רקע
שלום עליכם
געגועים על בית אבא

אֵין לךָ דבר בּעוֹלָמוֹ של הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא, שלא תּדעֵהוּ כּתריאֵליבקה. אֵין חָדש תּחת השמש, אשר לא יגיע שמעוֹ עד אָזני הכּתריאֵלים.

אָמנם חָדש זה, עד שהוּא מתגלגל וּמַגיע לעיר הכּתריאֵלים, כּבר ניטל חידוּשוֹ ממנוּ וּכבר פּגה חריפוּתוֹ הראשוֹנה. אִם כּן, מַה בּכךְ? כּלוּם חסרוֹן הוּא זה? אַדרבּה, לי נראֶה, כּי מַעלָה היא זוֹ, מַעלָה כּפוּלה וּמכוּפּלת. כּי הבה נעיין בּדבר בּינינוּ לבין עצמנוּ: מַה, למשל, יפסידוּ היהוּדים הכּתריאֵלים, אִם כּל אוֹתן החדשוֹת והבּשׂוֹרוֹת הטוֹבוֹת, שאָנוּ מתבּשׂרים בּימינוּ, כּל אוֹתן הצרוֹת והפּוּרעניוֹת למיניהן, המתרגשוֹת וּבאוֹת על יִשׂראֵל, יגיעוּ, חס ושלוֹם, לאָזניהם שלא בּשעתן, לאַחַר חוֹדש או לאַחַר שני חדשים, ואפילוּ לאַחַר שנה? חַייכם שלא יפסידוּ כּלוּם.

בּקיצוּר, בּא היוֹם וּשמוּעה הגיעה לאָזני הכּתריאֵלים, שמוּעה מאוּחרת בּמקצת, כּי בּריאה חדשה נבראה בּעוֹלָמוֹ של הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא וציוֹניוּת שמה.

מתּחילה לא עמדוּ הכּתריאֵלים על אָפיה של הבּריאָה החדשה והיוּ תּוֹהים עליה: ציוֹניוּת זוֹ מַה פּירוּשה? לימים' כּשנתבּררוּ ונתלבּנוּ הדברים והכּל ידעוּ' כּי ציוֹניוּת היא משוֹרש ציוֹן, זוֹ הכּתוּבה בּסידוּר־התּפילוֹת, וכי הציוֹניִים הם מיני בּני־אָדם, שעשׂוּ אגוּדה אַחַת לגאוֹל אֶת כּל היהוּדים מאַרצוֹת פּיזוּרם וּלהביאָם לאֶרץ־יִשׂראֵל, – תּקף צחוֹק אֶת כּל העיר מקציה ועד קציה, ולא היה קץ להמַהתלוֹת והבּדיחוֹת שהכּתריאֵלים היוּ מבדחים בּהן אֶת דעתּם בּבתּי־כנסיוֹת וּבבתּי־מדרשוֹת, משננים לשוֹנם בּציבּוּר ודוֹרשים כּמין חוֹמר ליצני אֶת הדוֹקטוֹר רב הרצל ואֶת הדוֹקטוֹר רב נוֹרדוֹי ואֶת שאר הדוֹקטוֹרים למיניהם, העוֹסקים בּצרכי ציוֹן. חַיֵיכם, אוֹתם החידוּדים החריפים וחצי־הלעג השנוּנים כּדאים הם, שיבוֹאוּ המאַספים ויאַספוּ אוֹתם אֶחָד אֶחָד ויִכתּבוּם בּספר לזכּרוֹן, למַען יֵדע דוֹר אַחרוֹן אֶת כּל אשר דוּבּר בּכתריאֵליבקה בּימים ההם.

ואַף־על־פּי־כן חַייבים אנחנוּ לסַפּר בּשבחם של אַנשי כּתריאֵליבקה, כּי יוֹדעים הם גבוּל וּמעצוֹר ללעג־שׂפתיִם, וּשׂחוֹק וקלוּת־ראש מביאים אוֹתם לפעמים גם לידי עיוּן והתבּוֹננוּת רבּה. וכךְ נהגו אַף בּציוֹניוּת: מתחילה היוּ מלגלגים עליה, מתבּדחים וּממַלאים שׂחוֹק פּיהם; אַחַר־כּךְ, כְּשנתישבה דעתּם קצת, התחילוּ להטוֹת אוֹזן, להקשיב ולשמוֹע לכל המדוּבּר והכּתוּב עליה בּמכתּבי־העתּים, הפכוּ והפכוּ בּה וּביקשוּ לָבוֹא עד תּכליתה; וּלבסוֹף, כּשתּגיע לאָזניהם שמע הבּאנק, הבּאנק היהוּדי והאַקציוֹת היהוּדיוֹת, כּלוֹמַר, המניוֹת, היתה עמם רוּח אַחרת. בּאנק וּמניוֹת שוּב אֵינם ענין לליצנוּת. הלא אֵין בּאנק אֶלָא לָשוֹן של עֵסק, ואֵין עֵסק אֶלָא כּסף, והכּסף בּימינוּ יענה אֶת הכּל.

וּבּפרט, שאָנוּ עוֹסקים כּאן עם התּוֹגָר בּעל הכּיפּה האדוּמה, שאַף הוּא עני ואֶביוֹן, כּתריאֵלי כּשאָר הכּתריאֵלים. וּלפיכךְ לא היוּ ימים מוּעטים עד שנטוּ אַנשי כּתריאֵליבקה אַחרי רעיוֹן הציוֹניוּת ודבקוּ בּוֹ

בּכל לבבם וּבכל נַפשם. כּךְ טבעם של הכּתריאֵלים, שאֵין דעתּם קבוּעה, ואַתּה יכוֹל להטוֹתה כּחפצךָ. דבר, שאֶתמוֹל נדמה לָהם כּהר, היוֹם נראֶה לעֵיניהם כּחוּט השׂערה. לקנוֹת אֶת אֶרץ־יִשׂראֵל מידי התּוֹגָר – כּלוּם יש לךָ קל מזה? כּי הבה נעיין יפה בּדבר עוֹד פּעם: מַה עיכּוּב יש כּאן? כּסף, בּרוּךְ השם, לא יֶחסַר לנוּ. רוֹטשילד בּלבד, לכשיִָרצה, יכוֹל לקנוֹת על רגל אַחַת אֶת כּל אֶרץ־יִשׂראֵל ואֶת סטאמבּוּל על כּל התּוֹגָר כּוּלוֹ. גם המחיר לא יִהיֶה לשׂטן על דרכּנוּ. הלא עֵסק הוּא כּשאר העסקים, ונַעמוֹד על המקח: נַעלה דינר ונוֹריד דינר – והדבר עשׂוּי. אֶלָא מה? שמא לא יִרצה הסוֹחר למכּוֹר אֶת סחוֹרתוֹ? אֶט, גם זה הבל! ראשית לָמה לא יִרצה? והשנית, אַחרי כּל המַעשׂים, הלא קרוֹבים אנחנוּ לוֹ, עצמנוּ וּבשׂרנוּ הוּא, וּזכוּת אבוֹתינוּ מסַייעת: יהוּדים ותוֹגָרים, יִצחק ויִשמעֵאל…

בּקיצוּר, הכּתריאֵלים התאַספוּ לאספה אַחַת ולאספה שנית ולאספה שלישית – וּבעֶזרת השם יִתבּרךְ נוֹסדה חברת ציוֹניִים בּכתריאֵליבקה, והחברה בּחרה לה נשׂיא, עם סגן לימינוֹ, עם גזבּר וּמַזכּיר וּכתּב, הכּל כּמנהג העוֹלָם. וכל אֶחָד מהחברים קיים וקיבּל על עצמוֹ לשקוֹל שקל וּלפרעוֹ לקוּפּת החברה פּרוּטוֹת פּרוּטוֹת, אִיש כּאשר

יִדבנוּ לבּוֹ, אֶחָד המַרבּה ואֶחָד המַמעיט. הצעירים, אשר אלוֹהים חננם לשוֹן־לימוּדים, היוּ נוֹאמים נאוּמים וּמַלהיבים אֶת לב העם בּדרשוֹת נאוֹת. המילים ציוֹן, ציוֹניוּת, ציוֹניִים היוּ עוֹברוֹת מפּה לפה, וּשמוֹת הדוֹקטוֹר הרצל, הדוֹקטוֹר נוֹרדוֹי וּשאָר הדוֹקטוֹרים למיניהם היוּ נישׂאִים על כּל לָשוֹן וּמנַסרים בּחלל כּתריאֵליבקה מסוֹף

העיר ועד סוֹפה. החברים נתרבּוּ מיוֹם ליוֹם, וקוּפּת החברה נתעשרה ונתמַלאָה פּרוּטוֹת. והגיע הדבר לידי כּךְ, שעמדוּ יוֹם אֶחָד וקראוּ אֶת כּל החברים לאספה גדוֹלה ונכנסוּ לישיבה והתחילוּ דנים וּמטכּסים עֵצה, מַה יעשׂוּ בּכסף הרב הזה: האִם ישאִירוּהוּ לפי־שעה בּכתריאֵליבקה ויעשׂוּהוּ קרן קיימת בּשביל הציוֹניִים הכּתריאֵלים עצמם, אוֹ יִשלחוּהוּ אֶל המרכּז הציוֹני, אוֹ אוּלי ימתּינוּ עד אשר יֵאָסף סךְ הגוּן ואָז תּימָנה עיר הכּתריאֵלים בּתוֹךְ שאר המנוּיִים על מניה אַחַת ממניוֹת הבּאנק היהוּדי? מי שלא ראה אֶת האספה ההיא בּכתריאֵליבקה לא ראה אספה סוֹערת ורבּת־ענין מימיו. הדעוֹת נתחַלקוּ: אֵלה צידדוּ בּזכוּת המרכּז ואָמרוּ: כּוּלָנוּ חַייבים לתמוֹךְ בּידי המרכּז, כּי אִם אנחנו לא נתמוֹךְ בּידי המרכּז ואַתּם לא תּתמכוּ בּידי המרכּז – הלא יִשאֵר המרכּז, חס ושלוֹם, בּלא מַשעֵן וּמַשעֵנה!… ואֵלה הוֹכיחוּ כּנגדם אֶת ההפךְ: המרכּז יעמוֹד על מכוֹנוֹ גם בּלא תּמיכתה של כּתריאֵליבקה. כּלוּם חַייבים אנחנוּ לדאוֹג לקיוּם העוֹלָם כּוּלוֹ? וכי ראִיתם, שיִדאַג אִיש לקיוּמה של כּתריאֵליבקה? יִדאַג כּל אֶחָד לעצמוֹ ויִטרח בּשביל עצמוֹ, והכּל על מקוֹמוֹ יבוֹא בּשלוֹם!…

עמד הנשׂיא, הוּא נח חתן הגביר רב יוֹסי, אַברךְ מַשׂכּיל, שלא צמחה לוֹ עדיִין חתימת־זקן, והשמיע דברים חַמים היוֹצאִים מן הלב:

– "אַרבּעים דוֹר – כּךְ פּתח נח הנשיא אֶת דרשתוֹ והגבּיה קצת אֶת קוֹלוֹ יֶתר על המידה: – אַרבעים דוֹר מַשקיפים עליכם ממרוֹמי הפּיראמידוֹת האֵלה!” כּדברים האֵלה אָמַר נַאפּוֹליוֹן הגָדוֹל אֶל שפעת קלגָסיו בּיוֹם בּוֹאוֹ לכבּוֹש אֶת מצרים. ובדברים האֵלה יש גם בּדעתּי להתחיל אֶת נאוּמי היוֹם, אֶלָא בּשינוּי לָשוֹן קצת: זה אַלפּיִם שנה אַחַי, שאָנוּ נמצאִים… לא על מרוֹמי הפּיראמידוֹת, אֶלָא בּמַעמַקי האדמה. זה אַלפּיִם שנה, שאָנוּ מחַכּים בּכל יוֹם… לא לשפעת קלגָסים, אֶלָא למשיח צדקנוּ, שיבוֹא ויִגאָלנוּ מגָלוּתנוּ ויוֹליכנוּ קוֹממיוּת לאַרצנוּ, לאֶרץ אבותינו, לאֶרץ־יִשׂראֵל. זה אַלפּיִם שנה, שאָנוּ מענים בּצֹום נַפשנוּ בּכל שבעה עשׂר בּתמוּז וּבכל תּשעה בּאָב, חוֹלצים נעלינו, יוֹשבים לאָרץ, בּוֹכים ואוֹמרים קינוֹת על חוּרבּן בּית־המקדש. זה אַלפּיִם שנה שאָנוּ מַעלים אֶת זכר ציוֹן בּתפילוֹתינוּ עֶרב וָבוֹקר וצהרים, – והרי אָני עוֹמד עכשיו ושוֹאֵל אֶתכם: אִמרוּ לי, רבּוֹתי, מַה עשׂינוּ עד היוֹם הזה לקוֹמם אֶת חוּרבּן ציוֹן והריסוֹתיה?…

יש להצטעֵר, שבּכתריאֵליבקה אֵין עדיִין סטינוֹגראף, שהיה בּא אֶל האספה ההיא והיה רוֹשם בּספר אֶת נאוּמוֹ המצוּין של נח הנשׂיא, כּפי שיצא מפּיו, אוֹת בּאוֹת לכל פּרטיו ודיקדוּקיו. וּלפיכךְ מוּכרחים אָנוּ להסתּפּק בּמוּעט זה, שנחרת בּזכרוֹננוּ, וּלהביא כּאן אֶת סוֹף דבריו בּקיצוּר נמרץ:

– ועכשיו – כּךְ סיֵים נח הנשׂיא אֶת דרשתוֹ וּפלגי זיעה שטפוּ מפּניו – עכשיו, כּשרצה הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא לזכּוֹת אוֹתנוּ והחיינוּ וקיימנוּ והגיענוּ לזמַן הזה, שיִשׂראֵל־סבא התעוֹרר מתּרדמתוֹ הארוּכּה, התנעֵר מעפר שפלוּתוֹ, החליץ עצמוֹתיו היבשוֹת והתחיל מתבּוֹנן על סביבוֹתיו, לָדעת אֶת מקוֹמוֹ ואֶת מנת־חלקוֹ בּחַיִים, עכשיו, שקוֹל נשמַע בּמַחנה העברים: "בּית יעקב, לכוּ ונלכה!” – עכשיו, רבּוֹתי, הגיעה השעה גם לָנוּ, שלא נסמוֹךְ עוֹד על הנסים ולא נחַכּה לחסד הגבירים, אֵילי־הכּסף. כּי אִם תֹּאמרוּ לחַכּוֹת לחסד הגבירים, מוּבטח לָכם, שתּחַכּוּ ימים רבּים. נקל לוֹ לאָדם ליהרג מפּגיעתוֹ של בּרק מלהוֹציא שקל־כּסף משיני העשיר לטוֹבת הרעיוֹן הציוֹני. וּלפיכךְ חַייבים אנחנו בּעצמנוּ לעשׂוֹת אֶת מלאכת הבּנין הגָדוֹל הזה, בּנין האוּמה, לקיים מַה שנאמר: אִם אֵין אני לי, מי לי? הדוֹר, אַתּם ראוּ! מי מילל לָנו בּימים עברוּ, כּי עוֹד ישוּב ויִפרח יִשׂראֵל ויִזכּה לעֵת כּזאת, שהמוֹני יהוּדים נאספים לאספה וּמדבּרים בּעסקי בּאנק יהוּדי, שהוּא כּוּלוֹ שלָהם?

וּלפיכךְ חוֹבה כּפוּלָה וּמכוּפּלת עלינוּ, שגם עירנוּ כּתריאֵליבקה לא יִגָרע חלקה בּתוֹךְ שאָר הערים, וגם היהוּדים הכּתריאֵלים יִקחוּ חבל בּבּאנק היהוּדי שלָנו! ואוּלָם חַייב אני להקדים וּלהוֹדיע לָכם, רבּוֹתי, כּי לפי החשבּוֹנוֹת, אשר ירצה לנוּ גזבּרנוּ כּאן, אֵין לָנוּ עדיִין בּקוּפּתנוּ כּדי לשלם אפילוּ מחיר מניה אֶחָת. לכן, אַחַי, מן היוֹשר הוּא, כּי תּקוּמוּ כּוּלכם כּאִיש אֶחָד ותעשׂוּ כּל אשר בּכוֹחכם לעשׂוֹת וּתאַספוּ בּיניכם תּיכף וּמיד אֶת הסךְ הדרוּש בּשלימוּתוֹ, אִיש כּפי נדבת לבּוֹ, למַען יֵדעוּ אַחינוּ בּכל אַרצוֹת פיזוּרם, כּי לא אַלמן יִשׂראֵל וכי גם בּכתריאֵליבקה יש חברת ציוֹניִים, אשר אֵש־קוֹדש תּוּקד בּלבּם ולא תּכבּה, וּלמַען יֵדע גם הדוֹקטוֹר הרצל, כּי טרחָתוֹ בּשבילנוּ לא היתה לשוא!…


המנהג של מחיאַת־כּפּים וּקריאַת הידד לא נתפּרסם עדיִין בּכתריאֵליבקה –וּברוּךְ המקוֹם, שפּטר אֶת הכּתריאֵלים מענשו של זה. הרעש והשאוֹן והצוָחה גדוֹלים שם גם מלבד זאת, ואִם יעמדוּ בּני־אָדם למחוֹא גם כּף ולקרוֹא הידד, הלא תּחרש כּל אוֹזן. דרשן כּתריאֵלי, אִם הוּא דוֹרש נאֶה וּדבריו מוֹצאִים חן בּעֵיני הקהל, נגָשים אֵליו וטוֹפחים לוֹ על שכמוֹ בּפשטוּת רבּה – וזאת תּהילָתוֹ.

– מַה תֹּאמרוּ להנשׂיא שלָנוּ?

– פּה לוֹ – הלוַאי יִסכר!

– פּה מפיק מַרגָליוֹת!

– אֵש וגָפרית תּחת לשוֹנוֹ!

– וּמלוּמד מאֵין כּמוֹהוּ! השמַעתּם, כּיצד כּרךְ תּוֹרה והשׂכּלה, גמרא וּפילוּסוּפיה ואמרם בּיחד!

– בּוֹר סוּד שאֵינוֹ מאַבּד טיפּה! הלא אֶת כּל אֵלה הוּא יוֹדע בּעל־פּה!

– בּהמה שכּמוֹתךָ! הלָה משׂים לילוֹת כּימים, יוֹשב וּמעיין בּספריו!…

בּקיצוּר, בּאוֹתוֹ מַעמד נמנוּ וגָמרוּ, שציוֹני כּתריאֵליבקה צריכים אַף הם לרכּוֹש לָהם מניה אַחַת ממניוֹת הבּאנק היהוּדי. ואוּלָם נקל לדבּר דבר מלעשׂוֹתוֹ: כּיצד רוֹכשים מניה ממניוֹת הבּאנק, אִם הכּתריאֵלים שקוּעים כּאן, בּכתריאֵליבקה הנידחת, והבּאנק היהוּדי מקוֹמוֹ בּמדינוֹת הים, בּלוֹנדוֹן הרחוקה? התחילה פּרשת מכתּבים – מכתּבים לשם וּמכתּבים לכאן. שמַעיה המַזכּיר הריק בּקבּוּק של דיוֹ עד שקיבּל ידיעה נכוֹנה, כּיצד יִשָלח הכּסף ולאָן יִשָלח. ואַחַר־כּךְ, כּשידע כּבר היטב, כּיצד יִשָלח הכּסף ולאָן יִשָלח, קפץ עליו רוֹגזוֹ של מנַהל הדוֹאַר הכּתריאֵלי. מיוּדעֵנוּ מנַהל הדוֹאַר הכּתריאֵלי, פּריץ שמן וּמסוּרבּל בּגוּפוֹ, בּן־אָדם מפוּנק הוּא מטבע בּריאָתוֹ ואֵינוֹ יכוֹל לעמוֹד מפּני ריח השוּם (אַף־על־פּי שבּאכילתוֹ השוּם מַאכל־תּאוָה הוּא לוֹ). כּשיהוּדים בּאים בּהמוֹן לבית־הדוֹאַר, הרי זה אוֹטם אֶת חוֹטמוֹ, יוֹשב וכוֹתב וקוֹרא:

– הוֹי שלוֹם… שלוֹמקא… ריח שוּם!…

כּשהגיש לוֹ שמַעיה המַזכּיר אֶת המַעטפה, עיין בּה וזרק אוֹתה אֶל פּניו: – הכּתוֹבת על־גבּי המַעטפה אֵינה כּתוּבה כּהלכה. בּפּעם השנית זרק אוֹתה שוּב אֶל פּניו: יֵלךְ ויביא לוֹ חוֹמר־חוֹתם. בּפּעם השלישית, כּשלא היתה לוֹ עוֹד כּל תּוֹאנה, התחיל בּוֹדק בּמַעטפה וּמסתּכּל בּה מכּל עבריה, מַתּיךְ אֶת החוֹמר וּמַניח אֶת החוֹתמוֹת ושוֹאֵל אֶת שמַעיה המַזכּיר, בּלי להבּיט אֶל פּניו: מה ענינוֹ אֵצל לוֹנדוֹן, שהוּא שוֹלח כּסף לשם? בּיקש שמַעיה המַזכּיר, כּפי הנראֶה, להתהדר לפני מנַהל הדואַר, ענה ואָמַר לוֹ בּגאוה וּבגוֹדל־לבב:

– הכּסף הוֹלך ישר אֶל הבּאנק היהוּדי שלָנוּ!

הציץ מנַהל הדואַר בּשמַעיה מתּוֹךְ תּמהוֹן:

– בּאנק יהוּדאי? מנַיִן לָהם ליהוּדים בּאנק שלהם?

אָמַר שמַעיה בלבּו: “הוֹאיל וצוֹרר היהוּדים אַתּה,

אלמדךָ פּרק בּהלכוֹת דרך־אֶרץ, וידעתּ פּירוּשוֹ של בּאנק יהוּדאי!” והוּא עוֹמד וּמסַפּר לוֹ בּדרךְ גוּזמה, כּי הבּאנק היהוּדי ראשוֹן הוּא לכל הבּאנקים שבּעוֹלָם. הוֹנוֹ מַגיע למאתים אֶלף מיליוֹן לירוֹת־זהב אַנגליוֹת. בּכסף מדינתנוּ הרי זה הוֹן עצוּם, אשר לא יִספר מרוֹב, לפי שלירה אַנגלית אַחַת תּעלה בּכספּנוּ כּמעט למאה!

נַענה המנַהל, כּשהוּא לוֹקק בּלשוֹנוֹ אֶת החוֹתם וטוֹבעוֹ בּחוֹמר המוּתּךְ, ואָמר:

– נַניח, כּי בּפּעם הזאת אַתּה משקר כּכּלב! לירה אַנגלית עוֹלה בּקוֹשי לעשׂרה רוּבּל.

– בּמה דברים אמוּרים – מבקש שמַעיה לתקן אֶת המעוּוָת – בּלירה פּשוּטה; אבל לירה של זהב ערכּה הרבּה יותר!

– גש הלאה טיפּש! – אוֹמר לוֹ המנַהל בּצחוֹק. – כּלוּם לי תּסַפּר סיפּוּרי־בדים? יהוּדי לעוֹלָם רמאי הוּא! אִילוּ היה אַחר בּמקוֹמי, לא היה מקבּל מידךָ מַעטפה זוֹ כּלל! היוֹדע אַתּה, כּי יֶש לאֵל ידי להחרים אֶת מַעטפתךָ ולאסוֹר אוֹתךָ עם כּל הקהל שלךָ על זה, שאַתּם מנַצלים אוֹתנוּ ושוֹלחים אֶת כּספּנוּ ללוֹנדוֹן? אנחנוּ עוֹבדים ועמלים, מפרכים גוּפנוּ בּכל עבוֹדה קשה, והיהוּדאים הלָלוּ בּאִים אֵלינוּ, אוֹכלים ושוֹתים מן המוּכן, ולא עוֹד, אֶלָא שהם לוֹקחים גם אֶת כּספּנוּ ושוֹלחים אוֹתוֹ לכל הרוּחוֹת, למין בּאנק יהוּדאי!…

ראה שמַעיה המַזכּיר, כּי נוֹקש בּלשוֹנוֹ והביא רעה על נַפשוֹ, קפץ אֶת פּיו ולא ענה דבר. אֶת כּל אשר לוֹ היה נוֹתן, אִילוּ יכוֹל היה לחזוֹר מדבריו, אֶלָא שהחרטה בּאה תּמיד לאָדם לאַחַר זמן. ולָכן בּירךְ אֶת האלוֹהים, שקיבּל אֶת השוֹבר בּשלוֹם, ויצא מבּית־הדוֹאַר אָבל וחפוּי־ראש.

לאַחַר ששלחוּ אֶת הכּסף, התחילוּ ציוֹני כּתריאֵליבקה לחַכּוֹת מיוֹם ליוֹם בּכליוֹן־עֵינַיִם לבוֹא המניה. עבר חוֹדש, עברוּ שני חוֹדשים וּשלוֹשה חוֹדשים ואַרבּעה – אֵין כּסף ואֵין סחוֹרה! עמדוּ להציק להמַזכּיר: שמא לא שלח אֶת הכּסף למקוֹם הראוּי, אוֹ שמא לא כּתב אֶת הכּתוֹבת כּהוֹגן? שמַעיה עלוּב־הנפש הביא אֶת ראשוֹ בּסבךְ, שאֵין להיחָלץ ממנוּ: לא די שלא חָדל לכתּוֹב מכתּבים אֶל הוַעד, אֶל המרכּז ואֶל אַנשי לוֹנדוֹן, אֶלָא שצריךְ היה להחזיק מַעמד בּפני טענוֹתיהם והלצוֹתיהם של אַנשי כּתריאֵליבקה, שהיוּ כּמדקרוֹת חרב ללבּוֹ. המתנַגדים, כּלוֹמַר היהוּדים האדוּקים, המַחזיקים בּנוֹשנוֹת, שהציוֹניוּת פּסוּלה לָהם, מצאוּ כּאן מקוֹם להתגדר בּוֹ: “וכי לא ידענוּ מראש, שכּךְ יִהיֶה סוֹפוֹ של דבר? – התגָרוּ בּציוֹניִים וליגלגוּ עליהם. – וכי לא אָמַרנוּ לכם, כּי יוֹציאוּ מיֶדכם בּמרמה אֶת מספּר הזהוּבים ויִפנוּ אֵליכם עוֹרף?”… עד שריחם הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא על המַזכּיר שלָנוּ וּבבוֹקר אֶחָד הגיע אֵליו מכתּב מלוֹנדוֹן, כּי המניה כּאן היא. כּלוֹמַר, לא כּאן בּכתריאֵליבקה, אֶלָא על הגבוּל; כּלוּם היא חסרה אֶלָא שיחתּמוּה בּחוֹתם. ושוּב עבר חוֹדש ועברוּ שני חדשים וּשלוֹשה ואַרבּעה – אֵין מניה! ושוּב התחילוּ המציקים לירד לחַייו של המַזכּיר: “היכן המניה שלךָ? עדיִין חוֹתמים אוֹתה בּחוֹתם?”… ולא חָשׂכוּ ממנוּ עקיצוֹת, כּדרךְ הכּתריאֵלים. קשה היתה לוֹ חרפּת החתימה של המניה מחרפּת המניה עצמה – כּמעט חָלה מצער וּבוּשה. חָשׂף זרוֹעוֹתיו והתחיל שוּב לכתּוֹב מכתּבים: “היִתּכן? הישמע כּזאת, כּי יטפּלוּ בּחתימה של מניה אַחַת ימים רבּים כּל־כּךְ? דוֹמה, אִילו צריכה היתה זוֹ להיחָתם בּעשׂרת אלפים חוֹתמוֹת, היתה חתוּמה זה כּבר!”… ואֶל הציוֹניִים הבּאים אֵליו יוֹם־יוֹם בּטענוֹתיהם, אָמַר:

– אַל־נא, רבּוֹתי, אַל תּדחקוּ אֶת הקץ. מכּיוָן שהארכתּם אֶת נַפשכם עד כּה, חַכּו־נא עוֹד מעט. מוּבטח לָכם, שהימים לא יארכוּ עוֹד כּאשר אָרכוּ עד עַתּה…

וכךְ הוָה. לא עברוּ תּשעה חדשים עד שנתקבּלה מַעטפה בּכתריאֵליבקה על שם הרב רב יוֹזיפיל (שמַעיה המַזכּיר לא אָבה עוֹד לָבוֹא בּדברים עם מנַהל הדוֹאַר הצוֹרר). וּכשהגיעה המַעטפה לכתריאֵליבקה, מיד קראוּ אֶת כּל החברים לאספה בּביתוֹ של הרב רב יוֹזיפיל עצמו. וּמפּני שכּל היהוּדים, והיהוּדים הכּתריאֵלים על אַחַת כּמה וכמה, שעתם דחוּקה תּמיד ודעתּם בּהוּלה, וכל אֶחָד מתאַוה להיוֹת ראשוֹן לכל דבר, לפיכךְ אֵין כּל פּלא, שכּוּלם נדחקוּ והדפוּ זה אֶת זה, הרימוּ ראשיהם אִיש על גבּי רעֵהוּ וחָטפוּ אִיש מידי רעֵהוּ אֶת המניה היהוּדית של הבּאנק היהוּדי, להבּיט בּה ולראוֹת.

שעה ארוּכּה זנוּ הציוֹניִים הכּתריאֵלים אֶת עֵיניהם בּמניה היהוּדית של הבּאנק היהוּדי, תּחילה הסתּכּלוּ בּה בּדוּמיה ונאנחוּ, ואַחַר־כּךְ השמיע כּל אֶחָד אֶת דברוֹ לפי דרכּוֹ. פּניהם נתלהבוּ והבהיקוּ, כּאִילוּ נגה עליהם אוֹר חָדש, ולבּם חַם בּקרבּם מתּוֹךְ חמימוּת מוּפלאה, כּמי שגָלָה בּנעוּריו משוּלחַן אָביו והתגלגל בּנכר, ערג כּל ימיו ממרחַקים אֶל בּיתוֹ ואֶל קן־מוֹלדתוֹ ונַפשוֹ כּלתּה לשמוּעה משם, וּפתאוֹם הגיעה לוֹ בּשׂוֹרה טוֹבה מפּינת־חמדתוֹ העזוּבה, ולבּוֹ מתמַלא שׂמחה ותוּגָה גם יחד, והוּא מתאַוה גם לרקד וגם לבכּוֹת מרוֹב רגשוֹתיו.

אַחַר־כּךְ, כְשהקהל הכּתריאֵלי כּבר השׂבּיע אֶת נַפשוֹ ממראה המניה, קם גם הרב רב יוֹזיפיל, שאֵין דרכּוֹ לקפּוֹץ בּראש, אַף־על־פּי שרב הוּא, ופנה ואָמר אֶל הנאספים:

– הבה, הראוּ־נא גם לי!

והרב רב יוֹזיפיל הרכּיב אֶת משקפיו על אַפּוֹ, נטל בּידיו אֶת המניה היהוּדית של הבּאנק היהוּדי והתחיל מתבּוֹנן וחוֹזר ומתבּוֹנן אֵליה, הוֹפכה לכאן וּלכאן לאוֹר החַלוֹן, וּכשראה אוֹתיוֹת עבריוֹת מוּדפּסוֹת בּלשוֹן־הקוֹדש, הלךְ וחָבש לראשוֹ אֶת מצנפת־השבּת אשר לוֹ, בּירךְ בּרכּת “שהחיינוּ”, וחָזר שוּב להסתּכּל בּמניה, וּפניו כּאִילוּ נַעשׂוּ מתּוֹךְ כּךְ נוּגים מאוֹד וּכעֵין קדרוּת היתה נסוּכה עליהם, ודוֹמה, שאפילוּ דמעוֹת ניצנצוּ בּעֵיניו.

– רבּנוּ, לָמה נעצבתּ כּל־כּךְ ולָמה נפלוּ פּניךָ? –

שאָלוּהוּ הנאספים. – הלא לשׂמוֹח אָנוּ צריכים, לרקד מתּוֹךְ שׂמחה, וּלבסוֹף… וכי דרכּךָ בּכךְ?…

הרב רב יוֹזיפיל לא השיב תּיכף על שאלתם. הוּא מישמש בּתוֹךְ כּיסוֹ אשר מאחוֹרי קפּוֹטתוֹ, הוֹציא משם מין מטפּחת משוּנה והקריבה אֶל פּניו, כּמקנח בּה אֶת אַפּוֹ, אבל בּאמת רק מחה דמעה בּחשאי, וענה ואָמר בּאנחה רצוּצה וּבקוֹל שפל מאוֹד, קוֹל הוֹגה נכאִים:

– תּקפוּ אוֹתי געגוּעים על בּית־אבּא…


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 52819 יצירות מאת 3068 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־31 שפות. העלינו גם 21975 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!