על ספר שיריו הראשון של רוברט וייטהיל. 1977.

מי כבר ראה פעם…    🔗

רוברט וייטהיל בחר לשיריו שם דו־משמעי – ‘עורבים חומים’ – הרומז, שהם דומים למדי לעורבים השחורים השכיחים, ועם זאת יש להם עצמיות גמורה, שהרי כל אחד כבר שמע על ‘עורב לבן’, אבל מי שמע על ‘עורבים חומים’? וממילא נקבעת כך מראש עמדה של אירוניה עצמית עם הכרת ערך עצמית. מאחר שוייטהיל איננו משורר ישראלי, נוסיף עליו מעט מידע ביוגרָאפי: נולד בצפון קארוליינה (1947), במשפחה מתבוללת, דור שלישי בארה"ב. גדל בלאבּוק, טכסאס, משפטן, עבד בשירות ממשלת טכסאס. למד עברית בעצמו – בטכסאס… באמת – עורב חום!

משמעות מילולית – וחיוך    🔗

ואכן, לא פעם מתלווה חיוך אל קריאת שלושים ושניים השירים, לרוב בגלל המתח האירוני שבין הכתוב ובין איזה ניב: “קוֹר רוּחַ כַּסְפִּי / רָעַד בַּגַּן”. או “הַיּוֹרֶה קָרֵב וְיוֹרֶה” או “תָּמִיד נֵר תָּמִיד”. כל אלה מחזירים לניב משהו ממשמעותו הראשונית, המילולית או יוצרים לו משמעות מילולית חדשה מתוך ההקשר.

והדברים מעוררים חיוך עצוב, מפני שהמדובר בלוויה של הנשיא ג’ון קנדי, שנערכה ביום גשום.

ולעיתים הניב כמו מסתתר ‘מאחורי’ הנאמר, ועל הקורא לשחזר אותו:

וכן מופנית תשומת הלב למשמעות המילולית הנשכחת של הניב – ע"י היפוכו:

ומצטיירת שִגרת החולין, הפותחת את היום בהאזנה לחדשות. אבל מאחר שיש שעשועי לשון כה רבים המדגישים את המשמעות המילולית, עשוי גם כאן להתעורר החשד, שמאחורי שגרת הלשון של ‘חדשות’ מסתתרת אולי גם הציפייה הכמוסה, שבבקרים תבואנה ‘חדשות’ – כשהכוונה לאו דווקא לדיווּח על מאורעות, אלא לאותן בנות, ששלונסקי אמר עליהן: הינה החדשות ועיקרן תחילה.

עברית מודרנית – ותנ"כית    🔗

ולעיתים במקום ניב אמור הקורא לזכור – לגלות – את הפסוק התנ"כי שעליו נשען הנאמר, וממילא מתקבלת תערובת מוזרה של החדש והעתיק: על היושב “לְיַד הַחַלּוֹן הַמְעֻשָּׁן” כשהוא מתבונן בעורבים החומים שאינם נותנים ליבם לעוברים, נאמר:

והדברים – הרומזים ל“וְאֶצְבְּעוֹתַי מֹר עוֹבֵר” שבשיר השירים ול“כְּמַר מִדְּלִי” שבישעיהו, אלא שה’מַר' אינו ‘טיפה’ – ודאי אינם מחמאה לקפה, לפי מה שבדרך כלל שופכים מדלי. ואיך הִגענו מקפה לדלי? באמצעות ההֶחְבֵּר – האסוציאציה – שבין ‘מור’ (הנכתב בשיר השירים בכתיב חסר, מֹר) ובין ‘מַר’ טיפה, שהחליף את משמעותו ל’לא־מתוק'. והקפה ששותים באמריקה אין לו שֵם טוב אצל מי שטָעַם קפה בארצות אחרות.

לעיתים הקורא אמור לזכור גם תאריך זה או אחר בהיסטוריה:

נרמז גירוש ספרד, ומשתמע, שדווקא כשנתגלה לעמים עולם חדש, גילו היהודים שהם כבר אינסוף פעמים נשארו (ועוד יישָארו?) באינחוף, אולי גם בעולם החדש.

תפיסת הרגע    🔗

נושאי השירים מגוּוָנים, אך בכולם ניכרת המגמה של ‘תפיסת הרגע’ – של מיצויו כחוויה – באמצעות התודעה, בזיכרון, וזאת על ידי שִׂרטוטו בקווים מעטים, ממצים: שירי האהבה מעלים את זִיכרון רגעי האהבה, שירי הטבע – את זיכרון הטבע כרקע לאהבה, וכשאין איזכור־אהבה מפורש, בכל זאת האווירה טעונה או רווּיה ארוטיקה. רק בתיאורי הנוף העירוני הנעימה ספקנית־פסימית. ומגמה זו של תפיסת ייחודו של הרגע מתוך הדגשת האווירה מַקנה לשירים לעיתים איכות מהורהרת – שגם בה יש הפתעות: השיר שכותרתו ‘סיפור ערשׂ’ פותח בתיאור מרגיע של סערה שחלפה, מה שמתאים לשם השיר ומצדיק את ציפיות הקורא:

לא יישבר שוב – ע"י הרוחות. שהלא הרוחות חדלו כבר סמוך לחצות. סיפור הערש הלוא בא ליישן ולהרגיע:

פואנטה שהערימה על הקורא, שחשב שמתארים לו חדר־ילדים? או אמירה עקיפה, שגם הבנות העובדות בבית כזה הן בעצם ילדות קטנות מפוחדות, שמגיע להן סיפור­ ערשׂ? ומה פתאום הווילון מזכיר – פרוכת? מפני שזה מקדש לאלת האהבה?

רגעים ‘מיוחדים’ נוספים ש’נתפסים' כך הם, למשל – התחושה המיוחדת המתעוררת עם פגישת ידיד ותיק דווקא באמצע גשר שלרוחב הנהר, ודווקא בשעת לילה מאוחרת, ו… דווקא אחרי השיר הקודם. או איזכור החוויה של ‘מעשה־אהבה’ “בְּחֵמָה מְתֻקָּה, נוֹאֶשֶׁת” דווקא ברגע שמורידים ארון לקבר, ודאי בטלוויזיה? ואם כן, שיר זה, ‘כבדים כעפר’, הוא מעין ‘המשך’ לשיר הבא כמה עמודים אחריו, המתאר צפייה בטלוויזיה –

וכשהשיר השני מפָרש את הראשון, הרי שמתוך הדו־שיח יש עוד פריטים שמתלווה להם נעימה אירונית או דו־משמעית, כגון האמירה (בשיר השני), ש –

ובמקביל לכך היו מן הסתם עוד מעשי־אהבה וצפיות בטלוויזיה.

פורטרטים    🔗

שבעה שירים הם מעין ‘פורטרטים של מקומות’ ומנסים ‘לתפוס’ את ייחודם: טולדו, אינסברוק, יפו… אגב, שמות־המקומות נזכרים בשמות השירים בלבד, ולא בשירים עצמם, והם לעיתים מפורטים מאוד מבחינת ה’כאן ועכשיו' שלהם; כך למשל אחד השירים נושא את הכותרת: ‘בקומה ה־13 של מגדל כוּר־תעשיה בע"מ, רח’ שאול המלך, ת"א, סמוך מאוד לבין־השמשות, יום חול'. שירי העיר ספקניים, אירוניים, ותוהים על סדרי התרבות שלנו, שאנחנו מקבלים אותם באדישות:

המראות מוגדרים בבירור ומעמדת־תצפית מיוחדת: תיאור השמים, כפי שתופס אותם הלוויין מתחתיו… או מראה הנוף ב’הַי־וֵי 290, 35 מייל מהְיוּסטון'.

והדימויים?    🔗

תמיד אינטלקטואליים, ואפילו נוטים להתחכמות, אך גם ציוריים מוחשיים:

או:

עטלף סוריאליסטי ועברית אינטימית    🔗

השיר ‘כוכב שביט’ מתאר חיזיון סוריאליסטי של עטלף חולף על מצפה כוכבים נטוש שזגוגיותיו מנופצות, “הָרוּחַ תּוֹחֵב אֶת יָדוֹ” בווילונות שנפרמו, ו“זְרוֹעוֹ מִתְקָרֶשֶׁת”.

העברית קולחת, גמישה, דיבורית, כמו־אינטימית:

וברור, שמרבצי הסחף, שתחילה מוחשיים, מקבלים בסיום השיר הקצרצר משמעות סמלית־מושאלת, נפשית. וכן בזיכרונות־אהבה מחוף כינרת:

בן־רגע היא נעלמת בחשֵכה “בְּתוֹךְ / וְלֹא עָל”. והמוחשי נעשה מושאל ­וסמלי:

זה קו־הייחוד בשירת וייטהיל: תפיסת הרגע, הגות קלילה, יסוד אינטלקטואלי­ הגותי, צמידות לסיטואציה מוחשית הנטענת משמעות סמלית, נטייה להשתעשע בניבים ובמעברים מן המשמעות השגורה, המושאלת, לראשונית־מילולית, מיזוג של ‘חומר ספרותי’ עם לשון דיבורית, עם חוויה אישית שהיא לא פעם חושׂפנית והמלוּוה לרוב אירוניה עצמית דקה.