זיידיל בּן רב שעיה הוּא אַברךְ הסמוּךְ על שוּלחַן אָביו, אֵינוֹ שוֹלח ידיו בּשוּם מלָאכה ורק יוֹשב ועוֹסק בּתּוֹרה, אַף־על־פּי שבּעל אִשה הוּא ואָב לבנים. וכי מַה יש לוֹ לטרוֹחַ בּעוֹלָמוֹ, והוּא בּן יחיד לאָביו, ורב שעיה הוּא יהוּדי עשיר? לאַחַר מאָה ועֶשׂרים שנה הרי זה כּוּלוֹ שלוֹ.
רב שעיה עצמוֹ היה כּל ימיו מַלוה בּריבּית. הוֹנוֹ היה מפוּזר בּכל כּתריאֵליבקה. בּעיר לא נמצא אפילוּ כּתריאֵלי אֶחָד, שלא חָב כּסף לרב שעיה. וּלפיכךְ היה בּיתוֹ כּמין בּית־וַעד לאַנשי העיר, והרעש גָדוֹל בּוֹ מאוֹד. זה נכנס וזה יוֹצא, זה מַכניס וזה מוֹציא.
זה היה מעֵין “משׂרד”, מעֵין “בּאנק” להבדיל, אַךְ בּלא שוּלחָנוֹת צבוּעים, גדוֹלים וּקטנים, בּלא פּקידים וּמשרתים הרבּה, בּעלי
צוארוֹנים לבנים, בּעלי שׂפם מסוּלסל ובעלי ציפּרנַיִם ארוּכּוֹת, בלא אֶשנַבּים עם סוֹרגים, בלא ארוֹנוֹת של בּרזל סגוּרים וּמסוּגָרים וּבלא פּינקסים וספרי־חשבּוֹנוֹת גדוֹלים ונוֹראִים, שכּל אֶחָד מהם יֶש בּוֹ כּדי להרוֹג אֶת הנפש.
בּביתוֹ של רב שעיה עמד רק שוּלחָן אֶחָד קטן, על השוּלחָן עמדוּ דיוֹתה קטנה וּפךְ של חוֹל, וּמדי פּעם בּפעם, כּשהיה צוֹרךְ
בּכתיבה, היוּ יוֹרקים לתוֹךְ הדיוֹתה, שאִילמלא כּן, לא היתה נוֹתנת דיוֹ.
מלבד זאת, היתה לשוּלחָן מגוּרה אַחַת וּבה שתּי טבּעוֹת וּמַנעוּל גָדוֹל. שם, בּאוֹתה מגוּרה, היה מוּנח ספר־החשבּוֹנוֹת, שרב שעיה עצמוֹ היה מטפּל בּוֹ ומנַהלוֹ כּיד חָכמַת הפּינקסנוּת הטוֹבה עליו.
פּינקסנוּת זוֹ כּיצד?
אוֹתוֹ ספר־החשבּוֹנוֹת חמשים וּשנַיִם דפּים היוּ לוֹ, כּל דף ודף מחוּלק לשנַיִם על־ידי קו מסוּרגל מלמַעלָה למַטה. בצד אֶחָד כּתוּב קיבּלתּי, וּבצד השני – נתתּי. והרי בּזה דוּגמה מפּינקסוֹ של רב שעיה כּכתבה וּכלשוֹנה, למַען ידע דוֹר אַחרוֹן:
קיבּלתּי מר' גרשוֹן קוּרקבן על פי קוויטל1 פּרשה בּראשית בּ' רוּ"כּ. קיבּלתּי מר' פייוויל טיפּש על־פי קוויטל פּרשה פּקוּדי ד' רוּ"כּ. קיבּלתּי מר' שׂמחה תּיִש א' רוּ"כּ. לא קיבּלתּי מר' גרשון קורקבן על פּרשה נח לא קיבּלתּי גם על פּרשה לךְ־לךָ. | נתתּי לר' שׂמחה תּיִש על־פּי קוויטל פּרשה פּקוּדי י"ג רוּ"כּ. נתתּי עוֹד לר' גרשוֹן קוּרקבן ז' רוּ"כּ. לא נתתּי עוֹד לר' פייוויל טיפּש י"בּ רוּ"כּ, כּי סאֶיז פאַרפאַלן2 הבטחתּי לר' שׂמחה תּיִש ליתּן עוד י"א רוּ"כּ. |
>
איךְ הצליח רב שעיה לצאת בּשלוֹם מתּוֹךְ החשבּוֹנוֹת הלָלוּ – אֵל אלוֹהים הוּא היוֹדע! ואַף־על־פּי־כן, אַל־נא יִפּול רוּחכם: מעוֹלָם לא אֵירעה תּקלה לרב שעיה המַלוה על־ידי לוֹוָיו, מעוֹלָם לא פּרצוּ סיכסוּכים בּינוֹ וּבינם, מעוֹלָם לא הגיעוּ הדברים לידי בּית־דין. כּל אֶחָד ידע, כּי אִם יֶחדל לפרוֹע לרב שעיה אֶת חוֹבוֹ מדי שבוּע בּשבוּע, תּפקע בּטיחוּתוֹ ועדי־אוֹבד יִהיֶה!
וכךְ היה הגלגל חוֹזר בּכתריאֵליבקה ימים ושנים, ולא עמד אפילוּ רגע אֶחָד, עד…
עד שנפטר רב שעיה והלךְ בּדרךְ כּל האָרץ.
משנפטר רב שעיה והלךְ בּדרךְ כּל האָרץ, ירש זיידיל בּנוֹ אֶת מקוֹמוֹ.
כּשעברוּ שלוֹשים ימי האֵבל, קרב זיידיל בּן רב שעיה אֶל המלאכה לעיין בּחשבּוֹנוֹת, ישב על הפּינקסים כּדי שלוֹשה שבוּעוֹת, ישב וכתב וספר וּמנה, ואַחַר־כּךְ שלח וקרא לכל בּעלי־חוֹבוֹתיו ואָמַר להם כּךְ:
– ידוֹע תּדעוּ, רבּותי, שכּל העֵת ישבתּי ועיינתּי וּבדקתּי בּחשבּוֹנוֹתיכם, חישבתּי וספרתּי וּמניתי, והנה מצאתי, כּי אֵינכם חַייבים לי כּלוּם, נקיִים אתּם ממני.
– מה פּירוּש אֵין אָנו חַייבים לךָ כּלוּם? כּיצד נקיִים אנחנוּ ממךָ?
– כּךְ הוּא הדבר. על־פּי חָכמַת האַלגבּרה כּבר שילמתּם ריבּית וריבּית דריבּית שבעתיִם בּתוֹספת שלוֹש עשׂיריוֹת מכּפי שחַייבים היִיתם לשלם. הא לכם וקבּלוּ פּתקוֹתיכם.
שמעוּ הכּתריאֵלים דיבּוּרים אֵלוּ, וּבערה חמתם. סבוּרים היוּ שוַדאי כּוונה זרה צפוּנה כּאן. אין זאת כּי־אִם תּוֹאנה מבקש מהם זיידיל! חָזרוּ וזרקוּ אֶל פּניו אֶת הפּתקוֹת והרימוּ קוֹל־זוָעוֹת:
גזלן! רוֹצח־היער! אֶת נַפשנוּ הוּא מבקש! לטבּוֹח אֶת כּוּלָנו עם נשינוּ וטפּנוּ יוֹם אֶחָד! רב שעיה, בּגן־עֵדן תּהא מנוּחתוֹ, נשׂא ונתן עמנוּ כּמה וכמה שנים, כּיסוֹ היה פּתוּח תּמיד לכוּלָנוּ, והנה בּא זה ואוֹמר לטבּע אוֹתנוּ בּמצוּלָה!
– שוֹטים שבּעוֹלָם! – עוֹמד זיידיל וצוֹוח אַף הוּא אליהם. – בּהמוֹת אַתּם כּוּלכם! הלא פּי הוּא המדבּר אֵליכם, כּי נקיים אַתּם ממני. לא מלבּי בּדיתי לכם זאת – חָכמַת האַלגבּרה תּוֹכיחַ!
– מַה יסַפּר לָנוּ סיפּוּרי־אַגָדה וּפזמוֹנוֹת? מי ישמַע לוֹ וּלהאַלבּגרה שלוֹ? הבה נבחַר לָנוּ אנשים, אשר ישפּטוּ בּינינוּ! הבה נשאַל אֶת פּי הרב!
– אֶל הרב! אֶל הרב! – צעקוּ כּולָם בּקוֹל אֶחָד וּפנוּ ללכת אֶל הרב, הלא הוּא מיוּדענו רב יוֹזיפיל.
אֶל בּית הרב נזעקוּ כּמעט כּל אַנשי העיר, מקטוֹן ועד גָדוֹל. והיה שם רעש וּמהוּמה, וצעקת הכּתריאֵלים עלתה עד לב השמים.
מתּחילה נתן זיידיל אֶת כּוּלם לדבּר כּכל אַוַת נַפש. ורק אַחַר־כּךְ, כּשהוֹציאוּ אֶת כּל רוּחָם, בּיקש מהם, כּי יעזבוּ אֶת הבּית
ויצאוּ לרגע החוּצה. רוֹצה הוּא להתיחד עם הרב רב יוֹזיפיל, צריךְ הוּא להשמיעוֹ דבר בּאֵין אִיש אִתּם.
כּל מה שנתרחש ודוּבּר בּין הרב רב יוֹזיפיל וּבין זיידיל בּן רב שעיה – אֵין שוּם בּן־אָדם יוֹדע.
יש אוֹמרים, כּי ויכּוּחַ אָרוֹךְ נתעוֹרר בּין שניהם.
זיידיל הוֹכיחַ להרב רב יוֹזיפיל, כּי אָסוּר לקבּל ריבּית, משוּם שעל־פּי חקירה אֵין ריבּית אֶלָא גזילה. אָדם, הוּא אוֹמר, החַי על הריבּית, אֵין רע ממנוּ. הכּל, הוּא אוֹמר, חַייבים לעבוֹד, כּדי למצוֹא פּת לחמם. שאִם לא כן, הוּא אוֹמר, אֵין מקוֹם ליוֹשר בּעוֹלָם!
רב יוֹזיפיל אָמנם ניסה לסתּוֹר אֶת טענוֹתיו של זיידיל בּ“תיקון מהר”ם ז“ל” וּב“יִשוב העוֹלָם”, שאִם לא כן, לא הנַחתּ חַיִים לשוּם בּריה, והעוֹלָם יחזוֹר חָלילה לתוֹהוּ וָבוֹהוּ, וכל כּיוֹצא בּאֵלוּ. אַךְ זיידיל השיב לוֹ תּשוּבה ניצחת, כּי לפי עניוּת דעתּוֹ מוּטב שי חזוֹר העוֹלָם לתוֹהוּ וָבוֹהוּ ואַל יִתפּרנס מן הגזילה. לפי עניוּת דעתּוֹ, הוּא אוֹמר, הרי כּל יִשוּב העוֹלָם אֵינוֹ יִשוּב של בּני־אָדם כּלל, אֶלָא מערת פּריצים, מדבּר שממה, שחַיוֹת טוֹרפוֹת מהלכוֹת בּוֹ!
– מה צוֹרךְ לָנוּ בּיִשוּב העוֹלָם, – שאל אֶת הרב רב יוֹזיפיל בּרגש, – אִם כּל דרכי העוֹלָם דרכים עקלקלוֹת הן? רעֵב, שחָטף חַלת־לחם אַחַת מסל האוֹפים להשקיט רעבוֹנוֹ, גזלן שמוֹ, ואָדם, שכּל ימיו עשק דלים ורוֹצץ אַלמנוֹת ויתוֹמים וגָזל מפּיהם אֶת פּרוּסַת־לחמם האחרוֹנה, – נקרא יהוּדי כּשר וירא־שמים, בּעל־בּית חָשוּב, נשׂוּא־פּנים ונכבּד בּעדתוֹ! מי שקיצץ אֶצבּע אַחַת מתחַייב חוֹבת גָלוּת לסיבּיר, ואֵלה שטבחוּ ולא חָמלוּ שמוֹנים אֶלף בּוּרים בּאַפריקה מקבּלים מידאליה של זהב על גבוּרתם!…
– וכי יוֹשר הוּא זה? – עוֹמד זיידיל וטוֹעֵן באָזני הרב רב יוֹזיפיל ואוֹחזוֹ בּשעת מַעשׂה בּדש קפּוֹטתוֹ, – וכי צדק הוּא בּעֵיניךָ? הנה נוֹסע קריגר הזקן, מלך הבּוּרים עלוּב־הנפש, ממדינה למדינה, ממלכוּת אַחַת לחברתּה, מחזיר על כּל הפּתחים, דוֹפק על כּל הדלתוֹת, מבקש רחמים, כּי יחוּסוּ על עמוֹ ועל אַרצוֹ הנתוּנים למשיסה בּידי צר. וּמה הוּא מבקש? רק בּקשה אַחַת קטנה בּפיו: כּי יוֹשיבוּ בּית־דין לָדין אֶת דינוֹ, לחתוֹךְ אֶת גוֹרל עמוֹ. יִבחרוּ־נא אנשים, אשר יִשפּטוּ בּינוֹ וּבין מציקיו, וכל אשר יֹאמרוּ האנשים, כּן יקוּם וכן יֶהי. אבל מה ענוּ המַלכוּיוֹת? זוֹ אוֹמרת: אֵין זה מעניני. וזוֹ אוֹמרת: אֵין זה כּדאי והגוּן לי. זוֹ בּכה וזוֹ בּכה – ודם אָדם נשפּךְ בּינתים כּמַיִם אָרצה.
והרי אני שוֹאֵל אוֹתךָ: כּלוּם זהוּ יוֹשר? וזוֹהי מידת הרחמים? אוֹמר אַתּה לי: “מנהג העוֹלָם“, “יִשוּב העוֹלָם”, “קיוּם העוֹלָם". ואָני אוֹמר לךָ: העוֹלָם הזה מוּטב לוֹ שלא נברא משנברא!…
וכיוֹצא בּאֵלוּ מיני חקירוֹת משוּנוֹת השמיע זיידיל אֶת הרב רב יוֹזיפיל, וכךְ היה מתלהב והוֹלךְ, עד שהגיע לאֶלף הששי והרחיק נדוֹד לדרכים שוֹממוֹת, אשר לא עבר בּהן אָדם, והתחיל כּוֹפר בּעיקר, מַלעיג על סדרי בּראשית, מַניח הנחוֹת משוּנוֹת ומַציע חוּקים נפתלים: שלי שלך, שלך שלי – קוּם וּזכה מן ההפקר!…
ראה הרב רב יוֹזיפיל עד היכן הדברים מַגיעים, אָטם אֶת אָזניו בּשתּי ידיו ולא אָבה עוֹד שמוֹע וצוַח:
– די! די! די!
כּשהלךְ זיידיל לביתוֹ, פּנה הרב רב יוֹזיפיל אֶל הקהל ואָמַר מתּוֹךְ אנחה:
– חבל על האַברךְ הזה! אַברךְ טוֹב הוּא, אַברךְ נאה, אַברךְ הגוּן מאוֹד, אַךְ לא עליכם, יהוּדים!…
וּבשעת מַעשׂה זקף רב יוֹזיפיל את אֶצבּעוֹ ורמז על מצחוֹ, וכל הקהל ראה והבין, עד היכן הדברים מַגיעים.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.