– הסוּ – פתח ואָמַר יהוּדי אֶחָד, בּעל עֵינַיִם עגוּלוֹת

כּעֵיני הפּר, אשר ישב כּל העֵת בּקרן־זוית ליד החַלוֹן ועישן סיגָריוֹת והטה אוֹזן לשמוֹע סיפּוּרי־מעשׂיוֹת על גנבוֹת וּגזילוֹת וּמַעשׂי חָמס. – הניחוּ לי ואסַפּר אני לָכם סיפּוּר יפה, אַף זה מַעשׂה בּגנבה, שאֵירע בּמקוֹמנוּ, ודווקא בּבית־המדרש, וּבעצם יוֹם־הכּיפּוּרים! חַיֵיכם, כּדאי לָכם להסכּית ולשמוֹע.

עירנוּ כּתריאֵליבקה – אָני עצמי מאַנשי כּתריאֵליבקה אָני

– עיר קטנה ודלה היא, עיר שכּוּלָה עניִים, וגנבים אֵין אִתּנוּ. אֵין עוֹסקים אֶצלנוּ בּגנבה, משום כמה טעמים: משוּם שאֵין ממי לגנוֹב, וּמשוּם שאֵין מַה לגנוֹב. וּמלבד זאת, הרי סתם יהוּדי אֵינוֹ גנב. כּלוֹמַר: סתם יהוּדי אָמנם גנב הוּא, אֶלָא שאֵינוֹ נחשב על סוּג אוֹתם הגנבים, שפּוֹרצים בּאִישוֹן־לילה דרךְ החַלוֹן, אוֹ שבּאים על בּני־אָדם בּסכּין לשחטם, עסוֹק ועשוֹק, עקוֹף ועקוֹב, סַבּב וסַבּךְ וסַכסךְ אִיש אֶת רעֵהוּ בּכל מיני קנוּניוֹת ועסקים נפתּלים, עד כּדי הציג זה אֶת זה כּלי ריק – מַה טוֹב ומַה יפה; אבל לא שיִשלח היהוּדי אֶת ידוֹ אֶל כּיס חברוֹ, כּדי שיִתּפס בּכּף ויִהיֶה מוּבל אַחַר־כּךְ בּראש כּל חוּצוֹת בּטלָאי צהוֹב על שכמוֹ – ענין זה נאֶה לבן־נח, ולא לבן־יִשׂראֵל. ואַף־על־פּי־כן שווּ־נא בּנַפשכם, כּי בּכתריאֵליבקה עירנוּ קרה מקרה גנבה, ודווקא בּבית־המדרש, וּבעֶצם יוֹם־הכּיפּוּרים, ולא גנבה קטנה – אֶלף וּשמוֹנה מאוֹת קרבּוֹנים בּבת אֶחָת!

וַיהי היוֹם – בּעֶרב יוֹם־הכּיפּוּרים, לעֵת תּפילת המנחה, היה מַעשׂה – וּלעירנוּ בּא אוֹרח, והוּא אִיש יהוּדי מליטה, וּמַראֵהוּ כּמַראֵה סוֹכן או קבּלן. כּדרךְ העוֹלם, סר אוֹתוֹ היהוּדי לאַכסַניה, הניח שם אֶת צרוֹרוֹ וּפנה לָלכת אֶל בּית־הכּנסת ונזדמן לבית־המדרש הישן. כּשנכנַס לבית־המדרש לעֵת המנחה, מצא שם אֶת הגבּאים יוֹשבים אֶל קערוֹת הצדקה. “שלוֹם עליכם“. – “עליכם שלוֹם”. “מאַיִן בּא יהוּדי?” – ממדינַת ליטה". “מה שמכם?”. – מַה לָכם ולשמי?” הלא לבית־התפילה בּאת?” – “אֶלָא לאָן אֵלךְ עתּה?” “אִם כּן, הלא רצוֹנךָ להתפּלל אִתּנוּ?” – אֶלָא מה אֶעשׂה עַתּה?” "אִם כּן, הלא תּתּן לָנוּ לתוֹךְ הקערה?” – אֶלָא מה, כּלוּם חינם אֶתפּלל?”

בּקיצוּר, אוֹרחנוּ הוֹציא מכּיסוֹ שלוֹשה קרבּוֹנים והניחָם לתוֹךְ קערת בּית־המדרש, ונוֹסף על כּךְ – שקל־כּסף לתוֹךְ קערת החַזן, שקל להרב, שקל לתּלמוּד־תּוֹרה וּמַחצית השקל לקערת הצדקה הכּוֹללת, מלבד מַה שפּיזר להעניִים, הצוֹבאִים על פּתח הבּית – מספּרם אֶצלנוּ, בּלא עֵין־הרע, רב כּל־כּךְ, שאִם יֹאמַר אָדם להתמַכּר אֵליהם ולפתוֹח אֶת ידוֹ לכוּלם, לא יספּיקוּ לוֹ אוֹצרוֹת רוֹטשילד.

כּיוָן שראוּ בּאֵי בּית־המדרש טיבוֹ של אוֹרח זה, נזדרזוּ וּפינוּ לוֹ מקוֹם מכוּבּד בּרֹאש כּוֹתל־המזרח. תֹּאמרוּ: מאַיִן נמצא לוֹ מקוֹם פּנוּי, אַחרי שכּל המקוֹמוֹת בּכוֹתל־המזרח מקוֹמוֹת נוֹשבים הם? הלא עֵינכם הרוֹאוֹת!… וכי מאַיִן יִמצא מקוֹם בּמשתּה של שׂמחה, בּחתוּנה אוֹ בּברית־מילה, כּשהכּל מסוּבּים לשוּלחָן, יוֹשבים צפוּפים וּמַמתינים לסעוּדה, וּפתאוֹם יקוּם שאוֹן בּבּית – הגביר בּא! וּמיד הכּל מַרתּיעים וּמזיזים זה אֶת זה, דוֹחקים וּמצמצמים עצמם כּל־כּךְ, עד שיִתפּנה מקוֹם מרוּוָח לא לגביר אֶחָד, אֶלָא לשנַיִם? להוֹדיעכם, שהדחַק יפה ליהוּדים: אם אֵין אחרים דוֹחקים אוֹתם מבּחוּץ, הרי הם דוֹחקים אֶת עצמם מבּפנים…

בּקיצוּר, אוֹרחנוּ בּא לָשבת בּרֹאש כּוֹתל־המזרח וּביקש מאֶת שמש בּית־המדרש עמוּד להתפּלל עליו. כּשהגיע זמַן כּל־נדרי, הרכּין האוֹרח אֶת ראשוֹ אֶל עמוּדוֹ, התעטף בּטלית וּבקיטל ועמד להתפּלל. וכךְ היה עוֹמד בּתפילָתוֹ כּל הלילה וכל היוֹם, עוֹמד על רגליו בּמקוֹם אֶחָד, לא נע ולא זע ולא ישב לָנוּחַ אַף רגע, – ואֵין צוֹרךְ לאמוֹר, שלא שכב כּל אוֹתוֹ הלילה, – ולא מש מן העמוּד כּחוּט השׂערה, אֶלָא אִם הגיע זמַן שמוֹנה־עֶשׂרה אוֹ זמַן כּוֹרעים. לָצוּם יוֹם ולילה אֶחָד ולעמוֹד כּל הזמן עמידה ממוּשכת, בּלי לָשבת אפילוּ פּעם אַחַת – זה כּוֹחוֹ של ליטאִי!… ורק כּשתּקעוּ תּקיעה אַחרוֹנה והגיע זמן תּפילַת מַעריב של חוֹל, וחַיים־חָנה המלמד (שתּפילת מַעריב של מוֹצאֵי יוֹם־כּיפּוּר מוֹרשה היא לוֹ מקדמוֹנים) עמד לסַלסל בּגרוֹנוֹ: “המַערי־יִ־יִב ערבים!” – נשמַע פּתאוֹם קוֹל מַר צוֹרח: “הוֹשענא! הוֹשענא! הוֹשענא!”… פּנוּ כּה וָכה לראוֹת – והנה האוֹרח נוֹפל לאָרץ מתעלף. עמדוּ עליו לזרוֹק מַיִם אֶל פּניו וּלהשיב רוּחוֹ אֶל קרבּוֹ – והנה הוּא מתעלף שוּב. מַה פּשר המַעשׂה? מַעשׂה יפה. אֶלף וּשמוֹנה מאוֹת קרבּוֹנים היוּ צרוּרים לוֹ,

לאוֹתוֹ ליטאִי, בּצרוֹרוֹ, והיה חוֹשש, הוּא אוֹמר, להניחָם בּאַכסַניה –

וכי קלים בּעֵיניךָ אֶלף וּשמוֹנה מאוֹת קרבּוֹנים?! בּיד מי אֵיפוֹא יפקיד מַטמוֹן כּזה בּעיר נכריה? הרי לא ישׂאֵהו אִתּוֹ בּכיסוֹ לחַלל אֶת קדוּשת יוֹם־הכּיפּוּרים! נמלךְ, הוּא אוֹמר, ותקע אֶת הכּסף בּחשאי לתוֹךְ תּיבת עמוּדוֹ למשמרת – המצאָה של ליטאִי! התבינוּ אֵיפוֹא, מַדוּע לא זז כּל היוֹם כּוּלוֹ מן העמוּד אַף רגע?… ואַף־על־פּי־כן לא הוֹעילה לוֹ חָכמתוֹ. בּשעת תּפילת שמוֹנה־עֶשׂרה או בּשעת כּוֹרעים חָמַל עליו, כּפי הנראֶה, אִיש חַנוּן ורחוּם וּמשךְ ולָקח אֶת צרוֹר הכּסף ושׂם בּכליו.

בקיצוּר, האוֹרח שלָנוּ עוֹמד וּמַתריע, בּוֹכה וּמַרעיש עוֹלָם בּזעקתוֹ: מַה יעשׂה עתּה וּלאָן יִפנה בּאֵין הכּסף אִתּוֹ? הכּסף הזה, הוּא אוֹמר, לא כּספּוֹ הוּא, כּי־אִם כּסף־זרים, והוּא עצמוֹ אֵינו, הוּא אוֹמר, אֶלָא שוֹמר שׂכיר, שליח מטעם בּית־מסחר אדוֹניו, יהוּדי עני וּמטוּפּל בּבנים, – הרי אֵין לוֹ עכשיו תּקנה, הוּא אוֹמר, אֶלָא להשליךְ אֶת עצמוֹ לתוֹךְ הנהר, אוֹ לָקוּם פּה, הוּא אוֹמר, ולתלוֹת אֶת עצמוֹ בּבית־המדרש הזה לעֵיני כּל העֵדה!…

שמעוּ אַנשי בּית־המדרש כּדברים האֵלה – ועמדוּ במקוֹמם כּוּלם כּנטוּעים, רוּחָם נבוֹכה והדיבּר אֵין בּפיהם, וּמגוֹדל התּמהוֹן שכחוּ, כּי עינוּ כּל היוֹם בּצוֹם נַפשם וכי צריכים הם למַהר אִיש לביתוֹ לסעוֹד אֶת לבּם. גדוֹלה היתה חרפּתנוּ בפני האורח, ושבעתיִם גדוֹלה ממנה היתה הבּוּשה בּפני עצמנוּ: גנבה כּזאת, אֶלף וּשמוֹנה מאוֹת קרבּוֹנים! והיכן? בּבית־המדרש, הוּא בּית־המדרש הכּתריאֵלי הישן! ואֵימתי? בּעֶצם יוֹם־הכּיפּוּרים! מַעשׂה נוֹרא כּזה לא נשמַע בּמַחננוּ מיוֹם עמוֹד כּתריאֵליבקה על תּלָה!

– שמש! סגוֹר אֶת הדלת – כּךְ פּקד הרב שלָנוּ. וזאת לָכם לָדעת, כּי חמדה גנוּזה יש לנוּ בּאוֹצרנוּ – הוא רב עדתנוּ, רב יוֹזיפיל שמוֹ, יהוּדי כּשר וישר, צדיק תּמים בּדוֹרוֹתיו, אַף כּי אֵיננוּ מחוּדד בּיוֹתר, אבל כּנגד זה מזגוֹ מזג טוֹב, רךְ ונוֹחַ לבּריוֹת מאֵין כּמוֹהוּ. כּל כּוֹחוֹ של זה בּתוֹם דּרכּוֹ וּביוֹשר פּעלוֹ. לפעמים הוּא מַמציא לפי־תוּמוֹ המצאוֹת נפלָאוֹת כּל־כּךְ, שלעוֹלָם לא יעלוּ על דעת אחרים, ואפילוּ מאָה שנים יִחיוּ! לאַחַר שסגרוּ אֶת הדלת על מַסגר, פּתח רב יוֹזיפיל ואָמַר אֶל כּל הקהל, והוּא עצמוֹ פּניו לבנים כּסיד, ידיו רוֹעדוֹת ועֵיניו בּוֹערוֹת:

– שמעוּ־נא רבּוֹתי, אַחינוּ בּני יִשׂראֵל, רע המַעשׂה אשר לפנינוּ! הלא מיוֹם שבּרא אלוֹהים אֶת השמַיִם ואֶת האָרץ לא נשמַע כּדבר הזה, כּי יִמצא בּכתריאֵליבקה עירנוּ אִיש חוֹטא וּפוֹשע, אשר לבּו יסיתוֹ לשלוֹח יד בּרכוּש זרים ולָקחת מאֵת יהוּדי עני, בּעל אִשה וּבנים, מַטמוֹן כּסף אשר כּזה! ואֵימתי? בּיוֹם גָדוֹל וקדוֹש, בּיוֹם דין, הוּא יוֹם צוֹם הכּיפּוּרים, ואוּלי גם בּזמַן תּפילת נעילה, – הלא מַעשׂה נורא כזה לא נשמַע בּתוֹכנוּ מיוֹם שבּרא אלוֹהים אֶת השמַיִם ואֶת האָרץ! לא אוּכל להאמין כּי מקרה לא־טהוֹר כּזה קרה בּקרבּנוּ – לא, לא אוּכל להאמין בּשוּם אוֹפן! ואֶפשר? מי יוֹדע? מי תיכּן אֶת רוּח האָדם, היוֹרדת לפעמים גם למַטה, ואֶת יֵצר לבּוֹ הרע, המַעבירוֹ, בּעווֹנוֹתינוּ הרבּים, על דעתּוֹ ועל דעת קוֹנוֹ? הלא מרוּבּים צרכי עמךָ ודעתּם קצרה, ויהוּדים עניִים מבקשים שקל־כּסף ואֵיננוּ, ויֵצר־הרע, הוּא השׂטן, רחמנא ליצלן, יֶארוֹב על כּל מדרךְ כּף־רגל, יֶארוֹב בּרשתוֹ לחטוֹף עני, וּבפרט כּשהוּא מַראֶה לוֹ אוצר כּזה, אֶלף וּשמוֹנה מאוֹת קרבּוֹנים, – אֶפשר שנכשל, חַס ושלוֹם, אֶחָד מאִתּנוּ ולא עמד בּנסיוֹן, אֶפשר גזירה נגזרה עליו, שיחטיא אֶת נַפשוֹ ויעבוֹר עבירה חמוּרה כּזאת בּיוֹם גָדוֹל ונוֹרא, בּיוֹם דין?

לפיכך חַייבים אנחנוּ לחקוֹר ולדרוֹש וּלגלוֹת אֶת שוֹרש הרעה. לא ננוּח ולא נשקוֹט עד אשר נוֹציא כּאוֹר משפּט ונַחשׂוֹף אמת ממסתּרים. על כּן, רבּוֹתי, הוּא אוֹמר, הבה נקוּם ונבדוֹק אִיש אֶת רעֵהוּ, הבה נחַפּשׂ וּנמשמש ונריק אֶת כּיסי כּוּלָנוּ, למן הראשוֹן בּבעלי־הבּתים ועד שמש בּית־המדרש, אִיש ממנוּ לא נעדר. הנני יהוּדים, קוּמוּ וּבדקוּני!

כּךְ השמיע רבּנוּ רב יוֹזיפיל אֶת משפּטוֹ, ותוֹךְ כּדי דיבּוּר עמד וּפיתּח אֶת אַבנטוֹ והפךְ אֶת כּל כּיסי בּגדיו לעֵיני כּל העֵדה. וּממנוּ ראו וכן עשׂוּ גם שאָר בּעלי־הבּתים, כּוּלם עוֹמדים וּמפתחים אִיש אַבנטוֹ, הוֹפכים וּמריקים אֶת כּיסי בּגדיהם זה לעֵיני זה,

עד אשר הגיע הדבר ללייזר־יוֹסיל. וּכשהגיע הדבר ללייזר יוֹסיל נתכּרכּמוּ פּניו. תּחילה עמד זה וטען, כּי רוֹאֶה הוּא אֶת פּני האוֹרח כּפני מתעתּע. כּל הענין כּוּלוֹ אֵינוֹ אֶלָא אחיזת־עֵינַיִם של ליטאִי. אִיש לא נגע בּרכוּשוֹ ואִיש לא גָנב אֶת צרוֹר כּספּוֹ. שקר הדבר, שקר וכזב – וכי אֵינכם רוֹאִים אֶת הליכוֹתיו של זה, כּי רק תּוֹאנה הוּא מבקש?…

שמע הקהל והרים קוֹל שאוֹן: הכיצד? כּל בּעלי־הבּתים החשוּבים מחלוּ על כּבוֹדם והריקוּ אִיש אֶת כּיסיו – לָמה אֵיפוֹא יִנקה לייזר־יוֹסיל? וכי בּשביל שהוּא מיוּחָס, יִפּטר בּלא כלוּם? “בּדקוּהוּ! בּדקוּהוּ!” – צעקוּ כּל אנשי בּית־המדרש.

ראה לייזר־יוסיל, כּי כּלתה אֵליו הרעה, התחיל להתחַנן וּלבקש רחמים על נַפשוֹ בּדמעוֹת־עֵינַיִם, כּי יחוּסוּ עליו ולא יִבדקוּהוּ. עמד ונשבּע בּכל מיני שבוּעוֹת שבּעוֹלָם, כּי הלוַאי יִנקה מכּל רע, כּשם שנקי הוּא מן הגנבה. אֶלָא מפּני מה הוּא מסרב? מפּני החרפּה. זו חרפּה היא לוֹ, הוּא אוֹמר. מבקש הוּא בּכֹל מיני לָשוֹן של בּקשה, כּי יחוּסוּ על ימי־נעוּריו ואַל יביאוּהוּ לידי בּזיוֹן כּזה – אַל יִבדקוּהוּ! “עשׂוּ לי, הוּא אוֹמר, כּל מַה שלבּכם חָפץ, ורק אֶת זאת אַל תעשׂוּ לי – אַל תּבדקוּני!” מַה תֹּאמרוּ על מפוּנק שכּמוֹתוֹ? כּסבוּרים אַתּם, ששמעוּ אֶל תּחנוּניו ונהגוּ בּוֹ כּבֹוד?…

ואוּלָם חכּוּ־נא כּמעט רגע! כּמעט שכחתּי בּחָפזי לסַפּר לפניכם, מי הוּא אוֹתוֹ לייזר־יוֹסיל וּמַה טיבוֹ. לייזר־יוֹסיל זה אֵיננוּ מילידי כּתריאֵליבקה. הוּא עצמוֹ מוֹצאוֹ ממרחַקים, מקצוֹת האָרץ, וּבא למקוֹמנוּ להיוֹת סמוּךְ על שוּלחַן חוֹתנוֹ. חוֹתנוֹ העשיר חפרוֹ ממַטמוֹנים, לקחוֹ אַחַר כּבוֹד והביאוֹ אֵלינוּ להשתּבּח בּוֹ בּעיר, כּי פּישפּש וּמצא לבתּוֹ חתן־שעשוּעים, אֶבן טוֹבה וּמרגָלית, אֶלף דף גמרא בּעל־פּה, וּבעל־תּנַךְ, וּבעל־לשוֹן־הקוֹדש, וּבעל־חשבּוֹן, הן בּתשבּוֹרת והן בּאַלגבּרה, וידוֹ יד סוֹפר מהיר, וּשאָר מעלוֹת טוֹבוֹת וּמשוּבּחוֹת. כּשהביא לביתוֹ אֶת הכּלי היקר הזה, נזעקה כּל העיר לקראתוֹ: הכּל רצוּ לראוֹת אֶת המציאה, אשר מצא גביר עירנוּ בּמרחַקים. והנה למַראִית־עין לא התנַכּר זה בּמאוּם: חָתן כּכל החתנים, מַראֵהוּ מַראֵה גבר, ורק חוֹטמוֹ אָרוֹךְ בּיוֹתר, ועֵיניו בּוֹערוֹת כּלפּידי־אֵש, וּפיו כּמעין המתגבּר –

אֵש וגָפרית תּחת לשוֹנוֹ! עמדוּ לתהוֹת בּקנקנוֹ וּלנסוֹת אֶת כּוֹחוֹ בּדף גמרא, בּפסוּקי מקרא, בּפרקי רמבּ"ם וּבשאָר ירקוֹת – אֵש להבה! בּקי הוּא, הכּלב הזה, בּכל מקוֹם שמוֹליכים אוֹתוֹ, בּכל אשר יִפנה ירשיע! והגיע הדבר לידי כּךְ, שרב יוֹזיפיל שלָנו העיד עליו בּמוֹ פּיו, כּי ראוּי הוּא להיוֹת רב בּכל תּפוּצוֹת יִשׂראֵל. ואֵין צוֹרךְ לאמוֹר בּחָכמוֹת חיצוֹניות – שם הריהוּ עוֹשׂה כּאָדם בּתוֹךְ שלוֹ. תּדע לָךְ: יֵש בּעירנוּ חַקרן אֶחָד מוּבהק, זיידיל בּן רב שעיה שמוֹ, משוּגע ואִיש־הרוּחַ מאֵין כּמוֹהוּ, והרי זה אֵינוֹ מַגיע עד קרסוּליו של לייזר־יוסיל! ולא עוֹד אֶלָא שראשוֹן הוּא לייזר־יוסיל גם למשׂחקים בּאַשקוּקה – אֵין דוֹמה לוֹ בּכל האָרץ! הלא פּי הוּא המדבּר אליכם: מוּשלָם בּכל המַעלוֹת!

דבר המוּבן מאֵליו, שאַנשי העיר קינאוּ בּהגביר על חתנוֹ התּכשיט המפוֹאָר. אָמנם מרננים היוּ אַחרי אוֹתוֹ תּכשיט, כּי הציץ ונפגע. למשל: דעתּם של הכּתריאֵלים שלָנוּ לא היתה נוֹחָה ממנוּ, שפּיקח הוּא בּיוֹתר (כּל יתר כּנטוּל דמי), ושמַפריז הוּא על מידת ענותנוּתוֹ, מתהלךְ עם כּל אָדם בּאַהבה וּבאַחוָה, מתרעֶה עם כּל קל שבּקלים, בּין שהוּא בּחוּר, בּין שהיא בּתוּלה וּבין שהיא אֵשת־אִיש… ושוּב לא ישר בּעֵיניהם הילוּכוֹ המשוּנה, שהוּא מהלךְ תּמיד תּפוּשׂ בּמחשבוֹתיו, מתּוֹךְ פּיזוּר־הנפש, מאַחר לָבוֹא לבית־המדרש, מתעטף בּטליתוֹ ועוֹמד לעיין בּ“באֵר מַיִם חַיִים” או בּ“אֶבן־עֶזרא”, כּיפּתוֹ שמוּטה לוֹ לערפּוֹ ולבּו רחוק מתפילה. אָמנם ראֹה לא ראוּ בּוֹ כּלוּם וכל עוול לא נמצא בּו, אֶלָא שהיוּ ממַלמלים אַחריו, כּי חָכמתוֹ קוֹדמת ליִראתוֹ – אֵין אָדם בּאָרץ אשר יִהיֶה כּליל השלימוּת.

וכךְ הוָה. כּשהגיע הדבר ללייזר־יוֹסיל זה ועמדוּ לתהוֹת עליו, לחקוֹר ולשאוֹל אֶת פּיו, על מה ולָמה הוּא מסרב כּל־כּךְ לבדיקה, – הלא זה לוֹ האוֹת, כּי הגניבה בּידוֹ היא! – אָמַר לָהם: ישבּיעוּהוּ בּנקיטת חפץ, ינַתחוּּ אֶת בּשׂרוֹ לנתחים, יִסרקוּ אֶת גוּפוֹ בּמַסרקוֹת של בּרזל – וּבלבד שלא יפשפּשוּ בּכיסיו! כּאן לא יכוֹל עוֹד להתאַפּק גם רבּנוּ רב יוֹזיפיל, אַף כּי אִיש טוֹב הוּא ונוֹחַ לבּריוֹת בּמאוֹד מאוֹד. עמד ונתן עליו בּקוֹלוֹ:

– אִי לָךְ, אַתּה האִיש! הלא ראוּי אַתּה, כּי יעשׂוּ לךָ לא אֵדע מה! הגע בּעצמךָ: רוֹאֶה אַתּה אֶת דמי אחיךָ היהוּדים ניגָרים לעֵיניךָ, הכּל מוֹחלים על עֶלבּוֹנם וּמוֹסרים עצמם לבדיקה, – ואַתּה עוֹדךָ מסתּוֹלל? רוֹצה אַתּה להיוֹת יוֹצא מן הכּלל? מַה־נַפשךָ: אוֹ תּן תּוֹדה והשב אֶת הכּסף לבעליו, אוֹ קוּם־נא והראֵנוּ אֶת כּיסיךָ! וכי להתל בּעֵדה של יהוּדים, בּלא עֵין־הרע, אַתּה אוֹמר? הלא עשׂה יעשׂוּ לךָ פּה לא אֵדע מה!

בּקיצוּר, עמדוּ ותפסוּ לוֹ לאוֹתוֹ בּחוּר, השכּיבוּהוּ על הסַפסל בּעל־כּרחוֹ והתחילוּ לפשפּש בּכיסיו וּלהריקם – וּבדקוּ ומצאוּ… כּסבוּרים אַתּם, מַה מצאוּ? כּמה וכמה עצמוֹת מכוּרסמוֹת של תרנגוֹלת צלוּיה וּכתריסר גלעינים לחים של שזיפים רענַנים, אשר נאכלוּ זה לא־כּבר. המשערים אַתּם אֵיפוֹא, מַה נחמד היה מַראֵהוּ של אוֹתוֹ תּכשיט לאַחַר שהריקוּ את החמדה הגנוּזה הזאת מכּיסוֹ?…המציירים אַתּם לעצמכם אֶת קלסתּר־פּניו אוֹתה שעה ואֶת תּוֹאַר פּני חוֹתנוֹ העשיר ואֶת מראֵה פּני רבּנוּ העלוּב?… רבּנוּ רב יוֹזיפיל פּנה לצדדים מגוֹדל הבּוּשה ולא יכוֹל לָשׂאת עין אֶל הניצבים עליו. וכאשר הלכוּ המתפּללים מבּית־המדרש אֶל בּתּיהם לסעוֹד אֶת לבּם אַחרי הצוֹם, לא חָדלוּ מסַפּר זה עם זה בּדבר האוֹצר הטוֹב, אשר הריקוּ מכּיסוֹ של אוֹתוֹ התּכשיט, וכוּלם גָעוּ בּצחוֹק. ורק רב יוֹזיפיל בּלבד הלךְ יחידי, אָבל וַחפוּי־ראש, כּוּלוּ מיצר ודוֹאֵג, ולא יכוֹל להרים ראש ולָשׂאת עין אֶל אִיש, כּאִילוּ הוּא עצמוֹ נמצא בּקלקלתוֹ…

היהוּדי המסַפּר סיֵים, כפי הנראֶה, אֶת סיפּוּרוֹ, מפּני שחָזר ועישן שוּב סיגָריה.

– והכּסף מה היה עליו? – שאלנוּהוּ כּוּלָנוּ פּה אֶחָד.

– אֵיזה כּסף? – תּמַה היהוּדי, מַעמיד עלינוּ פּני תּם וּמַעלה עשן מפּיו.

– כּיצד אֵיזה כּסף? האֶלף וּשמוֹנה המאוֹת…

– אַ־אַ־אַה? – קרא היהוּדי קריאָה ממוּשכה. – האֶלף וּשמוֹנה המאוֹת? אָבדוּ.

– אָבדו?

– אָבדוּ לעוֹלָמים!…