רקע
ראובן קריץ
'פצעי זהות': עיונים ביצירת ברטוב, מאת מנוחה גלבוע
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: ספרי פורה; תשס"ד 2004

מנוחה גלבוע. ‘פצעי זהות’. עיונים ביצירת חנוך ברטוב. ‘מראה מקום’, סדרת עיונים בספרות העברית. פאפירוס, 1988. 158 עמ'.


ראשון של ותיקה

מנוחה גלבוע אינה פנים חדשות בספרות ובביקורת: משירה (‘באינמקום’, 1968) ומסִפרי ילדים (‘שביל החמורים’ ו’סודו של גילי'), עברה לחקר ספרות ההשכלה והעיתונות העברית במאה התשע־עשרה ואף פרסמה שלושה ספרים בנושאים אלה. ב־1972 קיבלה תואר ‘דוקטור’. במסות ומאמרים הגיבה על ספרים חדשים ועל תופעות בספרות ובביקורת השוטפת. ‘פצעי זהות’ הוא ספרה הראשון בתחום זה.


לבוש ולשון

למרות הלבוש האקָדמי – הערות, ביבליוגרפיות, מפתח ושבעה נספחים – מדַבר הספר בלשון בני־אדם ולא בעגה המקצועית שנוקטים אחדים מעמיתינו (חוץ מסטיות קלות, כגון “התפוררות הסמכות המספרת”, עמ' 26), יתר על כן הוא כתוב באהבה ליצירותיו של ברטוב ושל בני דורו ולספרות בכלל. ואהבה היא דבר גדול גם בספרות, גם בביקורת.

אין זו מונוגרפיה. בספרות האנגלית, למשל, יש לכל סופר ידוע מונוגרפיות אחדות הסוקרות את חייו ואישיותו, את יצירותיו ואת תגובות הביקורת ואף את החוג החברתי־תרבותי שלו, כך שמתקבלת תמונה מקיפה. אצלנו המונוגרפיות מועטות, אולי מפני שלא כל ועדות המחקר באוניברסיטאות מאשרות אותן כדוקטוראטים, וחבל. לכך ודאי נוספה אצלנו רתיעה מסורתית לעסוק בדפוס ב’חיים הפרטיים' ובאישיותם של יוצרים, שהם או קרוביהם עדיין חיים איתנו. ואכן, ‘פצעי זהות’ אינו עוסק אלא מעט וברמז בחייו ובאישיותו של ברטוב, אינו מתאר שיטתית את יצירותיו ואת תגובות הביקורת, אלא – כפי שמכריזה התת־כותרת – זוהי שורה של ‘עיונים’ ביצירותיו המרכזיות, בעיקר ברומנים שלו. אין גלבוע עוסקת, למשל, בכתיבתו העיתונאית, גם כשמדובר בספרים, כגון ‘ארבעה ישראלים וכל אמריקה’ או ‘דדו’, אף כי סביר להניח, שיימצאו ‘חוטים’ המקשרים צד זה בפעילותו של ברטוב אל הסיפורים והרומנים שלו.


הנושאים החוצים

מה שמעניין את גלבוע – אלה הנושאים החוצים את היצירות. לכן היא מחלקת את יצירותיו ל’חטיבות' לפי הנושאים העיקריים ודנה בהם לפי סִדרם. דנה – לא מתארת. מכאן, שהספר מיועד בעצם לאלה שקראו את ספרי ברטוב וזוכרים את פרטיהם. וזה לכאורה ליקוי, כי גם מי שחשב, שהוא ‘מכיר’ את הספרים, מפני שקרא אותם לפני כמה שנים, ודאי יתברר לו, שכבר אינו זוכר, במה, למשל, נוגה דומה לחווה. אבל באופן פָּרָדוכּסָלי כתיבה כזאת דווקא מעוררת סקרנות להמשיך ולקרוא את גלבוע, ואחר כך – גם את ברטוב. יוצא מזה, שהספר, שהוא בעצם ‘אחרית דבר’ לאלה שקראו, עשוי להיות גם ‘מבוא’ ולמקד את תשומת הלב בכמה ‘תֵזות’ – טענות – הנוגעות לנושאיו של ברטוב, כגון:

– שתיאורי המושבה, האיכרים הוותיקים, ההורים והנוער, המופיעים ב’השוק הקטן' (1957), ‘של מי אתה ילד’ (1970) וב’יהודי קטן' (1980) הם “ריאליסטיים” רק למראית העין, ובאמת יש להם “תשתית מיתית” של שני מיתוסים, האחד קיבוצי, של “המהות הקיומית של היישוב בארץ”, והאחר – “בתחום האנושי”, הכוונה ללבטי היחיד, כגון, כששני גברים – חברים או אחים – “מתחרים על אישה”.

– שביצירות ברטוב תופסות מקום חשוב “דמויות נוסעות”, אם מן הגולה לארץ, כשהן מביאות את בעיות הגלות איתן (כמו ב’שש כנפיים לאחד', 1954), ואם מן הארץ לגולה, כבריחה וכאכזבה מאופן התגשמותה של האידיאולוגיה הציונית במדינה (כמו ב’החשבון והנפש‘, 1953, וב’באמצע הרומן’, 1984).

– שחטיבת מוטיבים מרכזית ביצירות ברטוב עוסקת בבעיית הזהות: זהותו של הצבר כיהודי וזהותו של היהודי כישראלי.

– שבעיות ‘אומנות הסיפור’ – מה בין אמת החיים לאמת הסיפור ומה בין ההיסטוריון לסופר – מעסיקות את ברטוב לכל אורך דרכו.

– שיש בכתיבתו קו אינטלקטואלי של זיקה לעולם הספרות. גלבוע מזכירה בהקשר זה את ברדיצ’בסקי, ברנר, ביאליק, וכן ספרים רבים שבעזרתם מאפיין ברטוב את עולמם הרוחני של גיבוריו ובכך משייך אותם גם ל’דור' בתרבות.


יחס דו־ערכי ל’דור'

לא פעם גלבוע נזקקת ל’דור', הספר פותח ומסיים בעניין זה, אך ליבה חלוק עליה ביחסה לשימוש במונח זה כמסגרת התייחסות. היא מודה, ש –

בחלוקה הדורית יש חשיבות, בתנאי שיש בה כדי לשמש את המחקר הסינכרוני והדיאכרוני – השוואות בין יוצרים, בין תופעות… (7)


ומסתייגת:

שגיאתה הכבדה של הביקורת […] היא תפיסה סטאטית של ספרות ‘דור בארץ’ בעיקר על פי סיפורי מלחמה של דור זה.


וביצירותיו של ברטוב היא רואה –

דוגמה לתופעה ייחודית בספרותו של ‘דור בארץ’, ויש בה להוכיח שבירת מוסכמות והכללות של הביקורת, הרואה ב’דור בארץ' תופעה אחדותית סטיריאוטיפית ותלתה אותה בעיקר במשה שמיר (12).


בדיון ב“שבירת מיתוס ה’צבר'” ובהתחבטותו של ברטוב בבעיית הזהות ובזיקה שבין ‘הישראלי’ ו’היהודי', מתחזקת בה דֵעה זו, והספר מסתיים במסקנה הנחרצת:

אין לדַבר על ספרות ‘דור הפלמ"ח’ ועל ספרות ‘דור שנות השישים’, אלא על ז’אנרים החוצים את הספרות העברית לא בקווי רוחב של זמן, אלא בקווי אורך של איכויות אומנותיות וז’אנריות (98).


הנספחים מביאים שני מניפסטים הנוגעים לחבורת ‘דור בארץ’ וחמישה מסיפוריו הראשונים של ברטוב מסוף שנות הארבעים, שלא כונסו.


כפל פנים בספרות ובביקורת

יש בספר פגמים קטנים בעריכה, אך אין הדבר מפריע הרבה, אדרבה: הלא גלבוע הראתה, שברטוב רואה ברומן מצד אחד “חיים מסופרים היטב” ומן הצד השני הוא חש, ש“האמת לעולם זיגזגית ומרוסקת” (83), וניתן להחיל כפל פנים זה קצת גם על הספר שלה.

המלצות קוראים
תגיות