רקע
עמוס קינן
יומן דרכים
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: תל-אביב: זמורה-ביתן; תשס"ג 2003

מאת: יוחנן

 

התחנה הראשונה, גראץ.

בפעם האחרונה הייתי כאן ב־1954. אז עדיין לא היה כאן נמל תעופה, והגעתי ברכבת במחלקה שלישית. איזה עורך דין, מכר נודניק, ביקש שאפגש עם קצין אס־אס לשעבר ואראה לו דוקומנט מסוים, וזה יאלץ אותו למסור עדות בהבטחה שהכול חסוי. כאשר הסברתי באינטרקום מה שהסברתי, פתח את הדלת איש במשקפיים כהים ואקדח שלוף בידו. את העדות הוא בחר למסור לי במעטפה חתומה, ומאז לא שמעתי על כל העניין, וממילא היום אני בתחומים שונים לחלוטין.

מנמל התעופה נסעתי במונית אל בית מלון צנוע, ומשם הודעתי על בואי. האישה שבאה לקחת אותי למקום הפגישה שאלה אם אני מעוניין לפני או מעדיף אחרי. החלטתי על לפני, מעולם לא האמנתי באחרי.

במכונית ביקשה שאשב מאחור, ושאלה אותי על מזג האוויר במקום שממנו באתי. אמרתי לה שמזג האוויר הוא כמקובל במקומותינו בעונה זו של השנה, אבל קצת יותר.

האיש שהמתין לי קיבל מידי את התיק, פתח אותו, סגר ומסר לי את מספר הטלפון שהיה עלי לקבל.

בדרך חזרה צחקה האישה ואמרה לי, שמכל בני ארצי שפגשה לא נמצא אחד שהעדיף אחרי על לפני. אמרתי שבתחום שלנו ככה זה, והיא ענתה שבכל התחומים.

צילצלתי אל המספר הראשון שניתן לי. אנחנו נבוא אליך, נאמר לי.

הם היו שלושה. הראשון הכניס לי אגרוף בפנים, השני נתן לי סטירה והשלישי הכה בפני בקת של אקדח. ידעתי שאין לי מה להתעצבן. קמתי מן הרצפה, ניגבתי את פני, הדלקתי סיגריה ושאלתי מה עכשיו.

אתה מתאים, אמר איש האקדח ופרץ בבכי. איש האגרוף פתח תיק, הוציא ממנו מעטפה ועליה כתובת. סע לכתובת, אמר, מסור את המעטפה ומשם תתקשר אלינו שוב.

לאחר שיצאו, שטפתי את פני כדי למחות את סמני הדם, הוצאתי את הווקמן מהמזוודה והאזנתי ל“חליל הקסם”. בבוקר טסתי ליעד הבא: פראג.


*

בפראג זיהה אותי איש הקשר על פי תצלום, ניגש אלי, קרא לי בשמי הנוכחי ונסענו במכוניתו אל בית המלון. במלון מסרתי לידיו את המעטפה. הוא פתח אותה, הציץ, סגר אותה ואמר: הוזמנה בעבורך למחר בבוקר טיסה למדריד, ועד אז אני לרשותך, ומה בא לך.

גלידה בא לי.

לקח אותי לבית קפה. הגלידה היתה טובה. מישהו שהלך על המדרכה ניפנף אלי ביד ואמר בצרפתית, שלום, פייר, מה אתה עושה אצלנו?

בדיוק מה שעשיתי אצלכם, אמרתי.

כמה זמן אתה נשאר כאן?

מחר בצהריים אני כבר במדריד.

פגוש אותי בפריז מחרתיים. במקום הקבוע, בשעה הקבועה.

האיש הלך.

אתם גם נחים לפעמים? שאל איש הקשר.

רק בשעות העבודה, אמרתי.

איש הקשר שילם את החשבון, וליווה אותי ברגל עד המוזיאון. במוזיאון נעלמו עקבותי, אך נתגלו שוב כעבור זמן קצר, וכך לא הפסדתי את הטיסה למדריד.

הלוואי שהייתי יודע מה אני עושה, אמרתי לעצמי כאשר הנחתי את המזוודה במלון הקבוע שלי בפוארטה דל סול. הוצאתי מהמזוודה ספר חדש על משהו, וחשתי כיצד נשמתי מזדככת והולכת, הולכת ומזדככת.


*

המועצה החליטה לשלוח אותי לבקש תמיכה.

האמת, היו במועצה חברים בעלי ותק וניסיון בעבודה מסוג זה, אבל באותה תקופה היו לי בעיות אישיות קשות, ובעצם נבחרתי כשליח כדי לעזור לי להתרחק מן הבעיות.

האומנם?

אני סובל בעיקר מבעיות זיכרון. בכל יום אני נזכר לפחות בעשר נעימות שיר שזה עשרות שנים לא פיזמתי אותן. בכל יום אני נזכר בעוד ילד שלמד איתי, ואני תמה מה עלה בגורלו וחש חרדה גדולה.

למשל, הילד בייגלמן שלמד איתי בכיתה א'.

נדמה לי שאוטובוס דרס אותו, אבל אולי הוא לא מת, אני לא מצליח להיזכר. אני רק זוכר שאני כבר לא זוכר אותו מכיתה ב'. אולי עבר לבית ספר אחר, לעיר אחרת, לארץ אחרת. אבל אם נדרס על ידי אוטובוס, מה היה עולה בגורלו אלמלא נדרס?

הזיכרונות האלה מענים אותי ומציקים לי.

יש נערה פה ואישה שם, בשלבים שונים של חיי, שאינני מצליח להיזכר בשמה.

לא רק בשמה. אני לא מצליח להיזכר מה חשתי בעת שחדרתי בה.

יש חברי ילדות ויש ידידי נעורים שאינני זוכר כיצד הכרתי אותם, איך ביליתי איתם, על מה דיברנו והאם חלמנו על משהו. מהאחד אני זוכר רק את השם, מהשני את צורת הבלורית שלו ואת הדרך שבה היה פולט את עשן הסיגריה או המקטרת. לילות שלמים, עד עלות השחר, הייתי מבלה על ספסלים בשדרה בשיחות נפש עם ידיד ורע. על מה לעזאזל דיברנו עד עלות השחר?

וכך, ושעל כן, ולפיכך, נבחרתי להיות השליח שיגייס עזרה ואהדה מכל מיני גורמים בעולם.

התעקשתי שאיש לא ילווה אותי לנמל התעופה, רציתי להישאר בודד עם העבר, ההווה והעתיד. מה קרה לילד זייטמן, שאלתי את עצמי, בעוד נעימה ישנה ששנים ארוכות לא פקדה את זיכרוני התבייתה בתחתיתו וליוותה כל מחשבה שלי בעצבותה. האם נגזר עלי לחיות את כל חיי מחדש? האם נגזר עלי לאתר כל צליל ולחוש כל ניחוח ולחפש כל לחן נידח שוב, ועוד, ולהפוך את כל אלה צרורות הזיכרון לכוכבי שבת?

מה קרה לילד פוזננסקי אני יודע. אבל לא מה קרה לילד ניניו, לילד סגלוביץ', לילד ששכחתי מה שמו והמורה היה מכנה אותו קונדלה. איפה קונדלה, לעזאזל? האם הוא מוכר כעכים? האם הוא עורך דין? האם מת מסרטן, מתאונה, האם עלה על מוקש?

פעמיים בשנים האחרונות הזדמן לי לבקר בבואנוס איירס. גם שם, על פי כתובות ומספרי טלפון ומכתבי המלצה, אולי אמצא אנשים שיתמכו ברעיונות שלנו. אבל בעיר הזאת ביליתי חלק מילדותי הרחוקה, ובעת ביקורַי – שניהם – אפילו הלכתי לרחוב lavalle, שבמבטא הארגנטיני ייקרא לאוואז’ה, ולא הצלחתי לזהות לא ריח, לא טיח מקולף, לא אבן מרצפת ולא עץ. לאן הלכו העצים, המרצפות והטיח שעל קירות הבתים?

בביקורי האחרון שכבתי עם נערה קנדית מקוויבק. היא היתה רזה באופן מיוחד, וכל מה שאני זוכר הוא האטיות השקטה של האקט.

*

 

עדותו של המכונה “גוזל”

היה זה חורף קשה במיוחד. אני זוכר שעורבים שברו זגוגיות במקוריהם כדי לחפש חום בבתים מוסקים, זאבים נמלטו מגן החיות ומצאו מקלט במרתף העיר המוסק, וחסרי בית קפאו למוות בגנים הציבוריים.

באותם ימים, הגיע שליח מיוחד מארץ ידידותית מסוימת, והתבקשנו לבדוק את כושרו המבצעי ברמות לחץ שונות. אני האיש שהגה ופיתח את שיטת הבדיקה המשולשת בסטירה, מכת אגרוף ומכה בקת של אקדח. קודם לכן עבדתי על עינויים סבירים, כגון כיבוי סיגריות על חלקי גוף רגישים וריריים, החדרת אלקטרודות בנקבים רגישים וכו'. התברר לי שעינויים מחטיאים את מטרתם, מהסיבה שגם אלה שעמדו בהם נוטים להישבר נפשית ורוחנית, ובעיקר הם מאבדים את המוטיבציה לשרת את החברה ופונים כנגדה.

וכך הגעתי לנוסחת המבחן המשולש, שמצד אחד בודק את כושרו של הנבחן, ומצד אחר מי שעובר אותו אינו מאבד מוטיבציה, ולא רק זה, אלא שהוא מחושל ומתאים יותר לתפקידים מיוחדים.

גם היום, ברטרוספקטיבה (לפני שנה ומעלה פרשתי לגמלאות), אני גאה בהצלחותי.


(על השאלה שנשאל המכונה “גוזל”, במה עסק בתקופה שבין פרישתו מהמחלקה המיוחדת לצאתו לגמלאות, ענה שעסק בהדרכה במדיטציה בשיטות שהפיק מעיון בכתבי הקודש, ואף זכה בתואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת אינסברוק).


(הערת המהדיר: באינסברוק אין ולא היתה אוניברסיטה. חוקריו של “גוזל” שקרנים או בורים.)

*

הנחיתה העירה אותי מחלום מוזר: הייתי במוזיאון לאמנות מודרנית באיזושהי עיר אירופית, לא יודע איזו. התעכבתי לפני תמונה של מגריט, ואיש עירום במגבעת שחורה יצא מתוך התמונה ושאל אותי בצרפתית: Voulez vous faire l’amour avec moi?

התפלאתי קצת שאני מבין צרפתית, ולא פחות התפלאתי כאשר עניתי לו: Comme c’est triste de mourir au printemps

אני לא מתרגם לעברית מה חלמתי, כי אינני יודע צרפתית ואינני יודע מנין לי המילים בחלום.

אישה הוטנטוטית שעמדה כל הזמן מוקסמת כמוני מול התמונה פנתה אל האיש העירום בכעס: לא יפה לנצל את העובדה שהאמן כבר מת, ואני מבקשת ממך להתלבש מיד ולחזור לתמונה.

מישהו גנב את הבגדים שלי, התאונן האיש.

את המשך השיחה לא שמעתי, כי כאן נחתו גלגלי המטוס על המסלול ואני התעוררתי.


בפוארטה דל סול מתרחשות כידוע מלחמות השוורים, ואני חושב את עצמי לקצת מומחה בעניין, אבל הפעם הטריד אותי משהו אחר. אמנם השלמתי עם המחשבה שכל השליחות שלי נועדה כדי להקל את מצוקותי הפרטיות, אבל האמת, אין לי יותר מצל של מושג קלוש על רעיונות המועצה שאני אמור לקדם.

אני מבין שהמטרה היא הומניטרית, כי בטבעי אני כזה ולא הייתי מצטרף לארגון שאינו פועל לטובת האנושות כולה. מתוך מעט התדרוך שקיבלתי, קלטתי שגם לארגונים המוניטריים יש אויבים, ועלי לעזור בארגון ההגנה על המועצה מפני גורמים עוינים.

הקונסיירז' בדק את דרכוני והקציב לי את החדר שמספרו 676. המזוודה תגיע אחריך, הבטיח. לא התקלחתי, כי חיכיתי למזוודה. הדלקתי את הטלוויזיה וראיתי מלחמת שוורים נהדרת. נשמעה דפיקה בדלת, ואחריה קול סיבוב של מפתח במנעול, והחדרן הכניס את המזוודה שלי.

הענקתי לו שטר של דולר ופתחתי את המזוודה.

במזוודה היו כלי הרחצה שלי, כל הבגדים, ספר תנ"ך שאינני נפרד ממנו ואקדח פרבלום. איש לא נתן לי אקדח, ואת המזוודה ארזתי בעצמי. המזוודה ננעלת במנעול קומבינציה מספרית, ואני נעלתי אותה על 784. אילו היה האקדח במזוודה לפני הטיסה, היה הגלאי מגלה אותו. אין ספק שהאקדח הוחדר למזוודה כאן במלון.

אין לי שום שיגעון רדיפה, ואילו מסיבה כלשהי היה מישהו עוין אותי, טבעי יותר שהיה משתמש באקדח כדי לחסל אותי מאשר מנפיק לי אותו.

לא אהבתי את העניין הזה. כחובב תיאטרון, אני יודע למה מצפה הקהל כאשר במערכה הראשונה מופיע אקדח. נזכרתי איש שיצא מתוך התמונה של מגריט, ושבזכות נזיפתה של הגברת ההוטנטוטית חזר אליה. האם לאיש הזה יש קשר לעניין? ואיך יכול להיות לאיש שאינו קיים במציאות, אלא בחלום שחלמי לפני הנחיתה, קשר אל השליחות שלי או רצון לחבל בה?

האקדח היה טעון. הוצאתי את המחסנית. ליתר ביטחון הנחתי אותו מתחת לכר, התפשטתי ונכנסתי למקלחת. כמו דון קישוט, אמרתי לעצמי בעודי שר מתחת למקלחת “מי לא יכיר אותנו פרחי הצבעונים?” כפי הנראה קראתי יותר מדי ספרים.

יצאתי מן המקלחת וחשבתי על הילד פרלמן. האם התגייס למלחמת העולם ונפל בקרב? האם נכשל בלימודיו והלך לעבוד במוסך?

הטלפון צילצל, ופייר היה על הקו. האם מצאת כבר את הגברת? שאל.

איזו גברת? תמהתי.

גברת מאוד קטלנית, ציחקק פייר.

אבל פייר זה אני, כעסתי, ואני אמור לפגוש אותך בפריז בעוד יומיים, אז מי אתה?

אני אתה, ענה לי, ותיזהר מהגברת הקטלנית.

שוב עלתה לי לראש נעימה נשכחת. זימזמתי את המילים: הו ציפורות ודבורות שלי, פרוטנה לי האגורות שלי.

תמהתי לאילו מטבעות אפשר לפרוט אגורה ומצאתי רק מעה. התלבשתי ויצאתי העירה.


 

עדותה של הנרייטה בוכווייץ, פעילת זכויות האדם

ב־1949 הייתי בת תשעה־עשרה, למדתי פדגוגיה, וכפי הנראה הייתי אידיאליסטית. בקמפוס שלנו התארגן חוג חשאי למלחמה למען זכויות האדם. למדנו ספרי חוקים של מדינות שונות ומשטרים שונים, וב־1950 נשלחתי להונגריה לעמוד מקרוב על מצב זכויות האדם בארץ זו. במיוחד הזדעזעתי ממצבם של הצוענים, ובשובי חיברתי דו"ח שזיכה אותי בתשומת לב מיידית. זכיתי במלגה מיוחדת, ונשלחתי לסמינר בבית קיץ נעים באלפים הצרפתיים.

בסמסטר הראשון עסקנו בסוציולוגיה השוואתית. לאחר מכן עברנו לקורסים מעשיים יותר, שיכשירו אותנו לעבודה קהילתית. הנושא שהוצע לי היה “המין וזכויות האדם”. שמענו הרצאות מתועדות על מצב האישה והילד בסביבות גיאוגרפיות וחברתיות שונות, וניסינו למצוא אסטרטגיה וטקטיקה להטבת מצב המקופחים בסביבות שונות. הייתי יפה, מושכת לכל הדעות וחסרת ניסיון מיני, עלי להודות. באותה תקופה התיידדתי עם צעיר מיוגוסלביה בעל רקע ומוטיבציה דומים לשלי, ועברנו לגור יחד. הוא טען שאין זה צודק שהוא ואני ניסחף בהנאות אישיות, ושעלינו להציע את עצמנו גם לאלה שבכוחות עצמם לא הצליחו להגיע לסיפוק הרוחני הבא מהנאות המין.

הוא התחיל להביא גברים צעירים שליקט בבתי קפה ובברים, וביקש שנחלוק שנינו את ניסיוננו עם בריות מדוכאות אלה. כאשר ראה אצלי סימני עייפות, הציע שאגייס עוד נערה אחת או שתיים לעזרה. אז לא ידעתי שכל זה אינו אלא מבחן לשליחות עליונה שתוטל עלי בבוא היום, אם אצליח ואוכיח את עצמי.

“באמסטרדם התארגנה ליגה אגרסיבית לזכויות האדם”, בישר לי. “עלייך לתרום את גופך,” אמר לי בפשטות.

וכך נהפכתי לנערת ליווי מסוג מיוחד: היה עלי לפגוש במקומות שונים באירופה שליחים מיוחדים למשימות מיוחדות. תפקידי היה להקל עליהם את הלחץ הראשוני, אך עם זאת לבקר את תפקודם ועמידותם במצבי לחץ ולדווח על כך לראשי האגודה.

לא הייתי יחידה. היו בינינו גם כמה נזירות, שהתנדבו לשרת בגופן את רצון האל ואת רחמיו הגדולים. לימים נודע לי על אחת מהן לפחות, שמתה ממחלת מין והוכרזה כקדושה.

את האיש שכינויו היה “יוחנן” היה עלי לקבל בגראץ ולהקל עליו את המבחנים הקשים שהיה עתיד לעמוד בהם. הוא עשה עלי רושם של צעיר מבולבל, ומאוד הופתעתי כאשר נודע לי עד כמה הצטיין בתפקידיו. נדמה לי שפעם ראיתי אותו בקפריסין, עולה על כבש אונייה. אולי זה לא היה הוא, אינני בטוחה. הוא היה לבוש בהידור מאופק, בידו מזוודה קלה אך יקרה, ומבטו שחלף על פני לא גילה לי אם זיהה אותי.

היום אני מלמדת עבודה סוציאלית בווינה.

את היום ההוא בגראץ לא אשכח לעולם: היה קור מקפיא, וחסרי בית פלשו לכלובים שהתרוקנו מאסיריהם בגן החיות, שם ניזונו מבשר קופים ואריות שקפאו למוות, עד שקפאו גם הם.

*

עולה על דעתי, שהחלום על אודות האיש היוצא מהתמונה, ועוד בעירום, הוא משהו נדוש שהופיע כבר בסרטי קולנוע, בספרות ובמה לא.

מימי לא חשבתי את עצמי למתוחכם ולחדשן, ואני מצטער על עוד חלום נדוש.

כל חיי נדושים, ורק בהם אני יודע להרהר, ואין לי איש זולתי להיעזר בו – למעט המועצה.

חסד גדול עשתה איתי המועצה. אולי בשליחות הנעלה שהוטלה עלי אצליח להוכיח שיש בי חפץ. בסתר לבי אני מקווה שלא רק בתורת חסד הוטלה עלי המשימה, ואולי מישהו באמת האמין שלמשימה מעין זו אני האיש המתאים.

קמתי בבוקר, התגלחתי ויצאתי לטייל. רגלי הוליכו אותי מאליהן אל פלאזה מאיור. שם, בפלאזה מאיור, במעמד המלך והמלכה, נערך האוטו דה פה הגדול שבהיסטוריה, והסצינה הנוראה שבה ארבע מאות מנכבדי היהודים – גברים נשים וטף לבושים בבגד שוטים – עולים על המוקד, ויש מהם שנענים להצעה של המתת חסד, בתנאי שיכירו בישוע המושיע, וכך יזכו למוות ב־garotte, שהוא חניקה בחוט תיל.

שעה ארוכה עמדתי שם, מדמיין את עצמי כאחד מקהל הנשרפים ותמה במה הייתי בוחר, בשרפה בעודי חי או בשרפה לאחר שמתי בחנק. לי נדמה שהייתי מעדיף לעלות באש ולהיהפך לעשן שלעולם לא יימוג ושבבוא היום יכסה את הארץ כולה בחושך על פני תהום.


מיששתי את הפרבלום שבכיסי ותמהתי איך הגיע למזוודה שלי.

יש כמה אפשרויות: האחת – טעות. האקדח נועד להיות מושם במזוודה אחרת של מישהו אחר, ובטעות הונח במזוודה שלי. בימינו כל המזוודות דומות, ובכל נמל תעופה אני מתקשה למצוא את שלי.

אפשרות אחרת: השתלת האקדח נעשתה כדי לבחון אותי – האם אתפתה להשתמש בו, ולא חשוב אם לצורך פרטי או ציבורי־חברתי. אם אתפתה – בגדתי בשליחותי ונפסלתי במבחן.

אפשרות שלישית ואחרונה: האקדח נשתל במזיד על ידי גורם עוין למועצה שלנו ולמטרותיה. בלשון הפוליטית קוראים לזה פרובוקציה. מישהו מעוניין, על ידי הכשלתי, לפגוע ברעיון הכביר שלנו.

אני, איש של פשטות קיצונית, איש אשר מגיל רך הבין שהבא להרגך השכם להרגו, חושב: האם לא יהיה זה לעג ההיסטוריה כאשר באותו אקדח שנועד להכשיל אותי אשים קץ למזימה להכשיל אותי?

הה,הה, אני צוחק לעצמי בפלאזה מאיור, וחושב על ארקיל פוארו, גיבור ספרי הבלשים של אגתה כריסטי. הפושע לא עשה בעצם שום שגיאה, אומר ארקיל פוארו, למעט אחת: הוא לא הביא בחשבון את קיומו של ארקיל פוארו. הסתכלתי אחורנית לראות אם לא עוקבים אחרי. ראיתי רק ילד קטן. תמהתי אם מאמנים אותם מקטנוּת, אך גירשתי את המחשבה מלבי.

הלכתי אל מוזיאון הפראדו, ושעות ארוכות התבוננתי בשני אהובי: אל גרקו והיירונימוס בוש.

חזרתי על פלאזה מאיור, ובאחת המסעדות המפוארות אכלתי חזרזיר בחלב אמו, מאכל תאווה למי שבחר במושיע.

*

מה עייפה נפשי!

קמתי בבוקר מכוסה זיעה קרה מחלום רע. חלמתי שהאקדח הושתל במזוודה על מנת שאשים בו קץ לנפשי. איש תם אני, ומן הסתם גם תמים. על עצמי לא הרביתי לחשוב מעולם, ואולי לכן המנגינות הנושנות הללו, מזמזמות במוחי כאילו מבקשות שאמציא להן את ההמשך או את הסוף או את ההתחלה. אולי לכן הילדים הקטנים הללו אינם מרפים ושואלים אותי מה קרה להם. אולי הילדים האבודים הללו הם ששרים בתוכי את המנגינות הנושנות הללו, ויש בכך מן הסתם כוונה, ואני שואל עצמי אם האקדח במזוודה אינו חלק מן הכוונה הזאת.

ולמה אקרא לה כוונה ולא מזימה? והרי מרבית המזימות לפחות ברגע לידתן, אינן אלא כוונות.

אני חושב על אל“ף, מבכירי המועצה. עדיין הוא גבה קומה, וגם קצת מיפי התואר של נעוריו נותר בו, בעיקר בסנטר ובבלורית. אין כמו מצח גבוה, סנטר תקיף ובלורית סרבנית להשראה ולסמכות רוחנית. גם בי”ת וגימ"ל, אף הם בבכירי ובבחירי המועצה שלנו, יש בהם משהו העושה מהם דמויות מופת.

לבי"ת מבט חודר מבעד למשקפיים עבים, שיער בלונדי־מאפיר חלק וכושר ניתוח מעמיק. עדיין אני זוכר את הופעתו הראשונה אצלנו, כאשר באזמל מנתחים חד כתער ניתח את תופעות הלוואי המזיקות שפשו בקרב כמה מחברינו, ותבע להוקיע אותם אל עמוד הקלון.

גימ“ל הוא בעל זקן עבות, מרשים, עיניים של חולם וקול רך. הוא נחשב אחיו התאום הרוחני של אל”ף, פרשן פופולרי ומלהיב של משנתו הרעיונית, ויכול לצטט את היינה ורילקה במקור.

והנה בכל זאת, ועל אף מידותיהם התרומיות (שאינן שנויות במחלוקת) של כל הללו – מי ימנה את מספר החתולים השחורים שעברו ביניהם, מי ישכח את דרישותיהם להוקיע זה את זה, מי לא יזכור את התאבדותו הטרגית של דל“ת, פרישתו הטורקת של רי”ש ואת הפילוג בהנהגת עי"ן, שסחף אחריו החוצה רבים מהמחנה.

שמתי לב שמישהו במשקפי שמש, שישב בשולחן סמוך לי במסעדה, הולך אחרי. התכסיס הישן, להתעכב לפני חלון ראווה ולראות אם גם העוקב עצר את צעדיו, לא לימד אותי מאומה. אינני יודע איך זה קרה, ובכל זאת זה קרה: אף על פי שהאיש לא עצר בהליכתו כאשר עצרתי אני לכאורה להתבונן בחלון, המרחק בינינו לא קטן ולא גדל.

קראתי באיזשהו ספר כיצד מתבצעת הטכניקה הזאת, שאותה לומדים בבתי ספר מיוחדים לכך. נדמה לי שמשתמשים בתאומים זהים: כאשר האחד עוצר, השני מגיח מפינת רחוב וממשיך את המעקב, ולהיפך. התאומים כמובן אינם חייבים להיות זהים, ומסכות גומי דקות ועשויות באמנות רבה ממלאות את התפקיד של זהות תאומה.

הירהרתי בכמה אפשרויות

אפשרות אל"ף: המועצה בוחנת את נאמנותי.

אפשרות בי"ת: המועצה החליטה שאינני נאמן, ושיש להחיש את החלטתי להתאבד ולהשאיר מכתב פרידה שבו אני מודה בסטיותי; או אולי להותיר מכתב שבו שאני חוזר ומכריז על נאמנותי, ומותי הטרגי יילמד כלקח מר על הסיכון שלוקח על עצמו האיש המאמין.

ואולי, פשוט כל כך, איזשהו גורם עוין ומסוכן יודע על שליחותי משהו שאני בעצמי עדיין אינני יודע, ושעל כן אני מסוכן מאוד למטרותיו של הגורם העוין. הגורם העוין יודע שאני חמוש, ולכן הוא נוקט את כל האמצעים על מנת לסלק אותי מדרכו.

שיר ישן, שצץ בתודעתי כמעט אך ורק במצבים שכאלה, אכן הנה צץ לו, ואני מפזם אותו כאשר אני מעמיד פני שקוע בחלון הראווה הקרוב.

העוקב אינו עוצר בהליכתו. הנה הוא, כה קרוב אלי; הנה חלף על פני והלך הלאה, שורק לו שיר עליז. הנה הוא נעלם מעבר לפינה, ושום אח תאום אינו מגיח מפינה אחרת.

סבבתי על אחורי וחזרתי אל המלון, נפחד, נרעש ורגוע כאחד. פתחתי את המזוודה כדי לראות אם לא הושתל בה אקדח חדש. את הערב ביליתי לבדי בחדרי מול הטלוויזיה. פול ניומן חבט במקל ביליארד, ובתום הסרט התפשטתי, ביקשתי צלצול השכמה כדי לא לאחר את הטיסה לפריז, ואפילו לא זוכר מה חלמתי.

בבוקר הטמנתי את האקדח בתוך עציץ, ללא טביעות אצבעות. בפריז ממתין לי דרכון חדש עם שם ישן. האיש שהטמין אקדח בעציץ בבית מלון במדריד אינו קיים יותר.


 

עדותה של קטיה ל'

(נגבתה והוקלטה על ידי הסוכן הפדרלי “J” , במעמדם של תלמידי הסוציולוגיה מרטין שטיינר ואירמה לופט, כחלק מעבודת מחקר בעבור המכון למדעי החברה במינכן).

היום אני בת תשעים ואחת, ועדיין אני זוכרת את ריח האורנים החריף ביער שליד העיירה הקטנה שבה היתה הקומונה שלנו.

ביום היינו עובדים אצל האיכרים, ולמדנו להאביס את הסוסים, לחלוב את הפרות ולאסוף את ביצי התרנגולות. בלילות היינו שומעים הרצאות מפיו של רי“ש על אופייה הרוחני של החברה החדשה שאנו בונים. למ”ד היה מנגן בכינור יצירות עתיקות, ולאחר מכן היה מישהו מתאר את אירועי היום, ולאחר קצת שירה בציבור היה רי"ש פותח בהרצאתו.

אני זוכרת במיוחד דברים שאמר לנו על אודות אחדות הרגש ואחדות המוח של כולנו כאיש אחד. כאשר אני אוהב את קטיה, כך אמר, אני אוהב בה את כולנו ואת כל מה שהוא אנחנו. וכך, הוסיף, כאשר אני אוהב את קטיה אני אוהב גם את לונה, את יוסף, את מרגרטה ואת יואכים, את התאומות לינדה ורות, את הירח ואת העצים, את הכלב הקולקטיבי שלנו סטפן, ואז אני יודע שמה שאני אוהב באמת הוא הרעיון.

היום אני יודעת שהתחושה שהיתה עוברת בגופי כאשר רי"ש היה מסיים את דבריו נקראת קתרזיס.

(כאן נרשם בפרוטוקול שאירמה לופט ציחקקה ואמרה שהכוונה, מן הסתם, לאורגזמה.)

היו בקבוצה שלנו אנשים שהיו בעיני ענקי רוח: יוסף היה משורר וצייר מחונן, רות היתה מהפכנית שחייתה חיי משפחה מוחלטים עם שלושה מחברינו וכתבה יומן מרתק וחושפני. לרי"ש היתה בלורית אדומה כאש, והיו לו עיניים תכולות בהירות ושפם רך ועבה.

לאחר תקופת ההכשרה בכפר, עברנו לקומונה עירונית. כולנו עבדנו בעבודות מזדמנות, בבתי החרושת ובסדנאות, כסבלים בנמל ובתחנת הרכבת. הבנות עבדו כמלצריות או כאחיות מתלמדות בבתי חולים, ואחת, נעמי, התנדבה להיות זונה.

נעמי היתה התורמת הגדולה ביותר לקופה הקולקטיבית שלנו, ואני זוכרת כמה קינאתי כאשר רי"ש אמר שהיא קדושה.

כאשר אספנו די כסף, נסענו ברכבת עד קונסטנצה שעל חוף הים השחור, ומשם הפלגנו לפלסטינה. בפלסטינה הקמנו מחנה אוהלים באזור של ביצות. הראשון מבינינו שהתאבד היה למ"ד. הוא תלה את עצמו על מיתר של כינור ולא השאיר מכתב.

במהלך ייבוש הביצות חלינו כמעט כולנו במלריה. בנינו את הצריפים הראשונים, ובלילות היינו ממשיכים לשיר ולרקוד, לשוחח אל תוך הלילה, לגלות את לבנו איש בפני רעהו ולבקש אהבה. יואכים השאיר מכתב לפני שהתאבד: “אני חש בתוכי נטיות אנוכיות לאושר אישי,” כתב, “וגם את התאבדותי אני רואה כמעשה אנוכי של חולשה.”

יום אחד הודיע לנו רי"ש שהוא פורש מן הקבוצה: “בתוך אנושות אומללה אין לבנות קולקטיב קטן, נבחר ומאושר. אני נפרד מכם בצער,” אמר וחיבק אותי, “וגם ממך קטיה אני נפרד בצער, אבל אני הולך להצטרף אל הקולקטיב הגדול מכולם.”

*

האיש שפגשתי בפראג ואמר לי “שלום פייר” המתין לי. אני מקווה שנפטרת מהאקדח, אמר לי בעודו מניח את מזוודתי בתא המטען של מכוניתו. היה לי מספיק ניסיון לא לשאול אותו איך נודע לו משהו שלא סיפרתי לאיש.

הוא בעציץ, אמרתי.

טוב עשית, אמר, זאת היתה הכוונה.

הוא שאף מהסיגריה הנצחית שלו, שרק מבינים אמיתיים מעשנים – סלטיק בנייר תירס צהוב – והוסיף: הוא נועד לבא אחריך ולמשימה אחרת, ודאגנו שיקבל את החדר שלך. ידענו שתטמין אותו בעציץ, ותרשה לי לשבח אותך על התנהגותך האינסטינקטיבית, שלכמותה אנו מצפים ממך. כבר דווח לי שהעניין סודר והאקדח בידיים טובות, בדרך למנוע אסון גדול. אבל יש אסון אחר במקום אחר ולשם כך זימנו אותך.

עכשיו היינו בבולוואר סן ז’רמן. האיש החנה את מכוניתו קרוב לבית הקפה שבו נהגנו לשבת בשכבר הימים, ימי שחר המועצה.

בשבילך עדיין פסטיס, אני מניח, אמר.

ובשבילך, ניסיתי להתחכם, עדיין מרגריטה.

אתה זוכר את Z, אמר ולא שאל.

אחרון הפאן־בלקניים, ניסיתי, מטרנסילבניה, נכון?

זה האיש, אמר. הוא כלוא בטימישוארה ועומד להיות מוצא להורג בחשאי. עליך לחדור לכלא, לפתוח את דלת התא שלו, לומר את הסיסמה Mister Z I presume, ולהוציא אותו דרך השער החוצה ומשם למרכז הרוחני שלנו בליכטנשטיין. הנסיכה, הוסיף, היא ממוצא טרנסילבני והיא איתנו.


כאן עלי לעשות הפסקה ולהסביר את הרקע. בסרביה ישנם המיעוט הבוסני, המיעוט הקרואטי, המיעוט המקדוני, וגם כמה יהודים שהם צאצאי מגורשי ספרד. בטרנסילבניה יש מיעוט רומני, בבוקובינה מיעוט הונגרי, ועדיין לא דיברנו על המיעוט הצועני. בסלובקיה יש מיעוט הונגרי, שבתוכו מיעוט צ’כי המתייחס על הכת ההוסיטית שלה עדיין גרעין קשוח.

במוקדוניה יש מיעוט אלבני, ובאלבניה יש מיעוט טורקי שהדיאלקט שלו עות’מני, בעוד המיעוט הטורקי בבולגריה דובר טורקית שבה אלמנטים סלאביים.


הדבר המרגיז הוא, נכנס האיש לתוך המונולוג הפנימי שלי, בעודו תוקע בפני את עשן הסלטיק הצהבהב שלו, המרגיז הוא שמן הבחינה ההיסטורית האמיתית כל זה זבל.

מה הבעיה, בעצם? שאלתי אותו.

הבעיה היא, אמר האיש, שאנחנו כמועצה מאמינים שכל אדם באשר הוא אדם זכאי להיות מיעוט מוכר עם הזכות להגשמה עצמית, ובאותה נשימה אנו טוענים שרק אחדות רב לאומית כוללת היא הגשמתו העצמית של כל מיעוט. אתה איתי? שאל בדאגה כאשר הופיע קמט קל על פני.

אני בהחלט איתך, עניתי בחופזה, אבל מה תפקידו של Z בכל העניין?

הוא גם זה וגם זה, הסביר לי האיש בניחותא.

עכשיו אני סוף־סוף איתך, אמרתי בהקלה רבה.

כדי להסוות את עקבותיך, עליך לנסוע ברכבת האוריינט אקספרס עד בראטיס, ומשם במכונית לטימישוארה.

את הלילה ביליתי באותו מלון שבו גרתי בשנים ההן. צילצלתי אל כמה מספרי טלפון נושנים.

*

לא כל כך הבנתי מדוע נסיעה באוריינט אקספרס מטשטשת את עקבותי יותר מטיסה מהירה, אבל לקונספירציה חוקים משלה. יצאתי מתחנת הרכבת המזרחית, התבוננתי בנוף ושקעתי בדיכאון שבו אני מתורגל בשעות של התרוממות רוח וריכוז רב. עילעלתי בתנ"ך, שאינו מש ממני בנסיעות, הסכמתי עם קהלת במובנים רבים, עם איוב לא יכולתי להתווכח. ניסיתי להיזכר אם התענגתי בליל אמש לפני שעצמתי את עיני, והצלחתי להיזכר רק במנגינה הנושנה שפיזמתי לעצמי ובשמו של הילד זוסמן.

איך אזהה את Z? שאלתי את עצמי. שהרי אם הוא נתון לעינויים ולהשפלות, אולי אפילו את צלם האדם שבו לא אצליח לזהות. זכרתי אותו כאיש גבה קומה, נהנתן מושבע כאשר מדובר בשירה, יין ונשים, אך אידיאליסט מסור וקנאי לרעיונות שלנו.

אל בית הסוהר בטימישוארה, הידוע לשמצה, אפשר לחדור רק באחת משתי דרכים: כאסיר או כסוהר, כנחקר או כחוקר.

בווינה נעצרה הרכבת כדי לאפשר לנוסעים שתיית קפה וינאי אמיתי עם שטרודל או עוגת מוצרט. בתוך כדי אכילת עוגת מוצרט, פיזמתי לעצמי את הרקוויאם שלו ותמהתי על אמונותיו התפלות.

עוד כאשר קיבלתי בפריז את המשימה הבלתי אפשרית, ידעתי שלא רק אני והמועצה צריכים לדעת את האופי ההתאבדותי של שליחותי. רק אם האויב ידע שאני בחזקת מת החי רק לעוד כמה דקות שאולות, אולי אצליח.


הנחתי את חפצי במלון ומחדרי טלפנתי אל משטרת הביטחון.

אני חבר באותו ארגון של האיש שאתם עומדים להוציא מחר להורג, אמרתי. אמרתי לאיש שיחי את שמו האמיתי של Z".

מה אתה רוצה? נשאלתי.

להסגיר את עצמי ואת כל סודות הארגון שלי ולקבל פנים חדשות וזהות חדשה.

מדוע?

נשלחתי למשימת התאבדות והחלטתי שעדיין מוקדם.

אל תצא מהחדר. יבואו אליך.

חיכיתי.

עברה שעה בערך, ואז נפרצה הדלת וכמה תת־מקלעים כוונו אלי. אחד מבין המתפרצים ניגש אלי בצעד אטי, שלף סכין וחתך את אוזני. לא הרגשתי כאב, רק דם חם שטף את צווארי, וראיתי את אוזני הכרותה על הרצפה, בתוך שלולית של דם.

זה חלק מהפנים החדשות שאתה מקבל, אמר האיש וחייך.

מישהו במדים לבנים נכנס לחדר, חבש את פני במקום שבו היתה לי פעם אוזן והזריק משהו לצווארי. כפי הנראה איבדתי את ההכרה. אין לי מושג לכמה זמן.

מאיבוד הכרה לא מתעוררים בבת אחת. אני כמעט בטוח שהחומר שהזריקו לי נועד לא רק לחטא את הפצע, אלא בעיקר לדובב אותי. אולי הצלחתי להוכיח להם שבאמת אני בוגד, וחולשת האופי שלי ונטייתי לסנטימנטליות דרמטית שיכנעו אותם שקורצתי מחומר הפכפך.

ספר לנו הכול.

סיפרתי להם הכול. ממילא סיפרתי להם הכול כאשר הייתי ללא הכרה.

נאפשר לך לשחרר את Z, ומעתה ואילך אתה שלנו, ועשינו עסק טוב.

מה עלי לעשות?

לתת להם את האיש שלך – דרך אגב, הוא לא דיבר, אבל הותרנו אותו שבר כלי – ולצפות להוראות. אל תצפה להוראות מהיום למחר. הצלחתך במשימה תעורר את חשדם וזמן רב תהיה תחת מעקב. כאשר ניתן לך סימן, נדאג שלא יהיה לך ספק ממי קיבלת אותו.


מנמל התעופה המראתי עם Z לליכטנשטיין. איש במדים עתיקים, חגור בחרב נושנה, ניגש אלינו כאשר ירדנו מהמטוס. נכנסנו למרכבה רתומה לארבעה סוסים שחורים ונסענו לארמון.

בארמון הובלנו אל אולם קבלות הפנים. הנסיכה הופיעה והושיטה את כף ידה לנשיקה, קודם ל־Z ואחר לי.

אינני יודעת כיצד להודות לך, אמרה.

שתינו שמפניה.

Z והנסיכה נפרדו ממני לעיסוקיהם הלאומיים והבינלאומיים, ואני הוסעתי במרכבה למלון.

*

בקליניקה פרטית הורכבה לי אוזן סינתטית, ואני שומע היטב. הפצע מגליד לאט, וממילא אני בחופשה לאחר הפעולה הנועזת. את החופשה אני מבלה בכפר ציירים, ואני מצייר נופי ים ושמי תכלת ודקלים, אבל גם ציורים מגמתיים המאיירים את ההיסטוריה האנושית על פי תפיסתי.

הקשר עם המועצה רופף, רק לפעמים מגיע אלי משהו מנומס וידידותי העוסק בשלומי הכולל – גופני וגם נפשי. אינני משלה את עצמי שמישהו דואג לשלומי מתוך ידידות. אני חייל בצבא ללא שם. וכל צבא דואג לשלום חייליו בימי שלום לא פחות מבעת מלחמה.

מקטעי עיתונים פה ושם, כאשר מדובר בהתנקשות פה ובמלחמת גרילה שם, אני לומד שהמועצה הרחיבה את פעולתה בכל האזורים הבעייתיים בעולם. היום סרי לנקה, אתמול אינדונזיה, שלשום פרגוואי וכן הלאה.

במיוחד צדה עיני את הידיעות על לוחמה נגד רוצחי הילדים העזובים בריו דה ז’נירו, ולאחרונה במקסיקו סיטי. בריו דה ז’נירו מצאה המשטרה את גופותיהם של שני אנשים בגיל העמידה, שמכל אחד מהם הוצאו כל האיברים הפנימיים שניתן להשתילם. שני הקורבנות נמצאו מתים בווילות שלהם, רמז למצבם הכלכלי. מאחד מהם, על פי הסברה, הוצאו כליותיו בעודו בחיים, ומהאחר – דקות מועטות לאחר מותו האכזרי.

באוגנדה בוצעו רציחות פולחניות מוזרות: אנשים שופדו על חטי פילים, ליד גופות פילים שנקצרו באש של מכונות ירייה. שום ארגון לא קיבל עליו את האחריות.

וכך, בעודי מנצל את חופשתי להתבוננות פנימית ורענון החשיבה ההיסטורית־חברתית שלי, אני שומר על עין פקוחה לנעשה בעולמנו במין עליצות פנימית: אני חש את עקבותיה של המועצה שלנו וגאה להיות אחד מחייליה.

אבל קול שהכרתי היטב בישר לי בטלפון שעוד הלילה עלי להיות בפריז. ארזתי בקפידה את ציורי, ונפרדתי מן האוויר מהכפר החביב שבו ציירתי. עכשיו אני יכול לגלות את שמו ואת מקומו: הכפר, סידי בו סעיד, שוכן בתוניסיה, ובשנים האחרונות משמש כאבן שואבת למחפשי השראה.

קרוב לחצות הגעתי אל בית הקפה הקבוע שלנו בבולוואר סן ז’רמן.

קרה משהו רע בקפריסין. אמר. מה שלום האוזן שלך?

שומע, אמרתי.

טוב, אמר, לפי שעה אנחנו צריכים בעיקר שתשמע. לאחר שתספר לנו מה שמעת, נראה איך ההמשך.

אישה צעירה בשיער ארוך שופע, ג’ינס וחולצה פרחונית נכנסה אל בית הקפה.

אל תסתכל ככה, אמר לי האיש, היא תבוא לשבת איתנו והיא נוסעת איתך. תכירו: ז’נט וזה קו"ף.

הרגשתי מה שאני מרגיש ברגעים כאלה: כאילו צמחו לי כנפיים ואני נוסק. כל כך יפה, עצובה ונוגעת ללב היתה. רציתי לחבק אותה ולקרוא באוזניה שיר. להשיק איתה כוסית. לשבת איתה על כף סלע תלול מול היום ולצפות בשקיעה. ללטף את כתפיה, את שערה. לחוש אותה צונחת בזרועותי, באנחה חרישית, כאוושת עלה בשלכת.

ז’נט נצמדה אל כתפי בבכי. ליטפתי את שערה בחמלה רכה, וברכי רעדו קצת. אני מכיר את רעידות הברכיים שלי כאשר תשוקה עזה סוחפת אותי ברגע לא מתאים, במקום הלא נכון.

רי"ש ביקש לחזור למועצה, אמר פייר. הוא ממתין לכם בלרנקה, עם משימה.


בלרנקה המתין לנו רי“ש. שרנו שלושתנו, בקול עצור, את המנון המועצה. ברכי שוב החלו לרעוד. קבעתי פגישה עם רי”ש לארוחת בוקר למחרת. חזרתי עם ז’נט אל בית המלון שלנו.

צילצלתי לפריז ודיווחתי.

התקלחתי, ונקשתי על דלתה של ז’נט.

Entrez, אמרה.

הייתי כחולם.

Entrez, אמרה ז’נט בפעם השנייה.

לא חשתי כמה זמן עמדתי לפני דלתה שקוע בהרהורי. רק רציתי לומר לך ליל מנוחה, אמרתי.

אתה יכול להיכנס.

אני מעדיף לצאת לסיור, אני לא שקט.

יצאתי אל הרחוב. הרחוב היה הומה. אנשים ישבו בטברנות לפני כוסיות אוזו, מוזיקה בקעה מכל עבר. ירדתי אל הנמל.

יש משהו בנמל עתיק שאין בנמל תעופה. בנמל עתיק אתה חש שארצות רחוקות הן אכן רחוקות ממך. יש באוויר ריח מלוח של סכנה, של הרפתקה. נמל התעופה נראה כמו חנות כלבו ענקית, שבה נמכרים ערים ויבשות, איים וארצות. רמקולי הכריזה מעצימים את תחושת חנות הכלבו. אתה רואה אישה יפה, ותמה אם עליך לטוס ליוקוהמה כדי לפגוש אותה, בעוד שהיא בעצם טסה לבואנוס איירס.

בנמל עגנו מפרשיות של דייגים, יאכטות של עשירים, ספינות מסע וגם ספינות נוסעים, מהן המשייטות בין האיים ומהן ספינות מהגרים לאוסטרליה, לדרום אמריקה, לקנדה ולאן לא.

בדחף פתאומי לא מובן ניגשתי אל הדלפק של אחת מחברות האוניות ושאלתי לאן הם מפליגים.

לסידני, אמר לי הפקיד, צפירה אחרונה בעוד עשר דקות.

סבבתי על עקבי במהירות. בחנות סמוכה קניתי מזוודה לא גדולה. בחנות אחרת קניתי שלוש חולצות, שני זוגות מכנסיים, חליפת עסקים וחליפת ערב, מעיל רוח, כמה זוגות לבנים, כלי רחצה, משקפי שמש, מחברת וכמה עטים.

כרטיס הלוך לסידני, אמרתי לפקיד.

דרכון ושלוש מאות דולר, בדולרים או בכל מטבע קשה.

הגשתי לו את דרכוני הגרמני.

הפקיד שאל אותי בגרמנית מה בשבילו. נתתי לו את מה שהיה בשבילו. הכרטיס היה למחלקה ראשונה. עליתי בכבש האונייה, הושטתי את הכרטיס ואיש צוות לקח מידי את המזוודה והנחה אותי אל תא היחיד שנועד לי.

על ההפלגה ועל המסע אין הרבה מה לספר. הספינה קלטה ופלטה נוסעים לכל אורך הדרך: במומבסה, בעדן, בבומביי, בסינגפור. לגבי גילה ומצבה, היא היתה מהירה, ובתום שמונה־עשר ימי הפלגה עגנו בסידני.

הייתי צריך להתפלא, אבל לא הצלחתי. לרגלי כבש הירידה מן הספינה עמד רי"ש ונופף לי בידו.

עדיף איחור של שבעה־עשר יום על איחור של חמש דקות, חייך והושיט לי יד. יש חדר על שמך בהילטון, אמר. הפקיד בלרנקה אמר לי תחת איזה שם הפלגת.

שתקתי.

אתה לא שואל מה שלום ז’נט, אמר.

באתי לפתוח בחיים חדשים, אמרתי.

בשביל זה אני כאן, אמר.

הוא אותת למונית, נטל מידי את המזוודה ונכנס למונית אחרי. אילו ידעתי מה ימתין לי בסידני, האם הייתי נכנס אל החדר בלרנקה שממנו אמרו לי, בקול רך, Entrez?

מאז הפרישה שלי, אמר, נעשו חיי ריקים מתוכן.

אבל הרי חזרת אלינו, עניתי בתבונה.

חזרתי כי רציתי למות מוות שיש בו טעם, אמר. גיליתי שאין בי האומץ להתאבד במילוי משימה או להתאבד בשקט אנונימי בחדר בבית מלון. אם היה בי אומץ לב אי פעם, הוא אבד זה כבר. חשבתי על כל דרכי ההתאבדות האפשריות, ללא כאב, אבל גם לכך אין לי אומץ. מה שאני רוצה לבקש ממך ולהציע לך הוא: הרוג אותי.

אתה איש בעל מעוף, המשיך. הבחנתי בך לפני שנים לא מעטות. תחת מעטה הכסיל המיוסר יש בך רובד אמיץ וקשוח. אני בטוח שאילו היית מחליט להתאבד, ללא קושי היית תוחב אקדח בפיך, לוחץ על ההדק וגומר עם האשליה הנוראה הזאת. אני גם יודע שברגעי ייאוש אתה מסוגל להיות מתוחכם. מה שאני מבקש ממך הוא דבר מורכב במקצת – זוהי בקשה של איש פחדן וחשדן – אני מבקש שתתאזר בסבלנות, ואני מבקש שלמרות היותי חשדן, לא ארגיש בשום סימן שקיבלת את הצעתי ושאתה עומד להרוג אותי.

אני רוצה למות מאוד מופתע, אמר. הפקדתי על שמך בבנק שווייצרי מאה אלף דולר. אבל עליך להיזהר ממני: אם אחוש שאתה מתכוון לבצע את החוזה שבינינו – אהרוג אותך. אני פחדן, חשדן, מריר, מאוכזב, מהיר מחשבה ואכזר. החיים לא היטיבו איתי וגם אני מאסתי בהם. עוד תנאי: אסור לך לשקר לי. אם תאמר שאינך רוצה להרוג אותי ותצהיר שאתה דוחה את הצעתי, ואז, כאשר אתפתה להאמין לך תחסל אותי – דאגתי שלא תיהנה, דאגתי שיחסלו אותך. מי שיחסל אותך במקרה שתחליט לרמות אותי יזכה במאה אלף הדולרים שנועדו לך. ואיך אדע אם אתה מרמה? סמוך עלי, אדע.

תן לי שהות לחשוב, אמרתי, ואינני בטוח שאני יודע מדוע כך אמרתי. אולי כך אמרתי כדי לתת לו שהות לחזור בו מן הרעיון השטני־אווילי הזה שלו. ואולי כך אמרתי כדי להרוויח זמן – להגות תוכנית שאפילו חשדן־שרדן שכמוהו לא ינחש אותה.

אולי פשוט לא מצאתי שום דבר אחר של טעם לומר לו.

לך לעזאזל, אמרתי והכנסתי לו אגרוף אינסטינקטיבי בפנים.

דם פרץ מאפו. הוא קינח אותו במטפחת ואמר באנגלית: You are my man. דרך אגב, הוסיף, השהות שלך באוסטרליה – עלי. ועיקר שכחתי: יש לך מגבלת זמן. אם בתוך שנה אינך מבצע – תם החוזה בינינו.

הוא יצא מהחדר וסגר את הדלת בעדינות מאחוריו.

צילצלתי לבית המלון בלרנקה. אולי ז’נט עדיין מחכה שאכנס.

היא עזבה לפני שבועיים, אמר לי פריד הקבלה בצד השני.

התקלחתי, התלבשתי ויצאתי העירה: מעולם לא הייתי בסידני.

Entrez, אמרה ז’נט בפעם השלישית.

איש לא פתח את הדלת ולא נכנס.

הלילה היה כה שקט, שגם מבעד לדלת יכלה לשמוע את הלמות לבו של יוחנן. היכנס, אהובי, לחשה לעצמה ללא קול.

יוחנן השתעל, וז’נט שמעה את צעדיו המתרחקים לאורך המסדרון. לאחר הצעדים המתרחקים שמעה את מדרגות העץ חורקות כאשר ירד בהן.

הוא לא יחזור יותר, אמרה לעצמה והציתה סיגריה דקה. הוא ייעלם מחיי, שבעצם עוד לא היה בהם. יכולתי להיות פסנתרנית, למלא אולמות קונצרטים בלוזן, בסן פרנסיסקו. יכולתי לחקור את הגורילות בזאיר, לקבל מלגה לפרינסטון, אבל רציתי יותר מכול להיות דוגמנית. חשבתי לדגמן מגפי עור עם קלצ’ניקוב ביד, אבל אני כה רזה וחיוורת.

כל האנשים שאהבתי ירדו במדרגות העץ ונעלמו מחיי. אני חושבת שאסע למקום רחוק ואתחיל את חיי מחדש. אולי אסע לאוסטרליה.

מחר בבוקר, כאשר יבוא רי"ש לתדרך אותי, כבר אהיה בין העננים.

אולי אהיה נוסעת, אולי אהיה דיילת.

כאשר ננחת בסידני, הדבר הראשון שאעשה לאחר המקלחת יהיה לרדת אל הלובי, לשבת ליד הבר עם סיגריה ארוכה בין אצבעותי, ולתת לחיים להתנפל עלי בחוזקה ולטלטל אותי בסערת רגשות שגרתית. אולי גם אצא במשלחת הצלה לאזור פיגוע כלשהו. ממעמקים קראתיך יה, אמרה ז’נט ברגע שיוחנן, עם מזוודה חדשה בידו, עלה על כבש האונייה בלרנקה.

*

קשה לי מאוד עם ההצעה המטורפת של רי"ש. לא ישנתי בלילה.

מימי לא ביצעתי פעולה אלימה שלא בשליחות וללא אמונה באותה שליחות. מעולם לא הובילו אותי רגשות אישיים או תחושה של עוול אישי שנגרם לי לנצל את הידע ההתקפי שלי, שנרכש אף הוא במסגרת השליחות הנעלה שנטלתי על עצמי ובשם המסגרת שבתוכה פעלתי.

מצד שני, רי"ש נבל. וגם סופו מעיד על תחילתו: בתחילתו פרש מן המועצה שלנו על רקע חילוקי דעות אידיאולוגיים כביכול, והנה עתה הוא במערומיו האמיתיים – איש נבל, פחדן, עריק, מדיח לדבר עבירה.

ולא זו בלבד: עלי, אם אכנע לפיתוי, גם לשמור על נפשי ללא הרף מפניו – וכך גם הזהיר אותי. אוי לי.

אם אצליח להרוג אותו בלי לעורר את חשדו – אבוי לי. זכיתי במתת בזויה. ואם אכנע לפיתוי אך לא אצליח במשימתי הבזויה, גם אוי וגם אבוי לי. שהרי אם יחשוד בי, גם יהרוג אותי וגם את האתנן אאבד.

העבר זינק עלי.

זכרתי את הימים הראשונים, ההרואיים. הפילוג הגדול הראשון במועצה היה בשאלה האגררית. אל“ף, בעל הסנטר והבלורית – ועמו כמובן גימ”ל בעל הזקן ופרשנו הפופולרי של אל“ף – טענו בלהט שהיסוד לעבודת האדמה הוא רציונל פוליטי של מלחמת המעמדות. לעומתו, בי”ת הממושקף בעל המבט החודר טען שאין להפריד בין המאבק המעמדי, הלאומי והבינלאומי. כולנו, טען בי"ת בלהט, בני עמנו וארצנו, בני האנושות ובני המעמדות המנוצלים באשר הם. וזה כולל, הוסיף, את מעמדות הפועלים, האיכרים וגם את חסרי הבית והנחלה, כולם כאיש אחד.

ואז באה פרישתו הטורקת של רי“ש, שהתרחשה על רקע מיסטי לחלוטין. רי”ש דרש שלמהפכה יהיה לא רק צביון דתי־מיסטי, אלא שהיא תהיה גם אלוהים, שהוא בו זמנית גם בורא היקום וגם יצירו. כלומר: משהו מעין משיח, שהופעתו היא כשל בשר ודם, אך אין זאת אלא תחפושת ארצית של אלוהים מופשט.

אני מודה שלא ירדתי לסוף דעתו של רי“ש, ואין זאת אומרת שקלטתי בבהירות את ההבדלים בין תפיסותיהם של אחרים. אני כמובן נטיתי יותר אל אל”ף, אולי בזכות הפרשן המוצלח שנמצא לו. באשר לרי"ש, הנה באינסטינקט (חייתי, לצערי) חששתי מפניו ומפני השפעתו ההרסנית על התנועה, וכה רווח לי כאשר פרש בטריקה זועמת, שלוותה במין איום נסתר.

והנה כך, שלא בטובתי ושלא מרצוני, נקלעתי אל עין הסערה.

וכך כאשר בישר לי פייר שרי“ש חזר למועצה, רעד גופי ורעדה נשמתי רעידה כפולה: ז’נט הרעידה את ברכי, רי”ש הרעיד את לבי.

*

לא באתי לאוסטרליה על מנת לברוח ממנו. רי"ש הוכיח שהוא מסוגל למצוא אותי בכל מקום. אבל אני סולד מן הרעיון לחסל אותו מתוך הגנה עצמית אפילו, וגם פוחד שאז אני עשוי להתפתות, למצוא צידוק מוסרי כלשהו ללקיחת המתת, והרי זה לא אני, ואני רוצה להישאר אני ואני בלבד.

אני נזכר בבוקר ההוא. הייתי בן תשע־עשרה, היה בוקר, ופתאום גיליתי את עצמי וידעתי מי אני. זה היה רגע של צלילות עמוקה, שמאז לא חזר על עצמו. התבוננתי בעצמי מן הצד וראיתי עלם חולם חלומות, עם גדולות ונצורות לא באו, וידעתי שאת עצמי אני רואה.

הנני, אמרתי לעצמי.

אז עדיין לא ידעתי את פירושה המיסטי של המילה “הנני”. לא ידעתי שמילה זו היא תשובה על שאלה שנשאלה מתוך האינסוף, וכך לא ידעתי את גודל השליחות שקיבלתי על עצמי. רק משברי החיים שעברתי לאחר מכן האירו מפעם לפעם בחזיז מסנוור את מעמקי תודעתי עד שקלטתי מי אני: שליח.

אינני מאמין שברחתי לסידני ללא סיבה. זכרתי את יונה וזכרתי עוד שליחים שברחו, ולימים הכרתי במשמעות הבריחה: אתה בודק את עצמך, וישנה עוד מהות הבודקת אותך בו בזמן, על מנת לברר אם הנך ראוי לומר “הנני”.

כפי הנראה, שוב ברחתי כדי לראות אם עדיין אוכל לומר “הנני”.

*

רגלי הובילו אותי אל החוף.

נכנסתי אל בית קפה קטן, בסגנון אירופי על פי החיצוניות. כמה אנשים שיחקו בשחמט, אחרים דיפדפו בעתון, מישהו ישב וכתב בתוך מחברת, רמקול צנוע השמיע קונצ’רטו של רחמנינוב.

מלצרית מבוגרת למדי ניגשה אלי. ביקשתי אספרסו כפול עם חלב קר. המלצרית שאלה אם אני מעוניין ביצירה כלשהי. ביקשתי את הקורל של פַּכֶלבֶּל.

כפי הנראה שקעתי בהזיה ממושכת. המלצרית נגעה בי ברכות ואמרה שסוגרים. התעוררתי וזכרתי שאני משום מה מקיש על דלת חדרי בהילטון וקול רך מבפנים אומר לי, Entrez.

סיימתי לאכול את הגלידה שלי ועליתי אל חדרי. מתוך רוח שטות נקשתי על הדלת. שום קול לא ענה לי. הטלפון צלצל. הנחתי לו לצלצל עד שגווע. פתחתי את הרדיו ושמעתי את הווריאציה של י' ס' באך על הקורל של פכלבל.

*

אולי שקעתי בייאוש. מאיזו מגירה בתחתית המוח קפץ אלי אותו בוקר בוואלאדוליד.

זו היתה שליחות של חסד של אמת. היה עלי למצוא את קברו של איש שרק כינויו היה ידוע: אנטוניו. אנטוניו זה, לפי המקורות שבידי, נולד בשכם, ועל שמו האמיתי נחלקים המקורות. זה טוען ששמו היה עלי אל הינדי, זה מתעקש שלא עלי אלא אחמד אל הינדי, ומקור אחר טוען עלי זבלאווי.

אפילו על תאריך המוות אין הסכמה בין המקורות. הקרב על ואלאדוליד נמשך ימים רבים ובכל יום נפלו בו חללים. מדי יום היו החללים נקברים – במידה שההרעשות מן האוויר וההפגזות מן הקרקע איפשרו את הקבורה. לא מעטים היו המקרים שבהם נגזר על אלה שבאו לקבור להיקבר גם הם.

מה הביא את עלי או אחמד להילחם על חירות ספרד, לך תדע.

ואני רשאי לשאול את עצמי אם לא נסע ליפול בוואלאדוליד על מנת להקדים את מותו האפשרי במונטה קאסינו, בכרתים, באל עלמיין, ואולי מי יודע, בסטלינגרד.

לעולם אינך יודע האם במותך בוואלאדוליד הבאת את הניצחון במונטה קאסינו, והאם יכולת להצליח יותר במשימתך לוּ השכלת למות באל עלמיין. זאת דרכם של קרבות רחוקים אבודים, שלא תוכל לדעת איזה מהם הביא את הניצחון בקרב המכריע, שלאחריו החלו קרבות אחרים במקומות אחרים.

וכך, בוהה אל כוס בירה ספרדית לא טעימה במיוחד, המתנתי לאיש המקומי שיוביל אותי אל חלקת האלמונים.

האיש היה אישה: תמיד הם אוהבים להשתמש באישה לשם התקשרויות. היא היתה נמוכה, דקה ולא יפה מי יודע. הוחלט שניפגש בשעה חמש בין הערביים, שהיא שעת מלחמת השוורים, ואז אין סיכוי שמישהו בבית הקברות הישן יפריע לנו או יגלה בנו עניין.

פסענו בין המצבות, ולאחר חיפוש מייגע מצאנו שני אנטוניו, ושניהם מאותו תאריך. אולי לכן, אמרתי לעצמי, שתי גרסאות לשמו של האיש, יען כי המדובר בשני אנשים שונים שבאו מאותה העיר אל עיר אחרת על מנת למות שניהם באותה עיר אחרת.

רשמתי לעצמי שעלי להודיע לשני נכדים, האחד בביירות והשני בלוס אנג’לס, שמצאתי את קבר הסב. צילמתי את שני הקברים, ומבית הקברות הלכנו אל בית קפה ענק לא הרחק מהזירה.

הנערה המקשרת הסתפקה בהמבורגר. אני התעקשתי על המאכל האהוב עלי בספרד, חזרזיר בחלב אמו.


 

עדותה של סאשה בראילובסקי

שהיתי בעיר סמורגון בתפקיד. שובצתי לעבודה בקומבינט העירוני להפקת וודקה, ותפקידי היה להאזין לשיחות אקראי. האיש שהייתי מדווח לו היה בחור עם בלורית אדומה ושפם, שנודע לי בשם איגור, ללא שם משפחה.

יום אחד, כאשר באתי אליו לשיחתנו השבועית, חקר אותי איגור כרגיל, ולבסוף חיבק אותי בכתפי כרגיל והוביל אותי אל הדלת. מחוץ לדלת התנפלו עלי שני בריונים. כבלו אותי באזיקים, גררו אותי לחדר חשוך וקשרו אותי אל כיסא. הם הכו אותי בכל חלקי גופי עד שהתעייפו, ואז נכנס לחדר איגור.

איגור קרא באוזני רשימה של פשעים והציע לי להודות.

הודיתי.

נשלחתי למחנה עבודה, שבו עסקנו בחפירת תעלות. מסביבי היו אנשים מתים כמו זבובים, ואין לי מושג מדוע נותרתי בחיים. כעבור אחת־עשרה שנים שוחררתי ללא הסבר, והותר לי לגור ולעבוד בעיר באקו.

כאשר פרצה המלחמה גויסתי לצבא ורדפתי אחר הגרמנים עד גרמניה. בגרמניה השלכתי את המדים, רכשתי בגדי אזרח והתחלתי לברוח. ברחתי עד בלגיה, מצאתי עבודה בבית מלאכה, ויום אחד הציע לי חבר, מהגר כמוני, ללכת איתו לאסֵפה.

הנואם באסֵפה היה מי שהכרתי בשם איגור. הוא הוצג בפני הקהל, שמנה לא יותר מכמה עשרות אנשים, כפרופסור ורז’ס מאוניברסיטת לייז'. מישהו אמר שבעצם שמו הוא רי"ש. הוא דיבר בשם “מפלגת העם” ולא זיהה אותי. כעבור כמה חודשים ראיתי את תמונתו בעיתון, כשהוא מובל למעצר בין שני שוטרים. מאז לא ראיתי אותו יותר. אין לי מושג איך ועדת החקירה גילתה אותו. אין לי מושג על מה האיש נחקר. עד כמה שידוע לי, הוא נשלח לכלא, ואולי אני טועה. תמו דברי, כל מה שאני מבקש הוא ללכת הביתה, להשתכר ולא לזכור יותר את פניו.


 

עדותו של ז’ורז' פאלביץ', קומיסר במשטרת הזרים

האיש ידוע בכינויו רי"ש ושמו האמיתי אינו ידוע. התבקשנו על ידי האינטרפול לאתר אותו כמבוקש בעוון רצח. הבקשה באמצעות האינטרפול הגיעה ממשלת ספרד. לאחר שנחקר מסרנו אותו לידי נציג משטרת ספרד, והוא הוטס במטוס משטרתי לעמוד למשפט במדריד. מה עלה בגורלו, לא ידוע לי.

(הערת המהדיר: ידוע לנו שבשנת 1995 שהה בסידני שבאוסטרליה.)


 

עדותו של פרנסיסקו פואנטס, קצין משרה בוואלאדוליד

נולדתי בעיר זו, אך לפי מסורת משפחתית מוצאי מסרגוסה, ויש אומרים שאני מצאצאי המראנוס.

עוד לפני המשטר החדש הייתי במשטרה הפוליטית, אך בהשכלתי וגם במקצועי אני חוקר פלילי. נכון שלא הייתי מתקבל אלמלא נאמנותי למשטר, אבל אני חוזר ומדגיש שעיסוקי היה והוא גם כיום בתחום הפלילים.

בשנת 1960 הובא לידיעתי תיק רי"ש. אזרח אמריקני ממוצא ערבי, יליד נבלוס וכפי הנראה בעל אמצעים, הגיע לוואלאדוליד והציע תרומה גדולה לעיר תמורת חקירה הוגנת במותו של בן אחותו בזמן מלחמת האזרחים. שם משפחתו של המת היה אל הינדי, אך הדוד ידע לספר שכינויו בזמן המלחמה היה אנטוניו.

לתימהוני הרב, גיליתי בבית הקברות לחללי המלחמה שתי מצבות שעליהם היה אותו שם־כינוי אנטוניו.

מה שאני עומד לספר הנו מסמר שיער. משום מה התעוררה סקרנותי, והחלטתי לחפור מתחת לשתי המצבות. מתחת למצבה אחת מצאנו שתי גוויות כרותות ראש, ומתחת למצבה השנייה היו שני ראשים.

לא כולם יודעים שלאחר מלחמת האזרחים העניק המשטר החדש קבורה מכובדת ללוחמים משני הצדדים, ואף הכריז על חנינה לאלה שהפסידו בקרב והביעו נכונות שלא לעסוק בחתרנות ולהשתלב בחברה.

בדיקה פתולוגית הראתה ששתי הגופות, וגם שרידי שני הראשים, מגלים דמיון מפתיע בממדיהם. בדיקת רקמות של עצמות הנפטרים גילתה קרבה מדהימה, ולא היה מנוס מן המסקנה שהמדובר בזוג תאומים.

האזרח האמריקני הציע תרומה נאה למי שישפוך אור על הפרשה. המקרה נהפך לשיחת היום בבתי הקפה ובפלאזות, עד שאזרח בלגי התייצב ואמר שיש בידו מידע.

האזרח הצהיר שהיה בארצנו באותה תקופה, ואף השתתף באותו קרב עקוב מדם. על פי עדותו, מדובר בשני אחים שהתנדבו לשני הצדדים שלחמו זה בזה. בגלל צירוף מקרים מוזר, נפלו השניים בשבי, כל אחד מהם בידי הצד שנגדו לחם. בגלל אותו צירוף מקרים, ובגלל הדמיון המוחלט שהיה כנראה ביניהם, נחשד כל אחד מהשניים שנתפסו שהוא ערק אל הצד השני, ונידון לעריפה.

כבר מהרגע הראשון חשדנו באותו אזרח בלגי שהוא יודע יותר משהוא רוצה שנדע. התברר לנו שבאחד מגלגוליו הקודמים כינויו היה רי"ש. לא הותר לי לגלות כיצד נודע לנו שבאותה העת, המדובר כאמור במלחמת האזרחים, שהה אותו אזרח בלגי בעירנו ומילא תפקיד פעיל בצד שהובס. על פי השערתנו, הוא מילא תפקיד של קומיסר, וכך ייתכן שהיה מעורב במשפט הצבאי ואולי גם בהוצאת גזר הדין לפועל.

עדיין אין בידנו קצה של חוט.


 

עדותו של הכומר האב ברנרדו אגילר

המקרה חרות כמכוות אש בזיכרוני.

נקראתי ללוות את המנוח להוצאתו להורג בידי כיתת יורים, ולאפשר לו וידוי אחרון כחסד של אמת. האיש סירב להתוודות ואמר שהוא בן דת אחרת. כאשר קשרו את עיניו אמר, Viva la muerte. לאחר שנקבר, הופיע שוב בחיים ונתפס. או אולי זה לא היה הוא, אלא מישהו דומה לו מאוד. שוב נקראתי ללוות אותו, ושוב סירב להתוודות, באומרו שהוא בן דת אחרת. כאשר קשרו את עיניו אמר, “Viva la liberta” .

נפלאות מאיתנו מחשבות האלוהים.

*

שוב יצאתי לשוטט ברחובות. אגב שוטטותי השקיעו אותי מנגינות נושנות בזמנים נשכחים. לא מצאתי שום דבר שיאיר את דרכי וחזרתי במצב רוח עגמומי אל בית המלון. פתחתי בקבוק של יין מקומי מתנת המלון, גמעתי את מחציתו, והחלטתי ששום דפיקה בדלת לא תפתיע אותי.

עונת ההצעות הרעות והעצה הרעה בעיצומה, ואכן הדלת נפתחה ללא דפיקה ואיש גדול ושמן התיישב בכורסה שלידי.

Entrez, אמרתי לאיש הגדול השמן.

ראה זאת כעשוי, אמר בשמחה ומזג לעצמו כוס יין. אני המפקח בראון, ובכיסי תעודה מזויפת המוכיחה זאת. בעצם, שמי האמיתי אינו בראון, והוא חסוי, אבל אני באמת מפקח במשטרת הזרים ולא אשאל אותך מה באת לעשות אצלנו, כי ממילא אתה מוקף ידידים שלא יניחו לך רגע אחד לנפשך ולרצונותיך.

אתה בחברה טובה, עניתי לו.

הוא התעלם מהתשובה ואמר: אתה יודע שבעיר הזאת רק אני מסוגל להציע הצעה שלא ניתן לסרב לה.

בראון מזג לעצמו כוס נדיבה מן היין המקומי והציע: מה דעתך שניפגש אצלך עכשיו ונסכם את התנאים?

הצעתך נופלת עלי ברגע המתאים, אמרתי, במקרה בדיוק עכשיו אני אצלי.

ימי הביניים מתקרבים, הוא אמר בנימה עצובה, ואם אינך מאמין לי, פתח את החלון והסתכל החוצה.

פתחתי את החלון והסתכלתי החוצה.

האם אתה אוהב יפנים? שאל מאחורי.

אני רואה רק יפני אחד בחוץ, עניתי.

אלה ימי הביניים שאליהם התכוונתי, אמר.

תן לי לחשוב, אמרתי והדלקתי סיגריית סלטיק בנייר תירס.

שמעתי את הדלת נטרקת, וידעתי שכל זה אכן התרחש ונאמר.

לחיים חדשים, אמרתי לעצמי בקול מרוסק.

הסתכלתי בכוס הריקה. פניה של ז’נט צפו בקרקעית הכוס. שערה היה פרוע, עיניה היו עצומות, שפתיה נעו כאילו היא שרה לעצמה שיר קטן ללא מילים.


הגעתי למסקנה שהמפקח בראון לא היה ולא נברא. כפי הנראה אינו אלא משל, אבל אין לי מושג מה הנמשל.

הוצאתי מן המזוודה את שני הדרכונים שלי, ויצאתי מן החדר בבגדי בלבד. את החפצים היה אסור לי לקחת, כמובן. נופפתי בידי אל מונית מזדמנת ונסעתי אל נמל התעופה.

מהי הטיסה היוצאת הקרובה? שאלתי בדלפק.

בנגקוק, אמר לי הפקיד.

שלפתי את אחד הדרכונים ואת כרטיס האשראי התואם לו. שלום לך סידני, לא בך אשקוד על השארת נפשי. באולם הנוסעים קניתי מזוודה קטנה, כמה חולצות ולבנים.

לא הייתי מתפלא אילו רי"ש היה מקדם את פני בבנגקוק, אבל הוא לא היה שם. בעזרת הדרכון השני שלי וכרטיס האשראי התואם, רכשתי כרטיס במחלקת עסקים לרומא. היתה גם טיסה סמוכה לא פחות לברלין, אבל מזמן לא אכלתי פסטה טובה.

אולי נהפכתי לפרנואיד. התבוננתי היטב בנוסעים, לראות אם אין ביניהם רי"ש בזקן מושאל, בראון במשקפי שמש או מישהו שעדיין אינו מוכר לי ולא במקרה הוא בטיסה אחת דווקא איתי. במשך כל הטיסה הארוכה מאוד כמעט לא עצמתי עין.

ברומא נסעתי היישר אל אלברגו צ’נטרלה, מבלי לטרוח בהזמנה טלפונית. שאלתי אם חדר אחת־עשרה פנוי, והוא היה פנוי. הנחתי את חפצי, והטלתי עצמי על המיטה הזוגית הרחבה כעלה נידף שנשר מעץ בשלכת.


ישנתי שינה טרופה ומסויטת. עלוקות פשטו על צווארי, מצצו את דמי ופינו מקום לעלוקות חדשות שהמתינו בתור. נשארתי ללא דם, לבן כולי וכפי הנראה מת.

התעוררתי מכוסה זיעה קרה. בחלון היה ערפל, ובתי העיר לא נראו כלל. חשבתי על העלוקות. מה רצו ממני, מדוע אני. אני, שדמי נשפך בכל מקום הראוי לדם שיישפך בו. בספרד וביערות פולין, ביער העד ההולך ומצטמק של ברזיל, בירושלים, בסהרה, נדמה לי שגם בכרתים, אבל אני לא בטוח. מה רצו לומר לי העלוקות, אם אכן היתה בפיהן הנשכני מעין אמירה? “גם יש תצמא למים עלוקה”, כתב המשורר יחיאל פרלמוטר, שלימים שינה שמו לאבות ישורון.

אני יודע: Hetarine.

זה שם החומר שמפרישות העלוקות על מנת שדם הקורבן יישפך כמים ולא ייקרש. וזכורים לטוב העלוקולוגים אשר השתמשו בתגלית זו להצלת חיי פצועים. וכך, בכל בית חולים הגון שבו יש בנק דם, ישנו החומר הפלאי של העלוקות המונע את קרישתו ומאפשר עירוי דם.

זה מה שרצו לומר לי העלוקות: להקים בנק דם פרטי – מדמי שלי בלבד – ובדמי אצבע דגל ענק ובו אכסה את שער הניצחון של טיטוס.

בצהריים הלכתי אל בית מרקחת סמוך. לאכזבתי, החומר אינו על המדף: כל בית חולים מייצר אותו מעלוקות שהוא מגדל. אם אכן ארצה לכסות בדגל הצבוע בדמי את שער הניצחון הארור – ואולי את כל שערי הניצחונות הארורים ואת כל האנדרטאות לזכרם של אלה שדמם נשפך על מנת שאחרים יוכלו לשפוך עוד ועוד דמים – יהיה עלי לגדל עלוקות ולשאוב מהן את הארס המועיל.

וגם הרבה סדינים אצטרך לקנות בעבור כל הדגלים שאצבע בדמי.

גם את צריח כנסיית פטרוס הקדוש עלי לכסות בדגל, זה המקום שבו יושב על כיסאו הרם יורשו של שה האלוהים, שדמו ניגר על הצלב נהפך לאחד מנהרות הדם היוצאים מגן הגיהנום להשקות את הארץ. בנהרות דמי על דגלי ענק על כל צריחי הרשע וכל שערי הניצחון של השטן אכפר על חטאי כל שֹיי האלוהים, כל לוחמי החירות וכל נביאי האמת והשקר.

אני שואל את עצמי אם ז’נט באמת היתה או רק הזיה היתה: ביאטריצ’ה דולסיניאה, גומר בת דִבליים, ושאר מיני הזיה שנגזרו על מי שדמו יישפך כמים, עד אין קץ.


אוואנטי פופולו, אני שר לעצמי בעוד העלוקות מוצצות את דמי.

והרי אין זו מטפורה: וכי לא בדם הוורידים השחור שמצצו העלוקות בני המעמדות העליונים את דמם של העניים נצבעו כל מלחמות הכיבוש וההשמדה? והאם לא בדם העניים נצבע הדגל האדום שאותו נשאו בחגיגות ה־1 במאי מול רובים מכודנים ומכונות ירייה?

וכך אני, מטפורה חיה, שר ושותת דם, שותת דם וצובע דגלי ענק שיכסו את כל השיקוצים שלרגליהם היינו אמורים להשתחוות אפיים ארצה.

גמרתי להיום. אני מורח את צווארי בתכשיר דוחה העלוקות ומחזיר אותן אל מכל המים, עד מחר.


רי“ש טורד את מנוחתי גם כאשר נדמה לי שאני מרוחק ממנו, גם כאשר אני בטוח בביטחון מוחלט שאין לו שמץ של מושג היכן אני, מה מעמדי הנפשי וכיוצא בהם. אינני מאמין שרי”ש מסוגל לרצוח אותי אם לא אהרוג אותו על פי תנאיו, אבל זהירות רק תועיל לי.

רומא קטנה, אבל בשבילי היא גדולה מדי.

עלי לברוח ולא להותיר עקבות. עלי לרכוש לי פנים חדשות, טביעת אצבעות חדשה, שם חדש, ולהיעלם במקום חדש אך קטן, דווקא קטן.

אי קטן, עיר שדה קטנה, כפר בינוני.

ואולי לא להיעלם. אולי דווקא להתבלט – אבל באותם תנאי זהירות של שינוי שם, טביעת אצבעות, פנים ועיסוק מקצועי.

בנעורי הייתי פועל דפוס. גם משכתי בעט סופרים פה ושם, בעלונים פנימיים של הקבוצות השונות שאליהן השתייכתי. מעולם לא הייתי מהמנהיגים, אבל עורכי העלונים אהבו לפרסם שורות של הזדהות, נכונות, תמיכה וכיוצא בהן. אולי אוציא עלון כלשהו לתיקון המידות, להגנת חיות הבית, לעזרת כלבי הים וארצות העולם השלישי שבהן יש רעב, תמותת תינוקות ומלחמות אזרחים.

אני אכתוב, אדפיס ואפיץ את עלון המידע שלי, ואולי כך איעלם ממי שיחפש אותי.

עכשיו אני שומע מעין רחש קל מעבר לדלת. ידי נשלחת אוטומטית אל האקדח, והנה אני שכוב על הרצפה, ממתין. מישהו יורה בי מנשק אוטומטי. הנשק מצויד כנראה במשתיק קול, אבל את חבטת הכדורים בקיר שמעלי אני שומע, ואבק דק של טיח נופל על ראשי ומסביבי. מוטב לא לזחול ודווקא להישאר במקומי. אם החטיאו אותי היכן שאני, אולי לא יחטיאו אם אזוז.

עברו שעתיים. עדיין אין בדעתי לזוז. כבר לא יורים, אמנם, אבל לא שמעתי שום רחש קל של הסתלקות חרישית.

עכשיו אני מרסס באש אוטומטית משלי את מפתן הדלת. לא שמעתי שום אנחה.

חמש דקות.

קמתי. פתחתי את הדלת. במהירות ארזתי את המזוודה הקטנה עם רכושי חסר המשמעות, וכבר אני במונית – אבל בדרך לאן? לתחנת הרכבת? לנמל התעופה?

תחנת הרכבת.

*

עוד ברכבת, עברתי על לוח מודעות הנדל"ן. מן המלון צלצלתי אל מתווך דירות ושכרתי דירה מרווחת בפרבר עשיר. עשר דקות לאחר שהשתכנתי בדירתי החדשה, צילצל הטלפון.

על הקו היתה ז’נט.

המועצה לא שכחה אותך, אמרה. פייר מבקש לראות אותך ולהטיל עליך שליחות.

לא עניתי. הנחתי את השפופרת על כנה. כעבור עשר דקות נשמעה נקישה בדלת וקולו של פייר קרא בשמי.

אנחנו יודעים שאתה יודע שרי"ש בגד בנו, אמר, ולא לשם כך באתי.

אני עייף, אמרתי.

גם אני עייף, אמר, ואין כמו התעמלות להעביר את העייפות.

אני מרבה בתרגילי זחילה, אמרתי.

הגיע הזמן שתתחיל לרוץ, אמר.

אין לי לאן לרוץ, אמרתי.

בוא נרוץ יחד, אמר.

לאן אתה מציע שנרוץ? שאלתי.

ישר אך תוך האש, אמר.

הנה האש והעצים ואיה השה לעולה, אמרתי.

כולנו שה האלוהים, ענה לי וטפח בחיבה יתרה על כתפי.

בטלוויזיה היתה שורה של חללים ליד הריסות של בתים, ועל פי הנוף היה קשה לדעת אם היתה זו סראייבו או בירת צ’צ’ניה, שכחתי מה שמה, או כל מקום אחר על פני הכדור הארור הזה.

אני מניח שאתה גם מצויד וגם בצורה חרישית, אמר.

עניתי לו בניד ראש חרישי.

בחוץ המתינה מכונית. ז’נט ישבה ליד ההגה.

נסענו.

*

הקרואטים עומדים על כך שיושבו להם זכויותיהם ההיסטוריות, אמר גבריאל פרינציפ.

ישבנו בקפה לה רומרי. במרוצת השנים הארוכות שבהן שירַתי את המועצה, לא מעט אנשים ראיתי במקום זה וראיתי בנושא זה וראיתי בפעם האחרונה. ובפעם האחרונה פירושו שמאז השקנו כוסית לחיי ארצם או צדקתם או משהו עמוס רגשות ממין זה, פערה האדמה את פיה ובלעה אותם.

אני זוכר את הכושי הקטן מסוואזילנד, את ז’וז’ה מאנגולה, את אליציה הפולנייה, שנעלמו בבור השחור הממתין לשכמותם: מי באש ומי בחרב, מי בעינוי ומי בצרור מנשק אוטומטי; מי לחץ על דוושת הגז במכוניתו ועלה בסערה השמיימה, ומי המתינו לו בחדר המדרגות של ביתו.

אנו זקוקים לנשק, אמר פרינציפ.

גם שכניכם הסרבים, אמרתי, ומדוע אתם?

אנו נטבחנו.

וגם טבחתם אותם, אמרתי. ומה זה עושה לעולם?

זה שומר על שוויון בין שני הצדדים.

יש לך תשובה טובה יותר? שאלתי.

יש לך תשובה טובה יותר? שאל הוא.

אעביר את בקשתך למועצה, אמרתי, וקבענו פגישה נוספת.


פייר חיכה לי בקפה לה פאלט.

חמשת אלפים רובים לי אנפילד, אמר פייר, מאתיים וחמישים מקלעים, אלפיים עוזים. חמש מאות טילי לאו וזהו. וגם תחמושת, כמובן.

זו בעיקר מלחמת חפירות ומתרסים, אמר פייר באנחה. נוסיף גם ציוד רפואי בסיסי.

מה עם הצד השני? שאלתי.

מקבל מהאמריקנים, אמר, ויש מעין איזון.

מה קורה כאשר הגלגל מתהפך? שאלתי יותר את עצמי מאשר אותו.

גם אנחנו משתדלים לשמור על גמישות וכושר היפוך, ענה בחיוך מסוים.

הלכתי למשרד, שלחתי בפקס מכתב מוצפן למישהו בבלגיה והלכתי לישון.

בלילה חלמתי שאני חולם.


בבוקר לא זכרתי את החלום. התגלחתי, ארזתי מזוודה קטנה ונסעתי לבלגיה. נופים כפריים ושדות של עולש ברחו ממני ללא הרף ובמהירות, וחשבתי אם אני אוהב את ז’נט, אם אני אוהב את אהבתי לז’נט, ואם ז’נט אוהבת את אהבתה אלי. הגעתי למסקנה שז’נט קצת יותר ארמנית ממני, שאני קצת פחות ארמני ממנה, וגם למסקנה שפייר בוטח בי ובכישורי יותר מדי, ואני להיפך, פחות מדי.

כאשר נכנסתי אל המונית, היה נדמה לי משהו.

עד שהגעתי אל בית המלון, לא ידעתי מה היה נדמה לי. צפיתי בטלוויזיה, קראתי את העיתון המקומי כולל המודעות על מכוני עיסוי, ותמהתי אם יכולתי בגלגול אחר להיות סוכן של מכונות כביסה. החלטתי שלמה לא, וברוח זו נרדמתי.


יש בתוכי נקודת זמן ונקודת מקום, אשר ביני לבין עצמי אני מכנה “אזור הגעגועים”. פתאום כאן, ואולי פתאום במקום אחר, אני מבין מנין הגיע אקדח הפרבלום אל המזוודה שלי בבית המלון בפוארטה דל סול: מאזור הגעגועים הוא הגיע, ולשם יחזור, וממנו אולי שוב יגיע אלי במקום לא צפוי וברגע בלתי צפוי ואולי למטרה צדדית.

אני מנסה למקם את הגעגועים בגיאוגרפיה, אבל ערפל כבד מונע ממני לזהות את המקום. אולי, כך נדמה לי, אולי הוא בצפון ארץ אדום, דרומית לנחל ארנון שהוא גבול ארץ מואב. בכל אופן, הוא באיזשהו מקום שבו דהרנו בתוך הסופה לכבוש את והב.

אולי לא זה המקום, אולי זה המקום ליד נהר הזברוץ', שבו דהרתי עם ידידי מנוער, הצייר פייר לובלסקי, לתקוע את הדגל האדום על צריח הכנסייה בכפר, והוא נורה בעת צליחת הנהר, ואת שמו אזכור לעולמים.

אולי בסידני.

כן, כפי הנראה בסידני, בגלגול אחר. בגלגול האחר הלכתי עם נערה אלבנית שפגשתי בעיר הזאת שמעולם לא הייתי בה, להקים את אלבניה החופשית. אני לא כל כך זוכר איך זה נגמר, האם הזדקנו יחד בבקתה על ראש הר נִשפֶּה באלבניה, האם קברתי אותה למרגלות ההר, האם היא קברה אותי.

ואולי האזור הזה הוא בשום מקום, רק בתוך זמן כלשהו. אבל זאת נקודת זמן שלא זזה משום מקום אל שום זמן או להפך, ואם כך היכן היא. אני בטוח שזו נקודה משוטטת מחוץ לכל מקום ומחוץ לכל זמן, ולכן היא כל כך קבועה, כמו ערפילית רחוקה.

משם, אני בטוח, הגיע האקדח אל המזוודה בפוארטה דל סול, ומאותו בית מלון נודד לו אקדח תימהוני זה ומלווה אותי כמו כוכב בלילה.

אולי אזור הגעגועים הוא כוכב.

מחר, בעוד שבוע, בעוד חודש, בעוד שנה, אולי אדהר לארמניה ושוב יופיע הכוכב.

*

אני מתקשה להיזכר מתי ואיך ובאיזה הקשר גויסתי למועצה. באותם ימים רחוקים, כך נדמה לי, הייתי רועה צאן בגליל.

על אבן שדה, תחת אלון תבור עבות, הייתי יושב ומחלל בחליל, ועדר הרחלים שעלו מן הרחצה כולן היו מתאימות ושכולה לא היתה בהן. למטה בעמק היו אוהלי קידר והיו עזים שחורות. ביד אחת הייתי אוחז במחרשה וביד אחרת בשלח. מפעם לפעם היו יורים בי, ואז הייתי משתטח על האדמה ומשיב אש.

יום אחד הופיע על קו האופק איש בעל סנטר תקיף ובלורית מרשימה, ורק כאשר התקרב אלי ראיתי עד כמה היו עיניו יוקדות. הצעתי לו מים זכים מכדי, והוא אמר לי שעלי להצטרף אל צבא השחרור.

הלכתי למלחמה שבה שכלתי רבים מיקירי, ופעם אחת בלילה אפילו חלמתי שאני רואה מודעת אבל עם מסגרת שחורה, ובה כתוב שמי, ומתחת לשמי השורה: “נפל על חומות ירושלים”.

בגרסה אחרת היה זה לאחר שצבא השחרור התפרק או פורק, וגרתי בירושלים בשכונת רחביה בחדר כביסה בחצר, ובלילה הייתי כותב שירים לאור הנר. ואז דפק מישהו על דלתי ואמר לי שכדור הארץ בוער ורק באש ניתן לכבות את השרפה, או משהו כזה. וכך הצטרפתי אל צבא שחרור העולם, שלימים נקרא “המועצה”.

זה היה בבוקר, התעוררתי מחלום שחלמתי משום מה בצרפתית. בחלום ראיתי את קברי, ועל המצבה כתוב שמי, ומתחת לשמי המילים: Mort pour la terre.

האמת היא שעם הזמן הכול הולך ומיטשטש, ואין כל ביטחון איזו מן הגרסאות היא הנכונה, ואולי אף לא אחת מהן, ואולי פשוט הלכתי בעקבות הילדים שנעלמו לי והמנגינות הנשכחות המציקות לי בשאלה מנין הן באות.


אם אינני טועה, המשימה הראשונה שלי, מעין טבילת אש, היתה באלבניה, שם הדרכתי לוחמים הרריים הדרכה תיאורטית משולבת בנושא המעטים מול הרבים. כמה מאותם לוחמים שהצליחו להימלט מארצם לאחר כישלון המרד הלכו עם המועצה לכל מקום שבו נדרשו, ומרביתם אבדו במשימות אבודות.

אחד מהם מת בזרועותי בקרב על ואלאדוליד. היה גם בחור פולני בשם צ’סלב, שכתב שירים, ופעם בפראג התלווה אלי אל קברו של המהר"ל.

עכשיו אני ברגע קשה ומייאש.

הייתי רוצה לסיים את חיי באקט שיצרף את שמי לרשימת האנשים שלאורם הלכתי, ומצד שני הייתי רוצה פשוט להיעלם אל תוך עצמי, עד שבתוך עצמי איהפך לנקודה קטנה באופק ההולכת ומתרחקת עד שהיא נעלמת, ואולי פשוט להרוג את רי"ש ולהיהרג על ידו בו זמנית.

כמה אהבתי לחלל בחליל לעדר הנשכח, יושב על אבן בגליל, תחת אלון תבור עבות.

*

מעלי שמי הכוכבים, אמר מי שאמר, ובלבי הציווי המוחלט.

מאין באתי אל המועצה, אני יודע. לאן אני הולך איתה, שאלה טובה. אם הכפירה היא תהום, אמרתי לעצמי פעם תחת שמי הכוכבים, האמונה היא גשר רעוע. כאשר אתה מהלך על גבי הגשר הרעוע, אל לך להביט אל שמי הכוכבים במרום, כי אז תמעד אל הבור.

וכך אני חוצה את הבור, והכוכבים שמעלי, שאליהם איני מביט, אינם מזכירים לי את לבי שבתוכו נסגר הציווי המוחלט.

אני מטימישוארה, אמר לי האיש, אתה חייב לנו משהו. אמצא אותך גם במקום אחר, הוסיף, כמו שמצאתי אותך כאן. ומה שלום האוזן החדשה שלך? שאל.

מה אתה רוצה, אמרתי, אני שומע בכל האוזניים.

אנחנו לא נרשה שהקרואטים ינצחו, אמר. אתה מעביר אליהם נשק. עליך להעביר נשק לסרבים.

ואם לא? שאלתי.

חיכיתי לשאלה הזאת. ואם יש בך ספק, כל שעליך לעשות הוא להביט למעלה אל הכוכבים, אנחנו שם מאירים את דרכך.

האיש היה זריז מאוד. כאשר התעוררתי, הייתי מכוסה דם וכואב. הטלפון צילצל.

אני מקווה שהתעוררת, אמר הקול. הוראות מדויקות תקבל מחר. אל תזוז.

רשמתי לעצמי הערה בנלית על האקדח של צ’כוב שנזכר להופיע, ועל האלמנט של הפאזל שבלעדיו תמונת האימה הפרטית שלי לא תושלם. אמרתי לעצמי שאולי מרוב החשש למעוד על הגשר שמתחתי, לא הבטתי די למעלה אל שמי הכוכב, שרק לאורם אחצה את התהום ולא אמעד.

פתחתי את ספר תהילים בפרק כ"ג וקראתי בקול רם: גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירע רע.

*

הפאזל שהוא שמי הכוכבים שמעלי מתמוטט, ורסיסיו נופלים עלי, והפאזל שמתחתי מתפורר, ואני מנסה להיתלות על שבר כוכב ולא ליפול לתהום שנפערה מתחתי.

מה עשיתי בטימישוארה, ומדוע בשלווה נתתי שיקצצו את אוזני? האיש מטימישוארה הפחיד אותי כמו שמזמן לא פחדתי. איך מצא אותי אני יודע, כי כך הייתי אני מוצא אותו אילו נאמר לי. אם לרגע אפסיק להאמין, אולי תבוא לי הגאולה. אם לרגע, רק לרגע קט, יהיה בלבי ספק האם עלי לעזור לקרואטים להשיב את חירותם, אוכל לחזור אל הבית שפעם היה לי, לצלצל בדלת לענות לעצמי מבפנים Entrez, ואז מה?

להביט על תמונה דהה מצהיבה של הנער שהייתי אני ולתמוה היכן הוא.

לשרוק מנגינה ישנה, ולקול המנגינה מבפנים לזנק מבעד לחלון אל השמים.

אני מניח שאילו היה ניתן ליפול אל השמים מאיזשהו מקום, זה מה שהייתי עושה.

עכשיו אני צריך לנחש את מהלכיו של האיש מטימישוארה, לחשוב על הקרואטים, על גבריאל פרינציפ המאמין באמונה שלמה שכך ורק כך, ואני בעיניו השליח, שבט אפו של האדון, בורא החיים וגוזר המוות. מיהו המת שהערתי ומיהו החי ההולך למות? האם המת שהערתי הולך למות? האם החי שבו יריתי יקום מקברו כאשר כך אצטווה לעשות?

ראשו של האיש מטימישוארה הופיע בחלון. סימן, כך אני מניח, שאני גר בקומת קרקע.

הוא חייך אלי. מותר להיכנס? שאל וכיוון אלי מה שכיוון. ההוראות השתנו, אמר. תשלח נשק לקרואטים, תשלח נשק לסרבים, תשלח למי שאתה רוצה. ודרך אגב, אתה לא צריך לדאוג לרי"ש, אנחנו כבר דאגנו לו. תיזהר רק מחדרי מדרגות.

האיש פנה לאחור וצעד במורד הרחוב. אני באמת גר בקומת הקרקע. יכולתי לירות בו, אבל בשביל מה.


בלילה חלמתי חלום. חלמתי שאני רואה את עצמי מת בשדה קוצים. בתוך החלום ידעתי שאני בתוך חלום וניסיתי להתעורר ממנו. אני זוכר שלא הצלחתי להתעורר.

בבוקר קמתי, התגלחתי, ירדתי אל תיבת הדואר לשלוף ממנה את העיתון. חיפשתי את שמי במודעות האבל ולא מצאתי. כפי הנראה, החלום לא היה שלי ורק בטעות הוצמד אלי.

אין לי שום הסבר.


 

עדותו של מישל מחנאווי

על פי המסורת ועל פי מבנה שפת אמי, משפחתי ממקום ששמו מחנה, אך אינני יודע היכן הוא. נולדתי בעיר סמ"ך על חוף הכנרת, והיום העיר איננה. אני מפקד בכיר באחד הארגונים של מה שמכונה בעגת העיתונות הבינלאומית “הסירוב”.

בשנת 1954 נפגשתי – באמצעות מתווך המוכר לשנינו – עם מי שהציג עצמו כ“יוחנן”. הפגישה היתה בקפה לה רומרי. שתינו פונץ' קריאולי כמנהג המקום. באותה עת היינו קבוצה לא גדולה של פליטי מלחמת 48' שחיפשה קשר והידברות עם אלה שניצחו וגירשו אותנו. “יוחנן” השתייך בעבר לארגון טרור, כפי שנמסר לי, ולאחר ניצחונם שלהם ומפלתנו שלנו, היה מאלה שחיפשו קשר והידברות עם שכמותי.

רי“ש, יהודי יליד מצרים, גולה פוליטי בפריז, היה שותף ב”מועצה" ש“יוחנן” היה כנראה חבר בה. מטרת הארגון היתה סיוע כספי ולוגיסטי לארגוני השחרור השונים.

נפגשנו כמה פעמים. ה“מועצה” היתה ארגון בעל כוונות טובות וללא כל יכולת מבצעית, ו“יוחנן” היה כנראה אף הוא בדעתי. גם רי"ש. מתישהו נפסקו הפגישות בינינו, ללא תוצאות, ללא טינה. שני חלשים ביקשו לתמוך זה בזה, אך צירוף החולשות לא יצר כוח.


 

עדותו של אליאס

נולדתי בגרמניה בשנת 1927, ובשנת 1940 הגעתי כפליט לפלסטינה. בגימנסיה הכרתי את “יוחנן” והתיידדנו. יחד הקמנו מעבדה ביתית לכימיה, ופעם אחת הפקנו גז כלור, ובנס ניצלנו ממוות. עסקנו גם בהתכת זכוכית בעזרת קשת וולטה, ומתישהו הצטרפתי לתנועת הנוער שבה היה חבר “יוחנן”. ב־1945 עזב “יוחנן” את התנועה, ולימים נודע לי שהצטרף לארגון טרור.

בראשית שנות החמישים הגעתי לפריז והוצע לי תפקיד גבוה במסגרת האומות המאוחדות. ידעתי שידידי לשעבר, שניתקתי את הקשר איתו מסיבות פוליטיות, נמצא באותה העיר. רק כאשר נודע לי ללא ספק שהאיש עבר מהפך רעיוני, חידשתי את הקשר איתו.

על עצמי אני מעדיף לא לדבר. היו לי בעיות שאילצו אותי לעזוב את ישראל, וכהמשך טבעי, נהפכה עזיבתי לגלות מרצון ומתוך מחאה.

גם כאשר חידשתי את הקשר עם “יוחנן” לא נלהבתי מאישיותו. היתה לו התנהגות לא מוסרית עם נשים, שאליהן התייחס כאל אובייקט מיני בלבד. הוא היה מרבה בשתיית אלכוהול, ולא פעם נאלצתי להוביל אותו במכוניתי אל ביתו כשהוא מחוסר הכרה.

סלחתי לו בשל עמדותיו הרעיוניות, והצטרפתי אל הארגון שהוא היה שותף בו, ה“מועצה”. שם פגשתי את רי"ש.

יום אחד באתי לפגישה עם רי"ש, והוא לא היה. נאמר לי שנאסר על ידי משטרת הביטחון. עוד באותו הלילה צילצלתי אל יוסוף, ידיד מצרי שלמד איתי בסורבון, ולמחרת בבוקר כבר הייתי באפריקה, בעיר הבירה של אחת מהמדינות שזה עתה נולדו.

חזרתי לפריז בסוף שנות החמישים וחזרתי לשתף פעולה עם “יוחנן”.

לאחר ניצחונה המפוקפק של מדינתי לשעבר, ב־1967, ניתקתי איתו את היחסים עד מותי.

אני רשאי לכתוב את צירוף המילים המוזר הזה “עד יום מותי”, כי את יום מותי קבעתי בעצמי.


 

עדותו של אלפרד טרבולסי

נולדתי במצרים, שממנה גורשתי גם בשל יהדותי וגם בשל השקפותי, החילוניות לחלוטין. את רי"ש היכרתי והערצתי עוד באלכסנדריה. הוא הוגלה לפני, וכאשר הגעתי לפריז כבר היה שם וכבר עמד בראש ארגון גג ששם לו למטרה לשחרר ארצות קולוניאליות מן הקולוניאליזם ולחתור לשלום אוניברסלי.

רי"ש נולד במשפחת בנקאים עשירה, אך תרם את כל הונו למפלגה שבה האמין באותה העת. כאשר הגעתי לפריז, כבר היה צורך לתמוך גם בו וגם בארגונו, וזאת עשיתי בנפש חפצה.

למזלי האטוויסטי, שיערתי מבעוד מועד את העלול לקרות בארצי, וכך הצלחתי להעביר את מרבית הוני לשווייץ, מינוס ההוצאות שנדרשו לשימון דלתות וחלונות היציאה וההוצאה. אנו, יהודי מצרים, אמונים עוד מלפני הספירה על השתלבות בתרבות הכללית, בתוך כדי שמירה על ייחודנו ועל אופיינו.

גם בגלות פריז – ובעינינו זו היתה גלות ממולדתנו האהובה – קיימנו קשר הדוק עם חוגים שהיו קרובים לרעיונתינו. פעם אחת הגיע קולונל מצרי מהקבוצה שתפסה את השלטון מן המלוכה המושחתת, ואנו התכנסנו בביתי שבשאנז אליזה. בפגישה נכחו גם רי"ש ויוחנן. במשך כל מהלך הפגישה, היינו מעיפים מפעם לפעם מבט אל מרקע הטלוויזיה. לפתע ראינו קולונל בצבא סודן, שהנהיג הפיכה צבאית שנכשלה, מעשן את הסיגריה האחרונה בטרם הוצאתו להורג על ידי הכת הצבאית שכבשה את השלטון. פניו הפיקו קור רוח, והוא עישן את הסיגריה האחרונה בשלווה. הקולונל המצרי פרש לחדר אחר, וכאשר חזר היו עיניו אדומות מבכי: האיש שעישן לנגד עינינו ובזמן אמת את הסיגריה האחרונה היה ידידו הקרוב.

לימים נרצח רי"ש בחדר המדרגות של ביתו ברובע החמישי.


 

עדות הרוצח מ'

הוטל עלי לבצע פעולת חיסול בפריז. לארגון שלי, שמרכזו בטימישוארה, משימות מגוונות, אמצעים מתוחכמים וקשרים עם זרועות חשאיות של מדינות רבות. במקצוע שלנו, העולם הוא אחד ויד רוחצת יד, ולמדתי לא לחקור במופלא ממני. אישית, אני רווק בן עשרים ותשע. את נטיותי המיניות אני שומר לעצמי, והן מגוונות. אני חושב את עצמי לגבר נאה ומושך, אבל בפעולות אני אוהב לחבוש משקפיים הנראים כאופטיים, ואז אני נראה כאינטלקטואל.

העבודה האחרונה שלי בפריז היתה חיסולו של שגריר פלסטיני מסוים שעבר את גבול המותר. הפעם הוטל עלי לחסל את המכוּנה רי"ש, איש מאוד מפריע.

נשק ההגנה של רי"ש היה חוסר ההגנה שלו. מעולם לא היו לו שומרי ראש, הוא לא נשא נשק ולא נקט שום אמצעי זהירות. היו לו משקפיים אופטיים שבלעדיהם כמעט לא היה מסוגל לראות.

טרף קל. אולי הוא בכלל חיכה לי.

הגעתי אל ביתו ברגל. בחדר המדרגות של ביתו התחבאתי שפוף, חצי קומה מעל דלת דירתו. עוד בטרם הוציא מכיסו את מפתח הדירה, יריתי בראשו ירייה אחת, שפגעה במצחו, ירדתי במדרגות בשקט, בעטתי בראשו להיווכח שאינו מגיב ויצאתי בשקט.

את הגופה מצאה אשתו כשחזרה מעבודתה.

אני נח באחד מאיי יוון. בסוף הבוקר זיינתי תיירת הולנדית ונתתי לה מאה דולר.


 

עדותו של סיומה ב'

יוחנן האמיתי נפל בקטמון, בירושלים, בשנת 1948.

הייתי לידו כאשר נפל. היה בן עשרים ואחת.

מתישהו בסוף שנות החמישים, במסיבה בירושלים, פגשתי מישהו שהזכיר לי בפניו את יוחנן המת. תמהתי מאוד כאשר אמר לי שהוא מכיר אותי מאיזשהו מקום, אבל אינו מצליח לזכור איזה מקום ואולי הוא טועה. אמרתי לו שהוא כפי הנראה טועה, כי אני לא זוכר אותו משום מקום.

בשנת 1982 טיילתי בסיציליה. בעיר טאורמינה, מתוך מרפסת של בית קפה גדול, מישהו נופף לי בידו. זה היה הוא.

אני מכיר אותך אבל לא זוכר מנין, אמר.

פעם בירושלים כבר אמרת לי את זה, וכבר אז אמרתי לך שאתה טועה.

עכשיו אני נזכר מאיפה אני מכיר אותך, אמר. מסיבה בירושלים, נכון?

אולי, אמרתי, אני לא זוכר.


 

עדותו של “יוחנן”

עד ליום שבו נהרגתי הצלחתי לצבוע בדמי – על פי הערכה זהירה – כמעט שני קילומטרים רבועים של סדינים אדומים. הספקתי אפילו להכין תוכנית מקפת היכן לתלות את הדגל האדום: בכל מקום שבו אנשים חדשים יאבו להשתמש בדמי הנשכח.

מותי הצפוי שיבש את תוכניותי.

אני יודע רק כיצד נהרגתי, ואינני יודע מי הרג אותי. ומהמקום שבו שוכנים שכמותי מעתה ועד עולם, אינני מאמין שאוכל לבצע חקירה מקפת שלא תותיר אחריה ספקות.

נוריתי בכדור אקדח בקוטר תשעה מ"מ מטווח קרוב, שפגע בי במצח. ידעתי שאני מת עוד בטרם צנחתי ארצה.

כפי הנראה, גם בתוך הנצח שבו חיים שכמותי, לעולם לא אדע מי הרג אותי, גם לא מדוע.


המלצות קוראים
תגיות