רקע
שלום עליכם
יש קונה עולמו בשעה אחת
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
שפת מקור: יידיש
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: דביר; תשט"ז

מיוֹם שהיתה כּתריאֵליבקה לעיר לא ראוּ הכּתריאֵלים לוָיה נהדרה כּזוֹ, שנהרה אַחרי מיטתוֹ של רב מלךְ החַזן.

רב מלךְ החַזן יהוּדי עני היה, עני ואֶביוֹן כּשאָר אֶחָיו הכּתריאֵלים, וזכה לכבוֹד רב בּמוֹתוֹ רק בּשביל שנפטר בּיוֹם־הכּיפּוּרים, בּשעת נעילה.

כּךְ מתים צדיקים, צדיקים גמוּרים.

אוֹתה שעה שעת שקיעה היתה. כּבר פּנה יוֹם, והחַמה הציצה בּעד חַלוֹנוֹת בּית־המדרש הישן ושפכה אֶת זהריה האַחרוֹנים על הכּתריאֵלים המעוּטפים טליתוֹת וקיטלים לבנים, ועל פּניהם הסגוּפים והמעוּנים בּצוֹם, שגם בּחַיֵיהם הם נראים כּפני מתים.

טעמוֹ של רעב חָדלוּ המתים החַיִים הלָלוּ להרגיש זה כּבר. עכשיו לא נשתּיירה להם אֶלָא הרגָשה אֶחַת: כּי כּוֹחוֹתיהם פּוֹחתים והוֹלכים, כּי יבש מקוֹר חיוּתם. ישבוּ לפני המחזוֹרים, התנוֹעעוּ, השיבוּ אֶת נַפשם זה בּ“נטפי־חַלָשוּת” וזה בּריחָה של טאבּאק, זימרוּ בּלחש, ענוּ בּניגוּן הוֹמה אַחרי רב מלךְ החַזן.

רב מלךְ החַזן, יהוּדי שפּרקוֹ נאֶה וּזקנוֹ מהוּדר וצוארוֹנוֹ רחב, עמד על רגליו לפני התּיבה מאָז הבּוֹקר, עוֹמד וּפוֹרשׂ כּפּיו בּתפילה אֶל ריבּוֹנוֹ של עוֹלָם, בּוֹכה וּמפּיל תּחינתוֹ בּלב קרוּע וּמוּרתּח, מבקש רחמים מלפניו על עמוֹ, על אֶחָיו הכּתריאֵלים, אשר שלחוּהוּ כּשתּדלן וּכמליץ־יוֹשר, שיִמחַל להם אֶת כּל עווֹנוֹתיהם ויִכתּבם ויחתּמם בּספר־החַיִים.

על שליח־ציבּוּר כּרב מלךְ החַזן, שתּדלן זקן ורגיל כּמוֹתוֹ, יכוֹלים היוּ בּעלי־הבּתים הכּתריאֵלים, המתפּללים בּבית־המדרש הישן, לסמוֹךְ בּעֵינַיִם עצוּמוֹת.

ראשית, משוּם קוֹלוֹ: זקני הדוֹר מסַפּרים, כּי בּימי נעוּריו היה קוֹלוֹ של רב מלךְ החַזן קוֹל אַדיר וחָזק, שאגת ארי. כּיוָן שפּתח אֶת פּיו, נזדעזעוּ כּתלי בּית־המדרש וּזגוּגיוֹת החַלוֹנוֹת צללוּ לקוֹלוֹ.

ולא זוֹ בּלבד, אֶלָא שבּעל־בּכי הוּא. היה בּוֹכה הרבּה בּתפילתוֹ, שוֹפךְ דמעוֹת כּמַיִם, וּלמַראֵהוּ היה כּל הקהל גועֶה בּבּכי.

משהזקין, הזקין גם קוֹלוֹ ונפלה בּוֹ פּגימה. לא נשתּיירה לוֹ אֶלָא בּכיתוֹ. אבל בּכיה זוֹ בּלבד אַף היא יֶש בּה כּדי להזעיק אֶבן מקיר וּלעוֹרר רפאִים מקברם.

הנה מרים רב מלךְ החַזן אֶת ידיו כּלפּי מעלה, טוֹעֵן וּמַגיש עצוּמוֹתיו לפני ריבּוֹנוֹ של עוֹלָם בּקוֹל־בּוֹכים, בּניגוּנה העתיק של תּפילת נעילה:

– אוֹי ואבוֹי, אַבּא! אוֹי ואבוֹי, אָב רחוּם וחַנוּן! אוֹי ואבוֹי!…

וכל אֶחָד מן המתפּללים מתוַדה בּשעת מַעשׂה על חַטאוֹתיו, מתחרט עליהן חרטה גמוּרה, מהרהר בּתשוּבה, מתקדש וּמיטהר לפני בּוֹראוֹ בלבב שלם, מבקש ממנוּ, כּי ימחה כּעב פּשעיו וחַטאוֹתיו לא יזכּוֹר, כּי יכתּוֹב ויחתּוֹם בּספר־החַיִים אוֹתוֹ ואֶת אישתּוֹ ואֶת ילָדיו, אֶת ילָדיו הרעֵבים, הערוּמים והיחפים.

וכי יעלה הכּתריאֵלי על דעתּוֹ אֶת ילָדיו הרעֵבים, הערוּמים והיחפים, אֵלה הצֹאן שלא חָטאוּ, יִמַס לבּוֹ כּדוֹנַג ונַפשוֹ

עליו תּתעטף. והרי הוּא מוּכן לישב בּתענית עוֹד שלוֹשה ימים וּשלוֹשה לילוֹת, וֹבלבד שתּעלה תּפילתוֹ לשמים ותיראֶה ותירצה ותישמַע…

רב מלךְ החַזן נשתּתּק רגע, כּאילוּ אָמַר לָנוּחַ קצת וּלהחליף כּוֹח. אַחַר־כּך הרים שוּב אֶת קוֹלוֹ, וּבפּעם הזאת נדמה כּי כּוֹחַ־נעוּריו שב אֵליו וקוֹלוֹ אַדיר וחָזק כּבימי קדם:

– אַטוּנים־נים־נים־דאֵ־אֵ־אֵי! אַטוּנים־נים־נים־דאֵ־א־אֵי! אֵ־אֵ־אֵי!… – וסיים שוּב בּתחנוּנים וּבּבכי:

– אוֹי־אוֹי!… אוֹי ואבוֹי!… אוֹי ואבוֹי!…

וּפתאוֹם קמה דממה בּבית־המדרש הישן, ואַחַר הדממה נשמַע קוֹל נפילה, ואַחַר הנפילה – המוּלה וּדחיפה בּצד וּבכתף וקוֹל מתלחשים מסוֹף הבּית ועד סוֹפוֹ:

– הס!… הסוּ!… נוּ!… אִי־אָה־נוּ!… שמש!… שמש!…

קפץ עזריאֵל השמש מעל הבּימה וּמיהר ואָחַז בּזרוֹעוֹתיו של רב מלךְ החַזן, ורב מלךְ החַזן מַפשיל אֶת ראשוֹ לאחוֹריו, עֵיניו חצין פּקוּחוֹת וחצין עצוּמוֹת, פּניו לבנים כּסיד, שׂפתיו כּשׂפתּי מת וּמין בּת־צחוֹק משוּנה, כּעֵין ליגלוּג מר, מרחפת עליהן.

כּל העֵדה חָרדה ממקוֹמה. הכּל מטפּלים בּרב מלךְ החַזן,

מגישים נטפי חַלָשוּת לאַפּוֹ, זוֹרקים מַיִם עליו, לוֹחצים אֶת רקוֹתיו – לשוא עמלם! רב מלךְ החַזן מת. רב מלךְ החַזן שבק חַיִים לכל חָי.


זאֵב טוֹרף כּי יִפרוֹץ לבין הצֹאן ונשׂא שׂה מן העֵדר –

ונפל פּחדו על יֶתר הכּבשׂים, וקמה מהוּמה בּיניהם רגע. אַחַר־כּךְ, כּעבוֹר הבּהלה, יתקבּצוּ בּני־הצֹאן יחד, יִצטוֹפפוּ בּחבוּרה, יעמדוּ

וירעדוּ בּכל אֶברי גוּפם וּבדי עוֹרם.

כּצאן אוֹבדוֹת, כּן היה מַראֵה עדת הכּתריאֵלים בּשעה שנפטר פּתאוֹם רב מלךְ החַזן.

מתּחילה קמה מהוּמה בּיניהם והיה רעש גָדוֹל בּבית־המדרש הישן. מעֶזרת־הנשים הגיע קוֹל צוָחָה משוּנה – צביה החַזנית התעלפה, ואַחריה החרוּ־החזיקוּ עוֹד נשים אחָדוֹת והתעלפוּ אַף הן.

עמד הרב רב יוֹזיפיל ורמז בּידו להגבּאים, והגבּאים דפקוּ על־גבּי השוּלחָנוֹת והשמיעוּ על השתיקה. ועזריאֵל השמש (הוּא עזריאֵל המשמש בּעל־שחרית) קרב אֶל התּיבה וּפתח בּתפילה, וכל הקהל רוֹאֶה ושוֹמע ועוֹנה אַחריו בּתפילה, עד שתּקע רב ניסיל התּוֹקע תּקיעה גדוֹלה.

משתּקע רב ניסיל התּוֹקע תּקיעה גדוֹלה, עמדוּ להתפּלל

תּפילת ערבּית של חוֹל. גָמרוּ להתפּלל תּפילת ערבּית של חוֹל, יצאוּ לקדש אֶת הלבנה. קידשוּ אֶת הלבנה, הלכוּ אִיש לביתוֹ לסעוֹד אֶת לבּוֹ אַחרי

הצוֹם. זה סוֹעד בּבשׂר־עוֹף משיירי הכּפּרוֹת ושוֹתה כּוֹס חַמים, וזה סוֹעד בּפת קיבּר וּבזנבוֹ של דג מלוּח ושוֹתה מי־באֵר.

עברה שעה אַחַת, שעת הסעוּדה, וחצר בּתי־הכּנסיוֹת מלאה אָדם מפּה אֶל פּה עד אפס מקוֹם. אנשים, נשים וטף – הכּל נתאספוּ וּבאוּ ללוָית המת. הכּל עוֹמדים צפוּפים וזוֹקפים ראשיהם להבּיט ולראוֹת.

בּעלי־הבּתים החשוּבים שבּעיר, טוֹבי העֵדה עצמם, עסקוּ בּמצוָה, לא נתנוּ אֶת השמשים לָגשת. וכי קל בּעֵיניכם מת כּזה!

אוֹתוֹ הלילה ליל־שימוּרים היה להכּתריאֵלים, לילה בּהיר וחם. הלבנה האִירה ממרוֹם השמים אֶת עיר כּתריאֵליבקה וּכאִילוּ שׂמחה למַראֵה העניים הלָלו, הדווּיִים והעצוּבים, שבּאוּ לחלוֹק אֶת הכּבוֹד האַחרוֹן לרב מלךְ החַזן, בּלכתוֹ בּדרךְ כּל האָרץ. וּכשנעצרוּ נוֹשׂאֵי המיטה ממוּל בּית־המדרש הישן, עמד הרב רב יוֹזיפיל לספּוֹד לנפטר וּלבכּוֹתוֹ, וכל הקהל בּכה עמוֹ.

הרב רב יוֹזיפיל פּתח הספּדוֹ בּמשל וּמליצה וּביאֵר לקהל שוֹמעיו בּפסוּקים רבּים וּבדברי־אַגָדה, כּי לא כּמוֹת כּל האָדם מת רב מלךְ החַזן, כּי לא ניתּנה מיתה זוֹ אֶלָא ליחידי־סגוּלָה, לצדיקי הדוֹר, לאֵלה המוּכנים וּמזוּמנים לחַיֵי העוֹלָם הבּא ושערי גן־עֵדן פּתוּחים לפניהם לרוָחה. והרי אָנו צריכים אֵיפוֹא לקנא בּוֹ וּלהתבּרךְ בּמוֹתוֹ, לפי שלא כּל אָדם זוֹכה לָמוּת בּיוֹם־הכּיפּוּרים, בּשעת נעילה, בּעמדוֹ לפני התּיבה, כּשהקדוֹש־בּרוּךְ־הוא סוֹלח וּמוֹחל לכל עווֹנוֹתינוּ.

– וּלפיכךְ, מוֹרי ורבּוֹתי, בּכוּ בּכה להוֹלךְ מאתנוּ, עוֹררוּ מספּד כּתּנים על הצדיק כּי אָבד, בּקשוּ ממנוּ, כּי יעמוֹד לפני כּיסא־הכּבוֹד וימליץ עלינו בּצדקתוֹ ויפּיל תּחינתוֹ בּעדנוּ לשנה הבּאה, אוּלי יבּיט אלוֹהים ממכוֹן־קדשוֹ ויראה בּעני כּתריאֵליבקה, אוּלי יחוֹס,

אוּלי ירחם עם עני ואֶביוֹן!

כּל קהל המלווים בּכוּ, התמוֹגגוּ בּדמעוֹת והאמינוּ, כּי שלחוּ לפניהם למרוֹמים שליח־ציבּוּר מיוּחָד בּמינוֹ, שתּדלן רב־פּעלים. בּרגע ההוּא קינאוּ כּוּלם בּרב מלךְ החַזן, וכל אֶחָד התבּרךְ בּלבּוֹ,

כּי ימוּת אַף הוּא מוֹת צדיקים, כּי תּהיה אַחריתוֹ כּמוֹהוּ.

והרב רב יוֹזיפיל שכח, כּפי הנראֶה, כּי מַשמיע הוּא אֶת דבריו על אוֹזן מת, וסיים אֶת הספּדוֹ בּדברים האֵלה:

– לךְ לשלוֹם וּבכל אשר תּפנה תּצליח!

ימים רבּים אַחרי־כן היוּ הכּתריאֵלים מסיחים בּפטירתוֹ המוּצלחת של רב מלךְ החַזן וּבכּבוֹד הגדוֹל שעשׂוּ לוֹ בּמוֹתוֹ, וכל אֶחָד היה אוֹמר מתוֹךְ אנחה:

– אָמנם כּן. יש קוֹנה עוֹלָמו בּשעה אָחַת!…


המלצות קוראים
תגיות