א 🔗
ביום הרביעי לאחר שנפצע מַמֶט אוֹגְלוּ על־ידי פצצה הובא לבית־החולים. במשך כל הזמן, שהיה מוטל בחפירה ואחרי־כן בקרון הרכבת, לא הוציא מפיו אלא מילה אחת: “אַגְרִי”. אוגלו לא הבין רוסית, והחובש והרופאים לא הבינו את שפתו. כנראה, דעתו של הנפצע היתה, שחוץ ממנו אין כאן אף בריה אחת, אשר תבין את שפתו. וכשהיה קרב מי־שהוא אל מטתו, היה פותח את שפתיו החִורות ומוציא כלפי הבא את המלה “אגרי”, כאילו נתכוון בזה להעמיד חַיִץ בינו ובין שאר העולם. ומיד היה מסב את פניו השחומים, השזופים, פעם לצד זה ופעם לצד זה, כמתוך איזה אי־מרגוע ורגשה מתמידה, ועיניו הקטנות היו מתגלגלות בתוך חוריהן הצרים מתחת לשמורות הקצרות והכבדות.
בכוח הפצצה נקרעו מעל עצמות ממט, כמעט עד העצם גופה, כל שרירי השֵת. רק שכבה דקה של בשר כסתה על העצם.
מֵעָצְמַת המכאוב נטרפה עליו דעתו והתעלף. וכששבה אליו רוחו, כבר היה מוטל בחִתּוליו על־גבי אלונקה אצל תחנה של מסילת־הברזל.
משעה שנכנס אל חדר־התחבושות וחתוליו הוסרו ממנו, התחילה המלחמה בין הרופא ובין מי־שהוא נעלם וחזק ממנו. במִסְפָּרַיִם ואִזמל יצא הרופא, גוזר ומיַשר, חותך ומשפר בתוך גל סחבות של בשר, עור ומעטפות־אריגה, גושי דם נקרש וקרעי עורקים ועצבים, ביבים נסתרים של מוגלה, חתיכות חֵלֶב, שיָרי קשורים ומעינים נעלמים שותתים דם.
פאה מעין ארגמן מַוְרִיד התחילה גובלת במקום אחד, סרטי־ארגמן צמחו ועלו במקום שני, זעיר פה זעיר שם בצבצו ועלו, כמתוך מסגרת אדמדמה־כהה, כתמים שחורים.
היו ימים וכאילו יד הרופא היתה על העליונה; אודם רענן התחיל מכסה את כל שטח הפצע האיום. ואולם שוב היתה גוברת היד הנעלמה.
– לאמצעים “הֵירוֹאִיִּים” אני זקוק, – גזר הרופא. פני הפצע נעשו חורים. חִוָּרוֹן רופף עם משהו וַרְדּית דהה, מחוסרת חיים, כסה אותו.
ולאחר שהיו דנים את הפצע ברותחים, שוב נעשה וָרוד־אדמדם, כעין בשר מבושל.
והשכבה שממעל לעצמות הולכת ונמסה, הולכת ודקה. מדי יום ביומו עובר עליה הרופא ב“כַפִּית חדה”, מגרד ומסיר, ובכמה מקומות כבר הלבין עור העצמות; לא היה כל סימן לבשר־שרירים.
– מה יהיה בסופו של זה? – שואלת האחות, בסייעה לרופא בתחבושות. מלאכתה כָּבְדָה עליה מאד. צריכה היתה לנקות את החולה מדי פעם בפעם שהיה צריך לנקביו, להאכילו, להשקותו, להציע כמה פעמים מטתו, כדי שלא יבוא לידי פחסת1.
– מה יהיה בסופו של זה? סופו כסופם של כל “גבורי־הפלאים” בשכר גבורתם מקבלים הם אותות הצטיינות – צלבים: “צלב הברזל” בגרמניה, “צלבו של גיאורגי” אצלנו. ואולם, עד שתִּפָּנֶה “הנהלת אותות־הכבוד” לשלוח לו לממט שלנו צלב של כסף, נקים עליו צלב של עץ.
– אדוני הרופא, הרי ממט אוֹגלו – מושלמי!
– אהַה! ובכן, גם צלב עץ לא יקבל.
– אדוני הרופא, ועד מתי נְעַנֶּה אותו באמצעים הירואיים?
– עד שיֵרָאו ויִגָּלוּ: שִׁתּוּתֵי דם בעור, וַרדיות, מורסות, חטטים, דלקת־פרקים מוגלית, דלקת עור־הצלעות יבשה או מוגלית, מרכזי דלקת־הריאה, דלקת־פנים־לב כִּיבִית, דלקת־כליות דָמִית, תופעות קשות של מחלת המוח הגדול, כתמים לבנים ודם ברִשְׁתִּית…
– ואולי מוטב היה… אולי מוטב היה – שימות קודם?
– מיתה בידי רופאים? גַלִינָה, גלינה! אימתי תביני, שלא לכך נוצר הרופא!… לא־כלום, חייל! עוד נצא במחול…
– אגרי! – ענהו ממט אוגלו. – אגרי…
ושוב התחיל להפנות פניו המתעותים מתוך כאב לכאן ולכאן:
– אגרי…
ב 🔗
על סף האולם עמדו מנהל המשק, הקפיטן פּוֹפּוֹב, וראש־הלבלרים שבלשכה.
הקפיטן התבונן בעינים נוגות בחולה: צבע פניו של זה נעשה עוד יותר כהה, כאילו שכבת־עפר כסתה אותם. עיניו העמיקו לשבת בחוריהן, כאילו שקעו.
– לא טוב. – פלט הלבלר. – לא טוב!
– כמובן, לא טוב. – ענהו הקפיטן כהד. – הביתה לא ישוב עוד.
– לא זאת! עיקר הרעה הוא שמא ימות.
– כמובן, ימות. ודאי משפחה יש לו לעלוב זה, מחכים לו.
– לא זאת, מעלת כבודו! הוצאה יתירה יגרום לבית־החולים – זה הדבר! הרי “מַחוֹמֶט” הוא – עשרים וחמש אמות בד עליו לקבל על פי התקנה… בד לתכריכים… מוֹך, חִתולים וכדומה – אלו אינם בכלל הוצאה. אלו אנו מקבלים; אבל את מחיר הבד בכסף מזומן נשלם. עשרים וחמש אמות! לא טוב!…
הלבלר הביט בחולה במבט מוכיח, כאומר: “ועדיין אינך בוש, אחא? עַוְלה גדולה אתה עושה!”
– אגרי! – זרק כלפי פניו ממט אוגלו.
– לא טוב! – ענהו הלבלר.
ג 🔗
על מטתו של החולה אוגלו ישב החייל פֶּטְרֶנְקוֹ.
– לא, אחא, אין זה סדר! אין זה סדר, ולא כהלכה! מכיון שנתגייסת, מכיון שחייל אתה – עליך לדעת מה זה סדר. על הסדר העולם עומד. מכיון שחייל אתה וצריך אתה למות… מוּת! צריך אתה לפַקֵּח על הסדר. הבה נעיין, אחא, ונראה, כיצד אפשר לך בלא אֲחוֹרָיִם? לא, אי־אפשר. בלא אחורים אי־אפשר כלל וכלל! אדם זקוק לאחורים. אדם שחסר לו עכוזו – איננו בבחינת אדם. בלא אחורים אי־אפשר לו לאדם כלל… אני מה? אני מחמלתי עליך אני אומר. רוצה אתה לשבת – הב אחורים! נכנס אתה לבי־בניה – הב אחורים! תינוק – אף זה זקוק לאחורים. רוצה אתה להלקותו, את בן־הכלבה, – רד לאחוריו. חייל אתה, בגדי־שרד אתה מקבל מן ה“מלתחה”, מכנסים, דרך משל, – למה? כדי להכניס לתוכם אחורים. אֵזוֹר נתנו לך – על שום מה? שתבדיל ותדע, מה זה גב ומה הם אחורים!
– אגרי! – מתחנן לפניו החולה.
– אגרי אתה אומר? – פטרינקו ישב שותק שעה קלה, כמתעמק בפירושה של מלה זו. – אולי באמת אגרי, ואתך הצדק. אבל לא טוב היות האדם בלא אחורים. אולי יש לך, אחא, “זקנה” בבית – והרי גם לזה צריך אדם שיהיו לו אחורים. לדברים שבינו לבינה כוונתי… הרי לכך נברא האדם, שיהיו לו אחורים. ובאין לך עכוזך – השמאילה, סוב לֵַך!… על־כרחך אתה צריך למות. הסדר קודם לכל, אחא…
ד 🔗
בין השמשות עובר הרופא הראשי, הוא והאורדינאטור הראשי, באולם, בין המטות. עומדים כאן, שוהים שם.
הגיעו עד מטתו של ממט אוגלוּ.
פניו של זה מתחלים מוריקים, שפתיו חסרות אף סימן כל־שהוא של דם. פעם בפעם הוא מושיט לשון יבשה ומעביר אותה על שפתיו.
– Prognosis?
– Valde pessima! כבר נגלו סימני אִלּוּחַ הדם.
– לא טוב. מאוד לא טוב!
– כמובן, לא טוב. דרך אחת לפניו.
– לא, יקירי. לא לזה אני מתכוון. שוב מקרה מות בבית־החולים.
– מה לעשות?
– צריך היה, יקירי, לקדם קצת את המאורעות, להוציאו בעוד מועד מתוך כתלי הבית… “למוֹסְקְבָה, למוסקבה, למוסקבה!” כמו שאומרות שלש האחיות אצל צ’יחוב. לקליניקה, לקליניקה!
– איך אפשר? פצוע אָנוּש שכמותו?
– לא־לא, יקירי. מובן, מובן. פצוע אנוש. אני אך זאת אני אומר: סבורני, שזה לא טוב. לגבי גובה האחוזים של המתים אצלנו… סוף־כל־סוף – אנו בית־חולים למופת… בַּכֹּל, בַּכֹּל… אדם שנפצע קשה, אדם שניטל עכוזו… חייל שכל־כך קשה עליו הנסיעה… אולם, מובן, היו ימים, קודם שעלה חומו… כמובן, שעכשיו מקומו כאן… אבל מה יפה היה, אילו נכנס לקליניקה. בכל זאת הקליניקה – קליניקה!…
– כסבור מר, רוצה מר לאמור, שלא נעשה בשבילו הכל?
– לא, לא, יקירי! תופס הרופא הראשי בשתי ידיו של האורדינאטור הראשי. – חס וחלילה! אני רק לגבי האחוזים מתכוון… לא טוב, יקירי! – פונה הוא כלפי ממט אוגלו. – לא טוב!
– אגרי! – זורק בפניו הלז.
– כן, אגרי. – עונה הרופא. – אַגְרִי מאוד!
ה 🔗
שני חולים, שנכנסו מן המדור השני, יושבים במטה סמוכה למטתו של מַמֶט נִדברים עם שכנו של זה.
– עודנו נושם, הטַטַרי?
– נושם הוא, נושם הוא! חיינו אינם חיים בגללו. קשה להיות בסביבתו, ולמות אינו רוצה. קשה לראות אותו – מֵת חַי. ופעמַים ביום הוא צריך לנקביו, וכל המדור מלא כבודו. אחורַים אין לו, ואף־על־פי־כן הוא נוהג מנהג אדם. ואני כל יָמַי סבור הייתי, שבלא אחורים הרי זה אי־אפשר. כך, רחימאי, – פונה הוא כלפי ממט, – זה לא יפה, אני אומר לך! וכי אני בלבד? כל הפמליה סבורה כך. לא יפה אתה נוהג. הגיעה שעתך למות – מוּת! פַּנֵּה מקום לאחר. לכך היא מלחמה, שיהיו בני־אדם מתים. אלא מה? אל תהי לטורח על חבריך. לשם זה נפצעת קשה, רחימאי, כדי שתמות. בשעת מלחמה נוהגים מנהג מלחמה. מכיון שפצעוך פצע־מות, שוב אין לך תקנה ואין לך ברירה – עשה את שלך. שם, בחפירה, אינך חושב אלא במות, וגם עתה אין לך מנוחה: בא אתה להזכיר. לא טוב אתה נוהג, רחימאי, בית־חולים נבנה לשם הבראה. בלילה אתה גונח, בשעת התחבושות אתה צווח וכל היום אתה סרוח. והסרחון שלכם סרחון משונה. זה בא לכם בודאי משום שאתם נזהרים מבשר החזיר. מַחוֹמֶט אתה! לא, לא טוב! קשה אתה לרופא, קשה לאחות, וקשה לכל המדור. לא יפה אתה נוהג!…
– אגרי! – עונה אותו אוגלו.
– נַא, אגרי! מה־זה אגרי אצלכם – אינני יודע. אצלנו – דַבֵּר רוסית. אני מדבר אליך דברים של טעם, ואתה אומר לי – אגרי!…
ו 🔗
כשהגיעה תורה של האחות גַלִינָה, נכנסה אל האולם ועברה בין מטות החולים. רובם כבר ישנו, ממט אוגלו התהפך על משכבו ולא ידע מרגוע. עיניו תועות, תלויות בתקרה.
כדרכה תמיד, עמדה האחות על־יד מטתו והחליקה בידה על מצחו המזיע, ונתמלאה רחמים.
הרגיש בה החולה, העמיד עליה עינים אדומות מתוך דלקת.
העבירה מטפחתה על מצחו.
– אגרי!
– כן, מחמל־נפשי, אגרי.
ישבה על מטתו.
– למה כל זאת, ממט? אמור, ממט!
– אגרי! – אמר החולה, בהביטו אל האחות מתוך כליון־נפש.
– למה כל זה? – שאלה שוב האחות.
לב קטן היה לה לאחות גלינה, ופתחו של אולם ללבה הקטן. בכל פעם שהיה אופיצר צעיר, פצוע חדש, נכנס את מדור האופיצרים, מיד היה תופס מקום באותו לב קטן של האחות – עד שהגיע תורו לעזוב את בית החולים. בימים הראשונים היתה האחות גלינה מקבלת מכתבים וגלויות ושולחת מכתבים וגלויות. אחרי־כן היו המכתבים באים אך לעתים רחוקות. וגם גלינה היתה דוחה את תשובותיה מיום ליום. עד שפִּנָּה הַלָּה, הרחוק, את מקומו לחדש, לקרוב, שנכנס לבית־החולים ויחד עם זה – ללבה של גלינה.
גם עתה היה לבה של האחות תפוס. סאלאזקין, זה שזכה בו אחרון, עזב את בית־החולים אך לפני שבועים והָעֳבר אל בית־חולים אחר. וגלינה רק היום נודע לה אל־נכון, שהוא מחזר שם אחרי אחות אחרת יפה – יפה ממנה.
סאלאזקין לא היה מן המשובחים שב“אֱלִילֶיהָ”, אבל החצוף שביניהם. ומה שלא עלתה ביד הגברים שקדמו לו – עלתה בידו.
והיתה גלינה עצובה ונרגזה ואומללה. לא ידעה מה לעשות, ונתמלאה רחמים, רחמים גדולים – על עצמה, ועל אמה, ועל אביה, ועל ממט אוגלו.
– למה כל זאת, ממט מחמל־נפשי? והלא גם לך בודאי מחכה אשתך, והיא אוהבת אותך. האם לא כן, מחמל־נפשי? למה מלחמה זו? על שום מה? ומה לנו ולהם?…
דמעות חמות וגדולות נושרות מעיניה ונופלות על ראשו ועל מצחו של ממט אוגלו.
וממט אוגלוּ מביט אליה בעיניו הדולקות מתוך כליון־נפש אלם ועונה לה רק מלה אחת, המלה היחידה, שבה התבטאה, כנראה, כל תמצית חייו:
– אגרי…
-
פחסת – Decubitus ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.