לפני שנתיים בערך חפר בעל חווה זעירה באדמתו, בפינה צפון־מערבית של חבל רוראימה, אחד החבלים הקטנים ביותר של ברזיל, השוכן בצפונה של הארץ האדירה, דחוק בין ונצואלה ממערב וגואינה ממזרח. בחפירה זו שחפר האיש לתומו, גילה זהב. הגדיל את חפירתו וגילה עוד זהב, ועוד ועוד. תוך שבוע היה למיליונר, כמו בסיפורי־פלאות. ואכן, מאותו רגע נמשך הסיפור כדרכם של כל סיפורי־האוצר בשכבר הימים: הניסיון לשמור בסוד, גילוי הסוד, הפצת השמועה, ההגזמות המלוות שמועות כאלו, על הזהב בחבל רוראימה הנידח. תוך פחות משנתיים רחשו במדינת רוראימה קטנה מאות אלפי מחפשי־זהב, הם הגארימפֵּירוֹס המוכרים היטב בפולקלור הברזילי העשיר. בבירת החבל, בואָה ויסטה, הוקם איגוד של מחפשי־זהב ולנשיאו נבחר אחד החופרים המקדימים והמצליחים ביותר, ארסילדו גומס־סידאדֶה, שנעשה דוברם של הגארימפֵּירוס.

אמנם כן, הסיפור אינו חדש כלל. במשך יותר משלוש מאות שנה שב והתגלה הזהב בברזיל, על מרבצי המתכת היקרה הוקמו ערים ומדינות שלמות, בעיקר בדרומה של הארץ: בחבל מינאס ג’ראיס התגלתה כמות הזהב הגדולה ביותר בהיסטוריה, תוך פרק־הזמן הקצר ביותר. כיום משמרות חורבות הערים, חורבותיה של עיר הזהב אוּרוֹ פרֶטו, למשל, את זכר הימים הסוערים ההם שהזהב התגלגל ברחובות ואלפי ידיים פורטוגליות, ספרדיות, אנגליות והולנדיות נשלחו לאוספו לתפארת האדונים האירופאים ולעושר ארצותיהן שמעבר לים.

וכמו ביחס לכל מוצר אחר שהיה אפשר להפיק מתוך “עורקיה הפתוחים של אמריקה הלטינית”, כך גם ביחס לזהב, או בראש וראשונה ביחס לזהב, נכון הכלל שניסח אדוארדו גליאנו, הסופר והסוציולוג האורוגוואי, שספרו יצא לא־כבר בעברית (הוצאת מפרש, תרגום מספרדית: אסתר סולאי לוי): “ככל שהמוצר מבוקש יותר בשוק העולמי, כן גדול יותר האסון שהוא מביא עמו לעם הלטינו־אמריקאי המייצר אותו בדי־עמל”. למרות הניתוח המרקסיסטי הפשטני והמיושן בחלקו, מהווה הספר “העורקים הפתוחים של אמריקה הלטינית” כתב־אשמה רב־עוצמה נגד ניצולה של היבשת. בכוח ספרותי רב הוא מתאר את שלבי הניצול ודרכיו, ותיאור האסון שהביא גילוי הזהב על העם הברזילי תופס בספר מקום בולט במיוחד.

האצילים    🔗

מסקנות הספר, שהופיע במקורו לפני עשרים שנה, טובות בחלקן גם ביחס למה שמתחולל בברזיל בשנתיים האחרונות. ולאחר שרוב האזורים שופעי הזהב, בדרום ובסביבות אגן האמזונס, נחפרו ונוצלו עד תום, לאסונם של בני הסביבה – עדיין נכון הכלל שניסח גליאנו ביחס למתרחש באזור רוראימה.

עד הגילוי שגילה אותו חוואי, לא נראה הזהב מעולם באזור זה ואיש, גם לא מבין תושביו הוותיקים ביותר, לא העלה בדעתו את קיומם של מרבצי המתכת היקרה בצפון־מערבה של רוראימה, ומעבר לגבול, בשטחי ונצואלה. עתה עובר על האזור הנידח הזה, מן המעטים שנשמרו עד ימינו בטהרתם הקדמונית, מה שעבר על כל אזוריה של ברזיל, אולי על כל חבליה של אמריקה הלטינית: מכבש רדיפת־הבצע, הקרוי גם מכבש הציוויליזציה הלבנה, החל את מסעו הנחרץ על פני יערות־הגשם, על פני החי והצומח המופלאים של האזור, על פני אגמי־המים והנהרות. יתר על כן: על פני התושבים הקדמונים של האזור, הם שבטי יאנומאמי המתגוררים כאן, לפי החישוב הממעיט ביותר, כמה אלפי שנים.

העולם המערבי מלא באחרונה קולות קינה על גורלם של האינדיאנים בני יאנומאמי, השבטים ההיוליים האחרונים ששרדו עלי אדמות, “הפראים האצילים” האחרונים, שבטים רודפי־שלום הממשיכים באורח החיים הקדמוני שלהם, לא־נגועים – עד לפני זמן קצר – אפילו על־ידי האנתרופולוגים, הנוהרים מכבר לברזיל, בעיקר לאזורי אגן האמזונס, למצוא בהם את מושאי המחקרים האחרונים שלהם. לשם, כזכור, פנה קלוד לוי־סְטְרוֹס בראשית דרכו במחקר, והשאיר תיאור ספרותי נהדר של ישיבתו עם האינדיאנים של צפון ברזיל, בספרו הראשון, “המשוונים העצוּבים”.

אחרי לוי־סטרוס חקר את אורחות־חייהם של האינדיאנים מאזור האמזונס האנתרופולוג הברזילאי הנודע דארסי ריוויירו, שאדוארוד גליאנו מרבה להסתמך עליו, וספרו היפה על חיי האינדיאנים והדרמה של מגעיהם עם האדם הלבן הופיע לפני זמן־מה בעברית (“מאַירה”, בתרגום מרים טבעון). ואולם היאנונאמי נשארו עד לפני זמן לא־רב בבחינת הכתם הלבן האחרון אולי גם על מפת המחקר האנתרופולוגי.

תיבת פנדורה של הלבנים    🔗

על כל זה כלה כמדומה הקץ. בני שבט יאנומאמי צפויים להכחדה, בדיוק כמו שהיו צפויים להכחדה, ונכחדו, רוב שבטי האינדיאנים של ברזיל ושל שאר ארצות אמריקה הלטינית. אמנם החוקה הברזילית מבטיחה, באחד מסעיפיה, את השמירה על האינדיאני הברזילאי תוך כיבוד מרבי של אורחות חייו ותרבותו (דארסי ריוויירו אף היה שר לענייני האינדיאנים בכמה ממשלות ברזילאיות). הגארימפֵּירוס טוענים בלי הרף שאין הם פוגעים כלל־וכלל באינדיאנים. “מי שטוען שהגארימפירו הורג אינדיאנים, אינו יודע מה הוא שח”, אמר לא־כבר במסיבת־עיתונאים בבואה ויסטה, ראש איגוד מחפשי־הזהב, “הגארימפירו נזהר מלפגוע אפילו בנחש, כשהוא נתקל בו בג’ונגל: הרי זה מביא מזל רע!” קל וחומר, טוען ארסילדו גומס, שהגארימפירו לא יפגע בבני יאנומאמי הידידותיים והשקטים, שרבים מהם התיידדו בנקל – לפי הדגם הידוע בהיסטוריה של ניצול הטבע והאדם באמריקה הלטינית – עם הלבנים.

אולי נכון הדבר שהלבנים אינם פוגעים במזיד באינדיאנים האצילים. דא עקא, האדם הלבן מביא עמו בהכרח, כמו בגזירה טראגית, את השחיתות ואת המוות. את ההכחדה. הלבנים הביאו אתם את מחלות הלבנים, את המלריה ואת מחלות־המין השונות שהילידים לא חלו בהן מעולם. עתה הורגת בהם המגיפה, הפושה במהירות מסחררת. הכספית שמשתמשים בה מחפשי הזהב בחיפושיהם מרעילה את נהרות האזור. התאווה לזהב כבר הכניסה את הריב והמדון בין השבטים השונים ובתוך אותם שבטים, הרבים ביניהם על חסדי האדם הלבן או על חלק בעושר הנמצא בארצותיהם ונגזל מהם. הקיצור: תיבת פנדורה המלוה את הציוויליזציה הלבנה נפתחה כמעט כולה גם בחבל רוראימה, והתרבות עושה שמות בקרב שבטי יאנומאמי.

ממשלת ברזיל הכריזה על מבצע להצלת האינדיאני בן רוראימה; זה “מבצע קאנאֵימה” (קאנאימה היא מלה אינדיאנית לציון השודד המתגנב בלילה אל הכפר האינדיאני הרדום). מי שמכיר את גורלם של מבצעי־ההצלה הקודמים של שבטי האינדיאנים מטעם השלטון המרכזי (ועל אלה אפשר ללמוד לא־מעט מתוך הרומן הנ"ל של דארסי ריוויירו, שהופיע בעברית) יודע שסיכויי ההצלחה למבצע קאנאימה הם אפסיים. אין להם סיכוי מלכתחילה: כדי שמבצע כזה יצליח היה השלטון המרכזי צריך להתחיל בהשמדת עצמו. והרי גם עיני השלטון הזה לבצעו, וגם הוא מקוה לנתח מן הזהב ההולך ומתגלה במרחבי חבל רוראימה, להוותה של הסביבה ושל בניה, שבטי יאנומאמי.

עשרת השבטים    🔗

במאה ה־17 נפוצה בעולם היהודי הסברה שעשרת השבטים האבודים יושבים באמריקה הלטינית, ובעיקר בברזיל, והם־הם השבטים המכונים בפי כל שבטי האינדיאנים. “באמצע ספטמבר 1644 הגיע מברזיל יהודי בשם אהרן לוי אליאס אנטוניו מונטֶזינוס אשר סיפר סיפור מופלא ובלתי צפוי ועם זאת צפוי מאוד”, כותב מנחם דורמן בספרו “מנשה בן־ישראל” (הקיבוץ המאוחד, תשמ"ט). “הוא סיפר כי אגב מסע שערך באמריקה הדרומית נתקל באנשים שהעידו בפרטי־פרטים על פגישתם של ילידים בני המקום שמקצת מן המלים שבשפתם אין להן פשר אלא אם כן נייחס את מוצא בעליהן לעשרת השבטים, האבודים למראית־עין” (עמ' 64).

מונטזינוס סיפר גם למנשה בן־ישראל את סיפור הילידים שאינם יכולים להיות אלא צאצאי עשרת השבטים האבודים. בן־ישראל כתב לבסוף במלוא סמכותו הרבנית ספר בזכות הסברה שהאינדיאנים הברזילאים הם בני עשרת השבטים האבודים של עם ישראל. הספר, “מקווה ישראל” (“העוסק בתפוצתם הפלאית של עשרת השבטים ושיבתם הוודאית אל המולדת”), תורגם לעברית ומובא בספרו הנ"ל של מנחם דורמן.

מי יציל את בני יאנומאמי? לא הברזילאים, שרבים מהם מתכחשים לשבטי האינדיאנים הצפוניים הללו (“הם בכלל לא ברזילאים”, טען דוברם של מחפשי הזהב; “הם שבטים נודדים שרובם בכלל מוונצואלה”).

וכאן הגעתי לעיקר מאמרי: מדינת ישראל היא הצריכה להציל את השבטים האבודים של חבל רוראימה מן הכליה הצפויה להם. זכותם להיחשב לצאצאיהם של בני ישראל הקדומים אינה נופלת, אחרי ככלות הכל, מזכותם של אחינו בני הפאלאשה, שהאתנוגרפים המומחים לשבטי אתיופיה מעידים עליהם כי הם “אתיופים מגזע האגאו… צאצאי אותם יסודות בממלכת אקסוּם הקדומה שעמדה בפני הניסיונות לנצר את השבטים האתיופיים הקדומים” (ועוד, בהמשך, בספרו של אדוארד אולנדורף, “האתיופים”, לונדון 1973). אם כי יש שהכחישו את הוכחותיו של מנשה בן־ישראל על יהדותם הקדומה של שבטי האינדיאנים של ברזיל, היו לסברה זו תומכים במשך מאתיים השנים שעברו מאז, וכמה עבודות מחקר אתנוגרפיות הוקדשו ל“תיאוריה האינדיאנית־היהודית”, כפי שהיא קרויה, ועדיין נכונים לה עתידות.

האומנם בגדר חלום בלבד הוא חזון הבאתם של השבטים הקדומים הללו, העשויים להיות בני עמנו, חזרה אל המולדת הקדומה, כפי שהפליא מנשה בן־ישראל לתאר בספרו הפרוטו־ציוני? דומני שעד כה, פשוט, לא ניתנה על כך הדעת, וראוי להקדיש למבצע זה מחשבה, ויפה שעה אחת קודם. שאלה אחרת היא – אך שאלה משנית לגמרי נוכח הסכנות האורבות לשבטי יאנומאמי – אם המגע שלהם עם אחיהם האבודים בארצם המשותפת לא יזיק להם לפחות באותה המידה שהזיקו להם ה“גארימפֵּירוס” של חבל רוראימה.