רקע
עמוס קינן
הנוטר הממושקף עם הקרבינה
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: תל-אביב: זמורה-ביתן; תשס"ג 2003

בלילה הניחו את המוקש על הכביש. הניחו אותו שניהם, יוחנן ויואב הקטן, בלילה על כביש בית לחם.

באו לתלפיות בצהריים, באוטו משוריין. היו להם שני ילקוטי גב, ואיש לא שאל אותם מי הם ולאן הם נוסעים. במשוריין ישב נוטר ממושקף עם קרבינה איטלקית. כאשר התחילו לנסוע, פתחו שניהם את התרמילים והוציאו חתיכות עץ ומתכת, שנצטרפו למה שנקרא שני תת־מקלעים מסוג תומפסון, וכך נסעו.

לאחר שמתחו את החוטים, שלוש מאות וחמישים מטר, החביאו את קופסת הלחיצה בחורשה. נעשה להם קר, חיפשו בית לישון בו. הסתובבו פה ושם, מצאו בית ריק. אספו גזרי עצים וקרעי ניירות וערכו מדורה. הוציאו שוקולדה ולחם, התחילו לאכול, עישנו סיגריות. איש לא בא לראות מי הם ואיך הם. בשעה שתיים אחרי חצות נשמעו צעדים כבדים. נתקע ראש בפתח, ראשו של הנוטר הממושקף. אמר שרוצים לדבר איתם. אמרו: טוב, בבקשה להיכנס, בלי נשק, לנקות את הנעליים.

נכנסו שלושה לחדר. אמר יצחק: שמי יצחק, אני אחראי על המקום. אמר יוחנן: נעים מאוד, שמי יוחנן, אינני אחראי. אמר יצחק: אני רוצה לדעת איך באתם הנה, מי שלח אתכם הנה, מה עשיתם כאן, מה אתם מתכוונים לעשות, מתי אתם חושבים להסתלק מכאן בהקדם האפשרי. אמר יוחנן: יש לכם תה? אנחנו רוצים לשתות תה. הלכו לעמדה שנקראה “הארמון”, לשתות תה. בדרך אמר הנוטר הממושקף: אם היה קורה משהו, הייתי נותן לו עם הקת בראש. אמר יוחנן: אין צורך.

נכנסו ושתו תה. דיברו על נושאים שונים, בעיקר על סוגי נשק שונים. לקח יצחק כוס תה בידו ונשא נאום על הכוס. אמר שהדבר הראשון שצריך להיות כאן הוא סדר. הוא לא ירשה ככה סתם. הוא אחראי, הוא מקבל הוראות, הוא מוסר דינים וחשבונות. אולי ראיתם בדרך חוטי חשמל? יוחנן ויואב לא החליפו מבטים. הם ידעו שעל הכביש מונח לו כבר שבוע או שבועיים איזה מוקש. מונח לו. הם רצו להפעיל את המוקש שלהם בבוקר. חסרו להם חמישים מטר, אז הם חתכו את החוטים שמצאו בדרך וחיברו אותם לחוטים שלהם. אמר יוחנן: חוטים? חוטים? אה, כן, חוטים. מובן שראינו. התגלגלו בדרך כמה חוטים קרועים, כנראה חוטי טלפון. אספנו אותם וסידרנו אותם בסליל, חשבנו אולי הם דרושים לכם. אמר יצחק: תודה. באמת נשארו שם חוטי טלפון, אולי נצטרך אותם בשביל הטלפונים שלנו.

מהצד ישב הנוטר הממושקף ושוחח עם יואב הקטן. הוא היה יקה, הנוטר. שלוש שנים בנוטרות, שש וחצי שנים בצבא הבריטי, וכעת שוב נוטר. ידע כל מה שצריך לדעת ולא ידע מה שלא צריך. שאל אותו יואב: איך הולך כאן אצלכם? אמר הנוטר: חלש מאוד, לפני שבועיים עלינו על מוקש – אני נוסע לי תמיד עם הקרבינה שלי, משעמם לשבת בתחנה. כשהתפוצץ המוקש, קפצתי לתעלה. היו אזרחים, דפקתי בקרבינה שבעים כדור, עד שעבר הפשפש האדום שלנו ולקח אותנו. אמר יוחנן: מחר בבוקר השכם נפוצץ מכונית נוסעים ערבית שתבוא מבית לחם. יש לנו שם חמישים קילו עם רסיסים. יהיו ארבעה הרוגים. אנחנו צריכים בסביבה הזאת ארבעים הרוגים. אמר יואב: כן, ארבעים, ארבעים וחמישה. אמר יצחק: לא תעשו, לא אתן לכם. אמר יוחנן: כן. לא, כן, לא, כן. המשיכו לשתות תה. ישנם זמנים כאלה, במיוחד לפעמים.

סיפר הנוטר: הבאתי לתחנה ערבי שתפסתי. בא איזה מפקד, לא ידעתי מי הוא, התחיל לצעוק. אמר, מה זה פתאום שבויים. זרקתי אותו. אחר כך אמרו שהוא אדם חשוב, מאיפה יכולתי לדעת. מובן שלא עשו לי שום דבר. שאל יואב: מי אחראי על התחנה? אמר הנוטר: השד יודע, העיקר שיש תחנה. הוא למד לפני שנים רבות באוניברסיטה והיה בחור עליז.

אמר יצחק: אם יש מלחמה צריך להילחם. יואב הקטן והנוטר הממושקף ניענעו בגולגלותיהם לאות הסכמה. יצחק המשיך רצונך בשלום, היכון למלחמה. היה חזק. יצחק היה איש צבא. הוא אמר: דרוש ארגון, זהו מדע. אנחנו נלחמים לפי התנאים, מנצלים את מקסימום האפשרויות. מביאים בחשבון את היחסים הבינלאומיים, את היש שבידינו, את כוונות הזדון של האויבים הגלויים (ויש גם נסתרים), את המקומות הקדושים, את הנשים והילדים. לפני שבוע נפצעתי ברגל, אבל כבר חזרתי לתפקידי. אי אפשר להזניח מקום כזה.

הנוטר לא אמר כלום. בין כל הנוכחים במסיבת התה היה יוחנן היחידי שידע את שמו ואת שם משפחתו של הנוטר. פשוט, שאל אותו. בשכונה קראו לו הנוטר. בלי קרובים, בלי חברים, בלי בית, בלי חובות, בלי זכויות, עם קרבינה. אף אחד לא ידע איפה הוא מסתובב בלילות. היה מסתובב בלילות והורג, שניים־שלושה בשבוע. היו לו מדים עם כובע אוסטרלי והיה נוטר. בשעות היום היה תופס ערבים, לוקח את נשקם, משכנע אותם.

אמר יוחנן אל עצמו: בוא יוחנן, נחשוב קצת מה שצריך לחשוב במקרים כאלה. למשל: אני לא הולך למות. דווקא בכלל לא. אני אינני גבורת היחיד, אינני אומץ לשמו, אינני איבוד לדעת. אני דווקא הולך להילחם למען החיים. למען הנערה, האם והבית. למען עתיד יותר טוב. תמיד עושים כך, יחי העתיד. אמר יוחנן לנוטר: אם אתה מסתכן, אתה מרוויח. טוב להיות חצוף במלחמה, החוצפה משתלמת. חשב יוחנן: הפילוסופיה של הדלות, הדלות של הפילוסופיה. חשב: יש לי כל מיני אלוהים בעולם. עולים לחפש אותו, יורדים לחפש אותו. שוכבים, קמים, מתרוצצים, מתים. יש אלוהים שמונח בלילה על הכביש, מתוח כמו פס של כסף ונוצץ בברק עמום, מחזה תעתועים.

הסתכל יוחנן על יואב, בתשומת לב. היו לו ידיים, רגליים ואף. הוא לא ידע שכעבור חודש ימים יחדל האף הזה לנשום, והביא או לא הביא בחשבון אפשרות כזאת. הוא הסתכל על רגליו של יואב: הן היו בהרבה מקומות. רגליים שידעו ללכת. לא נשאר בהן כלום מהמקומות. הרגליים הללו הלכו אפילו לפוצץ גשרים. אותם הגשרים המפורסמים אשר חמשת אלפים ארבע מאות ותשעים ושניים גיבורי המחזות והסיפורים שלנו פוצצו אותם. אותם הגשרים אשר חמשת אלפים ארבע מאות ותשעים ושניים כותבי המחזות והסיפורים שלנו לא פוצצו אותם. המשיך יוחנן להסתכל. הסתכל בעיניים: מאום לא שרד בהן מהמראות, מהצבעים. עוצמים את העיניים – נמחק הכול.

אמר יוחנן: נצא לסיור בסביבה. אמר הנוטר: אבוא איתכם, מכיר את המקום, הלכו לסייר, חזרו לפנות בוקר. יואב, יוחנן, הנוטר הממושקף עם הקרבינה.

בבוקר התחיל לרדת גשם איום. למטה על הכביש, מבעד לערפל, התחילו לעבור מכוניות מבית לחם. יצחק ביקש לחכות כמה שעות – ישיג את האישור למוקש, ולא תהיינה צרות. למה צרות, מי צריך את זה, בייחוד עכשיו. ישבו בגשם וחיכו. היתה רוח חזקה. הידיים קפאו, ולא היה אפשר לבצע בהן פעולה פשוטה כמו לכפתר. היה צורך להכניס אותן קודם לכיס לכמה דקות, לחכות עד שהדם הזורם יתחיל לדקור כמו אלף מחטים קטנות, ורק אחר כך לכפתר.

ישבו שעות וחיכו. המים שטפו על גופם ולא חילחלו. בא יצחק ואמר: יש אישור. תפעילו את המוקש. אנחנו נשב בחורשה עם הברן ונצליף. היום נצליף קצת על התחבורה של האויב. אמר הנוטר: גם אני אבוא להצליף עם הקרבינה. אף אחד לא הסתכל עליו, רק יואב ויוחנן.

עברה מכונית. לחצו ולחצו. ועברו מכוניות. היתה השעה שתים־עשרה בצהריים. השמש זרחה. אמר יוחנן ליצחק: כעת שתים־עשרה, אנחנו נרד לכביש לבדוק את המוקש, אולי החיבורים לא בסדר. יוחנן ויואב כבר היו משוגעים לגמרי. אמר יצחק: רדו, רק תיזהרו. על הכביש יש ערבים, יש מכוניות ערביות. מימין מחנה צבאי, אנגלים. משמאל מנזר, משמש קן לצלפים. כל דבר משמש קן לצלפים. מתחת לכביש בית צפפה, יש שם ערבים. אני אתן לכם מכאן חיפוי עם הברן. אמר הנוטר: אני אחפה בקרבינה.

ירדו שניהם, היו משוגעים. ירדו כאילו יום סתיו נעים, כאילו יורדים לקטוף רקפות. השמש היתה כמו שמש והאדמה אדמה. למעלה נשארו לחפות. חשבו, כמו שחושבים אצלנו: רחם עליהם, כי מעטים המה. ומסביב, ומסביב…

ירדו למטה. הכביש היה ריק. מרחוק מרחוק נראתה מכונית שבאה מבית לחם. עמדו על הכביש, לא חשבו כלום. לא חשבו אם מוזר או לא מוזר, מעניין או לא מעניין. לא חשבו על האנושות, על המולדת, על הבית והאישה והאם והילדים. לא על אתמול ולא על מחר ולא על מחרתיים. לא הסתכלו לא על הנוף ולא על השעון. בדקו את המוקש: החיבורים היו בסדר, כנראה החומר נרטב. לא דיברו אף מילה, רק עמדו וחיכו. שכבו וחיכו. האוטו מבית לחם התקרב, זאת היתה מכונית קטנה עם ארבעה נוסעים. כאשר חלף האוטו ממולם, בדיוק, דפקו לתוכו איש איש צרור ארוך. האוטו חרק, הסתובב, התהפך. עלו שניהם למעלה. רצו. טירטרו יריות. נדבקו לסלעים, לשיחים, לשמים, לארץ. הגיעו למעלה. אמר יצחק: מה עשיתם שם, דפקתם מכונית? אמרו: כן. לקחו את הנוטר וישבו קצת לשוחח. על מה?


המלצות קוראים
תגיות