רקע
ראובן קריץ
עורבים חומים, לא לבנים: שירים ראשונים של וייטהיל
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: ספרי פורה; תשס"ד 2004

על ספר שיריו הראשון של רוברט וייטהיל. 1977.


מי כבר ראה פעם…

רוברט וייטהיל בחר לשיריו שם דו־משמעי – ‘עורבים חומים’ – הרומז, שהם דומים למדי לעורבים השחורים השכיחים, ועם זאת יש להם עצמיות גמורה, שהרי כל אחד כבר שמע על ‘עורב לבן’, אבל מי שמע על ‘עורבים חומים’? וממילא נקבעת כך מראש עמדה של אירוניה עצמית עם הכרת ערך עצמית. מאחר שוייטהיל איננו משורר ישראלי, נוסיף עליו מעט מידע ביוגרָאפי: נולד בצפון קארוליינה (1947), במשפחה מתבוללת, דור שלישי בארה"ב. גדל בלאבּוק, טכסאס, משפטן, עבד בשירות ממשלת טכסאס. למד עברית בעצמו – בטכסאס… באמת – עורב חום!


משמעות מילולית – וחיוך

ואכן, לא פעם מתלווה חיוך אל קריאת שלושים ושניים השירים, לרוב בגלל המתח האירוני שבין הכתוב ובין איזה ניב: “קוֹר רוּחַ כַּסְפִּי / רָעַד בַּגַּן”. או “הַיּוֹרֶה קָרֵב וְיוֹרֶה” או “תָּמִיד נֵר תָּמִיד”. כל אלה מחזירים לניב משהו ממשמעותו הראשונית, המילולית או יוצרים לו משמעות מילולית חדשה מתוך ההקשר.

וְגֶשֶׁם, הַרְבֵּה גֶּשֶׁם / וּנְשִׂיאִים, הַרְבֵּה נְשִׂיאִים / וְרוּחַ אַיִן.


והדברים מעוררים חיוך עצוב, מפני שהמדובר בלוויה של הנשיא ג’ון קנדי, שנערכה ביום גשום.

ולעיתים הניב כמו מסתתר ‘מאחורי’ הנאמר, ועל הקורא לשחזר אותו:

כְּלָבִים. פְּנֵי הַדּוֹר.


וכן מופנית תשומת הלב למשמעות המילולית הנשכחת של הניב – ע"י היפוכו:

חֲדָשׁוֹת לִבְקָרִים. בְּקָרִים לַחֲדָשׁוֹת.


ומצטיירת שִגרת החולין, הפותחת את היום בהאזנה לחדשות. אבל מאחר שיש שעשועי לשון כה רבים המדגישים את המשמעות המילולית, עשוי גם כאן להתעורר החשד, שמאחורי שגרת הלשון של ‘חדשות’ מסתתרת אולי גם הציפייה הכמוסה, שבבקרים תבואנה ‘חדשות’ – כשהכוונה לאו דווקא לדיווּח על מאורעות, אלא לאותן בנות, ששלונסקי אמר עליהן: הינה החדשות ועיקרן תחילה.


עברית מודרנית – ותנ"כית

ולעיתים במקום ניב אמור הקורא לזכור – לגלות – את הפסוק התנ"כי שעליו נשען הנאמר, וממילא מתקבלת תערובת מוזרה של החדש והעתיק: על היושב “לְיַד הַחַלּוֹן הַמְעֻשָּׁן” כשהוא מתבונן בעורבים החומים שאינם נותנים ליבם לעוברים, נאמר:

רֵיחַ קָפֶה עַל אֶצְבְּעוֹתָיו, כְּמַר מִדְּלִי.


והדברים – הרומזים ל“וְאֶצְבְּעוֹתַי מֹר עוֹבֵר” שבשיר השירים ול“כְּמַר מִדְּלִי” שבישעיהו, אלא שה’מַר' אינו ‘טיפה’ – ודאי אינם מחמאה לקפה, לפי מה שבדרך כלל שופכים מדלי. ואיך הִגענו מקפה לדלי? באמצעות ההֶחְבֵּר – האסוציאציה – שבין ‘מור’ (הנכתב בשיר השירים בכתיב חסר, מֹר) ובין ‘מַר’ טיפה, שהחליף את משמעותו ל’לא־מתוק'. והקפה ששותים באמריקה אין לו שֵם טוב אצל מי שטָעַם קפה בארצות אחרות.

לעיתים הקורא אמור לזכור גם תאריך זה או אחר בהיסטוריה:

אֶלֶף אַרְבַּע מְאוֹת תִּשְׁעִים וּשְתַיִם, שֶׁבּוֹ

גִּלָּה קוֹלוּמְבּוּס אֶת חוֹפֵי אָמֵרִיקָה

וְגִלּוּ הַיְהוּדִים / אֶת הָאֵינְחוֹף.


נרמז גירוש ספרד, ומשתמע, שדווקא כשנתגלה לעמים עולם חדש, גילו היהודים שהם כבר אינסוף פעמים נשארו (ועוד יישָארו?) באינחוף, אולי גם בעולם החדש.


תפיסת הרגע

נושאי השירים מגוּוָנים, אך בכולם ניכרת המגמה של ‘תפיסת הרגע’ – של מיצויו כחוויה – באמצעות התודעה, בזיכרון, וזאת על ידי שִׂרטוטו בקווים מעטים, ממצים: שירי האהבה מעלים את זִיכרון רגעי האהבה, שירי הטבע – את זיכרון הטבע כרקע לאהבה, וכשאין איזכור־אהבה מפורש, בכל זאת האווירה טעונה או רווּיה ארוטיקה. רק בתיאורי הנוף העירוני הנעימה ספקנית־פסימית. ומגמה זו של תפיסת ייחודו של הרגע מתוך הדגשת האווירה מַקנה לשירים לעיתים איכות מהורהרת – שגם בה יש הפתעות: השיר שכותרתו ‘סיפור ערשׂ’ פותח בתיאור מרגיע של סערה שחלפה, מה שמתאים לשם השיר ומצדיק את ציפיות הקורא:

סָמוּךְ לַחֲצוֹת הַלַּיְלָה חָדְלוּ הָרוּחוֹת.

זְגוּגִית נִטְמְנָה בְּתַחֲרֵי הַוִּילוֹן, כִּבְפָּרֹכֶת,

אֵין רֶטֶט בָּאֶשְׁנַבִּים

וְהַמַּנְעוּל לֹא יִשָּׁבֵר שֵׁנִית.


לא יישבר שוב – ע"י הרוחות. שהלא הרוחות חדלו כבר סמוך לחצות. סיפור הערש הלוא בא ליישן ולהרגיע:

הַלָּקוֹחַ הָאַחֲרוֹן הָלַךְ לוֹ / בְּאָמְרוֹ שֶׁיָשׁוּב, אִם יָשׁוּב.

אוֹרוֹת הַבַּיִת אֲפֵלִים כִּמְעַט כֻּלָּם – –


פואנטה שהערימה על הקורא, שחשב שמתארים לו חדר־ילדים? או אמירה עקיפה, שגם הבנות העובדות בבית כזה הן בעצם ילדות קטנות מפוחדות, שמגיע להן סיפור­ ערשׂ? ומה פתאום הווילון מזכיר – פרוכת? מפני שזה מקדש לאלת האהבה?

רגעים ‘מיוחדים’ נוספים ש’נתפסים' כך הם, למשל – התחושה המיוחדת המתעוררת עם פגישת ידיד ותיק דווקא באמצע גשר שלרוחב הנהר, ודווקא בשעת לילה מאוחרת, ו… דווקא אחרי השיר הקודם. או איזכור החוויה של ‘מעשה־אהבה’ “בְּחֵמָה מְתֻקָּה, נוֹאֶשֶׁת” דווקא ברגע שמורידים ארון לקבר, ודאי בטלוויזיה? ואם כן, שיר זה, ‘כבדים כעפר’, הוא מעין ‘המשך’ לשיר הבא כמה עמודים אחריו, המתאר צפייה בטלוויזיה –

בְּיוֹם קְבוּרָתוֹ שֶׁל ג’וֹן פִיצְגֶ’רַלְד קֶנֶדִי הִזְמַנְתְּ אוֹתִי (הֲזָכוּר לָךְ?

הָיָה יוֹם אָפוֹר וְצוֹנֵן, חָשׂוּף לָרוּחַ, יוֹם אֶחַד בְּנוֹבֶמְבֶּר)

לְבֵיתֵךְ / לִצְפּוֹת בַּהַלְוָיָה.


וכשהשיר השני מפָרש את הראשון, הרי שמתוך הדו־שיח יש עוד פריטים שמתלווה להם נעימה אירונית או דו־משמעית, כגון האמירה (בשיר השני), ש –

מֵאָז נִרְצְחוּ אִישִׁים אֲחֵרִים, כָּרָגִיל אֶצְלֵנוּ,

וְגֶשֶׁם, הַרְבֵּה גֶּשֶׁם…


ובמקביל לכך היו מן הסתם עוד מעשי־אהבה וצפיות בטלוויזיה.


פורטרטים

שבעה שירים הם מעין ‘פורטרטים של מקומות’ ומנסים ‘לתפוס’ את ייחודם: טולדו, אינסברוק, יפו… אגב, שמות־המקומות נזכרים בשמות השירים בלבד, ולא בשירים עצמם, והם לעיתים מפורטים מאוד מבחינת ה’כאן ועכשיו' שלהם; כך למשל אחד השירים נושא את הכותרת: ‘בקומה ה־13 של מגדל כוּר־תעשיה בע"מ, רח’ שאול המלך, ת"א, סמוך מאוד לבין־השמשות, יום חול'. שירי העיר ספקניים, אירוניים, ותוהים על סדרי התרבות שלנו, שאנחנו מקבלים אותם באדישות:

וְאָנוּ – כְּגִ’ירָפוֹת מְנֻמְנָמוֹת – – / לוֹעֲסִים עַלְעַלֵּי

יוֹם־יוֹם.


המראות מוגדרים בבירור ומעמדת־תצפית מיוחדת: תיאור השמים, כפי שתופס אותם הלוויין מתחתיו… או מראה הנוף ב’הַי־וֵי 290, 35 מייל מהְיוּסטון'.


והדימויים?

תמיד אינטלקטואליים, ואפילו נוטים להתחכמות, אך גם ציוריים מוחשיים:

הַיּוֹם וְהַלַּיְלָה עוֹקְבִים זֶה אַחֲרֵי זֶה / כַּאֲבָנִים / בְּתַחֲרוּת שֵׁשׁ־בֵּשׁ.


או:

הַנַּחַל נִצְבָּט בֵּין הַצּוּקִים, כְּפֶצַע זָב נִסְחָט בֵּין אֲגוּדָּל לְאֶצְבַּע.


עטלף סוריאליסטי ועברית אינטימית

השיר ‘כוכב שביט’ מתאר חיזיון סוריאליסטי של עטלף חולף על מצפה כוכבים נטוש שזגוגיותיו מנופצות, “הָרוּחַ תּוֹחֵב אֶת יָדוֹ” בווילונות שנפרמו, ו“זְרוֹעוֹ מִתְקָרֶשֶׁת”.

העברית קולחת, גמישה, דיבורית, כמו־אינטימית:

בְּמַגַּע יָדַיִךְ / אַתְּ מְאַזְכֶּרֶת לִי

מִרְבְּצֵי סַחַף / עַל חוֹף נוּאֵיבָּה

בַּקַּיִץ. בִּי. בָּךְ. / בִּי שֶׁבָּךְ.


וברור, שמרבצי הסחף, שתחילה מוחשיים, מקבלים בסיום השיר הקצרצר משמעות סמלית־מושאלת, נפשית. וכן בזיכרונות־אהבה מחוף כינרת:

וּכְשֶׁשָׁכַבְנוּ עַל חוֹף כִּנֶּרֶת

צָחַקְתְּ וְרַצְתְּ לַמַּיִם וְאָמַרְתְּ

בְּגִחוּכִים: 'עַכְשָׁיו אֲנִי יוֹדַעַת

לָמָּה יֵשׁוּ הָלַךְ עָל, וְלֹא בְּתוֹךְ.'


בן־רגע היא נעלמת בחשֵכה “בְּתוֹךְ / וְלֹא עָל”. והמוחשי נעשה מושאל ­וסמלי:

מֵאָז / נֶעֱלַמְתְּ לִי אֵיכְשֶׁהוּ. זִכְרֵךְ

מַפְשִׁיר בִּי כְּמַגָּע עָמוּם, כְּרֵיחַ

כָּהוּי, כְּצֵל חוֹלֵף עַל פְּנֵי מֵימֵי

כִּנֶּרֶת, חוֹלֵף עָל / וְלֹא בְּתוֹךְ.


זה קו־הייחוד בשירת וייטהיל: תפיסת הרגע, הגות קלילה, יסוד אינטלקטואלי­ הגותי, צמידות לסיטואציה מוחשית הנטענת משמעות סמלית, נטייה להשתעשע בניבים ובמעברים מן המשמעות השגורה, המושאלת, לראשונית־מילולית, מיזוג של ‘חומר ספרותי’ עם לשון דיבורית, עם חוויה אישית שהיא לא פעם חושׂפנית והמלוּוה לרוב אירוניה עצמית דקה.

המלצות קוראים
תגיות