רקע
נתן אלתרמן
דברי מספד על חיים בן־דור
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: בתוך חיים בן‏־דור, "מבחר מכתבים ורשימות", מרחביה: ספרית פועלים; 1949

 

“שלום לחיים בן־דור”

על מורדות הר הכרמל מת בחור,‏ חיים בן־דור שמו, בהשתתפו במשלחת־ה“הגנה” נגד הערבים שרצחו את חבריהם לעבודה היהודים בבתי־הזיקוק של חיפה.

המוות אינו חידוש בארץ־ישראל. אך מוות זה נתייחד בלבי,‏ משום שהכרתי את חיים הכר היטב. אם רוצה אדם לדעת מראהו של גיבור־“הגנה” מהו,‏ יוכל לראות עדיין את חיים, משום שהוא ממלא את אחד התפקידים הקטנים בסרט “בית אבי”, שהוסרט אשתקד בארץ־ישראל. הלא הוא הנער הגוץ,‏ הכוסס תמיד קנה־קש בפיו. קנה־קש בפה – היה זה סימן־היכר אופייני שחיים עצמו הציעו בשעת ההסרטה. הוא רצה להיות במאי קולנוע.

אף־כי “צברה” היה, ממלא הוא בסרט תפקיד של פליט מן הגולה, וישנה תמונה נפלאה שלו בדמות זו בספר “אם אשכחך”.

חיים ‏היה הארצישראלי הראשון שבא אלינו שעה שהגענו לראשונה לירושלים לתחילת העבודה של הסרט. עמד כנגדי בחור שפניו מרובעות, ושערותיו מתולתלות, ובדרך של ענוָה הסביר לי כי מצאני בעזרת “אינפורמציה פנימית” של עתונאי – אביו, סופרו הירושלמי של “דבר”.

חיים סיפר לי כי עונה שלימה למד בבית־הספר הדראמאטי של “הבימה”, אך הרגיש כי לא הבמה אלא הסרט הוא עניינוֹ. בהשתתפו אתנו בייצור הטרט שלנו ביקש ללמוד, איך עושים סרט. נכון הוא לקבל ‏כל משרה שהיא – לא איכפת לו מהי מידת חשיבותה – הוא מוכן לעבוד בחינם ובלבד שניתן לו את האפשרות להיות עמנו.

כשהתחלנו בצילומי־הסרט הפקדנו את חיים על הרכוש – אך הוא לא הצליח בכך, תמיד היה שוכח משהו. אחר־כך היה תפקידו לדחוף את המצלמה בעת צילומי־תנועה, אך רוב הזמן יצא בחיפושי־שוא שחיפשנוהו. כי חיים היה שוקע בהתבוננותו המהורהרת בשחקנים.

אחר־כך חיוָה כמה פעמים את דעתו בעניין נקודת־ההעמד ההולמת ביותר את המצלמה. רעיונותיו הצטיינו בעזות־דמיון ובשכל־הישר. השתמשנו בהם. כשהיינו זקוקים לטיפוסי־אופי מסוימים, נהגנו לשאול את חיים, שמא מכיר הוא מישהו שמתאים לכך. ותמיד הכיר מישהו. ושיפוטו היה מצוין. כשהסרטנו תמונות מחיי הקיבוצים, היה מעיר לנו בשקט, כי פרט זה או אחר של התלבושת או של ההתנהגות אינו‏ מדויק ‏ כל־צרכו. וכך התרגלנו לשאול אותו מראש, בשעת הכנת הסצינות לצילום,‏ אם הולמות הן את המציאות בדיוק הראוי. הרבה מאיכותן המשכנעת של תמונות כגון נחיתת־הלילה של המעפּילים בחוף – בזכות פּיקוחו של חיים באו.

כשהיו‏ אנשים רבים ברקע של איזו סצינה, היינו מטילים על חיים שיסדרם, שידריך תנועותיהם, שישוה חיוּת לרקע. הוא היה נוח־לבריות, והאנשים צייתו להוראותיו. כך עלה על דרך הבימוי.

מסירותו היתה בלתי שכיחה. הוא הבין את ערך סרטנו למען ארץ־ישראל וכל מאמץ לתכלית זו לא היה כבד ממנו. ולא היתה עבודה פחותה בעיניו. הוא נטל על עצמו עבודות פיזיות קשות ביותר – הטענת מצלמות וסוללות, תמיד היה נוהג להשאר עד סיומו של יום העבודה, כדי לא להניח לחבריו לעשות במלאכות המאוסות של הסרת הציוד.


במשך הזמן הבינונו, כי חיים היה‏ אישיות בין עוזרינו. היה בו משהו מן המנהיג. הבינונו, כי נכונה לו חשיבות בעתידה של ארץ־ישראל.

בחדשים האחרונים, שעה שהייתי נודד על פני אירופה – חזרתי ונזכרתי בחיים. השתוממתי למספר האנשים שהכירו את חיים בן־דור. היו אלה ארצישראלים, שעשו איש איש את חובתו בין העקורים. בפראג שמע אחד הצעירים, כי אני נוסע לארץ־ישראל וביקשני שאזכירנו לפני ‏חיים בן־דור.‏ בוינא מצאתי חבר אחד של חיים. ותמיד היתה בהן, בדרישות־השלום, מעין חמימות מיוחדת במינה – כלאדם שרוחשים לו ידידות טהורה ביותר, כלאדם טהור.

אפילו בלילה האחרון, על חוף איטליה, ידע אחד הבחורים שסייע לי לעבור מן הסירה אל הסולם הנשען לצדה של אנית־המעפילים “לא־תפחידונו”, כי עסקתי בהכנת סרט, וכן ידע על “קאריירת־הפילם” של חיים, שכן קרא אלי מבעד ללילה:

– “מסור שלום לחיים בן־דור”.

‏כשבאתי לארץ־ישראל לא נזדמן לי לשוב ולראות את חיים. הוא היה ‏בשליחות חשובה יותר מסרטים.

‏וכך‏ הנני שולח לו עכשיו את דרישות־השלום של כל חבריו, ושלי בתוכן.

‏מאיר לוין

‏י“ב שבט תש”ח



‏ליצחק בן־דור שלום וברכה,

‏מוזר ומבייש – בשבילי – שאתה הוא הכותב אלי ראשון, אתה האב השכול היודע להתגבר על הכאב ולהיות בן־אדם בימים אלה ולהיות אב שכול. אמת היא שעם הידיעה על מותו של חיים, זה העלם היקר, התן החיים, כתבתי לך, אך המלים חמקו ובגדו. דבר יחידי שנשאר מהן היא הסברא ‏היוָנית על חמלחמה, האומרת שמתקופה לתקופה‏ מתקנאים האלים בנעורים המתרבים עלי־אדמות ואז הם גוזלים אותם אל ממלכתם, ‏אשר שם, ‏לפי דברי הפילוסוף,‏ הנעורים נערצים יותר משעל פני האדמה. מלחמתנו כה ריאלית, וקרבנותיה כה הכרחיים, עד שנראה מיותר כל נוסח מאטאפיזי. אך לגבי חיים ומותו נראתה לי אותה סברא בעלת אמת. הוא אשר מיהר ‏לחיות, כמתוך קריאת גורל מרחוק ואשר עשה הכל כנראה מחוץ לתוֹר – ‏וגם מת מחוץ לתוֹר, חס וחלילה כדי לא להזקין.

עזרא זוסמן



בן־דור היקר,

לא זכיתי להכיר את חיים בנך, אך יודע אני כל אכן זכות רבה היתה זו להכירו פנים ונפש. האהבה והכּאב שבדברי חבריו, המתרפקים ‏ על זכרוֹ מי בשיחות־שבעל־פה ומי במכתבים מחוץ־לארץ, מכתבי ידידות שכולה שאִבדה את בחירה, מעלים גם לפני אלה שלא הכירוהו את דמות דיוקנוֹ הנעלה של נער עברי מושלם, קורן וזורע אור על סביבותיו. רק נפש ‏ עמוקה ויפה יכולה להרעיד נימים כה עזות של רֵעוּת וזכרון בלב יודעיה.

‏בן־דור היקר, אין בי ספק כי הקמים להציב יד לחיים בנך יהיו ממלאים חובה־שבלב לא רק לזה שהלך לבלי שוב, כי גם ובעיקר, חובה של חסד ומַתָת לעצמם, לאלה הנשארים אחריו, למען יוסיף אורו להחם אותם ולהעשירם ולמען יוּשב להם, ולוּ רק בדרך ערטילאית זו, משהו מן הגזילה…

‏נתן אלתרמן



חַיִּים,

הִנֵּה שַׁבְתָּ אֶל אִמְּךָ,

אֶל הָאֲדָמָה הַזֹּאת שֶׁאָהַבְתָּ.

פָּשׁוּט אָהַבְתָּ.

וַאֲנַחְנוּ רֵעֶיךָ, עוֹמְדִים וְתוֹהִים: הִנֵּה חַיִּים הָלַךְ

וְאִישׁ מֵאִתָּנוּ אֵינֶנּוּ בוֹכֶה. אֲנַחְנוּ אֲנָשִׁים שֶׁאֵינָם בּוֹכִים.

– אוּלַי עֵינַי רְטֻבּוֹת מְעַט, מֵילָא, אֲנִי הָרַגְשָׁן שֶׁבַּחֲבוּרָה. –


חַיִּים,

אַתָּה שַׁבְתָּ אֶל אִמְּךָ,

וְאַתָּה נִכְנָס לְמַעְגַּל פְּרִיחוֹתֶיהָ וּתְנוּבוֹתֶיהָ, לְמַעְגַּל־הַנֵצַח.

אֲבָל אִתָּנוּ לֹא תִהְיֶה.

לֹא תָסֵב בִּמְסִבּוֹתֵינוּ.

לֹא תִשְׂמַח יוֹתֵר, לֹא תִצְחַק, וְלֹא תְעַשֵּׁן מִקְטֹרֶת.


וַאֲנַחְנוּ נָשׁוּב וְנִשְׂמַח עוֹד שָׁנִים רַבּוֹת!

וְאֶפְשָׁר שֶׁלֹּא נִזְכֹּר אוֹתְךָ תָּמִיד!


אֵל אֱלֹהִים!

אֶפְשָׁר שֶׁנִּשְׁכַּח אוֹתְךָ!


כֵּן. אַתָּה לֹא תִצְחַק יוֹתֵר. וְאָנוּ לֹא נִצְחַק לַהֲלָצוֹתֶיךָ;

הֲלֹא שַׁבְתָּ אֶל אִמְּךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ;

וּכְבָר לֹא נֹאמַר לְךָ: בְּשַׁבָּת בְּעֶשֶׂר נִפְגָּשִׁים, וְרַק שֶׁלֹּא יֵרֵד גֶּשֶׁם!

וְאַתָּה כְּבָר לֹא תֹּאמַר: נֵי־נֵי! לֹא יֵרֵד! זֶה שַׁבָּת!


חַיִּים,

אֲנַחְנוּ אָהַבְנוּ אוֹתְךָ,

פָּשׁוּט אָהַבְנוּ.

בְּשִׁיר לֹא כּוֹתְבִים שֶׁהָיִיתָ חַבּוּבּ,

אֲבָל הָיִיתָ חַבּוּבּ!

לֹא בָכִינוּ עָלֶיךָ,

אֲבָל נַפְשׁוֹתֵינוּ הָיוּ בוֹכוֹת.

נַפְשׁוֹתֵינוּ אֵינָן אַנְשֵׁי־צָבָא, וְהֵן בּוֹכוֹת בְּמוֹת אֲחוֹתָן.

הֲלֹא תִסְלַח לָהֶן.

הֲלֹא גַם נַפְשְׁךָ בָּכְתָה עָלֶיךָ, הִיא הִכִּירָה אוֹתְךָ יוֹתֵר מִכֻּלָּנוּ.

כִּי הָיִיתָ שֶׁלָּהּ


הוֹי, נַפְשׁוֹתֵינוּ אֵינָן אַנְשֵׁי־צָבָא, וְאֵינָן מְלֻמְּדוֹת חָכְמָה;

הֵן בּוֹכוֹת בַּצַּר לָהֶן,

הֵן יְלָדוֹת קְטַנּוֹת.

חַיִּים,

אַתָּה הָיִיתָ יֶלֶד יוֹתֵר מִנַּפְשְׁךָ!

אַתָּה הָיִיתָ יֶלֶד!

הָיִיתָ פָּשׁוּט: אָדָם.

אָהַבְתָּ!


וְאֶפְשָׁר שֶׁלֹּא רָאִיתָ אֶת עֲנַן־הָאַהֲבָה שֶׁהָלַךְ לְפָנֶיךָ;

אֲנַחְנוּ רָאִינוּ אוֹתוֹ!

חֲבָל שֶׁלֹּא אָמַרְנוּ לְךָ זֹאת מִקֹּדֶם.

וְאוּלַי אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא יָכֹלְנוּ לְהַגִּיד,

אֲנַחְנוּ אֲנָשִׁים פְּשׁוּטִים, וּמְקַמְּצִים בְּמַחְמָאוֹת.


עָנָן שֶׁל אַהֲבָה!

כֵּן, זֶה לֹא מַחֲסֶה־מָגֵן מִפְּנֵי אֵשׁ!

הַיּוֹם לֹא מְנַצְּחִים בְּאַהֲבָה. אֶפְשָׁר שֶׁמָּחָר, מָחֳרָתַיִם יְנַצְּחוּ בְאַהֲבָה!!


מִי יִתֵּן וְכֵן!

ע. הלל

כ“ו שבט תש”ח (6.2.48)



על חיים בן־דור

אלה שהכירוהו ואהבוהו יורים על קברו שלוש יריות של דומיה‏ עמוקה ושברון־לב.

הוא עמד בתוך חיינו כשאלה נבונה, כחוַת־דעת צנועה, כשאלה טהורה להתגלמות שלימה ונקייה.

הוא היה אבטיפוס בנוער העברי.

אישיותו עמדה במקום שתהפוכות ‏האופי הצַבְרִי הגיעו לכלל מזיגה בשלימות מפויסת ובת־חורין:

הרפתקנות עזיזה – ואחריות בשילה.

עצמיות בוטחת – והכרת ‏החובה.

שובבות – וכובד ראש. דעתנות – ורגשנות.

פּכחון – והתלהבות. שאיפות רמות – וענוָה בהירת־עין.‏ את הרצינות שמר בתוכו בחינת אור זרוע לצדיק. את קלות־הדעת נשא בחן ובמידה.

הוא היה מפוכח וספקני במידה שהתירו לו מחשבותיו – אך למעשים ‏הלך מתוך תמימות קדושה ונלהבת.

את ההומור שאב מעמקי הבטחון שהכבוד, ‏מפונם וגברי, לעולם איננו עשוי להנזק מפגיעה של קלות־דעת.

הוא היה רחב־אפקים ומשום־כך חתר להגיע אליהם. את השרשים נשא בלבו פנימה.

כאלה באביב ימותו – ימותו, ולא ייכחדו. בכל מקום שאציל־הרוח נוטל נשק לידיו שם תופיע דמות: גאה, בוטחת, שוחקת.

במקום שנשפך חיוכו יעלו פרחי ההרפתקאה, והפקחנות, וקלות־הדעת האצילה, ושמחת־חיים חננית.

ובמקום שנשפך דמו יכו שורש: האחריות והחובה והכבוד, ויעלו בתמימות קדושה על פני ארץ.

יהי זכרו ברוך.

נתן ש


* * * * *

כשיצאתי מוינא בדרך: לגבול התחיל ‏ מטפטף. הנוף היה מעורפל ורחוק. עברנו כפרים, יערות, ‏גשרים. הגבול היה קרוב. בחלל המכוניות‏ עמד עשן “אמריקאיות”. לבסוף ירד הלילה. שעות אפלות הובילו אל שחר אפרפר, המתדפק על תריסיה של קומה שלישית ב“צנטראַל” בבראטיסלוָה. יש שהות להדיח פרצוף, לצאת לדרך ולהמשיך ‏ במלאכה. הוה אומר – שעות ארוכות על פני קרונות מתגלגלים אל הגבול ההונגאַרי. בדרך יש זמן להרהר. רכבת. מרחבים. נכר. אנשים רחוקים כל־כך היושבים מוּלךָ ומחסלים שומן חזיר וככר לחם ענקי שסיומו יין אדום וגיהוקים. ואתה יושב, והוָיתך מלאָה מלים עבריות ושמות וחרוזים. הוייתך מלאָה ארץ “חמסינית חולית ומסולעת”. ותוקפים אותך פתאום כל ימי חייך שחָיית, והם עטים בשעט עז ופראי הנחנק בגרון. ואתה מצית סיגריות ‏ושותק הלאָה… הוייתך רחוקה ואין אַתה מהרהר בכך‏ ש“שחור” אתה, ואין ניירות בכיסך, ושפתך ההונגארית עלולה להסגירך. ונדמה לך, כי‏ במקום שם סלוֹוַאקי המנקר את עיניך בצירוף־אותיות מוזר, תשמע את קולו של הקונדוקטור הקורא: “באָסַאן” (בית־שאן), באותם ימים טובים‏ של שלום, באותו “לילה ללא יריות”. אחר חוזרת תמונה מוּכרה: “מיפגש” משפּחה יהודית, מה נשמע “באָרץ?” דרישות שלום מהללו שעברו כאן אתמול. ארוחת ערב. לבסוף שולף בעל הבית את כלי השח־מט. בחלל ריח טוב ויהודי כל־כך. תמונה של נערה אפלת עיניים ויפה. אם תשאל עליה, תתגלגל שיחה המסתיימת במלה אוֹשויץ או מוטהוזן… ולכן אינך שואל ורק מסתכל נכחך עד שבעל הבית גומר לסדר את אחרון “הפּיונים” ופותח ב“נו” רחב… בעלת הבית וַדאי תציע “קומפּוט” כמו אז, כשעברנו לפני חודש, ותשאל אותך בשלישית אם שבעת דייך, ואתה רוצה פתאום לחבק את הזוג הזה. ‏ הם מצויים על פני כל אירופה – משפּחות־הגבול היהודיות. הלילה צונן, ופתיתי שלג נערמים. כשאתה מציץ החוצה תראה עולם שחור עד מלוא־שמים, ולובן של שלג. אתה נרדם ליד התנור. ובהשכמת הבוקר, בטרם אור, מעיר אותך בעל הבית: “הטקסי מחכה! תמהר כדי שתספיק לרכבת לבוּדאפּסט”. ושוב אתה עובר גבול ושוב תחנת משמר, וזקיף מיושן, וריח טבק ויין־שרף ומתנת־יד קטנה. ורוכסי הרים‏ מסתמנים ‏ באור חווריין של שחר…


בבודאפסט היו הצריחים עומדים על־נכונם, ובתי החרושת היו מעלים עשן, ודגלים אדומים היו תקועים בפתחיהם. המרזחים היו שוקקי אדם, והרחובות היו גדושי נשים ופרווֹת.‏ ויחפנים, וקתלי חזיר. וספרים. ‏ השמים היו חרפיים, ירד שלג. היה רעש של עיר ענקית ומיליוני רגליים דישדשו על פני רחובות האבן. אבל חיים בן דור כבר היה בין המתים… “הוא נפל בפעולת קרב במורדות הכרמל… צרור ‏של תת ריסק את גופו, ונפח את נשמתו לאחר שגסס שעה ארוכה”. אחר־כך רצתי, רצתי, ומגפי היו הולמות על המדרכה, ואנשים הביטו עלי וכשעליתי במדרגות למקום שהגיעו עתוני הארץ, היה הלב הולם. אני יודע לקרוא עברית. פּה כתוב: חללינו, ובתוך מסגרת שחורה ששה־שבעה שמות, וחיים בן דור. הם שאלו אותי, מה יש, ג’ורי, זה היה חבר שלך?! אני לא ידעתי מה להגיד להם. אמרתי: כן, זה היה החבר שלי, רק אתמול כתבתי לו גלויה… אחר־כך המשיכו לדפּוק על מכונות כתיבה, ולטלפן, ולעבוד. מתוך החלון ניבטה ככר קאָראָנד העגולה על פסליה ועציה‏ הערומים. השלג היה צונח פתיתים־פתיתים ונערם.

חיים בן דור איננו. הוא חדל לחיות, ולא תיפגשו עוד אף פעם. אחר־כך חלף ברק מסנוור – ההורים! אחר־כך בליל משונה של מחשבות.‏ משהו מלוח בעיניים, נפילה תהומית לתוך רגעים מלוּוים אין סוף מראות ומקרים. וכל אותם משפטים באַנאַליים‏ ונוראים‏ בפשטותם: “לא האמנתי למראה עיני”, “זה לא יתכן”, “חיים. חיים. חיים”. אחר יורד איזה לילה קהה. מישהו אומר לך: “מדוע לא יתכן?! הוא היה ימאי ובסיסו היה קרוב למקום הקרב, הוא נשלח לפעולה ולא חזר. מה אתה משתטה, זוהי מלחמה, ומשמעותה אבדן החיים. הרי גם נחמיה‏ נופץ לרסיסים, וגם שלמ’קה, וחרודי, ועמי… הוא פשוט נהרג”. והעיר אפלה וגדולה, ענקית. ומה אפשר לעשות?! לעצור את אותה אשה ברחוב ולאמור לה מרת שומושי, ראי מה קרה לי, היה לי חבר, גדלתי. אתו יחד… הוא… הוא היה לי כמו אח. בחיי, מרת שומושי, הוא נהרג במלחמה ע"י חיפה, מה לעשות?! אתה לא תפנה אליה, אַתה תלך לבדך, כן, לבדך. אתה תלך בעיר הזרה הזאת, ותמַצה את ממשותו של האסון. אתה תעמוד‏ לנוכח ‏גלי הדנובה ותבקש רחמים. אתה תרצה לבכות ולא תוכל. אתה תרצה לצעוק כדי לפרק את המועקה ולא תצעק… אתה אולי תאמר לרוץ חזרה אל ארצך ולנקום את דמו. ותקבל חוזר מהמרכז “אין חשיבותם האובייקטיבית של הדברים נבחנת‏ רק מנקודת הרגשתם הסובייקטיבית של מבצעי התפקידים”.

הדברים פשטו את מעטה התדהמה, והיו מפויסים,‏ וחלשים יותר. כבר קראתי בפעם‏ השלישית את מכתביו. חיפשתי את כתבתה של נ. רציתי לכתוב לה משהו, ‏ ומשקראתי ‏את המכתב שנית זרקתי אותו לתנור… אמרתי לעצמי: תחושותינו, הוייתנו כבולים בתחום מסוים, הניצב על הגבול בין הויית חיינו וחדלוננו הבלתי פוסק, ותחום זה מגיע לממוצע מסוים של יכולת ‏ ביטוי ויכולת תפיסה. מעבר לזה שוכן ‏ המוות.


שחייב הייתי אני לחיות ‏ אחרי שחיים נפל, ‏ זאת ידעתי. ‏ שחייב אני להיות נכון‏ למות כשם שהוא היה נכון, ידעתי. חיפשתי משהו שיוכל לעלות בי על־מנת להקיף את ההויה הזאת הקרויה חיים ‏בן דור. ‏ חיפשתי משהו שיעלה בי על־מנת לאמור את הדברים המתנפּצים בפנים, משהו מעבר ליכולת ביטוי, או כוח אמנותי.‏ משהו שמעבר לציור או פסל או צלילים… ולא מצאתי. אמרתי לעצמי אולי היה אפשר להמציא משהו המצטייר ברהט הדם, בסימוּר הבשר, בעוית הפה, בצפרניים‏ הננעצות… ‏ראיתי כי לא אוּכל. ועניינים קטנים הם חלק מאותה מערכה שבה נפל חיים. והם היו עטים מתוך פנקס־הכיס ותובעים את ביצועם, “מפני שיש להמשיך את העבודה ולהתגבר”… אמרתי לעצמי: יבוא יום ותנסה במלים פשוטות להגיד את הדברים, והם יפלו על קרקע דשנה שרוותה דמים, ואולי ילבלבו אל תכלת השמים…


היינו ניצבים יום־יום בפני הוַדאות, שנחזור לארץ ולא נפגוש רבים־רבים. המשכנו בעבודה, ועשינו כל מאמץ לשלוח עזרה וברזל. משהו איום היה מעיק ומעיק. קיללתי את גורלי ושום הגיון לא היה מרסן את תעתועי הלב. בינתיים נפלו רבים. דני, ועלי, וג’וֹני, וספי, וזיוה, ועוד… כתבו באותיות עבריות של־דם את דברי ימיה של הארץ. אבל אני אכתוב עליו, על חיים, שעה שאני ניצב דומם על קברם של הריעים. אני אכתוב עליו. אני יודע שאל “לב הזמר תשבר העט”… ויום יבוא וננגב עיננו מהדם, ונביט ונראה כי תקוה זורחת ‏ אלינו, נעבור ‏ ונפקוד שעל־שעל את המקומות במורדות הכרמל, בנגב, בגליל, בגבול המזרחי ובקסטל… יעלו דמויות הבחורים שלנו, יעלה בין השאר חיימקה בן דור שנפל בליל הנקמה, וקברו חצוּב בעמק.


היה בו משהו שרק אנו ‏ ידידיו הקרובים הכרנוהו. הוא היה אדם שנשא בתוכו עולם שלם של דברים חיים ורוטטים המתנגשים ביניהם, והופכים הויית־חיים. נפלאה.

היינו מתפלשים יחדיו בעפר. באותם ימים רחוקים של שכונות הצריפים, של “גבעת הנמלים”, של בית הספר, הוא היה חי חיים גוּפיים, איכפּתיים, ולוהטים. הוא לא התפשר מעולם, וסופו היה מגיע למהלומות. כשאהבנו את אהבות־הילדוּת ‏ שלנו היו רגשותיו העדינים ביותר פורצים לעתים כסוּפה והורסים סכר, היה מושך בצמות, מתהוֹלל. הוּא היה חזק, ונצמד אל החיים, היתה לו הנשמה־היתירה המשיגה את מכמני היופי, את דקות ההומור, את “הסוד שמעבר לפשר”.


6.png

מכתב לאֵם, עם צאתו לפעולתו האחרונה


הוא הביט בעיניים כפולות, והיה מוצא תהוֹמם של דברים. עתים היה מסתחרר ואוֹבד בנתיבות עטויות חשיכה, מחטט בידיים פּצועות שעה שנלחמים בתוכו מאויים, הכרה, חובה וסערות זמן ללא רחמים. עד שלפתע היה מגיח במקום הנכון, כשהוא מחפה בביטויים “צבריים” על הכל ורישומו של הקרב לא ניכר על פניו. והיה בא אלינו מן המערכה כשהוא נושף ומתנשים. היה בו אומץ־לב לכַנות דברים בשמם, ואיזה מבט רנטגֶני החושף ומערטל את הדברים, יחד עם אהבה חמה ומסירות לידיד. הוא המריא שחקים, היה משבר אברותיו, וממריא מחדש. לעתים היה מוּכה ביד המציאוּת, והיא היתה אפורה… לעתים היה נטרף בתשוקות החורגות לכאורה מגבולות האפשר, לגבי חייו הפרטיים. אבל היה לו בדמו סך־הכל של ערכים מוצנעים שהיה מלַוהו חרישית עד שתמיד ראינוהו שלנו ובתוכנו… הוא שנא חולשה ונחצב מגזע של זקופי קומה, החל בקטנות המסתיימות בתגרות־רחוב, ועד אותו לילה בו נפל שדוד.

אהבתו עזה היתה ואכזרית ועל כן היה שותת דם לא־אחת. חכמת־החיים שבו לא שרפה את התמימות, וסערות־רוחו לא יכלו לדממה הדקה, שבה נשמע הולם־לבה של הידידוּת. היו שנים שלא התראינו ולא כתבנו איש לרעהו. הוא שוטט בדרכי נכר, היה בצי המלכותי, חי בעולם זר, בערי נמל, בקסרקטיני נכרים. היה עובר בתוך הזוהמה ויוצא טהור ונקי. היה מושפל ומוכה, חורק שיניים ושותק. האמת הפנימית שלו ו“שגעונותיו” הביאוהו לבית־הסוהר הצבאי לאחר שברח וחזר. היתה בו התלהבות לשרת את העניין במתח עליול של שריפה. פחד לעתים מפּני היום־יום, אבל ידע למלא את חובתו לאחר שסיכם לעצמו סופית את הדרך.

היינו משוטטים ימים רבים על הטיילת, בעיר העתיקה בירושלים, במחנות. נדמה לי לא פעם כי היינו תאומים. היו לנו ביטויים, ומלים, ורמזי מלים, שהקיפו הכל. והויותינו היו מתואמות. שנינו ניסינו את כוחנו בכתיבה, והיינו מבקרים זה את זה. מעולם לא שילם את מס־ידידותנו בהרכנת־ראש או בפשרה של שלום־בית. דיבר בהתלהבות, בלהט, ולרוב היה צודק. היה בו כוח לראות את הדברים. אהב אותם ועל כן לא סלח להם, ולא פתר אותם בטפיחה על כתף. ולעתים, כשהיה כותב, ראית שרירי־בשר מפרפרים וסער השובר גדרות. משהו ברנרי הנחנק בחזה, חוש נפלא לתפוש דברים באורם הנכון.

אינני יודע איך אקיף את ההויה שקראנו לה: חיים. אני ירא להוסיף, פן אתעה ולא אדע כיצד אחזור. היינו חברה. עכשיו מפוזרים אנו על פני ימים. נדמה לי שפתאום הוצגנו כה עלובים ודלים. כנראה, קשורים היינו בעבותות שאיחדו את כולנו, ובנפול האחד ונופל הבניין. כשאני חושב מה היה חיים לי, אני יודע מה היה חיים להם, ולרבים אחרים.

גדלנו וראשנו משוח בשמן. היינו בעינינו דור ראשון שנגאל. רצינו להכנס לחיים עם כל מה שיֵש לנו. כל אחד בדרכו, וכולנו בדרך אחת, שלא יכולנו לנטשה, כי היא עברה בתוך נשמותינו. והנה נכנסנו לחג־הכלולות עם המוות. ואולי דוקא זה הסוד של מלחמת היהודים בימינו, שחוברו יחד עולמות העולים בלהבה. ואין־סוף ימים צופים אל פנינו, ואנו נדחפים אליהם בכוח החזק מחומר ומבשר, ובכוח אלפי חיים בן־דורים וגדעונים וירדנות.

כבר לילה. נדמה לי שאני שוקע באַקורד אחרון, שאינו נפסק. מה מתחולל בי? האמנם הפך הצער את דמותו והופיע לפנַי חמוש ורונן? או אולי קמים יחדיו החיים והמתים וצועדים, ואין להבדיל ביניהם. ובשרם אחד ונשמותיהם שלובות. ויגונים רבים הופכים יגון אחד, הקם, מפשיל שרווליו ויוצא לקדש מלחמה. כי הדרך רבה, וכולה שדרה ארוכה של אילנות מסוערי צמרת, דמויות חברינו. והחיים הולכים, את עיניהם מסנוורת דמעה. והמלח נספג בהן עמוק ולא יחדל.

ח. גוּרי

בנכר, אדר ב', תש"ח



בעינַיים מִקָרוֹב

חיים נולד בירושלים בכ“ו אדר ב' שנת תרפ”ד. עודו תינוק חלה במחלת־המעיים ועבר עליו ניתוח קשה ומסוכן. דומה היה שהמחלה לא השאירה בגופו שום עקבות. הילד גדל בריא ושובב למעלה מן הרגיל, עד שזכה לשם “מַזיק”. כי היה מלא תסיסה ותנועה ורגיל לשבור כל דבר שבא לידו. אבל היה זה שם־חיבה, לפי שלא היה צל־רשעוּת במעלליו. מעשה־הקונדס מלוּוה היה רוח טובה, אהב להפתיע, לעורר צחוק. אף הצטיין במידה רבה של ישרוּת האופי וגילוי הלב. ישרנותו לא ידעה רתיעה. גם ממסיבות קשות יצא בשלום עקב יוֹשרוֹ וגילוי־הלב שנערץ ע"י הכל.

אזכור עובדה אחת. באחד ממעשי־הקונדס בגן, בהיעדרה של הגננת, נשברו פּכים קטנים מרכוש הגן. הגננת הזעיקה את הילדים למשפּט־פּנימי. הם ישבו מכונסים ומבוהלים, לא ענו על השאלה: מי שבר את אלה, השתמטו ב“לא יודע”. עד אשר חיימקה פּרץ, כדרכו, לגן והכריז מעל הסף: “אני, עורי ורות שיברנו את זה. שיחקנו וזה נשבר!” “הא!” הוא מוסיף בתרעומת כלשהי, כאומר: “עניין לענות בו!…”

ויש אשר לפתע חל שינוי במזגו, כאילו עברתוֹ רוח תזזית, אי־מנוחה שדוחפת לסרבנות מרגיזה. הוא בוֹטה ודוחה כל משחק. מפרכס בידיו וברגליו, כאילו נחנק באיזו אוירה סגורה ודחוסה, הוא מתלבט, זועק בקולות לא־לו. כך אני רואה אותו לעתים מטיל מבוכה ורוגז בבית וגורם צער רב. ולעתים נדמה כי שמץ־נַקמנות מלוה את התפּרצויות האלה, רצון להתגרוֹת, על עוול, כביכול, שנתעוול; הן מישהו אָשם בודאי בכיבוי האור, בזו החשיכה שלופתת, חונקת.

כך אנו רואים אותו גם בבית־חינוך לילדי עובדים: סוער, ספּונטאני ברגשותיו, מלא עליצות ונכסף לה, והוא ישר־לב ותמים, פיקח ודומה כל ערמומיות, בוטח בעצמו. עומד על כבודו ללא רתיעה – מתקומם לכל הנראה לו כעוול. קונה לו חברים ואוהב את המגע־ומשא שבהענקה ההדדית. הוא כבר רחוּש האידיאות החברתיות שמהלכים להן בבית־הספר: רעיונות ההתיישבות, ההגשמה העצמית – קסמם שובה את לבו והוא מתמכר לחלומות על יציאָה לכפר, על עבודה. על כל פּנים – להמשיך את לימודיו בכפר.

ובסופו של היום המלא להט חוָיות ותעלולים – בין כתלי הבית – יש ויחול כעין משבר: המתח מתפּוגג, הנער רגוז, דוחה ומשועמם, דרוך להתנגדת, להתגרוּת. דברי־כיבושים ומוּסר לא ייכנסו ללבו לכאורה; ולאמיתו של דבר, גורמים פּצעים פּנימיים שהוא מנסה להעלימם, לכסות עליהם במעשה־להכעיס, ביתר־התנגדות.

הבית היהודי המודרנ, ואפילו המתוּקן שבאלה, המלא מצווֹת מעשיות – ואולי משום כך דוקא – מתנכר למעשה לנפש הרכה של הילד בתהייתו ובכמיהתו הראשוניית אשר במגעו עם עולם־הקסמים שמסביב. בבית אין זכר וביטוי, ואפילו בצורה סמלית, ליש הגדול המתדפּק על חדרי הלב הפּתוח. וכמו־מתפּרקת, בהכרח, האחדות הראשונה של העולם שנקלט זה־עתה ועודו רענן ובר־אחיזה, והתפרקותו היא כקריעה בבשר.

נסיעתם לחוץ־לארץ, להורים הזקנים בעיירה הליטאית הקטנה – והוא אז בן־עשר – היתה לו מַעיין של רשמים וחוָיות שהשפּיעו, ודאי, על יחסו העמוק לגולה, כפי שמתגלה לאחר־זמן.

הוא מנסה אז להעלות רשמיו על גבי הנייר: מתאר את הפּגישה עם הזקנים, את טבע המקום, נימוסי האנשים ואת הנוהג המיוחד והמשמעת שמצא שם בבית־הספר העברי. הוא השאיר לעצמו, כדרכו, זכר־סמל מן הימים האלה על שולחנו, מין נעלי־עץ חלולים, זוג קפקפים, שהיו משתמשים בהם במקומות ההם – קלוֹמפּי בליטאית. מיד גָזַר ממנו שם עברי: כְּלוּמפָּה – ובנוח עליו הרוח היה אוהב עוד כעבור זמן רב – לרדת לתוכם ולהעלות זכר הימים ברעש מהומה של אותן הכלוּמפּות, לרב צחוקם או מורת־רוחם של בני הבית.

בעזבונו נשארו נסיונות מוּעטים בשירה ובתיאור מגיל שמונה: שיר על מות ח. נ. ביאליק, על ט“ו בשבט, פּזמונים על תוצרת הארץ ועוד. וכן תיאורים אחדים. אחד מהם, על הילד התימני המצחצח נעליים, המגלה השתתפות ילדותית תמה. הללו משקפים את הצד־השני של חיימקה ה”מזיק" המהפּך־עולמות.

את הלימודים בבית־הספר – וביחוד לימודים מיוחדים – לא היה מחבב ביותר. קשה היה עליו להתרכז, להוציא את הזמן היקר כל־כך, המלא עניין, על דברים כגון תרגילי חשבון; חל אמנם שינוי בעוֹברו לבית־הספר המחוזי ביגור; ואולם: את המעצורים הפּנימיים לא הצליח לעולם לשבור כליל. ויש שהוא גם תוהה על נתיבות עולם־הלימודים בכלל: לשם מה – אם לא להעשיר את הנפש, להרבות את החוָיה, את סגולת ההתייחדות עם הטבע – וזו דוקא חסרה. כל הנתונים מעידים על כך: הגיבוב הרב של לימודים; הדגשת פּרטים חסרי עניין לנפש. והוא, כנראה, נאבק עם זה רבות; הלשבור את־עצמו לשם איזו מטרה רחוקה, או להתנכר לתקוות ההורים והקרובים ולפנות לעבודה, לאותו מעיין המרוה את נפשו וממלא אותו תוכן חי וערכי־חיים מלאים ותוססים.

בגמר בית־הספר לילדי עובדים הוא עובר (מתוך שמחה עמוקה) לבית הספר המחוזי ביגור. זה אך מלאוּ לו שלוש־עשרה שנה.

האם מספּרת: “כשבאתי בפעם הראשונה לבקרוֹ לא הכרתיו. התהלכתי במשק ולא יכולתי לעצור בדמעותי. נתפּסתי להרגשה מעיקה של אָבדן משהו יקר, אָבדן הילדוּת, ובאורח בלתי־צפוי: שלחתי מן הבית ילד מלא חיים, משתולל, מהפּך עולם ומלואו, – והנה לפני בחור רציני כמעט, מורה אותי הלכות נימוסים בקיבוץ. מורה לי סבלנות בעמידה בתוך חדר־האוכל הצר ההומה ככוורת – לא להתפּרץ, לא לחפּש אחרי מקום! הוא, הגרגרן, עומד שעה ארוכה בדחילו, מחכה, באיזו הכרת־חשיבות, למקום שיתפּנה; מסביר לי תנאי הקיבוץ וההכרח להתחשב בהם. ניכר היה שהוא סובל, משהו מעיק על לבו, מתענה בחשאי. לא יכולתי להתחקות על סיבתו. ובכל זאת. נלחם בכל חום־לבו נגד רעיון העזיבה שהעלינו.”


קרוב לגיל חמש־עשרה, אחרי עשותו כשנה ומחצה ביגור, הוא נאלץ לרגל סיבות חיצוניות וחרף התנגדותו, לעזוב את המקום ולשוב לתל־אביב שנוּאַת־נפשו. ובפרק־זמן זה, שנציין אותו כתקופת גבעת־השלושה (שם המשיך בלימודיו), נראהו תחילה באוירה רחושה געגועים עזים אל יגור ואל החברים שעזבם. מסוֹער אהבה לכל פּרט ופרט שבעברוֹ הקרוב. רגוּש אהבה וריעוּת. מתנגנת נימה של נפש פּצועה המנסה למצוא ארוכה בבירור ההדדי, בוידוּי. הוא יודע יפה, ש“אין אלה אי־הבנוֹת מקריות” שאפשר לגשר עליהן בגשר של נייר ומלים, אעפּי"כ דַיוֹ ברמז קל, ביד מוּשטת להבנה, שכל העקוב יתיישר והאהבה תשוב־תפרח בתעצומות.

הריעוּת – יסוד החיים וסוד לבטיו, כדברי חברו ק., נושא אהבתו באותם ימים: “חיים היה אדם שהאהבה היא יסוד־חייו והיא נישאָה אצלו על כנפי התלבטויות אנושיות והתחבטויות עמוקות” – הריעוּת הזאת לא נקנתה בשער הזול. לא עם כל המזדמן לו בדרכו הוא מתקשר בקשרי ידידות; הוא בוחן ובודק, מחפש אחרי הטוב הצרוּף. חבריו המובהקים הקרובים לנפשו (ולא מועטים הם, בתקופה זו, כבשאָר תקופות חייו הקצרים), כולם בעלי־נפש וחותרים אל הביטוי. לאו־דוקא אמביציות. וכמעט כולם ממוזגים באופיים, וכן מושלמים גם מבחינה חיצונית: גוף תמיר ויפה, המקרין אצילוּת וחן.

אנו כאילו נקלעים בבת־ראש לאקלים אחר, הנבדל מקודמו כהבדל הנעורים מן הבחרוּת: נשימה עצורה ומרוכזת, כאילו בהבלגת ה“אני” המכיר עצמו, ויש שנדמה – כאילו במתיחות המכוּונת שבטרם זניקה. גם כתב־ידו אחיד יותר, בלתי מרושל, והסגנון, כאופיו, דינאמי, שופע, וחותר אל התמצית.

דומה, הוא מוצא לו תיקון ופורקן בזרמי הכלל, צולל בענייניו: התנועה ובעיותיה, ענייני העם, הארץ והגנתה; וגם כאן נראה בהתמכרותו השלימה לרעיון, ביחוד לכולל שבו, שהוא ההיכל, קודש־הקדשים. ונראהו בחתירתו המיוחדת לשלימות כוללת, התובעת וממזגת את כל כוחות הנפש. בתביעתו את “האידיאָה שהיא להט שורף”; עולים בזה ניצנים ראשונים של ביקורת, ביקורת התנועה ב“דבר אל התנועה”. אנו מוצאים כאן את הפאתוֹס הנפשי ואת בהירוּת ההגיון, אופי המחפּש את הקו־הישר השלם, בלא אַשליות ואוֹנאָה־עצמית; רגישות לכל סילוף רעיוני; אי־סבלנות לפראזה, לדברים שאין תוכם כברם – “שאין להם שורש במעמקי הלב”.

ובו בזמן – תוך הדבקות בעולם התנועה – נראהו במאבקו הנפשי עם עצמו על כּיבוש החיים האישיים; מתעצמת חויית העולם שהוא מחפש אחריה בכל התחומים האפשריים לו. אנו רואים את ראשוני הלבטים שנתלבט בין שני עולמות: ההתמכרות לאמנות, לספר שהוא לו באֵר עמוקה, להכרת החיים, לניתוחם; בעיית המוות המזעזעת את הנפש והנהייה העמוקה אל היפה כעוגן־הצלה וכתוכן־חיים; ורגש האחריות החברתית, ההכרה החלוצית, הדוחפת לחיים של מעשה, לפעולות.

הקרע הזה בין עולם "האני, והכלל, האינדיבידואלי והחברתי, שלא הגיעוּ לידי מיזוּג מוחלט בחייו – נראֶה מתאַחה קמעה במרוצת הימים בהכרת “הדרך היחידה לאלמוות”, שהוא דרך הצמאון הנפשי, אי־ההסתפקות בהנאות־החיים השגורות, ההתגברות על הנהנתנוּת. וכאן, בפרק הזה של ההתמכרות לתנועה, אך נראה אותו חותר בין שני הזרמים הגדולים האלה, אוחז בזה ונמשך לזה, מתרפק על הציווי החברתי במשנה־מסירוּת דוקא ככל אשר ייאבק עם נפשו בתוך־תוכו.

הרחשים והמגמות העולים מתקוּפת־חיים זו, באים לידי ביטוי בבחור בן שש־עשרה, השופע עליצות ופּקחות, הצועד חסר־דאגה וקל־דעת, כביכול, בעולמנו, השועט בלכתו מעוצר שפע ולא־איכפתיות, “מצפצף” ושורק וכרוך אחרי מעשי־משובה ותעלולים כדרך הבחורים מבני־גילו.


בסוף שנת ה־40 – והוא קרוב לגיל שבע־עשרה – חלה לפתע במחלת־הפרקים, שריתקה אותו למיטת־חליוֹ. מכת־גורל כבדה ביחוד לצעיר השופע, לכאורה, בריאות, ואשר הַצְעידה הזקופה השוֹקֵקָה בתוך המרחבים היא ממהות־חייו. בתחילה, ניסה להסתיר את האמת המרה מעיני קרובים, ומעצמו: שמא תעבור זו כלעומת־שבאה. משלא יכול עוד להסתיר, התחיל במלחמה שיטתית ואכזרית במחלה: ריכז ידיעות על מהות המחלה ואפשרות ריפויה; ניסה להעסר בשיטה־הטבעית של התעמלות עד לידי שבירת־עצמות; לאחר־מכן ניסה את שיטת הריפוי הטבעוֹני: ימים רבים של צום ושבועות של רעב למחצה. הוא גילה עמידה רבה בסבל וסבלנות ללא גבול. שעת המבחן מסכה בו תמיד הרגשה של שליטה עצמית והתגברות – ביחס לכאבי הגוף, לסבל הפיזי. המחלה הזאת באה עליו כמו שואה שהגיעתו כמעט עד עברי פי־יאוש. ובה ראה, כעבור זמן, סיבה לתקלות רבות וסיבוכים בחייו. אמנם הוא התמודד גם עם הסכנה הזאת: לא נתן שהדכאון ידביר אותו כליל. הוא ניצל את הזמן לקריאה מוגברת בספרות־המופת הלועזית והעברית. אבל כיצד להשתחרר ממועקת־הבדידות, מן האכזבות שהנחילו לו חברים טובים, וממחשבות־העתיד שהחלו לכרסם את הנפש?

האֵם מספרת: “כשבא לבקר אצלו הרופא, קרוב למשפחתנו, והוא עמוֹ בידידות, והשתדל להפיס את דעתו – כדרכוֹ של רופא – לעודדו בתקווֹת החלמה מהירה, הפסיקוֹ חיים בדברו: “אמוֹר לי, ד”ר ר., אבל את האמת – האוּכל להיות סַבָל?” – “ולמה לך סבל דוקא?” – הקשה הד"ר בהשתוממות. – “ככה! לסחוב ארגזים מלאים על השכם, או לכל הפּחות ללכת אחרי המחרשה ולפתח אדמה – אמור את האמת!” – “שטויות!” אמר הרופא – “ואם לא סבלוּת? – הנה, אני רופא, אביך – עתונאי, ואחר – פקיד. האם אינני ממלא תפקיד חשוב?” – “כן כן! – דוקא זה אינני רוצה – אינני רוצה, וזהו!”

“המצב הוחמר. ואנו נסענו לירושלים להתיעץ עם פרופסור ב., טבעוני. בגמר הבדיקה העמיד חיים בפניו את השאלה בפשטות: “יאמר לי כבוד הפּרופסור – ולטפּס על ההרים אוּכל? ולא לבד, אלא עם מטען על השכם! האוכל לעשות כל עבודה בשדה, להיות חקלאי?” – בודאי – התלהב הפרופסור – השמש, הרוח, ההתחלצות הפיזית הם מקור הבריאות – מזה תבריא, העיקר מזה.” וכאלו בבת־אחת חל שינוי במצבו, עיניו נשתלהבו, מפניו אזל החוורון, הוא כאילו נשם לרוָחה ונתמלא רצון והחלטה. הוא קיבל עליו את עול הריפוי הטבעוני באומץ, בהחלטיות."

משוּרוֹת המכתבים מתקופת־המחלה עולה – עם צער הבדידות ורגשות האכזבה – גם נימה של אופי מתגבש: צבירת פרטים, החשבת אנשים, יצר חדירה וכוח־השתתפות; הסתכלות רדופה, רצופה תיאורים, תיאורי־אישים ומצבים, הנושמים נשימה עמוּקה של אפֶרְצֶפציה, תבונה רחבה ויחס חם לאנושי, לפשוט ולישר, וסלידה מכל עקמומית, מהעמדת־פנים, מפוזה.

עם שובו לקו־הבריאוּת הוא עוזב את העיר, חוזר לשדה, לקיבוצים, לחבריו. אינו מקפיד דיוֹ על תקופת ההבראה, מתחיל תיכף בעבודה. לכל עת! – והתקופה סעורה, הסכנה הולכת וגדלה – השׂונא מתקרב לשערי הארץ. הנוער נזעק. והוא בין הראשונים לשכבה המגויסת – בפלמ"ח.

למעלה משנה עשה בפלמ"ח, ולמרות מצבו אחרי המחלה הנהו פעיל בהכנות, בסיורים ובאימונים הרבים והקשים. הוא פוסע בשדות המולדת בין אחים וקרובים, מסייר נופים חדשים, חי חיי־צוותא, ונתון עם זה לעולמו הפנימי. “והיה ברור שזה נכון… שזה נחוץ ופשוט כמו הארץ, כמו הצורך האיום במולדת”.

והנה בא הערעור:

בצורה מוחשית מאוד ובכוֹח משכנע הוא מגלה לנו את המתרחש בנפשו בימים ההם, כשהידיעות הראשונות מן הגולה היהודית התחילו מסתננות לארץ בסוף שנת 42': זעזוע, כאב, עלבון, חרון־אין־אונים טרפו את הקלפים וערערו יסודות הקיים וחישוביו ודחפוהו לזרועות הצבא האנגלי – לחיל־הים.

נתבונן, עד היכן מגיעה ישרנות שבו, הרצון לחשוף שרשים עד סוֹפם; גם בשעת־סערה זו, המלוּוָה רצון־אמת להיות בתוך הזירה, להשתתף, ולהפיס במקצת את הזעם, הרוחש בלב, במעשה־נקמה – “לנעוץ תוך רעמי־קרב צפרניים מעוותות בצוארו של אחד מאותם עכורי נשמה” – הוא איננו מסתיר מעצמו ומאחרים את המתרחש בנפשו מעבר־מזה: הכוחות האחרים המניעים בסתר את מעשה התגייסותו לצבא האנגלי (ראֵה רשימתו “בדרך חזרה”).

עד־מהרה באה ההתפקחות, ובעקבותיה ההתייסרות העצמית לא־רחם. הסערה, סערת רצונו להשתתפות, “להיות במרכז ההתרחשות” – התנפצה אל מציאות קטנונית, מציאות של־כלום. כעבור שבועות מועטים ידע: הכל אבוד. תחת השאיפה רבת־המתח להיות במרכז הזירה, לנקום ולהציל – באה המציאות של בחורי ישראל בניוי האנגלי…

יכולת החיפוי על רחשי־פּנים הגיעה אצלו בתקופה זו לשיאה. חכמת־חיים, רחבה ומעמיקה בלי־הרף, כאילו מלוָה את דרכו, את יחסיו עם האנשים והסביבה. יודע הוא, דוֹמה, את סוד החיים הפנימיים תוך המולת־הצוותא. – עד גבול מסוים, עד נקודת־המשבר.

ערב אחד בחיפה, באתי לבקרו במחנה חיל־הים שלרגלי הכרמל. מחנה אנגלים, ביניהם רבים מבני־ברית. הוא ידוע במחנה, וכל אחד עינו מַקרינה חמימות למשמע שמו: “אַ – אַ חיים! כן! הוא כאן!” ראו אותו פה ושם. חיפשתיו עד שמצאתיו יושב ואוכל לבד בחדר־האוכל הגדול והריק. השתוממתי: חיים, הנודע ככרוך אחרי הצוותא וההמולה?..

והיפוּכוֹ של דבר בשיכון: אהב להתגורר בשכנותם של הפשוטים ביותר שבין הבחורים, אלה הבלתי־אמצעיים בדיבורם ובמעשיהם. – “אני לומד מהם המון,” אמר לי – “מדבר אתם בשפתם, וחושבים אותי לאחד מהם. ל”חברמן“. אִתם, אפשר לי לחיות את חיי־אני!” – הוא כאילו נרתע מעט, האם לא עבר על מידת־הגילוי שניתנת להתפּרש כיהירות, והחליף את נושא השיחה.

בבית החולים בנצרת, בתקופה זו, פגשתיו שהוא שוכב ומצייר. “זהו פרי השעמום של בית החולים”, – אמר. הבטתי ברישוּמיו. “הלא אתה מצייר בטעם, בעל כשרון, ומה אתה שותק?” – “באמת?.. אתה חושב?!” – ולא ידעתי האם הוא שמח או מלגלג על התפעלותי. – “אין דבר. – המשיך בשובבות – צריך להתמחוֹת בזה לבתי־החולים העתידים.”

מפעם לפעם היה מביא לי במתנה מַקלון דק מגולף גילוף עדין, צורות דקות של מלאכת־מחשבת המצריכה רוב עמל, שקידה וכשרון. “איך זה, איך זה?” – הייתי מתפלא ומשתומם – לא על המלאכה, כי אם על עושיה: “איך זה אתה, “הבלתי־מיוּשב” וחסר־השלוָה, עוצר כוח לכאלה?” והוא היה מצטחק: “זה מוצא חן בעיניך? באמת? הא־לך במתנה!”

יום אחד הוא עוזב פשוט את מחנה הניוי ועובר לקבוצת “מנרה”, לחבריו, לעצמו… “בורח” לשם לחודש ימים. הוא עובד קשה ונראה להיות נהנה ושמח: נמצא שוב בעולמו שנעקר ממנו. אין הוא מחשיב דעת הבריות, השידולים ודברי־המוסר בגלוי ובעקיפין. כעבור חודש הוא חוזר למחנה. יודע הוא את העונש הצפוי לו. הוא כאילו מוכן לו. כמו רוצה לַרצות את עוונוֹ, למרק את חטא התגייסותו הפזיזה; ביחוד – עוון עזבו את הפלמ“ח. החודש שעשה ב”מנרה" דיו – לפי דבריו – להאיר ולחמם את חדשי האפלה והבדידות שבצינוֹק; אוהב את ההתמודדות, את המבחן האישי, והוא עומד בו בכבוד.

ושוב מחנה הניווי, והפעם בנכר ממש – במצרים. הניתוק מנוף הארץ, מקרוֹבים וידידים – אלה מקומות־החניה לנפש – הוסיפו כנראה על תחושת המחנק; כיסופים ורגשות אשמה. ואין הוא מוצא פורקן בהנאות־סרק, בגירויי־נכר. והוא נשאר – כדברי חבריו – טהור במעשיו, שומר נפשוֹ מרבב, מהזדהמות.

לא זה המקוֹם ולא זה כוחי לתאֵר דרך־הכללה כל אותם רחשי־הלב וחזיזי המחשבה והרגשות העולם ממכתביו ורשימותיו המועטים בתקופת־השירות, הרָוים אהבה לבית, לאם ויחס הוקרה לאב, המגלה את השאיפה הכמוסה ל“אבא־אדם”; תיאוריו הלבביים את הבית; גילויי בעיות טורדות, בעיות הפרט, והן, לעצמו של דבר, שאיפות לטוהר, לשלימות, לתיקון־הנפש; וזה הקשר המיוחד וההבנה הדקה לפרובלמטיקה היהודית אשר במכתבו לקבק על הספר “בחלל־הריק”, היחס המפתיע לפרובלמה זו וראייתוֹ את עצמוֹ כ“בן־בנו של יוסל בארץ־ישראל” הכואב יחד עמו כאֵב התלישות, הנכר והביזוי־העצמי, כיום – בתוך־תוֹכה של המציאות החדשה; וזה עומק־תפיסתו את האמנות, כּדרך וגשר בין הדורות בהם יתבטלו הניגודים ממציאותם וינצחו החיים השלמים; וזו הערכתו העמוקה את ברנר, גדול הדור, מורו־ורבו שעשוי להביא מזור לנפשו הנפתלת והנבוכה; ושמחת פגישתו־גילויו את ס. יזהר כממשיך הקו הברנרי, כמחפש “האמת עד הסוף ללא ויתור ואשליה”.

בתקופה זו ייאמנו עליו הדברים שהמשיל בשעתוֹ, לפני כמה שנים, במכתב לידידה – “מטפּס ועולה אל פּסגות הרים. הדרך מלאָה מכשולים ואבני נגף. כולי מזיע ומלוכלך וקרוע בגדים. ולפנַי רק כּברת־האדמה אשר עליה דורכת רגלי. עיני נעוצות נכחי; מכשולים. רק פה ושם על פּני ההר השומם ירָאה ציץ־פרח ענוג המזדקף כלפי סלעי המגור”.

ובתוך כל אלה יתקפוהו לפתע כיסופים למחוז הילדוּת, לימים של שמחות קלילות חינניות, להוֹללות של־כלום. אותה שעה של איתערותא הוא פורץ הביתה כרוח סועה, מחבק את האם ומעתיר עליה נשיקות, חוטף את הסבתא הישישה בידיו האמיצות ומנופף אותה באויר וצחוקו מידרדר והולך, מידרדר והולך להחריש זעקת־הפּחדים שלה; פּורץ למטבח, חוטף ומגרגר, צוחק ומבעית, מעוה העויות של לץ ו“חותך” פרצופים – מעמיד את הבית על ראשו ואת עצמו על כרעי ילדות רחוקה, עזובה וכסופה.

הוא אהב את הסבתא – הסבתא שלו הישישה! והיא מתפּאר שהוא־הוא שהציל אותה לא־פּעם ממוות, ברוב שקידתו וטיפּולו בה בימי־חליה. ערב אחד, בשלהי תש"ו, בירושלים. הסבתא בהתקפת־פּתע, ללא תקוה. היא מפרפּרת בין שני העולמות, וחיים עושה בתל־אביב. הדרכים בלילה כבר בחזקת סכנה. אין עובר ושם. מטלפנים לו. “לא יתכן! לא יתכן!” – נשמעת צעקתו מתוך האפרכסת – “אני אציל אותה! אני בא תיכף!”

“אבל איך? אין כל אפשרות לבוא!”

“אני אשיג טקסי, בעשרים לירות, בחמשים, כמה שירצו – אני מוכרח לבוא!”

“הירגע, חיים!”

“לא אשמע לכם! יש לי בטחון שאני אצילנה – אני מוכרח לבוא, מוכרח!”

בשש בבוקר, חיים כבר אצל מיטת הגוססת, עומד שעות מן־הצד ומסתכל בזו שחיבב כל־כך ההולכת ודועכת. ואחר־כך, איננו מש ממקומו, איננו גורע עין, שעה מרובה, מפני המת היקר ומתנגד בחריפות למנהג־הכיסוי המקובל.

ובחזרה, אחרי השירות, נראהו שוב בקיבוץ בין חבריו לרעיון, בעבודה. מנסה, כנראה, להתערוֹת בחיים שקסמו לנפש, להתגבר על הקרע והניתוק של שנות המלחמה.

בהתברר לו לחלוטין, כי החוט נפסק – הוא חוזר ונוטל את מקל־הנדודים ביד, אם כי הוא זקוק למנוחה, לרגשות האחוָה והריעוּת של חבריו.

בתעודת גילוי־הנפש שלו לחבר ד., במכתב שהוא כעין וידוי על הניתוק מן הדרך שהוא כה מתאוה ללכת בה – אין הוא, דומני, מגלה את העיקר, את הסיבה המניעה לניתוק זה, הסיבה המעיקה על הנפש: בריאותו הבלתי מניחה את הדעת. את הנקודה הכאובה הזאת הוא מסתיר מעין־רואים. הוא יודע את גבול יכולתו הפיזית; ומצד שני אין הוא יכול ומסוגל להופיע בין חבריו בהגבלה זו, כמי שטעוּן יחס מיוחד. אנו רואים אותו בחיפושיו והוא בודד, בלי עזרה גם מצד קרובים. והוא נעמד בידיים ריקות מול מכונת־החיים הדורשת. בצקלונו, אמנם, חכמת חיים רחבה, אבל גם תומת־ילדות הגורמת קונפליקטים, אי־הבנות ומרירות. הוא מלא ספקות. מתכונן לתפקידים שונים ויודע למפרע – כמו שהוא אומר: “ילד לא ייצא מזה”. הוא מסופק בשרשיות כשרונו, באמיתו. אותם הספקות, הקרעים שבנפש המלוים כצל את חייו ומצרים את צעדיו. “הפלוֹנטֶר”, כפי שהיה רגיל להדגיש באירוניה מיוסרת.

משנרמז לו אופק אחד, הנראה כאופק המיועד לו, הוא שטח הבדים, הקולנוע – נוצק בטחון בצעדיו; ידיעה מפתיעה־כמעט, מקיפה, מקצועית, ידיעה החודרת לפני־ולפנים; והמגמה הבהירה בפאתוס אנושי וסוציאלי, לאמנות של אמת; והפעלתנות, יכולת העשויה והטורח, הנכונות לכל עמל הכרוך בלימוד הטכניקה של העבודה – שהוא מגלה בהצטרפו לקבוצת לוין מאמריקה בהסריטה את “בית־אבי” – למרות בריאותו הרופפת (אותות־חוזרים מן המחלה ההיא).

הוא נראה כמי שמצא את מקומו, בו יוכל לערות את נפשו בעבודה הדורשת מאמצי גוף ונפש, בפעולה חלוצית; הוא נושא את נפשו לתעשיית בדים בארץ שתהא ראויה לשמה. “להעלות הפרשה שלנו על הבד, עלינו בלבד, על כל האימה החשוכה הכלולה בנוראותיה, על כל המיוחד שבזועות הגורל היהודי דוקא – והפתרון האמיתי והאחד – בסופו של דבר. והיה זה סרט שאינו תעמולתי, אלא חושף תהומות, שידיד מנוחה ויהלך כרוח רעה על נפש האדם”.

והנה, שנת 46' ומוראותיה. והוא נוטש את ענייניו הפרטיים ומתייצב שוב לשירוּת הפלמח.

גם זה – לא בקלות ניתן לו, כי אם אחרי מאמצים רבים, שכרוכה בהם מצוקת־נפש (על־שום פרישתו בשעתו, בעת שהתגייס לצבא האנגלי) ועבודת־שירות שחורה, בירושלים (בפעולה נגד הפורשים). חדשים־מספר עשה בקבוצת “רבדים”, בעבודה במשק ובאימונים. היה מתלונן לעתים על “עייפות נוראה” ובכל שאת שמח ועליז, רואה את עצמו במקום הנכון. היה מוכיח אותי בדרך צנועה על אשר לא נזדרזתי (אחרי השירות) לקשור שוב קשרים עם “השורה” – “זאת חובה על כל אחד כמו החברוּת בהסתדרות”; והיה מיעץ גם לאֵם לחזור ל“שם” ולמצוא שדה־פעולה לעצמה.

הוא עובר משם לקיסריה, לתפקיד המיועד לו בימאות. ומתחילת חודש־נובמבר הוא ביגור, בקורס הגבוה לימאות, נוסע יום־יום לטכניון ושקוע כל היום, לרַבוֹת הלילות, בלימודים קדחתניים. זמן קצר נקבע לקורס, ואסור עליו – בתוך זמן זה – להשתתף בכל פעולה אחרת איזו־שהיא.

גם בשנה זאת לא ניכר כמעט שינוי בהופעתו החיצונית: בצוות החברה, בתוך השטף שבחיי יום־יום הוא, כרגיל, בדוח־דעת ושופע הומור, יודע להקרין על סביביו שמחה טובה ומפייסת. הופעתו מ“שם” הוא מאורע: האוירה כאילו מתחשמלת סביבו, מזועזעת פרכוּסים קלים של מתח מדבק, מגרף. ובו־בזמן רחוקה נפשו משלוָה. למראשית המאורעות הוא כולו מתיחות ואי־מנוחה. הוא רוגז על אשר “לא עונים” כראוי – “הכל – בעד מכה חוזרת איומה – והיא לא באה!” התפרצות של־לב על הקרבנות היקרים, ועל סימני־החולשה המתגלים בשבועות הראשונים במערכת־ההגנה.

והנה, יום ביקורו האחרון בתל־אביב, בשבת, כעשרה ימים לפני נפלו. הוא בקרני בחדרי. עוד לא ראיתיו כך, כמעט שפל־רוח, כאילו מכרסם בו דכאון שאין בכוחו להתגבר עליו. הוא דיבר ברמיזה על המצב המביש: הדברים הולכים וגולשים למדרון – אין עונים כראוי. והנה, קשרו את ידיו – אמא, בודאי, תשמח, אבל הוא אינו יכול, אינו יכול!… ולפתע ראה על שולחני את ספרו של ס. יזהר, “החורשה אשר בגבעה,” והוא התנער מדכאונו. הוא סיפר בהתעוררות על הסופר, ואיך הוא גילה אותו לעצמו באקראי, נזדמן לו לקרוא ב“גליונות” סיפור של אחד בשם ס. יזהר, ולפתע, כמשב־רוח צח, הרגיש את המיוחד, את החדש, ואיך רץ עם החוברת לחבריו ודחק עליהם את הקריאה, ופתאום התחיל להקריא לפני, על־פה, משפטים מן הספר, להדגים את כוֹחוֹ, את המיוחד שבו, (“את המיוחד שבסגנונו אתה יכול להבחין מן המשפט הראשון בספר”) – “תחילת הדברים בלילה וסופם בעצם אותו הלילה, הרי שצריך להחפז”. – “אתה מבין? צריך להחפז!” – “הנה סמיכות־הפרשיות בין ההתרחשות שם בגבעה לבין הסופר המספר: הוא מעלה את ההתרחשות חיה, תוססת, כמות־שהיא מתארעה במציאות על כל קיפוליה הדקים בנפשות העושות. לא סיפור כאן אלא עצם ההתרחשות, עצם ההתארעות – הרי שצריך להחפז!”

ושוב התבוֹננתי בתמיהה ובהתפעמות בפני הדמות הזאת המפתיעה בשניוּתה, ובחילופי הגוונים: עמקות ההרגשה, והאחריות – ופיזור־שבקלוּת. וכשרמזתי לו על הקו הזה שדיברתי בו לא־אחת, לא השיב לי, אלא הצטחק וחזר והרצין והמשיך לעלעל בספר מתוך התעוררות גדלה והולכת.

מאצלי, הוא הלך לבקר אצל חבריו־מנוער – משפחות רכטר־זרחי. והם מספרים: “היום הזה היה לנו חג גדול, מאורע שלא יישכח. כרגיל, כל פעם כשהיה סר אלינו – היה מַשרה שמחה ועליצות רבה. הפעם עבר על עצמו: היה כמו מַעיין מתגבר של חדוה. הוא העלה דמויות מצחיקות מבית־הספר, הציג הצגות, השתולל, הפך את הבית. הוא השרה רוח חיים עזה.”

ביום העשרים־שמונה בדצמבר נטבחו באכזריות למעלה מארבעים יהודים בבתי הזיקוק אשר בחיפה; חיים פורץ בכוח ובעורמה לבין השורות המתכוננות למעשה התגמול. אחרי אימון ראשון, ביגור, הוא מועלה לדרגת סגן־אחראי בחוליה הפורצת. יצא להגן על הכבוד שחולל. יצא ולא שב.

ובנפלו, דומה, אבדה אבידה גדולה: כוחות רבים פעמו בקרבו, נפתלו עם העלטה. עוד מעט, דומה, והגיע בן הדור אל האור – – –

ע. מ.


המלצות קוראים
תגיות