רקע
יוסף בן מתתיהו
קדמוניות היהודים
יוסף בן מתתיהו
תרגום: אלכסנדר שור (מיוונית עתיקה)

לזכר אאמו“ר הרב יעקב בן הרב יצחק אלישע שור נ”ע


 

[הקדמה]

יוסף בן מתתיהו הכהן המכונה יוספוס פלויוס כתב בשנות 93–94 ברומא את ספרו „קדמוניות היהודים“ – Ἰουδαικὴ ἀρχαιολογία – או כמו שהוא עצמו קורא לו ἡ ἀρχαιολογία. ספר זה מקיף את הזמן מבריאת העולם עד שנת 66, שנת פרוץ המרד ביהודה נגד הרומאים, המתואר בספרו „מלחמת היהודים“, שנכתב כעשרים שנה קודם לכן, בשנת 75–79. אמנם הרעיון לכתוב את תולדות עמו כבר עלה לפניו באותה שעה, אלא מפני רבוי החומר חלק את ספרו ופרסם תחילה את „מלחמת היהודים“ ואך לאחר זמן כתב את „הקדמוניות“ (קדמוניות I 6). הוא עצמו חלק את חבורו זה לעשרים ספרים. עשרת הספרים הראשונים כוללים את תקופת כתבי הקודש, ועשרת הספרים האחרונים מטפלים בתקופה שלאחר גלות בבל, מימי שיבת ציון עד פרוץ המרד.

על הנימוקים שהביאוהו לכתיבת ה„קדמוניות“ ועל המכשולים שהיו כרוכים בזה מספר המחבר בפתיחה לספרו (I 1–5, 9). זה למעלה מעשרים שנה שהוא חי ברומא בפלטין הקיסרים. מתבונן הוא מקרוב אל חיי הסביבה המושחתת על כל תועבותיה ורואה את השנאה לישראל המפעפעת בלב גדולי רומא ומשכיליה; די לקרוא את דברי גדול ההיסטוריונים של תקופתו, הצורר טקיטוס בספר החמישי של ה„היסטוריות“ שלו כדי להכיר מה היו מושגיהם על היהודים והיהדות, אבל גם ראה ש„בקרב ההמונים עָצַם זה מדורות רבים מספר המקנאים לעבודת אלהי ישראל ואין עיר מערי היוונים או עם מעמי הלועזים אשר לא פשט שם מנהג היום השביעי שבו שובתים אנו מכל עבודה וגם משמרת הצומות והדלקת הנרות ורבים מדיני האוכל אשר צֻוו עלינו“ (נגד אפיון ב' ל"ט, שמחוני). הוא מקוה שאלה בודאי יתענינו להכיר את טיב המצוות ומחוקקם, נוסף על כך יגן על כבוד ישראל אם יעביר לפני שוטני עמו את המאור שביהדות ואת ההיסטוריה הארוכה של עם ישראל (קדמוניות I 5, 6).

בספרו „מלחמת היהודים“ מתאר המחבר מה שראה בעיניו ואת העלילות שהוא עצמו השתתף בהן, כשרושם החורבן עוד חדש בקרבו, לכן חבורו הוא מלא חיים ותנועה. את ספרו „קדמוניות“ חבר בהתקרבו לשנות הזקנה ברוח נרגעת ומתוך סבלנות לחטט בספרים. בעשרת הספרים הראשונים השתמש בכתבי הקודש ובמסורת האבות שנמסרה בעל־פה או שנשתמרה בספרים קדומים שהיו שמורים בלשכות בית המקדש. מכל החומר הרב הזה בחר לו המחבר את הדרוש לו ושלב מקרא ואגדה וערך מטעמים לקורא הנכרי. במקום ספורי בדים המצויים בספרי ההיסטוריה של אומות העולם (קדמוניות I 15) מספר הוא את קורות אבותינו, מקשט את אישיותם ועלילותיהם בסממנים הלקוחים מתוך האגדה, וכדי שלא יהיו תמוהים בעיני הקוראים מחזק הוא תכופות את דבריו בדברי סופרי יון שקדמו לו אבל נמנע הוא מלהפריז כמותם. ואם עליו לספר מקרה יוצא מגדר הטבע מצטדק הוא ומוסר את הענין לשיקול דעתו של הקורא להאמין או לא. רק בדברו על המצוות מקצר הוא, כי היה בדעתו לכתוב ספר מיוחד על המצוות וטעמיהן, ולדאבוננו לא הספיק לכתבו. את הסתירות לתורה שבכתב ולתורה שבעל פה הנמצאות ב„קדמוניות“ נבין אם נזכור את הסביבה הזרה שבה נמצא רחוק ממקום תורה, ואולי מבלי שהיו בידו ספרי הקודש, אחרי שעברו עליו שנים רבות בנדודים ובמלחמות ועל כן הטעהו זכרונו. הוכחות לדברי ימצא הקורא בהערות המרובות שבשולי העמודים וביחוד במבוא לכל כתבי יוסף בן מתתיהו שיופיע בכרך מיוחד.

בעשרת הספרים האחרונים מעביר המחבר לפנינו את התקופה משיבת ציון עד פרוץ המרד על יסוד ספרי המכבים, ספר ניקולאוס מדמשק, סטרבון והיסטוריונים רבים אחרים. קורות התקופה שבין מרידת החשמונאים והמרד הגדול נכתבו בשנויי נוסחאות בספרו „מלחמת היהודים“ ועל־ידי כך ניתנו להשוואה ולבקורת.

כל החסרונות והמגרעות שמונים באישיותו של המחבר ובספריו, גם חכמי ישראל החל מר' יצחק אברבנאל וגם חכמי העמים ששנאת ישראל מבצבצת מתוך דבריהם יש לתלות בתפיסה סוביקטיבית נפרזה. אין לכחד שיוסף חשוב כהיסטוריון שאין תמורתו בשביל התקופה שבין עזרא עד המכבים ומהחשמונאים עד פרוץ המלחמה עם הרומאים. לגבי מאות השנים האלה הוא ההיסטוריון היחידי, שאלמלא הוא לא היו הידיעות הבודדות הפזורות במקורות אחרים מספיקות לתת תמונה נכונה ממה שעבר על היהדות. הגלויים האחרונים כמו הפפירים הארמיים שנמצאו ותגליות אחרות הוכיחו את אמתת דבריו, שנחשבו לפני הגלויים האלה לבדויים. ואם נביא בחשבון גם את הסביבה שבה כתב את ספריו – עליו היה להזהר בדבריו מחמת יד העריץ האכזר דומיטיאנוס – ואת תכנם הרחב וכונתו הרצויה לא נבוא עמו בטרוניא על שגיאותיו ופגימותיו שהרי חסרונות כאלה מצויים גם אצל גדולי ההיסטוריונים מאז ומעולם.

לא פחות חשובים ה„קדמוניות“ כמקורות לידיעת התרבות והספרות של ימי בית שני, ביחוד לתולדות ההלכה והאגדה.

וכבר הכיר זאת הגר“א ז”ל ברוח גאוניותו, כמו שמעיד תלמידו הרב אברהם שמחה במכתב מיום א' א' דר“ח אדר שני תרכ”ב בזה הלשון: רבינו ז“ל אמר לבנו הרב הגדול מוה”ר אברהם ז“ל שהוא משתוקק להעתקת יוסיפון לרומיים שעל ידו נוכל להגיע אל מטרת כונתם של רבותינו ז”ל בתלמוד ומדרשים בדברם במקומות רבים בעניני ארץ קדשינו ובית מקדשנו ותהלוכות שרי קודש בימי קדם וכו'.

עד היום לא נתרגמו ה„קדמוניות“ לעברית תרגום מלא ומדויק. אמנם קלמן שולמן תרגם בשנות תרכ“ד ותרמ”ז את רובו של הספר אולם תרגום בלתי מדויק, ולא מן המקור אלא מתוך תרגום גרמני „כפי הענין“ ובהמון מליצות ושברי פסוקים. התרגום הזה שלפנינו שואף בעיקר למלא מקום הטקסט המקורי היוני עד כמה שאפשר על ידי מסירה נאמנה של התוכן והמלה והתרחקות ממליצות יפות על חשבון הדיקנות. אלא שנזהרתי מלפגוע בתרגומי ברוח הלשון העברית; התאמצתי לשמור על הדיוק מבלי להתרחק מחופש התרגום, אבל הראשון היה המכריע. אין ברצוני לחזור ולהעביר לפני הקורא את כל המכשולים והמעצורים העומדים בפני המתרגם מיונית לעברית. אחרים עשו זאת פעמים מספר. בדרך זו הלכתי בתרגום ה„קדמוניות“ ומקוה אני ללכת בה בתרגום יתר כתבי יוסף. ואם לא עלה הדבר בידי בשלמות אשתדל לתקן ולשפר ככל האפשר במהדורות הבאות. אסיר תודה אהיה למי שיעירני על פרטים.

ההערות נכתבו לשם הקורא הנבון הרוצה לעמוד על יסודם של הענינים. כדי לתרץ ולישב את הסתירות והבעיות המרובות בספרי המחבר נכתבו מחקרים לרוב, גם התגליות על ידי החפירות והכתובות שנתגלו עזרו הרבה להבנת הספר, אולם לא יכולתי להכנס כאן לפרטי פרטים, כי אין מקום למחקרים בשולי הגליון. במקום שיכולתי להביא איזו מסקנה הבאה לבאר בקצרה את דברי המחבר, הבאתי. והמתעמק ימצא זאת בספרי על יוסף ההיסטוריון והסופר שיופיע עם הכרך האחרון של ה„קדמוניות“ ובו ימצא את רשימת הספרים שהשתמשתי בהם.

חובה נעימה לי להודות לידידים שעזרו לי לתת לפני קהל הקוראים העברי את הספר הזה. זה שנים שעוסק אני בתרגום ה„קדמוניות“ ולא עלה בידי להשיג את הכספים הדרושים להדפסתו. אך הנה התנדב המו“ל ראובן מַס למרות צוק העתים שאנו חיים בהם והשקיע מכספו ומרצו להוציא את הספר לאור ולתת לו צורה הוגנת. הרב ד”ר עקיבא פוזנר השוה את התרגום עם המקור וכמה מהצעותיו נתקבלו על דעתי. את ההערות שהוסיף סמנתי באות [פ.]. הסופר מ.א. ז’ק הואיל לקרוא את גליונות ההגהה. כולם יעמדו על הברכה.

אלכסנדר שור.1

ירושלם, בית וגן, כ“ח מנ”א תרצ"ט.


 

ספר ראשון


§§ פתיחה

1 (1) האנשים האומרים לרשום קורות העתים, מֻשפעים, רואה אני, לא מגורם אחד ומיוחד, כי אם מרבים ושונים ביניהם עד למאד.

2 כי אחדים ברצותם להראות את כחם בדבור ובשאפם לתהלה כתוצאה מזה, משתערים על החלק הזה של הספרות; ואחרים הנושאים את לבם לתגמול מאת אלה אשר עליהם מחויבים הם לכתוב, יערבו את לבם לעבודה זו גם אם היא למעלה מכחותיהם.

3 ויש כאלה הנאלצים מתוך ההכרח של המאורעות עצמם, שלקחו בהם חלק, לתאר אותם בכתב בתאור מפורט. אולם ישנם רבים, אשר אי־הידיעה השוררת בנוגע למעשים חשובים, הביאה אותם לספר על אודותם לטובת הכלל.

4 מהגורמים האלה הנזכרים למעלה נפלו שני האחרונים בחלקי. כי בהכירי מתוך השתתפותי במלחמה שהיתה לנו היהודים עם הרומאים, הן את מהלכה והן את תוצאותיה, הייתי נאלץ לספר אותה לפרטיה2 נגד אלה אשר בכתבם על אודותיה חללו את האמת3.

5 (2) וכאשר אמרתי לקבל עלי את חבור הספר הזה חשבתי שיענין את דוברי יוונית כולם. יען כי הוא יכלול את כל קדמוניותינו ואת חוקתנו המדינית, כשהם מתורגמים4 מתוך הספרים העבריים.

6 עוד קודם לכן היה בדעתי, בעת שתארתי את המלחמה, להודיע על מוצאם של היהודים ואת הקורות אותם5, על ידי איזה מחוקק חונכו ליראת אלהים ולהשרשת שאר המדות הטובות, וכמה מלחמות נלחמו במשך השנים הרבות עד המלחמה האחרונה עם הרומאים שנכנסו בה נגד רצונם.

7 אולם, מאחרי שההקף של הנושא הזה היה גדול יותר מדי, הפרדתי את הנוגע אליה לבד בתתי לה התחלה וסוף משלה וככה נתתי מדה מתאימה לחבור. עם זה, בהמשך הזמן, כמו שיקרה לאנשים אשר בדעתם לגשת למפעל גדול, תקפוני הִסוס ופקפוק לתרגם נושא רחב כזה לשפה זרה ונכריה לנו בשמושה.

8 אבל היו אנשים אחדים אשר מתוך תשוקה להיסטוריה זו עודדוני להמשיך בה, ויותר מכולם אֶפַּפְרוֹדִטוֹס6, איש מסור לכל סוג של השכלה, ביחוד מתענג הוא על קורות העתים, כי הלא גם הוא נתנסה בעלילות גדולות ותהפוכות שונות של הגורל ובכל אלה הראה כח נפלא באפיו ורצון איתן למוסר.

9 ובכן שמעתי בקול האיש הזה התומך תמיד באנשים שיש ביכלתם לעשות דבר מועיל וטוב, גם התבישתי בפני עצמי להֵחָשֵׁב כאיש המבכר לשבת בעצלתים מלהתאמץ לעבודה נעלה. ולכן התאזרתי עוז ביתר רצון. מלבד הנמוקים הללו הנזכרים שמתי אל לבי ביחוד, כמה רצו אבותינו למסור ידיעות כאלה, וכמה השתוקקו אחדים מהיוונים להכיר את קורותינו.

10 (3) והנה מצאתי שהשני מהתלמיים7, המלך שהיה כה מעֻנין בהשכלה ובאסיפת ספרים, היה נכסף ביחוד לתרגם את תורתנו ואת חוקת המדינה המיוסדת עליה אל השפה היוונית, 11 ושאלעזר8, שלא נפל במדות טובות משום כהן גדול שהיה לנו, לא מנע מהמלך הנזכר לֵהנות מטובה, שהיה בודאי אוסר,

12 אלמלא מנהג אבותינו שלא להחזיק בסוד כל דבר טוב9. ובכן גם לי יאה לקבל עלי לחקות את נדיבות נפשו של הכהן הגדול ולחשוב שגם היום ישנם רבים שוחרי מדע דומים למלך. המלך לא היה יכול לקבל את כל הספרים שלנו, כי אם רק את חלק התורה לבד שמסרו לו האנשים אשר נשלחו לאלכסנדריה לבאר אותה.

13 ענינים בלי מספר מסופרים בכתבי הקודש, הלא ההיסטוריה של חמשת אלפים שנה ממלאת אותם וכמה מיני קורות מפתיעים, הרבה מקרי מלחמה ועלילות גבורה של מצביאים ומהפכות מדיניות.

14 בכלל יכול כל איש הרוצה להתבונן בהיסטוריה זו ללמוד מתוכה שאותם האנשים הדבקים ברצון אלהים ואינם מעיזים לעבור על מצוותיו הטובות, מצליחים בכל דבר יותר משהם מקוים ושכרם – האושר – ניתן להם מאת אלהים. ואִלו האנשים שאינם ממלאים בשלמות אחרי החוקים האלה, נעשה להם הקל קשה, מהפכים לשואה שאין להשיבה את הטוב שהם אומרים אולי לעשות.

15 ולכן בראשית דברי קורא אני לאנשים הנגשים לספרי האלה שיפנו את מחשבתם לאלהים ושישימו לבם איך תפס המחוקק שלנו תפיסה נכונה את מהותו ויחס לו תמיד מעשים ההוגנים לכחו ושמר על דבורו בנוגע אליו שיהיה נקי מספורי בדים המצויים אצל אחרים, אף כי לפי אורך הזמן וקדמותו היתה לו האפשרות הגמורה לבדות שקרים.

16 כי הוא נולד לפני אלפים שנה בתקופה קדומה כזו שבה לא נסו אפילו משורריהם להרצות על התהוות אלהיהם, ואף כי על עלילות בני האדם וחוקיהם.

17 את הדברים המדויקים אשר בספרותנו אתאר אפוא בהמשך דברי, דבר במקומו, יען את זאת נדרתי לעשות בנוגע לחבור זה לבלי להוסיף ולבלי לגרוע דבר.

18 (4) מאחרי שכמעט כל הענינים קשורים בחכמתו של מחוקקנו משה, עלי לדבר תחלה בקצור על־אודותיו לבל יהיו אחדים מהקוראים נבוכים, הלא תוכן החבור הזה הוא על החוקים והקורות ואיך זה עוסק הוא במדע הטבע10.

19 עליך לדעת אפוא שהוא חשב לצורך הגדול ביותר בשביל האיש הרוצה לסדר יפה את חייו הוא וללמד גם לאחרים, שיבין תחלה את עולם אלהים ולהסתכל ברוח בינתו במעשיו ואחרי כן להשתדל לחקות את הדוגמה הנעלה מכל, עד כמה שהוא מוכשר לכך, ולנסות להדבק בו.

20 כי בהזניחו את ההתבוננות הזאת לא תהיה למחוקק עצמו דעה נכונה, ולא יקח את לב קוראיו מה שיכתב בנוגע למדות טובות אם לא יכירו קודם כל שאלוהים הוא האב והאדון לכולם ורואה הכל ונותן להולכים אחריו חיים מאושרים ואת אלה הסרים מהדרך הטובה הוא משליך לתוך צרות גדולות.

21 ובכן אפוא כאשר רצה משה ללמד את לקחו לאזרחיו בעת הכינו את חוקיו, לא התחיל באֳמָנות ובמשפטים בין איש לרעהו, כמעשי אחרים11 כי אם הפנה את המחשבות אל אלהים ואל הסדר בבריאה12 להוכיח שבין הנבראים עלי אדמות אנחנו בני־האדם הם המעולים; וכאשר הטה את לבם ליראת אלהים שִׁדֵּל אותם על נקלה ליתר הדברים.

22 מחוקקים אחרים, בהמשכם אחרי בְּדָיות יחסו בספריהם לאלים את פשעי בני־האדם הנבזים והראו לרשעים הצטדקות רבה למעשיהם.

23 אבל המחוקק שלנו בהראותו שאלהים הוא שלם במדותיו למד את בני האדם לשאוף לקחת חלק בהן ואת אלה שאינם חושבים ככה ואינם מאמינים העניש בלי רחמים.

24 אחלה אפוא את פני הקוראים שיבחנו את חבורי מנקודת ראות זו. לקוראים ברוח זו לא יראה שום דבר נגד ההגיון ובלתי הוגן לרוממות אלהים ולאהבתו את בני האדם. יען כל דבר בו מסודר בסדר מחלט ביחס לטבע העולם, ענינים אחדים מרומזים בהתאם לכוונת המחוקק, אחרים מובעים רק בדרך משל, אבל מה שניתן להאמר באופן גלוי, זה מובע ברור.

25 ואולם האנשים אשר ברצונם להתבונן גם בגורמים של כל ענין וענין, ימצאו מבוקשם במחקר רחב ופילוסופי יותר, שאני אמנם דוחה לעת עתה לזמן אחר, אבל אם אלהים יתן לנו חיים, אנסה אחרי החבור הזה לכתוב על הנושא ההוא13.

26 עתה אפנה אל ספור המאורעות בהזכירי תחלה מה שאמר משה בנוגע לבריאת העולם. את הדברים האלה מצאתי כתובים בספרים הקדושים, ואלה הם:

בריאת העולם

27 (I־1) בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ. עוד לא נראתה הארץ לעין, רק היתה חבושה במעמקי החשך ורוח מרחפת על פניה, צוה אלהים שיהיה אור

28 כאשר נהיה אור התבונן אלהים בכל החומר והבדיל את האור ואת החושך ולזה שָׂם את השם לילה ולההוא קרא יום, ואת הָנֵץ האור ושקיעתו כנה ערב ובוקר. זה היה צריך להיות היום הראשון, אבל משה קראהו אחד14.

29 יכולתי כבר עכשיו למסור את הטעם, אבל מפני שהבטחתי לבאר במיוחד בכתב את הנמוקים של כל ענין וענין, דוחה אני את באור הענין הזה עד אז15.

30 אחר כך, ביום השני, שם את השמים על הכל, יען חשב אותם לראויים להיות קבועים ונפרדים לעצמם מהאחרים, בהקפיאו סביבותם קרח16, ובעשותו אותם לחים ורוויי מים17, שיהיו יותר נוחים לתועלת האדמה בגלל הגשמים.

31 ביום השלישי כונן את הארץ ושפך את הים סביבה18. באותו יום הצמיח מיד19 מהאדמה צמחים וזרעים. ברביעי קשט את השמים בשמש וירח ושאר הכוכבים וקבע להם את מהלכם ודרכם להורות על ידם את תקופות הזמנים.

32 ביום החמישי שלח את נפש החיה השוחים או עפים אלה לעומק ואלה לאויר וחבר אותם לרֵעות והזדוגות שיולידו ושירבו ויפרו את מינם. ביום הששי עשה את המין בעלי ארבע הרגלים ועשה אותם זכר ונקבה; ביום הזה צָר גם את האדם.

33 לדברי משה נעשה בששת הימים האלה העולם וכל אשר בו; ביום השביעי שבת אלהים ונח ממלאכתו. מסבה זו נחים גם אנחנו ביום הזה מעמלנו וקוראים אותו שבת. פרוש השם בשפת העברים מנוחה.

בריאת האדם

34 (2) והנה אחרי היום השביעי התחיל משה לדבר בעניני הטבע20 ומספר על־אודות יצירת האדם בדברים אלה: וייצר אלוהים את בן־האדם בקחתו עפר מן האדמה והכניס בתוכו רוח ונשמה21. האנוש הזה נקרא אדם22. המלה הזאת מסמנת לפי שפת העברים אָדֹם, כי נעשה מאדמה אדומה מגוּבָלָה, כי זהו מראה האדמה הבתולה והמוצקה23.

35 ואלהים הביא אל אדם כל החיות למיניהן והציג לפניו זכר ונקבה ונתן24 להן שמות ובשמות ההם נקראות הן עד היום הזה. וכראותו שאין לאדם רֵעוּת וחַברוּת עם נקבה, הלא גם לא היתה, ומסתכל הוא בהשתוממות25 בשאר החיות שלהן ישנָה, לקח אלהים ממנו בשנתו צלע אחת ויָצר ממנה אשה.

36 וכאשר הובאה לאדם הכיר בה שנעשתה ממנו. הנקבה נקראת בלשון העברים אשה ואולם שם האשה הזאת היה חוה26. המלה הזאת מסמנת „אם כל חי“.

גן עדן

37 (3) להלן הוא מספר שאלהים נטע גם גן מקדם, פורח בצמחים מצמחים שונים. בין אלה היו גם עץ החיים ועץ שני, זה של הדעת, שבעזרתו היתה היכולת להבדיל מה הוא הטוב ומה הוא הרע. לתוך הגן הזה הכניס את האדם ואת אשתו ופקד עליהם לשמור על הצמחים.

38 הגן הזה מָשְׁקֶה מנהר אחד הזורם סביבות כל הארץ ומתחלק לארבעה ראשית, הפישון27, שמו מסמן שֶׁפַע28, זורם לעבר הודו29 ומשתפך לתוך הים, בפי היוונים נקרא גַנְגֵיס, האֶבפְרַטֵיס והטיגריס נבלעים בתוך הים האֶרֶתְרֶאִי30. האבפרטיס נקרא פְּרָת31, המלה מסמנת או פָּרֹשׁ או פָּרֹה32.

39 הטיגריס דִיגְלַת33, מה שמביע יחד צַר וחד34. הגיחון35 מגיח דרך מצרים, פרושו „הנובע לנו מעבר השני“, ואותו קוראים היוונים נילוס.

החטא וגרוש מגן עדן

40 (4) והנה צוה אלהים לאדם ולאשתו לטעום משאר הצמחים ולהנזר מזה של הדעת בהזהירו אותם מראש שאם יגעו36 בו יאבדו.

41 בעת ההיא דברו כל החיות שפה אחת37 והנחש, אשר חי בחברת אדם ואשתו וקנא באשרם38 שיהיה להם אם ישמעו למצות אלהים וידע שאם לא ישמעו תבוא עליהם שואה,

42 השיא בערמה את האשה לטעום מעץ הדעת באמרו שבו ספונה הכרת הטוב והרע, ואם זאת תהיה להם יְבַלו חייהם באושר מבלי להיות נופלים מאלהים.

43 וככה הדיח את האשה לזלזל בפקודת אלהים. היא טעמה מן העץ ונהנתה מהמאכל ופתתה את אדם לקחת ממנו. ועתה ידעו כי ערומים הם ובהתבישם להיות במצב כזה לעיני השמש שמו דעתם להתכסות;

44 העץ עזר לחדד את שכלם. הם כסו את עצמם בעלי תאנה ובחפותם על בשתם דמו עצמם מאושרים כי מצאו אשר חסר להם קודם לכן.

45 ויהיה בבוא אלהים לתוך הגן ויתחבא אדם שהיה מתהלך עד אז בחברתו, יען הכיר את עותתו39. אלהים השתומם על התנהגותו וחקר לסבה, מדוע התענג קודם על חברתו ועתה בורח הוא מפניו ומתחמק. ויען כי זה לא הוציא מלה, בדעתו כי עבר על פקודת אלהים,

46 אמר: „גמרתי בלבי על אודותיכם שתחיו חיי אושר מבלי לסבול איזה סבל שהוא, מבלי שאיזו דאגה תדאיב את נפשכם, שכל הדברים המביאים להנאה ולתענוג יהיו נופלים בחלקכם מעצמם, עקב השגחתי, בלי שום עמל וענוי מצדכם; בשל הטובות האלה לא היתה הזקנה קופצת עליכם וחייכם היו נעשים ארוכים.

47 ועתה פשעת נגד כונתי בהפרך את פקודתי. כי אינך ממשיך לשתוק מתוך יושר לבב, אלא מתוך מצפון רע“.

48 אדם הצטדק על קלקלתו ובקש את אלהים לבל יתאנף בו והאשים את האשה במה שנעשה ואמר כי נפתה על ידה לחטֹא, והיא מצדה האשימה את הנחש.

49 אלהים הטיל עליו40 עונש על אשר הלך בעצת אשתו באמרו שהאדמה לא תוציא יותר מרצונה להם דבר, כי אם חלף עמל ועבודה מפרכת תתן חלק מיבולה, וחלק תמנע. את חוה העניש בהריון ובחבלי לידה, על כי נתפתתה על ידי הנחש וגנבה את לב האדם והביאה עליו את האסון.

50 מהנחש לקח את הדבור41, בכעסו על רשעתו ביחס לאדם ושם ארס בלשונו42 ועתדו להיות אויב לבני האדם והתרה בו כי יקבל את מכותיו בראשו, יען כי בו נמצא הרע בשביל בני האדם ואויביו יוכלו בו בנקל לרוצצו,

51 ולקח ממנו את הרגלים43 ועשהו זוחל ומתפתל על האדמה. אחרי שאלהים הטיל עליהם לסבול את העונשים האלה העביר את אדם וחוה מתוך הגן אל מקום אחר.

קין והבל

52 (II–1) ויולדו להם שני ילדים זכרים. שם הגדול קין44; אם נתרגם את השם הזה, מסמן הוא קנין45, שם השני הבל46 מה שמסמן אַיִן47. נולדו להם גם בנות48.

53 והנה האחים מצאו חפץ בשאיפות שונות, הבל הצעיר שקד על הצדק ובהאמינו שאלהים נוכח בכל מעשיו נתן את לבו לדרך הישרה49, הוא חי חיי רועה. אבל קין היה מָשְׁחָת עד למאד בכל דבר ובנשאו את עיניו לבצע בלבד היה הוא הראשון אשר עלה על דעתו לחרוש את האדמה50 והרג את אחיו מסבה זו:

54 הם נועדו להקריב קרבן לאלהים ויבא קין מפרי האדמה והעצים והבל ־ חָלָב51 ובכורות צאנו, ויתענג אלהים יותר מהקרבן הזה יען נתכבד בפירות הנולדים מעצמם ולפי חוקי הטבע ולא בפירות שהושגו באלמות מאת הטבע במזימות בן־האדם החומד.

55 ויחר לקין מאד על אשר העדיף אלהים את הבל עליו ויהרוג את אחיו ובהשתדלו להטמין את גויתו דִמה לחפות52 על מעשהו. ואלהים ידע את הנעשה ובא אל קין לשאול לאחיו, איה הוא; ימים רבים שלא ראהו בעוד שעד כה היה רואה אותו הרבה בחברתו.

56 וקין שהיה נבוך ולא היה לו מה לאמר לאלהים, אמר תחלה שגם הוא אובד עצות על שלא ראה את אחיו, אחרי כן, כאשר חקר אותו אלהים הרבה והציק לו בשאלות, ענה, שאיננו אֹמֵן אחיו ושומרו ולא מפקח על מעשיו.

57 עתה כבר האשים אלהים את קין ברצח אחיו ואמר: „מתפלא אנכי שאינך יודע לספר על אודות איש שאתה הרגת בידך“.

58 והנה מן העונש בעד הרצח אמנם פטר אותו יען הגיש לו קרבן ויחד עם זה התחנן לפניו53 שלא יחרה אפו בו יותר מדי, אבל קלל אותו ואיים עליו כי יעניש צאצאיו עד54 הדור השביעי ויגרש אותו מתוך הארץ ההיא יחד עם אשתו.

59 ולבל יפחד פן יפול בנדודיו שדוד על ידי חיות ויאבד באופן זה צוה אלהים עליו לבל יפול ברוחו בגלל זה, ואל יפחד מפני החיות55 ויוכל להתהלך על פני כל הארץ. גם שם לו אות שבו יהיה ניכר ופקד עליו לצאת לדרכו.

בני קין

60 (3) אחרי היותו נע ונד הרבה התישב עם אשתו בארץ נוד56 מקום שנקרא בשם זה; במקום הזה קבע את מושבו ופה נולדו לו גם בנים. הוא לא לקח מוסר בגלל ענשו57, כי אם הגדיל את רוע לבו. הוא התמכר לכל תענוגי הגוף58, אם כי היה זקוק להשיג אותם על ידי רשע כלפי האנשים שחיו אתו.

61 הוא הגדיל את נכסיו ברכוש שהשיג בחמס ואלמות; הוא הזמין לתענוגותיו ולמעשי השוד את האנשים אשר נפגש אתם ונעשה מחנכם למעללים רעים59; הוא הרס את השלוה שבה חיו בני האדם קודם לכן על־ידי המצאת המדה והמשקל; את חייהם התמימים והנדיבים שחיו טרם ידעם את הדברים האלה הפך לחיי נכלים;

62 הוא היה הראשון אשר הציב גבולות בארץ ובנה עיר והקיפה חומות ומשך את חבריו להתקבץ לתוכה. ואת העיר הזאת קרא חנוך60 על שם בנו הבכור חנוך61.

63 בנו של חנוך היה עירד62, ממנו נולד מְחוּיָאֵל63 ולו נולד בן מתושאל64

64 אבי לֶמֶך65 ולזה שבעים ושבעה66 בנים משתי נשיו צִלָה67 ועָדָה68. אחד מהם, יָבָל69 בנה של עָדָה, הקים אהלים ומצא חפץ בחיי רועה, אבל יוּבָל70, מאותה האם, עסק במוסיקה והמציא את הנֵבל והכנור. תוּבַל71, אחד מבני האשה השניה, עלה על כולם בכחו והצטיין ביותר במעשי מלחמה ועל ידם השיג גם את הדברים המשמשים לתענוגות הגוף.

65 הוא היה הראשון שהמציא את הנפחות. למך היה גם אב לבת ושמה נַעֲמָה72. בהבינו היטב את עניני אלהים73, ראה שעליו לשאת את העונש בעד רצח קין את אחיו וגלה זאת לנשיו.

66 עוד בחיי אדם הלכו צאצאי קין מרשע לרשע ועקב תוֹרָשָׁה וחקוי הלכו מעלליהם הרעים הלֹך וגדול74. אשר למלחמה לא ידעו דיָם ואשר לשֹׁד היו שקועים בו. ואם היה איש מוג לב לרצֹחַ, אזי היה אמיץ לב בהשתוללות אחרת, בחציפות ובחמדנות.

שת ובניו

67 (4) אדם היה אפוא הראשון אשר נוצר מהאדמה – הענין דורש לשוב אל המסופר על־אודותיו – ואחרי שנהרג הבל וקין ברח בגלל הרצח הזה, נכספה נפשו לילדים ותשוקה עזה תקפתהו להוליד75 אחרי שעברו עליו כבר מאתים ושלשים שנה וחי אחרי זה שבע76 מאות שנה ומת.

68 ויולדו לו ילדים רבים אחרים77 וגם שת78. אם אבוא לדבר על האחרים, יארכו הדברים, אנסה אפוא לספר על אודות שת וצאצאיו בלבד. אחרי שהוא גדל והגיע לגיל שבו כבר היה בכחו לבחור בטוב התעסק במדות טובות ונעשה הוא עצמו איש ישר והשאיר בנים אחריו אשר הלכו בדרכיו79.

69 ויען כי היו כולם אנשים טובים ישבו באותה ארץ שאננים ומאושרים, מבלי שקרה להם איזה מקרה רע עד יום מותם, והמציאו את החכמה על דבר צבא השמים וחוקיהם80.

70 ולמען לא יֵעלמו המצאותיהם מבני האדם ולא יֵאבדו טרם הגיען לדעת אותן – כי אדם חזה את חורבן כל היקום, חלק יהרס באש כבירה וחלק במבול מים עצום –

71 עשו שני עמודים, האחד מלבֵנים והאחד מאבנים, ובשניהם חרתו את ההמצאות, עד שאם גם ימחה עמוד הלבנים במבול ישאר זה של אבנים ללמד את בני האדם את הדברים החרותים ושהוצב על ידם גם אחד מלבֵנים81. קים הוא עד היום הזה בארץ שעיר82.

72 (III–1) והאנשים האלה המשיכו במשך שבעה דורות להאמין שאלהים הוא אדון העולם ומלואו ובכל מעשיהם היו להם המדות הטובות לעינים; אחרי־כן, ברבות הימים, סרו מארחות אבותיהם והֵרעו ולא חלקו עוד לאלהים את הכבוד המגיע לו ולא שמו לב לצדק כלפי בני האדם, כי אם הראו במעשיהם שקידה למעשים רעים פי שנים מאשר הראו לפנים למדות הטובות; בזה הקימו להם את אלהים לאויב.

73 ואמנם, מלאכי אלהים83 רבים באו אל נשים וילדו בנים סוררים84 ומואסים בכל טוב בגלל בטחונם בזרוע עוזם.

74 העלילות שעוללו דומות לעלילות הנועזות אשר עשו הגיגנטים, אשר עליהם מספרים היוונים85. מעשיהם היו רעים בעיני נח86 ובלתי מרוצה ממזמותיהם נִסָה87 להטות את מחשבותיהם לדרך הטובה ולשנות את מעשיהם ובראותו שאינם נכנעים אלא להפך, החדוה בשל מעלליהם ממלאה את לבם, ירא פן יהרגוהו88 על נשיו ובניו ובני בניו89 ויצא מתוך הארץ.

המבול

75 (2) והנה אותו אהב אלהים בגלל צדקתו90 אבל את אלה לא לבד שדן אותם בגלל רשעתם כי אם גמר בלבו למחות את כל בני האדם אשר היו בימים ההם ולברוא זרע אחר נקי מעון ולקצר את חייהם ולקבוע מספר השנים לא כמו שחיו קודם לכן כי אם מאה ועשרים91 והפך לים את היבשה.

76 ובשעה שכל אלה נמחו באופן כזה, נמלט נח לבדו יען הראה לו אלהים תחבולה ואמצעי של הצלה92 בדרך זו:

77 הוא בנה תבה בת ארבע93 קומות שלש מאות אמה ארכה וחמשים רחבה ושלשים קומתה ולתוכה נכנס [עם בניו] ועם אם בניו ונשותיהם ושם בתוכה גם כל דבר שיהיה נחוץ לצרכיהם והכניס גם חיות שונות בכדי לקיים את מינם, זכרים ונקבות, חלק מהם במספר שבעה.

78 קירות התבה והמכסה היו די חזקים לבל תשֻׁטף ולבל תִנָזק על ידי כח המים. ובאופן כזה נצל נח ובני ביתו. הוא היה הדור העשירי לאדם94,

79 כי היה בנו של למך ואביו של זה היה מתושלח, וזה היה בן חנוך בן ירד, ירד היה בן מהללאל אשר קינן בן אנוש הוליד אותו יחד עם הרבה אחיות. אנוש היה בנו של שת שהיה בנו של אדם.

תאריך המבול

80 (3) האסון הזה קרה בשנת שש מאות שנה לחיי95 נח בחודש השני הנקרא בפי המקדונים דִיוס, מרחשון96 בפי העברים; כי כן היה דרכם לסדר את השנה במצרים.

81 משה קבע את ניסן, הוא הכְּסַנְטִיקוֹס, כחודש הראשון למועדים יען בו הוציא את העברים ממצרים. החודש הזה היה לו הראשון בשביל עבודות אלהים כולן, אולם אשר למקח ולממכר ושאר משא ומתן שמר על הסדר הקדום97. הוא מספר שהמבול התחיל בעשרים98 ושבעה יום בחודש הנזכר.

82 זמן המאורע היה אלפים ומאתים וששים ושתים99 שנה אחרי אדם, הנברא הראשון. הזמן נרשם בספרים הקדושים שבהם היו כותבים בדיקנות מרובה את לידתם ואת מותם של אנשים מצוינים.

83 (4) כי אדם בהיותו בן מאתים ושלשים שנה הוליד את בנו שת, אשר100 הולידו כשהיה בן תשעים שנה ומאת שנה.

84 הוא חי שתים עשרה ומאתים שנה. קינן חי עשר שנים ותשע מאות שנה והוליד, בהיותו בן מאה ושבעים שנה, את מהללאל. מהללאל זה מת בן חמש ותשעים שנה ושמונה מאות שנה והשאיר אחריו את בנו יֶרֶד אשר הולידו בהיותו בן חמש וששים שנה ומאה שנה.

85 וזה חי שתים וששים שנה ותשע מאות שנה ובא אחריו בנו חנוך אשר נולד כשהיה אביו בן שתים וששים שנה ומאת שנה. וזה חי חמש וששים שנה ושלש מאות שנה ושב אל האלהות101 ובגלל זה לא נרשם קצו.

86 מתושלח בן חנוך נולד כשאביו היה בן חמש וששים שנה ומאת שנה והוא הוליד את בנו למך כשהיה בן שבע ושמונים שנה ומאת שנה; הוא מסר לו את השלטון שהיה בידו תשע וששים שנה ותשע מאות שנה.

87 למך שלט שבע שנים ושבע מאות שנה והעמיד בראש הענינים את בנו נח אשר הולידו כשהיה בן שמונה ושמונים שנה ומאת שנה ושלט תשע מאות וחמשים שנה.

88 סכום השנים האלה משלים את הזמן הנרשם למעלה102. אל תתחשב עם שנת מותו של איש ואיש, יען חייהם נכללים בתוך חייהם של בניהם ובני בניהם, אלא שים לב לשנות הוָלדם לבד103.

עדים על המבול

89 (5) אחרי שנתן אלהים אות התחיל הגשם והמים נתכו ארבעים יום וארבעים לילה עד אשר כסו את פני הארץ חמש עשרה אמה. וזאת היתה הסבה שלא נמלטו אנשים במספר יותר גדול כי לא היתה להם האפשרות להמלט.

90 כאשר חדל הגשם התחילו המים לרדת לאט מאה וחמשים יום עד שבחודש השביעי, בשביעי104 לחודש חסרו המים הלוך וחסור עד שחדלו. התבה עמדה אחר כך על ראש הר באַרְמֶנְיָה; נח הרגיש בזה ופתח את התבה וראה מעט אדמה סביבה ותחי רוחו ונשאר במקום הזה.

91 ואחרי ימים מעטים105 כאשר המים הלכו ופחתו יותר ויותר שלח עורב, ברצונו להוָדע אם גם חלק אחר מהארץ הוקל מהמים ויש מקום בטוח לצאת. אך העורב מצא את האדמה כולה עדיין מכוסה מים ושב אל נח. ויחל שבעה ימים106 וישלח יונה להודע מהנעשה על פני האדמה.

92 ותשב היונה מלוכלכה107 ועלה זית בפיה. בזה הכיר נח שחרבה האדמה מהמבול וחכה שבעת ימים אחרים108 והוציא את החיות מתוך התבה ואחרי צאתו הוא עצמו עם ילדיו הקריב קרבן לאלהים וחגג חג יחד עם בני ביתו. הארמנים קוראים למקום הזה „יציאה“, כי במקום הזה עמדה התבה ועוד היום מראים הם את שרידיה109.

93 (6) את דבר המבול הזה ואת התבה מזכירים כל אלה אשר כתבו קורות הברברים, ביניהם בֵּירוֹסוֹס הַכַּלְדִי110. כי בתארו את מאורעות המבול מספר הוא בערך ככה: אומרים שגם היום נמצא עוד איזה חלק מהאניה בארמניה על הרי קוֹרְדוּכִים111 והאנשים לוקחים ממנו אתם אחרי הסירם את הכֹּפֶר; משתמשים הם בהם כסגולה.

94 את הדברים האלה מזכיר גם הירונימוס112 המצרי אשר כתב את קדמוניות פויניקיה וגם מְנַסֵאַס113 ורבים אחרים; ונִיקוֹלַאוֹס114 מדמשק בספר התשעים וששה של ההיסטוריה שלו מספר על מאורעות אלה ככה:

95 „ישנו בצפון לארץ מִנִי115 בארמניה הר גדול הנקרא בַּרִיס ואליו, מספרת השמועה, נמלטו רבים להנצל מפני המבול ואיש אחד עלה בתוך תבה על פסגתו ושרידים מהעצים נשתמרו זמן רב. יכול להיות שזה אותו האיש אשר על אודותיו כתב משה, מחוקק היהודים“.

קרבן נח

96 (7) נח פחד116 פן גמר אלהים בלבו לשחת את בני האדם בהביאו שנה בשנה מבול על הארץ ויקרב קרבנות ויתפלל שאלהים ישאיר להבא את הסדר הקודם ולא ישוב להביא אסון כזה אשר יסכן את המין החי כולו להִשָׁחֵת, אלא אחרי שהעניש את הרשעים יָחוּס על אלה אשר בגלל צדקתם נשארו בחיים ונמצאו ראויים להמלט מהסכנה.

97 כי יהיו אומללים מהם פי כמה ויהיו נדונים לצרה רעה מזו אם לא יהיו בטוחים בהחלט שאינם נשמרים למבול אחר ואחרי שהכירו לדעת את המאורעות הנוראים של הראשון ימצאו את אבדנם בשני.

98 ויחל אפוא את פני אלהים שיקבל ברצון את הקרבן ושלא ישפוך עוד חמתו על הארץ במדה כזו למען יוכלו להתמסר לְעִבּוּדָה, להקים ערים ולחיות חיי נועם מבלי להחסיר מנפשם טובה מהטובות שנהנו מהם לפני המבול, ולהגיע לזקנה מופלגת ולאריכות ימים כזו של האנשים מקדם.

99 (8) כאשר גמר נח את תחנוניו הודיעהו אלהים, אשר אהב את האיש הזה בגלל צדקתו, כי ימלא את משאלותיו ואמר לו שהאנשים שנספו לא הוא השמידם, כי אם בגלל רשעתם הגיע להם העונש הזה117,

100 ולא החליט להשמיד את בני האדם שנוצרו, לא היה מביא אותם לחיים, יען יותר הגיוני הוא שלא לזכות אותם מלכתחילה בחיים מלתתם להם ואחרי כן לאבדם.

101 „רק הם עצמם בזדונם נגד כבודי וטובי המריצוני לשים עליהם את העונש הזה. אחדל מעתה להעניש בחרון כזה את עושי רֶשע וביחוד בגלל תפלתך. ואם פעם אשלח סופה וסערה, אל יפול לבכם מפני עצמת הגשמים, המים לא ישטפו עוד את האדמה.

102 אולם מזהיר אני אתכם להמנע משפיכת דם אדם ולנקות עצמכם מרצח בהענישכם את העושים מעשה כזה, השתמשו בשאר החי כולו שבהם תרצו ותמצאו חפץ, יען עשיתי שתהיו אדונים על כל אשר ביבשה ובמים ואשר מעופף במרום באויר, זולת הדם, כי בו הנפש118,

הקשת

103 ולאות השלוה119 תשמש לכם קשתי“. הוא התכוון לקשת בענן. בסביבה הזאת האמינו שזוהי קשת אלהים120. אחרי דברו את הדברים וההבטחות האלה הלך מאתו אלהים.

אריכות הימים של הדורות הראשונים

104 (9) ויחי נח אחר המבול שלש מאות וחמשים שנה ויכל באושר את ימיו וימת בן תשע מאות וחמשים שנה.

105 ואל ידמה איש, בהשוותו את חיינו עתה וקֹצר קיומנו עם אלה של הקדמונים, שהידיעות המסופרות על־אודותם בשקר יסודם ויען כי היום אין איש מגיע לזמן ארוך כזה בחייו אל יחשוב כראיה שגם הם לא הגיעו לאריכות ימים ההיא.

106 הם הלא היו אהובי אלהים ויצורי כפיו121 ובגלל מזונם122 שהיה מתאים יותר לחיות זמן רב ולכן חיו אפוא מספר שנים כזה; ועוד, הן בגלל מדותיהם הטובות והן בגלל תועלת חקירותיהם בתכונה והנדסה חנן אותם אלהים בחיים ארוכים. כי לא היה בידם להגיד דבר מראש בודאות אם לא חיו שש מאות שנה, כי במספר כזה מתמלאת השנה הגדולה123.

107 עדים לדבָרַי ההיסטוריונים כולם מבין היוונים והברברים אשר כתבו קדמוניות, כגון מַנֶתּוֹ, שכתב את קורות המצריים ובֵּירוֹסוֹס אשר אסף את הידיעות על הכלדיים וגם מוֹכוֹס והִיסְטִיאַיוֹס ומלבדם הירונימוס המצרי אשר כתב קורות פויניקיה, כל אלה מדברים כדברי;

108 הֵיסִיאוֹדוֹס והֶקַטַיאוֹס והֶלַינִיקוֹס ואַקוּסִילַאוֹס ונוסף לאלה אֶפוֹרוֹס ונִיקוֹלַאוֹס מוסרים שהקדמונים חיו אלף שנה, אולם אשר לענין זה יחשוב איש איש כרצונו124.

בקעת שנער

109 (VI–1) ויהיו בני נח שלשה שם, יפת וחם125; הם נולדו מאה126 שנה לפני המבול והיו הראשונים אשר ירדו מראשי ההרים127 אל הבקעה ועשו בה משכנם וחזקו את יתר ידי האנשים128 לעשות כמעשיהם, יען אלה יראו מאד, מסבת המבול, מפני המישור129 וסרבו לרדת מעל המקומות הרמים. שם המישור אשר בו התישבו ראשונה, שנער.

110 ואלהים צוה להם לרגלי התרבות בני האדם לשלוח להתישבות130 למען לא תהיה מריבה131 ביניהם, אלא יעבדו הרבה אדמה ויהנו משפע פירותיה; אבל הם באִוַלְתָם לא האזינו למצות אלהים ועל כן הגיעו להם מצוקות אשר הוכיחו להם את משוגתם.

111 כי כאשר קם להם דור צעיר רב וגדול132 חזר אלהים ויעץ להם לשלחן להתישבות. אבל הם דמו שאשרם בא להם לא בגלל חסדיו כי אם האמינו שעוצם ידם הוא הגורם להצלחתם ולא שמעו בקולו133.

112 הם הוסיפו למֶרְיָם בדבר אלהים גם את החשד כאילו מעודד הוא אותם להתישב מתוך כוונה רעה לבעבור יֵקַל לו יותר לדכאם בהפרדם.

נמרוד

113 (2) האיש אשר הדיח134 אותם לזדון לב ולשאט נפש135 כזו כלפי אלהים היה נמרוד136 בן בנו של חם בן נח, עז נפש וגבור חיל. הוא פתה137 אותם אפוא ליחס את סבת אשרם לא לאלהים כי אם לחשוב שעוצם ידם מביא להם את החיל הזה והעביר לאט לאט את מצב עניניהם לטירניה138,

114 בדעתו שרק בדרך זו יסיר את בני האדם מיראת אלהים אם יעשה אותם תלויים תמיד בעוזו והבטיח לעצור בעד אלהים האומר להביא שנית מבול על הארץ; הוא יבנה מגדל139 בגובה שהמים לא יגיעו עדיו וגם ינקום140 את נקמת אבדן אבותיהם.

המגדל

115 (3) ההמון היה מוכן למלא אחרי פקודותיו של נמרוד בחשבו את המשמעת לאלהים לעבדות ויבנו את המגדל במרץ בלתי פוסק ובלי לאות בעבודה עד אשר התנשא לגובה במהירות רבה יותר ממה שקוה אדם בגלל שפע הידים141.

116 והעֹבי היה כה עצום עד שמפני כך נתמעט גובהו142 בעיני הרואים. הוא נבנה מלבנים שרופות מחוברות בחֵמר לבל יתפורר לרגלי המים. כאשר ראה אותם אלהים עסוקים במעשה מטורף זה, לא היה בדעתו לעשות בהם כלה,

117 יען מאבדן אבותיהם לא למדו מוסר143, כי אם הביא עליהם התפלגות בעשותו שידברו בלשונות שונות ולרגלי רבוי השפות עשה שלא ישמעו איש שפת רעהו. המקום אשר בנו שם את המגדל שמו היום בבל, יען בלל את הבנת המלול הקודם. העברים מכנים את הבלילות – בבל.

118 המגדל הזה ופלגות השפות של בני האדם נזכרו גם בדברי הסיבילה144 באמרה ככה: בהיות לבני האדם כולם שפה אחת בנו אחדים מהם מגדל גבוה מאד לעלות בו השמימה. אבל האלים שלחו סערות אשר הפכו145 את המגדל ונתנו לכל איש שפה מיוחדת.

119 ועל כן נקראה העיר בבל. ואשר למישור הנקרא שנער בארץ בבל מזכירו הסטיאיוס בדברים אלה: חלק מהכהנים אשר נמלטו לקחו את כלי הקודש של זוס אֶנִיאַלִיוֹס146 ובאו לשנער אשר בבבל.

דור הפלגה

120 (V) ובכן מעתה נפוצו מסבת התפלגות הלשונות ויסדו מושבות בכל מקום וכל אחד ואחד נאחז בארץ אשר נזדמנה לו ואשר אליה הוביל אותו אלהים, עד כי היבשת כולה נתישבה מהם, פני הארץ כמו חוף הים; היו גם כאלה אשר עברו את הים באניות והושיבו את האיים.

121 עמים אחדים שמרו על השמות שקראו להם מיסדיהם ואחדים החליפו אותם ואחרים שנו אותם לעשותם יותר מובנים למתישבים ביניהם. היוונים הם הגורמים לשנויים האלה; כי כאשר עלו במשך הזמן לשלטון שמו ידם גם על תהלת העבר בקשטם את העמים בשמות מובנים לרוחם ובהטילם עליהם צורות המדיניות שלהם כאילו הם מזרעם.


בני יפת

122 (VI–1) ויהיו לבני נח בנים147 אשר לכבודם קראו האנשים בבואם להתישב באיזו ארץ את העמים148 בשמותם. ליפת בן נח היו שבעה בנים. מושבם היה מהרי טָאבְרוֹס ואַמַנוֹס והתקדמו באסיה עד הנהר טַנַאִיס149 ובאברופה עד גַדִירָה150 ויאחזו בארץ אשר מצאו במקרה ויען איש לא ישב בה לפניהם קראו את הארצות על שמם.

123 העמים הנקראים היום בפי היוונים גַלַטִים היה שמם גוֹמַרִים יען מוצאת מִגוֹמֶר151.

124 מָגוֹג152 יסד את המַגוֹגים הנקראים על שמו והמכונים סְקִיתִים בפי היוונים. משני בני יפת יָוָן153 ומדי154 נולדו מזה עם המדיים, הנקרא בפי היוונים מֵידִים ומיון יוֹנִיָה וההֵילֶנִים כולם.

125 תֻּבַּל155 יסד את התֻּבֶלִים, אלה הנקראים היום אִיבֶּרִים. והַמֶסְכֵינִים אשר מוצאת ממֶשֶך156 נקראים קַפַּדוֹקִים. נשאר עוד רמז לכנוים העתיק: קימת עוד אצלם עיר הנקראת מַזַקָה, המוכיחה למבינים שלפנים נקרא כך העם כולו. תִירַס157 קרא את אלה אשר משל עליהם תירִים והיוונים שנו את שמם לתְרַקִים.158

126 אלה הם העמים אשר מוצאם מבני יפת. לגֹמֶר נולדו שלשה בנים, מְאַשְׁכְּנַז159 מוצא האשכנזים הנקראים היום בפי היוונים רֵיגִּינִים, מְרִיפַת160 הרִיפַתִים הנקראים פַּפלַגוֹנִים, מתֹגַרְמָה161 התֹגַרְמִים, אשר היוונים מצאו לנכון לקרוא אותם בשם פרִיגִים.

127 ליון בן יפת היו גם לו שלשה162 בנים, אֱלִישָׁה163 קרא את אלה אשר משל עליהם אַלִישַׁיִים שהם היום האַיאוֹלִים, תַרְשִׁישׁ164 את התרשים, בשם זה נקראה בזמן קדום קיליקיה ורמז לזה הוא שהעיר החשובה ביותר ושהיא גם הבירה נקראת אצלם טַרְסוֹס בהחליפם את התָו לטֵית.

128 בידי כִּתִּים165 היה האי כֶתִּימָה, הנקרא היום קִפְּרוֹס; על שמו נקראים בפי העברים האיים כולם ורוב החבל על שפת הים – כִּתִּים. כהוכחה לדברי היא אחת מערי קפרוס שהצליחה לשמור על שמה העתיק, כי נקראה כִּטִיוֹן166 על ידי אלה אשר שנו את שמה ביוונית, שם שמתאים כמעט לשם כִּתִים.

129 אלה הם בני יפת ובני בניו לארצותם. דבר אחד שאולי בלתי מובן ליוונים עלי להוסיף לפני שובי אל הספור במקום שהפסקתי. לנוחיות הכתיבה ולהנאת הקוראים נִתנִים השמות בצורה יוונית. יען הצורה הזאת אינה זו הרגילה בארצנו, שבה בנין המלה וסופה אחד הוא: נוֹחוֹס נקרא נוֹאֵי167. והצורה הזאת נמשכת בכל הבנין.

בני חם

130 (2) בני חם נאחזו בארץ המשתרעת מסוריה וההרים אַמַנוּס והלבנון בתפשם את השטח הפונה לעבר הים168 ובקחתם להם את החלק עד האוקינוס169. והנה השמות של חלק מהארצות האלה נשכחו כליל, של אחדות נתחלפו ונשתנו באחרים ומן הנמנע להכירם, מעטות שמרו על שמותיהן לבל יפָּגמו ונשארו.

131 מארבעת בניו של חם לא נגעה יד העת כלל בכוּש170, כי הָאַיתִּיאוֹפִּים, שהוא מלך עליהם, נקראים עד היום הזה, הן בפי עצמם והן בפי כל עמי אסיה כושים. גם אצל המֶרְסַיים171 נשאר זכר לשמם, יען אנחנו כולנו יושבי הארץ הזאת172 קוראים למַרְסִי מצרים ולמֶרְסִיים מִצְרִיים.

132 פּוּט173 יסד את לוב וקרא את יושביה פוּטים על שמו.

133 יש גם נהר בארץ המָאבְרִים הנקרא בשם הזה והרבה היסטוריונים של היוונים מזכירים אותו ואת הארץ הסמוכה לו בשם פוּט. אבל הארץ שנתה את שמה ונקראת היום על שם אחד מבני מֶרְסַיוֹס, לִיבִּיוֹס.

134 עוד מעט174 ואדבר על הסבה שנקראה גם אפריקה. כנען175, הבן הרביעי של חם, התישב בארץ הנקראת היום יהודה והוא קרא אותה על שמו כנען. גם להם נולדו בנים, לכוש ששה, מהם כונן סְבָא176 את הסַבַּיים, חַוִילָה177 את החַוִילַיים, הנקראים היום גַיטוּלִים, סבתה178 את הסַבַּתִינִים המכונים בפי היוונים אַסְטַבָּרִים, וסַבְתְכָא179 הושיב את הַסַבַּקְטֵינִים.

135 מרַעֲמָה180 מוצא הרעמים והיו לו שני בנים, מהם יסד דְדָן181 את הדְדָנִים, עם במערב איתיופיה והנחיל לו את שמו, ואת השבאים שְׁבָא182. נמרוד בן כוש נשאר אצל הבבלים ורדה בהם כמו שהודעתי גם למעלה183.

136 ומצרים ילד שמונה בנים וכולם תפשו את האדמה מעזה עד מצרים, פִילִיסְטִינוֹס184 הוא היחידי אשר הארץ שמרה על שמו,

[137 יען כי היוונים קוראים את חלקו פַּלַיסְטִינִי. מהאחרים לוּד185, ענם186, להב187, – זה לבד שוכן בלוב ולכן נקראת הארץ על שמו, נַפְתֻחַ188, פַּתְרוֹס189, כַּסְלוּחַ190, כַּפְתּוֹר191, זולת שמותיהם אין אנחנו יודעים דבר; המלחמה האיתיאופית, אשר על־אודותיה נדבר אחר כך192, החריבה את עריהם.

138 נולדו גם לכנען בנים, צידון193 אשר בנה עיר בפויניקיה וקרא אותה על שמו ואשר גם בפי היוונים נקראת צידון; חַמָתִי194 אשר בנה את חַמָת, הנקראת עוד היום בפי תושביה חמת, והמקדונים כִּנוּהָ אֶפִּיפַנִיָה195 על שם אחד מיורשי אלכסנדר, אַרְוָדִי196 תפש את האי אַרְוָד, עַרְקִי197 את עַרְקֵי אשר בלבנון.

139 משבעת האחרים, חִוִי198, חִתִי199, יְבוּסִי200, אֶמוֹרִי201, גִרְגָשִׁי202, סִינִי203, צְמָרִי204, זולת שמותיהם בספרים הקדושים אין בידינו מאומה על־אודותם. העברים הרסו את עריהם וזוהי סבת כל אסונם.

140 (3) כאשר עברה האדמה אחרי המבול למצבה הטבעי205, שב נח לעבודה ונטה אותה גפנים, ובהתבשל הפרי בעונתו בצר אותו וכאשר היה היין ראוי להשתמש בו הקריב קרבן206 ושמח את לבו.

141 וישתכר ויישן ויתגלה וישכב במצב בלתי צנוע. וירא אותו הצעיר207 בבניו ויספר לאחיו ויצחק. אבל הם כסו את אביהם.

142 ובהודע הדבר לנח העתיר ברכה לשאר בניו ואת חם בגלל קרבתו אליו208 לא קלל כי אם את צאצאיו. בעת שהאחרים נחלצו מהקללה פגעה נקמת אלהים בבני כנען, אבל על־אודותם נדבר אחר כך.

בני שם

143 לשֵׁם, השלישי209 בבני נח, נולדו חמשה בנים, אשר ישבו באסיה עד האוקינוס ההודי בהתחילם מהפרת. עֵילָם210 השאיר אחריו את העֵילָמִים, אבות הפרסים. אשור211 מיסד את העיר נינוה וקורא בשמו לנתיניו, לאשורים, אשר הצליחו עד למאד.

144 אַרְפַּכְשָׁד212 בעת מָשׁלו על הנקראים היום כלדיים, קרא אותם ארפכשדיים. את הארמים הוליד אַרָם213 אשר היוונים מכנים אותם סוּרִים; את אלה שהם קוראים להם היום לִידִים, לפנים לוּדִים, יסד לוּד214.

145 בני ארם הם ארבעה, מהם מיסד עוּץ215, את טְרָכוֹנִיטִיס216 ואת דמשק, הנמצאת בין פַלַיסְטִינָה ובין בקעת סוריה; חוּל217 את ארמניה וגֶתֶּר218 את הבַּקְטְרִים, מֵשׁ219 את המֵיסַנִּיים בחבל הנקרא היו סְפַּסִינִי חַרַכְּס.

146 בנו של ארפכשד היה שֶׁלַח220 ושל זה עֵבֶר221 ועל שמו נקראו בראשונה היהודים עברים222, עבר ילד את יָקְטָן223 ואת פֶּלֶג224; הוא נקרא פלג יען כי הוא נולד בזמן התפלגות הישובים225; כי פרוש המלה פלג אצל העברים היא התחלקות.

147 ליקטן, הבן השני של עבר, היו בנים אַלְמוֹדָד226, שֶׁלֶף227, חַצַרְמָוֶת228, יֶרַח229, הַדוֹרָם230, אוּזָל231, דִקְלָה232, עוֹבָל233, אַבִימָאֵל234, שְׁבָא235, אוֹפִיר236, חַוִילָה237, יוֹבָב238. ויהי מושבם מהנהר קוֹפִין239, בחבלים אחדים בהודו ובסֵירִיָה הגובלת עמה. את הדברים האלה ידעתי לספר על בני שם.

בני עבר

148 (5) עתה אדבר את דברי על־אודות העברים. מפלג בן עבר נולד בן, רְעוּ240; בנו היה שְׂרוּג241, ולו נולד בן, נָחור242. בנו של נחור היה תֶרַח243; הוא היה אביו של אברהם244, וזה היה הדור העשירי לנֹח245, ונולד בשנת תשע מאות ותשעים ושתים246 אחרי המבול.

149 כי תרח היה בן שבעים שנה בהולידו את אברהם; נחור היה כבר בן מאה ועשרים247 בהולידו את תרח; שרוג היה בן מאה ושלשים ושתים שנה248 כאשר נולד נחור,

150 רְעוּ היה בן מאה ושלשים249 שנה כאשר נולד לו שרוג ובאותו גיל250 היה פלג בהולד לו רעו; עבר היה בן מאה ושלשים וארבע251 שנה כאשר נולד לו פלג ועבר נולד לשלח בהיותו בן מאה ושלשים252, ואותו ילד ארפכשד בהיותו בן מאה ושלשים וחמש253 שנה.

אברהם וביתו

151 לשם נולד ארפכשד בשנת שתים עשרה254 אחר המבול. לאברהם היו אחים, נחור והרן255; הרן השאיר בן, את לוט, ושתי בנות, שרה256 ומלכה257; הוא מת בארץ הכלדים בעיר הנקראת בפי הכלדים אוּר ומראים את קברו עוד היום.

152 ויקחו להם לנשים את בנות אחיהם, נחור את מלכה ואברהם את שרה. תרח שנא את ארץ הכלדים מסבת מות הרן ויצאו258 כולם לחרן259 אשר בארם נהרים260 ושם מת תרח ויקבר אחרי שחי מאתים וחמש שנים. החיים התחילו הולכים ומתקצרים אצל בני האדם ונעשו הקצרים ביותר כשנולד משה ובו הגיע גבול החיים מאת אלהים מאה שנה; לחיים אלה הגיע משה261.

153 לנחור נולדו ממלכה שמונה בנים, עוּץ262, בּוּז263, קְמוּאֵל264, כֶּשֶׁד265, חַזּוֹ266, פִּלְדָשׁ267, ידְלָף268, בתואל269; אלה היו בני נחור החוקיים, יען כי טֶבַח270, וגַחַם271, ותַחַשׁ272, ומַעֲכָה273, נולדו לו מפלגשו רְאוּמָה274. לבתואל, אחד מבני נחור החוקיים נולדו בת, רבקה275, ובן, לָבָן276.

אברהם יוצא לכנען

154 (VII–1) ואברהם אִמֵץ לו לבן את לוט בן הרן אחיו ואחי אשתו שרה, כי לא היה לו בן חוקי ועזב את ארץ הכלדים בהיותו בן שבעים וחמש שנה כי אלהים צוה אותו לצאת לכנען והוא התישב בה והנחיל אותה לבניו אחריו.

155 כחו היה גדול להבין בכל דבר ולקחת את לב שומעיו ולא לטעות בהשערותיו. בגלל הכשרונות האלה התחיל לחשוב על שלמות המדות מחשבות נעלות יותר משאר בני האדם וגמר בלבו לשנות ולתקן את הדעה על אלהים שהיתה רווחת בין כולם. הוא היה אפוא הראשון אשר התאמץ להוכיח שאלהים, בורא העולם, הוא אחד, ואשר לשאר הענינים על כל איש ליחס כל גורם להצלחתו להשגחת אלהים ולא לכחו עצמו.

156 הרעיונות האלה הובררו לו מתולדות היבשה והים וממהלך השמש והירח וכל צבא השמים277. יען לו היה בהם כח משלהם כי אז היו הם עצמם יודעים מראש אשר לסדרם; ויען כי חסר להם הכח הזה, ברור הוא שהתועלת כולה שהם משפיעים כולם יחד להנאתנו הגדולה אינם עושים מתוך רצונם החפשי, כי אם מוציאים הם לפועל בכח מצַוֶה עליהם אשר לו לבדו עלינו לכוֵן את הערצתנו ואת הכרתנו.

157 בגלל הדעות האלה קמו עליו הכלדים ושאר עמי ארם נהרים. על כן חשב לטוב לו לצאת את הארץ278 וברצון אלהים279 ובעזרתו התישב בארץ כנען. הוא השתקע בה ובנה מזבח והקריב קרבן לאלהים280.

סופרים אחרים על אברהם

158 (2) בֵּירוֹסוֹס מזכיר בדברים אלה את אבינו אברהם מבלי לקרוא בשמו: אחרי המבול, בדור העשירי, חי אצל הכלדים איש צדיק וגדול ובקי בתולדות השמים.

159 והֶקַטַיאוֹס עשה יותר מאשר רק להזכירו, הוא השאיר ספר שחבר על אודותיו281. וניקולאוס מדמשק282 אומר בספר הרביעי של ההיסטוריה שלו ככה:

160 „אברהם מלך בדמשק, נכרי שבא עם צבא מארץ מעבר לבבל הנקראת ארץ הכלדים. אחרי איזה זמן עבר מהארץ הזאת הוא והנלוים אליו לארץ הנקראת בימים ההם כנען והיום יהודה והתישב בה ובה פרו ורבו צאצאיו; את קורותיהם אספר בספר אחר“. שמו של אברהם מהולל283 עוד היום בדמשק ומראים כפר שנקרא על שמו „שכונת אברהם“.

אברהם במצרים

161 (VIII–1) זמן מה אחרי כן התפשט רעב בכנען ואברהם בשמעו שמצב המצריים טוב מאוד רצה לנסוע אליהם להנות משפע284 שלהם וגם לשמוע מה יאמרו כהניהם בדבר האלהות285, יען אם ימצא את דעתם נכונה יותר, יסכים לה,

162 או ישנה את דעתם ליותר טובה אם הוא עצמו סובר יותר טוב. הוא הוליך אתו גם את שרה ובפחדו מפני רגישות המצריים לנשים286 פן יהרגהו המלך בגלל יפי אשתו, חִבֵּל את התחבולה הזאת: הוא עשה את עצמו כאילו הוא אחיה ובהוכיחו לה שהדבר לתועלתם, לִמֵד אותה שגם היא תתנהג כן.

163 ויהי בבואם מצרימה קרה לאברהם מה שצפה מראש; השמועה על יפי אשתו עשתה לה כנפים עד שגם פרעה287 מלך המצריים לא הסתפק בדברים שדֻברו על־אודותיה אלא השתוקק לראותה וכבר אמר להביא את שרה ברשותו.

164 אבל אלהים הפר את תאוָתו החוטאת על־ידי מחלה ומהומות במדינה288. וכאשר הקריב קרבנות למען מצוא תרופה פתרו לו הכהנים289 שהצרה באה עליו לסבת חרון אלהים יען אומר הוא לחטֹא באשת הנכרי.

165 ויפל עליו פחד וישאל את פי שרה מי היא ומי האיש המלַוֶה אותה וכשמעו את האמת הצטדק בפני אברהם, „הוא חשק בה יען סבור היה שהיא אחותו ולא שהיא אשתו ובדעתו לעשות אותה לאשתו ולא לחטא בה בעצמת תאותו“. ויתן לו במתנה נכסים רבים ונתן לו לבוא בדברים עם החכמים הגדולים מבין המצריים; ועתה התנוססו מדותיו הטובות ושמו גדל יותר ויותר.

166 (2) כי המצריים מצאו חפץ במנהגים שונים290 והיו לועגים ביניהם לבין עצמם על הרגליהם ומסבה זו היו עוינים איש את רעהו, לכן נכנס אברהם בדברים עם איש ואיש מהם ובהסבירו את הנימוקים שהביאו להשקפותיהם הראה להם שאלה חסרי ערך הם ושאין בהם קורטוב של אמת.

167 הם העריצוהו אפוא באספותיהם כבעל שכל כביר ומוכשר לא לבד להבין אלא גם להוכיח בדבריו את הענין אשר אותו הוא מנסה ללמד והודיע להם את חכמת החשבון ומסר להם את הידיעות על התכונה291.

168 יען לפני הופעתו של אברהם היו המצריים נבערים במדעים האלה ובאֹפן כזה עברו אפוא החכמות האלה מהכלדים למצריים ומהם הגיעו גם אל היוונים.

אברהם ולוט

169 (3) אחרי שובו לכנען חלק עם לוט את הארץ יען רועיהם רבו על־אודות מקומות המרעה, אולם את הברירה ואת הבחירה מסר ללוט.

170 אברהם לקח לעצמו את השפלה אשר לוט השאיר וישב בעיר חברון. היא עתיקה בשבע שנים מצוען אשר במצרים292. לוט לקח לו את החבל המשתרע לעבר העמק ולנהר ירדן לא רחוק מעיר הסדומים; בימים ההם עיר פורחת, היום חרבה בעצת אלהים. את הסבה אתאר במקומה293.

המלחמה על הסדומים

171 (IX) בעת ההיא כאשר משלו האשורים באסיה פרח מצבם המדיני של הסדומים, עשרם עצום והנוער רב294; וחמשה מלכים הם המושלים בארץ: בֶּרַע295, בִּרְשַׁע296, שִׁנְאָב297, שֶׁמְאֵבֶר298 והמלך על תושבי בֶּלַע299; איש איש בחבל שלו.

172 על אלה עלו האשורים למלחמה ואחרי חלקם את הצבא לארבעה ראשים שמו עליהם מצור; בראש כל חלק הָעֳמד מצביא.

173 בקרב שהתלקח נצחו האשורים ושמו מס על מלכי הסדומים. והנה שתים עשרה שנה עבדו והמשיכו לשלם את המסים שהושמו עליהם, אבל בשלש עשרה שנה מרדו וצבא האשורים עבר300 ויצא נגדם תחת פקודתו של אמרפל301, אריוך302, כדרלעמר303 ותדעל304. 174 וישֹׁסו את סוריה כולה ויכניעו את בני הענקים305 ובהגיעם לסביבות סדום חנו בעמק הנקרא בֶּאֱרוֹת חֵמָר306, כי בעת ההיא היו בארות במקום ההוא, כעת אמנם אחרי שנעלמה עיר הסדומים נעשה העמק ההוא ים הנקרא ים חמר.

175 אשר לים זה אשוב עוד מעט לתארו307. כאשר התנגשו הסדומים עם האשורים והקרב היה חזק נוגפו רבים מהם, השאר נשבו ואתם הובל גם לוט אשר בא כבעל ברית אל הסדומים להלחם יחד אתם308.

176(X–1) ויהי כשמוע אברהם את תבוסתם וימלא פחד בנוגע ללוט קרובו וחמלה על הסדומים אוהביו ושכניו309.

177 ויחליט לבוא לעזרתם ומבלי להתמהמה רדף אחריהם והתנפל בלילה החמישי310 על האשורים בקרבת דן, זהו שמו של אחד311 משני מעינות הירדן, והפתיע אותם טרם הספיקו לקחת את נשקם בידם; את אלה ששכבו על משכבם הרג מבלי שהרגישו באסונם312, ואלה שעוד לא שקעו בשינה אבל לא יכלו להלחם בגלל שכרותם, נסו313.

178 אברהם רדף אחריהם גם למחרת היום והשיגם בחוֹבה314 אשר בחבל דמשק. בזה הוכח שהנצחון לא בהמון ובמספר הידים, כי אם התלהבות הלוחמים ומרצם מתגברים על כל מספר, ועל כן נצח בשלש מאות ושמונה עשר עבדים ושלשה אוהבים על צבא גדול כזה. אלה מהם שעלה בידם להמלט שבו הביתה בבושת פנים.

מלכי צדק

179 (2) אברהם הציל אפוא את השבויים מבין הסדומים אשר נשבו קודם לכן על־ידי האשורים יחד עם קרובו לוט ושב בשלום.

180 ויצא מלך הסדומים לקראתו אל מקום אחד הנקרא עמק המלך315. שם קדם את פניו גם מלכי צדק מלך שלם316. פרוש השם מלך צדיק317, וכזה היה באמת ידוע בפי כולם ומסבה זו נעשה גם כהן אלהים;

181 שלם נקראה אחרי־כן ירושלם318. מלכי צדק זה כלכל את צבא אברהם וספק ביד רחבה את צרכיהם ובשעת הארוחה התחיל לשבח את אברהם ולהלל את אלהים על אשר מִגֵן את אויביו בידו.

182 ויתן לו אברהם מעשר מהשלל והוא קבל את המתנה. ומלך הסדומים הפציר באברהם שיקח לעצמו את השלל ובקש לקבל רק את האנשים אשר נצלו משבי האשורים. אבל אברהם אמר שלא יעשה את הדבר הזה ולא יקח מהשלל ההוא זולת מה שאכלו עבדיו. בכל זאת הציע חלק לאוהביו אשר יצאו אתו יחד למלחמה. שם הראשון היה אשכול319, שם האחרים עָנֵר320 וממרא321.

ברית בין הבתרים

183 (3) ויהלל אלהים את ישרו ויאמר: אכן לא תפסיד322 את שכרך שאתה ראוי לו בעד מעשיך הטובים האלה. על שאלת אברהם מה הוא החסד של שכר כזה, אם אין מי שיקבלהו אחריו – כי היה עדיין ערירי – הודיע לו אלהים שיולד לו בן וזרעו של זה יהיה כה רב שישוו את מספרו לכוכבים.

184 כשמעו את הדברים האלה הקריב קרבן כמו שנצטוה מאת אלהים. והקרבן היה באפן זה: הוא לקח עגלה בת שלש שנים323 ועז בת שלש שנים ואיל גם הוא בן שלש שנים ותור וגוזל ובמצות אלהים בתר אותם לבתרים, רק את הצפרים לא בתר.

185 אחרי־כן, טרם הוקם המזבח ועפו ובאו צפרים צמאות לדם, נשמע קול אלהים אשר הודיע שצאצאיו ימָצאו במצרים324 במשך ארבע מאות שנה בין שכנים רעים ואחרי שיסבלו מאד מאויביהם ינצחו אותם ויתגברו במלחמה עם הכנענים ויירשו את ארצם ואת עריהם.

הגר וישמעאל

186 (4) וישב אברהם בקרב האֵלון הנקרא אוֹגִיגֵס325, מקום בכנען לא רחוק מעיר החברונים; ויען כי סבל מזה שאשתו אינה בת בנים חלה את פני אלהים שיתן לו זרע ילד זכר.

187 אלהים צוה לו להאמין בלבו, כי רק לטובתו בכל עניניו הוליכו מתוך ארם נהרים וגם ילדים יהיו לו, ובמצוות אלהים326 השכיבה שרה אצלו אחת משפחותיה, הגר327 שמה, לפי מוצאה מצרית, למען תלד לו ילד.

188 וכאשר הרתה העיזה השפחה להתעלל בשרה, כאילו היא הגברת, יען השלטון יעבור לילד שיוָלד לה. אחרי שמסר אותה אברהם בידי שרה להענישה, גמרה בלבה לברוח, כי לא יכלה לשאת את העלבונות והתפללה לאלהים כי יטה את חסדו אליה.

189 בעת עשותה את דרכה במדבר בא לקראתה מלאך אלהים וצוה לה לשוב אל אדוניה: היא תחיה חיים יותר טובים אם תתנהג בחכמה; עד עתה באו עליה הצרות האלה יען נעשתה שחצנית ויהירה כלפי גבירתה.

190 אם לא תשמע לקול אלהים ותמשיך את דרכה, אמר, תֹאבַד, ואם תשוב הביתה תהיה אם לילד אשר ימלוך על הארץ הזאת. היא שמעה לדבריו ושבה אל אדוניה ואלה סלחו לה. זמן לא רב אחר כך ילדה את ישמעאל; השם הזה משמעו אולי „נשמע מאת אלהים“, יען שמע אלהים את תפלותיה.

מצות מילה

191 (5) ואברהם היה כבר בן שמונים שנה ושש שנים בהוָלֵד לו הבן הזה הנזכר למעלה וכשהגיע לשנת התשעים ותשע נראה אליו אלהים ויודיע לו כי שרה תלד לו בן ויצוהו לקרוא את שמו יצחק ועמים גדולים ומלכים יצאו מחלציו ושאחרי מלחמות יירשו את ארץ כנען כולה מצידון עד מצרים328.

192 ויען רצה שזרע אברהם יתקיים ולא יתערב בעמים אחרים329 צוה לכרות את הערלה ולעשות זאת שמונה ימים אחרי הלידה.

[193 את הטעם למילה אצלנו אבאר במקום אחר330. וכאשר שאל אברהם בדבר ישמאעל אם יחיה331, הודיע לו אלהים כי יאריך ימים ויהיה אב לעמים גדולים. ואברהם הודה לאלהים על הבשורות האלה ובו ביום מל את עצמו ואת כל אנשי ביתו וגם את בנו ישמעאל אשר ביום ההוא נמלאו לו שלש עשרה שנה ולו עצמו תשעים ותשע.

רעת הסדומיים

194 (XI–1) בעת ההיא התגאו הסדומים מאד בהמונם וגודל קנינם332 והיו יהירים כלפי בני האדם וחטאים לאלהים333, עד שלא זכרו כלל את הטובות שקבלו ממנו,

195 שנאו עוברים ושבים334 ובטלו כל חסד בין איש לרעהו335. ויכעס אלהים בגלל מעשיהם ויגמר בלבו להענישם בעד יהירותם, לכלות את עירם ולהָשֵׁם את ארצם כליל שלעולם לא יצמח בה שום צמח ולא יעלה שם כל פרי.

המלאכים אצל אברהם

196 (2) ויהי אחרי אשר גזר אלהים על הסדומים את הדבר הזה ראה אברהם שלשה מלאכים; הוא ישב בשעה זו באלוני ממרא על יד שער חצרו336. ובהבינו שהם זרים, קם וברך אותם והזמין אותם להכנס אליו ולהנות מהכנסת אורחים שלו.

197 כשהסכימו צוה להכין מיד עוגות מסֹלֶת ושחט בן־בקר ואחרי שבשלוֹ הביאוֹ להם כשהם שוכבים תחת האלון. ואלה עוררו בו את הדמיון שהם אוכלים337. הם שאלו גם לאשתו, איה שרה. על תשובתו, שהיא בפנים, אמרו, שהם ישובו בשנה הבאה וימצאו אותה כשהיא אֵם.

198 לשמע הדברים האלה הצטחקה האשה ואמרה לעצמה שההריון מן הנמנע הוא, הלא היא בת תשעים שנה ובעלה בן מאה; עתה לא יכלו עוד לשאת את ההתחפשות וגלו שהם מלאכי אלהים, ושאחד מהם שֻׁלח להודיע בדבר הבן והשנים338 להשמיד את הסדומים339.

הריסת סדום

199 (3) כשמוע אברהם את הדבר הזה ויתעצב מאד על הסדומים ויעמוד ויתפלל אל אלהים ויתחנן אליו לבל ישחית את הצדיקים ואת הטובים יחד עם הרעים. ויענו אלהים כי לא נמצא איש טוב בין הסדומים ואם יהיו ביניהם עשרה יִשָׂא לכולם את חטאיהם; ואברהם נרגע340.

200 והמלאכים באו אל עיר הסדומים ולוט הזמין אותם להתארח אצלו, כי הוא היה טוב לב מאד לזרים ותלמידו של אברהם בנדיבות341. וירגישו הסדומים בצעירים אשר לוט הוליך אל ביתו שהם יפי־תואר להפליא וזממו על אלמות ואֹנס.

201 וידבר לוט על לבם, כי יעצרו ברוחם ולא ימיטו קלון על הזרים, כי אם יתנהגו בדרך־ארץ עם אורחיו, ואם תקף עליהם יצרם עד מאד, אמר, כי ימסור לתאוותם את בנותיו במקומם; אבל גם זה לא הרגיע אותם342.

202 (4) עתה343 חרה אף אלהים על תועבותם ויך אותם בסנורים עד כי נלאו למצוא את פתח הבית ודן את עם הסדומים כולו לכליה. אבל לוט, אשר לו הודיע אלהים את אבדן הסדומים העומד לבוא, יצא את העיר ולקח אתו את אשתו ושתי בנותיו שהיו עדיין בתולות, יען ארוסיהן344 צחקו ליציאה זו וקראו לדברי לוט שטות.

203 ואלהים שלח ברק345 על העיר ולִהֵט אותה על יושביה וכמו כן שרף את הארץ לשממה כזו, כמו שספרתי פעם כאשר כתבי את מלחמת היהודים346. אשתו של לוט הסתובבה במנוסתה בלי הרף לעבר העיר, מסקרנות לגורל העיר למרות שאלהים אסר לעשות זאת ונהפכה לנציב מלח. ראיתי אותו בנסיעותַי כי נשאר עד היום הזה347.

204 לוט עצמו נמלט עם בנותיו אל מקום מצער שנשאר שלם בתוך האש, הוא נקרא צוער348 גם היום; ככה מכנים העברים דבר מצער349. במקום הזה אפוא, בדוּל מבני אדם ובחוסר מזון, היה חי חיים עלובים.

לוט ובנותיו

205 (5) בנותיו דמו שכל הגזע האנושי נכחד350 ונזדווגו לאביהן והשתדלו לכסות על מעשן.

206 הן עשו זאת למען לא ימחה הגזע. נולדו להן בנים, מהבכירה מואב, יכולים לבאר זאת „מֵאָב“. את עמון ילדה הצעירה. השם מסמן „בן־עם“. מהם יסד הראשון את המואבים, גם היום עם גדול, השני את העמונים, שניהם בחילת־סוריה. אלה הם קורות לוט אחרי צאתו מהסדומים.

אברהם ואבימלך

207 (XII–1) אברהם נסע לגור בגרר אשר בארץ הפלשתים יחד עם שרה אשר הציג אותה כאחותו בהתחפשו מתוך פחד לאותה351 ערמה, כמו קודם לכן. כי ירא היה מפני אבימלך מלך הגליל הזה, כי גם הוא מוקסם משרה עלול היה להשחיתו.

208 אבל אבימלך נעצר מלמלא את תאוָתוֹ על ידי מחלה קשה שנשלחה עליו מאת אלהים. וכבר נתיאשו ממנו הרופאים והנה ראה בשנתו חלום לבל יחטא באשת אורחו, וכאשר הוקל לו ממחלתו ספר לאוהביו שאלהים הוא שהביא עליו את המחלה הזאת, למען לשמור על זכות אורחו ולשמור על אשתו מלחטא בה, יען זאת לא אחותו ההולכת אתו כי אם אשתו החוקית ושהובטח לו לבלות מעתה את ימיו בטוב אם אברהם יהיה בטוח בדבר אשתו.

209 אחרי דברו את הדברים האלה שלח בעצת אוהביו לקרוא לאברהם והודיע לו שאין לו עוד מה לפחד על דבר אשתו פן יגע מי שהוא בה לרעה יען אלהים שומר עליו ובעזרתו והתערבותו מחזיר הוא אותה מבלי שחטא בה ועל זה יכולים להעיד גם אלהים וגם מצפון האשה. הוא הוסיף ואמר שלא היה מתאוה אליה מלכתחילה לוּ ידע שהיא נשואה, אבל בקחתו את האחות לא עשה עָוֶל.

210 הוא בקש ממנו כי יֵעָתֵר לו ויפיס את אלהים, אם ברצונו להשאר אצלו אזי יהיה לו הכל בשפע, ואם יבכר ללכת לדרכו, ישלח אתו אנשים ללוותו וכל דבר אשר חשק אליו בבואו אל הארץ.

211 לדברים אלה ענה אברהם, כי הוא לא שקר בנוגע לַקִרבה עם אשתו, יען היא בת אחיו352, ובלי רמיה כזו לא יכול היה לעשות את דרכו בבטחה. וכדי להראות שהוא אינו אשם במחלה שבאה על אבימלך ודואג הוא לבריאותו, אמר, שהוא מוכן להשאר אצלו.

212 ואבימלך מסר לו אדמה ונכסים והסכימו להתהלך איש את רעהו בלי מרמה ועל זה באו בשבועה על יד באר אשר קראוּהָ באר שֶׁבַע353, זאת אומרת „באר השבועה“. היא נקראת ככה גם היום בפי יושבי המקום.

לידת יצחק

213 (2) אחרי זמן לא רב נולד לאברהם בן משרה כאשר נאמר לו מכבר מאת אלהים ויקרא אברהם את שמו יצחק; המלה הזאת מסמנת צחוק; יען כי שרה הצטחקה כאשר אמר אלהים שהיא תלד והיא לא קותה עוד להריון בגלל זקנתה, על כן קרא אברהם את בנו ככה. ואמנם היא היתה בת תשעים שנה ואברהם בן מאה.

214 הילד נולד לשניהם אחרי שנה354 ואך היה בן שמונה ימים מלו אותו, ומהעת ההיא355 החֹק אצל היהודים לעשות את המילה אחרי מספר ימים זה, הערבים אחרי שלש עשרה שנה, כי ישמעאל הוא אבי העם שלהם והוא נולד לאברהם מפלגשו ונמול בגיל ההוא. אשר לו אפרט את תולדותיו כולן בדיוק נמרץ.

הגר

215 (3) בזמן הראשון אהבה שרה את ישמעאל אשר נולד משפחתה הגר באותה אהבה כאילו היה בנה ונתחנך להיות בעתיד ראש הבית; אך כאשר ילדה את יצחק חשבה ללא נכון לגדל את ישמעאל עם בנה יחד, כי בהיות ישמעאל הגדול יוכל להרע לו אחרי מות אביהם356.

216 היא דברה אפוא על לב אברהם כי ישלח אותו ואת אמו להתישב בארץ אחרת. בראשונה לא הלך לבו אחרי דברי שרה יען דעתו היתה שאכזרי מאד357 הוא לשלח מהבית ילד רך ואשה חסרת אמצעים הכרחיים.

217 אך אחר כך, כאשר גם אלהים הסכים לדרישות שרה, נכנע ומסר את ישמעאל לאמו, יען כי לא היה בו כח עדיין ללכת לבדו בדרך, וצוה לה לקחת אתה חמת מים וככר לחם ולצאת לדרך למקום שההכרח יוביל אותה.

218 ויהי כאשר תם לה בדרך המזון היתה בצרה אבל ככלות לה גם המים שמה את הילד הגווע תחת אשוּחַ358 וכדי שלא תהיה נוכחת בשעת צאת נשמתו התרחקה קצת.

219 וימצא אותה מלאך אלהים ויאמר לה כי מעין נמצא בקרבת המקום ויצו אותה לדאוג לחנוך הילד, יען טובות וגדולות מחכות לה מהצלת ישמעאל. להבטחות האלה התעודדה וכשנזדמנו לה רועים נמלטה ממצוקתה רק הודות לעזרתם.

בני ישמעאל

220 (4) כאשר גדל בנה ונעשה לאיש נתנה לו אמו אשה מעם המצרי אשר ממנו היה מוֹצָאָה359 גם היא, וממנה נולדו לישמעאל שנים עשר בנים במספרם: נְבָיוֹת360, קֵדָר361, אַדְבְּאֵל362, מִבְשָׂם363, מִשְׁמָע364, דוּמָה365, מַשָׂא366, חֲדַד367, תֵימָא368, יְטוּר369, נָפִיש370, וקֵדמָה371.

221 וישכנו בכל השטח המשתרע מהפרת עד הים האדֹם ויקראו לו ארץ הנָבָטִים. אלה הם אשר עם הערבים קורא את שבטיהם בשמותם372 בגלל גבורתם ובגלל חשיבותו של אברהם.

עקידת יצחק

222 (XIII–1) את יצחק אהב אברהם אביו יותר מכל כי היה יחידו וניתן לו כמתנה מאת אלהים על סף זקנתו. אבל גם הבן מצדו עורר את חבת הוריו להיות נאהב על ידם יותר ויותר כי היה למוד בכל מדה טובה והתנהג בכבוד עם אביו ואמו והיה שוקד על עבודת אלהים.

223 אברהם שם את כל מאודו רק בזה שבשעה שעליו יהיה לעזוב את החיים ישאיר את בנו מאושר.

224 והנה מה שקרה לו ברצון אלהים: כאשר רצה אלהים לנסותו בדבר מסירותו אליו, נראה לו ואחרי שמנה לו את כל החסדים שגמל לו – איך נתן לו להתגבר על אויביו ושאשרו הנוכחי הגיע לו בגלל חסדו וגם בנו יצחק – דרש ממנו כי יקריב את זה לו כזבח וכקרבן ויצוהו ללכת אל הר המוריה373 ולבנות מזבח ולהעלותו לעולה, רק בכך יוכיח את מסירותו אליו, אם יבכר למצוא חן בעיני אלהים על הצלת בנו.

225 (2) אברהם חשב ששום דבר לא יצדיק סרוב לאלהים ושעליו להכנע לו בכל דבר, יען בגלל השגחתו נטוי חסדו על כל; הוא הסתיר מפני אשתו374 את צו אלהים ואת החלטתו שלו בדבר הקרבת הילד ומבלי לגלות לאיש מאנשי ביתו שמץ דבר, פן יֵעכב מלמלא אחרי דבר אלהים, לקח את יצחק ושני עבדים ויטען על חמור את הדרוש לעבודת האלהים ויצא לדרך לעבר ההרים.

226 והעבדים הלכו אתו בדרך יומים אבל ביום השלישי, כאשר ההר נראה מרחוק, השאיר את מלויו בעמק ורק עם בנו לבד המשיך את דרכו אל ההר אשר עליו נבנה אחר זמן המקדש של המלך דוד375. הם נשאו אתם כל הדרוש בשביל המזבח זולת קרבן. וכאשר שאל יצחק, שהיה בן עשרים וחמש שנה376, בשעה שהקים את המזבח,

227 מה יזבחו הלא אין קרבן במקום, אמר, אלהים ידאג לזה כי יש ביכלתו להשפיע לבני האדם מה שאין להם ולקחת מהם את אשר בידם אף כי חושבים הם את עצמם בטוחים. גם לו ימציא קרבן, אם יקבל ברצון את זבחו.

228 (3) ויהי כאשר המזבח היה בנוי ויבקע את העצים והכל היה מוכן, אמר אברהם אל בנו: בני377, בתפלות לאין מספר התפללתי לאלהים378 שתולד לי ואחרי שבאת לעולם, אין דבר אשר חשכתי בשבילך לגדלך ואין דבר שהיה מביא לי אושר יותר גדול מאשר לראותך הולך ונעשה לאיש ולהשאיר אותך במותי יורש רכושי.

229 אבל יען כי ברצון אלהים נעשיתי אביך אשוב עתה ואֹבַד אותך בחפצו, שָׂא באומץ את ההקדשה הזאת.

230 כי מוסר אני אותך לאלהים אשר דרש מאתנו את האמון הזה חלף חסדו, כי נעשה לי לעזר ולמגן. מאחרי שנולדת (לא באופן רגיל)379 עֲזוב עתה את החיים לא בדרך השכיחה, בידי אביך עצמו נשלח אתה לפני זמנך אל אלהים, אבי הכל, בהתאם לדיני הזבח.

231 הלא חשב אותך, לדעתי, ראוי, לא לעזוב את החיים על ידי מחלה ולא על ידי מלחמה ולא על ידי אחד האסונות אשר דרכם לבוא על בן האדם, מתוך תפלות ועבודת הקרבן יקבל אלהים את נשמתך וישימה אצלו; אתה תהיה לי למגן ומושיע לעת זקנתי, הלא ביחוד לעת כזאת גדלתיך, במסרך אותי בידי אלהים תחתיך.

232 (4) ויצחק – כי מאב כזה לא יכול להולד כי אם בעל נפש רמה – קבל בשמחה את דברי אביו וקרא כי לא היה ראוי כלל לבֹא לעולם, אם ידחה את עצת אלהים ואביו ולא ימציא את עצמו בחפץ־לב לרצון שניהם, ולוּ גם היתה זאת החלטת אביו לבד חטא יהיה שלא להכנע לו, והוא מהר אל המזבח ואל השחיטה.


233 והמעשה הזה נגמר אלמלא התיצב אלהים נגד זה. הוא קרא את אברהם בשמו ואסר עליו לשחוט את הבן. הוא אמר, שלא מתוך תאוה לדם אדם פקד עליו לשחוט את בנו ולא היה עושה אותו לאב למען יקח ממנו באכזריות כזו את הבן שקוה לו,

234 הוא רצה לבחון את כליותיו אם יְצַיֵת גם לפקודות כאלה. ועתה בדעתו את התלהבותו ואת עומק יראתו שמח הוא על מה שנתן לו ולא יחדל לעולם מלמצוא אותו ואת זרעו ראויים לכל תשומת לבו, בנו יגיע לשיבה מופלגת ואחרי חיים מאושרים ימסור לבנים טובים וישרים רכוש גדול.

235 הוא הודיע מעתה שזרעם יגדל לעמים רבים ואדירים וזכרון נשיאיהם יקום עד העולם, ובחרבם יירשו את ארץ כנען וכל בני האדם יתברכו בהם.

236 אחרי שדבר אלהים את הדברים האלה המציא לידם איל מתוך מקום חבוי שיהיה לקרבן. והם, אחרי שמצאו איש את רעהו מבלי שקוו לזאת ושמעו בשורות טובות כאלה, חבקו זה את זה. הם הקריבו את הקרבן ושבו אל שרה וחיו את חייהם באושר וכל דבר שרצו הצליח אלהים בידיהם.

מות שרה

237 (XIV) ושרה מתה זמן מעט אחרי הדברים האלה בת מאה ועשרים ושבע שנים, ויקברו אותה בחברון אשר שם הציעו הכנענים קרקע לקבורה על חשבון הצבור380 אבל אברהם קנה את המקום בארבע מאות שקל מאת איזה עפרון381 מחברון. במקום הזה בנו אברהם וצאצאיו את קברותיהם.

בני קטורה

238 (XV) ויקח לו אברהם אחרי כן את קְטוּרָה382 לאשה; ממנה נולדו לו ששה בנים גבורי כח ומהירי בינה, זִמְרָן383 ויָקְשָׁן384 וּמְדָן385 ומִדְיָן386 ויִשְׁבָּק387 ושׁוּחַ388. גם להם גדלו בנים. משׁוּחַ389 נולד שְׁבָא390 ודְדָן391, מזה לטוּשִׁים392, אַשׁוּרִים393 ולאומִים394.

239 ממדין עֵיפָה395 ועֵפֶר396 וַחֲנוֹךְ397 וַאֲבִידָע398 ואֶלְדָעָה399. לכל בניו אלה יעץ אברהם ללכת וליסד מושבות והם חפשו את טְרוֹגְלוֹדִיטִיָה ואת החלק המערבי של עֲרָב המאושרת המשתרעת על שפת הים האדום. אומרים שעֵפֶר זה יצא למלחמה על לוּב, כבשה ובני בניו נאחזו בה וקראו את הארץ הזאת על שמו אפריקה400. עֵד לדברי הוא אלכסנדר פּוֹלִיהִיסְטוֹר401 האומר ככה:

240 קְלֶאודימוס החוזה, הנקרא גם מַלְכוֹס, אומר בספרו קורות היהודים, בהתאם למה שמספר מחוקקם משה, שאברהם הוליד בנים אחדים מקטורה.

241 מדבר הוא גם על דבר שמותיהם ומזכיר שלשה אַפְרֵס, סוֹרֵיס, יַפְרֵס. על סוֹרֵיס נקראה אֲסוּרִיָה, ועל שם שנים האחרים יַפְרַס ואַפְרֵס נקראת העיר אַפְרָה וארץ אפריקה. לפי דבריו נלחמו אלה יחד עם הירקלס על לוב ואַנְטֵיוֹס. והירקלס לקח לו לאשה את בת אַפְרַנֵס והוליד ממנה בן, את דִידוֹרוֹס; מזה נולד סוֹפוֹן ועל שמו נקראים הברברים סוֹפַקִים.

רבקה

242 (XVI–1) בהיות יצחק כבן402 ארבעים שנה החליט אביו אברהם לתת לו לאשה את רבקה403, בתו של בן אחיו נָחוֹר וישלח את זקן עבדיו לחזור אחריה אחרי שחייב אותו בשבועות חמורות. השבועות האלה נעשו באופן הזה: הם שמו את ידיהם איש תחת ירך אחיו404 ואחר כך קראו את אלהים לעד על מעשיהם הבאים.

243 הוא שלח גם מתנות לקרוביו אשר שם, אשר בגלל נדירותן או שבכלל אי אפשר היה להשיגן היו חשובות מאד.

244 העבד עשה את דרכו זמן רב, יען כי קשה לנסוע לארם נהרים, בחורף בגלל הרפש העמוק ובקיץ בגלל החֹרב; נוסף לזה היו גם שודדים מצויים בדרך זו אשר להמלט מידם אי אפשר היה אם לא נתנו הנוסעים את לבם מראש להזהר.

245 הוא בא לעיר חרן ובהיותו בפרור העיר נפגש במספר נערות ההולכות לשאוב מים. הוא התפלל עתה לאלהים, אם ברצונו שהנשואין האלה יתקימו, שרבקה405, אשר כדי לקחת אותה לאשה לבנו שלחהו אברהם, תִמָצֵא בין אלה ושתִוָדַע אליו בזה שלבקשתו תגיש לו לשתות, בשעה שהאחרות תסרבנה לעשות זאת.

246 (2) ברעיונות כאלה בלבו נגש אל הבאר וישאל מאת הנערות להגיש לו לשתות. אבל אלה הפנו לו עורף: עליהן להביא את המים הביתה ולא להגישם לו, והמים אינם נשאבים על נקלה406. רק אחת מבין כולן נזפה בהן בשל גסותן כלפי הזר באמרה: איך תוכלנה לחיות פעם עם מי שהוא בחברת בני אדם, אם אף מעט מים אינן נותנות, ובתוך כך הגישה לו בסבר פנים יפות.

247 הוא נתמלא תקוה לכל חפצו וברצותו לדעת את האמת, הלל את אצילותה וטוב לבה, שגם אחרי עמלה בבית לא נמנעה מלבוא לעזרת הנצרכים, ושאל מי הם הוריה ומאחל להם נחת רוח מילדה טובה כזו ואמר: מי יתן וישיאו אותה כטוב בעיניהם לתוך ביתו של איש טוב ותלד לו ילדים כשרים.

248 והיא מלאה את רצונו לדעת את הדברים האלה והודיעה לו את מוצאה ואמרה: שמי רבקה, אבי היה בתואל, הוא כבר מת407; ולבן אחינו עומד יחד עם אמנו בראש ביתנו והוא דואג גם לנערותי.

249 כשמוע העבד את הדברים האלה שמח על אשר קרה ועל אשר דֻבר בראותו כי אלהים מצליח את דרכו באופן כה ברור. ויתן408 לה רביד ותכשיטים המתאימים לנערות לשאת אותם ושם אותם על העלמה כגמול ותשורה חלף טובת לבבה להשקותו ואמר שבצדק מגיעים לה דברים כאלה, כי הראתה שהיא טובה מנערות רבות בגילה.

250 הוא הביע את בקשתו כי תובילהו אל ביתם, יען נעצר הוא על ידי הלילה להמשיך את דרכו, והוא מוליך אתו תכשיטי נשים409 שערכם גדול, ואמר, שאינו יכול לבטוח באנשים יותר נאמנים מאלה אשר מצא בה. הוא המשיך ואמר כי יקרת רוחה מוכיחה גם על אמה ואחיה ושלא תהיה התנגדות מצדם יודע הוא ממדות הטובות שלה. הוא לא יהיה למשא כי ישלם את השכר בעד הארוחה הנדיבה ויתפרנס על חשבונו עצמו.

251 היא ענתה שבנוגע לאדיבות הוריה דן הוא נכון, אבל נזפה בו על שהוא חושד אותם במדה שפלה, בלי כסף יקבל הכל. והיא הוסיפה שאמנם תספר תחלה לאחיה לָבָן ובהסכמתו תביאהו שמה.

252 (3) אחרי עשותה זאת הביאה410 את הזר הביתה. את גמליו קבלו עבדי לבן ודאגו להם, והוא עצמו הובא לאכֹל לחם עם לבן. ואחרי אכלם411 פנה אליו ואל אם העלמה ויאמר: „אברהם הוא בן תרח ושאר בשרכם. כי נחור, גברתי, אבי אביהם של הילדים האלה, היה אחי אברהם מאב אחד ומאם אחת.

253 והנה אברהם זה שולח אותי אליכם לבקש את העלמה הזאת לאשה לבנו; הוא בנו הכשר ואותו לבדו שם על כל אשר לו. ואף כי היה בידו לקחת לבנו מבין הנשים אשר בארצו את העשירה ביותר לאשה, היה זווג כזה נגד רצונו, ולמען כבד את משפחתו חשב על הנשואין האלה.

254 ועתה אל תזללו בחפצו ובהצעתו; כי גם ברצון אלהים הצלחתי בדרכי ומצאתי את הילדה ואת ביתכם. כי בהיותי קרוב לעיר ראיתי נערות רבות יוצאות אל הבאר והתפללתי שאֶפָּגֵשׁ עם זאת והדבר קרה באמת.

255 את הנשואין שהם בהשגחת אלהים כה ברורה אַשְׁרו גם אתם ותנו כבוד לאברהם אשר התאמץ כל כך לשלח אותי הנה והַסכימו לתת את העלמה“. והם, יען כי ההצעה היתה טובה בעיניהם ולתועלתם, נכנעו לרצון אלהים ושלחו את בתם לבקשותיו של העבד. ויצחק לקח אותה לאשה והוקם עתה על כל עסקי הבית, כי הבנים מקטורה412 נשלחו לישוביהם.

מות אברהם

256 (XVII) זמן מה אחרי כן מת גם אברהם. הוא היה איש נעלה בכל מדה טובה והיה מכובד מאד בעיני אלהים על קנאותו לשמו, כל שנותיו אשר חי היו מאה ושבעים וחמש שנה ויקבר בחברון על יד שרה אשתו בידי בניו יצחק וישמעאל.

לידת עשו ויעקב

257 (XVIII–1) ויהי אחרי מות אברהם ותהר413 אשת יצחק הצעירה וכאשר התרחבה בטנה יותר מדי, דאג מאד והלך414 לדרוש את אלהים. ואלהים אמר לו כי תאומים תלד רבקה וכי לאומים יִקָרְאוּ על שם הילדים וזה אשר למראית עין הוא הצעיר יעלה על הגדול.

258 ותלד לו אחרי זמן לא רב, כפי שאמר לו אלהים מראש, בנים תאומים, ויהי הראשון מכף רגלו ועד ראשו שָׂעיר עד למאד, והצעיר אחז בעקב הראשון. האב אהב את הגדול הנקרא עֵשָׂו בגלל שעירותו415, כי העברים אומרים על שׂעִירוּת עֵשָׂאברוֹס416, ויעקב הצעיר היה אהוב מאד על אמו.

יצחק בגרר

259 (2) וכאשר פשט רעב בארץ, עלה בלבו של יצחק להגר למצרים417, יען שפע של טוב היה במדינה הזאת, אבל במצות אלהים נשאר בִּגְרָר. המלך אבימלך קבל אותו בגלל הכנסת אורחים וידידות שכרת עם אברהם ואחרי שהתיחס אליו בתחלה בנדיבות רבה, נמנע מתוך קנאה מלהמשיך בה עד הסוף.

260 כי בראותו שאלהים עם יצחק ושפע החסדים שהשפיע עליו, הרחיקהו. יצחק הרגיש בשנוי שנבע מתוך קנאה ביחסו של אבימלך אליו והלך אל המקום הנקרא נחל, לא רחוק מגרר. בחפרו באר במקום הזה התנפלו עליו רועים מוכנים לקרב בכדי למנוע בעד המפעל, ויען כי לא אבה לריב אתם, חשבו את עצמם כמנצחים.

261 הוא הלך למקום אחר וחפר באר אחרת, אך אחרים מרועי אבימלך התנגדו לו בכח ויעזב גם את המקום הזה והלך למקום אחר והודות למתינותו הנבונה הזאת הבטיח לעצמו את שַׁלְוָתוֹ.

262 אחר כך, כאשר נתנה לו האפשרות לחפור באר בלי מריבות, קרא את שם הבאר רחובות. השם מסמן רחבת ידים. את הראשונות קרא עשק, זאת אומרת „קרב“, את השניה שטנה, השם מסמן שנאה.

אבימלך בא אל יצחק

263 (3) ויצחק הלך הלוך וגדל וחילו עצם בגלל רֹב נכסיו, אך אבימלך חשב כי הצלחת יצחק מכוונת נגדו, יען החשד נפל ביניהם וביחסיהם מעת שיצחק התרחק וכסה על שנאתו; הוא פחד אפוא פן לא תעמוד לו הידידות הישנה בשעה שיצחק ישים אל לבו להנקם בעד כל מה שסבל, ויסע אליו בכדי לחדש את הידידות הישנה ולקח אתו אחד משרי צבא שלו את פִיכֹל418.

264 אחרי שהשיג כל מה שבקש בגלל נדיבות רוחו419 של יצחק, אשר העריך את החסד שנגמל לפנים לו ולאביו על הָעֶבְרָה החדשה, שב אל ארצו.

נשי עשו

265 (4) מבני יצחק לקח לו עשו, אשר אותו אהב אביו מאד, לאשה, בהיותו בן ארבעים שנה, את עָדָה בת אילון420 ואת אהליבמה421 בת צבעון422, בנות נשיאים בכנען; את דבר ההחלטה בנוגע לנשואין האלה עשה על דעת עצמו ואת פי אביו לא שאל.

266 כי יצחק לא היה מסכים לוּ נשאל לדעתו, כי לא היה לו לרצון להתקשר בקשרי משפחה עם ילידי הארץ. אך לא רצה להשניא את עצמו על בנו בצוותו לו להפרד מנשיו והחליט לשתוק.

ברכות יצחק

267 (5) ויהי כי זקן יצחק ותכהינה עיניו כליל ויקרא את עשו וידבר אתו על־אודות זקנתו וכי מלבד חולשתו ומחלת עיניו קשה לו לעבוד את אלהים ויצוהו לצאת לציד ולצוד מה שיעלה בידו ולהכין ארוחה בעבור יתפלל אחר כך אל אלהים

268 כי יהיה עוזר ותומך לו כל ימי חייו ואמר כי סתום ממנו יום מותו לכן רוצה הוא לפני זה לרצות את אלהים בתפלות אשר יתפלל בעדו.

269 (6) ועשו מהר וילך אל הציד. אבל רבקה מצאה לנכון לקרוא את חסד אלהים על יעקב גם נגד רצונו של יצחק וצותה כי ישחט גדיים ויכין ארוחה.

270 יעקב שמע בקול אמו כי היה עושה כל דבר לפי דבריה. כאשר היתה הארוחה מוכנה, כרך על ידו עור גדי למען יחשבו אביו בגלל שעירותו לעשו, כי בכל שאר הדברים היה דומה לו יען היה אח תְאוֹם, בזה לבד היה נבדל ממנו. בלב מלא חרדה פן טרם קבלו את הברכות תִגָלָה ערמתו ויַכְעִיס את אביו וזה יהפוך אותן לקללות, הכניס את הארוחה לאביו. 271 והנה הכיר אותו יצחק בצליל קולו המיוחד וקרא את בנו לגשת אליו. יעקב הושיט לו את ידו אשר סביבה היה כרוך עור גדי.

272 יצחק משש אותה ויאמר: „לפי קולך דומה אתה ליעקב, אבל לפי אורך השער נדמה לי שהנך עשו“. ומבלי לחשוש להוניה אכל את הארוחה ופנה אל התפלות וקרא אל אלהים ויאמר: „אדון כל הדורות ובורא כל היקום, אתה השפעת שפע רב של חסדים לאבי וגם אותי מצאת כדאי והגון לכל מה שיש לי ולזרעי אחרי הבטחת להיות עוזר מלא רחמים ומטיב תמיד.

273 מלא עתה את כל ההבטחות האלה ואל תמאס בי לרגלי חולשתי עתה אשר בגללה זקוק אני לך ביותר. הגן נא בחסדך על ילד זה ושמרהו כל פגע רע, תן לו חיים מאושרים וקנין כל טוב כאשר יש לאל ידך לחונן, עשה אותו מגור לאויביו אבל יקר וחביב לאוהביו“.

274 (3) הוא התפלל אפוא אל אלהים בהאמינו שאת עשו הוא מברך; ואך כלה את הברכות ועשו בא מהציד. כאשר הרגיש יצחק בטעותו, נשאר שקט423, אך עשו התאוה לקבל מאת אביו אותן הברכות כמו אחיו.

275 אביו מאן יען כי הוציא את הברכות כולן על יעקב ויתעצב אל לבו על הטעות. בגלל דמעותיו נכמרו רחמי האב והודיע לו שיהיה מהֻלל בכל דבר הנוגע לציד ובכח גופו ובנשק ובכל מעשי ידיו ובדברים אלה יעשה הוא וזרעו אחריו שם בארץ לדורי דורות אבל יהיה נכנע לאחיו.

אשתו השלישית של עשו

276 (8) יעקב אשר פחד פן ירצה אחיו לקחת את נקמתו ממנו בעד הערמה בשל הברכות, הצילה אותו האם. היא פתתה את בעלה כי ישלח את יעקב לארם נהרים לקחת אשה ממשפחתה.

277 כי עשו לקח כבר לאשה את בשמת424 בת ישמעאל, יען לב אנשי בית יצחק לא היה טוב לכנענים, עד שהיו עוינים לנשיו הראשונות, ובכדי לעשות להם נחת רוח לקח את בשמת ואהב אותה מאד.

יעקב הולך אל לבן

278 (XIX–1) יעקב נשלח אפוא מאת אמו לארם נהרים לקחת לו לאשה את בת לבן אחיה ויצחק התרצה לנשואין האלה יען שמע למשאלות אשתו. יעקב עבר דרך כנען ובגלל משטמתו425 ליושבי הארץ לא אבה לסור לאיש מהן וילן תחת כפת השמים.

279 הוא אסף אבנים וישם אותן מראשותיו ובשנתו ראה את החלום הזה שהופיע לו: נדמה היה לו שהוא רואה סולם מגיע מהארץ עד השמים ובו יורדות דמויות ולהן טבע יותר נעלה מטבע בני אדם ולמעלה על ראש הסולם הופיע לו אלהים עצמו אשר קרא לו בשמו ודבר אליו את הדברים האלה:

280 „יעקב בן לאב יקר ולאבי־אב ששמו יצא לתהלה בגלל מדותיו הטובות, אין לך להתיאש בשל המצב שאתה נמצא בו, אלא קַוֵה ליותר טוב.

281 וגם שפע מתמיד של טובות גדולות צפוי לך בגלל דאגתי לך. את אברהם הולכתי מתוך ארם נהרים אל הארץ הזאת כשהוא נרדף על ידי משפחתו ואת אביך גדלתי ורוממתי. לא אגרע את גורלך משלהם.

282 חזק ואמץ אפוא ולך בדרך זו ואני אלוה אותך. הנשואין אשר אליהן אתה שואף יעלו בידיך ויוָלדו לך בנים טובים אשר למנינם לא יהיה מספר ואשר זרעם אחריהם יהיו רבים מהם. להם ולבניהם נותן אני את השלטון בארץ הזאת והם ימלאו את השטח אשר

283 השמש זורחת עליו ביבשה ובים426. ובכן אל תירא מפני כל סכנה ואל תחת מפני המון התלאות כי אני הוא אשר אשמור על מעשיך עתה ועוד יותר בעתיד.

284 (2) את הדברים האלה חזה אפוא אלהים ליעקב וישמח427 מאד על מה שראו עיניו ועל מה שהובטח לו וימשח את האבנים428 אשר עליהן נבאו לו טובות גדולות כאלה ונדר נדר לזבח זבח עליהן אם יחיה וישוב שלם ואת המעשר מכל אשר ירכוש יתן לאלהים אם ישיבהו בשלום. הוא חשב את המקום לנערץ וקרא לו בשם בית־אל מה שמסמן בשפת היוונים משכן אלהים429.

285 (3) הוא המשיך את דרכו לארם נהרים ולבסוף הגיע לחרן. בפרברי העיר נפגש עם רועים, עלמים ועלמות צעירים שישבו על יד הבאר; הוא נטפל להם כי רצה לשתות ואחרי שנכנס עמם בדברים חקר אותם אם במקרה יודעים הם בעירם איש אחד ששמו לבן ואם עודנו בחיים.

286 כולם ענו שהם יודעים אותו היטב כי אינו איש כזה שיהיה בלתי ידוע ושבתו היא רועה יחד אתם ושהם מתפלאים שעדיין לא באה הנה. „ממנה תִוָדַע ביתר דיוק מה שאתה רוצה לשמוע בדבר משפחתם“430.

287 עודם מדברים והעלמה הגיעה עם אחרוני הרועים. הם הראו על יעקב ואמרו לה שהזר הזה שבא זה עתה שָׁאֹל שָׁאַל לאביה. היא שמחה מתוך תמימות בנוכחותו של יעקב ותשאל אותו מי הוא ומאין בא אליהם ואיזה הכרח הביא אותו ומקוה היא שיהיה בידם לעזור לו במה שבא לבקש.

288 (4) ויעקב לא נתרשם לא מקרבתה ולא מהסברת פנים שלה, כי אם נתמלא אהבה לעלמה ונתפעל מיפיה בראותו אותה כה יפה שרק נערות מעטות בימים ההם היו כמוה ויאמר: „הלא קרבתי אליך ואל אביך, אם בת לבן את,

289 קדמה להֻלדתך ולהֻלדתי, יען אברהם והרן ונחור היו בני תרח, מהם נולד לנחור אבי־אביך בתואל, לאברהם ולשרה בת הרן נולד אבי יצחק.

290 אבל קרבה יותר קרובה ויותר חדשה מקשרת אותנו; הלא רבקה אמי היא אחות אביך לבן מאב אחד ומאם אחת, אם כן שארי בשר אנחנו, אני ואת. ועתה באתי הנה לשאול לשלומכם ולחדש בינינו את הקִרבה הקימת מכבר“.

291 אז נזכרה, כמו שיקרה לפעמים אצל צעירים, מה ששמעה מפי אביה בנוגע לרבקה ובדעתה כי הוריה משתוקקים לשמוע את שמה, פרצה בדמעות מתוך חבה לאביה ונפלה על צוארי יעקב431.

292 אחרי שחבקה אותו אמרה שהוא עומד להביא שמחה הרצויה ביותר והגדולה ביותר לאביה ולכל אנשי ביתו, יען הוא נאמן לזכר אמו וכל הגיגיו בה לבד, והופעתו יקרה לו מכל טוב. היא בקשה אותו לסור אל אביה ובלכתו אחריה תוליכהו432 אליו ושלא ימנע ממנו את התענוג בהתעכבו עוד יותר.

יעקב ולבן

293 (5) היא דברה את הדברים האלה והוליכה אותו אל לבן; הוא הוכר מאת דודו וחי עתה שָׁלֵו ובטוח בין אוהבים וגם הוא הֵסֵב להם עונג רב בהופעתו הבלתי צפויה.

294 אחרי ימים מעטים אמר לו לבן כי שמח הוא אמנם בבואו יותר מאשר בכחו להביע זאת במלים, בכל זאת חפץ הוא לשאול אותו433 לענין אשר לרגלו בא ועזב את אמו ואת אביו הישישים הזקוקים לסעדו; הוא אמנם יעזור לו ויתמוך בו בכל צרה שהיא.

295 יעקב ספר לו את כל הסבה באמרו: ליצחק נולדו בנים תאומים, הוא ועשו; ואחרי שרמה את עשו בעצת אמו וזכה הוא בברכות אביו, מתנכל עשו להרגו יען קפח אותו מן המלכות שהובטחה מאת אלהים והנכסים שאביהם העתיר לו.

296 זאת היא הסבה שהוא נמצא פה לפי רצונה של אמו. „יען, אמר, אבות אבותינו היו אחים ואמי מקרבת אותנו יותר מקרבתם של הללו. הבטחון שהיה לי בדרכי בך ובאלהים מאמץ את כחי במצבי עתה“.

[297 (6) לבן הבטיח להקדיש לו את כל אהבתו, הן בעבור אבותיהם והן בעבור אמו, אשר לרגלי רחשי לבו אליה, אף כי איננה פה, ירכז את התאמצויותיו עבורו. הוא אמר כי יעמידהו משגיח על העדרים אשר לו ותמורת זאת יתן לו זכויות ואם יהיה ברצונו לשוב להוריו הענק יעניק לו תשורות וכבוד כיאות לשארו הקרוב אליו כמוהו.

298 יעקב שמח לשמוע את הדברים האלה וענה שברצון ישאר אצלו וישא כל תלאה להשביע רצונו אבל בעד עבודתו דרש לקבל את רחל לאשה, כי היא היתה ראויה לכבוד הזה מצדו וגם היא עזרה לו להביאו אל לבן. האהבה אל העלמה אִלצה אותו לדבר דברים כאלה434.

299 לבן שמח לדבריו והסכים להשיא את בתו לו ואמר כי לא פלל שיזדמן לו חתן יותר טוב; ואם אפוא ישאר אצלו איזה זמן, יעשה זאת; כי אל הכנענים לא ישלח את בתו הרי מתחרט הוא גם על נשואי אחותו יען נִשְׂאָה לשם.

300 יעקב התרצה לתנאים האלה וקבע את הזמן לשבע שנים. הזמן הזה הָחלט שיעבוד לחותנו בכדי שיתן הוכחה על אפיו ויוכר יותר טיבו. לבן קבל את ההצעה ולתקופת השנים הכין את משתה הנשואין.

301 ויהי בבוא הערב הכניס אל יעקב, שלא חשד בשום דבר, את בתו השניה הגדולה מרחל והנופלת ממנה ביופי. הוא בא אליה כשהוא מוטעה מיין וחשכת הלילה, אבל בבוקר הכיר בה ותבע מלבן את העוֶל.

302 ויצטדק לבן שמה שעשה עשה מתוך הכרח, לא מתוך רוע לבב מסר לו את לאה, כי אם נאלץ על ידי נמוק אחר יותר חשוב435. בכל זאת לא יעכב הדבר הזה כלל את הנשואין עם רחל; אם הוא רוצה בה יתן לו זאת בעד שבע שנים אחרות. יעקב נשמע לו, האהבה לנערה לא נתנה לו לעשות אחרת ואחרי שעברו שבע שנים אחרות436 לקח את רחל לו לאשה.

בני יעקב

303 (7) לשתיהן היו שפחות שניתנו להן מאת אביהן, זלפּה437 ללאה, בלהה438 לרחל; הן לא היו שפחות כלל, רק משועבדות439. האהבה של בעלה לאחותה נגעה ללבה של לאה מאד. היא קותה, כי אם יהיו לה ילדים תהיה

304 יקרה בעיני בעלה והתפללה בלי הרף440 לאלהים. ותלד בן ויען כי בגלל זה פנה אליה לב בעלה קראה את בנה ראובן441, כי הוא ניתן לה ברחמי אלהים עליה; זהו פרוש השם. במשך הזמן נולדו לה עוד שלשה אחרים: שמעון442, השם מסמן שאלהים שמע בקולה; אחר כך לוי443, זאת אומרת הבטחון לחיים משותפים, אחריו יהודה444, המלה אומרת הודיה.

305 ותפחד רחל פן פריונה של לאה תגרע את חלקה ברגשי בעלה ותתן את שפחתה בלהה ליעקב לאשה. ויוָלד ממנה ילד, דן445, אשר יכולים לבאר את השם בשפת היוונים אלהים דַיָן. אחריו את נפתלי446, תוכן המלה תחבולה, בגלל הערמה נגד פריון אחותה.

306 ותעש גם לאה את הדבר הזה ולפעולת אחותה השיבה בפעולה נגדית, היא נתנה את שפחתה ליעקב לאשה ויוָלד גם מזלפה בן, גָד447 שאפשר לפרש מִקְרִי, ואחריו אָשֵׁר448, שאפשר לפרש „מאושרת“ משום שהוסיף לה תהלה.

307 ויהי היום ויבא ראובן, הגדול בבני לאה, תפוחי דודאים449 לאמו, ותרא אותם רחל ובקשה כי ינתנו לה יען התאותה תאוה לאכל מהם. לאה מאנה באמרה לה שעליה להסתפק בזה שלקחה ממנה את חבת בעלה אליה; רחל השביחה את סערת רוחה של אחותה בותרה על בעלה, כי אמרה שהוא ישכב אתה בלילה ההוא.

308 היא קבלה את התשורה ויעקב שכב עם לאה, כדי לעשות נחת רוח לרחל. עוד פעם נולדו לה בנים, יששכר450, שם שמסמן „הנולד בשכר“, זבולון451, פרושו „ערובה ליחס טוב אליה“ ובת – דינה452. זמן מה אחרי זה נולד גם לרחל בן, יוסף, פרושו „הוספה של עוד אחד“453.

יעקב עוזב את לבן

309 (8) במשך כל העת הזאת, עשרים שנה, רעה יעקב את צאן חותנו. אחר הזמן הזה היה עם לבבו לקחת את נשיו ולשוב אל ארצו; חותנו לא הסכים לכך, לכן חשב לעשות את הדבר בחשאי.

310 הוא חקר אפוא את נשיו מה דעתן בנוגע ליציאה מן הארץ, אבל הן הסכימו ברצון. רחל לקחה אתה גם את צלמי האלים, אשר אביה היה רגיל לעבוד להם וברחה יחד עם אחותה ועם ילדיהן וגם השפחות עם ילדיהן ועם כל אשר להן.

311 ויוליך יעקב גם את מחצית העדרים454 מבלי שלבן ידע מזה. את צלמי האלים לקחה משם רחל, אף כי יעקב לימדה למאוס באלים כאלה, שאם יודבקו מאת אביה תכפר בהם את פניו455.

312 (9) למחרת היום456 נודע ללבן דבר בריחת יעקב ובנותיו ויחר אפו מאד ויזדרז לדלוק אחריהם יחד עם חיל עוזרים וביום השביעי הדביק אותם כשהם חונים על גבעה.

313 וינח גם הוא במקום הזה, יען כי היה כבר ערב. ויבא אליו אלהים בחלום ויזהירהו שאחרי שהשיג את חתנו ואת בנותיו יעצור ברוחו ולא ידבר דבר אליהם מתוך כעס, רק יכרות ברית עם יעקב, ואמר, שהוא עצמו יבוא לעזרת יעקב אם מבלי להתחשב עם המספר הקטן של אנשיו יאמר להתגרות בו.

314 אחרי שהיה לו חזון כזה קרא לבן בבוקר ליעקב לשיחה וגלה לו את דבר החלום, ויען כי בא אליו מתוך אמון התחיל להוכיחו על פניו שכשהוא בא אליו בעוני ובחוסר כל, קבלהו וסִפֵּק לו ביד נדיבה מכל רכושו: „וגם את בנותי נתתי לך לנשים וקויתי שעל ידן תגדל חבתך אלינו. ואתה מבלי לשים לב לאמך ולא לקרבה המקשרת אותך אתי ולא לנשים שנשאת, ומבלי להתחשב עם הילדים שאני אביהם הזקן, נהגת בי מנהג מלחמה בהוליכך אתך את רכושי, את בנותי פִּתִיתָ לברוח מזה שגידל אותן,

316 את קדשי ביתי אשר אבותי כבדו אותם ואשר חשבתי לכבד אותם גם אני כמוהם, לקחת ונשאת אתך; את המעשים האלה, אשר גם במלחמה אינם נעשים לאויבים, עשית לי אתה, שְׁאֵרי ובן אחותי, הבעל של בנותי, שנעשית אוכל לחמי ובן־ביתי“.

317 אחרי שדבר לבן את הדברים האלה הצטדק יעקב, באמרו שלא רק בלבו לבד נטע אלהים את אהבת המולדת כי אם בלבות כל בני האדם, ואחרי זמן רב כזה מוצא הוא לנכון לשוב למולדתו.

318 „אשר לגזלה שבה אתה מאשימני, אמר, תִמָצֵא אשם אתה עצמך מכל שופט אחר; במקום שעליך לרחוש לנו תודה על אשר שמרנו והרבינו את רכושך, האינך עושה לי עָוֶל בריבך עמדי על אשר לקחנו אתנו חלק קטן משלך? אשר לבנותיך, דע, שלא לרגלי זדון לבי יצאו ללכת אחרי, כי אם לרגלי הרגשתן הנכונה, שלפיה על נשים נשואות להדבק לבעליהן, והן אינן הולכות כל כך אחרי, כמו אחרי ילדיהן“.

319 את הדברים האלה דבר להוכיח שאין עול בכפו, אבל גם התרעם והאשים את לבן, שאף כי הוא אחי אמו ונתן לו את בנותיו ענה את כחו בדרישות מיגעות והשהה אותו בהן עשרים שנה. הוא הוסיף ואמר, שהעמל ששם עליו בתואנה של ההתחתנויות, אף כי היה די קשה, היה בכל זאת קל ביחס לרע שסבל אחרי ההתחתנויות כאילו היה אויב.

320 ובאמת הרבה להרע ליעקב מאד; כי בראותו כי אלהים עמו בכל משאלותיו, הבטיח למסור לו מהצאן הנולד פעם אשר יִוָלֵד לבן, פעם להפך את אשר יולד שחור.

321 וכאשר נולדו הולדות המיועדים ליעקב במספר עצום, מיד לא שמר אמונים והבטיח לשלם בעוד שנה מתוך צרות עין בקנינו הרב; הוא הבטיח יען לא עלה על דעתו שיוָלדו כה הרבה, ופעם רמה אותו כשכבר נולדו הולדות.

322 (10) אולם בנוגע לחפצים הקדושים נתן לו יעקב לערוך חפוש. לבן קבל את ההצעה לערוך חפוש ורחל כשמעה את הדבר, הסתירה את הצלמים בכר הגמל אשר נשא אותה; 323 היא נשארה יושבת עליו ואמר כי מציקה לה דרך נשים. ולבן לא המשיך את החפוש יען חשב שבתו במצבה לא תגע בצלמים457. הוא כרת ברית עם יעקב שלא ליטור לו בלבו על מעשי העבר, כי יאהב את בנותיו.

324 את שבועת האמונים על הדברים האלה נשבעו על אחד ההרים והקימו שם מצבה בתבנית מזבח, ועל כן נקראה הרמה גַלְעֵד458 ומזה נקראת הארץ הזאת עוד היום גִלְעָד459. אחרי השבועות היטיבו לבם בסעודה ולבן שב למקומו.

יעקב בדרך לכנען

325 (XX–1) בדרכו לכנען נראו ליעקב דמויות אשר מלאו את לבו תקוות טובות בשביל העתיד, והוא קרא למקום ההוא מחנה אלהים. בחפצו לדעת מה בלב אחיו עליו, שלח לפניו אנשים אשר יִוָדעו הכל בדיוק, יען הוא פחד מפניו בגלל האיבה שמלפנים.

326 הוא צוה את המלאכים לאמר לעשו, כי יעקב חשב שלא נכון לחיות אתו יחד כל עוד חרה אפו בו ויצא מרצונו הטוב את הארץ, אך עתה, בדמותו שהזמן שעבר בינתים הרגיע את רוחו, שב עם נשיו ובניו ומוליך אתו את רכושו אשר רכש, ויחד עם כל היקר שיש לו מפקיד הוא את עצמו בידיו ומחשיב הוא לאושר הגדול ביותר לחַלֵק עם אחיו בכל מה שניתן לו מאת אלהים.

327 וימסרו את הדברים האלה לעשו וזה שמח שמחה גדולה וילך לקראת אחיו עם ארבע מאות איש מזוינים460. ויעקב כשמעו שעשו הולך לקראתו עם מספר כה גדול של אנשים נתירא מאד, אך שם את תקותו באלהים כי יצילהו וגם שם לבו למצב שנתהוה לבל תאונה לו רעה ויוכל להציל את אשר לו ויתגבר על אויביו אם ירצו לפגוע בו.

328 ויחץ את העם אשר אתו, חלק שלח לראשונה ויצו לנשארים ללכת בעקבותיהם, שאם יותקפו הנשלחים ראשונה על ידי התנפלות מצד אחיו, ימצאו מנוס אצל הבאים אחריהם.

329 ואחר שסדר את אנשיו בסדר כזה שלח אחדים שיביאו תשורות לאחיו. המשלֹחַ הזה היה בהמות־משא ומספר רב של צאן ממינים שונים אשר יהיו יקרים בעיני מקבליהם מפאת יקרת מציאותם והיה רֶוַח בין הנשלחים שמספרם יֵראה יותר גדול כשיגיעו בזה אחר זה461.

330 אולי יניח את רוגזו עקב התשורות אם עודנו כועס. מלבד זאת אמנם אמר למלאכים כי ידברו אתו דברים נוחים.

יעקב נאבק עם המלאך

331 (2) הסדורים האלה נמשכו כל היום, כשבא הלילה צוה לאנשים אשר אתו ללכת ובעברם נחל אחד ששמו יַבֹּק462 נשאר יעקב מאחריהם והנה פגע בדמות ונאבק עמה, כי היא התחילה להתגר בו; יעקב גבר על הדמות.

332 ועתה התחילה הדמות לדבר בקול ופנתה אל יעקב בדברים ודבר על לבו כי ישמח במה שהשיג ואל ידמה כי שָׂר עם מתנגד קטן ערך, אלא נצח על מלאך אלהים463, ויראה בזה אות כי אושר רב צפון לו ושזרעו לא יכלה לנצח וששום בן־אדם לא יעצור כח עליו.

333 הוא אמר לו כי יקרא את עצמו ישראל, המלה הזאת מסמנת בשפת העברים „העומד בפני מלאך אלהים“. את הדברים האלה נבא לבקשת יעקב, יען כשהרגיש יעקב כי זהו מלאך אלהים דרש ממנו כי יגלה לו את גורלו אשר יקרה לו. אחרי דַברה את דבריה, נעלמה הדמות. וישמח יעקב לדברים האלה ויקרא את המקום פנואל464, מה שמסמן פני אלהים.

334 ויען כי נפגע בשעת ההתאבקות בגיד הרחב נמנע הוא עצמו465 מלאכלו ובגללו466 אסור גם לנו לאכלו.

פגישתו עם עשו

335 (3) כשמוע יעקב שאחיו כבר קרוב, צוה כי נשיו תלכנה תחלה כל אחת עם שפחתה, למען תסתכלנה מרחוק במעשי הגברים בשעת מלחמתם, אם עשו ירצה בזה. והוא עצמו השתחוה לפני אחיו אשר התקרב אליו מבלי לחשוב איזו מחשבה רעה עליו.

336 ויחבק עשו את יעקב וישאלהו להמון הילדים והנשים וכשמעו את כל הקורות אותו רצה הוא עצמו להוביל את יעקב אל אביו, אבל יעקב התנצל בעיפות בהמות־המשא ולכן שב עשו שעירה467, כי פה חי את חייו וקרא את המקום ככה בהיותו שָׂעִיר.

דינה

337 (XXI–1) ויבא יעקב אל המקום הנקרא עוד היום בשם סוכות468, משם נסע לשכם469, עיר של כנענים. ואנשי שכם חגגו חג470 ותצא דינה, שהיתה בת יחידה ליעקב, העירה לראות את עֲדִי הנשים בנות הארץ. וירא אותה שכם בן המלך חמור ויחטֹף אותה ויענֶהָ ויען כי התאהב בה בקש את אביו כי יקח את הנערה לו לאשה.

338 וזה הסכים והלך אל יעקב לבקש כי יתן את ידה לאשה חוקית לבנו שכם. ויעקב לא יכול היה להתנגד מפני כבודו של המבקש וגם חשב שאסור לתת את בתו לאשה לנכרי ויבקש כי ירפה ממנו עד אשר יתיעץ בדבר שהוא דורש.

339 המלך שב אפוא הביתה בקוותו כי יעקב יאשר את ההתחתנות. אבל יעקב גלה לבניו את חרפת אחותם ואת בקשת חמור וישאל לעצתם מה לעשות. והנה רובם החרישו כי היו אובדי עצות,

340 אך שמעון ולוי אחי הנערה מאם אחת הסכימו ביניהם לעלילה הזאת: בעת שאנשי שכם חגגו חג471 והתמסרו לתענוגים והלולים התנפלו הם בחשכת הלילה על השומרים הראשונים והרגום כשהם נרדמים472, אחר כך התפרצו לתוך העיר ורצחו כל זכר יחד עם המלך ועם בנו; רק על הנשים חסו. את המעשה הזה עשו מבלי שאביהם ידע דבר473, ולקחו אתם את אחותם.

יעקב מטהר את ביתו

341 (2) ליעקב, שהיה נדהם מנוראות המעשה ונרגז על בניו474, נראה אלהים וצוה לו כי יעודד את רוחו וכי יטהר את אהליו וישלם את הקרבנות אשר נדר לפנים בלכתו לארם נהרים, אחרי ראותו את החלום.

342 בעת טהרו את האנשים אשר הלכו אתו מצא את אלי לבן, כי לא ידע כי רחל גנבתם וטמן אותם באדמה בשכם תחת אֵלָה. אחר כך נסע משם וזבח זבחים בבית אל, במקום שראה את החלום בדרכו לפנים לארם נהרים.

מות רחל

343 (3) משם המשיך את דרכו לעבר אפרת475 ופה מתה רחל בלדתה ויקבֹר אותה; היא לבדה מהמשפחה שלא נתן לה הכבוד להִקבר בחברון. הוא התאבל עליה עד מאד וקרא476 את הילד שנולד ממנה בנימין477 על הצער שנגרם על ידו לאמו.

344 אלה הם בני יעקב כולם, שנים עשר בנים ובנות ובת אחת, מהם שמונה נשואין. מלאה ששה, שנים מרחל, ארבעה מהשפחות, שנים מכל אחת; את שמות כולם הזכרתי כבר.

מות יצחק ורבקה

345 (XXII) משם בא לחברון, עיר בכנען, פה היה מקום מגוריו של יצחק. הם חיו ביחד רק זמן קצר. כי את רבקה לא מצא יעקב בחיים וגם יצחק מת זמן קצר אחרי בוא בנו ונקבר בידי בניו אצל אשתו בחברון בקבר אבותיהם. [346] יצחק היה אהוב מאד בעיני אלהים ונמצא הגון לחסדים רבים מאת אלהים אחרי אביו אברהם; הוא נעשה שבע ימים, כי היה בין מאה ושמונים וחמש478 שנים במותו אחרי חיים ישרים כאלה.



 

ספר שני


עשו מוכר את בכורתו

[1] (I–1) אחרי מות יצחק חלקו בניו ביניהם את הנחלה מבלי להחזיק איש מהם במה שעלה בחלקו479, אלא עשו יצא מעיר חברון בהניחו אותה לאחיו וחי בשעיר ומשל על אדום480 בקראו בשם זה את הארץ על שמו, יען נקרא גם אדום481, כנוי שקבל מסבה זו:

[2] בבואו פעם מצידו, והוא עוד צעיר לימים, והיה רעב מעמל הציד, מצא את אחיו כשהוא מכין לארוחתו עדשים שצבעם היה צהבהב מאד ובגלל זה נתעורר תאבונו עוד יותר ודרש כי יתן אותם לו לאכול.

[3] ויעקב בהשתמשו ברעבתנותו של אחיו הכריחו כי ימסור לו את הבכורה תמורת המאכל, והלז יען כי הרעב הציק לו, מסר לו את הבכורה ונשבע לו. אחרי כן, בגלל הצבע הצהבהב של המאכל נקרא בפי הנערים בני גילו בשם אֶדוֹם יען העברים אומרים על צבע האדמדם „אָדום“, והוא קרא ככה גם את ארצו482, והיוונים קראו לה בצורה יותר נאה אִידוּמַיאָה483.

בני עשו

[4] (2) הוא נעשה אביהם של חמשה בנים, מהם היו יְעוּשׁ484 וְיַעְלָם485 וקרַח486 בני אשה אחת ששמה אהליבמה, מהאחרים היו אליפז487 מעדה, רעועל488 מבשמת.

[5] ואלה תולדות בני עשו, לאליפז היו חמשה בנים חוקיים, תימן489, אומר490, צְפוֹ491, גַעְתָּם492 וקנז493, יען עמלק נולד לו מפלגשו ששמה תִּמְנָע494.

[6] אלה ישבו בחלק אדום הנקרא גְבָל495 ואת החלק הנקרא על שם עמלק עמלקי. כי לפנים היתה אדום רחבת ידים והרחיבה את שמה על כל הארץ ובחלקיה שמרה את שמות מיסדיה.

הצלחת יעקב

[7] (II–1) ובידי יעקב עלה להגיע למעלת הצלחה כזו שלא על נקלה יגיע אליה איש אחר; בעושר עלה על יושבי הארץ ובגלל המדות הטובות של בניו היו האנשים מקנאים בו ומעריצים אותו; יען בשום כשרון לא נפלו ממי שהוא, כי מלבד חריצותם בכל מלאכת יד וכוחם לשאת תלאות היו אמיצי לב ובעלי הבנה.

[8] ובאמת במדה כזו השגיחה האלהות עליו ודאגה להצלחתו, שהפכה מאורעות שהיו נראים לו עגומים למקור של טובות ועשתה אותו ואת זרעו לגורם ליציאת אבותינו ממצרים496 באופן שאספר בזה:

יוסף וחלומותיו

[9] את יוסף בנה של רחל אהב יעקב הרבה יותר מאשר בניו בגלל יפי תואר גופו ובגלל כשרונות נפשו, כי הצטיין בהבנה497.

[10] בגלל החבה הזאת מצד האב נתעוררה קנאה ושנאה בלב האחים וכן בגלל החלומות המבשרים לו הצלחה ואשר בראותו אותם ספר לאביו לאחיו; הלא דרך בני האדם לקנא גם בבני משפחה הקרובים ביותר אם אך מצליחים. החלומות שראה יוסף בשנתו היו אלה:

[11] (2) כאשר נשלח יוסף מאת אביו עם אחיו לאסוף את יבול השדה באמצע הקיץ ראה מראה שונה בהרבה מחלומות שרגילים אנחנו לראות בשנתנו. בהקיצו ספר לאחיו למען יפתרו לו את הפתרון ואמר כי ראה אמש את אלומת החטים שלו נצבת במקום שהעמיד אותה ואלו שלהם מסובבות אותה ומשתחוות לה כעבדים לאדוניהם.

[12] הם הבינו שהמראה מבשר לו את העוז והצלחה גדולה והשתלטות עליהם אבל ליוסף לא גִלוּ מזה מאומה498 כאילו לא ברור להם החלום, ונדרו נדרים לבל יגיע לו מה שהם חוששים499 והוסיפו לשנוא אותו עוד יותר.

[13] (3) ויחר אף אלהים מאד על קנאתם אשר קנאו ביוסף וישלח לו מראה שני, נפלא יותר מהראשון, כי נדמה לו שהשמש יחד עם הירח ושאר הכוכבים יורדים ארצה ומשתחווים לו.

[14] את המראה הזה ספר לאביו בפני אחיו500 כי לא חשש לאיזו רעה מצדם, ובקש אותו כי יבאר לו מה כונת החלום.

[15] אביו שמח501 על החלום יען הבין בלבו את אשר מראה מראש ובחכמתו העריך אותו אל נכון וישמח לענינים הגדולים העתידים לבוא502, כי מבשר הוא אושר לבנו וכי יבואו ימים נתונים מאת אלהים שבהם יהיה ראוי להיות מכובד ונערץ מאת הוריו ואחיו;

[16] הלא הירח והשמש דומים לאם ואב, כי הירח מַרְבֶּה ומכלכל את הכל, השמש צָרָה את הצורה ומַחדירה בה את הכח, והכוכבים דומים לאחים. גם אלה הלא הם אחד עשר כמו הכוכבים503 ומקבלים כמוהם את אונם משמש וירח.

[17] (4) ויעקב מצא את הפתרון הזה של המראה ברוב תבונה, אך האחים התעצבו מאד על אודות הבשורות האלה והצטערו כאילו יגיעו החסדים המיועדים בחלומות לאיש זר ולא לאחיהם, והלא היה ראוי לקוות כי יקחו חלק בהם, יען יהיו מאוחדים הן בקשרי משפחה הן באותה הצלחה.

[18] אבל הם גמרו בלבם להרוג את העלם, ואחרי שהחליטו את ההחלטה הזאת, ובינתים נגמר הקציר, שמו את פניהם לשכם, חבל, שבו מקומות מרעה מצוינים לגִדוּל צאן. שם טפלו בעדריהם מבלי שהודיעו תחלה לאביהם כי נוסעים הם שמה504.

[19] והאב, יען לא ידע על אודותם דבר, וגם איש לא בא אליו ממקומות המרעה אשר יֵדע להודיעהו דבר ברור על־אודות בניו, חרד לבו להם מאד ומלא דאגה שלח את יוסף אל העדרים שיראה את שלום אחיו ושיספר לו מה מעשיהם.

מכירת יוסף

[20] (III–1) ויהי כראותם כי אחיהם הולך ובא אליהם וישמחו, אך לא כמו לקראת בואו של קרוב ושלוח מאת אביהם, כי אם כמו לקראת אויב ואשר נמסר לידם ברצון אלהים; וכבר אמרו למהר ולהשמידו לבל לתת להזדמנות שאֻנה להשמט מידיהם.

[21] אך ראובן, הגדול ביניהם, כראותו אותם במזימתם ומאוחדים לעשות מעשה, נסה לעצור בידם בהראותו להם על גודל חטאם ועל החרדה שתצא ממעשם.

[22] אם זה רֶשע בעיני אלהים ותועבה בעיני האדם לרצוח נפש בן אדם שאין קשר משפחה אתו, פי כמה מתועב יֵרָאה הרצח המבוצע באח, אשר העדרו יגרום צער רב לאביו ויאדיב לב אמו505 גם בזה ששכלה את בנה לא בדרך כל הארץ.

[23] הוא התחנן אליהם שיזכרו כל זה וגם ישימו אל לבם מה יסבלו הם עצמם לו ימות להם בן טוב ורך, ושישובו ממזימתם וייראו את אלהים, אשר כבר נעשה עד ראיה גם להתנכלותם נגד אחיהם ואשר יחון אותם אם ינחמו ממעשיהם ויתחרטו וילמדו בינה;

[24] אבל אם יגשו לבצע את זממם, אין עונש שלא יביא עליהם בגלל רצח אחיהם על חלל את השגחתו הנמצאת בכל מקום ואשר לא נעלמו ממנה מעללי בני אדם הן הנעשים במדבריות הן הנעשים בערים; יען בכל מקום שנמצא בן אדם עלינו לדעת ששם נמצא גם אלהים506.

[25] המצפון שלהם, אמר, יהפך להם לאויב בעשותם את המעשה הזה, אשר מפניו אין מנוס הן אם הוא נקי הן במצב שימצא אחרי אבדן אחיהם.

[26] הוא הוסיף גם את הדברים האלה לתוכחתו, שאסור להרוג אח גם אם עשה עול, ויפה הוא שלא לנטור לאנשים כה אהובים על שגיאות מדומות ועתה הם אומרים להרוג את יוסף שלא חטא נגדם מאומה, זה אשר גילו הרך דורש מאתנו יותר חמלה והשגחה.

[27] ואשר בגלל הרצח יחשב להם מעשם רע ביותר, יען כי החליטו לקפד את חייו מתוך קנאה על האושר השמור לו, במקום שאפשר להם ליהנות בקחתם חלק אתו באשרו, הלא אינם זרים לו כי אם אחים;

[28] כי עליהם לחשוב לשלהם כל מה שיתן אלהים ליוסף; ועליהם עוד לזכור כי גם בגלל זה תבוא עליהם חמת אלהים קשה מאד, כי הרגו את האיש אשר נחשב בעיניו ראוי לאושר המקווה הזה וגזלו מאת אלהים את המחונן ממנו במדה כזו507.

[29] (2) בדברים אלה ועוד רבים כאלה ובתחנונים נסה ראובן למנוע אותם מרצח אחיהם, אך בראותו כי לא נעשו על ידי דבריו רכים יותר, אלא שואפים לרצח, יעץ להם להקל במקצת את הרעה על ידי אופן הרצח;

[30] אמנם טוב יותר שיקבלו את אשר יעץ תחלה, אבל יען התגבר אצלם הרצון להכות נפש אחיהם, לא תגדל אשמתם כל כך אם ישמעו למה שייעץ להם עתה; דבריו יכילו גם את המעשה אשר אליו משאת נפשם, בכל זאת לא באותה צורה וקל יותר בחטא.

[31] דורש הוא לבל ישפכו בידיהם את דם אחיהם, אלא ישליכוהו לתוך הבור הקרוב ולתת לו באופן זה כי יגוע וישיגו בזה שלא יגואלו ידיהם בדם. הצעירים הסכימו לדבריו וראובן508 לקח את הנער וקשר אותו בחבל והוריד אותו בנחת לתוך הבור; וזה היה כמעט509 בלי מים. אחרי עשותו את המעשה הזה הלך לו לתור אחרי מקומות מתאימים למרעה510.

[32] (3) והנה ראה יהודה511, שהיה גם הוא אחד מבני יעקב, סוחרים ערבים מגזע הישמעאלים מוליכים בשמים וסחורות סוריות מגלעד למצרים וייעץ לאחיו, אחרי שהלך ראובן להעלות את יוסף ולמכרו לערבים;

[33] הוא יבוא בזה לארץ רחוקה וימות בין זרים, והם עצמם יהיו על ידי זה נקיים מאשמת רצח. הם קבלו את עצתו וימכרו לסוחרים את יוסף, אחרי שהוציאוהו מהבור, בעשרים מנה512, והוא בן שבע עשרה שנה.

[34] בלילה513 בא ראובן אל הבור בהחלטה להציל את יוסף מבלי שהאחרים ירגישו בדבר וכאשר לא ענה לקריאותיו, פחד פן הרגוהו אחרי לכתו וירב עם אחיו. הם ספרו לו את אשר קרה וראובן חדל מלהתאבל.

אבל יעקב

[35] (4) אחרי שבוצע המעשה הזה נגד יוסף בידי האחים, השתדלו לעשות דבר מה לָגֹל מעליהם חשד מצד אביהם, ויתיעצו לקחת את הכתונת, אשר יוסף היה לבוש בה בבואו אליהם ואשר פשטו אותה ממנו כאשר השליכוהו אל הבור, לקרעה לקרעים וללכלכה בדם שעיר עזים ולשלחה לאביהם ולהראותה לו למן יוָכח שיוסף טֹרף על ידי חיות.

[36] אחרי עשותם ככה באו אל הזקן, אשר כבר הגיעה אליו ידיעה על־אודות אסון שקרה לבנו514, ויאמרו לו כי לא ראו את יוסף וכי לא ידעו מהאסון שקרה לו, רק מצאו את הכתונת הזאת מגֹלָלָה בדם וקרועה ומזה נתעורר אצלם החשד שהוא נפגש בחיות ויבוּלע לו, אם באמת היה לבוש בה כשנשלח מהבית.

[37] יעקב אשר השתעשע עוד בתקוות קלות אולי רק נשבה בנו ונמכר לעבד, עזב עתה את המחשבה הזאת כי ראה בכתונת, אשר הכירה שבה היה בנו לבוש בשעה שנשלח לאחיו, ראיה ברורה למותו ומעתה התאבל על בנו כעל מת.

[38] וכה גדול היה צערו, כאילו היה אב לבן יחיד ואין למצוא נחומים בשאר בניו, יען סבור היה שיוסף נטרף בידי חיות לפני הפגשו עם אחיו. הוא ישב לבוש שק ושקוע בכאבו ולא קבל תנחומים מבניו שדברו על לבו והוא עצמו לא הרפה מיגונו.

פוטיפר

[39] (IV–1) את יוסף הנמכר מאת הסוחרים קנה פוטיפר515 איש מצרי ממונה על טבחי516 המלך פַרַאוֹתֶּס517; האיש הזה התיחס אליו בכבוד גדול מאד, נתן לו חנוך של בן־חורין518 והתיר לו לחיות חיים טובים מאלה המתאימים לגורלו של עבד ומסר לידו את ההשגחה על עניני ביתו.

[40] יוסף נהנה מהטובות האלה מבלי שהפנה עורף לרגלי השנוי במצבו ליושר הטבוע בנפשו, אלא הוכיח שבכוח התבונה אפשר להתגבר על הקושיים שבחיים519, אם היא טהורה ואינה רדופה להצלחות השעה בלבד.

יוסף ואשת פוטיפר

[41] (2) כי אשת אדוניו התאהבה בו בגלל יפי תארו וזריזותו במלאכתו520 וחשבה, אם תגלה לו את אהבתה, תטה על נקלה את לבו להזקק לה, כי יחשב לו לאושר שאדונתו חומדת אותו;

[42] היא הביטה על מעמד העבדות שהיה נמצא בו ולא לאפיו אשר נשאר איתן על אף השנוי במצבו. היא גלתה לו אפוא את תאותה ונשאה דבריה אליו שישכב עמה; אך הוא דחה את דרישתה יען הוא חשב לבלתי נכון לתת לה את בקשתה בדבר כזה אשר ימיט על האיש שקנהו ונשאהו לכבוד כזה רק חרפה ועָול.

[43] הוא התחנן אליה כי תתגבר על יצרה והוכיח לה כי מן הנמנע ממנו למלא את תאותה, אשר תֵרָפֶה ממנה כשלא תהיה שום תקוה, ואמר, כי הוא יבחר לסבול כל רע מאשר ישמע לה בדבר הזה, ואם כי כעבד אין לו למרות בשום דבר את פי אדונתו, אולם לסֵרוּב לפקודות בענינים כאלה יש צדוק רב.

[44] אך התנגדותו של יוסף שלא צפתה לה הוסיפה להגביר עוד את חמדתה ובהיותה מעונה מאד מתשוקתה הרעה קותה שבנסיון השני תשיג את מבוקשה.

[45] (3) והנה הגיע חג עממי521, שבו היתה חובה גם לנשים לבוא לתוך הקהל, ותאמר לבעלה כי חולה היא בשאפה להתבודדות ולשקט למען נסות את דבריה ליוסף.

[46] וכאשר השיגה את מבוקשה הפצירה בו במלים יותר חזקות מבראשונה: טוב יותר עשה אלמלי שמע לבקשתה מלכתחילה ולא השיב שאלתה ריקם בהתחשבו הן עם חשיבותה של המבקשת והן עם התפרצות האהבה אשר הביאה אותה, האדונה, להשפיל את עצמה ממעלתה, אולם בפעם הזאת עליו להמלך בדעתו יותר ויענה לבקשתה ויתקן את אולתו הקודמת.

[47] ואם יש את נפשו כי תבקשהו עוד פעם, הנה עשתה זאת וביתר עוז, היא התנצלה במחלה ובכרה להיות יחד אתו מללכת אל החג והעצרה; ואם מתוך חשדנות דחה את הצעותיה הראשונות, יכול הוא להוכח מזה שהיא עוד מחזיקה בהן שאין בלבה שום מזימה רעה.

[48] מחכה לו לא רק הנאת התענוגים של השעה הזאת, שכבר נפלו בחלקו אם אך יתעלס אתה באהבים, אלא עוד גדולים מאלה ישיג אם יכנע לה; אולם נקמה ושנאה מצדה ישיגוהו אם יסרב לתאות לבה ובמקום למלא רצון אדונתו יעריך יותר את תהלת הצניעות;

[49] כי זאת לא תועיל לו מאומה כשהיא תפנה להאשימהו ותאמר להעליל עליו עלילות שקר לפני בעלה; פוטיפר ישים אֹזן יותר לדבריה מאשר לדבריו אף אם האמת תהיה נכרת בהן.

[50] (4) את הדברים האלה דברה האשה ובכתה, אבל לא החמלה הטתה אותו מדרך הישרה ולא הפחד הכריחהו אלא הוא עמד בפני תחנוניה ולא נכנע לאיומיה ובחר לסבול על לא עול בכפו ולשאת את התלאות הקשות ביותר מאשר להפיק תועלת מהרגע שנזדמן לו על ידי ציתנות אשר בגללה יגיע לו בצדק חטא מות.

[51] הוא הזכיר לה את נשואיה ואת חייה יחד עם בעלה והפציר בה כי תחזיק באלה יותר מאשר בשעשועי התאוה החולפים בן רגע, והתוצאה תהיה החרטה אשר תגרום לה צער מבלי שתוכל לתקן את עותתה וגם פחד פן תתפש,

[52] בעת אשר להתחברות עם הבעל התועלת להיות בלי סכנה ועוד יותר שיהיה מצפונה נקי מעון לפני אלהים ובני אדם וכי היא תמשול עליו יותר אם היא תשאר טהורה ותשתמש בכוחה עליו כאדונתו, אבל לא כשהיא תהיה שותפתו בזימה; טוב מאד לחיות בנפש שקטה בהכרה של חיים ישרים מלכסות תמיד על מעשה עָוֶל522.

[53] (5) בדברים אלה ועוד רבים כאלה התאמץ לעצור בהתפרצות האשה ולהדריך את תאותה אל התבונה, אך חשקה התגברה ביתר עוז ותשם את ידיה עליו ברצותה להכריחהו, כי אבדה לה התקוה לפתותו.

[54] יוסף נס וימלט מלא חֵמה ויעזוב גם את מעילו אשר תפשה בו, בידה, ויברח מתוך החדר. ועתה פחדה פן יספר לבעלה וגם יען כי העלבון נגע אל לבה ותחליט לקדם את יוסף ולהעליל עלילות שקר עליו לפני פוטיפר;

[55] לקחת את נקמתה בדרך זו על כי נעלבה מאד מאד ולהקדים ולהאשימו חשבה למעשה של חכמה ומתאים לאשה. ובכן ישבה לה בעינים מורדות מבושה ובנפש רצוצה והעמידה פנים בכעסה לתלות את מורת רוחה על האכזבה בתאותה בנסיון לאנסה.

[56] ויהי בבוא בעלה523 ויבהל למראֶהָ וישאל לסבה, ותחל להאשים את יוסף ותאמר: „מי יתן ומַתָּ, אישי, או שתעניש את העבד הרע הזה אשר רצה לחלל את מטתך ולא נשאר נבון ולא זכר באיזה מצב בא אל ביתנו ומה הגיע לו הודות לטוב לבך ותחת הכרת טובה, אשר היה עליו להראות על ידי הנהגה טובה ביחס אלינו, רצה לפגֹעַ בנשואיך וזאת ביום חג בשמרו את עת העדרך, עד שֶׁבֹר לבבו שהראה עד כה היה מיוסד רק על המורא מפניך ולא ביושר טבעו. בזה שהגיע לכבוד מבלי להיות ראוי ומבלי שקווה, נעשה לאיש כזה,

[57] עד שבהכרח השיאהו לבו לחשוב מאחרי שעלה בידו להשיג את האמון והשלטון ברכושך ולהתמנות על עבדים זקנים ממנו מותר לו גם להושיט ידו לאשתך“.

[58] אחרי שחדלה מדבריה הראתה לו את המעיל, כאילו השאירו יוסף בידיה כאשר עמד לענותה. ופוטיפר לא יכול היה שלא להאמין לדמעות אשתו ולספורה ולמראה עיניו ולרגלי האהבה העזה שמלאה אותו לא שם לבו לחקור אחרי האמת ושבח את צניעות אשתו

[59] ודן את יוסף כבליעל ושם אותו לבית הסוהר עם פושעים, אבל התגאה מעתה עוד יותר באשתו בהללו את תומתה ואת צניעותה.

יוסף בבית האסורים

[60] (V–1) ויוסף אשר שם את כל בטחונו באלהים לא שם את דעתו להצדיק את נפשו ולא לגלות את האמת על הנעשה; הוא סבל בדומיה את כבליו ואת עֶנוּתוֹ ובטח באלהים היודע את הסבה לצרתו ואת האמת, כי ינשאהו על אלה אשר דכאוהו; ועד מהרה נוכח מהשגחתו. [61] כי שר בית הסוהר הכיר את זריזותו ואת אמונתו בכל אשר הטיל עליו וגם בגלל חִנוֹ ויַתֵר אותו מן האזיקים ועשה לו את נוראות בית האסירים יותר נוחים וקלים, גם הרשה לו הזָנָה יותר טובה מאשר לאסירים.

[62] האסירים שהיו באותו בית הסוהר, מדי נחו מעמל עבודתם, היו משוחחים ביניהם, כדרך אחים לאותה צרה524, ושואלים איש את רעהו לסבת גזר־דינם.

[63] והנה מַשְׁקֶה המלך, אשר המלך אהבו מאד וברגע של כעס שם אותו בבית האסירים, היה קשור ליוסף באותם השלשלאות והתרועע אתו יותר ויותר; וכאשר הכיר בו שהוא מצטיין בשכלו, ספר לו חלום שראה ובקשהו שיגלה לו מה הוא מרמז והתאונן שנוסף לצרות שנגרמו לו מאת המלך גם האלהות הוסיפה לו עוד בלהות מתוך חלומות.

חלומות האופה והמשקה

[64] (2) ובכן ספר שראה בשנתו גפן הצומחת שלשה שריגים ואשכול תלוי ויורד מכל שריג ושריג והאשכולות כבר גדולים ובשלים לבצרם ואותם הוא שׂוחט בידיו לתוך ספל הנתון ביד המלך ואחרי שהעסיס נזל לתוכו נותן הוא למלך לשתות וזה קבלהו ברוב חסד. [65] והנה זה היה אפוא, אמר, מה שראה, ובקש את יוסף אם מחונן הוא בדעת כי יאמר לו את פתרון המראה. ויוסף אמר לו שלבו יהיה טוב עליו ויקוה שבעוד שלשה ימים ישוחרר מאסוריו כי המלך חפץ בשרותו וישיבהו על כנו.

[66] הוא באר לו כי את פרי הגפן נתן האלהים לבני האדם לברכה, אשר אותו מנסכים לו נסך ומשמש לבני האדם כערובה לאמון וידידות, הוא משבית משטמה ומניס סבל וצער מאלה המרימים אותו אל פיהם ומנשא את רוחם לשמחה525.

[67] „ולפי דבריך שׂחטת אותו בידיך משלשה אשכולות ונתקבל מאת המלך, דע אפוא כי החזון שנראה לך עולה לך יפה המודיע לך מראש את שחרורך מהכלא שאתה נמצא בו בעוד מספר ימים כמספר השריגים אשר מהם בצרת את הפרי בחלומך.

[68] והנה אם יבואו לך הדברים האלה וזכרת את האיש אשר חזה לך מראש את אשרך ובהיותך חפשי אל תעזבני במצב שאהיה בו בשעת הפרדך כאשר תצעד לגורלך אשר חזיתי לך.

[69] יען לא חטאתי שום חטא שהושמתי בשלשלאות האלה, אלא בעד ישרי ותומתי דנו אותי להיות עם פושעים, כי לא רציתי בתענוגַי לחטוא נגד האיש אשר פעל נגדי כל זה“. המשקה היה שמח, כמובן, בשמעו את הפתרון הזה של החלום וצפה למלוי הגלויים האלה.

[70] (3) והנה עבד אחר, שר האופים אשר למלך, היה אסור יחד עם המשקה; כאשר פתר יוסף את החלום לזה וקוה ממנו טובות, חלה את פני יוסף כי יאמר לו – כי גם הוא חלם חלום – מה בא לגלות גם מראה לילה שעבר.

[71] וזה מה שראה: „נדמה היה לי, ספר, כאילו נושא אני שלשת סלי חורי על ראשי, שנים אמנם מלאים ככרות לחם, אבל השלישי מלא מטעמים ומאכלים שונים כאלה שמכינים בשביל מלכים ועופות עפים ויורדים וזוללים הכל על אף התאמצויותי לגרשם“.

[72] הוא קוה לפתרון דומה לזה שהיה למשקה. אבל יוסף הבין בתבונתו את החלום וענה לו שרוצה היה להיות לו פותר בשורות טובות ולא כאלה שהחלום מגלה בשבילו, ואמר כי יש לו בכלל לחיות רק יומים, מספר הסלים מסמן זאת; ביום השלישי יוקע על הצלב526 ויהי מאכל לעופות מבלי שיהיה בכחו להגן על עצמו.

[73] ובאמת היה הסוף כמו שאמר יוסף לאיש איש מהם. כי ביום שחזה מראש עשה המלך משתה ביום הולדתו וצוה לצלוב את שר האופים, ואת שר המשקה צוה להתיר מכבליו ולהשיבו לשרותו הקודם.

חלום פרעה

[74] (4) יוסף התענה שנתים ימים בבית הסוהר מבלי שהמשקה בא לעזרתו בזכרו את הבשורות שחזה לו, והנה הוציא אותו אלהים527 מבית הכלא בסבבו את שחרורו באפן כזה: [75] המלך פראותס ראה בלילה אחד בשנתו שני מראות, חלום חלום ופתרונו, אבל שכח את הפתרונות ונשארו בזכרונו החלומות לבד528. מדוכא לרגלי המראות האלה, יען נראו לו מנבאות רעות, אסף בבוקר את גדולי החכמים שבין המצריים בהשתוקקו לדעת את פתרון החלומות.

[76] וכאשר היו אלה אובדי עצות, נעשה המלך עוד יותר נבוך; כראות המשקה את מבוכת פראותס, העלה בזכרונו את יוסף ואת תבונתו בחלומות ויגש אל המלך וידבר על־אודות יוסף ועל המראה אשר ראה הוא עצמו בבית הכלא ואת שחרורו שנאמר מפי יוסף מראש, [77] וכי באותו יום הוצלב שר האופים וקרה לו כפי פתרון החלום שנפתר לו על־ידי יוסף; [78] וכי הושם יוסף בכלא כעבד על ידי פוטיפר שר הטבחים וכי לפי דבריו עצמו הוא ממוצא אציל מבין העברים וכי הוא בן לאב מפורסם529. „עליך לשלוח לקרא לו ואל תשים לב למצבו הרע שהוא נמצא בו היום ותִוָדַע את פשר החלומות“.

[79] ויצו המלך להביא לפניו את יוסף והשליחים באו והביאו אִתם אחרי שדאגו לו לפי מצות המלך.

[80] (5) והמלך החזיק בימין יוסף ויאמר: „בני, עבדי העיד בפני על ישרך ועל תבונתך המרובה, אותם החסדים, אשר הראית לו, גְמֹל אותם גם לי וֶאֶמֹר לי מה מרמזים מראות הלילה שראיתי בחלומותי; רצוני שלא תכבֹש את דבריך מתוך יראה ותחניף בדברי כזב ומתוך רצון לגרום לי קורת רוח, דַבֵּר רק את האמת אם גם מרה תהיה.

[81] נדמה היה לי שמטיל530 אני לאורך הנהר ורואה פרות שמנות וגדולות מאד, שבע במספר, עולות מזרם המים ומתהלכות באחו, ואחרות, במספר שוה לאלה, באות לקראתן531 מתוך האחו, דקות מאד ואיומות למראה, והן אוכלות את השמנות והגדולות ובלי שום תועלת נבלעו מהרעבון.

[82] אחרי המראה הזה הקיצותי משנתי וכולי נרגש שאלתי את נפשי מה פשר התופעה הזאת ונשקעתי עוד פעם לתוך שינה וראיתי בשניה חלום נפלא הרבה מהקודם, המפחיד אותי עוד יותר ומחריד את מנוחתי.

[83] ראיתי שבע שבלים צומחות משורש אחד שראשיהן כבר כבדים וכפופים תחת כובד הפרי וקרובים לקציר ועל ידן שבע שבלים אחרות יבשות וצנומות ואלה קמו ובלעו את הבשלות, מה שגרם לי תמהון“.

[84] (6) יוסף ענה ואמר: „החלום הזה, המלך, אף כי ראית אותו בשתי צורות, מודיע דבר אחד ואותו המאורע העומד לבוא. כי אשר ראית את הפרות, חיה שנבראה לעבוד במחרשה, [85] הנבלעות מחלשות מהן, והשבלים הנאכלות מגרועות מהן, מבשרות מראש למצריים רעב של בצורת למספר שנים כמספר השנים הטובות שקדמו להן, באופן שהפוריות של השנים האלה תִכָלֶה מאי־פוריות שתבוא באותו מספר השנים אחריהן, והמחסור בצרכי אוכל יהיה קשה מאד.

[86] והראיה היא שהפרות הדקות אכלו את הטובות ולא יכלו להשביע את נפשן. והנה אלהים אינו מראה את העתידות לבני האדם בכדי לצער אותם, כי אם אחרי שהוזהרו יָקֵלוּ בתבונתם את התלאות שנודעו להם מראש. ואתה אפוא אם תקבֹץ את התבואות של התקופה הראשונה תָקֵל על המצריים את הצרה העומדת לבוא עליהם“.

יוסף על מצרים

[87] (7) והמלך התפלא על בינתו של יוסף ועל חכמתו ושאל אותו איך ובאיזה אופן ידאג בשנות השובע לשנים שתבאנה אחריהן למען הקל במדת מה את סבל שנות הרעב.

[88] יוסף הציע בתשובתו שיש לשמור על התבואה ולצוות למצריים שלא ישתמשו בה במותרות, אלא תחת להוציא את העודף לתענוגות יצברוהו לשנות המחסור, לקחת את התבואה מאת האכרים אחרי שנתן להם החלק לבד מהדרוש לכלכלתם ולאצרה ולצברה. [89] פראותס התפלא על יוסף בשתים, על פתרון החלומות ועל עצתו, ומסר לידיו את הנהלת הענינים, עד שיש בכחו לעשות כל מה שימצא מועיל לעם המצריים ולמלך, בחשבו כי האיש אשר מצא את הדרך למפעל, יהיה גם המנהל הטוב של המפעל הזה.

[90] והוא, אחרי שנתנה לו המשרה הזאת מאת המלך והרשות להשתמש בטבעתו וללבוש שָׁנִי532, עבר במרכבה בכל הארץ וקבץ את הַבָּר מאת האכרים אחרי מדדו להם לזריעה ולאכילה מבלי לסמן את הסבה אשר בגללה עשה את הדבר.

מנשה ואפרים

[91] (VI–1) נמלאה אז ליוסף שנת השלשים לחייו והוא נהנה מכל כבוד מאת המלך אשר קרא אותו צפנת פענח533 ביחס לחכמתו המפליאה, כי פרוש השם הזה הוא „מפענח נעלמים“534. הוא התקשר גם בנשואין מכובדים מאד, כי הוא נשא לאשה את בת פוטיפרע535, אחד מכהני און536; המלך עזר לו בזה; היא היתה עדיין בתולה ושמה אסנת537. [92] ממנה נולדו לו גם בנים לפני בוא הבצורת, מְנַשה538 הבכור; פרוש המלה הַמַשֶּׁה, יען אחרי הגיעו להצלחה מצא נְשִׁיָה מפורעניותיו. שם הצעיר אפרים539, פרוש המלה הַמֵשִׁיב540, בגלל זה ששב לחופש אבותיו.

[93] אחרי שעברו על מצרים, בהתאם לפתרון החלומות שפתר יוסף, שבע שנות ברכה, פגע בה הרעב בשנה השמינית והאנשים אשר לא שמו לב מראש לבוא הפורענות541 נפגעו קשה ממנו וכולם התקבצו ונהרו אל שערי המלך542.

[94] הוא קרא ליוסף וזה חלק להם את הבר ונקרא בפי כולם „מציל העם“543. ואת האֹכל המציא לא לבני ארצו לבד אלא נתן גם את הנכרים לקנות, יען הוא סבר כי כל בני האדם ראויים בגלל מוצאם להשיג עזרה מאלה החיים באושר544.

בני יעקב באים אל יוסף

[95] (2) והנה בהיות כנען545 לשממה באופן נורא, כי הצרה התפשטה בכל היבשת, שלח גם יעקב את בניו כולם למצרים לשבור בר, יען שמע כי השוק פתוח גם לנכרים. את בנימין לבד עכב אצלו, שנולד לו מרחל והיה מאם אחת עם יוסף.

[96] ובכן הם באו למצרים ובאו אל יוסף ורצו לשבור אוכל; יען שום דבר לא נעשה בלי ידיעתו; עד שכדי לשחר את פני המלך ולהפיק תועלת ממנו היה בימים ההם טוב לבני האדם להביע כבוד גם ליוסף.

[97] הוא הכיר את אחיו אשר לא העלו בלבם שום מחשבות בנוגע אליו, יען הוא היה עול ימים כאשר נפרד מהם והגיע לגיל כזה שארשת פניו נשתנתה במדה שאי אפשר היה להכירו546, גם לרגלי רוממות משרתו אי אפשר היה שהוא יעלה על דעתם547, והוא התחיל לנסות אותם מה בלבם בכלל.

[98] את הבר לא מכר להם ואמר כי באו לרַגֵל את עניני המלך וכי נועדו מארצות שונות וכי בוֹדים הם את קרבתם. יען מן הנמנע שאיש פשוט יגדל בנים כאלה המצטיינים בתוארם במדה כזו548, בזמן שקשה גם למלכים לגדל בנים כמוהם.

[99] את המעשה הזה עשה ברצותו לשמוע דבר על אודות אביו ועל מה שעבר עליו מעת הפרדו ממנו וגם על אודות אחיו בנימין, יען חשש, פן חבלו נגדו כמו שעשו לו ואבדו את גזעו.

[100] (3) הם נבהלו וחרדו כי חשבו שנשקפת להם סכנה גדולה עד למאד ולא עלתה שום מחשבה על דעתם בנוגע לאחיהם לכן נגשו להגן על עצמם מפני האשמות

[101] וראובן549, שהוא היה הגדול ביניהם, דבר בשמם ואמר: „אנחנו לא באנו הנה לעשות רעה או להזיק לעניני המלך, שואפים אנחנו להציל את נפשותינו ולמצוא מפלט מפני הצרות אשר ירדו על ארצנו, כי שמענו את שמע חסדכם, אשר פתחתם את שוק הבר לא לאזרחיכם לבד אלא גם לנכרים וכי גמרתם אֹמר להמציא לכל הזקוקים את צרכיהם.

[102] כי אחים אנחנו ודם משותף נוזל בעורקינו מתברר מזה שדומים אנחנו בתואר פנינו איש לאחיו ואין אנו נבדלים זה מזה בהרבה. אבינו הוא יעקב, איש עברי, ונולדנו לו שנים עשר בנים מארבע נשים; כל עוד היינו כולנו בחיים, היינו מאושרים.

[103] אבל במות אחד מהאחים, יוסף, נשתנו ענינינו לרעה, יען כי אבינו התאבל עליו אבל כבד ואנחנו לרגלי הצער שמצטערים אנחנו בגלל מותו ולרגלי תוגת הזקן אנו נמצאים בכל רע.

[104] ועתה באנו לשבור אוכל, את הדאגה לאבינו ואת ההשגחה על הבית הפקדנו בידי בנימין, הצעיר בין האחים; בידך לשלוח אל ביתנו ולהוָכח אם שקרנו בדברינו“.

[105] (4) וראובן ניסה אפוא בדבריו אלה להשפיע על יוסף כי יחשוב על אודותם מחשבות טובות יותר, וזה אחרי שָמעוֹ כי יעקב חי ושאחיו לא נכחד, אסף אותם לפי שעה אל משמר למען חקור אותם לעת מצוא, אבל ביום השלישי שלח להביא אותם לפניו ואמר להם:

[106] „מאחרי שהנכם אומרים בודאות גמורה כי באתם לא להזיק לעניני המלך וכי אחים הנכם בני האב אשר על אודותיו מדברים אתם, תוכיחו אותי שהדבר באמת כדבריכם, אם תשאירו אחד מכם אצלי ולא יאֻנה לו כל רע ותביאו את הבר לאביכם ותחזרו ותשובו אלי בהביאכם אתכם את אחיכם אשר השארתם לפי דבריכם בבית, זאת תהיה הערֻבה לאמתת דבריכם“.

[107] הם באו במבוכה יותר גדולה והתחילו לבכות ולהתאונן איש על רעהו בלי הפוגות על גורלו של יוסף, שבגלל תחבולותיהם נגדו מיסר אותם אלהים והביא עליהם כל זאת. אבל ראובן גנה קשה את חרטתם אשר ממנה לא תצא שום תועלת ליוסף ודרש בתוקף שישאו כל מה שיעבור עליהם כעונש בעדו שהוטל עליהם מאת אלהים. את הדברים האלה דברו ביניהם מבלי לחשוב כי יוסף מבין את שפתם.

[108] לדברי ראובן אלה תקף יגון את נפשות כולם וחרטה על מעשם, כאילו לא הם היו המחליטים למעשה אשר בעדו נענשים הם בצדק מאת אלהים.

[109] כראות אותם יוסף מיואשים במדה כזו נכמרו נחומיו ופרץ בדמעות ויען כי לא רצה שאחיו ירגישו בדבר, יצא, ואחרי עבור זמן מה שב אליהם.

[110] ואת שמעון לקח להיות לערבון בידו עד אשר ישובו אחיו ולהם צוה כי ישברו להם את הבר וללכת, אבל קודם לכן פקד על הממונה שאת הכסף אשר הביאו לקניית הבר ישים בחשאי בשקים ויתן להם כי יקחוהו אתם. וזה עשה כמו שנצטוה.

[111] (5) בני יעקב שבו לכנען ויספרו לאביהם את הקורות אותם במצרים, איך נחשבו כמרגלים שבאו לרגל את המלך ובאמרם שהם אחים ואת האחד עשר השאירו בבית אצל אביו לא נתן בהם אמון ועליהם היה להשאיר את שמעון אצל המושל עד אשר יאמת בנימין על ידי בואו את דבריהם לפניו; הם סברו שאביהם ישלח מבלי לפחד דבר את הצעיר אתם.

[112] יעקב לא היה שבע רצון כלל וכלל ממעשי בניו ואם אמנם נושא הוא בצער את דבר מאסרו של שמעון חושב הוא לסכלות לצרף אליו גם את בנימין.

[113] הוא לא שמע גם לדברי ראובן אשר התחנן ואשר נתן תחתיו את שני בניו, שאם יקרה דבר מה בדרך לבנימין, ימית אותם הזקן. בתוך מבוכתם לסבת צרותיהם חרדו עוד יותר כאשר מצאו את הכסף הטמון בתוך שקי הבר550.

[114] ויהי כאשר כלה השבר אשר נקנה על ידם והרעב הציק יותר ויותר, החליט יעקב תחת לחץ ההכרח לשלוח את בנימין עם אחיו.

[115] יען אי אפשר היה להם לבוא למצרים אם יסעו מבלי למלא אחרי הבטחותיהם, וגם הרעב הלך וכבד מיום ליום והבנים הפצירו, לא היתה לו דרך אחרת לעשות במצב כזה.

[116] יהודה, בעל אופי חזק, דבר אליו גלויות, שאין עליו להיות שרוי בפחד בדבר אחיהם ולא לקבל מתוך בהלת שוא דברים קלי ערך, כי לא יקרה אסון לאָחיו אם לא שאלהים יביאהו עליו, וזה יכול לקרות לו גם בשבתו אצלו בבית.

[117] אל יגזור עליהם באופן כזה כליה ודאית ואל יקפח אותם את שפעת מזונם מידי פרעה מתוך פחד חנם בדבר הילד. עליו לחשוב גם להצלת שמעון, פן על ידי התמהמהות בנסיעת בנימין יאבד הלז. אשר לבנימין יעץ לו כי יבטח באלהים ובו, או שיביא לו חזרה את הבן החי או שיפסיד יחד אתו את חייו.

[118] יעקב נעתר ומסר את בנימין וכסף משנה עבור הבר ולהביא מפירות כנען מנחה ליוסף צרי האלון, לוט, בטנים ודבש. הרבה דמעות נשפכו מצד האב כאשר נפרדו הבנים ממנו וגם מצדם הם. הוא חשב מחשבות אם ישובו בניו בשלום מהנסיעה הזאת, והם אם ימצאו את אביהם בריא ולא יכרע תחת סבל הצער על אודותם.

[119] יום שלם עבר עליהם ביגונם; האב נשאר במצוקת לבו, והם המשיכו את דרכם למצרים בנחמם את סבלם עתה בתקוות לעתיד טוב יותר.

[120] (6) בבואם מצרימה הובאו לפני יוסף; פחד לא מעט ענה אותם, פן יעלילו עליהם בדבר כסף הבר כאילו מעל מעל, ויצטדקו הרבה לפני האיש אשר על בית יוסף ויאמרו כי רק בביתם מצאו את הכסף בשקים ועתה באו להחזירהו, אך כאשר אמר להם האיש שאינו יודע מאומה על מה הם מדברים, פג פחדם.

[121] הוא התיר את שמעון ודאג כי יפגש עם אחיו. בינתים בא גם יוסף מעבודת המלך והם הגישו לו את המתנות ועל שאלתו לאביהם אמרו כי מצאוהו בריא.

[122] אחרי שנודע לו שזה חי שאל לבנימין אם זה הוא אחיהם הצעיר, יען נשא עיניו וראה אותו, וכאשר ענוהו כי הוא זה אמר: „אלהים ינצרך בכל דרכיך“.

[123] הוא הובא מתוך התרגשות לידי דמעות, ויסתלק מהם, כי לא רצה שאחיו ירגישו בו. אחרי כן הזמין אותם לארוחה וסדר את המטות551 באותו הסדר כמו אצל אביהם. יוסף הסביר פנים לכולם אבל את בנימין כבד במנות כפולות552 מהמאכלים אשר לפניו.

[124] (7) אחרי המשתה הלכו לישון ויוסף צוה לאשר על ביתו לתת להם את מדת הבר ולהטמין עוד פעם את הכסף בתוך השקים ולתוך מטען בנימין ישים גם את גביע הכסף אשר מתוכו היה רגיל לשתות ולהניחו שם.

[125] הוא עשה זאת ברצותו לנסות את אחיו אם יעמדו לימין בנימין הנתפס בגנבה ונמצא בסכנה ברורה, או יעזבוהו לנפשו אחרי שאין שום אשמה נגדם וישובו אל אביהם553.

[126] העבד מלא אחרי הפקודה וכאור הבוקר יצאו בני יעקב לדרכם מבלי שידעו מהנעשה והוליכו אתם את שמעון ושמחים שמחה כפולה הן על אודותיו והן שהם מביאים את בנימין לאביהם כמו שהבטיחו לו. והנה הקיפו אותם פרשים המובילים את העבד אשר שם את הגביע בתוך המטען של בנימין.

[127] מה נבהלו מההתקפה הבלתי צפויה של הפרשים ושאלו לסבה אשר בגללה משתערים הם על אנשים אשר מעט קודם לכן התענגו על כבוד והכנסת אורחים שנתנו להם מאת אדוניהם;

[128] אבל אלה קראו אותם בני בליעל, אשר תחת לזכור את הכנסת אורחים של יוסף וטוב לבו לא הססו לגמול לו רעה. את הגביע, אשר מתוכו שתה לחייהם554 גנבו ומתוך חמדה חוטאת דחו הצדה את אהדתם כלפי יוסף ואת סכנת עצמם אם יתפשו.

[129] הם איימו עליהם שיתנו עוד את הדין, כי לא יסתתרו מלפני אלהים ולא ימלטו אחרי הגנבה אם גם גנבו את דעת העבד המשמש. „ועתה הנכם שואלים, לשם מה באנו הנה, כאילו אינכם יודעים; אבל תוכחו עד מהרה כאשר ענש תֵעָנשו“.

[130] בדברים כאלה וקשים מהם חרף אותם העבד, והם מבלי לדעת ממה שמתרחש נגדם התלוצצו על הדברים והתפלאו על קלות ראש של העבד המעיז לצאת באשמה נגד אנשים, אשר לא עכבו בידם את מחיר הבר שנמצא בשקיהם, אלא הביאוהו חזרה אף כי איש לא ידע מהענין; מה רחוקים הם מלעשות עול בזדון.

[131] בחשבם כי בדיקה תצדיק אותם יותר מהכחשה, צוו לעשותה בו במקום ואם יִמָצֵא דבר גנוב, להעניש את כולם; בהיותם חפים מכל פשע חשבו לדבר גלויות בלי סכנה. המצריים הסכימו לערוך את החפוש, אבל אמרו כי העונש יחול רק על אחד, זה שימָצא כי הוא בצע את הגנבה.

[132] הם עשו אפוא את החקירה וגמרו את החפוש אצל כולם בזה אחר זה ובאו לבסוף אל בנימין.

[133] ידוע ידעו שבשקו טמון הגביע אבל רצו להראות שהם עושים את החקירה ברצינות. האחרים היו עתה חפשים בנוגע לעצמם ונשארו עוד שרויים בפחד בנוגע לבנימין אבל אמצו את רוחם שלא ימצא גם נגדו דבר עול, והתחילו להונות את הדולקים אחריהם שהם מעכבים עליהם את הדרך, כי יכלו כבר להתקדם.

[134] אבל כאשר נערך החפוש במטען של בנימין ונמצא הגביע, פרצו מיד ביללה ודמעות וקרעו את בגדיהם ובכו על אחיהם אשר ענש יֵעָנֵש בעד הגנבה וגם על עצמם כי עליהם יהיה להשלות את אביהם בנוגע לשלום בנימין.

[135] הגדיל להם את שִׁברם גם הדבר שנתפסו ברגע שדִמו כי כבר נמלטו מהפגעים; הם אמרו לעצמם שהם אחראים בעד צרות אחיהם וצער אביהם בגללו, יען הכריחו את אביהם כי ישלח נגד רצונו את בנימין אתם.

[136] (8) הפרשים לקחו אפוא את בנימין והובילוהו אל יוסף והאחים הלכו אחריהם; ויהי כראות יוסף את אחיו תחת משמר ואת האחרים בבגדי אבל, קרא: „מה עלה על דעתכם, בני בליעל, בדבר טוב־לבי או בדבר השגחת אלהים שהעזתם לעשות מעשה כזה נגד מיטיבכם ומארחכם?“

[137] אבל האחרים מסרו את עצמם לעונש למען הציל את בנימין ועוד פעם זכרו את אשר חטאו נגד יוסף וקראו בקול שהוא מאושר מהם, יען אם מת הוא, אזי חפשי הוא מצרות החיים, ואם עודנו בחיים, אלהים נוקם את נקמתו מהם, ואמרו, שאשמים הם כלפי אביהם, יען לצער שהוא מצטער בגלל הראשון יוסיפו גם את הצער בגלל בנימין, וראובן הוכיח אותם קשה גם בשעה זו.

[138] אבל יוסף ענה כי הוא ישחרר אותם, הלא הם לא חטאו מאומה, הוא יסתפק בעונש הילד לבד, יען הוסיף ואמר, לא מחכמה היא לשחרר את זה הודות אלה אשר לא עשו שום עול ולא להעניש את אלה יחד עם זה שבצע את הגנבה; הרשות בידם ללכת להם ומבטיח הוא להם משמר שילוה אותם.

[139] לשמע הדברים האלה אחזה פלצות את האחרים ומתוך התרגשות לא יכלו לדבר, אבל יהודה אשר פתה את אביו שישלח את הצעיר וגם בשאר דברים היה איש רב־פעלים גמר אֹמר לשים את נפשו בכפו להצלת אחיו ויאמר:

[140] „בי, אדוני, נוראות העזנו נגדך ואנחנו ראויים לעונש ומן הצדק שאנחנו כולנו נסבול אותו אם כי הפשע לא נעשה על ידי שום איש זולת הצעיר לבד. ואף כי נואשנו מהצלתו נשארה לנו בכל זאת תקוה הודות לחסדך המבטיחה מפלט מהסכנה.

[141] ועתה אל תפנה אל עמדתנו ואל תביט אל חטאנו, אלא אל טבעך והתיעץ בישרך ועשה לא בקצפך, אשר אנשים דלי ערך לוקחים אותו בכח ומשתמשים בו לא רק בענינים גדולים לבד אלא גם בדברים פעוטים, התרומם מעל לאפך ואל תשליט בך חֵמה עד כדי להמית אנשים שאין עוד בכח עצמם לעשות דבר להצלתם, אלא מיחלים לקבלה מידך.

[142] והלא זאת לא הפעם הראשונה שהמצאת אותה לנו אלא אנו באנו לשבור בר ונתתך לנו בחסדך להוליך אתנו את שפע המזון וגם להביא לאנשי ביתנו ולהחיות אותן אשר היו בסכנה לגוע ברעב.

[143] אין שום הבדל בין המעשה שלא לתת לאנשים לגוע מתוך מחסור בדברים ההכרחיים, ובין המעשה שלא להעניש אנשים אשר לפי מראית עין חטאו ואשר בעד החנינה המפוארה שהראית להם היו נתונים לקנאה, זהו אותו החסד רק נתון הוא באופן אחר.

[144] הציל את אלה אשר גם כלכלת לשם זה ונפשות שלא נתת לדעך מתוך רעב, שקימת אותם על ידי טובותיך, ותגדיל להפליא לתת לנו גם את חיינו וגם את האמצעים אשר בהם יתקיימו במצוקתנו.

[145] וחושב אני שאלהים רצה להמציא לך סבה שתַראה את יתרונך במדות טובות והביא עלינו את הצרות האלה למען יתברר שאתה סולח לחוטאים אם גם פגעו בך עצמך ולא תֵראה רחמן רק לאלה אשר לרגל תואנה אחרת זקוקים הם לעזרתך.

[146] מה נעלה הוא לעשות טוב לאנשים שהם הגיעו לכך להיות זקוקים לכך, יותר נעלה הוא להציל את אלה שמגיע להם עונש על כי העוו נגדך עצמך. יען אם הסליחה שנתנה בעד עבירות קלות שנעשו על ידי אי־זהירות ראויה לתהלה, אף כי להשאר ברוח שקטה מול עבירות המחייבות את ראשם של העברינים, אכן זוהי מדת אלהים.

[147] ואני, לולי הראה לנו אבינו באבלו על יוסף כמה סובל הוא באבדן ילדיו, לא הייתי מרבה דברים בעד הצלתנו אנו, זולת עד כמה שיאה בשביל מדתך המלאה רחמים להציל גם נפשות כאלה אשר במותם אין מי שיתאבל עליהם, היינו מוסרים את עצמנו לסבול כל עונש שיעלה ברצונך.

[148] ועתה לא על נפשותינו אנו חסים, אף כי צעירים אנחנו ועלינו למות ועדיין לא נהנינו מתענוגי החיים, רק בהתחשבנו עם אבינו ובחמלנו על זקנתו מפילים אנחנו את תחנונינו אלה לפניך ומבקשים את נפשותינו מידך, אשר אסוננו מסר בידך להענישם,

[149] הלא אינו נוכֵל ואותנו לא גדל להיות כאלה, אלא איש ישר הוא ואינו ראוי להתנסות בצרות כאלה ובשעה זו בהעדרנו מתענה הוא בדאגות על אודותינו ואם יִוָדַע לו עוד אבדנו וסבתו, לא יחיה עוד אלא יקצר את חייו חיש מהר וחרפת סופנו תמהר להעציב את צאתו מהחיים;

[150] עוד טרם שתגיע לאזניו השמועה על גורלנו יגיע הוא לדכדוך הנפש.

[151] השיבה זאת אפוא אל לבבך, ואם גם פשענו מעורר עתה את כעסך, עשה חסד עם אבינו ואל תענישנו ותן לחמלה עליו להכריע על פשענו, כבד גם את השָׂב, אשר אחרי שנֹאבד, יבלה את ימיו וימות גלמוד, הגיש בחסדך את התשורה הזאת לשם אב.

[152] כי בשם זה מכבד אתה הן את הוריך, הן נותן אתה כבוד לך עצמך, הלא גם לך יש כבר חלק בתואר זה, ואלהים אבי־כל יקיים אותך בתואר זה בלי כל פגע רע, יען בהתחשבך עם השם הזה תחשב כמכבד גם אותו, אם לבך ימלא רחמים עם אבינו ובענויים אשר יסבול כשישאר שכול מבניו.

[153] בידך העֹז לקחת מאתנו מה שחנן אותנו אלהים ובידך לתת לנו ולא לפול במשהו ממנו בחסד. יען יפה הוא להשתמש בכח הכפול הזה למעשים טובים ולשכח את הרשות להמית כאילו האפשרות הזאת אינה קיימת ולחשוב שאין הרשות אלא להציל ובמדה שירבה להעניק את חסדיו לאנשים ידמה לו שגמל חסד לנפשו.

[154] אתה תציל אותנו כולנו אם תסלח לאחינו את מקרהו כי אין לנו אפשרות להמשיך ולחיות אם הוא יֵענש, יען אין אנחנו יכולים לשוב אל אבינו לבדנו אלא להשאר פה ולקחת חלק באסונו.

[155] ומתחננים אנחנו אליך, אדוני, אם בדעתך להמית את אחינו, להעניש יחד אתו גם אותנו כאילו שותפים אנחנו בפשע. אין אנחנו רוצים לכלות את חיינו ביגון על מותו, כי אם למות באותו מות יחד אתו כאחים לפשע.

[156] ושהנאשם עדיין עול ימים ובינתו לא התפתחה עדיין ושאנושי הוא במקרים כאלה להמציא סליחה,

[157] משאיר אני זאת לחות דעתך ואחדל מלדבר עוד למען שאם תרשיע אותנו יֵחשב ששגיאותי הביאו עלינו את חומר הדין. ואם תזכנו, תחשב שעל ידי מדת רחמיך הגיע לנו ככה ולא לבד שתציל את חיינו, אלא נראה בזה יותר הגונים לחסדיך ויותר שמת לב להצלתנו מאשר אנחנו בעצמנו.

[158] אם באמת ברצונך להמיתו, הענישני במקומו ואותו שלח לאביו ואם נראה לך להחזיקו כעבד, מתאים אני יותר לשרותך, כי מוכשר אני יותר, כפי שאתה רואה, לשאת כל סבל“555.

[159] יהודה היה אפוא מוכן לקבל על עצמו ברצון כל דבר להצלת אחיו ונפל לרגלי יוסף והשתדל לשכך את חמתו ולפיסו, גם האחרים כולם התנפלו לרגליו בבכיה ומסרו את עצמם למות בעד חיי בנימין.

יוסף מתודע לאחיו

[160] (9) ויוסף, אשר ההתרגשות התגברה עליו ולא יכול היה להמשיך ולהעמיד פנים של כעס, צוה שיצאו האנשים העומדים שם, למען יתודע אל אחיו כשאין איש אתם.

[161] אחרי שיצאו האחרים, התודע אל אחיו ואמר: „משבח אני אתכם בעד ישרכם וחבתכם לאחינו ומוצא אני אתכם טובים מאשר קויתי על יסוד מזימותיכם נגדי; המעשים כולם שעשיתי היו לבעבור נסות את האחוה שלכם. ועתה ידעתי שלא בהתאם לטבעכם נעשו הרעות נגדי, אלא רצון אלהים הוא המסבב שנהנה מן הטובות של עכשו556 וגם בעתיד אם ימשיך את חסדו אתנו.

[162] והנה בשמעי, מה שלא פללתי, שאבי עוד חי ובראותי אתכם מסורים במדה כזו לאחיכם, לא אזכור לכם עוד את מעשיכם אשר בהם נראים אתם אשמים כנגדי, אחדל מהנטירה בגללם ואודה לכם כעוזרים לאלהים להוציא לפעולה את מחשבתו למצב של היום.

[163] ורצוני שגם אתם שכח תשכחו את המעשים הללו ותהיו שמחים וביותר שקלות הדעת של אז נגמרה בתוצאה כזו, ואל תתעצבו מבושה על שגיאותיכם. אל תֵרָאו אפוא כמצטערים על אשר זממתם נגדי רעות ובגלל החרטה אשר מתחרטים אתם עליהן, הלא מחשבותיכם לא הצליחו.

[164] שמח שמחו אפוא על מעשי אלהים, לכו וספרו כל זאת לאבינו, לבל יכלו הדאגות על אודותיכם את כחותיו ויגזול ממני את הטוב שבאשרי אם ימות טרם אראה אותו בעיני ויקח חלק באשרי.

[165] ולקחתם אותו ואת נשיכם וטפכם וכל בני משפחתם ובאו הנה; מן הנמנע שיהיו רחוקים מהצלחתנו אלה שהם היקרים לי וביחוד מאחרי שנשארו עוד חמש שנים של רעב“.

[166] אחרי דברו את הדברים האלה חבק את אחיו; אלה היו טבולים בדמעות ומצטערים על מזימותיהם נגד; הם לא הרגישו בותרנות אחיהם זולת עונש.

[167] ועתה התמסרו למשתאות557; כששמע המלך כי באו אחי יוסף שמח מאד וכאילו באה הטובה לבין ביתו הציע להם עגלות מלאות בר וזהב וכסף להביא לאביהם. אחרי קבלם עוד מתנות מאת יוסף, מהן להביא לאביהם, מהן לאיש איש מהם, ובנימין נשא יותר מכולם, יצאו לדרכם.

יעקב יורד למצרים

[168] (VII–1) ויהי כאשר באו הבנים ויעקב שמע את קורות יוסף שלא לבד שהוא נצל ממות אשר בגללו התאבל כל הזמן, אלא חי גם בהצלחה מפוארה ומשתתף עם המלך בשלטון מצרים

[169] וכי כמעט ההנהלה כולה בידו, לא נראו בעיניו השמועות האלה כדבר שאין לתת אמון בו558, בזכרו את כח אלהים ואת חסדו אליו, אם גם בינתים עזב אותו559, ונזדרז מיד ללכת אל יוסף.

[170] (2) בבואו בארה שבע זבח שם זבחים לאלהים; ובהיותו מפחד פן בגלל הטובה אשר במצרים יאהבוה בניו וישתקעו בה, עד שצאצאיהם לא ירצו לעולם לשוב לכנען לרשת אותה כפי שהבטיח אותו אלהים;

[171] ועוד יען כי בלי הסכמת אלהים יורד הוא מצרימה, פן בגלל זה יטמע שם זרעו; מלבד זאת פחד, פן יעזוב את החיים טרם יראה את יוסף, הטרידו המחשבות האלה את מוחו כשהוא הולך ונרדם.

[172] (3) והנה נראה לו אלהים וקרא אותו פעמים בשמו ועל שאלת יעקב מי הוא, אמר: „הלא לא נכון הוא, יעקב, שלא תדע את האלהים אשר עמד תמיד לימין אבותיך ועזר להם ואחריהם עזר לך.

[173] כי כאשר אמר אביך לגזול ממך את הנגידות אני הוא שנתתי אותה לך, גם כאשר נשלחת לבדך לארם נהרים, הנה רק הודות לחסדי עמך הצלחת בנשואיך ושבת עם מספר רב של ילדים ונכסים.

[174] הודות להשגחתי נשארו כל ילדיך בחיים, ואותו הבן מבניך שחשבת אותו לאבוד, יוסף, נהלתי כי ישיג טובות גדולות מאלה ועשיתיו לשליט על מצריםם עד כי נבדל הוא רק מעט מהמלך.

[175] עתה באתי להיות לך למנהיג בדרך זו ולהודיעך מראש שאת מספר ימיך תמלא בזרועות יוסף ולהראות לך שתקופה ארוכה של שלטון וכבוד תהיה לצאצאיך ושאנחם אל הארץ אשר נשבעתי להם“.

בני יעקב הבאים מצרימה

[176] (4) מעודד מהחלום הזה נסע יעקב ברוממות רוח יותר גדולה למצרים עם בניו ובני בניו; כולם ביחד היו שבעים נפש.

[177] והנה לא חשבתי בתחילה לפרסם את שמותיהם, ביחוד בגלל זרותם; אולם בכדי לסתור את דברי האנשים560 שאינם מסכימים שמוצאנו מארם נהרים כי אם ממצרים, חשבתי לנחוץ להזכיר את השמות. בני יעקב היו שנים עשר; מאלה נסע יוסף כבר קודם לכן.

[178] נזכיר איפוא אלה שבאו אתו ואלה שנולדו מהם. בני ראובן היו ארבעה, חנוך561 ופלוּא562 וחצרון563 וכרמי564; בני שמעון ששה, ימואל565, וימין566, ואוהד567 ויכין568 וצחר569 ושאול570; שלשה בנים נולדו ללוי, גרשון571 קהת572 ומררי573; ליהודה היו שלשה בנים, שֵׁלָה574 ופרץ575 וזרח576; ושני נכדים שנולדו מפרץ, חצרון577 וחמוּל578.

[179] בני יששכר ארבעה תולע579 ופוה580 ויוב581 ושמרון582; זבולון הביא אתו שלשה בנים, סרד583 ואלון584 ויַחְלְאֵל585.

[180] אלה בני לאה והלכה אתם גם בתה דינה, ביחד היו שלשים ושלשה. בני רחל586 היו שנים, מהם נולדו ליוסף מנשה ואפרים; לשני, בנימין, היו עשרה, בלע587 ובכר588 ואשבל589 גרא590 ונעמן591 אחי592 וראש593 מֻפִּים594 וחֻפִּים595 וָאָרְדְ596. אלה הם ארבעה עשר ויחד עם אלה שנזכרו למעלה עולה מספרם לארבעים ושבעה.

[181] אלה היו אפוא בני יעקב הכשרים, מבלהה שפחת רחל נולדו לו דן ונפתלי ואחריו הלכו ארבעה בנים, יַחְצְאֵל597 וגוּנִי598 ויֵצֶר599 ושִׁלֵּם600, לדן היה רק בן אחד, חושים601.

[182] אם נוסיף את אלה לנזכרים למעלה יתמלא המספר חמשים וארבעה. גד ואשר היו בני זלפה שפחת לאה; גד הביא אתו שבעה בנים, צפיון602 וחגי603 שוני604ואצבּון605, עֵרי606 וארודי607 ואראלי608.

[183] לאשר היתה בת אחת וששה בנים ששמותיהם היו ימנה609 וישוה610 וישוי611 ובריעה612 חבר613 ומלכיאל614. אלה היו ששה עשר ואם נצרף אותם לחמשים וארבעה יתמלא המספר הנזכר למעלה מבלי שנכלול בהם את יעקב.

יעקב במצרים

[184] (5) כשמוע יוסף שאביו הולך ובא, יען כי יהודה אחיו בא קודם והודיע לו את בואו, יצא לקראתו ופגש אותו על יד העיר הֵירוֹאוֹ615. בגלל השמחה הבלתי מקווה והגדולה כמעט שפרחה נשמתו של יעקב616, אולם יוסף השיב את נפשו, אף כי הוא עצמו לא יכול היה לשלוט ברוחו, שלא יקרה לו אותו הדבר מתוך עונג, אבל לא נכנע לו כמו אביו.

[185] אחר כך צוה כי אביו יעשה את דרכו לאט והוא עצמו לקח אתו חמשה מהאחים ומהר אל המלך לספר לו כי יעקב בא עם בני ביתו. המלך שמע בשמחה את הבשורה ופקד על יוסף כי יאמר לו באיזה משלח יד רצונם להמשיך, למען יוכל לעזור להם בזה.

[186] הוא617 ענה כי הם רועים טובים ולא יתמסרו לאיזו עבודה אחרת אלא לזו בלבד; הוא אמר זאת מדאגה לבל יתפרדו איש מעל אחיו אלא ישארו יחד ויכלכלו את אביהם, וגם לבל יתרועעו אל המצריים בהתעסקם באותן המלאכות כמוהם; יען כי למצריים היה אסור להתעסק במרעה צאן618.

יעקב לפני פרעה

[187] (6) יעקב הובא לפני המלך וישתחוה לו ויברך אותו למלכותו, ופרעה שאל אותו כמה זמן עבר עליו. וכאשר ענהו כי הוא בן מאה ושלשים שנה התפלא המלך על אריכות ימיו של יעקב.

[188] ועל זה השיב כי הוא חי פחות משנות אבותיו; המלך הרשה לו להתישב עם בניו בעיר און619, יען בסביבה הזאת היו גם לרועי צאן שלו מקומות מרעה.

יוסף המשביר בר למצריים

[189] (7) והרעב כבד על המצריים והמחסור הלך וגבר עליהם יותר ויותר, הנהר לא השקה את האדמה, כי לא עלה, ואלהים לא המטיר620, והם עצמם מתוך אי ידיעה לא דאגו מראש. ויוסף נתן להם בר בכסף, וכאשר אזל מידם הכסף, קנו את הבר במקנם ובעבדיהם; ואלה שהיתה להם גם חלקת אדמה מסרו אותה במחיר מזון.

[190] באופן זה נעשה המלך אדון על כל קנינם ויוסף העביר אותם ממקום למקום לבעבור יֵעָשׂה המלך בטוח בקנין אדמתם, זולת הכהנים, כי להם נשארה אדמתם.

[191] המחסור שִׁעבּד לא רק את גויתם אלא גם את בינתם והכריח אותם להשתמש מעתה באמצעים שפלים להשיג אוכל נפשם. והנה כאשר רפתה הצרה והנהר הציף את הארץ וזו הוציאה פירותיה בשפע,

[192] בא יוסף לכל עיר ועיר621 ויאסוף לתוכה את ההמונים ונתן להם במתנה לצמיתות את האדמה אשר מכרוה ויכול היה המלך להחזיק בה ולהוציא את פריה לעצמו; יוסף עורר אותם כי יחשבו אותה כקנינם הפרטי ויעבדוה במרץ ורק את החלק החמישי של הפירות ישלמו למלך בעד האדמה שהוא מוסר להם אף כי היא שלו.

[193] והם, כשנעשו בעלים על האדמה מבלי שקוו לזאת, שמחו מאד וקבלו על עצמם את הפקודות. באופן כזה גדל כבוד יוסף בעיני המצריים וגם הגדיל את אהדתם אל המלך. החוק לשלם את החלק החמישי מהפירות נשאר בתקפו גם עד אחרוני המלכים.

מות יעקב

[194] (VIII–1) אחרי שחי יעקב במצרים שבע עשרה שנה חלה את חליו ומת כשבניו על ידו; הוא ברך אותם שיגיעו להצלחה וחזה להם ברוח נבואה איך כל אחד מבני ביתם ינחל את כנען, מה שבאמת קרה ככה אחרי שנים רבות;

[195] ליוסף פזר תהלות על כי לא נטר שנאה לאחיו, ולא עוד אלא שהראה להם את נדבת לבו בהעניקו להם טובות שאין גומלים כמוהן גם לאיש חסיד; הוא שם על בניו כי יצרפו את בני יוסף, אפרים ומנשה, אל מספרם ויחלקו אתם יחד את כנען; על־אודות הענין הזה נדבר אחר כך.

[196] כמו כן בקש שקברו יהיה בחברון. הוא מת אחרי שחי בכלל מאה וארבעים ושבע שנים; הוא לא נפל מאחד מאבותיו ביראת אלהים והגיע לו הגמול המגיע בצדק לישרת־לב כזו.

[197] יוסף נשא בהסכמת המלך את גוית אביו לחברון ויקברהו שם בפאר רב. והנה מֵאנו אחיו לשוב אתו יחד622 יען נפל עליהם פחד פן יתנקם בהם, אחרי שאביהם מת, בעד המזימה שזממו נגדו, הלא אין איש מעתה שיודה לו בעד התאפקותו כנגדם; אך הוא דבר על לבם שלא יהרהרו אחריו ושאין להם לחשוד בו. הוא הוליך אותם אתו ומסר להם נכסים רבים ולא חדל מלדאוג להם בכל מאודו.

מות יוסף

[198] (2) וימת גם הוא בן מאה ועשר שנים, והיה איש ישר להפליא וכלכל כל דבר בתבונה ובעוזו שמר על המדה. המדות הטובות האלה היו הגורם להצלחתו אצל המצריים אף כי בא מארץ נכריה ונעשה לשליט אחרי סבלו צרות כאלה, אשר ספרנו קודם לכן.

[199] וימותו שם גם אחיו אחרי שחיו במצרים חיים שאננים.

[200] גם את גויותיהם העלו בני בניהם אחרי עבור זמן מה וקברו אותן בחברון623, אבל את עצמות יוסף הביאו לכנען אחרי זמן רב, בצאת העבריים ממצרים, כי ככה השביע אותם יוסף. איך אירעו המאורעות האלה ובאיזה עמל כבשו את כנען אספר אחרי אשר אתאר את הסבה אשר בגללה עזבו העברים את מצרים.

שעבוד בני ישראל

[201] (IX–1) ויען כי המצריים היו מפונקים ונרפים לשאת עמל והתמכרו לתענוגים בכלל ולתאות הבצע בפרט היו עוינים מאד את העברים ומקנאים בהצלחתם.

[202] כי בראותם את גזע בני ישראל מצליח ולסבת כשרונו וחריצותו למלאכה624 עולה כבר בשפע נכסיו, דִמו כי שגשוג העברים הוא לרעתם. הטובות שהגיעו להם מאת יוסף נשכחו באורך הזמן וגם המלכות נסבה לבית אחר625 וירשיעו מאד נגד בני ישראל ויתחכמו להם לענות בענויים שונים.

[203] וישימו עליהם לחלק את היאור לתעלות רבות, לבנות חומות לערים626 וסכרים אשר יעצרו ביאור למען לא יגרום לבצות בעברו על גדותיו.

[204] ובהקימם פירמידות הִלאו את הגזע שלנו כי הכריחום להסתגל לעבודות שונות ותלאות. וזמן של ארבע מאות627 שנה המשיכו בענויים אלה. אכן, שניהם התאמצו לדברים נגדיים, המצריים חפצו להשמיד את בני ישראל בעבודות פרך, ואלה – להֵראות תמיד מתגברים על הדרישות אליהם628.

נבואות על לידת משה

[205] (2) במצב כזה היו עניניהם כאשר קרה המקרה הזה אשר המריץ את המצריים עוד יותר להשמדת הגזע שלנו. אחד מהחרטומים – אנשים מוכשרים להגיד את האמת על ענינים העתידים לבוא – הודיע למלך כי בימים אלה יִוָלֵד ילד לבני ישראל אשר ימגר את שלטון המצריים וינשא את בני ישראל וכאשר יגדל ויהיה לאיש יהפוך את העולם כולו לדרך הטובה וירכוש לו שם עולם629.

[206] ויבהל המלך ויצו בעצת האיש ההוא להשמיד כל זכר שיולד לבני ישראל בזה שיָשלכו לתוך היאור ושהמילדות המצריות תשימנה לב לחבלי לידה של הנשים העבריות ותפקחנה על הלידות שלהן.

[207] הוא צוה כי אלה תילֵדנה אותן, יען בהיותן בנות עמו לא תָּפֵרְנָה את רצון המלך630, ואת הנשים אשר בכל זאת תמרנה ותנסינה להציל בסתר את הולד, צוה להרוג יחד עם וְלָדָם631.

[208] איומה היתה הצרה שאימה עליהם; לא לבד שיהיו שכולים מילדיהם והם עצמם, ההורים, יתנו ידם להשמדת זרעם, אלא גם ההכרה כי גזעם יכחד לרגלי השמדת הילודים והם עצמם, ילכו ויגועו, עשתה את אסונם קשה מנשוא ומביא ליאוש.

[209] אכן היו ברעה גדולה כזו. אבל אין איש אשר יתגבר על עצת אלהים גם אם יזום נגדו מזימות לאין ספור, כי אותו הילד אשר החרטום חזה עליו גדל בהתחמקו מהשגחת המלך ובאמת באו כל הדברים אשר חזה עליו. וכך היה הדבר:

[210] (3) עמרם632, בן למשפחה אצילית אצל העברים633, בהתעצב אל לבו על העם כולו פן יסוף לרגלי התמעטות הנוער הבא, ובסבלו קשה לגורל משפחתו, יען אשתו הרתה,

[211] היה במבוכה רבה ויפנה בתפלה אל אלהים כי יתמלא רחמים על אנשים אשר לא הזניחו דבר בנוגע לעבודתו ולפדות אותם מהעֳנִי הנוכחי ומהסכנה שגזעם יכחד.

[212] וירחם אלהים עליו וישמע את תפלתו ויֵרא אליו בחלום ויצו כי לא יתיאש בנוגע לעתיד ואמר לו שאמונתם שמורה בזכרונו ותמיד שלם ישלם להם את שכרם בעדה כאשר הבטיח גם לאבותיהם בעשותו אותם ממתי מספר לעם גדול כזה.

[213] הלא אחד היה אברהם כאשר הִנְחָה אותו מארם נהרים לכנען ויברכהו בכל דבר וגם כי יהיה לו זרע מאשתו אשר קודם לכן היתה עקרה, כי כך היה רצונו, ובנים יוָלדו לו ושיוריש לישמעאל ולבניו אחריו את ארץ ערב, ולבני קטורה את טְרוֹגְלוֹדִיטִיס634 וליצחק את כנען.

[214] „ואת מעשי הגבורה, אמר, אשר עשה אברהם במלחמתו635 בעזרתי אם לא זכור תזכרו, תראו באמת כשוכחי אלהים. ויעקב הצליח להעשות מהולל גם בין עמים נכרים לרגלי שפע אשרו אשר זכה בו בחייו ואשר הניחו גם לבניו אחריו ואשר בא עם שבעים נפש בסך הכל למצרים ועתה הנכם למעלה מששים רבוא.

[215] ועתה ידוע תדע כי שמתי לבי להצלת עדתכם כולה ולפאר את שמך, כי הילד ההוא, אשר המצריים בפחדם מפני לדתו גזרו להשמיד את הילדים הילודים בבני ישראל, יהיה ממך וימלט מידי השומרים עליו להשמידו

[216] ואחרי שיגדל באורח פלא יפדה את עם העברים מסבלות המצריים ושמו ישאר לזכרון בפי בני האדם כל ימי עולם לא אצל העברים לבד אלא גם אצל עמים נכרים; את חסדי זה אטה לך ולצאצאיך; יהיה לו גם אח הגון שיכהן בכהונתי, הוא וזרעו כל הימים“636.

לידת משה

[217] (4) אחרי שנתגלו לו הדברים האלה במראה הלילה התעורר עמרם וגלה אותם ליוכבד637 אשתו, ופחדם גדל עוד יותר לרגלי חזון החלום שנראה להם.

[218] הם חרדו לא לגורל הילד בלבד, אלא גם לגודל האושר הזה שנועד לו. ואמנם, הלידה של האשה נתנה אמון בדברי אלהים שהודיע מראש, יען הצליחה להסתתר מפני השומרים הודות לחבלי לידה הקלים ולא תקפו אותה ציריה בחזקה638.

[219] שלשה חדשים כלכלוהו אצלם בסתר אבל אחרי הזמן הזה פחד עמרם פן יִגָלֶה ויעורר את זעם המלך ויבֻלע לו ולבנו ותבוטל הבטחת אלהים, גמר בלבו למסור את הצלת הילד וההשגחה עליו בידי אלהים מלבטוח על זה שיצפינוהו, דבר בלתי בטוח, ולהביא בסכנה גדולה על ידי הטפול החשאי לא את הילד לבד אלא גם את עצמו;

[220] הוא חשב שאלהים יעשה הכל להצלתו כי דבר אינו נופל ממה שהבטיח. אחרי שהחליטו זאת עשו639 תבת גֹמא דומה בצורתה לעריסה, ואשר לגדלה עשו אותה די רחבה לשים בה את העולל; אחר כך זפתו אותה בזפת, יען הזפת עוצר בעד המים מלהתפרץ דרך מקלעת הנצרים פנימה, ושמו בתוכה את הילד והורידוה לתוך היאור והשאירו את הצלתו בידי אלהים, והיאור קבלהו ונשא אותו.

[221] ומרים640 אחות הילד עברה במצות אמה לעבר השני והלכה אנה ואנה לראות לאן תנשא התבה.

[222] והנה הראה אלהים כי בינת אנוש הבל, אבל הדבר העולה ברצונו לעשות מביא הוא לתכליתו הרצויה ושהאנשים אשר לבטחונם האישי מתנכלים הם להשחית אחרים שוגים במזימותיהם כל כמה שיתאמצו בתחבולותיהם.

[223] בשעה שהללו מצילים את נפשם מבלי משים וכמעט מתוך הרעה עצמה תצמח להם בעצת אלהים תשועתם הנובעת מתוך הסכנה עצמה. קורות הילד הזה הוכיחו את עצמת אלהים.

הצלתו על ידי בת פרעה

[224] (5) תֶּרְמוּתִּיס641 היתה בת המלך. היא שחקה642 על גדות היאור ובראותה את התבה נשאת מהזרם, שלחה שַׂחְיָנִים643 וצותה להביא לה את העריסה. כאשר שבו השלוחים עם העריסה וכראותה את הילד אהבה אותו מאד בגלל גדלו ויפיו644;

[225] כה גדולה היתה ההשגחה שהראה אלהים בנוגע למשה שאותם האנשים אשר גמרו אומר לרגלי לידתו שלו לאבד את שאר הילודים מעם העברים, יֵעָשׂוּ כדאים לפרנסו ולגדלו. ותרמותיס פקדה להביא אשה אשר תחלֹץ את שדה לילד. אבל במקום להשאר על יד השד הסב את ראשו ממנו ואת הדבר הזה עשה אצל נשים רבות645;

[226] אז אמרה מרים, אשר עשתה את עצמה כנוכחה בהנעשה לא בכונה תחלה כי אם כמסתכלת646: „לשוא, המלכה, תשלחי לקרוא את הנשים האלה להיניק את הילד, כי אין להן שום קרבה עם הילד אם תסדרי שתוּבא אחת מהנשים העבריות, אפשר שיקבל את השד של אשה בת עמו“.

[227] דבריה נראו נכוחים והמלכה צותה לה שהיא עצמה תעשה את הדבר ותלך להביא מינקת. היא קבלה על עצמה את התפקיד והביאה את האם שהיתה זרה להן. והילד באוַת נפשו נדבק אל השד ולבקשת בת המלך קבלה האם על עצמה להיניקו כל עוד שיהיה זקוק.

שמו

[228] (6) והנה בהתאם לקורות האלה נתנה לו שם המזכיר את שִׂימו לתוך היאור, יען המצריים קוראים את המים „מוֹי“ ואת המשויים מן המים „אֶסֵיס“647.

[229] ניתן לו אפוא השם הזה המָרכב משני המושגים. והוא היה בלי ספק כפי שהבטיח אלהים מראש האיש המפואר בין העברים בגודל נפשו וּבְבוּזו לעמל. הוא היה הדור השביעי לאברהם648, יען עברם היה בן קהת, וקהת היה בן לוי בן יעקב בן יצחק בן אברהם.

[230] תבונתו התפתחה לא בהתאם לגילו אלא היתה משוכללה ממדות גופו והראה רוחב לב יותר מבוגר מהמצוי בשנות הילדות ומעלליו אשר עולל בגיל רך זה העידו על מעשים גדולים מאלה שיהיה לאיש. וכאשר נמלאו לו שלש שנים649 גִדל אלהים את קומתו באופן נפלא מכפי גילו650 ואשר ליופיו לא היה איש כה אדיש אשר בראותו את משה לא יתפעל מטוב תארו651;

[231] וקרה שאנשים רבים כאשר פגשוהו בדרך כשהוא נִשא הסתובבו להסתכל בו ובהזניחם את עניניהם הדחופים התבוננו בו בישוב הדעת; כי חן ילדותו השלם והתמים משך אליו את עיני הרואים.

הילד משה מובא לפני פרעה

[232] (7) יען היה ילד כזה לקחה אותו תֶּרְמוֹתִּיס לה לבן, כי הגורל לא זכה אותה בילד שלה652. ויהי היום ותוליך את משה אל אביה להראותו לו ויען כי חשבה מחשבות בנוגע ליורש עצר, אם ברצון אלהים יהיה שלא יהיה לה ילד, אמרה אליו, שגדלה ילד אשר תוארו כתואר אלהים ובעל שאר רוח הוא וכי באורח פלא קבלתהו הודות ליאור, ותאמר: „בדעתי לאמצו לי לבן וליורש ממלכתך“.653

[233] בדברה את הדברים האלה מסרה את העולל בזרועות אביה וזה לקח אותו וחבקהו אל לבו באהבה וכדי לעשות נחת רוח לבתו שם את העטרה על ראשו654. אבל משה הסיר אותה והשליכה ארצה, אמנם מתוך ילדות, ורמס אותה ברגליו.

[234] המעשה הזה נראה כאות מבשר בנוגע למלכותו. כראות החרטום655 את המעשה הזה, זה אשר חזה מראש כי לידת הילד תגרום לירידת עוז המצריים, התקומם להרגו והרים קול נורא ואמר:

[235] „זהו, המלך, זהו הילד, אשר אלהים גלה לנו להרגו למען נחיה בלי פחד; מאַשֵׁר הוא את החזון במעשה אשר עשה בהתקלסו בשלטונך וברמסו את העטרה. סלקהו אפוא ובזה תשחרר את המצריים מהמגור מפניו ותקח מהעברים את התקוה הנועזה שהם מקווים ממנו“.

[236] אבל תרמותיס הזדרזה והצילה את הילד. גם המלך הסס להסכים לרצח, כי כך נתן אלהים בלבו אשר השגחתו היתה פקוחה על הצלת משה. ובכן הוא גֻדל בשימת לב מרובה והעברים קוו ממנו לעתידם, בעת שהמצריים הביטו בחשד על התפתחותו;

[237] אכן, לא היתה שום סבה ברורה אשר בגללה ימית אותו המלך שהיה שאר בשרו לרגלי האִמוּץ, או מי שהוא אחר, אשר היתה לו הרשות לשמור בעוז על טובת מצרים בהביטו לימים הבאים, ויחדלו מלבקש להרגו.

משה המצביא נגד הכושים

[238] (X–1) משה אשר נולד וגֻּדל אפוא, באופן המסופר למעלה, כאשר נעשה לאיש הראה למצריים את כשרונו ושהוא נולד למען השפלתם והרמת העברים והשתמש בשעת כושר זו: הכושים, שכני המצריים, התפשטו על ארץ מצרים ולקחו שלל ומלקוח. ויחר למצריים ויצאו עליהם למלחמה להסיר מעליהם את החרפה אבל נוגפו בקרב וחלק מהם נפל וחלק נס באופן מחפיר אל ארצם וימלטו על נפשם.

[239] הכושים רדפו אחריהם והדביקום ויען כי חשבו לעצמם כסימן חולשה שלא ללכוד את מצרים כולה, כבשו את רוב הארץ ואחרי שטעמו מטובה לא רצו לצאת מתוכה.

[240] וכאשר הגלילות הסמוכים לא העיזו לצאת נגדם במלחמה בהתנפלותם הראשונה, הלכו הכושים הלאה עד מֹף והים ושום עיר לא יכלה לעמוד בפניהם.

[241] מדוכאים לרגלי תבוסתם, פנו המצריים לנחשים וקסמים. האל יעץ להם להשתמש בעזרת העברי656 והמלך פקד על בתו למסור לו את משה כי יהיה לו מצביא.

[242] היא מסרה אותו אחרי שנשבע המלך שלא לגרום לו שום רעה, ויען חשבה שטובה גדולה תצמח מההתקרבות, ודברה קשות עם הכהנים אשר קודם לכן דרשו, כי יִמָסֵר למות כאויב ועתה אינם מתבישים להשתמש בעזרתו.

[243] (2) נדרש על ידי תרמותיס והמלך קבל משה657 את התפקיד הזה בשמחה; שמחו גם החרטומים של שני העמים, אלה של המצריים יען כי יתגברו על אויביהם בעזרת כשרונו ובאותה ערמה יסירו גם את משה, ואלה של העברים כי יהיה נוח להם לברוח מתחת יד המצריים כשמשה יהיה להם המצביא.

[244] הוא הזדרז טרם שיספיקו האויבים לשמוע על התקרבותו, וקבל את הצבא בידו ונחה אותו בעשותו את מסעו לא על היאור כי אם בפנים הארץ.

[245] ועתה הראה הוכחה מפליאה מתבונתו. יען כי הדרך בפנים הארץ קשה בגלל המון נחשים, כי עשירה מאד הארץ בהם, ויש כאלה שאינם נמצאים במקום אחר ורק הארץ הזאת יכולה לגדל אותם; ושונים הם בחמתם ונבדלים במראיהם; חלק מהם מעופפים עד שהם גם מסתתרים באדמה ומזיקים וגם מתרוממים באויר ומשחיתים טרם שהרגיש בהם מי שהוא658. ובכן בכדי לדאוג למעבר בטוח מסכנות בשביל צבאו, המציא טכסיס מחוכם כזה: הוא צוה להכין סלי גֹמא בדמות תבות ולשאת אותם כשהם מלאים יַנְשׁוּפִים.

[246] בעל חי זה שונא את הנחשים; הנחשים נסים מפניהם בהתקרבם ואם הם עומדים על נפשם, נחטפים ונבלעים הם כאילו מצבאים659.

[247] בני תרבות הם הינשופים ורק כלפי מין הנחשים לבד אכזרים הם660. אבל אפסיק מלכתוב עתה על אודותם: הלא היוונים661 מכירים היטב את טבע הינשופים. ובכן כאשר חדר לחבל המנוגע מהחיות, הגן על עצמו בהם מפני טבע הזוחלים בהוציאו אותם עליהם והשתמש בעזרתם.

[248] באופן כזה עשה את דרכו ובא אל הכושים מבלי שהרגישו קודם לכן, ויתגר בהם ויכה אותם בקרב, ויהרוס את תקוותיהם בנוגע למצרים וילכוד את עריהם ויבוז אותן ויעשה הרג רב בין הכושים.

[249] וכאשר טעם צבא המצריים מהצלחת משה, לא התעיף מלשאת את התלאות עד אשר הכושים עמדו בפני הסכנה להיות לעבדים ולהשתמד כליל. ולבסוף נהדפו לתוך סַבָּה עיר המלוכה של ארץ כוש, אשר קמביסס קרא אותה אחרי כן מֵירוֹאֶה על שם אחותו662, ובאו במצור.

[250] העיר היתה קשה מאד להכבש כי הנילוס הקיף אותה סביב ונהרות אחרים663 הָאַסְטַפּוֹס664 והָאַסְטַבּוֹרַס גרמו קושיים גדולים למי שנסה לחצות את זרמם. את העיר הפנימית, כאילו נמצאת על אי, הקיפה חומה בצורה וכמגן לעבר האויבים שמשו לה מלבד הנהרות גם סוללות חזקות בין החומות עד שהמים לא יכלו להתפרץ לתוכה בעת התגברם, וזה עשה את כבוש העיר לבלתי אפשרי גם בשביל אלה אשר עברו את הנהרות.

משה לוקח אשה כושית

[251] עוד נשא משה באי־רצון את הבטלה של הצבא, כי להתגרות במלחמה לא העיזו כלל האויבים, והנה קרה לו המקרה הזה:

[252] תַּרֵבִּיס היתה בת מלך הכושים; היא התבוננה איך הקריב משה את הצבא לחומה ואיך הוא נלחם באומץ לב והתפלאה על חכמת לבבו בעלילותיו והבינה כי הוא היה הגורם לתשועת המצריים שהתיאשו כבר מחרותם וכי על ידו הגיעו הכושים אשר היו מתפארים במעשי גבורה עליהם לסכנה גדולה כזו, ואהבה עזה אליו תקפה אותה וכאשר התגבר עליה הרגש הזה שלחה אליו את הנאמנים בין עבדיה כי ידברו אתו לקחת אותה לאשה;

[253] הוא קבל את ההצעה בתנאי שהעיר תמסר לידו ובשבועת אמונים קבל על עצמו לקחת אותה לאשה ואחרי שהעיר תהיה בידו לא להפר את הברית. והמעשה בא בעקבות הדיבורים. אחרי שהכניע את הכושים הודה משה לאלהים וגמר את הנשואין665 והוליך את המצריים אל ארצם.

משה נמלט למדין

[254] (XI–1) והמצריים אשר נצלו מהתבוסה על ידי משה, נתמלאו לסבת תשועתם שנאה נגדו וחבלו ביתר מרץ תחבולות לפגוע בו בחשדם בו פן לרגלי הצלחתו יחדש חדשות666 במצרים ובארו למלך את הצורך להמיתו.

[255] והמלך מצדו חשב גם הוא מחשבות כאלה מתוך קנאה למסע מלחמה של משה ומתוך דאגה פן יקופח כבודו667, וכאשר האיצו בו החרטומים היה מוכן להסכים לרצח משה.

[256] ויוָדע למשה בעוד מועד דבר ההתנכלות ויברח בסתר ויען כי הדרכים היו נשמרות סדר את בריחתו דרך המדבר ואשר יכול היה לחשוב ששם לא יפגוש את אויביו.

[257] הוא יצא לדרך בלי מזון ורק בכחו לסבול. הוא הגיע לעיר במדין אשר ישבה על שפת הים האדום ושנקראה על שם אחד מבני אברהםם וקטורה668; הוא ישב לו על שפת באר ונח מעיפותו ותלאותיו באמצע היום לא רחוק מהעיר. פה נזדמן לו לסבת מנהגי התושבים לפעול כפי ישרו ומזה תוצאות להצלחה בימים הבאים.

משה על הבאר

[258] (2) המקומות האלה מקומות ציה הם לכן היו הרועים רָבים על אודות הבארות מי יקדים פן ידלו המים על ידי האחרים אשר ישאבו לראשונה ויחסרו לצאנם להשקותם. והנה באו אל הבאר שבע אחיות בתולות בנות רעוּאֵל669, שהיה כהן מכובד מאד אצל יושבי הארץ670;

[259] הן היו שומרות על עדרי אביהן, יען שרות הוגן לפי מנהגי הטרוגלודיטים671 גם לנשים. הן הקדימו לבוא ושאבו מתוך הבאר די מים לעדריהן לתוך הרהטים, שנעשו לקבל את המים.

[260] כאשר קמו הרועים על הבתולות ואמרו להחזיק הם עצמם במים, היה הדבר רע מאד בעיני משה לעמוד ולראות איך נגרם עושק לנערות ולתת כי כח הגברים יגבר על צדק הבתולות, ויגרש את התובעים שאינו שלהם והגיש להן את העזרה הנחוצה.

[261] אחרי שנעשה להן מעשה החסד הזה באו אל אביהן וספרו לו את זדון הרועים ואת עזרת הנכרי והפצירו בו672 שלא יהיה מעשהו הטוב לשוא וישאר בלי תגמול. הוא שבח את בנותיו בעד התענינותן למיטיבן וצוה כי תביאנה את משה לפניו למען יקבל את התודה המגיעה לו בצדק.

[262] בבוא משה ספר לו את עדות בנותיו בנוגע לעזרה ושהוא מתפלא על ישרו ואמר שלא הושיט את תשועתו לאנשים שאינם מכירים טובה אלא לאנשים היודעים לגמול תודה ובגודל התגמול לעלות על מדת מעשה הטוב.

[263] הוא אמץ אותו לבן673 ונתן לו לאשה אחת מבנותיו ועשהו מנהל ואדון על צאנו, כי אלה היו בימים קדומים כל קנינם של הברברים674.

משה לפני הסנה

[264] (XII–1) ומשה אשר קבל את הטובות האלה מאת יתרו675, כי זה היה שם לוָי לרעואל676, חי שם ורעה את העדרים.

[265] אחרי איזה זמן ברעותו את הצאן הוליך אותם על פני ההר הנקרא סיני. זה הגבוה בהרים בחבל ההוא ובנוגע למקומות מרעה הטוב677. יען צומח שם עשב טוב ובגלל השמועה שאלהים מצוי עליו678 לא היה עד עתה מיועד למרעה, כי לא העיזו הרועים לדרוך עליו.

[266] במקום הזה אפוא קרה לו אות נפלא: אש היה נאחזת בשיח סנה אבל השאירה את עליו הירוקים ואת פרחיו שלמים ולא אכלה אף ענף מהענפים הטעונים פירות וכל זאת אף כי הלהב היה גדול וחזק מאד.

[267] משה פחד מפני המראה המוזר הזה ויבהל עוד יותר כשקול יצא מתוך האש וקרא אותו בשמו ופנה אליו בדברים וגנה בהם את העזתו לבוא למקום אשר אליו לא בא עד עתה שום בן־אדם מפאת קדושתו ויעץ לו להתרחק מהלהבה עד כמה שאפשר ולהסתפק במה שראה יען הוא איש טוב ונין ונכד לאנשים גדולים, רק לא יגלה דבר.

[268] מלבד זאת הודיע לו הקול כי ינחל שם תהלה לרוב מאת בני האדם בישע אלהים וצוה לו כי יאמץ את לבו וילך למצרים ויהי מצביא ומנהיג להמוני העברים וישחרר את בני עמו מסבלות שהם סובלים שם.

[269] והקול הוסיף ואמר: „הם עוד ישבו בארץ הטובה הזאת אשר אביכם אברהם ישב בה ויתענגו על כל טוּבָה והם יבואו שמה תחת הנהלתך ותבונתך“. ואמנם גם צוה שאחרי שיוציא את העברים מתוך מצרים יבואו אל המקום הזה ויקריבו קרבנות תודה. אלה הם הדברים שנשמעו מפי אלהים מתוך האש.

[270] (2) משה מלא השתוממות ממה שראה ועוד יותר ממה ששמע אמר:

[271] „לא להאמין בכוחך, אדוני, שאני מעריץ ויודע שנתגלה לאבותי, חושבני שדבר כזה תהיה סכלות גדולה מלהעלות על דעתי. אך נבוך אני איך אנכי איש פשוט בלי שום עצמה אצליח לפתות בדברים את עמי לצאת את הארץ אשר הם יושבים בה וילכו אחרי אל המקום אשר אַנחֵם, ואם גם ישמעו הם בקולי, איך אכריח את פרעה שירשה את היציאה לאנשים אשר בעמלם ובעבודתם הגדילו את שפע ארצו“.

[272] (3) ואלהים יעץ לו שראשית כל יהיה לבו חזק והבטיח לו כי הוא עצמו יעמוד לימינו ואם יהיה לו הצורך לדבר דברים יתן לו את כח ההוכחה, וכשיהיה צורך בפעולות יאזרהו חיל; ויצוהו כי ישליך את מטהו ארצה ובמעשה זה יקבל אמונה בהבטחות אלהים. ויהי בעשותו ככה ויזחל נחש, התכוץ והתפתל וזקף ראשו כאילו להתגונן מפני רודפים; אחר כך חזר ונעשה מטה.

[273] אחר זה הטיל עליו כי ישים את יד ימינו בחיקו; הוא שמע ויוציאה והיא לבנה ודומה במַרְאֶהָ לשיד679 אחר כך שבה למראה680 הראשון. גם נצטוה לקחת מים ממעין הקרוב ולשפוך על הארץ והנה ראה שהנשפכים קבלו מראה דם681.

[274] כאשר התפלא משה על הנפלאות האלה צוהו אלהים כי יחזק את לבו וידע כי עזרתו הגדולה תהיה תמיד אתו, וכי ישתמש באותות לעיני כולם למען יאמינו בו „כי שלוח על יָדִי עושה אתה את כל המעשים על פי, ועתה מצוה אנכי לבל התמהמה עוד אלא למהר למצרים ולרוץ יומם ולילה ולא תדחה יותר את הזמן לעשות את מעשיך בשביל העברים המתענים בעבדות“.

[275] (4) ומשה לא יכול היה לבלי לרחוש אמון בהבטחות האלהות אחרי ראותו ואחרי שמעו הבטחות כאלה ויחל ויתחנן אליו כי יַראה את הכח הזה במצרים וכי לא יחשוך ממנו את דעת שמו המיוחד682 ואחרי אשר נתן לו לשמוע את קולו ולראותו אמר לו עוד גם את שמו למען אשר בשעת הקריבו קרבנות יקראהו בשמו להיות נוכח בהקרבתם683.

[276] ואלהים הודיע לו את שמו אשר לא הגיע עד אז לבני האדם ואשר אסור לי לבטא אותו. משה השתמש במופתים האלה לא בעת ההיא לבד, אלא פעם בפעם כשהיה זקוק להם. כל המופתים האלה הביאוהו להאמין יותר במופת האש והיה בטוח כי אלהים יבוא לעזרתו ברוב חסדו ונתמלא תקוה כי יציל את בני עמו ויביא צרות על המצריים.

משה שב מצרימה

[277] (XIII–1) ובשמעו שמת פרעה מלך המצריים אשר ברח מפניו ויבקש את רעואל כי ירשה לו684 ללכת למצרים לטובת בני עמו, ויקח אתו את צפורה685 אשתו בת רעואל ואת בניו שהיו לו ממנה, גרשום686 ואלעזר687 וילך למצרים.

[278] מהשמות האלה מסמן השם גרשום בשפת העברים „לארץ נכריה“, והשם אלעזר כי בעזרת אלהי אבותיו נמלט מידי המצריים.

[279] ויהי בהיותו קרוב לגבול688 ויפגשהו אהרן אחיו בפקודת אלהים ויספר לו את כל המוצאות אותו על ההר ואת אשר צוהו אלהים. בלכתם הלאה יצאו לקראתם689 נכבדי העברים אשר שמעו את דבר בואו, ומשה אשר לא עלה בידו להוכיח אותם בסַפרו את האותות690, הראה אותם לעיניהם691.

[280] הם השתוממו למעשים הנפלאים האלה ותחי רוחם ונתמלאו תקוה בנוגע לכל מצבם יען פקד אלהים את שלומם.

משה לפני פרעה

[281] (2) אחרי שהביא כבר את העברים כי יאמינו בו וכי יהיו מאוחדים לשמוע לכל אשר יצוה להם וכי יאהבו את החופש, הלך משה אל המלך אשר לקח את השלטון זה לא כבר בידו

[282] ותאר לפניו איזו תועלת הביא למצריים כשהיו נכנעים תחת הכושים השוסים את הארץ, והוכיח לו איך עמד בראש הצבא וסבל תלאות וחרף נפשו מנגד כאילו היה זה בעד עמו וכי בעד המעשים האלה שולם לו מאת המצריים גמול לא צודק,

[283] ופרט לפניו את הקורות אותו על הר סיני ואת אשר שמע מאת אלהים ואת האותות אשר הראה לו למען הפיח בו אמון לפקודותיו, ובקש אותו לבל יתנגד מתוך אי־אמון לעצת אלהים.

[284] (3) וכאשר לעג692 המלך לדבריו הביא אותו משה שיראה במו עיניו את האותות שנעשו על הר סיני693. אך המלך התקצף ויכנהו פושע ושהוא ברח קודם לכן מעבדות המצריים ועתה סדר על ידי נכלים את שובו ומנסה להונותו במעשי תעתועים ולהטים.

[285] ובדברו את הדברים האלה צוה לכהנים שיעשו לנגד עיניו את אותם המחזות, כי המצריים היו מלומדים גם בחכמת ענינים כאלה [כדי להוכיח שלא משה לבד בקי בהם ואם ייחס אותם לכח אלהי לא יאמינו בו אלא סכלים]694. וישליכו את מטותיהם ויהיו לתנינים.

[286] אך משה לא נבהל ואמר" „המלך, אינני האיש אשר ישפיל את חכמת המצריים, רק אומר אני שהמעשים שנעשו על יָדִי עולים על מעשי הלהטים והזריזות של אנשים האלה במדה שנבדלים מעשי אלהים ממעשי אנוש. ואוכיח שמעשי אינם תוצאה מאחיזת עינים ותעתועי השכל הישר, כי אם נפלאות השגחת אלהים ועוזו“.

[287] ובדברו השליך ארצה את מטהו ויצוהו להתהפך לנחש. המטה שמע בקולו ואחרי שהלך סביב למטותיהם של המצריים, שנראו כתנינים, בלע אותם עד שנעלמו כולם; אחרי כן שב לדמותו695 הראשונה ומשה שב ולקח אותו בידו.

[288] (4) אבל המלך לא הובא במבוכה יתרה על ידי המעשה הזה אלא כעס עוד יותר ואמר לו כי לא יועיל לו כלום השתמשו בחכמתו ויכלתו נגד המצריים וצוה לממונה על העברים לבל יתן להם שום הקלה בעבודתם, כי אם להכריח אותם לתלאות יותר גדולות מאשר קודם לכן.

[289] ובכן לא הוסיף האיש לתת להם את התבן ללבון הלבנים כמו עד עתה, אלא ביום העביד אותם בעבודתם בפרך, ובלילה היה עליהם לקושש את התבן. ובהיות שמצוקתם גדלה פי שנים, ראו במשה את האשם, שבגללו נעשתה עבודתם וסיבלם קשה יותר מדי.

[290] אבל הוא לא נפל ברוחו מפני איומי המלך ולא נרתע מפני תלונות העברים, הוא הקשיח את לבו בפני שניהם ושם כל מאמציו להשיג לבני עמו את החרות.

[291] וילך אל המלך וידבר על לבו כי יתן לעברים ללכת אל הר סיני לזבוח שם לאלהים, יען את הדבר הזה צוה עליו ואין להתנגד לפקודתו אלא ירשה להם את היציאה בעשותו את רצון אלהים למעלה מכל, פן, אם יעצור בהם, יֵעָשׂה מבלי משים אָשֵׁם ויֵענש כדרך שנענש כל ממרה את פי אלהים.

[292] כי האנשים המעירים על עצמם את חרון אף אלהים מתעוררות עליהם צרות מכל עברים; אנשים אלה לא האדמה ולא האויר מסבירים להם פנים, ילדיהם אינם נולדים לפי חוקי הטבע, אלא הכל עוין ואויב להם; והוסיף ואמר בנסיונות כאלה יתנסו גם המצריים בעת שהעברים יצאו מארצם על אפם.

המכות

[293] (XIV–1) ויהי כאשר בז המלך לדברי משה ולא שם עוד לבו אליהם וירדו מכות נוראות על המצריים. אתאר אותן אחת לאחת ראשית יען עד אז לא באו מכות כאלה על מי שהוא כמו שירדו על המצריים וגם יען רוצה אני להוכיח שאין שום כזב בדברי משה אשר חזה להם מראש, ועוד שמועיל לבני האדם ללמוד להשמר מעשות מעשים אשר בעקבם תֵעלב האלהות ויביאו אותה לכעס ותענישם בעד מעלליהם.

[294] כי היאור זרם להם במצות אלהים בצבע דם ואי אפשר היה לשתות ממנו, ומקור אחר למים לא היה להם696, ולא שהיה למים רק הצבע, אלא האנשים אשר נסו לשתות מהם תקפו עליהם מכאובים וחליים רעים.

[295] באופן כזה השפיע היאור על המצריים אבל בשביל העברים היה מתוק וראוי לשתיה וטבעו לא נשתנה במאומה697. המלך נדהם מהאות הזה וגם דאג למצריים והסכים שהעברים ילכו להם. אבל אך עברה הרעה שִׁנה את דעתו ולא הרשה את היציאה698.

[296] (2) כאשר לא הכיר המלך בטובה וגם אחרי שעברה הצרה ולא רצה עוד להבין, הביא אלהים מכה אחרת על המצריים. המון צפרדעים עצום השחית את ארצם וגם היאור היה מלא מהם ובהצטברן בו נתקלקלו המים לשתיה בדם בעלי חיים אלה שמתו ונרקבו בו,

[297] והאדמה היתה מלאה רפש מגואל יען התרבו וגועו עליה, צרכי אוכל כולם אשר בבתים נתקלקלו יען חדרו לתוך מאכליהם ומשקיהם והשתערו גם לתוך מטותיהם; סרחון הצפרדעים המתות והחיות הנרקבות היה קשה ובלתי נשוא.

[298] בראות המלך כי המצריים נלאו מהצרות האלה צוה למשה כי ילך לו ויחד אתו העברים ואך יצא הדבר מפיו ונעלם המון הצפרדעים והאדמה והיאור699 שבו למראם הטבעי.

[299] אבל כמעט יצא פרעה מהסבל הזה וישכח את הסבה ויחזק בעברים וכאילו רצה להכיר את מהותן של מכות יותר מרובות לא הרשה עוד למשה ולאנשיו לצאת, רשות שנתנה להם יותר מתוך פחד מאשר מתוך הבנה.

[300] (3) ובכן הביאה האלהות עוד רעה אחרת להענישו בעד תרמיתו. כי המון עצום של כנים התפרץ על המצריים ושרצו בתוכם700, ומתו מהם האומללים באופן רע ולא עלה בידם לא על ידי רחיצות ולא במשחות סמים להשמיד את הכנימה.

[301] ומלך מצרים נבהל מהמכה הנוראה הזאת ובפחדו גם מפני אבדן עמו ובהתחשבו גם עם חרפת סוף כזה הֻכרח להבין וברוע לבו אמר להסכים לחצי;

[302] הוא הרשה אפוא את היציאה לעברים עצמם, אבל כאשר רפתה אחר כך המכה, אמר שאת ילדיהם ונשיהם ישאירו כערבון לשובם701. הוא הוסיף אפוא להכעיס את אלהים בדמותו בנפשו כי ירמה את השגחת אלהים,

[303] כאילו משה ולא אלהים מכה את המצרים בגלל העברים. חיות שונות וממינים שונים702 אשר לפנים לא ראתה אותן עין אדם מלאו את ארצם ועל ידן נאבדו הם עצמם והאדמה נשמה מעבודת האכרים ואשר נמלט ממות בשניהן נֻגף במחלה703 עד כמה שנשארו עוד בני אדם704.

[304] (4) ויהי כאשר גם בזה לא נכנע פרעה לרצון אלהים, אלא דרש שהנשים תלכנה אחרי בעליהן בהשאירן את הילדים705, לא הססה האלהות מליסר ומלענות את רוע לבבו בנגעים שונים וקשים מאלה אשר באו עליו עד עתה, כי שחין נורא נדבק בגויותיהם והשחית את הקרביים706, באופן שחלק הגדול של המצריים נשמד. אבל כאשר גם על ידי המכה הזאת לא הבין המלך,

[305] ירד ברד אשר לא נשמע כמוהו לפנים לפי מזג האויר של מצרים ואשר דומה לו לא יקרה בארצות אחרות707 בתקופת החורף, גדול מזה היורד בירכתי צפון, והוא נתך כשהאביב היה בתקפו והשיר את פירותיהם.

[306] אחריו אכל וכלה ארבה להמוניו את עשב השדה אשר לא נשחת מהברד עד שהרס לגמרי את כל תקוות המצריים ליבול האדמה.

[307] (5) והנה גם בנגעים הנזכרים למעלה לבד היה די להחזיר את הלב הערל והרע ביותר לבינה ולהטות את תבונתו לתועלתו, אבל פרעה פעל לא כל כך מתוך סכלות כמו מתוך רשעות, כי למרות שהוא ידע את הסבה אמר להתקומם נגד אלהים ונעשה מדעתו בוגד במצפונו הטוב – הוא צוה למשה כי יוליך את העם יחד עם הנשים והילדים, אבל ישאיר את המקנה למצריים708 אשר אבדו את שלהם.

[308] משה ענה שאינו חושב את הדבר לצודק, יען עליהם לזבוח את זבחיהם לאלהים מהמקנה ויען כי בינתים נמשך הזמן בנוגע לענין זה, השתרעה חשכה עמוקה בלי קו אור על המצריים ומסבת עביה709 נתעורו עיניהם ונסתמו אברי הנשימה והלכו ומתו באופן רע וגם יראו על נפשם פן יֵחנקו מהערפל.

[309] אחרי שלשה ימים ושלשה לילות התפזרה החשכה וכאשר לא שנה פרעה את דעתו בנוגע ליציאת העברים בא710 אליו משה ואמר לו: „עד מתי תמרה את עצת אלהים? כי מצוה הוא שתשלח את העברים ואם לאו לא תשתחררו מהאסונות הבאים עליכם אם לא יֵעשה הדבר“.

[310] לשמע הדברים האלה כעס המלך ואיים עליו שיכרית את ראשו אם ישוב ויבוא אליו ויטרידהו בענינים אלה. משה ענה שהוא מצדו לא יוסיף לדבר בענין זה כי אם המלך בעצמו יחד עם ראשי המצריים יבקשו את העברים שיצאו. אחרי דברו את הדברים האלה פנה והלך לו.

[311] (6) ואלהים הודיע שעל ידי עוד מכה אחת יכריח את המצריים לשחרר את העברים ואמר למשה כי יצוה את העם שיהיה לו מן המוכן זבח בהכינו אותו מעשירי לחודש כְּסַנתִּיקוֹס עד יום הארבעה עשר – החודש הזה נקרא אצל המצריים פַרְמוֹתִי, ניסן אצל העברים והמקדונים מכנים אותו כסנתיקוס – וכי יוציא את העברים וכל רכושם עמם.

[312] וכבר הכין משה את העם לקראת היציאה וסדר אותם למשפחותיהם ובזה החזיק אותם יחד ובבוא היום הארבעה עשר עמדו כולם לצאת ויזבחו את הזבח ובדמו חִטאו את הבתים בקחתם אגודת אזוב ואחרי אכלם שרפו את הבשר הנשאר כדרך היוצאים לדרך711. [313] ומזה נוהגים אנחנו עד היום לזבוח את הזבח באופן כזה712 וקוראים את החג פַּסְחָא מה שמסמן פָּסֹח מטעם שביום ההוא713 פסח אלהים על העברים בנגפו את המצריים. יען מגפת הבכורים באה בלילה ההוא על המצריים באופן שרבים מהיושבים סביב לבית המלך התאספו ויעצו לפרעה לשחרר את העברים.

[314] הוא קרא למשה ופקד עליו לצאת בחשבו שאם יצאו העבדים מהארץ תחדל מצרים לסבול; הם כבדו את העברים במתנות714, חלק מהם למען אשר ימהרו לצאת715, וחלק בגלל השכנות הטובה שקשרה אותם.

יציאת מצרים

[315] (XV–1) ויצאו אפוא העברים כשהמצריים מיללים ומתחרטים על אשר התנהגו עמהם קשה. הם עשו את דרכם לעבר העיר לֵיטוֹ716 אשר בימים ההם היתה עדיין מדבר, כי רק בימים הבאים נוסדה במקום הזה העיר בבל717 כאשר כבש קַמְבִּיסֵיס את מצרים718. את יציאתם עשו בדרך קצרה ובאו ביום השלישי למגדל בעל־צפון719 אשר על חוף הים האדום.

[316] ויען כי האדמה לא יכלה להספיק להם דבר מה בהיותה מדבר, לָשׁוּ קמח ואפוהו במעט חום ונזונו מלחם זה, ובלחם זה הסתפקו שלשים יום720, לזמן יותר ארוך לא הספיקה להם הצידה אשר הביאו אתם ממצרים אף כי חלקו את מזונם זה במדה והשתמשו לפי הצורך ולא לפי השובע.

פסח

[317] לסבה זו חוגגים אנו לזכר המחסור בימים ההם חג שמונת721 ימים הנקרא חג המצות. אי אפשר לעשות חשבון מדויק ממספר המון היוצאים יחד עם הנשים והילדים, אבל אלה בגיל עבודת הצבא היו כששים רבוא.

תאריך יציאת מצרים

[318] (2) הם יצאו את מצרים בחודש כסנתיקוס, בחמשה עשר בחודש אחרי ארבע מאות ושלשים722 שנה מיום בוא אברהם אבינו לכנען, מיום שירד יעקב למצרים עברו מאתים וחמש עשרה723 שנה.

[319] משה היה כבר בן שמונים ואחיו אהרן גדול ממנו בשלש שנים. הם לקחו אתם את עצמות יוסף כי את הדבר הזה צוה לבניו.

בני ישראל על הים

[320] (3) והמצריים נחמו על אשר נתנו לעברים לצאת724 ויען כי גם המלך נשא קשה725 את הרעיון שלרגלי הכשוף של משה עולל להם ככה ויחליטו לצאת נגדם. ויקחו את נשקם ואת כלי מלחמתם וירדפו אחריהם למען השמידם אם ישיגום;

[321] הלא אין להם עוד להיות אחראים לפני אלהים מאחרי שהיציאה נתנה להם; וידמו כי על נקלה יתגברו עליה בהיותם בלי נשק726 ועיפים מהדרך. הם חקרו מכל עובר ושב באיזו דרך הלכו והמשיכו במרץ לדלוק אחריהם אף כי קשה היתה הארץ לעבור בה לא בשביל חיילות בלבד אלא גם בשביל אנשים בודדים.

[322] ומשה נחה את העברים בדרך זו, שאם יֵהפך לב המצריים ויאמרו לרדוף אחריהם יקבלו את ענשם בעד רשעתם ובעד הֵפרם הבטחותיהם. וגם בגלל הפלשתים שנטרו איבה לרגלי מריבה עתיקה727 ומפניהם רצה משה בכל אופן להעלים את יציאת עם ישראל; וגם יען כי ארצם קרובה לארץ מצרים.

[323] ומטעם זה לא נחה את העם בדרך המוליכה ישר לפלסטינה728 אלא רצה להנחותם דרך המדבר בדרך ארוכה וקשה ולחדור ככה לתוך כנען; וגם לרגלי מצות אלהים אשר צוה להוליך את העם אל הר סיני ולזבוח שם את זבחיהם729.

[324] המצריים השיגו את העברים והכינו את עצמם לקרב ולחצו אותם הודות להמונם הרב אל מקום צר. כי הלכו אתם שש מאות רכב וחמשים אלף רוכבים ומאתים אלף רגלים730. את הדרכים, שבהן אולי יוכלו העברים להמלט, סגרו ודחקו אותם לבין סלעים חלולים ובין הים.

[325] יען רכס הרים הולך ומשלים אל הים ואין לעבור עליו בגלל תלוליותו וחוסם את הדרך מלנוס. ובכן בתוך המבוא בין הים וההר תקעו את מחנם וסגרו לעברים את המוצא כדי לעצור בהם מלהתחמק אל המישור.

[326] (4) והנה מבלי יכולת להשאר על המקום כדרך נצורים בגלל מחסור בצידה ומבלי לראות איזה מוצא למנוסה, ואם גם יסכימו להלחם משוללי נשק הם, עמד לנגד עיניהם להִשמד כליל, אם לא ימסרו את עצמם מרצונם בידי המצריים.

[327] ויאשימו את משה וישכחו את האותות כולם אשר נעשו מאת אלהים לטובת חרותם, עד שהבלתי מאמינים אמרו לרגום באבנים את הנביא המעודד731 אותם ומודיע להם את הצלתם ועמדו למסור את עצמם למצריים.

[328] ונהי הנשים ויללתן התרוממו בראותן את המות לפניהן כי סגורים המה סביב סביב בין ההר והים והאויבים ואין לראות בשום צד מפלט מהם.

[329] (5) אבל משה, למרות חמת ההמון נגדו, לא חדל מלדאוג להם ובטח באלהים אשר קִיֵם את דבריו בכל אשר הבטיח להם מראש בנוגע לחרותם ולא יתן גם עתה כי יפלו בידי צריהם להיות להם לעבדים או להשמד, ויתיצב בתוך העם ויאמר732:

[330] „לא מן היושר היה לא להאמין באנשים אשר נהלו נכונה את עניניכם עד היום הזה שיהיו ראויים לימים הבאים, אלא להואש בעוד שהשגחת אלהים עליכם, זה יהיה מעשה טרוף,

[331] הוא אשר ממנו הגיעו לכם כל המעשים שנעשו על ידי להצלתכם ולפדותכם מהעבדות בשעה שאתם גם לא פללתם לזאת. יותר נכון היה עליכם במצב הקשה הזה לפי דעתכם, לקוות לאלהים כי ישלח עזרתו, הוא אשר סגר אתכם עתה במצב הרע הזה לבעבור בהוציאו אתכם מהמצוקה הזאת,

[332] שגם אתם וגם האויבים אינם מאמינים שתוכלו לצאת מתוכה, יַראה לכם את עוזו ואת השגחתו עליכם.

[333] כי לא בענינים פעוטים נותנת האלהות את סעדה לאלה שהיא חוננה אותם, כי אם לאנשים הרואה אותם אובדי תקוה להיטיב גורלם. על כן בטחו במושיע כזה אשר בכוחו להפוך את הדבר הקטן לגדול ולגזור אדירים כאלה לאפס ותוהו. אל תחתו מפני מערכות המצריים ואל תתיאשו מהצלה יען כי הים ומאחריכם ההרים אינם נותנים דרך למפלט, ברצות האלהים יהיו ההרים לפניכם למישור והים ליבשה“733.

[334] (XVI–1) אחרי דברו את הדברים האלה נחה אותם לעבר הים והמצריים רואים, כי היו כבר קרובים כדי לראות אולם עיפים ויגעים מעמל הרדיפה ומצאו לנכון לדחות את הקרב ליום המחרת734. ויהי בבוא משה אל שפת הים ויקח את מטהו בידו ויתפלל735 אל אלהים ויקרא לעזרתו וסעדו ויאמר:

[335] „אתה ידעת היטב, כי להמלט מהמצב שאנחנו נמצאים בו בשעה זו אין בכח אנוש ולא בתבונתו, אבל אם יש איזו אפשרות להצלה בשביל הצבא הזה אשר על פיך יצא ממצרים, עליך להכינה.

[336] אנחנו מיואשים מתקוה ומעזרה אחרת ושמנו בטחוננו רק בכך לבד ועינינו תלויות אליך שתבוא איזו תשועה ממך להוציאנו מתגרת המצריים. מהר ושלח ישעך למען יתגלה עוזך לעינינו, הרם את נפש העם הזה אשר נפל לבו בקרבו מאפס תקוה ותן להם נפש שקטה ובטחה בישועתך.

[337] הלא אין אנחנו נמצאים פה מחוץ לרשותך, כי אם לך הים ולך ההרים הסוגרים עלינו ובמצותך ימושו מפנינו או גם הים יהפך ליבשה, גם דרך האויר אפשר לנו להמלט אם ברצונך יהיה להשתמש בכוחך להצילנו בדרך זו“.

קריעת ים סוף

[338] (2) אחרי שצעק לאלהים בדברים אלה הכה736 את הים במטהו, ויבקע הים תחת המכה ובהתכוצו לתוך עצמו השאיר את האדמה חרבה ונתהותה דרך ומפלט לעברים.

[339] משה ראה בזה הופעת אלהים וכאשר נסג הים לפניהם אחור באפיקו שלו, נכנס הוא הראשון737 לתוכו ויצו את העברים ללכת אחריו במסילה בעזרת האלהות כשהם שמחים על שנמלטו מהאויבים שהגיעו ומודים בעד ההצלה שנתגלתה על ידו באופן כה נפלא.

[340] (3) והעברים לא הססו עוד אלא קפצו בהתלהבות לתוך הים בטוחים בתשועת אלהים. תחלה חשבו אותם המצריים כמוכי שגעון כאשר התנפלו לתוך האבדון הודאי, אך כראותם כי העברים התקדמו מרחק רב בלי אסון, מבלי שקרתה להם איזו תאונה, ואין שום מכשול בדרכם, עוררו עוז בנפשם לרדוף אחריהם בדמותם שהים ישקוט להם כמו גם לאלה ויערכו את הרכב בראש וירדו לתוך הים.

[341] והנה עוד המצריים מסתדרים במערכה ומאבדים את הזמן על זה והעברים הקדימו אותם ונמלטו אל היבשה בעבר השני בלי שום פגע;

[342] הדבר הזה גרם שהמצריים הרהיבו יותר אומץ לרדוף אחריהם בקוותם שגם להם לא תאונה שום רעה. הם לא שמו לב לזה שהדרך נתהוותה רק למען העברים ולא שיהיה מעבר כללי וכי נעשתה בשביל הצלתם של הנתונים בסכנה ולא שישתמשו בה האנשים השואפים לאבדם.

[343] על כן כאשר היה חיל המצריים כולו בתוכו כסה אותם הים שהקיף אותם בהמון גליו הנסערים מהרוחות, גשמים ירדו מהשמים, רעמים מלווים ברקים וחצצים ירדו738.

[344] בקיצור, לא חסר בשעה ההיא דבר אשר זעם אלהים מוריד בבת אחת על בני אדם לאבדם. כי גם חשכת ליל צלמות כסתה אותם. ככה אבדו עד אחד739 עד שלא נשאר מלאך אשר ישוב ויגיד לנשארים את האסון.

[345] (4) אשר לעברים לא היה בכחם לשלוט ברוחם משמחה על הצלתם הנפלאה ועל אבדן אויביהם, כי חשבו עצמם משוחררים בבטחה אחרי שמשעבדיהם אבדו ואלהים שלח להם את עזרתו כה גלוי.

[346] אחרי שנמלטו אפוא באורח זה מהסכנה ונוסף לזה ראו את אויביהם נשמדים באופן שבזכרונות בני האדם אין מקרה כזה שקרה לפנים, בלו את כל הלילה בשירים ובהלולים ומשה שר שירה לאלהים וחברה במשקל ההכסמטרי740 ומלאה היא שבח על חסדיו.

מקרה דומה בימי אלכסנדר מוקדון

[347] (5) והנה מסרתי כל מאורע מהמאורעות האלה כמו שמצאתי בספרים הקדושים. ואל ישתומם אדם על הפלא שבענין, איך נזדמנה לאנשים קדומים, תמימים, דרך להצלתם ודרך הים, יהיה לפי רצון אלהים, יהיה לפי המקרה, אם גם לפני חילותיו של אלכסנדר מלך מקדוניה, רק לפני זמן קצר,

[348] נסג הים הפַּמְפִילִי אחור כשלא היתה דרך אחרת להם, המציא להם דרכו, כשהיה ברצון אלהים להרוס שלטון הפרסים, ואת העובדה הזאת מספרים בדעה אחת הסופרים המתארים את עלילות אלכסנדר741. אולם איש איש יחשוב על הענינים האלה כטוב בעיניו.

ביזת הים

[349] (6) למחרת היום צף נשק המצריים אל מחנה העברים לרגלי הזרם וכח הרוח אשר נשבה לעבר ההוא. ומשה אשר הבין שגם זה נעשה בהשגחת אלהים, לבל יהיו משוללי נשק, צוה את העברים לאספו ואחרי שהזדיינו בו הוליך אותם אל הר סיני לזבוח שם זבחים לאלהים ולשלם את תודת העם הנגאל כאשר צוהו לפנים742.



 

ספר שלישי


הדרך במדבר

[1] (I–1) אחרי שנצלו העברים באורח כה פלאי נמצאו שוב בצרה נוראה במסעם אל הר סיני; הנֹף היה כולו מדבר וחסר בו כל דבר הנחוץ למחיה והיה גם מחסור גמוּר במים. ולא לבד שלא יכלה האדמה להוציא מאומה בשביל בני האדם אלא גם לא היתה עשויה לכלכל שום בעל־חי אחר, קשה היא האדמה ושום רטיבות אינה עולה ממנה שתוכל להחיות כל פרי743. זה היה טבע הנף אשר בו היו נאלצים ללכת מאין דרך אחרת להגיע שמה.

[2] הם הוליכו אתם מים, על פי פקודת המצביא, מהמקום שעברו בו זה עתה, וכאשר אזלו להם המים האלה744, נסו לשאוב מים מבארות שנחפרו בעמל רב מסבת צחיחות הקרקע, והמים שנמצאו היו מרים ובלתי ראויים לשתיה, וגם אלה מעטים היו.

מרה

[3] אחרי מסע כזה הגיעו לעת ערב למרה745, מקום אשר קראו לו בשם זה בגלל המים הרעים שבו; פרוש המלה מר – מרירות746. במקום הזה נחו כי היו עיפים ויגעים מהמסע הממושך ומחוסר במזון יען אז כלו להם גם אלה.

[4] אמנם נמצאה שם באר, סבה נוספת להתעכב במקום הזה, אף כי גם בה לא היה די להספיק לחיל גדול כזה, אבל הִמָצְאָה בחבלים האלה נתן להם בכל זאת מעט עדוד; הלא שמעו מפי התָרים כי לא ימצאו באר אחרת בדרכם הלאה, מרים היו המים שבתוכה ובלתי ראויים לשתיה, לא רק בני האדם אלא גם בהמות המשא לא יכלו לסבול אותם.

[5] (2) כראות משה את רוחם המדוכא ואת אי־היכולת לדבר על לבם, הלא לא היה זה צבא מנוסה שיעמיד נגד מצוקת ההכרח את גבורת האיש, ואת אצילות רוחם הֵמַס המון הילדים והנשים שהיו חלשים יותר מדי מלקבל תוכחת מוסר, ויֵצר לו מאד, בעשותו את צרת הכלל לשלו.

[6] יען לא שמו בפניהם לאיש אחר זולתו, כולם התחננו אליו, הנשים בעד טפן, האנשים בעד נשיהם, לבל יקשיח לבו אלא ימציא להם איזה אמצעי שהוא להצלה.

[7] ויפן אל אלהים בתפלה כי יהפוך את המים הרעים ויעשה אותם ראויים לשתיה. ואלהים נעתר לעשות אתו את החסד הזה ויקח משה קצה מקל שנמצא לרגליו747 וישבר אותו באמצע בעשותו את החתך לארכו וישם אותו אחר כך לתוך הבאר והוכיח לעברים כי אלהים הטה אוזן לתפלתו והבטיח כי יעשה להם את המים כרצונם למען לא יתרפו במצוותיו אלא יעשו אותן בלב שלם.

[8] ועל שאלתם מה עליהם לעשות שהמים יהפכו לטובה, צוה לאנשים שעמדו מסביב והיו בגיל שכֹחם אתם לדלות את המים ואמר שהמים שישארו יהיו ראויים לשתיה, אחרי שישאבו רובם. הם נגשו לעבודה והמים המעובדים והמנוקים על ידי החבטות הממושכות נעשו סוף סוף ראויים לשתיה748.

אילים

[9] (3) ויסעו משם ויבואו אֵלִימָה749; מרחוק נראה להם המקום יפה, יען גדלו בו תמרים, אך בקרבתם אליו נגלה כרגע כי גם התמרים, שלא היו יותר משבעים, היו שפלי קומה וסרוחים על האדמה מסבת מחסור במים750, בהיות המקום כולו ציה.

[10] כי גם מהמעינות, שתים עשרה במספר, לא היו די מים להשקותם. לא היה בכח המעינות לפכות את המים או להעלותם עד פני האדמה, כי כמותם היתה מועטה. ואם מי שהוא חפר בחול לא מצא מאומה.

[11] ואם איש לקח איזו טפות בידו מצא אותן בלתי ראויות לשמוש, כה דלוחות היו. העצים היו חלשים מלשאת פרי מפאת מחסור במים לתת להם את גדולם ואת התפתחותם. ובכן האשימו את המצביא והתרעמו עליו באמרם שאת התלאות והנסיונות הרעים האלה סובלים הם על ידו. זה היום השלשים751 שהם נמצאים בדרך, הצידה שהוציאו אתם כלתה כולה752 ויען לא נקרה לפניהם דבר התיאשו מכל תקוה.

[12] ובהיות כל תשומת לבם נתונה לצרת השעה, נמנע מהם להעלות בזכרונם את החסדים שהגיעו להם מאת אלהים ומצדקת משה ותבונתו, וכעסם עלה על מצביאם753 ואמרו לסקלו754 כאילו הוא האשם ביותר בצרה שנמצאים בה עתה.

[13] (4) והוא מול ההמון הנרעש במדה כזו והסואן עליו במר נפשו, בטח באלהים ובהכרתו שהוא הושיע לבני עמו, ועמד בתוכם כשהם צועקים ובידיהם האבנים ובמראהו המלא נֹעם ובדבורו המשפיע כה הרבה על ההמונים נסה לשכך את כעסם בקראו להם שבגלל הקושיים של השעה הזאת הממלאים את נפשם אל ישכחו את הטובות שנעשו להם עד כה,

[14] ולרגלי התלאות שהם סובלים עתה אל יסירו מלבם את חסדי אלהים וטובותיו הגדולות והנפלאות, עליהם לדעת שגם ממצוקה הזאת יֵחלצו הודות להשגחת אלהים עליהם,

[15] אשר רצה בודאי להוכח מגבורתם איזה אומץ לב להם, איך יזכרו את העלילות אשר עשה להם ואם לא יפנו את לבם מהן עקב הרעות המוצאות אותם כעת, לכן מנסה אותם אלהים בקושיים האלה.

[16] הם הראו את עצמם כאינם טובים הן בנוגע לסבלנות והן בנוגע לזכרון הטובות שנעשו להם במאסם באלהים ובכונתו אשר לשמה יצאו ממצרים, וגם ביחסם אליו, לעבד אלהים, וכל זאת אף כי לא שקר להם בדבריו שדבר להם ובמה שצוה להם בפקודת אלהים לעשות.

[17] וימנה אחד לאחד, איך נשמדו המצריים כאשר ערבו את לבם לעצור בהם בכח נגד רצון אלהים, ובאיזה אופן נעשה אותו היאור למצריים דם ובלתי ראוי לשתיה, ולהם ראוי לשתיה ונעים, ואיך מצאו דרך חדשה בים אשר נס מפניהם למרחוק ובה עצמה את הצלתם בשעה שראו את אויביהם אבודים, וכאשר חסרו להם כלי מלחמה המציא להם אלהים גם את אלה בשפע;

[18] וימנה להם את המאורעות האחרים, איך מדי פעם שחשבו כי עוד מעט ואינם, הצילם אלהים באורח בלתי צפוי ובכחו אשר אתו;

[19] אל יתיאשו גם עתה מהשגחתו אלא יחכו מבלי להתרגש ויחשבו כי התשועה לא תאחר בו, אם גם אינה מיד ואם גם לא לפני איזה נסיון קשה וישימו אל לבם כי לא מתוך התרפות שוהה אלהים,

[20] אלא למען נסות את אֹמץ לבם וחדותם בחרות „למען ידע אם תסבלו בעדה בנפש רוממה העדר במזון ומחסור במים, או אם אוהבים אתם את העבדות כבהמות אשר אדוניהן רודים בהן ומכלכלים אותן ביד רחבה תמורת עבודתן“755.

[21] מפחד הוא, הוסיף ואמר, לא כל כך להצלתו, יען לא יסבול שום רע אם ימות מות ישרים, אלא להם, לבל יֵחשבו על ידי הֵרגמוֹ באבנים כבועטים באלהים.

השלוים

[22] (5) הוא הרגיע אותם ועצר ברוחם הסוער מלסקלו והביא אותם כי נחמו על מזמתם אשר זממו לעשות. ובהכירו שההרגשות האלה שנוצרו על ידי הלחץ אינן על חנם, הבין כי עליו להתנפל לפני אלהים בתפלה ובתחנונים,

[23] ועלה על איזו פסגה ובקש עזרה לעם ולהוציאו ממצוקתו, כי רק בידו הצלתם ולא בידי אחר ויסלח למעשים אשר אמר העם לעשותם מסבת הלחץ, הלא מטבע גזע בני האדם להיות זועף ומתלונן בבוא עליו צרה. ואלהים הודיע לו כי ישגיח עליהם וימציא להם את השְׁאֵר אשר התאוו לו.

[24] כאשר שמע משה את דברי אלהים ירד אל העם; ואלה כראותם אותו ופניו נוהרים בגלל ההבטחות שקבל מאת אלהים, עברו מדכאון רוח לעליצות ובעמדו בתוכם אמר כי בא ומביא להם מאת אלהים ישועה מהמצוקה שהם נמצאים בה.

[25] ויהי אחרי שעה קלה והנה מחנה שלוים, – המקום המגדל את הצפור הזאת יותר ממקומות אחרים הוא מפרץ ערב – נגוזו בעברן את הים באמצע ומתוך עיפות מחמת התעופה וגם כי היה דרכן לרחף קרוב לאדמה יותר מאחרות756 צנחו אל העברים, ואלה אספו אותן כמזון המוכן להם מאת אלהים ושברו את רעבונם; ומשה פנה לאלהים בדברי תודה בעד תשועתו המהירה שהביא כפי הבטחתו.

המן

[26] (6) מיד אחרי שהמציא להם אלהים את המזון הראשון הוריד להם גם את השני.

[27] כי כאשר הרים משה את ידיו בתפלה נפל טל שנגלד על כפיו, וישער בנפשו כי גם זה מזון שנשלח מאת אלהים ויטעם757 ממנו וישמח, בעת שההמון מתוך אי־ידיעה חשב ששלג יורד ואמנם היתה תקופת השנה שיקרה דבר כזה758, ויבאר להם משה שהטל הזה הנופל מן השמים אינו מה שהם סוברים, אלא בא להצלתם ולכלכלתם;

[28] הם טעמו ממנו ומצאו כי נכון הדבר ויעשו כמעשה מצביאם ויתענגו מהמאכל הזה, יען היה שוה במתיקותו וטעמו הנעים לדבש והיה דומה בריחו לבֹשֶׂם בדולח759 ובגדלו לזרע גד, ובכל מרצם התמסרו ללקטו.

[29] ויצו שאיש איש ילקוט מדי יום ביומו מדה שוה עשרון760, היתה זו מדה, יען המאכל לא יחסר להם ולמען אשר לא יִמָנעו החלשים מללקוט אותו על ידי כח התקיפים שיאספו להם יותר ויותר761.

[30] והאנשים אשר בכל זאת לקטו יותר על המדה שהֻקצתה לא היה להם שום שכר בעמלם, כי לא מצאו יותר מעשרון וממה שנשאר למחר לא היתה בו שום תועלת כי נתקלקל על ידי רִמָה ומרירות; כה אלהי ונפלא היה המאכל הזה.

[31] הוא השלים לאוכליו את המזון ממאכלים אחרים762, ועוד היום763 יורד הוא בכל החבל ההוא כמו מטר כבימים ההם כאשר האלהות מרוב חסדה למשה שלחהו כשאֵר.

[32] העברים קראו את האוכל הזה מַן764 יען המלה מַן היא בלשוננו שאלה כששואלים מה זאת. הם שמחו כל הזמן במתנת השמים הזאת והשתמשו במזון זה ארבעים שנה, כל השנים שהיו במדבר.

מים מהסלע

[33] (7) ויסעו משם ויבואו לרפידים765 כשהם מעונים מצמאון עד כלות הנפש766; בימים הקודמים נפגשו במעינות מעטים, אך עתה מצאו את האדמה ציה לגמרי, לכן היו בכל רע ויתרעמו עוד פעם על משה.

[34] כמעט נמלט מזעם ההמון ויפנה אל אלהים בתפלה ויצעק אליו כמו שנתן אוכל כשהיו במצוקה ככה ימציא להם גם לשתות, כי תודתם בעד המזון תאבד אם לא יהיו מים.

[35] ולא אֵחֵר אלהים הרבה להראות את טובו, אלא הבטיח למשה כי יוציא מעין ומים רבים ממקום שלא קוו, ויצו להכות במטה את הצור הנמצא במקום הזה לעיניהם וממנו יקבלו את מבוקשם בשפע, הוא ידאג גם לזה שהמים יופיעו להם בלי עמל ובלי עבודה.

[36] ומשה קבל את ההבטחה הזאת מאת אלהים וילך אל העם שצפה לו ותלה אליו את עיניהם, יען הרגיש בו כבר שהוא יורד מהגבעה כשהוא נרגש. בבואו אמר שאלהים יחלצם גם מהצרה הזאת, כי הואיל הוא להצילם באורח בלתי צפוי:

[37] מתוך הסלע יזרים להם נהר. עודם נדהמים ממשמע אזנם, שעל העיפים מצמאון ומעמל הדרך יהיה עוד לחצוב בסלע, והנה הכה משה במטהו ונפתח הסלע והזרים מים רבים וזכים מאד.

[38] הם השתוממו מאד על הפלא שנעשה ורק למראה עיניהם סר צמאונם767, וישתו וימצאו את הנוזלים נעימים ומתוקים כיאות למתנת אלהים; לבם נתמלא הערצה למשה המכובד במדה כזו אצל אלהים, ויזבחו זבחי תודה בעד השגחת אלהים עליהם. ספר המונח במקדש768 מספר שאלהים הודיע למשה מראש את הדבר הזה, שמתוך הסלע יתפרצו מים.

המלחמה עם העמלקים

[39] (II–1) ויען כי שמע העברים כבר נתפרסם מאד בכל הארצות ורבו השיחות על אודותם, נפל פחד לא קטן על יושביהן ונשלחו צירים מעם לעם שיתעוררו להגן על עצמם ולנסות לכלות את האנשים האלה.

[40] האמיצים למעשה זה היו יושבי גְבָל769 ופֶּטְרָה770 הנקראים עמלקים ועלו ברוח מלחמה על העמים סביבותיהם. מלכיהם שלחו איש לרעהו771 ולעמים השכנים והמריצו אותם למלחמה על העברים, באמרם „צבא נכרים שהשתחררו מעבדות המצריים אורבים לנו,

[41] ולא נכון שלא נשים לב להם, אלא עד שהם אוספים כח ומתאזרים עוז ויגשו להלחם בנו, כי יהיו מעודדים שאין מצדנו שום פעולה נגדם, מדה זהירה ומחוכמת היא להכריעם ולהענישם הן בעד חדירתם לתוך המדבר והן בעד מעשיהם בו, ולא אחרי שישימו ידיהם על ערינו ועל קנינינו.

[42] האנשים המנסים להכחיד את כח האויבים בתחלתו מיטיבים להבין מהאנשים הרוצים לעצרם אחרי שהשיגו חיל; כי אלה נראים רק מקנאים בהצלחתם, אבל אלה אינם נותנים להם שום אחיזה נגדם“. אחרי הדברים האלה שנשלחו בפי צירים אל העמים הקרובים ולביניהם לבין עצמם החליטו לצאת למלחמה על העברים.

[43] (2) מעשה יושבי הארץ הפיל על משה, אשר לא צפה שום איבה, מבוכה וחרדה. ויען כי האויבים כבר היו מוכנים לקרב והיה הכרח לעמוד מול פני הסכנה, פחד מאד המון העברים אשר חסר להם הכל ועומדים להכנס למלחמה עם אנשים המצוידים בכל דבר באופן הטוב ביותר.

[44] משה התחיל אפוא לדבר על לבם וקרא להם כי יאמצו את רוחם ויבטחו בהחלטת אלהים אשר לפיה נבחרו לחרות ולכן יתגברו על אלה אשר יתיצבו נגדם בקרב;

[45] עליהם להביט על חילם שהוא רב ומזוין בכל, בנשק, בכסף, בצידה, בכל הדברים אשר בני אדם סומכים עליהם בלכתם להלחם, ויחשבו שבעזרת אלהים מצויים להם כל אלה, ושצבא האויבים מעט, בלתי מזוין וחלש, ובמצב כזה ינוצחו ברצון אלהים, גם לולא היה מספר העברים כה גדול.

[46] יודעים הם מתוך נסיונות רבים כמה עוזר הוא, גם כשהנסיונות היו נוראים ממלחמה; כי המלחמה היא נגד בני אדם, אולם המכשולים הקשים שהיו להם: הרעב והצמאון, ההרים והים, כשלא היתה להם דרך לנוס, ובכל זאת התגברו עליהם הודות לחסדי אלהים. ועתה קורא הוא להם להיות אמיצי לב מאד, כי הכל יהיה להם בשפע אם יתגברו על אויביהם.

[47] (3) ומשה אמץ בדברים אלה את לב העם ובאספו את ראשי המטות ואת הפקידים איש איש לבד וכולם יחד שִׁנֵן לצעירים לשמוע בקול הזקנים ולאלה לציית למצביא.

[48] והם, שנפשותיהם התלהבו מול הסכנה והיו מוכנים לקראת נוראות המלחמה, קוו כי הפעם יגאלו מצרותיהם ויאיצו במשה כי יוליך אותם מיד ומבלי לשהות נגד האויבים פן תשקיע הדחיה את תשוקתם.

[49] משה772 בחר מתוך העם כל איש חיל773 והעמיד בראש את יהושע774 בן נון775 משבט אפרים, גבור מלחמה ואמיץ לשאת תלאות, מחונן מאד להבין ולדבר ואהב את אלהים בכל לבו ועשה כל אשר למדו משה ביראת אלהים והוא מכובד בעיני העברים.

[50] מתי מספר מהחילים שׂם סביב למים שישמרום בשביל הטף והנשים ובשביל המחנה כולו. וכל הלילה היו עסוקים בהכנות לתקן את הנשק במקומות שהיו מקולקלים ועיניהם אל מפקדיהם מוכנים להשתער לקרב ברגע שמשה יצוום. גם משה היה ער כל הלילה בהדריכו את יהושע776 באיזה אופן יסדר את המערכה.

[51] עם שחר הזהיר שנית את יהושע שלא יַראה את עצמו מאכזב את התקוה שהושמה עליו בפעולה זו וירכוש לו תהלה במפקדה זו אצל חיליו בשביל פעולותיו העתידיות777; הוא הזהיר גם את הנכבדים ביותר מבין העברים איש איש לבד וכולם ביחד, אחר כך עודד את אנשי המלחמה.

[52] אחרי אשר חזק ככה את רוח החילים בדבריו ובפעולות ההכנה עלה על ההר במסרו את הצבא בידי אלהים ובידי יהושע.

[53] (4) ויתנגשו האויבים ובקרב היתה יד איש באחיו; בהתלהבות ובקריאות עדוד איש לרעהו נלחמו עד…778 כל עוד הרים משה את ידיו והחלישו העברים את העמלקים. ולא יכול משה לשאת את הסבל של מתיחות הידים ובהרגישו כי מדי הורידו אותן נִגָפִים בני עמו,

[54] צוה לאחיו אהרן ולבעל אחותו מרים779, חור780, שעמדו מזה אחד ומזה אחד, לתמוך בידיו ולא לתת להן שתתעיפנה בהביאן עזרה. הם עשו את הדבר והעברים נצחו את העמלקים נצחון שלם וכולם עמדו להשמד לולי בא הלילה ועצר בטבח.

[55] נצחון יפה מאד בשעה נכונה מאד נצחו אבותינו; כי הן גברו על אלה שיצאו עליהם למלחמה והן הפילו חתיתן על העמים סביבותיהם ובקחתם את מחנה האויב נפלו לידם כשלל בעד התאמצותם נכסים עצומים ומפוארים, עושר רב לטובת הכלל ולטובת הפרט נפל לידי האנשים אשר קודם לכן חסר להם הצידה ההכרחי.

[56] הקרב המתואר הזה נעשה להם לא רק לדורותם לבד אלא גם לדורות הבאים לגורם מעודד לטובה, יען הם שעבדו לא רק את גויותיהם של התוקפים אותם אלא גם את נפשותיהם, ולעמים סביבותיהם נעשו מגור אחרי תבוסת העמלקים, ויחד עם זה רכשו להם עוז מהרכוש הגדול.

[57] כי הרבה כסף וזהב נשאר במחנה וכלי נחושת אשר השתמשו בהם העמלקים לארוחותיהם, מספר עצום של מטבעות משתי המתכות, אריגים שונים ותכשיטי נשק ושאר הדברים של עֲדִי וזיון, מלקוח של בהמות משא שונות, וכל דבר אשר נהוג לקחת עם המחנה בצאתו למלחמה.

[58] העברים נוכחו לדעת את גבורתם ושיש להם הרבה לקוות ממרצם, מלבד זאת היו מוכנים לסבול כל תלאות בדעתם כי בזאת אפשר תמיד להשיג הכל. כזאת היתה התוצאה של הקרב הזה.

רפידים

[59] (5) למחרת היום צוה משה לפשֹט את חללי האויבים ולאסוף את נשק הנָסים ונתן מתנות כבוד לגבורים והלל את שר הצבא יהושע אשר אנשי המלחמה כולם העידו על מעשי גבורתו. ואמנם, מהעברים לא מת אף אחד, אבל מהעמלקים כה רבים עד כי אי־אפשר היה לדעת את מספרם.

[60] אחרי זבחוֹ זבחי תודה בנה מזבח וקרא את אלהים בשם „מַנְצִיחַ“781 ונבא שהעמלקים יִמָחו ויכלו כליון גמור ואיש מהם לא ישאר על כי באו במלחמה על העברים כשאלה נמצאו בארץ שוממה והיו יְגֵיעֵי כח782.

[61] את הצבא שעשע במשתאות. זאת היתה אפוא מלחמתם הראשונה אחרי צאתם ממצרים נגד לוחמים עזים. אחרי חגגם את חג הנצחון נתן משה לעברים לנוח אחרי הקרב ימים אחדים והוליך אותם הלאה כשהם מסודרים בסדר.

[62] וכבר היו רבים ביניהם מלומדי נשק, הם הלכו הלאה לאטם ובחודש השלישי לצאתם ממצרים באו אל הר סיני783 אשר עליו נראה לו הפלא של השיח והמחזות האחרים אשר ספרנו למעלה784.

רעואל ועצתו

[63] (III) כשמוע רעואל חותנו את הצלחתו בא785 בלב שמח לקבל את פני משה ואת פני צפורה786 ובניהם787.

[64] משה שמח על בוא חותנו ואחרי זבחו788 זבחים עשה משתה לעם לא רחוק מהשיח אשר נצל מלהיות אֻכּל באש. וכל העם למשפחותיהם השתתף במשתה ואהרן עם אנשיו בצרפו אליו את רעואל שרו שירים לאלהים הגורם ומסבב את הצלתם ואת גאולתם;

[65] גם הללו את המצביא אשר הודות לגבורתו הצליח הכל בידם כאשר היה עם לבבם. ורעואל השמיע הרבה תשבחות לעם בעד יחסם הטוב למשה והרים על נס את אומץ לבו של משה שהראה בהצלת אוהביו.

[66] (IV–1) ויהי ממחרת וירא רעואל את משה שקוע בהמון ענינים, הלא היה דן את דיני האנשים אשר פנו אליו, כי כולם באו אליו בחשבם שרק באופן זה ישיגו משפט צדק, אם הוא יהיה להם השופט.

[67] וגם לאלה שידם היתה על התחתונה נדמה היה ההפסד קל, בהאמינם כי סובלים הם אותו בגלל הצדק ולא בגלל תאות הבצע. לכתחילה אמנם נשאר רעואל שקט כי לא אבה למנוע בעד האנשים אשר רצו ליהנות מכשרון מצביאם, אך כאשר חדלה ההמולה קרא למשה הצדה ובהיותם לבדם למד אותו מה עליו לעשות.

[68] ויעץ לו להעביר את התלאה בענינים פחותים על אחרים, את תשומת לבו ישמור לענינים יותר חשובים ולטובת העם כולו. לשפוט יִמָצאו אנשים טובים אחרים בין העברים, אך לדאוג לטובת רבבות רבות כאלה לא יוכל אחר זולת משה.

[69] „הכר אפוא – אמר – את ערכך ולמה שהגעת בשרותך את אלהים להציל את העם, את משפטי ריבותיהם תן להם להעשות על ידי אחרים, אך אתה התמסר לעבודת אלהים לבד בלי הרף וחפש את הדרכים אשר בהן תוציא את ההמון ממצוקתם שהם נמצאים בה.

[70] שמע לעצותי בנוגע לעסקי בני האדם ופקוד את הצבא בדיוק ולכל רבבה789 תשים אנשים נבחרים מתוכם, כמו כן לאלפים, אחרי כן תחלק את אלה לחמש מאות, ועוד פעם למאות, אחרי כן לחמשים.

[71] על אלה תשים ראשים אשר יחלקו אותם לקבוצות של שלשים, עשרים ועשרה; תן לכל קבוצה איש שיעמוד בראשה ושתארו יהיה לפי מספר האנשים העומדים תחתיו; שיהיו נודעים בפי ההמון כולו כישרים ואנשי אמת אשר ישפטו את משפטיהם, ואם יהיה דבר יותר גדול יביאוהו להכרעה לפני הגבוהים במעלה.

[72] ואם גם מאלה יעלם קושי הענין, ישלחו את הדבר אליך. שתי תוצאות יושגו באופן כזה: העברים ישיגו משפט צדק ואתה בהתמסרך באין מפריע לאלהים תעשה אותו יותר מלא חסד לצבא“.

[73] (2) את הדבר הזה יעץ רעואל ומשה קבל ברצון את העצה ועשה לפי הצעתו, ולא כסה על מקור התקנה ולא יחסה לעצמו, כי אם פרסם לההמון את הממציא.

[74] גם בספרים רשם את רעואל כממציא הסדר הנזכר, בחשבו לנכון להעיד עדות אמת על הראויים לכך, אם גם איזו תהלה ישא האיש אשר ירשום את ההמצאות של אחרים על שמו; יכולים להכיר את ישרו של משה גם מדבר זה790. אולם על אודות זה תהיה לנו הזדמנות רחבה להרחיב את הדבור בחלקים אחרים של הספר הזה.

משה עולה על הר סיני

[75] (V–1) ומשה אסף את העם והגיד להם כי עולה הוא אל הר סיני יען ברצונו לשוחח עם אלהים ואחרי שיקבל ממנו חזון ישוב אליהם, ויצו להם כי יחנו קרוב להר ויתנו בזה חשיבות לקרבת אלהים791.

[76] אחרי דברו את הדברים האלה עלה על הר סיני, הגבוה792 בין ההרים אשר במקומות האלה ובגלל תופעות גדלו ומורדותיו התלולים היה קשה לבני אדם לא רק לטפס ולעלות עליו793 אלא גם אי־אפשר היה להקיפו במבט מבלי לעיף את העין. ועוד יותר היה נורא מלגשת אליו בגלל השמועה שאלהים שוכן בו794.

[77] והעברים העבירו את המחנה כאשר צוה אותם משה ויתישבו בתחתית ההר, והיו שמחים בחשבם שמשה ישוב מאת אלהים ובפיו בשורת הטובות אשר עורר אותם לקוות להן.

[78] ברוח חגיגית חכו למנהיגם והתקדשו בשאר הדברים וביחוד לא נגשו אל אשה שלשה ימים, כאשר צום קודם לכן והעתירו לאלהים כי יטה חסדו למשה ויתן לו מתנה אשר לפיה יחיו חיים מאושרים. ובינתיים אכלו ושתו795 וקשטו את עצמם בעדי מפואר796 וגם את נשיהם ואת טפם.

[79] (2) הם בלו אפוא יומים בחגיגות והנה ביום השלישי לפני עלות השמש ירד ענן וכסה את כל מחנה העברים797, אשר לא ראו מעודם מראה כזה והליט את המקום אשר בו תקעו את אהליהם

[80] ובעוד ששאר השמים כולם נשארו טהורים, התפרצו רוחות חזקות מלוות מטרות עוז798 וברקים הפחידו את עין הרואה ורעמים התגלגלו והעידו על נוכחיותו של אלהים הנוטה אוזן קשבת לבקשותיו של משה.

[81] אשר למאורעות האלה יחשוב לו איש איש מהקוראים כרצונו799, חובתי לספר את הדברים כמו שהם כתובים בספרים הקדושים.

[82] המראות האלה והקולות שהפחידו את אזניהם החרידו את העברים מאד, יען בלתי למודים800 היו בהם וגם השמועה801 שהתהלכה בנוגע להר הזה שאלהים מצוי עליו בִעתה מאד את דמיונם. מבוהלים מהרו אל אהליהם בחשבם כי חרון אף אלהים עשה כלה במשה וחכו שיקרה כך גם להם.

[83] (3) בהיותם במצב כזה הופיע משה כשפניו מאירים ולבו מלא מחשבות נשגבות. ואך ראו אותו ונס מהם כל פחד ונתמלאו תקוות יותר טובות לעתיד, גם האויר נעשה עם בואו של משה בהיר וצח מההפרעות הקודמות.

[84] אחרי כן אסף את העדה לאספה לבעבור ישמעו את אשר מדבר אלהים אליהם, ואחרי שהתאספו יחד התיצב על מקום גבוה, אשר ממנו יכלו כולם לשמוע את קולו ואמר: „עברים, אלהים האיר לי בחסדו את פניו, כמו תמיד, ולמען הודיע לכם חיי אושר וסדרי מדינה יבוא הוא עצמו אל המחנה.

[85] בשמו ובשם פעולותיו שנעשו לנו, אל תזלזלו בדברים אשר אני עומד לדבר בהיותכם בטוחים שפי המדבר, יען כי לשון אנושית מדברת אליכם; אם תשיבו לבבכם אל אצילות הדברים תכירו גם את רוממות זה ששם אותם בפי ושתועלתכם לא היתה קלה בעיניו מלדבר אתי.

[86] לא משה בן עמרם ויוכבד מדבר אליכם, אלא זה אשר הכריח את הנילוס לזרום למענכם דם ואשר הכניע במכות שונות את רהב המצריים, אשר שם לכם דרך בים, אשר גם הוריד לחם מן השמים בשעה שהייתם רעבים, אשר הזיל מים מצור כשחסרו לכם.

[87] הודות לו לוקח אדם חלק בפרי האדמה והים, הודות לו נמלט נח מהמבול, הודות לו ירש אברהם אבינו אחרי נדודים את ארץ כנען, הודות לו נולד יצחק מהורים זקנים, הודות לו התפאר יעקב במדות הטובות של שנים עשר בניו, הודות לו שלט יוסף בעוז המצריים. הוא הוא אשר חונן אתכם בדברות אלה בהשתמשו בי כמליץ.

[88] קדושים יהיו לכם ומסרו את נפשותיכם עליהם יותר מעל ילדיכם ונשיכם. חיים מאושרים תחיו אם תלכו בהם ותתענגו על פרי האדמה ועל ים בלתי סוער ועל בנים שנולדו באורח טבעי ומוראכם יהיה על אויביכם. יען זכיתי לראות את אלהים פנים אל פנים ולשמוע את קולו הנצחי; כה קרוב ללבו עמנו ועתידו“.

עשרת הדברות

[89] (4) אחרי דברו את הדברים האלה הוציא את העם על נשיהם וטפם לבעבור ישמעו בדבר אלהים על חובותיהם, למען אשר ערך הדברים לא יותש כוחו כשימסרו מפי אנוש חלש להכרתם.

[90] כולם שמעו קול יורד ממרום ומגיע לאזני כולם, עד שאף דבור אחד מעשרת הדברים אשר חרת משה בשני הלוחות לא נשמט מאזניהם802. את הדברים האלה אסור לנו לאמרם מפורש בכל לשון803, אבל את תכנם נבאר.

[91] (5) הדִבֵּר הראשון יוֹרֵנוּ שאלהים הוא אחד ולו לבדו יש לעבוד804. השני מצוה לא לעשות תמונת כל חי להשתחוות לה. השלישי לא לשאת את שם אלהים לדבר שוא; הרביעי לשמור את כל יום שביעי לשבות בו מכל מלאכה;

[92] החמישי לכבד את ההורים; הששי להזהר מפני רצח; השביעי לבלתי נָאוֹף, השמיני לבלתי גָנוֹב; התשיעי לבלתי העד עדות שקר; העשירי לבלתי חמוד קנין אחרים.

[93] (6) והקהל בשמעו מפי אלהים עצמו את הדברים אשר על אודותם כבר דבר משה, שמח על מה שנאמר להם וילכו מהאספה איש איש לאהלו. בימים הבאים שחרו את אהלו ודרשו ממנו כי יודיעם גם חוקים מאת אלהים.

[94] הוא קבע אותם להם והורה אותם באיזה אופן ישתמשו בהם בימים הבאים בכל המסבות, ואזכירם בזמן הנכון. כי את רוב החוקים שומר אני בשביל ספר אחר, כי יש עם לבבי לכתוב על אודותם חבור מיוחד805.

משה יורד עם הלוחות

[95] (7) זה היה מצב עניניהם כאשר עלה משה שנית אל הר סיני, אחרי שהודיע זאת תחלה לעברים ועלה לעיני כולם. והזמן הולך וחולף כי זה ארבעים יום שהוא רחוק מהם וחרדה תקפה את העברים, פן קרהו אסון ומכל הרעות שמצאות אותם לא העציב את רוחם דבר יותר מהמחשבה שמשה אבד.

[96] היו חלוקי דעות בין האנשים, מהם אמרו שמשה אבד בנפלו טרף לחיות רעות, אלה היו ביחוד אנשים שרחשו שנאה לו והפיצו את הדעה הזאת, מהם – כי הוא הָעתק אל האלהות.

[97] אבל הנבונים ביניהם לא מצאו שום ספוק אישי להאמין אף באחת משתי השמועות האלה – לחשוב על מות כטרף לשִׁנֵי החיות מקרה אנושי הוא, ושהוא נלקח מאת אלהים בגלל צדקתו שהיתה בו אפשר להעלות על הדעת – והבינה הזאת גרמה להם כי נשארו שקטים.

[98] אפס בשימם אל לבם כי אבד להם מגן ותומך אשר לא ימצאו תמורתו, נשארו שקועים בצער רב והתוחלת לשמוע איזה ידיעה טובה על אודותיו לא נתנה להם להתאבל גם לא יכלו להבליג על צערם ויגונם. ואת המחנה לא העיזו להעתיק, יען משה צִוָם להשאר במקומם.

[99] (8) מקץ ארבעים יום וארבעים לילה בא מבלי שטעם כל אוכל מהמאכלים שדרך בני אדם לאכֹל806. שמחה מלאה את הצבא בהופעתו והוא ספר להם מהשגחת אלהים עליהם באמרו כי הראה לו במשך הימים האלה איך עליהם לסדר את חייהם למען להיות מאושרים וכי רוצה הוא שיֵעָשֵׂה לו משכן, אשר לתוכו ירד כאשר ישכון בתוכם,

[100] „למען אשר גם בנסענו ממקום למקום נשא אותו אתנו ולא נצטרך עוד לעלות על הר סיני807, כי אם בהמצאו במשכן יהיה קרוב לתפלותינו. המשכן יֵעשה לפי המדות ובכלים אשר הוא הראה ועליכם לגשת במרץ למפעל808.

[101] אחרי דברו את הדברים האלה [הראה] להם שני לוחות וחרותים בהם עשרת הדברים, חמשה חמשה על לוח809. והמכתב היה מיד אלהים.

המשכן

[102] (VI–1) והם בעליצות לבבם על אשר ראו ועל אשר שמעו מפי מנהיגם השתדלו בכל כחם להראות את מרצם, ויביאו כסף וזהב ונחושת, עצים מהחומר המשובח ביותר שאינם עשויים להיות מנוגעים מרקבון810, שערות עזים ועורות צאן, מהם צבועים תכלת, מהם שָׁנִי, לחלק היה זוהר הארגמן, אחרים נראו בצבע לבן811.

[103] והם הביאו גם צמר צבוע בצבעים הנזכרים ומטוי שש ובתוך האריג אבנים כאלה אשר בני האדם אוחזים אותן בזהב ומשתמשים בהן כתכשיט יקר וכמו כן כמות בֹּשֶׂם כי מהחמרים האלה הקים את המשכן, אשר לא היה נבדל במאומה ממקדש מטולטל ונד.

[104] אחרי שנאספו החמרים האלה במרץ שאיש איש הביא ברצון כפי יכלתו ויותר מזה, העמיד במצות אלהים אמנים על המלאכה את אותם האנשים שגם העדה היתה בוחרת בהם אלמלי היתה הבחירה בידה.

[105] ואלה שמותם, יען כי נרשמו גם בספרים הקדושים: בצלאל812 בן אורי813 ממטה יהודה בן־בנה814 של מרים אחות המצביא, אהליאב815 בן אחיסמך816 למטה דן.

[106] והנה הקהל בא להתנדב למלאכה במדה כזו, שמשה עצר בעדם בהעבירו קול כי יש די באנשים817; כי ככה אמרו לו העושים במלאכה.

[107] הם נגשו אפוא למלאכת המשכן ומשה הורה להם כל פרט ופרט לפי ההוראות מאת אלהים, בדבר המדות והגודל ואיזו כלים צריכים למצוא בו מקום שישמשו להקרבת הקרבנות. גם הנשים התחרו ביניהן להביא את הדרוש לבגדי הכהנים וחמרים אחרים שהעבודה היתה זקוקה להם לעֲדִי ולעבודת אלהים.

החצר

[108] (2) כאשר היה הכל מוכן, הזהב והכסף והנחושת והמטוה, צוה משה תחלה חג וקרבנות כפי יכלתו של איש ואיש818 ואחר נגש להקים את המשכן. בראשונה קבע את המדות לחצר819, הרוחב חמשים אמה, האורך – מאה.

[109] הוא העמיד עמודי נחושת820, קומתם חמש אמות, עשרים בכל פאה לאורך החצר, ועשרה ברוחב החצר מאחוריה, ולכל עמוד היו מחוברות טבעות, הכותרות היו כסף, האדנים הדומים לקצה החד של חנית שהיו ונתקעו לתוך האדמה, היו נחושת.

[110] אל הטבעות היו קשורים מיתרים אשר קצם השני היה מחובר ליתדות נחושת שגדלן היה אמה, והיה יתד לאמה, והיו תחובים בקרקע לבל ינוע המשכן מחמת כח הרוחות821. וסדין שש רך מאד היה פרוש על כולם היורד מהכותרת עד האדן בהרחבה והקיף באופן כזה את המקום כולו סביב סביב עד שלא נבדל במאומה ממראה חומה.

[111] כזאת היתה תבנית שלש הפאות של המקום הגדור. לפאה הרביעית אורך חמשים אמה שהיתה על פני כל הבנין, עשרים אמה היו פתוחות למבוא ובהן עמדו שני עמודים מזה ושני עמודים מזה והיו דומים לשערי אולמים.

[112] הם היו כולם מצופים כסף822, זולת האדנים, אלה היו נחושת. בשני עברי השער עמדו שלשה עמודים שהיו משולבים במזוזות ותקועים היטב, וגם עליהם היה פרוש סדין שש משזר.

[113] אבל לפני המבואות, באורך של עשרים אמה ובגובה של חמש, היה מסך עשוי תכלת וארגמן עם שני ושש ומצויר בציורים רבים בצבעים שונים, עד כמה שלא יתארו תמונות בעלי חיים823.

[114] לפנים המבוא היה כיור נחושת ומאותה המתכת גם כנו וממנו היתה אפשרות כהנים לרחוץ את ידיהם ולשפוך מים על רגליהם. באופן כזה היה מסודר אפוא המקום הגדור של החצר.

המשכן עצמו

[115] (3) את המשכן העמיד באמצע החצר ופניו מָפנים קדמה, למען אשר השמש העולה תשלח את קרניה הראשונות אליו. ארכו השתרע על שלשים אמה ורחבו נמשך עשר, הצלע האחת היתה לפאת נגב והצלע השנית לפאת צפון, הצלע האחורנית היתה במערב.

[116] וצריך היה להקימו באופן שתהיה מדת גבהו מתאימה למדת רחבו. בכל צלע היו עשרים קרשי עץ מעובדים בצורת ישרי־זויות, רוחב כל קרש העמד על אמה וחצי ועוביו על ארבע אצבעות824. הם היו מצופים מכל עבר בפחי זהב, הן צד פנים והן לצד חוץ. לכל קרש שתי ידות תחובות לתוך שני אדנים.

[117] אלה היו כסף ולכל אדן היה חור לקבל לתוכו את היד.

[118] לצלע המערבית היו ששה קרשים וכולם התאימו אחד לשני בדיוק עד שהסדקים היו סגורים והיו דומים להיות מאוחדים לקיר אחד והיו מצופים זהב מבית ומחוץ.

[119] כי מספר הקרשים היה מתאים, הם היו עשרים ורחבם… ושליש הטפח825 לכל אחד מהם, עד שהשלימו את שלשים האמה. בצלע האחורנית במקום שששת הקרשים המחוברים מלאו תשע אמות, עשו שני קרשים אחרים, כל קרש מחצית האמה826, ושמו אותם במקצֻעות וקשטו אותם באותה המדה כמו את הגדולים מהם.

[120] לכל קרש היו טבעות זהב המחוברות בצד החיצוני, מהודקות אליה כאילו מָשרשות בהם827 ומסודרות בשורות ישרות ומקבילות אחת לשניה, ובהן עברו מוטות מצופים זהב כל אחד חמש אמות ארכו828, שתפקידם היה לחבר את הקרשים יחד, ונכנס כל מוט בקצהו לתוך השני דרך חור שנעשה בצורת סליל של שבלול. בצלע האחורנית היתה קורה אחת מבריחה דרך כל הקרשים829,

[121] ולתוכה נכנסו מן הצד קצות המוטות מכל אחד משני הצלעות הארוכים יותר וחִזקה אותם בַחֲדוֹר הבורג הזכרי לתוך הנקבי830. אכן, הסדור הזה לִכֵּד את המשכן לבל ינוע מפני הרוחות או סבה אחרת, ועשהו איתן בתכלית השלמות.

פנים המשכן

[122] (4) בפנים חלק את אורך המשכן לשלשה חלקים ואחרי מדדו עשר אמות מחלקו הפנימי העמיד ארבעה עמודים עשויים דומים לאחרים ומוקמים על אדנים דומים, רק הרחיק אותם מרחק מה אחד מהשני. מהם ולפנים היה קודש הקדשים, יתר המשכן היה מותר לכהנים.

[123] והנה החלוקה הזאת של המשכן היה דמוי מתאים לטבע היקום831. כי החלק השלישי מהמשכן מבית לארבעת הקרשים, אשר לתוכו אסור היה לכהנים להכנס, היה פתוח כמו השמים לאלהים וכמו שמותר לבני האדם לבוא ביבשה ובימים, ככה היו עשרים האמה מיועדים לכהנים לבד.

[124] בחזית, במקום שהיה המבוא הָעָמדו עמודים מצופים זה על אדני נחושת, ומספרם חמשה.

[125] ואת המשכן כסו יריעות שש וארגמן מעורב תכלת וצבע שני. מאלה היתה הראשונה832 עשר אמות לאורך ולרוחב833 והיתה פרושה על העמודים אשר בחלקם את המקדש הבדילו מהם ולפנים את קודש הקדשים. והיריעה הזאת לא נתנה לעין לחדור לתוך החלק הזה. כי כל המקדש נקרא קודש, אבל מבית לארבעת העמודים שאסור היה להכנס לתוכו, נקרא קודש הקדשים.

[126] היריעה הזאת היתה יפה מאד בפרחים מפרחים834 שונים אשר האדמה מוציאה, ומרוקמים בתוכה כל מיני צורות אחרות שיכלו להוסיף יופי ליופיה זולת תמונות של בעלי חיים835.

[127] השניה836 השוה לזו בגודלה באריגה וברקמה כסתה את חמשת העמודים אשר במבוא, בקצה כל עמוד ועמוד היתה נאחזת בטבעת וירדה מראש העמוד עד החצי. שאר שטח הכניסה שמש לכהנים להכנס בה.

[128] על זאת היתה יריעת פשתים837 מאותו גודל שנמשכה במיתרים לכל צד, יען הטבעות שמשו גם ליריעה וגם למיתר לפרוש ולגולל ולהעמידה בצד, באופן שלא עצרה מלהסתכל וביחוד בימי מועד838.

[129] בשאר הימים וביחוד ביום שלג היתה פרושה ושמשה מכסה ליריעה רבת הצבעים. מזה המנהג גם אחר שבנינו את המקדש לפרוש על פני המבוא מסך דומה לזו.

[130] עשר יריעות אחרות, ארבע אמות רוחב ועשרים ושמונה אמה אורך האחת עם קרסי זהב זכרים ונקבות839 לקשרן, היו מחוברות, עד כי נדמו ליריעה אחת; וכאשר הופרשו על המקדש כסוהו למעלה וגם את שני צדיו ואת אחורי המשכן, עד גֹבה אמה מהארץ840.

[131] היו גם יריעות אחרות, שוות ברוחב, אבל אחת יותר במספר ועולות גם באורך, כי היו שלשים אמה במדה; ארוגות היו משער אבל באותה אמנות היד כמו אלה העשויות צמר והיו שטוחות בהרחבה841 עד הארץ842. ועל יד השער יצרו מראה של כותרת הגג ודמות לאולם עמודים; אחת עשרה יריעות היו דרושות לתכלית זו.

[132] ועל אלה היו יריעות אחרות עשויות עור, הם שמשו מחסה ומסתור למטויות גם מפני השרב וגם מפני הגשם אם יקרה לפעמים. התפלאות רבה התפלאו האנשים אשר ראו אותן מרחוק.

[133] נדמה היה שאין להבדיל בין צבעם ובין שלל הצבעים אשר בשמים843. היריעות העשויות שער ועורות ירדו כמו כן על המסך אשר על הפתח להגן עליה מפני השרב ומפני זעם הגשמים. והוקם אפוא המשכן באופן זה.

הארון

[134] (5) ויעשו גם תבה לאלהים מעץ חזק מטבעו שאינו עלול לקבל רקבון844.

[135] הוא נקרא בשפתנו ארון845 ועשיתו היתה באופן זה: ארכו היה חמש זרתות846, רחבו וגבהו כל אחד שלש זרתות; הוא היה כולו מצופה זהב מבית ומחוץ כדי לכסות את מלאכת העץ, ובארבעה צירי847 זהב היה המכסה מחובר אליו באופן נפלא, אשר כולו היה ישר ושום חלק לא הפריע על ידי בליטות את ההתאמה השלמה.

[136] בצלעותיו הארוכות היו מחוברות שתים שתים טבעות זהב אשר חדרו דרך העץ848 ובהן הובאו בדים מצופים זהב בכל צלע וצלע לשאת אותו בהם בשעת הצורך לכל מקום, כי לא הובל על ידי בהמות משא אלא נשא בידי כהנים.

[137] על מכסהו היו שתי דמויות, כרובים קוראים אותם העברים, חיות בעלות כנף אבל בצורה אשר כמוהן לא נראו בשום מקום לעין האדם, רק משה אמר כי ראה אותן מחוטבות בכסא אלהים849.

[138] לתוכו שם את שני הלוחות אשר עליהם כתובים עשרת הדברים850, על כל לוח חמשה, שנים וחצי בכל עבר851. הוא העמיד אותו בתוך קודש הקדשים.

השלחן

[139] (6) בתוך המקדש העמד שולחן דומה לזה אשר בדלפוי852, אמתים ארכו ואמה רחבו ושלש זרתות גבהו. היו לו רגלים אשר בחציו התחתונה היו מחוטבות853 באופן משוכלל, דומות לאלה שהדוריים שמים תחת מטותיהם; בחלקן העליון הנמשך עד השלחן היו עשויות מרובעות.

[140] הוא היה שקוע בכל צד, יען הדף הָשקע כטפח, כשמסגרת מקיפה סביב את החלק העליון והתחתון של עצם השלחן854.

[141] גם בו היתה טבעת מחוברת לכל רגל ורגל לא רחוק מהמכסה, ובהן עברו בדי זהב שתכנם עץ, ואי אפשר היה להסירם855 כי נבוב היה אותו חלק הרגלים שאליו היו מחוברות הטבעות, גם הן עצמן לא היו סגורות, אלא לפני גמר העגול בקצהו חודר אחד מקצותיו לתוך החלק הבולט של השלחן, וקצהו השני לתוך הרגל856, ובאלה נִשא במסעות.

[142] על השלחן הזה שהיה נתון במקדש ומָפנה צפונה, לא רחוק מקודש הקדשים, הושמו שתים עשרה חלות מצות, שש ערוכות מול שש, מקמח נקי בתכלית, משני עשרונים, מדת העברים המכילה שבעה קוטילים אטיקים857.

[143] על החלות הושמו שני בזיכי זהב מלאות לבונה; אחרי שבעה ימים הושמו שוב חלות אחרות, ביום הנקרא אצלנו שבת. כי את היום השביעי מכנים אנחנו שבת. את הטעם שיש להבין בכל אלה אספר במקום אחר858.

המנורה

[144] (7) נוכח השלחן בקרבת הצלע הדרומית עמדה מנורה מזהב מוצק, נבובה ומשקלה מאה מנה; העברים יקראו למשקל זה ככר859, ומתורגם לשפת היוונים יסמן טַלַנטוֹן860.

[145] היא היתה עשויה כפתורים, פרחים עם רמונים וגביעים קטנים, שבעים861 ביחד, והיו מסודרים מירך אחת עד ראשה ומחוברת מחלקים כמספר כוכבי הלכת עם השמש862.

[146] היא נפלגה לשבעה ראשים מסודרים בשורה אחת במרחקים שוים. בכל ראש היה נר אחד, המזכירים במספרם את כוכבי הלכת863, פני הנרות היו מָפנים למזרח ולדרום יען המנורה היתה שומה כשהיא נטויה לצדדים.

המזבחות

[147] (8) בתָוֶך, בין זו ובין השלחן, בפנים, כמו שאמרתי864 עמד מזבח הקטורת, אמנם מעץ, מאותו עץ לא ירקב שממנו היו הכלים הקודמים, אבל פח מתכת עטף אותו, רחבו אמה אחת לכל רבעותיו, גבהו שתי אמות.

[148] עליו היתה כירת865 זהב ובכל פנה היה זר866 שהיה מצופה סביב זהב, ולו מחוברים טבעות ובדים, אשר בהם נִשא במסעות בידי הכהנים.

[149] לפני המשכן הָעמד מזבח נחושת, גם הוא תוכו עץ, כל צלע חמש אמות במדה, קומתו שלש אמות, מקושט כמו כן זהב867, מצופה פחי נחושת עם כירה מעשה רשת, על כן נפלו גחלי האש מהכירה ארצה868, כי הכַּן לא השתרע תחת כל המזבח.

[150] נוכח המזבח הושמו כדי יין וגביעים יחד עם מחתות ומזרקות זהב869, יתר הכלים העשויים לעבודת הקודש היו נחושת. הנה זאת היתה תבנית המשכן וכליו.

בגדי הכהנים

[151] (VII–1)870 נעשו גם בגדים בשביל הכהנים, הן בשביל יתר הכהנים הנקראים כהניא871, הן גם בשביל הכהן הגדול שמכנים אותו כהנא רבא872, מה שמסמן כהן גדול. והנה הלבוש של הכהנים האחרים היה מרכב באופן זה873:

[152] כאשר הכהן אומר לגשת לעבודת הקודש וטהר את עצמו בטהרה שהחוק מצוה, שם עליו בראשונה874 את הבגד הנקרא מכנסים875. המלה הזאת משמעה חגורה, בגד עשוי לכסות את הערוה ועשוי משש משזר, לתוכם הכניס את רגליו כמו לתוך אברקים; הם היו גזורים מעל למתנים ונגמרים בירכים וסביבן היו נקשרים876.

[153] (2) על אלה לובש הכהן בגד בד מאריגת שש כפול877, הנקרא כתונת878, מה שמסמן של בד, יען כתון נקרא אצלנו בד879. הבגד הזה הוא מעיל היורד על הקרסולים880 ועוטף את הגוף, עם שרוולים הכרוכים סביב לזרועות עד פיסת היד881, וחגר אותו מול החזה בכרכו מעט מעל אצילי הידים882 סביב חגורה רחבה כארבע883 אצבעות והיתה לה קליעה עשויה גומות גומות884 שנראתה כעור נחש.

[154] לתוכו נארגו פרחים מצבעים שונים תולעת שני וארגמן עם תכלת ושש885, אולם השני היה משש לבד.

[155] והכהן חוגר את קצה התכריך מול החזה ואחר שכרכהו עוד פעם886 קשר אותו ומשלשלו ויורד הרבה עד הקרסולים כל שעה שהכהן לא היה עסוק887, יען הדרו נגלה ככה יפה לעין הרואה, אולם בשעה שעל הכהן היה להזדרז אל הקרבנות ולעבוד את עבודתו, מפשילו על כתפו השמאלית, למען לא יהיה לו למפגע בעבודה.

[156] משה קראו אבנט888, אבל אנחנו למדנו מהבבלים לקראו הֶמְיָה889; ככה מכנים אותו אצלם. הכתונת הזאת לא התקמטה בשום מקום, על יד הצואר היה לה מִפתַח רחב, על ידי רצועות התלויות מעל החזה ומעל הגב נקשרה על שתי הכתפים. היא נקראה מִשְׁבֶּצֶת890.

[157] (3) ועל הראש חובש הוא מגבעת בלתי חדה שאינה מכסה את הראש כולו כי אם מעט יותר מחציו. נקראת היא מצנפת891 ומסודרת ככה שתהיה דומה לעטרה והיתה עשויה עניבה עבה מאריג בד, וגם היא כרוכה סביב סביב ותפורה892 פעמים רבות.

[158] עליה היה צעיף המקיף אותה ויורד מלמעלה עד המצח ומכסה את תפירת העניבה ואת הבלתי יפה שבה ונותן לכל הקדקד צורה אחידה. קשורה היתה בדיקנות לבל תפול ארצה בשעה שהכהן עובד עבודת הקודש. הראינו אפוא איך היה לבוש הכהנים ההדיוטים.

[159] (4) והכהן הגדול התקשט באותם הבגדים האמורים מבלי להחסיר אחד, אבל נוסף לאלה לבש עליהם כתונת עשויה תכלת, גם זאת מגיעה עד העקב, ונקראת בלשוננו „מעיל“893; היא חגוּרָה באזור המקושט באותו של צבעים כמו הקודם, רק זהב ארוג בתוכו.

[160] בשפתה התחתונה היו תלויים גדילים התפורים אליה והיו דומים בצבעם לרמונים, ופעמוני זהב המסודרים בטוב טעם באופן שבין שני פעמונים היה תלוי ויורד רמון קטן ופעמון קטן בין שני רמונים.

[161] הכתונת הזאת לא היתה משתי חתיכות תפורות בכתפים ובצדדים, כי אם חתיכת אריג אחת ארוכה מאד עם פה למעלה לא לרוחב אלא לאורך מהחזה עד בין הכתפים. שפה נוספת תפורה894 לה למען לא יורגש הבלתי יפה של הקרע. כמו כן במקום שהידים יצאו היה פה895.

[162] (5) על הבגדים האלה לבש בגד שלישי הנקרא אפוד896, ודומה לאֶפּוֹמִיס897 היווני, ונעשה באופן זה: אריג באורך אמה מצבעים שונים ומרוקם זהב היה משאיר את אמצע החזה פנוי והיה מסודר עם שרוולים ונעשה בכלל בתבנית מעיל898.

[163] ובמקום הריק של הבגד נמצאת חתיכה בגודל זרת899 מרוקמת זהב ושאר הצבעים אשר באפוד.

[164] הבגד הזה נקרא חושן, מלה המביעה בלשון היוונים „חזון“. ממלא הוא את האריג באפוד שנשאר על החזה ומחובר אליו בטבעות זהב שבכל פאה ופאה לטבעות המקבילות להן ופתיל תכלת עבר בטבעות לקשר אותן יחד.

[165] ולמען לא יהיה הפסק בין הטבעות חשבו להשאיר את התפר שלו בחוטי תכלת. שתי אבני שהם900 רוכסים את האפומיס על הכתפות ובכל קצה מהן נמצא סוגר זהב שיכול לשמש במקום רכס.

[166] בהן חרותים שמות בני יעקב בכתב הארץ ובלשוננו, ששה על כל אחת מהאבנים, הגדולים בשנים901 על הכתף הימנית. גם על החושן היו אבנים, שתים עשרה, יוצאות מן הכלל, בגדלן ויפין, עֲדי שבני אדם לא יוכלו להשיגו בגלל יקר ערכו.

[167] האבנים האלה היו מסודרות שלש שלש בארבעה טורים ונארגות בתוך האריג וסביבן משבצות זהב שזורות בתוך האריג ועשויות לבל תפולנה ממקומן.

[168] שלש הראשונות הן שהם פטדה וברקת. שלש השניות כדכֹד ישפה וספיר, הטור השלישי מתחיל באחלמה והאבן השלישית שְׁבוֹ, והיא התשיעית בכולן.

[169] בטור הרביעי נמצאת תרשיש, אצלה אנך ואחריה יהלֹם902 ובכולן היו מפותחים שמות בני יעקב אשר בהם רואים אנו את ראשי השבטים וכל אבן היתה מקושטת בשם אחד בסדר תולדותם.

[170] ויען כי הטבעות היו רפות כשהן לעצמן לשאת את כֹבד האבנים, עשו שתי טבעות יותר גדולות בקצה החושן בצד הצואר והיו מחוברות לארגי ומסודרות לקבל שרשרות שהתאחדו בקצות הכתפים וחוברו בעבותות זהב קלועות וראשיהן ירדו בעבר השני ועברו דרך טבעת הנמצאת בשפה התחתונה של האפוד. [171] וכל זה היה לבטחון לבל יזח החושןן הנה והנה. לחושן היה תפור אזור מצבעים הנזכרים מעורב זהב. אחרי שהקיף את הגוף נקשר מעל למקום התפירה וירד למטה. הגדילים היו סגורים בתיקי זהב בכל קצה והיו טמונים בהם903.

[172] (6) הכובע904 היה עשוי בשבילו מלכתחילה דומה לזה של הכהנים כולם ועליו היה תפור אחר מרוקם תכלת ונזר זהב עשוי שלשה נדבכים עטרהו905. עליו פָּרַח גביע זהב המזכיר את הצמח הנקרא אצלינו שכרונא, אבל אלה מהיוונים הבקיאים לאסוף שרשים מכנים אותו שִׁכָּרון906.

[173] אם יש מי שהוא אשר אמנם ראה את הצמח אבל מתוך שלא ידע את שמו לא שם לב לטבעו או שמע את שמעו אבל אינו מכיר את מראהו, בשביל האנשים האלה אתאר את תכונתו.

[174] הצמח הזה גדל פעמים רבות עד לגובה של שלשה טפחים ויותר, ושרשו דומה לשורש הלֶפֶת907, לצמח זה אפשר לדמותו מבלי לשגות, והעלים לאוֹרָה908. והנה מבין ענפיו מעלה הצמח גביע מהודק לגבעול וקליפה מקיפה אותו הנופלת מעצמה כשהוא מתחיל להתפתח לפרי. גודל הגביע כפרק באצבע הקטנה ובתבנית דומה למזרק יין.

[175] אתאר גם בדברים הבאים בשביל האנשים שלא הכירוהו: הוא דומה לכדור חתוך לשנים ומשרשו גדל הפלח התחתון עגול. אחר כך הולך הוא וצר בהתכווצו בעקימה נאוה וחוזר ומתרחב בנחת לצד שפתו ודומה לפטמת רמון חתוך.

[176] וכסוי חצי עגול צמוד אליו במדה שאפשר לומר שהוא מקיף בדיוק ועלים פגומים מכסים עליו שאת גִדולם השויתי לזה של רמון, הם קוציים ונגמרים בקצה חד לגמרי.

[177] תחת הכסוי שומר הצמח את הפרי הממלא את הגביע כולו, ודומה לזרע של הצמח סידריטיס909, אבל מוציא פרח אשר אפשר לחשוב שהוא דומה לעלה הפרג.

[178] לפי הצמח הזה קושט אפוא הנזר שהשתרע מהעורף עד שתי הרקות; את הצמח לא כסה הָאַפִיאַלִיס910, כי בשם זה אפשר לקרוא את הגביע, היה פה טס זהב, שבו חרות באותיות קדושות שם אלהים911. כזה היה העדי של הכהן הגדול.

מה מסמלים המשכן והבגדים

[179] (7) יש להתפלא על השטנה אשר בני האדם שוטמים אותנו ומחזיקים בה בעקשנות כאילו מואסים אנחנו באלהות שאותה מתימרים הם להעריץ.

[180] כי אם יתבונן אדם במלאכת המשכן ויסתכל בבגדי הכהן ובכלים שבהם משתמשים אנחנו בעבודת הקודש, ימצא שמחוקקנו היה איש אלהים ושהבל הן הנאצות הנשמעות מפי אחרים נגדנו. אם ברצון איש להתבונן בלי פניה ובתשומת לב ימצא שכל חלק וחלק מהם נעשה לרמז ולהציג את העולם ומלואו912.

[181] הלא מדת המשכן היא שלשים אמה מחולקות לשלשה חלקים ובתתו שני חלקים לכהנים כמקום פתוח לכל מרמז הוא על היבשה והים, כי גם אלה פתוחים לכל; את החלק השלישי שמר לאלהים בלבד, כי גם השמים סגורים בפני בני האדם.

[182] בשתים עשרה החלות המונחות על השלחן מרמז הוא על השנה המחולקת לאותו מספר של חדשים913. בעשותו את המנורה מרכבת משבעים חלקים רמז על עשר המעלות של כוכבי הלכת, ושבעת הנרות עליה על מהלך כוכבי הלכת, כי זה מספרם914.

[183] היריעות הארוגות מארבעה מינים מורות על ארבעה יסודות הטבע, השש נראה לרמז על האדמה, יען הפשתה צומחת ממנה;

[184] הארגמן על הים יען כי הוא מָאֳדם מדם הדגים. התכלת באה לסמן את האור והשָׁנִי הוא סמל האש915. מרמזת גם כתונת הכהן הגדול, בהיותה בד, על האדמה; התכלת על הרקיע; לברקים יהיה דמיון בגלל הרמונים ולרעמים בגלל צלצול הפעמונים916. והָאֶפַפְּטִיס917 מתאר את הטבע כולו אשר ברצון אלהים נברא מארבעה יסודות, והזהב השזור אתם מרמז לפי דעתי על אור השמש המאיר על הכל.

[185] ואת החושן הנמצא באמצע האפפטיס קבע כמשפט הארץ, כי גם היא תופסת את המקום המרכזי918. האבנט החוגר אותו סביב מרמז על האוקינוס; הלא גם זה מחבק ומקיף את הכל. שתי אבני השהם מראות על השמש והירח919, אשר בהן מרכס הוא את בגד הכהן הגדול.

[186] אשר לשתים עשרה האבנים, מי שנוטה לראות בהן הן את החדשים הן אותו המספר של הכוכבים, אשר היוונים קוראים מחזור הזודיאקוס, לא ישגה בכונת המחוקק.

[187] גם המצנפת נראית בעיני כסמל השמים. כי היא נעשתה מתכלת, שאלמלא כן לא היו שמים עליה את שם אלהים מפֻתח בנזר, ובנזר זהב בגלל הנגה שבה ביחוד מוצאת האלהות רצון.

די לי בדברים האלה על הענין הזה, עוד רבות תנתן לנו האפשרות לדבר בהמשך על תכונת מחוקקנו.

אהרן נבחר לכהן גדול

[188] (VIII–1) ויהי כאשר נגמרה המלאכה אשר על אודותיה ספרתי והתרומות עדיין לא נתקדשו, נראה אלהים למשה ויצוהו לתת את הכהונה לאהרן אחיו יען ראוי הוא לכבוד זה יותר מכל אדם בגלל יושר מדותיו. ויקהל משה את העם לאספה ויתאר לפניהם את יושר מדותיו של אהרן ואת טוב לבו ואיך שם נפשו בכפו פעמים רבות בעדם.

[189] וכאשר העידו כולם שכל דבריו נכונים והראו את חבתם אליו אמר: „אנשי בני ישראל, הנה כלתה כבר המלאכה כפי שעלתה ברצון אלהים עצמו והיתה בכח ידינו לעשותה, אבל מאחרי שעלינו לקבלו בתוך המשכן, עלינו לבחור תחלה באיש שיכהן לפניו ויקריב את קרבנותינו ואת תפלותינו בעדו.

[190] אני מצדי, לו היתה הבחירה בענין זה מסורה בידי, הייתי חושב את עצמי יאה לכבוד זה920, הן בגלל זה שכל אדם מטבעו קרוב אצל עצמו והן יען כי כמוני כמוכם יודעים כמה התאמצתי בעד הצלתכם.

[191] ועתה, אלהים עצמו חשב את אהרן יאה לכבוד זה ובחר בו לכהן, בדעתו אותו שהוא הצדיק בינינו, עד שהוא ילבש את הבגדים המקדשים לאלהים והוא יטפל במזבחות ויתעסק בקרבנות והוא ישא תפלה בעדנו לאלהים אשר ישמע לו ברצון גם בגלל חבתו לעמנו וגם יען תבאנה מפי איש שהוא עצמו בחר בו ועל כן יקבל אותן“.

[192] העברים קבלו ברצון את הדברים האלה והסכימו לבחירה מאת אלהים; כי היה אהרן בגלל מוצאו ובגלל רוח הנבואה שבו ובגלל זכויות אחיו ראוי לכבוד זה יותר מכולם. בעת ההיא היו לו ארבעה בנים, נדב אביהו אלעזר ואיתמר921.

מחצית השקל

[193] (2) את עודף922 החמרים שהוכנו למלאכת המשכן צוה משה לעשות צפויים לכסות את המשכן עצמו ואת המנורה ואת מזבח הקטורת ויתר הכלים לבל יבֻלע להם במסעות על ידי גשם ועל ידי אבק.

[194] ומשה אסף שנית את העם וישם עליו לתת תרומה מחצית השקל לאיש;

[195] השקל הוא מטבע אצל העברים ושויו ארבעה דרכמונים אטיקיים.

[196] הם שמעו ברצון לפקודת משה ומספר התורמים היה ששים רבוא וחמשת923 אלפים וחמש מאות וחמשים. את הכסף הביאו מבני החורין כל בן עשרים עד בן חמשים. הסכום הנאסף הוצא לצרכי המשכן.

שמן המשחה והקטורת

[197] (3) ויקדש גם את המשכן ואת הכהנים בעשותו באופן כזה את טהרתם: הוא צוה לכתוש ולשרות חמש מאות שקל מָר דרור ואותה המדה קדה, קנמון וקנה, גם זה מין בושם, מחצית המשקל הקודם, שמן זית הין – מדה היא של ילידי הארץ ומחזיקה שני חויים אטיקים924 ־ ולערבב ולבשל יחד כמעשה הרוקחים משחה נותנת ריח נעים מאד. [198] אחר כך לקח את הכהנים ואת כל המשכן ומשח וטהר אותם; ואת הבשמים, שהם מינים רבים ושונים, הכניס לתוך המשכן על מזבח הקטורת, יען ערכם רב925; נמנע אנכי מלפרט את מהותם לבל אהיה למעמסה על הקוראים.

[199] פעמים ביום, לפני צאת השמש ואחרי בוא השמש היתה החובה להקטיר קטורת ולשמור שיהיה שמן קודש בנרות, ומהן שלשה926 נרות על המנורה הקדושה היו דולקים לפני אלהים כל היום ויתר הנרות הודלקו לעת ערב.

בצלאל

[200] (4) אחרי שנגמרה כל המלאכה נתהללו בצלאל ואליאב כהמשובחים בין עושי המלאכה927, יען נוסף להמצאות שהומצאו לפניהם נתנו אל לבם לעשות ולהוסיף מלאכות משוכללות מאלה והיו זריזים מאד לחשוב מחשבות ולעשות מלאכות בלתי ידועות עד עתה928; אולם בין שניהם היה בצלאל נחשב למובחר.

חנוכת המשכן

[201] כל הזמן שנמשכה המלאכה היה שבעה929 חדשים ובזה כלתה להם השנה הראשונה מעת צאתם ממצרים. ובראשית השנה השניה בחודש כּסנטיקוס לפי המקדונים, ניסן לפי העברים, באחד בחודש חנכו את המשכן וכל כליו אשר תארתי למעלה.

[202] (5) ועתה הראה אלהים את עצמו מרוצה ממפעל העברים ולא רצה לבטל את אשר עשו בהביטו מגבוה על השמוש בו, כי אם ירד וקבע מושבו במקדש הזה930.

[203] וכך היתה הופעתו: השמים היו טהורים ורק על המשכן לבד התקדרו וערפל לא עמוק ולא עב כערפלי החורף שם עלטה עליו אך לא דק במדה שהעין תוכל לחדור לתוכו ולהרגיש במה שהוא, וטל נעים נטף931 מתוכו אשר הוכיח את מציאות אלהים לאנשים אשר ערגו אליו והאמינו בו.

[204] (6) ומשה אחרי שכבד את בעלי המלאכה אשר עשו את המלאכה במתנות הראויות להם הקריב בחצר המשכן פר ואיל ושעיר לכפר, כאשר צוהו אלהים.

[205] אגב, בדעתי לדבר בספרי על הקרבנות בדבר דיני הקרבתם ולבאר בו איזה מהם מצוה התורה להעלותם כליל ואיזה התירה להשתמש בחלק מהם לאכילה. ומדם הקרבנות הִזה על בגדי אהרן ועליו ועל בניו אתו אחרי אשר טהר אותם במי מעין ובשמן המשחה למען אשר יהיו קדושים לאלהים.

[206] כן קדש במשך שבעת הימים אותם ואת בגדיהם ואת המשכן ואת כליו בשמן הסמים, כמו שאמרתי למעלה, ובדם הפרים והאילים שנשחטו יום יום אחד מכל מין, וביום השמיני קרא מועד לעם וצוה להקריב קרבנות איש איש כאשר תשיג ידו.

[207] והם בהתחרם איש ברעהו ובהתאמצם להעביר איש את אחיו בנדבות הזבחים, שאיש איש יקריב, שמעו לפקודותיו. ויהי כאשר הושמו הקרבנות על המזבח יצאה פתאום אשר מביניהם והתלקחה מעצמה וכעין להב ברק אכל לעיני העם כל אשר היה ערוך על המזבח932.

מות שני בני אהרן

[208] (7) והנה יצאה מהאש הזאת933 רעה לאהרן, הן מצד האנושי והן מצד האבהותי; הוא נשא אמנם את האסון בגבורה, יען נפשו היתה איתנה לקראת פגעי הזמן וגם האמין כי לפי רצון אלהים בא עליו האסון.

[209] כי מארבעת הבנים שהיו לו, כמו שאמרתי למעלה, הנה שני הגדולים, נדב ואביהו, בהקריבם אל המזבח קטורת934 אשר לא צוה משה, כי אם זו שהיו משתמשים בה קודם לכן, נשרפו מכח האש שקפצה עליהם והתחילה לאכול את החזה ואת הפנים935, מבלי יכולת לאיש להשקיטה.

[210] הם מתו אפוא באופן זה, ומשה צוה לאביהם ולאחיהם936 לשאת את הגויות ולהוציא אותן מחוץ למחנה ולקברן ברֹב פאר.

[211] והעם בכה אותם שהיה מדוכא מאד בגלל המיתה שבאה באופן בלתי צפוי כזה. רק מאחיהם ומאביהם דרש משה לבל יעלו על לבם מחשבות תוגה ולתת כבוד לאלהים במקום להתמסר ליגון. ואמנם, אהרן הלא לבש כבר את בגדי הכהונה.

משה איש האלהים

[212] (8) ומשה מֵאֵן בכל כבוד אשר ראה שברצון העם להאציל עליו והתמסר לעבודת אלהים בלבד. הוא הפסיק את עליותיו על הסיני, כי אם בבואו לתוך המשכן נענה על כל מה ששאל מאת אלהים937. הוא היה לבוש כאיש פרטי ובכל ארחות חייו היה מתנהג כאחד מהעם, ולא אבה להֵראות בשום דבר נבדל מההמון זולת שיֵראה שכל טובתם לנגד עיניו938.

[213] גם כתב חוקה ומצוות אשר לפיהם יחיו חיים רצויים בעיני אלהים ולא יהיו ביניהם גורמים לסכסוכים, ואת אלה אמנם סדר על פי אלהים. ברצוני לדבר עתה באריכות על החוקה והמצוות939.

אורים ותומים

[214] (9) והנה ברצוני לבאר פה דבר אחד אשר פסחתי עליו בעת דברי על בגדי הכהן הגדול. משה לא הניח כלל וכלל מקום למעללי נביאים, אם ימצאו אנשים כאלה שיאמרו להשתמש שלא כהוגן ברוממות אלהים, יען השאיר לו להשכין את כבודו כרצונו בעת הקרבת הקרבנות או לא להופיע, ורצה משה שהדבר יהיה ברור לא לעברים לבד, אלא גם לנכרים במקרה שיהיו נוכחים.

[215] כי מהאבנים אשר ספרתי למעלה שהכהן הגדול נושא על כתפיו, הן היו אבני שׁהם, וחושב אני למיותר לתאר את טבען הידוע לכל, זו שהיתה מרכסת על הכתף הימנית בקע ממנה זֹהר בכל פעם שאלהים היה נוכח בקרבנות; והזהר הזה שקודם לכן לא היה מצוי באבן, היה נראה גם לרחוקים ביותר940.

[216] והנה התופעה הזאת לבד תראה כפלא בעיני האנשים שאת חכמתם אינם רואים בזלזול בעניני אלהים; אך אספר עתה מה שמפליא עוד יותר מזה: על ידי שתים עשרה האבנים941 שהכהן הגדול נשא על לבו משובצות בתוך החושן הודיע אלהים את הנצחון לעומדים לצאת למלחמה. כה גדול היה הזֹהר שהבריק מתוכן לפני צאת הצבא לדרכו עד שלכל ההמון כולו נודע שאלהים יצא לעזרתם.

[217] בגלל זה הנה אלה מהיוונים המכבדים את מנהגינו, יען אינם יכולים לדבר נגדם, קוראים לחושן ־ חזון942.

[218] אך החושן והשוהם פסקו מלהאיר מאתים שנה לפני כתבי את הספר הזה943, בחרות אף אלהים על אשר עברו בני ישראל על המצוות, ועל דבר זה נדבר בהזדמנות יותר מתאימה. ועתה אשוב להמשך דברי.

קרבן הנשיאים

[219] (10) כאשר כבר היה המשכן מקודש וכל הדברים הנוגעים לכהנים מסודרים, ויאמן העם שאלהים שוכן אתו במשכן אחד ויתמסר לזבוח זבחים ולהלל לאלהים כאילו מעתה כבר יונח להם מכל רע ולבם סמוך ובטוח לימים טובים מאלה.

[220] ויקריבו לשבטיהם קרבנות נדבה לאלהים הן של צבור הן של יחיד. והנשיאים באו שנים שנים והביאו עגלה ושני שׁוָרים; אלה היו אפוא שש והעבירו את המשכן במסעותיו. נוסף על אלה הביא כל נשיא מזרק וקערה וכף ששויה עשרה דרכמונים944 מלאה קטורת. [221] הקערה והמזרק היו כסף ומשקל שניהם מאתים שקל, אלא שבשביל המזרק הקציבו שבעים שקל לבד; הם היו מלאים סולת בלול בשמן שבו משתמשים על המזבח לקרבנות. גם פר ואיל עם כבש בן שנה לעולות ויחד אתם שעיר לבקש כפרה על חטאתם.

[222] כל נשיא הביא גם קרבנות אחרים הנקראים שלמים, בכל יום שני בקר וחמשה אילים עם כבשים בני שנה ועתודים. ככה הקריבו הנשיאים במשך שנים עשר יום, נשיא אחד ליום.

[223] ומשה945 לא עלה עוד אל הסיני כי אם בהכנסו לתוך המשכן למד מפי אלהים על המעשים אשר יעשה אותם ועל מערכת המצוות, אשר בהיותן נעלות מבינת אנוש נשמרות הן בדיקנות בכל הדורות יען נחשבות כמתנה מאת אלהים, עד כי בין בשלום מרוב טובה, ובין במלחמה מתוך לחץ לא עברו העברים על מצוה מהמצוות. אולם מפסיק אני מלדבר על אודותן יען גמרתי אומר לחבר ספר אחר על המצוות.

סוגי הקרבן

[224] (IX–1) לעת עתה אזכיר חוקים מעטים מאלה הנוגעים לטהרה ולעבודת הקרבנות946, מאחרי שהיה עלי לדבר על ענין הקרבנות. ישנם שני סוגי קרבנות, סוג אחד הבא מיחידים והשני הבא משל צבור ונקרבים בשני אופנים947.

[225] האופן האחד הוא שכל הקרבן עולה כליל ומזה קבל גם את שמו, האופן השני הוא תודה ועשוי גם לשם אכילה חגיגית של המקריבים. אדבר על האופן הראשון.

[226] איש פרטי המקריב עולה זובח בקר, כבש, עז; אלה האחרונים כשהם בני שנה. את הבקר אפשר להקריב כשהם יותר גדולים948; כל העולות דינן להיות זכרים949.

[227] אחרי שנשחטו950 מושחים הכהנים בדם סביב951 המזבח, ואחרי שנקו952 אותם ונתחום לנתחים ומלחום במלח953 שמים אותם על המזבח המלא כבר עצים והאש הוצתה. ואת כרעי הקרבנות והקרב נותנים על האש כשהם מנוקים היטב יחד עם שאר החלקים להשרף; את העורות לוקחים הכהנים954. זאת היא תורת העולה.

[228] (2) ואם זבחי תודה הקרבן, מקריבים אותם בעלי חיים, כשהם תמימים וגדולים מבני שנה, אם זכר ואם נקבה בלי הבדל. אחרי שנשחטו מאדימים הכהנים בדם את המזבח, ואת הכליות ואת הפדר ואת כל החלב עם יותרת הכבד ואתם יחד את אלית הכבשה מעלים על המזבח.

[229] המקריבים מגישים לכהנים את החזה ואת שוק הימין ואחר אוכלים בשמחה יומים את הנשאר מהבשר ואת הנותר אחרי הזמן הזה שורפים באש.

[230] (3) מקריבים גם בעד חטאים955, והקרבת הקרבן בעד החטאים היתה דומה לזו שאמרתי קודם לכן. ואלה שלא השיגה ידם להביא את הקרבנות ביד רחבה, הביאו שני בני יונה או שתי תורים, אחת מהן נשרפת כליל לאלהים והשניה נתנת לכהנים לאכילה956. אבל אפרט יותר בנוגע להקרבת בעלי חיים אלה בדבָרַי על דיני הקרבנות.

[231] ואיש957 כי יפול בחטא מתוך אי ידיעה יביא כבשה ושעירת עזים958 נקבה בנות שנה והכהן מזה בזמן על המזבח לא כמו אצל האמורים למעלה, כי אם על קצות הזויות959 ואת הכליות ואת שאר החלב עם יותרת הכבד מעלה הוא על המזבח והכהנים לוקחים לעצמם את העורות ואוכלים את הבשר באותו יום בקודש, יען התורה אינה מרשה להשאירו למחרת.

[232] ואיש960 כי חטא ויודע את חטאו מבלי שאיש יאשים אותו, מקריב איל, ככה מצוה התורה. מבשר האיל אוכלים הכהנים כמו כן בקודש באותו יום. וראשי העם961 כשהם מקריבים קרבנות בעד חטאיהם מביאים אותם הקרבנות כמו אנשים פשוטים, נבדלים הם בזה שהם מביאים זכרים, פר ושעיר.

[233] (4) התורה מצוה להביא עם קרבנות יחיד ועם קרבנות צבור גם קמח חטה962 נקי מאד, מדת עשרון לכבש, שני עשרונים לאיל, פר שלשה עשרונים.

[234] הם שרפוהו963 על המזבח כשהוא בלול בשמן, יען הובא גם שמן מאת המקריבים, לבן בקר חצי ההין, לאיל החלק השלישי של המדה הזאת, והחלק הרביעי לכבש. ההין הוא מדה עתיקה אצל העברים המחזיקה שני חויים964 אטיקיים. כמדת השמן הובא גם יין; את היין נסכו סביב למזבח965.

[235] ואם איש אינו מקריב קרבן ונָדַר לנדרו קמח סולת966, מרים הוא תחלה ממנו קומץ אחד וזרקו על המזבח ואת הנותר לוקחים הכהנים לאכול או מבושל, יען היה בלול בשמן, או אפוי לחם. אבל אם כהן הביא מנחה967, באיזו כמות שהיא, עליה להשרף כליל.

[236] התורה אוסרת להקריב בעל חי באותו יום968 ובאותו מקום969 אחרי970 אלה שהולידוהו ובכל אופן לא טרם עברו שמונה ימים מיום הולדו971. היו גם קרבנות אחרים למען המלט ממחלות או בגלל סבות אחרות972, שבהם היו מנדבים יחד עם הזבחים גם לחמים, ומהם היה אסור להשאיר דבר ליום המחרת973, והכהנים קבלו חלק מיוחד.

קרבן התמיד, השבת והמועדים

[237] (X–1) התורה מצוה שמכספי העדה974 יִשָׁחֵט כבש בן שנה יום ביומו בשחר היום ובערובו975 וביום השביעי הנקרא שבת ישחטו שנים שעבודת הקרבתם באותו אופן.

[238] בראש חודש יקריבו מלבד הקרבנות של יום ויום גם שני בני בקר ושבעה כבשים בני שנה ואיל ושעיר לכפר על חטאים, אם נעשו כאלה מתוך שכחה976.

[239] (2) בחודש השביעי, אשר המקדונים קוראים הִיפֶּרְבֶּרֶטַיוֹס977, יקריבו נוסף לאלה שנזכרו קודם לכן, פר ואיל ושבעה כבשים ושעיר לחטאת.

[240] (3) בעשור978 לחודש הזה לפי חשבון הלבנה יצומו עד הערב ויקריבו ביום הזה פר ושני979 אילים ושבעה כבשים ושעיר לחטאת.

[241] ומביאים נוסף לאלה שני שעירים, מהם נשלח האחד חי מחוץ לגבול המדברה למען יעביר ויכפר את עוונות העם כולו ואת השני מביאים אל פרורי העיר למקום טהור מאד ושם שורפים אותו עם עורו מבלי שינקוהו כלל980.

[242] יחד אתו נשרף פר981, לא זה שהובא מאת העם, כי אם זה שהוגש מכספו הפרטי982 של הכהן הגדול. אחרי שנשחט זה מביא לתוך הקודש את דמו יחד עם דם השעיר ומַזה באצבעו שבע פעמים על התקרה כמו כן על הרצפה983 ואותו המספר אל הקודש ועל מזבח הזהב984 ואת השאר על המזבח הגדול אחרי שהוציא את הדם אל החצר985.

[243] אחרי העבודות האלה מעלים על המזבח את הכרעים ואת הכליות ואת החלב עם היותרת על הכבד986. והכהן הגדול מקריב גם איל לעולה לאלהים987.

[244] (4) בחמשה עשר יום לחודש הזה, כשהעונה נוטה מעתה לתקופת החורף988, מצוה משה להקים סוכות לכל משפחה989, למען הִזָהֵר והִשָּׁמֵר מפני קרירות תקופת השנה,

[245] וכשתהיה להם ארץ אחֻזָתָם עליהם לבוא לאותה העיר אשר בגלל המקדש יחשבוה לעיר הבירה, ויחוגו חג שמונת ימים ובימים האלה יקריבו עולות וזבחי תודה לאלהים, כשהם נושאים בידיהם990 אגודה עשויה הדסים וערבות עם כפת תמרים יחד עם פרי האפרסק991.

[246] ביום הראשון תהיה הקרבת העולה שלשה עשר בקר ואותו מספר כבשים נוסף אחד, ואילים שנים עם עודף של שעיר אחד לכפרת עוונות. בשאר הימים נקרבים אותו המספר של כבשים ושל אילים עם השעיר, אבל בכל יום הולך ופוחת אחד מהבקר עד עמדם על מספר שבעה.

[247] העברים נעצרים מכל עבודה ביום השמיני ומקריבים לאלהים, כמו שאמרנו למעלה, בן בקר ואיל ושבעה כבשים מלבד השעיר לכפרת עוונות. אלה הן המצוות שנמסרו מאבותינו ושעל העברים לשמור אותם כשהם מקימים את הסוכות.

[248] (5) בחודש992 כְּסַנְתִּיקוֹס, הנקרא אצלנו ניסן והוא התחלת השנה993, ביום הארבעה עשר אחרי מולד הירח כשהשמש עומדת בטלֶה, כי בחודש הזה נפדינו מעבדות המצריים, צותה התורה לזבוח שנה שנה גם את הקרבן, אשר זבחנו אז עם צאתנו ממצרים, כמו שספרתי למעלה994 והנקרא פסח, ואנחנו מקריבים אותו בחבורות995 ואין משאירים מבשר הזבח למחרת היום.

[249] ביום החמשה עשר996, הבא אחר הפסח, חג המצות שבעת ימים997 ובו נזונים ממצות ובכל יום נקרבים שני פרים ואיל אחד ושבעה כבשים.

[250] אלה נשרפים כליל ונוסף עליהם גם שעיר לחטאת והוא לאכילה לכהנים בכל יום. למחרת חג המצות, ביום הששה עשר998, לוקחים מהפירות שנקצרו, יען עד עתה לא נגעו בהם999, בחשבם כי מן היושר לתת תחלה כבוד לאלהים אשר מידו שפע היבול הזה – ומביאים לו את בכורי השעורים1000 באופן כזה:

[251] אחרי שהבהבו מלא אגרוף שבלים וגרסום ואחרי שנקו את השעורים וטחנום, מביאים עשרון אל המזבח לאלהים וזורקים קומץ אחד ממנו ואת השאר מוסרים לכהנים שישתמשו בו. מעתה מותר הן לצבור הן לפרט לקצור. מלבד בכורי הפירות מקריבים כבש רך עולה לאלהים.

[252] (6) אחרי שחלפו שבעה שבועות מהקרבן הזה1001, – ימי השבועות האלה הם ארבעים ותשעה, ביום החמשים, אשר העברים קוראים עצרתא1002, – המלה מסמנת את חג היום החמשים, – מביאים לאלהים לחם משני עשרונים קמח חטים שנעשו עם שאור ושני כבשים לקרבן.

[253] מצות התורה היא להקריב את אלה לאלהים, הקרבן נעשה לאכילת הכהנים ואסור להשאיר ממנו למחרת. ומקריבים לעולה שלשה בני בקר ושני אילים וארבעה עשר כבשים ושני שעירים לחטאת1003.

[254] אין חג שבו לא יובאו עולות ושבו לא ינתן לעמלים מרגוע מעבודה, כי אם בכולם מצוה התורה סדר של קרבנות ומנוחה מעמל יחד עם חגיגות הנקרבות.

[255] (7) ומהצבור בא לחם אפוי בלי חמץ1004, ומשתמשים לשם זה בעשרים וארבעה עשרונים. החלות נאפות שתים שתים ונפרדות1005 ביום לפני השבת ובשבת בבוקר מביאים אותן ומניחים אותן על השלחן הקדוש ונערכות שש לעומת שש. אחרי שהושמו עליהן שני בזיכים גדושים לבונה נשארות הן עד השבת הבאה. ואז מובאות במקומן אחרות, ואלה נתנות לכהנים לאכילה.

[256] בשעה שהלבונה מקטרת על האש הקדושה אשר עליה נשרפות גם העולות כולן ולבונה אחרת נתנת במקומה על החלות.

[257] והכהן1006 מקריב מכספו הוא ועושה זאת פעמים ביום, קמח סולת בלול בשמן הנעשה על ידי אפיה קצרה1007, עשרון אחד קמח, מחציתו בבוקר ומחציתו בערב ומקריב אותה קרבן אשֶׁה.

אשוב עוד ואפרט בדיוק את הענינים האלה, חושבני שמה שדברתי על אודותם עד עתה יספיק לפי שעה.

[258] (XI–1) ומשה הבדיל את מטה לוי משאר העם לקדשו ויכפר1008 עליהם במי מעין חיים1009 ובקרבנות שמקריבים במקרה כזה כחוק לאלהים, ומסר להם את המשכן1010 ואת כלי הקודש ואת כל אשר נעשה לכסות את המשכן למען אשר ישרתו בפקודת הכהנים1011; הלא אלה נתקדשו כבר לאלהים.

דיני טומאה וטהרה

[259] (2) ובנוגע לבעלי חיים הבדיל כל מין לחוד, איזה נאכל ומאיזה להפך נפריש עצמנו לגמרי. על הענינים האלה, מדי תנתן לנו הזדמנות בספרנו זה להרצות על הטעמים נבאר אותם, אשר על פיהם צוה לנו לאכול חלק מבעלי חיים, ומחלק הטיל עלינו להנזר. אבל אסר לנו כל דם להשתמש בו לאכילה בהאמינו כי הוא הנפש והרוח.

[260] ואסר גם אכילת בשר של בעל־חי שמת מעצמו והזהיר להתרחק מהיותרת והחלב של עז ושל כבש ושל בקר.

[261] (3) הוא גם הרחיק מתוך העיר1012 את האנשים שגופותיהם מנוגעות מצרעת ואת הזבים, גם את הנשים שבאה להם ההפרשה הטבעית שלהן הבדיל עד היום השביעי1013, ואחרי הימים האלה התיר להם לשוב אל ביתן כטהורות.

[262] כמו כן גם המטפלים במת מותר להם אחרי אותו מספר הימים לשוב אל בתיהם1014. ואיש שהיה שרוי משך מספר הימים האלה בטומאה עליו להקריב שני טלאים, את האחד צריכים להעלות כליל ואת השני לוקחים הכהנים1015.

[263] אותם הקרבנות מקריבים גם האנשים הזבים שכבת זרע. אבל האיש אשר בשנתו הפריש זרע, אחרי רחצו במים קרים נטהר כמו האיש אשר מותר לו על פי החוק להתקרב אל אשתו.

[264] אך את המצורעים גרש לגמרי מתוך העיר מבלי שיוכלו לבוא בדברים עם מי שהוא ואינם נבדלים במאומה ממת1016. אבל אם הוא העתיר לאלהים ושוחרר מהמחלה הזאת והשיג עור בריא, יודה לאלהים בקרבנות שונים אשר על אודותם נדבר אחרי כן.

[265] (4) מזה יוצא כמה מגוחכים אלה האומרים שמשה היה נגוע בצרעת ונאלץ לברוח ממצרים והעמיד עצמו בראש האנשים אשר גורשו מאותה סבה והוליך אותם לכנען1017. [266] יען לו היה אמת בדבר לא היה משה מחוקק חוקים כאלה לחרפת עצמו, אלא הדעת נותנת שהיה הוא עצמו מוחה נגדם אלמלי הנהיגו אותם אחרים, וביחוד כשבתוך עמים רבים חיים מצורעים ומכובדים הם, ולא רק שהם רחוקים מבוז וגרוש כי אם המפקדות המפוארות ביותר בצבא בידיהם וממונים הם במשרות מדיניות והרשות להם להכנס לתוך מקומות קדושים ומקדשים.

[267] עד ששום דבר לא היה מונע ממשה, אלמלי היה לו עצמו או לעם שהלך אחריו מין מחלת עור כזו, מלחוק חוקים הטובים ביותר ביחס למצורעים ולא להטיל עליהם סבל כזה.

[268] אלא ברור איפוא, כי אלה המדברים עלינו דברים כאלה באו לכך מתוך הוצאת דבה. משה חי נקי ממחלות אלה בתוך בני עמו הנקיים מהן ונתן להם חוקים בנוגע למחלות האלה ועשה זאת לכבוד אלהים. אולם על ענינים כאלה יחשוב לו איש ואיש כטוב בעיניו.

[269] (5) הוא אסר על הנשים אחרי שילדו להכנס לתוך המקדש ולנגוע בקדשים עד אחרי ארבעים יום אם הנולד הוא זכר. כפול יהיה מספר הימים אם ילדו נקבה, אולם מותר להן לבוא אל המקדש אחרי הזמן הזה ולהביא את קרבנותיהן, אשר הכהנים יגישום לאלהים.

סוטה

[270] (6) אם1018 חושד באשתו שזנתה תחתיו, יביא עשרון שעורים טחונים ואחרי שהקריב קומץ אחד מהם לאלהים, נותן את השאר לכהנים לאכילה. את1019 האשה מעמיד אחד מהכהנים1020 על יד השער הפונה לעבר המקדש1021,

[271] ואחרי הסירו את הצעיף מעל ראשה כותב הוא את שם אלהים על עור1022 ומצוה לה להשבע שלא חטאה לבעלה ואם חללה את צניעותה תֵקע שוקה הימנית ותצבה בטנה ובאופן כזה תמות. אך אם מתוך אהבה רבה ולרגלה מתוך קנאה נטה הבעל בפזיזותו לחשד, אזי יִוָלֵד לה בחודש העשירי בן זכר1023.

[272] אחרי גמר ההשבעות האלה מוחה הכהן את השם מעל העור וסוחט לתוך ספל ולוקח עפר מתוך הקודש במקום שמוצא אותו ומפזר על המים ונותן לה לשתות.

[273] והנה, אם נאשמה על לא עול בכפה אזי תַהַר ואת פרי בטנה תמלט בעתו; אך אם רמתה את בעלה בנשואיה ואת אלהים בשבועותיה, תמות מות נבלים, שוקה תפול ממנה ובטנה תמלא מים.

אלה הדברים בדבר הקרבנות והטהרה אשר סדר משה לבני עמו, ועתה בדבר המצוות אשר נתן להם.

דיני חתון

[274] (XII–1) את הנִאוּף אסר בהחלט1024 בחשבו לאושר אם לגברים תהיינה מחשבות בריאות על אודות הנישואין ולהצלחת המדינות והמשפחות אם הילדים יהיו כשרים. ולשכב את אמו1025 אוסרת התורה כרעה הגדולה ביותר, כמו כן לבוא אל אשת אביו; ולשכב את דודות ואת אחיות ואת נשי בניו החשיבה התורה כנגד הטבע1026 ושנאה את החטא.

[275] הוא אסר גם לקרב אל אשה דוה ולא לתאו לשכב עם בהמה ולא לשאוף להזדוג עם זכר, נמשך על ידם להתמסר לתענוג בלתי מוסרי. לחוטאים בדברים אלה קבע את המות כעונש.

[276] (2) אבל מהכהנים דרש קדושה כפולה כי מלבד שאסר עליהם אותם האסורים אשר לאחרים, אסר עליהם, נוסף לאלה, לקחת לאשה את הזונה ועכב בעדם מלקחת לאשה שפחה או שבוית מלחמה1027 ולא אלה המוצאות מחיתן מתגרנות1028 ומאכסניה1029 או שנתגרשו מבעליהן הראשונים מאיזו סבה שהיא.

[277] אולם לכהן הגדול לא הותר לקחת אשה גם אם מת בעלה, אף כי מותרת היא לכהנים אחרים, כי אם רק בתולה יקח לאשה והיא בת שבטו1030. מטעם זה לא יקרב הכהן הגדול אל מת בעוד שאל האחרים לא נאסר מלקרב לאחים ולהורים ולילדיהם המתים.

[278] עליהם להיות תמימים בתכלית התמימות, אבל צוה כי בעל מום מבין הכהנים יקבל חלקו בקדושים עם הכהנים1031, אך לעלות על המזבח ולהכנס לתוך הקודש אסר עליו; ועליהם להיות טהורים לא לבד בשעת העבודה במקדש, כי אם עליהם להתאמץ שכל ארחות חייהם יהיו בלי פגם.

[279] ומסבה זו הלובשים את בגדי הכהונה הם בלי דופי וטהורים בלי כל שמץ ומיושבים בדעתם, יען שתית יין, כל עוד שהבגדים עליהם1032, אסורה להם. אגב, גם הקרבנות הנקרבים בלי מום הם ושום משחת אין בהם.

שמטה ויובל

[280] (3) אלה הם איפוא החוקים אשר נתן משה ואשר עוד בימיו נכנסו לתקפם; אבל ישנם חוקים אחרים, שאף כי נמצא היה במדבר הבין אותם מראש שכשיכבשו ישראל את כנען יקיימו אותם1033.

[281] במשך השנה השביעית יתנו מרגוע לאדמה מהמחרשה ומהנטיעה, כמו שצוה להם עצמם את המנוחה מעבודה ביום השביעי, והעולה מעצמו מהאדמה משותף הוא לרוצים ליהנות ממנו לבני העם כמו לנכרים1034; הלא אסור להצניע מזה דבר.

[282] אותו הדבר יש לעשות גם אחרי שבע שבתות שנים. המחזור הזה מונה ביחד חמשים שנה ושנת החמשים נקראת בפי העברים יובל שבה בעלי חובות מתפטרים מחובותיהם1035 והעבדים יוצאים לחרות1036, אלה שהם בני העם1037 ואשר בעברם על חוק מהחוקים הענישם משה במצב של עבדות ולא הוציאם להורג1038.

[283] את השדות הוא מחזיר לבעליהם הקודמים באופן זה: כשמגיע היובל, השם מסמן דרור1039, נפגשים מוכר הקרקע והקונה ומחשבים את תבואות הקרקע וההוצאות שהוצאו, והיה אם נמצאות התבואות רבות יותר לוקח המוכר את השדה, אך אם ההוצאה עולה על התבואה, משלם המוכר את המגיע ואינו מפסיד את אחוזתו.

[284] ואם חשבון התבואות וההוצאות עולה בשוה, מוסר הקונה את השדה לבעליו הקודמים.

[285] הוא רצה שאותו החוק יחול גם על בתים שנמכרו בכפרים, כי על אודות בתים שנמכרו בעיר קבע אחרת. יען אם לפני תום השנה מחזיר המוכר את הכסף מכריח הוא את הקונה להחזיר אבל אם נתמלאה השנה מאשֵׁר הוא את הקנין לקונה.

[286] זה הוא סדר החוקים אשר קבל משה מפי אלהים בזמן שהניח את צבאות ישראל לרגלי הר סיני1040 ומסר אותם בכתב לעברים.

מנין בני ישראל

[287] (4)1041 כאשר דמה, שהחוקה מסודרה היטב שם לבו למפקד הצבא, בשומו אל לבו לטפל מעתה בעניני מלחמה ויצו על נשיאי המטות, זולת שבט לוי1042, לשאת את המספר המדויק של היכולים לצאת לצבא; הלויים הלא היו קדושים ופטורים מכל.

[288] המפקד נעשה וימצאו ששים רבוא ועוד שלשת אלפים ושש1043 מאות וחמשים מבן עשרים שנה ועד חמשים1044, היכולים לשאת נשק. במקום לוי בחר בין נשיאי המטות את מנשה בן יוסף ואת אפרים תחת יוסף. היה זה רצון יעקב שהביע ליוסף ששני בני יוסף יקובלו בין בניו, כמו שספרתי למעלה1045.

המחנה במדבר

[289] (5) בעת תקעם את המחנה הקימו את המשכן בתָוֶך ושלשה שלשה שבטים חנו לאורך כל צד; דרכים עברו ביניהם, וגם שוק היה מסודר ומהסחורות שעמדו למכירה היה דבר דבר על מקומו, ועושי כל מלאכה עמדו בבתי מלאכה שלהם ונדמתה בכל לעיר העוקרת ממקום זה ומסתדרת במקום אחר1046.

[290] את המקום סביב המשכן תפסו ראשונים הכהנים, אחריהם הלויים1047 אשר המונם היה, יען התפקדו גם הם, כל זכר מבן שלשים יום עשרים ושנים אלף ושמונה מאות ושמונים1048. ומדי שהאריך הענן להשאר על המשכן, מצאו לנכון לנוח כאילו אלהים שוכן שמה, וכשהענן זז ממקומו, נסעו.

החצוצרות

[291] (6) הוא המציא גם מין קרן עשויה כסף, וזה מעשֶׂהָ: ארכה פחות מעט מאמה, קנה שלה צר, ומעט עבה מחליל, עם פה רחב למדי לקבלת אויר ונגמרת בפעמון דומה לחצוצרות. חצוצרה1049 נקראת היא בשפת העברים.

[292] שתים נעשו. באחת1050 השתמשו להקהיל ולהועיד את העם לאספות. ואם באחת ניתן אות היה על הנשיאים להתאסף ולהתיעץ בעניניהם, ואם בשתיהן, אסף הוא את העם. [293] וכשהמשכן עמד לעבור ממקומו נעשה הדבר הזה: כשניתן האות לראשונה, קמו אלה אשר חנו קדמה, בשניה, אלה אשר חנו תימנה, אחר כך נשא המשכן המפורק בתוֶך, בין ששת השבטים ההולכים בראשונה ובין הששה ההולכים באחרונה, נמצאו הלוייים כולם סביב למשכן.

[294] כשניתן האות בשלישית זז החלק השוכן ימה מהמקום, וברביעית זה שבצפונה1051. בקרנות השתמשו גם בעבודת הקרבנות ובשבתות1052 ובשאר הימים. הוא הקריב אז במדבר בפעם הראשונה אחרי יציאת מצרים את הקרבן הנקרא פסח.

ויהי העם כמתאוננים

[295] (XIII) אחרי עבור זמן קצר הסיע את המחנה מהר סיני1053 ואחרי החליפו תחנות אחדות1054, אשר על אודותן עוד נשוב לדבר1055, הגיע אל מקום אחד הנקרא חצרות1056, ופה1057 התחיל ההמון עוד פעם למרוד ולהאשים את משה על התלאות אשר מצאוהו בדרך זו וכי פתה אותם לצאת מארץ טובה ועתה אבדה להם זאת ובמקומה הבטיח להביאם לחיי אושר והנה תועים הם במקומות עֹנִי אלה, מחוסרי מים, ואם גם המן יפָּסק1058 להם ואבדו עד אחד.

[296] רבות וקשות דברו נגד האיש ורק אחד לבד הוכיח אותם לבל ישכחו את משה ואת כל אשר עשה לטובת הכלל ולבל יתיאשו מתשועת אלהים1059.

[297] לדבריו התרגז ההמון עוד יותר והוסיף יותר ויותר להתגעש נגד משה.

[298] ומשה שבקש לחזק את רוחם ביאושם הגדול הבטיח להם, אף כי העליבוהו והרגיזוהו, להמציא להם שפעת בשר לא ליום אחד לבד כי אם לימים רבים. וכאשר פקפקו בדבריו ואחד מהם שאלהו מאין ימציא לרבבות רבות כאלה את אשר הוא מבטיח1060 אמר: „אלהים ואני, אף כי דבריכם רעים באזנינו, לא נחדל מלהתאמץ עבורכם, והדבר בוא יבוא בזמן לא רחוק“.

[299] עודו מדבר את הדברים האלה והמחנה נתמלא כולו שלוים, והם אספו וצברו אותן סביב למחנה. אך אלהים מהר להעניש את העברים על העזתם ונאצם נגדו, וימת עם רב מהם ועד היום נקרא המקום בשם קברות התאוה1061, זאת אומרת ציוני תאוה1062.

המרגלים

[300] (XIV–1) משם הוליך אותם משה אל מקום הנקרא פארן1063 הקרוב לגבולות כנען; מושב המקום הזה קשה ופה אסף את העם לאספה והתיצב לפניהם ואמר: „שני קנינים החליט אלהים לתת לכם, את החרות ואת נחלת ארץ מבורכת; את האחד כבר הקים בידכם, את השני עומדים אתם לקבל.

[301] יושבים אנחנו על גבולות הכנעני ובדרכנו הלאה לא יעצור בנו לא מלך ולא עיר ואף גם לא הלאום המאוחד כולו. נתכונן אפוא לפעולה; הלא בלי חרב מלחמה לא יניחו לנו את הארץ כי אם אחרי קרבות עצומים יגורשו מתוכה.

[302] נשלח1064 אפוא מרגלים לתור את טיב הארץ ואיזה כח ליושבים בה. אך קודם כל נהיה אנחנו בעצה אחת ונתן כבוד לאלהים, אשר בכל מצב הוא לנו עזרה ומעוז“.

[303] (2) משה דבר את הדברים האלה וההמון הסכים לו מפני הכבוד; ויבחר שנים עשר מרגלים ידועי־שם ביותר, איש איש לשבט. הם יצאו מגבול מצרים1065 ויעברו את כל כנען והגיעו עד העיר חמת1066 ועד הר הלבנון ואחרי שחקרו היטב את טבע הארץ והאנשים היושבים בה, שבו מקץ ארבעים יום.

[304] הם הביאו אתם גם מפרי הארץ הזאת ובהראותם את הדר הפירות האלה ובספרם על שפעת האוצרות שהארץ מכילה, עוררו את ההמון להלחם, אך לעומת זאת הפחידוהו בקושי הכבוש באמרם שנמצאים בה נהרות שאין לעבור אותם בגלל גדלם ועמקם1067, והרים שאין לעבור דרכם וערים מבוצרות בחומות וסוללות חזקות, וספרו שבחברון נפגשו גם בילידי הענקים.

[305] המרגלים בראותם אפוא, שהדברים בכנען עולים בגדלם על כל מה שנפגשו מעת צאתם ממצרים, נפעמו ונסו להביא גם את ההמון למצב זה.

[306] (3) והאנשים אחרי שמעם את הדברים האלה חשבו את כבוש הארץ מהם והלאה וישאו את קולם, אחרי ששֻׁלחו מהאספה לבתיהם, ויבכו יחד עם נשיהם וטפם, כאילו אלהים אינו עוזר בפועל אלא מבטיח רק דברים;

[307] וישובו וילונו על משה ויאשימוהו, אותו ואת אחיו אהרן הכהן הגדול. במצב רוח קשה וגדופים בפיהם על שני האנשים בִּלו את הלילה ובבוקר התאספו לאספה במזימה לרגום את משה ואת אהרן באבנים1068 ולשוב למצרים.

[308] (4) אולם שנים מהמרגלים, יהושע מן נון משבט אפרים וכלב משבט יהודה, מלאי חרדה, פלסו להם דרך בתוך ההמון והשתדלו לעצור בו, לעודדו ושלא יאשים את אלהים בהבטחות שוא ושלא יאמין לאנשים אשר הבהילו אותם בדברם לא את האמת על אודות הכנענים, אלא יבטח באלה המעוררים אותם לקראת ההצלחה וירושת הקנינים הטובים. [309] כי לא גובה ההרים ולא עומק הנהרות יעמדו לשטן למלומדי גבורה במפעלם כשאלהים יבוא לתשועתם וילחם להם. „נלכה נא, אמרו, נגד אויבינו בלי שום הסוס, בטוחים באלהים כמנהיגנו ולכו אחרינו לכל אשר נוליך אתכם“. בדברם את הדברים האלה התאמצו להשקיט את רוח העם ואילו משה ואהרן נפלו על פניהם ויחלו את פני אלהים לא בעד הצלתם,

[310] כי אם שיפקח את עיני העם וירגיע את רוחם הנבוך לרגלי הקשיים שנגרמו מהתלאה שהם נמצאים בה. והנה הופיע הענן1069 ועמד מעל למשכן לאות מציאות אלהים.

[311] (XV–1) ומשה התעודד ונגש אל העם והודיע שחרה אף אלהים בהם בגלל מֶרים ויטיל עליהם עונש, אך לא כמדת עוונם, אלא כמו ההורים שמים על בניהם להטותם למוסר.

[312] כי כאשר נכנס לתוך המשכן ובכה לפני אלהים על אשר אמר להשמידם, הזכיר לו אלהים שאחרי כל מה שעשה בשבילם ואחרי כל הטובות שקבלו ממנו, נעשו כפויי טובה וגם עתה כשהם מותעים ממורך לבם של המרגלים נתנו אמון יותר בדבריהם מאשר בהבטחתו.

[313] ובגלל הסבה הזאת אמנם לא ישמיד את כולם ולא יכלה את זרעם, אשר מכבד הוא ביותר בין כל בני האדם, אבל לא יתן להם לרשת את ארץ כנען ולא להנות מטובה, בלי בית ובלי מולדת יאלצם לבלות את חייהם ארבעים שנה במדבר;

[314] את העונש הזה עליהם לשאת בעד זנותם. „אולם לבניכם הבטיח לתת את הארץ ולעשותם אדונים על כל הטוב אשר אתם בעצמכם הוצאתם מידכם בגלל שלא שלטתם ברוחכם“.

[315] (2) ויהי כאשר דבר אליהם משה בהתאם לרצון אלהים ויתאבל העם ויצטער ויתחנן אל משה שיהיה המליץ בעדם בפני אלהים ולבל יניעם במדבר הזה ויתן להם ערים. אך הוא ענה, כי אלהים לא יסכים לנסיון כזה, כי לא בקלות דעת של בן־אדם בא אלהים לכעוס עליהם כי אם בשקול־דעת החליט נגדם.

[316] ואין להתיחס באי־אמון שמשה לבדו השביח את כעס רבבות רבות כאלה והביא אותם למשמעת, יען כי אלהים היה בעזרו והכין את ההמון להכנע לדבריו ופעמים רבות כאשר מאנו לשמוע בקולו נוכחו לדעת מתוך הרעות שמצאו אותם כי מֶרְיָם אך לרעתם.

אישיותו של משה והשפעתו

[317] (3) הערצת האיש בגלל צדקתו וכוח ההוכחה אשר בדבריו השפיעה לא רק בדורו לבד, כי אם גם בימינו; הלא אין איש בין העברים אשר לא ישמע למצוותיו כאילו עודנו חי ויענישוֹ אם יעבור עליהן, גם אם בידו להסתיר את מעשיו1070.

[318] וישנן ראיות רבות אחרות על כחו העל־אנושי; הנה זה לא כבר באו כמה אנשים מעבר לפרת שעשו דרך של ארבעה חדשים למען תת כבוד לבית מקדשנו, ולמרות הסכנות וההוצאות המרובות כאשר אמרו להקריב את קרבנותיהם לא יכלו להשתתף בהם, יען כי משה אסר זאת על כל מי שאינו חי לפי חוקותינו ואינו מתיחס אלינו לפי מנהגי אבותינו1071. [319] חלק מהם אפוא מבלי להקריב כלל, חלק מהם בעזבם את קרבנותיהם בלי לגמור את ההקרבה, רבים מבלי יכולת להכנס כלל לתוך המקדש, שָׁבוּ אל ביתם, בבכרם לציית לפקודות משה מלמלא את חפץ לבם ומבלי לפחד שמי שהוא יגנה אותם בגלל זה, כי אם כוונו דעתם אך ורק אל מצפונם.

[320] עד שהתורה הזאת, אשר לפי אמונתנו נתנה מאת אלהים עשתה את האיש הזה למעלה מטבעו האנושי. אך יותר מזה, הנה זה מעט לפני המלחמה הזאת, כאשר קלאבדיוס מלך על הרומאים ואצלנו היה ישמעאל כהן גדול1072,

[321] ורעב1073 התפשט בארצנו במדה שעשרון נמכר בארבעה אדרכמונים, והובאו בימי חג המצות כשבעים כור קמח – אלה הם שלשים ואחד מדימני סִיקִלִיִים או ארבעים ואחד אַתִּיקִיִים1074 – לא העיז איש מהכהנים לאכול פרור, אף כי מחסור כה גדול שרר בארץ, בגלל פחדו מפני החוק ומיראתו את חרון אף אלהים אשר לא ינקה גם את החוטאים במסתרים.

[322] ועל כן אין להתפלא על המאורעות שאירעו אז, אם גם עד ימינו אלה יש לספרים שנכתבו בידי משה כח כזה, עד שגם שונאינו מודים שחוקתנו כוננה מאת אלהים בידי משה וצדקתו. אולם בנוגע לענינים אלה יחשוב לו איש ואיש כרצונו.



 

ספר רביעי


העברים נלחמים עם הכנעני

[1] (I–1) החיים הבלתי נעימים והקשים במדבר הניעו את העברים לנסות את כוחם בכנענים גם נגד הפקודה מאת אלהים. כי לא אבו לשמוע לדברי משה ולשבת בחבוק ידים ודִמו שגם בלעדי תמיכתו יתגברו על האויבים ויאשימו ויחשדוהו כי משתדל הוא שישארו בעֲני למען אשר יהיו תמיד זקוקים לעזרתו,

[2] ויהינו להלחם בכנענים ויאמרו שאלהים מושיע להם לא בגלל חסדו עם משה, אלא יען הוא אוהב בכלל את עמם בעבור אבותיהם אשר היה מגן להם ובעבור צדקתם1075 פדה אותם לפנים וגם עתה אם אך ירצו להתאזר חיל יתמיד לעמוד לימינם. ויתאמרו להיות גם הם עצמם חזקים להתגבר על העמים אם גם ירצה משה להסיר את לב אלהים מהם.

[3] בקצור, לתועלתם הוא לעמוד ברשות עצמם ואחרי שהצליחו להמלט מזדון לבם של המצריים לא יסבלו את עריצותו של משה לחיות לפי פקודותיו.

[4] „הוא התעה אותנו להאמין שרק לו לבדו תגלה האלוהות מתוך אהבתה אליו את גורלנו כאילו לא היינו כולנו מזרע אברהם וכאילו הפקיד אלהים רק אותו לדעת את סודו אשר הוא חושב על עתידנו“.

[5] והם יראו כי נבונים המה אם יפנו עורף ליהירותו ובבטחם באלהים ינסו לרכוש את הארץ אשר הבטיח להם, ולא לשים לב לאיש הזה אשר ימצא תואנה בשם אלהים לעכב בעדם.

[6] ובכן בהתבוננם במצוקתם ובמדבר אשר בגללו נראה להם סבלם עוד נורא יותר משהיה, התלהבו לקראת הקרב עם הכנענים ושמו עליהם את אלהים כמצביא מבלי לחכות לאיזה סעד מצד המחוקק.

[7] (2) ובכן כאשר גמרו ביניהם שהדבר הזה יצליח בידם יצאו למלחמה על האויבים, אך אלה לא חתו מפני השתערותם ומפני המונם וקבלו אותם באומץ; מהעברים נפלו רבים1076 ושאר הצבא, אחרי שהבקעה מערכתם, נסו מנוסת חרב אל המחנה כשיד האויב בערפם.

[8] בגלל התבוסה הבלתי צפויה הזאת נפלה רוחם מאד ולא קוו כי יראו עוד בטוב כי הגיעו לידי מסקנה שגם את המכה הזאת סבלו בגלל חרון אף אלהים על כי העפילו אל המלחמה בלי הסכמתו.

[9] (3) ומשה בראותו כי רפו ידי בני עמו בגלל המגפה אשר היתה בם ומיראתו פן יגבה לב האויבים בגלל נצחונם וישאפו לנצחונות יותר גדולים ויבואו עליהם, נוכח כי עליו להסיע את חילו ולהרחיקו יותר מהכנענים לעבר המדבר1077.

[10] ויען כי לב העם שב אליו מחדש, כי נוכחו לדעת שמבלעדי תבונתו לא יוכלו להצליח במעשיהם, הקים את הצבא והסיע אותו הלאה אל המדבר בחשבו, כי שם ימצאו מנוחה ולא יתגרו עוד מלחמה בכנענים עד אשר אלהים ימציא להם שעת הכושר.

קורח ועדתו

[11] (II–1) כאשר יקרה לפעמים לצבאות גדולים וביחוד אחרי תבוסות, שנעשים סוררים וממרים, כן קרה גם ליהודים. בהיותם ששים רבוא לא היו נכנעים בגלל המונם, למעולים שביניהם גם בהצלחתם, ומה גם עתה, מתוך מחסור ותלאה, היו מלאי תרעומת איש על רעהו ועל מנהיגם.

[12] ובכן פרץ בתוכם מרד אשר כמוהו אין אנחנו יודעים לא אצל היוונים ולא אצל הברברים, אשר לרגלו עמדו כולם בסכנה להִשָׁמֵד לולי הציל אותם משה, אשר לא נטר להם רע בלבו אף כי מעט קודם לכן מוכנים היו לסקלו.

[13] גם אלהים לא רצה כי תבוא עליהם כליה, ואם כי מרדו במחוקקם ובמצוותיו, אשר הוא עצמו צוה להם ביד משה, הצילם מהנוראות שהיה צפוי להם מהמרד הזה, אלמלא היה שומר עליהם. את המרד הזה ואת המעשים שעשה משה אחרי כן אתאר אחרי סַפְּרִי תחלה את הסבה שגרמה לו.

[14] (2) קרח1078 היה אחד מרמי המעלה בין העברים בגלל יחוסו ועשרו1079, יודע דַבֵּר ומוכשר מאד לקחת בפתויו את לב ההמונים1080. בראותו את משה מגיע לשיא הכבוד, היה מעונה מקנאה, יען היה בן אותו השבט ושארו1081. ויחר לו מאד בדמותו כי ראוי הוא יותר לכל התהלה הזאת יען עולה הוא על משה בעשרו ואינו נופל ממנו ביחוסו.

[15] הוא התאונן באזני הלויים בני שבטו, וביותר באזני בני משפחתו, באמרו שנורא הוא להביט ולראות איך משה עושה מעשיו להכין תהלה לעצמו ובמעשי מרמה הוא חותר אליה בשם אלהים, כביכול.

[16] שלא כחוק נתן את הכהונה לאהרן אחיו, לא על פי הסכם כללי של העם אלא על דעת עצמו וכדרך מושל יחידי חלק את המשרות הנכבדות למי שהוא רוצה בו1082. קשה מאלמות גלויה היא הערמה הנסתרת, כי לא רק שהכח נגזל מהאנשים נגד רצונם אלא גם מבלי שירגישו בהתנכלות.

[17] האיש היודע בנפשו שהוא ראוי לקבל את המשרה דורש אותה בדברי רצוי ולא יעיז לקחתה בחזקה; אך האנשים אשר אינם יכולים להגיע למשרת כבוד בדרך ישרה לא ישתמשו בכח כי רוצים הם להֵראות כאנשים טובים, עלולים להפיק זממם בתחבולות.

[18] לטובת העם הוא לעשות שפטים באנשים האלה כל עוד שהם חושבים את עצמם חבויים ולא לתת להם להגיע אל העוז ויהיו אחרי כן אויבים גלויים. „כי איזה נימוק יכול משה לתת על מסרו את הכהונה לאהרן ובניו?

[19] אם אלהים חפץ היה כי ינתן הכבוד לאחד משבט לוי, הגון אני לכך יותר, הלא בני שבט אחד אנחנו אני ומשה, ובעשירות ובשנים עולה אני עליו. ואם הכבוד הזה יאות לבכור השבטים, הלא בצדק מגיע הוא לדתן ואבירם1083 ופלוא1084 מבני שבט ראובן, הלא המה הגדולים בשבט זה והאדירים בשפע נכסיהם“.

[20] (3) בדברים אלה רצה קֹרח להֵראות כדואג לכלל; אך למעשה היה זממו שמשרת הכבוד תועבר אליו על ידי העם. ודברי רשע אלה הצודקים לכאורה דבר אל בני שבטו. [21] הדבורים האלה נפוצו לאט לאט ברבים והשומעים טפלו עוד דבות על אהרן עד שחדרו לתוך המחנה כולו. מספר האנשים אשר חָברו אל קֹרח היה מאתים וחמשים מראשי העדה, מתנכלים להדיח את אחי משה מהכהונה וגם להבאיש את ריח משה עצמו.

[22] גם לב העם היה מוסת ואמרו לרגום1085 את משה ויקהלו לאספה בלי סדר מתוך המולה ורעש ויעמדו לפני אהל אלהים ויצעקו שיש לגרש את העריץ ולשחרר את העם מעבדותו אשר בהשתמשו בשם אלהים גוזר הוא גזרות קשות.

[23] יען אילו היה אלהים הבוחר את המיועד לכהונה, היה ממנה את ההגון למשרה זו ולא היה משים אותה על אנשים פחותים בהרבה, ואם היה רצונו להעבירה לאהרן היה נותן את מסירת המתנה בידי העם ולא השאירה בידי אחיו.

[24] (4) ומשה אשר ידע מכבר את דבת קֹרח וראה את העם נסער, לא זע מפניהם, להיפך, בהיות לבו בטוח שעשה את מעשיו בשקול הדעת ומדעתו שאחיו נושא את כהונתו לפי בחירת אלהים ולא מתוך משוא פנים מצדו, בא אל האספה.

[25] ואל הקהל לא דבר אף מלה1086, אבל אל קֹרח הרים בכח קולו – הוא אשר בין שאר סגולותיו ידע גם להשמיע את אמרותיו להמונים, ואמר1087: „בעיני גם אתה, קֹרח, וגם איש איש מאלה – הוא הצביע על מאתים וחמשים איש – ראויים למשרת כבוד, כמו כן לא אשלול מכל הקהל הזה אותן המשרות1088, אם גם נופלים הם מכם בעושר ובסגולות אחרות. [26] ואם היום מפארת הכהונה את אהרן, לא בגלל עשרו הגיע לו ככה, הלא אתה עולה על שנינו ברוב נכסיך, ולא בגלל יחוסו, הלא אלהים עשה אותנו שוים בתתו לנו ראש משפחה1089 אחד, וגם לא בגלל אהבתי לאחי נתתי לו משרה שהיתה מגיעה בצדק לאחר. [27] כמו כן, לו לא שמתי לב לאלהים ולמצוותיו וחלקתי כרצוני את משרת הכבוד, כי אז לא הייתי פוסח על עצמי ובִכַּרתי לתתה לאחר, הלא קרוב אני לנפשי מלאחי וקשור אנכי לגופי מלגופו. וגם היה זה לגמרי נגד השכל להשליך את נפשי מנגד בשל מעשה נגד הדת ולזַכות איש אחר בתועלת הנובעת ממעשה זה.

[28] לא, אינני מוכשר לעשות עול וגם אלהים לא היה נותן שאזלזל בו ולא תדעו היטב מה עליכם לעשות להפיק רצון מלפניו, כי אם מאחר שהוא עצמו בחר בו בשביל הכהונה שחרר אותנו מהאחריות בעדה.

[29] ועתה, אף כי אהרן קבל אותה לא בסעדי, כי אם נבחר על פי רצון אלהים, מעמיד הוא אותה לרשות כל איש מכם אשר ישאף להשיגה ומעתה לא יקבל אותה למרות שהוא ראוי לה אלא אם כן יבחרו בו ולעת עתה יהיה רשאי לחזור אחריה.

[30] אולם בוחר הוא לראות אתכם בלי מריבות מלהחזיק במשרה אף כי שומר הוא עליה בהתאם להחלטתכם; יען כי מה שנתן אלהים לא נשגה אם נחשוב שקבל גם ברצונכם.

[31] וגם למשוך ידו ממשרת כבוד המוגשה ממנו היה פשע; ומצד שני בלתי הגיוני הוא, לשאוף להחזיק בה לעולם אם אלהים אינו מבטיח לנו את קנינה התמידי. על כן יכריע אלהים עצמו שנית למי רצונו למסור להקריב קרבנות בעדכם ולעמוד בראש העבודה.

[32] יען מוזר יהיה אם קֹרח בחמדו את משרת הכבוד הזאת ישלול מאת אלהים את היכולת למסור אותה לאיש כלבבו. על כן חדלו לכם מהמרד ומההמולה אשר לרגלו ובבוקר יביא איש איש מהאנשים הדורשים את הכהונה מביתו מחתה עם קטורת ואש ויבוא הלום.

[33] ואתה קֹרח, הנח לאלהים את ההכרעה והשאר לו את הבחירה בענינים האלה ואל תעשה עצמך נעלה על אלהים אלא היה נוכח בשעה שזכותך לשררה תהיה נדונה במקום הזה. לא יֵחָשב לעול, לדעתי, שגם אהרן ישתתף כמתחרה, הלא הוא בן לאותו השבט וכל עַוְלָה לא נמצאה במעשיו בזמן כהונתו.

[34] תקטירו אפוא בהתאספכם לעיני כל העם והיה בהקטירכם האיש אשר אלהים ירצה את קרבנו יותר, זה יהיה הנבחר לכם לכהן ואני אהיה נקי מהדבה כאילו מלבי נתתי לאחי את משרת הכבוד“.

[35] (III–1) אחרי שדבר משה את הדברים האלה חדל ההמון מלרעוש ומלחשוד במשה והסכים לאמריו; הלא היו דברי אמת וגם נראו נכונים מאד בעיני העם. לעת עתה גמרו אמנם את האספה אבל למחרת התקהלו להיות נוכחים בעבודת אלהים ובהכרעה אשר על ידה בדבר המתחרים על הכהונה.

[36] והנה ההמולה היתה גדולה בתוך הקהל כי ההמון הולך וסוער מתוך צפיה למאורעות שיבואו; רבים קוו כי יתענגו כשתוָכח אשמת משה, והנבונים ביניהם כי יגאלו ממהומות ומרעש;

[37] הם פחדו פן יתפשט המרד ותופרע עוד יותר שלמות סדרי מדינותם. והאספסוף כולו אשר מטבעו נוטה לתת דופי בעומדים בראש ולשנות את דעתו לפי מה שאזניהם קולטות ממי שהוא, הוסיף לגעוש. ומשה שלח משרתים אל אבירם ודתן ופקד עליהם לבוא כפי שנדברו ולהיות נוכחים בעבודת הקודש,

[38] אבל כאשר אמרו למלאכים שלא ישמעו לו וגם לא יביטו בשקט איך ישתרר משה מתוך מעלליו הרעים על העם כולו, כאשר שמע משה את דבריהם, צוה ליועציו החשובים ללכת אחריו וילך אל אנשי דתן מבלי לשים לב לסכנה ללכת אל אנשי זדון אלה; אנשי סודו הלכו אחריו מבלי להשיבו דבר1090.

[39] ואנשי דתן כשמעם שמשה עם נכבדי העם הולכים ובאים אליהם, יצאו עם נשיהם וטפם לפני אהליהם לראות מה בדעת משה לעשות1091. נוסף לאלה היו גם עבדיהם סביבם למען הגן עליהם אם משה יאמר להשתמש בכח.

[40] (2) ויהי כאשר קרב אליהם נשא את ידיו לשמים ובקול אדיר, למען אשר יִשָׁמַע להמון כולו, אמר: „אדון כל אשר בשמים ובארץ ובים, הלא אתה העד הנאמן ביותר שכל הנעשה על ידי נעשה על דעתך, אתה אשר במצבינו הקשים הִמצאת מוצא ונתמלאת רחמים בכל צרות העברים,

[41] בוא והטה אוזן לדברי אלה, כי ממך לא נעלם שום דבר ממעשי ידינו וממחשבות לבנו, לכן אל תמנע ממני את האמת בגלותך לעיני כל את כפויַת הטובה של האנשים האלה. הלא את המוצאות אותי ראשונה מיום שנולדתי אתה ידעת לכל פרטיהן, לא למשמע אוזן, כי אם עברו בשעתם לנגד עיניך, ואת המוצאות אותי אחר כך, אף כי ידועות הן יפה, חושדים בני עמי בי בלא צדק, על אלה היה אתה לי לעד.

[42] אני, אשר המצאתי לי חיי שלוה על ידי עָצמתי ועל ידי רצונך וגם בגלל טוב לבו של חותני רעואל, עזבתי את הנאת הטובות הללו וחרפתי את נפשי לתלאות לטובת העם הזה. בראשונה בעד גאולתם ועתה בעת הצלתם קבלתי עלי יגיעות גדולות והעמדתי מול כל סכנה את מרצי.

[43] ועתה כאשר האשימוני בחטא אנשים אשר בגלל התאמצויותי עודם בחיים, אתה, אשר הראתני את האש ההיא על הר סיני ונתתני לשמוע אז את קולך ולעמוד ולהתבונן במופתים אשר נתן לי לראות במקום ההוא,

[44] אתה אשר צויתני ללכת למצרים ולגלות להם את רצונך, אתה אשר ערערת את הצלחת המצריים ואותנו הוצאת מתוך עבדותם והכנעת לפני את עוז פרעה וכאשר היינו אובדי דרך הפכת את המצולה ליבשה ואת גלי הים ששבו אחורנית שפכת על פגרי המצריים, אתה אשר השפעת נשק למחוסרי זין לבטחונם,

[45] אשר הזרמת לנו מים מתוקים מתוך מעינות עכורים, ובשעה שמצוקתנו היתה לבלי נשוא פעלת להביא לנו שקוי מתוך הסלעים; אתה אשר בחסרנו פרי האדמה למזוננו הצלתנו באלה הבאים מהים, אתה אשר הורדת לנו מהשמים מזון בלתי ידוע מקודם; אשר סדרת לנו תכנית מצוות וחוקה מדינית, הבה, אדון הכל, דוּן את דיני והעידה, הָעֵד שאין לשחדו,

[46] אם קבלתי מתנה מאחד העברים להטות משפט, ואם לטובת העושר חִיַבתי את העני שיכול היה לזכות בדין ושאחרי שנהגתי את שלטוני לא לרעת הכלל הגעתי לכך שיעוללו עלי עלילות הזרות לגמרי לדרכי, שמבלעדי פקודתך נתתי את הכהונה לאהרן, רק מתוך משוא פנים מצדי.

[47] הוכיח נא עתה כי הכל מתנהל על פי השגחתך וכי דבר לא נעשה מעצמו אלא רצונך הוא המכריע והמביא כל דבר לתכליתו; הַרְאֵה שאתה דואג לכל הדורשים טובות לעברים, בנקום את נקמתך באבירם ודתן אשר חרפו אותך שמתוך אוילות נפתית בנכלַי.

[48] הענישה אפוא את האנשים האלה לעיני כל אשר כה השתוללו נגד כבודך, שלא כדרך כל אדם יקפחו את חייהם ושלא יראו בבוא קצם שהם מתים לפי החוק האנושי, כי אם פתח את האדמה אשר תחת רגליהם ותבלע אותם ואת משפחתם1092 ואת כל אשר להם;

[49] זה יהיה גלוי עוזך לכל ולֶקַח במתינות אשר ימנע את אותו הגורל מהאנשים החושבים על אודותיך בלי יראה ובזה אֶמָצא גם אנכי עבד נאמן לפקודותיך.

[50] אך אם בצדק האשימוני באשמות האלה, שמור על האנשים ההם לבל תאונה להם כל רעה ואת השואה אשר קללתי אותם תביא עלי. ואחרי עשותך שפטים באיש אשר רצה לעשות עול לעמך, שים מעתה אחדות ושלום והצל את ההמון הזה ההולך במצוותיך, שמור אותו מכל רע ומלט אותו מעונש בני עַוְלה. הלא אתה בעצמך תדע שאין זה בצדק שבעד אשמות הללו ישאו כל ישראל יחד את העון“.

[51] (3) ויהי כדבר משה את הדברים האלה בעינים דומעות רגזה פתאום ארץ ורעדה עברה עליה כרעידת הגלים בכח הרוח וכל העם נבהל; רעש ונפץ בקול עמום נשמעו והארץ שקעה בקרבת אהלי האנשים ההם וכל היקר להם נבלע בתוכה.

[52] אחרי שנעלמו כה מהר שאיש לא יכול היה לשים לב להם סגרה האדמה אשר נפתחה סביבם שנית את פיה ונרגעה עד שלא נראה דבר למסתכלים ממה שעבר עליה זה עתה1093. אלה אבדו איפוא באופן זה ונעשו אות ומופת לכח אלהים.

[53] ינוד להם אולי מי שהוא לא רק שבגלל האסון עצמו ראויים הם לחמלה אלא יען כי שמחו קרוביהם, אף על פי שעבר עליהם איד כזה. כי בשכחם את התחברותם הצדיקו את הדין למראה אשר קרה ובחשבם שדתן וחבריו אבדו בחטאם לא נדו להם1094.

[54] (4) ומשה הקהיל את החולקים על הכהונה להתחרות עליה, למען אשר האיש אשר אלהים יקבל את קרבנו ברצון יותר גדול יהיה הנבחר. ויתאספו מאתים וחמשים איש מכובדים בעיני העם גם בגלל צדקת אבותיהם גם בגלל צדקתם הם ובה עלו אלה על הללו; ויבואו גם אהרן וקֹרח ולפני האוהל הקטירו כולם על המחתות אשר הביאו אתם.

[55] והנה התלקחה אש כזאת אשר כמוה לא נעשתה בכל הדורות בידי אדם, ולא התפרצה מעולם מתוך האדמה מהאש במעמקיה ולא כזו המתפרצת מעצמה ביער מתגרת כח הרוחות ושפשוף העצים אלה באלה, כי אם כזו אשר ניצתת בדבר אלהים מבריקה ומחממת עד למאד.

[56] מהאש הזאת אשר זנקה עליהם נאכלו מאתים וחמישים האיש וקֹרח1095 באופן כזה שגם גויותיהם נעלמו. אהרן לבדו נמלט בלי שנפגע מהאש שנשלחה מאת אלהים לשרוף את החיבים שרפה.

[57] אחרי אבדן האנשים האלה רצה משה למסור את ענשם לזכרון, לקח לדורות הבאים, ויצו שאלעזר בן אהרן ישים את מחתותם אצל מזבח הנחושת לזכרון לדורות בדבר העונש שהגיע להם על אשר דִמוּ כי יכולים הם לשטות בכח אלהים.

[58] ועתה לא עלה עוד על דעת איש שאהרן מכהן בכהונה הגדולה בגלל חסדו של משה אלא הוברר כי זה הוא לפי בחירת אלהים ולכן שמש מעתה הוא ובניו במשמרתו באין מפריע.

מטה אהרן

[59] (IV–1) והנה גם במאורע זה לא הגיע המרד לקצו, להפך, הוא התרחב והתפשט ונעשה חמור יותר. כי הוא מצא עילה להתגבר מרעה אל רעה, אשר בגללה נדמה היה שלעולם לא תחדל הצרה אלא תמשך לעולם.

[60] כי אחרי שנוכחו כבר לדעת ששום דבר לא נעשה בלי השגחת אלהים לא רצו להבין שמה שנעשה נעשה בלי קשר עם חסדי אלהים למשה והאשימוהו שחמת אלהים היתה גדולה במדה כזו, לא כל כך לרגלי רשעת הנענשים כי אם בגלל נכלי משה1096;

[61] האנשים האלה נכרתו בלי עול בכפם רק בגלל קנאתם לעבודת אלהים; הוא, משה, העניש את העם באבדן אנשים כאלה, אצילי בני ישראל, למען אשר לא יהיה עוד צפוי לאיזה עונש ולהמציא לאחיו את הכהונה מבלי שיהיה איש שיערער עליה;

[62] הלא באמת שום איש אחר לא יתנגד עוד אחרי ראותו שגם הראשונים ספו תמו באופן רע. וגם קרובי המומתים האיצו בהמון שימעט במקצת את יהירותו של משה, מה שיועיל לבטחונם.

[63] (2) אבל משה, אשר זה מכבר הטה אוזן להתמרמרות ההולכת וגוברת, פחד פן יחדשו את המרד עוד פעם והתוצאה תהיה גדולה וחמורה, אסף את ההמון לאספה; מבלי לנסות להצדיק את התלונות אשר שמעה אזנו כדי שלא להרגיז את ההמון צוה רק לנשיאים שיביאו את שמות שבטיהם1097 חרותים במטותם, כי האיש אשר אלהים יסמן את מטהו יקבל את הכהונה.

[64] הם הסכימו ויביאו גם הם וגם אהרן אשר רשם את שבט לוי במטהו ואת אלה הניח משה באהל אלהים. ויהי ממחרת ויוצא את המטות; הם הוכרו כי היו מסומנים גם על ידי האנשים אשר הביאום וגם על ידי ההמון.

[65] והנה את האחרים ראו באותו המצב שהיו בשעה שמשה קבל אותם, אבל במטה אהרן ראו שצמחו סלסילות ובדים ופירות בשלים – שקדים היו בהיות המטה עשוי מעץ זה.

[66] הם השתאו על החזון הבלתי שכיח הזה ואם היו אי־אלה שנטרו איבה למשה ולאהרן, עזבו זאת והתחילו להעריץ את מחשבת אלהים אליהם ומעתה בהסכימם לפקודות אלהים נתנו לאהרן לכהן בצדק בכהונה הגדולה. והוא, אחרי שנבחר שלש פעמים מאת אלהים החזיק בבטחה במשרת הכבוד ומרד העברים שהחריד זמן כה רב נחסל באופן זה.

ערי הלויים

[67] (3) והואיל ושבט הלויים שוחרר מעבודת המלחמה והצבא למען יתעתד לעבודת אלהים צוה משה, למען אשר לא יזניחו בגלל מחסור בצרכי החיים ורדיפה אחריהם את משמרתם הקדושה, כאשר יירשו העברים ברצון אלהים את כנען יקציעו ללויים ארבעי ושמונה ערים, טובות ויפות, ולהגביל מהאדמה מסביב לערים האלה כאלפים1098 אמה מהחומה.

[68] מלבד אלה קבע שהעם ימסור מפירות השנתיים את המעשר ללויים עצמם ולכהנים1099. את אלה מקבל השבט מאת ההמון. אבל חושבני שעלי לספר איזו מנות מגיעות לכהנים לבדם מאת העם כולו.

מתנות הכהונה

[69] (4) הוא צוה על הלויים שמארבעים ושמונה הערים ימסרו לרשות הכהנים שלש עשרה1100 ומהמעשר שהם מקבלים שנה שנה מאת העם יפרישו את החלק העשירי1101 להם. [70] מלבד זאת היתה חובת העם להביא בכורי כל פרי הצומח מהאדמה לאלהים ומהחיות אשר החוק מתיר לקרבן, למסור לכהנים להקרבה את הנולד ראשון, אם הוא זכר ולהיות נאכל מהם יחד עם בני ביתם בעיר הקדושה.

[71] ומאלה אשר חוק אבותיהם אינו מתיר להם לאכלן1102, על בעליהם לשלם לכהנים שקל ומחצית השקל1103, בעד בכור אדם חמשה שקלים. להם שיכת גם ראשית גז הצאן; והאופים את התבואה ועושים לחם, עליהם לתת להם אחת מהלחמניות.

[72] האנשים המקדישים את עצמם אחרי שנדרו נדר – הם נקראים נזירים, מגדלים את שער ראשם ואינם שותים יין – כשהם רוצים להקדיש את שערם ולהקריבו כקרבן, מוסרים הם את תלתליהם לכהנים1104.

[73] ואלה אשר יפליאו את עצמם קרבן לאלהים1105 ־ הכוונה לדורון בשפת היוונים – כשהם רוצים לצאת מההתחייבות הזאת, עליהם לשלם כסף לכהנים, אשה שלשים שקל, איש ־ חמשים1106. ולאלה מן האנשים אשר ידם אינה משגת לתת את הסכומים הנזכרים, ביד הכהנים לותר עליהם לפי ראות עיניהם.

[74] והשוחטים בשביל ביתם לשם איזה זבח משפחה ולא לשם עבודת אלהים, עליהם לתת לכהנים את הקיבה ואת החזה ואת שוק הימין1107 של הקרבן.

[75] זאת היא התרומה אשר קבע משה לכהנים מלבד מתנת העם מקרבנות חטאת כפי שתארנו בספר הקודם1108. הוא צוה שבכל המתנות הנתנות לכהנים יש חלק גם לעבדיהם ולבנותיהם ולנשיהם חוץ מקרבנות המובאים לחטאת. כי את אלה אינם אוכלים אלא הזכרים בין הכהנים בתוך המקדש ובאותו היום.

מלך אדום

[76] (5) אחרי שצוה משה את הדברים האלה אחרי המרד, הסיע את כל מחנהו ויבוא אל גבולות אדום וישלח מלאכים אל מלך האדומים ויבקשהו כי יתן לו מעבר והבטיח לתת לו ערבויות ככל אשר ידרוש שלא יאונה לו שום נזק ושיפתח את השוק לצבאו ומקבל הוא על עצמו לשלם בעד מים את המחיר אשר יצוה.

[77] אולם המלך לא מצא חפץ בדברי מלאכי משה ולא הרשה את המעבר, אלא הוליך את צבאו מוכן ומזוין למלחמה לקראת משה כדי לעצור בעד העברים אם ינסו בכח לעבור בארצו. ומשה, יען כי אלהים לא יעץ לו על שאלתו1109 להתחיל במלחמה, הוליך משם את חילותיו לסבוב דרך המדבר1110.

מות מרים

[78] (6) באותו זמן הפתיע המות1111 את מרים אחותו כשנמלאה שנת הארבעים1112 מעת צאתה ממצרים בחודש כסנתיקוס, בראשון1113 לחודש לפי הירח. הם קברוה בפאר רב על חשבון העדה1114 על הר1115 אחד שקוראים אותו צין1116 ואחרי שהעם בכה אותה שלשים יום1117 טהר אותו משה באופן זה1118:

פרה אדומה

[79] עגלה1119, בלתי למודה במחרשה ובעבודת השדה, תמימה, כולה אדומה, הוליך הכהן הגדול1120 במרחק מה מהמחנה אל מקום טהור ושחט אותה ומדמה הזה שבע פעמים באצבעו אל מול אהל אלהים.

[80] אחרי כן שרף אותה כמו שהיא, את העגלה כולה, על עורה וקרביה ולתוך האש השליכו עץ ארז ואזוב ושני ותולעת. אחרי כך אסף איש קדוש1121 את כל האפר והניחו במקום טהור לגמרי.

[81] ואם היו אנשים טמאים לנפש אדם שמו מעט אפר אל מי מעין וטבלו בהם אזוב והזו עליהם ביום השלישי וביום השביעי והיו מעתה טהורים. הוא צוה לעשות את הדבר הזה גם אחרי בואם אל הארץ אשר תפול להם בנחלה.

מות אהרן

[82] (7) אחרי שהטהרו באופן זה לרגלי מותה של אחות המצביא נחה את חילו דרך המדבר ויבוא אל מקום אחד בערב אשר הערבים חשבוהו למטרופולין שלהם, לפנים נקרא אַרְקֵי1122 והיום שמו פֶּטְרָה1123;

[83] את המקום הזה מקיף הר גבוה מאד, עליו עלה אהרן, כי משה גלה לו שהוא עומד למות ולעיני הצבא כולו – כי המקום היה משופע – פשט את בגדי הכהונה הגדולה ומסר אותם לבנו אלעזר,

[84] אשר לו הגיעה הכהונה הגדולה בגלל גילו ומת כשעיני ההמון נטויות אליו; הוא מת באותה השנה אשר בה אבד את אחותו אחרי שחי בכלל מאה ועשרים ושלש שנה. הוא מת בראשון לפי הירח לחודש הנקרא אצל האתונאים הֶקַטוֹמבַּיאוֹן, לוֹאוֹס אצל המקדונים, אב אצל העברים1124.

סיחון

[85] (V–1) העם התאבל עליו שלשים יום ואחרי תֹם ימי האבל הסיע משה משם את המחנה והגיע אל הנהר ארנון1125 היוצא מהרי ערב1126 וזורם דרך מדבר1127 שממה ונופל לתוך ים החמר1128 והוא הגבול בין ארץ מואב ובין ארץ האמורי

[86] והארץ הזאת פוריה וביכלתה לכלכל בתנובותיה המון אנשים. והנה שלח משה מלאכים אל סיחון1129 המולך בארץ הזאת אשר ידרשו מעבר לצבאו נגד ערובות שידרוש כרצונו שלא יֵעָשה שום רעה לא לארץ ולא לתושבים אשר סיחון מושל עליהם ולתועלתם ישבור מהם גם את האוכל ואם יאבו יקנה מהם גם את המים. ולא אבה סיחון ויאסף את צבאו והיה מוכן למלחמה לעצור בעד העברים מלעבור את הארנון.

[87] (2) ומשה בראותו את האמורי במצב מלחמה1130, הכיר ברוחו שאין עליו לשאת את החרפה הזאת ובהחליטו לחלוץ את העברים מהבטלה ומהמסכנות אשר בעקבותיה ואשר בעטיה באה קודם לכן עליהם רוח המרד וגם עתה נפשם מרה1131, וישאל1132 את אלהים אם הוא נותן לו להלחם.

[88] וכאשר בשר לו אלהים גם את הנצחון1133 נתמלא לבו עוז לקראת הקרב גם עודד את רוח אנשי החיל בתתו להם עתה להשביע את נפשם בחדות מלחמה, מאחרי שהאלהות הסכימה לה. ואלה בקבלם את הרשות שאליה שאפו, שמו את כלי מלחמתם עליהם ויצאו חיש מהר לפעולה.

[89] כראות האמורי אותם יוצאים לקראתו, לא ידע עוד את נפשו, הוא עצמו נפל לבו מפחד העברים, וחילו אשר הראה קודם לכן אומץ רוח נראה עתה נבהל ונפחד.

[90] בהתנגשות הראשונה לא עצרו אפוא כח לעמוד בפני העברים ולקבלם והפנו עורף בדמותם שהמנוסה תציל אותם יותר מהתגרות, יען שמו מבטחם בעריהם הבצורות, אבל אלה לא היו להם לשום תועלת כאשר הָדבקו אליהן. כי אך ראו אותם העברים נסוגים אחור השתערו עליהם ובבלבלם את המערכה שלהם הטילו עליהם בהלה.

[91] הם ברחו עתה מבוהלים אל הערים והעברים לא חדלו מהרדיפה אלא להפך, הוסיפו על התאמצויותיהם הראשונות ויען כי ידעו לידות באבני קלע והיו מנוסים להשתמש בכל כלי רגימה וגם בגלל נשקם הקל היו קלים לרדוף אחריהם והשיגו את האויבים ואלה שהיו רחוקים מלתפוש אותם הדביקו אותם באבני קלע ובחצים.

[92] ויכו בהם הרג רב והנסים נפצעו פצעים קשים, אבל נפלו מהם יותר בצמא מאשר בכלי מלחמה. כי הלא היו חרבוני קיץ1134 ומתוך תאוה לשתות התפרצו רובם, עד כמה שהצטופפו במנוסתם, אל הנהר והעברים סבו עליהם, פגעו בהם בחניתותיהם ובחציהם והשמידו אותם.

[93] ביניהם נפל חלל גם המלך סיחון. העברים פשטו את החללים ולקחו את השלל ונפל לידם שפע רב של יבול האדמה כי השדות היו טעוני פירות והצבא שוטט בכל הארץ לארכה ולרחבה בלי פחד אויב להצטיד בצידה מאחרי שהערים היו כבר בידיהם; שום איש לא עמד בדרכם כי כל איש חיל נפל.

[94] והאמוריים נחלו אפוא את התבוסה הזאת כי לא היו חזקים בדעתם ולא גבורים בפעולתם והעברים ירשו את ארצם.

[95] החבל הזה משתרע בין שלשה נהרות ודומה בטבעו במדת מה לאי בזה שהארנון גבולו לצד דרום, והיבוק נופל לתוך נהר הירדן וממציא לו את זרם מימיו1135, סובב את עברו הצפוני בעוד שהירדן מקיף את פאתו המערבית.

עוג

[96] (3) זה היה מצב הענינים כאשר תקף את בני ישראל עוג1136 מלך הגלעד והגולן1137 בראש צבא והחיש את דרכו למען הביא עזרה לאוהבו סיחון, ואף כי מצאהו כבר מוכה לפי חרב בכל זאת החליט להכנס בקרב עם העברים בחשבו כי יכריע אותם וברצותו לנסות את גבורתם.

[97] אך הוא נתאכזב מתקותו יען הוא עצמו נפל בקרב וכל צבאו נשמד. משה עבר את הנהר יבוק ויעבור בממלכת עוג ויהרוס את הערים ויהרוג את כל תושביהן אשר עלו בעשרם על כל יושבי היבשת בגלל טיב האדמה ושפע פירותיה.

[98] עוג היה רם קומה ויפה תואר1138 אשר כמוהו היו מעטים. הוא היה גם בעל גבורה עד שהצלחת מעלליו היתה במדה שוה תוצאת רום קומתו ותואר פניו. מכחו ומגדלו הָראו לדעת האנשים אשר לקחו את ערשו ברבת1139 בירת העמונים; היא היתה עשויה ברזל, ארבע אמות רחבה וארכה פי שנים בהוספת אמה אחת.

[99] במפלתו של האיש הזה באה הרוחה לעברים לא רק לשעתם, כי אם מותו היה להם הגורם לטובות רבות גם בעתיד, כי הם לקחו ששים ערים בצורות להפליא שהיו תחת ידו וגם אספו איש איש לעצמו וכולם ביחד שלל רב1140.

המחנה בערבות מואב

[100] VI–1) משה תקע את מחנהו אחרי הורידו את חילו אל הירדן בתוך מישור גדול, נוכח יריחו1141, עיר מבורכת, פוריה לגדל תמרים ועשירה בצרי. ובני ישראל התחילו להכיר בערכם ואמצו את עוז רוח לקראת המלחמות.

[101] ומשה הקדיש תחלה ימים אחדים לזבחי תודה לאלהים ולחגי העם, אחרי־כן שלח חלק מהחילים להחריב את ארץ המדינים1142 ולצור על עריהם. אולם צאתו למלחמה עליהם היתה מסבה זו.

בלק ובלעם

[102] (2) בלק1143 מלך המואבים, אשר ברית ידידות מדורות עברו קשרה אותו אל המדינים, בראותו את בני ישראל עלו לגדולה כזו, חשש מאד לעניניו כי לא ידע שהעברים לא יתענינו בארץ אחרת אחרי שאלהים אסר עליהם את הדבר1144, כי הלא יירשו את ארץ כנען, ויותר בפזיזות מבתבונה החליט לצאת נגדם במלים.

[103] לא מלאו לבו להלחם עם אנשים שהצליחו להתגבר על תקופה של סבל ונעשו מלאי עוז. אולם בדעתו לעצור בעדם, אם יוכל, לבל ילכו ויגבירו חילים ושלח על אודותם מלאכים למדינים1145.

[104] והנה היה אצל אלה איש אחד, בלעם1146 מהפרת, שהיה הקוסם הטוב בין הקוסמים אשר בימים ההם וחי אתם בקשרי ידידות, וישלחו אליו יחד עם מלאכי בלק אנשים המכובדים אצלם כי יזמינו את הקוסם לבוא למען יקלל את קללותיו ולהביא כליה על בני ישראל.

[105] כאשר באו המלאכים קבל אותם בסבר פנים יפות מאד ואחרי הארוחה שאל את אלהים מה דעתו על הענין אשר בגללו קוראים אותו המדינים. אלהים התנגד לדבר והוא שב אל המלאכים ובאר להם את רצונו ואת שאיפתו למלא את בקשתם וגלה להם שאלהים מתנגד למה שבלבו, האלהים אשר העלה אותו לגדולה כזו בגלל האמת ובשורתה1147.

[106] כי הצבא1148 אשר הם קוראים אותו לבוא ולקללו, חסדי אלהים חופפים עליו. יחד עם זה הוא מיעץ להם מטעם זה לשוב לארצם ולהסתלק משנאתם לישראל1149. אחרי הדברים האלה שלח מעליו את המלאכים.

[107] (3) אולם לבקשותיו המרובות של בלק והפצרותיו העקשניות שלחו המדינים שנית אל בלעם. ברצונו היה לעשות איזו נחת רוח לאנשים האלה1150 ושאל את אלהים לדעתו, ואלהים אשר חרה לו גם על שהוא מנסה דבריו בענין זה, צוהו לבל יתנגד למלאכים. ובלעם לא הבין שרק בכדי להטעות אותו צוה אלהים את הדבר ויצא לדרך יחד עם המלאכים.

[108] ויהי בדרך ויתיצב מלאך אלהים נגדו במקום צר גדור גדר מזה וגדר מזה; האתון אשר עליה רכב בלעם הרגישה בדמות האלהית המתקרבת והטתה את בלעם לאחד הקירות האלה מבלי פנות למכות אשר המטיר עליה בלעם בסבלו מהלחיצה אל הקיר.

[109] וכאשר התקרב המלאך יותר, רבצה האתון המוכה תחתיה וברצון אלהים קבלה קול בן אדם והוכיחה את בלעם על העוְלָה אשר אף כי אין לו מה להתאונן על שרותה הקודם, הפליא מכותיה, מבלי להבין שהיום חפץ אלהים הוא שתרחיקהו מהאנשים שהוא אץ בדרכו לעשות רצונם.

[110] עודו אחוז פלצות לקול בן אדם היוצא מפי אתונו נגלה לו גם המלאך עצמו ויוכיחהו על המכות כי הבהמה אינה אשמה, יען הוא הוא ששם מכשולים בדרך שהוא הולך בה נגד רצון אלהים.

[111] ויבהל בלעם והיה מוכן לשוב אל ביתו, אך אלהים עודדהו להמשיך את דרכו ויצוהו שיודיע רק את זה אשר הוא עצמו ישים בפיו.

[112] (4) כה נצטוה בלעם מאת אלהים ובא אל בלק. אחרי שהמלך קדם את פניו ברוב פאר בקש כי יובא אל אחד ההרים למען יתבונן מה טיבו של מחנה העברים; ויוליך בלק עצמו בכבוד רב את הקוסם בלוית בני לויה מלכותית אל הר שהתרומם לפניהם והיה רחוק מהמחנה ששים ריס.

[113] ויהי כראותו את העברים ויצו למלך לבנות שבעה מזבחות ולהעמיד על ידם פרים ואילים במספר זה. המלך מהר לעשות את רצונו והוא העלה את הקרבנות כליל וכראותו את סימני שעת רצון1151 אמר:

[114] „אשרי העם שאלהיו נותן לו נחלה בלי מצרים וזכהו בתשועתו לנצח נצחים ובהשגחתו המנהיגה. כי אין גוי בבני אדם שלא תֵחָשבוּ כמעולים שבו בגלל צדקתכם ושאיפתכם למעשים נעלים ונקיים מעון וגם תשאירו את הסגולות האלה לבניכם אחריכם הטובים מכם, הרי בין כל בני האדם עין האלהים פקוחה עליכם לבד והוא משפיע עליכם ביד נדיבה על כן תהיו המאושרים בין כל בני האדם אשר תחת השמש.

[115] ואת הארץ אשר הוא עצמו שולח אתכם אליה תנחלו ותהיה משועבדה כל ימי עולם לבניכם ותהלתכם תמלא כל הארץ וכל הים; תספקו אנשים בשביל רחבי תבל בהמציאכם לכל ארץ תושבים מצאצאי גזעכם.

[116] התפלאו אפוא, צבא מבורך, שנעשיתם עם רב כזה מאב אחד. והנה מתי מספר אתם היום ההולכים לרשת את ארץ כנען אבל דעו לכם שהתבל כולו משתרע לפניכם כיושב לנצח נצחים והמוניכם יחיו באיי הים וביבשת ומספרם יעלה על כוכבי השמים1152. אבל גם במספרכם היום לא תמנע האלהות מלתת לכם את שפע ברכותיה השונות בשלום, ונצחון ועוז במלחמה.

[117] בשעה שתתקוף את בני אויביכם תאות המלחמה נגדכם וירהיבו עוז לקחת את הנשק בידם ולהתגרות בכם, איש מהם לא ישוב כמנצח ולא יוכל לחבק את בניו ונשיו. מעלה גדולה כזו של גבורה העניקה לכם השגחת אלהים, אשר בידו הכח להשפיל את הגבוהים ולתת אומץ למדוכאים“.

[118] (5) כה נשא אפוא את משאו מבלי ששלט בעצמו, אלא מנוצח מאת רוח אלהים דבר את דבריו1153. אבל כאשר התעבר בלק ויאשימהו שהוא עובר על התנאים אשר לפיהם הביאהו בשכר מתנות יקרות מאת בעלי הברית, כי הלא בא לקלל את האויבים ועתה מהלל הוא אותם ומכנה אותם המאושרים בין בני האדם, ענה בלעם ואמר:

[119] „בלק, השמת לבך אל הענינים כולם ואם חושב הנך שיש בידינו לשתוק או לדבר על אודותם כשרוח אלהים ממלאת אותנו? כי הרוח הזאת משמיעה קולות ודבורים כרצונה מבלי אשר נדע דבר מה1154.

[120] אשר לי, זוכר אני אמנם באיזו תנאים גם אתה גם המדינים חליתם את פני ונכספתם להביאני הנה ולשם מה עשיתי את הנסיעה וגם היתה תפלתי לא לאכזב בשום דבר את מאוייך.

[121] אולם גדול אלהים מהחלטתי לעשות את רצונך, כי קצרי יד הם האנשים המתימרים בלבם לחזות מראש על דברי בני אדם ואינם אומרים מה שהאלהות מגלה להם ומעַוְתים את רצונו. יען שום דבר בנפשנו, שהוא הקדים להשקיע בה1155, אינו שייך לנו.

[122] אנכי אפוא לא היה עם לבבי לקלס את הצבא הזה ולא לספר איזו טובות חנן אלהים לגזעם, כי אם הוא מתוך אהבתו אליהם ומתוך שאיפתו להמציא להם חיים מאושרים ותהלה נצחית שם בפי את הדברים האלה.

[123] ועתה יען כי כל מאויי לעשות רצונכם גם שלך וגם של המדינים, אשר לא יאה לי לדחות את משאלותם, הבה, נשוב ונקים1156 מזבחות אחרים ונעלה קרבנות כמספר הקודמים, אולי אוכל ואפתה את אלהים כי יחנני לאסור את האנשים האלה בקללות“.

[124] בלק הסכים ופעמים הקריב מבלי שהסכימה האלהות לקללות נגד בני ישראל,

[125] אז נפל על פניו ונבא את הקורות אשר יקרו למלכים ולערים המהוללות ביותר, אשר חלק מהן לא התחילו עדיין להיות נושבות1157 ואת אשר ימצא את בני האדם ביבשה ובים בדורות לפנַי עד ימַי אלה. והואיל ומנבואותיו אשר נבא בא ונהיה הכל כפי שחזה מראש, אפשר להסיק מה יבוא גם בעתיד.

[126] (6) ובלק בכעסו על אשר לא נתקללו בני ישראל, שלח את בלעם מאתו מבלי להנחיל לו שום כבוד. וזה בהיותו עומד כבר לצאת לדרך ולעבור את הפרת, שלח לקרוא לבלק ולשרי המדינים ואמר להם:

[127] „בלק ואתם המדינים העומדים פה, הלא מוטל עלי גם נגד רצון אלהים לעשות אתכם חסד. אין ספק שגזע העברי הזה לא יכחד כליל, לא במלחמה, לא במגפה ולא בבצורת של פרי האדמה, ולא ישמד על ידי סבה אחרת בלתי צפויה.

[128] כי השגחת אלהים עליהם לפדותם מכל רעה ואינו נותן כי תבוא עליהם שואה כזו אשר על ידה יכרתו כולם. אמנם אפשר שיבואו עליהם לזמן מה אי־אלו אסונות בלתי חשובים1158 אשר בעֶטְיָם יֵראו מדוכדכים, למען להוסיף עצמה אחרי־כן1159 לחרדת אלה אשר גרמו לה את הרעות ההן.

[129] ואתם, אם שואפים אתם לנחול עליהם נצחון קט ולימים מעטים אולי תשיגו את משאלתכם בעשותכם ככה: בחרו מבין בנותיכם את יפות התואר ביותר והעלולות להכניע ולנצח את צניעות הרואים אותן בכח יפין ובקשטכם את חנן להוסיף על יפי תוארן ושלחו אותן בקרבת המחנה שלהם ופקדו עליהן כי ימציאו את עצמן לצעירים אשר ידרשו אותן.

[130] והיה כי תראינה אותם מפרפרים באש תאותם, תתחמקנה מפניהם ואם יקראו להן להשאר לא תשמענה להם טרם שתפתינה אותם כי יעזבו את חוקי אבותיהם ואת אלהים אשר נתן אותם להם וכי יעבדו את אלהי המדינים והמואבים. כי בדבר הזה יכעס עליהם אלהים“. הוא יעץ להם את העצה הזאת1160 והלך לדרכו.

נשי מדין

[131] (7) המדינים שלחו את בנותיהם בעצת בלעם ובחורי העברים נלכדו ביפין. בבואם אתן בדברים בקשו לבל תמנענה מהם מלהשתעשע ביפין ומלהתרועע אתן ולהתקרב אליהן. אלה קבלו את דבריהם בסבר פנים יפות והתרועעו אתם.

[132] וכאשר קשרו אותם בחבלי האהבה אליהן והתאוה הגיעה לשיאה, אמרו להתרחק מהם. בשל התרחקות הנשים השתלטה עליהם עצבות כבדה, ויפצירו בהן והתחננו אליהן לבל תעזובנה אותם אלא תהיינה להם לנשים ותשארנה פה ותהיינה הגבירות המושלות בכל אשר להם.

[133] ויחזקו את דבריהם בשבועות והועידו את אלהים לעד להבטחותיהם ובדמעות בעיניהם התאמצו בכל מיני בקשות לעורר את חמלת הנשים עליהם. וכאשר הכירו אלה בהם שהם נכנעים ונצמדים כליל לחברתן, התחילו לדבר אליהם כדברים אלה:

[134] (8) „לנו1161, בחורים רמי המעלה, בתי הורים וקנין כל טוב בשפע וחבת הורינו וקרובינו ואהבתם ולא מתוך מחסור בדבר מהדברים האלה באנו הנה להתרועע אתכם, ולא לסחור בעדנת גויותנו קבלנו את הפצרותיכם, כי אם מאשר ידענו אתכם כאנשים טובים וישרים נענינו לבקשותיכם לכבד אתכם בקבלת פנים לבבית כזו.

[135] ועתה, מאחרי שאתם אומרים שנפשכם מלאה חבה אלינו ושהיא מלאה צער על שעומדות אנחנו ללכת מאתכם, אין אנחנו מצדנו דוחות את חפצכם, אם נקבל את הערובה היחידה לחבתכם שיש לה ערך בעינינו נסכים לחיות את חיינו אתכם כנשיכם.

[136] כי עלינו לפחד פן אחרי שתשביעו את נפשכם בחברתנו תתעללו בנו ותשלחו אותנו מחוּללות חזרה אל הורינו“. הן מצאו אפוא לנכון לבקש סליחה על זהירותן בדבר זה. וכאשר הסכימו הצעירים לתת ערובה כרצונן ולא להתנגד בשום דבר, כה גדולה היתה התאוה אליהן, אמרו:

[137] „הואיל ונאותם לתנאים אלה ולכם מנהגים והליכות חיים שונים ומשונים משאר בני אדם, הן מאכלכם מיוחד במינו הן משקכם אינו משותף1162 עם אחרים, לכן, אם ברצונכם לחיות אתנו עליכם להעריץ את אלהינו; ושום ערובה אחרת אינה יכולה להיות לחבתכם אלינו, אשר לדבריכם אתם הוגים אלינו עתה ותתקים להבא מאשר לעבוד את אותם האלים כמונו.

[138]. איש לא יחשוב לכם לעון אם תכבדו את האלים המיוחדים לארץ שהנכם באים בה, וביחוד שהאלים שלנו משותפים לכל בני אדם, בשעה שאלהיכם זר להם“. עליהם אפוא, הוסיפו, או להאמין במה שהכל מאמינים או לחפש לעצמם ארץ נושבת אחרת, אשר בה יחיו לבדם לפי חוקיהם המיוחדים.

[139] (9) והבחורים בהשפעת אהבתם אליהן, דִמו שדברי הנערות טובים עד למאוד ויתמכרו לכל אשר שאלו ויעברו על דת אבותיהם ויאמינו שישנן אלוהות רבות ויחליטו לזבוח להן זבחים לפי חוקי יושבי הארץ.

[140] גם מצאו חפץ במאכלי נכרים1163 וכדי לגרום נחת רוח לנשים לא חדלו מלעשות הכל להפך ממה שהתורה מצוה להם, והדבר הגיע לידי כך שהפקרות הבחורים התפשטה בכל הצבא ומרד כבד בהרבה מהמרד הראשון נשקף להם וסכנת הריסה גמורה לסדריהם. כי אחרי שהנוער טעם פעם את הרגלי הנכרים השתכר מהם עד בלי די וגם אי־אלו מראשי העם שהתנוססו בגלל צדקת אבותיהם, השחיתו את דרכם יחד אתם.

זמרי

[141] (10) וזמרי1164 נשיא שבט שמעון בא ביחסים עם כזבי1165 המדינית, בת צור1166, אחד ממושלי הארץ ההיא; לדרישת האשה הזאת העדיף על מצוות משה את הפולחן המוביל להנאה אתה.

[142] זה היה מצב הענינים כאשר משה, בפחדו מפני מאורעות יותר גרועים, אסף את העם לאספה ומבלי להאשים איש בשמו, כי לא רצה להביא לידי יאוש את האנשים אשר מתוך חִפוי על מעשיהם יוכלו לשוב מדרכיהם


[143] אמר1167 שבלתי הוגן המעשה שהם עושים לא להם ולא לאבותיהם, בהעריכם יותר את תענוגות הגוף על אלהים ומלחיות בדרכיו ושמן הראוי כל עוד שאפשר להיטיב לעצמם שינחמו ממעשיהם ויכירו שהגבורה צפונה לא בזה שעוברים על המצוות כי אם בזה שאין הולכים אחרי יצרי הלב.

[144] מלבד זאת, הוסיף ואמר, גם לא מחכמה הוא שאחרי שהתנזרו במדבר יתהוללו עתה בהמצאם בכל טוב ואל יפסידו בשפע מה שרכשו להם במסכנות. הוא נסה אפוא בדבריו אלה להשיב את הצעירים מדרכיהם ולהטותם כי ינחמו ממעשיהם.

[145] (11) אחריו קם זמרי ואמר: „אמנם כן, חי אתה, משה, לפי החוקים אשר התאמצת לחוקק אותם ואשר בססת את קיומם על תמימות האנשים האלה; כי לולא התכונה הזאת הטבועה בהם כי אז באת כבר פעמים רבות על ענשך ונוכחת כי העברים אינם עשויים להיות מרומים על נקלה.

[146] אולם אל תביא אותי ללכת אחרי פקודותיך העריצות; יען עד עתה לא עשית אחרת מאשר להעמיס עלינו עבדות ולך שלטון, באמתלא של חוקים ואלהים בקחתך מאתנו את הנוחיות ואת העמידה ברשות עצמנו בחיים אשר יאתה לאנשים חפשים ושאין עליהם אדון.

[147] באופן כזה תהיה קשה לעברים מהמצריים אם תמצא לנכון להעניש בהתאם לחוקים את כל איש ואיש הרוצה להתענג כרצונו. יותר נכון ראוי אתה עצמך לעונש על אשר זממת לבטל כל דבר אשר העולם כולו בדעה אחת חושב לטוב ועל אשר הטלת עלינו נגד רצון כולנו את רוחך הקשה והמוזר.

[148] אולי, ובצדק, ימנעוני ממעשי בשעה זו, אלמלי, אחרי שנכונים המה בעיני, הססתי מלהודות עליהם נגד האנשים האלה. לקחתי לי לאשה, כפי דבריך, נכריה; מפי עצמי עליך לשמוע על מעשַי, כמו מאיש חפשי, וגם אין בדעתי כלל לכחד אותם.

[149] זובח אני לאלים אשר לדעתי ראוי לזבוח להם, בחשבי להקנות לי את האמת מאת רבים ולא לחיות כמו תחת עריצות ולתלות כל תקוות חיי באחד; ואל יהין איש להיות אדון על מעשי יותר מרצוני שלי“.

[150] (12) אחרי אשר דבר זמרי את הדברים האלה על חטאיו אשר חטא הוא ואי־אלה מבין האחרים, החריש העם מתוך פחד למה שיכול להתרחש וגם בראותו כי אין ברצון המחוקק לעורר יותר את העזת זמרי על ידי התוַכחות אתו.

[151] הוא פחד פן רבים מדבריו החצופים ימצאו מחַקים ויכניסו מריבות בהמון. ובכן נתפזרו הנאספים אחרי הדברים האלה. ומי יודע אם לא התרחבה המזימה הרעה הזאת יותר ויותר לולי הוחש קצו של זמרי בסבה זו:

[152] פינחס, איש אשר עלה בכל דבר על שאר הצעירים ואשר בגלל מעלת אביו היה נכבד על כל בני גילו, כי היה בן אלעזר הכהן הגדול ובן בנו של אחי משה, הצטער מאד על מעללי זמרי ויגמור אומר, שבטרם יתחזק זדון לבו לרגלי אי הֵענשו, לנקום בידיו את נקמתו ממנו ולעצור לבל יוסיף הרֶשע לחדור ברבים, יען כי מחולליו לא באו על ענשם. [153] הוא היה אמיץ לב, וכביר כח כזה שאם קבל על עצמו איזה ענין מסוכן לא חדל ממנו עד אשר הכריע והנצחון בא לידיו. הוא הלך אל קֻבת זמרי ובהטילו את רמחו המית אותו ואת כזבי.

[154] וכל בני הנעורים אשר נשא לבם לצדק ולאהבת הטוב חקו את אומץ לב פינחס והמיתו את האנשים אשר נמצאו אשמים באותו עון כמו זמרי.

[155] בידי הצעירים האמיצים האלה הומתו גם רבים מאלה אשר עברו חוק, הושמדו גם אחרים במגפה – המחלה הזאת הובאה עליהם מאת אלהים – קרוביהם אשר בידם היה לעכב ותחת זה חזקו את ידם לחטוא ונחשבו בעיני אלהים כשותפים לחטא ומתו. ויהיו אפוא המתים מתוך המערכות לא פחות מארבעה ועשרים אלף.

ישרו של משה

[156] (13) והנה בגלל המאורע הזה חרה אף משה וישלח את הצבא לכלות את המדינים; על־אודות מסע מלחמה זה נגדם נדבר עוד מעט, אחרי שאקדים תחלה ענין שפסחנו עליו; כי מן היושר הוא לא לעבור במקום זה על ישרת לבו של מחוקקנו מבלי לקלסו1168.

[157] הלא בלעם הוזמן מאת המדינים לקלל את העברים וכאשר לא עלה בידו לעשות זאת בהשגחת אלהים, יעץ עצה שהאויבים השתמשו בה ועל ידה נשחת כמעט עם העברים במדותיו ואחדים נתקלקלו בהן באמת –

[158] בכל זאת כבדו עד למאד בכתבו חזיונותיו בספר; ואף כי אפשר היה שייחס את התהלה בעדם לעצמו ולהתאמר בהם, כי הלא לא היה שום עד שיוכיחו על פניו, נתן לבלעם את העדות הזאת והעריצו שישאר זכרו עליהם1169.

על הענינים האלה יחשוב לו כל אחד כרצוי בעיניו1170.

המלחמה במדינים

[159] (VII–1) עקב הטעמים אשר אמרתי קודם לכן שלח משה על ארץ המדינים צבא במספר שנים עשר אלף, בבחרו מכל שבט במספר שוה, ולמצביא שם עליהם את פינחס, אשר זה עתה הזכרנו שהציל את המצוות לעברים והעניש את זמרי אשר עבר עליהן.

[160] המדינים אשר הוזהרו קודם שהצבא הולך ובא עליהם ועוד מעט יגיע, נזעקו ואחרי בצרם את מבואות הארץ אשר בהם יקבלו את האויבים, חכו להם.

[161] אלה באו ובקרב שהתלקח נפל המון עצום לאין מספר של מדינים וכל מלכיהם, חמשה היו: אוי, צור, רבע, חור, והחמישי היה רֶקֶם1171; העיר הנקראת בשמו היא המהוללה ביותר בארץ הערבים ועד היום נקראת בפי עם ערב כולו בשם המלך מיסדה, רֶקֶמֵי1172; בפי היוונים נקראת פֶּטְרָה.

[162] ואחרי אשר הפנו האויבים עורף בזזו העברים את ארצם ולקחו שלל רב והרגו את יושבי הארץ יחד עם הנשים והשאירו את הבתולות בלבד. כי ככה צוה משה את פינחס. [163] הוא שב עם צבאו השלם ושלל רב בידם, בקר שנים וחמשים אלף1173, צאן שש מאות אלף ושבעים אלף וחמש אלפים, מורים ששים אלף1174, המון עצום של כלי זהב וכלי כסף שמשתמשים בהם לצרכי הבית; כי מתוך הצלחתם נעשו המדינים אוהבי מותרות מאד. [164] הם הביא גם את הבתולות במספר שלשים ושנים אלף בערך; משה חצה את השלל לשנים ונתן את החלק החמשים1175 של המחצית האחת לאלעזר ולכהנים, ואת החלק החמישים של המחצית השניה ללויים, ואת יתר השלל חלק לעם. ויחיו בני ישראל מעתה חיים מאושרים, כי שפע כל טוב בא לידם עקב גבורתם ושום פגע רע לא הפריע בעדם מלהנות מהם.

יהושע ממלא מקום משה

[165] (2) ובינתים נעשה משה לזקן והפקיד את יהושע למלא מקומו גם בדברי נבואה וגם להיות המצביא אם יהיה צורך בכך, אף במצוַת אלהים הפקיד בידו את הנהלת הענינים. ויהושע חונך חנוך שלם במצוות וברוח אלהים בהוראתו של משה1176.

עבר הירדן מתחלקת לשבט ראובן וגד

[166] (3) בימים1177 ההם היו שבטי גד וראובן וחצי שבט מנשה מבורכים במקנה רב וכל רכוש אחר ואחרי שנדברו ביניהם בקשו מאת משה כי יתן להם לאחוזה את ארץ האמורי שנכבשה במלחמה, יען טובה הארץ לגדל מקנה.

[167] אך הוא חשב כי מפחדים הם מפני המלחמה עם הכנענים ולכן הומצאה התואנה הנאה של גדוּל מקנה וקרא אותם אנשים חטאים מאד ובגלל מורך לבם בדו להם את התואנה ההוגנת למראית עין, יען רוצים הם לבלות את חייהם בנעימים ובלי עמל,

[168] ובשעה שהעם כולו התיגע לכבוש את הארץ הזאת שהם נושאים את נפשם אליה, אינם רוצים להשתתף בשאר הקרבות לכבוש את הארץ אשר אלהים הבטיח לתת להם אחרי עברם את הירדן „ואחרי הורישנו את העמים אשר הראה לנו כאויבינו“.

[169] ואלה כראותם את כעסו ובהבינם שבצדק חרה לו על שאלתם, הצטדקו כי לא מתוך מורא מפני סכנות ולא מתוך רפיון לשאת תלאות בקשו את בקשתם,

[170] כי אם לבעבור ישאירו את מקניהם במקומות בטוחים יוכלו ללכת חושים לקראת המלחמות והקרבות ויבטיחו להיות נכונים לצאת יחד עם הצבא אחרי בנותם בהסכמתו ערים למעוז לטפם ונשיהם ורכושם.

[171] וייטבו דבריהם בעיני משה ויקרא אליו את אלעזר הכהן הגדול ואת יהושע ואת כל הנשיאים וימסור לאלה את ארץ האמורי בתנאי שיצאו למלחמה יחד עם אחיהם עד אשר יכבשו את כל הארץ. הם קבלו אפוא בתנאים אלה את הארץ ויסדו ערים חזקות ושמו בהן את טפם ואת נשיהם וכל דבר אשר יהיה להם למעצור בפעולתם אם יהיו נאלצים לקחתו אתם בדרך.

ערי מקלט

[172] (4) משה1178 בנה גם את עשר1179 הערים אשר תכנסנה אחרי כן לתוך המספר של הארבעים ושמונה, מהן הועיד שלש לנוס שמה רוצחים בשגגה ולזמן גלותם קבע חיי הכהן הגדול אשר בימיו נמלט הרוצח. אחרי מות הכוהן הגדול הרשה לו לשוב לביתו; כי לגואלי הנרצח היתה הרשות1180 להרוג את הרוצח אם נתפש מעבר לגבולות העיר אשר נס לתוכה; לאחר לא נתן את הרשות.

[173] הערים המיועדות לערי מקלט היו אלה: בצר1181 על גבולות ערב, ראמות1182 בארץ הגלעד וגולן1183 בבשן1184. אולם אחרי שיירשו בני ישראל את ארץ הכנענים עליהם ליחד שלש ערים אחרות מערי הלויים כמקלט בשביל נמלטים; ככה צוה משה.

בנות צלפחד ודיני ירושה

[174] (5) ויקרבו ראשי1185 שבט מנשה אל משה ויספרו לו כי איש נכבד משבטם ושמו צלפחד1186 מת ולא השאיר בנים כי אם בנות וישאלו אם הנחלה תעבור אל ידן;

[175] הוא ענה, אם הן תרצינה להתחתן עם אחד מבני שבטן, תעבורנה יחד עם נחלתן אליהם. אבל אם תהיינה לנשים לבני שבט אחר, עליהן להשאיר את נחלתן בתוך שבט אביהן. ואז צוה כי נחלת כל איש צריכה להשאר בתוך שבטו1187.

דברי משה אל העם לפני מותו

[176] (VIII–1) כאשר נמלאו ארבעים השנה חסר שלשים יום, אסף משה אספה בקרבת הירדן במקום שבנויה היום העיר אָבֵל1188, נוף שתול תמרים; ואל העם שהתאסף כולו דבר את הדברים האלה:

[177] (2) „אנשים, חברַי במלחמות ורֵעַי בתלאות הממושכות, מאחרי שנכון הדבר כבר בעיני אלהים ולסבת הזקנה, כי מלאו לי מאה ועשרים שנה,

[178] עלי לצאת מהחיים האלה ולא אוכל עוד להיות לכם לעוזר וללוחם אתכם יחד, ובפעולותיכם אחרי עברכם את הירדן כי נעצר אני מאת אלהים1189, חשבתי לנכון שלא לחדול גם עתה משאיפתי לאשרכם, אלא לבצע לכם את ההנאה הנצחית של קניניכם ולהקים לי מצבת זכרון שתחיו בשפע של טובות מרובות מאד,

[179] ובכן איפוא, אחרי שאביע לכם באיזו דרך אצא מן החיים. ולי הצדקה כי תאמינו בדברי, הן בגלל התאמצויות לטובתכם עד היום הזה והן בגלל זה שהנשמות בהגיען אל קצן משוחחות באמת הגמורה.

[180] שמע ישראל, המקור היחידי להצלחת כל בני האדם הוא אלהים רב החסד, כי לו לבדו הכח לתת אותה לאלה הראויים לה ולקחתה מידי החוטאים נגדו. אם תראו לפניו כמו שהוא רוצה שתהיו וכמו שאנכי, המכיר את דעתו היטב, מזהיר אתכם, לא תחדלו מלהיות מבורכים ויקנאו בכם כל בני אדם והקנינים שהם היום הזה בידיכם יהיו לכם תמיד ואת החסרים לכם תשיגו עד מהרה,

[181] רק שמעו לדבריו אשר אלהים רוצה שתלכו אחריהם, ואל תדברו על החוקים שיש לכם היום חוקה אחרת ויראת אלהים שאתם יראים אותו היום אל תזלזלו בה ואת תשנו אותם לענין אחר,

[182] אם כה תעשו והייתם גבורי מלחמה ותעלו על כולם ולא תפלו בידי אחד מאויביכם. יען כשאלהים עומד על ידכם לעזרה תוכלו בצדק להבזות את כולם. על צדקתכם צפוי לכם שכר הרבה והתענגו בו כל ימי חייכם:

[183] היא עצמה, ראשית, הנכבדה בין הסגולות, ושנית, היא מעניקה בשפע את כל השאר ואם תקיימוה ביניכם לבין עצמיכם היא תעשה את חייכם למאושרים ותהיו לשם ולתהלה יותר מעמים אחרים ותכין לכם לדור אחרון פאר בלתי חולף. את הברכות האלה תוכלו להשיג אם תשמעו ותשמרו את החוקים האלה אשר סדרתי אותם על פי אלהים ותשקדו להבין בהם בינה.

[184] הנני הולך ושמח על כל הטובות אשר עשיתי לכם, אחרי שהפקדתי אתכם לבינת המצוות ולסדר החוקה ולישרת לבם של המנהיגים אשר ידאגו לתועלתכם.

[185] האלהים אשר נהל אתכם עד היום ואשר ברצונו נעשיתי גם אנכי למועיל לכם, הוא לא ישים עתה גבול להשגחתו, אלא בכל עת שתדרשו את סעדו, אם רק תחזיקו בדרכי הטוב והיושר, ישים את עינו עליכם לטובה.

[186] והנה בעצותיהם המעולות, אשר בשמעכם בקולם תשיגו את האושר, ינחו אתכם הכהן הגדול אלעזר ויהושע, כמו כן מועצת הזקנים וראשי המטות; הטו אוזן להם בלב שלם ודעו שמי שיודע לציית יפה יֵדע גם לצוות כשיגיע השלטון לידו.

[187] ואל תדמו שמהות החרות היא להתלונן על מה שהמנהיגים דורשים מכם לעשות; הן אמנם היום משתמשים אתם בחופש הדבור בזה שאתם מדברים סרה במיטיביכם, אולם מעתה השמרו לכם בזה ואז יהיו עניניכם טובים יותר בשבילכם.

[188] ואל תרגנו עליהם כמו שהעזתם פעמים רבות לעשות עמי. ואתם ידעתם כי הייתי פעמים רבות בסכנה למות בידכם יותר מאשר בידי האויבים.

[189] לא שמתי לפניכם את הענינים האלה בכדי לקנטר אתכם – אין בדעתי לצאת מן החיים להשאיר אתכם מרוגזים בהזכירי את עוונכם, הלא גם בשעה שסבלתי את סבלותיכם לא התקצפתי – כי אם למען למד אתכם בינה לימים הבאים ורק בזה צפון בטחונכם, ולבל תמרו את פי ראשיכם מחמת רוב טובה אשר תשיג אתכם אחרי עברכם את הירדן וירשתם את ארץ כנען.

[190] אבל אם תמָּשכו אחרי העשירות להבזות ולמאוס בדרך הישרה1190, תפסידו את החסד שמצאתם מאת אלהים, ואם תגרמו שיֵעָשה לכם לאויב תאבדו אתם ובניכם מן הארץ אשר אתם עומדים לרשת, מנוצחים מחרב האויב בחרפה גדולה ומפוזרים בכל כנפות הארץ תמלאו את היבשת ואת כל איי הים בעבדותכם.

[191] והיה כאשר תתנסו בנסיונות אלה, לא יועילו לכם כלל החרטה והודוי על המצוות שלא קיימתם1191. ולכן אם רוצים אתם שהמצוות האלה ישארו לכם, לא תחיו מאויביכם כל נשמה אחרי שתתגברו עליהם וחשב תחשבו כי לטובתכם הוא שיאבדו כולם, למען אשר לא תכירו את דרכיהם, אם ישארו בחיים, ותעברו על תורת אבותיכם.

[192] כמו כן מצוה אני לכם להרוס את מזבחותיהם ואת אשריהם ואת מקדשיהם כולם בכל מקום שיהיו להם, ולכלות באש את גזעם ואת זכרם1192, כי רק בזה בלבד תהיו בטוחים בקניניכם,

[193] ולבל יטה לבבכם מתוך אי־ידיעה מן הדרך הטובה אל הדרך הרעה סדרתי בשבילכם מפי אלהים גם מצוות וגם חוקה ואם תשמרו אותם בשלמותם תחשבו למאושרים בין העמים“.

[194] (3) אחרי דברו את הדברים האלה מסר להם, כתובים בספר, את המצוות ואת חוקת המדינה. והעברים פרצו בדמעות והתחרטו מאד על התנהגותם עם מצביאם בזכרם כמה פעמים חרף את נפשו והמריץ את רוחו בעד הצלתם וגם התיאשו בנוגע לימים הבאים כי לא יהיה להם עוד מנהיג כזה ואלהים לא יוסיף עוד לחננם כמו עד עתה כל עוד שהיה משה המליץ בעדם1193.

[195] על כל הדברים שדברו אליו מתוך כעס במדבר התחרטו עתה בשברון לב כל כך עד שהעם כולו התמוגג בדמעות והשתפכות נפשם אליו היתה חזקה מכדי לנחם אותם במלים1194. אך משה נחם אותם בהסבו את רוחם מלחשוב שהוא ראוי לדמעותיהם והזהירם לקיים את החוקה. ובאופן זה נפרדו ביום ההוא.

הערות כלליות בנוגע למצוות

[196] (4) והנה ברצוני לדבר תחלה על אודות החוקה הזאת ולהעריכה לגודל צדקתו של משה וללמד על ידה לאלה שיהיו מצויים אצל ספרי מה היה אָפְיָה של חוקתנו בראשונה ואחר אפנה אל תאור יתר הענינים. כתבתי הכל כמו שהוא השאיר לנו ולא הוספנו דבר לשם קשוט ולא שום דבר שמשה לא השאיר אחריו.

[197] נתחדש על ידינו רק לסדר ענין אחר ענין. כי הם נשארו אחריו כתובים על ידו מפוזרים וכפי ששמע דבר ודבר מפי אלהים1195. ומטעם זה חשבתי לנחוץ להקדים בדברים אלה מפחד פן יקרא במקרה אחד מבני עמי את הספר הזה ויאשימנו כי נטיתי מדברי התורה.

[198] והנה בזה סדר מצוותינו הנוגעות לחוקת המדינה. ואת המצוות שהשאיר שהן בין אדם לחברו הנחנו לחבורנו על המנהגים וטעמיהם, אשר שמנו לנו למטרה לחברו בישע אלהים אחרי הספר הזה1196.

בחירת מקום למקדש

[199] (5) והיה כי תנחלו את ארץ כנען ותהיה לכם המנוחה לֵהָנוֹת מטובה, תנו דעתכם מעתה ליסד ערים1197 ואת הדברים האלה תעשו שמפעלכם יפיק רצון מאת אלהים ואשרכם יהיה בטוח:

[200] עיר קדושה אחת תהיה במקום היפה ביותר בארץ כנען והמהולל ביתרונו ושאותה יבחר לו אלהים על ידי נבואה1198 ובה יהיה מקדש אחד ומזבח אחד מאבנים בלתי מעובדות כי אם מסודרות בטעם, אשר מסוידות בסיד תהיינה נאות ונקיות למראה.

[201] העליה עליו לא תהיה במעלות כי אם בכבש ההולך ומשתפע. בשום עיר אחרת לא יהיה לא מזבח ולא מקדש: כי אלהים אחד וגזע העברים אחד1199.

גדוף השם

[202] (6) המגדף את אלהים ונרגם יהיה תלוי1200 במשך1201 יום ויקבר בלי כבוד ובלי פומביות.

שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך.

[203] (7) שלש פעמים בשנה מכל אפסי הארץ, אשר יכבשו העברים, עליהם להתאסף אל העיר אשר בה יקימו את המקדש למען יודו לאלהים על הטובות אשר קבלו ויתפללו על הטובות לימים הבאים ולמען אשר בהתרועעם יחד ובאכלם יחד את משתיהם יאהבו איש את רעהו.

[204] כי מה יפה כשבני עם אחד החיים על פי חוקים משותפים מכירים היטב איש את רעהו. לתכלית כזו יגיעו על ידי מגע ומשא כזה ומתוך שיראו וישוחחו איש את רעהו יעלו אותם בזכרונם, אבל אם יחיו בלי רֵעות יראו את עצמם כזרים וכנכרים.

מעשר

[205] (8) עליכם יהיה להפריש גם את החלק העשירי1202 מהפירות חוץ מזה שקבעתי1203 שינתן לכהנים וללויים; המעשר הזה ימָכר בעירו והמחיר יוּצא למשתאות ולזבחים1204 בעיר הקדושה; כי נכון הוא לאכול את תנובת הארץ, אשר נתן לכם אלהים לנחלה, לכבוד הנותן.

אתנן זונה ומחיר כלב

[206] (9) אין להביא קרבנות מאתנן אשה זונה, כי אין הנאה לאלהות כלל וכלל בדברים הבאים מתועבה. ואין חרפה גרועה מזו של זימת הגופות1205. כמו כן אסר אם יקבל איש מחיר בעד רביעת1206 כלב, בין כלב ציד בין כלב רועים, להקריב במחיר זה לאלהים.

לא תקלל אלהים אחרים

[207] (10) שום איש לא יקלל אֵלים אשר ערים אחרות מאמינות בהם1207. ולא לשדוד היכלי זרים ולא לקחת שום רכוש המָקדש לאיזה אֵל1208.

שעטנז

[208] (11) איש מכם אל ילבש לבוש טווי מצמר ופשתים, כי הדבר הזה שמור לכהנים בלבד1209.

להקריא את התורה בשנה השביעית

[209] (12) בהתאסף העם לעיר הקדושה להקריב קרבנות בכל שנה שביעית, בחג של הקמת הסוכות, יקריא הכהן הגדול1210, כשהוא עומד על במה גבוהה, אשר ממנה יִשָׁמַע קולו, את המצוות1211 לכל העם, ואין להוציא משמוע לא את הנשים ולא את הילדים ואף גם לא את העבדים1212.

[210] כי טוב הוא שתהיינה חרותות בלבות ונשמרות בזכרון ולא תוכלנה להמחות לנצח. באופן כזה לא יחטאו לעולם ולא יוכלו לאמר שלא ידעו את המצוּוֶה במצוות, אשר תשמענה את קולן בתוקף גדול באזני החוטאים,

[211] בהזהירן מראש על המשפטים הנכונים להם ובהֵרשמן בתוך נפשם הודות לשמיעה מה שהן מצַוות, עד שלכל ימי חייהם ישמרו בלבבם את עדותן ואם יזלזלו בהן ישאו את עוונם ובעצמם יהיו אשמים בענשם. גם על הילדים ללמוד תחילה את המצוות1213, הלמוד הטוב ביותר והיסוד לאושר.

תפלה ותפילין

[212] (13) פעמים בכל יום, כשהוא עולה וכשהשעה שוקעת לקראת המנוחה החובה להודות לאלהים בעד חסדיו אשר גמל להם בהוציאו אותם מארץ מצרים1214;

[213] ההודיה מוצדקת מהטבע ונעשית להביע תודתנו על הטובות שכבר נעשו ולהקדים לאלה שתבואנה. גם עליהם לכתוב על פתחיהם את החסדים הגדולים אשר עשה להם אלהים וכל אחד יבליט אותם על זרועותיו1215. וכל אשר יכול להעיד על עוז אלהים ועל טובו אליהם1216, עליו לשאת כתוב על הראש ועל הזרוע באופן שאפשר יהיה לראות מכל צד את חסדי אלהים הנאמנים אליהם1217.

שופטים ושוטרים

[214] (14) בראש כל עיר ועיר יעמדו שבעה1218 אנשים שהתנוססו במדותיהם הטובות ורדפו צדק;

[215] לכל שררה יֵספחו כשוטרים שני אנשים משבט1219 הלויים. והאנשים שנתמנו להיות שופטים בערים יהיו מכובדים בכל הכבוד, לבל תהיה רשות למי שהוא לחרפם בפניהם ולא להעיז פנים נגדם, כי יראת הכבוד שנוהגים באנשים הנושאים משרה עושה את בני האדם מנומסים שלא יהיו מבזים גם את אלהים.

[216] השופטים יהיו אדונים להביע מה שנראה בעיניהם אם לא שמי שהוא ירשיע אותם שקבלו כסף להטות משפט או שיביא איזה נימוק אחר אשר לפיהו יוכיח שלא דָנו נכונה1220, יען עליהם לשפוט את משפטיהם לא מתוך אהבת הבצע ולא מתוך רדיפת המשרה, כי אם עליהם לשים את הצדק מעל לכל עניניהם.

[217] כי בעיני האיש אשר דן ככה שפל אלהים ורפה אונים מהללו אשר מאימת כוחם הסכים על ידם והתאים את חוות דעתו. הלא עוז האלהים הוא הצדק1221.

[218] השופט המהדר את פני אנשים בני מעמד גבוה עושה אותם בעלי יכולת גדולים מאלהים. ואם השופטים לא יבינו לחרוץ משפטם בענינים שהובאו לפניהם – מקרים רבים כאלה יקרו לבני אדם – עליהם לשלוח את הדין1222 לעיר הקדושה ויתאספו הכהן הגדול1223 הנביא1224 ומועצת הזקנים1225 ויחוו את דעתם.

עֵדוּת

[219] (15) אל יושם אמון בעד אחד, אלא יהיו שלשה או לכל הפחות שנים, ועברם יאמת את עדותם. מנשים1226 לא תקובל עדות בגלל קלות דעתן ופזיזות מינן. לא יעידו גם העבדים1227 בגלל שפלות נפשם1228, כי יש לחשוב שבגלל בצע כסף או מתוך פחד לא יעידו את האמת. אם ניתן אמון בדברי איש שהעיד עדות שקר, יענש, אם הוכח בדבר, במה שרצה שיסבול זה שהעיד נגדו1229.

עגלה ערופה

[220] (16) אם נעשה רצח באיזה מקום ולא יִמָצֵא העושה ולא יֵחָשֵׁד מי שהוא ברצח מתוך איבה, יש לחקור אחרי הרוצח במרץ רב ולקבוע פרס למי שיודיע על אודותיו. ואם לא יִוָדַע הרוצח, יתאספו ראשי הערים הקרובות אל השטח שבו בוצע הרצח ומועצת הזקנים1230 תמדוד את השטח מהמקום שבו מונחת הגויה.

[221] והנה העיר אשר תִמָצֵא שהיא הקרובה ביותר, יקנו פקידיה עֶגלה ויובילוה אל עמק ולמקום בלתי ראוי למחרשה ולצמחים1231 ויערפו את גידי העורף של עגלת הבקר,

[222] ואחרי שרחצו ידיהם על ראש עגלת הבקר וענו הכהנים והלויים וזקני העיר ההיא ויאמרו שידיהם נקיות מהרצח ההוא ושלא עשוהו ושעיניהם לא ראוהו ויתפללו לחסדי אלהים ושלא יקרה עוד אסון נורא כזה לארץ.

דיני מלך

[223] (17) שלטון אצילי1232 העם הוא באמת הטוב ביותר כמו גם החיים תחתיו, ואל תתאוו לצורת שלטון אחרת, אלא אהבו את זו שיש לכם כשהמצוות שולטות בכם ועשו כל דבר לפיהן, יען די לכם שאלהים הוא מנהיגכם. אבל אם תחזק בלבכם התשוקה למלך1233, אזי יהיה בן עמכם וראש דאגתו יהיה לצדק ולמדות טובות אחרות1234,

[224] עליו לרכז את רוב הגיגו למצוות ולאלהים ואל יעשה דבר בלי הכהן הגדול ובלי דעת מועצת הזקנים1235, אל ירבה לו נשים ואל ישאף להמון זהב וסוסים. יען אם יגיעו אלה לידו ירום לבבו על המצוות. יושם מעצור לו, אם ישאף לדברים אלה, כי יֵעשה אדיר ממה שהוא טוב לתועלתכם.

הסגת גבול

[225] (18) אסור להסיג גבולות ארץ, לא שלכם ולא של אחרים אשר שלום לכם אתם1236, יש להשמר מלהעתיק את האבן כאילו הושמה מאת אלהים לנצח נצחים. הלא מלחמות ומרידות מתהוות לרגלי רצון המתאווים ליותר ומרחיקים הלאה את הגבולות1237. ואמנם לא רחוקים האנשים המשנים את הגבול גם מלעבור על המצוות.

פירות השנה הרביעית

[226] (19) כאשר יטע איש חלקת אדמה והנטיעה תוציא פרי לפני השנה הרביעית, אל יביא את הבכורים לאלהים וגם הוא עצמו אל ישתמש בו. כי לא הוצאו הפירות בזמן הנכון ויען כי הטבע נאלץ שלא בשעתו1238 אינם ראויים לא לאלהים ולא לשמוש בעליהם.

[227] אך בשנה הרביעית יבצור את כל הפרי, כי אז הזמן הנכון, ואחרי אספו יביא את הפרי אל העיר הקדושה ויחד עם מעשר שאר פירותיו יאכל וישתה בחברת רעיו כמו כן עם יתומים ואלמנות1239. אבל בשנה החמישית יהיה אדון לפירות נטיעותיו.

כלאים

[228] (20) אין לזרוע אדמה נטועה גפנים; די לה שעליה להזין את הצמח הזה ותהיה על כן משוחררת מסבל המחרשה. חרֹש את האדמה בבני בקר ואל תכניס בעול יחד אתם מבעלי חיים אחרים, אבל גם באלה השתמש לחרישה למיניהם. הזרע יהיה נקי ובלתי מעורב ואל תזרע שנים או שלשה מינים ביחד; הטבע אינו שבע נחת מצרוף דברים שונים1240.

[229] ואין לזוֵג לחיות מה שאינו בני מינן. כי יש לחשוש פן יצעד ממעשה כזה, בהתחילו בדבר קטן ופשוט, עד למעשה בני אדם וימאס בבני גזעו.

[230] אסור אפוא להרשות איזה מעשה אשר כתוצאה ממנו מתוך חקוי תהיה איזו הטיה שהיא מאחד החוקים. אלא יש לראות שגם ענינים קטנים יהיו נעשים לפי המצוות ועל ידי זה יהיו נשמרים מכל דֹפי.

לקט שכחה ופאה

[231] (21) בשעת הקציר והאסיף של יבול השדה אין ללקט, כי אם לעזוב גם אי־אלו עמרים למשוללי מזון כמתנת־אל לפרנסתם. כמו כן יש להשאיר גם בשעת הבציר את העוללות לעניים ולהניח מהזיתים מעט פירות שימסקו האנשים אשר אין להם די משלהם. [232] כי הרֶוַח מאסיף מדוקדק של הפירות לא יהיה גדול בשביל הבעלים כהתודה שתבוא מפי האביונים וגם האלהות תפעל שהאדמה תצמיח בשפע את תנובתה1241 בשביל אלה שאינם דואגים לתועלתם בלבד כי אם שמים לב גם לפרנסת זולתם.

לא תחסום שור בדישו

[233] ולא לחסום פי השׁוָרים בשעת דושם את השבלים בגורן, יען לא בצדק הוא למנוע מהעוזרים שלנו את הפרי אשר עמלו בתוצרתו.

כי תבא בכרם רעך

[234] כשהפירות עומדים בבשולם אין למנוע מעוברי דרך מלנגוע בהם כי אם ישביעו את נפשם בהם כאילו הם שייכים להם מביתם, הן אם הם יושבי הארץ והן אם הם נכרים, וישמחו על ההזדמנות הנתנת להם לקחת חלק בפירות העונה; אך לקחת אִתָּם אסור להם1242.

[235] והבוצרים בעת הובילם את הענבים אל הגתות אל יעכבו את הפוגשים מלטעום מהן; כי עָוֶל יהיה שהעין תהיה צרה בכל הטוב אשר ניתן ברצון אלהים להחיותנו מלתת מהן למתאוים להם, ביחוד כשעונת בִשׁולָם בכל תקפה ותעבור חיש מהר.

[236] ומה רצוי יהיה לאלהים אם נאיץ לקחת באנשים המהססים מתוך בושה להושיט ידם, אם אלה הם בני ישראל כשותפים ובעלים בגלל קרבתם, ואם הם אנשים שבאו מארץ נכריה יֵחשבו כאורחים לפירות שאלהים נתן אותם בעתם.

[237] ואל יחשב כהפסד מה שאיש מרשה מתוך נדיבות לאנשים לקחת, יען אלהים נתן את שפע ברכותיו לא שאנחנו לבדנו נשבע מהם, כי אם שנחלק אותם בלב נדיב עם אחרים ורצונו הוא שבאופן זה תתגלה השגחתו המיוחדת לעם ישראל ושפע אשרו גם לעיני אחרים, אם ניתן מרוב טובה שלנו גם לאלה.

[238] והאיש אשר יעשה נגד המצוות האלה, ארבעים מלקות חסר אחת יקבל ברצועה צבורית1243. את העונש המחפיר הזה יסבול, יען למרות שהוא איש חפשי היה עבד לבצעו וחלל את ערכו.

[239] לכם שנתנסיתם בסבלות מצרים1244 ובמדבר, יאה לדאוג לנמצאים בתנאים דומים לאלה ואחרי שהשגתם עושר הודות לחסדי אלהים והשגחתו תחלקו אותו מתוך רגש דומה לזה עם הזקוקים לכך.

מעשר עני

[240] (22) נוסף לשני המעשרות, אשר כפי שאמרתי מקודם, החובה לתת שנה בשנה, זה הניתן ללויים והשני המיועד למשתאות,

[241] יש להפריש שלישי נוסף לאלה1245, בכל שנה שלישית ולחלקו בין הנצרכים והאלמנות והיתומים. מהפירות שהבשילו ראשונה יש להביא אל המקדש ולהודות עליהם לאלהים בעד האדמה אשר הוציאה את הפירות ואשר נתן אותה להם לנחלה ואחרי שהוקרבו הקרבנות1246 שהתורה מצוה להביא, לתת את הבכורים לכהנים.

וידוי מעשר

[242] אחרי עשותו אלה ומסר את המעשרות מכל, ללויים ולמשתאות והבכורים1247 והריהו עומד לחזור ולשוב אל ביתו יעמוד לפני ההיכל ויתן הודיה לאלהים אשר הוציא אותם מזדון המצריים ונתן להם ארץ טובה ורחבה1248 לאכול מפריה ויענה ויאמר

[243] שהפריש את המעשרות לפי תורת משה ויחלה את פני אלהים שיטה חסדו וחנו אליו כל הימים ויהיה ככה גם לכל העברים יחד, כי ישאיר בידם את הטובות אשר נתן להם ויוסיף להם ברכה בידו הרחבה.

נשואין כשרים

[244] (23)1249 בהגיעם לעת דודים יקחו להם לנשים בתולות חפשיות1250 בנות הורים ישרים. והאיש שאינו רוצה לקחת לו נערה לאשה אל יתחבר עם אשה שהיא תחת איש אחר ויחללה ולא בלחצו על בעלה הראשון לגרשה1251. שפחות לא תנשאנה לאנשים חפשים גם לא כשאלה אנוסים לכך על ידי חמדת בשרים; הנמוס והיאה בחברה צריכים לשלוט בתאוה זו.

[245] אגב, לא יהיו נשואין עם זונה, כי בגלל חלול גופה לא יקבל אלהים את הקרבנות המובאים לרגלי נשואיה1252. כי רק באופן זה תוכל להיות רוח הבנים חפשית ומרוממה לקראת המדות הטובות, אם לא נולדו מנשואין פסולים או מהתחברות מתוך תאוה בלתי הגונה1253.

מוציא שם רע

[246] אם יקח איש אשה בחזקת בתולה ואחרי כן ימצא שאינה כן, יגיש משפטו ויאשימה וישתמש לראיה בהוכחות שישנן בידו. אבי הנערה או אחיה או מי שנחשב אחרי אלה כשאר בשרה הקרוב אליה ישתדל להצדיק אותה1254.

[247] ואם תִשָׁפט הנערה שאין בה חטא, תחיה יחד עם המאשים מבלי שתהיה לו הרשות לשלחה, זולת אם תתן לו סבות חזקות ולא תוכל לטעון נגדן1255.

[248] ומפני שבזדון לב ובקלות דעת הוציא דבה עליה, הִדוֹן יִדוֹן לקבל מלקות ארבעים חסר אחת וחמשים שקל ישלם לאביה1256. אבל אם הוכיח שהצעירה חטאה, אם היא מהעם1257 סקל תסקל על אשר לא שמרה בצניעות את בתוליה עד נשואיה החוקיים1258, ואם היא בת כהנים, תשרף חיים1259.

כי תהיינה לאיש שתי נשים

[249] אם תהיינה לאיש שתי נשים, האחת נערצה וחביבה אם בגלל אהבה ויופי, ואם בגלל סבה אחרת, והשניה חלקה פחות באלה, והנה אם הבן שנולד מהאהובה, אף כי צעיר הוא מזה שנולד מהשניה, תובע מחמת חבת אביו לאמו את זכות הבכורה כדי שיקבל פי שנים בנכסי אביו – יען זאת קבעתי בתורה1260 ־ אל יורשה לו הדבר.

נערה מאורשה

[250] כי בלתי צודק הוא שהבכור מלידה יהיה עשוק במה שמגיע לו בגלל זה שאמו פחותה באהבת האב.

[251] אם איש יחלל נערה מאורשה, אם פתה אותה והשיג את הסכמתה לנבָלָה, ימות הוא יחד אתה; יען חוטאים הם שניהם במדה שוה, האיש על אשר פתה את הנערה שתסבול מרצונה את החרפה הגדולה ביותר ושתבכר אותה על נשואין כֵנים, והאשה על אשר נתנה את עצמה להפתות לתועבה בעבור תענוג או בעבור בצע כסף.

[252] אך אם מצא אותה לבדה ואנס אותה מבלי שהיתה איזו עזרה קרובה1261, ימות הוא לבדו. ואם איש יחלל בתולה בלתי מאורשה, יקח אותה לאשה; ואם אין רצון אבי הנערה1262 לזוֵג אותה לו, ישלם חמשים שקל כעונש בעד התועבה1263.

גירושין

[253] הרוצה לגרש את אשתו שחי אתה מאיזו סבות שהן1264 ־ רבות כאלה מזדמנות לבני אדם – עליו לקיים בספר שלא יבוא אתה לעולם ביחסים. בזה תקבל האשה את הרשות לחיות עם איש אחר, קודם לכן אין להרשות דבר כזה. ואם תעֻנה גם תחת האיש הזה או שימות והראשון ירצה לשוב ולקחת אותה לאשה, אין לתת לה לשוב אליו1265.

יבום

[254] את האשה חשוכת בנים אחרי מות בעלה יקח אחיו לאשה ואת הילד שיִּוָּלֵד יקרא על שם המת ויגדלו כיורש הנחלה; דבר זה הוא לתועלת הכלל; המשפחות אינן נמחות והנכסים נשארים בידי הקרובים ולנשים תהיה הקלה באסונן בזה שהן חיות עם הקרובים ביותר של בעליהן הראשונים.

[255] אבל אם לא יאבה האח לקחת אותה לאשה, תבוא האשה לפני מועצת הזקנים ותגיד את הדברים האלה, שהיא רוצה להשאר במשפחה וללדת בנים ממנו, אבל הוא ממאן בה וחוטא בזכר אחיו המת.

[256] לשאלת מועצת הזקנים, מאיזה טעם מתנגד הוא לנשואין, יענה איזה נימוק קטן או גדול, והתוצאה אחת היא לענין: אשת אחיו תחלוץ את נעליו1266 ותירוק בפניו ותאמר כי ראוי הוא למעשים אלה מצדה על כי חטא לזכר הנפטר. והאיש הזה יעזוב את מועצת הזקנים וישא אתו את החרפה הזאת כל ימי חייו1267 והיא תתחתן עם מי שהיא תרצה מבין המחזרים אחריה.

יפת תואר

[257] ואם יקח איש בשביה בתולה או גם נשואה1268 ורוצה לחיות אתה, אל יגש אל משכבה ויבוא אליה טרם1269 גזזה את שערה ולבשה בגדי אבל ובכתה את קרוביה ואת אוהביה אשר ספו בקרב,

[258] למען אשר תספק את צערה על אודותם טרם שתפנה את לבה לחגיגות ולעניני נשואיה. כי טוב וצודק הדבר שבעת קחתו אותה למען תלד לו בנים, יתחשב עם רצונה ולא ברדפו אחרי חמדתו בלבד לא ישים לב למה שיכול לגרום לה נחת רוח1270.

[259] שלשים יום יעברו עליה באבלות – מספר ימים זה די בשביל נשים נבונות לבכות את היקרים להם ביותר – ואז עליו לגשת אל הנשואין. ואם אחרי שמלא את תאותו בה, הוא מואס בה מלהיות לו לאשה, אין לו הרשות לעשותה לשפחה1271, כי אם תלך לה למקום שתרצה ותהיה חפשיה לעשות זאת.

בן סורר ומורה

[260] (24) אלה מהצעירים אשר יקלו בהוריהם ולא יתנו להם את הכבוד המגיע להם, אם מתוך חוסר רגש הכבוד או מתוך חוסר הבנה מעיזים הם פניהם נגדם,

[261] יזהירו אותם תחלה ההורים בדברים, כי שופטים בעלי מרות הם לגבי בניהם ויאמרו כי באו בברית הנשואין לא לבעבור התעלס באהבים ולא לבעבור הרבות קנינם בצרפם את רכושו של כל אחד מהם לאחד, כי אם למען אשר יוָלדו ילדים אשר יכלכלו אותם לעת זקנתם ואשר יתנו להם את כל מחסורם. „ואנחנו בהוָלדך קבלנוך בשמחה ובהכרת תודה רבה לאלהים ובכל תשומת לבנו טפחנוך ולא חסכנו דבר שנראה מועיל לבריאותך ולחנוכך בכל הטוב והיפה.

[262] ועתה, מאחרי שיש להתיחס בסבלנות לחטאות הנוער, די לך במה שזלזלת בכבודנו ושוב לדרך יותר נבונה והשיבה אל לבבך שגם בעיני אלהים רע כשמתריסים נגד הורים ושגם הוא, אבי כל בני האדם, נראה נפגע יחד עם אלה המכונים הוא והם באותו כנוי1272, כשאינם מקבלים מבניהם את הראוי להם. גם החוק מעניש בלי רחמים בעד מעשים כאלה, הלואי ולא תתודע אתו“.

[263] והנה אם בדברים אלה נרפאה משובת הצעירים, יסולחו להם כל עותותיהם שנעשו מתוך חוסר דעת, באופן כזה יהיה גם המחוקק טוב וגם ההורים מאושרים שאינם מוסרים בן או בת1273 להענישם.

[264] אך אם ברור שדברי מוסר אלה מפי ההורים הם בעיני הבן בלי ערך ועושה את החוקים לאויבים נוטרים לו בהמשיכו להתריס נגד הוריו, יוּצא על ידיהם עצמם1274 מחוץ לעיר כשהעם הולך אחריהם,

לקבור פושעים ואויבים

[265] וירגמוהו באבנים ואחרי שיהיה מוטל כל היום1275 שכולם יראוהו1276 יקבר בלילה1277. ככה1278 יֵעשה גם לכל איש אשר ישָׁפט על ידי החוקים למיתה, יֵקברו גם אויביכם ואף מגויה אחת לא תשולל אדמה, כי אם כן יפרע את עונו יותר משנענש.

נשך

[266] (25) אסור להלוות ברבית לשום עברי, לא אוכל ולא משקה, כי לא צודק הוא להכניס הכנסות מאסונו של בן עמו, כי אם יחשוב לו לרֶוח, בעזרו למצוקת רעהו, את תודת האנשים האלה ואת השכר מאת אלהי בעד מעשה חסד זה.

מַלְוֶה ולוֹוֶה

[267] (26) האנשים הלווים, בין כסף בין פרי ממיני הפירות, לח או יבש1279, אם עסקיהם מצליחים בחסדי אלהים כרצונם, עליהם להחזיר ולשלם למַלויהם בלב שמח למען יהיה מונח אצלם עם רכושם ויקבלוהו שנית לעת הצורך.

[268] אך אם נמצאים בעלי עזות מצח בנוגע לפרעון החוב, אין להכנס לתוך הבית לעבוט עבוט טרם שנעשה משפט1280 בענין זה; העבוט יִדָרֵש בחוץ ועל הלוה להוציאו בעצמו ואל יתריס נגד הבא אליו לקחת בעזרת החוק.

[269] ואם האיש אשר ממנו נלקח העבוט איש אמיד הוא, יחזיק המלוה בעבוט עד פרעון החוב, אך אם עני1281 הוא, יחזירהו לפני בוא השמש1282, ומה גם אם העבוט הוא שמלתו אשר אולי ישתמש בה בשעת שנתו, כי אלהים לפי מהותו מרחם עניים1283.

[270] רחים1284 וכל מכשיריה אין רשות לקחת בעבוט, למען אשר לא יוקחו מידם גם הכלים למחיתם1285 ולא יסבלו לרגלי עניותם ענויים קשים ביותר.

דיני גנב

[271] (27) על גניבת איש1286 יהיה עונש מות, והגונב זהב או כסף שנים1287 ישלם.

[272] ואם המית גנב אשר חתר לתוך הבית יהיה נקי גם אז כשהגנב עודנו עסוק בהריסת הקיר1288. אבל אם גנב מקנה, ישלם עונש ארבעתים, זולת בקר, כי בעדו ישלם פי חמשה1289. אם אין ביד הגנב לשלם את העונש שהוטל עליו יהיה עבד אצל אלה שהביאוהו להִשָׁפֵט.

דיני עבד

[273] (28) אם איש נמכר לבן עמו, יעבדהו שש שנים ובשביעית יצא חפשי. אך אם נולדו לו בנים בבית הקונה אותו והוא רוצה בגלל אהדתו וחבתו למשפחתו1290 להמשיך לעבוד, כשתגיע שנת היובל1291, היא שנת החמישים, יצא חפשי ויקח אתו את ילדיו ואת אשתו חפשים1292.

השבת אבידה

[274] (29) כי ימצא איש זהב או כסף בדרך, אחרי שחקר ודרש אחרי בעל האבדה והכריז את המקום שבו מצא1293, יחזיר את המציאה בחשבו לבלי הוגן רֶוַח הבא מהפסד זולתו. וכן יעשה לבהמות אם יפגוש אותן תועות במקום שומם; ואם לא ימצא מיד את בעליהן יאסוף אותן אל תוך ביתו ויעיד את אלהים לעד שאינו לוקח לעצמו קנין אחרים.

לא תראה את חמור אחיך

[275] (30) אסור לעבור ולהתעלם מבהמות משא אשר מסבל החום נפלו לתוך הרפש1294, עליך יחד עם בעליהן1295 להצילן ולעזור כאילו האסון שלך הוא.

משגה עור. לא תקלל חרש

[276] (31) יש להורות את הדרך לאינם יודעים אותה1296 ולא בכדי לעורר בעיניו צחוק להכשיל עסקי אחר בהתעותו1297.

(32) כמו כן אין לקלל את הנעדר1298 ואת החרש1299.

מכה רעהו

[277] (33) וכי יריבו שנים ונפגע אחד מהם, אם גם בלי ברזל1300, ומת מיד, נקום ינקם, המכה אותו יסבול אותו הדבר. אך אם המֻכה הובא הבית וחלה ימים מספר1301 ואחרי כן מת, ונקה המכה, ואם הבריא1302 אחרי הוציאו הוצאות רבות להחלמתו, על המכה לשלם כמה שהוציא זה בימי שכבו במטה וכמה שנתן לרופאים1303.

[278] וכי יבעט באשה הרה, אם האשה הפילה, יענש עונש כסף על ידי השופטים1304, על כי בהשחיתו את פרי הבטן הקטין את מספר העם1305, וגם ינתן על ידו סכום כסף לבעל האשה1306. ואם תמות1307 עקב המכה, יומת גם הוא, יען החוק חושב לצודק לתת נפש תחת נפש.

רַעַל

[279] (34) לא ימצא בידי איש מישראל רעל, לא זה שגורם מות ולא מאלה הנעשים לגרום היזק אחר. אם המצא ימצא איש והרעל בידו, ימות, ויסבול הוא אותו הדבר אשר זמם לעשות לאלה אשר בשבילם הוכן הרעל1308.

עין בעין שן בשן

[280] (35) כי יעשה איש מום בעמיתו יֵעשה לו אותו הדבר; יקופח הוא באותו אבר שקפח אחר1309, זולת אם בעל המום יתרצה לקבל כסף, יען החוק עושה את בעל המום לאדון לנפשו להעריך את האסון שבא עליו ומרשה זאת כשאינו רוצה להיות קשה יותר מדי1310.

שור נגח

[281] (36) שור הנוגח בקרניו, על בעליו לשחטו1311. ואם בגורן ימית איש בנגחו אותו, הוא עצמו יֵהרג בסקילה ויהיה נחשב לבלתי ראוי1312 גם לאכילה; אך אם גם יוברר שבעליו הכיר מראש את טבעו ולא שמר עליו, יומת1313 גם הוא כאשם ברצח הנגרם על ידי שורו.

[282] ואם עבד או אמה ימית השור, הוא עצמו יסקל ושלשים שקל ישלם בעל השור לאדון ההרוג. ואם שור נפגע באופן כזה ומת, ימכרו גם המת וגם הנוגח ואת מחיר שניהם יחלקו ביניהם הבעלים.

להסיר דמים מביתו (בור, מעקה)

[283] (37) החופרים באר או בור יזהרו בעבודתם שיהיו סגורים בשימם קרשים עליהם, לא למען מנוע את מי שהוא מלשאוב מים, כי אם למען לא תהיה שום סכנה לפול לתוכם. [284] ואם לתוך חפירה כזאת בלתי סגורה נפלה בהמת איש ונזקה, יש לשלם את שויה לבעליה. יש להקיף גם את הגגות במין חומה למען לא לתת שיתגלגלו אנשים למטה וימותו1314.

דיני פקדון

[285] (38) המקבל פקדון יחשוב אותו ראוי לשמירה כאילו זה דבר קדוש ואלהי1315, ושום איש, לא גבר ולא אשה, לא יעיז להונות את זה שהאמין בו, גם לא אם ירויח זהב עצום, בדעתו כי אין איש שיוכיח לו מעשהו.

[286] יען בכלל, הכרת מצפונו תכריח את האדם לעשות טוב בהסתפקו בעדות לעצמו שעליו לעשות הכל העלול להביא לו תהלה1316 מאת אחרים ביחוד בהתחשבו עם אלהים1317 אשר ממנו לא נסתר שום רֶשע.

[287] ואם מבלי שנעשתה איזו פשיעה אבד הנאמן את הפקדון, יובא לפני שבעת השופטים1318 וישבע באלהים שלא ברצונו ובפשיעתו אבד כל שהוא ושלא השתמש בו לתועלת עצמו, ובה יהיה נקי מעון וילך לו. אך אם שלח ידו גם בחלק הקטן ביותר של הפקדון שהָפקד בידו ובמקרה אבד השאר, יהיה נשפט לשלם בעד הכל שקבל1319.

ביומו תתן שכרו

[288] ובדומה לפקדון האיש העושק שכר האנשים העובדים בגופם, ארור יהיה, כי אין לו לעשוק את שכר איש עני1320, אף כי יודע הוא שבמקום אדמה ושאר הקנינים יעד לו אלהים רק את גופו. אבל גם לא ידחה את התשלום, אלא ביומו יתן לו את שכרו כי אלהים אינו רוצה שהפועל יחכה להנאת פרי עבודתו.

לא יומתו אבות על בנים

[289] (39) אין להעניש בנים בגלל עוונות אבותיהם, אלא בגלל ישרם שלהם הם ראויים יותר לחמלה על שנולדו להורים משחתים מאשר לשנאה על מוצאם הנקלה. אבל אין גם לזקוף על האבות את חטא הבנים, יען הצעירים מרשים לעצמם מעשים רבים שהם נגד הלקח שקבלו מאתנו מתוך מאסם במוסר1321.

[290] (41) יש להבדל מסריסים1322 ולברוח מכל מגע אתם כי בידיהם הכריתו בגופם את זכרותם ואת פרי ההולדה, אשר נתן אלהים לבני אדם למען הרבות את גזענו; יש לגרש אותם כאילו הם שוחטי ילדים ולפני הולדם השחיתו את הגורם ליצירתם.

[291] כי ידוע הוא הואיל שנפשם נעשתה נשית שִׁנו נוסף לזה גם את הגוף; כמו כן מכל יצור הנראה לעינים כמשונה. ואין לסרס לא בני אדם ולא שאר בעלי חיים1323.

מלחמה ושלום

[292] (41) ואמנם, סדר החוקים הזה יהיה לכם כששלום שורר במדינה ואלהים ברוב חסדו יעשה שהסדר והמשטר לא יופרעו, והלואי שלא יבוא זמן שישנה דבר מה בהם וישנה להיפוכם.

[293] אבל יען כי האנושיות מסתבכת בהכרח, בין נגד רצונה בין במחשבה תחלה, במהומות וסכנות, לכן נוסיף גם בנוגע למצבים כאלה אלו צווים קצרים למען אשר תדעו מראש מה עליכם לעשות בכדי למצוא אמצעי הצלה בימי שואה ולא תחפשו בלתי מוכנים ברגע הדרוש את המעשה אשר תעשו ותפלו בידי מקרי השעה.

[294] הארץ אשר נתן לכם אלהים כשאתם חפשים מתלאות ונפשותיכם דרוכות לקראת עוז, מי יתן שתשבו בה בלי מלחמה אחרי שירשתם אותה, בל יעבור בה נכרי להלחם בה בעד מעשי עול שלו,

[295] בל תשתלטנה עליכם מהומות פנימיות אשר לרגליהן תבואו לידי מעשים הפוכים מאלה של אבותיכם ותאבדו את החוקים אשר נקבעו להם; שמרו ועשו את החוקים אשר אלהים נתן לכם אחרי הכירו אותם כטובים; ואם יהיה צורך לעשות איזו פעולת מלחמה, אם בימינו על ידכם, ואם אחרי זמן על ידי בניכם, מי יתן ותהיה זאת מעבר לגבולות ארצכם.

[296] כי תעמדו לצאת למלחמה, עליכם לשלוח משלחת וכרוזים אל אויביכם התוקפים אתכם; כי לפני קחתכם את הנשק בידכם טוב ויפה הוא לבוא אתם בדברים ולבאר להם שאף כי יש לכם גם צבא רב גם רכב גם נשק ונוסף לאלה חסדי אלהים ועזרתו, בכל זאת דעתכם לא להיות נאלצים להלחם אתם ולא בקחתכם את רכושם להוסיף לכם קנין למורת נפשכם.

[297] והיה אם ישימו לב לדבריכם, עליכם לשמור על השלום1324. אך אם בבטחם על עוזם יחפצו להלחם ולהרע לכם, תוליכו צבא עליהם ובשימכם עליכם את אלהים כמצביא עליון תבחרו למצביא תחתיו באחד המצטיין בגבורתו.

[298] כי הנהגת רבים מלבד שהיא עכוב לאלה שעליהם מוטל לפעול בזריזות, הם גורמים רעה לעצמם1325. עליו להוליך צבא טהור ובו כל איש המצטיין בכח גופו ועוז נפשו, בהבדילו מתוכו כל רך הלבב למען אשר לא יפנה עורף בקשרי המלחמה ויביא בזה תועלת לאויבים; את האנשים אשר בנו להם זה עתה בתים ולא נהנו עדיין שנה מהם ואת אלה שנטעו ולא טעמו עדיין מהפירות, את אלה יש להשאיר בתוך הארץ, כמו כן את הארושים1326 ואת הנשואים1327 לא מזמן, יען מתוך תשוקה לדברים אלה יחמלו על חייהם ויחוסו על עצמם כדי ליהנות מהם וידיהם תרפינה במלחמה.

אל תשחית את העצים

[299] (42) כאשר תקימו את המחנה הזהרו לא לעשות מעשים מכוערים ביותר1328. כאשר תשימו מצור ויחסרו עצים לעשיית המכונות אל תכריתו את הארץ בגדעכם את עצי פרי, אלא, להפך, תחוסו עליהם, בהתחשבכם שאלה נוצרו לתועלת בני האדם ושאלמלי היו מחוננים בדבור היו מדברים אליכם דברים נכוחים שאין להם שום חלק בסבת המלחמה והם סובלים רעות נגד היושר ושאלמלי היתה להם היכולת היו עוקרים את רגליהם והיו מהגרים לארץ אחרת1329.

[300] והיה כאשר תנצחו בקרב תהרגו את הקמים נגדיכם, אך את האחרים תצילו שיביאו לכם מס, חוץ מעמי הכנענים; כי את אלה עליכם להכרית כליל1330.

לא ילבש גבר שמלת אשה

[301] (43) השמר, ביחוד במלחמה1331, שלא תשתמש אשה בכלי גבר ולא גבר בבגדי אשה.

משה מוסר את התורה לכהנים

[302] (44) את החוקה הזאת השאיר, אפוא, משה. הוא מסר גם את המצוות אשר כתב לפני ארבעים שנה אשר על אודותן אדבר בספר אחר1332.

בימים הבאים – כי האספה נמשכה – הוסיף עליהן ברכות וגם קללות אשר תחולנה על ראש האנשים אשר לא יחיו לפי החוקים האלה, כי אם יעברו על התורות הכלולות בהם.1333 [303] אחרי כן קרא באזניהם שירה במשקל ההכסמטרון1334 והשאירה גם בספר, בַספר הקדוש, המכילה נבואה על העתידות לבוא, ולפיה בכל מה שנעשה והולך ונעשה לא החטיא משה מהאמת במאומה.

[304] את הספרים האלה נתן אל הכהנים וגם את הארון אשר לתוכו שם גם את עשרת הדברות החרותים בתוך שני לוחות וגם את המשכן1335. ואת העם הזהיר שאחרי כבשו את הארץ והאחזו בה לא ישכח את זדון עמלק,

ברכות וקללות

[305] כי אם יצא למלחמה עליו לנקום את נקמתו על אשר קרה את ישראל במדבר והֵרַע להם1336 ואחרי לכדם את ארץ הכנענים והשמידם כראוי את כל יושביה, עליהם להקים את המזבח לצד מזרח השמש1337 לא רחוק מעיר שכם בין שני הרים, הגריזים בימין וזה הנקרא עיבל לשמאל, הצבא יֵחָצֶה לששה שבטים ויעמדו על שני ההרים ואתם יחד הלויים והכהנים.

[306] והראשונים1338 יהיו אלה על הגריזים אשר יברכו את מיטב ברכותיהם לעמלים בעבודת אלהים ובשמירת מצוותיו ואינם סרים מדברי משה, והאחרים יסכימו במלים טובות וכאשר אלה מצדם יביעו אחוליהם, יסכימו הראשונים לדבריהם.

[307] אחר כך, באותו סדר, ישימו קללות על ראש האנשים אשר יעברו על המצוות ויענו אלה לאלה לאשֵר את הדברים שנאמרו.

[308] משה עצמו כתב בספר את הברכות ואת הקללות למען אשר לא יִמָחֶה לקחם על ידי הזמן, ולבסוף כתב אותם1339 על המזבח בכל צד ואמר כי לפניו יעמוד העם ויקריב את שלמיו ואת עולותיו ואחרי היום ההוא אין להקריב עליו איזה קרבן כי זה נגד החוק. את המצוות האלה צוה משה ועם העברים שומע בקולו ועושה כדבריו עד היום הזה.

משביע את העם

[309] (45) למחרת1340 אסף את העם יחד עם נשיהם וטפם לאספה שבה היה גם על העבדים1341 להיות נוכחים והשביע אותם לשמור על החוקים ובהתחשבם מאד מאד עם רצון אלהים לא לעבור עליהם לא מתוך משוא פנים לאיזה קרוב ולא מתוך כניעה לפחד ולא בגלל רעיון שאיזה גורם שהוא תקיף יותר משמירת המצוות.

עיר הנדחת

[310] או אם מי שהוא משאר בשרם1342 ינסה להפר ולבטל את החוקה אשר בידיהם או איזו עיר1343, יש לעצור בידם, הן הצבור הן היחיד ואחרי שיתגברו עליהם יש להשמידם כליל ולא להשאיר שום זכר1344, אם ביכלתם, לטעותם; אבל אם תקצר ידם להוציא לפועל את העונש, עליהם להראות שהמעשה הזה נעשה נגד רצונם. והעם נשבע את השבועה.

מזהיר את העם

[311] (46) הוא לימד אותם כמו כן באיזה אופן יוקרבו הקרבנות שיפיקו רצון רב יותר מאת אלהים1345 ואיך הצבא בצאתו למלחמה ישאל באבנים לקבל אות1346, כמו שבארתי גם למעלה1347. ונבא גם יהושע לעיני משה1348,

[312] אחר כך, בחזרו על כל פעולותיו אשר פעל להצלחת העם במלחמה ובשלום בחקקו להם חוקים ובהתאמצו יחד אתם לשכלול מדיניותם חזה מראש כמו שגלתה לו האלהות, [313] שאם יעברו על המצוות בנוגע אליה יתנסו ברעות כגון שארצם תוצף מחרב האויבים, עריהם תהרסנה ומקדשיהם ישמדו וימכרו ממכרת עבד לאנשים שלא ירחמו כלל על סבלותיהם1349 וחרטתם לא תועיל להם מאומה בסבלם1350.

[314] „האלהים אשר יסד אתכם, הוא ישמיד את עריכם ואת מדינתכם ואת המקדש, וחורבנם של אלה יקרה לא פעם אחת כי אם פעמים רבות“1351.

דבריו האחרונים

[315] (47) אחרי שאמץ את יהושע להוליך צבא1352 נגד הכנענים ואלהים יהיה עמו בכל פעולותיו1353 ואחרי דברו דברים רצויים אל כל העם, אמר: „מאחרי שעומד אני להאסף אל אבותינו ואלהים קבע את היום הזה לבוא אליהם, אעיד בעודני חי ולנגד עיניכם שעלי להודות לו בעד השגחתו עליכם,

[316] אשר הראה אותה לא לבד בהוציאכם מצרותיכם, אלא גם בשפע הטובות שנתן לכם, וגם שבמאמצי ובכל תעצומותי לדאוג איך להיטיב לכם יותר ויותר, עמד הוא לידי והראה את חסדו לנו בכל דבר.

[317] ויותר מזה, רק הוא הדריך אותי במאמצי והביא אתכם אל התכלית הרצויה בהשתמשו בי כעוזרו ומשרתו לכל הטובות שהיה ברצונו להביא לעמנו.

[318] על כן חשבתי לנכון בעמדי ללכת בדרך כל הארץ להלל את עוז אלהים, אשר ידאג לכם גם בעתיד בתתי לו אני בעצמי הכרת התודה המגיעה לו ובהשאירי בזכרונכם שעליכם להעריצו ולכבדו ולשמור את מצוותיו, המתנה היפה בכל מה שנתן לכם ומה שעוד יתן לכם בחסדו המתמיד.

[319] הלא גם מחוקק בן אדם נעשה לאויב וצר אם עוברים על חוקיו ומזניחים אותם. אל תנסו אפוא לעורר את חמת אלהים במאסכם את חוקיו, אשר הוא עצמו חקק אותם ונתן לכם“.

התרגשות העם

[320] (48) אחרי שדבר משה את הדברים האלה והגיע קץ ימיו ברך כל שבט ושבט ונבא את אשר יקרה לו; העם פרץ בדמעות במדה כזו שגם הנשים1354 בתופפן על לבן הביעו את צערן על המות המתקרב אליו. והילדים עוד הגדילו לבכות כי היו חלשים יותר מדי מלהתגבר על עגמת נפשם וגלו בזה שמבינים הם – בהתאם לגילם – לצדקתו ולגודל מפעלו.

[321] היה ביחס להבנתם הבדל1355 בצער של הצעירים והגדולים יותר בשנים; אלה בדעתם איזה מנהיג הם עומדים לאבד, בכו על העתיד, ואלה מלבד שהצטערו גם על זאת, גם על זאת שטרם הספיקו ליהנות יפה מצדקתו והנה עוד מעט וילך מהם.

[322] על התפרצות זעקת שבר של ההמון יכולים להוכח ממה שקרה למחוקק; כי הוא אשר תמיד היה מוכיח שאין להיות מדוכא בגלל הקץ המתקרב, יען כי זה נעשה ברצון אלהים ולפי חוק טבעי, בכל זאת נוצח מהתנהגות העם ובכה.

[323] בדרכו אל המקום אשר ממנו היה עליו להעלם הלכו כולם אחריו, הולכים ובוכים, ומשה צוה בתנועת יד לרחוקים שיֵרגעו, על הקרובים אליו פקד בדברים שלא יעשו לו, בלכתם אחריו, את הפרידה מלאה בכיות.

מות משה

[324] הם הבינו שעליהם לעשות את רצונו בדבר זה, לתת לו לצאת מן החיים לפי רצונו ונשארו על מקומם כשהם בוכים איש לקראת רעהו.

[325] לווהו הזקנים לבד והכהן אלעזר ושר הצבא יהושע. בהגיעו אל ההר הנקרא עֲבָרִים1356 – זאת היא רמה על פני יריחו המאפשרת לעולה עליה להשקיף על החלק הטוב ביותר של ארץ כנען ועל שטח רחב – שלח מעליו את הזקנים.

[326] והנה עוד הוא נפרד מאלעזר ויהושע ושוחח אתם, רבץ עליו פתאם ענן ויֵעָלֵם באחת הגאיות. הוא עצמו1357 אמנם כתב בספרים הקדושים שהוא מת מיראתו פן יעיזו בני האדם לאמר שבגלל רב צדקתו נעתק לאלהות1358.

דברי הערכה על משה

[327] (49) כל ימיו היו מאה ועשרים שנה, שליש מהשנים האלה פחות חודש אחד מלך. הוא מת בחודש האחרון של השנה, זה שהמקדונים קוראים דִיסְטרוֹס ואנחנו אדר, בראשון1359 לחודש.

[328] הוא העביר בבינתו את כל בני האדם מעולם והשתמש בפרי שכלו על הצד הטוב ביותר, ובדברו ובקראו אל ההמונים1360 ידע למצוא חן על ידי תכונותיו האחרות וביחוד על כי היה שליט ביצריו במידה כזו,

[329] עד כי נדמה היה שאין להם מקום כלל בנפשו ומכיר הוא את כנוייהם על ידי זה שרואה הוא אותם יותר אצל אחרים מאשר אצל עצמו. וכמצביא מעטים דומים לו, כנביא אין ערוך לו ומדי דברו את דבריו נדמה היה ששומעים את קול אלהים עצמו בדברו.

[330] העם התאבל עליו שלשים יום ושום צער אחר לא מלא במדה כזו את העברים בימים ההם כצער אחרי מות משה. [331] התעצבו עליו לא רק אלה לבד שהתהלכו אתו, כי אם גם אלה שהכירוהו מתוך חוקיו הצטערו מאד על העדרו, בלמדם מתוכם על רוממות צדקתו.

אלה הדברים אשר חשבנו לנו לחובה לספר על קצו של משה.



 

ספר חמישי

[1] (I–1) ויהי1361 אחרי שהָעתק1362 משה מקרב בני האדם באופן המסופר למעלה1363 ואחרי שכלו כבר כל המנהגים המקובלים בנוגע אליו והוקל האבל1364 צוה יהושע על העם להכון לקראת מסע מלחמה.

[2] וישלח מרגלים ליריחו לחקור את עוז יושביה ואת רוחם1365, והוא עצמו פקד את הצבא למען יוכל ברגע הדרוש לעבור את הירדן.

[3] ויקרא אליו את נשיאי1366 שבט ראובן ואת נשיאי שבט גד ומנשה – כי גם לחצי השבט הזה נתנה הרשות להתנחל בארץ האמורי שהוא החלק השביעי1367 של ארץ כנען –

[4] ויזכר להם את הבטחתם למשה ויזהירם כי ישמעו לפקודותיו ברצון הן מתוך הכרת טובה למשה בגלל דאגתו להם שלא חדל ממנה גם בקרבו למות, והן למען תועלת הכלל1368. וכאשר הסכימו ללכת אחריו יצא עם חמשים1369 אלף חילים מאָבֵל1370 ועבר ששים1371 ריס לעבר הירדן.

[5] (2) ואך הוקם המחנה1372 ויבואו המרגלים אשר לא נעלם מהם דבר מעניני הכנענים. כי בתחלה לא הכירו בהם הכנענים ויתורו את עירם כולה בלי מורא, איזו חלקים מהחומה חזקים ביותר ואיזו אינם מגינים על התושבים באותה המדה ואיזו מהשערים יועילו מחמת רפיונם לצבא לחדור דרכם.

[6] האנשים שפגשו בדרכם לא שמו לב על כי מסתכלים הם, בחשבם שכך נאה לזרים בגלל סקרנותם לסייר ולבדוק כל דבר אשר בעיר ואין כאן כוונת־אויב כלל1373.

[7] אבל בערוב היום סרו לאיזה מלון1374 בקרבת1375 החומה אשר אליו הובאו גם לפני כן לאכול שם, והם רק אל נסיעתם דעתם.

[8] והנה הוגד למלך בעת שבתו אל ארוחתו, שאנשים מספר ממחנה העברים באו אל העיר לחפור אותה ונמצאים במלון של רחב1376 והם חרדים מאד לבל יגלום. וישלח המלך מיד אחריהם ויצו לתפשם ולהביאם למען אשר יעונו1377 ויודיעו מה מגמתם פה.

[9] כשמוע רחב על בואם – היא היתה עסוקה ליבש חבילות פשתים על הגג – החביאה את המרגלים בתוכן, ולשליחי המלך אמרה שזרים אחדים בלתי ידועים סעדו אצלה מעט לפני בוא השמש והלכו להם, ואם הם נראים מסוכנים לעיר או באו לגרום סכנה למלך, קל יהיה לתפשם אם ידביקום.

[10] והאנשים אשר רומו כה על ידי האשה לא חשדו בשום ערמה והלכו להם אף מבלי לחפש במלון. אחרי שרדפו אחריהם בדרכים שחשבו כי בהן נמלטו, וביחוד באותן הדרכים המובילות אל הנהר, מבלי למצוא את עקבותיהם, חדלו מלהתאמץ עוד.

[11] כשוך הרעש הורידה1378 רחב את האנשים וספרה להם מאיזו סכנה העיזה להציל אותם, כי אילו נתפשה בעודה מחביאה אותם לא נמלטה מנקמת המלך, והיא וביתה אבדו באופן רע;

[12] היא הרבתה לבקש מהם כי ישמרו זאת בזכרונם, כאשר יכבשו את ארץ הכנענים ויגיעו לכך שיהיה לאל ידם להשיב גמול בעד הצלתם בשעה זו והציעה להם לשוב למקומם אחרי השבעם כי יצילו אותה וכל אשר לה בהכבש העיר לפניהם ובהשמידם את כל יושביה לפי החלטה שנתקבלה אצל בני עמם; יודעת היא זאת מתוך אותות שנתנו לה מאת האלהים [13] ויענו המרגלים שהם מודים לה על מעשיה בשעה זו ונשבעו שעוד יגמלו לה בעדם בעתיד; הם יעצו לה שכאשר תראה כי העיר עומדת להלכד, תאסוף את רכושה ואת כל בני משפחתה לתוך המלון ותחזיק אותם בו, ועל פני הדלתות1379 תפרוש אריגי1380 ארגמן למען אשר יראה המצביא את הבית ויזהר מלגרום רעה.

[14] „יען נודיע לו, אמרו, בדבר שאיפתך להצילנו. ואם איש מבני ביתך יפול בקרב, אל תָגֹלִּי עלינו את האשמה, ולאלהים אשר בשמו נשבענו נעתיר לבל יחרה אפו בנו כאילו עברנו על שבועתנו“.

[15] ואחרי שהסכימו ביניהם על הדברים האלה הלכו בהורידם את עצמם1381 בעד החומה ואחרי עברם בשלום ובואם אל אנשיהם ספרו את המוצאות אותם בעיר ויהושע הודיע לאלעזר הכהן הגדול ולמועצת הזקנים את הדברים אשר הבטיחו המרגלים לרחב ואלה קימו את השבועה1382.

[16] (3) הצבא1383 נרתע מֵעֲבוֹר, כי חזק היה זרם הנהר ואין גם לעבור עליו בגשרים, כי לא גושר קודם לכן, וגם חשבו, שאם ירצו לבנות גשר לא ימצאו מצד האויבים את המנוחה הדרושה וגם מעברות לא מצאו, והנה הודיע להם אלהים כי יעשה את הנהר נוח לעבור בו בהפחיתו את גאון מימיו.

[17] אחרי ששהה יהושע יומים1384 העביר את הצבא ואת ההמון כולו וכך הלכו: בראש צעדו הכהנים והם נושאים את הארון, אחריהם הלויים1385 נושאים את המשכן ואת הכלים הדרושים לעבודת הקרבנות1386 ואחרי הלויים הלכו כל הקהל לשבטיהם, הילדים והנשים בתוֶך1387, כי חששו להם לבל יסחפם הזרם.

[18] כאשר ראו הכהנים שנכנסו ראשונים, כי אפשר לעבור את הנהר – יען כי הופחת העומק והחצץ אשר לא היה בכחו של הזרם לגרפו, כי לא רב היה הזרם ולא חזק, נשאר מונח במקום רצפה – עברו כבר כולם את הנהר בבטחה בהכירם כי קיים אלהים את דברו אשר דבר להם מראש לעשותו.

[19] הכהנים נשארו עומדים בתוך הנהר עד כי יעבור העם ויגיע למקום בטוח. אחרי עבור כולם יצאו הכהנים ונתנו1388 עתה לזרם חופש לזרום כדרכו. ואך עברו העברים ויצאו מהנהר גדל הנהר ושב לגדלו הטבעי.

[20] (4) והעברים1389, אחרי שהתקדמו חמשים ריס1390, תקעו את המחנה במרחק עשרה ריסים מיריחו. ויהושע בנה מזבח מהאבנים שהרים כל אחד מנשיאי1391 השבטים מתוך האפיק במצות הנביא1392 שיהיה לאות על כריתת הזרם;

[21] על המזבח הזה הקריב קרבנות לאלהים1393; גם חגגו את הפסח במקום ההוא, כי כל הדברים שחסרו להם מקודם נתנו להם עתה בשפע רב; יען כי קצרו את תבואות הכנענים שהיו כבר בשֵׁלות וגם לקחו שאר הדברים לשלל. בימים ההם1394 חדל גם מזון המן שהתפרנסו בו כארבעים1395 שנה.

[22] (5) בעשות1396 בני ישראל את המעשים האלה לא יצאו הכנענים מתוך העיר כי נשארו שקטים1397 בתוך החומה, לכן החליט יהושע לשים עליהם מצור.

[23] וביום הראשון של החג1398 נשאו הכהנים את הארון – סביבו היה חלק מהחילים לשמור עליו1399 – ואחרים1400 הלכו בראש הלוך ותקוע מתוך שבעה שופרות וקראו את הצבא לגבורה1401 והקיפו את החומה כשהם מלווים על ידי מועצת הזקנים1402, ואחרי התקיעות האלה של הכהנים, כי חוץ מזה לא עשו ביום ההוא עוד כל מאומה, שבו אל המחנה.

[24] וככה עשו ששת ימים וביום השביעי אסף יהושע את אנשי החיל ואת העם כולו ויבשרם דבר כבוש העיר, כי ביום הזה ימסור אותה אלהים בידם, החומה תפול מעצמה ובלי שום עמל מצדם.

[25] והוא פקד עליהם להרוג כל מי שיפול בידם ובל תרפינה ידיהם בעיפם ובל יחדלו להרוג באויבים מתוך נטיה לחמלה, ובשעה שיהיו עסוקים לשלול שלל בל יתנו לאויבים להמלט;

[26] כי אם עליהם להשמיד כל חי ולא לקחת מאומה לטובת עצמם, אך את כל הכסף והזהב1403 צוה1404 לקחת אתם ולאסוף כבכורי הצלחתם המובאים מהעיר הכבושה לראשונה1405 ולשמור לפני אלהים ולהציל את רחב לבדה ובית אביה בגלל השבועות שנשבעו לה המרגלים.

[27] (6) אחרי1406 דברו את הדברים האלה ואחרי סדרו את הצבא הוליך אותו נגד העיר. ויסובו עוד פעם את העיר כשהארון הולך בראש והכהנים מזרזים בשופרות את החיל לפעולה1407. ויהי כאשר הקיפו אותה שבע פעמים ויעמדו לרגע קט1408 ותפול החומה מבלי שהשתמשו נגדה העברים במכונה או בכל כח אחר.

[28] (7) והעברים1409 חדרו לתוך העיר והרגו את כל אשר בתוכה יען כי תושביה נדהמו לסבת נפילת החומה באורח פלא ונעשו בלתי מסוגלים לחשוב על דבר הגנה על עצמם. [29] הם נשמדו אפוא בהדקרם ברחובות ובהפגעם בתוך הבתים. שום דבר לא יכול היה להועיל להם; כולם הושמדו על נשיהם וטפם והעיר מלאה גויות ואיש לא נמלט.

[30] את העיר כולה שרפו באש ואת סביבתה. ואת רחב עם בני ביתה אשר נמלטו ביחד אל המלון הצילו המרגלים וכאשר הובאה לפני יהושע, הביע לה את תודתו על הצלת המרגלים ואמר לה כי תגמולו לא יהיה נופל מטובה כזו1410. מיד נתן לה שדות1411 במתנה וכבדה עד למאד.

[31] (8) ואשר1412 לעיר, אם גם נצל דבר מה מהאש, הרס יהושע ואסר להתישב בה וקלל בקללות את האיש אשר ירצה להקים את הריסותיה: כאשר יניח את יסודות החומה יקופח מבנו בכורו ובגמרו אותה יאבד את צעיר בניו. האלהות נתנה דעתה על הקללות האלה1413 ובדברינו הבאים נספר1414 את האסון שנגרם על ידן.

[32] (9) כמות הכסף והזהב היתה לאין שעור וכמו כן של הנחושת שנאספה לרגלי הכבוש ואיש לא עבר על הפקודות ואיש לא לקח מהבזה לתועלת עצמו, כי אם היו בדֵלים מהם כאילו כבר הָקדשו לאלהים. ויהושע מסר אותם לכהנים לשימם באוצרות. ויריחו נחרבה אפוא באופן זה.

[33] (10) והנה1415 איש אחד, עכן1416 בן זבדי1417 משבט יהודה, מצא1418 אדרת מלכות1419, ארוגה כולה זהב וככר זהב שמשקלו מאתים שקל1420 ותעל בלבו המחשבה שקשה עד למאד לותר על מציאה שמצא בסכנת נפש ולא להנות1421 ממנה ולהוציאה מידו בהביאו אותה לאלהים שגם אינו זקוק לה, ויעש חור עמוק באהלו ויטמן את המציאה בתוכו ודִמה כי יתחמק מאלהים כשם שיתחמק מחבריו החילים.

[34] (11) המקום1422 שבו הקים יהושע את המחנה נקרא גלגל. השם הזה מסמן חופש1423. יען אחרי עברם את הנהר ראו את עצמם כבר חפשים מהמצריים ומסבלות המדבר.

[35] 12) ימים1424 אחדים אחרי מפלת יריחו שלח יהושע שלשת אלפים חילים לעיר עי1425 היושבת בצד יריחו ללכדה; אנשי עי נלחמו אתם וירדפו ויכו בהם ששה ושלושים איש. [36] הידיעה הזאת גרמה צער גדול ומפח נפש נורא, לא כל כך בגלל אבדן בני עמם, אף כי היו הנופלים גבורים מאד ונכבדים1426, כי אם מתוך יאוש.

[37] יען כי בהיותם בטוחים שכבר היו הם לאדוני הארץ וצבאם ישאר שלם בקרבות, כי ככה הבטיח להם אלהים מראש, ראו פתאום את האויבים מתעודדים. וישימו שקים על לבושיהם ויבלו יום שלם בבכי ובמספד מבלי לשים לב כלל לאכילה1427 ויצטערו מאד על האסון.

[38] (13) כראות1428 יהושע את הצבא מדוכא מאד ויאוש נורא תקף אותם, דבר גלויות1429 אל האלהים ואמר:

[39] „לא מתוך בטחון בכחות עצמנו הובאנו לכבוש במלחמה את הארץ הזאת, אלא משה עבדך המריץ אותנו לזאת, הוא אשר הבטחת לו באותות רבים שתעזור לנו לרשת את הארץ הזאת ולהגביר צבאנו תמיד על אויבינו. [40] ואמנם מאורעות אחדים קרו לנו לפי הבטחותיך, אך עתה נֻגפנו מבלי שקוינו לכך והפסדנו אנשים מכחות הצבא; בגלל המקרים האלה מדוכאים אנו כאילו בלתי בטוחות הן הבטחותיך ודברי משה שנבא לנו, ועוד יותר מעציבים אותנו הסכויים לעתיד אחרי שעלה לנו ככה נסיוננו הראשון.

[41] אבל אתה, אדני, אשר בכחך למצוא תרופה לצרות אלה, הסר ממנו את עֱנותנו שאנו נמצאים בה ואת היאוש שבלבנו מן הימים הבאים בתתך לנו נצחון“.

[42] (14) ככל1430 התחינה הזאת התחנן יהושע לאלהים והוא נופל על פניו. ואלהים ענה כי יקום ויקדש את הצבא מהטומאה שדבקה בו ומהגנבה שהעיז לקחת מהדברים שהחרמו בשבילו, כי בגלל המעשים האלה נֻגפו עתה, ואם ימצא האיש אשר בצע את הדבר ויֵענש, יבטיח להם את הנצחון על האויבים תמיד.

[43] יהושע אמר לעם את הדברים האלה ואחרי קראו לאלעזר הכהן הגדול ולנשיאים1431 הפיל את הגורל על השבטים. כאשר נתגלה על ידי הגורל שהמעל נעשה על ידי שבט יהודה, הפיל שנית את הגורל על משפחותיו ויִמָצא שהפושע האמיתי הוא מבני ביתו של עכן. וכשנעשתה החקירה לגברים ויִלָכֵד עכן1432.

[44] אי אפשר היה לו לכחש1433 בהיותו נלכד על ידי האלהים בלי מוצא והודה על הגנבה והוציא את הדברים הגנובים לעיני כולם. הוא1434 הוצא מיד להורג ובלילה חפרו לו קבר בלי לתת לו כבוד כיאות לנדונים1435.

[45] (15) אחרי1436 שטהר יהושע את הצבא הוליכו הוא עצמו1437 אל העי. הוא שם בלילה אורבים סביב לעיר ובבוקר אסר את הקרב עם האויבים. ואלה יצאו אליהם ברוממות רוח בגלל הנצחון שהיה להם בראשונה, אבל יהושע עשה את עצמו כאילו נָסוֹג אחור ומשך אותם אחריו הרחק מן העיר, יען חשבו בלבם כי יכולים הם, כאילו כבר נצחו, לזלזל בעברים.

[46] ועתה הפך יהושע את חילו והעמידו מול הרודפים ונתן את האותות אשר נדבר עליהם עם האנשים אשר במארב שגם הם יתפרצו לתוך הקרב. אלה רצו לתוך העיר בשעה שיושביה היו לפני החומות וחלק מהם שקועים בכל הגיגם להסתכל בנעשה בחוץ1438.

[47] האורב לכד את העיר והרג את כל הבא לקראתו ויהושע אלץ את הלוחמים בו לפנות עורף. הם נדחקו אל העיר אשר חשבוה עוד עומדת על תלה, אך בראותם שגם היא נלכדה ובהוכחם כי היא עולה באש יחד עם נשיהם וטפם התפזרו בשדות ומבודדים לא היה בהם כח לעמוד על נפשם.

[48] אחרי התבוסה הזאת של אנשי העי, נפל לידי העברים מספר עצום של ילדים ונשים ועבדים1439 וכמות עצומה של שלל אחר; הם לקחו גם עדרי צאן והרבה כסף, כי הארץ היתה עשירה; ואת כל אלה חלק יהושע לאנשי צבאו בעת היותו בגלגל.

[49] (16) והגבעונים1440 אשר ישבו קרוב מאד לירושלם בראותם את אשר קרה לאנשי יריחו ולאנשי העי וביראם פן תגיע הסכנה גם עדיהם לא החליטו בכל זאת לבקש על חייהם מיהושע, יען שערו שלא ישיגו בשבילם איזו הנחה שהיא מאת איש הנלחם לשם השמדת עם הכנענים כולו.

[50] ויקראו את יושבי כפירה וקרית יערים1441 שכניהם לכרות ברית אתם ויאמרו להם, שגם הם לא יוכלו להמלט מהסכנה אם בני ישראל יכבשו אותם תחלה, אך אם יתאחדו יחד אתם למלחמה חושבים הם כי אפשר יהיה לעמוד בפני עוזם1442.

[51] כאשר נתקבלו דבריהם ברצון שלחו מלאכים, אשר חשבו אותם למוכשרים ביותר בין התושבים לפעול לטובת העם, כי יכרתו ברית ידידות.

[52] ואלה חשבו שמסוכן הוא להודות כי כנענים הם ויושבים הם רחוקים מאד מהם וְיאמרו כי באו מדרך רחוקה לשמע גבורתו וכאות לדבריהם אלה יַראו את כליהם;

[53] יען בצדיה שמו על עצמם בלואי בגדים למען יאמנו דבריהם.

[54] ובכן כאשר עמדו בין בני ישראל אמרו כי נשלחו מאת הגבעונים והערים הסמוכות להם והרחוקות מאד מהארץ הזאת לכרות אתם ברית לפי אותם התנאים שיש לעברים מאבותיהם; ויען כי נודע להם כי בחסדי אלהים וטובו נתנה להם ארץ הכנענים לירושה, אמרו לעצמם, כי ישמחו אם ימָצאו ראויים להיות תושבים אצלם.

[55] ובדברם את הדברים האלה ובהראותם את סמני נסיעתם קראו את העברים לכרות ברית ידידות. יהושע האמין לדבריהם שאינם מעמי הכנענים והשלים אתם. ואלעזר הכהן הגדול1443 יחד עם מועצת הזקנים נשבעו להתיחס אליהם כאל אוהבים ובעלי ברית ושלא לגרום להם עָוֶל והאם אִשֵּׁר את השבועות.

[56] והגבעונים אחרי השיגם בערמה את חפצם שבו אל עריהם. והנה במסע המלחמה אל רגלי הרי כנען נוכח יהושע, שהגבעונים יושבים לא רחוק מירושלם וכי הם עם מעמי הכנענים, וישלח ויקרא את ראשיהם ויוכיח אותם על דבר ההעֲרָמָה.

[57] ויצטדקו האנשים ויאמרו כי לא היתה להם דרך אחרת להציל את נפשם זולת זו ורק מתוך הכרח שמו כל תוחלתם בה; אז קרא יהושע את אלעזר הכהן הגדול ומועצת הזקנים ואלה שפטו שיש לעשותם עבדי העדה1444. והוא יעד1445 אותם לעבדות זו. אלה מצאו אפוא לעצמם הגנה ובטחה מפני הסכנה שהיו צפויים לה.

[58] (17) ויחר1446 למלך ירושלם על כי עברו הגבעונים ליהושע ויזמן את מלכי העמים הקרובים להצטרף אליו לעלות עליהם למלחמה. ויהי כראות הגבעונים את ארבעת המלכים באים אתו וחונים על יד מעין1447 לא רחוק מהעיר ומתכוננים למצור, שלחו ליהושע לבוא לעזרתם.

[59] כי ככה היה מצבם שמאלה היתה נשקפת להם הסכנה להשמד, ואילו להנצל על ידי אלה שנלחמו להכרית את עמי הכנענים, בגלל ברית הידידות שכרתו.

[60] וימהר יהושע עם כל צבאו לעזרתם וילך כל היום1448 וכל הלילה ובבוקר בא על האויבים ויכה אותם אחור וירדוף אחריהם במורדי הנוף הנקרא בית חורון1449. ופה ראה בעיניו את סעדו של אלהים שנתגלה לו ברעמים ובשלחו ברקים ובהשליכו אבני ברד גדולות מהרגיל.

[61] אגב, קרה גם שהיום אָרַך מאד, למען אשר הלילה היורד לא יעצור בהתלהבות של העברים עד כי תפש יהושע את המלכים שהתחבאו במערה על יד מקדה1450 והעניש את כולם. כי אורך היום נמשך ביום ההוא יותר מהזמן הרגיל, מעידים על כך הספרים המונחים במקדש1451.

[62] (18) אחר1452 שמגר יהושע באופן זה את המלכים אשר יצאו להלחם עם הגבעונים עלה שנית על החלק ההררי של כנען ואחרי הכותו מכה רבה בתושבים וקחתו שלל שב אל המחנה הגלגלה1453. [63] והנה1454 השמועה על גבורת העברים התפשטה למרחקים והגיעה אל העמים אשר בסביבה ונפל עליהם פחד גדול בשמעם על המון החללים, ויֵצאו למלחמה על העברים מלכי הר הלבנון שהם כנענים ומלכי הכנענים אשר בעמקים ומשכו אליהם את הפלשתים1455 ויחנו על יד בְּאֵרוֹת1456, עיר בגליל העליון לא רחוק מקדש1457; גם החבל הזה נמנה את הגליל.

[64] כל הצבא היה שלש מאות אלף חיל ועשרת אלפים רוכבים ועשרים אלף1458 רכב. המון האויבים הבעית1459 גם את יהושע עצמו וגם את בני ישראל ולרגלי פחדם המופרז פקפקו בתקוה לנצחון.

[65] אך האלהים נזף בהם בגלל פחדם וכסופיהם לדבר שהוא למעלה מעזרתו והבטיח כי ינצחו את האויבים וצוה עליהם לעשות את הסוסים בלתי ראויים לשמוש ולשרוף את הרכב. מעודד מהבטחות אלהים יצא יהושע לקראת האויבים וביום החמישי1460 הגיע אליהם והתחיל להלחם בהם; קרב כבד התלקח ומגפה גדולה היתה באויבים אשר השומעים לא יאמינו למשמע אזנם.

[66] וירדוף אחריהם עד למרחוק ויך את כל צבא האויבים ורק מעטים1461 נשארו, גם המלכים כולם נפלו, וכאשר לא נשארו עוד אנשים להרוג, השמיד יהושע את סוסיהם ושרף את מרכבותיהם.

[67] אחרי כן עבר בארץ בטח כי לא היה איש אשר יהין לצאת נגדו למלחמה, כי אם לקח את הערים במצור והכה לפי חרב את כל הנפש אשר נפלו בידו.

[68] (19) כאשר1462 עברה כבר השנה החמישית1463 ומהכנענים לא נשארה עוד כל נשמה1464 זולת אולי מעטים אשר נמלטו בגלל משגב חומותיהם, העתיק יהושע את מחנהו מהגלגל אל בין ההרים וישכן את המשכן הקדוש בעיר שילה, כי המקום נראה לו מתאים בגלל יפיו, עד אשר ירשה להם המצב לבנות מקדש.

[69] משם1465 הלך לשכם עם העם כולו ויקם מזבח כמו שאמר משה תחלה1466 ובחלקו את הצבא העמיד את החצי האחד על הר גריזים ואת החצי השני על העיבל אשר עליו היה גם המזבח1467 עם הלויים והכהנים1468.

[70] אחרי הקריבם קרבנות וקראם קללות1469 אשר רשמו אותן1470 על המזבח, שבו לשילה.

[71] (20) ויהושע1471 אשר הזקין כבר וראה כי ערי הכנענים אינן נוחות להלכד הן בגלל עוז המקומות אשר בהן נבנו והן בגלל חוזק החומות אשר בצרו אותן הכנענים נוסף על היתרון הטבעי של הערים –

[72] כי כאשר הכירו התושבים שיציאת בני ישראל ממצרים תגרום להם כליה, הקדישו מאז את כל זמנם לבצר את עריהם בהבינם שאויביהם ימנעו את עצמם מלצור עליהן מאפס תקוה לכבשן ־ ויקהל1472 את העם לשילה ויקרא לאספה.

[73] ויזדרזו ויבואו והוא ספר להם על כל מה שעלה כבר בידם לעשות והפעולות שכבר נעשו, מה מוצלחות הן וראויות לאלהות אשר נתנה אותן להם ולטיב החוקים אשר לפיהם הם חיים; הוא הזכיר להם ששלשים ואחד מלכים שהעיזו להלחם בהם, נוצחו, וכי הצבא אשר בטח ברוב חילו ונכנס עמהם לקרב השמידום בני ישראל כליל עד שלא נשארה מהם אף משפחה אחת1473.

[74] והנה חלק מהערים נלקח אמנם, אבל לחלק מהם דרוש זמן ומצור ארוך בגלל משגב חומותיהן והבטחון אשר התושבים הושפעו על ידו, לכן חושב הוא לנכון לשלוח הביתה את האנשים אשר עברו יחד אתם את הירדן ולקחו חלק בסכנות יען היותם שארי־בשר ולהביע להם תודה על עזרתם.

[75] גם יש לשלוח אחד1474 מכל שבט, אנשים אשר ישרם הוכח שיָמֹדוּ את הארץ באמונה ובלי שום תרמית ויודיעו לנו בלב ישר מה הוא גדלה.

[76] (21) ויהושע1475 אחרי דברו את הדברים האלה ואחרי קבלו את הסכמת ההמון, שלח אנשים אשר יָמֹדוּ את ארצם בהוסיפו אליהם מודדים מומחים אחדים1476, אשר הודות לאמנותם לא יחסר הדיוק הדרוש; ויצו עליהם להעריך את מדת האדמה הטובה לבד ואת הטובה פחות לבד.

[77] יען כי טבע ארץ הכנענים הוא שאפשר לראות שטחים גדולים הראויים לשאת יבול ובהשואה לאדמה אחרת יחשבו פוריים מאד, אולם אם נדמה אותה עם החבלים של יריחו וירושלים יראו שאינם שוים מאומה.

[78] ואף כי ארץ הכנענים מצערה בהחלט ובחלקה הגדול היא הררית, אולם בגלל שפע פירותיה ויפיה אינה נופלת מארץ אחרת. מסבה זו חשב יהושע שיש צורך גדול יותר להעריך את החלקים מאשר למוד אותם, ולפעמים צמד שדה אחד שוה יותר מאלף1477.

[79] האנשים שנשלחו, עשרה1478 במספר, התהלכו בארץ והעריכו אותה ובחודש השביעי1479 שבו אליו אל העיר שילה, שבה הקימו את המשכן.

[80] (22) ויקח1480 יהושע אתו את אלעזר ואת מועצת הזקנים עם ראשי המטות ויחלק את הארץ לתשעת השבטים ולחצי שבט מנשה במדדו לפי גדלו של כל שבט ושבט.

[81] ויהי בהפילו את הגורל עלה בגורלו של יהודה אדום1481 העליונה כולה המשתרעת לארכה עד ירושלם והיורדת ברחבה עד הים הסדומי. בגורל הזה היו הערים אשקלון1482 ועזה1483.

[82] שמעון, שהיה השני1484, קבל בגורלו את החלק מאדום הגובל עם מצרים וערב. בני בנימין קבלו את חלקם בגורל מנהר ירדן ימה לאורך, אבל לרוחב גובל הוא בירושלם ובבית אל1485. החלק הזה היה צר מאד בגלל סגולת האדמה, כי הוא הכיל את יריחו ואת העיר ירושלם.

[83] שבט אפרים קבל בגורלו אדמה המשתרעת באורך מנהר הירדן עד גזר1486 וברוחב מבית אל עד העמק הגדול,

[84] וזה של חצי מנשה מהירדן עד העיר דור1487, ברוחב עד בית שאן1488, הנקראת היום סקיתופוליס1489, אחריהם קבל יששכר את הר הכרמל ואת הנהר כגבול לאורך ואת הר תבור1490 לרוחב.

[85] בני זבולון קבלו את חלקם עד ים גניסר1491 ויורד אל הכרמל ואל הים. השטח המתחיל מהכרמל הפונה לעבר צדון והנקרא העמק, כי אמנם הן הוא, נפל כולו בידי בני אשר. בחלקם עלתה העיר אכזיב1492 הנקראת גם אֶקְדִיפֵה1493.

[86] את השטחים לצד מזרח השמש עד העיר דמשק והגליל העליון לקחו בני נפתלי עד הר הלבנון ומעינות הירדן אשר מקורם בהר הזה [מהמורד הנמצא בקרבת הגבולות בצפון העיר אכזיב]1494.

[87] בני דן קבלו בגורלם את החלק מהעמק המשתרע לעבר מערב השמש עד אשדוד1495 ודור על הגבול, ויבנה1496 כולה וגת1497 מעקרון1498 עד ההר אשר ממנו התחיל שבט יהודה.

[88] (23) והנה ששת העמים הנקראים בשם בני כנען חלקם יהושע באופן זה ואת אדמתם נתן לתשעת השבטים וחצי השבט לנחלה.

[89] כי את ארץ האמורי הנקראת גם היא על שם אחד מבני כנען, לקח כבר משה והנחילה לשני השבטים וחצי השבט. את הענין הזה תארתי גם למעלה1499. החבלים מסביב לצדון ואלה של הערקי והחמתי והארודי1500 נשארו בלתי מסומנים.

[90] (24) ויהושע1501, אשר הזקנה כבר מנעה ממנו מלפעול ככל שהיה עם לבבו וגם האנשים אשר באו אחריו לנהוג את העם הראו כי ידם רפה לעשות לטובת הכלל1502, צוה לכל שבט לבלתי השאיר איש מגזע הכנענים בתוך הארץ אשר נפלה בגורלו1503, יען כי רק במעשה זה בטחונם ושמירת מנהגי אבותיהם ככל האשר דבר אליהם משה מאז1504 וכמו שברור הדבר לו לעצמו.

[91] וכי1505 יתנו ללויים שלשים ושמונה ערים; יען הקדימו וקבלו כבר עשר ערים בארץ האמורי1506; מאלה1507 הבדיל שלש בשביל הנמלטים לשבת בהן; כי דאגתו היתה רבה לבלי להזניח דבר מכל אשר צוה משה. ובכן משבט יהודה את חברון, את שכם מאפרים ומנפתלי את קדש; החבל הזה הוא בגליל העליון.

[92] הוא חלק גם1508 את השלל ככל אשר נשאר עוד, כי רב היה והיו מבורכים בעושר גדול הן בכללם והן איש איש בזהב וכסף ובגדים וכלים מכלים שונים ובהמון מקנה שאי אפשר היה לשער את מספרם1509.

[93] (25) אחרי כן1510 אסף את הצבא לאספה ואמר לאלה אשר מושבם היה בעבר הירדן בארץ האמורי – הם יצאו למלחמה חמשים1511 אלף אנשי חיל – את הדברים האלה: „הואיל ואלהים, אבי זרע העברים ואדונם, נתן את הארץ הזאת לאחוזה ומבטיח לשמור שנאחז בה לעולמי עד,

[94] והואיל ונתתם במצות האלהים את עזרתכם בכל נפשכם מדי פעם בפעם כאשר היינו זקוקים לה, מן היושר הוא, מאחרי שלא נשאר עוד שום מכשול, שתשובו למנוחתכם ותנפשו ממסירותכם, למען אשר, אם נהיה זקוקים לעזרתכם שנית, נמצא אותה מהירה למצוקותינו ובשעת הצורך בלתי רפויה ביותר לרגלי היגיעות של עתה.

[95] תודתנו נתונה לכם על אשר השתתפתם אתנו בסכנות ולא בשעה זו לבד אלא לנצח כה נהיה, יען כי מטבענו לזכור את ידידינו ולשמור בזכרוננו את חסדיהם שגמלו לנו, הלא בגללנו דחיתם את ההנאה מנכסיכם שהגיעו אליכם ואחרי שיגעתם להביאנו אל המקום אשר אנחנו עומדים בו היום ברצון אלהים רק עתה בדעתכם לקחת חלק בהם.

[96] נוסף לנכסים שישנם בידכם באה לכם גם שפעת עושר לרגלי טרחתכם אתנו ותקחו אתכם שלל רב בזהב ובכסף והנכבד עוד מכל אלה, את ידידותנו ואת נכונותנו לגמול לכם בכל דבר שיהיה ברצונכם. כי גם לא הפלתם דבר מהדברים אשר אמר משה ולא מאסתם בהם משעה שהוא הסתלק מבין בני האדם ואין מעשה שעשיתם אשר לא נכיר לכם טובה בעדו.

[97] ולכן אפוא ניתן לכם בלב שמח לשוב לאחוזותיכם ואנו מחלים את פניכם לבל יעלה על דעתכם כי יש איזה גבול בתוך קרבת המשפחה שבינינו ובל תחשבו אותנו בגלל הנהר הזה הזורם בתוֶך, כזרים ולא כעברים. כי אנחנו כולנו זרע אברהם אשר ישב גם פה וגם שם, ואל אחד הוא אשר הביא לחיים את אבותינו כמו את אבותיכם;

[98] שמרו את עבודתו בכל לבבכם ואת חוקתו אשר צוה אותה על ידי משה, שמרו כל מצוותיו, כי אם תשארו נאמנים להן גם אלהים יראה את חסדו ואת בריתו לכם, אך אם תפנו את לבבכם לחוקות עמים אחרים, יסתיר את פניו מגזעכם“.

[99] אחרי דברו את הדברים האלה ואחרי הפרדו מהם, מאיש איש מנשיאיהם לבד ומן ההמון בכללו נשאר הוא לבדו, אבל העם לוה אותם לא בלי דמעות בעיניהם ובקושי נפרדו איש מרעהו1512.

[100] (26) אחרי1513 עברם1514 את הנהר הקימו שבט ראובן וגד ואלה שהלכו אתם מבני מנשה מזבח על שפת הירדן, מזכרת לדורות הבאים, סמל לקרבת משפחה עם היושבים בעבר השני.

[101] כאשר שמעו האנשים שבעבר הזה שההולכים הקימו מזבח, אבל לא שמעו באיזו כונה עשוהו הללו, כי אם דמו כי במזמת מרד והכנסת אלים זרים עשו זאת, לא רצו לפקפק בשמועה, אלא, להפך, האמינו שהדבה הזאת נגד עבודת אלהים נכונה1515 וישימו את נשקם עליהם לעבור את הנהר ולנקום במקימי המזבח ולהענישם על עברם על מנהגי אבותיהם. [102] כי לא נראה להם שיש לתת לבם לקִרבה ולערכם של מחוללי הדבר, אלא לרצון האלהים ולחפצו באיזו דרך יעבדוהו.

[103] הם התכוננו אפוא בכעסם לצאת למלחמה. אולם יהושע והכהן הגדול אלעזר ומועצת הזקנים עצרו בהם ויעצום לבוא אתם בדברים תחלה ולעמוד על כונתם, ואם יוכחו שכונתם רעה, רק אז יעברו אליהם למלחמה.

[104] ובכן שלחו מלאכים אליהם, את פנחס בן אלעזר ועשרה אנשים אתו מנשיאי העברים שיודעו מה היתה כונתם בהקימם את המזבח על שפת הנהר אחרי עברם אותו.

[105] כאשר עברו המלאכים את הנהר ובאו אליהם, נאספו לאספה ופנחס קם ואמר, שחטאם גדול מכדי להוכיחם ולהתרות בהם להבא. אף על פי כן לא הביטו אל גודל מעלם ולא אחזו מיד בנשק להענישם קשה, אלא הביטו אל הקִרְבָה ואל האפשרות לתת בינה בלבם גם על ידי מלים ולכן שלחו את המלאכות הזאת.

[106] „למען לא נראה אחרי שנדע את הגורם אשר הניע אתכם לעשות את המזבח, כיוצאים בפזיזות למלחמה עליכם אם מתוך תבונה ישרה עשיתם את המזבח, ומצד שני נעניש בצד אם המעל יבורר לאמתו.

[107] כי לא יכולנו לתאר לעצמנו שאתם, אחרי שהָראיתם לדעת את רצון האלהים וזכיתם לשמוע את המצוות אשר נתן לנו, כשתפרדו מאתנו ותתנחלו על אדמתכם, אשר בחסד האלהים ובהשגחתו עלינו באה לידכם, שכח תשכחוהו ובעזבכם את המשכן ואת הארון ואת המזבח אשר ירשנו מאבותינו תכניסו אלהי נכר ותפנו אל תועבות הכנענים.

[108] אולם תֵחשבו נקיים מאשמה אם תשובו מדרככם ולא תוסיפו במעלכם ותעריצו את מצוות אבותיכם ותזכרו אותן. אך אם תעמדו בחטאותיכם לא נחשוך בהתאמצות ונגן על המצוות, נעבור את הירדן ונבוא לעזרתן ונלחם מלחמת אלהים עצמו, כי נחשוב אתכם בלתי נבדלים בשום דבר מהכנענים ואותם כמותכם נשמיד יחד.

[109] אל תחשבו שבעברכם את הנהר יצאתם גם מחוץ לכוחו של אלהים; בכל מקום אתם ברשותו ואי אפשר לברוח מעוזו ומנקמתו. ואם חושבים אתם שישיבתכם במקום הזה מונעת מכם לחזור בתשובה, שום דבר אינו מעכב שנחלק שנית את הארץ ונשאיר את החלק הזה למרעה צאן.

[110] אולם טוב תעשו אם תחזרו למוטב ותשנו את דעתכם כל עוד שלא נושנתם בחטאיכם. ומתחננים אנו אליכם בשם טפכם ונשיכם לא להביא אותנו לידי הכרח להענישכם. ובכן אפוא שלום עצמכם ושלום היקרים לכם ביותר תלוי באספה זו כפי שתחליטו. שקלו בדעתכם מה מועיל יותר להנצח על ידי דברים או לחכות להנסות על ידי מעשי מלחמה“.

[111] (27) אחרי1516 שדבר פנחס את הדברים האלה התחילו ראשי האספה וכל ההמון להצטדק מהעלילות עליהם ואמרו כי אין בדעתם לפנות עורף לקרבה אתם וכי לא הקימו את המזבח מתוך מרד,

[112] כי מודים הם שאלהים הוא אחד, זה המשותף לעברים כולם ושעל מזבח הנחושת אשר לפני המשכן יש להקריב את הקרבנות. ואשר למזבח שבנו זה עתה ושבגללו נעשו גם חשודים, לא הקימוהו לשם עבודת אלהים „כי אם לסמל בלבד וכעד לדורות לקרבת משפחה אתכם וכהתחייבות ליושר לבב ולהשאר נאמנים לחוקי אבותינו ולא כהתחלה לעבור עליהם, כמו שאתם חושדים, ועד נאמן יהיה לנו אלהים שמטעם זה נבנה המזבח. [113] ובכן תהיה דעתכם עלינו טובה יותר ואל תאשימונו במעשים אשר בגללם ראויים בצדק להיות נכרתים כל זרע אברהם האומרים ללכת במנהגים חדשים יותר בהטותם מהדרך המקובלת“.

[114] (28) ויהלל1517 אותם פנחס על דבריהם וישב אל יהושע ויספר לעם את כל הקורות אותם. וישמח יהושע שאין שום צורך לצבוא צבא ולהוליכו לחרב ולמלחמה נגד אנשים שארי בשר ויזבח1518 זבחי תודה לאלהים על הידיעות האלה. אחרי כן שלח את ההמון איש לנחלתו והוא עצמו נשאר לשבת בשכם1519.

[115] אחר כך בשנת העשרים1520, בהיותו בא בימים, שלח לקרוא לנכבדי הערים ולראשים ולזקנים ומההמון ככל אשר השיגה ידו, שיתאספו אליו, ובבואם הזכיר להם את כל טובות האלהים, שהרבה לעשות עמהם עד שהגיעו ממצב שפל למדרגה כזו של תהלה ועושר, [116] ויצום לשמור על אהדת אלהים שהוא כה טוב להם ורק על ידי יראתו תשאר האלהות נאמנה להם. כי חושב הוא כי נכון הדבר להשאיר להם, בעמדו לעזוב את החיים, תוכחה כזו ובקש אותם כי זכור יזכרו את אזהרתו.

[117] (29) ויהי1521 אחרי דברו את הדברים האלה אל הנאספים וימת בן מאה ועשר שנים; מהן בִּלה ארבעים שנה יחד עם משה, עסוק ללמוד למודים מועילים1522, והיה מצביא אחרי מות משה חמש ועשרים שנה1523.

[118] הוא היה איש שלא חסרה לו לא ההבנה ולא הסגולה לבאר לרבים את מחשבותיו באר היטב, אלא גם הצטיין בשתי התכונות; נוסף לזה היה במעשיו ובסכנות אמיץ ונועז, פקח עד למאד ונהל את הענינים בשלום והתאים את כשרונו לכל מצב ומצב1524.

[119] הוא נקבר בתמנה1525 בשבט אפרים. באותו זמן מת גם הכהן הגדול אלעזר והשאיר את הכהונה לבנו פנחס; מצבת זכרונו וקברו נמצאים בעיר גֶבַע1526.

[120] (II–1) ויהי1527 אחרי מות האנשים האלה1528 וינבא פנחס1529 בהתאם לרצון האלהים שלהשמדת גזע הכנענים מגיעה ההנהגה1530 לשבט יהודה, כי העם היה תאב להוָדע מה הוא גם רצונו של אלהים. ויקח יהודה אתו את שבט שמעון ותנאי התנו שאחרי הכריתם את הכנענים מחלקו, יעשו כן גם לאלה אשר בגורלו של שמעון.

[121] (2) והכנענים1531, אשר מצבם שגשג1532 בימים ההם, חכו להם וצבא גדול עמהם על ידי בזק1533 וימסרו את ההנהגה למלך בני בזק, אדוני־בזק1534; השם הזה מסמן אדון בני בזק, יען אדוני1535 משמעו בשפת העברים אדון.

[122] הם קוו להתגבר על בני ישראל יען כי יהושע מת. ובני ישראל משני השבטים שהזכרתי למעלה התנגשו אתם ונלחמו באופן מזהיר והרגו מהם למעלה מעשרת אלפים ואת האחרים הניסו וברדפם אחריהם תפשו את אדוני בזק, אשר הומם על ידם;

[123] אז אמר: „האֻמנם, לא יכולתי להתחמק לעולם מלפני האלהים ונענשתי באותו עונש אשר לא פקפקתי עד כה מלעשות לשבעים ושנים1536 מלכים“.

[124] ובעודו חי הביאוהו לירושלים ואחרי מותו קברוהו באדמה1537. הם פשטו ולכדו את הערים וכבר היו בידם ערים רבות כאשר שמו מצור על ירושלים; במשך הזמן כבשו את העיר התחתונה והרגו את כל תושביה; קשה היה להם לכבוש את העיר העליונה1538 בגלל משגב חומותיה וטבע המקום.

[125] (3) משם1539 העבירו את המחנה לחברון ואחרי לכדם אותה הרגו את כל יושביה. נשארו עוד ילידי הענקים אשר בעקב גודל גופם וצורתם לא היו דומים כלל לשאר בני אדם והיו מופלאים במראה ואף השמועה על אודותם היתה נוראה. עוד היום אפשר לראות את עצמותיהם ואין בהן שום דמיון לאיזה דבר שהגיע לידיעתנו.

[126] את העיר הזאת נתנו כמתנה סגולה ללויים יחד עם אלפים האמה, אבל את האדמה1540 נתנו תשורה לכלב כמו שצוה משה1541; כלב היה אחד מהתרים אשר שלח משה לארץ כנען. [127] הם1542 נתנו אדמה להתישב עליה גם לבני יתרו1543, על היותו חותן משה, יען כי עזבו את מולדתם והלכו אחרי בני ישראל וחנו יחד אתם במדבר.

[128] (4) שבט1544 יהודה ושבט שמעון כבשו אפוא את הערים אשר בחלק ההררי של כנען ומהערים אשר במישור ועל שפת הים – את אשקלון ואשדוד. אולם עזה ועקרון נצלו מידם1545. יען כי ישבו במישור והיו מצוידים במספר רב של רכב ברזל, לכן הכו קשה בתוקפים1546. ושני השבטים האלה התעשרו מאד במלחמותיהם לכן שבו אל עריהם ויניחו את הנשק מידם1547.

[129] (5) בני1548 בנימין, אשר בחלקם היתה ירושלם, נעתרו ליושביה כי ישלמו מס. ולכן נחו כולם, אלה מלהרוג ואלה מלחיות בסכנה, ויפנו לעבודת האדמה. ככה עשו גם שאר השבטים1549 בחקותם את מעשה שבט בנימין1550 ובהסתפקם במסים ששֻׁלמו להם נתנו לכנענים לחיות בשלום.

[130] (6) שבט1551 אפרים אשר צר על בית־אל לא מצא תועלת שתשוה לערך הזמן והעמל שהוציא על המצור. בכל זאת, למרות היגיעות, המשיכו במצור.

[131] לבסוף תפשו איש מאנשי העיר אשר יצא לבקש צרכי אוכל1552; הם הבטיחו לו כי אם ימסור את העיר יצילו אותו ואת בני משפחתו. וישבע האיש ההוא כי בתנאים אלה ימסור את העיר לידם. על כן נצל האיש ובני ביתו, ואלה תפשו את העיר אחרי הכותם את כל התושבים לפי חרב.

[132] (7) ואחרי1553 המעשים האלה רפתה יד בני ישראל על אויביהם ויתמכרו לעבודת האדמה1554. ויהי1555 כאשר הלך עשרם הלוך וגדל ודבקו במנהגים של חיי מותרות ותענוגים, זלזלו בחוקתם ולא דקדקו עוד בקיום המצוות כהלכתם.

[133] האלהות קצפה על המעשים האלה והודיעה1556 להם כי ראשית חסו על הכנענים נגד רצונה1557, ושנית שהללו יתנגדו להם ביד חזקה במצאם את השעה הנכונה.

[134] ובני ישראל נפלה רוחם בהם למשמע דברי אלהים אלה וגם נעשו בלתי מוכשרים להלחם יען כי קבלו הרבה מדרכי הכנענים ובגלל המותרות כבר נחלשו מלשאת תלאות. [135] וכבר התחיל גם שלטון האצילים לשחת את דרכו, גם לא מנו עוד את מועצת הזקנים ולא כל שלטון אחר מאלה שהיו נקבעים קודם לכן לפי החוק1558, הם חיו על שדותיהם והיו שקועים בתענוגים להוסיף חיל על חילם. ולרגלי שלותם המרובה הזאת הקיפה אותם עוד פעם מריבה נוראה שבגללה הגיעו להלחם איש באחיו. וזה הדבר:

[136] (8) איש1559 לוי, בן העם הפשוט, והוא גר בנחלת אפרים, לקח לו אשה צעירה1560 מבנות בית לחם; המקום הזה נמצא במטה יהודה. באהבתו העזה לאשתו, כי לבו נלכד ביופיה היה אומלל על כי לא גמלה לו כאהבתו.

[137] ויען כי התנכרה לו1561 ועל כן בערה בו התאוה יותר ויותר1562, קמו ביניהם מריבות בלי הרף, ולבסוף קצה נפשה, ותעזוב את אישה ותגיע להוריה בחודש הרביעי1563. קשה היה לאיש לשאת את הדבר הזה מפני אהבתו אותה ויבוא אל הורי אשתו וישכך את תלונותיה ויפיסנה.

[138] ארבעה ימים שהה שם, הוריה נהגו בו בעין יפה, ביום החמישי החליט לשוב אל ביתו ויצא לדרכו בערוב היום. כי בקושי שלחו ההורים את בתם לדרכו וגרמו לאחור במשך היום. אתם הלך משרת אחד וחמור1564 היה להם ועליו רכבה האשה.

[139] וכאשר היו עם ירושלים, הם עברו כבר שלשים1565 ריס, יעץ המשרת לסור לאיזה מקום, למען לא יאונה להם איזה מכשול כשימצאו בלילה בדרך ומה גם בהיותם לא רחוקים מאויבים, והשעה הזאת לפעמים סכנה בה ומעוררת חשד גם במעשי ידידים.

[140] אבל אדוניו לא קבל את עצתו להתארח אצל אנשים נכרים, כי העיר היתה של כנענים, אלא החליט ללכת הלאה עוד עשרים ריס ולהתעכב בעיר בני עמו, ובעמדו על דעתו הגיע עד גבעה1566 שבשבט בנימין כאשר כבר ירד היום מאד.

[141] ואין איש מאנשים אשר ברחוב מאסף אותו אל ביתו. והנה זקן אחד בא מן השדה ואף כי היה משבט אפרים ישב בגבעה; האיש הזה מצא אותו וישאלהו מי הוא ומאיזה סבה עושה הוא הכנותיו לארוחת הערב, למרות שירד כבר הלילה.

[142] ויען הזר כי לוי הוא וכי מוליך הוא את אשתו מבית הוריה אל ביתו1567, ויספר לו שביתו נמצא בנחלת אפרים.

[143] והזקן הן לסבת הקרבה והן לסבת התיחסותם לאותו שבט והן לסבת גורלם המשותף, לקח אותו אל ביתו לארחו. והנה צעירים אחדים מבני גבעה ראו את האשה ברחוב והתפלאו על יפי תוארה, וכאשר נודע להם שהובאה אל בית הזקן באו למרות חולשתם ומעוטם אל הדלתות. הזקן הפציר בהם שיסתלקו ואל ישתמשו באלמות שפלה, אך הם ענו לו כי ימסור לידם את האשה1568 הזרה וימנע צרה מנפשו.

[144] הזקן אמר להם כי היא קרובתו ואשת לוי1569 ושהם יחטאו מאד בעברם מתוך תאותם על החוקים, אולם הם בזו ליושר ולעגו לו ואיימו כי יהרגוהו אם יתנגד לתאוותיהם.

[145] נתון בלחץ כזה ובאין רצונו לתת שיתעללו באורחיו, חפץ למסור להם את בתו ויאמר אליהם שיותר נכון כי ימלאו תאותם מלעשות נבלה באורחיו וחושב הוא שבאופן כזה לא יעשה שום עול לאלה שקבל אצלו.

[146] כאשר לא הרפו במאומה מחשקם לאשה הזרה, אלא אמרו להחזיק בה בכח, התחנן הזקן לפניהם לבל יעיזו לעשות דבר שלא כחוק, אבל הם חפשו את האשה ונכנעים יותר ויותר לכח התאוה לקחו אותה אתם ואחרי שהתעללו בה כל הלילה שלחו אותה מאתם לפנות בוקר.

[147] האשה שחה ביגונה, באה אל בית מארחה ומהצער שסבלה ומפני שלא העיזה לבוא מתוך בושה לנגד עיני אישה, בשערה בנפשה שהוא ביחוד יהיה מלא יאוש על אשר קרה לה, נפלה לארץ והוציאה את נשמתה.

[148] האיש חשב שאשתו שקועה בתרדמה עמוקה ומבלי לחשוד באיזה דבר רציני נסה להעיר אותה ובדעתו היה לדבר על לבה שלא מרצונה מסרה עצמה למתעללים בה, כי אם הם באו לחטוף אותה מבית מְאַרחה.

[149] אך כאשר הכיר בה שהיא מתה נדהם מגודל האסון וישם את גוית אשתו על בהמתו ויביא אותה אל ביתו וינתחה לאבריה לשנים עשר חלקים וישלח לכל שבט ושבט ויצו1570 למביאים שיספרו את הסבה למות אשתו ואת פריצות השבט.

[150] (9) ובני1571 ישראל נפגעו קשה למראה מעשה האונס ולמשמע אזנם מעשה אשר מעולם לא נסה שום אדם אצלם, וימלאו כעס טהור וצודק ויתקהלו בשילה1572 ובהקבצם לפני המשכן התלהבו לצאת מיד למלחמה ולעשות לאנשי גבעה כלאויבים.

[151] אבל מועצת הזקנים1573 עצרה בהם בדברה על לבם שאין להביא באופן נמהר כזה מלחמה על בני עמם טרם שהובררו על ידי דברים האשמות נגדם, הן התורה אינה מרשה לשלוח צבא גם על בני נכר מבלי שנשלחה מלאכות או מבלי לנסות נסיון דומה לזה לשַׁנות את דעת האנשים שחושבים אותם לעושי העול1574;

[152] ובכן, לפי התורה יש לשלוח אנשים אל בני גבעה אשר ידרשו את הנאשמים, והיה אם יסגירום יש להסתפק בעונשם של הללו, אבל אם יסרבו יש לנקום בהם בחרב.

[153] הם שלחו אפוא אנשים אל תושבי גבעה אשר יאשימו את הצעירים במעשה באשה וידרשו את אלה אשר בצעו את המעשה נגד החוק כדי להענישם, כי באמת ראויים הם למות בידי הללו.

[154] אבל אנשי גבעה לא הסגירו את הצעירים ומצאו שאיום הוא לציית לפקודות אחרים מתוך פחד מלחמה בחשבם את עצמם בלתי נופלים ממי שהוא בנשק, במספרם ואף בערכם1575. הם נגשו להכנות גדולות יחד עם שאר בני שבטם המוכנים להלחם יחד אתם כמיואשים להדוף את התוקפים.

[155] (10) ויהי1576 כאשר שמעו בני ישראל את דברי בני גבעה וישבעו שבועה לבלתי תת איש מהם את בתו לאשה לאחד מבני בנימין1577 ולצאת למלחמה עליהם. וכעסם בער בהם עליהם יותר מאשר באבותינו, כפי שאנו יודעים, על הכנענים.

[156] ומיד הוליכו את המחנה נגדם, ארבע מאות אלף איש מלחמה. אנשי המלחמה של בני בנימין היו עשרים וחמשה אלף ושש מאות1578, מאלה היו חמש1579 מאות מהירים לקלוע ביד שמאלית;

[157] ועתה בקרב שהתלקח אצל גבעה הניסו בני בנימין את בני ישראל והכו מהם כעשרים ושנים אלף; ואולי השחיתו בהם עוד רבים לולא עצר בהם הלילה והפריד בין הלוחמים. [158] בני בנימין שבו שמחים העירה ובני ישראל שבו מדוכאים על תבוסתם אל המחנה. למחרת התנגשו שנית ובני בנימין גברו והרגו שמונה עשר אלף מבני ישראל, אשר נדהמו מהמכה הזאת ועזבו את המחנה1580.

[159] הם באו לבית אל, עיר היושבת קרוב לשם, וצמו כל יום המחרת והתחננו אל אלהים על ידי הכהן הגדול פנחס, שישוב מחרון אפו עליהם ויאמר די לשתי המגפות ויתן להם נצחון ועוז על אויביהם. ואלהים הבטיח להם זאת על ידי פנחס נביאו1581.

[160] (11) ועתה1582 חלקו את הצבא לשני חלקים, את החצי האחד שמו במארב בחשכת הלילה מסביב לעיר, והחצי השני נכנס בקרב עם בני בנימין ונס כאשר אלה הציקו להם; והעברים נסוגו אחור לאטם ולמרחק רב ברצותם להוציא את בנימין מהעיר עד איש אחד. ואלה הלכו אחרי הנסוגים,

[161] עד שהזקנים והנערים שנעזבו בעיר לרגל חולשתם יצאו אתם יחד את העיר1583 ורצון כולם יחד היה להשמיד את האויבים. אבל כאשר התרחקו הרבה מהעיר, חדלו העברים מלברוח ובהפכם את פניהם העמידו עצמם לקרב והעלו את האות המוסכם לאנשים אשר היו במארב1584.

[162] ואלה קמו ממקומם בקריאות מלחמה ויתנפלו על האויבים. אך הרגישו בני בנימין כי נלכדו בערמה ויבואו במבוכה, ואחרי שנדחקו למקום עמוק ומלא טרשים1585, נורו מהעברים שהקיפום, עד שהושמדו כולם זולת שש מאות.

[163] אלה התלקטו והתלכדו בשורה ויבקיעו להם דרך בין האויבים וינוסו אל ההרים הקרובים ואחרי הגיעם הסתדרו שם. ויתרם, כעשרים וחמשה אלף, נפלו.

[164] ובני ישראל שלחו באש את גבעה והכו לפי חרב את הנשים ואת הבלתי מבוגרים מהזכרים1586; וכן עשו גם לשאר ערי בנימין. כה בערה בהם חמתם עד כי שלחו שנים עשר אלף איש ממערכותיהם נגד יבש גלעד1587 על כי לא עזרו להם נגד בני בנימין ויצוו להכותה. הנשלחים הרגו כל איש חיל אשר בעיר והנשים והטף זולת ארבע מאות נערות. [165] למעשה כזה באו בסבת עברתם, יען כי נוסף על אסון האשה היו נרגזים גם על המכה אשר הוכו אנשי החיל שלהם.

[166] (12) אולם1588 חרטה תקפה אותם על שבר בני בנימין ויקבלו צום על עצמם אף כי האמינו שבני בנימין נענשו בצדק על חטאם נגד המצוות ושלחו שליחים לקרוא לשש מאות הפליטים;

[167] הם ישבו במדבר על סלע ששמו רימון1589. השליחים1590 בכו על השבר אשר הָשברו, הפוגע לא בבני בנימין לבד אלא גם בהם עצמם, הלא אבדו שארי־בשר ודברו על לבם לשאת את אסונם באהבה, להלָוות אליהם ולא להחליט מצדם על השמדה גמורה של שבט בנימין.

[168] „נוַתֵר לכם, אמרו, את האדמה כולה של השבט ושלל כמה שתוכלו שאת אתכם“1591. בני בנימין נוכחו לדעת שמה שעבר עליהם בא להם בגזרת אלהים ולסבת פשעם, וירדו לנחלת אבותיהם בשמעם לדברי המזמינים אותם. ובני ישראל נתנו להם את ארבע מאות הנערות מיבש ודאגו למאתים האחרים שישיגו גם הם נשים להוליד בנים.

[169] ויען כי לפני המלחמה קבלו עליהם בשבועה לא לתת לאיש מבנימין בת לאשה, היו כאלה אשר הביעו את דעתם לא לתת ערך רב לשבועות האלה שנשבעו מתוך כעס בלי הבנה ובלי שקול דעת1592 ולא יעשו דבר נגד האלהים אם יוכלו להציל שבט שלם מסכנת כליה, וחלול שבועה הנעשה מתוך הכרח אינו כבד ואינו ניתן להענש, אלא אם כן נעשה בזדון לב וכונה רעה.

[170] אולם כאשר מועצת הזקנים נזדעזעה לשמע חלול שבועה ענה אחד1593 ואמר כי הוא יכול לאמר איך תמצאנה נשים להללו ולשמור על השבועה.

[171] וישאלוהו לעצתו ויאמר: „כשאנחנו מתאספים שלש פעמים בשנה1594 לשילה הולכות אתנו אל החג נשינו ובנותינו. נתן לבני בנימין לחטוף להם לנשים מאלה אשר יוכלו, מבלי שאנחנו נזרזם או נעכב בעדם. ולאבותיהן הקוצפים והדורשים לנקום נקמתם מבני בנימין נאמר שהם עצמם אשמים על הזניחם את השמירה על בנותיהם ושעליהם לשכך את עברתם על בני בנימין אשר ירדה עליהם כבר בעבר די והותר“.

[172] ואלה הסכימו לדבריו ויחליטו שעל בני בנימין לקחת להם נשים בחטיפה. וכאשר בא החג ארבו המאתים, שנים שלושה ביחד, לפני העיר בכרמים ובמקומות אחרים אשר יכלו להסתתר בהם לבוא הנערות ואלה התהלכו בלי שמירה, הולכות ומשתעשעות, מבלי לחשוב בדבר שמתרחש לבוא עליהן.

[173] ובני בנימין קפצו בבת אחת ותפשו את הנפוצות לכל עבר. הם לקחו להם אפוא בדרך זו נשים והתמסרו לעבודת האדמה והתאמצו בכל כוחם להגיע שוב להצלחתם הקודמת. [174] והנה בדרך האמורה נצל שבט בנימין אשר עמד בסכנה להכרת כליל, על ידי חכמת ישראל ועד מהרה שגשג ופרח ובזמן קצר התקדם ועלה למספרו ולמצבו הקודם. וככה נגמרה המלחמה הזאת.

[175] (III–1) גם1595 על השבט הדני היה לסבול ממאורעות כאלה אשר נגרמו לו מסבה זו: [176] לפי שבני ישראל הזניחו מזמן ללמוד מלחמה ויתמסרו לעבודות האדמה, בזו להם הכנענים ואספו את חילם, ולא מפני שחששו לאיזו פגיעה, אלא מפני שנתחזקה בהם התקוה כי יוכלו להציק להעברים וחשבו כי אחרי כן ישבו לבטח בעריהם.

[177] הם הכינו אפוא רכב ברזל והזעיקו צבא ועריהם התאחדו ויקחו משבט יהודה בזרוע את אשקלון ואת עקרון1596 וגם ערים אחרות אשר בעמק ואת בני דן לחצו לסגת אחור אל בין ההרים ולא השאירו להם שעל אדמה בעמק1597.

[178] ובני דן1598, באין ביכלתם להלחם ובאין להם אדמה במדה מספיקה, שלחו חמשה אנשים מביניהם לפנים הארץ לחפש אדמה, אשר יוכלו להאחז בה. אלה הגיעו לא רחוק מהרי הלבנון ואל הקטן ממעינות הירדן במישור הגדול, רחוק מצדון מהלך יום אחד1599, ויראו את האדמה כי טובה היא ופוריה ויודיעו זאת לאנשיהם. ואלה הלכו שמה עם צבא ויסדו במקום ההוא עיר ויקראו אותה בשם דן על שם בנו של יעקב, שהיה גם שם שבטם.

[179] (2) ומצב1600 בני ישראל הורע יותר בגלל אבדם את המרץ לשאת עמל ובגלל הזנחתם את האלהות. יען כי אחרי סורם פעם מן הסדר הקבוע של חלוקתם, נדחו איש איש לחיות לפי תאות לבו ורצונו, עד כי נמלאו במדות הרעות שהיו מצויות אצל הכנענים. ולכן חרה אף אלהים בהם, ואת הצלחתם שרכשו להם ברבבות יגיעות אבדו מפאת הוללותם.

[180] כי כאשר נלחם בהם כושן רשעתים1601 מלך האשורים1602 אבדו רבים מהלוחמים וכאשר באו במצור, נוצחו בחזקת היד;

[181] היו גם כאלה אשר מתוך מורא עברו אליו מרצונם; על אלה הושם לשלם מסים למעלה מכפי יכלתם ויסבלו רעות שונות במשך שמונה שנים; אחרי השנים האלה נפדו מהצרות ההן באופן זה:

[182] (3) איש1603 היה משבט יהודה ושמו קנז1604; הוא היה איש אמיץ ואציל הרוח; ותהי עליו רוח הנבואה1605 לבל יביט מרחוק1606 באיזה לחץ נמצאים בני ישראל, כי אם ינסה להוציא אותם לחרות; אחרי כי עורר אחדים שישתתפו אתו במעשיו המסוכנים – מעטים היו האנשים אשר החרפה בשל המצב בימיהם נגעה אל לבם ואשר שאפו לתמורות

* * *

[183] ויך תחלה את חיל המצב של כושן רשעתים שהיה אצלם, אחר כך, כאשר מספר הלוחמים שנוספו אליו הלך ורב, בראותם שלא שגה בראשית נסיונו, נכנסו בקרב עם האשורים והדפו אותם כליל לאחור ואלצו אותם לעבור מעבר לפרת.

[184] קנז אשר הוכיח במעשה זה על רוח גבורתו, קבל בעדה כמתנה מאת ההמון את השלטון לשפוט את העם. ואחרי ששלט1607 ארבעים שנה גוע ויאסף אל עמיו.

[185] (IV–1) והנה1608 אחרי מותו הורע עוד פעם מצב בני ישראל לסבת העדר שלטון1609 וגם על שלא כבדו אלהים ולא שמעו למצוותיו, ויֵרדו עוד יותר עד כי עגלון1610 מלך המואבים, בבוזו לאי־הסדר אשר במדינתם,

[186] עלה עליהם למלחמה ותגבר ידו עליהם בקרבות רבים, ואחרי דכאו את אלה אשר שאר־רוח בהם יותר מבאחרים הכריע עד עפר את עוזם ושם עליהם לשלם מס.

[187] הוא יסד1611 לו בירת ממלכתו ביריחו1612 ולא הניח דבר מלרעוץ את ההמון וַיְדַלדל אותם שמונה עשרה שנה. אבל האלהים רחם את בני ישראל על סבלם ויעתר לתפלותיהם ויחלץ אותם מלחץ המואבים. הוא שחרר אותם באופן זה:

[188] (2) צעיר1613 אחד משבט בנימין, שמו אהוד1614 בן גרא1615, אמיץ לב להעיז מעשה נועז ומוכשר מאד להשתמש בגופו לפעולות, מידיו זריז הוא יותר בשמאלית ובה כל כחו, אף הוא גר ביריחו,

[189] והתרועע עם עגלון בחזרו אחריו במנחות ובחנפו לו עד כי נעשה אהוב מאד גם על האנשים אשר מסביב למלך.

[190] ויהי היום ויבא מתנות אל המלך, הוא ושני עבדיו1616, ויבוא לפניו ופגיון חגור לו בסתר על צדו הימני. היתה עונת הקיץ והיום הגיע כבר לאמצעו ובהיות החום גדול נעשו השומרים נרפים ויפנו לסעוד ארוחת הצהרים. העלם מסר אפוא את המתנות לעגלון שהיה באחד החדרים המֻתאם לחום הקיץ, ונכנס אתו בשיחה1617.

[191] הם היו לבדם כי המלך צוה גם לעבדיו לצאת, כי יש לו לדבר עם אהוד.

[192] המלך ישב לו על כסאו ופחד תקף את אהוד פן יחטיא ולא יכה אותו מכת מות.

[193] לכן הקים אותו מכסאו באמרו כי חלם חלום1618 ובפקודת אלהים עליו לגלותו לו. המלך שמח לשמוע חלום וקם מהר מכסאו ואהוד הכה אותו אל לבו1619 ובהשאירו את הפגיון בתוכו יצא וסגר את הדלת. העבדים התמהמהו בחשבם שנפלה תרדמה על המלך1620.

[194] (3) ואהוד1621 הודיע לאנשי יריחו1622 בחשאי את הנעשה ויצו אותם כי ישיגו להם את חרותם. ואלה קבלו את הידיעה בשמחה וימהרו הם עצמם אל הנשק וגם שלחו אנשים בארץ אשר יודיעו בקרן היובל1623;

[195] יען כי מנהג אבות הוא להזעיק בה את ההמון1624. אנשי עגלון לא ידעו זמן רב על הגזרה אשר נחתכה עליו, ובערוב היום1625 פחדו אולי קרה לו איזה דבר יוצא מגדר הרגיל, ויכנסו לתוך החדר וימצאו את גופו ונדהמו מבלי יכולת לעשות דבר, וטרם התברר הדבר התנפל עליהם המון בני ישראל.

[196] חלק מהמואבים נרצח בו במקום, חלק פנה לברוח בקוותו להציל את עצמו לארץ מואב; הם היו למעלה מעשרת אלפים איש, אבל בני ישראל הקדימו וילכדו את מעבר1626 הירדן וירדפו אחריהם ויהרגום, ועל המעבר הכו רבים מהם ארצה ולא נמלט מידיהם איש. באופן זה יצאו אפוא העברים לחרות מעבדות המואבים.

[197] מסבה זו נתכבד אהוד במנהיגות על העם כולו ויתפש את השלטון שמונים שנה1627. הוא היה איש אשר גם זולת המעשה המסופר למעלה היה ראוי לשבח. אחריו נבחר למשול שמגר1628 בן ענת1629 אשר מת בשנה הראשונה לשלטונו1630.

[198] (V–1) ובני1631 ישראל לא לקחו מוסר מקורותיהם הקודמות שקרו אותם על כי לא עבדו את האלהים ולא שמעו למצוותיו ועוד לא שאפו רוח מעט משעבודם תחת המואבים ובאו תחת עול יבין1632 מלך הכנענים.

[199] כי המלך הזה התפרץ מתוך העיר חצור1633 – היא יושבת על יד האגם הסומכי1634 – ויהיו לו שלש מאות אלף רגלים ועשרת אלפים רוכבים ושלשת אלפים רכב ברזל1635. שר הצבא על החיל הזה, סיסרא1636, היה הראשון במעלה אצל המלך והוא הרע לבני ישראל מאד באמרם להלחם בו, עד כי הכריחם להעלות לו מס1637.

[200] (2) עשרים שנה עברו עליהם בסבל זה ובגלל שפלותם לא יכלו לשים אל לבם לשוב אל הדרך הטובה וגם האלהים חפץ להמשיך ולרסן את שרירות לבם בגלל ערפם הקשה נגדו למען אשר ישנו את דעתם וייטיבו מעתה את דרכם1638.

[201] אך כאשר הכירו לדעת שצרותיהם באו להם על מאסם במצוות, בקשו1639 מאת נביאה אחת דבורה1640 – השם מסמן בשפת העברים את הזבוב דבורה – שתתפלל לאלהים כי ירחם עליהם ולא יתן אותם להשמד בידי הכנענים. האלהים הבטיח להם את תשועתו1641 ובחר1642 בברק משבט נפתלי להיות להם למצביא. ברק הוא זוהר1643 בשפת העברים.

[202] (3) ודבורה1644 שלחה לקרוא לברק ותפקוד עליו לבחור מבין הנוער1645 עשרת אלפים איש ולצאת על האויבים. אלה יספיקו, כי אלהים אמר מראש1646 את המספר הזה והבטיח את הנצחון.

[203] אבל כאשר אמר ברק שהוא לא יוליך את הצבא אם היא לא תוליך1647 יחד אתו את הצבא, אמרה: „הלא מוסר אתה לאשה חלק מהכבוד אשר נתן לך אלהים, אני לא אדחה אותו“.

[204] ויאספו1648 עשרת אלפים איש ויחנו על הר תבור. וסיסרא יצא לקראתם במצות המלך ויחנו לא רחוק מאויביהם. בני ישראל וברק נרתעו מהמון האויבים והחליטו לסגת אחור, אבל דבורה עצרה בהם1649 וצותה לערוך את הקרב עוד ביום ההוא כי ינצחו ואלהים יתן עזרתו.

[205] (4) ובכן1650 התנגחו, ועוד נלחמים אלה עם אלה והנה התחוללה סופה גדולה מלווה גשם חזק וברד1651 והרוח הדף את הגשם אל פני הכנענים והחשיך להם את הראיה במדה כזו שקשתותיהם וקלעיהם נעשו להם מיותרים וצבא הרגלים לא יכלו להשתמש בחרבותיהם מפני הקור1652.

[206] אולם לבני ישראל הזיקה הסערה פחות כי היתה מאחוריהם וגם שאפו אומץ בחשבם על עזרת אלהים, עד כי חדרו לבין האויבים ויכו רבים מהם. מקצתם נפלו בחרב בני ישראל ואחרים נוגפו על ידי רוכביהם עצמם1653, יען נהרגו רבים מהם על ידי רכב הברזל. [207] וסיסרא קפץ מהמרכבה, כשאך ראה את התבוסה המתחילה, ובנוסו בא לאיזו אשה מהקינים1654 ושמה יעל1655.

[208] בבקשו1656 אצלה מחסה הכניסה אותו ובבקשו לשתות נתנה לו חלב מקולקל כבר1657. הוא שתה יותר מהמדה וישקע בשינה1658. ובהיותו נרדם, תקעה יעל במקבת מסמר ברזל בתוך הפה והגרגרת1659 ונקבה את הרצפה, ובבוא מעט אחרי כן אנשי1660 ברק הראתה על המסומר לאדמה. [209] במעשה זה עבר אפוא הנצחון הזה, כפי שנאמר מראש מאת דבורה, לידי אשה1661. ברק המשיך במלחמה על חצור והרג את יבין אשר התיצב נגדו ואחרי נפֹל שר הצבא והעיר נהרסה עד עפר1662 פקד הוא על בני ישראל כארבעים שנה1663.

[210] (VI–1) אחרי1664 ברק ודבורה שמתו בעת אחת1665 קראו המדינים את העמלקים ואת הערבים1666 לעזרה ובאו להלחם עם בני ישראל, ובקרב1667 נצחו את העומדים נגדם ושסו את היבול ונהגו אתם את המקנה.

[211] מעשים כאלה היו עושים במשך שבע שנים. ויעלו המון בני ישראל אל ההרים ויעזבו את המישור1668 ויעשו להם מנהרות ומערות ולתוכן הניסו כל מה שהצילו לשמור מידי האויבים.

[212] כי המדינים עלו למלחמה בימות הקיץ ונתנו לבני ישראל לעבוד בשדות בחורף, למען יהיה להם מה לקחת מעבודתם של אלה1669, ומזה נהיה רעב ומחסור במחיה ויפנו בני ישראל בתפלה לאלהים ויתחננו אליו כי יצילם.

[213] (2) וגדעון1670 בן יואש1671, מן המעטים1672 בשבט מנשה, נשא אלומות חטים וחבטן בחשאי לתוך1673 הגת, כי פחד לעשות בגלוי בגורן מפני האויבים. והנה נראתה אליו דמות איש צעיר1674 שקרא לו „מאושר ואהוב אלהים“1675.

[214] וגדעון השיב לו ואמר: „האומנם, הוכחה גדולה לחסדו שאני עושה היום בגת במקום הגורן“. אבל כאשר צותה עליו הדמות לאמץ את כוחותיו ולנסות להציל את החרות, אמר כי אין הדבר ביכלתו, יען השבט שהוא נמנה עליו דל במספרו והוא עצמו צעיר וחלש מדי מלפעול פעולות כאלה. אך האלהים עצמו1676 הבטיח לו כי ימלא את החסר וכי ינחיל את הנצחון לבני ישראל אם גדעון יצא בראשם.

[215] (3) ויספר1677 גדעון על המאורע הזה לאחדים מהצעירים ויאמינו לדבריו ובזמן קצר היה צבא של עשרת אלפים1678 איש מוכן לקרבות. אך אלהים הופיע לגדעון בשנתו וגלה לו כי האדם מטבעו אוהב את עצמו ושונא את המצטינים בגבורה עד כי במקום להודות כי הנצחון לאלהים הוא יחשבוהו לעצמם, בהיותם צבא רב וכח להם להלחם עם האויבים1679. [216] למען יכירו אפוא שהפעולה תעשה בעזרת אלהים, יעץ לו כי יוליך באמצע היום, בהיות החום בכל תקפו, את הצבא אל הנהר ואת האנשים אשר יכרעו וישתו, כשהם כורעים, יראה אותם כגבורי רוח, ואת אלה אשר ימהרו וישתו בהמולה יחשוב למוגי לב וחרדים מפני האויבים.

[217] גדעון עשה כמצות אלהים וימצאו שלש מאות איש אשר בפחד וברעדה הגישו בידיהם את המים לפיהם, ויאמר לו אלהים את אלה יקח אתו ויתקוף את האויבים1680. הם תקעו את המחנה אצל הירדן ובדעתם היה לעבור אותו בבוקר.

[218] (4) אך1681 גדעון היה ירא כי אלהים שם עליו לתקוף לילה, לכן רצה אלהים להסיר את פחדו ויצו כי יקח אתו איש מהחילים1682 ויתקרב לאהלי המדינים; כי אך מהם ישאף אומץ ועוז.

[219] הוא שמע בקול אלהים ויקח אתו את משרתו פורה1683 וילך, ויהי כקרבו אל אהל אחד וימצא את יושביו ערים בו ואחד מספר לרעהו באהל חלום וגדעון שמע אותו. וזה דבר החלום: נדמה היה לו שעוגת שעורים שהיתה מתועבת ביותר מלהיות למאכל אדם מתגלגלת דרך המחנה ומפילה את אהל המלך1684 ואת כל אהלי החילים1685.

[220] ויחוה חברו את דעתו שהמראה מרמז על אבדן הצבא, ויאמר מאין באה לו ההכרה הזאת: מכל הזרעים הנה הזרע הנקרא שעורים ידוע כהנתעב ביותר,

[221] ובאסיה כולה אפשר לראות בימינו את זרע בני ישראל שפל מאד כדוגמת זרע השעורים1686, ואצל בני ישראל עומד בשעה זו במעלה עליונה גדעון והצבא אשר אתו. „והנה מאחרי שאמרת כי ראית העוגה הופכת את אהלינו, חושש אני שאלהים מסר לגדעון את הנצחון עלינו“.

[222] (5) כשמוע1687 גדעון את החלום לבשה רוחו תקוה טובה ועוז, ויפקד על אנשיו להיות נכונים ונשק בידם, גם ספר להם את חזון האויבים; ואלה היו נכונים לפקודותיו ורוחם היתה מרוממת ממה שסופר להם.

[223] ויהי כבאשמורה הרביעית1688 ויוליך גדעון את צבאו המחולק לשלשה ראשים, מאה מאה בחלק. בידי כולם היו כדים ריקים ולפידים בוערים בתוכם למען אשר לא תודע התקרבותם לאויבים1689, ובידם הימנית קרן היובל: בזו השתמשו במקום חצוצרה.

[224] מחנה האויבים השתרע על שטח רב, כי גמלים היו להם לרוב והיו נפרדי לעמיהם, אולם נמצאו בתוך מעגל אחד.

[225] והעברים נצטוו קודם לכן כי בהיותם קרובים לאויבים וינתן אות, יתקעו בחצוצרות וישברו את הכדים וישתערו עם הלפידים ובתרועות מלחמה ובקריאה „נצחון לגדעון בעזרת אלהים“1690; והם עשו ככה.

[226] בהלה וחרדה נפלו על האנשים הישנים עדיין, כי היה לילה, ואלהים רצה בכך. מתי מספר נפלו בידי האויבים ורובם בידי בעלי בריתם כי לשונותיהם היו שונות. ואך באו במבוכה, הכו בכל מי שפגשו בו בחשבם אותו לאויב, וההרג היה רב.

[227] והשמועה על נצחון גדעון הגיעה אל בני ישראל ויקחו את נשקם וירדפו אחרי האויבים ויתפשום בתוך גיא סגור בנקיקי סלע מבלי אפשרות להבקיע מהמקום, ואחרי שהקיפום בני ישראל הכום לפי חרב יחד עם שנים ממלכיהם, עורב1691 וזאב1692.

[228] שאר המנהיגים נהגו את החיילים שנשארו חיים – היו כשמונה עשר אלף1693 – וחנו רחוק מאד מבני ישראל. אבל גדעון לא עיף מהתלאות, כי אם רדוף רדף אחריהם עם הצבא כולו ואחרי הלחמו בקרב השמיד את האויבים כולם ואת המנהיגים הנותרים, זבח1694 וצלמונע1695, הביא שבויים.

[229] בקרב הזה נפלו מהמדינים ומהערבים שנלחמו אתם יחד כמאה ועשרים אלף, ושלל רב בזהב וכסף ובגדים וגמלים ומקנה נפל בידי העברים. בשובו לעפרה1696 מקום מולדתו, המית גדעון את מלכי המדינים1697.

[230] (6) ויקנא1698 שבט אפרים בהצלחת גדעון ויאמרו לעלות עליו למלחמה בהתאוננם על כי לא הודיע להם תחלה כי מתגרה הוא באויבים. גדעון שהיה מתון ומצוין בכל מדה טובה, ענה, כי לא מדעתו יצא בלעדיהם על האויבים להלחם בם, אלא במצות אלהים; ואשר לנצחון, אמר, כי להם חלק בו לא פחות מלאלה אשר יצאו בצבא.

[231] ובדברים אלה שבהם שכך את כעסם הועיל לעברים יותר מאשר בהצלחתו על האויבים, כי מנע מהם מלחמת אחים אשר עמדו להתחיל בה. בגלל יהירות זו בא השבט על ענשו, ועל כך נספר במקומו המתאים1699.

[232] (7) גדעון1700 רצה להסתלק מהשלטון אולם נאלץ לנהוג בו כארבעים שנה בשפטו את משפטיהם ובדבר מריבותיהם שהובאו לפניו היה לדבריו תוקף מלא. הוא מת בשיבה טובה ונקבר בעפרה עיר מולדתו.

[233] (VII–1) ויהיו1701 לגדעון שבעים בנים מנשיו, כי נשים רבות לקח, וממזר אחד מפלגשו דרומא1702 ושמו אבימלך1703, אשר הלך אחרי מות אביו אל קרובי אמו לשכם, כי משם היתה, וקבל מהם כסף…1704 אשר היו ידועים לגנאי ברוב תעלוליהם, ואתם בא אל בית אביו ויהרג את כל אחיו זולת יותם1705, כי הוא הצליח להמלט וינצל.

[234] אבימלך שנה את סדרי המדינה לטירניה, ויעש את עצמו אדון לנפשו לעשות הכל כרצונו אם גם בנגוד לחוקים והיה נוקם ונוטר לאנשים אשר עמדו לימין הצדק.

[235] (2) ופעם1706 היה לאנשי שכם חג עממי1707 וכאשר התאסף שם ההמון עלה אחיו יותם, אשר נמלט, כמו שספרנו, על ההר גריזים המתרומם מעל לעיר שכם וישא את קולו למען ישמע אותו ההמון ובצוותו שישארו שקטים בקש כי יקשיבו לדבריו.

[236] וכאשר השלך הס, ספר, איך העצים חוננו פעם בקול אנושי והתאספו לאספה ובקשו את התאנה1708 כי תמלוך עליהם. ויהי בסרב התאנה בגלל הכבוד שהיא נהנית בשל פירותיה, כבוד שכולו שלה ואינו בא לה מן החוץ על ידי אחרים, לא ותרו העצים על תכניתם בדבר המלוכה ומצאו לנכון להציע את הכבוד לגפן, והגפן שנבחרה דחתה את השלטון מאותם הטעמים שהשתמשה בהם התאנה.

[237] וכאשר עשו אותו הדבר גם הזיתים, הבטיח האטד,

[238] כי נתבקש מאת העצים לקבל את המלוכה והוא גם מתאים לתת עצים להסקה, לקבל על עצמו את השלטון ולהיות פעיל, אולם עליהם לחסות בצלו ואם יחרשו עליו רעה יאכלו מהאש שתצא ממנו.

[239] „את הדברים האלה, המשיך ואמר, לא דברתי למען בדח אתכם, כי אם למרות הטובות הרבות שבוצעו על ידי גדעון הבטתם בנפש שקטה על אבימלך, שאינו נבדל מאש במאומה, הלוקח בידו את כל השלטון אחרי הרגו את אחַי“. ואחרי דברו את הדברים האלה הלך לו לדרכו וחי נחבא בין ההרים1709 שלש שנים1710 בפחדו מפני אבימלך.

[240] (3) זמן1711 מה אחרי החג הזה גרשו אנשי שכם את אבימלך מתוך העיר ומתוך השבט1712 כי נחמו על רצח בני גדעון1713. ואבימלך זמם להרע לעיר.

[241] והנה הגיעה עונת הבציר ואנשי שכם יראו לצאת ולאסוף את הפרי פן יבצע אבימלך איזו רעה להם. אבל בעבור אצלם אחד מהמפקדים, געל1714, עם חיליו ואחיו, בקשוהו אנשי שכם כי יתן להם משמר עד גמר הבציר1715. הוא נענה לבקשתם והם יצאו אל השדות וגעל אתם בראש גדודו.

[242] ככה הוכנס אפוא הפרי בלי מורא ובכֵרה המשותפת העיזו כבר לקלל בגלוי את אבימלך; והמפקדים שמו אורבים סביב לעיר אשר תפשו רבים מאנשי אבימלך והרגום.

[243] (4) איש1716 אחד, זבול1717 שמו, מראשי אנשי שכם, בהיותו ידידו של אבימלך, שלח אליו מלאכים ויודיע לו איך געל ממריד את העם ויעץ לו לארוב לפני העיר; הוא יפתה את געל לצאת נגדו ואחרי כן על אבימלך לנקום בו את נקמתו כאשר תמצא ידו; אחרי זה ישתדל הוא להשלים בינו ובין העם1718.

[244] ובכן שכב אבימלך במארב וגעל נמצא בפרור העיר מבלי להזהר וזבול אצלו. וירא געל חילים הולכים ומתקרבים ויאמר לזבול אנשים מזוינים באים עלינו.

[245] וזה ענה שאלה הם צללי הסלעים; אך כשהיו כבר קרובים ואפשר היה להכירם היטב, אמר לו געל, אלה אינם צללים, כי אם גדוד אנשים. ויאמר זבול: „האינך האיש אשר גנה את אבימלך בפחדנות? מדוע אפוא לא תראה את גודל גבורתך בצאתך לקרב אתו?“

[246] געל בא במבוכה והתגר באנשי אבימלך; אחדים1719 מאנשיו נפלו והוא עצמו נס עם הנותרים העירה. וזבול עשה בערמה כי יגורש געל מתוך העיר, בהאשימו אותו כי נלחם ברפיון בחילי אבימלך.

[247] ואבימלך שמע שאנשי שכם יוצאים עוד פעם אל הבציר1720 וישם אורבים סביב לעיר וכאשר יצאו תפש החלק השלישי של צבאו את השערים למנוע בפני האזרחים מלהכנס. [248] והאחרים רדפו אחרי הפזורים ובכל מקום הרג. ואחרי נתצו את העיר עד היסוד, כי לא עמדה בפני המצור, ואחרי זרעו מלח על חורבותיה, הלך לדרכו.

[249] באופן זה נשמדו אפוא אנשי שכם עד אחד. והמפוזרים בשדה נמלטו מהסכנה והתקבצו אל סלע מוצק1721 ויתישבו עליו ויעשו הכנות לבצרו בחומה. אולם אבימלך הקדים אותם, כי בהודע לו כונתם, בא עליהם עם חיליו ושם סביב למקום חבילות עצים יבשים, אשר הוא עצמו נשא אותן וצוה לצבאו לעשות כמוהו. ועד מהרה היה הסלע מוקף ואת העצים שלחו באש ודברים אחרים המוסיפים אש לפי טבעם והעלו להבה גדולה.

[250] ולא נמלט איש מהסלע, יחד עם נשיהם וטפם אבדו, אנשים כאלף וחמש מאות1722, ואחרים במספר די גדול. אמנם הומט אסון גדול כזה על אנשי שכם, גדול למדי שיכאב הלב עליו, אילו לא הגיע להם בצדק כי גמלו רעה גדולה לאיש חסדם.

[251] (5) ואבימלך1723 הפיל חתיתו על בני ישראל במעשיו הרעים נגד אנשי שכם, ונראה היה כי שאף למעשים יותר גדולים וכי אין בדעתו לשים גבול לאלמותו, עד אשר יכלה הכל. הוא הלך אפוא אל תבץ1724 ולכד את העיר במחי יד, ויען כי היה בה מגדל גדול שלתוכו נמלט כל העם, התכונן לצור עליו.

[252] ובגשתו אל השערים לשרפם השליכה אשה פלח רכב ופגעה בראשו; בנפול אבימלך ארצה צוה לנושא כליו כי יהרגהו למען לא יחשב מותו כמעשה אשה, והלה עשה כמו שצווה.

[253] העונש הזה שולם לו על פשעו נגד אחיו ועל מעשיו הנועזים נגד אנשי שכם ועל אלה בא אסונם לפי החזון של יותם. אחרי מות אבימלך התפזר צבאו1725 וישובו איש איש למקומו.

[254] (6) את1726 ההנהגה1727 על בני ישראל לקח בידו יאיר1728 הגלעדי משבט מנשה, גבר מבורך בכל דבר וגם בזה שנולדו לו בנים טובים, מספרם היה שלשים, רוכבים מצוינים1729 ולידיהם נמסר השלטון על הערים אשר בגלעד. האיש הזה החזיק בשלטון עשרים ושתים שנה ומת שבע ימים ונקבר בכבוד בעיר קמון1730 בגלעד.

[255] (7) אולם1731 דרכי העברים כולם נטו לאי סדרים ולזדון נגד האלהים ומצוותיו. ויבוזו אותם בלבם בני עמון ופלשתים וישוסו1732 בצבא גדול את ארצם ואחרי תפשם את פריאה1733 כולה העיזו לעבור לרשת גם את שארית הארץ.

[256] ותפקחנה עיני העברים לרגלי צרותיהם ויפנו אל האלהים בתפלה ויזבחו זבחים ויעתירו אליו כי ישכך את כעסו והיה אם יקבל את תחינתם יחדל מחרון אפו. ואלהים נטה לרחמים ואמר להושיעם.

[257] (8) כאשר1734 פשטו בני עמון על הגלעד, יצאו אנשי הארץ לקראתם אל ההרים1735, אך חסר היה להם מצביא. ויהי איש אחד, יפתח1736, איש אדיר בגלל חשיבות אבותיו והודות לחיל שכירים, שעמד לרשותו ונתכלכל על חשבונו.

[258] אליו שלחו אפוא ובקשוהו כי יבוא לעזרתם ויבטיחו לו כי יעבירו אליו את השלטון עליהם לכל ימי חייו. אולם קריאתם לעזרה לא נגעה אל לבו ויוכיח אותם על פניהם כי לא באו לעזרתו בשעה שנעשה לו עול לעיני השמש על ידי אחיו.

[259] כי לא היה אחיהם מאם אחת כי אם זר בגלל אמו אשר אביהם הטיל אותה עליהם מחמת תאות עגבים1737 שלו, ויגרשוהו מבלי שים לב לחולשתו.

[260] והוא חי בארץ הנקראת גלעד1738 ויאסוף אליו את כל הבא מאיזה מקום שהוא ושלם את שכרו. והנה אחרי שהפצירו בו ונשבעו כי ימסרו לו את השלטון לעולם, יצא למלחמה.

[261] (9) אחרי1739 עשותו במרץ את הכנותיו בהתאם למצב ושם את הצבא בעיר מצפה, שלח1740 מלאכות לעמוני להתרעם על הכבוש. וזה שלח מצדו מלאכות אשר תתאונן על יציאת בני ישראל ממצרים ואשר תדרוש כי יֵצאו מארץ האמורי1741 כי ירושת אבותיו היא מעולם.

[262] ויען יפתח כי אין יסוד לבני עמון להתאונן על אבותיו בגלל ארץ האמורי, להפך הם חייבים להם תודה על כי השאירו להם את ארץ עמון, כי היה בכחו של משה לקחת גם את זאת והוסיף ואמר כי יניחו לבני ישראל את ארצם אשר הוריש אלהים להם ואשר הם יושבים בה זה שלש מאות שנה ומעלה, ואמר כי ילחם בהם.

[263] (10) אחרי1742 דברו את הדברים האלה שלח את המלאכים מעל פניו. והוא אחרי התפללו לנצחון והבטיחו להקריב קרבנות בשובו לביתו בשלום ולהקדיש גם כל דבר אשר יפגוש ראשונה, נכנס לקרב ונצח נצחון גדול ואחרי הכותו באויבים רדף אחריהם עד העיר מִנִית1743, ובעברו אל ארץ בני עמון החריב ערים רבות ויקח שלל וישחרר את בני עמו משעבוד שסבלו ממנו שמונה עשרה שנה.

[264] בשובו קרה לו אסון שלא התאים כלל וכלל לפעולותיו אשר פעל; בתו יצאה לקראתו, יחידה היתה ועודה בתולה.

[265] הוא נאנח מר מתוך גודל השואה, ויגער בבתו על שמהרה להפגש אתו, כי הקדיש אותה לאלהים. אבל היא שמעה מבלי להתאונן על גורלה כי עליה למות בעד נצחון אביה וגאולת בני עמה ובקשה כי ינתנו לה שני חדשים לתנות יחד עם בני עמה1744 על נעוריה, אחרי כן יעשה לה לפי הנדר.

[266] הוא נתן לה את הזמן שבקשה ואחרי עברו הקריב את בתו לעולה1745, בהקריבו קרבן בלתי חוקי ובלתי רצוי כלל לאלהים, כי לא שקל בדעתו מה היה יכול לקרות ואיזה רושם יעשה מעשהו על השומעים.

[267] (11) והנה1746 יצא שבט אפרים להלחם בו על אשר לא שתף אותם במסעו נגד בני עמון, כי אם לו לבדו הגיע השלל וגם התהלה בעד מעשי המלחמה1747. והוא ענה, ראשית, לא נעלם מהם שבני עמם נמצאים במלחמה וכשנקראו לעזרה לא באו, במקום שעליהם היה למהר ולבוא טרם יִקָראו, כשאך נודע להם,

[268] ושנית, פשע יפשעו אם בשעה שלא העיזו לצאת לקרב עם המואבים, ישתערו על בני עמם1748, ואיים עליהם שבעזרת אלהים יקום את נקמתו מהם אם לא יתחשבו בדבר. [269] הוא לא הצליח להטות את לבם אלא בבואם התנגש אתם בצבא אשר קרא מגלעד ויכה בהם מכה רבה וברדפו את הנסים אחרי תפסו את מעברות הירדן על ידי חלק מצבאו שהקדים לשלוח, הרג כארבעים1749 ושנים אלף.

[270] (12) אחרי1750 משלו שש שנים מת ונקבר בעיר מולדתו סֶבֶּאָה1751, עיר בגלעד.

[271] (13) אחרי1752 מות יפתח לקח אבצן1753 את השלטון בידו, הוא היה משבט יהודה ומעיר בית לחם. לו היו ששים ילדים, שלשים בנים והשאר בנות, והשאיר אותם כולם חיים אחרי השיאו לאלה גברים ותתו לאלה נשים. בשבע שנות שלטונו לא עשה דבר הראוי לדבר עליו ולהזכירו ומת שבע ימים ונכרה לו קבר בעיר מולדתו.

[272] (14) אבצן1754 מת באופן זה ואחריו לקח אילון1755 משבט זבולון את הממשלה בידו מבלי לעשות פעולה חשובה בעשר השנים שניהל אותה.

[273] (15) עבדון1756 בן הלל1757 משבט אפרים מהעיר פרעתון1758 נתמנה לשליט יחידי אחרי אילון, לא נזכר בו דבר זולת האבהות המאושרה שלו, כי שום פעולה מפוארה לא פעל כי שלום ובטחון שררו במדינה.

[274] היו לו ארבעים בנים ומאלה השאיר אחריו שלשים בני בנים והיה משוטט בלויתם1759, שבעים במספר, כולם רוכבים מצוינים. הוא השאיר כולם על האדמה ומת שבע ימים וקבל קבר מפואר1760 בפרעתון.

[275] (VIII–1) אחרי1761 מותו גברה יד הפלשתים על בני ישראל וגבו מהם מסים ארבעים שנה. וכה השתחררו מהמצוקה הזאת:

[276] (2) למנוח1762, אחד מנכבדי בני דן ולדעת הכל הראשון במקום מולדתו, היתה אשה מהוללה בטוב תוארה ועלתה על הנשים אשר בימיה1763. בנים לא נולדו לו ובהיותו אומלל שהוא חשוך בנים התפלל לאלהים בשעה שהיה מבקר בלוית אשתו לעתים קרובות את סביבות העיר, שיתן לה זרע כשר.

[277] גדול הוא המישור הזה. הוא היה גם מטורף מאהבתו לאשתו ולכן הפריז בקנאתו. ויהי היום, והאשה בשדה לבדה ותראה לה דמות, מלאך אלהים, דומה מאד לעלם יפה וגבה קומה1764, אשר בשר לה את הבשורה כי תלד בן בהשגחת אלהים, ילד יפה ומצוין בגבורה, וכשיהיה לאיש יָצֵר לפלשתים.

[278] הוא צוה כי לא תגֹז את שערו וכי יהיה עליו להנזר מכל משקה1765, כי כך צוה אלהים, ולהתרגל למים בלבד. ואחרי דברו את הדברים האלה הלך לו, כי בא רק ברצון האלהים.

[279] (3) בבוא1766 אישה ספרה לו האשה את המקרה עם המלאך ודברה בהתרגשות כזו על יפי העלם וגבהו עד כי לרגלי התהלות האלה בא אישה במבוכה בקנאתו לה ולחשד המתעורר מהתרגשות כזו.

[280] והיא ברצותה להסיר את הצער חסר הטעם של אישה העתירה1767 לאלהים כי ישלח שנית את המלאך, למען אשר יֵראה גם לאישה. ובחסד אלהים הופיע המלאך שנית בשעה שהיו בפרור העיר, ויופיע כשאישה הלך ממנה.

[281] היא בקשה אותו כי יתעכב עד אשר תקרא את האיש ובהסכמתו הלכה לחפש את מנוח. אך הוא אף בראותו את המלאך לא חדל גם עתה מהחשד ובקשהו כי יגלה גם לו מה שהודיע כבר גם לאשתו. וכאשר אמר המלאך כי די שהיא לבדה תדע1768, הפציר בו מנוח כי יאמר מה הוא הדבר למען אשר יתן לו תודה וגם מנחה בהולד הילד.

[282] הוא ענה כי אין לו צורך באלה כי לא לשם איזו תועלת בִּשר את הבשורה על לידת הילד, וגם כשנתבקש להעצר ולקבלת מנחת־אורח לא הסכים, אולם נעתר בכל זאת להפצרותיו של מנוח להשאר, ואיזה שי יובא לו.

[283] מנוח שחט גדי וצוה לאשתו לבשלהו ובהיות הכל מוכן צוה המלאך שיושמו על הצור הלחם והבשר אבל לא בכלים1769.

[284] הדבר נעשה והמלאך נגע במטהו1770 אשר בידו בבשר אשר נאכל יחד עם הלחם באש שעלתה והמלאך עלה לעיניהם בלהב כעל רכב לשמים. ויירא מנוח פן יאונה להם דבר רע על כי ראו אלהים, אבל אשתו אמצה את לבו, הלא לטובתם נראה להם אלהים.

[285] (4) ותהר1771 האשה ותשמור את אשר צֻותה וכאשר נולד הילד קראו אותו שמשון1772; השם מסמן גבורה1773. הנער מִהֵר לגדל וברור היה כי יהיה לנביא בגלל ארחות חייו הצנועים ובגלל גדול שער ראשו הבלתי גזוז.

[286] (5) בבואו1774 פעם עם הוריו לתמנה1775, עיר של הפלשתים, בשעה שנערך חג1776, ויאהב נערה מיושבי המקום ויבקש מאת הוריו כי יקחו לו את העלמה לאשה. אלה סרבו כי איננה בת עמם, אבל הנשואים היו בדעת אלהים לטובת העברים ולכן השיג רצונו וארש לו את הנערה. [287] הוא בקר תכופות אצל הוריה ופעם פגע באריה ואף כי היה בלי נשק התאבק עמו וישסע אותו בידיו ויזרוק את החיה לתוך סבך עצים שהיה במקום בצד הדרך1777.

[288] (6) בלכתו1778 פעם אחרת אל העלמה מצא עדת דבורים שקננה בחלל החזה של האריה ההוא; הוא רדה שלש חלות דבש ויתן אותן לילדה יחד עם המתנות האחרות אשר הביא.

[289] בהלולי הנשואים נתנו לו מאנשי תמנה אשר הזמין את כולם, שלשים אנשים בעלי כח רב, יען פחדו מפני גבורת הבחור, למראית עין כמרעים, אבל למעשה כשומרים, לבל יעלה במחשבתו להשתולל1779; וכשהמשתה היה בתקפו והצהלה השתלטה כמו שנהוג במקרים כאלה, אמר שמשון,

[290] „הבה אחוד לכם חידה ואם תפתרו אותה אחרי כי תבקשו שבעה ימים תקבלו ממני איש איש סדינים וחליפות בגדים שַׁי בעד תבונתכם“. תאבים לרכוש לעצמם בבת אחת תהלת החכמה וגם רֶוַח בקשוהו שידבר, ויען ויאמר: „האוכֵל הכל הוציא מקרבו מאכל נעים אף כי הוא עצמו בלתי נעים כלל“.

[291] הם לא יכלו למצוא את הפתרון שלשת ימים ויפצירו בעלמה שתודע עליו אצל אישה ותודיע להם, וגם אימו עליה שישרפוה אם לא תשיג את הדבר.

[292] לבקשותיה של העלמה כי יגיד לה התנגד שמשון תחלה, אך כאשר הציקתהו ופרצה בדמעות וחשבה את הסרוב להגיד לה כאות של טינה נגדה, ספר לה את דבר המתת האריה ואיך רדה את שלש חלות הדבש מתוך חלל חזהו והביא לה.

[293] הוא לא חשש לאיזו מרמה ותאר הכל, והיא מסרה את דבריו לשואלים אותה. ובכן אפוא ביום השביעי, אשר בו היה עליהם לפתור לו את החידה, התאספו אצלו ויאמרו לו בטרם תבוא השמש „אין דבר בלתי נעים מפגישה עם אריה ואין נעים יותר מלהשתמש בדבש“. ושמשון השיב „אין רמאית מאשה המוסרת לכם את שיחתנו“.

[294] הוא אמנם נתן להם מה שהבטיח, אחרי שדדו אחדים מאנשי אשקלון אשר באו לקראתו בדרך, גם אלה פלשתים היו, אבל ותר על הנשואים האלה והילדה מאסה בו בגלל כעסו והיתה לאשה לחברו שהיה שושבינו1780.

[295] (7) מלא1781 חמה בשל העול הזה גמר שמשון בלבו לנקום את נקמתו בפלשתים כולם יחד אתה. ויען כי היה קיץ ופרי השדה כבר ראוי לקציר, אסף שלש מאות שועלים וקשר לזנבותיהם לפידים בוערים ושלח אותם אל שדות הפלשתים.

[296] באופן זה נשמדה תבואתם. הפלשתים ידעו כי ידי שמשון עשו זאת ואת הסבה אשר בגללה עשה, וישלחו את ראשיהם1782 לתמנה וישרפו חיים את זו שהיתה אשתו ואת קרוביה1783, כי אלו היו הגורמים לצרות שבאו עליהם.

[297] (8) שמשון1784 הכה מכה רבה בפלשתים אשר בשפלה וישב בעֵיטם1785, סלע נשגב בשבט יהודה. ויצאו הפלשתים למלחמה על השבט הזה. ויאמרו בני יהודה לא מן הצדק הוא להענישנו בעד עלילות שמשון, הלא מעלים אנחנו מס לפלשתים, ואלה ענו, אם רוצים הם להיות נקיים ולהוכיח שלא הם הגורמים, עליהם למסור את שמשון בידיהם. [298] בני יהודה לא חפצו להיות אשמים ויבואו אל הסלע עם שלשת אלפים חילים ואחרי הוכיחם אותו על מעשיו הנועזים נגד הפלשתים, אנשים אשר בכוחם להמיט אסון על כל גזע העברים, אמרו כי באו למען תפוש אותו ולמסרו לידיהם ובקשוהו כי ימסור את עצמו מרצונו.

[299] אחרי שנשבעו לו, כי לא יֵעשה לו דבר רק ימסרוהו בידי האויבים, ירד מעל הסלע ומסר את עצמו ברשות בני השבט ואלה אסרוהו בשני עבותים ויוליכוהו למסרו לפלשתים. [300] ויהי בהיותם במקום הנקרא היום לֶחִי1786, שם שנתן לו בגלל גבורת שמשון, אולם לפנים היה בלי שם, ויבואו לקראתו הפלשתים אשר חנו לא רחוק משם, בתרועות שמחה על כי הצליחו במאוים, ויקרע שמשון את אסוריו ויתפוש לחי חמור שנמצא לרגליו וישתער על האויבים ויכה אותם בלחי ויהרוג כאלף איש וינס את הנשארים שנבוכו מאד.

[301] (9) אך1787 שמשון זחה דעתו עליו על המעשה הזה יותר מהראוי ולא אמר שבעזרת אלהים קרה לו מה שקרה אלא יִחס לכחו את הנעשה בהתנשאו שהודות לחִתִּתו שהפיל הכה חלק מהאויבים וחלק הניס מנוסת חרב1788.

[302] אבל כאשר תקף אותו צמאון חזק והבין כי כח האדם אך אפס וריק הוא, הודה כי הכל שיך לאלהים ויתחנן אליו כי לא ישעה לדבריו שדבר מתוך כעס וכי לא ימסרהו בידי האויבים, אלא יושיט לו עזרתו בצרה ויוציאו מצרתו.

[303] ואלהים נענה לתחנוניו ויוציא מעין מאיזה סלע, נעים וכביר; על כן קרא שמשון את המקום לחי הנקרא בשם זה עד היום הזה1789.

[304] (10) אחרי1790 הקרב הזה בז שמשון לפלשתים ויבוא לעזה ויסר לאחד מבתי המלון1791. כאשר שמעו ראשי העזתים כי הוא בעיר וישימו אורבים לפני השערים, למען לא יתחמק בחשאי.

[305] אך שמשון אשר לא נעלמו ממנו נכליהם, קם בחצי הלילה ויפוצץ את השערים וירם אותם על כתפיו עם המזוזות ועם הבריחים ועם שאר העצים אשר עליהם וישאַם אל ההר אשר על פני חברון ויניחם שם.

[306] (11) אולם1792 כבר היה עובר על תורת אבותיו ויסלף את דרכו בחיי בחקותו מנהגי נכרים, וזאת היתה לו ראשית מפלתו1793. יען כי אהב אשה שהיתה זונה מבנות הפלשתים, דלילה1794 שמה, ובא אליה.

[307] ויבואו אליה נשיאי ברית הפלשתים לדבר על לבה בהבטחות כי תִוָדַע אצל שמשון את סבת גבורתו, אשר בגללה לא יוכלו לו אויביו. והיא במסבה ובהזדמנות דומה הללה את עלילותיו והתחכמה להודע באיזה אופן עולה הוא בתכונתו זו.

[308] אבל שמשון, יען כי כח בינתו היה עוד אתו, שלם לה בערמומית באמרו אם יֵאסר בשבע זמורות גפן1795 אשר עדיין עשויות להכפף יהיה החלש באדם.

[309] לפי שעה החרישה אבל אחרי הודיעה לראשי הפלשתים שמה בתוך ביתה חילים אחדים במארב ואת שמשון קשרה, כשהוא ישן1796, בזמורות קשר חזק מאד, אחרי כן העירתהו ותאמר כי אנשים באו עליו.

[310] אך הוא קרע את הזמורות ויתכונן להגן על עצמו כאילו תוקפים אותו. והאשה, אשר שמשון היה בא אליה בקביעות, אמרה כי קשה לה לשאת את אי־האמון לאהדתה אליו ואינו אומר את אשר היא מבקשת, כאילו אינה יודעת להחריש אם העלמת הענין מועילה לו. [311] והוא הֵתֵל בה שנית ויאמר אם יאסר בשבעה1797 עבותים תסור גבורתו ממנו וכאשר עשתה גם זאת ולא הצליחה, הודיע בשלישית, ששערותיו יֵארגו.

[312] ובעשותה גם את הדבר הזה ולא נתגלתה האמת, נעתר סוף סוף להפצרותיה, כי נגזר עליו שיבוא אידו, וברצותו למצוא חן בעיני דלילה, אמר שמשון: „אנכי, עין אלהים עלי ובהשגחתו נולדתי ואת השער הזה מגדל אני כי האלהים צוה לא לגוז אותו; כי כחי בא לי מגדולו וקיומו“.

[313] כשנוכחה1798 שדבריו אמת גלחה את שערותיו ומסרה אותו לאויביו כי לא היה בו עוד כח להדוף את התנפלותם. ואלה נקרו את עיניו וימסרוהו להוליכו בנחושתים.

[314] (12) אבל1799 במשך הימים צמח לשמשון השער; וכאשר חגגו הפלשתי חג צבורי ומושליהם ואציליהם התאספו למקום אחד, בבנין ששני עמודים תמכו את תקרתו, הובא שמשון אל המשתה למען יתקלסו בו בשעת שתיתם.

[315] צרת נפשו היתה נוראה מכל צרותיו על כי אין ביכלתו לנקום נקמתו1800 בעד זדון לבם וידבר על לב הנער המוליך אותו בידו ויפתהו שלסבת חולשתו זקוק הוא למשען, לכן יוליכהו קרוב יותר אל העמודים.

[316] בהגיעו אליהם סמך את עצמו עליהם בכח ובנפלם נהרס הבית על שלשת1801 אלפים איש שנהרגו כולם וביניהם גם שמשון. זה היה קצו אחרי משלו על ישראל עשרים שנה. [317] ראוי האיש להערצתנו בעד אומץ לבו ובעד גבורתו ובעד רוחב דעתו עד יומו האחרון ובעד עברתו לאויביו עד מותו. ואשר נלכד בחבלי אשה עלינו לזקוף על טבע בן האדם הנתפס לחטא1802, אולם עלינו להודות על רוממות מדותיו בשאר ארחותיו1803. קרוביו לקחו את גופתו וקברוה בעיר מולדתו בצרעה1804 אצל אבותיו.

[318] (IX–1) אחרי1805 מות שמשון עמד בראש בני ישראל הכהן הגדול עלי1806. בימיו לקה תחומם בבצורת, ויקח אלימלך1807 מבית לחם, עיר בשבט יהודה, אשר לא יכול היה לעמוד בפני המצוקה, את אשתו נעמי1808 ואת בניו שנולדו לו ממנה, כליון1809 ומחלון1810, ויצא אל ארץ מואב.

[319] וכאשר הצליח בעניניו כפי שהיה עם לבבו לקח1811 לבניו נשים מואביות, לכליון את ערפה1812 ולמחלון את רות1813. עברו עשר שנים וימת אלימלך, וזמן קצר אחריו, מתו בניו [320] ונעמי אשר נפשה מרה לה על האסונות לא יכלה לשאת את אבדן היקרים לה ביותר שמתו לנגד עיניה ושבגללם עזבה גם את ארץ מולדתה, ותשם אל לבה לחזור ולשוב אליה ומה גם ששמעה כי טוב בה.

[321] אבל כלותיה לא מצאו את האומץ להפרד ממנה וגם נעמי לא יכלה בתחנוניה לשנות את דעתן כי רצו ללכת אתה. וכאשר הפצירו בה, אחלה להן נשואים מאושרים יותר מאלה שנתאכזבו בהן בהנשאן לבניה ושיהיה להן כל טוב אחר,

[322] ויען כי היא נמצאת במצב כזה בקשה כי תשארנה במקומן ושלא תחפוצנה לקחת חלק בגורלה הבלתי בטוח בעזבן את ארץ מולדתן. והנה ערפה נשארה, אבל את רות לא יכלה לשדל ולקחה אותה עמה בדרכה שתהיה חברתה בכל מה שיקרה לה.

[323] (2) ותבאנה1814 רות עם חמותה לבית לחם וינהג בהן בועז1815 הכנסת אורחים1816 כי קרוב היה האיש לאלימלך. כאשר קראו את נעמי בשמה אמרה „יותר נכון אם תקראו לי מרה“; כי בשפת העברים מסמן נעמי הצלחה, מרה – צער.

[324] ובהיות עונת הקציר יצאה רות בהסכמת חמותה ללקוט למען תמצא אוכל וקרה מקרֶהָ לשדה של בועז. בועז בא מעט אחרי־כן ובראותו את העלמה שאל את המשגיח בדבר הנערה. והלה אשר מעט קודם לכן נודע לו מפיה כל קורותיה ספר אותן לאדוניו. [325] בגלל אהדתו לחמותה וכן גם בזכרו את בנה אשר היה קרובו, קדם בועז את פניה יפה ואחל לה ליהנות מכל הטובות; הוא לא הסכים שתלקט ונתן לה את הרשות לקטוף1817 ככל שתוכל ותקח לה וצוה למשגיח כי לא יעצור בה וכי יגיש לה אוכל ומשקה מדי פעם בתתו אוכל לקוצרים.

[326] רות שמרה את הקלי שקבלה ממנו בשביל חמותה ולעת ערב באה אליה והביאה לה יחד עם השבלים, וגם טמנה בשבילה את חלקה במאכלים שונים אשר המציאו לה1818 השכנים.

[327] רות הגידה לה את הדברים אשר דבר אתה בועז. וכאשר גלתה לה נעמי שקרוב להן האיש ואולי ידאג להן מתוך רחמנות, יצאה בימים הבאים עוד פעם ללקוט בשבלים עם נערות בועז.

[328] (3) ימים1819 אחדים אחרי כן בא גם בועז כשהשעורים כבר נזרו וילן בגורן. ויודע הדבר לנעמי ותחבל תחבולות להשכיב את רות על ידו כדי שיהיה חונן אותן אחרי שיבוא אל הנערה, ותשלח את העלמה כי תישן לרגליו.

[329] ורות, אשר חשבה כי נכון הוא שלא להתנגד בשום דבר לדברי חמותה, הלכה שמה ולפי שעה נסתתרה מבועז, שנרדם וישן, אולם כאשר התעורר בחצי הלילה הרגיש באשה שוכבת בצדו וישאל אותה מי היא.

[330] היא הגידה את שמה ובקשה ממנו כי יסלח לה כאדונה; לעת עתה שקט האיש, אבל כאור הבוקר טרם יתחילו נעריו לגשת לעבודה, העיר אותה ויצו עליה לקחת מהשעורים ככל יכלתה וללכת אל חמותה טרם יראה איש שהיא שכבה שמה, כי נכון הוא להזהר מחשד הנובע מענינים כאלה כשלא קרה דבר.

[331] „בראשונה, אמר, צריך להעשות ככה. לשאול את הקרוב יותר במשפחה, אם ברצונו לקחת אותך לאשה. ואם יסכים תלכי אחריו, ואם יסרב אקח אותך לאשה לפי החוק“.

[332] (4) כאשר1820 ספרה את הדברים האלה לחמותה, נחה דעת שתיהן מתוך תקוה שאחרי מה שקרה יפרוש בועז את חסותו עליהן. וילך האיש בצהרים1821 העירה, ויאסוף את מועצת הזקנים וישלח לקרוא לרות ולקרוב1822

[333] וכשזה בא, אמר: „האינך מחזיק בנחלת אלימלך ובניו?“ וכאשר הודה שהוא עושה זאת1823 לפי החוקים של קרבת משפחה, אמר בועז: ובכן אפוא אל נא תזכור את החוקים למחצה, אלא עליך למלא הכל על פיהם. הנה אשתו הצעירה של מחלון, ואם רצונך להחזיק בשדות, עליך לקחת אותה לאשה לפי החוקים“.

[334] ויוַתר הקרוב לבועז על הנחלה ועל האשה, כי גם בועז היה קרובם של המתים, באמרו כי יש לו כבר אשה1824 וילדים.

[335] עתה העיד בועז את הזקנים לעדים וצוה לאשה לחלוץ את נעל הקרוב בגשתה אליו לפי החוק ולירוק בפניו1825. אחרי שנעשו הדברים האלה לקח בועז את רות לאשה ואחרי שנה נולד להם בן זכר.

[336] את הילד הזה אמנה נעמי ובעצת1826 הנשים קראה לו עובד1827 כי הוא יהיה מכלכל את שיבתה, כי עובד בשפת העברים משמעו עוזר. ועובד הוליד את ישי1828, ממנו נולד דוד אשר הוריש את המלכות לעשרים ואחד דור.

[337] את הדברים האלה בדבר רות נאלץ הייתי לספר, כי ברצוני להראות את כח האלהים אשר בידו להעלות למעלה מפוארה גם את השפלים, כמו שהעלה למעלה כזו גם את דוד שהיה ממוצא כזה.

[338] (X–1) והעברים1829 אשר מצבם ירד, יצאו עוד פעם למלחמה על הפלשתים מסבה זו: לכהן הגדול עלי היו שני בנים, חפני1830 ופנחס1831.

[339] אלה היו הן זדונים כלפי בני האדם והן חוטאים כלפי האלהות ולא נרתעו מפני שום עון; ממתנות הכהונה לקחו להם חלק עקב כהונתם, וחלק נשאו להם בגזל; נשים שבאו לעבודת אלהים1832 חללון, מהן בהשתמשם בכח, מהן בפתותם אותן בתשורות; ובכן, ארחות חייהם לא נבדלו במאומה מטירניה.

[340] קשה היה על אביהם לשאת את מעשיהם אלה עד כי השלים עם נפשו שירד עליהם עונש מאת האלהים על מעלליהם1833, וההמון התמרמר1834. וכאשר אמר אלהים לעלי ולשמואל הנביא, שהיה בימים ההם עוד נער, את אשר עומד לבוא על הבנים, התאבל לעיני כל על בניו.

[341] (2) אבל ברצוני להרצות תחלה את תולדות הנביא1835 ואחרי כן לספר את קורות בני עלי ואת השואה שבאה על עם העברים כולו.

[342] אלקנה1836, איש לוי1837, מהאזרחים מהמעמד הבינוני1838 אשר בנחלת אפרים וגר בעיר רמתים1839, לקח לו שתי נשים, חנה ופנינה1840. מן האחרונה נולדו לו גם בנים, אבל את הראשונה אף כי היתה בלי ילדים, הוסיף לאהוב.

[343] ובבוא פעם אלקנה עם נשיו לעיר שילה לזבוח, כי בעיר הזאת הוקם משכן אלהים כמו שספרתי לעיל1841, חלק גם הפעם בשעת החגיגה1842 מנות בשר לנשיו ולילדיו, וכראות חנה את ילדי השניה מסובים סביב לאמם1843, פרצה בדמעות והתיפחה על עקרותה ועל בדידותה.

[344] ובהיות צערה חזק מתנחומי אישה, הלכה אל המשכן והתפללה אל האלהים כי יתן לה זרע ויעשה אותה אם והבטיחה כי את הנולד לה ראשון תקדיש לעבודת האלהים וארחות חייו יהיו שונים מאלה של אנשים פשוטים. [345] וכאשר שהתה הרבה זמן בתפלתה צוה עליה עלי, אשר ישב לפני המשכן וחשב אותה לשכורה, כי תסתלק1844. ותאמר כי שתתה מים1845 וכי מתפללת היא לאלהים בצערה על כי חשוכת בנים היא, אז צוה לה להתעודד ויודיע לה כי אלהים יתן לה בנים1846.

[346] (3) היא1847 שבה אל אישה ותקוה טובה בלבה, ותאכל את מאכלה בשמחה ואחרי שובם אל עיר מולדתם התחיל ההריון ויולד להם ילד אשר קראוהו בשם שמואל שאפשר לבארו שאול מאת אלהים1848. ויבואו לזבוח זבחים לרגלי לידת הילד1849 ויביאו גם את מעשרותיהם1850.

[347] והאשה זכרה את הנדר אשר נדרה בנוגע לילד ותמסור אותו לעלי להקדישו לאלהים למען אשר יהיה נביא; שערו ניתן אפוא לגדל פרא ומים היו משקהו1851. ושמואל ישב במקדש וגודל בו ולאלקנה נולדו מחַנה עוד בנים ושלש בנות1852.

[348] (4) משמלאה1853 לשמואל השנה השתים עשרה1854 נבא כבר. ופעם בשכבו לישון קרא לו אלהים בשמו; ויגש אל הכהן הגדול, יען חשב כי הקול קולו.

[349] הכהן הגדול אמר כי לא קרא לו. ואלהים עשה זאת שלש פעמים. עתה אורו עיני עלי ויאמר אליו: „הלא אנכי, שמואל, שתקתי כמו עד עתה, אלהים הוא הקורא, ענה לו: הנני“. ובדבר אלהים עוד פעם הקשיב שמואל ובקשהו כי ידבר את דברי הנבואה, כי לא יאחר משמוע בקולו ככל אשר יחפץ.

[350] ויאמר אלהים: „יען כי אתה נמצא פה, דע לך, כי רעה תבוא על בני ישראל, גדולה משיוכל אדם לבטא ולהאמין במציאותה ושני בני עלי ימותו ביום אחד והכהונה תעבור לבית אלעזר1855. יען כי כבד עלי את בניו מעבודתי ולהוָתם“.

[351] ועלי הכריח את הנביא בשבועות להגיד לו את הדברים האלה, כי לא רצה שמואל לצערו בדבריו ומעתה חכה בודאות יותר גדולה לאבדן בניו. ושמע שמואל הלך וגדל יותר ויותר כי ראו שכל מה שנבא, בא ונהיה.

[352] (XI–1) והנה1856 באותו הזמן יצאו הפלשתים1857 למלחמה על בני ישראל ויחנו על יד העיר אֲפֵיק1858. וימהרו בני ישראל להתיצב נגדם ולמחרת נטשה המלחמה והפלשתים נצחו ויכו כארבעת אלפים מהעברים וירדפו את שאר ההמון אל המחנה.

[353] (2) והעברים1859 פחדו מפני מגפה שלמה וישלחו אל מועצת הזקנים1860 ולכהן הגדול ויצוו להביא ארון אלהים למען אשר יתגברו על האויבים בהמצאו במערכותיהם, ולא הבינו כי אדיר הוא זה שהחליט על מפלתם מהארון אשר לא נוצר כי אם בשבילו.

[354] ויגיע אפוא הארון ובני הכהן הגדול אשר אביהם פקד עליהם שאם ירצו להשאר בחיים אחרי שישבו הפלשתים את הארון לא יבואו לנגד עיניו1861.

[355] פנחס כהן כבר מזמן1862, כי אביו פנה לו את מקומו מחמת זקנתו. האומץ שב במדה מרובה לעברים אשר קוו כי על ידי בוא הארון יתגברו על האויבים, בשעה שהאויבים נדהמו בפחדם מפני נוכחותו של הארון אצל בני ישראל.

[356] אולם התוצאה לא התאימה לצפיה של שני הצדדים, כי כאשר היתה ההתנגשות עבר הנצחון שהעברים קוו לו לידי הפלשתים, ואת התבוסה שפחדו אלה מפניה סבלו העברים אשר נוכחו לדעת שלשוא היה בטחונם בארון. כי אך החלו להלחם עם האויבים פנו להם עורף ויאבדו כשלשים אלף איש. בין אלה נפלו גם בני הכהן הגדול והאויבים לקחו את הארון.

[357] (3) כאשר1863 הגיעה לשילה הידיעה בדבר המפלה ושביית הארון, כי צעיר בנימיני שהיה נוכח במאורעות הגיע אליה כמלאך, נמלאה העיר כולה יללה.

[358] והכהן הגדול עלי, אשר ישב על יד אחד משני השערים1864 על כסא גבוה, כשמעו את הצוָחה ובשערו שאיזה אסון קרה לילדיו שלח לקרוא לצעיר; ובהודע לו דבר הקרב נשאר בנפש שקטה בדבר בניו1865 ובנוגע למה שקרה לצבא כי ידע מאת אלהים את אשר יקרה והודיע זאת מראש; כי מושפעים בני האדם קשה רק ממקרים רעים בלתי צפויים מראש. [359] אבל כשמעו שגם הארון נשבה על ידי האויבים, מחמת הכאב הגדול שירד עליו באופן בלתי צפוי נפל אחורנית מהכסא ומת, אחרי שחי בכלל תשעים ושמונה שנה ומהן החזיק בשלטון ארבעים שנה1866

[360] (4) ביום1867 ההוא מתה גם אשת פנחס בנו כי לא עצרה כח לחיות אחרי מות אישה. היא היתה הרה כשנודע לה על אסון אישה. היא ילדה אמנם ילד לשבעה1868 חדשים אשר קראה אותו כל עוד היתה בה רוח חיים אי־כבוד1869, השם משמעו בלתי מכובד, לסבת התבוסה שנחל הצבא בימים ההם.

[361] (5) עלי היה הראשון מבית איתמר1870, הבן השני מבני אהרן, אשר משל. כי הכהונה היתה תחלה בבית אלעזר, והמשרה עברה מאב לבן;

[362] הוא מסר אותה לבנו פנחס, אחריו קבל את המשרה בנו אביעזר1871 אשר השאיר אותה לבנו בשם בוקי1872, וממנו קבל אותה בנו עוזי1873, אחריו1874 שמש עלי בכהונה הגדולה, אשר על אודותיו דברנו זה עתה, וצאצאיו החזיקו בה עד ימי מלכות שלמה. אז קבלו אותה שנית בני אלעזר.



 

ספר שישי


[1] (I–1) וישבו1875 הפלשתים את ארון אויביהם, כמו שספרנו מעט קודם לכן, ויביאוהו אל העיר אשדוד1876 ויציגוהו כשלל אצל אלהיהם הנקרא בשם דגון.

[2] אולם למחרת, כאשר השכימו כולם ונכנסו1877 אל המקדש להשתחוות לאלהיהם, מצאו אותו עושה את המעשה הזה לפני הארון: כי השתטח אחרי נפלו מעל הכן אשר היה עומד עליו. הם הרימו אותו והשיבוהו למקומו, ויתעצבו על לבם על המקרה. אולם בבקרם פעמים רבות1878 אצל דגון ומצאוהו תמיד שוכב במצב כזה משתטח לפני הארון, נבוכו ונבהלו מאד.

[3] לבסוף שפכה האלהות על עיר האשדודים ועל גבולם מגפה ומחלה כי מתו מבֻּרדם, מחלה קשה המביאה גויעה מהירה מאד עוד טרם תפרד הנשמה במיתה טבעית מהגוף; יען כי מוציאים החולים את מעיהם המנוגעים והנרקבים לגמרי מהמחלה1879. נוסף לזה יצא מהאדמה המון עכברים1880 אשר השחיתוה מבלי לחוס לא על צמח ולא על פרי.

[4] בהמצאם אפוא ברעות האלה ומבלי יכולת לעמוד בפני האסונות הבינו האשדודים כי כל זה גרם להם הארון וכי הנצחון ושביית הארון לא עלו להם לטובה.

[5] הם שלחו אפוא אל אנשי אשקלון1881 שליחים אשר יבקשום כי יקבלו אצלם את הארון. אלה הסכימו ברצון רב לבקשת האשדודים ונענו לעשות להם את החסד הזה, אך בקבלם את הארון נמצאו באותם הפגעים, כי הארון הביא אתו את מחלות האשדודים לאלה אשר קבלוהו מידם.

[6] וישלחוהו אנשי אשקלון מאתם לאחרים1882. אבל הוא לא נשאר גם אצל אלה, כי נוגפו מאותן המחלות וירחיקוהו לערים השכנות. ובאופן כזה סבב לו הארון דרך חמש1883 ערי הפלשתים בדרשו מעיר ועיר כמס על בואו לתוכה את המגפות שסבלה בגללו.

[7] (2) נלאים1884 מהרעות אשר גם לאלה אשר שמעו את שמען שמשו לקח לבלי לקבל אצלם לעולם את הארון בעד שכר כזה ותוצאתו, חפשו הנפגעים מעתה אמצעי ודרך להפטר ממנו.

[8] ויתאספו שליטי חמש הערים, מגת ומעקרון ומאשקלון וגם מעזה ומאשדוד, ויתבוננו מה עליה לעשות. ויחליטו שראשית כל עליהם להחזיר את הארון לבעליו, יען כי האלהים מתנקם בעבורו ובגלל זה שכנו בעקבות הארון המכות הנוראות האלה ואתו יחד חדרו לתוך עריהם.

[9] אבל1885 היו אשר אמרו שאין לעשות את הדבר ואל ישלו את עצמם ביחסם את סבת הרעות לארון, כי אין בו הכח הזה והעצמה, כי אילו היתה עין האלהים פקוחה עליו לא היה נופל בידי בני־אדם. ויעצו להם להרגע ולשלוט ברוחם למראה המקרים ולא ליחס את סבתם לדבר אחר אלא לטבע היוצר מזמן לזמן שנויים כאלה, הן בבני האדם עצמם והן באדמה והן בצמחים והן בכל דבר הגדל ממנה.

[10] נצחה את הדעות הנזכרות עצת האנשים אשר היה לפלשתים אמון בהם על הצטינם בהבנתם ובשכלם1886 גם בימים שעברו ועתה ביחוד נראו לדבר נכון בהתאם למצב שהם נמצאים בו. האנשים האלה אמרו שאין לשלוח חזרה את הארון ולא להחזיק בו, כי אם להקדיש לאלהים תודה1887 חמשה צלמי זהב כמספר הערים, כי דאג להצלתם והשאיר אותם בחיים אשר עמדו לאבדם על ידי המכות אשר לא יכלו עוד לעמוד בפניהם פנים אל פנים, וגם עכברי זהב במספר שוה לערים אשר הציפון ושחתו את ארצן.

[11] אחר כך יש להכניסם לתוך ארגז ולשים אותו על1888 הארון, ולהכין בשבילו עגלה חדשה ולאסור אליה פרות עלות ואת העגלים לכלוא ולעצרם, למען לא יעכבו את אמותיהם בלכתם אחריהן1889 ולמען תעשינה הפרות מתוך געגועים אליהם את דרכן בזריזות רבה. אחרי שידפקו בהן במשכן את הארון לעזוב אותן לנפשן על פרשת שלש1890 דרכים שתפנינה להמשיך באיזו דרך שתרצינה.

[12] ואם תבחרנה את הדרך לעברים ותעלינה אל ארצם, יש לחשוב שהארון הוא הגורם לצרות, ואם תלכנה בדרך אחרת, אמרו, נלך בדרך זו ונוָּכח שאין שום כח כזה בארון.

[13] (3) והאנשים1891 חשבו כי טובים הדברים שנאמרו ועד מהרה מלאו אחרי העצה. ובעשותם על פי הדברים שנאמרו קודם הובילו את העגלה אל פרשת הדרכים ויעזבוה לנפשה ויסוגו אחור; ובלכת הפרות בדרך ישרה כאילו נהוגות על ידי איש הלכו אחריהן שליטי הפלשתים כי חפצו לדעת באיזה מקום תעמודנה ואל מי תפנינה.

[14] והנה נמצא כפר בשבט יהודה, בית־שמש1892 שמו; לכפר זה הגיעו הפרות; ומישור גדול ויפה קבל את מהלכן ובו עמדו מלצעוד הלאה והעמידו שמה את העגלה. היה זה מחזה בשביל אנשי הכפר ושמחו מאוד; ויען כי היתה עונת הקיץ וכל האנשים היו עסוקים בשדות באוסף היבול, כראותם את הארון תקפה אותם השמחה ויניחו את העבודה מידם וימהרו וירוצו אל העגלה.

[15] ויורידו את הארון ואת הארגז אשר הכיל את הצלמים ואת העכברים וישימוהו על איזה סלע הנמצא במישור, ויזבחו זבחים רבים לאלהים ויחוגו חג גדול ואת העגלה ואת הפרות העלו עולה ושליטי הפלשתים ראו זאת ושבו אל ביתם1893.

[16] (4) אולם1894 כעס אלהים וחרונו פגעו בשבעים1895 מאנשי הכפר בית־שמש, אשר לא היו ראויים לנגוע1896 בארון, כי לא היו כהנים1897, ובגשתם אליו הכה בהם וימותו. ואנשי הכפר בכו על הנפגעים האלה והתאבלו עליהם אֵבֶל ההולם למכה שלוחה מאת אלהים ואיש איש קונן על מתו.

[17] ובהכירם את עצמם לבלתי ראויים שהארון ישאר אצלם, שלחו לצבור העברים1898 והודיעו שהארון הושב על ידי הפלשתים. כשנודע להם הדבר העבירו לקרית־יערים1899, עיר בקרבת הכפר בית־שמש.

[18] במקום הזה ישב איש אחד מבית לוי1900, אבינדב1901, ידוע לתהלה בצדקתו וביראת האלהים שלו ויביאו את הארון אל ביתו, כאל מקום הוגן לאלהים, כי בו יושב איש ישר. בני1902 האיש הזה שרתו לפני הארון ועמדו במשמרתם עליו עשרים שנה, כי כימים הללו נשאר בקרית־יערים אחרי עשותו אצל הפלשתים ארבעה1903 חדשים.

[19] (II–1) ויהי1904 בימים ההם כשבת הארון בעיר קרית יערים וינהו העם כולם אחרי אלהים בתפלה ובזבחים ויגלו הרבה יראה והערצה אליו1905. והנביא שמואל כראותו את מסירותם, מצא שהשעה נכונה לדבר אליהם כל עוד הם במצב כזה על דבר החירות ועל דבר הטובות הכרוכות בה וישתמש בדברים שחשב אותם למתאימים ביותר לקנות את לבם, ויאמר:

[20] „האנשים, אם אמנם הפלשתים עדיין אויבים קשים לכם היום, אלהים מתחיל להטות לכם חסד ואהבה, עליכם לא להיות רק שואפים לחירות, אלא גם לעשות את הדבר שבו משיגים אותה ואין עליכם לשאוף להשתחרר מאדוניכם כל עוד הנכם ממשיכים לעשות מעשים אשר בגללם ישארו להיות אדוניכם.

[21] כי אם היו ישרים והסירו את הרע מנפשותיכם וזכרו אותן ופנו אל האלהות בכל לבבכם והתמידו בעבודתה. כי בעשותכם ככה תבוא לכם ההצלחה, חירות מהעבדות ונצחון על האויבים, אשר מן הנמנע להשיגם לא בכח הנשק ולא בכח איש ולא בהמון הלוחמים, כי אלהים אינו מבטיח להשיגם בעזרת אלה, אלא אם תהיו טובים וישרים וחי משמשים ערובה להבטחותיו“.

[22] אחרי דברו את הדברים האלה הריע ההמון, שבע רצון מההתעוררות ויאבו ללכת בדרך הרצויה בעיני האלהים. ושמואל אסף אותם לעיר אחת הנקראת מצפה1906. המלה הוראתה בלשון העברים המצפה. במקום הזה שאבו מים ונסכו לאלהים וצמו כל היום והתמסרו לתפלה.

[23] (2) אבל1907 הֵאספם במקום הזה לא נעלמה מעיני הפלשתים ואך נודע להם דבר התקהלותם, ויעלו עליהם עם צבא אדיר בקוותם כי יתנפלו על העברים בעודם בלתי נזהרים ובלתי מוכנים.

[24] ההתקפה הזאת החרידה את העברים והפילה עליהם מהומה ומחתה וימהרו אל שמואל ויאמרו כי רוחם נפלה בקרבם מתוך פחד ובגלל תבוסתם הקודמת ומשום זה נשארנו שקטים למען לא נזיז את חיל האויבים, והנה הבאת אותנו לתפלה ולזבחים ולשבועות והאויבים נלחמים בנו ואנו ריקים מאין נשק. לא נשארה לנו תקוה אחרת להצלה אלא ממך לבד ומאלהים שיֵעתר לתפלתך כי נמלט מידי הפלשתים.

[25] ושמואל מעורר אותם להתעודד ומבטיח להם את תשועת אלהים, ויקח טלה חלב ויקריבהו בעד ההמון ויתפלל לאלהים כי יגן עליהם ביד ימינו בקרב עם הפלשתים ולא ישחית אותם בהנגפם שנית.

[26] ויעתר אלהים לתפלותיו ויקבל את הקרבן ברוח נדיבה ויבטיח להם נצחון ועוז. עוד הקרבן על המזבח לא נאכל כליל על ידי האש הקדושה וחיל האויבים יצא מהמחנה והתיצב במערכה לקרב בקוותו לנצחון, בשערם שהיהודים שרויים במבוכה בלי מוצא בהיותם בלי נשק ונועדו שמה לא לשם קרב. אולם הפלשתים עצמם נפלו בפח כזה עד שאילו אמר להם איש מראש את הדבר הזה לא האמינו על נקלה לדבריו.

[27] כי בראשונה הרעים עליהם האלהים ברעש אדמה ועשה את הארץ רועדת ומתנועעת תחת רגליהם עד שבתנודותיה המעידה את רגליהם ובהבקעה נבלעו לתוך אי־אלו מהבקעים1908; אחרי כן החרשו על ידי הרעמים, ולהבות הברקים אשר בערו סביבם שרפו את עיניהם עד שהשליכו את נשקם מידם ונטולי נשק הפכו את פניהם וינוסו.

[28] ויצא שמואל אחריהם עם העם, ואחרי הכותו רבים מהם רדף אחריהם עד בית־כיר1909, מקום הנקרא בשם זה; וישם במקום הזה אבן שתסמן את גבול הנצחון ומנוסת האויבים ויקרא לו מעוז1910, סמל לעוז האלהים שנעשה לעברים נגד אויביהם.

[29] (3) והפלשתים1911 לא הוסיפו עוד להלחם בבני ישראל אחרי המכה הזאת כי אם בזכרם מתוך פחד את אשר קרה להם שקטו, ורוח הגבורה שהיה ממלא תמיד את הפלשתים נגד העברים מלא אחר הנצחון הזה את אלה.

[30] ושמואל בהלחמו אתם המית רבים מהם ואת יהירותם שבר כליל ויקח בחזרה את הארץ אשר החזיקו בה לפנים כאשר גברה ידם בקרב. היה זה החבל המשתרע מגבולות גת עד העיר עקרון. בימים ההם היתה ברית שלום לבני ישראל עם הכנענים1912 ששרדו עוד.

[31] (III–1) והנביא1913 שמואל הביא סדרים בעם וקבע להם עיר1914 וצוה כי אליה יבואו לשפוט כל ריב ומשפט, והוא עצמו סבב מדי שנה בשנה בערים1915 ושפט את ישראל והחזיק חוק וסדר זמן רב.

[32] (2) אחר כך1916, כאשר סר כוחו מפני הזקנה ויחדל מנהוג כמנהגו וימסור לבניו את השלטון ואת הנהגת העם; שם הגדול שבהם היה יואל1917, והצעיר שמו אביה1918. הוא הפקיד את האחד בעיר בית־אל לשבת ולשפוט בה ואת השני בבאר שבע1919, וחילק את העם, חלק ישמע לזה וחלק לזה.

[33] אבל אלה שמשו דוגמה והוכחה ברורה כי ישנם בנים שאינם נעשים דומים לאביהם במדותיהם, כי אפשר שיצאו אנשים ישרים ותמימים מהורים נוכלים ולפעמים נולדים נקלים להורים טובים;

[34] כי בני הנביא נטו מארחות אביהם והלכו בדרך ההפוכה ועזבו את הצדק בעד מתנות ובצע נבזה, ואת המשפטים שפטו לא לאמתם כי אם לתועלתם הם וילכו אחרי מותרות ומשתאות מפוארים ועשו מעשיהם למורת רוח אלהים ואביהם הנביא אשר שקד ודאג כה הרבה לנטוע גם בלב ההמון את רגש הצדק.

[35] (3) והעם1920 בראותו את התעללות בני הנביא בסדור המדינה הקים התרעם מאד על המעשים האלה ומהר בהמוניו אליו, אשר ישב ברמה, ויגידו לו את עַוְלוֹת בניו וכי בהיותו כבר זקן ותשוש משיבה אינו יכול בעצמו לעמוד עוד בראש הענינים כמקודם, ויבקשו ויתחננו אליו כי ימנה מלך עליהם אשר ימשול באומה ויתנקם בפלשתים האשמים עוד בשל פשעיהם הקודמים1921.

[36] הַדִּבּוּרִים האלה צערו מאד את שמואל בגלל רגש הצדק המשרש בנפשו ושנאתו למלכים; כי היה נתון לגמרי לרעיון ששלטון האצילים אלהי הוא ושבידו לעשות את העמים המשתמשים בו במדיניותם למאושרים.

[37] מחמת החרדה והצער על השיחות האלה לא שם לב למזון ולשֵׁנה וכל הלילה הפך ברוחו בענינים האלה1922.

[38] (4) בהמצאו1923 במצב כזה נראתה לו האלהות ודברה על לבו לבל תעגם נפשו לדרישות ההמון כי לא אותו מאסו כי אם אותה עצמה למען אשר לא תמלוך לבדה; את המעשים האלה חרשו מיום שהוליכה אותם ממצרים, אך אמנם לא יעבור זמן רב ויתחרטו קשה ואם כי בזה לא יבוטל כלל המעשה העומד להעשות, אבל יִוָסרו על כי מאסו אותי וקבלו עצות כפויות־טובה לי ולנבואתך.

[39] מצוה אני אותך אפוא לבחור להם מלך אשר אֹמַר לך מראש אחרי שתתרה בהם תחלה באיזו רעות יתנסו כשימלוך עליהם מלך ואחרי שתעיד לאיזו תמורות הם אצים1924.

[40] (5) ויהי כאשר1925 שמע את הדברים האלה וישכם שמואל ויאסוף את היהודים ויאמר כי מסכים הוא ליַעֵד להם מלך, אך עליו לפרט להם תחלה את אשר יבוא להם מאת המלכים ואיזו רעות תמצאנה אותם. „דעו אפוא כי ראשית יקחו מכם בזרוע את בניכם ויצוו כי מהם יהיו רַכָּבִים, מהם פרשים ושומרי־ראשם, אחרים – רצים ושרי אלפים ושרי מאות1926, כי יעשו אותם בעלי מלאכה, עושי נשק ומרכבות וחרשי מכונות מלחמה,

[41] גם עובדי אדמה, משגיחים על שדותיהם ובוצרי כרמיהם, לא יהיה דבר אשר לא יעשו בניכם מצווים כדרך עבדים מקנת כסף; וגם את בנותיכם יעשו רקחות וטבחות ואופות וישעבדו אותן לכל עבודה אשר שפחות עושות מתוך מורא מפני מכות וענויים.

[42] את נחלותיכם יקחו להם ויתנון מתנה לסריסיהם ושומרי ראשם ואת עדרי בקריכם1927 יחלקו בין אנשיהם. בקיצור, אתם וכל אשר לכם תהיו עבדים למלך יחד עם עבדיכם עצמם. וכאשר יבוא הדבר יעלו בזכרונכם דברַי אלה ובסבלכם את סבלותיכם תתחרטו ותתפללו לאלהים כי ירחם עליכם ויחנן אתכם מהר לשחרר אתכם מהמלכים. אבל הוא לא ישמע לתפלותיכם, כי ימאן להן ויתן לכם לשאת את ענשכם בעד מחשבתכם הרעה“.

[43] (6) אולם1928 למרות הנבואות האלה למה שיבוא הקשיח ההמון את לבו וקשה היה להוציא מדעתם החלטה שנתחזקה כבר לפי הלך רוחם. כי לא שנו את דעתם ולא שמו לב לדברי שמואל, כי אם לחצו עליו בחזקה ודרשו כי יבחר מיד את המלך ולא יחשוב לעתידות.

[44] כי למען הנקם באויביהם דרוש איש שילחם מלחמותיהם ואין בזה שום דבר נגד ההגיון שבשעה שעל שכניהם מולך מלך, מן הראוי שגם במדינתם יהיה ככה. לכן כראות שמואל שלמרות דבריו שחזה להם מראש, אינם חוזרים מדרישתם, כי אם עומדים על דעתם, אמר להם: „לכו איש לביתו ולעת הצורך אשלח לקרוא לכם, כשאֶודע מאת האלהים את מי לתת לכם למלך“.

[45] (IV–1) ויהי1929 איש משבט בנימין ממשפחה נכבדה וישר רוח ושמו קיש1930. ולו בן צעיר יפה מראה ויפה תואר1931 ומעלותיו הרוחניות טובות מהחיצוניות; קראוהו שאול1932. [46] וקיש זה, כאשר תעו אתונות יפות שלו מהמרעה שלח את בנו עם אחד ממשרתיו לחפש את הבהמות, כי לבו היה קשור בהן יותר מאשר בדבר אחר מנכסיו. בחפשו את האתונות עבר את ארץ שבט אביו והגיע לאחרות וכאשר לא מצא אותן גם באלה גמר בלבו לשוב, לבל יגרום לאביו דאגות על־אודותיו.

[47] בבואם אצל העיר רמה אמר המשרת המלוהו כי בעיר הזאת חי נביא אמת, ועצתו כי ילכו אליו, כי על ידו ידע את סופן של האתונות.

[48] ואם ילכו, השיב שאול, אין בידו מה לתת לנביא בשכר נבואתו, כי אזלו ממנו כבר הוצאות הדרך1933. על זה ענה הנער כי נמצא בידו רבע שקל ואת זה יתן, יען שגו מתוך אי־ידיעה שהנביא אינו מקבל שכר; וילכו, ועל יד השער פגשו בנערות ההולכות לשאוב מים וישאלו אותן לבית הנביא. ואלה הראו ואמרו להם להחיש את צעדיהם בטרם יסב אל המשתה; כי רבים הזמין ויסב תחלה לפני הקרואים.

[49] ואמנם הזמין שמואל רבים ביום ההוא אל המשתה מטעם זה: הוא התפלל יום יום אל האלהים כי יאמר לו מראש את מי יעשה למלך ואתמול הודיעהו את האיש, כי הוא עצמו ישלח איזה עלם משבט בנימין לעת הזאת; שמואל ישב לו אפוא על גג ביתו וחכה לשעה הקבועה ובבואה ירד ללכת אל הסעודה.

[50] הוא פגש את שאול ואלהים גלה לו שהוא האיש המיועד למשול.

[51] ויגש שאול אל שמואל ויברכהו לשלום ויבקש ממנו כי יראה לו את בית הנביא, ואמר, כי זר הוא ואינו יודע. ויען שמואל כי הוא זה ויקח אותו אתו אל המשתה, ואשר לאתונות שנשלח לחפש אותן, נמצאו וכל החמודות המיועדות בשבילו. אולם שאול הפסיקו ואמר: „אבל קטונתי, אדוני, מתקוה כזו ושבטי זעיר הוא מדי להעמיד מלכים ומשפחתי דלה מהמשפחות האחרות. אתה לועג וצוחק לי בדבריך להעמידני למעלה מהמגיע לי לפי מעמדי“.

[52] אולם הנביא הוליך אותו אל המשתה ונתן לו וגם למלוהו מקום להסב בין הקרואים; מספרים היה שבעים1934, ופקד על המשמשים1935 שישימו לפני שאול מנת מלכים. כאשר הגיעה שעת השכיבה קמו הקרואים והלכו איש איש לביתו ושאול יחד עם נערו לנו אצל הנביא1936.

[53] (2) בבוקר1937 השכם הקים אותו שמואל ממצעו ולוהו ובהיותם מחוץ לעיר צוה כי יעבור הנער לפניהם והוא עצמו ישאר, כי יש לו להגיד לו דבר מה מבלי שיהיה איש אתם. [54] אחרי ששלח שאול את מלוהו לקח הנביא את הפך ויצוק שמן על ראש העלם וישקהו ויאמר: דע כי נבחרת מאת האלהים למלך נגד הפלשתיים ולהגן על העברים1938. ולתפקידים אלה ישמש לך האות הבא אשר אני עומד להודיעך מראש:

[55] בלכתך מפה ומצאת בדרך שלשה אנשים1939 הולכים לבית אל להשתחוות לאלהים ותראה את הראשון מביא שלש ככרות, השני גדי1940 והשלישי יוליך אתו נבל יין. האנשים האלה ישאלו לך לשלום ויאמרו לך דברים טובים ויתנו לך שתי ככרות ולקחת מידם.

[56] משם תבוא למקום הנקרא קבורת רחל1941 ושם תפגוש באיש1942 אשר יבשר לך כי נמצאו האתונות. אחר כך תבוא משם אל גבעה ופגעת בחבל נביאים ומלא רוח אלהים תנבא יחד אתם, וכל הרואה זאת ישתומם ויתפלא ויאמר: איך הגיע בן קיש למעלת אושר כזו?1943 וכאשר יבואו לך האותות האלה, תדע שאלהים עמך, תברך את אביך ואת בני ביתך1944.

[57] ובאת לגלגל כאשר אשלח1945 לקרוא לך למען נזבח זבחי תודה לאלהים עבור הטובות האלה“. אחרי דברו את הדברים האלה ואת הנבואה הזאת שלח את העלם. והכל בא לשאול כנבואתו של שמואל.

[58] (3) בבואו הביתה1946 שאל אותו קרובו אבנר1947, כי הוא חבב אותו יותר משאר אנשי הבית, בדבר נסיעתו וקורותיה. ושאול לא העלים ממנו שום דבר, לא שהוא בא אל שמואל ולא שזה אמר לו שהאתונות נמצאו,

[59] אבל את דבר המלוכה וכל הנוגע לה שמר אצלו, בשערו כי השומע יתמלא קנאה ואי־אימון; ואפילו לו, שהחשיבו הנאמן לו ביותר ואהבו בכל נפשו מכל קרוביו האחרים, דִמה לבלי לבטוח בו ולא מן התבונה הוא לגלות לו, כי שקל בדעתו, חושבני, מה טבעו האמיתי של האופי האנושי, שנאמנות בטוחה אינה לא אצל ידידים ולא אצל קרובים ואינם שומרים על נטיתם מול שיא ההצלחה הנתונה מאת האלהים, כי אם תופעות כאלה מוצאות מיד רוע לב ודבות.

[60] (4) ויאסוף1948 שמואל את העם אל העיר מצפה ויפנה אליו בדברים, אשר, לפי דבריו, נצטוה מאת האלהים להגיד, שאחרי שאלהים נתן להם את החרות והכניע את האויבים שכחו את טובותיו ומאסו במלכותו מבלי להבין שהמועיל ביותר הוא להיות תחת ממשלתו של הטוב בין כולם, ואלהים הלא הוא הטוב מכולם,

[61] ויבחרו בבן־אדם למלוך עליהם, אשר יעשה בנתיניו כמו בקנינו, לפי רצונו וחפצו ומאויי יצריו האחרים בהשתמשו לרעה ובלי רחם בכחו, ולא יתאמץ לקיים את בני האדם כי אינם יצירי כפיו ופועל ידיו, ואילו האלהים דוקא מסיבה זו היה סוכך עליהם. „אבל מאחרי שזה רצונכם והעָוֶל כלפי אלהים גבר, התיצבו כולכם לשבטיכם ולמשפחותיכם והפילו גורלות“.

[62] (5) העברים1949 עשו את הדבר והגורל נפל על שבט בנימין וכאשר הָגרל על השבט הזה עלה הגורל למשפחה בשם מַטְרִי1950, וכאשר הוטל הגורל לגברים1951 קבל את המלוכה בנו של קיש, שאול.

[63] כשנודע לו הדבר, הסתלק העלם מיד, כי לא רצה, לדעתי, להֵראות כתָאֵב לקבל את השלטון; יותר מזה, הוא הראה מדה כזו של כבוש היצר ושל ענוה1952, שבשעה שרוב בני אדם אינם יכולים לעצור בשמחתם אפילו בהשגים קטנים ונחפזים להיות נראים לעיני העולם כולו, הוא, לא לבד שלא הראה רגש כזה להשיג מלוכה ולהעשות על ידה אדון על עמים כה רבים וכה עצומים, אלא גם התחמק מעיני האנשים אשר ימלוך עליהם ויאלצם לחפש אחריו ולא בנקל.

[64] העברים היו נבוכים ואובדי עצות על כי נעלם שאול ויתפלל הנביא1953 לאלהים כי יֵראה איה מקום העלם ולהביאו לפניהם1954.

[65] בהודע לו מאת האלהים המקום שהתחבא בו שאול, שלח אנשים להביאו, ובבואו התיצב בתוך ההמון. הוא התנוסס בין כולם וגבהו היה מלכותי מאד.

[66] (6) והנביא אמר: „את זה נתן לכם אלהים למלך, ראו מה נעלה הוא על כולם ומה הגון הוא לשלטון“. ואחרי שהריע העם „הצלחה למלך“1955, כתב הנביא את העתידות לבוא1956 להם והקריא בנוכחות המלך, ואת הספר שם במשכן אלהים, עדות לדורות הבאים על מה שחזה מראש.

[67] אחרי המעשה הזה שלח שמואל את העם והוא עצמו שב לעיר רמה, כי היא היתה מולדתו, ושאול הלך לגבעה, אשר מתוכה יצא, והלכו אחריו אנשי יושר1957 רבים, מביאים לו את המנחה המגיעה למלך, אבל אנשי בליעל רבים, מאלה אשר בזו לו וגם לעגו לאחרים, לא הביאו לו מתנות ולא השתדלו, לא במעשה ולא בדבור, להפיק רצון מאת שאול.

[68] (V–1) ויהי1958 חודש ימים אחרי כן1959 ותהי המלחמה נגד נחש1960 מלך בני עמון1961 הגורם הראשון לכבוד שאול אצל העם כולו. כי האיש הזה סבב רעות רבות ליהודים שישבו בעבר הירדן בחדרו לתוך ארצם בחיל כבד ועצום, את עריהם כבש לעבדות ואותם הביא לעת עתה בידו בכח ובאלמות,

[69] ולהבא אמר בהמצאה ערמומית לעשות אותם אין־אונים למען לא יוכלו להתקומם עוד פעם ולהמלט מהשעבוד תחתיו: הוא נקר את העין הימנית מכל אלה שהסגירו את עצמם בידו על נאמנותו או שכבשם לפי חוק המלחמה1962.

[70] הוא עשה זאת, בהיות העין השמאלית מכוסה במגן, ועכשיו יהיו בלתי מוכשרים לגמרי1963.

[71] אחרי שעשה מלך העמונים את הדבר הזה ליושבי עבר הירדן עלה למלחמה על אלה הנקראים גלעדים, ובהקימו את מחנהו אצל בירת האויבים, היא העיר יָבֵש1964, שלח אליהם מלאכים וצוה כי ימסרו את עצמם מיד בידו בתנאי שעינם הימנים תעקר ואם לא, איים, ישים מצור עליהם ויהרוס את עריהם; הברירה בידם אם לבחור לחתוך חלק קטן מגופם או להשמד כליל.

[72] הגלעדים הנדהמים לא העיזו לענות במה הם בוחרים, לא כי ימסרו את עצמם ולא כי ילחמו, אבל בקשו רֶוַח של שבעה ימים למען לשלוח מלאכים אל בני עמם ולבקש כי ילחמו יחד אתם ואם תבוא עזרה ילחמו, ואם הדרישה מאלה תהיה בלי תוצאות הבטיחו, שימסרו את עצמם, לסבול כטוב בעיניו.

[73] (2) ויבז1965 נחש לעם הגלעדים ולתשובתם ויתן להם את הרווח והרשה כי ישלחו לבעלי ברית כרצונם. הם שלחו אפוא מיד מלאכים לכל עיר ועיר להודיע לבני ישראל את דרישות נחש ואת היאוש שבו הם נתונים.

[74] לשמע דברי אנשי יבש הובאו בני ישראל לדמעות וכאב, אך יותר מזה לא נתן אותם המורא לעשות דבר מה. ובבוא המלאכים גם לעירו של המלך שאול1966 ויספרו על הסכנות שבהן נמצאים אנשי יבש, התרגש העם לשמע הדברים כמו האחרים, ויקוננו על אסון קרוביהם1967.

[75] והנה בא שאול העירה ממלאכתו בשדה וימצא את אנשי עירו בוכים ובשאלו לסבת עקת נפשם ויגונם שמע את דברי המלאכים.

[76] ותצלח עליו רוח אלהים וישלח את אנשי יבש אל עירם בהבטיחו להם שביום השלישי1968 יביא תשועה ולפני הנץ החמה יתגבר על האויבים, למען אשר תראה אותם השמש בעלותה מנצחים כבר ונגאלים מפחד. ויצו לאחדים מהם כי ישארו אצלו להראות לו את הדרך1969.

[77] (3) ברצותו1970 למשוך על ידי יראה מפני עונש את העם למלחמה נגד העמונים ולאספם חיש מהר, חתך את גידי בקריו1971 ואִיֵּם כי יעשה את המעשה הזה לכל איש ואיש1972 אשר לא יבוא מחר בבוקר עם נשקו אל הירדן וילך אחריו ואחרי הנביא שמואל לכל אשר יוליכוהו.

[78] וכאשר התאספו העברים במועד הקבוע מאימת העונש שנגזר עליהם, פקד את ההמון בעיר בזק1973 וימצא את מספר הנאספים, מלבד שבט יהודה, שבע1974 מאות אלף; מהשבט ההוא היו שבעים1975 אלף.

[79] הוא עבר את הירדן ובלכתו כל הלילה דרך של עשר סחוינים1976 הגיע לפני הנץ החמה; ויחלק את צבאו לשלשה ראשים ויתנפל פתאום מכל עבר על האויבים אשר לא צפו לזאת, ובהכנסו בקרב המית רבים מהעמונים וגם את המלך נחש1977.

[80] המעשה המפואר הזה שבוצע על ידי שאול הפיץ הרבה בין העברים כולם את שבחו והקנה לו תהלה נפלאה של גבורה. ואם היו אי־אלו אשר בזו לו קודם לכן, עתה שנו את דעתם לכבדו ולהחשיבו לטוב מכולם. כי לא היה די לו בזה שהציל את יושבי יבש אלא גם חדר לתוך ארץ העמונים.

[81] כבש אותה ושלל הרבה שלל ושב אל ארצו בתפארה. והעם מתוך עליצות על פעולות שאול שמח על שבחר במלך כזה וצעק קבל האנשים אשר אמרו שהוא לא יהיה לשום תועלת במדינה: „אַיָם עתה האנשים האלה?“ וגם: „יתנו את הדין“, וכל הדבורים אשר האוכלוס שזחה עליו דעתו לרגל הצלחה אוהב להגיד נגד אנשים אשר מעט קודם לכן בָּזוּ את הגורמים למעשי הצלחה כאלה.

[82] אמנם שאול קבל בשמחה את רצונם הטוב ואת אהדתם אליו, אבל נשבע כי לא יתן שאיש מבני עמו יומת ביום ההוא; כי לא נכון הוא לגעל את הנצחון הנתון מאת האלהים בדם וברצח אנשים בני אותו הגזע; מתאים יותר לחוג חג מתוך חדוה המקיפה את כולם כרֵעים.

[83] (4) והנה1978 אמר שמואל כי מן הצורך הוא לחזק את המלוכה בידי שאול על ידי בחירה שניה, ויתאספו כולם אל העיר גלגל, כי פקד עליהם לבוא שמה.

[84] ועוד פעם משח1979 הנביא לעיני העם את שאול בשמן הקודש ובפעם השניה הכריז אותו למלך.

[85] ובאופן זה נהפכה מדיניות העברים לממלכה; כי בימי משה ותלמידו יהושע שהיה שר־צבא, חיו תחת שלטון האצילים1980. אחרי מותו נמצא העם במשך של שמונה עשרה שנה בהעדר שלטון1981. אחרי התקופה הזאת מדי שובם אל מדיניותם הקודמת הפקידו את השפוט על הכלל בידי האיש שהראה כי הוא הטוב ביותר למלחמה ולגבורה. ובגלל זה קראו את התקופה הזאת של מדיניותם תקופת השופטים.

[86] (5) והנביא1982 שמואל אסף את העברים לאספה ויאמר: „משביע אני אתכם באלהי האלהים אשר עשה והחיה את שני האחים המפוארים האלה, כונתי למשה ולאהרן, והוציא את אבותינו מידי המצריים ומשעבודם, שתאמרו מבלי שתעשו לי קורת רוח מתוך בושה ומבלי שתכבשו את דבריכם מתוך מורא ומבלי לתת מקום לאיזה רגש אחר,

[87] אם עשיתי דבר מה בלתי ישר או בלתי צודק בעד בצע או תועלת או חבה לאחרים. הוכיחו לי אם לקחתי לי דבר מהדברים, בקר או צאן, אשר לא נחשב לעָוֶל לקחת מהם למזון או אם צערתי את מי שהוא בקחתי את בהמת משאו1983 לצרכי1984, ענו בי דבר מהדברים האלה בפני מלככם“. ויקראו בקול, שדבר מהדברים האלה לא נעשה על ידו, אלא ביושר ובצדק עמד בראש האומה.

[88] (6) אחרי1985 שהעידו עדות זו פה אחד אמר שמואל: „מאחר שהודיתם לי שאין בידכם עוד להוכיחני על עָוֶל בכפי, הבה ושמעו עתה דברי הנאמרים בגלוי לב כי חטאתם קשה נגד אלהים בדרשכם מלך.

[89] עליכם לזכור היטב, שרק בשבעים נפש בלבד מגזע שלנו בא אבינו יעקב, מתוך לחץ רעב למצרים, ויפרה בארץ ההיא ויהי לאלפי רבבה, וכאשר הביאו אותם המצריים בעבדות ובענויים קשים שמע אלהים לתפלות אבותיכם ובלי מלך נתן להם שהעם ישתחרר מלחצם בשלחו להם את האחים משה ואהרן אשר הוליכו אותם אל הארץ הזאת אשר אתם יושבים בה היום.

[90] ואחרי שהתענגתם בטובות האלה שניתנו לכם מאת האלהים, בגדתם בעבודתו וביראתו. ולמרות כל זאת כשבאתם תחת יד האויבים גאל אתכם תחלה בתתו בידכם את הנצחון על האשורים1986 וחילם, אחר כך הגביר ידכם על העמונים והמואבים ולאחרונה על הפלשתים. ואת המעשים האלה בצעתם לא בהנהגת מלך, אלא גדעון ויפתח1987 שיצאו בראשכם.

[91] איזו אולת תקפה אתכם איפוא לברוח מאת האלהים ולחפוץ להיות מלך? ואני אמנם הפקדתי את האיש אשר אלהים עצמו בחר בו. והנה למען באר לכם היטב כי רע בעיני האלהים וחרה לו על אשר בחרתם בממלכה, אטה את רצון אלהים כי יגלה לכם זאת באופן ברור באותות. כי דבר שאיש מכם לא ראה אותו מימיו יקרה עתה, מטרות עוז בעונת הקיץ. אחרי שאתפלל לאלהים אעשה הדבר הזה מיד לעיניכם“.

[92] ואך גמר שמואל את דבריו אל העם והאלהים קיים למעלה מכל ספק את דברי הנביא על ידי ברקים ורעמים ומטר ברד, עד שהעברים הנדהמים והנפחדים הודו כי חטאו וכי באו לידי כך מתוך סכלות והתחננו אל הנביא כאל אב טוב וחנון ואדיב, שיטה אליהם חסדי אלהים ויכפר עוונם זה, אשר הוסיפו לחטאתיהם ולפשעיהם האחרים.

[93] הוא הבטיח להתפלל אל האלהים ולחלות את פניו כי יסלח להם על המעשה הזה, אולם הזהיר אותם להיות ישרים וטובים ולזכור תמיד את הרעות אשר מצאו אותם בגלל עברם על הצדק ואת מופתי אלהים ואת תורת משה, אם אַוַת נפשם היא להיות חפשים ומאושרים תחת מלכם.

[94] ואם יזניחו אותם, אמר, תבוא גם עליהם וגם על מלכם מכה קשה מאת האלהים. אחרי שחזה שמואל את הדברים האלה לעברים שלח אותם לאהליהם בחזקו בפעם השניה את שאול במלוכה.

[95] (VI–1) ויבחר1988 לו שאול מתוך ההמון שלשת1989 אלפים, ויקח אלפים לעצמו כי יהיו שומרי ראשו וישב בעיר בית־אל1990, וליונתן בנו נתן את האחרים כי יהיו שומרי ראשו וישלח אותו לגבעה1991.

[96] ויונתן שם מצור על איזה מצב של הפלשתים לא רחוק מגבעה1992 ולכדו. כי הפלשתים רדו ביהודים ולקחו מהם את נשקם והחזיקו חילות מצב במקומות המבוצרים ביותר בארץ ואסרו לשאת ברזל ולהשתמש איזה שמוש שהוא בברזל; ובגלל1993 האסור הזה כאשר היה על האכרים לתקן כלי מכלי עבודתם, אם אֵת או קרדום או כל כלי אחר הדרוש לעבודת האדמה והלכו אל הפלשתים1994 ועשו אותם.

[97] בהודע לפלשתים דבר אבדן המצב כעסו מאד והעריכו את הפגיעה הזאת לפשע כביר ויצאו למלחמה על היהודים ויוליכו אתם שלש מאות אלף רגלים1995 ושלשים אלף רכב וששת אלפים פרשים. הם חנו על יד העיר מכמש1996.

[98] ושאול מלך העברים בשמעו את הדבר ירד אל העיר גלגל והודיע בכל הארץ וקרא את העם למלחמה בפלשתים בעד החרות, בהפחיתו ובהקטינו את ערך חילם שאין שום פחד סכנה לצאת נגדם למלחמה

[99] אך כאשר ראו אנשי שאול את המון הפלשתים וייראו מאד ויתחבאו, מהם במערות ובחורים, אולם הרוב נמלט לעבר הירדן; זאת היתה ארץ גד וראובן1997.

[100] (2) ושאול1998 שלח לקרוא אליו1999 את הנביא להועץ יחד על אודות המלחמה והמצב. ויצוהו הנביא כי יחכה לו שם וכי יכין קרבנות כי אחרי עבור ששה ימים יבוא אליו למען אשר יקריבו ביום השביעי ורק אחר כך יאסור את המלחמה עם האויבים.

[101] אמנם שאול חכה כמו שפקד הנביא, אך לא יכול לשמור עוד על הפקודה ובראותו שהנביא מאחר והוא עצמו הולך ונעזב מחילו, לקח את הקרבנות והעלה אותם. והנה שמע כי שמואל הולך ובא ויצא להפגש אתו.

[102] שמואל אמר כי לא נכון עשה לבלתי שמוע לפקודותיו ולבלתי חכות לבואו, ועתה עשה את עבודת הקרבן בלתי נכון2000 ונהג בפחזות.

[103] שאול הצטדק ואמר כי אמנם חכה כל הימים אשר קבע שמואל, אבל הלחץ, כי חייליו הנפחדים יפוצו, האויבים חונים במכמש, השמועה כי יורדים הם אליו הגלגלה, המריץ אותול להקריב את הקרבן.

[104] על זה ענה שמואל ואמר: „והנה אתה, לוא2001 היית ישר ולא עברת על דברי2002 ולא זלזלת במה שפקד אותי אלהים בנוגע למצב הנוכחי הזה ולא מהרת יותר מאשר לתועלת המצב, היה נותן לך וגם לזרעך2003 למלוך זמן רב“.

[105] וילך שמואל לביתו2004 והוא רוגז על מה שקרה ושאול אשר רק שש מאות איש היו אתו בא לעיר גבע עם יונתן בנו. בידי רוב האנשים האלה לא היה נשק כי הארץ היתה ריקה מברזל ומאנשים היודעים לעשות בברזל ולהכין נשק2005, כי הפלשתים מנעו בעדם כמו שבארנו מעט קודם לכן.

[106] הפלשתים חלקו את צבאם לשלשה ראשים וחדרו בשלש דרכים והשחיתו את גבול העברים לעיני מלכם שאול ויונתן בנו, מבלי שהיה ביכלתם להגן על ארצם, כי היו להם שש מאות איש בלבד.

[107] המלך ובנו והכהן הגדול אחיה, נין לכהן הגדול עלי, ישבו על גבעה גבוהה וראו איך הארץ נחרבת לעיניהם ומצוקת נפשם היתה עמוקה. ועתה הציע בן שאול לנושא כליו כי יגיחו לבדם חרש וירוצו אל מצב האויבים להכניס מהומה ומבוכה ביניהם.

[108] כאשר השיב נושא הכלים כי בכל לבו ילך אחריו אל אשר יוליכהו ואם גם לקראת המות, קבל יונתן את עזרת הצעיר וירד מהגבעה וישם פניו לקראת האויבים. ומחנה האויבים נמצא במקום תלול מוקף סלעים עם שלשה2006 צוקים ארוכים וחדים כמו בסוללות המגינות בפני התקפות.

[109] משום זה הוזנחה השמירה על המחנה, כי הטבע הקיף את המקום במבצר בטוח ודִמו שמן הנמנע הוא לגמרי לא רק לעלות על הסלעים הללו אלא אפילו להתקרב.

[110] בהיותם קרובים למקום המבוצר אמץ יונתן את רוח נושא כליו ויאמר: „נסתער על האויבים והיה כראותם אותנו אם יצוו כי נעלה אליהם, נקבל זאת כאות לנצחון, אבל אם לא יוציאו הגה מפיהם כאילו אינם קוראים אותנו, נחזור2007“.

[111] כאשר התקרבו אל מחנה האויבים כשכבר האיר היום2008, ראו אותם הפלשתים ויאמרו איש אל רעהו: הנה העברים יוצאים מהחורים והמערות, וליונתן ולנושא כליו אמרו: גשו, עלו אלינו למען נעניש אתכם כהוגן בעד העזתכם.

[112] בנו של שאול קבל בשמחה את הקריאה הזאת המסמלת לו את הנצחון ומיד הסתלקו אחורנית מן המקום אשר בו נראו מהאויבים ונטו ממנו הצדה ובאו אל סלע אשר בגלל זקיפותו נשאר עזוב משומרים.

[113] שם טפסו ואחרי התאמצות מרובה התגברו על טבע המקום עד שעלו אל האויבים והתנפלו עליהם בעוד אלה ישנים ויהרגו כעשרים איש וימלאו אותם מהומה וחרדה עד שחלק נסו בהשליכם מעליהם את כל נשקם2009,

[114] אולם הרוב לא הכירו איש את אחיו, כי הצבא היה מורכב מעמים רבים וחשדו אחד בשני כאילו הוא האויב, הן לא יכלו לתאר לעצמם כי מהעברים עלו אליהם שני אלה לבד ותהי חרב איש ברעהו. מהם נהרגו אפוא בחרב ואחרים נדחפו בנוסם ונתגלגלו מעל הסלעים.

[115] (3) כאשר2010 הודיעו הצופים אשר לשאול המלך כי מהומה במחנה הפלשתים וישאל שאול אם לא הלך איש מאנשיו. בשמעו כי בנו ונושא כליו חסרים, צוה לכהן הגדול כי ילבש בגד כהונה הגדולה2011 וינבא לו את העתידות לבוא. ויען ויאמר כי נצחון כביר יהיה על האויבים2012. אז יצא המלך נגד הפלשתים וישתער עליהם כשמבוכה אצלם וחרב איש ברעהו.

[116] אך שמעו האנשים אשר חפשו קודם לכן מפלט בתוך המערות והחורים כי שאול נצח וינהרו גם הם אליו; וכבר גדל מספר העברים לרבבות2013 ואתם רדף אחרי האויבים אשר נפוצו בכל הארץ. אולם אם מתוך שמחה על נצחון בלתי צפוי כל כך – כי יקרה שבני אדם המצליחים באופן כזה אינם שולטים על תבונתם – ואם מתוך אי־ידיעה, בא לידי מעשה משונה וראוי לגנוי2014.

[117] כי ברצותו לקחת את נקמתו בפלשתים ולהענישם השביע את העברים, שאם איש יפסיק מרצח האויבים בכדי לאכול טרם שהלילה היורד ישים קץ להשמדת האויבים ולרדיפה אחריהם, ארור יהיה.

[118] אחרי דַּבֵּר שאול את הדברים האלה, באו אל חורשה עבותה מלאה דבורים2015 בשבט אפרים2016, ובנו של שאול אשר לא שמע את השבועות שהשביע אביו ולא את הסכמת ההמון להן, סחט2017 מה מחלת דבש והתחיל לאכול.

[119] בתוך כך שמע שאביו אסר בשבועה חמורה לאכול עד שקיעת השמש; הוא הפסיק2018 אמנם מלאכול, אבל אמר שלא נכון הוא מה שאסר אביו. כי בעוז ובמרץ גדול היו רודפים, לו לקחו אוכל אל פיהם, והיו תופסים והורגים באויבים הרבה יותר2019.

[120] (4) אחרי2020 הכותם ארצה רבבות רבות מהפלשתים עָטוּ בערוב היום אל הבזה של מחנה הפלשתים ולקחו שלל רב ובקר אשר שחטום ואכלום על הדם.

[121] אבל למלך נודע מפי הסופרים2021 שההמון חוטא לאלהים בזבחו ובאכלו טרם ישטף הדם כראוי ויכשיר הבשר. ויצו שאול לגול אבן גדולה בתָוֶך ולהכריז שהקהל ישחט עליה את זבחיו ולא יאכל את הבשר עם הדם, כי המעשה הזה אינו לרצון האלהים. ויעשו כולם כמצות המלך ויקֶם שאול במקום ההוא מזבח ויעל עליו עולות לאלהים2022. זה היה המזבח הראשון אשר בנה.

[122] (5) ויען2023 כי ברצונו היה להוליך מיד את הצבא אל מצב האויבים ולבוז כל מה שבתוכו לפני אור הבוקר והחילים לא הססו מלכת אחריו, להפך הראו מרץ רב לשמוע לפקודותיו, קרא המלך2024 לכהן הגדול אחיטוב2025 ויצוהו להוָדע אם אלהים ירשה להם ויתן בידם ללכת אל מחנה האויבים ולהכות את אשר ימצא בתוכו.

[123] ויהי כאשר אמר הכהן שאלהים אינו עונה ויאמר שאול: „אין זאת בלי סיבה שאלהים אינו משיב תשובה על שאלותינו, הוא, אשר כה הזהיר אותנו מעצמו על כל דבר ומבלי ששאלנוהו קדם וענה, ודאי חטאנו ונעלם מאתנו, היא הסבה לשתיקתו.

[124] ונשבע אני בו בעצמו אם גם יונתן בני עשה את החטא הזה אהרגהו ואפייס בזה את האלהים כמו שלו נעשה החטא על ידי זר ולא על ידי שאר בשרי הייתי מענישו בעד האלהים“.

[125] ויקרא העם כי יעשה ככה, והוא צוה מיד שיעמדו כולם אל מקום אחד והוא ובנו עמדו במקום שני ושאל מהגורל כי יברר את החוטא.

[126] אחרי קבלו מהגורל את הידיעה כי יונתן הוא החוטא שאלהו אביו מה עִוָּה וכי יודה על שעשה בימי חייו דבר מה נגד אלהים ואדם2026. על זה ענה: „אבי, לא עשיתי מאומה“ זולתי אתמול מבלי לדעת את אלתו ואת שבועתו טעם מחלות הדבש בשעה שרדף אחרי האויבים. שאול נשבע כי ימיתהו והחשיב את שבועתו מעבותות האהבה של האבהות והטבע.

[127] אבל יונתן לא חת מפני פחד המות, אלא התיצב מלא אצילות וגדלות הרוח ואמר: „אנכי לא אשאל ממך, אבי, כי תחוס עלי, כי מאד נעים לי המות מיראתך את האלהים ואחרי נצחון מפואר; כי הנחמה הגדולה ביותר היא לעזוב את העברים אחרי שגברה ידם על הפלשתים2027“.

[128] לדבריו אלה תקפו את העם כולו צער וחמלה וישבע כי לא יתן שיונתן, גורם הנצחון, ימות. הוא נצל אפוא באופן זה משבועת אביו והעם סדר תפלות לאלהים בעד הצעיר, כי יחטאהו מעונו2028.

[129] (6) ושאול2029 שב לעירו אחרי השמידו כששים אלף2030 מהאויבים. הוא מלך בהצלחה ובהלחמו בעמים השכנים הכניע את העמונים והמואבים ואת הפלשתים והאדומים והעמלקים ואת מלך2031 צובה.

[130] ויהיו לו שלשה בנים, יוחנן וישוי2032 ומלכישוע2033, ובנותיו היו מרב2034 ומיכל2035. שר הצבא היה בן דודו, אבנר2036; שם דודו היה נר2037, ונר זה וקיש אבי שאול היו אחים, בני אביאל2038. לשאול היה גם מספר רב של רכב ופרשים אשר בהם עשה מלחמותיו ושב מדי פעם בפעם כמנצח. גם העלה את העברים להצלחה ולאושר גדול ועשה אותם חזקים מעמים אחרים, ומהצעירים בחר לשומרי ראשו כל איש העולה בקומתו וביפי תארו.

[131] (VII–1) ויבוא2039 שמואל אל שאול ויאמר כי שלוח הוא מאת האלהים להזכיר לו שאלהים בחר בו למלך בהרימו אותו מעל לכולם ומשום זה עליו לשמוע בקולו ולהכנע מפניו, ואם לו השליטה על העמים, הנה לאלהים השליטה גם עליו וגם על העולם כולו. [132] ויאמר כה דבר האלהים: „הנה העמלקים עשו רעות רבות לעברים במדבר בצאתם ממצרים אל הארץ שהיא היום בידיהם, מצַוה אני להנקם במלחמה בעמלק ואחרי הנצחון לא להשאיר מהם דבר, כי אם להכרית כל גיל,

[133] בהתחילכם מנשים וטף וכך תקחו את נקמתכם בעד המעשים אשר עשו לאבותיכם ולא לחוס לא על בהמות משא ולא על כל בהמה לשם תועלת או קנין פרטי. כי להחרים הכל לאלהים2040 ולהכרית את שם עמלק כאשר צוה משה“.2041

[134] (2) ויאבה2042 שאול לעשות את אשר פֻּקד ויחשוב שהמשמעת אינה נקבעת במסע מלחמה בלבד נגד העמלקים, אלא צריכה גם להתבלט עוד יותר בנכונותו וזריזותו שאינה סובלת שום דחוי, ויאסוף את כל חילו ויפקדו בגלגל2043 וימצא מספר בני ישראל מלבד שבט יהודה כארבע מאות אלף; השבט הזה לבד מנה שלשים2044 אלף חילים.

[135] שאול חדר לתוך ארץ העמלקים וישם אורבים2045 רבים ומשמרות בצד הנחל, למען להרע להם לא רק בקרב גלוי אלא גם בהתנפלות עליהם בדרכים מבלי שיזהרו ולהקיפם ולהשמידם.

[136] וכן היה, הוא נכנס בקרב עם האויבים ויך אותם אחור וימֶת את כולם ברדפו אחרי הנסים. וכאשר הצליח במעשה זה כמו שנבא לו מראש מאת האלהים התקרב אל ערי2046 העמלקים; מהן לכד בעזרת מכונות מלחמה, מהן בעזרת מנהרות מתחת לאדמה ובבנותו מחוצה להן חומות למולן, מהן על ידי רעב וצמאון, מהן בשימו עליהן מצור באופנים אחרים ובקחתו אותן בסערת מלחמה; עתה התחיל להרוג נשים וטף ולא ראה במעשהו אכזריות והתכחשות לטבע האנושי, ראשית כי פעולתו היתה באויבים ושנית עשה על פי פקודת אלהים2047, וסכנה היא לבלי שמוע בקולו.

[137] הוא לקח בשבי את מלך האויבים, אגג2048, ובהתפלאו על יופיו וגובה קומתו חשב אותו ראוי שינצל; ואולם עשה את המעשה הזה לא לפי רצון האלהים, אלא נכנע לרגש שלו ולרחמים שלא בעתם על דברים שלא היתה לו הרשות לרחם עליהם בלי לסכן את עצמו.

[138] כי האלהים שטם את עם העמלקים, עד כי צוה לא לחוס גם על הטף, אשר בנוגע אליהם הרחמים נראים יותר במקומם; אולם שאול הציל את מלכם ואת הגורם לרעות רבות לעברים בעשותו במעלה ראשונה את יפי האויב על זכרון המצוה שנצטוה מאת האלהים.

[139] ויחד אתו חטא גם ההמון; כי גם אלה חמלו על בהמות המשא ועל הבקר וחלקו ביניהם, אף כי אלהים צוה לבל יחיום, ואת יתר החפצים ודברים יקרים לקחו אתם, רק הדברים שלא היה כדאי להחזיק בהם, אותם החרימו.

[140] (3) אחרי הכותו את העמים היושבים מפילוסיון של מצרים עד הים האדום2049 הכרית את האויבים והשאיר את עם השכמים2050. אלה ישבו בתוך ארץ מדין. לפני הקרב שלח אליהם והודיע להם לצאת את הארץ, למען אשר לא ישאו עם העמלקים באסונם. כי בהיותם שארי בשר של רעואל חותן משה2051 חשב זאת לסבה להצילם.

[141] (4) וכאילו2052 לא עבר על מצוה ממצוות הנביא אשר נצטוה בעמדו לצאת למלחמה על העמלקים, אלא מלא אחרי כולן בדיקנות אחרי נצחו על אויביו, שב שאול אל ארצו שמח על הצלחתו.

[142] אך האלהים התרעם על הצלת מלך העמלקים ועל שלל הבקר בידי ההמון, כי לא הסכים למעשים אלה. כי חשב לדבר איום שאחרי נצחם והתגברם על האויבים בכח שניתן להם על ידו, יזלזלו בו ולא ישמעו בקולו, וכן לא יֵעָשה גם למלך בשר ודם.

[143] ובכן אמר לשמואל הנביא כי נחם הוא על בחרו בשאול למלך, כי איננו האיש אשר ימלא אחרי מצוותיו, כי אם ילך אחרי מראה עיניו.

[144] לשמע הדברים האלה הצטער שמואל מאד וכל הלילה התחנן לאלהים כי ירצה את שאול ולא יכעס עליו. אולם לבקשותיו של הנביא לא נתן אלהים חנינה לשאול. בשקלו בדעתו שלא נכון הוא לסלוח על עוונות עקב הפצרות; כי אין דבר אחר מסיע לפריחת העוון כמו היות רך כלפי פועלי העון; כשמחפשים את תהלת החמלה והחסד מסיחים את הדעת מהחוטאים. כאשר השיב אפוא האלהים את תפלת הנביא ריקם וברור היה כי מתחרט הוא, הלך שמואל בבוקר השכם אל שאול הגלגלה.

[145] כראות אותו המלך מהר לקראתו ויחבקהו ויאמר: „נותן תודה אני לאלהים2053 אשר נתן לי את הנצחון, הקימותי כל אשר נצטויתי על ידו“.

[146] אולם שמואל הפסיק את דבריו ויאמר: „האמנם, ומה קול החיות ובהמות המשא במחנה אשר אני שומע?“ וזה השיב, שהעם שמר עליהם לזבחים, אולם גזע העמלקים נשמד כולו כפי הפקודה ולא נשאר בחיים אף איש זולת מלכם ואותו לבד הביא, ואמר כי שניהם יתיעצו מה הדבר שיש לעשות לו.

[147] והנביא השיב, כי האלהות אינה מתענגת בזבחים אלא באנשים ישרים וטובים, אלה הם האנשים ההולכים בדרכיו ובמצוותיו והמאמינים כי שום דבר שנעשה על ידם אינו נכון אם לא עשוהו כמצווה מאת האלהים; כי לא בזאת ימאס איש בו בהמנעו מהקריב לו קרבן, כי אם בזה שאינו שומע בקולו.

[148] „מאנשים שאינם נכנעים ואינם עובדים את האלהים בעבודה האמיתית והיחידה הרצויה לו, גם אם ירבו להקריב לו קרבנות מחים, גם אם יביאו דורונות מפוארים עשויים כסף וזהב, לא יקבל את המתנות ברצון, כי ידחה אותן ויחשבן כאותות און ולא כיראת שמים.

[149] אך ורק באלה האנשים מוצא אלהים קורת רוח, השומרים בזכרונם את דבריו ואת מצוותיו ובוחרים למות מלעבור על אחת מאלה2054, ואינו דורש קרבנות מידם ומהמקריבים, אם גם דל קרבנם, מתקבל ברצון יותר גדול מנחת העניות מזו של העשירים הגדולים2055. [150] ידוע תדע אפוא כי אתה בעצמך הבאת עליך את חרון האלהים, כי מאסת וזלזלת באשר פקד. איך חושב הנך שהוא ישים עין על קרבן שהוקרב מאלה אשר החליט שישָׁמֵדו? אם לא שחושב אתה כי אחת היא אם להשמיד או להקריב לאלהים. היה אפוא מוכן לאבד את המלוכה והעוז אשר בגללו דמית להתנכר לאלהים אשר נתנו לך.“

[151] ויודה שאול כי חטא ולא כחש באשמתו, שכן עבר על פקודות הנביא, אולם עשה את הדבר מתוך לחץ ומורא מפני חילותיו ולא העיז לאסור עליהם לבוז את הבזה ולא כהה בהם. „אולם סלח לי והיה חנון“, כי יזהר מעתה מלחטוא. הוא בקש את הנביא לשוב ולזבוח זבחי תודה לאלהים. אך הנביא בראותו כי אלהים אינו רוצה להֵרצות, הלך אל ביתו.

[152] (5) ושאול2056 ברצותו לעצור בשמואל תפש את מעילו ועל ידי המשיכה החזקה, כי היה שמואל נחפז ללכת, קרע את המעיל לשנים.

[153] על זה אמר הנביא, כי ככה תקרע ממלכתו ממנו ויקבלה איש טוב וישר, כי האלהים יהיה נאמן להחלטותיו, כי שַׁנות ובטל דעה, מטבע החולשה האנושית הם ולא מכח האלהות.

[154] ויען שאול כי אמנם חטא לאלהים אבל אינו יכול להשיב את הנעשה ויבקשהו כי יכבדהו לעיני ההמון ויבוא אתו להשתחוות לאלהים.

[155] שמואל נתן לו את מבוקשו והלך אתו והשתחוה לאלהים2057. הובא אליו גם מלך העמלקים, אגג, ועל שאלתו, איך מר יהיה המות2058, ענה: „כמו שאתה גרמת שאִמות רבות מבין העברים תבכינה ותתאבלנה על בניהן, כן תגרום שאמך תבכה על אבדנך“, וצוה כי יהרג2059 מיד בגלגל. והוא עצמו הלך אל העיר רמה.

[156] (VIII–1) ושאול2060 המלך הבין כמה רעות גרם לנפשו בהקימו את האלהים לצר לו ויעל אל בית המלך בגבע2061 ־ כשמפרשים את השם מסמן הוא גבעה – ומהיום ההוא והלאה לא בא לנגד עיני הנביא2062.

[157] ובהיות2063 שמואל מתעצב אל לבו על אודותיו צוה לו אלהים כי יחדל מעצבונו וילך ושמן הקודש בידו לעיר בית לחם אל ישי בן עובד וימשח למלך אחד מבניו אשר הוא עצמו יראה לו. אבל כאשר אמר כי ירא הוא פן ישמע שאול על המעשה הזה ויהרגהו בסתר או גם בגלוי, יעץ לו האלהים ונתן לו דרך מבטחים, ואז בא אל העיר הנזכרת למעלה.

[158] ויקדמו כולם את פניו בברכה וישאלוהו לסבת בואו: ויאמר כי בא לזבוח זבח לאלהים. אחרי עשותו את הזבח קרא את ישי ואת בניו אל סעודת הזבח וכראות שמואל את בכור בניו, גבה קומה ויפה תואר, שִׁעֵר בגלל טוב תוארו, שזה האיש המיועד להיות מלך.

[159] אך הוא טעה בכונת האלהים. כי כאשר שאל אותו אם ימשח בשמן את העלם אשר הוא עצמו מעריצהו וחושבו הגון למלכות, ענה שלא מה שרואים בני האדם רואה גם אלהים2064.

[160] „כי אתה שמת עיניך על יפי העלם ובגלל זה הנך מוצא אותו הגון למלוך, אבל אני אינני נותן את המלכות פרס על יפי תואר הגוף כי אם על יושר הנפש ומחפש אני את האיש המוכשר לזה בשלמות, המעוטר ביראת שמים ובצדק ובגבורה ובמשמעת, מדות אלה מהוות את יפי הנפש“.2065

[161] אחרי דברי אלהים אלה צוה שמואל את ישי כי יראה לו את כל בניו. וזה עשה כי יבואו חמשת2066 האחרים. מהם נקראו הבכור אליאב2067, השני עמינדב2068, השלישי שמה2069, הרביעי נתנאל2070, החמישי רַדַי2071 והששי אֹצֶם2072. כראות הנביא כי גם אלה אינם נופלים מהבכור בתוארם, שאל את האלהים במי מאלה בחר למלך.

[162] וכאשר ענה, כי לא בחר באיש מהם, שאל את ישי, אם יש לו עוד בנים נוסף על אלה.

[163] הלה השיב כי יש לו עוד אחד ושמו דוד2073 והוא רועה ומעשהו בשמירת הצאן; ויצו הנביא שיִקָּרא חיש מהר, יען כי לא יסבו אל החגיגה בלעדיו.

[164] בבוא דוד קרוא מאת אביו – צבע עורו היה אדמוני, עיניו ערות וכולו יפה – אמר שמואל בלחש אל עצמו2074, זה הוא אשר טוב בעיני האלהים כי ימלוך. והוא הסב אל השלחן והושיב על ידו את העלם, ואת ישי ואת בניו אחריו.

[165] עתה לקח לעיני דוד את השמן בידו וימשח אותו וידבר אתו מפה לאוזן ובאר לו כי האלהים בחר בו למלך. הוא הזהיר אותו להיות ישר ומקשיב לפקודות האלהים, כי רק באופן זה תשאר המלוכה בידו זמן רב וביתו יהיה לתפארת ולתהלה; הוא יכניע את הפלשתים ואחרי נצחו על העמים אשר יעשה אתם מלחמה ויתגבר עליהם בקרב ישיג בחייו שם תהלה וישאירהו לבניו אחריו2075.

[166] (2) אחרי2076 דברו דברי עדוד אלה הלך לו שמואל לדרכו והאלהות עברה אל דוד אחרי עזבה את שאול. ודוד התחיל לנבא2077 כי צלחה עליו רוח האלהים. אולם את שאול אפפו יסורים ורוחות רעות אשר גרמו לו מחנק ופלצות עד שהרופאים2078 לא יעצו לו תרופה אחרת אלא לצוות לבקש איש היודע לשיר ולנגן בכנור ומדי תתקוף הרוח הרעה את שאול ותבעתהו, יעמידו את האיש למראשותי שאול וינגן וישמיע את שיריו.

[167] ויאמר אחד מבאי ביתו שראה בעיר בית לחם בן לישי, אמנם לפי גילו עודנו נער, אבל הוא נעים ויפה ובשאר הליכותיו ראוי לכבוד וביחוד יודע הוא לנגן ולשיר שירים והנהו חיל חרוץ. וישלח שאול אל ישי ויצוהו לקחת את דוד מאחרי הצאן ולשלחו אליו.

[168] רוצה הוא לראותו כי שמע על יפי העלם וגבורתו. וישלח ישי את בנו ותשורות בידו להביא לשאול. וזה שמח בבואו ויעשהו לנושא כליו ויכבדהו מאד, כי רָוַח לו על ידי שיריו; וכאשר נחה עליו תוגה בגלל הרוח הרעה, מדי תקפתהו, היה דוד הרופא היחידי אשר בהשמיעו את שיריו ובנגנו בנבל גרם שתשוב רוח שאול אליו.

[169] וישלח אפוא אל אבי הנער, אל ישי, ויבקשהו כי ישאיר אצלו את דוד, כי נהנה הוא בראותו אותו ובהמצאו אצלו. וישי לא התנגד לשאול ויסכים כי יעכבהו אצלו.

[170] (IX–1) ויהי2079 אחרי ימים לא רבים והפלשתים התאספו שנית ויזעיקו חיל כבד ויצאו נגד בני ישראל ויקבעו את מקומם בין שוכה2080 ובין עזקה2081 ויחנו שם. וגם שאול הוליך את צבאו נגדם ובתקעו את מחנהו על אחד ההרים אילץ את הפלשתים לעזוב את מקום חנותם הראשון ולחנות כמוהו על הר אחד מול ההר שתפש שאול.

[171] שני המחנות היו נפרדים על ידי גיא שעבר בתָּוֶך בין שני ההרים אשר חנו עליהם. והנה ירד2082 איש מתוך מחנה הפלשתים, גלית2083 שמו מעיר גת, איש ענק, כי גבהו ארבע2084 אמות וזרת, והוא לבוש כלי זין אשר התאימו למבנה גופו; כי היה לבוש שריון אשר משקלו היה חמשת אלפים שקלים וכובע ומצחות2085 נחושת העשויים להגן על אברי גבר מגודל בלתי מצוי כמוהו; וכידונו לא היה ממשא קל שינשא ביד ימינו, אלא נשא אותו מורם על כתפיו2086; היתה לו גם חנית ומשקלה שש מאות שקל, ורבים הלכו אחריו הנושאים את נשקו2087.

[172] והנה גלית זה מתיצב בין המערכות וקורא בקול גדול ואומר אל שאול ואל העברים:

[173] „מפטר אני אתכם מקרב ומסכנות; מה צורך יש לצבא שלכם שילחם ויסבול רעות? תנו איש מאנשיכם אשר ילחם אתי וגורל המלחמה יוכרע על ידי האחד המנצח, עבדים יהיו האנשים לאלה אשר אישם יצא המנצח. הדבר, לדעתי, טוב בהרבה וישר מאד להשיג את מבוקשכם על ידי סכנת האחד מאשר על ידי סכנת כולם“. [174] אחרי דברו את הדברים ובמשך ארבעים יום לא חדל מלקרוא את אויביו במלים הנזכרות למעלה ויַפֵּל חתתיו גם על שאול וגם על הצבא. אלה ערכו אמנם את עצמם לקרב אבל לא החלו להתגרות בהם.

[175] (2) כאשר2088 פרצה המלחמה בין העברים והפלשתים שלח שאול את דוד אל ישי אביו ויסתפק בשלשת בניו אשר שלח לעזרה ולסכנות.

[176] ודוד שב תחלה אל עדריו ואל נאות הצאן, אולם עד מהרה בא אל מחנה העברים שלוח מאת אביו להביא לאחיו צידה ולהודע על מעשיהם2089.

[177] והנה בא גלית עוד פעם ויקרא את קריאתו ויחרף שאין איש אמיץ בין העברים אשר יעיז לרדת ולהלחם אתו. ודוד מתהלך בין אחיו למלא אחרי שליחות אביו ושומע את הפלשתי מגדף ומתעלל בצבא ויחר לו ויאמר לאחיו כי נכון הוא להלחם לבדו עם האויב.

[178] וינזוף בו הגדול באחים, אליאב, ויאמר, כי מעיז הוא יותר משמתאים לגילו ואינו מכיר את התוצאות ויצו עליו ללכת אל העדרים ואל אביו. מתוך יראת הכבוד מפני אחיו הסתלק דוד וישוחח עם חילים אחדים שברצונו להלחם עם המזמין.

[179] אלה גלו מיד לשאול את מחשבת העלם והמלך שלח לקרוא לו ולשאלתו מה הוא רוצה, אמר: „אל יפול רוחך ואל תירא, המלך2090; כי אכה את יהירות האויב בהכנסי אתו לתגרה ואוריד תחתי את גבה קומתו.

[180] על ידי המעשה הזה יהיה הוא עצמו לקלס אבל צבאך יהולל, אם יומת לא בידי איש מלומד מלחמה ומנוסה במערכות הקרב, אלא בידי הנראה להיות עוד נער ובאמת הוא בגיל הנוער“.

[181] (3) שאול2091 התפלא אמנם על העזתו ועל אומץ לבו, אבל לא יכול היה לסמוך עליו בגלל גילו ויאמר כי הוא חלש מדי בגלל גילו למען הלחם עם איש מלומד מלחמה.

[182] ויען דוד: „את הדבר הזה מבטיח אני בבטחי כי האלהים עמדו, כי נתנסיתי בעזרתו; יען כי פעם התנפל ארי על עדרי וגזל שה2092, וארדוף אחריו ואתפשהו ואוציא את השה מפי החיה וכאשר קם עלי החזקתי בזנבו2093 ואפילהו ארצה והמיתיו.

[183] כן עשיתי בעת הגיני עלי מפני דֹב. יֵחשב אפוא האויב הזה כאחד מהחיות הללו, המחרף זה זמן רב את הצבא שלנו ומגדף את אלהינו, אשר ימסור אותו בידי“.

[184] (4) כשמוע2094 שאול את דבריו אלה התפלל לאלהים שיתן את הגמול הראוי על אומץ הנער ויאמר: „לך לקרב“2095. וילבש אותו את שריונו ויחגור אותו את חרבו2096 ויקשור לו בראשו את כובעו וישלחהו.

[185] אבל דוד כרע תחת משא הנשק הזה כי לא נסה בהם ולא למד לשאת נשק ויאמר: „כלי זין אלה, המלך, ישמשו לך לתכשיט ובכוחך לשאתם ולי הרשה, כעבדך, להלחם כדרכי“. הוא פשט אפוא את הנשק וירם את מקלו וישם לתוך ילקוט הרועים2097 חמש אבנים מתוך הנחל ויקח קלע בידו הימנית ויגש אל גלית.

[186] כראות אותו האויב בא אליו באלה ויבזהו ויביע את שאט נפשו וילעג לו על בואו להלחם לא באותם כלי הזין שדרך אדם להלחם בהם נגד בן אדם, כי אם באלה שבהם אנו מגרשים ומרחיקים כלבים. האם נדמה הוא לו ככלב ולא כבן אדם? וישב לו דוד כי מעריך הוא אותו אפילו לא לכלב כי אם לגרוע מזה2098. ויעורר בדבריו את כעס גלית אשר קללו קללות בשם אלהיו ואיים כי יתן את בשרו טרף לחיות השדה ולעוף השמים.

[187] ויען לו דוד: „אמנם אתה בא אלי בחרב וחנית ושריון, אבל אני, בצאתי נגדך, התאזרתי באלהים אשר יכחיד גם אותך וגם את כל צבאכם על ידינו. כי עוד היום הזה אכרות את ראשך ואת בשר גופך אשליך לכלבים, ובני עמך2099 יכירו כולם כי האלהות מגינה על העברים וכי היא לנו כלי־זין ועוז בעמדה לימיננו, ונשק אחר וחיל אינו שוה כלום כשאלהים אינו נוכח“.

[188] הפלשתי נעכב מכובד נשקו מהחיש את צעדיו והתקרב לאטו2100 לקראת דוד מלא בוז ובטחון שיכהו ארצה בלי עמל בהיותו בלי נשק ויחד עם זה עוד נער לפי שנותיו.

[189] (5) עתה2101 יצא נגדו העלם יחד עם בעל בריתו הבלתי נראה לאויב – אלהים. ויוציא מתוך הילקוט אבן אחת מאלה אשר שם לתוכו מהנחל ויתקן אותה בקלעו ויקלע אל גלית אל מצחו, והאבן חדרה עד המוח עד שגלית הומם מיד ונפל על פניו. וירץ דוד ויעמוד על אויבו השוכב ובחרבו, כי חרב לא היה לדוד, חתך את ראשו.

[190] מפלת גלית גרמה לתבוסת הפלשתים ולמנוסתם.

[191] כי כראותם את הנערץ ביניהם נופל חששו גם לכולם ויגמרו אומר לבלי להשאר עוד וינסו להמלט מסכנה במנוסת חרב בזויה.

[192] ושאול וכל צבא העברים הריעו וידלקו אחריהם ויכו רבים מהם וירדפו אותם עד גבולות גת ועד שערי אשקלון2102 ויפלו מהפלשתים כשלשים אלף ופי שנים מאלה נפצעו2103. וישב שאול אל מחניהם ויהרוס את הגדר וישרפנה2104. ואת ראש גלית הביא דוד אל אהלו ואת החרב הקדיש לאלהים2105.

[193] (X–1) אולם2106 את קנאת שאול ושנאתו לדוד עוררו הנשים. כי בצאתן לקדם את פני הצבא המעוטר נצחון בצלצלים ובתופים ובכל מיני הלולים שרו הנשים כי שאול הכה פלשתים אלפים רבים, אולם הנערות2107 שרו כי דוד השמיד רבבות.

[194] כאשר שמע המלך את הדברים האלה, כי גרעו את חלקו בגדולה בתתן את מספר הרבבות לעלם, אמר בלבו שלא נשאר בשביל דוד אחרי תהלה ותפארת כזו רק המלוכה, ויחל לגור מפניו ולחשוד בו.

[195] ובפחדו חשב את דוד יותר מדי קרוב אליו, כי עשה אותו נושא כליו, ויסירהו מתפקידו הראשון וישם אותו שר אלף, בתתו לו בזה משרה יותר טובה, ולדעתו, יותר בטוחה בשביל עצמו2108. יען כי התכון לשלחו נגד האויבים ולקרבות למען אשר ימצא את מותו בפעולות הרות סכנות.

[196] (2) ואלהים2109 היה עם דוד בכל אשר פנה לכן השכיל והראה את עצמו מצליח מאד עד כי בגלל גבורתו הגדולה רכש לו את אהבת העם ואת אהבת בת שאול שהיתה עדיין בתולה; ורגשותיה התגברו עליה במדה כזו שכולם הרגישו בהם וספרו גם לאביה.

[197] והמלך ברצותו להשתמש בהזדמנות זו להתנכל בדוד שמח על הדברים אשר שמע ויאמר לאנשים אשר גלו לו את אהבת בתו כי בכל לבו יתן את הנערה לדוד כי בקבלו את האהבה תהיה לו זו גורם למחתה ולסכנות. הוא חשב: מבטיח אני לו את הנשואין עם בתי אם יביא לי שש מאות ראשי2110 האויבים.

[198] ובהציעי לו פרס מפואר כזה, וכן ברצותו לרכוש לו תהלה2111 על ידי מעשה מעפיל ומסוכן, יזדרז לפעול ויהרג בידי הפלשתים ומחשבותי עליו תבואנה באופן מצוין; אשתחרר ממנו בנפלו בידי אחרים ולא בידי.

[199] ובכן צוה לעבדיו לבחון את כונותיו של דוד איך הוא מתיחס לנשואין עם העלמה. ואלה התחילו לשוחח אתו, שהמלך שאול אוהב אותו וגם העם כולו, ולכן ברצונו לתת לו את בתו לאשה.

[200] והלה ענה: „האם דבר קטן הוא בעיניכם להיות חתן המלך? בעיני הדבר לא ככה וביחוד כשאני רש וחסר שם וכבוד“. ושאול השיב כאשר ספרו לו עבדיו את תשובות דוד: „אמרו לו שאין צורך בנכסים ובמוהר, דרך זו תחשב יותר מכירת הבת ולא נשואין, על חתני להיות איש חיל ובעל שאר התכונות שאני מוצא בו.

[201] ברצוני לקבל ממנו בעד נשואי בתי לא זהב ולא כסף ולא דברים שאפשר לו להביא מבית אביו, אלא גמול לפלשתים ושש מאות ראשים מהם.

[202] אשר לי, שום מתנה לא תוכל להיות רצויה ויותר מפוארת, ואשר לילדתי, בהרבה נעים יהיה לה תחת המתנות הרגילות לחיות עם איש המסמל את תבוסת האויבים“.

[203] (3) כאשר2112 ספרו את הדברים אל דוד, שמח ששאול מתאוה לצרף אותו אל משפחתו ומבלי להתעכב ולחשוב בדבר ומבלי להתבונן אם הפעולה שהוצעה אפשרות היא או קשה, יצא מיד עם רעיו נגד האויבים ובצע את המעשה שנאמר לו בשכר הנשואין, והמית רבים, כי האלהים עשה לדוד הכל אפשרי ונוח, וחתך שש מאות ראשים ובא אל המלך והציג אותם לפניו ודרש את הנשואין כשכר בעדם.

[204] שאול לא מצא דרך להמלט מהבטחותיו, כי לחרפה תחשב לו להראות כמשקר או כמציע את הנשואין מתוך התנכלות למען יפול דוד בפעולה בלתי אפשרית ויתן לו את בתו ששמה היה מיכל2113.

[205] (XI–1) אך2114 שאול לא רצה להשאר זמן רב במצב זה, כי בראותו את דוד יקר מאד בעיני האלהים ובעיני ההמונים2115, ויבהל מאד, ויען כי לא יכול להעלים את פחדו, כי הדבר נגע בענינים חשובים, המלכות והחיים, ואם יוקח ממנו אחד משניהם, איום האסון, ויגמור בלבו להמית את דוד ויפקד על יונתן בנו ועל הנאמנים בעבדיו להרגו.

[206] יונתן התפלא על אביו אשר שנה את דעתו בנוגע לדוד מחבה מרובה לא רק לאדישות אלא גם עד כדי להמיתו, ובהיותו אוהב את העלם ומעריך מאד את צדקתו, ספר לו את סוד אביו ומזימתו.

[207] הוא יעץ לו אפוא להשמר ולא לבוא לפני המלך מחר, והוא עצמו ילך לברך את אביו וישתמש בשעת הכושר לשוחח אתו על־אודותיו ולהודע את הסיבה ויבטל אותה,

[208] שאין בה כדי להמית איש אשר פעל טובות כה רבות לעם ונעשה מיטיב למלך עצמו, ובגלל המעשים האלה ראוי הוא לסליחה גם בעד חטאים גדולים ביותר. „ואגלה לך את דעת אבי“. ודוד שמע לעצה המצוינה והתחמק מעיני המלך.

[209] (2) למחרת2116 הלך יונתן אל שאול וימצא אותו שמח וטוב לב ויכנס אתו בדברים על־אודות דוד. „באיזה חטא קטן או גדול מאשים אתה, אבי, שפקדת להמית איש אשר נעשה כה מועיל להצלתך ועוד יותר להענשת הפלשתים,

[210] הוא אשר הסיר מעל עם העברים את החוצפה ואת הנאצה אשר נשא ארבעים יום כשאיש לא העיז להתיצב מנגד להזמנת האויב, ואחרי המעשה הזה הביא את מספר ראשי האויבים אשר שמת עליו וקבל כגמול בעד זה את אחותי לאשה, הלא מותו יגרום לנו צער לא רק בגלל ערכו בלבד אלא גם בגלל קרבת המשפחה.

[211] עַוְלָה תעשה במותו גם לבתך אשר תטעם טעם אלמנוּת טרם שהספיקה ליהנות מחיי נשואיה. בשימך אל לבבך את הנמוקים האלה שַׁנֵּה את דעתך יותר לרחמים ואל תעשה שום רעה לאיש אשר ראשית עשה לנו טובה גדולה בנוגע לבריאותך בגרשו את הרוח הרעה ואת השדים אשר הציקו לך והביא מנוחה לנפשך מהם, ושנית נקם את נקמתנו מהאויבים; חרפה תהיה לשכוח את המעשים האלה“.

[212] בדברים האלה התרצה שאול וישבע לבנו כי לא יעשה שום רעה לדוד; יען כי שיחה נכונה יכולה לעֶבְרָה ומגור. יונתן שלח אחרי דוד ויודיע לו כי רגשי אביו טובים הם ונאמנים וגם הביאו לפניו. ויתהלך דוד לפני המלך כתמול שלשום.

[213] (3) בימים2117 ההם והפלשתים יצאו עוד פעם למלחמה על העברים וישלח המלך את דוד עם הצבא להלחם עם הפלשתים, וילחם בהם ויך רבים מהם, ואחרי נצחו שב אל המלך. אולם שאול לא קבל את פניו כמו שקוה ואחרי נצחו שב אל המלך. אולם שאול לא קבל את פניו כמו שקוה אחרי הפעולה הזאת, כי אם היה מרוגז על הצלחתו כאילו פחת בטחונו לרגלי פעולותיו של דוד.

[214] וכאשר באה עוד פעם עליו הרוח הרעה והבעיתתו ובלבלתו קרא את דוד אל החדר שבו שכב ובידו החנית ויצו עליו כי יעודד אותו בנגנו ובשירו שירים. עוד דוד עושה מה שנצטוה ושאול מטיל עליו החנית בכל כחו. אבל דוד הרגיש מקודם בנעשה ויט הצדה ויברח אל ביתו וישאר שם כל היום ההוא.

[215] (4) בלילה2118 שלח המלך מלאכים ויצו לשמור עליו עד הבוקר למען אשר לא ימלט ויעלם לגמרי כדי שיובא לפני בית המשפט וימסר לדין ויומת2119. אבל למיכל, אשת דוד ובת המלך, נודעה מזימת אביה ותבוא לעזרת אישה, כשזיק של תקוה בלבה בנוגע אליו וחרדה לחייה שלה, כי אי אפשר לה להשאר בחיים אם הוא יוקח ממנה.

[216] ותאמר לו: „בל תמצא אותך השמש פה, כי לא תשוב לראותך עוד, ברח כל עוד הלילה הזה נותן לך את האפשרות לכך; והלואי והאלהים יאריך אותו בשבילך; דע לך, אם ימצאך אבי, תאבד“.

[217] ותורד אותו בעד החלון ותתן לו להמלט. אחר כך הכינה את המטה כאילו בשביל חולה ותשם תחת השמיכות כָּבֵד של עזים2120; ובבוקר, כאשר שלח אביה אחרי דוד, אמרה לאנשים כי בלילה חלה והראתה על המטה המכוסה כולה ועל ידי פרכוסי הכבד המניעים את השמיכה הוכיחה אותם כי יאמינו שהשוכב תחת השמיכה הוא דוד הנושם בכבדות.

[218] המלאכים הודיו כי דוד חלה במשך הלילה ויצו המלך כי יובא במצב שנמצא בו, יען גמור אצלו לאבדו. וישובו המלאכים ויהי כאשר הרימו את השמיכה מעל המטה מצאו את תחבולת האשה והודיעו למלך.

[219] וכאשר נזף בה אביה על אשר הצילה את אויבו ורמתה אותו, התנצלה בהתנצלות מתקבלת על הדעת; היא ספרה, כי דוד איים עליה להרגה ורק מתוך מורא נתנה יד להצלתו2121. משום זה מן הראוי כי יסלח לה, הרי מתוך הכרח ולא מרצונה הטוב עשתה מה שעשתה.

[220] ותאמר: „אינני מתארת לעצמי כי חפצך להרוג את אויבך הוא באותה מדה כמו להציל את חיי.“ ושאול סלח לאשה הצעירה. ודוד נמלט מהסכנה ויבוא אל הנביא שמואל הרמתה ויספר לו את התנקשות המלך בו ואיך נפגע כמעט מחניתו והיה מת והוא לא עשה לו רעה ולא התרפה בפעולותיו נגד האויבים כי להפך, בכל דרכיו השכיל בעזרת האלהים. ואמנם, זה היה הגורם לטינת שאול לדוד.

[221] (5) כאשר2122 שמע הנביא על אי־הצדק של המלך עזב את העיר רמה ויקח את דוד למקום ששמו ניות2123 וישאר אתו שם.

[222] ויוגד לשאול כי דוד נמצא אצל הנביא וישלח אנשים מזוינים, ויצו לתפשו ולהביאו אליו. ואלה באו אל שמואל ומצאו להקת נביאים ותצלח עליהם רוח האלהים ויתחילו להנבא. ויהי כאשר שמע שאול זאת וישלח אחרים אחרי דוד, וכאשר אֻנה לאלה כמו לקודמים חזר ושלח אחרים; וכאשר גם המלאכות השלישית התנבאה חרה סוף סוף אפו2124 והלך הוא עצמו.

[223] בהיותו כבר קרוב אך עוד לא ראהו, עשה שמואל כי יתנבא. ובהגיעו אליו נעשה שאול מתוך שפע הרוח שנחה עליו מטורף2125 וגם פשט את בגדיו מעליו ונפל שמה כל היום וכל הלילה לעיני שמואל ודוד2126.

[224] (6) משם2127 בא דוד אל יונתן בן שאול ויתאונן על התנקשות אביו ויאמר כי מבלי עון או חטא בכפיו כל עמל אביו לרצחו. יונתן בקשהו לבל יאמין לחשדות שלו ולא להולכי רכיל, אם ישנם באמת כאלה המתעסקים בזה, כי אם לבטוח בו ולהיות חזק ברוחו, כי אין בלב אביו מזימה כזו, לולא זאת היה מדבר אתו על הענין והיה נועץ בו, הלא בכל דבר פועל הוא בדעה אחת אתו.

[225] וישבע עוד דוד2128 כי נכון הדבר ויתחנן אל יונתן כי יאמין לדבריו וישמור עליו ולא יפקפק באמתת דבריו ולהוכח על אמתתם רק כאשר יראהו נרצח או ישמע זאת, ואם אביו לא דבר אתו מאומה על העניניםה אלה, אמר, כי יודע הוא את אהבת בנו ואת רגשותיו אליו.

[226] (7) ויתעצב2129 יונתן כי לא יכול היה להוכיח לדוד את מחשבתו הטובה של שאול, וישאלהו, מה הוא דורש ממנו; ויען: „יודע אנכי כי לבך טוב עלי בכל דבר ואשיגהו ממך אם רצוני יהיה בכך. מחר חודש ורגיל אני לשבת אל הלחם עם המלך.

[227] ובכן, אם טוב בעיניך, אצא מחוץ לעיר ואסתר במישור ואשאר שם ואם ישאל המלך לי, אמֹר כי הלכתי אל עירי בית לחם לחוג שם חג השבט2130, ותוסיף ותאמר כי הרשית לי. והנה, אם יאמר כמו שרגיל ונהוג לאמר על אוהבים שיצאו: „תהי דרכו צלחה“2131, דע כי אין תרמית ואין שנאה בלבו; אך אם אחרת יענה2132, אות היא על מזימותיו נגדי.

[228] תודיע לי את כונת אביך וזה ישמש לי אות לחמלה ולידידות אשר בגללה מצאת אותי הגון להביאני בברית אתך ואותך אתי אף כי אדון אתה ואני עבדך; אבל אם מצאת בי עון, המיתני אתה לפני נפלי בידי אביך“.

[229] (8) לבסוף2133 נגעו דברי דוד אל לב יונתן, ויבטיח לעשות את בקשתו ויודיעהו אם אביו יענה בכעס ויביע את שנאתו. ולמען עודד את רוחו עוד יותר, הוליך את דוד אל אויר המרחב הצח וישבע2134 כי לא יזניח שום מאמץ להצלתו, ויאמר:

[230] „את האלהים אשר אתה רואה אותו אדיר וממלא את העולם כולו, אשר טרם הביע איש את כונתו במלים כבר ידענה, אותו לוקח אני לעד2135 לדברי שהבטחתי לך, כי לא אחדל מלנסות את כוחי אל אבי פעם אחרי פעם עד אשר אדע אל נכון את מחשבותיו ואחדור אל נבכי לבו.

[231] וכאשר אדע אותם אל נכון לא אכסה עליהם אלא אגלה את אזנך אם יראה את עצמו חנון אם עוין2136. אלהים זה היודע איך מתפלל אני אליו כי יהיה תמיד אתך והוא עומד על ימינך לא יעזוב אותך וירום אותך על אויביך, יהיה זה אבי או אנכי.

[232] אתה רק שים את דברי אלה אל לבך, ואם יהיה עלי למות, הצל את ילדי ושלם להם את הגמול המגיע לי בעד מעשי אלה2137“. אחרי שנשבע את השבועות האלה שלח את דוד מעל פניו באמרו כי ילך אל מקום ידוע במישור, אשר שם היה משפטו לעשות את תרגיליו, ואמר כשאך ידע את דעת אביו יבוא אליו שמה מלווה רק על ידי נערו.

[233] „אחרי השליכי שלשה כידונים2138 אל המטרה אצוה על הנער להביא את הכידונים, כי יהיו מונחים לפניה2139, תכיר שאין שום סכנה נשקפת מאת אבי;

[234] ואם תשמע אותי אומר את ההפך מהדברים האלה, צפוי לך גם ההפך מאת המלך, ואמנם תמצא עזרה על ידי ושום רעה לא תאונה לך. אולם ראה את אשר אני עושה לך וזכור בשעת הצלחתך ועשה חסד עם בנָי“. דוד קבל אפוא את ההבטחות האלה מאת יונתן והלך לו אל המקום המוסכם ביניהם.

[235] (9) ביום2140 המחרת היה ראש חודש ויבוא המלך, אחרי שטהר את עצמו כנהוג2141, אל הסעודה, וישבו יונתן בנו לימינו ואבנר שר הצבא לשמאלו2142. כראות המלך את מושב דוד ריק, נשאר שקט כי שער בנפשו שאֵחֵר2143 לטהר את עצמו אחרי בואו אל אשה2144.

[236] וכאשר גם ביום השני של ראש החודש2145 לא בא דוד, שאל את בנו יונתן מדוע נעדר בן־ישי גם תמול וגם היום מן הסעודה והמשתה. והלה השיב כפי שהוסכם שדוד הלך אל עיר מולדתו יען השבט חוגג חג. וכי הוא הרשה לו את הדבר, ודוד אמנם הזמין גם אותו לבוא אל הזבח ואם המלך יסכים, הוסיף ואמר, ילך שמה2146.

[237] „הלא יודע אתה היטב את אהדתי אליו“. בשעה זו הכיר יונתן את שנאת אביו אל דוד ונגלו לו מכמני לבו. כי שאול לא עזב את כעסו, אלא בגדופים קראהו זרע יצאניות2147 ואויב ואמר שהוא חברו של דוד ועזרו וברגשות אלה אינו מכבד לא אותו ולא את אמו ואינו רוצה להבין כי כל עוד דוד קים, לא תהא המלוכה נכונה בידו. „ולכן שלח וקח אותו למען יענש“.

[238] וכאשר השיב יונתן על דבריו: „מה חטא שרוצה אתה להענישו?“ לא מצא שאול עוד מוצא לכעסו בדבורים ובגדופים, אלא תפש את החנית והטילה על יונתן למען המיתו. אמנם המעשה לא נעשה כי עצרוהו האוהבים2148, אולם לבנו הוברר כי המלך שונא את דוד ושואף לאבדו, אם בגללו היה כפשע שיעשה המלך רוצח בנו עצמו.

[239] (10) ואמנם2149 עתה קם בן המלך מעם השלחן ובגלל צערו לא יכול היה לאכל דבר ויבך כל הלילה, כי הוא עצמו כמעט שנהרג וכי נגמר אומר שדוד ימות2150. אולם עם אור הבוקר יצא אל המישור לפני העיר כאילו אל תרגיליו להודיע לאוהבו, כמו שדובר ביניהם, את מחשבת אביו.

[240] אחרי שעשה יונתן את הסימנים שנקבעו מראש, שלח את הנער אשר הלך אתו העירה, ועתה היה השקט לאות שדוד יצא להתראות ולדבר אתו.

[241] כאשר בא לפני יונתן נפל לרגליו והשתחוה לו וקרא אותו מציל נפשו. אבל יונתן הרימו מהארץ ויחבקו איש את רעהו וירבו לברך איש את רעהו כשעיניהם זולגות דמעות, מקוננים על גילם הרך, על ידידותם שחלה בה צרות עין ופרידתם העתידה שלא היתה שונה בעיניהם מהמות. בקושי הרגיעו את עצמם מהבכיות ויזהירו איש את רעהו לזכור את השבועות ויפרדו.

[242] (XII–1) ויברח2151 דוד מפני המלך ומפני המות על ידו ויבוא לעיר נוב2152 אל הכהן הגדול אחימלך2153 אשר השתאה לראות את דוד בא לבדו בלי ידיד ובלי עבד ורצה לדעת את הסבה מדוע לא בא איש אתו.

[243] הלה ענה כי נצטוה מאת המלך בענין סודי, אשר לויה אינה מתאימה לו, כי ברצונו להסתיר את הדבר. „אולם את עבדי הועדתי להפגש במקום זה“2154. הוא שאל גם לצידה לדרך; במעשה זה יעשה מעשה אוהב ויעזור למפעל אשר לפניו.

[244] אחרי קבלו את אלה, דרש גם איזה נשק שיהיה בידו, חרב או חנית. והנה היה שם גם עבד אחד של שאול, מגזע הסורי2155, שמו דואג2156, רועה פרדות2157 המלך. הכהן הגדול ענה, כי לו אמנם אין דבר כזה, אבל נמצאת חרב גלית אשר דוד עצמו הקדישה לאלהים2158 אחרי הרגו את הפלשתי.

[245] (2) אחרי2159 קבלו את החרב הזאת נמלט דוד אל מחוץ לארץ העברים, לגת עיר הפלשתים, אשר מלך בה אכיש2160. ויכירוהו עבדי המלך ויגידו לו על דבר המצאו, בהזכירם כי זהו דוד אשר הכה רבבות מהפלשתים. ויירא פן יומת בידי אכיש ובסכנה אשר נמלט מפניה אצל שאול יעמוד בה על ידו ויעש עצמו למשוגע ולמהולל: נשא את רירו סביב לפיו2161 ועשה מעשי שגעון אחרים אשר יחזקו אצל מלך גת את האמונה במחלתו.

[246] והמלך כעס מאד על עבדיו על אשר הביאו אליו איש מטורף ויצו למהר לגרש2162 את דוד.

[247] (3) אחרי2163 שמלט את נפשו באופן זה מתוך גת הלך לשבט יהודה2164 וישב במערה בקרבת העיר עדולם2165; וישלח לגלות לאחיו היכן נמצא ואלה באו אליו עם כל בני ביתם וגם אחרים כל איש מצוק או ירא מפני המלך שאול, התקבצו אליו ויאמרו כי נכונים המה לעשות את אשר ימצא לנכון. ויהיו כולם כארבע מאות איש.

[248] ויהיה כאשר התחזקה רוחו בו כי היה לו גם גדוד עומד לעזרתו וילך משם ויבוא אל מלך המואבים ויבקשהו כי יקבל את הוריו לתוך ארצו ויחזיק אותם עד אשר ידע מה בסופו. המלך הסכים למעשה חסד זה ויתיחס בכל הכבוד להורי דוד במשך כל הזמן אשר ישבו אצלו2166.

[249] (4) והוא2167 עצמו שמע לפקודת הנביא לעזוב את המדבר ולעבור לנחלת מטה יהודה ולהשאר שמה, ויבוא אל העיר חרת2168 וישב בה.

[250] מפני השמועה שדוד נראה בלוית חבורה גדולה, נפל שאול לתוך מבוכה וחרדה בלתי שכיחה ובדעתו את אומץ לבו של האיש ואת העזתו שער בנפשו כי נוראה העלילה שתוָצר על ידי דוד והתוצאות בשבילו תהיינה רק בכי וסבל.

[251] ויאסוף את אוהביו ואת הראשים ואת השבט אשר מתוכו יצא אל הגבעה2169, אשר עמד עליה בית המלך; ובשבתו הוא עצמו על האָרוּרָה2170, מקום שנקרא בשם זה. כשפקידיו הגבוהים ושורת שומרי ראשו עוטרים אותו, אמר אליהם: „בני שבטי, יודע אני כי זוכרים הנכם את חסדי, חלק מכם עשיתי בעלי שדות, לאחרים המצאתי משרות כבוד ומפקדות אצל העם.

[252] שואל אני אפוא אם מצפים אתם למתנות גדולות ורבות מאלה מאת בן ישי; כי יודע אנכי שכולכם נוטים אחריו, הלא זאת היא גם דעת בני יונתן בנוגע אליו ופתה אתכם לעשות גם כן כמעשהו.

[253] כי יודע אנכי היטב את שבועות הברית אשר כרת עם דוד וגם זה שיונתן הוא יועץ ועוזר לקושרים עלי, ואין איש מכם דואג על הדברים האלה, כי מביטים אתם בנפש שקטה למתרחש לבוא“.

[254] אחרי ששתק המלך לא ענה איש מהנצבים שם, רק דואג הסורי, רועה2171 פרדותיו, אמר כי ראה את דוד בא אל העיר נוב אל הכהן הגדול אחימלך ובשאלו לו באלהים שמע על עתידו ואחרי קחתו צידה ואת חרב גלית נשלח לבטח לדרכו שרצה ללכת בה.

[255] (5) וישלח2172 שאול לקרוא את הכהן הגדול ואת כל בית אביו ויאמר: „איזו רעה ועול סבלת על ידי אשר קבלת את בן ישי ונתת לו לחם ונשק, לאיש המתנקש בממלכתי ומדוע שאלת לו באלהים לעתידו? הן לא נסתר ממך כי בורח הוא מפני ושונא את ביתי“.

[256] הכהן הגדול לא פנה להכחיש את הנעשה, כי אם בגלוי לב הודה כי עשה את המעשה לא למען עשות חסד עם דוד כי אם עם שאול, ויאמר: „לא ידעתי כי הוא אויבך, כי אם ידעתיו כנאמן בין עבדיך וכשר אלף, ויותר מזה כבר כחתנך וכשאר בשרך.

[257] בני אדם אינם מוסרים כבודים כאלה לאויביהם, אלא למצוינים אצלם בידידות וכבוד. ולא הפעם הראשונה ששאלתי לו באלהים, פעמים רבות עשיתי לו זאת בהזדמנויות אחרות, וכאשר אמר כי שלוח הוא ממך בשליחות מהירה, לוּ סרבתי למה שדרש הייתי נחשב בנדון זה יותר לממרה את פיך מאשר את פיו.

[258] לכן אל תחשוב שום רע על אודותי ובגלל מעשי דוד שאתה שומע אותם כעת אל תחשוד במעשי שעשיתי בכונה אנושית, יען התכונתי לאוהבך, לחתנך ולשר אלף, ולא לאויבך“.

[259] (6) בדבריו2173 אלה לא רִצה הכהן הגדול את שאול כי כבד היה הפחד מלהאמין גם להצטדקות כנה, ויצו המלך לחיליו להקיף אותו ולהכותו נפש יחד את בית אביו. אולם אלה לא העיזו לשלוח יד בכהן הגדול ונרתעו מפני האלהות יותר מאשר מפני הסרוב לצו המלך ואז פקד על הסורי דואג להכותם ארצה.

[260] וזה לקח אתו אנשים רעים כמותו2174 ויהרֹג את אחימלך ואת בית אביו, כשלש מאות וחמשה איש2175. ושאול שלח גם לעיר הכהנים נוב להרוג את כולם מבלי לחוס על נשים וטף ועל איזה גיל אחר ואת העיר לשרוף. [261] וימלט רק בן אחד לאחימלך, אביתר2176 שמו; אכן, הדברים האלה קרו כמו שגילה אלהים מראש לכהן הגדול עלי, כאשר אמר, שמחמת חטאות שני בניו יִשָּׁמֵד זרעו2177.

[262] (7) והמלך שאול בבצעו מעשה אכזרי כזה, בשחטו בית אב שלם ממעלת כהן גדול, מבלי לרחם על טף ומבלי לירוא מפני הזקנה, בהרסו גם את העיר אשר האלהות עצמה בחרה בה לעיר ואם של כהנים ונביאים2178 ויעדה אותה לבדה כראויה לגדל אנשים כאלה, נתן להכיר לכל אדם ולהבין את האופי האנושי,

[263] שכל עוד שהם אנשים פרטיים2179 וחיים חיים פשוטים מבלתי יכולת לפעול כפי טבעם ולהעיז ככל העולה על רוחם, הם טובי לב ומתונים ושואפים אך לצדק וכל מעינם וכל מרצם רק לזה; במצבם זה מאמינים הם בנוגע לאלהות שהיא מצויה בכל מאורעות החיים וכי לא לבד שהיא רואה את כל המעשים הנעשים, אלא כבר יודעת היא את המחשבות אשר לרגלן עומדים המעשים האלה להעשות.

[264] אולם כשמגיעים אנשים כאלה אל העוז והשלטון, פושטים הם מעליהם את כל התכונות הללו ומסירים כמו מסכות אחרי משחק את סגולותיהם ואת מדותיהם ומחליפים אותן בעזות, הוללות, זלזול בכל דבר אנושי ואלהי,

[265] ובשעה שהם זקוקים ביותר ליראת אלהים ולצדק, כשהקנאה מדביקה אותם וכאשר מחשבותיהם ומעשיהם גלויים לעיני כל, בשעה זו, כאילו עין האלהים אינה צופיה עליהם או האלהים מפחד מפני עוזם, משתוללים הם במעשיהם.

[266] ואם על יסוד איזו שמועה יפחדו או ישנאו או אם ירצו לאהוב בלי טעם, חושבים הם את רגשותיהם אלה כמוצקים ואיתנים ואמתיים וכישרים בעיני אדם ואלהים; אולם לעתידות אינם שמים לב כלל.

[267] מכבדים הם את האנשים המתיגעים למענם הרבה ומקנאים הם בהם אחרי שכבדו אותם; מעלים הם אנשים למעלה מפוארה ואחרי כן לא לבד שגוזלים הם מהם את המשרה הזאת, כי גם את חייהם מסבה אולת אשר בגלל זרותה היא בלתי מוכיחה; מענישים הם לא על יסוד מעשים ראויים לעונש, כי אם על יסוד אשמות שוא ומלשינות בלתי נחקרת, ולא את האנשים המגיע להם העונש, כי רק את אלה אשר ידם משגת להמיתם.

[268] ראיה ברורה לדברינו הוא שאול בן קיש, המלך הראשון על העברים אחרי שלטון האצילים ושל השופטים, בהרגו שלש מאות כהנים ונביאים לרגל חשד על אחימלך ובהרסו את עירם, והשתדל באופן זה להשאיר את המקדש המעט נעזב מכהניו ונביאיו בהכותו נפש מספר כה גדול מהם ולא נתן גם לעיר מולדתם להשאר, פן יולדו אחרים אחריהם2180.

[269] (8) והנה2181 אביתר בן אחימלך, אשר הוא לבדו מכל בית אביו עלה בידו להציל את חייו מבין הכהנים הנרצחים על ידי שאול, נמלט אל דוד ויספר לו על אבדן משפחתו ועל מות אביו.

[270] והלה אמר כי ידוע ידע את האסון אשר יקרה אותם כראותו את דואג; הוא שער בנפשו כי האיש הזה ילך רכיל בכהן הגדול אל המלך ודוד האשים את עצמו בשבר שבא עליהם. אולם הוא בקש את אביתר שישאר אצלו ויחיה אתו כי בשום מקום אחר לא יהיה בטוח כמו פה.

[271] (XIII–1) בעת2182 ההיא שמע דוד שהפלשתים פשטו על חבל אנשי קעילה2183 ושוסים אותו ויציע את עצמו לצאת למלחמה עליהם אחרי ששאל באלהים על־ידי הנביא2184 אם מבטיח הוא לו את הנצחון2185. כאשר הנביא ענה שאלהים מסכים יצא על הפלשתים הוא ורעיו ויכה בהם מכה רבה וינהג את הש