רקע
ראובן קריץ
קשיי חולין והפתעות סגנון. שוהם סמיט. הוםסנטר
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: ספרי פורה; תשס"ד 2004

שהם סמיט, ‘הוֹםסֶנטר’, ידיעות אחרונות, 68 ש"ח.


סיפורי המעשים – עימותי חולין, קשיים קטנים

אחד־עשר סיפורים קצרים, באורך ממוצע של 8 עמודים לא גדולים. הגיבורים שונים ודומים בבעיותיהם, כשהם מתמודדים עם קשיי חולין: שלום ושלוה, זוג צעיר, היא רוצה ילד, הוא דוחה זאת, שני חתולים מפריעים (‘חתול צהוב’). זוג צעיר עם שני ילדים נוסעים לבקר ישישה גחמנית (‘משלחת של רצון טוב’). ליואל ומירה, זוג צעיר, ביקור: משה ומרגלית, הורים טרחנים, מרגלית נוברת במטבח, משה משדל לקנות אביזרים במבצע האביב של ישראכרט, הביקור שואה, שיאו כשכיסא פלסטיק שמשה ישב בו, נשבר (‘אביב בישראכרט’). הוא ומישל מטפלים בתינוקת, הוא צופה בטלוויזיה, רכב חלל נוחת במאדים, אביו מצלצל לשאול על הנכדה, זו נפלה משידת הטיפולים (‘sojourner’). שני גברים חוזרים מן הגן עם בנותיהם ואינם יכולים לשוחח, כי אינם מסוגלים לשאול את זולתם מה שמו (‘סליחה, מה שמך?’). לגב' גייר מנקה כושי, היא חוששת שירצח אותה, מתעלפת על האסלה בשירותים, הוא מזעיק אמבולנס (“אקונומיקה”). סיפורו של נער, שעוזר לעיוור לעבור את הכביש, וזה רוצה שייקח אותו לבית־בושת, הנער מוצא לָעיוור פרוצה ברחוב (‘דפיקה’). מונולוג של בת המזכירה לָאֵם, איך חיכו שתיהן למות הסבתא ואיך החייתה האם אוגר קפוא (‘אנביוסיס’). אב ובת מטיילים על שפת הים בגשם ורוח, היא קפואה, הוא מאשים: אַת לאtough guy, מודד לה את הדופק, טוען, שאין (‘אוטוטומיה’). מחשבות של חמות, שכלתה אינה יודעת לנהוג (‘האוטו של סוגסטיה’). צעירה סומכת על מגדת עתידות, קובעת מועד לחתונה, לַמועד נמצא חתן, אבל לא לה, לאִמהּ האלמנה.


מאפייני המִרקם

יש במִרקם גוונים רבים של קשיחות, לעיתים בנעימה עניינית של דיווח, של לגלוג אירוני או סרקסטי, לפעמים בתחושת־חיים עייפה של “נמאס לי”:

אם יידרס בדרך, ניחא. אמת, זה לא מוות הכי אסתטי… (19). הישישה לא התפגרה במהלך הלילה, הנסיעה תצא לפועל, יש להכין מנות קרב לדרך לכל היום הארור, לשוקו שיישפך על הסדין שהוחלף לרגל יחסי המין של ליל שבת, שלא התקיימו, כי התולע התעורר וצרח עד צאת נשמתו ונשמתם (20).1 הוא עקר את הילדה ממכנסיו, גרר אותה לדלת, שׂק של שִנאה בועטת… (26). זו שכבר שלושה חודשים האכילה אותם בעיקר חרא וצרחות, ישנה, לשם שינוי (41).


המילים הלועזיות רבות ובולטות ויוצרות בקורא קשת תחושות מהפתעה עד חיוך. בשמות 6 סיפורים יש מילים לועזיות, שמחציתן ודאי אינן מוּכּרות לרוב הקוראים: כך ב’אנאביוסיס' (הפסקה זמנית של פעולות החיים אצל בע"חים מסוימים ביבוש או קפיאה), הכותרת מטרימה את זיכרונותיה והרהוריה של הבת, איך האֵם השיבה לחיים אוגר קטן שקפא:

לָקחתְּ את היצור הקשוי לסלון ועיסית אותו מול ספיראלות התנור, נצח קטן עבר, הרבה פחות מִנֶצח השעות עד שילדתְ אותי, מִנֶצח הימים, עד שנפטרה אמך (85).


באמצעות האוגר הסמלי קושר שֵם הסיפור, במשמעות מועברת, את רגשותיה של הבת אל אִמה ואת הרהוריה על לידה, חיים ומוות.

גם ב’אוטוטומיה' (יכולתם של בע"חים כגון לטאות לנתק אבר מגופם לשם הגנה), מציין שם הסיפור במשמעות מועברת התגוננות מרגשות של בת ואביה.

בסיפור ‘סוֹז’וֹרנֶר’ (דירת ארעי, ביקור, רכב החלל שנחת במאדים), מסמל רכב זה קוטב בעולמו של אב צעיר, הצופה בנחיתת סוז’ורנר וטרוד בטיפול בבתו התינוקת. שלא כמו אצל אלתרמן, אין כאן “כוֹכָבִים בְּחִתּוּלִים”, אלא “כוכבים וחיתולים”.

על אוצר המילים וחלקן של המילים הלועזיות ניתן לעמוד גם בעזרת המפתח. באות ט' למשל תופסות המילים הלועזיות 70%: טלוויזיה, טוסיק, טורט, טלפון, טרנזיסטור, טַפּט, טרֶנינג, לעומת: טיגון, טף וטעות. הן מסמנות לקורא, שלא ימצא כאן רגשנות, אלא חולין ענייני.

קבוצה אחרת של שמות מוצרים או אנשים שייכים לעולמו התרבותי של דור:

הבעל, שלום, טורד את שלוה מן הרייקי (13), צריך לחטא את המוצץ עם הסמיילי (20), היא תלבש את המעיל מעל למכנסי הדגמ“ח שלה (28), הוא ייחל למתג שיכבה לו את המחשבות, מאלוקס למחשבות־צרבת (36), גילה על הפּיקֶה המשובצת את דניאלה בחולצה וטוסיק (36), לא כמו האישה שהיא קילגסה מקודם עם ‘סנט מוריץ’ (36), במגירת התחתונים והממורביליה יש לה פירור מחומת ברלין (40), כורסות סקאי מזיעות (71), הספינה־האם בקעה מהגולם הלבן ורק ג’ורג' לוקאס היה חסר (41), בד”ר ספוק קראת, שילדים… (84) – רשמתי רק חלק מאלה שלא ידעתי, ולא מניתי צירופים ידועים לַכול, כמו שלפה את הסֶלולרי, כורסת ארצ’י בַּנקֶר, הפיירוקס…


יש רגשות?

יש. אבל חבויים. זה נושא ‘אוטוטומיה’. הבת מהרהרת ביחסיה עם אביה:

טאפגאי, כך הוא קורא לקשוחים, כולל עצמו, גריזלי בטרנינג חציל. קור לא מזיז לו… איש של שתי מילים… שתיקות, שמביאות את שנינו לקושש מהאספלט מילים קלושות, להעלות עשן במאמץ שהגחלת לא תכבה (87).


לאחר שהאב מציג עמדה קשוחה כלפי כל נושא העולה בשיחה, הבת מהרהרת:

ועכשיו מה יעשו טאפגאי ובתו? ישפילו מבטם לחול או ישאו אותו אל שחור שמי הפרווה? המינגוויי כבר היה מדפיס תשובה. רעם עץ אדיר בהתבקעו. נחש שבור אל אור כחול כתום מכיש ענן ומת. לא. משהו הרבה יותר פשוט. – אבא… (91)


עכשיו האב צריך להשיב, כן… ולהוסיף את שמה. אבל אבא שלה אף פעם לא קורא לה בשמה. לשווא היא מנסה להיזכר, מתי באחרונה קרא לה בשמה. היא קפואה, שיניה נוקשות, היא מבקשת, תיגע לי ביד.

הוא נגע בה. כצפוי, כף־היד שלו הייתה רטובה. הוא חיפש את הדופק שלה. בעדינות מפתיעה. כל־כך בעדינות שהיא לא הצליחה לבודד את התנועה מכל הזלעפות המורעפות עליה.


היא נזכרת, שקנה לה מיקרוסקופ ונתן לה לבחון טיפה מדמו. ומצפה שיאמר משהו על הדופק. אך הוא אומר ביובש, שזה כמו שחשב, אין דופק.

רגשות ישנם אפוא, רגשות עזים, אבל גיבורי הסיפור מסתירים אותם זה מזה.

וכן בסיפורו של הנער המוליך עיוור לחפש ‘דפיקה’. האווירה טעונה. הוא אינו מתקומם במפורש נגד הכיעור הסובב אותו, אך מונה:

צפירות, חריקות, נהמות אוטובוסים וריח של אגזוזים וברֶקסים שרופים ושווארמה ושתן וחמיצות של זבל…


ועם זאת תוהה על התרשמותו של העיוור: “הוא בטח קלט עוד דברים… נאלצנו לאגף שלוליות. שָנים זה לקח להגיע איתו לארץ המובטחת.” ומעיד על עצמו: “אותי זה תמיד מרַגש למצוא את הים גועש בקצה הרחובות שנשפכים אליו…” אך אינו מצליח לשתף את העיוור. לבסוף נמצאת הנרקומנית שמסכימה למחיר, אבל “רק בעמידה ועם בגדים…” הנער מתנער “הכי בעדינות” ורומז לה, שזה לא איתו, אלא עם העיוור. נפשו כה צמאה למעט רוך, שהוא מוצא אותו באמצעות השלכה, פרויקציה, על מראה השמים:

עגנון מקומט ושני מטבעות נִשלים מכיסו ועוברים לסוחרת… באותה יד גרומה היא נטלה את שלו, נכון שבענייניות, אבל הרוך היה בצהבהבוּת האפרוחית שהשמים לפעמים לובשים בחורף, ועל הארץ הם הלכו והתרחקו ממני (76).


מצעד ההפתעות

הסוקרים מנו אחדוֹת וקראו להן הברקות או התחכמויות: ‘הוםסנטר’ ו’שהםסמיט' בעלי אותה אות במרכזן, השער מצליב את שם הקובץ והמחברת על רקע לוח מטרה, הסָמך משמשת בו ‘בול’. בַסיום ‘מפתח’, כמו בספר מחקר, לספר 3 מדורים, לכל אחד מהם שער, שבו מצטרפים שער העטיפה והמפתח: שֵם המדור מוקף בשלושה מעגלים של מלים מן המפתח, והקורא בַמעגלים יכול להשיב כמו המלט כשנשאל, מה הוא קורא: “מילים, מילים, מילים.” המדורים – כלי בית, כלי עבודה, כלי משחית – כמו מתארים את שניתן למצוא בהומסנטר, ההפתעה בסוג השלישי, הפתעה של בחירת מילה לא־מקובלת להקשר.

קו־סגנון זה שכיח בספר: ריצה שבע שנות נישואין (11). להנדס לנו ילד. אמד את מפלסיה (12), תכשיר למחשבות־צרבת (36). זה מה שפִמפְּמו השדרנים. כוכבים אנונימיים (41). קטפה את הטלפון מן התושבת. זוויות החיוך חרגו מהנורמה (45). לך תקטוף את הקטנה מגן הילדים (51). צללית נשית קלופה (71). אלמנה במצב מכני מצוין (97). פיה שוקק טוגנים. הכלה הריחה דיגרסיה (98).

לפעמים בא צירוף המכוּנֶה ‘ריתמה כפולה’, שבו שתי מילים הולמות כל אחת לעצמה, אך לא, כשהן מצורפות יחד אל שלישית: שגרת בוקר, כמו תפילין והשתנה (13), סבל מגזים וקשיי ריכוז (27), חמושים בכוונות טובות וצידנית (33), קרנו בהוד קדומים וקידמה (41), בלעה את רוקה וכבודה (100).

לפעמים הרושם המוזר בא מן ההרחבה של ניב: גמעו כוס מי תהום וזרמו להם הלאה על מי מנוחות (12), קפה בלי סוכר, שנאלצה לשתות עד הסוף המר (16). לעיתים המלים צורפו שלא כצפוי לפי המצלול: מדושן כמִדשאה (13). חפרתי בעמק חפר (32). זה לא מטבח, זה בית מטבחיים (34). פיזז אליהם בפוזת מלצר. מוקירה את המוּכּר (36). סילון של חוּם חם (81). אישה היגיינית הגיונית (57). בדירה צרה־צרורה (60).

ניבים באים בהקשר לא צפוי או בשינוי לשם שעשוע: הסכנה הצהובה (על חתול צהוב, 17). להפריח יוני הבטחותיו (מזכיר גם את הניב עורבא פרח, 18). הלבינה את פני הכיור (על חמות המביישת את כלתה כשהיא מנקה לה את המטבח, 33). לא איבד שום עשתון (51).

ויש גם סלנג: הוא לא חיכה שמישל תכניס להילוך אימהי (44), אבא שלו היה שפוט של התוכנית (45), עושה לה את הספונג’ה (56), תלכְלִזדיין (73).

נעימה סטירית מתקבלת, כשזוג מתואר כהומניסטי והוליסטי, שלום נשוי לשלוה, בשלום מתעוררים יצרי סיפוח של חתול זר שהתנחל בסביבה, שלוה חוששת, אחיותיה מנוחה ונחלה מסתייגות ממנה, קוראות לה משת"פית, ונוסעות לסדנת חוקָנים במידבר (‘חתול צהוב’).

גם כשסוגסטיה סמית הוגה בגורל האוטו שנתנה לבנה ואשר נפל עתה בידי כלתה, מרצדס בנץ הצעירה, יש לשמות גוון סטירי, ושֵם הסיפור ‘האוטו של סוגסטיה’, ממַמש את דרך המחשבה של החמות, כל הרהוריה על כלתה אוטוסוגסטיה. ייתכן, שגם מתבקש לראות מימוש כזה בשם הקובץ: home is a centre, אך בנוסף לכלי בית וכלי עבודה יש בו גם כלי משחית!


רמיזות ספרות ותורת הספרות

כמה סוקרים ציינו, שסמיט מחַברת “מודעת מאוד לכתיבתה” וניתן לאשר זאת גם בָרמיזות הפזורות בַסיפורים, אם ליצירות מן הספרות העברית, כגון: אנשים שקמים בשבת בצהריים ומרגישים שהם עַם (45), אם ליצירות מסִפרות העמים, כגון: סאטן כחול עם אַפליקציה של פרחי רוע (101). טולסטוי, צ’כוב, המינגוויי, בורחס ופרימו לוי מוזכרים בשמותיהם, וכן פו הדוב. גם מופיעים מושגים מתורת הספרות: יואל נעזב לעמוד כחפץ מטונימי ליד המָקִינֶטָה המפעפעת. הוא לא ייתן לספרות הזולה הזאת להשתלט עליו (35). כמו שמשורר בבית קפה מכתים מפית ברגשות קצוצי שורה, כך הוא מטיח סימנים כימיים (87). במחשבה ההיבריסטית הבועלת את הזמן בלי לבקש רשות (103). לעיתים הרמיזה אסוציאטיבית חבויה: גברים בודדים רעבים בולסים סנדויצ’ים, יש שבאים בזוגות (בכניסה לבית בושת, בהרהורי הנער המוליך את העיוור, שני עדים המזכירים את עמוס הנביא, שהיה בולס שיקמים וזָעם, ש“איש ואביו ילכו אל הנערה”, 68).


תמונת החיים

ברוב הסיפורים יש מפגשי־עימות של צעיר(ה) עם בן משפחה (בן/בת זוג, הורה, זוג הורים), והעימות בעייתי. האנשים לטורח זה על זה. טרחנים במיוחד הילדים, המאכילים את הוריהם חרא וצרחות, צורחים עד צאת נשמתם, אחר כך סתם מציקים (‘משלחת רצון טוב’, ‘סוז’ורנר’), אבל גם ההורים, כשהם באים לבקר (‘אביב בישראכרט’), האם (‘שמלות כלות’), האחיות (‘חתול צהוב’ ), דודות זקנות שצריך לבקר (‘משלחת של רצון טוב’), חמות (‘אביב בישראכרט’, ‘האוטו של סוגסטיה’), שכנים או עמיתים (‘סליחה, מה שמך?’), וסתם אנשים שמזדמנים ברחוב (‘דפיקה’). לעיתים יש לחשוש: שלוה מודאגת מן הסטָטיסטיקה של הנרצחות בחוג המשפחה, אינה רוצה לקחת בה חלק פעיל (‘חתול צהוב’), גב' גייר חוששת שתירָצח ורגליה המגוידות יציצו מפח הזבל הירוק (‘אקונומיקה’).

סביבת המגורים – היא מתוארת רק ב’דפיקה' – מכוערת, מסריחה, מעוררת סלידה. יש יופי רק בים הגועש בקצה הרחובות.

גם תחושת הקירבה טעונה רגשות כבושים: יחסי מין בין אוהבים הם עניין מסובך:

שוקו שיישפך – הרי זה ברור! – על הסדין שהוחלף אך אתמול לרגל יחסי המין של ליל שבת, שלא התקיימו בסופו של דבר, כי התולע התעורר וצרח עד צאת נשמתו ונשמתם (20).

סוף־סוף האזור התאחה והגניקולוג אישר והם חזרו להזדיין, בסבלנות, באיפוק, בסגנון זהיר ומתחשב, כמעט כירורגי… [אבל] רוב הזמן היא עייפה מדי בשביל זה (42).


עם זאת יש קירבה נפשית אילמת של בת לאימה (‘אנאביוסיס’) ובת לאביה (‘אוטוטומיה’), הניזונה מזיכרונות ובאה לביטוי במחשבות, לכל היותר ברמזים כבושים של דיבור קטוע.


קיטוב בהתקבלות

מתוך 6 סקירות ותגובה שראינו, היו 5 מחייבות ואחת שוללת. כולן נסבו על הערכת המירקם הלשוני וזיקתו לתוכן הסיפורים. השוללת, חיה הופמן ב’מתוחכמת לאללה' (תרבות וספרות, ידיעות אחרונות, 15.02.02): סמיט רגישה למילים, שליטתה בלשון מושלמת, אך רק כדי למשוך תשומת לב, ולעזאזל הסיפור והדמויות. האידיאולוגיה: איבדנו קשר לרגשות אמיתיים, עולמנו הפנימי בנוי מקלישאות. חיים אוטנטיים, אהבה? נו, באמת! סמיט אנטי־סנטימנטאלית, מחוללת פרובוקציות קטנות, איזכורי השואה ב’אביב בישראכרט', תחבולה מדגימה איך לזעזע את הבורגנים. פעם התפעלנו מספרים כאלה, פוסטמודרניסטיים, גם מן הקובץ הרענן של סמיט ‘לבי אומר לי, שזיכרוני בוגד בי’ (1996), מאז ראינו סרטים אמריקניים המראים כמה ריקים חיי היאפים. הומסנטר אנכרוניסטי. ללא המילוליות לא יישאר הרבה: זוגיות, משפחה, חברה – מנוכרים. מתעסקים בחתול, עומדים להנדס ילדים, סובלים מצאצאים צרחניים ומביקורים משפחתיים. על העטיפה נאמר, שלא כמו טולסטוי, סמיט אינה מתמסרת לאומללות או אושר, אלא מנסה לדלות רגעי משמעות מן השגרות. האם אנה קרנינה אַוּט, והמסנטר אִין?

מכתב למערכת מתרזה בירון הִביע ספק, אם גב' הופמן והכותבת קראו אותו ספר. האם התגמדו הטקסטים מלאי האירוניה העצמית לעוד השמצה על הבורגנות? בירון חוששת, שעלבונה של המבקרת ימנע מקוראיה להכיר תמונה מורכבת ומגוונת, רגישה, מצחיקה ומכאיבה, עולם לשוני וירטואוזי רב פנים, קצת דווקאי וכן. מומלץ. תגובת הופמן הייתה לקונית: אכן, גב' בירון ואני לא קראנו כנראה אותו ספר.

יורם מלצר, ‘חיים ארוכים לסיפור הקצר’ (ספרות וספרים, מעריב 29.3.02): סמיט מודעת לסביבה, לתקופה, לקורא הצופה בטלוויזיה. יכולתה גדולה כקופירייטרית, ממציאה לשונית מיומנת. הקורא עלול לראות בהמצאות הלשוניות הפגנת יכולת לשמה, מתקפה בכלים נוצצים על זעיר בורגנות ישראלית עלובה. אך הקורא הסבלני יגלה אצל סמיט אנושיות. העליבות, התקווה והכמיהה למגע מכמירות לב דווקא על רקע הלהטוטים הלשוניים. האירוניה שלה מופנית כלפי הדמויות ועצמה. הסיפורים נוגעים בכאב האנושי בבית, בקניון, בעולם.

רן בן־נון, ‘בחזית העורף’ (24 שעות, ידיעות אחרונות, 21.3.02): הומסנטר הוא סיר הלחץ המשפחתי המבעבע של סמיט. השפה הגאונית שלה מותחת את העברית עד הקצה, מלשון מקומונית עד שפה ספרותית גבוהה, סמיט אוהבת להביך את גיבוריה, הם סובבים בין דפי הספר נכלמים, תקועים בסיטואציות חברתיות לא נעימות. שָם האנושיות במבחנה האמיתי, בהורות, זוגיות, ישראליות. סמיט מציירת סצינות מרכזיות בחיי אישה, כשהבת מתחתנת וכשהאם נפטרת. החלק האחרון של הומסנטר על סגירת מעגל החיים והמוות, סיכום קיומי נוגה של אדם חילוני שלא רואה אופק רוחני מעבר למשפחה ולבית. סמיט משוררת השאלות הקטנות־הגדולות.

נועה מנהיים, ‘דונט פוש איט’ (Ynet, 24.2.02): סמיט מתארת ומפרקת את פסאדת המהוגנות הבורגנית. סיפורי החלק הראשון הפחות טובים. הסיטואציות התלושות אינן חזקות להכיל את העומס הרגשי. בהמשך, ב’אקונומיקה' העדין וב’אנביוסיס' המרגש, כשהיא מפסיקה לנסות להצחיק, לזעזע ולומר הרבה, היא מצליחה ליצור סיטואציות נוגעות ללב, כמו ב’אוטונומיה' [כך!] המצוין, העברית השבורה והאנגלית הרצוצה משרטטות את כל נִכמָרוּתם של יחסי אב ובת. סמיט הצליחה לחבר ספר ראוי, חינני ולפרקים עצוב.

נרי לִבנֶה (מוסף הארץ, 8.3.02), בכתבת צבע גדולה שאינה רשימת ביקורת, משולבת הערכה: מבריק. ליכולת לספר סיפור כהלכה חוברת וירטואוזיות לשונית שעשויה לגרום לכמה קופירייטרים לתלות את המקלדת. סיפורי סמיט נקראים לאט. צירופי המלים מצריכים לעיתים מאמצי פיענוח. אלה סיפורים למיטיבי־קרוא, חובבי העברית, למי שמכורים למלים ולעיצוב האסתטי של השפה.

אני מצביע עם הרוב. במיוחד מצאו חן בעיני ‘דפיקה’, ‘אנביוסיס’ ו’אוטוטומיה'.


  1. הציטוט בקיצורים, וכן ברוב בציטוטים להלן.  ↩

המלצות קוראים
תגיות