רקע
עמוס קינן
המשתה
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: תל-אביב: זמורה-ביתן; תשס"ג 2003

כולם היו שיכורים משמחה ומיין. היין הטוב והיין הרע נשפכו בגביעים ובקופסאות שימורים והיו טובים בלב. הבחורים רצו לשתות, מפני שזמן רב לא ראו איש את רעהו, והנה הם יחד, והם שוב יהיו יחד, עד אשר ייפרדו שוב.

בהתחלה־בהתחלה לא היה שמח. ישבו ארבעתם על ארבע המיטות ושתו באדישות. זה היה בבית מלון. בית מלון. אחר כך התחיל להיות שמח. כולם היו שם. היה יואב הנחמד והיה אבשלום, והיה קין הרזה והצהוב והיה – מעל לכל ספק – גם ירובעל. והיה שמח, התחילו לשיר שירים. שרו את שיר החבלנים, ואת שירי המדורות והאש, ואת כל השירים הנפלאים על הקפה ועל המים ועל מיץ העגבניות. אבל זה עוד היה כלום. עדיין היה מורגש בשירים תוכן, וזה הפריע לאווירה. אז קם ירובעל השמן הרזה הקטן הגדול והתחיל לשיר סתם, בלי מילים ובלי מנגינה, וכולם הבינו אותו יפה וענו במקהלה רבת רגש. סגרו את הדלת כדי שהשכנים המטומטמים לא יפריעו. דפקו על הקירות כדי להשתיק את השכנים המטומטמים שעשו רעש. קיללו אותם ואמרו שהם בני זונות מימי רחב הזונה עד עצם היום הזה, עם עצם או בלי עצם. וזה עוד היה כלום. אז קם קין הרוצח וצעק, לחיי הספינות הקטנות שבדרך, וכולם צעקו בוז. הוא אמר, יחי הארץ הקדושה, יחי הבתולה הקדושה, יחי הכזב הקדוש. כולם צעקו קדוש קדוש קדוש ה' צבאות. יואב הנחמד שבר בקבוק וצעק שהוא דורש קצת שקט וקצת יחס כשהוא הולך לדבר, והוא הולך לדבר, הולך, לדבר. הוא אמר שהנה פה כולם, נמצאים כאן, דווקא בכל זאת, וזוהי קומפנסציה. שאל אבשלום: קומפנ־מה? ענה יואב: קומביניזון. קומביניזון קרוזו. אחר כך הוא אמר שצריך לתלות את הבוגדים, לחנך את הילדים ולהרביע את הנערות. ירובעל אמר שצריך להרביע את הבוגדים, לחנך את הנערות ולתלות את הילדים. אף אחד לא הבין מה שהוא רצה, הוא למד פעם מתמטיקה ואהב לעשות צירופים. אבשלום בכה וצעק: איפה כל החברים שלנו שנהרגו.

לאט־לאט התחיל הזמן לזוז. כתוצאה מזה נעשתה השעה מאוחרת. התחילו להרביץ מכות, התחילו להתחבק, לצחוק ולבכות, ולחשוב מחשבות טהורות. אמר קין הרוצח: חבל שיש אנשים חיים בעולם. אם לא היו אנשים חיים, לא היה אכפת לאף אחד אם מישהו היה מת, והיה אפשר למות בשקט בלי דאגות. הוא עורר סערה של התלהבות, נפל על המיטה והתחיל לנחור.

שאל אבשלום את יואב הנחמד: איך העניינים אצל אשתך? רואה אותה לפעמים? אמר יואב: לא. צחק יואב: עזוב את אשתי, איפה אני ואיפה היא. סיפרתי לך איך היה בבאר שבע? אמר אבשלום: חמור, הלא הייתי איתך בבאר שבע. ואחר כך אמר: אתה יודע, כשהיית בבאר שבע הייתי בא אל אשתך ואומר לה, יש לי הרגשה רעה בלי יואב. בואי נחיה את זכרו. אנחנו כאן והוא שם. צחק יואב ואמר: אתה זהב. ככה אני אוהב חברים, דווקא שישכבו עם אשתי. לא אכפת לי. אמר אבשלום: היא היתה תמיד חמה נורא והיתה בוכה ושואלת מתי תבוא, והייתי שוכב איתה אחת־עשרה פעמים בלילה אחד. לא נכון, אמר יואב, אחת־עשרה פעמים לא היית עושה את זה. בוא נתערב, אמר אבשלום, מצוין, אמר יואב, נתערב ונראה. אני אומר שלא תוכל עם אשתי אחת־עשרה פעמים בלילה.

היה מאוחר, כולם היו עייפים והלכו לישון. בבוקר היתה הרצפה שטופה יין, קיא ודמעות. קין שכב על הרצפה ותלה עיניים מזוגגות בבוהן רגלו השמאלית. יואב קם, רחץ את פרצופו שלוש פעמים, ניגש לאבשלום ותקע לו סנוקרת. אחר כך הכניס לו גם אגרוף בבטן. אמר: לא אכפת לי מה שאתה אמרת, אכפת לי מה שאני נהניתי. אמר ירובעל: מה יש להגיד, היה טוב.


המלצות קוראים
תגיות