רקע
עמוס קינן
סיפורו של הגנב
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: תל-אביב: זמורה-ביתן; תשס"ג 2003

באותו בוקר של ערב פסח, צעדתי אני לפני ישוע, וחברי שנתפס איתי צעד מאחוריו. שנינו, אני וחברי הטוב בנימין איש בית הכרם, נתפסנו, נאסרנו ונשפטנו על עניין של מה בכך: יחד גנבנו כבשה מתוך עדר שעבר באזור מחייתנו, על מנת למכרה לשחיטה.

שנים לא מעטות עשינו מעשים כאלה. כאשר היינו נתפסים, היתה הסנהדרין דנה אותנו ברחמים, עד לאותה פעם אחרונה. הפעם נתפסנו בידי חיילים רומאים שאין זה עסקם. אלא שהימים היו ימי פורענות, וגייסות יצאו לחפש ולהרוג מורדים, ואנו נקלענו לעין הסערה. הנציב הרומי דן אותנו לצליבה. וכך, הלכתי בעירי האהובה והצלב על גבי, בדרך אל ההריגה בגולגולתא

ידידים ומכרים נדו לי בראשם, מילמלו תפילה ופינו את הדרך. מפעם לפעם היה חייל רומאי מצליף במגלב על רגלי להנאתו.

את מעשה הצליבה עצמו ואת העינויים הכרוכים בו לא אשכח לעולם. אני מורגל בסבל. לא אחת רוצצו עצם בגופי ולא אחת נדקרתי בחנית. איש עניו אני, ואת הייסורים אני מקבל כפי שהם, ומנת חלקי הם.

החיילים ציוו עלי לפרוק את הצלב מעל גבי. לאחר מכן ציוו עלי לשכב עליו, ולפרוש את ידי על שתי זרועותיו, וכך עשיתי. כאשר שכבתי על הצלב כמצווה עלי, החזיק החייל מסמר גדול ביד שמאל ופטיש כבד ביד ימינו. ארבעה חיילים ישבו בכול כובד גופם על שתי רגלי ועל שתי ידי, וחייל חמישי החזיק את ראשי בכוח רב. כאשר תקע החייל את המסמר הראשון בכף ידי הימנית, נשכתי את שפתי ולא זעקתי. רק כאשר נתקע המסמר בקיבורת רגלי ובקע את העצם, התעלפתי מעוצמת הכאב, וכאשר התעוררתי כבר הייתי צלוב על הצלב שכבר נתקע באדמה.

את ישוע ראיתי לא מעט פעמים. הוא היה מאותם תימהונים שהסתובבו ברחבה של בית מקדשנו ונאמו על מלכות השמים. היו לו זקנקן קלוש וחתימת שפם, איש כבן שלושים, שלבושו היה תמיד נקי, והקהל היה קורא כנגדו קריאות בוז וגנאי. כמה אנשים שנראו כקבצנים היו תמיד מלווים אותו ומבקשים תרומות מהנאספים.

אין לי מושג כמה זמן הייתי בעילפון מחמת ייסורי הצליבה. כאשר פקחתי את עיני נתקלתי במבטו של ישוע. פניו נראו חיוורות אך שלוות.

“ענווים יירשו ארץ”, אמר לי, “ולהם מלכות השמים”.

גידפתי אותו ואת יולדתו. הוא החריש, ובת שחוק קלה הופיעה על שפתיו.

ביום השני התעוררתי צמא וביקשתי מים. חייל רומאי העביר מטפחת לחה על שפתי. החיילים שיחקו בקוביות, שאותן הטילו על לוח שעליו משולשים שחורים ולבנים. גם ישוע ביקש מים, והחיילים טבלו מטלית בחומץ מתוך בקבוק ובו מרחו את שפתיו.

היום השלישי להיותי על הצלב היה בהיר במיוחד. יכולתי לראות את בית הכרם, ואת הבית שבו נולדתי וגדלתי עד שברחתי ממנו אל חיי ההפקר. מרחוק מרחוק, מעבר לאדים תכלכלים, יכולתי לראות את הרי מואב הנִשפים.

“אלי, אלי,” שמעתי את ישוע זועק, “למה עזבתני”.

מתישהו התעלפתי. כאשר התעוררתי היו ידי ורגלי חבושות ושכבתי על האדמה. חברי הטוב וגם ישוע כבר היו מתים כפי הנראה, כי ראשיהם צנחו על חזותיהם, ועיניהם היו קמות ורק לובן היה בהן.

“נפשך לך לשלל,” אמר לי מפקדם של החיילים, “קום על רגליך ונוס מכאן”.

לא יכולתי לקום על רגלי. שני חיילים תפסו אותי, העמידו אותי על רגלי ובעטו בי. נשים רחמניות שלא הכרתי מעודי עטפו את שתי הגופות בתכריכים. אותי שמו באלונקה, ונשאו אותי אל בית קטן ודל מחוץ לחומה.

כאשר החלמתי, הסתפחתי אל תלמידי ישוע.

זכיתי להאריך ימים, וכאשר מתי, עליתי השמיימה ושם קידם אותי האדון ופרש את כנפיו, וכאן אני לעולמים.


המלצות קוראים
תגיות