רקע
עמוס קינן
סיפורים לאור העששית
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: תל-אביב: זמורה-ביתן; תשס"ג 2003

 

פכרתי את ידי בחרדה

ילדותי היתה מאושרת, כפי הנראה, ובגיל שלוש ניגנתי בפסנתר סונטות של מוצרט. סזאר פרנק לא אמר לי מאומה, גם לא רימסקי קורסקוב.


לאט־לאט, בהיסוס ניסיתי לבחור בין האפשרויות שנקרו לי את הבינונית ביותר: ללכת בקומה זקופה אך ללא יהירות, להקשיב במורת רוח להצעות שקיבלתי, ולחלום על מה שממילא לא יקום ולא יהיה.

כאשר התבגרתי במקצת, יצאתי לקרב ואינני בטוח שחזרתי. פכרתי את ידי בחרדה, ניסיתי לראות אם אני מטיל צל על האדמה, ואז קלטתי את משמעות האירוע: כנראה נהרגתי.

ספדו לי יפה, ומאוד נהניתי.


 

יום בצ’רנוביל

נסעתי לבקר את קברו של אבי סבי, שעליו שמעתי רבות מסבי. איכרות נשאו על ראשיהן סלי ביצים, עגבניות ואבטיחים. שוטר כיוון את התנועה המעטה שהיתה, אבל תנועותיו המרושלות לא נראו לי. בגן החיות הקטן של העיר היו חיות שרעדו מקור, למעט דובי הקרח, הפינגווינים ואריות הים.

נערה יפה שאלה אותי מאין אני, אך התביישתי לומר את האמת ובדיתי משהו. היא ציחקקה ואמרה לי בצרפתית, “אתה שובב!”

לארוחת הערב אכלתי בורשט במסעדה נעימה ונקייה, והחלטתי לא לעשות מזה עניין.


 

יום קטנות

בבוקר, משום מה, שיחקתי בסביבון. תליין לבוש שחורים עם גרזן תקוע בחגורתו ברר לו עגבניות והעיף אותן באוויר, כדרך הלהטוטנים המעיפים שלוש כדורים כאשר שניים מהם תמיד באוויר, ותמהתי אם כך הוא מתאמן במלאכתו.

גשם התחיל לרדת, ונמלטתי אל ארצות החום. הצטערתי על שלא נכחתי בתלייה, אבל התנחמתי שגם בארצות החום, כנראה, אוכל שוב לחזות במחזה.


 

לא ישנתי טוב

התעוררתי באימה: מישהו הצליף במגלב על גבי והותיר פסים של דם קרוש. ניסיתי לראות את פניו וראיתי שבידו השנייה חרמש. האם אני הגנן מאיספאהאן?

שאלתי אותו, “מדוע אני?”

בחפץ לב ובחיוך נעים הסביר לי: “זאת בסך הכול מקדמה על החשבון. בעוד שבע־עשרה שנים בדיוק, כך חישבתי, תמות בייסורים קשים. תואשם ברצח על שדרסת במכוניתך איש זקן נשוא פנים, פרופסור לאנטומולוגיה”.

“מימי לא הזקתי לאיש”, מחיתי.

זאת הפעם המגלב הצליף בחמה עזה.

“האם אתה השטן?”

“בכלל לא,” ענה לי, “אני אלוהים.”

נרגעתי וחזרתי לישון.


 

עזרתי לזקנה לעבור את הכביש

ראיתי שהיא לא מעיזה לחצות, לקחתי אותה בידי ונדרסנו שנינו. למרבה התמה, בטרם התפגרתי ראיתי את הזקנה בעבר השני של הכביש. לידה עמד מלאך צחור, שהושיט לה יד והעלה אותה למדרכה. לאחר מכן התקרב אלי וירק על פני: “אל תעשה טובות ואל תעשה רעות ואל תעשה מאומה: לא נבחרת.”

“לאיזו משימה לא נבחרתי?” שאלתי.

לא ענה, ירק עלי שנית והתעופף במשובה.

 

הרופא הרג אותי בטעות

אמי המנוחה נגלתה לי בחלום והזהירה אותי שלא ללכת היום אל הרופא.

“אבל אני מאוד חולה.” מחיתי, “הבוקר ירקתי דם מהגרון.”

“עשה מה שתעשה, בני, אבל אל תאשים אותי. ראה, הוזהרת.”

הרופא בדק אותי בסטתוסקופ ואמר לי: “לצערי הרגתי אותך בטעות. במקום לתת לך זריקה נגד קלאוסטרופוביה, נתתי לך זריקה נגד מוות.”

“אז מדוע אני בכל זאת מת?”

“מצטער,” ענה לי, “אני לפעמים שומע קולות.”

את תשובתי לא שמע הרופא, כי לא המתים יהללו יה.


 

קרה לי נס


התעוררתי בבוקר, מיששתי את עצמי וחשתי שאני חוזר מהגיהנום ונוחת עלי אדמות.

“קרה לך נס נדיר מאוד,” אמר לי מיכאל.

“איזה מיכאל אתה?” שאלתי.

“המלאך,” ענה לי ומישש את דופקי. “אתה חי,” אמר לי, “ואני מתפלא איך נמלטת מגיהנום, כנראה נרדמתי אל משמרתי.” אחר כך פיהק, אמר, “עלי לחזור מיד, חסר לי רק שעוד כמה רשעים כמוך יתעוררו בבוקר,” פרש את כנפיו הצחורות ונעלם ברקיע.


 

היתה רוח אחרת

המפרשים התנפחו ברוח, הספינה שטה מהר מאוד, ובתוך יומיים הגענו לאיי הקוקוס והבננות. הרגשנו נפלא.

הטבח ירה חץ בעז הרים, זבחנו זבח, ואת היתרה אכלנו לתיאבון. אחד קטן, שכינינו אותו ויזתא, טיפס כמו קוף על עץ הקוקוס והוריד לנו כמה אגוזים גדולים. את חלב הפרי שתינו ואת בשרו אכלנו לתיאבון.

“אולי כדאי להקים לנו כאן מושבה,” הציע שמעון הבנאי.

מעצי האי בנינו לנו בקתה אחת גדולה לכולנו, ועתה התפנינו לעבודת האדמה: כרתנו עץ אחד ובנינו ממנו מחרשה. סוסים או שוורים לא היו באי, וכך נרתמנו כולנו אל המחרשה.

עוד לפני שנחתנו באי, קנינו זרעי חיטה ושעורה, תירס ועוד ירקות: עגבנייה ומלפפון, בצל ושום, גזר ואפונה ושעועית, חרדל וגרגיר. גם ייחורים של עצי פרי הבאנו: תפוח ותפוח זהב, משמש ואפרסק, לימון וזית ותמר.

ואז קרה הפילוג הגדול, כאשר קבוצת האיכרים התנפלה על קבוצת רועי הצאן וכל רועי הצאן נטבחו עד אחד. לא ידענו ולא פיללנו שהנשים שבעליהן נהרגו בנו להן בסתר ספינת מפרשים, ובוקר אחד התעוררנו וראינו שנשותינו אינן. הפלנו גורל, והאחרון מאיתנו תקע סכין בלבו.


 

לא ייתכן, אמרתי לו

“מדוע אתה כל הזמן סותר את דברי? מדוע אתה מפליל אותי בכל עניין שהוא, ומדוע בכלל אתה מתנגד לקיומי?” כך שאל אותי.

הירהרתי כתשעה ימים, ואז עניתי לו: “הרי לא ייתכן, בשום צורה ואופן כל זה לא ייתכן!”

הוא הביט בי בעצב ואמר לי: “הרי כל זה לא ייתכן!”

הפניתי לו עורף וצעדתי מזרחה. פעם אחת בלבד הפניתי ראשי אחורנית, וראיתי שהוא צועד מערבה.

כל זה לא ייתכן, אמרתי לעצמי, ושוב לא הפניתי את ראשי.


 

כך ניצח הצדק

לא היה ברור מי משלושתנו צדק כאשר אמר, שעל אף הכול סוף הצדק לנצח. העובדה היא, אמר אחד משלושתנו, שאנחנו צודקים. השני אמר שאין ספק שאנחנו ולא האחרים צודקים. השלישי אמר שעצם העובדה שאנו צודקים מאששת את הנחתנו.

פתאום הגיח משום מקום מישהו רביעי שבכלל לא שייך לנו, ואמר שכולנו צודקים וזאת עובדה.

הראשון מאיתנו הציע לו להסתלק בטרם פורענות.

השני מאיתנו חמל עליו, והציע לו לחזור בו מהערתו לפני שיהיה מאוחר מדי.

השלישי מאיתנו הכה בפטיש בראשו ואמר שהצדק מכה חזק, מהר ובאופן אלגנטי.


 

מי היה מאמין?

הביאו לי את ההוכחה: הנייר היה קרוע, הכתב היה מטושטש וכמעט בלתי ניתן לקריאה. אמנם, באמצעי שחזור מדעיים, היה ניתן לקבוע ללא כל ספק שהתעודה היא אותנטית, אך גם החוקרים התקשו לקבוע מי היה הכותב. הדעות נעו בין כתב מקנה, תעודת נישואים, תעודת כבוד על התנדבות אצילה, ואפילו פסק דין שניתן בעולם התחתון לפושעים שגנבו מחבריהם את שלל השוד שביצעו.

אני כשלעצמי נשארתי נייטרלי, וכתב ההוכחה נראה לי כזיוף מתוחכם.

אבל בדיקת קרבון העלתה ממצא מוזר: ללא ספק שהכתב הוא עברי, מסוג האותיות של מגילות קומראן, וחלק מהבשורה של מתתיהו, תלמידו של ישוע.

מי היה מאמין!


 

לא הסכמתי עם וייצ’סלב

פעם היינו מיודדים, אבל חתול שחור עבר בינינו שלשום, והחלטתי לנתק את הקשר איתו.

ומעשה שהיה כך היה:

אשתו של וייצ’סלב יצאה לקניות עם אשתי. אני לא סובל את אשתו מאז ששכבתי איתה, והיא רצה לספר לאשתי על מנת לסכסך בינינו. אשתי רצה כמובן לספר לוייצ’סלב ששכבתי עם אשתו. וייצ’סלב דרש שנצא לדו־קרב בינינו.

אמרתי לו שאשתו היא אחד הזיונים הרקובים שקרו לי אי פעם.

“אתה לא מסכים שנתנהג כמו גברים,” הטיח בי.

“אני באמת לא מסכים,” עניתי לו.

הואיל ומעולם לא היתה בינינו תחילתה של ידידות נפלאה בנוסח קזבלנקה, נפרדנו לעולמים.


 

המלך היה במיטבו

הוד מלכותו הזמין אותי ואת בני הבכור למסיבת יום הולדתו. קשרי איתו החלו עוד בבית הספר התיכון שבו למדנו שנינו. בצבא, שבו שירתנו שנינו, הוא היה תמיד גבוה מעלי: כאשר הייתי טוראי היה הוא כבר סמל. כשהייתי סגן־אלוף היה הוא אלוף־משנה.

הייתי חף מקנאה, כי כיבדתי אותו כחייל למופת.

כאשר הציע לי להשתתף בפוטש צבאי ולהדיח את המלך הקודם, סרגיי השלישי, הצטרפתי אליו עם החטיבה שלי וגירשנו אותו ואת כל מי שהיה קרוב אליו. ואז הוזמנתי למסיבת הניצחון, והמלך החדש היה במיטבו: לשאלות העיתונאים מדוע פעל כך, ענה, “כי כך רצה העם,” ולשאלה מדוע כך רצה העם, ענה שזה עניין של אהבה – הוא אוהב את העם והעם אוהב אותו.

“האם תצא למלחמה באוסטראקים?”

“רק אם העם יבקש זאת מאיתי,” ענה.

“המלך היום היה במיטבו,” לחש באוזני העיתונאי יוסי ברוכיה.


 

מה פתאום?

אמרה אשת לוט לבעלה.

“ככה,” אמר לוט. “יש לי בן דוד מטורף, ואולי הוא גיסי, השד יודע אותו אבל שמו אברם.”

“אז מה, אתה כזה חלשלוש ששומע לאיש שאתה לא יודע אם הוא גיסך או בן דודך? ואני בטוחה ששרי או שרה, כפי שהיא מכנה את עצמה, פשוט מקנאת בנו, כי לנו יש שתי בנות נהדרות ולה אפילו לא פיסטוק.”

“אבל אני פוחד,” אמר לוט, "עוד רגע הכול יתהפך כאן, גם בסדום וגם בעמורה, ואם לא נברח, נשקע בתוך הזפת.

“ותיזהרי,” אמר עוד לוט לאשתו, “שלא תביטי אחורנית.”

ואז היא אמרה, “מה פתאום?”


 

מכאב שיניים לא מתים

כך אמר לי רופא השיניים, וחתך לי במשור חשמלי את ידי השמאלית שאחזה בכינור, ואת ידי הימנית שאחזה בקשת, בדיוק כאשר ניגנתי את הקונצ’רטו מס' 3 של מוצרט.

“השן התותבת החדשה יושבת לך נהדר,” אמר רופא השיניים, “וגם מצב השמיעה שלך נהדר, וזה אני אומר כרופא כללי. אתה יכול לשלם בוויזה.”

שילמתי, אמרתי תודה, הלכתי הביתה ושתיתי רעל.


 

חזיר כשר לפסח

יש לי חזיר שבמשך שבעת ימי הפסח אוכל רק מצה.

“מדוע?” שאלתי את החזיר.

“מפני שאני חכם,” אמר בשפת החזירים, שכל אדם שהוא חזיר יכול להבין אותה.

“הנה, מפני שאני בהמה,” עניתי.

החזיר חייך בעצב ואכל עוד מצה.


 

אין עם מי לדבר

בטיפשותי, חשבתי שאני יכול לדבר עם כל חיה ועוף, כמו שלמה המלך.

נבחתי על הכלב שלי, אבל הוא החזיר לי בעברית קללה עסיסית. ניסיתי לנבוח באנגלית וגם בצרפתית, אז הוא נבח עלי בשתי השפות הללו.

התרגזתי: “אתה לא תנבח לי בשום שפה!”

הכלב חשב לרגע ואז אמר לי, “אני רואה שאין לי עם מי לדבר.”


 

מתי הכול מתחיל להימאס

סבי ז"ל סיפר שכעולל נמאס לו לשתות חלב, והוא נשך פיסות בשר משדיה של אמו, כי כבר אז היו לו שיניים. כאשר היה בן שנתיים, כבר היו לו שיניים וציפורניים של ערפד, ואפילו עטלפים מוצצי דם היו נזהרים ממנו.

סבי היה פוליטיקאי שנון בעל תחבולות, והוא לימד אותי להיזהר מאמירת אמת, להלשין על כל מי שטוב ממני ולגנוב ממחברות התלמידים המזהירים את הבחינות שלהם.

וכך, לימים, נעשיתי פרופסור מן המניין, ראש אספת הנבחרים, וגם זכיתי בפרס נובל לשלום על שיצאתי למלחמה נגד שלוש מדינות שגבלו עם ארצי. את הפרס קיבלתי דרך אשתו של ראש חבר השופטים, שמאסה בבעלה.


מאלוהים אינני מפחד: מדי ערב אני משחק בפוקר עם השטן.


 

הקרב האחרון

האמת היא שלא ידענו שזה יהיה הקרב האחרון. התכוננו לקרב שהיה אמור להיות שגרתי: לתקוף, לקחת שבויים לחקירה, לענות אותם ולשבור את רוחם, עד שיספרו לנו מה שרצינו לדעת. כמו בכל קרב בעבר, לא היה לנו מושג מה רצינו לדעת ומדוע. מה שידענו לבטח היה שעלינו למצוא את האויב הנכון ולהכות בו עד חורמה, וכך עשינו.

התוצאה היתה, ששוב לא היה לנו אויב. ומבלי אויב, במי נילחם?

וכך, למרבה הצער, היה זה הקרב האחרון, ואנשינו גילו אומץ שלא מן הרגיל. בקרב האחרון הזה איבדנו את כל אנשינו, ולא נותרה אפילו נפש חיה שתוכל לספר לדורות הבאים את עלילותינו.

מה גם שלאחר שנפלנו כולנו, לא נותר איש לדור הבא, ואנו הדור האחרון שידע גבורה ואומץ והקרבה ונחישות, ועתה כולנו מתחת לפרחים, מריחים אותם רק מלמטה.


 

הם נשרפים בשקט

ערמת העצים הענקית ממתינה לקורבנות שיועלו באש.

שיירה ארוכה של עגלות מגיעה, וממנה יוצאים, עקודי ידיים ורגליים, גברים ונשים מכל הגילים, וגם ילדים מגיל שתים־עשרה ואילך.

האינקוויזיטור ועושי דברו גוררים את הנידונים לאש, וקושרים אותם היטב אל הכלונסאות.

אם מחזיקה את עוללה ומיניקה אותו בפעם האחרונה. ילד בוכה, איש צעיר מטיח אגרוף בערמת העצים, ישיש מחבק את אשתו הישישה ואיש אינו זועק.

הממונה על הטקס מדליק את המדורה. האש לוחכת את הנידונים לאט־לאט, אבל אין אנחה ואין זעקה ואין בכי ואין הטחת אגרוף באוויר ולא קללה בשפה זו או אחרת. גם האש החזקה אינה משמיעה מתוכה פצפוץ ענפים, ולאט־לאט נהפכים העצים והאנשים שנקשרו אליהם לאפר.

“מדוע הם שותקים?” תמה רב הטבחים.

“הם פשוט התרגלו,” עונה לו סגנו.

 

תרעומת ללא הצדקה

“אני ממתין כבר למעלה מארבע שעות, ועוד לא קראו לי.”

“אני ממתינה זה שלושה שבועות.”

“מה יהיה הסוף, אני שואל,” שואל מישהו.

“גם אני, גם אני שואל אותה שאלה,” אומר מישהו.

סוף־סוף מגיע מי שהשתהה עד עתה. הוא סוקר את הקהל במבט קר, מציץ בשעון ולוחש משהו לסגנו.

“נותרו עוד שלוש דקות,” אומר הסגן.

הדקות עוברות באטיות. בשנייה האחרונה של הדקה האחרונה פוערת האדמה את פיה ובולעת את הנאספים כולם, בדיוק על פי התוכנית האלוהית.

“אני מתנצל על האיחור,” אומר מיכאל לממונה על הטקס ולסגנו.


 

על פי כל החוקים

“אתה נמוך מדי,” אמר הקצין, “ניאלץ להגביה אותך.”

“ואתה,” אמר הקצין לבא אחריו, “אתה גבוה מדי וניאלץ לקצר אותך.”

“ואתה בינוני מדי, לא נמוך מדי ולא גבוה מדי, ברח מהר כל עוד נפשך בך, בטרם אתחרט ואחליט להגביה או לקצר אותך.”

האיש הממוצע מחייך: “אתה רואה את הנקודה הקטנה באופק? זה אני כפי שהייתי באמת.”


 

ועוד על האיש הממוצע

כאשר נשאל על ידי הבוחן מיכאל מה עשה ומה לא עשה, ענה: “צִייתי לפקודה, אף שמצפוני ייסר אותי. אבל ידעתי שאם אשמע לקול המצפון, איהפך לנאשם. השופט, שהיה בעצמו ממוצע למדי וחסר שאר רוח, דן אותי לעונש ממוצע בין החיים למוות. בקושי אילצתי את עצמי לא לצחוק, פן יתחרט ויטיל עלי עונש של חיי נצח.”

“יצאת בנס,” הפטיר הבוחן בזלזול, “מזל שלא נשפטת על ידי השופט של אתמול. אין לך מושג מה נורא הוא הנצח, ברח מהר בטרם אתחרט.”


 

האיש שנגמרו לו התירוצים

בתחילה אמר שאיננו זוכר על מה אנו מדברים, ושהוא בכלל מעיר אחרת, ושצריך לשאול את אשתו אולי היא זוכרת, וגם אמר שמצדו כל העניין שווה לתחת.

אחר כך נמלך בדעתו, ואמר בהיסוס קל, שאולי נפלה טעות מערכתית, ואתם יודעים מה זאת מערכת מסובכת, וגם באינטרנט לא הצליח למצוא עילה מתאימה.

אשתו אמרה שהוא גם מטורף וגם שקרן וגם זיין גרוע, ויוצאים ממנו רק ילדים מטומטמים.

גיסו וגיסתו אמרו שחבל על אשתו, שהיא נהדרת והוא אינו ראוי לה.

כאשר מת, ספד לו ראש העיר ואמר שלדעתו, ימצא תירוץ אצל המלאך מיכאל איך להיכנס לגן עדן, אף על פי שהממצא מוכיח שהוא יורש גיהנום.


 

הטעות הטרגית במעשה בראשית

הטעות התחילה עוד ביום הראשון למעשה הבריאה, ואת הכדור הסגלגל שלנו היה אפשר להעביר ליקום אחר. מה גם שהיה אסור באיסור חמור לברוא את האדם: היצור הרצחני המשחית והמושחת.

את היקום הנלוז הזה מן הדין היה לאכלס בפרפרים, בדגי זהב וברוח אלוהית המרחפת על פני המים.

את הנעשה, אמרו איוב וקהלת, אין להשיב, וכמה חבל שהבורא פעל בפזיזות.

קהלת יצא נקי בשל חוכמתו, ואיוב ניצלה באש הגיהנום כי רשע וטוב לו ורק צדיק ורע לו.


המלצות קוראים
תגיות