רקע
שאול טשרניחובסקי
עַל הַבָּמָה

מוקדש לי’ני


– רוצה את לדעת, איך עליתי בפעם הראשונה על הבמה? – טוב! אני אספר.

זו היא באמת שאלה, ועל שאלה זו אפשר לתת תשובה, שיש בה ממש. אפשר לומר את האמת לאמיתה. לא כאותה השאלה הידועה, שעורכים לכל היורד מספון האניה ושדרך שלש פסיעות בארצות הברית:

– How do you like America?

לעלות על הבמה נסיתי עוד בימי ילדותי, אם אפשר לומר כך.

כשהייתי בן־שבע היינו מציגים את המחזה המפורסם והידוע לכל הקהל בערי רוסיה הקטנות והנדחות וחביב בבתי הקסרקטין:

“Царь Максимиліаиъ Максиліановичъ”.

כותבי תולדות הספרות יודעים לספר הרבה על מחזה זה; כמה גלגולים עברו עליו וכמה צורות לבש וכמה פשט.

זהו מעשה נורא ואיום בבנו של מלך מושלמי – למרות השם הנוצרי – אשר רצה להעביר את בנו – נוצרי נאמן – לדתו של מחמד.

ובשעה שהיינו מתכוננים להצגה זו, נגלו בי כמה כשרונות בבת אחת: אני עשיתי את כלי הזיין: חרבות, מגינים, חנית ופגיון; אני עשיתי את ה“אפולֶטִים” היפים ואת כל אותות ההצטיינות הנהדרים – בנייר כסף וזהב. המדליות שלי היו, כמובן, היותר יפות. ולמרות היותי ממלא תפקיד אחד משליחיו של מלכות, נחלתי נצחון גדול. רובו של הקהל, שבא לראות בהצגה זו, היו קרובינו ואת המחזה הצגנו בגנו של אחד מקרובינו בתוך שדרה של עצי פרי וחצי גורן של אקקיות צהובות עלים.

המחזה השני שבו הצטיינתי ידוע בודאי גם לכם: מתחת עטו של שילר יצא, ושמו – “השודדים”.

זה היה לפני כמה וכמה שנים, ואינני זוכר, איך עליתי על הבמה, ואם היתה עלי אימתו של הצבור, ואם נהגתי אז מנהגים של כמה וכמה משחקים ומזמרים מפורסמים, האוחזים בכפתור בגדם, או מראים צירופי אצבעות ידועים בתוך כיסם, ומסתלקים מן הברכות שלא לשמוע אותן, או שחבריהם מברכים אותם בקול: “במפרקת ורגל תצא!” – וכל זה בשביל שלא תשלוט בהם עין־הרע…

אחרי כן “הופעתי על הבמה” בבית הספר למסחר הפרטי מיסודו של הפרופיסור הוכמאן באודיסה, לשם דקלום של שירים, ואני קראתי את שירו של ש. פרוג “כוס הדמעות” – ברוסית. וכעבור שנה (1894) קראתי בבית הספר למסחר שעל שמו של ניקולי הראשון אחד משיריו של יל"ג – בעברית… מלאו אז חמשים שנה למותו של בעל המשלים המפורסם קרילוב, וערכו “בוקר ספרותי” נהדר לכבודו.

ה“גויים” (עם דומה לחמור, כידוע), כשהם עורכים נשף לכבודו של מי־שהוא, אין דרכם כדרכנו שלנו. אצלנו, למשל, כשמקריאים שיריו של ביאליק, שרים מנגינה על שירו של שניאור, קוטאי מספר אניקדוטה, איך גורש האדם מגן־עדן, הכנר מנגן את האלגיה של מסנֶה, הפסנתרנית משמיעה מנגינות רַחמַנינוב, הנואם מאריך בשבחו של המאירי – סימן הוא שבנשף של צ’רניחובסקי אנו עומדים. הפסנתרנית מאמינה באמונה שלמה שהיא כאן העיקר; הכנר אינו מסופק אף רגע, שלכבודו באו הבאים; המדקלם – שהוא השאור שבעיסה זו; מספר האנקדוטות – שהוא ה“מסמר” של הנשף; המזמרת (אם יש כזו) – שלשמה נתכנסו לכאן ושאך היא עומדת במרכזו של עולם זה… אבל הגויים, כשהם עורכים נשף לכבודו של מי שהוא, הם מקריאים רק את דבריו של זה, ושרים את המנגינות שחוברו רק שיריו של זה, וקוראים הרצאות רק על דבריו של זה, – ונמצא שהקהל עומד במשך זמן ידוע רק בתוך אטמוספירה ידועה; ואלה שלא ידעו הרבה ע"ד חתן הנשף, כשהם שבים לביתם, יש להם מושג ידוע ממנו.

וכך היה גם בבוקר זה, שנערך לזכרו של קרילוב. היו הכתלים מקושטים ציורים שנעשו לקישוט ספריו ומשליו, – ולא נזכר כל שם אחר באותו בוקר, אלא רק שמו של קרילוב. ומשום שהיו בבית ספרנו אז בני י“ג עמים שונים קראו תרגומים ממשליו של קרילוב בי”ג לשונות ושפות שונות, כדי להראות עד כמה גדל כבודו גם בעיני יתר העמים. ואני עבדכם, שהייתי אז בבחינת בא־כוחה של היהדות וה“רב” לכל היהודים אשר בבית הספר הזה, קראתי את תרגומי משליו משירי יל"ג.

ולהוי ידוע לכם, רבותי, שאני הרגשתי אז כל מה שמרגיש גם גדל־הגדולים, כשהוא מופיע על הבמה ואימתו דצבורא עליו, ואולם ברבות הימים נטשטשה הרגשתי זו. ורוצה אני לספר לכם מה שהרגשתי על הבמה, כשהופעתי עליה פעם בלא יודעים.

מעשה בשני נערים, שנים תלמידים: אחד חניך גמנסיה ואחד תלמיד מבית הספר למסחר. ובימים ההם, כידוע, היו מקפידים על האוניפורמה בבתי הספר. והיה חניך הגימנסיה לובש מכנסים אפורים ומעיל תכלת כהה, כפתורי כסף למעילו ועל צוארונו סרט־כסף צר; וחניך בית הספר למסחר שבאודיסה היו בגדיו בגדי אבל – זכר לנשמת ניקולאי הראשון – כולם שחור! המכנסים שחורים ופס לבן עובר עליהם כלפי חוץ, פסים לבנים על שרווליהם, סרט כסף על הצואר, כפתורי כסף על המעיל, וכובע שחור בעל שלשה פסים לבנים וסרט רחב של כסף סובב אותו. “הצרמוניה הקברנית השניה” – קראו להם ילדי הרחוב; כלומר: הדגישו את הדמיון שביניהם ובין הקברנים, שגם הם לבשו שחור עם פסים לבנים. ואת חניכי הגימנסיה כנו לשם קנטור – “בשר כחול”.

ומעשה בשתי ריבות צעירות ונחמדות: "אחת בלונדינה נפלאה עם עינים כחולות ולחיים כתבנית ‘פטָל בתוך זִבְדָה’; והשניה שחרחורת נאה. אני דימיתי אז, שאין שניה לה בתבל ליופי; ואולם, שלא היה אז באודיסה זוג־עינים יותר יפות בעיניה הגדולות והשחורות – בזה אין כל ספק. והיו שתי הנערות מתרועעות והולכות תמיד ביחד. והיה הגימנזיסטן כרוך אחרי הבלונדינה, ואני – אחר השחרחורת. ומתוך כך הרינו תמיד ארבעה בנים ביחד.

ואז בנה באודיסה מיליונר אחד, ושמו מאראזלי, שהיה ראש העיר, אולם גדול וספריה – “בית עם” בתוך תחום־מושבם של היהודים במולדוונקה, בשכונה העניה ביותר שבעיר, – ובו היו מרצים הרצאות, עורכים הצגות וקונצרטים, והכניסה בזול־הזול. ולשתי הנערות קולות יפים: הבלונדה – סופרנה, והשחרחורת, – קונטראלטה. ותקחנה גם הן חלק בלהקת החובבים, שהיתה עורכת קונצרטים ב“בית העם” ומתוך שהן נכנסות לשם, נכנסנו גם אנו הנערים, בתור “מקורבים” – בלי כרטיסים, כשהיו הן שרות. ומתוך שהיו הנערות שרות במקהלה קבלו גם כרטיסי כניסה מאת מזמרת אחת, שערכה שם קונצרטים. ומתוך שהיה יעקב השומר רגיל לראות אותנו תמיד נכנסים בלי כרטיסים, לא היה מקפיד על כניסתנו גם כשהיו עורכים נשפים והרצאות אחרות. ל“בני־בית” נחשבנו. והיינו באים ל“כל שמחה”.

ויהי היום ואגודה אחת הציגה ב“בית העם” איזו קומדיה. אנחנו ארבעתנו פשטנו מעילינו, עמדנו על יד הדלת – ואין מעבר לנו.

איפה יעקב? – איננו.

ואין נותנים לנו להכנס. עוד רגע ויתחילו לשחק. ולהכנס אי אפשר – בשום אופן. חדרנו דרך “פתח המשחקים” אל ה“לפני־ולפנים” של הבית, ומצאנו את יעקב השומר. אבל איננו יכול לעשות היום כלום – בלתי אם שנכנס דרך הבמה ומשם אל האולם במעלות העולות אל הקתדרא הגדולה לשמאל הבמה, שהיתה עומדת קבועה לשם הרצאות.

ובאין דרך אחרת, הלכנו ותעינו ב“מעבר לקלעים”, בין שברי בנינים, ותבנית עצים וחרבות של ארמונות מכוסי־אבק, עד שהגענו עד הבמה ועד המסך, המפריד בינינו ובין האולם. ובו ברגע שהיינו באמצע הבמה, נכונים לפנות לצד הקתדרא –

והמסך הורם!

ומוכי האור הרב, השפוך עלינו מלמעלה ומלמטה, מימין ומשמאל, עמדנו על עמדתנו, ולנוכח כל האולם הגדול הטובע באפלה.

מסופקני מאוד, אם מעולם עלתה ביד ארבעה משחקים, הנאטוראליסטים שבנאטוראליסטים, לשחק על הבמה לפני הקהל דמות תמהון, הפתעה ומבוכה, אימה וצער כמונו…

עברו רגעים… לנו נדמה, ששעות עברו עלינו – וכל האולם שותק תמה.

ופתאום פרץ צחוק אדיר; תחלה בשורות הראשונות, ואחרי כן ענה להן כל הקהל במלוא כל האולם.

מובטחני, שאלו היינו ארבעה תלמידים – תלמידי בית ספר – מופיעים על הבמה שלא לצורך ולא בזמן הנכון, היה סופם שריקה וגירוש. אבל כאן עמדו גם שתים נערות צעירות ונחמדות, נאות פי־שבעה מתוך אותה המבוכה וההפתעה שנמצאו בהן. וכל הקהל הריע לעומתן – לחרפתנו ולבשתנו. ואילו פצתה הבמה “פיה” ובלעה אותנו, כשם שבלעה הארץ את קורח ועדתו בשעתו – נוח היה לנו מאותו הרעם של מחיאות כפים, שבו קדמנו הקהל אז.

בעינים מזרות שנאה צצו המשחקים מכל נקרות הבימה, המשחקים הנכונים לתפקידם. ובשריקה נמוכה הבהילונו להטריח עצמנו ולרדת מעל הבמה.

“ככלי מלא בושה וכלימה” החילונו יורדים מעל המעלות אל האולם, לקול מחיאות כפים סוערות ובלתי פוסקות, וממש התנפלנו על הכסאות הראשונים שמצאנו בשורה הראשונה.

שבח והודיה לאל בורא עולם על האפלה ועל החושך, שנוהגים באולם בשעת ההצגה.

– וכך ישבנו צוחקים ומרעידים – עד שבא המשגיח ושאל אותנו, התלמידים, ל“כרטיס התלמידים” שלנו, אשר בלתו אסור לתלמיד לצאת ד' אמות ברחובה של עיר.


ניו יורק 1929.

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

שונאים פרסומות?

גם אנחנו! ולכן אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

אנו משלמים עבור שרתים ועבור פעילות פיתוח, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 35412 יצירות מאת 1799 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־28 שפות. העלינו גם 11959 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!