בשורה ארוכה עמדנו לאורך הקיר. העורבים צרחו. זה לא היה קיר של בית. זה היה מדרון תלול. שם העמידו אותנו, שם עמדנו בשורה ארוכה. לבושי צואים ולבושי הדר, צפודים, צמוקים, עששים, נפוחי כרס ומדולדלי כרס, מגולחים למשעי, סמורי זקן, נפוחי אשכים ומדולדלי אשכים, ספוגי זיעה, נוטפי ריר, מהבילים בהבל פה, בוהים, בשורה עמדנו.

העורבים צרחו. לחלק מאיתנו קשרו את העיניים. חלק לא הסכים. אנשי הפלוגה לא התעקשו. מי שלא הסכים, היה יכול להביט בעיניים פקוחות. השמים היו כחולים, ללא עב קלה. הסתכלתי מאחורי, אף על פי שהיה בזה משום סיכון, הסיכון של החמצת הרגע. לטאה טיפסה במדרון התלול. לאט, לאט, בעצלות. היה יום חם. לא החמצתי את הרגע. הפניתי את ראשי והבטתי היישר לפני. הפלוגה עמדה ערוכה בסך.

הקצין היה ממושקף. מבעד למשקפיו הציצו לעולם עיניים כחולות, עיני ילד. מישהו צעק: “יחי!” הקצין לא הסב את פניו, אבל יכולתי לראות שסנטרו רעד. מישהו צעק: “בוז!” מישהו שר. אחד כרע תחתיו, לפתע, ומסביבו התפשט ריח לא נעים.

“הוא עשה במכנסיים,” אמר מישהו.

“אז מה יש?” אמר מישהו.

“אין שום דבר, אבל זה לא יעזור לו,” אמר מישהו.

“לא יעזור לו גם אם לא יעשה במכנסיים,” אמר מישהו.

“אבל זה מסריח,” אמר מישהו.

“ומה אם זה מסריח?” שאל מישהו, “שיסריח”.

מישהו הקיא. השמש להטה. באופק נראו תימרות עשן לבנות, שלוות. אולי טחנת קמח. לא, אולי בית חרושת ללבנים. בכל אופן, עשן. היום היה בהיר מאוד. היה אפשר לראות למרחקים עצומים. זה שהקיא הביט סביבו מבויש, צעק “בוז!” והקיא שוב. זה שעשה במכנסיים התחיל להקיא. מישהו טפח על גבו, ובשעת מעשה סתם את אפו.

את הפקודה לא שמענו. הם עמדו רחוק, וכפי הנראה התיז הקצין את הפקודה בלחש עצור, מבין שיניו. הוא לא הביט אלינו. הוא הביט אל אנשי הפלוגה הניצבים בסך. כולם הרימו בבת אחת את הרובים וכיוונו אותם כלפינו. אחד הסיט את הרובה קצת שמאלה. אחד איזן אותו. הרובים לא ניצבו בשורה כל כך יפה. זה שעשה במכנסיים אמר…

את הירייה לא שמעתי.