רקע
שלום עליכם
כתריאליבקה החדשה

 

הקדמה    🔗

בּזמַן האַחרוֹן התחילוּ להתפּרסם בּעוֹלָם כּל מיני ספרי־שימוּש לתיירים, שתּכנם רישוּמי ערים וּמדינוֹת ותיאוּר חַיי יוֹשביהן. ואָמַרתּי אני עם לבּי: בּכל דבר קטן וגָדוֹל הלא מחַקים אנחנוּ אֶת מַעשׂי הגוֹיִים והוֹלכים בּנימוּסיהם – לָמה אֵיפוֹא לא נַעשׂה גם בּדבר הזה כּמתוּקנים שבּהם? לָהם יש ספרים המתארים אֶת עריהם, אֶת חַיֵי פּאריז וּברלין, לוֹנדוֹן וּמוֹסקבה, – לָמה יִגָרע חלקנוּ ולא תּיכּתב גם כּתריאֵליבקה עירנוּ בּכתב הערים?

ואני שלוֹם־עליכם שהוֹרתי ולידתי היוּ בּעיר הזאת ולפני ימים מוּעטים בּאתי לשם להשתּטח על קברי אבוֹתי, שבתּי ואָמַרתּי אֶל לבּי: כּמה אִכּף ואֶגמוֹל טוֹבה לאַחַי וּלאַחיוֹתי הכּתריאֵלים, אשר אִתּם התאָרחתּי וּבחברתם השתּעשעתּי, אִם לא שאוֹדיע טבעם בּעוֹלָם ואֶעשׂה להם שם בּקרב האָרץ? יֵדעוּ־נא כּל יוֹשבי תּבל, כּי גם כּתריאֵליבקה עיר מתוּקנת היא ולא יֶחסַר כּל בּה: לה בּתי־מלוֹן ואַכסַניוֹת, בּתּי־אוֹכל וּבתּי־מַרזח, ואפילוּ תּיאַטרוֹן יֶש לה. לא זוֹ העיר, אשר ידענוּ מימי קדם. ההתקדמוּת הגדוֹלה של העוֹלָם הגָדוֹל פּילסה לָה דרךְ גם אֶל העיר הזאת ושינתה אֶת פּניה מן הקצה אֶל הקצה ־־ ואשר נדרתּי אוֹתוֹ אקיים בּרשימוֹתי אֵלה, ושם קראתי לָהן: “כּתריאֵליבקה החדשה”.


 

א. קרוֹניתה של כּתריאֵליבקה    🔗

בּאתי לכתריאֵליבקה בּמסילת־הבּרזל – כּבר סללוּ לה לעיר זוֹ, בּעֶזרת השם יִתבּרךְ, גם מסילת־בּרזל! – בּעוֹנַת הסתיו, עם בּוֹקר, לפני תּפילת שחרית. בּחוּץ טיפטף גשם דק, שהלךְ ונַעשׂה קמעה־קמעה לבּיצה גסה. בּבית־הנתיבוֹת קידמהּ אֶת פּנַי חבוּרה רבּה של משרתּי אַכסַניוֹת, כּוּלָם יהוּדים בּעלי זקנים צהוּבּים וקפוֹטוֹת צהוּבוֹת וציצי־פחים צהוּבּים על־פּני כּוֹבעים צהוּבּים וּמדוּלדלים.

– דוֹדי, גראנד הוֹטל!

– הוֹטל פראנציה, דוֹדי!

– דוֹדי, פּוֹרטוּגָליה!

– דוֹדי, טוּרקליה!

לאַחַר שנדחַקתּי ויצאתי בּשלוֹם מתּוֹךְ חבוּרה זוֹ של משרתּי אַכסַניוֹת, נפלתּי לתוֹךְ חבוּרה רבּה אַחרת, היא חבוּרת העֶגלוֹנים, כּוּלם בּעלי מַגָפיִם גדוֹלים וּמַגלָבים ארוּכּים. הלָלוּ הקיפוּני מכּל העברים וכמעט קרעוּני לגזרים. אֶחָד מהם, בּחוּר כּהלָכה, הוֹציא מידי אֶת מזוַדתּי בּעל־כּרחי. הרימוֹתי אֶת קוֹלי וצעקתּי צעקה גדוֹלה: “הוֹי כּתבי! הוֹי ניירוֹתי!” חָשוּ שני עֶגלוֹנים אחרים לעֶזרתי ועמדוּ להצילני מידוֹ – וּפרצה מריבה בּיניהם. בּתוֹךְ כּךְ חָטפתּי אֶת מזוַדתּי, התחַמַקתּי מידיהם ושׂמתּי פּעמי אֶל הקרוֹנית, זו קרוֹניתהּ של כּתריאֵליבקה.

– לכאן, אַחַי לכאן! נסיעה בּאגוֹרה אֶחַת! יהוּדי בּאגוֹרת־כּסף! מכּאן ועד קצה רחוֹב הקבּציאֵלים רק אגוֹרה אַחַת בּסךְ־הכּל! כּל יהוּדי בּחָמש פּרוּטוֹת!

הקוֹל קוֹל הקרר בּכבוֹדוֹ וּבעצמוֹ, והוּא אִיש צעיר לימים, שמדבּרוֹ מן הגרוֹן, וילקוּט תּלוּי לוֹ על צוָארוֹ, וכפתּוֹר־נחוֹשת קבוּע לוֹ בּכוֹבעוֹ. לידוֹ ניצב חברוֹ, יהוּדי בּעל קפּוֹטה קרוּעה וּמַגלָב בּידוֹ – הוּא הרכּב של הקרוֹנית. שניהם מוֹרים לי בּידיהם על מין סוּכּה עם חַלוֹנוֹת מנוּפּצים העוֹמדת כּפוּפה לצד אֶחָד, כּמחַשבת לנפּוֹל, – זוֹ הקרוֹנית עצמה. אֶל מוֹט־רתמה אָרוֹךְ עוֹמד אָסוּר סוּס לָבן, דל וּמסוּגָף, כּוֹבש פּניו בּקרקע וּמנַמנם.

– לאַט לךָ, – אוֹמר לי הקרר – פּן תּגוֹף חָלילה רגליךָ. הרצפּה לקוּיה קצת, חסרה קרש. אָנו עוֹמדים בּבדק הקרוֹנית.

אני נכנס לאַט ויוֹשב בּקרוֹנית, מַניח אֶצלי אֶת מזוַדתּי וּמחַכּה עד בּוֹש. צינַת בּוֹקר תּוֹקפת עלי, ואני מַקיש רגל אֶל רגל.

– קרר! – אני אוֹמר אֶל האִיש הצעיר. – הנסע, אִם לא?

– אִם יִרצה השם, – משיב לי הקרר.

– תּן הנה מעט טאבּאק, הוֹי אַתּה, יוֹסיל! – אוֹמר לוֹ הרכּב, הוּא היהוּדי בּעל המַגלָב והקפּוֹטה הקרוּעה.

– לא יבוּלע לךָ, רב כּתריאֵל, גם כּי תּעשן שרשים פּשוּטים! – פּוֹסק לוֹ יוֹסיל הקרר. – הטאבאק הטוֹב יביאךָ חָלילה לידי מיחוּש הראש.

– אַל תּתחכּם הרבּה, זהוּם־אף שכּמוֹתךָ, ותן הנה מעט טאבּאק לציגָריה! – אוֹמר לוֹ כּתריאֵל הרכּב.

והקרר עם הרכּב עוֹמדים לכרוֹךְ אִיש אֶת סיגָריתוֹ.

– אֵימתי נסע? – אני שוֹאֵל שוּב אֶת הקרר.

– היוֹם, – משיב הוּא לי בּקרירוּת־רוּחַ ומַבעיר אֵש לחברוֹ.

אני יוֹשב וּמַמתּין שעה ארוּכּה, עד שמַתחילים להתלקט אֶל הקרוֹנית נוֹסעים בּוֹדדים. ראשוֹן מטפּס ועוֹלה יהוּדי לבוּש פרוָה קרוּעה, רפוּדה מין עוֹר משוּנה, שקשה להחליט, מאֵיזוֹ חַיה הוּא בּא: תֹאמַר שוּעל – לָבן הוּא בּיוֹתר; תֹּאמַר חָתוּל – אָדוֹם הוּא בּיוֹתר. אַחרי היהודי לבוּש־הפּרוָה מַרתּיע ונכנס עוֹד יהוּדי אֶחָד, בּלא פּרוָה, כּוּלוֹ קוֹפא וּבשׂרוֹ רוֹחף מצינה, מתבּוֹנן בּזהירוּת על כּל העברים, נאנח אֶל נַפשוֹ, תּר מקוֹם לעצמוֹ ויוֹשב בּאַחַת הפּינוֹת. אַחרי היהוּדי הקוֹפא נדחָק ונכנס סַל מלא תּפּוּחים וּמאַחרי הסַל – אִשה יהוּדית, מעוּטפת שלוֹש מטפּחוֹת, וּשלוֹשתן פּתוּחוֹת לרוָחה, והכּל רוֹאִים, כּי עניה זוֹ קר לָה מאוֹד.

– פיוּ, רב כּתריאֵל, נהג וָלךְ! – קוֹרא יוֹסיל הקרר אֶל כּתריאֵל הרכּב, שוֹרק לוֹ בּשׂפתיו ליֶתר תּוֹקף, והקרוֹנית זזה ממקוֹמה. עוֹברת היא פּסיעוֹת אחָדוֹת ונעצרת שוּב. נפתּחת דלת הקרוֹנית וּמתגלה ראש אִיש.

– האֵין פּה מֹשה?

– אֵיזה מֹשה? – שוֹאֵל יוֹסיל הקרר.

– בּחוּר בּכוּמתּה! ־־ עוֹנה הראש.

– משרת בּחָנוּת של בּרזל? – שוֹאלוֹ יוֹסיל.

– בחָנוּת של בּרזל! – עוֹנה הראש.

– ידעתּיו! – אוֹמר יוֹסיל הקרר וחוֹזר ושוֹרק להרכּב: – פיוּ, רב כּתריאֵל, נהג וָלךְ!

ואנוּ נוֹסעים שוּב.

– כּרטיס! – אוֹמר לי הקרר. – פּניךָ נראִים לי כּפנים חדשוֹת. ניכּר, שלא מאַנשי מקוֹמנוּ אָתּה? אֶנהגךָ אֵיפוֹא לפוּנדק, לא דווקא הוֹטל, אַךְ בּית נקי, אֵין בּוֹ פּישפּשים… וּלאכילתךָ אַראֶה לךָ מקוֹם מיוּחָד, שיעלה לךָ בּזוֹל ותיהנה.אני מוֹדה לוֹ על כּוונתוֹ הטוֹבה ואוֹמר לוֹ, כּי יש לי מַכּרים פּה. והרי הוּא שוֹאלני: מי הם מַכּרי, מַה טיבם וּמַה מעשׂיהם? אני בּוֹדה לוֹ שם פּלֹוני אַלמוֹני וּפוֹטרוֹ מעל פּני. נפטר ממני, מיד הוּא פּוֹנה אֶל היהוּדי לבוש־הפּרוָה וּמצווהוּ ליקח כּרטיס. היהוּדי לבוּש־הפּרוָה מוֹשךְ בּכתפיו:

– מה זה עלה על דעתּךָ? כּלוּם יש לי אפילוּ פּרוּטה אַחַת לפוֹרטה?

– זאת לךָ הפּעם השלישית בּשבוּע זה, שאַתּה נוֹסע בּלא כּרטיס! – אוֹמר לוֹ יוֹסיל הקרר מתּוֹךְ תּרעוֹמת.

– אִם כּן, רצוֹנךָ שאֵלךְ בּרגל? אוֹ שמא חַייב אני לילךְ ולגנוֹב בּשבילךָ? – משיב לוֹ היהוּדי לבוּש־הפּרוָה אַף הוּא מתּוֹךְ תּרעוֹמת.

יוֹסיל הקרר מניע עליו בּידוֹ וּפוֹנה ממנוּ אֶל היהוּדי הקוֹפא, זה שבּלא פּרוָה. הלה עוֹשׂה עצמוֹ כּמנַמנם.

– שמַע־נא, בּמחילה מכּבוֹדךָ, כּרטיס!

היהוּדי מַעמיד פּניו כּאִילוּ ניעוֹר וּמשפשף ידיו זוֹ בּזוֹ.

– כּרטיס! – אוֹמר לוֹ יוֹסיל הקרר שנית.

– שמעתּי! – משיב לוֹ היהוּדי בּלשוֹן־הקוֹדש ונוֹשף לתוֹךְ אֶגרוֹפיו.

– מַה תּוֹעיל לי “שמעתּי” שלךָ? – אוֹמר לוֹ יוֹסיל הקרר בּרוֹגז. – הוֹצא־נא בּמחילה מכּבוֹדךָ, אגוֹרה, ואֶתּן לךְ כּרטיס.

– הס, אַל נא בּאַפּךָ! – אוֹמר לוֹ היהוּדי הקוֹפא. – לָמה נזעקתּ כּל־כּךְ? ראֵה־נא גם ראֵה אֶת זה, מה רמוּ עֵיניו!

– אַל תּדחני בּקש! – אוֹמר לוֹ יוֹסיל הקרר. – מַהר ותן הנה אֶת האגוֹרה!

– האוּמנם? – אוֹמר לוֹ היהוּדי הקוֹפא. – שער־נא בּנַפשךָ, כּי למַעני תּוַתּר מַשהוּ מן האגוֹרה.

– אֶת צרוֹתי אוַתר לָךְ! ־־ אוֹמר לוֹ יוֹסיל הקרר.

– יהי לךָ אשר לך! אוֹמר לוֹ היהוּדי הקוֹפא. – יש לי די צרוֹת משלי.

– אִם כּן, אבקש ממךָ סליחה וּמחילה, כּי תּטריח אֶת עצמךָ לָרדת מעל הקרוֹן! – אוֹמר לוֹ יוֹסיל הקרר וּפוֹנה וקוֹרא אֶל הרכּב: – רב כּתריאֵל, עמוֹד!

כּתריאֵל הרכּב עוֹצר אֶת הקרוֹנית להנאתוֹ, וּלהנאת סוּסוֹ – על אַחַת כּמה וכמה.

– בּמחילה מכּבוֹדךָ, שׂא־נא אֶת רגלךָ הימנית! – אוֹמר יוֹסיל הקרר אֶל היהוּדי הקוֹפא. היהוּדי הקוֹפא יוֹשב, מוֹלל בּרגליו, משפשף אֶת ידיו ואֵינוֹ זז ממקוֹמוֹ.

– המחכּה אַתּה כּי אֶקחךָ אַחַר כּבוד? – אוֹמר לוֹ יוֹסיל הקרר. – רצוֹנךָ, שאַחזיק בּערפּךָ בּשתּי אֶצבּעוֹת ואַשליךְ אוֹתךָ כּנצר נתעב? המתּן מעט, הנה יבוֹא וולוול המַשגיח, קרוּא הוּא עתּה בּבית הגזבּר שלָנוּ לברית־מילה, – אָז תּקבּל אֶת ענשךָ מידוֹ כּפליִם… רב כּתריאֵל נהג וָלךְ! – קוֹרא הוּא אֶל הרכּב, והקרוֹנית מַרתּיעה ונוֹסעת הלאה.

– אֵין אמת בּאָרץ! – נַענית פּתאוֹם האִשה בּעלת התּפּוּחים. – תַּמה אני ולא אֵדע, בּמה גָרוּע יהוּדי זה מן היהוּדי הלָז, שהלָז רשאי לנסוֹע בּלא כּרטיס וזה אֵינוֹ רשאי? וכי בּשביל שהלָז לוֹבש פּרוָה וזה מהלךְ ערוֹם? האִם יבַלע לך אֶת קצה סַפסלךָ יבַלע לךָ? אוֹ כּלוּם אוֹמר אַתּה, כּי אַחרי מוֹתךָ יציבוּ לךָ מַצבת־זהב יציבוּ לךָ?

– מי מבקש ממךְ, כּי תּעמדי לוֹ למליצת־יוֹשר? – אוֹמר לָה יוֹסיל הקרר. – מַה דמוּת תּדמי אֶת זה ליהוּדי הלָז? אֶת היהוּדי הלָז אני מַכּיר: בּן־טוֹבים הוּא שמָטה ידוֹ. וזה (מַראֶה בּאֶצבּעוֹ על היהוּדי הקוֹפא) – כּלוּם יוֹדע אני, מי הוּא? עני מן השוּק, מַחזיר על הפּתחים!

– ואִם עני הוּא, מַה בּכךְ? – מוֹסיפה האִשה בּעלת התּפּוּחים לעמוֹד בּטענתה. – כּלוּם חַייב אַתּה להשליכוֹ החוּצה? מי לימד אוֹתךָ מנהג מגוּנה זה – להשליךְ אנשים החוּצה?… וּבמה נכתּם עווֹנוֹ כּל־כּךְ? הלא הסוּס הוֹלךְ ממילא העירה – ישב־נא עוֹד יהוּדי אֶחָד! לוּא יהי הדבר בּעֵיניךָ כּאִילוּ כּבר קיבּלתּ עוֹד אגוֹרה אַחַת – וּבכן? כּלוּם בּזה תּשמין אֶת המרק בּזה?

– אבל אֵין אִיש שוֹאֵל עֵצוֹת מפּיךְ! – אוֹמר לָה יוֹסיל הקרר. – אִם אַתּ לוּא שמעיני, קוּמי וּתני אגוֹרה שלָךְ וקבּלי כּרטיסךְ!

– אוֹי, יהוּדים! – קוֹפצת האִשה ממקוֹמה וטוֹפחת על שׂמלָתה. – אבל מראש ידעתּי, כּי גם ממני יבקש תּוֹאנוֹת! אֶראֶה בּנחָמה, אִם לא ידעתּי זאת!

– אֶלָא מַה סבוּרה היִית? – אוֹמר לָה יוֹסיל הקרר. – כּי אוֹליךְ אוֹתךְ חינם?

– מַה פּירוּש, אַתּה תּוֹליךְ אוֹתי? – אוֹמרת האִשה. – הקרוֹן מוֹליכה אוֹתי, ולא אַתּה! תּלה לעצמוֹ כּפתּוֹר של נחוֹשת וּמשוֹל יִמשוֹל בּנוּ! הלא זוֹכרת אני עדיִין, עֵת היִית ריש־דוּכנא על־יד לייזר־הירש הדרדקי, נוֹשׂא על כּתפיךָ אֶת התּינוֹקוֹת אל בּית־רבּם עִם פּכּים קטנים לפּת־שחרית, – ולָמה תּסַפּר לי סיפּוּרי־אַגָדה על כּרטיסים?…

– מַה תֹּאמר על עסקי המוּצלָחים? – אוֹמר לי יוֹסיל ויוֹשב על־ידי. – כּךְ הם כּוּלָם, כּפי שרוֹאוֹת עֵיניךָ: מי שיש לוֹ וידוֹ מַשׂיגה לשלם – הוֹלךְ בּרגל, וּמי שאֵין לוֹ – נוֹסע בּקרוֹן. וּמזה אַתּה מצוּוה להתפּרנס וּלכלכּל שׂיבתה של אֵם זקנה עִם אָחוֹת עניה, אַלמנה מאִישה… הרוֹאֶה אַתּה אֶת זוּג המַגפים האֵלה? (מרים לנגד עֵינַי אֶת מַגָפיו). אַף הם פּצוּ פּיהם וּמבקשים אוֹכל…

פּתאוֹם נשמַע קוֹל נפץ אַדיר וּמחי יצוּלים של שתּי עגלוֹת הפּוֹגעוֹת זו בּזוֹ, ואַחַר – קוֹל התנַגשוּת סוּסים ונַחרתם. שתּי קרוֹניוֹת נפגשוּ פּנים אֶל פּנים בּמסילה אַחַת, זוֹ מכּאן וזוֹ מכּאן. מיד ניתכוּ קוֹלוֹת נזיפה וּקלָלוֹת נמרצוֹת משני הצדדים:

– ישלח בּךָ אלוֹהים אֶת החלירע, ואֶת המַגפה, וּמיתה משוּנה! יִכּנס הרוּחַ בּאבי אבוֹת אבוֹתיך עד תּרח הזקן!…

– למעמקי שאוֹל תּרד בּעצמךָ, אַתּה וּקרוֹנךָ וסוּסךָ! וּמוּטב שיִכּנס תּחילה הרוּחַ בּאבי אבוֹת אבוֹתיךָ, שאַתּה קוֹדם!

– מי יגלה תּבַלוּל מעֵיניךָ, סוּמא שכּמוֹתךָ? הלא ראית, כּי אני נוֹסע על ימין – והיה עליךָ לפנוֹת על שׂמֹאל!

– היכן מצאת כּתוּב, מוּכּה־שחין שכּמוֹתךָ, שאַתּה צריךְ לנסוֹע על ימין ואני על שׂמֹאל? שמא נַהפוֹךְ אֶת הקערה על פּיה: אני על ימין ואַתּה על שׂמֹאל?

– בּהמה אַתּה! הלא לכךְ סללוּ לָנוּ שתּי מסילוֹת: אני לכאן ואַתּה לכאן!

– חמור אַף אַתּה! היכן מצאת כּתוּב, שאַתּה לכאן ואני לכאן? שמא נַהפוֹךְ אֶת הקערה על פּיה?…

– היוֹדע אַתּה אֶת אשר אומַר אֵליךָ? יִקחם אוֹפל, אוֹתם ואֶת מסילוֹתיהם ואֶת קרוֹניוֹתיהם גם יחד! ואַתּה, כּתריאֵל מַחמַל־נַפשי, תּן הנה טאבּאק לציגָריה, אִם נמצא תּחת ידךָ. יעלוּ כּוּלָם על מוֹקד אֶחָד!… מַה שלוֹם זקנתךָ? כּבר עמדה מזעפּה?

– אַל תּשאַל לשלוֹמה. זוֹ לא תּנוּח ולא תּשקוֹט אֶלָא בּשנתה. וּמה חדשוֹת אִתּךָ? אֵימתי תּוֹריד אֶת הסייח השׂרוּק מעל האֵבוּס לחַנכוֹ בּמצווֹת?

– יוֹרידהוּ אלוֹהים לבאֵר־שחת ויחַנכוֹ בּיִסוּרי גהינוֹם! ירא הוּא אֶת השוֹט כּמפּני מַלאַךְ־המות… גפרוּר יֶש לךָ? תּן אֵש!

וכךְ נכנסים שני הרכּבים בּשׂיחַת־סוּסים של בּעלי־עגלה, ואַף שני הקררים עוֹמדים וּמשתּעים זה עם זה על עסקיהם בּאַהבה וּבאַחוָה וּבריעוּת. עד שבא וולוול המַשגיח מבּרית־מילה, כּוּלוֹ שׂמח וטוֹב־לב, וּמַפסיק שׂיחָתם בּשאוֹן־עליזים:

– חֶבר לצים, יִכּנס בּכם הרוּח מפּניכם וּמאחוֹריכם! שוּב עירבתּם אֶת התּחוּמים? אַשריכם שלבּי טוֹב עלי היוֹם אַחרי בּרית־המילה, שעשׂה לָנוּ מוֹטי הגזבּר שלָנוּ! השוֹמעים אַתּם ילָדים? בּרית־מילה ערךְ זה לכבוֹדנוּ – הלוַאי יִכּנס הרוּח בּעפר אָביו! לא חינם הוּא יוֹשב סמוּךְ לקוּפּת הכּסף. גם אני היִיתי מתאַוה לשוּלחָנוֹ של גזבּר, לא שאֶהיֶה מַשגיח על כּרטיסים, רץ כּל ימי אַחר הקרוֹן, כּכלב רעב אַחר פּריץ עני… יהוּדים! מה אירע לָכם כּאן? שוּב תּקלָה? שוּב התנַגשוּת? אַיֵה אֵיפוֹא עֵיניכם, חדלי־אִישים? אַשריכם, שלא נוּפּצוּ העגלוֹת לשבבים… בּקיצוּר, יֵלכוּ הנוֹסעים לכל הרוּחוֹת, ואַתּם תּיכּנסוּ אֶל הקרוֹניוֹת ותשוּבוּ שניכם לבית־הנתיבוֹת… רב כּתריאֵל מַחמַל־נַפשי! קוּם־נא, בּמחילה מכּבוֹדךָ, והעבר אֶת סוּסךָ מפּנים לאָחוֹר ושוּב לבית־הנתיבוֹת, ורב עזריאֵל יתנַהל לאִטוֹ מאַחריךָ.

– לָמה נפל הגוֹרל עלי? – אוֹמר כּתריאֵל. – יעביר־נא עזריאֵל אֶת סוּסוֹ מפּנים לאָחוֹר וישוּב העירה, ואני אֶתנַהל לאִטי מאַחריו.

– רב עזריאֵל מַחמַל־נַפשי! – אוֹמר המַשגיח. – קוּם־נא, בּמחילה מכּבוֹדךָ, והעבר אֶת סוּסךָ ושוּב העירה.

– אבל לא בּאָלף רבּה! – אוֹמר עזריאֵל. – נוֹחַ לי, שכּתריאל יעביר אֶת סוּסוֹ וישוּב לבית־הנתיבוֹת! אֵין הוּא חוֹלה!

– גם כּי אֵדע, כּי אָמוּת בּמקוֹם הזה, – אוֹמר כּתריאֵל – לא אָשוּב לבית־הנתיבוֹת!

– גם כּי אֵדע, כּי פּה תּהיֶה קבוּרתי, – אוֹמר עזריאֵל – לא אָזוּז ממקוֹמי!

– כּל חלוֹמוֹתי הרעים יחוּלוּ על ראשכם! – מתערבת האִשה בּעלת התּפּוּחים, חוֹטפת אֶת סַלָה ויוֹרדת מעל הקרוֹנית. – נסיעה נאָה היא זוֹ! ועוֹד אגוֹרוֹת הם מבקשים להם. אִילוּ אָמַרתּי לָלכת בּרגלי, הלא היִיתי כּבר בּעיר לא פעם אַחַת, אֶלָא שש פּעמים! קרוֹנית תּיקנו לָהם בּכתריאֵליבקה! לא קרוֹנית היא זוֹ, אֶלָא מגינַת־לב, ללעג וּלקלס, טפוּ…

“אֵין לי אֵיפוֹא – אני אוֹמר בּלבּי – אֶֶלָא ליטוֹל אֶת מַקלי ותרמילי ולעלוֹת העירה בּרגל”…

לקחתּי בּידי אֶת מזוַדתי וּפניתי, בּמחילת כּבוֹדי, לָלכת בּרגלי. והנה הדבּיקתני מאחוֹרי חבוּרת העֶגלוֹנים בּקוֹל תּרוּעה וּשריקה וצהלת־מנצחים:

– בּרוכים ההוֹלכים! תּחזקנה רגליךָ!… וּבכן? מאַסתּ בּסעוּדת עניִים? מיאַנתּ לנסוֹע עם בּעל עגָלה פּשוּט? לקרוֹנית נכסַפתּ, לקרוֹניתה של כּתריאֵליבקה? עכשיו נחה דעתּךָ!… תּן שבח והוֹדיה להקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא, שיצאת משם בּשלוֹם ולא נַעשׂית חביתּה של בּיצים… התכּבּד־נא דוֹדי, טפּס ועלה לעגָלה עם המזוָדה אשר בּידךָ, בּחַר לךָ בּכל עגָלה אשר תּחפּוֹץ, אנשים אַחים אנחנוּ, כּיס אֶחָד לכוּלָנוּ, כּל יִשׂראֵל קבּצנים!…


אני מטפּס ועוֹלה עם מזוַדתי על אַחַת העגָלוֹת ונכנס לכתריאֵליבקה בּרוֹב פּאר והדר.


 

ב. מלונותיה של כתריאליבקה    🔗

– רצוֹנךָ, שיעלה לךָ בּזוֹל ותשׂבּע כּף נַחַת, – הרי אני מביאךָ לפוּנדק אֶחָד הגוּן! – כּךְ אוֹמר לי בּעל־העגָלה שלי, נוֹהגני וּמביאֵני עד בּית בּעל שתּי קוֹמוֹת, שטיח כּתליו מתקלף ונוֹשר, ואני קוֹרא מעל פּתח הבּית שלט משוּחַ בּאוֹתיוֹת גדוֹלוֹת: “הוֹטל טוּרקליה”. בּעל־העגָלה דוֹפק בּמַגלָבוֹ על הדלת וקוֹרא בּקוֹל:

– נח! נח! אַיֶכּה לכל הרוּחוֹת? פּתח אֶת הדלת! העליתי לךָ לויתן!…

לקוֹל דפיקתוֹ נפתּחת הדלת וּמתגלה יהוּדי גוּץ שקוֹראים שמוֹ נח – הוּא שוֹמר־הסף של המלוֹן. הלָה חוֹטף מידי אֶת המזוָדה, בּלא נטילת רשוּת ממני, נוֹשׂא אוֹתה על־פּני המַעלוֹת אֶל הקוֹמה העֶליוֹנה ושוֹאֵל אוֹתי בּדרךְ־הילוּכוֹ:

– בּמה, למשל, אַתּה רוֹצה? בּחדר עם נגינה, אוֹ בּלא נגינה?

– נגינה זוֹ מַה טיבה? – אוֹמר אָני.

– נגינַת האַקטוֹרים. כּאן מתאַכסנים אֶצלנוּ האַקטוֹרים של התיאַטרוֹן היהוּדי. וּמוּלָם מתאַכסן אֶצלנוּ חַזן שבּא מליטה עם שנים עשׂר משוֹררים. ליוֹם השבּת בּא. אָמרוּ: החַזן חַזן לא־רע. חַזן משוּבח מאֵין כּמוֹהוּ!

– אֶפשר, – אני אוֹמר – שהחַזן חַזן משוּבּח הוּא מאֵין כּמוֹהוּ, ואַף־על־פּי־כן מוֹחל אני על העוֹנג הזה. מוּטב שתּתּן לי חדר בּלא נגינה.

– כּרצונךָ! – אוֹמר לי נח שוֹמר־הסַף. – יכוֹל אני לתת לךָ חדר אַחר, כּכל אשר תּבחָר. אבל אִם יִקרה אוֹתךָ שם מקרה לא־טהוֹר, לא עלי תּהיֶה תּלוּנתךָ אַחַר־כּךְ.

– מַה פּירוּש – אני אוֹמר – מקרה לא טהוֹר?

– למשל, – הוּא אוֹמר – שמא יעקצוּךָ.

– מי – אני אוֹמר – יעקצני?

– מי יעקצךָ? – אוֹמר הוּא. – אני לא אֶעֶקצךָ. מוּבטח לךָ, כּי מצוֹא יִמצאוּ כּאֵלה, אשר יעקצוּךָ. אָמנם בּדקוּ אֶת המיטוֹת בּערב פּסח, אַךְ כּלוּם לא עלה בּידם, ואפילוּ נפט לא הוֹעיל…

– מכּיוָן שכּךְ, – אני אוֹמר – תּן לי חדר עִם נגינה!

ונח שוֹמר־הסַף מַכניסני לתוֹךְ חדר אָפל, כּוּלוֹ ספוּג ריח משוּנה, כּפוּל שלוֹשה: של עוֹר לח שעוּבּד זה־עתּה, של קישוּאִים רקבים ושל עשן מַאחוֹרקה, ועד שאני מתבּוֹנן על סביבוֹתי, לָדעת מקוֹמי אַיִי, נזדרז נח ועמד לטפּוֹחַ בּידיו על אֵיזה דבר המתעלם מן העין, כּמי שטוֹפח על כּר רך לנַעֵר נוֹצוֹתיו ולעשׂוֹתוֹ יפה למשכּב. בּשעת טפיחה מדבּר נח אֶל עצמוֹ וּמקלל אֶת מי־שהוּא קלָלוֹת נמרצוֹת:

– אִי לָךְ, לא־יִצלח שכּמוֹתךָ! עֵגל־מַרבּק! שוֹר אָבוּס! אִילָן סרק! חוֹמץ בּן יין! תּפל מבּלי מלח! הנה אָקוּם ואַצליף לךָ על־פּני הסיר הנפוּחַ שלךָ, וזעוּ הטוֹחנוֹת בּחניכיךָ, וחשכוּ הרוֹאוֹת בּארוּבּוֹתיךָ!… כּל העוֹלָם כּוּלוֹ נוֹסע ממסילת־הבּרזל, ואוֹהב־תּנוּמוֹת זה התכּנס לתוֹךְ המיטה בּמַגָפיו הגסים, השתּטח תּחת גפנוֹ ותחת תּאֵנתוֹ של אָביו ושוֹכב למַעצבה! משרת נאֶה! כּלוּם חוֹלה היִית ולא עצרתּ כּוֹחַ לפתּוֹח עד עתּה אֶת התּריסים? אוֹ לשפּוֹת אֶת המיחָם? אוֹ לצחצח אֶת נַעלי האַקטוֹרים? אוֹ לפַנוֹת אֶת חַדרם של החַזן והמשוֹררים? קוּמה, עצל, התנעֵר ורד למַעמַקי האדמה!

ורק כּאן התבּוֹנַנתּי וראִיתי לפנַי בּחוּר מגוּשם עם מַגָפיִם גסים, משוּחים יפה בּעיטרן, וּמיד נתחַור לי, מאַיִן בּא הריח החָריף. אֶת מַכּוֹת־הלחי, שספג הבּחוּר מידי שוֹמר־הסף (הטפיחוֹת הנזכּרוֹת למַעלה מַכּוֹת־לחי היוּ), הבליע בּנעימה, מחה פּיו, כּאילוּ לא פּעלוּ לוֹ אָון, פּתח אֶת תּריסי החַלוֹן, הציץ בּי ונתן אֶת קוֹלוֹ בּצחוֹק.

– ראֵה־נא גם ראֵה ילוּד־אִשה זה! – אוֹמר לי שוֹמר־הסַף. – שמא יוֹדע אַתּה, לצחוֹק מַה זה עוֹשׂה? אֵין זאת כּי־אִם נעמוּ לוֹ מַכּוֹת־ הלחי על לבּוֹ הריק!… עוּרה, עצל, הזדרז ורד למַעמַקי האדמה! בּחוּר מזוּהם שכּמוֹתךָ! זוֹלל־בּוּלבּוּסים! בּוֹלע־אִיטריוֹת! חוֹטף־כּעכים שכּמוֹתךָ!…

ונח שוֹמר־הסַף מַעניק לוֹ סטירה יפה בּמַפרקתּוֹ, אוֹחז בּוֹ ומַשליךְ אוֹתוֹ לאחוֹרי הדלת והמזוּזה.

– בּחוּר ישר מאוֹד! – אוֹמר לי תּיכף לכךְ נח שוֹמר הסַף. – אֶלָא עצל בּמקצת ושטוּף בּשינה. בּלא מַכּוֹת־לחי לא תּעירהוּ לעוֹלָם! עוֹבד הוּא, עלוּב־נפש זה, עבוֹדת־פּרךְ, וכל מַה שהוּא משׂתּכּר הריהוּ נוֹתן לאחוֹתוֹ. בּעמל רב פּיתּיתיו, כי יתפּוֹר לעצמוֹ זוּג מַגָפים… מה תּצווה לתת לךָ לפת־שחרית? מַאפה־תּנוּר חַם, כּעכי־בּיצים, רקיקים בּפּרג, או חררוֹת כּתריאֵליות?

ונח שוֹמר־הסַף פּוֹנה ממני וּמתעלם.

– דוֹדי! כּבר התפּללתּ שחרית היוֹם? – אוֹמר אֵלי בּן־אָדם זר ונוֹעֵץ ראשוֹ בּפתח חַדרי.

– לָמה לךָ לָדעת זאת? – אני שוֹאֵל אוֹתוֹ.

– בּקשה לי אֵליךָ – אוֹמר הוּא.

– מי אָתּה? – אני שוֹאל אוֹתוֹ.

– יהוּדי, – אוֹמר הוּא – אִיש זר, לא מאַנשי המקוֹם. רוֹצה היִיתי לשאוֹל ממךָ אֶת הטלית והתפילין שלָךְ. אֶת שלי גנבוּ ממני זה אֶתמוֹל כּאן, בּאַכסַניה זוֹ.

זה יוֹצא, וּבפּתח ננעץ ראש אַחר, בּלא כּוֹבע, והוּא מדבּר בּבת אַחַת כּמה לשוֹנוֹת – רוּסית, פּוֹלָנית ויהוּדית:

– ראזניךְ טוֹבארוֹב, פּריץ, כּל מיני סחוֹרוֹת! גרבּים טוֹבים! זימובי ריֶנקאוויטשקי, כּפפוֹת של חוֹרף, סחוֹרה מוּבחרת בּזוֹל! בּחצי־חינם, יאק בּוֹגא קוֹחַאם, כּשם שאני יהוּדי! קנה לךָ גרבּים חצי התּריסר, לכל הפּחוֹת!… הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא יאריךְ ימיךָ!… לא ידעתּי, מי אַתּה ־־ יהוּדי אוֹ אֵינוֹ יהוּדי? יֶש אשר יִקָרה לפנַי פּריץ מפּריצי המקוֹם, ואני מדבּר אֵליו שעה ארוּכּה בּלשוֹננוּ היהוּדית, וסוֹפי נוֹחל חרפּה. לפיכךְ נמלכתּי ואָמַרתּי לעצמי: הבה אנַסה לדבּר פּוֹלָנית ורוּסית ואַשכּנַזית. מבין אני, בּרוּךְ השם, בּכל הלשוֹנוֹת… בּכפפוֹת טוֹבוֹת וחַמוֹת אֵין אַתּה רוֹצה?… אני עצמי, כּפי שאַתּה רוֹאֶה אוֹתי בּעֵיניךָ, היִיתי לפנים סוֹחר גָדוֹל, נוֹסע אֶל הירידים הגדוֹלים: ליארמיליניץ, לפרוֹסקוּרוֹב וּלפּוֹלטאווה… ויוֹתר מזה אֵינךָ רוֹצה אֵיפוֹא כּלוּם?… חתיכת סַבּוֹן? מַסרק טוֹב מן המעוּלים? לא? תּוֹדה לךָ על הפּדיוֹן. החיִית אֶת נַפשי ואֶת נפש ילָדי… ואַף־על־פּי־כן, אֶפשר שתּקנה לךָ מברשת טוֹבה? אוֹ עניבה נאָה? אוֹ עוֹד חצי תּריסר גרבּים, ואַפחית לךָ ממחירם?… לא? אֵינךָ רוֹצה? אִם כּן אֵיפוֹא, היה שלוֹם!

היהוּדי חוֹטף כּוֹבעוֹ ויוֹצא. אַחריו נכנס יהוּדי אַחר, אַךְ זה כּוֹבעוֹ בּראשוֹ.

– קנה מידי גרבּים, דוֹדי, גרבּים טוֹבים, בּזוֹל!

– אֵין לי צוֹרךְ בּגרבּים. – אני אוֹמר. – תּוֹדה!

– מה פּירוּש – הוּא אוֹמר – אֵין לךָ צוֹרךְ בּגרבּים? והלא קנית זה־עתּה חצי תּריסר גרבּים מידי הלָז! גם אני יהוּדי עני וּמטוּפּל בּבנים. שני נערים לוֹמדים בּאַסכּוֹלָה, אֶחָד עוֹבד אֵצל בּעל־מלאכה, והקטנים בּבית־רבּם… רב תּוֹדוֹת לָךְ. היה שלוֹם. הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא ישלם לךּ כּפלים!…

זה יוֹצא, ויהוּדי אַחר בּא. גבה־קוֹמה, דל־בּשׂר וּפניו נבהלים.

– אִם יש אֶת נַפשךָ לקיים מצוָה, שלא תּצטרךְ לָצוּם בּתשעה בּאָב, – קנה מידי שיוּר של גרבּים בּמקח השוה. נשתּיירוּ לי כּמה תּריסרים גרבּים.

– אֵין לי צוֹרךְ בּגרבּים! – אני אוֹמר, – יֶש לי גרבּים למַדי!

– אני מוֹכרם לךָ למַטה מכּפי שוים, – אוֹמר הוּא. – אֵין אני עוֹמד עמךָ על המקח. תּן כּמה שתּתּן, הלוַאי יִתּן לךָ הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא בּריאוּת־הגוּף ואריכוּת־ימים!… יש לי בּן בּגימנַאסיה, והרי הוּא גוֹמר לימודיו בּשנה זוֹ, מתכּוון להשתּלם בּלימוּדי דוֹקטוֹר. “שוּב לא תּצטרךְ, אַבּא, הוּא אוֹמר, לעמל נַפשךָ כּל כּךְ; אני אֶהיֶה עמל, ואַתּה, הוּא אוֹמר, תּנוּח קצת”… כּךְ הוּא אוֹמר לי, בּני. אֶלָא לפי־שעה אני צרךְ לסַעדוֹ פּעם בּפעם בּקרבּוֹנים שלוֹשה, אַף כּי גם הוּא משׂתּכּר, בּלא עֵין הרע, בּעֶרכּךָ עשרה קרבּוֹנים לחוֹדש… היה שלוֹם וּבכל אשר תּפנה תּצליח!

אַחרי יהוּדי זה בּאה אִשה יהוּדית וּמטפּחת טוּרקית על שכמה, והיא מדבּרת בּניגוּן:

– האַתּה הוּא האוֹרח מיהוּפּיץ?

– כּן. וכי מַה לָךְ?

– שמַעתּי אוֹמרים עליךָ, כּי בּאת לכתריאֵליבקה לקנוֹת גרבּים, והבאתי לךָ תּריסרים אחָדים לדוּגמה. יש לי בּית־חרוֹשת לגרבּים. זה לי עֶשׂר שנים שאני עוֹבדת בּגרבּים.

– מי זה הגיד לךְ, – אני אוֹמר – כּי קוֹנה אני גרבּים? לא בּאתי לכאן לקנוֹת גרבּים, ואֵין לי צוֹרךְ בּגרבּים!

ואוּלם היהוּדיה אֵינה שוֹמַעת אֶת דברי ועוֹשׂה אֶת שלָה: מדבּרת בּלי מַעצוֹר, טוֹחנת כּטחנה.

– הגרבּים שלי יצאוּ לָהם מוֹניטין בּכל כּתריאֵליבקה! הביטה וּראֵה טיבוֹ של גרב!… מַה תֹּאמר לגרב זה?

– אבל, בּשם אלוֹהים! – אני צועֵק. – אֵין אני קוֹנה גרבּים! אֵין לי צוֹרךְ בּגרבּים!

– והלא פּה – היא אוֹמרת – מוּנחים גרבּים לפניךָ!

– אֶת הגרבּים האֵלה הבאתי אני למכירה! – אוֹמר אני והוֹלךְ ללַווֹת אֶת היהוּדיה ונוֹעֵל אַחריה אֶת הדלת, מחשש, שמא יביאוּ לי גרבּים. – מי דוֹפק שם?

– אני הוּא! – עוֹנני קוֹל מאַחרי הדלת.

– מי הוא “אני”? – אני שוֹאֵל וירא לפתּוֹח אֶת הדלת, פּן יביאוּ לי גרבּים. – מי הוּא הדוֹפק?

– דויד! – עוֹנה הקוֹל.

– אֵיזה דויד?

– דויד שפּאן!

– מי הוּא זה ואֵיזה הוּא דויד שפּאן?

– דויד שפּאן הסוֹכן!

– מַה לךָ פּה? – אני שוֹאֵל אוֹתוֹ. – שמא גרבּים?

– צריךְ אַתּה – הוּא אוֹמר – לגרבּים? אִם כּן אֵצא לבין החנוּיוֹת ואָביא לךָ כּרגע גרבּים!

– לא! לא! – צועֵק אני, – אֵין אני צריךְ לגרבּים!

פּוֹתח אני אֶת הדלת, והנה נח שוֹמר־הסַף בּא לקראתי, כּוּלוֹ טעוּן מיני מַאפה שוֹנים – חַלוֹת־לחם וּכּעכים, עוּגוֹת וּרקיקים, לחמניוֹת וַחררוֹת.

– למי כּל הכּבוּדה הזאת? – אני שוֹאֵל אוֹתוֹ.

– אַל־נא תּתעצב אֶל לבּךָ, – אוֹמר נח – לכּלבים לא נַשליךְ אֶת כּל זאת חָלילה. יֵש, בּלא עֵין־הרע, הרבּה פּיוֹת לאכוֹל. אני עצמי יֶש לי ששה נַקרנים שלי התּוֹבעים מזוֹנוֹת, מלבד שני יתוֹמים עלוּבים ילידי־חוּץ… ואַתּה מוּטב שתּגיד לי, מַה טיבה של בּריה משוּנה שכּמוֹתךָ? אִם צריךְ אַתּה לגרבּים, לא יכוֹלת להגיד לי? לא לדוידל שפּאן, שהוּא יֵלךְ להביא לךָ גרבּים?

– מי זה ציוָהוּ – אני אוֹמר – להביא גרבּים?

– אֵינני יוֹדע, – אוֹמר נח – מי ציוָהו; אני בוַדאי לא ציויתיו. הנה יביא לךָ דוידל־גנב גרבּים – ותאוֹרנה עֵיניךָ! גרבּיה של כּתריאֵליבקה!…

לדברים אֵלוּ נפתּחת הדלת ואֶל החדר נכנס יהוּדי שמן, בּעל לחָיים אדוּמוֹת וּפנים מזיעים, וּמקטרת קטנה תּקוּעה לוֹ בּפיו. אני קם בּלי התמַהמה, אוֹחז בּידוֹ וּמַגישוֹ אֶל הדלת.

– לךְ בּשלוֹם על גרבּיךָ לכל הרוּחוֹת הטוֹבוֹת! אֵין לי צוֹרךְ בּגרבּים!

– בּשם אלוֹהי יִשׂראֵל! – קוֹרא אֵלי נח שוֹמר־הסַף. – לָמה תּגָרש אֶת כּבוֹדוֹ? הלא זה בּעל־האַכסַניה שלָנוּ!

– האוּמנם? אִם כּן, סלח לי, – אני אוֹמר אֶל בּעל־הבּית ונוֹתן לוֹ שלוֹם וּמַגיש לוֹ כּיסא. – כּסבוּר היִיתי, כּי אַתּה הוּא אוֹתוֹ היהוּדי, אשר רץ להביא לי גרבּים. אַךְ זוֹ פּוּרענוּת! הקיפוּני בּגרבּים! מַבּוּל של גרבּים הציפוּ עלי! שב־נא, בּבקשה ממךָ.

– תּוֹדה! יכוֹל אני לעמוֹד! – אוֹמר לי בּעל־הבּית ויוֹשב ממוּלי וּמפעפּע אֶת עשן מקטרתּוֹ. – מאַיִן בּא יהוּדי? מיהוּפּיץ? יש לי שם מוֹדע וּמַכּר בּיהוּפּיץ. כּלומַר, עכשיו שוּב אֵינוֹ יוֹשב בּיהוּפּיץ – עבוֹר עבר משם זה־כּבר, חוֹששני, אִם לא לפני שמוֹנה עֶשׂרה שנה, ואוּלי גם למַעלה מזה… אָמרוּ, לאוֹדיסה עבר. יש לוֹ שם קרוֹבים בּאוֹדיסה, ולָהם לשכּה של חיטים. ולא לשכּה אַחַת, אֶלָא שתי לשכוֹת: האַחַת בּאוֹדיסה, והשנית בּניקוֹלאיֶב. הלשכּה האוֹדיסאִית מַצליחָה, ואִילוּ הלשכּה הניקולאיֶבית אֵינה מַצליחָה כּל־כּךְ, לפי שניקוֹלאיֶב לָקתה עתּה, לָקתה מאוֹד… אָמרוּ, תּיאוֹדוֹסיה גָרמה לכךְ – מפּני הנמל, שתּיקנוּ בּתיאוֹדוֹסיה. עיר הגוּנה נעשׂתה תּיאוֹדוֹסיה בּימינוּ. יש לי גם בּתיאוֹדוסיה מַכּרים. אָמרוּ, עיר יפה היא עתּה תּיאוֹדוֹסיה!…

רוֹאֶה אני, כּי לא יִהיֶה קץ לדברים, ואני מַפסיקוֹ בּאֶמצע ושוֹאֵל אוֹתוֹ:

– מה היה בּדעתּי לשאָלךָ? כּן. לָמה קראת לאַכסַניה זוֹ שלךָ בּשם “טוּרקליה”?

– זוֹכר אני אֶת תּיאוֹדוֹסיה, – משיב לי בּעל־הבּית – כּשהיתה עדיִין עיירה קטנה. אני עצמי, עליךָ לָדעת, מבּני המקוֹם ההוּא, יליד בּיסאראבּיה אני, מעיירה קטנה וּשמה דוּבּוֹסַארי. כּלוֹמַר, נוֹלוֹד נוֹלדתי בּביֶלצי… האם היִית מימךָ בּביֶלצי? עיר יפה בּיֶלצי. אַךְ מה עֵרךְ לָה בּפני קישינוֹב?…

– טענוֹ חיטים והוֹדה לוֹ בּדגים מלוּחים! – מתערב נח שוֹמר־הסַף מרחוֹק. – רשאי אַתּה להגבּיה קצת אֶת קוֹלךָ בּאָזני בּעל־הבּית, לפי ששמיעתוֹ לקוּיה ואֵינוֹ מַשגיח בּבת־קוֹל…

אני מרתּיע עצמי סמוּךְ לבעל־הבּית וצוֹוח על אָזנוֹ בּקוֹל רם:

– שוֹאֵל אני, לָמה נקראָה האַכסַניה שלךָ בּשם משוּנה כּזה?

– למה תּצעק כּל־כּךְ? – אוֹמר הוּא לי. – אֵין אני חירש!… שם משוּנה, אָמַרת? בּמה הוּא משוּנה? “אִינטליה” שם יפה הוּא? “פּוֹרטוּגליה” שם יפה הוּא? ו“טוּרקליה” לא מצאה חן בעֵיניךָ?!… אֶת כּל השמוֹת ההם כּבר קדמוּ אחרים ונטלוּ לָהם, ולָכן קראתי אֶת האַכסַניה שלי על שם התּוֹגָר… כּן, בּמה אֵיפוֹא אני עוֹמד? בּקישינוֹב! והאנשים אשר בּה?… אֶצלנוּ בּביסַאראבּיה, עליךָ לָדעת, גם האנשים אחרים הם! וגם האכילה אכילה אַחרת היא!… אֶצלנוּ בּביסַאראבּיה, אָדם שמסב לסעוּדה, מַגישים לוֹ, ראשית כּל, אֶת הדגים הטוֹבים מן הנהר הטוֹב. אַחַר־כּךְ – אֶת האַליה, חתיכה ראוּיה להתכּבּד של אַליה נאָה וּשמנה. אַחַר־כּךְ נוֹתנים לפניו על הקערה הגדוֹלה אֶת המַאמַאליגה הרכּה והטוֹבה, שחוֹתכים אוֹתה בּחוּט הגָדוֹל לרחבּה. אַחַר־כּךְ מביאים אֶל השוּלחָן אֶת הסוּפגָניוֹת החַמוֹת והטוֹבוֹת, ולוֹגמים אַחריהן לגימה הגוּנה מיין־בּיסַאראבּיה הטהוֹר והטוֹב, המשׂמח לבב אנוֹש, וּמקנחים אֶת הסעוּדה בּחוּמצה המתוּקה והטוֹבה, זוֹ מין קיטנית…

וּבעל־הבּית לוֹקק שׂפתיו בּשעת מַעשׂה וּמעוֹרר בּקרבּי תּיאָבוֹן רב. וּבה בּשעה שבּעל־הבּית מַנעים דיבּוּרוֹ על מַאכלי בּיסַאראבּיה, נשמע מעֵבר החדר מזה קוֹל זמרתוֹ של החַזן הליטאי, המסַלסל גרוֹנוֹ, צוֹרח ועוֹשׂה כּל מיני עוָיוֹת משוּנוֹת:


יִשְׂמְחוּ בְ־

מַלְכוּתְךָ שוֹ־

מְרֵי שַבָּת וְ־

קוֹרְאֵי עֹנֶג!…


והמקהלה המלוָה אוֹתוֹ מתחַלקת לשנַיִם; החצי האֶחָד מזמר כּנגדוֹ:


טוּרָרִירְל! טוּרָָרִירְל!

טוּרָרִירְל! טוּרָרִירְל!


והחצי השני מסַיע אַחריו:


פִּים־פָּם!

פִּים־פָּם!


ומעֵבר החדר מזה נשמע קוֹל זמרת האַקטוֹרים:


רַגְּלַיִם קְטַנּוֹת!

קְטַנּוֹת, רַעֲנַנּוֹת!

רַעֲנַנּוֹת, שַאֲנַנּוֹת!

הוֹלְכוֹת מַעֲדַנּוֹת!


והבּחוּר המשרת, המצחצח נעלים מאַחרי דלת חַדרי רוֹקק מדי פּעם בּפעם על המברשת וּמזמר אַף הוּא זמר משלוֹ:


יֶש־לִי חוֹתֶנֶת

וְהִשִּׂיאָה אֶת בִּתָּהּ

לְזוֹלֵל וְסוֹבֵא

הַמְכַלֶּה אֶת פִּתּהּ!


ועוֹד זמר אֶחָד מַגיע לאָזני: קוֹל אִשה, המקללת אֶת בּעלה. הקוֹל קוֹל בּעלת־הבּית, המבקשת אֶת בּעל־הבּית בּכל חַדרי האַכסַניה ואֵינה פּוֹסקת מקלל אוֹתוֹ קלָלוֹת נמרצוֹת, שמסַימוֹת על־פּי רוֹב בּחרוּזים:

– הווָה על צרה, מַכּה וכּפּרה! מהוּמה וּבהלה, בּכי וילָלָה! חוּרבּן וּשׂרפה, דבר וּמַגפה!

– התּסעד עִם בּעל־הבּית ועִם בּעלת־הבּית? – אוֹמר אֵלי נח שוֹמר־הסַף, בּעמדוֹ בּפּתח – אוֹ תּלךְ לסעוֹד בּמסעדה?

– בּמסעדה! – אני אוֹמר. – בּמסעדה!…


 

ג. מסעדוֹתיה של כּתריאֵליבקה    🔗

– “כּשר. בּכאן אוֹכלים מן המוּבחָר וּבזוֹל. שׂרה אינדיק”.

אַחרי שקראתי מין כּתוֹבת כּזאת, אני מטפּס ועוֹלה בּמַעלוֹת חלקלקוֹת אֶל הקוֹמה השנית של בּית־אבנים אָדוֹם וחָשׂוּף, ואַף־על־פּי שהריחוֹת הנוֹדפים על המַעלוֹת אֵינם נעימים לָאַף, אֵין קיבה רעֵבה מַקפּידה על כּךְ.

– איֵה שׂרה אִינדיק? – אני שוֹאל אֶת פּי יהוּדי זקן בּעל פּנים צהוּבּים, היוֹשב על הקרקע וּמתקן מזרן ישן.

– רחוֹקה! – עוֹנה הזקן וטוֹפח על המזרן, ועשן דק ירקרק עוֹלה ממנוּ.

– נסעה? – אני שוֹאלו.

– נסעה! – אוֹמר לי הזקן וּמנַענע ראשוֹ. – נסעה לעוֹלָמים!

– מתה? בּרוּךְ דיין אמת! – אני אוֹמר ורוֹצה להפוֹךְ ולָצאת.

– כּן, – הוּא אוֹמר – מתה. בּעֶרב פּסח תּמלאנה שש שנים למוֹתה. האמינה לי, עדיִין לא שכחתּי אוֹתה אפילוּ רגע אֶחָד. וכי אֶפשר לשכּוֹחַ זוֹ שכּמוֹתה? תּבשיליה שהיתה מבשלת, מַאפיה שהיתה אוֹפה, נימוּסיה עם העוֹלָם, שׂיחוֹתיה עִם בּני־אָדם והליכוֹתיה עמי בּדרכי־נוֹעם למַלא כּל משאלוֹת שגעוֹני – כּלוּם יש דוֹמה לאֵלה? אַךְ תּמהני, אִם צריךְ אני לסַפּר לָךְ? הלא מסתּמא הכּרתּ אוֹתה?

– מנַיִן – אני אוֹמר – היה עלי להכּירה, ואני זה־עתּה בּאתי לכתריאֵליבקה!

– כּל־כּךְ? אִם כּן, – הוּא אוֹמר – לָמה אַתָּה שוֹאֵל לשׂרה?

– אֵיני שוֹאל כּלל לשׂרה, – אני אוֹמר. – שוֹאֵל אני, אִם כּאן המסעדה “שׂרה אִינדיק”, הכּתוּבה על הקיר? רוֹצה אני לאכוֹל.

– רוֹצה אַתָּה לאכוֹל? אוֹמר הוּא לי. – כּל־כּךְ? אִם כּן, לָמה תּחריש? רחל! רחל!

וּמיד מתגלית אִשה צעירה שחַרחוֹרת, בּעלת עֵינַיִם שחוֹרוֹת שׂוֹחקוֹת, שזרוֹעוֹתיה חשׂוּפוֹת וקמח מַלבּין על ידיה, על סינרה ועל פּניה.

– מַה קרה שוּב? – שוֹאֶלת האִשה השחַרחוֹרת, מקנחת אַפּה בּשרווּלָה, המוּפשל לָה למַעלָה ממַרפּקה. – אֵין מַניחים לנַפּוֹת אֶת הקמח! מדי רגע בּרגע: רחל! רחל!

– כּבוֹדוֹ רוֹצה לאכוֹל, – אוֹמר לָה הזקן ואֵינוֹ פּוֹסק מטפוֹחַ על המזרן.

– לאכוֹל? – אוֹמרת האִישה הצעירה בּמין ניגוּן משוּנה, כּזה שעוֹברים בּוֹ על פּרשת השבוּע, נוֹעֶרת אֶת סינרה וזוֹרה קמח על עֵינַי. – מַה אַתָּה רוֹצה לאכוֹל?

– מַה יֶש לךְ? – אני אוֹמר לָה בּאוֹתוֹ הניגוּן, כּמוֹה.

– מַה אַתָּה רוֹצה? – אוֹמרת היא לי שנית בּאוֹתוֹ הניגוּן.

– מַה אני רוֹצה? – אני אוֹמר. – המ… דגים ממוּלָאים יֶש לךְ?

– דגים לאַחַר השוּק? – אוֹמרת היא. – יפה שאַלתּ!

– אִם כּן תּהי חמיצה, – אני אוֹמר – אִם אֵין דגים.

– היכן ראית – היא אוֹמרת – אַחרי הצהרים חמיצה? חמיצה צריכה להתבּשל – הידעתּ זאת, אִם לא?

– כּל תּבשיל – אני אוֹמר – צריך להתבּשל.

– כּיוָן שאַתּה יוֹדע, – היא אוֹמרת – נחה דעתּי,

– אִם כּן – אני אוֹמר – גם צלי־קדירה אָיִן?

– מנַיִן – היא אוֹמרת – בּא צלי־קדירה לכאן? היה צלי־קדירה, וַאכלוּהוּ.

– יהי אֵיפוֹא – אני אוֹמר – מרק!

– בּמה – היא אוֹמרת – אַתּה רוֹצה להכין אֶת המרק? בּגריסים שֶל סוֹלת, בּפתיתים שֶל מַצה אוֹ בּשקדים?

– הכיני – אני אוֹמר – בּכל אשר תּכיני, וּבלבד שיִהיֶה מרק!

– אֵימתי – היא אוֹמרת – אַתּה רוֹצה לאכוֹל אֶת המרק?

– מה פּירוּש – אני אוֹמר – אֵימתי? תּיכף וּמיד!

– כּיצד – היא אוֹמרת – תּיכף וּמיד? הלא רוֹצה אַתּה מסתּמא, שיִהיֶה מרק שֶל עוֹף? מַה טעם למרק בּלא עוֹף? ואֶת העוֹף צריכים תּחילה לתפּוֹשׂ, לשלוֹח אֶל השוֹחט, למרוֹט, להתקין, למלוֹח, להדיח, לשרוֹת ולשפּוֹת בּתנוּר. הלוַאי שיִהיֶה מוּכן לעֵת עֶרב.

– מכּיוָן שכּךְ, – אני אוֹמר – תּני לי מַה שתּתּני: נתח בּשׂר, מעט נזיד, חביתּה של בּיצים, אוֹ מיני מלוּחים, אִם יש תַּחַת ידךְ.

– כּמה משוּנה יהוּדי זה! – אוֹמרת היא אֶל הזקן. – הכּל חוֹמד הוּא!… דג מלוּח, אִם אַתּה רוֹצה, יכוֹלה אני לעשוֹת לָךְ.

– יהי דג מלוּח, – לעשׂוֹת אני אוֹמר – ורק מַהרי וַעשׂי.

– כּיצד – היא אוֹמרת – אַתּה רוֹצה? עִם בּצל?

– עִם בּצל.

– וגם עִם חוֹמץ?

– גם עִם חוֹמץ.

– וגם עִם שמן?

– גם עִם שמן.

היא נוֹעֶרת שוּב אֶת סינרה, משלשלת שרווּליה, פּונה לָלכת בּדבר הדג המלוּח וחוֹזרת מיד.

– בּמה אַתּה בּוֹחר, כּי יִהיֶה הדג המלוּח – בּחלב־דגים? אוֹ בּביצי־דגים?

– יִהיֶה אשר יִהיֶה, – אני אוֹמר – וּבלבד שיִהיֶה.

– דגים מעוּשנים אַתּה אוֹכל?

– למה לא? – אני אוֹמר.

– וקיפּליוֹת של אוֹדיסה? – היא אוֹמרת.

– בּכבוֹד גדוֹל!

– אֶלא שאֵיני יוֹדעת, – היא אוֹמרת – אִם כּבר יֶשנן? כּמדוּמה לי, שעדיִין אֵינן. ואֶפשר כּבר יֶשנן?… לא, עדיִין לא הגיע זמַנן!… ואַף־על־פּי־כן אֵלךְ ואֶראֶה, אוּלי כּבר יֶשנן…

רחל פּוֹנה לָלכת וחוֹזרת.

– נַקניק יהוּדי היִית רוֹצה?

– האָח! – אני אוֹמר. – אַדרבּא, קני, קני נַקניק. אוֹהב אני נַקניקים.

– הלא כּוונתךָ בּוַדאי לנַקניקי ווארשה?

– אָמנם כּן, – אני אוֹמר – נַקניקי ווארשה, כּדרךְ הטבע!

– כּךְ! – היא אוֹמרת. – אִם כּן תּטריח עצמךָ ותסע לווארשה, ותֹאכל שם נַקניקי ווארשה. אֶצלנוּ מוֹכרים נַקניקים כּתריאֵליִים, מבּית־החרוֹשת הכּתריאֵלי שלָנוּ, והרי אַתּה צריךְ להם שינַיִם של בּרזל! לחתוֹךְ אוֹתם בּסכּין אִי־אֶפשר, אֶלא לקצצם בּקרדוֹם – השד יוֹדע, בּמה הם מפטמים אוֹתם, שהם קשים כּל־כּךְ? לפני ימים מוּעטים קיצצוּ נַקניק וּמצאוּ בּוֹ מַסמר. נראֶה, שהם שׂמים מַסמרים לתוֹכם להרבּוֹת משקלם?…

– אֶפשר די יִהיֶה לדבּר? – נענה הזקן ואוֹמר. – לכי והביאי, ויהי קץ לדבר!

– מַה פּירוּש, לילךְ סתם וּלהביא? הלא צריכה אני לָדעת, מַה עלי להביא! כּל אֶחָד יש לוֹ שגָעוֹן שלוֹ. הנה אַתּה, למשל אוֹהב דגים מטוּגָנים, ואחרים מוֹאסים דגים מטוּגָנים ואוֹהבים דווקא דגים צלוּיִים. אוֹ, דרךְ משל, מוֹצא אַתּה אֶצלנוּ מיני אוֹרחים, המצווים לבשל לָהם מוֹחַ ואוֹכלים אוֹתוֹ מרוּסק עִם בּצלים ועִם שוּמן. ושוּב אַתּה מוֹצא מיני בּני־אָדם, הלהוּטים בּעֶצם ימוֹת החוֹל אַחַר מקפּה של רגל עֶגל ואוֹכלים אוֹתה עִם לחם קלוּי, מתוּבּל בּשוּם. וּכנגדם אַתּה מוֹצא זוֹללים וסוֹבאים, שיתּנוּ לךָ אֶת נשמתם בּעד מעֶה ממוּלָא בּפתיתים. ושוּב אַתּה מוֹצא מפוּנקים, שאִם תּתּן לָהם מלוֹא בּיתךָ כּסף וזהב, לא יביאוּ אֶל פּיהם בּשׂר מבוּשל בּחוֹמץ!…

– אָנא, – אני אוֹמר – בּבקשה ממךְ, הביאי לי אשר תּביאי, כּי מת אני בּרעב!

רחל יוֹצאת, והזקן פּוֹנה אֵלי ואוֹמר:

– תּשעה קבּים שׂיחה!

– בּתּךָ היא? – אני שוֹאֵל אוֹתוֹ.

– חַס ושלוֹם! – אוֹמר הוּא לי. – אִשתּי היא זאת, האִשה השניה אשר לי. אָח־אָח־אָח! וַדאי שאֵין זוֹ כּאוֹתה הראשוֹנה. אוֹתה הראשוֹנה, עליה השלוֹם, היתה אִשה, שלא הניחה אַחריה כּמוֹתה!… כּלוֹמַר, גם על זוֹ אֵין בּלבּי כּלוּם. עוֹבדת היא, עלוּבת־הנפש, אֶת עבוֹדתה בּאמוּנה, אוֹי ואבוֹי לָה!… המזרן הזה, שאַתּה רוֹאֶה, הוּא כּל כּלי מיטתנוּ. ולא עוד, אֶלא שאני עצמי אִיש חוֹלה וּבעל־שגעוֹנוֹת. כּדי לעמוֹד בּפני שגעוֹני, צריךְ אָדם לכוֹחַ־בּרזל! כּלוֹמַר, בּטבעי הרי אני דווקא אִיש טוֹב, אַךְ אִם תּקניטני בּדבר ולא רוּחי, חַיֶיך אֵינם חַיִים – כּל מַה שיבוֹא לידי יעוּף אֶל ראשךָ! כּל־כּךְ רתחָן אני!… כּסבוּר אַתּה, שלא אָמַרתּי לה זאת תּחילה, קוֹדם שנשׂאתי אוֹתה? אמרתי לה בּפירוּש, כּי דבש לא תּלקק אֶצלי. מאוּשר יִהיֶה חלקה, אִם תּמצא פּת־לחם לאכוֹל. על בּשׂר ועל חָלָב אֵין מַה לדבּר. ועבוֹד – אָמַרתּי לה מראש – תּעבוֹד כּנגד שלוֹשה…

– ולמה אֵיפוֹא נישׂאה לָךְ? – אני שוֹאֵל אוֹתוֹ.

– כּיצד לָמה? – אוֹמר הוּא לי בּתמיהה. – והבּית כּאַיִן וּכאֶפס הוּא בּעֵיניךָ?

– אֵיזה בּית – אני אוֹמר. – כּלוּם הבּית הזה בּיתךָ הוּא?

– לא – אוֹמר הוּא לי בּצחוֹק. – כּוונתי להמסעדה, שיֶש לי. עֵסק קבוּע הוּא אֶצלי זה כּמה וכמה שנים. גם כּשהפּרנסה לקוּיה עכשיו, אַף־על־פּי־כן בּית הוּא! אִילוּ ראִית אֶת רחל שלי, כּשהיא מתלבּשת ויוֹצאת לטיוּל, היִית אוֹמר, כּי בּת־רוֹזנים היא. ואָמנם יפת־תּוֹאַר היא, בּלא עֵין־הרע! עכשיו כּבר הוּעמה קצת. כּדאי היה לךָ לראוֹתה שנים אחָדוֹת קוֹדם לָכן!…

– כּמה בּנים יש לךְ? – אני שוֹאלוֹ.

– טֶה־טֶה־טֶה! – אוֹמר הוּא לי. – בּנים! הלא זוֹ רעה חוֹלָה, שאֵין לי בּנים!… מעט ייש תּקח? ואֶתּן לךָ מעט שפּיריט.

– אָח – אני אוֹמר – בּכבוֹד גדוֹל!

– הנה אֶתּן לךָ בּכלי אָטוּם, – אוֹמר לי הזקן וּמוציא מכּיס־חָזהוּ בּקבּוּק וספל קטן מזוּגָג וּמוֹזג לי מעט “שפּיריט”. המַשקה החָריף מגרה אֶת תּאבוֹני עוֹד יוֹתר, ואני מַרגיש, כּי אפס כּוֹחי.

והנה רחל בּאה עם הדג המלוּח וטוֹפחת בּשתי ידיה על שׂמלָתה:

– אוֹי, רעם הממני! שכחתּי, כּי אֵין בּבּית לא חַלָה ולא לחם! אֵילוּ מיני מַאפה אַתּה אוֹהב יוֹתר? חַלָה יהוּדית, אוֹ גלוּסקאוֹת, אוֹ שמא לחם־שיפּוֹן?

– כּל מַה שתראי תּחילָה – אני אוֹמר לָה – אֶת זה תּקני! אני מבקש מאוֹד, לבל תּשאלי עוֹד אוֹתי, מַה אני אוֹהב! אני אוֹהב הכּל!

– אוֹרח בּעל־שגעוֹנוֹת! – אוֹמרת רחל. – מתפּנק יוֹתר מבּעלי!… בּעלי מתאַוה בּכל יוֹם לפיתּה חַמה. לחם יבש לא יבוֹא אֶל פּיו. כּלוּם אֶפשר לאכוֹל בּכל יוֹם לחם חָם? רק ידוֹ של רוֹטשילד תּשׂיג זאת…

– לכי, אֵיפוֹא, לכי! – אוֹמר לָה הזקן, – הלא רוֹאה אַתּ, כּי כּבוֹדוֹ מתעטף בּרעב!…

רחל יוֹצאת לקנוֹת לחם, וּבמקוֹמה בּאה אִשה גבוֹהה עיורת־עין. ידה האַחַת נתוּנה בּחיקה, וּבשניה היא מגָרדת אֶת אָזנה.

– מַה אעשה, רב משה יענקיל, הבה לי עֵצה! – אוֹמרת האִשה. – אָזנוֹ של שמוּאֵליק שלי זבה שוּב!…

רחל הביאה לחם וּמכינה לי אֶת הדג המלוּח, והאִשה הגבוֹהה עוֹמדת ומַמתיקה אֶת הדיבּוּר על זיבת אָזנוֹ של שמוּאֵליק בּנה לכל פּרטיה ודיקדוקיה. חוֹששת היא, שמא תּצטרךְ שוּב לרוֹפא, אֶלָא שאֵינה יוֹדעת, אֶל מי מרוֹפאים תּפנה? מוּבטח לה, כּי כּל רוֹפא, אשר תּלך אֵליו, אֵין בּו מוֹעיל, משוּם שרוֹפאי כּתריאֵליבקה יוֹדעים רק לָמוֹץ אֶת דם חוֹליהם. עלוּקוֹת הם כּוּלָם! רוֹפא כּתריאֵלי, כּשאַתּה נוֹתן לוֹ חָלילה פּחוֹת מזהוּב, הריהוּ זוֹרק לךָ אֶת המַטבּע אֶל פּניךָ! לא יספּיק לוֹ זה, להפּרוֹפיסוֹר, כּדי להיחָנק!…

– תּן נדבה לחוֹלה! – אוֹמר יהוּדי בּפנים כּחוּלים וּפוֹשט לי יד קטנה ויבשה, שנבראה מששת ימי בּראשית לבקש נדבוֹת.

– תּן נדבה לבעל־מוּם מבּטן וּמלידה! – קוֹראת בּריה משוּנה, ההוֹלכת על ידיה, משוּם ששתּי רגליה קלוּעוֹת יחד וּכפוּפוֹת תּחתּיה.

– תּן נדבה לחוֹלה נוֹפל!…

אני עוֹזב אֶת אָכלי בּאֶמצע, משלם דמי סעוּדה וּבוֹרח מן המסעדה אֶל כּל אשר יִשׂאוּני רגלי.


 

ד. שיכּוֹריה של כּתריאֵליבקה    🔗

“אַחרי סעוּדת־צהרים כּזאת טוֹב לשתוֹת כּוֹס יין”, – כּךְ אני אוֹמר בּלבּי ורוֹאֶה לנגד עֵינַי כּתוֹבת: “בּכאן מוֹכרים יין, תּמד ושכר למקח השוה”.

אני יוֹרד למַרתּף אָפל, בּין חָביוֹת וחביוֹנוֹת, גיגיוֹת וּבקבּוּקים, ורוֹאה מן הצד בּחוּר מגוּדל, בּפנים נפוּחים וחבוּשים, יוֹשב על־גבּי עריבה וכוֹתש צימוּקים בּקוֹפיץ.

– מי כּאן בּעל־הבּית? – אני שוֹאֵל אֶת הבּחוּר.

– בּעל־הבּית? – אוֹמר לי הבּחוּר וחוֹפן מלוֹא חָפנוֹ צימוּקים, מַגישם אֶל פּיו וּמכרסמם בּשיניו לתיאָבוֹן. – בּעל־הבּית נמצא בּקיטוֹן, עוֹשׂה יין מוּקפּא.

– מַה פּירוּש – אני אוֹמר – עוֹשׂה יין מוּקפּא?

– רצוֹנךָ לָדעת, – אוֹמר לי הבּחוּר – כּיצד עוֹשׂים אֶצלנוּ בּכתריאֵליבקה יין מוּקפּא? נוֹטלים צימוּקים, כּותשים אוֹתם וחוֹזרים וכוֹתשים, מנַערים אוֹתם אֶל תּוֹךְ חָבית גדוֹלה ויוֹצקים עליהם מַיִם מנהר סרחוֹן, מתבּלים אוֹתם בּכישוּת, עד שהם מַתחילים תּוֹססים, וּכשהם מַתחילים תּוֹססים, ריח צחנתם עוֹלה עד להיחָנק! עוֹמדים ויוֹצקים עליהם שני הינים שפּיריט וּמוֹסיפים מין אבקה, שמחירה זהוּב לפּוּד, אַחַר־כּךְ מסַננים אֶת כּל היין בּכוּתּוֹנת של גוֹי וכוֹתבים בּקירטוֹן על החָבית: יין מוּקפּא אַקרמַאן. וּכשאַתּה רוֹצה שהיין יִהיֶה אָדוֹם, נוֹטלים אוֹתוֹ היין המוּקפּא עצמוֹ וצוֹבעים אוֹתוֹ בּעפץ של דיוֹ וכוֹתבים בּקירטוֹן על החָבית: פּוֹרטוֹ תּיאוֹדוֹסיה, אוֹ מַאלאגה הוּנגרית, והמבינים הכּתריאֵלים גוֹמעים אֶת בּליל־הפּיגוּלים הזה ולוֹקקים אֶצבּעוֹתיהם… הס, הנה בּא בּעל־הבּית, יבוֹא עליו כּל נגע וכל פּגע!

והבּחוּר חוֹזר למלאכתוֹ, כּוֹתש אֶת הצימוּקים בּכל כּוֹחַ.

– מה חפצךָ? – אוֹמר לי בּעל־הבּית, יהוּדי אדמוֹני לא גָבוה, בּעל קוֹל צרוּד ועין אַחַת פּקוּחָה לרוָחה, בּוֹלטת מחוֹרה כּל כּךְ, שנדמה, כּי אפילוּ בּשנתוֹ אֵינה נעצמת.

– כּוס יין, – אני אוֹמר.

– כּוֹס יין לאחָדים? – אוֹמר הוּא לי, מחַטט בּאָזנוֹ וּמַבּיט אֶל התקרה.

– כּוֹס יין לאחָדים, – אוֹמר אָני.

– אִם כּן, – הוּא אוֹמר – לָמה ירדתּ למַרתּף? היה עליךָ לעלוֹת למעלה! טפּס־נא וַעלה למַעלה וּפנה, בּמחילה מכּבוֹדךָ, על ימין!

אני מטפּס ועוֹלה למַעלה, פּוֹנה על ימין ונכנס לחדר אָפל, כּוּלוֹ מלא עשן ובוֹץ. בּחדר עוֹמדים שוּלחָנוֹת אחָדים, גדוֹלים וּקטנים, עם כּיסאוֹת שׁחוּפים וצוֹלעים, ויהוּדים יוֹשבים, מעשנים סיגָריוֹת ולוֹגמים יין מוּקפּא. לא נשמע קוֹל צוָחה על היין, אַף לא קוֹל מתנַגחים וּמתקוֹטטים, אוֹ מַכּים בּאֶגרוֹף על השוּלחָן. אֶלָא מַה עוֹשׂים שיכּוֹריה של כּתריאֵליבקה? יוֹשבים בּפנים זוֹעפים וגוֹמעים אֶת היין המוּקפּא מתּוֹךְ הכּוֹסות, מעשנים סיגָריוֹת, נאנחים וּמדבּרים בּיניהם בּלחש. הנה מסוּבּים לשוּלחָן קטן שני יהוּדים, שניהם ניבּטים לאָרץ וּמַחרישים, כּאילוּ תּמוּ דבריהם. וּפתאוֹם ניעוֹר אֶחָד מהם:

– מה תּאמַר, שמעוֹן־דויד, על היין המוּקפּא הזה?

– מה אוֹמַר וּמה אדבּר? – ניעוֹר גם השני משנתוֹ. – יין מוּקפּא כּהלכה! יין אשר לא יִינוּ אבוֹתינוּ בּמצרים!

– כּדאי לשאוֹל אוֹתוֹ, אם יִהיֶה לוֹ מן היין הזה, אִם ירצה השם, לחַג הפּסח?

– כּבר דוֹאג אַתּה דאגת הפּסח? כּל צרכיךָ, כּפי הנראֶה, מוּבטחים לךָ, ואֵין אַתּה חָסר אֶלָא יין לפּסח?

– וּלדעתּךָ, כּלוּם מה אני חָסר, אוֹי ואבוֹי לי?

– אָכן אוֹי ואבוֹי לךָ, כּשאַתּה צריךְ לישב כּאן כּל היום, להתחבּא מפּני אִשתּךָ, התּוֹבעת לצרכי שבּת!

– אל תּזכּיר אֶת אִשתּי לפנַי! מוּטב שתּקח אֶקדוֹחַ ותירה אֶל לבּי! מה אוּכל לָתת לה? אֶת צרוֹתי אני יכוֹל לָתת לה, אוֹי ואבוֹי לי!

– כּסבוּר אַתּה, שחלקי טוֹב מחלקךָ? אוֹי ואבוֹי גם לי!

– יוֹדע אני, כּי גם חלקךָ לא טוֹב, אוֹי ואבוֹי לשנינוּ!… לחַיִים! הבה נשתּה ונהיה בּריאים!

עוֹד שני יהוּדים יוֹשבים אֶל אַַחַד השוּלחָנוֹת, אֶחָד בּקפּוֹטה שלמה ואֶחָד בּקפּוֹטה קרוּעה. זה שקפּוֹטתוֹ שלמה מדבּר, וזה שקפּוֹטתוֹ קרוּעה מַבּיט אֶל עֵיניו וּמנַענע לוֹ ראשוֹ.

– המבין אַתּה אֵיפוֹא, כּיצד לוי־יצחָק מגלגל עסקים?.. יוֹדע לוי־יצחָק לסַבּב וּלסַבּךְ וּלסַכסךְ גם אֶת עצמוֹ וגם אֶת אָחרים, וסוֹף־כּל־סוֹף הוּא נכנס בּשלוֹם ויוֹצא בּשלוֹם! כּי אני, עליךָ לדעת, כּשאני נגש אֶל עֵסק, אני מריחוֹ תּחילה מכּל צדדיו, לאִטי, בּמתינוּת, לא בּחפּזוֹן ולא בּרעש… ואַחַר שהריחוֹתיו די צרכּי ואני יוֹדע, מַה הכּתוּב הזה בּא להשמיעֵני, אני מַתחיל לפשפּש ולחַטט מסביב, שמא כּךְ ושמא כּכה, שמא מצד זה ושמא מצד אַחר, מה אִיכפּת לי, מַה־נַפשךָ, אֶת ירוּשת זקנתי לא אבזבּז, וחַיי־שעה אַף הם קרוּאִים חַיִים!… אֶלָא מה? שמא לא יִצלח חפצי בּידי והגלגל יִסוֹב לאָחוֹר? אִם כּן, אֶרתע לצדדים, אסַלק ידי לאחוֹרי, אֶעמוֹד מרחוֹק ואַבּיט – יש לי פּנאי!… מַה שמינה לי מַזלי לא יברח מפּנַי, ואִם יִהיֶה צוֹרךְ לָשוּב וּלחַטט – אשוּב ואחַטט… ויש גם עיר בּעוֹלָם ושמה יהוּפּיץ… יוֹדעים אָנוּ אֶת הדרךְ אֵליה, וכיצד נפתחים שם השערים לדוֹפקים בּתשוּבה… ואִם יש צוֹרךְ לכתּוֹב, אֶפשר גם לכתּוֹב – לָמַדנוּ אֶת התּוֹרה הזאת… ועיקר כּל העיקרים – עשׂה מַעשׂיךָ בחָכמה וּבתבוּנה וּבחשאי, הס כּל בּשׂר!… (הוּא נוֹשךְ אֶת אֶגרוֹפוֹ וּמשתּתּק).

וּמסביב לשוּלחָן אַחר יוֹשבים יהוּדים שוֹנים, בּקפּוֹטוֹת שוֹנוֹת וּבכוֹבעים שוֹנים, וּמדבּרים כּוּלָם יחד על ענינים שוֹנים, שאֵינם נוֹגעים זה בּזה ונבלָלים בּבליל אֶחָד של מסחר, פּוֹליטיקה, יין מוּקפּא, שנים קדמוֹניוֹת, ילדי הדוֹר הזה, רוֹפאים, קרוֹנית, טכסה של בּשׂר, יִכּנס הרוּחַ בּאבי אבוֹתיהם של עשירי כּתריאֵליבקה… השאוֹן מַחריש אָזנַיִם והערבּוּביה רבּה כּל־כּךְ, שאֵין להעלוֹת על הנייר אֶת כּל המדוּבּר כּאן. וּממוּלם ניצבים יהוּדים מן השוּק, שלא בּאוּ לכאן לשתּוֹת יין, אֶלָא נכנסוּ להתחַמם קצת, והרי הם מַטים אוֹזן להקשיב ולשמוֹע.

והנה חבוּרה של יהוּדים מבוּסמים, מתרוֹננים, השוֹתים יין וּמזמרים זמר בּמין לָשוֹן, שרוּבּה גוֹיִית וּמיעוּטה לשוֹן־הקוֹדש. מזמרים הם אֶת הזמר לא בּקוֹל־צוָחה, אֶלָא בּקוֹל־בּוֹכים, בּנוּסַח זה, שבּוֹ אוֹמרים תּהילים אוֹ סליחות:


אַבְרָמֶנְיוּ! אַבְרָמֶנְיוּ!

אָבִינוּ טִי נַאש!

טְשֶמוֹ טִי נֶה פּרוֹסִיש

אֱלֹהֵינוּ נַאש?

אַלְבּוֹ נַאס וִיקֻפּיט

אַלְבּוֹ נַאס וִיפּרוֹסִיט

לֵאַרְצֵנוּ נַאשוּ

לְזֶמְלִיוּ נַאשוּ!…1


– אַי־אַי־אַי – קוֹרא אֶחָד מן החבוּרה, יהוּדי שכּוֹבעוֹ שמוּט לוֹ לאַחוֹרי קדקדוֹ, עֵיניו נראוֹת כּמנַמנמוֹת וּלשוֹנוֹ מתלבּטת קצת בּין שיניו. – מה היה בּאמת, כּדוֹמה למשל, אִילוּ נתנוּ לָנו אֶת אֶרץ־יִשׂראֵל? הא יענקיל? מַה תּאמַר אַתּה, יענקיל? הלא יוֹדע נַגן אַתּה!

– אֶת אֶרץ־יִשׂראֵל אִילוּ נתנוּ לָנוּ? – אוֹמר יענקיל, זוֹקף צוָארוֹ וּמתגָרד מתּחת לצוארוֹנוֹ. – וַדאי שהיה הדבר לא רע… והלא אָמרוּ, שהם עוֹסקים שם בּכךְ – הלָלוּ מַה שמם? הצי… צי… צי…

– הציוניִים? – עוֹזר אַחריו עוֹד אֶחָד מן החבוּרה. – הבל וריק! שוּם דבר לא יֵצא מזה!

– מַה טעם? הלא כּל דבר צריךְ שיִהיֶה לוֹ טעם!

– כּךְ. מסתּמא יוֹדע אני, כּשאני אוֹמר. אֵין אני אוֹמר אמירוֹת סתם. הלא יוֹדע אַתּה, כּשאני אוֹמר דבר, הדבר אמוּר!

– כּוּלכם בּהמוֹת אַתּם! – נַענה יהוּדי צהוֹב, שצבע פּניו כּעֵין הסַרטן והוּא לבוּש קפּוֹטה של ליסטרין, מדבּר לאִטוֹ, כּמוֹנה מעוֹת, מגחךְ מתּוֹךְ עקימת פּה ולחָייו משוּלהבוֹת. – סוּסים אַתּם, כּשם שאני יהוּדי, סוּסים וחמוֹרים! מַבּיט אני ושוֹתק ושוֹמע אֶת דבריכם: ציוניִים, אֶרץ־יִשׂראֵל, פּיטוּמי מלים, דברים שאֵין לָהם שחר!… רואֶה אני, כּי כּוּלכם אֵינכם יוֹדעים בּין ימינכם לשׂמֹאלכם! המַעשׂה הוּא כּךְ… אַךְ הטוּ אָזנכם ושמעוּ!…

והיהוּדי נוֹטל אֶת קצה זקנוֹ הקלוּש ונוֹתנוֹ בפיו, עוֹצם עֵיניו, שוֹקע שעה ארוּכה בּמַחשבוֹת וניעוֹר משנתוֹ ואוֹמר אֶל בּעל־הבּית מתּוֹךְ נקישת אֶצבּע:

– רב פּלוֹני־בּמחילה־מכּבוֹדךָ! צוה ויתּנוּ עוֹד בּקבּוּק יין מוּקפּא!…


 

ה. תּיאַטרוֹנה של כּתריאֵליבקה    🔗

כּשיצאתי ממַרתּף־היין, ראִיתי כּרזה בּלָשוֹן יהוּדית, מוּדפּסת בּאוֹתיוֹת גדוֹלוֹת, לאמוֹר:

"בּפּעם הראשוֹנה בּכתריאֵליבקה!

התּיאַטרוֹן היהוּדי!

אַדלר האמתּי מאַמריקה!

הקוֹמיקן הגָדוֹל בּכל העוֹלָם כּוּלוֹ!

כּוּלכם תּגעוּ בּצחוֹק!

סבה יאחנה כּזאת לא היתה מיוֹם שנברא העוֹלָם!

הוֹצמַאךְ כּזה עדיין לא נוֹלד!

היוֹם משׂחקים אוֹפּירה חדשה בּתכלית החידוּש:


! הקוסמת!


יהוּדים! מַשכּנוּ כּל מַה שיֵש לָכם!

יהוּדים! בּוֹאוּ בּהמוֹן אֶל התּיאַטרוֹן!

יהוּדים! תּחיוּ אֶת נַפשכם ונפש נשיכם!

יהוּדים! עוּשוּ, חוּשוּ!

אוּצוּ, רוּצוּ!

קנוּ כּרטיסים!

אַל תּסמכוּ על הנסים!"

וּמלמַטה בּא על החָתום: הרֶזשיסר, הדיריזשר והאַנטרֶפרנֶר – אַדלר בּכבוֹדוֹ וּבעצמוֹ, אַדלר האמתּי מאַמריקה, הקוֹמיקן הגָדוֹל בּכל העוֹלָם כּוּלוֹ.

– שמא יוֹדע אַתּה, היכן התּיאַטרוֹן היהוּדי? – אני שוֹאֵל אֶת אַחַד היהוּדים, הרץ ועוֹבר על־פּנַי בּצרוֹר של סחוֹרה תּחת ידוֹ.

מה היהוּדי? – אוֹמר לי היהוּדי בּעל הצרוֹר ועוֹמד להתבּוֹנן אֵלי, סוֹקר אוֹתי מכּף רגלי ועד קדקדי.

– התּיאַטרוֹן היהוּדי, – אני אוֹמר.

– אֵיזה תּיאַטרוֹן? – אוֹמר הוּא.

– התּיאַטרוֹן, – אני אוֹמר – שמשׂחקים שם.

– מי משׂחק שם? – שוֹאֵל הוּא אוֹתי.

– אַדלר – אני אוֹמר – משׂחק שם.

– אֵיזה אַדלר? – אוֹמר הוּא לי.

– אַדלר, – אני אוֹמר – אַדלר האמתּי.

– מאַיִן הוּא? – אוֹמר הוּא לי.

– מאַמריקה – אני אוֹמר – הוּא בּא.

– מאַמריקה? – הוּא אוֹמר. – מה הוּא עוֹשׂה אֵיפוֹא כּאן?

– משׂחק הוּא כּאן – אני אוֹמר – בּתיאַטרון היהוּדי.

– מַה משׂחק הוּא? – אוֹמר הוּא לי.

– אֶת הקוֹסמת – אני אוֹמר – הוּא משׂחק.

– מַה פּירוּשה של קוֹסמת? – אוֹמר הוּא לי. אני רוֹצה להפוֹךְ ולָלכת, אַךְ הוּא אֵינוֹ מַרפּה ממני. מבקש הוּא, כּי אסַפּר לוֹ, מַה זה תּיאַטרוֹן, וּמַה פּירוּשה של קוֹסמת, וּמי הוּא אוֹתוֹ אַדלר, שבּא מאַמריקה?… אני מסַפּר לוֹ, מַסבּיר עד כּמה שידי מַגעת, מַה זה תּיאַטרון, וּמה זאת קוֹסמת, וּמי הוּא אַדלר. היהוּדי מַטה אוֹזן וּמַקשיב לדברי עד תּוּמם, פּוֹנה הצדה ויוֹרק והוֹלךְ מעם פּנַי בּלא בּרכה.

– חָחל־לאָה! לאָן תּחוּצי כּל־כּךְ? – צוֹוַחַת אִשה צעירה אֶל השניה על־פּני כּל הרחוֹב וּמגרגרת בּדיבּוּרה, הוֹגה את הריש כּחית.

– אל התּיאַטחוֹן! – משיבה לה האִשה השניה וּמגרגרת אַף היא בּדיבּוּרה. – ואַתּ, חַנה־שׂחה, לא תּלכי כּלל אֶל התּיאַטחוֹן?

– הלוַאי תּלךְ על אַחבּע! – אוֹמרת האִשה הראשוֹנה. – מַה תֹּאמחי על הגביחה הכּתחיאֵלית שלי? חוֹצה היא, כּי דווקא היוֹם אַתקין לָה אֶת האַוָזים, הלוַאי יתקינוּ לָה מַכּה גדוֹלה מן השמַיִם! וכי אטגן לָה אֶת השוּמן, הלוַאי יטגנוּ אוֹתה בּאִשה של גיהינוֹם, חיבּוֹנו של עוֹלָם! כּל העוֹלָם כּוּלוֹ הוֹלךְ אֶל התּיאַטחוֹן, וחק אני צחיכה להיוֹת קשוחה אֵליה, הלוַאי יקשחוּ לָה אֶת ידיה ואת חַגליה, אֵל חַחוּם וחַנון!

– לָמה תּשמעי לדבחיה? – אוֹמרת האִשה השניה. – בּכספּךְ חשאִית אַתּ לילךְ לכל מקוֹם שתּחצי!

– כּלוּם אני אֶשמע לדבחיה? – אוֹמרת האִשה הראשוֹנה. – הנה אני חָצה הבּיתה, מתלבּשת והוֹלכת אֶל התּיאַטחוֹן, ואפילוּ תּתנַפח כּהח!

שתּי הנשים נפרדוֹת אִשה מחברתּה, ואני מצאתי לי בּינתים מוֹרה־דרך לתּיאַטרון. האִשה מתבּוֹננת פּעם בּפעם על סביבוֹתיה, רואָה, שאני הוֹלךְ אַחריה, והרי היא עוֹמדת רגע בּדרכּה וּפונה על ימין – אַף אני פּוֹנה על ימין. היא פּוֹנה על שׂמֹאל – אַף אני פּוֹנה על שׂמֹאל. היא הוֹלכת לאַט – ואני אַחריה. וּפתאוֹם מַתחילה האִשה לָרוּץ, כּמי שרץ מן הסַכּנה.

– מה הדבר? – שוֹאלים אוֹתה. – לאָן תּרוּצי? בּשם אלוֹהי יִשׂראֵל!

– מין שלוּמיאֵל! – אוֹמרת האִשה וּמַראה עלי. – הוֹלךְ הוּא אַחחַי זה כּשעה. אֵיני יוֹדעת, מי הוּא וּמה הוּא חוֹצה!…

עד מהרה נזעקים אֵלינוּ יהוּדים, נשים וטף. כּוּלם מַקיפים אוֹתי וּמוֹרים עלי בּאֶצבּעוֹתיהם. בּעל־עגלה עוֹבר בּרחוֹב, ואני קוֹפץ לתוֹךְ הכּילה וּמצווה להוֹליכני אֶל התּיאַטרוֹן.

כּשקרבתּי אֶל התּיאַטרוֹן, אני מוֹצא שם חבוּרה רבּה של בּחוּרים וּבתוּלוֹת עוֹמדים מבּחוּץ, מדבּרים וצוֹחקים וּמבדחים אֶת דעתּם.

– פּנוּ דרךְ להפּריץ – קוֹרא אֶחָד לשני.

– לאַט לָכם, פּן תּקמטוּ לוֹ חָלילה אֶת מגבּעתוֹ! – קוֹרא עוֹד אֶחָד.

בּרוֹב עמל ויִסוּרים אני נדחָק בּין בּני החבוּרה אֶל אֶשנַב הקוּפּה ושוֹאֵל, אִם אֶפשר לי לקבּל כּרטיס, והחבוּרה מאַחרי דוֹחקת ולוֹחצת אוֹתי מכּל צד.

– אֵיזה כּרטיס אַתּה רוֹצה? – שוֹאלני הממוּנה על הקוּפּה.

– אֵילוּ כּרטיסים יש לָךְ? – שוֹאֵל אני אוֹתוֹ.

ּּּּּ– יֶש לי – אוֹמר הממוּנה – בּזהוּב אחד, בשני זהוּבים וּבשלוֹשה זהוּבים.

– ויקרים מאֵלה אֵין לָךְ? שוֹאל אני אוֹתוֹ, והחבוּרה נדחקת והוֹמה מאַחרי.

כּיוָן ששמע בּעל־הקוּפּה מפּי לָשוֹן זו, מיד הוּא קוֹפץ מכּיסאוֹ, מוֹציא ראשוֹ בּעד האֶשנב וצוֹוח אֶל החבוּרה בּפני:ֵ

– יִכּנס הרוּחַ בּאבי אביכם! האִם תּתפּזרוּ, אוֹ לא? הנה אני שוֹלח לכם אֶת רב לָעזר השוֹטר עם צינוֹר מַיִם! בּוֹא, – הוּא אוֹמר לי – ותיכּנס בּעד השער.

החבוּרה סרה קצת הצדה, ואני נדחָק דרךְ פּתח השער אֶל תּוֹךְ החָצר. בּחָצר עוֹמדת רפת גדוֹלה, אוֹ מין צריף, שמבּעד לקרשיו מהבהב אוֹר ונשמעים קוֹלוֹת בּני־אָדם. דלת הצריף פּתוּחה למחצה, וּשני אַקטוֹרים, בּחוּרים חסוֹנים, עוֹמדים וּמַשגיחים, לבל יִתגנבוּ לָבוֹא אֶל התּיאַטרוֹן בּלא כּרטיסים.

– יהוּדים! היכּנסוּ אֶחָד אֶחָד! אֶחָד אֶחָד! – צוֹוח יהוּדי, שזקנוֹ נמרט וחַרבּוֹ על ירכוֹ, ־– כּפי הנראֶה, רב לָעזר השוֹטר. אַךְ הקהל אֵינוֹ מַשגיח בּוֹ ואֵינוֹ רוֹצה להיכּנס אֶחָד אֶחָד. כּל אֶחָד מתאַוה להיוֹת הראשוֹן והכּל נדחָקים להיכּנס יחד.

– תּן לעבוֹר, רוֹבה קַשָת שכּמוֹתךָ! כּלוּם אֵינךָ רוֹאֶה, מי הוֹלךְ? – כּךְ צוֹוח אֶחָד מן הנדחָקים והוֹרס אֶל הפּתח בּכל כּוֹחַ, שוֹפךְ בּשעת מַעשׂה על האַקטוֹרים שטף של שמוֹת־גנאי: “צפצפן”, “חשׂוּף־שת”, “חזרזר ירוֹק”, “קיבה רעֵבה”…

אני מַבּיט על סביבוֹתי: מי הוּא המדבּר? הלָשוֹן לָשוֹן ניכּרת בּיוֹתר. התבּוֹנַנתּי אֵליו והכּרתּיו: זה נח שוֹמר־הסַף בּאַכסַניה שלי, בּ“הוֹטל טוּרקליה”. אַחריו נגררת משפּחה שלמה של נשים, בּחוּרים וּבתוּלוֹת.

– מי האִשה הזאת? – שוֹאלוֹ אֶחָד משני האַקטוֹרים.

– אִשתּי היא, – עונה נח. וכי אֵינךָ מַכִּיר אֶת שׂרה־פּריל שלי? ואֵלה ילדי.

– וזוֹ?

– זוֹ חוֹתנתּי.

– וזאת?

– זאת אחוֹתה הקטנה של אִשתּי.

– וּמי האִיש הצעיר הזה?

– זה חתנה.

– וּמי הנערה?

– זוֹ אחוֹת החָתן.

– וּמי הבּחוּר?

– זה חתנה של אחוֹת החָתן.

– וּמי היא הנַערה הזאת?

– זוֹהי אחוֹתוֹ, כּלוֹמַר, אחוֹת חתנה של אחוֹת החָתן.

– משפּחה רבּה לךָ, רב נח!

– עשן לעֵיניךָ, חוֹמץ לשיניךָ! – אוֹמר לוֹ נח. – אמוֹר, לכל הפּחוֹת, “בּלא עֵין־הרע”, אַקטוֹרוֹן שכּמוֹתךָ! מוּקיוֹן בּמכנסַיִם! מרקד־על־החבל! נוֹהג־דוּבּים! צוֹרח־בּגרוֹן! בּוֹלע־עוּגוֹת!…

תּיכף לנח שוֹמר־הסַף דוֹחק ונכנס משרת האַכסַניה בּעל המַגָפיִם. אֶחָד משני האַקטוֹרים, העוֹמדים אֵצל הדלת, מַעניק לוֹ סטירה מאַחוֹריו ודוֹחפוֹ לתוֹךְ התּיאַטרוֹן.

אַחריו רוֹאֶה אני כּמה בּני־אָדם דוֹחקים עצמם ונכנסים, רוּבּם בּלא כּרטיסים. בּיניהם הכּרתּי אֶת בּעל האַכסַניה שלי מן “הוֹטל טוּרקליה” עם אִשה עבה מאוֹד, המַרתּיעה והוֹלכת כּעל גלגלים, מתגלגלת כּחָבית.

– אָה? גם אַתּה כּאן? – אני אוֹמר אֶל בּעל האַכסַניה ושוֹכח, כּי חירש הוּא.

– לא רע! – אוֹמר הוּא לי בּקוֹל רם, כּאִילוּ אני הוּא החירש. – מיטיבים הם לזמר!

– בּפעם הראשוֹנה אַתּה כּאן? – אני שוֹאלוֹ.

– זוֹהי רפתּוֹ של רב ליפּה, – אוֹמר הוּא לי. – כּל השנה מַחזיקים כּאן פּרוֹת אוֹ סוּסים.

– בּוֹא־נא, בּוֹא! – אוֹמרת לוֹ האִשה העבה וּמוֹשכת אוֹתוֹ בּכנַף מעילוֹ, וּשניהם הוֹלכים ותוֹפסים מקוֹם בּשוּרה הראשוֹנה.

– שמעוּ־נא, אַתּם האַקטוֹרים! היכן אַתּם? – כּךְ קוֹראת גברת אַחַת, מקוּשטת בּמגבּעת עם נוֹצה לבנה וּבאבנים טוֹבוֹת, ועל ידה עוֹמד בּן־לויתה בּמגבּעת וּבזקן גָזוּז.

לקוֹלה קוֹפץ וּבא אַחַד האַקטוֹרים, בחוּר אָרוֹךְ בּמקטוֹרן קצר, בּחָלוּק מזוּהם וּבפנים רעֵבים.

– מַה שאֵלָתך, גברת?

– כּיצד מַה שאֵלָתי? – אוֹמרת לוֹ הגברת. – הלא קנינוּ כּרטיסים. מַדוּע לא יראוּ לָנוּ אֶת מקוֹמוֹתינוּ?

האַקטור האָרוֹךְ בּעל הפּנים הרעֵבים נוֹטל מידם אֶת הכּרטיסים וּמוֹליכם אֶל השוּרה הראשוֹנה וּמבקש להוֹשיבם – והנה כּל המקוֹמוֹת כּבר תּפוּסים.

– בּמחילה מכּבוֹדכם, יוֹשבים אַתּם לא על מקוֹמוֹתיכם! – אוֹמר האַקטוֹר אֶל בּחוּר עם בּתוּלה, היוֹשבים וּמפצעים אגוֹזים מחפיסה אֶחָת.

– מי הגיד לךָ, שאָנוּ יוֹשבים לא על מקוֹמוֹתינוּ? – אוֹמר הבּחוּר וּמוֹסיף לעשׂוֹת מלאכתּוֹ.

– הראוּ אֶת כּרטיסיכם! – אוֹמר לָהם האַקטוֹר, נוטל אֶת כּרטיסיהם וּמַראָם אֶת המקוֹם, שהם צריכים לָשבת שם, הרחק מכּאן.

– מַה פּירוּש? – אוֹמר הבּחוּר. – כּלוּם אַתּה תּחַוה לָנוּ דעה, היכן עלינוּ לָשבת? וכי מקוֹם קדוֹש הוּא זה, להבדיל, בּית־כּנסת, אוֹ מה?

האַקטוֹר נכנס עמוֹ בּשׂיחה ארוּכּה. הבּחוּר והבּתוּלה אֵינם זזים ממקוֹמם וּמפצעים אגוֹזים. האַקטוֹר האָרוֹךְ בּעל הפּנים הרעֵבים מנַסה דברים אֶל שאָר היוֹשבים בּשוּרוֹת הראשוֹנוֹת, אַךְ כּל הקהל יוֹשב אִיש תּחתּיו בּחָזקה, אַף אֶחָד אֵינוֹ רוֹצה לוַתּר על מקוֹמוֹ, ואֵין תּקנה אֶלָא להוֹציא אֶת כּל בּאי התּיאַטרוֹן בּעל־כּרחם החוּצה.

הגברת בּעלת הנוֹצה הלבנה והאבנים הטוֹבוֹת מתמַרמרת: “מה הסדרים האֵלה בּתיאַטרוֹן הכּתריאֵלי?” דוֹרשת היא בּקוֹל רם כּי ישיבוּ לָה אֶת הכּסף, ששילמה מחיר הכּרטיסים! אַיֵה לָעזר השוֹטר?!

לא היתה דרךְ אַחרת אֶלָא להביא בּשבילה שני כּיסאוֹת מיוּחָדים, והרעש קם לדממה.

זוֹ אַחַר זוֹ מוּדלקוֹת העששיוֹת, העשנוֹת וּמפיצוֹת ריח חָריף של נפט. אֶחָד אֶחָד מתגלים המנַגנים ליד הבּימה, שסדין מתוּח עליה. תּחילה בּא הבּטנוּן, יהוּדי גָדוֹל, בּפאוֹת עבוֹת ועֵינַיִם זוֹעמוֹת, כּעֵיניו של גזלן. אַחריו מַרתּיע והוֹלךְ התּוֹף, בּחוּר גיבּן, ששׂער ראשוֹ מוּקרח. אַחריו בּאים החצוֹצרה, יהוּדי גוּץ בּעל שׂפתים מגוּשמוֹת, החָליל, בּעל פּנים משוּחָפים, הטרוֹמפּט, בּעל עֵינַיִם של גנב, המתרוֹצצוֹת לכאן וּלכאן, וּשלוֹשה צעירים וכינוֹרוֹת עמהם, ורק לבסוֹף מתגלה הכּנר הראשוֹן, הוּא ראש כּל המנַגנים והמנַצח על המַקהלה – בּחוּר אָדוֹם, מדוּהן יפה, לָבוּש צוָארון לָבן של נייר, מקטוֹרן קצר ועניבה כּחוּלה גדוֹלה. מתיצב הוּא בּפניו אֶל הקהל, מַחליץ אֶת כּל אֶצבּעוֹתיו וּמגחךְ מרחוֹק אֶל נַערה בּכפפוֹת לבנוֹת. כּל המנַגנים יוֹשבים אִיש על מקוֹמוֹ וּמַתחילים לכוֹנן אֶת כּליהם. קוֹדם כּל מַקיש המנַצח בּקשתּנית על כּינוֹרוֹ והמחַצצר בּעל השׂפתים המגוּשמוֹת נוֹתן טוֹן, וּמיד מַעמידים אַחריו כּל השאָר אִיש טוֹנוֹ ומַחליפים זה עם זה דברים אִיש בּכלי־זמרוֹ: הכּינוֹר מיבּב וגועֶה בּבּכי, החצוֹצרה קוֹראת “הוֹלדיר! הוֹלדיר!”, כּתרנגוֹל־הוֹדוּ, שהרגיזוּהוּ בּיוֹתר, הבּטנוּן נוֹהם כּדוֹב והחָליל מחַלל וּמצפצף על כּוּלָם. כּל אֵלה יחד משמשים בּעירבוּביה, מקימים שאוֹן פּרוּע, כּהמוֹן נשים ההוֹמוֹת ורוֹגשוֹת בּשוּק ואַוָזים וּברוָזים עוֹנים להן בּקוֹלי קוֹלוֹת.

– מתגלה מין אַברךְ בּקפּוֹטה ירוּקה, נוֹשׂא בּידוֹ האַחַת צרוֹר ניירוֹת וּבידוֹ השניה חצי גלוּסקה עם נתח דג מלוּח, יוֹשב על סַפסל קטן ממוּל הבּימה וסוֹעֵד אֶת לבּוֹ.

– מי הוּא זה? – שוֹמע אני אֶת הגברת בּעלת הנוֹצה הלבנה שואֶלת אֶת בּן־לויתה.

– זהוּ הסוּפליֶר שלָהם, – משיב לָה בּן־לויתה.

– מה פּירוּשוֹ של סוּפליֶר? – חוֹזרת הגברת ושוֹאֶלת.

– פּירוּשוֹ: זה שקוֹרא לפניהם, – אוֹמר בּן־לויתה.

וּמאחוֹרי הסדין נדבּרים האַקטוֹרים אִיש אל רעֵהו על עניניהם:

– אַיֵה פראדיל הפּרימַדוֹנה, לכל הרוּחוֹת?

– הלכה אֶל הסנדלָר. אֵין לָה בּמה לָצאת על הבּימה. עקב נפסַק מנַעלָה.

– ולא הספּיקה לָה שעתה לתקן בּיוֹם? פּרימַאדוֹנה נאָה!…

– אַברמיל, פּשוֹט אֶת המכנסַיִם!

– מַה יציקוּ לךָ המכנסַיִם שלי?

– הסבה יאחנה בּמכנסַיִם – אוֹי לעֵינַיִם שכּךְ רוֹאוֹת!…

– והלא לָבשתּי שׂמלָה מלמַעלה!

– יוֹדע אני, כּי לָבשתּ שׂמלה מלמַעלה. אבל מַה יהא עליךָ, כּשישליכוּ אוֹתךָ אֶל תוך האש? הלא תּעוּף ראשךָ למַטה ורגליךָ למַעלה, וכל הקהל יִראֶה אֶת מכנסיךָ!…

– מוּטב שתּתּן לי לָמוֹץ מן הציגָריה שלךָ, מוּכּה־שחין שכּמוֹתךָ!…

– הוֹצמַאךְ! היכן זקנךָ? לָמה לא תּדבּיק לךָ אֶת זקנךָ?… רבקה! משחי לָךְ אֶת פּנַיִךְ בּקירטוֹן!… מנַשקה! עשׂה לךָ גבנוּן מאחוֹריךָ, שיהיה מַראֶיךָ מַראֶה יהוּדי!… היכן הרגלים?

– אֵילוּ רגלים?

– אֶלף פּעמים אָמַרתּי לָכם: כּשמשׂחקים אֶת “הקוֹסמת”, צריכה להיוֹת רגל!… הרוּחַ יִקחכם!… וולוול! אֵיזה רזשיסר אַתּה, וָלָד שכּמוֹתךָ?!…

פּתאוֹם נשמע בּתּיאַטרוֹן קוֹל־דפיקוֹת מַחריש אָזנַיִם. אַחַד האַקטוֹרים רץ בּתוֹךְ הקהל וּמצלצל בּפּעמוֹן. עברוּ רגָעים מוּעטים, והקהל מַתחיל שוּב לצעוֹק ולדפּוֹֹק בּמַקלוֹת על הכּיסאות. האַקטוֹר רץ שוּב וּמצלצל בּפּעמון. וכךְ חוֹזר הדבר ונשנה כּמה וכמה פּעמים, עד שניעוֹר הכּנר האָדוֹם, מנַענע ראשו למַעלה וּלמטה, מתקן אֶת צוארוֹנוֹ עם העניבה הכּחוּלה, מַקיש בּקשתּנית, והמנַגנים מנַגנים דבר־נגינה וּפוֹסקים. ושוּב מרים הקהל קוֹל צעקה וּדפיקה, ושוּב עוֹנים המנַגנים בּנגינה. הקהל אֵינוֹ רוֹצה להשתּתּק, עד שמסַלקים אֶת הסדין וּפוֹתחים בּמשחָק.

ראשית כּל יוֹצאת נַערה בּשׂמלה תּחתּוֹנה וּבשׂער פּרוּע, וכל מַראֶיה כּאִילוּ הכלימוּה זה־עתּה והכּוּ אוֹתה לחי, וּמַתחילָה לזמר מין זמר נוּגה על יתוֹמה עניה: “יתוֹמה קטנה! יתוֹמה קטנה!” וכל הקהל מַחזיק אַחריה: “יתוֹמה קטנה! יתוֹמה קטנה!” תּחילה בּלחש ואַחַר־כּךְ הוֹלכים הקוֹלוֹת הלוֹךְ וגָבוֹר, הלוֹךְ וגָבוֹר, עד שקוֹל המזמרת נבלע בּקוֹלוֹתיהם של הצוֹפים. אֶחָד האַקטוֹרים קוֹפץ על הבּימה וּמבקש מאֵת הקהל “כּי תּהיֶה דממה!” הקהל משתּתּק, אַךְ לא לזמן רב. כּיוָן שהמזמרת מַתחילָה לזמר, מיד כּל הקהל מזמר אַחריה: “יתוֹמה קטנה! יתוֹמה קטנה!”…

האַקטוֹר קוֹפץ על הבּימה שנית וּשלישית, וּלבסוֹף הוּא בּא לידי כּעס וּמרים על הקהל קוֹל גערה:

– האם תּיאָלמוּ דוֹם, אוֹ לא? הנה אֶקרא לרב לָעזר השוֹטר עם הצינוֹר, ויִכּנס הרוּחַ בּאבי אביכם!…

הקהל פּוֹסק מזמר, אַךְ מביני דבר מוֹתחים בּיקוֹרת על הנַערה המזמרת. אֶחָד אוֹמר, כּי קוֹלה כּקוֹל הסירים תּחת הסיר, והשני אוֹמר, כּי צדקה היוּ עוֹשׂים עמה, אִילוּ ריחמוּ עליה והביאוּ לָה גלוּסקה להשיב אֶת נַפשה. מן השוּרוֹת האַחרוֹנוֹת נשמעים קוֹלוֹת רוֹגזים, כּי תּהיֶה שתיקה! אַךְ אֵין אִיש רוֹצה לשתּוֹק. עד שפּוֹרץ אֶל הבּימה הוֹצמַאךְ, יהוּדי בּמצנפת משוּנה, בּמַחצית הזקן מצד אֶחָד, בּפאוֹת ארוּכֹּות, המַגיעוֹת כּמעט עד האַבנט, בּסנדלים וּפוּזמקאוֹת, בּעֵינַיִם הפוּכוֹת וּבגבנוּן על שכמוֹ. הוֹצמַאךְ נוֹשׂא בּידוֹ סַל מלא כּל טוּב, מתרוֹצץ על־פּני הבּימה כּמשוּגע וּמוֹנה אֶת מיני מַרכּוּלתוֹ: “מַחרוֹזוֹת של פּנינים, מַקלוֹת, גפרוּרים, סַכּינים! פּוּזמקאוֹת של נייר טהוֹר, שׂמלוֹת של בּדוֹלח, נרוֹת למאוֹר! פּקעוֹת של חוּטים, סיכּוֹת מהוּדרוֹת, קנינה, קנינה, נשים יקרוֹת!”… וּמדי פּעם בּפעם הוּא אוֹחז בּפאוֹתיו, קוֹפץ קפיצה בּאַויר וקוֹרא בּקוֹל:

– הוֹצמַאךְ! יִקחני הרוּחַ!…

הקהל מתפּעל מהוֹצמַאךְ כּל־כּךְ, שהוּא עוֹנה אַחריו בּתשוּאוֹת הוֹמיוֹת בּמשךְ חצי שעה. מוֹחאִים כּף וצוֹוחים: “הוֹצמַאךְ, הוּרררה!” דוֹפקים בּמקלוֹת על הכּיסאוֹת, ואֵין קץ לרעש. הוֹצמאךְ מבקש להשתיק אֶת הקהל, עוֹמד וּמניע בּידיו לאַויר, אַךְ הקהל מתלהב והוֹלך וצוֹוח: "הוֹצמַאךְ, ריקוּד, הוֹצמַאךְ! וּפתאוֹם…

פּתאוֹם טפח אֶחָד נעלם בּכנפים, עף מלמַעלה למַטה ונפל בּקו ישר על המגבּעת עם הנוֹצה הלבנה של הגברת המקוּשטת בּאבנים טוֹבוֹת. הגברת התעלפה מפּחד, וּבתּיאַטרוֹן קמה בּבת אַחַת בּהלה וּצעקה: “הוֹי, יהוּדים, הצילוּ, הצילוּ!”… אֶחָד הרים קוֹל־זוָעה: “בּעֵרה!”, וכל התּיאַטרוֹן היה לחרדה. התחילוּ קוֹפצים אִיש ממַעל לראש רעֵהוּ ונדחָקים אֶל הפּתח בּקוֹלי קוֹלוֹת: “חַאסי, אַיֵךְ?” “יענקיל, לכאן!”… “רבקה, החזיקי בּי!”… “מוֹטיל, אני מתה!”… “בּרכה, אַל תּצעקי!”… “בּנצי, אַיֵה יֶנטיל?”… “אִמא, הנה אני, אִמא!”…

עוֹד רגע אֶחָד, וכוּלנוּ נהפּכים לתל שממה. נס נַעשׂה לָנוּ, שנח שוֹמר־הסַף של מלוֹני עמד בּפּרץ וגָאַל אֶת כּוּלָנוּ ממות. נח שומר הסף קפץ על כּיסא וקרא אֶל הקהל בּגָרוֹן:

– שוֹטים! פּתאִים אֵין בּינה! גוֹלמי־טיט! בּהמוֹת בּצוּרת סוּסים! זקנים של תּיישים! נשמוֹת של נשים! לָמה תּרגָשו? לָמה תּצעקוּ? לאָן תּרוּצוּ? הלא עוֹד מעט ותיעשׂוּ חביתּה של בּיצים!… טיפּשים! מפּני מי נבהלתּם פּה? מפּני עוֹף שוֹטה? וכי אֵינכם רוֹאִים כּי תּרנגוֹלת קפצה ממרוֹם רבצה תּחת הגג?… רב לָעזר, לָמה תּחריש? הבא אֶת הצינוֹר!… כּלי־זמרים יִכּנס הרוּחַ בּאביכם, נַגנוּ ניגוּן־עליזים! טודירידיריראדירידיראדירידי!…

המנַגנים פּוֹצחים ניגוּן־עליזים, והקהל חוֹזר ויוֹשב אִיש על מקוֹמוֹ. אני מתגנב לָצאת בּלָאט מן התּיאַטרוֹן, עוֹלה על עגָלה וּמצווה להוֹליכני אֶל האַכסַניה, אֶל “הוֹטל טוּרקליה”. העגָלה מטלטלת אוֹתי על־פּני אַבני־חוּץ, נעצרת מדי פּעם בפעם וחוֹזרת ומיטלטלת.

– לָמה אַתּה נעצר בּכל רגע? – אני שוֹאֵל אֶת בּעל־העגלה.

– הרוּחַ יוֹדע אוֹתם! – משיב הוּא לי. – ויוֹ!… התאַווּ פּתאוֹם תּאוָה להאיר אֶת הבּיצה הכּתריאֵלית שלָנוּ וּבדוּ מלבּם מין מאוֹר, מיני פּרנסים, שבּגלָלָם אִי־אֶפשר לנסוֹע, משוּם שהסוּסים מפחדים מפּני העמוּדים. לא הסכּינוּ אֶצלנוּ, כּי יאִירוּ לָהם אֶת הדרךְ בּלילה, ויוֹ!… מדי פּעם בּפעם הם מַמציאים צרה חדשה: תּחילָה קלוֹנית, לקלוֹן וּלחרפה, תּבלע אוֹתה האדמה, ויוֹ!… ועכשיו, אָמרוּ יִגזרוּ על שתית מַיִם מנהר סרחוֹן, ויוֹ!… אָמנם יהי לבּךָ סמוּךְ וּבטוּחַ, כּי היא לא תּצלח, משוּם ששוֹאבי־המַיִם אוֹמרים, כּי גם אִם יֵדעוּ, כּי פּה תּהיֶה קבוּרתם, לא יניחוּ לכתריאֵליבקה לשתּוֹת מי־באֵר, ויוֹ!… מרוֹב טוֹבה אֵינם יוֹדעים מַה לבדוֹת מלבּם, עשירי כּתריאֵליבקה, יבערוּ בּאֵש! אָמרוּ, כּאִילוּ יד יהוּפּיץ בּאֶמצע. עשירי יהוּפּיץ, כּפי הנראֶה, כּלוּם אֵינם חסרים אֶלָא מיחוּש ראש, ויוֹ!… יוֹשבים וּמוֹגיעים אֶת מוֹחָם, חוֹשבים מַחשבוֹת, כּיצד לגזוֹל פּרנסה מיהוּדים, להכרית מפּי העני אֶת פּרוּסַת־לחמוֹ האַחרוֹנה… תּבוֹא עליהם שם מיתה משוּנה בּיהוּפּיץ!… ויוֹ, ילָדים, ויוֹ!…


 

ו. דליקוֹתיה של כּתריאֵליבקה    🔗

כּששכבתּי בּאַכסַניה שלי “הוֹטל טוּרקליה”, נלחַמתּי כּל הלילה בּחַיוֹת רעוֹת, שהתנַפּלוּ עלי בּחמתן, התנַקמוּ בּי על שלא רציתי לשכּב עמהן בּמיטה והצעתּי לי משכּב על הדרגש.

– מה הועלתּ בתקנתּךָ? – התגרוּ בּי. – גם עקוֹץ נַעקצךָ, גם למראשוֹתיךָ יִקשה לךָ, וסוֹפךָ שתּקוּם מן הדרגש בּמַפרקת רצוּצה!…

פּתאוֹם אני שוֹמע קוֹל פּעמוֹן משוּנה פּוֹעֵם בּדוּמית הלילה: בּוֹם! בּוֹם!! בּוֹם!!! ותיכף לזה נשמַע קוֹל אנשים רצים וצוֹוחים: “דליקה! דליקה!” אני קם ממשכּבי ונגש אֶל החַלוֹן. חצי השמים מעֵבר האֶחָד אָדוֹם כּאֵש, והחצי השני כּוּלוֹ חוֹשךְ. חצי העיר האֶחָד מוּאָר אוֹר מוּזר, וחצי העיר השני שקוּע בּעלטה איוּמה. אני נחפּז ללבּוֹש אֶת בּגָדי ורץ החוּצה. מן המרחק מַגיעה צוָחָה משוּנה, המוּלה ללא דברים, וּבני־אָדם נסוּכי־שינה נוֹהרים לשם, הוֹלכים וּמפהקים ורוֹעדים מצינה וּמסַפּרים זה לזה נסים ונפלאוֹת: מי היה הראשוֹן ששמע אֶת דבר הדליקה וכיצד שמע. וכל אֶחָד משער לעצמוֹ, מי הוּא הדוֹלק. זה אומר: “לא יוֹסיל ולא מנַשה – שׂרה־זיסיל דוֹלקת!”

– מאַיִן בּאה שׂרה־זיסיל לכאן? – מַקשה לוֹ חברוֹ. – הלא בּיתה של שׂרה־זיסיל עוֹמד בּרחוֹב הקבּציאֵלים, והאֵש עוֹלה מן העיר הישנה!

– היכן מצאת כּתוּב, כּי האֵש עוֹלה מן העיר הישנה? – סוֹתרוֹ אַחר. – וכי אֵינךָ רוֹאֶה, כּי העשן פּוֹרץ מאֵצל בּית־המרחץ?

– הסוּ, לָמה תּריבוּ? – מפשר בּיניהם עוֹד אֶחָד. – הלא הוֹלכים אָנוּ לשם ונראֶה דבר כּהויתוֹ!

הם הוֹלכים, ואני הוֹלךְ מאַחריהם וּמַקשיב לדבריהם.

– אֶחָד זריז ונשׂכּר כּבר בּירךְ כּאן על בּיתוֹ “בּוֹרא מאוֹרי האֵש”.

– מה ראָיה לדבר?

– משוּם שהבּית היה מבוּטח.

– מנַין לךָ, שהיה מבוּטח?

– וּלדעתּךָ? אִילמלא היה מבוּטח, לא היה דוֹלק. חזקה, אֵין בּית דוֹלק מאֵליו.

– אבל ראֵה־נא יענקיל, כּמה יפה הוּא דוֹלק! מחַיֶה נפשוֹת!

כּנר של הבדלה דוֹלק לוֹ בּית קטן, שוֹלח מקרבּוֹ למַעלָה לשוֹנוֹת של אֵש אָדוּמה. הגג כּבר אֵיננוּ. קוֹרוֹת הסיפּוּן מתבּקעוֹת זוֹ אַחַר זוֹ, החַלוֹנוֹת מתנַפּצים, וּפקעוֹת של עשן כּבד מתאַבּכוֹת ועולוֹת, נמשכוֹת הרחק־הרחק, על גגוֹתיהם של בּתים וּצריפים. נשמע קוֹל נשים מילילוֹת על שברן בּחצוֹת הלילה וּבכי ילדים קטנים וערוּמים, הרוֹעדים מצינה וּמתחַממים בּאֵש. שם יוֹשבת משפחה עניה על מַצע של מיטה עם כּרים אחָדים, שהספּיקה להציל מן הדליקה, וכאן עוֹמדת אִשה מעוּבּרת, אוֹחזת בּידה קדירה עם כּנַף־אַוָז וּמסַפּרת לחברתּה, כּיצד התחיל הדבר.

– הדבר התחיל, אוֹי ואבוֹי לי, בּשמעוֹן הנַגָר. הלכוּ שם, כּפי הנראֶה בּעששית, אוֹי לי כּי חָשךְ עוֹלָמי, בּחצי הלילה. נסוֹרת הלא יֵש די והוֹתר, אוֹי לי כּי שממוּ חַיי, ואֶפשר גפרוּר, אוֹ סיגָריה, אוֹ אוּלי בּעל־הבּית עצמוֹ, הוּא גדליה, עשׂה מַעשׂה – זאת לא אֵדע, לא היִיתי בּאוֹתוֹ מעמד… אַךְ בּין כּךְ ובין כּךְ, אַללי לי, נתרוֹששוּ עניִים ואֶביוֹנים, יצאוּ נקיִים, ערוּמים כּמבּטן אִמם, אוֹי ואבוֹי לי! והלא תּשאָליני, לָמה אני נוֹשׂאת קדירה עם כּנַף־אַוָז – לא אֵדע גם אָני…

– אוֹי, אָסוֹן?! אוֹי, שבר?! – בּוֹכה אִשה צעירה בּניגוּן של “אַקדמוֹת” וּפוֹכרת ידיה. – מה אֶעשׂה עתּה?! לא הצלתּי אפילוּ חוּט וּשׂרוֹךְ נַעל, אֵיפה אֶקח להחיוֹת אֶת נַפשי יוֹם אֶחָד?! לאָן אֶפנה עם ילָדי ה־קט־נים?!…

– כּשדים ורוּחוֹת רצים אנשים צעירים אֶל תּוֹךְ הבּית הדוֹלק וּמתּוֹכוֹ, קוֹפצים אֶל האֵש, מַצילים כּל מה שידם מַשׂגת, חוֹטפים ונוֹשׂאִים משם זה כּרע של כּיסא, זה מטוּטלת של שעוֹן וזה מטאטא.

– היכן אֶלי עם הצינוֹר? – צוֹוח אֶחָד מחברת המכבּים וּמַבּיט על סביבוֹתיו.

– אני כּאן, אני כּאן! – עונה אֶלי, יהוּדי קטן, טוֹרח וּמתעסק עִם הצינוֹר.

– מה אַתּה עוֹשׂה שם? מה אַתּה מחטט זמן רב כּל כּךְ?

– אני מאַחה אֶת קרעֵי הצינוֹר. הצינוֹר נקרע! – אוֹמר אֶלי.

– היכן פישל עם הדליים? – צוֹוח יהוּדי שחוֹר בּטלית קטנה קרוּעה וּבלוּאָה, בּפנים מעוּשנים וּבקוֹל צרוּד.

– פישל! פישל!!! – מסַייעים אוֹתוֹ בצוָחָה שאָר העוֹמדים.

– מַה פישלתּם עליכם פישל? – נַענה אֶחָד מתּוֹךְ החבורה, כּפי הנראֶה, פישל עצמוֹ. – ראֵה־נא גם ראֵה, כּמה נזעקוּ כּוּלָם וּבפישל מפשלים! פישל־פישל! פישל־פישל!

– היכן דליֶיךָ? – שוֹאלים אוֹתוֹ.

– הדליים כּאן הם, – אוֹמר פישל. – אַךְ מַה תּעשׂוּ בּהם, אִם אֵין עדיִין גרוֹנם עם החָבית?

– אוּלי תּטריח אֶת עצמךָ, פישל, ותחטוֹף לפי שעה כּמה דליֵי מַיִם מבּין השכנים?

– לָמה אני דווקא? – אוֹמר פישל. – יֵלך אֶלי!

– אֶלי! חטוֹף דלי וּקפוֹץ והבא מעט מַיִם!

– אֵיככה אוּכל? הלא רוֹאֶה אַתּה, כּי עסוּק אני בּצינוֹר! יֵלךְ מוֹטיל!

– מוֹטיל! לךְ השׂג בּאַחַד המקוֹמוֹת דלי מַיִם!

– לאָן אֵלךְ, ואני אֵיני מַכּיר פּה אַף אִיש אֶחָד? יֵלךְ אַנשיל!

– אַנשיל! רוּץ־נא והבא מַיִם!

– אני? אֵין אני יוֹדע אפילוּ, היכן דלת נפתּחת כּאן! יֵלךְ דויד!

– הסוּ, הסוּ! הנה נוֹסע גרוֹנם עם החָבית! הוּא נוֹסע! הוּא נוֹסע! – וכל מכבּי האֵש פּוֹרצים אֶל גרוֹנם לקחת מַיִם, וּבראש כּוּלם אֶלי עם הצינוֹר. גרוֹנם, יהוּדי שפּניו מַבהיקים וּמתפּצלים וּכנפוֹת קפּוֹטתוֹ קשוּרוֹת לוֹ מאחוֹריו, הוֹלךְ מַעדנוֹת, לאִטוֹ, ואַחריו נגרר סוּס צוֹמק, המוֹשךְ אֶת רגליו מתּוֹךְ הבּיצה בּלא כּוֹחַ. שניהם, גם גרוֹנם וגם הסוּס להבדיל, נראִים כּמנַמנמים בּדרךְ־הילוּכם.

– בּרוּךְ הבּא, יהוּדי! – מַקבּילים המכבּים אֶת פּניו. – ואנחנוּ סבוּרים היִינוּ, שלא תּבוֹא עוֹד חָלילה הלילה.

– מַעשׂה יפה לסתּוֹר! – אוֹמר גרוֹנם. – וכי מי יבוֹא, אִם לא אָני? מי אני בּעיניכם, כּלוּם נַער קטן? כּיוָן ששמַעתּי אֶת קוֹל הפּעמוֹן הראשוֹן, מיד היִיתי אֵצל סוּסי. אָמנם הזקנה שלי בּיקשה לעכּבני: “לאָן תּטלטל אֶת עצמךָ, היא אוֹמרת, בּבּיצה כּזאת? צר לי על הסוּס עלוּב־הנפש, היא אוֹמרת, המעוּנה מעמל היוֹם”… אַךְ מי יִשמע לָה? חביבה עלי מצוָה, וּבפרט שפּיקוּח־נפשוֹת בּצדה – עניִים ואֶביוֹנים בּוֹערים בּאֵש! וכי קלה זוֹ בּעֵינכם?

– לאוֹרךְ ימים תּחיֶה, רב גרוֹנם! כּלתה פּה נַפשנוּ למעט מַיִם! אֵצל כּל השכנים אֵין אַף טיפּה אֶחָת!

וכל המכבּים עָטים בּדליֵיהם הריקים אֶל החָבית וּבראש כּוּלָם אֶלי עם הצינוֹר. פּוֹתחים אֶת הבּרז ועוֹמדים למַלא אֶת הדליים מַיִם – לא היוּ דברים מעוֹלָם. אֵין שוּם סימן של מַיִם!

– מַה זה, רב גרונם? וכי משוּגע אַתּה, אוֹ חסַר־דעה? בּאת בּחָבית ריקה.

– כּיצד בּחָבית ריקה? – אוֹמר גרוֹנם. – חָבית מלאָה, כּמלוֹא העיִן, – והרי אַתּם אוֹמרים לי זאת!

– הבּט וּראֵה! – אוֹמר לוֹ אֶחָד מן החבוּרה. – החָבית ריקה כּתּוֹף!

– מַה פּירוּש ריקה? – אוֹמר גרוֹנם וּמתבּוֹנן אֶל החָבית מכּל צדדיה. – הלא מדבּרים אַתּם תּהפּוּכוֹת, מין תּרגוּם־לָשוֹן! כּיצד ריקה? מוּטב שתּהיֶה בּטן שׂוֹנאינוּ ריקה!

וּגרוֹנם מתוֹפף בּאֶצבּעוֹ על החָבית, סוֹבב אוֹתה מכּל צד ורוֹאֶה לבסוֹף כּי אֵין בּה מגוּפה.

– כּן, כּשם שאני יהוּדי, חָבית ריקה! – והוּא תּוֹפס אֶת ראשוֹ בּידיו וּמַתחיל לקלל – אֵין לָדעת אֶת מי:

– ישלח בּךָ אֶת החלירע! ואֶת המַגפה! ואֶת המהוּמה! ואֶת המגעֶרת! וּמיתה משוּנה על גבּיהן!…אֵימתי נפלה המגוּפה, תּבלע אוֹתה האדמה? ולאָן נעלמה? הלוַאי תּבער בּאֵש, שלוּמיאֵל שכּמוֹתךָ!

וגרוֹנם שוֹפךְ אֶת כּל חמת־רוּחוֹ על ראש סוּסוֹ העלוּב, דוֹחפוֹ בּמַקל המַגלָב דחיפה יפה בּצדו. הסוּס ממַצמץ בּעֵיניו, משרבּב ראשוֹ, מַבּיט לצדדים וּמהרהר בּפני עצמוֹ: “על מה, למשל, בּאה לי דחיפה זוֹ? עמד בּן־אָדם וחָלק לי סתם מַהלוּמה! לא מַעשׂה גבוּרה הוא לעמוֹד על סוּס, על נפש אִילמת, וּלהכּוֹתוֹ חינם!”…

– גוֹלם של עֵץ, סוּמא בּארוּבּה, יִקחךָ אוֹפל! – אוֹמר גרוֹנם לעצמוֹ. – אבל ראִיתי, כּי החָבית נוֹהגת עמי שלא כּדרכּה: אני יוֹצק ויוֹצק, יוֹצק ויוֹצק! עתּה ידעתּי: כּפי הנראֶה מתחילה היתה בּלא מגוּפה? הלוַאי יִתפּקקוּ כּל חוּליוֹתיִךְ, ריבּוֹנוֹ של עוֹלָם!

– מַיִם! מַיִם! – צוֹעקים אֵלה המַצילים מן הדליקה. – מַהרוּ, מַהרוּ! הביאוּ לכאן אֶת הדליים! אֶת המַיִם!

– אֵילוּ דליים? אֵילוּ מַיִם? – עוֹנים המכבּים לעוּמתם. – הלא עֵיניכם הרוֹאוֹת, כּי אֵין אַף טיפּה של מַיִם!

– מַה פּירוּש אֵין מַיִם!

– אֵין מַיִם פּירוּשה, שאֵין מַיִם!

– לאָן נעלמוּ המַיִם?

– נזלוּ מחביתוֹ של גרוֹנם, ואֵינם!…

פּתאוֹם נשמע שנית קוֹל הפּעמוֹן המשוּנה פּוֹעֵם: בּוֹם! בּוֹם!! בּוֹם!!! וחצי העיר השני הוּאַר בּאוֹר אָדוֹם.

– עוֹד דליקה אַחַת! בּעיר החדשה!! – צוֹוחים כּמה וכמה קוֹלוֹת בּבת אַחַת, וכל הקהל עִם חברת המכבּים פּוֹנים ורצים אֶל העיר החדשה.

– שתּי דליקוֹת בּלילה אֶחָד – אוֹמר גרוֹנם לעצמוֹ – למעלה מכּוחוֹתי הן. גם אני יש לי אִשה וּבנים, ושׂכר אֵיני מקבּל, בּרצוֹתי אוֹליךְ, וּברצוֹתי לא אוֹליךְ! והסוּס אַף הוּא אֵינו עשׂוּי בּרזל. צער בּעלי חיים, די לוֹ שהוּא עוֹבד עבוֹדת־פּרךְ בּיוֹם, כּלוּם הוּא חָסר אֶלָא לטלטל עצמוֹתיו גם בּלילה!… אֵין אני שליחוֹ של קהל, אִיש לא יִכפּני לכךְ, יטיחוּ בּעצמם אֶת ראשם בּכּוֹתל!… בּוֹא, אָחי, – הוּא אוֹמר אֶל סוּסוֹ – הבה נסע הבּיתה.


 

ז. שוֹדדיה של כּתריאֵליבקה    🔗

כּשחָזרתּי לָאַכסַניה מן הדליקוֹת לפנוֹת בּוֹקר וּפתחתּי אֶת דלת חַדרי, נבהלתּי למַראֶה עֵינַי: ראִיתי שלוֹשה בּני־אָדם משוּנים, פּנים לא־ידוּעים לי, סוֹבבים אָנה ואָנה ונר דוֹלק בּידם. המיטה סתוּרה, האָרוֹן פּתוּחַ, המזוָדה שלי מוּטלת בּאֶמצע החדר, וּנירוֹתי, אֵלוּ כּתבי, מתגלגלים על הקרקע.

– מַה זה? מי אַתּם? מה אַתּם עוֹשׂים כּאן? – שוֹאֵל אני אֶת אֶחָד מהם, יהוּדי אדוֹם־זקן, שיבּלת כּחוּלה לו בּחוֹטמוֹ.

– הראֵהוּ כּסין, וּתרחַף נמשתוֹ! – קוֹרא יהוּדי גָבוֹה וּצרוּד־קוֹל בּלָשוֹן משוּנה אֶל האַדמוֹני בּעל היבּלת הכּחוּלה.

האַדמוֹני אֵינוֹ עוֹנה דבר. נוֹעֵל הוּא אֶת הדלת, גוֹחן וּמוֹציא מתּוֹךְ מַגָפו קוֹפיץ גָדוֹל וחַד וּמניפוֹ לנגד פּנַי אַחַת הנה ואַחַת הנה, למעלָה וּלמַטה, מַעשׂה מכשף.

– מי אנחנוּ? שוֹדדים אנחנוּ, שוֹדדי העיר הזאת! – קוֹרא אֵלי השלישי שבּחבוּרה, יהוּדי שחור שתּבַלוּל לו בּעין אַחַת, וּכשהוּא מוֹציא מפּיו אֶת השם “שוֹדדים”, הריהו מַבריק נוֹראוֹת בּעֵינוֹ הבּריאה וחוֹרק שיניו, כּרוֹצח מַמש.

– שׁמשׁמהוּ בּסיכּיו! – אוֹמר לוֹ הגָבוֹה והצרוּד בּלשוֹנם המסוֹרסת.

דיֶנגי! דאַוואי דיֶנגי2! – צוֹוח אֵלי בּעל התּבלוּל, תּוֹפשׂ לי בּדשי בּגדי וּמנַענע אוֹתי כּלוּלָב.

– כּסף – אני אוֹמר – אַתּם רוֹצים? מידי אַתּם אוֹמרים לָקחת כּסף? מנַיִן לי כּסף? אלוֹהים שמרני מכּסף.

– ארוֹם לוֹ, כּי הוּא מקשר! – קוֹרא הגָבוֹה והצרוּד בּסירוּס לָשוֹן.

– משקר אַתּה! – אוֹמר לי בּעל התּבלוּל. – תּן לָנוּ כּרגע אֶת כּל הכּסף אשר לָךְ, שאִם לא כן – צו לביתךָ! אָנוּ נוֹתנים לךָ שני רגָעים ליִשוּב־הדעת ורגע אֶחד לאמירת וידוּי…

וּכדי שלא אֶתבּרךְ בּלבּי, כּי משטים הם בּי, נגָש אֵלי האַדמוֹני, הוּא בּעל היבּלת, וּמנַענע לפנַי אֶת סַכּינוֹ פּעמים אחָדוֹת, למַעלָה וּלמַטה, לכאן וּלכאן, כּדרךְ שמנַענעים אֶת הלוּלָב בּתפילת הלל של סוּכּוֹת.

– לָמה אַתּם ניבצים כּלוֹגמי־עץ? יארסוּ לוֹ אֶת דייו ואֶת גרלָיו! – קוֹרא צרוּד־הקוֹל בּלָשוֹן־סוֹדם וּמסַיים בּלשוֹננוּ: – היכן החבלים? הבה נאסוֹר אוֹתוֹ!

– לָמה תּטריחוּ אֶת עצמכם? – אוֹמר אני לָהם. – הנה אני נוֹתן לָכם אֶת כּל רכוּשי, אֶת האַרנק עם הקרבּוֹנים האחָדים, והרפּוּ ממני. מַה לי ולָכם? בּעל משפּחה אני, אָב לבנים, בּלא עֵין־הרע, אַרבּע ילָדות וּשני ילָדים, הקטן לא הגיע עדיין לחוֹדש ימים…

כּל שלוֹשת השוֹדדים נדבּרים אִיש אֶל רעֵהוּ בּלשוֹן־הגנבים שלָהם, מוֹנים אֶת מעט הכּסף אשר בּאַרנקי וּמעמידים אוֹתי למבחן. שוֹאלים ואני משיב.

– מאַיִן יהוּדי?

– מיהוּפּיץ.

– מה שמךָ?

– שלוֹם־עליכם.

– עליכם שלוֹם. מַה שמךָ?

– שלוֹם־עליכם.

– עליכם שלוֹם. שוֹאלים אָנוּ, מַה שמךָ אשר יִקראוּ לָךְ?

– שלוֹם־עליכם. זה שמי אשר יִקראוּ לי.

– שם משוּנה! מַה מעשׂיךָ?

– כֹּותב אָני.

– כּוונתינוּ, מַה מַעשׂיךָ? בּמה פּרנסתךָ?

– כּוֹתב אָני.

– מַה אַתּה כּוֹתב? בּקשוֹת? תּעוּדוֹת? דברי מַלשינוּת?

– סיפּוּרי מַעשׂיוֹת לבני יִשׂראֵל.

– אם כּן אֵיפוֹא, מוֹכר־ספרים אַתּה? בּעל־מחַבּר?

– מחַבּר.

– וּמה אַתּה עוֹשׂה פּה?

– בּאתי לראוֹת אֶת כּתריאֵליבקה.

– ולא יוֹתר?

– לא יוֹתר.

– לא שוּם עֵסק?

– לא שוּם עֵסק.

– וּביזבּזת הוֹצאוֹת הדרךְ?

– בּיזבּזתי הוֹצאוֹת הדרךְ.

– זוֹ לָמה לָךְ?

– כּדי שיִהיֶה לי מַה לכתּוֹב.

– לאָן לכתּוֹב?

– להעיתּוֹנים.

– אֵילוּ עיתּוֹנים?

– עיתּוֹנים יהוּדים.

– וכי יֵש עיתּוֹנים יהוּדים?

– בּוַדאי יֵש!

– מה הם עוֹשׂים?

– הוֹלכים ונדפּסים.

– אֵיפה הם נדפּסים?

– בּווארשה.

– מַה צוֹרךְ יֵש בּהם?

– קוֹראים אוֹתם.

– מי קוֹרא אוֹתם?

– יהוּדים.

– האִם משלמים לךָ בּשׂכר זה, שאַתּה כּוֹתב?

– כּדרךְ הטבע.

– אִם כּן, מתחילה היה עליךָ לאמוֹר כּךְ! כּמה, דרךְ משל, אַתּה מקבּל מזה? כּמה אַתּה משׂתּכּר לשבוּע?… המעשן אַתּה? אֵיפה הסיגָריוֹת שלָךְ?

אני מוֹציא אֶת קוּפסַת הסיגָריוֹת שלי וּמַגישה לכל אֶחָד מהם שיִקח לוֹ סיגָריה.

– שלָאֵהוּ, אִם של סכּף היא? – אוֹמר הגָבוֹה והצרוּד בּלשוֹנם.

– של כּסף? – אוֹמר לי זה שתּבלוּל בּעֵינוֹ ושוֹקל אֶת הקוּפסה על ידוֹ. – של כּסף, אוֹ חַי וקיים פּשוּט?

– קרוּץ מחוֹמר פּשוּט, שני זהוּבים מחירוֹ! – אוֹמר אני וכוּלָנו מעשנים אִיש סיגָריתוֹ.

– שׁמשׁמהוּ בעָשוֹן שלוֹ! – קוֹרא הגָבוֹה והצרוּד בּלשוֹן־הגנבים.

– אַיֵה השעוֹן שלָךְ? – אוֹמר לי זה שתּבלוּל בּעֵינוֹ וּבוֹדק בּכל כּיסַי. – וכי אֵין לךָ שעוֹן כּלל?

– יֵש לי – אני אוֹמר – שעוֹן, ודווקא שעוֹן טוֹב, של זהב, אֶלָא שמוּנח הוּא בּמַשכּוֹן בּיהוּפּיץ.

– חבל – אוֹמר בּעל התּבלוּל, – אִילוּ היה כּאן, היה לָנוּ דבר בּעתּוֹ!… צריכים אָנוּ עכשיו לשעוֹן של זהב בּמאוֹד מאוֹד! בּנַפשנוּ הוּא!

– לָמה אַתּם צריכים כּל־כּךְ – אני אוֹמר – לשעוֹן של זהב?

– שעוֹן של זהב – הוּא אוֹמר – אֶפשר למכּוֹר בּכסף מלא!

– יִחָקהוּ הדש! – אוֹמר הגָבוֹה והצרוּד בּלשוֹנם. – אָניוֹב הוּא כּמוֹנוּ!…

– לילה טוֹב! – אוֹמרים לי השוֹדדים וּפוֹנים לָלכת. – בּפעם השניה, כּשתּצא מחַדרךָ, תּנעוֹל אַחריךָ אֶת הדלת. אַל תּסמוֹךְ על הנסים של הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא ועל יוֹשר־לבּם של הגנבים הכּתריאֵליִים… ואַתּה הלא תּסלח לָנוּ, שמא הטרדנוּךָ.

– אַדרבּה, – אני אוֹמר – הלא תּסלחוּ לי אַתּם, שמא הספּקתּי בּיֶדכם רק מעט…

ואני רוֹצה ללַווֹתם מאַחרי הדלת. והנה פּנה אֵלי הגָבוֹה והצרוּד, שׂם אֶצבּע על פּיו וקרא בּקוֹל ממוּשךְ וּבניגוּן זה של “הקוֹסמת”:

– פּתח שין – שֹשֹשֹאַאַאַ!…

והאַדמוֹני בּעל היבּלת הכּחוּלָה מוֹציא אֶת סַכּינוֹ וּמניפה מעל ראשי פּעמים אחָדוֹת, כּאָדם האוֹמר: “אִם אַתּה מוֹציא חָלילה הגה מפּיךָ, חַיֶיךָ אֵינם חַיִים!”…


…………………….


הוי, הוֹשיעוּ, הוֹשיעוּ, הוֹשיעוּ! יהוּדים, הצילוּ! – הרימוֹתי קוֹל־זוָעוֹת לאַחַר שיצאוּ השוֹדדים והעירוֹתי אֵת כּל הבּית משנתוֹ. לקוֹלי נזעקוּ רבּים מדרי האַכסַניה. הנשים קפצוּ ממיטוֹתיהן בּשׂמלות תּחתּוֹנוֹת, והגברים, בּמחילה מכּבוֹדם, בּתחתּוֹניהם בּלבד. סבוּרים היוּ, כּי אֵש פּרצה בּבּית.

– שוּב דליקה?

– שוּב בּוֹעֵר?

– היכן בּוֹעֵר?

– מי בּוֹעֵר?

– הסוּ, הסוּ, אֵין אִיש בּוֹעֵר! – יצא נח שוֹמר־הסף בּלשוֹן־הזהב שלוֹ וקרא אֵלי ואָמַר:

– על מה, למשל, הרימוֹת קוֹל געיה, כּעֵגל פּוֹתה? מַה לךָ כּי נזעקתּ כּל־כּךְ, כּמוֹ בּבית־משוּגָעים? הלא תּעיר חָלילה אֵת כּל האַקטוֹרים משנתם!…

– גזלָנים! – אני אוֹמר. – רוצחים! שוֹדדים נפלוּ עלי ולָקחוּ ממני אֵת כּל אשר היה לי!

כּיוָן ששמעוּ “גזלָנים” נפל פּחד על כּוּלָם, וקם שאוֹן וחרדה ועירבּוּביה של קוֹלוֹת המדבּרים כּוּלָם יחד:

– גזלָנים?

– כּמה גזלָנים?

– שלוֹשה גזלָנים?

– מַה מַראֵה פּניהם?

– שנַיִם צעירים ואֶחָד זקן!

– בּאוּ בּסַכּינים?

– ולָמה החרשתּ?

– יראת לצעוֹק?

– הא לךָ בּעֶצם גזלָנים בּעֶצם הלילה! השם יִשמרנוּ ויצילנוּ!

– אֶמש היוּ גזלָנים גם בּחָצר הסמוּכה, התנַפּלוּ על אִשה וחנקוּה, לָקחוּ מכּל הבּא בּידם ושכחוּ מטיל בּרזל…

– סַכּנה להישאֵר יחידי בּבּית!

– עוֹד מעט נצטרךְ לברוֹח מכּתריאֵליבקה!

– כּלוּם אָנוּ חסרים בּכתריאֵליבקה אֶלָא גזלָנים!…

– תִּפסוּ אוֹתם! תִּפסוּ אוֹתם! תִּפסוּ אוֹתם! – נשמַע פּתאוֹם מן החוּץ קוֹל נקבה, ותיכף לזה – קוֹל ריצת רגלים וּטפיחת כּפים של בּני־אָדם רבּים. – תּפסוּ אוֹתם! תִפסוּ אוֹתם!

– תּפסתּי!

– אֶחָד תּפסתּי! שנַיִם תּפסתּי!…

– אִסרו אותם! כבר יֶש בידך גם השלישי? אִסרו אוֹתוֹ! אִסרוּ אוֹתוֹ!…

– אִסרוּהוּ לאַט! החזיקוּ לא בּראשוֹ אֶלָא בּרגליו, בּרגליו!…

– זלדה! תּני לי אֶת מטפּחתּךְ, זלדה!

– אָה, השוֹמעים אַתּם? הנה תּפסוּ אוֹתם! – קוֹרא אֵלינוּ נח שוֹמר־הסַף וּפוֹנה לָרוּץ בּפנס החוּצה, וכוּלָנוּ אַחריו.

– נוּ, מַה נשמע? – צוֹוח נח בּחשכה אֶל המקוֹם, שהקוֹלוֹת בּאִים משם. – כּבר תּפסתּם?

– תּפסנוּ, תּפסנוּ! – עוֹנה קוֹל נקבה מן החשכה.

– ואסַרתּם?

– אָסַרנוּ, אָסַרנוּ!

– אֵת כּל השלוֹשה!

– אֵת כּל השלוֹשה, אֵת כּל השלוֹשה!

– הבה נתבּוֹנן אֵליהם ונראֶה, לכל הפּחוֹת, מַה מַראֵה פּניהם! – אוֹמר נח שוֹמר־הסַף וקוֹרא אַחריו אֵת כּל הקהל, ואָנוּ הוֹלכים וּמתקרבים לאוֹר הפּנס אֶל השוֹדדים הנתפּסים ורוֹאִים על האָרץ מוּטלים שלוֹשה… תּרנגוֹלי־הוֹדוּ כּפוּתים.

התּרנגוֹלים הוֹרידוּ אֶת חַרטוּמיהם, נוֹשמים ונוֹפחים בּאַפּיהם, מנַצנצים בּעֵיניהם הקטנוֹת לאוֹר הפּנס, והנשים, חצין ערוּמוֹת, מסַפּרוֹת לָנוּ נסים ונפלאוֹת, כּי אֵין אִיש יוֹדע, כּיצד יצאוּ התּרנגוֹלים מן הכּלוּב: אִם גנבים בּאוּ אֵליהם, אוֹ חוּלדה עברה והבהילה אוֹתם, ־־ אַךְ בּרוּךְ השם, שתּפסוּ אוֹתם, שאִילמלא כן, היה ההיזק גָדוֹל לאֵין שיעוּר!…

– אִי לָכן, תּרנגוֹלָניוֹת כּתריאֵליות, תּפוּ עליכן! – אוֹמר לָהן נח ושוֹלח אֵת כּל חלוֹמוֹתיו הרעים אֶל ראשן. – יִכּנס הרוּחַ בּאבי־אבוֹת־נוֹצת כּנַף־אַוזיכן!…

וּפיו שֶל נח שוֹמר־הסַף אֵינוֹ פּוֹסק מהפיק אֶת אִמרוֹתיו הנמרצוֹת, השנוּנוֹת והחריפוֹת, והקהל מתפּזר והוֹלךְ מתּוֹךְ פּיהוּק אֶחד אֶחד, אִיש לחַדרוֹ ואִיש למנוּחָתוֹ.

נשאַרתּי לבדי, עוֹמד יחיד וּבוֹדד בּתוֹךְ הבּיצה, כּוּלי מבוּלבּל ושוֹמם מן הלילה וּפחָדיו עם בּלהוֹתיו. צינה לחה חוֹדרת אֶל בּשׂרי וּמַרעידה אֵת כּל בּדי עוֹרי. פּה ושם מהבהב אוֹר כּהה בּחַלוֹנוֹת. מתּוֹךְ ארוּבּוֹת אחָדוֹת נמשךְ ועוֹלה עשן כּחוֹל דק. מקצה השמים, בּפאַת מזרח, בּוֹקע וּמַבהיר פּס־אוֹר. מפּינוֹת רחוֹקוֹת וּקרוֹבוֹת נשמע קוֹל תּרנגוֹלים, המכוֹננים אֶת גרוֹנוֹתיהם וקוֹראִים כּל אֶחָד לפי דרכּוֹ ונוּסחוֹ: קוּ־קוּ־רי־קוּ־אוֹ!…

האַויר מַכחיל והוֹלךְ בּדימדוּמי שחר.


  1. אַברהם, אַברהם, אבינו אַתּה! לָמה לא תּתפּלל אֶל אלוֹהינוּ? אוֹ כּי יִגאָלנו, אוֹ כּי יבקשנוּ לאַרצנוּ, לאַדמתנוּ!  ↩

  2. כּסף! תּן כּסף!  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47810 יצירות מאת 2658 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20265 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!