שני ציירים נכנסו לאחד מחדרי בית־הנכאת אשר בעיר הבירה.
– ראה, הנה יש להם כאן מֶנדֶלסון. ודאי העמיקו בכיסיהם. וגם מן המובחרים, משופרא דשופרא, – העיר השני. – הלא זה “הנער היָשֵן”.
שניהם עמדו על מקומם, מתבוננים בתמונה. שמשו של טרם־צהרים שפך מזהבו על כתלי הבית שבשכנות, נרתע מן הכותל מכאן, נכנס והציף את הבד אור מתון, שקט ונוח.
על הבד היה מצויר בוקר מעונן לאחר מטר סוחף בפנה חבויה שבפרדס של כרך. עמד ספסל ברזל ירוק תחת אלה עבותה, עמד סמוך לגזעה, וכרעו האחת בתוך חרדלית של גשמים. על הספסל ישן מיושב נער בן חמש־עשרה שנה. ידיו נתונות בתוך כיסי מעילו, ראשו נעוץ עמוק בין כתפיו, צוארון מעילו הרטוב מעומד, ומתוך פניו הצנומים והדלים ניכר היה, שכל הלילה היה נע ונד תחת מטר זה, וככלות כחו, ישב מרעיד על ספסל זה, תחת מחסה כל שהוא של אותו עץ, וכך נרדם. ילקוטו הקטן נשמט מבין ידיו ושכב על הארץ, תליו בשלולית.
הפרדס עודנו רטוב, העצים טפות־טפות נושרות מהם, והמעיל הישן והרטוב מבליט את חדודי הגוף הצנום ומדגיש את הרזון שבו. וכל קפול וקפול בפנים הרזים מכריז ומשמש מחאה אחת אלמת כלפי אותו הארמון הנהדר, שפרדס זה משמש לו מסגרת, ולו אין מקום להניח עליו את ראשו בליל מטר זה.
ואך למותר היה אותו שומר הגן או הגנן, המתחבא לבוא פתאום אל הנער, לולא רשמי פניו, שהיו כל־כך דומים לרשמי פני המצייר המפורסם בעולם.
הבמתכון צייר אותם, או כך עלה לו שלא מדעת?
אחת מן היצירות המשובחות של הצייר מנדלסון הייתה זו.
– כן, – הפסיק את הדומיה הצייר שעמד ראשון על ציור זה, – פה אנו רואים את כל לבו של מנדלסון. התבונן נא אל העינים של אותו גנן, המלאות שנאה לנער מסכן זה, שמצא “מחסה” בתוך גנו שלו. הרי היא “תמונת התשובה” שלו.
– “תמונת התשובה”! – סנן דרך שפתיו הצייר השני. – מה זה אומר?
– כלום אינך יודע? – תמה הראשון.
– לא! אני אינני יודע, – ענה רעהו. – אולי אתה יודע, ותגיד לי. על שום מה נקראה כך?
צל של לעג כבוש התעקל על שפתיו.
– נשב על ספסל זה – ענהו הראשון, – נשב ואני אספר לך. הנה מכאן עוד יותר יפה לראות כל אותו הצער וכל העלבון וכל הרחמים השפוכים על תמונה זו. העינים הסגורות האלה והבגדים המעוכים והרטובים הללו, שרבבים וקריעות להם, מעידים על כמה נדודים בלילות ללא מקום ללון תחת גדר, ובגל אשפה ועל גג אפל… הכפתורים הללו, מהם כמה חסרים, מהם עודם קבועים על מקומם, מהם תלויים שנים־שלשה על חוטים… והחוטים מהם לבנים, מהם שחורים, ככל העולה על המחט: זה כמה שלא טפלו ידים אוהבות במלבושו של יתום זה בעולמו הגדול של הקדוש־ברוך־הוא, וכל טלאי שעל נעליו, והחובט המעוקל, והסוליה המעוכה – יד אמן אוהב ורחמן טפלה בהם מתוך חום וחמלה רבה. בדמי לבו ומתוך תשובה צייר…
– הלא זה רצית לספר – הפסיקו הצייר השני.
– כן, כן! צייר העניות הלא קוראים למנדלסון. ומי כמוהו ידע צער העניות! יתום נעזב, בן עניים מרודים היה המצייר ועוד בהיותו רך בשנים יצא לנוד מבית אמו. והרבה שנים ידע עוני ורעב וצער ועלבון – עד שנתפרסם בעולם. לא היה לו מקום ללון, על גגי זרים התחבא לישון, על גג בית־הספר. הוא ידע את העוני “בשבט עברתו”, את העוני המנוול את הגוף ואת הנשמה. בתוך חבורת קבצנים עבר מעיר לעיר ותמיד היה זקוק לרחמים. לחם חסד אכל, מתוך רחמים הכניסוהו לבית־הספר, מחמלתם עליו קבל תמיכה. היה תלוי בחסדם ובחמלתם של בני־אדם עד ש…
– וכשעברו ימי הזעם שכח כל זה, שכח הכל…
– לא! הוא לא שכח! הוא נעשה סניגורם של עניים, הוא לא צייר אלא את העניים ואת העניות… וילקוטו, זה ילקוטו שהיה כל חלקו שהיה לו בימים הרעים, היה שמור אתו בימי הטובה…
– מבין אני, – נכנס לתוך דבריו רעו, ויהי היום והוא “כמעט שכח” ובא הילקוט וטפח על פניו…
– לא, יקירי! זה חומר ל“ספור לליל ניטל” אצל אומות־העולם. אצלנו אין ליל ניטל, אצלנו לא כך.
– ואיך אצלנו? אצל הרחמנים בני רחמנים?
– ויהי היום ועלם דופק על דלתו, על דלת האַטֶלְיֶה שלו, בקש ממנו מקום ללון הלילה: לו אין אף פרוטה בכיס.
חיוך רע כבוש התעקל שוב על שפתי השומע:
– והמצייר המפורסם גרשהו…
– כן, הוא גרש את הנער וגם פרוטה לא נתן לו. אבל ביום השני ישב אל הבד וצייר את “הנער הישן”, ולידידיו ספר בהתגלות לב את כל המעשה. ולבו הנדיב…
– לב אבן־גיר! – כמעט שצעק רעהו מתוך התרגשות ניכרת.
כנראה, הרגיש הראשון בהתרגשות זו, הוא התבונן בפני רעהו, כלומד מתוך פניו:
– מה אתה רוצה לומר, או מה יש לך לומר?
– כלום אינני אומר. מה אתה סבור, לוא נקרה לפניו אותו נער… נער שכמותו…
– יקירי, בכל מקום ומקום יש למצוא…
– “תלמיד־חכם שחטא בלילה, אל תהרהר אחריו ביום”.
– יפה אמרת, אבל יש גם נימוקים לא לזכות, אלא לגנאי. ואם שוב בא אותו נער, אחר התשובה, אחרי החרטה והוידוי… מה היה עושה אז? ואם גרש אותו שוב, האם לא גדל עוונו פי־שבעה? ואילו בא לא אותו הנער הזר, שאינו־ידוע, שיש לחשוד בו, שאין להאמין לו, לוא בא אחר המעשה בנער ואחרי הוידוי והתשובה לא נער סתם, אלא… אלא מכירו, שהוא יודע אותו כמה וכמה שנים – האם לא יגדל עוונו “שבעתים ושבעה”, כדברי לֶמך?
– יש לך מה לספר? – הפסיקו הפעם הראשון. –ספר.
– יש ויש! מעשה במצייר המפורסם מנדלסון והמצייר המתחיל… אני עבדך. הלא יודע אתה, כי בהיותי תלמיד הייתי מקבל תמיכה מבית־המסחר “לֶוין ושותפיו”. הייתה התמיכה מספקת לי, אף כי בצמצום, עד שפגשתי “אותה” והתינוק התחיל בוכה בידיה. וגם אז לא הייתה הצרה גדולה, אילו הייתי מקבל את משכורת עבודתי בעתון במועדה, ולא למועד היפה בעיני המו“ל. אילו הייתי יכול לעמוד בדבורי לפני בעלת הדירה והחנוני המקיף ולפני ידידי שהלווני. אלא… אלא שאלה המו”ל נהגו מנהג מו“ל. ויהי היום ו”מים באו עד נפש". חדרי כבר ניתן לאחר; להשאר בו לא יכולתי אלא יום אחד, ולעבור לחדר שני – לא היתה פרוטה. על צרורות ארוזים וחבושים ישבנו ועינינו כלות לפוסטה – ואיננה. כבר לא היה לי למי לפנות בעירי. כלו כל הקצים! ואז נזכרתי, כי יש עוד שעון בכיסי, ויש לי מכר בעיר ג' הסמוכה. ממנו לא לויתי עוד. ירד שעוני לבית הלווה (לומבארד בלעז) ואני ירדתי באניה לבוא לעיר ג'.
בשמונה בערב הייתי בג', ובכיסי – עשרים סאנטים.
נחפזתי אל מכרי עד נעילת הדלתות.
ולא מצאתיו, מתי יבוא? בעלת־הבית אינה יודעת. אין איש יודע. אולי באחת־עשרה ואולי יאחר.
בעלת־הבית אינה מכירה אותי, אינה יכולה להשאירני בחדרו.
שאלתיה, אולי יודעת היא באיזה בית קפה הוא רגיל לבלות שעתו? לאמתו של דבר, אלה הם דברים שאין בעלת־הבית צריכה לדעתם, אבל זו ידעה.
נכנסתי לאותו בית־קפה – גם שם לא היה. ואיש ממכירי לא נמצא בו. לא היה לי כסף בלתי עשרים סאנטים, ולהשאר לא יכולתי ויצאתי החוצה. אתהלך ברחוב ובעוד שעה אכנס שוב. בקשתי את המלצר לתת לו כרטיסי ולהגיד לו שיחכה לי כאן עד אחת־עשרה, אם יבוא.
עוד בהיותי בספינה קדרו השמים, רוח צפונית קרירה התחילה מנשבת. היושבים על הספינה נבאו למטר. וכשיצאתי מבית הקפה טפחו על פני טפות ראשונות, טפות קטנות, אך תכופות, צנונות, חודרות – לא היה כל ספק, בהתחלת מטר לכל הלילה אנו עסקינן.
הרחוב היה כבר לח. התהלכתי לאורך הנהר. לא היתה לי כל ברירה. הלכתי. אחר כן, כשנעשה מעילי כולו רטוב, עמדתי באחד השערים כחצי שעה, וחצי שעה עמדתי בשער שני. ושוב נכנסתי אל בית הקפה. מכרי עדיין לא היה שם.
בפחי נפש יצאתי. ובעשר שבתי שוב. מטר טורד עשה באמונה שליחותו להמטיר ממעל. מי יצא במטר כזה מביתו? בבית מכרי השארתי פתקה, שיחכה לי בבית קפה זה עד אחת־עשרה. אבל אם יאחר במקום שהוא נמצא שם וישוב אל ביתו אחר אחת־עשרה?
ובאחת־עשרה לא היה בבית הקפה. ברור, שעדיין לא שב אל ביתו.
אנוס אני להשאר לילה זה ברחוב. בן עשרים וחמש שלא יישן לילה – בזה אין אסון; שנשאר לילה ברחוב – גם לזה אסון לא נאמר; אבל במה דברים אמורים? כשאין רוח צנה של תחילת חורף בחוץ ומטר נתך ארצה.
להכנס לאכסניה? כמובן, אבל הנכנס בלי מִזוָדה מעורר חשד. ידרשו כסף למפרע. לוא היו בידי שלשה פראנקים, אבל בכיסי רק עשרים סאנטים.
היו לי מכירים גם בעיר זו, אך רק כתָבתם של שנים מהם ידועה לי. באין ברירה אכנס אליהם גם בשעה מאוחרת זו. אני רציתי להכנס אליהם מחר, זה כמה שנים שלא ראיתי אותם, את המצייר אשדוֹתי ואת הזקן מנדלסון.
אבל באין ברירה אכנס אליהם תיכף. קודם כל אולי אפשר יהיה ללון אצלם לילה זה, ועוד יותר פשוט ללוות מהם שלשה פרנקים עד מחר.
וכשגמרתי זאת, שאלתי את נפשי, מי קודם למי?
אשדותי קודם. הוא לא מן המפורסמים ביותר, אדם בעל לב רַגש וחם, רגש יותר מן המקובל והנהוג, איש עדין, אלא לפני שבועים חגג חג יובלו, ובו ביום הכניס למזל־טוב שעונו (מתנת חותנו) ללומבארד, כך כתבו מכאן. יש לו משפחה גדולה, ומן הסתם שאין דירתו נבראה קולטת אורחים מן החוץ ולא תמד שלשה פרנקים מצויים בכיסו. לא כן מנדלסון הזקן, שודאי דירתו נאה וכליו נאים והמזומנים בכיסו. ובכן, נכנסתי ברוב עמל ויגיעה לדירתו של “בעל התשובה”. אני הכרתי את “הזקן” עוד בהיותי תלמיד בית־הספר לציור. גם אז בקרתיו כמה וכמה פעמים בתור “מתחיל”, כשהוציאו עלי ידידי של אז לעז, כי לגדולות נוצרתי ועתיד אני לברוא תקופה חדשה וכו'. הייתי מראה לו לעתים רחוקות מאוד גם שרטוטי.
ואם רחקנו זה מזה כרחוק מזרח ממערב, מצאו חן בעיניו ציורי החיה והבהמה שלי, הלא חבתו אליהם היתה נודעת. בינתים גדלתי, וציורי הראשונים שהוצגו בתערוכה משכו אליהם עיני הבקורת והקוראים – בין לשבח בין לגנאי, התחילו מתעניינים בי. אחרי כן תפסתי עמדה, כמו שאומרים הבריות, עטרוני עטרת עומד בראש מהלך חדש, מביע רצונם של כמה, וכשדברו בציירות היו מתחילים כקודם במנדלסון, אבל מסיימים היו בי.
אמנם, בזמן גידולי זה לא ראיתי את פניו, אני גרתי באיטליה, אבל שתי יצירותי הגדולות, שהצגתי זו אחר זו בתערוכה, ראה וגם את יתר ציורי ראה.
והלא צחוק היה לומר, שביד הזקן לא ימצאו שלשה פרנקים כדי להלוותם עד תשע בבוקר יום שני.
ברוב עמל עלה לי להכנס בשעה מאוחרת זו אליו. שמח עלי הזקן, הציגני לפני בתו האחת ולפני בתו השניה. מצאנו, שיש לנו כמה מכרים משותפים ונכנסו עמי בשיחה ארוכה, עד שהפסיקנו הזקן בדבריו. הוא לא אהב ביותר לחשות כשאחרים מדברים.
ומתוך כך מצאתי הזדמנות לספר לו, מדוע נכנסתי דוקא בשעה מאוחרת זו, עשיתי מזה מעין אניקדוטה, מדוע אני כאן, ובקשתיו פשוט, בלי כל פירושים, שלשה פרנקים עד תשע בבוקר. אמרתי, שאמנם כמה שירה יש בלילה ללא שינה על חוף היאור, אלא שאיני רוצה לקבל רֶבמאטיזם לכל ימי חיי.
דברתי בפירוש בשלשה פרנקים. תיכף ומיד כשהתבוננתי לדירה וכשראיתי שהזקן מעמיד פני איש לא יבין, הכרתי, כי כאן לא יתנו לי מקום־לינה.
ולא נמצא בכל הבית, גם אצל הזקן, גם אצל בנותיו סכום גדול זה – רובל אחד ואחת־עשרה פרוטות בכסף רוסיה. בשתיקה לא יפה נגמרה שיחתנו.
מה טוב ומה יפה שלא נכנסתי אל אשדותי: אם כאן כך, על אחת כמה וכמה שם!
ויצאתי מן הדירה הגדולה והיפה – גם פרנק אחד לא נמצא בה. המטר הוא בשלו: דולף טורד. צנה ורוח עזה. הרחובות שוממים, אש הפנסים כתמתמה דהה, נעה ברוח הנה והנה…
שוב הלכתי לאורך הנהר.
התחילה הצנה חודרת לעצמותי, המטר מצא לו דרך בין צוארוני ומעילי וקלוח דק עבר על גבי. התבוננתי בשעון מוצג בחלונו של מחסן – אחת־עשרה וחצי. עד הבוקר שמונה שעות ארוכות – למטר וצנה, לצנה של טרם־בוקר…
בימים האחרונים התודעתי לכמה רופאים, ושמות של פגעים ומחלות שגורים גם על פי.
אתהלך עד שאצטנן, וסוף דבר – דלקת של ריאָה, רֶבמאטִיזם. היו נגד עיני: מיחושים לכל שינוי וסת, פרקים שנתקלקלו, אברים שנתעקלו, אצבעות ללא־תנועה, מראה צפרנים של חיה, מום שבלב וכולי.
ונמלאתי חמלה רבה על עצמי ובשרי, על גופי הצעיר, על בריאותי הטובה, – חמלה עד כדי דמעות.
ומתוך יאוש מצאתי מוצא.
חשתי אל העיר, סרתי אל השכונות העניות, וכשפגעתי סוף־סוף בעובר אורח, שאלתיו שמא יודע הוא מלון לא יקר…
– יפנה לשמאל וברחוב פלוני אלמוני יסור אל “הדוב השָחום”.
הכרתי במבטא של זה, כי גרמני הוא.
– מלון גרמני הוא?
– ודאי וּודאי.
– על אחת כמה וכמה נעים לי, עניתי לו.
וכעבור עשרה רגעים נכנסתי למלון, דרך מבוא מלא עשן, אבל חם, נכנסתי ובקשתי חדר לא גדול, מטה אחת.
יהיה איך שיהיה מחר, חשבתי, אבל הלילה אלון במטה.
– רוצה, אדוני, קודם בכוס קפה או שכר?
– לא מזה ולא מזה, תודה!
– להסיק את החדר? קר היום.
– אין צורך, לישון אני רוצה.
התכנסתי תחת הכסת הקרה מרעיד, אבל ישנתי תיכף ומיד. לא רציתי לחשוב מה אעשה מחר.
וכשקמתי בבוקר, השכמתי לקום, כדי למצוא את מכרי במטה הסבירו לי שמים כחולים, וקרן של חמה חלפה ונגעה בפני.
רחצתי פני ויצאתי מן החדר.
צריך לצאת באין רואים, עד שידרשו ממני שכר־לינה.
מתבונן אני לכל הצדדים ורואה אני, כי אין מוצא אל דרך המבוא, שבו נכנסתי אמש. בר־נש מתהלך לארכו ובידיו מטאטא. מכבד הוא את החדר.
עליתי שוב לחדרי, הסירותי את מעילי ותליתיו על האונקלי, שיהיה תיכף ומיד נראה לעין הנכנס, מעין ערובה יהיה כאן ואני ירדתי שוב, וברגע שלא הרגיש בי נמלטתי אל הרחוב.
כמובן, שמצאתי את מכרי (גוי בן גוי, שלא התענין כלל לדעת מי אני ומה אני), וכמובן, שקבלתי ממנו תיכף ומיד את הכסף הנחוץ לי ועמו נכנסתי אל האכסניה שלי ושם שתיתי קפה. שלמתי את דמי־לינה, לקחתי מעילי – והלכתי.
ואת הזקן לא הוספתי לראות. בו בבוקר הלכתי שוב כדי להביא את הכסף לאשתי.
ובו בבוקר נכנס הזקן לאשדותי וספר לו את כל המעשה ואת החרטה שהתחרט: גם ללון אפשר היה בדירתו, וגם “הכסף” היה בידו, אלא…
זה היה סוד לבו…
שניהם עמדו שוב מתבוננים בציור.
– והיה לילה, חושך ורוח צנה נושבת… צנה ומטר של תחילת חורף מתמיד וטורד…
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.