מכתבים מפורטוגל (ב') 3.1.92

לעתים יקרה ששמו של יוצר מסוים, בנה של תרבות נידחת, יגיח מחוצה לה וימחץ בשאונו את העולם. על פי רוב יאפיל אז השם הזה על כל השמות האחרים שמסביבו, של אבותיו ושל צאצאיו הרוחניים. הזר המשכיל, ולעתים אפילו בן־המקום הפחות קרוב לתרבותו, יכיר רק את השם הזה, לפעמים לרוגזם הקנאתני־משהו של בני התרבות הזאת המודעים למלוא עומקה ועושרה, אשר בעל השם המסוים חטף אותם לעצמו.

אין ספק שפרננדו פֶּסוֹאָה (1888–1935) הוא ש“חטף” כך, כביכול, את כל קופת התהילה הספרותית של פורטוגל המודרנית.

הנה אני מוצא תגובה, שאולי איננה בלתי־אופיינית, של הסופר הפורטוגלי החשוב הלדר מאסדו, בראיון בשבועון הספרות “ז’ורנל דה לטראס”, על השאלה של המראיין בדבר יחסו לפרננדו פֶּסוֹאָה שדמותו מופיעה ברומאן האחרון של מסאדו, כשהיא מוארת באור שלילי. “מה בעצם קורה בין פסואה לבינך? האוכל לצפות לתשובה כנה במידה מספקת?” שואל המראיין.

“טוב, ברור שאני מעריץ הערצה עמוקה את שירתו של פסואה”, מכריז מסאדו תחילה, “וכי אפשר אחרת?” אבל אחר־כך הוא עובר לביקורת ההשתעבדות המוחלטת של הספרות הפורטוגלית לפסואה, ואף טוען שזה דבר המאפיין את החיים הספרותיים בפורטוגל בכלל: מחיקת כל הרקע תוך הבלטת האישיות המרכזית האחת, וזה כולל אפילו את “מחיקתו של קאמואנס לשם יצירת מרחב גדול עוד יותר בשביל פסואה”.

קאמואנס (1524–1580) הוא הקלאסיקן של הספרות הפורטוגלית, היוצר הלאומי שלה, מחזאי, אפיקן וליריקן, מחבר הסונטות המהוקצעות, שספריו בכלל, והאפוס “אוס לוסיאדאס” בפרט, הם ספרי קודש בשביל כל פורטוגלי. אכן, גם על קאמואנס קראו בעבר תיגר יוצרים פורטוגלים קצרי־רוח, והגדיל מכולם פסואה, שגינה את קאמואנס על השתעבדותו לדגמים איטלקיים, וטען ש“על השירה הפורטוגלית בת הזמן להתרחק מקאמואנס”.

וכך, אם הספרות הפורטוגלית היתה נתונה במשך שנים רבות “בעבותות קאמואנס” – אם להשיא על המצב בספרות פורטוגל את שם מסתו של יעקב שטיינברג “בעבותות התנ”ך" – הרי שהיום היא נתונה “בעבותות פסואה”: השפעתו ניכרת בכל, שמו נישא בפי כל, מופיע כמדומה בכל מסה וכמעט בכל רומאן פורטוגלי, מטיל צל ענק על התרבות הפורטוגלית המודרנית כולה.

במותו היה פסואה מוכר רק לקוראי־שירה נלהבים, ורק ספר שירים אחד מפרי עטו התפרסם בכלל, שנה לפני מותו: “הבשורה”, ספר השירים ההיסטוריים שנשאר עד היום ספרו הפופולארי ביותר.

כתבי פסואה החלו להופיע ברובם בשנות הארבעים, והפרסום של כתבי היד הרבים לא הסתיים עד היום. שנים עשר הכרכים של כתביו המקובצים שהופיעו עד כה אינם עדיין כל כתביו: הוצאתם תימשך עוד שנים אחדות, אולי כמה עשורים. אך מקומו המרכזי של פסואה – פירוש המלה השגורה לרוב “פסואה” היא “איש” או “דמות”, הגרסה הפורטוגלית של המלה “פרסונה” (“מסיכה” במשמעות המקורית, הרומית) – הוכר כאשר בשנת 1985, במלאת חמישים שנה למותו, הועברו עצמותיו למנזר דוס ז’רונימוס שברובע בלם של ליסבון.

בפנתיאון פורטוגלי זה שוכן קברו לצד מצבות־הקבורה של קאמואנס ושל וסקו דה גמה, שני הפורטוגלים הגדולים ביותר, גיבורי־התהילה, מגלי היבשות, שעתה צורף אליהם הגיבור השלישי, פסואה האנטי־גיבורי כל כך במראהו ובחמקמקותו!

זה שנים אחדות אני הוגה ביצירת פסואה – ולא רק בשירתו רבת־הפנים והלשונות, אלא גם בפרוזה הספרותית, הביקורתית והמסאית־פוליטית שלו. מרתקת אותי אישיותו החמקמקת ועם זאת הדומיננטית כמבקר וכמארגן החיים הספרותיים בפורטוגל של שנות העשרה שבהן החל את פרסומיו בכתבי העת של פורטו (“אורפאו”) ושל ליסבון (“אתנה”), ובייחוד בשנות העשרים והשלושים, שבהן לא רק כתב את מיטב שירתו אלא גם היה לקובע הטעם, בחוג מצומצם אך בעל השפעה עתידית, וכן גם נושא דברה של המשיחיות הפוליטית והרֶגֶנֶראציה התרבותית של פורטוגל.

ועם זאת, דווקא מתוך קריאת כתביו, התברר לי שאין הוא כלל הדמות היחידה בספרות זו, אלא הוא מסכמן ויורשן של מסורות רבות, ומאחוריו דמויות רבות של משוררים והוגים בני כמה מאות, ובייחוד המאה התשע־עשרה. והרי פסואה עצמו כתב בשנת 1931 באיגרת לאחד מתלמידיו, ולימים הביוגרף הראשי שלו, ז’ואו גספר סימואנס, כאשר ביקש לברר את יחסו אל היוצר בן המאה התשע־עשרה, קמילו פאסניה: “אכן, לפאסניה היתה עלי השפעה עצומה, שהרי עלי היתה השפעה לכל דבר…”

ואמנם מיד, למן יומי הראשון בפוֹרטוֹ, התחלתי לברור ולקנות את כתבי קמילו פאסניה (“קלפסידרה”). חיפשתי גם את שירי סזריו ורדה, שפסואה הפליג בשבחיו. במקרה הזדמן לי להתגורר בליסבון מול הגינה על שמו של ורדה שאותה מעטרת הפרוטומה של המשורר בן המאה הקודמת. מצאתי גם את כל שיריו של מריו דה סה־קאריינרו, ידידו הגדול של פסואה, שהתאבד בפאריס בשנת 1916, והוא בן עשרים ושש. אלה ורבים אחרים, ככל שהייתי מסוגל לשאת. כמו במזרח־אירופה, הספרים בפורטוגל אינם יקרים, והם מודפסים על נייר פשוט וזול. נראה שהפורטוגלים מרבים לקנות ספרי שירה ולקרוא בהם: שדה־התעופה של ליסבון הוא היחיד שבו ראיתי ספרי־שירה בדוכן הספרים הנמכרים לנוסעים המחפשים ספר לשעת הטיסה הקרובה.

אבל בסופו של דבר, אף־על־פי שקניתי קלסיקאים רבים ושונים, השתלט לבסוף פרננדו פסואה גם עלי, ומתוך שבאתי להתוודע לרקעו ולרכוש את ספרי קודמיו ועמיתיו רכשתי לבסוף עוד ועוד “פסואנה”. המסע, שאמור היה להיות מעין קריאת תיגר פרטית על “עבותות פסואה” נעשה, בהכרח, למסע בעקבותיו.

מובן שהלכתי, מיד עם בואי לליסבון, לאזור שיאדו, זה חלקה העתיק של העיר, שבקרבתו נולד פסואה, ובבתי הקפה שלו נהג לשבת במשך שנים רבות. שיאדו (זהו שמו של משורר בן המאה השבע־עשרה) עלה באש, בחלקו, לפני שנים אחדות, ובתי החלק השרוף משתקמים כיום במבצע ארכיטקטוני אדיר.

הגעתי אל בית־הקפה “ברסיליירו” שבו מצוי כיום פסלו של פסואה בתנוחתו האופיינית, יושב ליד שולחן בית־הקפה ונושא־ונותן בענייני שירה עם חבריו. וכן גם הלכתי למסעדה המפורסמת בפראסה דו קומרסיו (כיכר המסחר) “מרטיניו דה ארקדה”, שם נהג המשורר לסעוד את לבו כמעט מדי יום בשנות העשרים. ומובן שערכתי מסע צליינות של ממש למנזר דוס ז’רונימוס האדיר, ברובע בלם, שם מונחות כאמור עצמותיו של פסואה.

הנה כי כן, פסואה איננו עוד משורר או סופר, אלא הוא ספרות, ספרות שלמה ועצומה. הוא עצמו התחלק לארבעה משוררים מיוחדים לעצמם, בעלי פואטיקות וביוגרפיות שונות: לא רק הוא עצמו, פרננדו פסואה החתום בשמו על כרכי שירה אחדים, אלא אלווארו דה קאמפוס, אלברט קאיירו וריקרדו רייס. כל אחד מהם כתב ספרי שירה השונים מספרי השירה של האחרים, ובעלי השפעה שונה על הספרות הפורטוגלית. כשלושים פסוודונימים נוספים שימשוהו בכתיבתו הפורטוגלית, הצרפתית והאנגלית – שיריו האנגליים מובאים בכרך מיוחד של הוצאת כל כתביו. הוסף על כך את הכתבים הפוליטיים – פסואה היה לאומן פורטוגלי נלהב, שכתב מסה להצדקת הדיקטטורה הצבאית בפורטוגל; ואת הכתבים הביקורתיים, הספרותיים והתיאטרליים, ועוד ועוד יצירות בכל התחומים והסוּגות. ואי אפשר שלא לציין את הספר שהתחבב עלי כמעט מעל כל אחר בספרות הפסואנית: “ספר חוסר־המנוחה” שפסואה יחסו למנהל חשבונות ליסבונאי צנוע ושמו ברנרדו סוארס, ספר שנשאר לא־מושלם עם מות פסואה. זהו אוסף אדיר של דברי הגות, סיפורים קטנים, מסות וכיו"ב שבאמת הוא בבחינת הפוך בו והפוך דכולי בו. ועתה זה הופיעה מהדורה חדשה, בעריכה חדישה ומהפכנית, של “ספר חוסר המנוחה” ולא יכולתי להימנע מלרוכשה.

ובכן, אי אפשר בלי פסואה, אין תחבולה המאפשרת לעקוף אותו. ועתה נשאר לחכות לאיזה סימן לנוכחותו של צאצא היהודים הזה (“בין אבותי היו יהודים ובני אצולה”, כתב בשאלון אחד של תולדות חיים) גם בספרות התרגום העברי, לאחר שכמה מן הסופרים שלנו כבר גילו אותו לעצמם ואף השאירו עדויות לכך בספריהם (לדוגמה, בנימין תמוז בספרו האחרון, “הזיקית והזמיר”, ויהושע קנז ברומאן החדש “בדרך אל החתולים”). עתה יש לקוות להופעת ספר תרגומי־פסואה של פראנסישקו קוסטה רייס, ובהמשך – לתרגום מתוך “ספר חוסר־המנוחה”.