פורטוגל היא מן הסתם הנידחת והנשכחת שבכל ארצות אירופה, היא הפינה המוצנעת ביותר בגן התרבות המערבית. כאשר עלתה לפני כשבועיים לכותרות בעקבות ההפיכה שהוציאה אותה מן הקפאון של שנים רבות – אפשר שרוב תושבי הארצות האחרות נזכרו שהיא בכלל קיימת וספק אם רבים היו יכולים להוסיף לעצם עובדת קיומה פרטים מורכבים יותר על אודותיה.
יש בכך כדי לעורר הרהורים בעלי אופי כללי על היחסיות של הכרתנו את העולם בכלל ואת התרבות שאנו חלק ממנה בפרט: היא ארץ לא־קטנה בחצי־האי שהוא מבחינות רבות לב־לבה של התרבות המערבית, מקום שבו פרחו במשך מאות שנים אומנויות ומדעים שונים אשר לנו, ליהודים, היה חלק רב בעיצובם, עם שמשמשת אותו שפה עתירת־מסורת, אחת החשובות שבשפות הרומאניות – ומה אנו יודעים על מקום זה, על ארץ זו, על לשונה ועל ספרותה? אמת, לא רק בנו האשם: פורטוגל גילתה מכבר נטייה להבדלות מן הארועים המרכזיים של ההווייה האירופאית ומן התרבות המשותפת במידה זו או אחרת לכל ארצות־המערב. לשונה, למשל, הקרובה קרבת־יתר לספרדית, נשמעת לאוזן כה שונה ממנה עד שרק בקריאה יכול מי שיודע ספרדית לעמוד על הקירבה הזאת. הבדילות הפורטוגזית הדו־סטרית הזאת נכרת עד מאוד בתחום הספרות: מי מאתנו יכול למנות שם אחד או שניים של יוצרים פורטוגזיים, סופרים או משוררים? דומה שלעברית, בה קיימים תרגומים רבים של יצירות ספרדיות, איטלקיות וצרפתיות, לא קיים אפילו ספר אחד משל יוצר פורטוגזי.
אך רגע אחד, הרי אין זה מדוייק לגמרי! אכן, קיים בעברית, או נכון יותר: היה קיים, ספר מופלא ומשונה שחותם של פורטוגל טבוע עליו. אמנם היה זה יותר רמז לספר מאשר הספר עצמו ואמנם הוא אזל מן השוק ומן הזכרון לפני שנים רבות – אך הופיע בעברית ספרון בשם “מכתבי הנזירה הפורטוגזית” בספריית “דורון” הזכורה לטוב שחוברותיה הזעירות יצאו לאור בשנות הארבעים.
מה הם אותם “מכתבי הנזירה הפורטוגזית”? מה מסתתר מאחורי השם המשונה והמושך הזה? אם נעמיק חקר נמצא שאכן מסתתרת מאחוריו אחת העלילות המופלאות ביותר שידעו החיים והספרות אשר לעתים, כמו במקרה זה, קשה לעשות הבחנה ברורה ביניהם.
הדבר קרה לפני שלוש מאות שנה, בעיר פורטוגזית קטנה בשם באחה. שם חיה במנזר על שם קלרה הקדושה נזירה צעירה ששמה היה מריאנה אלקופוראדו. בעומדה פעם אחת על מרפסת המנזר היא ראתה קצין במדי צבא צרפת העובר בשוק לפני המנזר. מחמת האהבה שחשה אליו, כפי שהיא מזכירה זאת במכתביה, פקו ברכיה וכמעט שנפחה את נשמתה. גם הוא, הקצין יפה־התואר, הבחין בה. עד מהרה קרה הבלתי־ייאמן: הנזירה והקצין היו לאוהבים לוהטים. בעזרת אלף ואחת תחבולות היה הקצין מתגנב לתאה של מריאנה במנזר והיא היתה מקבלת אותו במיטתה, כפי שהיא כותבת במפורש. מריאנה הפרה את החמור שבאיסורי הנזירות, ורק משפחתה רמת־היחס והדיסקרטיות הרבה שבה פעלו האוהבים הצילו אותה מקלון איום.
אך הנורא מכל היה שהקצין הזר עזב אותה עד מהרה, הן משום שפלוגתו חזרה לצרפת והן משום שלדידו היתה מריאנה רק הרפתקה דון־ז’ואנית. המחקר ידע למצוא את שמו של הקצין – היה זה המרקיז דא שאמי שהיה ידוע בחצרו של לואי הארבעה־עשר ביופיו ובטפשותו. סן סימון, בעל הזכרונות הנודעים על תקופת לואי הארבעה־עשר, כותב שהמרקיז היה בודאי האויב2 הגדול ביותר שידעה האריסטוקרטיה. ומוסיף סן סימון עוד משפט אחד לתאורו: “כאשר הסתכלת בו לא היית מאמין שהוא יכול לעורר אהבה כה אדירה כמו זו העולה מן המכתבים הפורטוגזיים הנודעים”. בעל־הזכרונות התכוון לספר שהופיע בשנת 1669 בפאריז בשם “המכתבים הפורטוגזיים”. היו אלה מכתביה של הנזירה שנשלחו לקצין לאחר שזה נטש אותה. בשפלותו, כדי להתפאר באהבתה, מסר המרקיז את המכתבים לידי יודע־ספר וזה התפעם כל־כך מעוצמתם של המכתבים הללו שעד מהרה הביאם לדפוס בתרוגם צרפתי מפורטוגזית. המקור לא נמצא מעולם והתרגום הצרפתי הוא לפיכך בבחינת מקור.
עלילת־האהבה של הנזירה והקצין לא היתה אולי כה מאלפת אלמלא מכתבי־האהבה הללו של מריאנה אלקופוראדו, הנזירה הפורטוגזית, שבהם בודאי פנינים של ספרות־האהבה בכל הזמנים. אלה לא רק מכתבי־אהבה, מדויק יותר היה לתארם כמכתבי־תאווה, גלויים ורבי־עוצמה מאין כמותם בספרות העבר, כאשר תאוותה של האשה היתה בבחינת סוד מביש. מריאנה האוהבת יודעת לבסוף שאהובה לא רק שלא אהב אותה באותה המידה שהיא אהבה אותו אלא שבכלל אין הוא מסוגל להבין את פשרה של האהבה כפי שהיא הבינה אותה3. היא נותנת באחד המכתבים ביטוי לאותה טרגדיה נצחית של האהבה. היא כותבת:
"אני מבקשת ממך רחמים אך איזה ערך יש לרחמיך אם אינך מבין את יסורי? אני יודעת: אני בודדה בתכלית עם המצוקה שלי. הודאות הזאת הורגת אותי. אני גוועת מאימה למחשבה שבשעת התענוגות שידענו אתה לא הרגשת באמת מהי האהבה. אהה, עכשיו רק אני רואה באמת כמה כוזבת היתה אהבתך, כמה היתה, למעשה, הרפתקת־עגבים ותו לא. בגדת בי כל פעם שאמרתי לי כי זהו העונג הגדול ביותר שידעת אי פעם: להיות אתי.
…אבל איני מצטערת, שהרי הודות לאהבה הזאת אני יודעת מה פירוש לחיות. ורק מאוד מאוד צר לי שבשל אי הבנתך את האהבה אתה מחמיץ את התענוגות הבלתי־נדלים שהיו צפויים לך…" כך כתבה לפני שלוש־מאות שנים מריאנה אלקופוראדו. וכאשר היום קוראים את מכתביה קמה האהבה העתיקה הזאת לתחייה – קולה הצלול של הנזירה הפורטוגזית מוחק את אבק־הספריות ומבקיע את חומת־הזמן העבה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.