת הסיכום חשובה בעיקר בכמה עניינים ‘גדולים’. למשל, הפרק ‘אח ואחות’ מספר, איך בן פוגש את אחותו רֶגָה, קומוניסטית נאמנה, פעילה בכירה במשרד הביטחון, ששינתה את שמה כדי להסתיר את יהדותה. העימות בין השניים מסכם את הויכוח שניטש – כבר מסוף המאה הקודמת – בין הקומוניזם והציונות על ‘פיתרון הבעיה היהודית’: הפרק ‘כלוב של זהב’ מסכם את מצבו של איש הרוח והאמן במשטר הקומוניסטי, סיפורו של פראנצ’ישק מסכם את בעייתו של מתבולל.

והעיקר – הרוח    🔗

אך התכונה הדידַקטית החשובה ביותר היא ‘רוח הסיפור’ – הנעימה והמגמה הכללית. רבים מסיפורי השואה משאירים על הקורא רושם מדכא של ייאוש גמור, ואילו ספר זה, עם כל עצבותו – אופטימי. דבר זה מושג ע"י העגינה האיתנה של הסיפור במעשה הבנייה בארץ־ישראל: בן יוצא מן הקיבוץ שלו וחוזר אליו ונשאר קשור בו בכל מסעו, וכשם שמספרים לו על מוראות השואה, מספר הוא על הווי הבנייה בארץ. וכן יש בספר תמיד איזון בין תיאורי שִפלות האדם ותיאורי הִתעלותו, בין גילויי אכזריותו וגילויי נדיבותו ונכונותו להקרבה: מול ‘העולם כולו נגדנו’ עומדים תמיד המעטים והמופלאים המצטרפים למעין ‘איגוד האנשים ששמרו על צלם האדם’ מעבר לגבולות הלאום.

כדאי עורכי תוכניות הלימודים יכללו ספר זה בלימוד נושא השואה. הסגנון הבהיר והקריא, הפרקים הדרָמָטיים, האמינות, האיזון, הסמליות של המסופר, ובעיקר, הרוח הטובה הנושבת בתוך המציאות הקשה – כל אלה עושים ספר זה למומלץ.