רקע
ראובן קריץ
רוח זִיכרונות –'רוח מזרחית' לאורה עתריה, שירה
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: ספרי פורה; תשס"ד 2004

אורה עתריה. רוח מזרחית. שירים מפלשׂתינא (א"י). ספרית פועלים, 1989. 48 עמ'. איורים: תמר יפתח בן־שאול.


ד"ש מסומיל ומארלוזורוב

רוח מזרחית נושבת ב־29 השירים ובאיורים שבספר ונושאת עימה הרבה ריחות וצלילים מן הכפר סוֹמֵיל, שהיה בין הרחובות בזל וז’בוטינסקי (מקודם: קיבוץ גלויות), בדרכי העפר החובקים את הפרדסים, אל עבר רחוב סוקולוב 26, במקום שעמד “בַּיִת שֶׁל שׁוֹטְרִים” בנוי בטון חזק עם “רֶלְסִים שֶׁל רַכֶּבֶת”. הילדים – אורה וסימה, חנה’לה ושמוליק – מחובקים במסדרון על שמיכות וערימות כרים, “יוֹשְׁנִים עַל הָאָרֶץ… מְצַחְקְקִים וּמִתְפַּחֲדִים. אֵיזֶה כֵּף לֹא נוֹרְמַלִי”.

אלה אפוא שירים של הווי ושל חוויה, שיש בהם גם הסממנים המאפיינים את ספרות ‘הימים ההם’ – פעימת הבאר, ילל התנים –

הַנִּיחוֹחַ הָאָפוּי שֶׁל הָאֵיקָלִיפּטוּסִים בַּשֶּׁמֶש / מְשֻׂכַּת צַבָּר נֶחְנֶקֶת בְּאָבָק / חֶרֶב חֶרְמֵשִׁית וְלָהּ נִצָּב מֵעֶצֶם, שְׁתֵי שַׁבְּרִיּוֹת / שׁלֹשָׁה קְלִיעִים שֶׁל כֶּסֶף / מִגּוּפוֹ שֶׁל אַרְלוזוֹרוֹב נִשְׁלְפוּ…


מה מקסים שם?

במרכז החוויה האישית עומדים “קִסְמֵי סוֹמֵיל”, הביקורים בביתן של בִּתְסאם ולַטיפה וסֵית אַמינה, הפגישות עם סֵית חִסאן הכבודה העיוורת, הממששת את הג’יראנה, בִּנְת אל־יהוד, וקובעת שהיא “שַׁלַבִּיֶה, מְלִיחָה”, משחקי המחבואים עם לַטיפה, המסתתרת על הגג, בַדוּרה המשוטחת בשמש, ועם ראסן, הם חופרים יחד קבר לגוזל של שרקרק, היא מבקשת ממנו “בּוֹס” – קנה סוּף לטאיארה – מה שגורם לצחוק רב, כי “בִּשְׂפָתִי בּוֹסִים הֵם קְנֵי סוּף, וּבִשְׂפָתָם – נְשִׁיקוֹת”.

הילדה־השכנה, האורחת התכופה, עדה להכנות לחתונתה של איבְּלה, שרַסמיה וג’מילי מקנאות בה: החתן בא בדיליז’אנס, משוח בשמן עם שאווארֶבּ דק־דקיק, בפיו שן זהב והכול נפעמים משני הצבעים שבנעליו ומן הציפורן המגודלת שבזרת ימינו… מעתה תחיה איבְּלה עם אימו הזקנה ואחיותיו המזדקנות, מלכה כלואה. גם לילדה האורחת מבטיחה אמינה שבבוא היום יערכו לה טקס מפואר של חִינָה ונגינה שלושה ימים בטמבורים…


מלכות וגולה

מה שמַפנה את תשומת הלב לרשת דימויי המלכות הפרושה על עולם זיכרונות זה: זוהי “מַלְכוּת בַּשֶּׁמֶשׁ”, שבה שטה סֵית אמינה כמו ספינה (בַּרַקַה) בנהר שליו, ומולכת בה סֵית חִסאן הכבודה, היא המלכה העיוורת, ובה “מֶלֶךְ אִלֵּם”, ענק שחור, סודני, “קוֹצֵי שֵׂיבָה בָּעֲמָקִים שֶׁבִּלְחָיָו”, מוכר תפוזים, שלעולם אינו מדבר. בַהמשך נופלת המלוכה עם מותה וקבורתה של סֵית חִסאן וכליאתה של הנסיכה איבְּלה. שער הארמון נעול וסביבו גדלים פרע הצברים, הלַנְטָנָה והרוזה־אינדיקה. אבל שלא כמו באגדת היפהפיה הנרדמת – אנשי החצר “נָדְדוּ כֻּלָּם… מִבְּלִי לוֹמַר שָׁלוֹם” למקום שיש קסם אפל בשמו: כּוּוֵית. והילדה תוהה, “אִם בְּמִטְעָנָם נָשְׂאוּ פֵּרוּר קָטָן שֶׁל זִכָּרוֹן” – אותה? הלא גם היא גלתה מן הממלכה המכושפת שלה.


איך מצטרפים היחידים ל’עולם'

השירים רובם עומדים כל אחד לעצמו, אך עיקרם בהצטרפותם לעולם שירי אחד, שיש בו מבנה של פתיחה־בתפילה (“חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְּקֶדֶם”) וסיום של תהייה־בחשש (“מָקוֹם שֶׁל שָׁלוֹם”) והשירים שביניהם ערוכים בכמה מעגלים או שערים, הקבוצה הגדולה נוגעת להווי 1936 ועונים לה כהד־ניגודִי שירים הרומזים להווי 1946–1948: עדיין מצויים בַּבַּיִת הפיליפס הקשיש (הרדיו הגדול), ושלושת הרוצחים האילמים (הקליעים שהמיתו את ארלוזורוב). אך במקום התנים מיילים עכשיו צופרי הניידות של הצבא האנגלי, במקום הדודאים, ציפורני החתול, לשון הפר ושאר פרחים עכשיו בַחוצות ה’כלניות' (על הכומתות האדומות שלהם), וגם הפחד של אז ועתה דומה ושונה.

בסִדרת השירים צפונה אפוא תבנית של ‘פגישה – פרידה – געגועים לפגישה מחודשת’ – האופיינית למיתוסים, לדתות ולהשקפות עולם אחדות. אלא שכאן הגעגועים רוויים זִיכרונות ואין כמעט תקווה לעתיד.


אפשר בלי פוליטיקה?

לשירים אין מסר פוליטי. משתמע צער על סיכוי שהוחמץ, על נוף משותף שאבד: בַמקום שפעם נישאו ריחות הכמון, הזעתר והיסמין מצטיירת פגישת “סַהֲרוּרִים וְזָרִים” החולפים –

בְּצַחֲנַת בֶּנְזִין

הֲלוּמֵי אוֹקְטָן גָּבוֹהַּ

שֶׁל תְּקִיעַת צוֹפָרִים

בֵּין בַּזֶל לְזַ’בּוטִינְסְקִי


בעוד שבסִפרה הראשון של אורה עתריה (‘חגיגה בשמש’, 1986) שלטה ארוטיקה עזה ומתרוננת, כאן מרחפת חיבה עדינה, ספוגת זיכרונות. באלה משתתפים כל החושים: קודם כול חוש הריח ואיתו עולים המראות והצלילים, טעמי המאכלים ותחושת המגע בחפצים – אבל כולם ‘עוברים דרך הלב’.

רבות המילים בערבית, רבים שמות הצמחים, המאכלים, ביטויי ההווי. ואלה – עם המון הפרטים הייחודיים – מעניקים לדברים אוטֶנטיוּת: רוב ציורי הזיכרון משׂורטטים ביד בטוחה, ברישום עדין ורגיש. ורק במקומות המועטים, שמודגשת ומוסברת המשמעות, הדבר מיותר וקצת פוגם. גם האיורים לא אחידים: רובם בעלי קו נקי, עדין ורגיש, התורם לאווירה, ומיעוטם מרושלים.

כללו של דבר: מי שאוהב רוח מזרחית של זיכרונות – ייהנה.

המלצות קוראים
תגיות