¹

במאה התשע־עשרה החלו תולדותיה של האינקויזיציה הספרדית לשבות את דמיונם של המשוררים והסופרים. עם הרומנטיקה החל החיפוש האובססיבי אחר “נופים אכזריים” – ספרד של תקופת־האינקויזיציה דמתה להיות הנוף האידאלי לרומנטיקן צמא החוויות העזות, הנושא את נפשו לאפלתם של מרתפי העינויים של סביליה וטולדו, מצמיד אזנו לחומת־הזמן העבה ומצותת בהנאה סאדיסטית לנאקותיהם של הנידונים לשבירת העצמות על הגלגל ולרחש האש האוכלת לאיטה² את הגופות המועלות למוקד. ככל שהזרם הסאדיסטי בספרות המאה התשע־עשרה מתעצם, הולכים ומתרבים הסיפורים והשירים הקבועים בנופה של תקופת־האינקויזיציה. דומה שביחוד נכון הדבר ביחס לספרות הצרפתית. אם בספרו הראשון של פרוספר מרימה – מחזור־מחזות בשם “תיאטרונה של קלרה גאזול, שחקנית ספרדיה” (1825) – מופיע נושא־האינקויזיציה בפרק “האשה היא שטן” כשנימתו היתולית בעיקרה, הרי לדידם של סופרי הדאקאדנס עלילות האינקויזיציה הן מקור לא־אכזב לתאורים קודרים, אלימים ופרברטיים. הדאקאדנט־הסימבוליסט המובהק (והנשכח מעט בימינו) ויליא דא ליל אדם ממקם שניים מן “הסיפורים האכזריים” שלו במרתפי האינקויזיציה של טולדו וסאראגוסה. בסיפור “הנאהבים מטולדו” מבקש האינקויזיטור הגדול תומס טורקאמדה (1420 – 16 בספטמבר 1498)³ לקשור עלם ועלמה בקשר־אהבה: הוא מצווה על עבדיו לחברם בשלשלות זה לזה למשך שלושה וימים ושלושה לילות. בנובלה “יסורי התקוה” יורד פדרו ארבואס ד’אספילה, האינקויזיטור הגדול השלישי של ספרד, לבשר לרבי אשר אברבנאל, המושלך לצינוק על סרובו להמיר את דתו, בשורה משמחת: שעת גאולתו קרבה, מחר ישתתף באוטו דה פא, אש המוקד תטהר אותו. ואם סרב להטבל טבילה של מים הרי שנכונה לו עתה טבילה צרופה יותר: טבילה של אש. “והלא תדע, בני, שהאש בוערת ממרחק מסוים ונדרשות למוות שעתיים או שלוש עד שהוא מגיע, הודות לכריות רטובות וצוננות שאנו מניחים בקפידה אוהבת על מצחו ועל לבו של קורבן־העולה”. לאחר־מכן מעניק האינקויזיטור לרב אברבנאל “נשיקה עדינה”. נשיקת־אינקויזיטור זו היא מן־הסתם המוטיב החוזר – המרכז את המשמעות הסמלית – במרבית סיפורי האינקויזיציה.

בעוד הסימבוליסט הצרפתי כותב את סיפורי האכזריות שלו, בקצה השני של אירופה מתחברת “האגדה על האינקויזיטור הגדול” – דוסטויבסקי (שהחוקר מאריו פראץ בספרו “האשה, השטן והמוות בספרות הרומנטית” היטיב לעמוד על הזיקה בין הסאדיזם שלו למוטיבים הסאדיסטיים בספרות הסימבוליסטית המערבית) “האחים קאראמאזוב” כמה מן הרעיונות־הסמלים המהותיים שמאחורי ספרות־האינקויזיציה של המאה התשע־עשרה, אך עיקרה של האלגוריה הדוסטויבסקאית אינו כמובן ב“ספרדיות” שלה. “האגדה על האינקויזיטור הגדול” שונה, בין השאר, מן המשלים הספרדיים בספרות המערבית בכך שהראליה של המאה החמש־עשרה הספרדית אינה מובלטת בה במיוחד. ויליא דא ליל אדם נהנה לא רק מן העינויים הנוראים ומסמליותה של נשיקת האינקויזיטור, אלא גם מן הדיוקים ההיסטוריים המדומיינים שהוא מרבה בהם בסיפוריו: השמות האותנטיים של סוגי־העינויים, של האישים ההיסטוריים וגו' – בקצרה: של כל הספרדיות המפלצתית־האפלה שנפש הדאקדאנס דבקה בה לאהבה.

בין כך ובין כך עתידים משלי־האינקויזיציה להופיע גם במאה העשרים, כאשר הם מקבלים לפתע (או לא לגמרי לפתע) רקע של מציאות מודרנית קודרת ומפלצתית לא פחות ממציאותה של ספרד במאה החמש־עשרה. כך, למשל, חוזר ומופיע האינקויזיטור הגדול תומס טורקאמדה, השורף בני־אדם מתוך אהבה ונושק להם בטרם יצווה על עבדיו למתוח את אבריהם על גלגל־העינויים, ברומאן של הסופר הפולני יז’י אדנז’ייבסקי “החושך יכסה ארץ”, שהיה אלגוריה שקופה על הסטאליניזם וחולל עם הופעתו סערה פוליטית. אכן, קשה להאשים את הסופרים – את סופרי הרומנטיקה והדאקדנס ועוד פחות מזה את הסופרים הפוליטיים של המאה העשרים – על משיכתם לעלילות האינקויזיציה. תולדותיה של ספרד בתקופת האינקויזיציה נראות כמשל מטורף על ההיסטוריה המודרנית המטורפת ועל שני שיאיה המאוחדים במהותם – הנאציזם והסטאליניזם – בפרט. דומה שבספרד של המאה החמש־עשרה נולדה הפוליטיקה המודרנית, הגזענות המודרנית, הכל – כל הרוע המיוחד של העת החדשה.

נוהג הוא לקבוע את ראשיתה של העת החדשה בשנת 1492 – שנת גילוי אמריקה. אך היא שנת־ראשית ושנת מפתח גם משום שבה גורשו היהודים מספרד ומשום שבה נשלמה הרקונקיסטה – גרנדה, המעוז האחרון של הערבים בספרד, נפלה בידי הנוצרים. תמה תקופה יחידה במינה של אחוות עמים אשר הולידה את הציויליזציה המפוארת ביותר של ימי הביניים: הציויליזציה המוסלמית־יהודית־נוצרית של חצי האי האיברי. התחילה העת החדשה. אמריקו קאסטרו , המלומד הספרדי בן ימינו, כותב בספרו “מבנה ההיסטוריה הספרדית” על שלהי המאה החמש־עשרה: “… שוב לא יכולים היו הנוצרים, הערבים והיהודים לחיות תחת גג אחד – וזאת משום שהנוצרי חש עצמו חזק דיו לנתץ את הנהגים המסורתיים של ספרד לפיהם האוכלוסיה הנוצרית ניהלה את המלחמות וחרשה את האדמה, הערבי בנה את הבתים והיהודי ניהל את המפעל בתור איש־הכספים ובעל הכושר האדמיניסטרטיבי־הטכני”. ספרד נוצרית־ערבית־יהודית, שאחד ממלכיה (פרדיננדו במאה השלוש־עשרה) כינה את עצמו “מלך שלוש הדתות”, היתה כמעט אוטופיה וטיבן של אוטופיות להיגוז כחלומות. באה שנת 1492 והרסה במחי ידם של “המלכים הקאתוליים” את שרידי האוטופיה. אך כבר שתים־עשרה שנים קודם לכן החל לפעול המוסד הראשון מבין אלו הרבים במשך ההיסטוריה שמשימתם תהיה הרס־האוטופיות. בשנת 1480 מתחילה לפעול בסביליה האינקויזיציה המיוחדת לגילויה של פעילות יהודית־דתית נסתרת של ה“קונוורסוס” – או מה שקרוי בפינו “האנוסים”. (אינקויזיציה “סתם” – מוסד מטעם האפיפיור הממונה על שמירת האמונה – הייתה קיימת בספרד מאז 1238 והיא בוטלה בתור מוסד רשמי רק בשנת 1834 – יש להזכיר עובדות אלה לנוכח הנטייה הטבעית לראות מאחורי המושג “אינקויזיציה” רק את מה שהחל בשלהי המאה החמש־עשרה ונמשך באינטנסיביות כמחצית המאה).

עניין ההיסטוריונים בתולדות האינקויזיציה לא צעד יד ביד עם העניין שגילו בהן אנשי־הספרות. רק בתחילתה של המאה שלנו מתפרסם המחקר ההיסטורי הראשון הרציני והמקיף על הנושא: ספרו הגדול של ההיסטוריון האמריקאי הנרי צ’רלס לי “תולדות האינקויזיציה בספרד” (ניו יורק, 7–1904, ארבעה כרכים). בהמשך המאה העשרים נדרשו לפרק מאוים⁴ ומאלף זה בתולדות העתים כמה היסטוריונים חשובים, כגון יצחק בער , בעל “היהודים בספרד הנוצרית” (1929, במהדורה הגרמנית המקורית) או ססיל (בצלאל) רות, על המונוגרפיה הקצרה “האינקויזיציה הספרדית” (1937). רבות הן האינטרפרטציות של תופעת־האינקויזיציה ורבים נושאי־הפולמוס הכרוכים בה. יש לה לאינקויזיציה הספרדית לא רק מתקיפים בין ההיסטוריונים המודרניים אלא גם אפולוגטים (כגון הספרדי יורקה בספרו “האינקויזיציה בספרד”) – ומעל לכל: מחקר־המקורות רחוק מלהיות ממוצה, עדיין צפויים גילויים רבים של עובדות ופריטים היסטוריים הקשורים במשפטי האינקויזיציה ותולדות ספרד של התקופה.

זה עתה הופיע כרכו הראשון של מפעל מונומנטלי בתחום זה: פרטיכלים של משפטי האנוסים בבית הדין של האינקויזיציה בעיר סיודד ריאל מן השנים 1483–85. המהדיר והעורך של מסמכים אלה ומי שהוציאם מן הארכיונים הוא פרופסר חיים ביינארט . ראש־וראשון לחוקרי תולדות האנוסים בדין האינקויזיציה.

בספרו העברי “אנוסים בדין האינקויזיציה” (1965) רשם פרופ' ביינארט את תולדותיה של קהילת האנוסים בעיר סיודד ריאל – היסורים, הרדיפות והמשפטים שידעה הקהילה הזאת ומאבקיה בפגעי הזמן הנוראים. ספר מרתק זה הוא כעין מבוא רחב ומעמיק לאוסף התעודות הגדול הניתן בכרך החדש, הכולל פרטיכלים של חמישים ושבעה משפטי־אנוסים. יש לכרך מבוא קצר משלו המעמיד את הקורא על עיקרי תולדותיה של קהילת סיודד ריאל, על פעילותה של האינקויזיציה בשתי שנות שבתה בעיר, קודם שעברה לשבת בטולדו הלא־רחוקה, ועל מבנה תיקי המשפטים. שוב תדהים את הקורא הסמליות של פרקי־מציאות מאויימים אלו. אכן, תקופת האינקויזיציה היא מאותן התקופות שאינן זקוקות כלל לעיבודים ספרותיים, לדמיונם⁵ של המשוררים: המציאות עלתה על כל דמיון ועלילות המשפטים הללו הן מעין בלדות אימים נוראות־הוד – ולעתים נדמה: בלדות מודרניות מאוד.