רקע
ראובן קריץ
חגיגה ארוטית: 'חגיגה בשמש' לאורה עתריה, שירה
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: ספרי פורה; תשס"ד 2004

אורה עתריה. ‘חגיגה בשמש’. שירי אהבה 1951–1985. פרוזה, 1986. 185 עמ'.


מיתר אחד – עז וישיר

במסתו ‘הקיפוד והשועל’ חילק ישעיה ברלין את הסופרים לקיפודים, בעלי תכסיס ועניין אחד מרכזי, כמו דוסטוייבסקי, ולשועלים, בעלי עניינים ותכסיסים רבים, כמו שֵקספיר. השועלים מצטיינים בשפע ובגיוון ואילו הקיפודים עומדים בתחרות רק בעומק, בעוצמה ועצימות, או באיפוק ובעידון. וניתן להלביש על רעיון זה דימוי מוזיקאלי: יש מנגנים בכלים רבים ובהמון מיתרים ויש שמצטמצמים בכלי אחד ובשניים שלושה מיתרים שכנים.

אורה עתריה, בסִפרה הראשון, מציגה מעל למאה וחמישים שירי אהבה, שמיתרם הראשי הוא הארוטיקה העזה והישירה:

כְּמוֹ הַזַּמְבֶּזִי לְעֵת שֵׁפֶל

אֶבְרְךָ –

דִּישׁוֹן פָּצוּעַ עַל חוֹפוֹ.

נִכְמֶרֶת אֲנִי רוֹכֶנֶת לְנַשְּׁקוֹ,

וְהִנֵּה הוּא אֲרִי.

ספר היער 73


ולמי שיתהה למה דווקא הזמבזי זכה בַכבוד, ניתן להציע נימוקים אפשריים מן המסורות על גודל אֶברם של בני חם – בני כוש – המתגוררים לחופו, מהשפעת המזג (האקלים והאופי) האפריקני וגם ממצלול השם, שאחת האותיות נכפלת בו.

בארוטיקה זו נשמרת תמיד האחדות של גוף ונפש ומלווים אותה אקורדים במיתרים השכנים, זה של הטבע וזה של איזה יסוד אינטלקטואלי ספרותי, שמתגלה בקווי המשך למסורת של מוטיבים תנ“כיים, ‘כנעניים’ ונשיים. השירים בהירים, צלולים, אין בהם ‘עומק אפל’, ואינם מחפשים איפוק ועידון, אדרבה, הם שופעים עצימות –אינטנסיביות בלע”ז – של תחושות ומבעים. לעיתים הם עושים זאת בעזרת שלושה סימני קריאה, אבל אלה בעצם מיותרים: המילים כמו מזמינות את סימני הקריאה גם בטורים המסתיימים בנקודה. משפטי השאלה המעטים אינם של תהייה או של בקשת מידע, אלא של קריאות שלבשו לבוש שאלה:

אֱלֹהִיייייים!

אֵיךְ אֶפְשָׁר לִישׁוֹן בְּלַיְלָה שֶׁכָּזֶה –

ריח גבר 39


אוסף כרטיסי ביקור – בהשאלות

‘כרטיס הביקור’ של שיר, זה שמעורר ציפיות של טרם־קריאה, הוא – שמו. והנה כמה כרטיסי ביקור כאלה:

הִזדַּוְגוּת, עֵירום, מִשְׁגָּל, רֵיחַ הָאַהֲבָה, הִתְרוֹמְמוּת, שָׁעוֹן שֶׁל אַהֲבָה, יֵצֶר הָרַע, מִשְׁגָּל בַּשֶּׁמֶשׁ, הִתְעַלְּסוּת, הָאֲדָמָה חָגָה, גִּלּוּי עֲרָיוֹת…


ועוד הרבה – מעל למאה וחמישים. ובהקשר כזה גם כותרות כגון ‘הצו האלוהי’ או ‘קרנות המזבח’ מעוררות ציפיות למשמעות ארוטית, וציפיות אלו אכן אינן נכזבות. מעניין, מה הייתה אומרת על כל אלה הביקורת בשנות החמישים הפוּריטָניות – על כל פנים בסִפרות – שבהן אכן נתחברו שירים אלה, המתוארכים בחלקם… אבל גם ביחס לקנה המידה המתירני שלנו – הם עדיין ‘נועזים’.

עם זאת, מגלה מבט שני, בהשוואת שמות השירים לתוכנם, שעל פי רוב השמות מֶטָפוריים, מושאלים: ה’הזדווגות' – היא של מחוגי השעון בשעה חמש דקות אחרי אחת. ה’עירום' – של הירח. ‘ריח גבר’ – הוא ריח הגשם, ה’משגל' הוא – חלום: עלמה דוהרת על סוס שחור. ‘משגל בשמש’ – בעצם שיר טבע. ‘האדמה חגה’ אבל לא בהקשר שבו חשה זאת הנערה גזוזת השיער ב’למי צלצלו הפעמונים' של המינגוי, אלא זה מה שמרגישים הענבים בכרם… וכשאחד השירים נקרא ‘אשה נעורה ובידה זמיר’ – אין זה הזמיר הקטן שעליו אולי חשבתם בעקבות השיר של חנוך לוין על ‘ציפור המכנסיים’ (אף כי בשיר ‘סמדר’ מפרכסים דרורים מתחת לכותונת) – לא, האישה הנעורה הזאת מתרפקת רק על הים והאביב.


המבט השלישי

אבל… מבט שלישי בשמות השירים ובתוכנם מגלה שבכל זאת… שהשם אינו תחפושת, שֶכֵּן חישבו רק על זאת: מה קורה – בזמן שמחוגי השעון מזדווגים (מחמש אחרי אחת עד ארבע ועשרים)? והעירום – אומנם עירום־הירח, אבל על מה הוא משקיף, האשמאי הזקן?… וכך בשאר השירים: “ריח של גבר” מתגלה כריח הגשם – שבכל זאת מזכיר… וכשהעלמה חולמת, שהיא דוהרת על סוס שחור, וכשהענבים בכרם כל כך כבדים ומלאים עסיס, שהם חשים, שהאדמה חגה…

ויש אפילו מקום למבט נוסף: לפי כמה רמזים פזורים פה ושם מתעורר בכל זאת ספק, אם המצבים המתוארים אמורים להיתָפס על ידי הקורא כאירועים ריאליים של מה שכינו בארה"ב super-sex או רק כהתרחשויות שבדִמיון.

רַק הַדָּם דּוֹהֵר.

לֵב עַל לֵב גָּהַר…


– מסופר בשיר ‘הִזדווגות’, והדברים לכאורה מפורשים עד כדי קִרבה מסוכנת לווּלגָריות: מדווחים לנו, שמעשה האהבה התחיל “בְּדִיּוּק: / חָמֵשׁ דַּקּוֹת אַחֲרֵי אַחַת”, עד ש“הַמֵּרוֹץ נֶחְתָּם” בארבע ועשרים. אך כשהקורא זונח את חשבון­ הזמן ומוסיף לקרוא, הוא מגלה, שבסוף “מוֹרֵה הָעֵת” עדיין “עוֹמֵד / חָמֵש אַחַר אַחַת” ונשאר תוהה: האם האהבה הייתה כה עצימה, שבמשך שלוש שעות ורבע ‘עמד הזמן מלכת’ – או שאדרבה, נדמה היה, שעברו שעות של אהבה, בעוד שלמעשה זה היה חלום של רגע? אגב, מוטיב דומה פותח ונועל את ‘שיר עשרה אחים’ של אלתרמן: גם שָם נדמה לקורא – וכנראה גם לאחים עצמם – שעבר זמן רב, כשבסוף הם (פתאום־שוב או עדיין?) מסוּבּים לשולחן כפִסלי שעווה, בקיפאון כשוף, כשֶמִן הנרות ומגביעי היין לא נגרע דבר.


אהבה ותנ"ך

ויש הרבה איזכורי תנ"ך. ולא רק מ’שיר השירים' כצפוי, אלא ‘הכול פתוח’ – מ’בראשית' ועד לתפילות וליסודות מן הקבלה:

זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אוֹתָנוּ.

זֶה הַיְסוֹד.

זֶה הַסּוֹד.

נֵצַח.

הוֹד

אַתָּה. חֶסֶד אֲנִי.

אַתָּה וַאֲנִי.

בְּחֶסֶד וְרַחֲמִים

אֲנַחְנוּ.

מַלְכוּת.

הוויה 111


רמיזות התנ"ך בשירה שלנו מילאו תמיד שליחויות אחדות ולעיתים סותרות: קישוט, חילוּן, הפתעה, ‘הנמכת הקדוש’, חיסכון, העשרה… כאן השליחות כנראה: העצמה, תוספת מֵמד של קדושה (מה שמזכיר שירים ‘מטאפיזיים’ אחדים, כגון The Canonization של ג’ון דאן), מה שמרמז כאן על השקפת עולם פאנתיאיסטית, שבה הארוטיקה ממלאת תפקיד של פולחן ומשמשת דרך לדבוק בקדושת היקום ובסודו.


הגל הכנעני השלישי

ויש פה מֵעין המשך למסורת ה’כנענית': אם נראה כנציג הגל הראשון – ‘גל האבות’ – את טשרניחובסקי, וכנציג הגל השני – ‘גל הבנים’ – את רטוש, נוכל לראות בש. שִפרה ובאורה עתריה את הגל השלישי – ‘גל הנכדות’ – למגמה הכנענית: התמוז וחניבעל, שכבר טשרניחובסקי גילה אותם לשירה העברית, חוזרים ומשתתפים כאן בחגיגה בשמש, עם כל חדוות־החיים של טשרניחובסקי־סבא, ובלי הקדרות הגברית של רטוש את אמיר.

והנשיות חוגגת, כמובן. ודווקא לא הפמיניסטית־המורדת, אלא העצמאית־הכנועה, הממשיכה את המסורת שהחלו בה רחל, לאה גולדברג ואנדה עמיר:

הָייתִי כְּחֶרֶס הַנִּשְבָּר.

אִשָּׁה.

אישה 48


אך זוהי ‘כניעה’ שלא מתוך חולשה, אלא מתוך חופש הבחירה:

לוּ הָיָה כֶּסֶף רַב בְּיָדִי

הָיִיתִי יוֹרֶדֶת אֶל שׁוּק הָעֲבָדִים

וְקוֹנָה אוֹתְךָ לִי עֶבֶד עוֹלָם

לְשִׂימְךָ

אֲדוֹן חַיַּי.

אווה 7


ובשירים מזמזם נחיל רמיזות־ספרות: מופיע הירח על כידון הברוש – עם ד"ש ל’כוכבים בחוץ', נרמז ‘ספר היער’ של קיפלינג ובצידו – מכּרים עתיקים: שמשון ורות, סיסרא ויעל, בת־שבע ודָוִד ואבישג, אבל גם אטלס – נושא את השחק על כתפיו ועם זאת פתוח לפיתויים, ישו מהלך על המים, חניבעל כובש עיר, סנְט ג’ון נלחם בדרקון היֵצר, דוּלצִ’ינֵיאה ממתינה לאהובהּ בטירה כשופה, יחד עם לֵידי גֵ’ין – לידי צֶ’טֶרלי – ועמיתים נוספים, ובצידם – רמיזות לסרטים ולפזמונים, לניבים ולפתגמים, עולם ומלואו, החורג מגבולות העולם אל "מַעֲרֶכֶת הַשֶּׁמֶשׁ // יְקוּמִים / שֶׁל תְּשׁוּקוֹת – " (79).


מִפרשׂ עתיק

ולרבים מן המוטיבים מסורות ארוכות:

אָז הָיִיתִי מִפְרָשׂ מָלֵא רוּחַ בְּרֹם הַתֹּרֶן שֶׁלְךָ,

אָז הָיִיתִי בְּתוּלָה עֲקוּדָה בְּחַרְטֹם הַגָּלֵיאָה שֶׁלְךָ.

בּוּקָנִיר 151


הבּוּקָנִירִים היו שודדי־ים, ששדדו במאה השבע־עשרה את ‘העולם החדש’ שגילו הספרדים, הגָלֵיאָה היא ספינת־מלחמה קלה בימי היוונים־והרומאים, אך הבתולה העקודה עוד עתיקה מהם ומזכירה את בת־יפתח, את איפיגניה ואת אנדרומֶדה. והמִפרשׂ? מאז הִשקיף אֵיגֵיאוּס האומלל מראש צוק נישא על הים האֵיגֵיאִי בתקווה, שמִפרשׂ לבן ילבין באופק, ויבַשׂר לו, שבנו האהוב ניצל ושב בשלום – רבים המִפְרשׂים הספרותיים. אלינו הם הִגיעו כנראה בתיווך ‘המִפרשׂ’ של לֶרמונטוב: “מִפְרָשׂ בּוֹדֵד מַבְהִיק בַּצַּחַר…” כך בתרגום שמעוני, אך בארץ נשתרש הנוסח לפי שֵם הרומן של קאטאייב: ‘מפרש בודד מלבין באופק’, ודאי גם בעקבות ‘המִפרָש’ של פיכמן: “מִי אֲנִי? רַק מִפְרָשׂ לָבָן בּוֹדֵד”, אשר קולו של רטוש עונה לו כהד: “כְּמִפְרָשׂ הַמַּלְבִּין לָךְ אֱהִי, נַעֲרָה”, בשירו הראשון, שנדפס ב“מאזניים” בניסן תרפ“ט, והחתום עדיין אוריאל הלפרין. אחריו כתב משה טבנקין על “נַפְשׁוֹת מִפְרָשׂ, לְלֹא מַצְפֵּן וָהֶגֶה” וכעבור שנים אחדות חוזר ונגלה המוטיב בכליל הסונטות של משה גיורא ‘המפרש הלבן’ בספרו ‘השושנה הכחולה’, ושוב הוא מבהיק בשירה של נעמי שמר ‘לוּ יְהִי’ הפותח ב”עוֹד יֵשׁ מִפְרָשׂ לָבָן בָּאֹפֶק".


מי תולה שמש

מסורות אלו ואחרות כנראה לרוב אינן מוּדָעות למשוררת, והדבר ניכר ביותר במקומות, שהיא עצמה מנסה להצביע על ‘מקורותיה’. כך, למשל, ב’תולֶה השמש':

אַתָּה עַל צַוָּארִי תָלִיתָ שֶׁמֶשׁ.


לפני הטור הראשון מובא ציטוט מדברי חז"ל:

מכ“ח לכ”ח שנה חוזרת החמה לתחילת היקפה למקום בו תלאה הקב"ה בהיבראה.


מוטו זה כמו מסביר את ‘תולה השמש’ ותורם להעצמה, כי הוא מקביל בין האהוב ובין אלוהים ומעניק למעשה האהבה קדושה וחידוש של בריאת העולם. אבל מניין המסורת לתלות את השמש על הצוואר דווקא? גם זו ראשיתה בדברי חז"ל, שהסבירו את המילה ‘ענקים’ בכך “שהיו עונקין גלגל חמה” (בראשית רבא כ“ו ט”ז), ובעקבותיהם חש אִבְּן גבירול, שעל צווארו תלויה האדמה כעול – כזכור חש עצמו כה גדול, שאילו הִזמינו אותו הכוכבים “בְּנֵי עַיִשׁ” לשבת בחברתם, היה מסרב להם בגלל קטנותם (‘ניחר בקוראי גרוני’) עד ששוב מתגלה המוטיב בפואֶמה ‘גדודי האש’ בטור “פַּעֲמוֹן הַשֶּׁמֶשׁ עַל צַוָּאר – צַלְצֵל!” וראה בפרק העוסק בפואמה זו.


קִנטור לסיום

בקיצור… אילו – לסיום ולסיכום – רצינו לקנטר את אורה עתריה, יכולנו לומר לה: אַת רוצה להגיש לנו ארוטיקה ישירה באחדוּת של גוף ונפש וטבע? יפה. זה חוט משולש שלא במהרה יינתק. אבל איבר האהבה העיקרי של האישה המספרת על עצמה ועל אהבתה בשירייך הוא בכל זאת… המוח!

המלצות קוראים
תגיות